פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

איך עובר לך בינתיים?
נסי פשוט לשמור על שפיות, זה אמנם לא קל ואולי המילה "פשוט" לא הכי מתאימה,
אבל לא להתפזר עם עצמך, לזכור את המבחן שיש לך ללמוד אליו ולדעת שאם יהיה לך
התקף לא יהיה לך קל ואולי בלתי אפשרי ללמוד...כל פעם שתרגישי שהנה זה בא, העמידי זאת אל מול עינייך.

אני מתנצלת שלא הייתי כאן בסוף השבוע בכדי לענות..אני שמחה שענו לך כאן במקומי.
עכשיו כשסוף השבוע עבר,וכולי תקווה שהצלחת להעביר אותו כפי שרצית,אולי תספרי יותר על עצמך??

קרן אור.

הי תקווה לבנה!!!
ברור שאנו מרגישות ככה-(אני בכל אופן מרגישה ככה) אלא מה? בדיוק בשביל זה הפורום חי, לא???
מה איתך?איך את מרגישה? לא היית פה הרבה זמן..
אוהבת
נטע

אני מניחה שהשאלה שאני הולכת לשאול מתבקשת- מה איתך??
הרבה זמן שלא שמענו ממך ואשמח לשמוע ממך חוויות שעברו עליך אפילו אם היו גם כמה לא נעימות במיוחד.


אשמח לשמוע מה איתך ואיך את מרגישה
שירן

מאמי. הרגע הגעתי הביתה ואני כבר אבוא לכתוב לך....אוקי????

:-*
יפית.
אגב יש לך מסנגר?

אופס שכחתי שהוא נימחק לי..שהטכנאי מחשבים פירמט לי את המחשב...אז לא משנה..
בכול מקרה ממתינה לך פה..
יכול ליהיות שזה מה שנחמד בעצם..ההתכתבות הוירטואלית בפורום...
להיפתח ככה לאנשים ממרחק..לא ככה יקרה??

הי מאמי!!!
מה מצב?
אך עבר עלייך היום?
היום היתי במסיבה עם חברים וחברות שלי עשינו מנגל! ואו, אני לא מאמינה שיצאתי איתם ואני עוד יותר לא מאמינה שניפנפתי והשתגעתי ממש כמו שאני באמת!!!
היה אחלה יום! באמת יום סבבי היה לי ממש כייייייייייייייף לראות את כל הח'ברה.
כבר תקופה ארוכה שלא בילתי עם חברים בכזו ספונטניות וקלילות... הרגשתי שעשיתי את תפקידי בלי להרגיש שאני שונה..מתי שכולם טחנו תהמבורגר שלהם אני בינתיים עשיתי "נפנף"....
אחכ אכלתי סלט, היה טעים:-)
רק לא ממזמן הגעתי ואז התיישבתי לספר להורי חוויות... ועכשיו הגיע הזמן לספר לכם.
מבטיחה לך שלא גמרתי לקרוא מה שכתבת אז אני קוראת רגע ועונה...חחחח

אז הנה אני!!!
אהבתי איך שאת כותבת ומסבירה, חמודה!!!!
אני מסכימה איתך בכל מילה...ואני מקווה שתפנימי ותאמיני בעצמך שאת מסוגלת להתמודד עם הכל ולהתגבר, את חייבת אם לא למענך אז למעני:-)
נכון שיש לי משפחה מדהימה כל הזמן אומרים לי את זה ואני יודעת להעריך את זה לפחות ...
לגבי הגוף שלי -את האמת שאני מנסה להתעלם כל הזמן מהמחשבות הטרדניות והאובססיביות האלה, זה רק מעצבן אותי כשמדברים על אנוריקסיה אוכל וגוף אני מרגישה כאילו שאני נשרטת כשאומרים לי שאני רזה יאנו "מחוטבת" ואפילו יש כאלה שמעיזים לרדת עלי ולקרוא לי אנוריקסית וזה שורף אותי. זה לא כייף לי!!! מבטיחה לך שפעם היתי זורחת מאושר כשאמרו לי שאני רזה "ויפה"....והיו מתים על הגוף שלי! היום אני רק בוכה עליו...חוץ מזה אנשים רואים מה שקורה מבחוץ הם לא יודעים שמבפנים ( בתוך הגוף) הגוף הרוס!
חוץ מזה יש לי פחד כזה כשסתם ידידים מדברים איתי על זה כי אני מפחדת פתאום שיעמדו לי עם כפית בפה...או שהם יכפו עלי לאכול...סתם מחשבות מטופשות אבל מטרידות!!!
עברתי כמה שינויים לטובה לאחרונה וזה בזכות גל, אני מאפשרת לעצמי יותר. גל מאד עזר לי בכל התהליך הלא קל הזה...ואני הרגשתי היום שאני ממש מחלימה!!!
לגבי הגובה שלי- עקשנית שכמותך, שובבה!!! אני מכבדת את מלכת הפורום אם את ככ מ ת ע ק ש ת לדעת מה המשקל שלי ומה הוא היה אז אשלח לך באיימל אבל תזכרי, שזה לטובתך וחבל לנו להתרכז להתעסק בדברים התפלים האלו...הגובה שלי 153, עכשיו תשני טוב בלילה!
ואם תראי מישהי 153 תדעי שזה אני:-) סבבה?
האם ראית בטלביזיה בתוכנית "עובדה" שידור על אנוריקסיות???
אמ....שאלת עוד משו? אני לא זוכרת...
יפית,עשית צבא מאמי?
אם כן, איך היה? ואם לא, איך הרגשת עם זה?
לא יודעת אם קראת אבל אני לא התגייסתי השנה, היה לי קשה בהתחלה אבל עכשיו נרגעתי!
אוטוטוטטוווו כולם חוזרים לשיגרה ורק לי לא יהיה שיגרה:-( מה איתך? יש לך שיגרה בחיים???
הבנתי שקשה לך בעבודה,איך אפשר לעבוד יום כן יום לא?
אוהבת
נטע

חח מצחיקולה לא הבנת תנקודה בכלל!
הרי שברור שהכי לא נכון לכולנו לדבר על פרטים שכאלה(גובה,משקל)רק סיקרן אותי העיניין שאמרת שאת נמוכה!!והרי שאני ממש נמוכה!!חח אז רציתי להאמין שקיימות עוד קטנטנות..לגבי המשקל שהייתי ועכשיו..זה כבר רק לשיקולך חמודה...אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני 1.55...ולגבי המשקל שהיה אז וכיום אם תירצי אשתף ואם לא אז לא..(:...בכל אופן..אני עובדת יום כן יום לא..כלומר מישמרות..משהו כמו 3 עד 4 פעמים בשבוע כי אין לי כמו שאמרתי לך יכולת ריכוזית כזו גבוה!!המוח לא מאפשר לי ריכוז עקב כל המחשבות הטורדניות והכפיתיות הללו!=\
צבא...כן עשיתי...זו תקופה ממש גרועה בשבילי...ההקאות שמה גברו...המצב שלי אז היה כה קשה-(בזמנו הייתי פעמיים בבית חולים)ואכשהו תמיד שהתעלפתי זה היה למזלי מחוצ לבסיס..ואז בבית החולים יכולתי לתרצ דברים כאלו או אחרים כי הרי פחדתי שיוציאו אותי מהצבא...בסוף השירות שלי...המצב היה ממש לא קל..המשקל שלי ממש צנח..והמפקדים שלי הבחינו..אז פתחתי את הקלפים כי ממילא הייתי כמעט לפני סיום....שמחה שנהנת במנגל..ושלהבא ספרי שאכלת המבורגל אה?!=]]]
נשיקות-יפית.

ממצב?
איך עבר עלייך הלילה? ישנת טוב אני רואה...אה?אני מקווה שאכן כך,
רציתי לשאולי אותכן לגבי התוכנית בטלביזיה בעובדה...ראיתן את התוכנית על האנוריקסיות?
אני הבנתי מצוצין לגבי ה...משקל וגובה, מותר לצחוק לפעמים, לא???
אז שתינו נמוכות ואני תוהה אם זה טוב שזה לא בשליטה שלנו...
מצד אחד חבל שאין לנו שליטה על הגובה ומצד שני -זה חוסך לנו עוד טרדות וחרדות....אה? מה דעתך?
הצטערתי לשמוע שהיה לך תקופה קשה בצבא, אני מאד מבינה אותך!!! זה ממש מנחם אותי ומרגיע אותי שאכן אני לא מועמדת ראויה לשרת כחיילת בצה"ל אלא אם כן חיילת בחיי היומיום להלחם עם הגוף והנפש...
לגבי העבודה, שמחה שיש לך משהו קליל כזה שאת יכולה לשחק "זיגזג"....
אני מאד רוצה ללמוד משו. כולם אומרים שאני קטנה בשביל זה וגם לא נראה לי שיש לי את הכוח לזה, רק הרגע יצאתי מהבצפר...מבינה?
יש לך רעיון בשבילי?
אוהבת

אממ לגביי עיניין הלימודים..וזה שרק כרגע יצאת מבצפר..יש בזה משהו אבל זה לא העיניין..
לדעתי את קודם צריכה להרגיש שסוף סוף את שלמה ואוהבת את עצמך..ושהאנורקסיה כבר לא חלק מימך..
ואז שתדעי אחרי המון זמן באמת מיזו נטע..אז לדעתי תכירי את נטע האמיתית..תדעי מה היא אהובבת ומה היא רוצה לעשות וללמוד...מבינה???
זו דעתי בכל מקרה...
מה חוץ??איך בכללי הימים??איך את??
יפית

אין לי מה להוסיף חוץ מלהגיד לך שוב כמה אני גאה בך!! ברור לי שזאת התמודדות לא פשוטה אבל את עוברת אותה כמו גדולה,ומבחן התוצאה הוא מה שקובע,לא??
אני גם קוראת מה שאת כותבת לנטע ויפית,ואני שמה לב כמה התבגרת,כמה התקדמת..אני מקווה שאת שמה לב ומעריכה את עצמך על כך.
ולגביי החבר שלך-האם הוא מודע למצב שלך??האם הוא תומך??אשמח לשמוע בן כמה הוא,היכן הכרתם??מה אתם אוהבים לעשות ביחד?או בכלל,כל מה שתרצי להשמיע ולחלוק.ואני שמחה שאת נותנת לעצמך לחוש את האהבה שלו,למרות שברור לי שזה נוגע במקומות לא פשוטים עבורך.טוב שאת לא מוותרת לעצמך,ואז את מגלה כמה אהבה היא דבר מחזק וכמה את ראויה לה!
לילה טוב יקרה,
חיבוק,
קרן אור.

אני קוראת את המילים שלכן ולא מאמינה.. לא מאמינה שאני באמת ראויה לכל הגאווה ומילות החיזוק הללו שאתן כותבות לי.. וזה חבל לי כ"כ.. זה חבל לי שאני מצליחה תמיד רק להלקות את עצמי ולא לראות את הטוב בכל החשיפות ובכל ההתמודדות הבאמת עצומה והענקית שאני עושה!

במקום להיות גאה בעצמי ולחוש חזקה יותר אני רק מלקה את עצמי היכן שאני נופלת, על כל מעידה הכי קטנה וזה הרגל שאיני מצליחה להיפטר ממנו.. ואני ממשיכה לנסות, להיות יותר סלחנית, יותר וותרנית עם עצמי, זה קשה לי.. לא כזה קל לעשות את זה לאחר שנים של הלקאה עצמית ושנאה.

מחמם את הלב ומרגש אותי בו זמנית לקרוא את הדברים היפים שאתן כותבות לי. אתן גורמות לי לראות את עצמי באור שונה, באור אותו איני מצליחה לראות..ועל כך המון תודה לכן בנות.

רוצה לספר לכן שאתמול הייתי בבית קפה ואכלתי ארוחת ערב..היה לי מאוד קשה..כי הארוחה לא השביעה אותי <בכל זאת מדובר בסלט> וכשהגעתי הבייתה הייתי זקוקה לעוד אוכל ועכשיו בדיעבד אני מבינה שבעצם הקשבתי לגוף שלי ואכלתי בהתאם לצורך.. ממש כמו פעם..רק שהמחלה לא קיבלה את זה וגרמה לי לחשוב שחרגתי מהרגיל ושאני מאבדת שליטה וכך זה קורה לי כל הזמן..

כל רצון טוב שלי והתקדמות נתקלים באותו "מחשבון" פנימי שכבר התקבע לי בתוך המוח!! ממש ככה.. ואני לא מצליחה להיפטר ממנו.. אני מתפתה כל הזמן ונסחפת אחריו וזה קשה לי מאוד. בעיקר שכבר זנחתי הרבה מהרגלי המחלה ואני לא מקזזת יותר בשום צורה שהיא מכוונת.

שאלתן לגבי החבר, הוא בן 25, אחותי הכירה לי אותו דרך ידיד מאוד טוב שלה. מע' היחסים איתו טובה בעיקרון, הוא מבין את הבעיה שלי ונותן לי הרבה כוח ותמיכה להתקדם קדימה. ואני מרגישה שזה הדדי כי גם אני טיפוס מאוד תומך ומבין וזה מה שטוב. אך כמו שכבר אמרתי אני מרגישה הרבה חרדות סביב הקשר הזה, הרבה פחדים שלי צצים כל הזמן ומשתלטים עלי ועל הקשר עצמו וזה מקשה עלי מאוד.

זו עבודה שאני צריכה לעשות עם עצמי וזה ברור לי. עבודה קשה יש לציין. על להרחיק את הפחדים הללו ולא לתת להם יותר מדי ביטוי. לא לתת ביטוי לכל המחשבות השליליות האלה..וקשה לי מאוד לעשות זאת. קשה לי שלא לתת להם להתפרץ ולא להיסחף אחריהם. אבל הבטחתי לנסות ואני אמשיך גם לנסות כי יכול להיות עבורי גם אחרת אולי.
כך אני מקווה לפחות.

את האמת אני מרגישה מאוד מתוסכלת ומיואשת.
מרגישה עייפה מכל המאבקים הבלתי פוסקים האלה.

תודה שאתן כאן כדי לתמוך בי,
אוהבת אתכן,
שירן

קראתי עכשיו שכתבת לי שאני מרשה לעצמי לחוש את האהבה שלו.. ורציתי לומר לך שלא תמיד אני מצליחה בכך.
קשה לי מאוד לסמוך על אנשים באופן כללי וזה כולל גם אותו.. אני לאט לאט נקשרת אליו יותר ומפתחת רגשות וזה מקשה עלי.זה מפחיד אותי מאוד.

קשה לי לקבל את האהבה הזו כי אני מאוד פוחדת להיפגע. ולכן אני גם יוצרת מרחק בתוך תוכי.
אני לא מרוחקת ממנו אבל המרחק עליו אני מדברת הוא מרחק פנימי יותר שאני יוצרת בעצמי. עם כל אותם פחדים ומחשבות שכאילו "מכינים" אותי לגרוע מכל.

שירני מדהימה ומיוחדת שלי!!!
אני כל כך מתחברת למילים שלך...אין לך מושג את כמה שאני גאה בך ומחזיקה ממך!!!
את מעלה נקודות מאד מאד כנות ורגישות שאיכשהו מתגמזות לחולי...
אני מאד שמחה ששיתפת ופרקת קצת מהחבילה....זה משחרר ופחות מעיק ולוחץ, לא?
יקרה, את גיבורה ואת ראויה להערכה רבה רבה רבה ואל לך להכחיש זאת יקרה!!! את אמיצה ומגיע לך את כל הכבוד שבעולם, תאמיני בעצמך שאת כזו כי את באמת כזו!!!
אז אני חייבת להגיד לך שאני גם הרגשתי עם גל את החששות האלה שאת מעלה...כל הזמן הכנתי את עצמי למצב הכי גרוע , היה לי תקופה כזו שהרגשתי שאני לא יודעת למה יש לי חבר אני הרגשתי שאני לא זקוקה לזה והוא זקוק לזה הרבה יותר ממני.... אבל זה טעות! אנחנו צריכות את זה לא פחות רק המחלה הזו מטשטשת לנו את הראיה ונותנת לנו לחוש דחיה והתרחקות מאחרים....
היו לי הרבה קשיים בחיי החברות- למשל אני כמה וכמה פעמים הסברתי לגל שאני לא סובלת מגע הוא הבין זאת אבל חשב שאני סתם מתפדחת ומתפלחת... הוא לא הבין שזה בעיה שקשורה לכל המצב שלי.... אבל הקרח הזה נשבר יום אחד כשהיינו בים ובכיתי לו שעות והתפרקתי עליו והוא אמר שהוא מחזיק אותי חזק והוא יתמוך בי לאורך כל ההחלמה והוא מאד עודד אותי, נתן לי הרבה כוח וסיפר לי המון המחשות והתמודדויות עם המגבלה שלו והוא פשוט הכניס לי כוח להלחם ולעלות על הגלים...(כמו שהוא אומר) ובאמת הצלחתי (חלקית).....
אבל עד שנשבר הקרח הזה הרגשתי שאני צונחת ואני עייפה כבר מהחיים האלו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי!!!
אני מציעה לך ללכת עם חבר שלך לים- (לא למסעדה) תשקשקו במים תירגעו תישתזפו על החוף תיכנסו לגלים בקיצור -תצאו מהשיגרה!!! תיפתחו אחד לשני והכל מתחיל בפה ובמילים אל תשווי את עצמך לאפאחד!!! חושבת שזה הזדמנות...אולי תנסו?
האם חבר שלך משתף אותך בקשיים שעוברים עליו? יקרה שלי אני פשוט גאה בך!!!!אוהבת אותך המון

ועוד משהו..
אני מנסה להילחם...בראייה שלי..במראה שלי..במוח...
אני מנסה להסביר לי שאני אולי לא רואה?!או שכן?!
אז אני נעמדת מול המראה...מכווצת תעינים..ושואלת אותי מה אני רואה?
שמנה או רזה...
אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא שמנה ומגעילה כמו שאני רואה...
והכי מנסה לשכנע שמזה משנה בכלל..הרי אני כל כך מקנאה בבנות המלאות הללו(וגם הרזות האמתי:(..שטוב להן כמו שהן..ושהם נהנות מאוכל..
אבל אני באמת אבל באמת רואה ייצור שמן...מגעיל כזה...לא יודעת...אולי לא שמן...אבל בוא נגיד שכמה קילוגרמים פחות.......
ואני עדיין לא מצליחה להבין איך אני במשקל כיביכול פחות מהרצוי..ועדיין מלאה דווקא במקומות שאני הכי לא רוצה..קשה לי ככה עם זה...
בכול מקרה..אני אלך לעשות סיבוב עם הכלב למטה...
פשוט הייתי חייבת לשפוך תנשמה ואין לי למי..אז תודה לכן.
לילהטוב-שלכן - יפית:-*

קודם כל טוב שאת כותבת כאן,זה מעודד אותי כי זה מראה לי שלא ויתרת על אופציה אפשרית של החלמה,ושאת לא מוכנה לוותר על חיים שפויים וטובים יותר.אבל יחד עם זאת,אני גם שומעת כמה את ממדרת את האפשרויות לעזור לך.כמה את מתנגדת לטיפול,וכאן הבעיה,כי כל עוד שתלכי בהרגשה שגם הטיפול הבא לא יעזור,הוא אכן לא יעזור.כדי שטיפול יהיה יעיל את צריכה לתת את עצמך,מעצמך,להסיר את המגננות ולא לפחד.זאת הדרך היחידה שקיימת כדי להחלים.את הרי בעצמך רואה כמה זה בלתי אפשר לבד,והמראה תמשיך לשקף לך את מה שאת מרגישה מבפנים,את מלאות הרגשות והכובד שלהם(בניגוד למימדי גופך המכווצים) ,את כל מה שאת מפחדת להרגיש,הוא עולה ואנחנו כבר יודעות ששום משקל לא באמת יגרום לך להרגיש אחרת או לקבל את עצמך,כל עוד שלא תעשי זאת ותקבלי את יפית האמיתית .ממה את מפחדת??מה באמת את רואה במראה כשאת מסתכלת בה??למה את נאחזת בהפרעה כ"כ חזק??אילו תחושות את מנסה להרעיב???ולמה את מרגישה שאת לא ראויה להיות מוזנת ולאכול מבלי להפטר מהאוכל??אני חושבת שאלו שאלות שיכולות להתיר את האמת מאחוריי הסימפטומים שלך,ולפעמים התשובות כ"כ קשות ובלתי נסבלות עבורנו שהדרך היחידה לעבד אותם ולפתוח אותם היא בטיפול.ונשמע שזה מה שאת צריכה.
את מוזמנת להרגיש חופשייה לכתוב כאן תמיד ולשתף.אני מקווה שההכרה בדבר הצורך בטיפול תחלחל לאט לאט,כי באמת שאין דרך אחרת.אם היתה לי,תאמיני לי שהייתי מציעה לך אותה.

חיבוק,
קרן אור.

יפית מתוקה!!!
מה שלומך? ברוכה הבאה בחזרה:-)
איזה כייף לקרוא מה שכתבת לי...ממש עודדת אותי!
אני שמחה לשמוע שמצאת פה מקום לפרוק! כל הכבוד לך, אני גם פורקת פה המון מטענים כבדים שיושבים עלי ורוכבים עלי ימים ולילות... ובאמת זה מדהים כמה שהפורום הזה משפיע עלי לטובה!!!
אני גם כמוך, כל יום חושבת וחולמת ומדמיננת לקום לבוקר חדש וזה לא קורה אפעם. אני קמה כל יום ליום של אתמול.זה מדכא זה מתסכל....אני כמה ימים מתהפכת צד לצד. לא מצליחה להרדם...תצחקו אבל מאז שגל עזב, אני ישנה עם ההורים שלי כי יש לי סיוטי לילה! בעיקר בגלל שאני סובלת מכאבי בטן תופת !!! זה מוכר לך?וכל הלילה אני צורחת והורי צריכים לעלות ולרדת לעלות ולרדת אלי לחדר כל 5 דקות... אני לוקחת טונות ויטמינים ואסידופלוס בתקווה שזה ירגיע את הבטן שלי שזועקת... איזה טיפולים היית? האם התחברת למטפלים? האם את יחידה במשפחה שסובלת מהא? ולא הבנתי אם את סובלת מא או בולימה?
אני שמחה שחזרת ומקווה שנצליח לתמוך אחת בשניה:-)
אוהבת נטע

נטע יקירתי..זה לא סתם שאני אומרת..ואכן יש לך על מה למחוא לך כף על הצלחה!כי זו הדרך להחלמה גם הירידות והמעידות הן חלק מיכך...לשאלתך..אני סובלת לצערי הרב מבולימיה...ומאוד כמה שריטות קשות..:(עכשיו לגבי הטיפול לאורך כל השנים שסבלתי מיזה..הייתי בטיפולים פרטניים של דיאטנית פסיכולוג ופסיכיאטר..טיפול אישפוז יום..ופעם אחת אישפוז מלא בהדסה..אם כי לצערי הכול היה ללא הועיל...בחלקם התחברתי למטפלים ובחלקם לא...אני אדם שמאוד ניקשר ..לא לכל אחד..אך ברגע שאני נקשרת ועוזבים אותי..אז אני.....מתפוררת מעצב...:(באסה לי שאני כזו....כרגע התחלתי עם פסיכולוגית חדשה...עדיין זה טרי לכן אני לא יודעת מה יהיה הלאה...וזהו בעיקרון..ספרי לי עליך קצת יותר??
יפית..

מה שלומך יקרה?
שמחתי לקבל ממך הודעה כזו מעודדת ומרגיעה....כפרה עלייך!
אבל קשה היה לי לקרוא כל מה שעבר עלייך :-( לא קל גיבורה שלי!!! אני מאמינה בך שתצליחי להתגבר על כל הקושי. וטוב שמצאת דרך להרגע ולפרוק...
אני דווקא לא נקשרת מהר בכלללל. ואם אני נקשרת למישו אז אני מתוסבכת בתוך כזו מערבולות ולפני עזיבה או פרידה אני מסתבכת לצאת מהמערבולת הזו... בינתיים זה קרה לי רק פעם אחת!
איך המצב שלך עם ההורים? תומכים או הורסים? הכלב שלך איתך הרבה, אה?
ואלההה!!! אני מכירה מצוצייין חלק מהצוות בהדסה הם ממש חמודים, אבל איזה הדסה את מתכוונת? הר-הצופים או עין כרם? בהר-הצופים אני ממש לא מכירה כלום!
הדסה זה הרבה יותר קרוב לי מאשר תל-השומר...פעם היתי שם המון. את מכירה את המחלקה שם? בקומה 4 בבנין המחלקות הגדול יש מחלקת פסיכיאטריה של המבוגר... יש שם חולי נפש וזה ממש מפחיד! כשהיתי לפני גיל 18 קיבלתי טיפול בבנין של הילדים ב"אם וילד" מה שאני זוכרת משם זה מעליות שקופות..חחח..
ביקשת שאספר על עצמי? מה אני אספר לך שאני בת 19 ואני שנתיים שקועה בתוך הבועה של ה-א'
ואני מחכה ליום שיבוא גמד ויחלץ אותי....אני יודעת שהגמד הזה לא יבוא לבד ואני צריכה להזמין אותו.
לפעמים נדמה לי שאני לא באמת רוצה להחלים כי אם היתי רוצה אז כבר היתי מחלימה... כי מהטבע שלי אני מאד עקשנית כל דבר שאני רוצה אני אצליח להפוך תעולם.ועכשיו! אז למה פה אני כ"כ אדישה??? ולא הולך לי? המחשבה הזו הורגת אותי... אולי יש לך תשובה מאמי?
אוהבתתת אותך
מואההההההה(נשיקה)
נטע

לשאלתך הייתי בהר הצופים...ואת היית גם בהדסה??ואיך שם??איך היה שמה??
ואיפה אושפזת בפעם האחרונה??איך היה??מה כלל הטיפול??מה הלך שם בכלל ואיך הרגשת??
לגביי עיניין ההורים....לא תומכים ולא הורסים....פשוט שומדבר...לא יכולים ולא יודעים איך להתמודד ולכן פשוט כלום...שזה הכי גרוע......תיראי אני אומנם גדולה מימך ממש בטיפטיפה...אבל עדיין אני לצערי כבר שניים בגיהנום הזה..ואת..אומנם שנתיים זה לא מעט..אבל אל תיתני לזה להוביל ולנהל ולהרוס אותך ש-נ-י-ם!!מניסיון אני אומרת!ככל שהזמן עובר..זה ניהיה קשה ועמוק יותר..מסובך יותר..כרוני..דפוסי...ההפרעה ניהיית חלק מימך..ניהיית את..ואז כבר הקושי הוא כה עצום!
לכן אל תוותרי ואל תיתייאשי!!!
עכשיו לאחרונה הבנתי שלא מיזמן יצאת מאישפוז..אשאל כמה שאלות..תעני רק אם זה בסדר...שנכנסת לאישפוז..אז היית בתת משקל?של כמה פחות או יותר ביחס לגובהך?ומה מצבך הנפשי והבריאותי היה אז??וכעת??האם את במשקל תקין ביחס לגובהך??ואיך את מרגישה כיום??פיזית..נפשית...והאם את במעקבים???ואיך כל זה למעשה התחיל לך??
וואייייי שאלתי הרבה אה?-מקווה שתרגישי בנוח...אני אהיה כאן...אם תירצי לשאול גם אותי..ונשתף אחת את השנייה....שולחת חיבוקים בנתיים................יפית.

אה ועוד משהו..לגביי עיניין הינשופות..:)
גם אני סוג של לילה...לפחות לאחרונה....אצלי זה כי אני מתקשה לישון...כואב לי הגוף..המוח והנפש מרוב כל הבאלגן הזה.....והמחשבות הטורדניות והכפיתיות הללו!!!=\.ואני עובדת מידי פעם אחהצ כך שבלילה אני ערה...אני הכלב..והמערכת סטריאו...שומעת שירים...מנסה אכשו להירגע....
ואצלך??יש סיבה כלשהי שאת ערנית בלילה???
נשיקות-יפית.

הי ינשופה:-)
ממצב???
איך עבר עלייך היום? עשית משו???
אנחנו נסענו היום לצעדת ירושלים....ואלה איזה צעדה מטופשת. משעמממממת עלי אדמות!!!
ובכלל כל הפקקים שם וכל הסוכות הדחוסות שם כמעט עפות ברוח.... .
מה איתך? בנית סוכה? אני לא :-(
לגבי שאלתך-
אכן, אני הייתי בתת משקל חמור כשהיתי באישפוז. ה bmi שלי היה נמוך, לא אכפת לי לכתוב לך כמה בדיוק אבל נסיכת הפורום ביקשה לא לנקוב במשקל וגובה כדי שזה לא יעסיק אותינו ויחזיר אותנו אחורה....
כמובן מאז עליתי במשקל וכרגע אני לא במשקל כל כך חמור אבל עדיין נחשב ל"לא תקין"....
מאז אני כל הזמן יורדת ועולה יורדת ועולה משקל נדנד משו מבאס מתסכל ביותר!!! אני לא גבוהה לכן זה המזל שלי,,,אני פשוט נראת ילדה קטנה .( בגיל 12 ) ולא בהכרח נראת כחולת א לכל עין.
.מספיק שיום אחד ארעיב את עצמי, למחרת ארגיש את כל עצמותי בולטות החוצה...יש לי ממש גוף מוזר ומכועעעער.ואם יום אחד אוכל קלוריה וחצי יותר אז למחרת אני תפוחה והמכנסיים לא נסגרות.
אני רק נכנסת לדיכאון שאני חושבת על זה...:-(((
מבחינה גופנית - הבטן שלי משתוללת,ומכאיבה!לפעמים כואב העצמות כשאני יושבת על התחת יותר משעתיים...הציפורניים מתקלפות די מהר והמחזור נעלם...אם זה טוב או רע? לא יודעת..אני משתפת אותך בנקודה מאד רגישה, חשבתי על זה הרבה... קשה לי עם זה כי אני רוצה להרגיש נשית...ומצד שני בעצם כייף לי כי אני לא מדממת כל חודש, בשבילי מחזור תמיד היה סיוט...יש גם עוד סיבות לפה ולשם. אני תוהה לגבי זה עדיין. מה דעתך?
מבחינה נפשית אני ממש יויו. יום פה ויום שם. למזלי לא ניסתי להתאבד אפעם!
המצב הנפשיי שלי לא עד כדי ניסיונות התאבדות. אבל סתם כריזות ושריטות קורה מידי פעם... אבל לא מעבר.
אמ...אני גרה בבית עם הורי, הם "הקנגרו" שלי...אם לא הם, היום היתי מתאדה באוייר,,,
ו....מזל שהורייך לא מציקים לך. עדיף שיניחו לך משיציקו לך..!
שמחה לשמוע שאת עובדת....ואיך בעבודה? מסתדרת?
האם עשית צבא?
כתבתי לך אני לא מכירה כלום בהר הצופים, את מכירה שם כי הייית שם לפני גיל 18 כנראה.?!?. ההורים לי רצו שיהיה לי מטפלת מסויימת שמאד המליצו עליה,היא עבדה בעין כרם ולכן קיבלתי שם טיפול במסגרת של "צוות הגנת הילד"...משו כזה. זה בבנין אם וילד.
פסיכיאטריה של המבוגר מעל גיל 18 זה בעין כרם. לא יצא לי להיות ממש בהר-הצופים. רק 3 פעמים היתי שם ואני לא מכירה שם כלום. את מכירה ד"ר בארי?
יפית, את אוכלת כמו שצריך? ? ?
לי הכי קשה האובססביות לגבי האוכל ובעיקר לגבי הגוף...
שאלת איך הכל התחיל?כתבתי על זה נראה לי בעבר - אימי אומרת שזה התחיל מהנתוח שעברתי. אחרי הנתוח לא אכלתי דרך הפה הרבה מאד זמן, היה לי מאד קשה...מה שאכלתי הקאתי!!! ככה אייבדתי את התאבון ויחד עם זה את המשקל וככה לאט לאט התדרדרתי עד אנוריקסיה.. ככה אימי טוענת. . .וממה התחיל אצלך?
יאלה מאמי, מחר סופסופ יהיה יום חדש מלא הפתעות טובות!!!
אוהבת
נטע

היי...ינשופה!וואו שתדעי לך שאני ממש לא צוחקת ולא מחייכת...עד שזה קורה הכדור הארץ מתהפך פעמיים ניראה לי...:\ואת..חח עיניין הינשופות הזה..חח..את גורמת והצלחת לעלות בי חצי חיוך..איזה חמודה את..:)היום עבר רגיל לחלוטין..הייתי ביום חופש כזה..מה שאני הכי לא צריכה אגב..ככול שהזמן פנוי המוח מתפוצצ ממחשבות!ואת אולם..משעמם או לא...לגבי הטיול שהיה לכם בירושלים...כיף גדול לשמוע מהצד...שהלכת עם ההורים..המשפחה...תלמדי להעריך את זה!!!באמת!!!
משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם!הלוואי וגם לי היה את זהה!!!!לא סתם אומרים שעד שבנאדם לא מפסיד משהו הוא לא יודע מה יש לו בידיים!!עכשיו ככה לגבי שאלתי על המשקל והגובה..יפה שאת מכבדת הרי שכוונתה של קרןאור ברור שטובה...אך זהו פרט שאת יודעת ותמיד תשעי..לא תוכלי להפיג אותי מראשך...אם תירצי תוכלי לשתף אותי באיך היה משקל וגובהך אז ואיך היום..ואיך את מרגישה כיום..אבל זה לשיקולך נטע מקסימה...ואגב מזה אומר מבחינתך לא גבוהה?1.60 ומשו או 1.50 ומשו!?ולגבי מה שאמרת שאת אינך נראת חולת א ונראת קטנה...גם אני נראת ילדה קטנה יחסית לגילי..ואני לא חושבת שאני נראת לעין כחולה בהפרעת אכילה..אם כי רבים אומרים שכןן..אבל אני לא

חושבת ככה...כאילו מי שהכיר אותי לפני שנכנסתי לזה אומר שרואים כי אז הייתי נראת אחרר והיום אני נראת כמו איזה אותה ילדה בת 14!במקום לגדול ולהפוך לאשה!נותרתי או חזרתי למראה של ילדותי הצעירה..של גיל העשרה...לא נכון לומר שגופף מוזר או מכוער!!אני אסביר לך ואת חייבת להבין שזה שאת לא אוכלת יום אחד ויש שינוי וזה שאת כן אוכלת יום אחד וגם יש שינוי זה אך ורק בגלל ששיגעת את הגוף שלך!!והוא חייב להחלים!!כך לא משנה אם תוכלי יותר או פחות הגוף יתקבע ולא ישתנה מיום ליום!!!הרי שאני אומרת לך את זה כי גמני בסרטים רעים מאוד על גופי!!רק שאצליי כל גרגיר קטן שאינו "מותר"אצלי שנהלים משפיע משמעותי ותוך שניה אני עולה במשקל!הרי שלא מעט שנים אני אפ אנד דאון עם המשקל...ולכן כל פיפס מעלה אותי...וגם ישנם מיקרים שמוריד אותי גם..אני יותר יורדת לא סתם...אלא מההרגלים הרעים את יודעת..=\...את אמיצה ויפה ששיתפת ועזרת אומץ לחלוק לגבי נושא רגיש זה..המחזור...הרור שכול אחת אומרת יואו וזה איזה באסה קיבלתי...חח כולנו כאלו..אך כולנו גם מבינות שזה טיבעי..חיוני..נחוצ לגוף על מנת לנקות אותו..וכמובן ליהיות א-מ-א בבוא מן הימים!ואני בטוחה שמקסימה כמוך רוצה ואף תיהיה!!עכשיו אל תדאגי בקשר לזה..הרי שרק עכשיו את כיביכול..אחריי..או קצת אחריי..בגלל שגופך ונפשך..היו בתת משקל..ובתת הכול אפשר לומר הגוף

קיבלת טראומה..לכן עכשיו בהחלמה...שהיא רק החלה..את עוד תחלימי יותר ותבריאי יותר..הן בריאותית..ובעזרת השם נפשית!וכך את תיראי שבבוא הזמן זה ישוב לך ואת תיהי הכי מאושרת בעולם!=]אנחנו צריכות רק לחכות לרגע הזה...שהגוף והנפש יסלחו לנו על שעשינו להם!!שיגיע העת שאת אני וכול אחת מאיתנו...תבקש מעצמה סליחה!אבל אמיתית!סליחה שהתעללנו בעצמנו!
וסליחה שלא אהבנו את עצמנו!
כריזות ושריטות בעיקר במצב רגיש כמו לכולנו זה טיבעי!!אבל ברור וטוב שלא!!הרי להתאבד...זה כמו תחשבי על זה ככה...לבחורה בשם איקס יש הפרעת אכילה והיא סובלת ורע לה..אז מה היא עושה?!?טסה לבלגיה..כדי להתרחק מהכול..נו ואז??שמה הוקוס פוקוס ואין תסבל שמה??וכך משתווה עיניין האובדן!יש בעיה צריך להילחם ובהיגיון!הרי זה לא פיתרון!וכולנו צריכים לשאוף לחיות!
(אני לא מאמינה שהמילים הללו יצאו מפי...)ברור שאני לא מדברת על אובדן עצמי...אבל כן נישבר לי על החייים הללו..אבל מירוב שאני סובלת אני מדמיינת שאני באמת רוצה את זה..את הליחיות..

שאלת האם אני אוכלת כמו שצריך?????קשה לי לענות לך על זה.....אממממממ.....
מה שכן מוזר לי הגוף כואב לי...שניים שלא חשת כאב כזה..נפשי כמובן..אבל פיזי..פשוט כל יום שאני קמה הכול כואב...אולי זה גם בעיקבות הכאב הנפשי ממצבי והמצב בביתצ?!מה נראה לך???
והשינה שלי..מוזרה..ינשופה אה?למשל יש ימים שאני נירדמת כמו ילדה קטנה ציק צק..וצוללת עמוק עמוק להיי מטורף של שיינה עמוקה..ולמשל אתמול הלכתי לישון ב-4 בבוקר!עד שנירדמתי אני לא יודעת מה!וקמתי היום ב-7...הכול כואב ומוזר לי....
איזה כיף לשמוע שאמרת אם לא הם הייתי מתאדה באויר!שתדעי לך שלא לכל אחד יש דבר כזה..אהבת הורים זה מתנה!!וכיף וטוב שהם דואגים לך!לגבי ההורים שלי זה מורכב מידי..רק בתימצות אוכל לומר לך שלאורך השנים תמיד היה להם המונמון בעיות בחיים..וכתוצאה מיכך אין להם את האפשרות או היכולת להתמודד איתי ועם הבעיות שלי...ויש לי כעס רב עליהם...סוג של אשמה שבגלל הבעיות שלהם..אי לקחתי את זה למקום כזה עם עצמי..כי פשוט לא יכולה לעשות הפרדה ביני לבין הבעיות שלהם..ואז אני פשוט "נאכלת"מבפנים.ועבודה אני עובדת יום כן יום לא...כי אין לי כוחות ויכולת בריאותית נפשית וריכוזית להתמיד במשהו לאורך זמן..מבינה??לא יכולה...וזה מעצבן.
נטע מקסימה שתקומי ליום כיף מוצלח וטעים!מעשית ונפשית!
אוהבת ומצפה לך-יפית.

אה ושכחתי לרגע...תזכירי לי מאיפה את??
ובת 19 וחצי נכון??

יפית:-*

וואי...כתבת מילים..שאלות...חזקות...עמוקות....
ואני רוצה לחשוב איך אני עונה עליהן ולא על רגל אחת...
כרגע חזרתי הביתה...אנוח מעט..אתקלח..ארד עם הכלב...
יחשוב קצת..ויחזור להשיב על שכתבת...

אשוב בקרוב....
יפית.

היי..
כתבת כמו שאמרתי קודם לכן..דברים חזקים כל כך..
עמוקים כל כך...
קשים..כואבים..השאלות הללו..אבל נכונים..
אז ככה..אני לא מתנגדת לטיפול...ההפך הגמור!
אני צמאה לו כל כך!
אך לצערי הייתי באין ספור כאלו..ולצערי ללא הואיל...
ובגלל שעד היום..מיזה שנים..לא מצאתי מה שבאמת יציל אותי..אני שבורה קצת מיזה..
כל השאלות ששאלת..אממ...גרמו לי לתהות...
ממה אני מפחדת???הפחד הגדול שלי הוא לא לחזור ליהיות בנאדם נורמלי...
וליהיות הפרעת אכילה וזהו.
כי זוהי אני היום לצערי..זה חלק ממני...ואני לא רוצה ליהיות היא....אני רוצה ליהיות אני.
ולמה אני לא יכולה לאכול וזהו??וכאן מסתיים העיניין??
לא יודעת..תיראי אני לא מפחדת מאוכל..הוא לא אוייב עבורי בניגוד לרבות מאיתנו שהוא כן...
האוייב הוא אני עם האוכל...האוייב והפחדים שלי וחוסר ההתמודדות שלי מול מצבים כאלו או אחרים שמתרחשים בחייי..הוא למעשה אני עם האוכל...
והעייניים שלי...אני באמת לא יודעת כבר אם מה שאמרת מיקודם כבר נכון או לא...(על כך שגופי במימדים קטנים???)לא יודעת...כל כך לא יודעת מה נורמלי כבר שזה מפחיד...
שוב אודה לך על התמיכה ואוזן הקשבת...
תודה לך קרן.

תודה שחזרת והקדשת מחשבה עמוקה להתבונן ולחפש את התשובות לשאלות הלא פשוטות שהצגתי.ברור לי שזה לא היה פשוט,וע"כ הערכתי.
אבל,ואני מראש רוצה להתנצל שאני נשמעת כמו תקליט שרוט,לא תשכנעי אותי שאם תגיע לטיפול (גם אם זאת הפעם המאה) עם נכונות אמיתית,עם רצון כנה להביט לתוך עצמך,"להקיא" למקום הנכון בצירוף כימיה עם הצוות המטפל-הטיפול יהיה לא יעיל.
את כותבת:"לא מצאתי מה שבאמת יציל אותי..." וע"כ יש לי להאיר -אף אחד לא יכול להציל אותך מעצמך.אנשים יכולים לעזור לך בדרך,להיות איתך ולצעוד איתך יד ביד,אבל אם את לא תקומי ותשני את תמצאי את עצמך מחכה גם עוד 10 שנים.
דבר שני:"הפחד שלי הוא לא לחזור להיות בן אדם נורמלי"-את ממלכדת את עצמך,כי מצד אחד את מחכה למישהו שיציל אותך מפני עצמך,ומצד שני זה לא ממש מקדם אותך לכיוון שאת רוצה.אם את רוצה לחזור להיות בן אדם נורמלי,כהגדרתך,קומי ותפעלי.אף אחד לא ממש עומד בדרכך,רק את.לעומת זאת,יש הרבה שיסכימו,ברגע שתחליטי ע"כ,להיות איתך.אבל תסכימי איתו שכל עוד שזה לא מתקיים,מאוד קשה לאנשים לקבל וללהיות איתך במקום ההרסני הזה.
לגביי הלאכול-אני לא אמרתי,ואני גם לא חושבת כך,שהבעיה היא אם תחזרי לאכול או לא.זה יהיה נאיבי מידי להגדיר את זה כך.מה שאני התכוונתי הוא שהאוכל וההפטרות ממנו היא מצד אחד לתת לגוף את מה שהוא צריך כי הוא מבקש,אבל מצד שני,להרוג את הצרכים שלו מתוך תחושה שאת לא ראויה להזין את עצמך(אולי כפי שאת חשה בתוכך-לא מוזנת נפשית..) ואת זה את עושה באמצעות ההקאה.יש כאן משהו סימבולי לתחושות עמוקות של מילוי צרכים\מחסור.
אם אצטרך לסכם את הכול,את כבר הספקת להכיר אותי ,נכון???את יודעת בתוך תוכך מה נכון עבורך.אם את משוועת לטיפול,אל תרעיבי גם את הצורך הזה,אל תנסי להקיא אותו מתוכך,כי במוקדם או במאוחר הוא יתבע את זכות הקיום שלו.

מקווה שתוכלי לקחת חלק ממה שכתבתי לך,ומשם נתקדם,
לילה טוב,
קרן אור.

הי מדהימה!
את רואה באיזה שעה אני כותבת... אין לי יום ואין לי לילה. כבר כמה ימים אני לא ישנה. אני פשוט מתהפכת מצד לצד:-(
קרן אור יקרה- את אכן קולטת ומרגישה אותי מרחוק. אני מבחינת ההתקדמות נמצאת כרגע בירידה...
ולגבי גל, זה שהוא עזב את הארץ זה באמת לא קל לי. אבל איכשהו שורדים.הוא תומך בי המון, הלב שלו נשאר פה ... אנחנו מסתדרים עם זה. אנחנו מדברים המון ... תיקון- מתכתביםכל יום וכמה פעמים ביום. ואני מרגישה שהוא איתי. יותר קשה לי להתמודד עם כל האובססיביות של האוכל מאשר להתמודד עם העזיבה של גל. כי אני יודעת שגל יחזור ויש לי תקווה...אני לא דואגת...
אבל המחלה הזו??? מתי היא תעזוב אותי? לא מבינה מי הביא אותה אלי, ומתי היא תיסתלק,
היום שמתי לב שאני מדברת עם הרוח הא' ממש דיברתי איתה. כ"כ כעסתי עליה... כאילו שזה איזה אדם שחי בתוכי.פשוט דיברתי לעצמי:-(
לגבי האוכל- היו לי בשבועות האחרונים עליות וירידות לא ברורות. אני ממש סובלת מכאבי בטן נוראיים. לא מסוגלת לאכול אבל אני מה זה מתגברת וטוחנת כמו שצריך ..., כל הזמן עולה לי בראש הפחד שאמרו לי שאם הקיבה שלי תיסטמק מידי ולא אוכל לאכול אאלץ לקבל תאוכל בזונדה.(ואני מוותרת על זה)
גם עברתי עוד כמה חויות באוכל ובמצב רוח... ואולי אשתף במשך השבוע כשאני ארגע.
אני לא תמיד מרגישה פתוחה לספר הכל כי המון אנשים יודעים שאני בפורום פה. וזה לא בגדר "גלוי ונסתר"... אם אני יהיה לי שם בידוי אז אולי אוכל לשתף אותכם יותר לגבי הטיפול, המטפלים וכו ,אני מרגישה קצת מוגבלת מהבחינה הזו....
אז בינתיים לילה בוקר טוב
אוהבת

אני שמחה שאת משתפת,לפעמים עצם השיתוף והידיעה כי ישנו מהצד השני מישהו שמקשיב ומבין עוזרת.אני מבינה את המגבלות שציינת ומזמינה אותך כן לכתוב כאן בשם אחר,בדוי,רק דעי שברגע שאת משנה את השם אוטומטית כל ההודעות שכתבת יהיו בשם הזה..
אין ספק שירידות הן חלק מתהליך ההחלמה.לפעמים מרגישים יותר בירידה מאשר בעליה.כאילו חוזרים כמה צעדים אחורה,אבל זה לא ממש כך,כי לפי מה שאת מספרת את עדיין נאבקת ואוכלת למרות הכול,את מדברת עם המחלה בגנותה ולא בשבחה,ואת עושה את מה שאפשר כרגע בשביל להחלים.לוקח זמן למחשבות עד שהן נעלמות(ולעיתים הן ממשיכות להיות שם אבל בטון הרבה יותר נמוך ולא מורגש,ואפשר לסלק אותם,וגם זה בסדר),אבל אני שמחה שאת נותנת להן ביטוי ומבינה שהן לא תקינות.אני שמחה גם לשמוע שאת נעזרת בגל ושהוא לצידך ואת נותנת לעצמך להרגיש את האהבה שלו ולהאחז בה,כי אלו סיבות מספיק טובות ותזכורות ראויות לכמה שווה לך לעבוד קשה ולהחלים.מגיעים לך חיים אחרים,ויש לך כאלו ממש מתחת לאף.
אל תשברי,אני מאמינה בך,כולנו מאמינות בך.האמיני בעצמך,את יכולה.ויש לך גם עבור מה.
אני מקווה שנרגעת מעט ואת יותר ממוזמנת להעלות על הכתב את רחשי ליבך "ולהתרוקן" כאן..
שלך,
קרן אור.

בוקר צהרים טובים:-)
מה שלומך?
תודה יקרה על מה שכתבת לי. אין עלייך!!!
איך את מרגישה- מבחינה בריאותית?ולא פחות חשוב-נפשית?
לגבי השם -באמת לא ידעתי שזה משנה את כל ההוד כי לא ניסתי אפעם אבל אם כן, אז מה הקטע לשנות? אני אחשוב על זה אם להחליף שם:-) ואם כן אז איזה שם אני יבחר?!?:-)
הרגשתי שפולשים לי קצת לפרטיות ואני אשתף אותכם כעת כשנרגעתי כבר... יש לי דוד שהוא מאאאד מאאאד דואג לי וקונה לי כל דבר מגניב שהוא רואה. הוא עורך דין במקצוע ולכן ביקשתי ממנו בעבר עזרה בקשר לאשפוז בכפייה והוא אמר שהוא מוכן לעשות בשבילי הכל אבל רק על תנאי שזה לטובתי ומאז התחלתי לריב איתו. רציתי שהווא ישיג לי צו שחרור... והוא התנגד לעזור לי בזה. אבל הוא המשיך לתמוך בי ולקנות לי ולפנק ולפרגן אבל אני מאז דחיתי אותו כי נפגעתי ממנו.
אני יודעת שזה קטנוני וממש תינוקי ואני מודעת לזה שאני לא בסדר, היום אני מסכימה איתו שהוא לא תמך בהוצאת צו אבל בכל זאת די פגועה ממנו...(כי לא היה לי אפאחד שיכל לעזור לי בזה ולכן תליתי בו תקוה) דוד שלי לא נכנע לי והוא ממשיך להתקשר אלי ולשלוח לי הודעות אפילו מכתבים בדואר וגם הוא בא לבקר אבל הוא קיר בשבילי אני לא רוצה אותו לא את הדברים שלו ולא צריכה שיקנה לי כלום.פעם הינו בקשר מאד מאד חזק ופתאום עזבתי אותו בכזו קיצוניות ומאז שאני לא משתפת אותו הוא מתעדכן דרך הפורום הזה ודרך ההורים שלי. והרבה פעמים שאני כותבת משו אח"כ אני מקבלת ממנו הודעה במייל או בסמס בהקשר למה שכתבתי. לדוגמא שכתבתי שהיתי עם גל בקיר הבכי-כותל. הוא שאל למה לא באנו לבקר אותו (הוא גר בירושלים) זה רק דוגמא אחת. אם אני כותבת שאני בדיכאון הוא מתקשר ומנסה ליצור קשר
וזה עיצבן אותי מאד! לאחרונה גם חברים שאני לא עונה להם באים לפה ו"מתעדכנים"...זה מצחיק!
אני יודעת שאני צריכה לשנות את היחס שלי לדוד שלי, ואני צריכה כוח לעבור את השינוי הזה.
לכן הרגשתי רצון לשנות את השם שלי ואולי גם לתמיד??? איך אפשר להחליף שם בתעודת זהות וכל זה?
אוהבת
נטע

אני יכולה להבין כמה זה קשה כשאת מרגישה שעוקבים אחרייךשסוגרים עלייך.אבל אני גם חושבת שאת מבינה איפשהו בתוך תוכך שהיית צריכה את ההחזקה הזאת.גם אם זה כרגע מעיק,אני חושבת שבתוך כל זה אסור לך לשכוח את העניין המרכזי-והוא דאגה לך ולבריאות שלך.ובשורה התחתונה,בסופו של דבר עם כל ההתנגדות יצא לך רק דבר טוב מכל האשפוז הזה,לא??
יש גם משהו,לטעמי,מאוד מחמיא שדוד שלך וכל הקרובים אלייך לא מוותרים עלייך...

ולגביי-אני בתקופה קשה,כפי שכבר עידכנתי,יש לי כאבים נוירופתים בעצמות,אבל יותר מזה אין מה לעדכן,כי אני בבירורים ובבדיקות...

נשיקות,
קרן אור.

מה שלומך יקרה?
אני יודעת אני לא מבקרת פה מספיק זה פשוט שהכל אצלי עובד בקצב די מסחרר מאז שהתגייסתי.
לבי יוצא אליך אני ממש מבינה את ההתמודדות הלא פשוטה שלך ושולחת לך מלא כוחות וכל הכבוד על זה שאת למרות הכל ממשיכה לאכול כמו שצריך כי בתכל'ס כולנו יודעים שזה הדבר הנכון..
אני גם מבינה את הקושי שלך בלספר לאנשים בדיוק מה עובר עליך מכל סיבה שהיא בעיקר כי לא יבינו, ישפטו, יצחקו, ילעגו... אבל שתדעי לך שכאן אנשים יותר ממבנים אלא חווים את זה על בשרם ממש אז שאת מרגישה מוכנה כולנו נמצאים כאן בשבילך ומוכנים לעשות הכל כדי לעזור. קחי את הזמן שאת זקוקה לו כי אנחנו תמיד כאן בשבילך אבל מצד שני זכרי שלעולם אל תוותרי לעצמך ואל תפסיקי לשאוף כי יום אחד את תצאי מזה כמו גדולה וביום הזה לא תביני איך יכולת לחיות אחרת...
תמיד כאן בשבילך!
תקווה.
קרן אור- כולי תקווה שאת בדרך להחלמה ואשמח לשמוע קצת יותר על מה שקורה איתך..

הי תקווה ושירן מדהימות שלי!!!!מה שלומכן יקרות???
איך אתן מעבירות את החג? איך אתן מבלות???
תקווה יקרה-תודה רבה שאת מבינה אותי ומזדהה איתי:-)
איך את מרגישה ? ובכלל מה איתך? תספרי משהו על ההתקדמות שלך....

מחמם את הלב לקרוא שלמרות שזמנך דחוק את עדיין מוצאת את הזמן לעודד,לתמוך ,להציע עזרה...אני אשמח לשמוע מה קורה איתך,מעבר ללחץ של התפקיד החדש והתובעני בצבא.

עדכני אותי,
קרן אור.

הי גיטה חמודה!מה שלומך?איך את מרגישה?
אני מאד מאד מבינה אותך שאת חוששת ודואגת...ההרגשה הזו שאת בעיר אחרת מפחידה ,אבל אני מבטיחה לך שהורייך יבואו אלייך לבקר כשיתאפשר להם למרות שזה רחוק מהבית שלך וגם כן חברים שלך והמשפחה...
האם החברים יודעים שאת מתאשפזת? ותדעי לך אפאחד לא מנסה לנתק אותך מהמשפחה והחברים זה פשוט לטובתך. אני ממש מעריכה אותך ולא יודעת איך הייתי מצליחה לתפקד אם היה לי תאריך אישפוז מתוכנן שכזה.במקרה שלי זה היה מאד שונה - לא התכוננתי לכלום, אני פשוט "התעוררתי" לתוך החלום הזה ממש בהפתעה גמורה. ממש כמו אחרי חלום....אני מחזיקה לך אצבעות חזק חזק. אם את רוצה תשתפי אותנו יותר ותספרי על הרגשות שלך ועל התחושות שלך..ממה את בדיוק מפחדת? את קשורה מאד לבית? להורים? את יודעת לקראת מה את עומדת? ? ? האם את מוכנה נפשית? את יודעת מה הסדר יום במחלקה? את קיבלת פעם טיפול של דיאטני? פסיכולוג וכו?
אני מאמינה שיהיה לכם במחלקה ריפוי בעיסוק , פסיכודרמה, אומנות-יצירות ועוד...צריך לדעת איך להסתכל על זה. מציעה לך לקחת את התקופה הזו בקלות ראש "להחלים בהנאה" ולא לחשוב כל הזמן שאת נמצאת בבית חולים..זה מלחיץ אבל תחשבי כל הזמן שזה רק זמני. ואת תחזרי הביתה בקרוב.
אני רק מאד מתפלאה שאת מתאשפזת כל-כך מהר עוד לפני שהתחלת טיפולים .פעם ראשונה שאני שומעת על אישפוז לפני טיפולים במרפאה....לי כל הזמן אמרו שכאשר לא עוזר טיפול אז מאשפזים.אני זוכרת את האייומים האלו.חבל"ז...
אבל אולי בגלל שאת עוד ילדה מיד שולחים לאשפוז?!?! לא יודעת.אני בכל אופן מקווה שזה באמת יהיה הטיפול הכי טוב בשבילך ושיקצר לך את ההחלמה!
תביאי לאשפוז דברים שאת אוהבת אפילו אם זה תמונה מהחדר שלך...כרית. סדין בובה. משחק, ומערכת סטריאו אם את אוהבת מוזיקה רועשת או אמ פי3 או 4 ...מחשב פלאפון סרטים די וי די וכל זה.. זה אולי נשמע מצחיק אבל לפחות שיהיה לך הרגשה ביתית וטובה. אני רק מקווה שלא מחרימים שם חפצים... אני סומכת עלייך שלא יאלצו לעשות לך את זה!!!
העיקר אל תשכחי להביא את עצמך ואת כל הכוח והרצון להחלים!
אוהבת אותך ומחזיקה לך יד.
אם יש לך שאלות או משו תשאלי בכייף. או אם את רוצה אפשר באיימל

הי,לכולן!
ברוכות הבאות יולי ויפית!!!
מה שלומכן כולכן?
קרן אור ושירן מדהימות -תודה רבה על התגובה שכתבתן לי מאד עודדתן אותי... אכן ,גל עזב את הארץ . התפלאתי שאתן מרגישות שהוא עזב. בדיוק שאלתן ביחד מתי הוא עוזב. גל הגיע לשבועיים. וזה עבר מידי מהר:-( היתה לנו פרידה מאד מאד מרגשת ואפילו עצובה?!?!?!?! עכשיו אני מרגישה בודדה פתאום:-( דיכאון של געגועים עוטף אותי...
שירן-גל לא גר בחו"ל לצמיתות. כרגע משפחתו נסעה לגור בחו"ל והם יחזרו אולי עוד שנה וחצי או שנתיים לישראל. אבל גל יבוא מידי פעם לבקר פה. .
שירני-אני מאד מאד גאה בך יקרה שלי איך את מתגברת ומתקדמת. זה מ ד ה י ם!!!
קרןאור שלי- איך את מרגישה? מה מצב הבריאות שלך? מה עם הטיפולים?
אני בסדר, הבטן עדיין מציקה לי מתי זה יגמר? מתי? למה אני לא מצליחה לאכול נורמלי? אוףףףף!
יולי ויפית- מאד מאד כאבתי לקרוא מה שכתבתן. זה גרם לי לרעוד ואפילו לצמרמורת... זה הזכיר לי תקופות מאד קשות שלא כייף להזכר בהם זה הניע אותי וגרם לי לחשוב כמה הטיפול הציל אותי. ומה היה קורה בלי הטיפול? איפה הייתי היום? ומה היה איתי? מבטיחה לכם ששום דבר טוב לא היה יוצא ממני. אני כל כך מזדהה איתכן בכל מילה...אין לכן מושג כמה. האם אתן בטיפול?
יפית- אני שמחה לשמוע שהכלב שלך יורד לתחושתך ומבין את הקושי והכאב. הפרצוף החמוץ מראה הזדהות והבנה:-( מה שמו של הכלב שלך?
אני פעם גם גידלתי כלבה. אבל כבר שנה שהיא הועברה לטיפולם המסור של הורי. אני בקושי מצליחה לטפל בעצמי אז איך אטפל בכלבה שלי???
היה תקופה שהזנחתי אותה מאד. מה שרק עשיתי האכלתי את הכלבה יותר מזה לא נתתי לה שום חום ואהבה. משהו היה נעול אצלי. בראש שלי היה רק אוכל ואוכל שום דבר אחר לא היה שם. היום השתניתי לטובה בזכות הטיפול האינסטנטיבי. עדיין יש לי קולות פה ושם. אני לא אכחיש את המציאות אבל אני בהחלט בדרך להחלמה. מנסה כמה שאפשר ורוצה בכל מאודי לצאת מהמערבולת המתוסבכת הזו.
גיטה יקרה- אני שמחה שאת מתאשפזת בשניידר אני לא מכירה שם ממש שום דבר אבל אני בטוחה שזה יהיה מקום טוב עבורך כי שניידר ידוע כבית חולים לילדים ולילדים נותנים את ההכי טוב, את יודעת:-)...אגב- זה ליד בי"ח אסף הרופא? זה בפתח-תקווה? אני ממש לא מתמצאת בבית חולים הזה אבל אין לי ספק שאם הורייך שמו אותך שם זה הכי טוב לך..איך את מרגישה לקראת האישפוז? מפחדת? חוששת?
אני מאחלת לכן מייייליוני הצלחות ונשיקות
אוהבת
נטע

קראתי את מה שכתבת ואני מבינה עד כמה הסבל הוא נורא.עד כמה להתעורר ולישון לתוך המציאות הזאת יום אחרי יום היא קשה.אבל יחד עם זאת אני חייבת לומר לך שהציפייה שלך שאנשים ישנו עבורך את המציאות היא לא ריאלית.את בעצם מספרת לנו כמה אנרגיות וכוחות את מבזבזת כדי להראות לאנשים הקרובים אלייך,כמו הורייך והמטפלים שלך,שהמצב שלך קשה,אבל יחד עם זאת אני לא שומעת התגייסות אמיתית שלך לפעולה כדי לשנות את המצב הזה.
כדי ששינוי יקרה צריך לגרום לו לקרות.וזה חשוב מאוד שיהיו איתך כמה שיותר אנשים שיתמכו בך במאבק הקשה הזה,אבל בין אם יהיו ובין אם לא,לא על זה יקום ויפול דבר.הקיום שלך לא מותנה בהתגייסות הזאת.כי בשורה התחתונה,כמה שאנשים ירצו להוביל אותך ולעזור לך(ובעניין הזה,אני לא חושבת שהורייך אטומים אלא שהם מרגישים חסרי אונים נוכח חוסר יכולתם לעזור לך באמת..יש הבדל בין הדברים ואני יודעת שמהמקום בו את נמצאת קשה לראות את זה,אבל כמי שהרגישה כך גם לגביי הוריה,ומסתבר שאני לא היחידה,אני יכולה לספר לך שהקרובים אלינו מאוד סובלים וכואבים את המצב שלנו) את היא היחידה שיכולה להניע את התהליך הזה.אז נכון שבה"א יש אמביולנטיות בין הרצון לאחוז בה"א ולא לוותר על "הפתרון" שהיא מציעה לנו לבין הרצון להפסיק לחיות בשקר ובהרס עצמי..אבל המגמה צריכה להיות לך ברורה והיא-שאת לא מוותרת לעצמך הפעם ופונה לטיפול כמה שיהיה קשה הדרך צריכה להיות בכיוון של להבריא.את גם כותבת וחושפת כאילו כדרך אגב,דברים מאוד קשים,רעב נפשי לצרכים בסיסיים וטיבעיים שלא מולאו..ואני חושבת שחשוב כן לפתוח את הדברים האלו בטיפול,לעבד את כל הרגשות הקשיים האלו שנמצאים בבסיס הבולימיה שלך,שהיא בבחינת הסימפטום ולא הבעיה עצמה.
יקרה,אין דרך קלה אבל נשמע שאין ברירה אחרת.חשוב שתפני לטיפול,את צעירה,כל החיים עוד לפנייך,אפשר שתחיי אותם מאושרת.קחי על עצמך טיפול אמיתי,היתמסרי אליו הפעם באמת,תני זמן לדברים ומשמעות למצוקות האמיתיות והכואבות בחייך,אל תפחדי להסתכל לאמת בעיניים,אל תמשיכי לתת לגופך לדבר עבורך\בשבילך.הקשיבי לו,קבלי את הדברים,אני מאמינה בכל ליבי שכשתעשי זאת ותגיעי לטיפול ממקום אחר,אין סיכוי שלא תצליחי.
עשי זאת בשביל עצמך.את ראויה לכך.מגיע לך להיות חופשיה ומאושרת.
שלך,
קרן אור.

קודם כל בת כמה את אם מותר לשאול?
את עובדת כרגע/לומדת?

כאב לי מאוד מאד לקרוא את הדברים שכתבת.. זה באמת כמו שנטע אמרה, מחזיר גם אותי אחורה לתקופת החולי ולתחושה הזו שהמחלה שולטת בי יותר מדי כדי שאוכל לשחרר אותה.

אני מבינה שניסית כבר המון טיפולים, כמה זמן היית במקומות האלה? האם שחררו אותך לבד או שאת ביקשת לעזוב?
כמו שקרן אור אמרה, אין ברירה אחרת יקרה. את חייבת טיפול אין שום דבר שיפתור את זה ללא עזרה מקצועית וללא הרצון האמיתי שלך לצאת מזה.

אני רוצה לספר לך שלולא הרצון שלי והמודעות שלי למצב לא הייתי מגיעה לטיפול גם בעוד מאה שנה!!
אף אחד בבית לא דחף אותי לטפל בעצמי..רק גערו בי על כך שאני לא אוכלת ושאני הורסת את עצמי במו ידיי..אף אחד לא אמר לי: "את אנורקטית לכי קבלי עזרה ומהר!".. זה משפט שאני אמרתי לעצמי ואני זו שפניתי לטיפול בסופו של דבר.

וכמו שגם לך יש את האומץ להודות ולהסיר את ה"מסיכה" הזו ולהגיד: "יש לי בולימיה!" כך גם אני רוצה שתאמרי לעצמך : "אני צריכה טיפול!"..רק את יכולה לדחוף את עצמך לשם..הסביבה לא מבינה מה זה אומר הפרעת אכילה. הם לא מבינים את הגיהנום הזה. רק את.. רק אנחנו אותן הקורבנות של זה.

פני שוב לטיפול , <כן למרות שכבר ניסית כ"כ הרבה> והאמיני לי שאם תגיעי עם רצון אז גם התוצאות יהיו טובות ומשמעותיות עבורך ויקדמו אותך לעבר החלמה!

שירן.

צימרר אותי וכאב לי מאד לקרוא את הדברים שכתבת!

ליבי יוצא אליך.. ואני לגמרי מבינה את הכאב הנוראי הזה שאת מתארת..אומנם איני סובלת מבולימיה אך גם לי יש הפרעת אכילה וגם אני בתוך אותו גיהנום שאת מתארת.

בת כמה את אם מותר לשאול? מה דעתך לפנות לטיפול?
אני רוצה לומר לך שאני כבר שנה בטיפול ואני אדם אחר לגמרי מאז.. באמת שהטיפול הזה זה הדבר היציב ביותר שיש לי בחיים שמחזיק אותי ומלווה אותי ואני לא יודעת איך הייתי מתחילה להחלים לולא הטיפול והתמיכה המקצועית הזו שאני מקבלת.

יקרה, אני מעודדת אותך לפנות לטיפול כי זה הדבר הטוב ביותר שאוכל להמליץ לך, אין פתרון אחר.

אשמח לשמוע מה דעתך שתפי אותנו אנחנו כאן לעזור אחת לשנייה.


שירן

ליבי יוצא אלייך,יקרה שאת.הסבל והכאב שלך זועקים בכול שורה שכתבת..אני יודעת ומבינה איך את מרגישה,זה אכן גיהנום,הכול נראה שם חשוך כ"כ ונדמה לעיתים בתוך כל המעגל הזה שאין פתח יציאה,מילוט לחיים אחרים.אבל זה רק נדמה לנו,כי קיימים חיים אחרים,ואפשר גם אחרי שנים רבות,גם אחרי הרבה טיפולים כושלים,תמיד יכול פתאום להיות שדווקא הטיפול המאה הוא זה שיהיה יעיל עבורנו ושנוכל מתוכו לקבל את הכוחות כדי לקום מהמקום הקשה הזה.
את מספרת לנו כמה חייך הם כאסירה,כמה הפרעת האכילה הפכה אותך לשבויה שלה.אז למה דווקא מהמקום הזה לא לקום ולעשות??ואני יודעת ומבינה כמה זה קשה לבד,כמעט בלתי אפשרי,למה לא לפנות לטיפול??
צר לי שאין בידי מטה קסמים שיכול להקל עלייך כרגע,הדרך היחידה שאני מכירה היא דרך קשה ומקצועית,אבל היא הדרך היחידה שקיימת באמת,הדרך המתגמלת ביותר.
אשמח אם תספרי יותר על עצמך,ואשמח לחשוב יחד איתך על פניה לטיפול שיעזור לך.
תעדכני מה חשבת.
קרן אור.

אני מבינה שכבר היית בהרבה טיפולים..מותר לשאול מדוע לא נשארת באותו אשפוז לאורך זמן יותר? למה עזבת?

אני אכתוב לך את אותם המילים שכתבתי ליפית- רק טיפול! אפילו שקשה לך ואפילו שאת לא מאמינה שמשהו יוכל לעזור- זה הדבר היחיד שבאמת ייתן לך תקווה ויוכל לקדם אותך הלאה, אם תרצי בכך כמובן. כי את צריכה לרצות מעל הכל.

ולגבי העניין הכספי יש מרפאות שנותנות טיפול בחינם. יש את מכון "אגם" ברמת השרון אם את מכירה. זה חינם לחלוטין והייתי שם פעם אחת זה מקום באמת מדהים .

ספרי לנו מאיזה איזור את ואולי נוכל ביחד עם קרן אור להמליץ לך על מקום שנותן טיפול בחינם ויש הרבה מרפאות כאלה.


שירן

אני מצטרפת למה שכתבה לך שירן.וכן לתשובה שנתתי ליפית.
אני מאמינה שטיפול מתאים יכול לעזור לך להחלים.את צריכה לשם כך לרצות באמת,להיות מוכנה לעבוד קשה,להתמודד,ותוך כדי קבלת עזרה מאנשי מקצוע .אני יודעת שאיפשהו אחרי כ"כ הרבה שנים חולות ,אנחנו מתחילות לאבד את התקווה,אבל היא תמיד נמצאת שם.ותאמיני לי,אני אומרת לך את זה ממרומי 11 שנים חולות מאוד,שגם עליי ויתרו(אבל אני החלטתי שאני לא מוותרת על עצמי,וזה מה שעשה את ההבדל!).מצאי את המטפל שיאמין בך(ולפעמים צריך לעבור כמה מטפלים עד שמוצאים את האחד שמתאים),האמיני את בעצמך,מהמקום הזה אין דבר שהוא לא אפשרי.
מעודד אותי לקרוא שאת חושבת על המשך,על העתיד שלך,ועל רצונך להפוך לאם,אלו סיבות מספיק חשובות כדי להיאחז בהם.את יכולה לעשות זאת,אם לא עבורך כרגע,עבור המשפחה לעתיד שלך.אל תוותרי על החלומות שלך.אני רוצה לספר לך שכשהפכתי לאם הפכתי להיות כ"כ שלמה,אין דבר חשוב לי יותר בעולם מילדיי,הם האור והשמחה בחיי,ובימים קשים אני רק צריכה להסתכל עליהם ולדעת שהכול היה שווה את זה.שהחיים שלי שווים המון.
אל תוותרי על עצמך! אני אשמח לחשוב איתך על מקומות טיפול שיכולים להתאים לך.
קרן אור.

יקרה,אין על מה אנחנו פה תמיד עבורך,תרגישי חופשי לחלוק,לשתף .
מחזיקה לך אצבעות !
קרן אור.

באיזה שם אחר השתמשת בפעמים הקודמות??סליחה שאני לא מצליחה לזכור...
שמחה בכול מקרה לשמוע על שיפור.הייתי שוקלת דווקא מהמקום שאת נמצאת בו היום לפנות אפילו לטיפול קצר מועד ולברר את הבסיס של האכילה הרגשית שלך.זה בוודאי יכול להקל.
נושא הצום עולה כאן בפורום בימים האחרונים(באופן טבעי) ואני רוצה להתייחס אליו כאן בשביל כולן:
חל איסור מוחלט,המגובה באישור והיתר מרב ורופא לצום על מי שנמצאת בתהליך החלמה מהפרעת אכילה(מי שחולה גם אסור לה,אבל זה לצערי קורה בכל מקרה...) .מכמה סיבות: הגוף חלש ועם חוסרים וכל צום עלול לערער את האיזון העדין בו אנו מנסות להימצא.סיבה נוספת שהיא חשובה יותר מבחינתי-אם נסתכל לתוך עצמנו ונודה באמת אנחנו צמות כי בשבילנו זאת הדרך להצדיק את הקולות החולים ולהיכנע להם.לטעמי אלו הם קולות האנורקסיה,ולא באמת לצום מהסיבה שאנשים אמורים לצום(וראייה לכך היא מה שכתבת,נטע,לגביי זה שאת רוצה לצום עוד איזה צום אבל את לא זוכרת בכלל למה צמים אותו...).מה גם שזה מעורר פלאשבקים ולעיתים זה משמש כטריגר נוסף להתדרדרות מחודשת.לאנשים רגילים במשקל תקין וללא מחלות כרוניות,אין בעיה לצום יום.לכל השאר,בייחוד אם לוקחים את שני המשתנים שציינתי,יש פטור מחמת "פיקוח נפש"(ותאמינו לי שבתור אחת שגדלה,התחנכה בבית דתי וצמה מילדות בכל שנה,אני לא מתכוונת השנה לצום,למרות שמחשבתית זה קשה לי,אבל אני מודעת לעובדה שזה מסוכן עבורי!)

מאחלת לכולנו גמר חתימה טובה,
קרן אור.

הופתעתי לשמוע שאת מתכוונת לצום בכיפור..אני זוכרת כשרק התחלתי לאכול ופתחתי בתהליך החלמה היה לי אסור מבחינה רפואית ונפשית כאחד לצום!
הגוף היה אחרי הרעבה קשה מאד ונאסר עלי לצום ובצדק. כך ששנה שעברה לא צמתי.
אבל השנה הגוף שלי כבר התאושש מההרעבה הנוראית ההיא <אני לא מאמינה שאני אומרת את זה.. חלמתי להגיד את המילים האלה יום אחד!! > ומבחינה נפשית אין לי מושג איך יהיה לי..

מאז ההרעבה ההיא אני לא מסוגלת לחוש רעב לאורך זמן.. קשה לי מאוד עם התחושה הזו. ברגע שהיא מופיעה אני מתחילה לחוש עצב מתפשט בכל כולי, אני נהיית עצבנית דיכאונית והכל "חוזר" אלי.. זו תחושה מאד קשה עבורי. כך שאין לי מושג איך אצליח לצום השנה מבחינה נפשית. <ואולי גם פיזית יהיה לי קשה עם הרעב אין לי מושג>

אני מתכוונת לנסות השנה משום שהגוף שלי כבר במצב הרבה יותר טוב וגם אני.. וכמו שהדיאטנית שלי אמרה לי , תמיד אוכל "להישבר" ולאכול באמצע.
במקרה שלך אסור לך לצום את אפילו לא במשקל תקין.


מקווה שתקחי את דבריי לתשומת ליבך.
שירן.

שירן מתוקה. כייף לשמוע ממך:-)
אני מתרגשת לקרוא שאת בכזו התקדמות אדירה איזה כייף לי לשמוע!!! אני גאה בך בלייייייייי סוף!!!
אז את צמה בכיפור?ואו. שיהיה לך בהצלחה רבה רבה רבה. לפני כן צמת?חוץ משנה שעברה.
אני לא זוכרת שצמתי אי פעם את הצום כיפור...ואני לא חשבתי על זה עדיין שחכתי מזה. אני לא יודעת אם אצום... אבל מה שאני בטוחה שכאשר אני אצא מהא' אני רוצה לצום!!! גם כיפור וגם עוד משהו ... אולי ט באב? (ואגב- מישהו יודע למה צמים את ט' באב? שחכתי....)
אפאחד לא דיבר איתי על הצום כיפור בכלל... כנראה אפאחד לא חשב שאני מתכוננת לצום.
אני מאד מבינה את ההרגשה שלך, שאת לא מסוגלת לצום לזמן ארוך זה מזכיר לך את שיא המחלה. אני כ"כ מזדהה איתך.
השבוע התפריט שלי היה מה זה דל. לא הצלחתי לטחון כל מה שהיתי צריכה כי כאב לי הבטן והרגשתי איך אני מתחילה להחלש...קצת נבהלתי מזה. השבוע לא עשיתי שום פעילות גופנית!!! אני לא יודעת אם זה בגלל החולשה שלי או בגלל שאין לי מוטיבציה להתעמל...
בכל אופן אם אני לא יענה כמה ימים אז תבינו שלא נעלמתי אלא פשוט אנחנו נוסעים כנראה לאילת.ליומיים.ואני לא יודעת אם יהיה מחשב זמין.... גל כבר נוסע שבוע הבא וצריך לנצל את הקצת זמן שנשאר....
אוהבת אותכן.סופשבוע כיייף ונעייים
נשיקות
נטע

אני יודעת שהיום את במקום אחר,מחוזק יותר פיזית ונפשית,אבל חייבת לומר אותך שלאור מה שכתבת על הזכרונות מפעם..אני קצת לא שקטה עם ההחלטה שלך לצום.אבל אני מבינה שדיברת על זה עם המטפלים שלך,ואם יש הסכמה שמותר לך לנסות,ואת ממש רוצה אז אולי..אבל חשוב לי שגם אם את מתכוננת לצום זה יהיה תוך הקשבה לגופך.כלומר,אם לא תרגישי טוב,סחרחורת,כאבי ראש חזקים,בחילה,הקאה,תבטיחי לי שתשברי את הצום !!! (וזה לא אומר שום דבר עלייך...)

גמר חתימה טובה!
קרן אור.

התייחסתי לנושא הצום בתשובתי ל-נ'.מצבך הוא מאוד רגיש ועדין,ואני מקווה שהחלטת להקשיב להיגיון שלך ולא לצום.את בקלות יכולה להגיע לכדי חוסר איזון(שקורה בכל מקרה לפי מה שאת מספרת כי התייבשת "ללא סיבה" ממשית ונזקקת לעירוי),שיוביל להתדרדרות מחודשת.
אני שומעת בכמה הודעותייך האחרונות את הקולות האנורקטיים שוב,נסי לשים לב לכך שהם מתעוררים,שוב.ואל תכנעי להם(מהרצון לצום,התזונה המצומצמת של השבועות האחרונים..)
שמחה לקרוא שאת מנצלת את הזמן והזוגיות עם גל,יש משהו מאוד רוחני בללכת לכותל ואני בטוחה שהאווירה הטיבה איתכם..כמו כן,אם נסעת לאילת מאחלת לך שתעשי חיים,כי את ראויה לכך!(וכמובן תחזרי אחרי וספרי לנו איך היה).

לגביי מקומות אשפוז-שמחה לשמוע שאת מוצאת את תה"ש כמקום מחזק,הוא אכן כזה ואני שמחה לקרוא שאת בידיים טובות.לגביי הנוטרים-הבנתי שזאת מרפאה מעולה,אבל היא שלב שלפני אשפוז או במצבים שהם אינם מצבי משבר.
לגביי רעות-יש לי חברה שמטופלת שם,המקום הוא מסובסד,כמעט חינמי,והיא ממליצה עליו בחום,כי הוא מאפשר לה לקבל טיפול אינטנסיבי יחד עם המשך החיים בקהילה(כל עוד שהמצב הפיזי,כמובן,מאפשר זאת).
לגביי הדסה-אני יודעת שהמרפאה היא מקום טוב.אבל לצערי האשפוז,אם צריך,הוא עדיין בתוככי המחלקה הפסיכיאטרית.ולטעמי,יש צורך באשפוז בה"א במסגרת צוות מנוסה שמתמחה רק בה"א.ונכון שישנה עדיין הבעייתיות של להיות מאושפזת עם חולי נפש..

יקרה,מקווה שתהיי אמיצה מספיק ושתקשיבי לגופך ולא תצומי.
מאחלת לך גמר חתימה טובה ושהשנה הקרובה תחזק אותך יותר..
אשמח לשמוע מה החלטת.
קרן אור.

הי...קרן אור מדהימה!!!
אכן, חזרנו והיה ממש נחמד:-) טיילנו הרבה וראינו הרבה מים דגים מסוגים שונים וים תת קרקעי.
מאד מתחשק לי לצלול בתחתית הים...
חזרנו היום היה די קצרצר כי אבא שלי אמר שזה לא מתאים לטייל ביום שכולם צמים...
אז- - -
מדהימה שלי, שתדעי לך שאני בהלם שאת מבינה מעבר למילים!!! את פשוט מלאך ונביאה... נכון, אני גם מרגישה שלאחרונה הקולות האנוריקטיים מתלבשים עלי. ואני עדין המומה שגילת זאת מאחורי טקס קצר כל-כך. אין עלייך!!!
לגבי-נוטרים ממש מוזר לי מה שכתבת לי. ממש לא ידעתי ולא אמרו לי זאת אפעם. גם כשבאנו להתרשם וזה היה די מיזמן...
ועוד חידוש לגבי "רעות" אני הבנתי שזה קשור למשרד הבריאות וכל קופות חולים ממנות וזה ממש חינם!!! ויש גם אפשרות לקבל שם טיפול פרטי אבל בגדול זה לא עולה גרוש! אני לא יודעת אם זה כך אבל ככה אמרה לי עו"ס מביטח לאומי. אני לא יודעת הרבה על "רעות" לא ראיתי את זה בחיים.
לעניין הצום-
תאמת סופשבוע תכננתי לצום ואמרתי לגל בסוד שזה במחשבה שלי וראיתי שהוא נבהל מזה ושכנע אותי שלא אעיז וכו...אבל תאמת לא הייתי בטוחה עם עצמי אם זה באמת יקרה ואצום כי יודעת שיסתכלו עלי 24 שעות מכף רגל ועד ראש...הבוקר אבא שלי אמר לי שהוא קורא את המחשבות שלי... אני מרגישה שגל סיפר לאבי שאני רוצה לצום ומאד כעסתי על גל אבל הוא הבטיח לי שהוא לא אמר כלום!!!
בקיצור אז אני לא צמה כי אבא שלי הטיף לי.... במקום לצום אבא שלי הביא רעיון אחר- ללכת לקנות נעלי בד אם רוצים להרגיש כיפור אז אפשר גם בדרכים אחרות...אם אסור לכם לצום תחפשו דרך אחרת לממש את היום הזה.אז מקודם קנינו נעלים מבד כבר החנות היתה חצי נעולה:-) זהו. אז אבא שלי אמר שלכל אחד יש תפקיד בעולם ואפאחד לא ממלא את התפקיד אותו דבר כמו השני... אז אני מקווה שמלאתי את התפקיד הזה.לפחות בנעלי בד. ואם מותר לכם לצום-תצומו ושיהיה לכם צום קל ומועיל, ותשמרו על עצמכם. ולמי שאסור אז לא נורא תמצאו דרכים להרגיש את הכיפור הכפרה והסליחה. אז שיהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה שמחה ומאושרת והעיקר בריאה:-) חתימה טובה
נשיקות ואוהבת מאד
נטע

מאד מאד נהנתי לקרוא מה שכתבתן. כל אחת ומה שהיא כתבה...
גיטה- אני מאחלת לך שיהיה לך אשפוז קל ושתדעי איך לקבל את מה שנותנים לך. אם את מתאשפזת בתל-השומר או הדסה אז את יכולה להיות מחוברת לאינטרנט ולעדכן אותנו... לגבי בית חולים אחר אני לא מכירה. בעצם את מתחת לגיל 18 אז בטח תהיי במקום אחר. אין לי מושג איך מתנהל שם העינינים....
אז אנחנו מחכים לשמוע ממך דברים טובים ושאת משתקמת... את תהיי בסדר. אל תדאגי! חמודה.
ושירני- כמה אני גאה בך...ברמות שאיאפשר לתאר במילים. את מלאך....כל הכבוד לך אני ממש מתפעלת ממך...
את מיוחדת מאד מאד.
אני שולחת לך מיליוני כוחות ונשיקות
אוהבת אותכן
שנה טובה מתוקה מאושרת ובריאה!גמר חתימה טובה.

איך עבר עליכן יום הכיפורים??

אני רוצה לספר לכן שהיום הראשון <בערב יום הכיפורים עצמו>- עבר עלי בצורה נוראית!
לקראת הערב התחלתי לחוש רעבה וצמאה <אני כבר לא יודעת מה זה היה יותר -או צמא או רעב או אולי שניהם יחד> וזה עשה לי רע ברמות שאי אפשר לתאר אפילו..
קרקורי הרעב החזירו אותי אחורה, הרגשתי פתאום חולה כמו בימים שלא הייתי אוכלת, התחלתי לבכות ממש הרגשתי שהטראומה של ההרעבה חוזרת אלי ואני חווה אותה באותו רגע! זה היה מאד מפחיד ואז אמא שלי ואחותי עודדו אותי ללכת לאכול משהו ולשתות ואמרו לי שזה פיקוח נפש ושלא יקרה כלום אם לא אצום ביום הזה.

אז שתיתי קצת ואכלתי משהו קטן כדי שאוכל להירדם בלילה ולמחרת צמתי כל היום כי הרגשתי שאני מסוגלת לזה. ההחלטה להמשיך את הצום לא נבעה מקולות המחלה. אלא כי באמת למחרת כבר הגוף שלי הרגיש פחות רעב והיה לי חשוב לקיים את המסורת, אז החלטתי שאני עושה את זה ושמחה שבסוף זה עבר ובשלום.

קרן אור, שתדעי לך שחשבתי על המילים שלך אתמול כשהיה לי מאד קשה. הבנתי עד כמה צדקת בכל הנוגע לסיבות למה לא לצום. בין היתר הפלאשבקים שזה גורם והתחושה הנוראית שזה מחזיר את הנפש אליה.

אני קצת מאוכזבת לדעת שלא יכולתי לצום את היום הזה עד הסוף אבל אני יודעת שסה"כ ההשתדלות שווה את הכל והיא המשמעות ביום הזה.

אשמח לשמוע איך עבר עליכן היום הזה.
נטע אני שמחה לדעת שקיבלת את ההחלטה הנכונה עבור עצמך ועבור הגוף שלך ולא צמת. באמת שזה היה קריטי אם היית עושה זאת לעצמך.
תודה על המילים החמות שכתבת לי את מרגשת אותי מאד!
את מקסימה!!!


שירן

שירן הנשמה והאמיצה!!!
מה שלומך יקרה?
וואווו!!! אני לא מאמינה שצמת כל היום!!! את מיוחדת ואין כמוך.את כזו גיבורה וחזקה....כל הכבוד לך זה המוןןןן!! תסתכלי על החצי כוס המלאה:-)
בשבילי את צמת 100 אחוז מהתחלה ועד הסוף. וחוץ מזה את אומרת שאכלת ממש קצת ושתית קצת אז בכלל מגיעה לך מדליה! האם גם אחותך צמה?
אז מה אם לא צמת אתמול בלילה, אל תקחי את זה קשה יקרה. מה שעשית זה מעל ומעבר...
אני גם חושבת שקרן אור נתנה סיבות מזה קולעות רגישות ואמיתיות למה לא לצום. אני באמת חושבת שאם היתי צמה זה היה מדרדר אותי. ובסוף הצום היתי חושבת ומרגישה שאם צמתי כל כיפור אז אני יכולה לצום עד מחר כבר...
וחוץ מזה באמת הרצון שלי לצום לא היה קולות של דת ומסורת אלא הם היו קולות של המחלה כמו שקרן אור העירה לי לשים לב.
ובאמת אבא שלי שאל אותי מה הסיבה שאני רוצה לצום, הרי אף-פעם לא הרגשתי צורך ורצון לצום...אז אמרתי לו שאני רוצה להרגיש כיפור אז הוא נתן רעיון שכבר הזכרתי אותו! וזה איכשהו לא ברור למה הרגיע אותי. לא משנה שלא הלכתי עם הנעלים האלה כי אני לא ממש אוהבת אותם סתם קנינו אותם.. . שאלת מה עשיתי שנה שעברה, אז שנה שעברה לא אכלתי כי מילא הרעבתי את עצמי רק שתיתי... מבינה?
אני ממש גאה בך שצמת!!! אל תהיי עצובה, יקרה !את צמת את הרוב זה ממש 100!!!
חוץ מזה- מאד התרגשתי שהיית בבית קפה. איך את מרגישה עם ההתקדמות הזו?
מה את מסוגלת לאכול בבית קפה?
האם את אוכלת לפי התפריט כל השבוע?
חושבת עלייך ואוהבת
נטע

את מדהימה! תודה רבה על כל העידוד שלך והתמיכה , מעריכה זאת מאוד ! :)

אני גם שמחה לשמוע שמצאת את המשמעות שלך ליום הזה <יום כיפור> אפילו שלא צמת וזה באמת חשוב שלא עשית את זה כי זה היה רק מחמיר את מצבך העדין.

אני חושבת שמלכתחילה אולי לא הייתי צריכה לצום אבל אני יודעת שעשיתי זאת בלב שלם תוך הקשבה לגוף ומתוך הקול "הבריא" ולא ה"החולה" וזה הכי חשוב.

לגבי היציאה לבתי קפה, אני אוכלת בחוץ דברים שאני פחות או יותר מכירה ודי מזכירים את ארוחת הערב/צהריים שלי כך שזה מאוד עוזר.
ומדי פעם אני גם אוכלת משהו שאין לי מושג לגביו במדויק וגם זה בסדר..זה מאוד תורם לתחושת הביטחון ואני מקווה שהחשיפות האלה רק יקדמו אותי ולא יחזירו אותי אחורה.

איך את מתקדמת בטיפול שלך ועם התפריט?
חבר שלך כבר נסע לחו"ל אגב? הוא מתגורר שם באופן קבוע?


אוהבת ומחכה לשמוע ממך,

שירן

מחמם את הלב לקרוא כמה את נושאת אותי בתוכך,ואני יותר משמחה ע"כ שמילותיי מהדהדות להן ומחלחלות לתוכך ושאת עושה בהן שימוש נחוץ וחיוני.
ויקרה,לטעמי ביומיים האלו הוכחת כמה את גדולה וחזקה מהכול! קודם כל,ההקשבה שלך לגוף שאותת על רעב וצמא,וע"כ שלא נכנעת לקולות האנורקטיים ולתחושות המדומות של "כשלון".זה משהו חדש ובריא מאוד!
דבר שני,בכ"ז כן צמת כשהרגשת שגופך מוכן לכך,תוך הקשבה אמיתית לצרכים שלו.יודעת כמה זה חשוב???לא הלכת נגד הרגשות שלך אלא עם עצמך.כל הכבוד,יקרה! זה בעיניי ההצלחה האמיתית!

מקווה שחזרת עכשיו לשגרת האכילה הרגילה,ומאחלת לך שתמשיכי להקשיב לעצמך,לצרכייך,למה שגופך אומר לך,ושתמיד תהני מארוחות עם חברים בבתי קפה,ובכלל.
מגיע לך,הכול הרווחת ביושר,באומץ ומאמץ רב.זה שלך,יקרה ,וזה כאן כדי להשאר.
כל הכבוד!
קרן אור.

אני שמחה לקרוא שלא נכנעת לקולות האנורקטיים ומצאת את הדרך שלך,בצורה בריאה,לחוש את יוהכ"פ.ברור לי שמידי פעם הקולות האלו ירימו ראש וזה טבעי ומובן,כאן נכנס תפקידי והוא להאיר ולהעיר לך באותם הנקודות..ואני שמחה שאת מצליחה לראות זאת ומתוך כך לא להכנע להם.
שמחתי גם לקרוא שנהנית בטיול עם גל.כמה זמן הוא עוד צפוי להשאר בארץ??
לגביי אגם(מקבוצת רעות)-לי נאמר שהעלות היא אכן מסובסדת אבל לא דרך קופ"ח כי אם דרך משרד הביראות כמקום שיקומי,והעלות היא סימלית מאוד-250 ש"ח לחודש לכל המערך(דיאטנית,פסיכולוגית,רופא וקבוצות),משהו שכל אחת יכולה לעמוד בו(כמובן שיש גם אפשרות לטיפול פרטי).
אני מאחלת לך שהשנה החדשה תביא איתה עוד התחזקות ובריאות עבורך,
שלך,קרן אור.

תודה רבה לך על המילים שלך!! מאוד מרגש ומשמח אותי לקרוא את זה..
מה גם שזה מגיע ממך שאת דמות כ"כ חשובה לי ויקרה עבורי!

תודה שאת גורמת לי לראות את הצד החיובי בכל העניין הזה.

סיפרתי לך שהחלטתי להפסיק עם הפעילות הגופנית.
אני עדיין מרגישה הרבה רגשי אשמה לנוכח ההחלטה שלי להפסיק לעסוק בספורט.
למרות שאני יודעת שבסה"כ זו החלטה שנובעת מתוך הקשבה לגוף ולנפש בעיקר, משום שכל עיסוק בפעילות גופנית מעורר אצלי את הקולות ה"חולים" ורק מחזק אותם ונותן להם מקום. מה דעתך על כך?

זה נורא מפחיד אותי ללכת בדרך הזו שבה אני נותנת מקום להעדפותיי פתאום ושמה אותן במרכז על פני אלה של המחלה.
זה גורם לי לחשוב פעמים רבות אולי אני שוגה בדרך שלי ואולי בסופו של דבר המחלה תהיה זו שצודקת בסוף.


ומה איתך יקרה? איך את מרגישה בימים האחרונים??

אוהבת ומעריכה מאד,
שירן

נשמע שאת כבר יודעת מה נכון עבורך ומה לא,מה משרת את הפרעת האכילה שלך ומה לא.ולכן ההחלטה שלך שלא לחדש את הפעילות הגופנית היא נכונה בעיני,ונשמעת כבריאה יותר עבורך,לפחות כרגע.חלק מתהליך ההחלמה הוא לגלות את ההנאות שלנו מהחיים,ולדעת לשים בצד את אלא שלא עושים לנו טוב ובאים ממקום של פחד ו\או רצון לספק או לא לאכזב את הקרובים אלינו.
נשמע לי ששירן אוהבת לצאת לבלות בבתי קפה,נפתחת לחברות אמיתית,מתירה לעצמה גם לנוח ומגלה כמה זה כבר לא מאיים,אלא נעים.הספורט נשמע כרגע עבורך כמשהו שבא ממקום של פחד..אל תכנעי לו.עשי מה שהכון עבורך,ואל תייסרי את עצמך על כך.
ואגב,איך מערכת היחסים שלך עם חבר שלך??אשמח לשמוע יותר.
לגביי-אני בסדר יחסית.סובלת קצת מכאבים בעצמות אבל מטופלת ומקווה לטוב.

חיבוק,
קרן אור.

גיטה מתוקה.
קראתי מה שאמך כתבה . אמא שלך נשמעת מאד טובה ומיוחדת וטוב שיש לך תמיכה מאמא.
בת כמה את יקרה?
את הולכת לבית ספר?
איך את מרגישה עם החברים?
מאד מאד הבנתי והזדהיתי עם מה שכתבת. האם כבר התחלת טיפול??? איך היה?
האם את מרגישה מוכנה לקראת השינוי? והאישפוז?
שיהיה לך החלמה מהירה וטובה. ואל תדאגי את תהיי בסדר. את חכמה את גיבורה ואת תתגברי. מאמינה בך.
ונשמח לשמוע ממך:-)
אוהבת
נטע

יקרה,אני מאוד מבינה אותך ואני יודעת כמה זה קשה כרגע עבורך לאכול,אבל אני רוצה להגיד לך שאני גאה בך! את מאוד צעירה,כל החיים לפנייך,ואפשר שתחיי אותם באושר.עשי את המאמצים,יש לך משפחה חמה ותומכת שרק רוצים לראות אותך בריאה שוב,כולם כ"כ דואגים לך,וגם אנחנו כאן בפורום,את מסוגלת להחלים.ואני חושבת שזה טוב שאת שלמה עם האשפוז הקרוב,אני בטוחה שתמצאי אותו יעיל.אני מבינה שזה קשה כרגע לעזוב את ביה"ס ולהתנתק מהחברים החדשים,אבל מה זה חודשיים-שלושה לעומת חיים אחרים,בריאים ומלאים אח"כ??הכול יחכה לך,אבל קודם כל את צריכה להבריא.וזה הזמן הנכון ביותר כרגע לעשות זאת.המשיכי לנסות.אכלי גם ולמרות הקולות שאומרים לך לא,שתפי את אמך ואחותך,העזרי בכל התמיכה והאהבה סביבך.את מסוגלת לכך!!
ושתפי אותי,אני כאן וכמוני כל חברות הפורום כדי לתמוך ולעודד.
שולחת לך חיבוק אמיץ,עוטף ואוהב,
קרן אור.

קודם כל-אני שמחה שבתך מכירה בבעיה ושהיא רוצה ומוכנה להתאשפז בכדי לטפל בה.זה כבר צעד מאוד גדול קדימה.אני שמחה גם לקרוא שהיא משתפת אותך יותר ומרגישה אותך איתה,ומתוך כך תוכלי את לטפטף ולהשמיע לה את הקול הבריא שכרגע חלש אצלה(אבל קיים,שלא תטעי לרגע!).חשוב שתמשיכו לתמוך בה ולהראות לה שאתם תמיד תהיו שם ושאתם לא תוותרו עליה,כי אתם חזקים יותר מהפרעת האכילה שלה.
יחד עם זאת,אני מבינה לגמריי את הקושי.גם הקושי לאכול פיזית אחרי תקופת הרעבה אכן יוצר כאבים.אבל זה משתפר,כי הקיבה התכווצה,פעילות המעי הואטה ,אבל אל תשכחי שקיבה היא שריר והיא תגדל לאט לאט.לשם כך צריך לאכול מנות קטנות מאוד כל שעתיים שלוש.או לשתות תוספת של פחית אנשור פלוס כל פעם כמה לגימות.זה משקה עשיר בקלוריות(350 קלוריות לפחית) ובנוטריטים חיוניים והוא חצי מפורק,כך שהספיגה שלו טובה יותר מאוכל מוצק וגם יוצר פחות כאבים.קיים גם סקנדישייק|(שאני אישית מעדיפה יותר כי הוא טעים יותר ...וגם מנה עם חלב מספקת 600 קלוריות).בכול אופן,הדיאטנית שוודאי העריכה את מצבה התזונתי באינטייק לא נתנה לכם המלצות מה לעשות עד לאשפוז??אני יודעת שבדר"כ לפני אשפוז נמצאים במעקב במרפאה,מעקב תזונתי ורפואי,כדאי לשאול על זה או לדבר איתה לגביי העשרה תזונתית.
לגביי הלימודים-אני חושבת שכמה שזה וודאי מתסכל את בתך,לא כדאי שהיא תצא החוצה ותבזבז אנרגיה,מה גם שזה מיותר כי גם כך היא תפסיד לימודים עוד כשבוע,ואני חושבת שיש בכך יותר סכנה מאשר תועלת.וחשוב שתדברי על זה עם בתך.נשמע שהיא צריכה מנוחה מוחלטת והשגחה.
אל תבהלי מהאמביולנטיות שקיימת אצלה-מצד אחד היא מאוד רוצה להחלים,מצד שני,ה"א היא משהו שהיא נאחזת בו כדי להגן על עצמה מפני הפחדים וההתמדדויות הקשות יותר שאותם היא מרעיבה דרך האנורקסיה,לכן זה טבעי שהיא לא תוכל לוותר על "הפטנט" שכרגע היא מצאה כנגד כל הכאבים,זה שכביכול שומר עליה.אבל אני בטוחה שבאשפוז ודרך טיפול היא תרגיש מוגנת יותר ולאט לאט הצורך בשליטה המדומה הזאת תחלש ויחד איתה ייגבר הקול הבריא,זה שרוצה לחיות,להיות כמו כל ילדה בגילה..
תחזיקו מעמד,לא נשאר עוד הרבה.
אני כאן אם יש עוד שאלות.
קרן אור.