פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

שירני-אהבתי מאוד לקרוא את מה שכתבת לנטע בנוגע ללוותר לעצמנו,לנהוג כלפיי עצמנו בחמלה וסלחנות,תוך קבלה עצמית.אני כותבת לך על זה רבות,ואני שמחה שזה הצליח לחלחל.
אני גם שמחה מאוד לקרוא שאת מרגישה יותר מחוזקת,בעיקר נפשית,עד כדי כך שאפילו החלטת לדחות את האופצייה התרופתית.אני מבטיחה לך שמיום ליום את אפילו תתחזקי יותר ויותר,ואז-השמים הם באמת הגבול.את תוכלי להיות נטע חופשיה כפי שרצית,כפי שאת ראויה להיות!!

מאחלת לכולנו ימים קלים יותר שיבואו,
ושוב תודה נשמות יקרות!
קרן אור.

יקרה שאת!
נרגעתי קצת אחרי הדברים שכתבת, אני שמחה לשמוע שאת יותר יציבה במצב ושיש הפוגה מבחינת הטיפולים.. הלוואי וזה ימשיך כך!
מרגיע גם לדעת שהפסקת לעבוד אני חושבת שבמצבך עבודה זה כרגע לא בא בחשבון את צריכה לנוח ולהתאושש ואני שמחה את עושה את זה.

טוב לדעת שיש מי שנמצא שם ותומך בך, הבעל וההורים ותדעי שגם אנחנו כאן אפילו שאנחנו רק בקשר וירטואלי אנחנו נמשיך לתמוך בך ולחזק אותך כי אין לנו ספק שאת חזקה ומדהימה ותצאי מזה בסוף!

תודה רבה על כל החיזוקים שאת נותנת לי..בהחלט כל מילה שלך שווה זהב וכל הדברים שאמרת לי עד עתה, בכל הזמן הזה בפורום- חילחלו והצליחו לגעת בי ולהגיע אלי לתודעה.
אני תמיד לוקחת את הדברים שלך לתשומת ליבי!
ורוצה להגיד לך תודה על כך שהיית לצידי בזמנים הקשים שרציתי כבר לוותר ונתת לי המון תקווה וכוחות מחודשים.

מאחלת לך שהשנה הזו תהיה לך שנת בריאות חוזק ועוצמה!
אמן.

עדכני אותנו בהמשך לגבי מצבך.
אוהבת אותך מאד מלאך שאת!

שירן.

אני מבטיחה שכל עוד אוכל ותרצי בכך אעמוד לצידך ואמשיך להחזיק בתקווה עבורך בימים קשים,כשנדמה שהיא לא קיימת.כפי שיש אנשים מופלאים שעושים זאת עבורי.
מחממת את הלב הידיעה שאת משמרת את דבריי ואותי בליבך!

אהבה,כוחות וחיבוק אמיץ וכנה.
אמן!
קרן אור

אשמח אם זה בסדר מבחינתכן לדעת באיזה מרפאה אתן מטופלות,כדי שנוכל לפתוח במה להמליץ בשביל החדשות כאן בפורום ,ממקום אישי ,על פנייה לטיפול.אני בטוחה שזה יכול לעזור.
אבל אם לא,אז לא חשוב.

קרן אור.

קודם כל תודה על הדאגה שלך, אני באמת מעריכה אותה מאוד!

לגבי עניין הצום, אני מרגישה שהשנה אם אחליט לא לצום זה יהיה מעין הצהרה כזו בה אני בעצם אומרת לעצמי ולאחרים: "אני לא צמה כי אני עדיין חולה. אני עדיין שבויה של האנורקסיה, ולכן אני עדיין נבדלת ושונה".
אני לא מרגישה שאני רוצה לצום ממקום חולה או משהו בסגנון אלא כי באמת כל השנים נהגתי לצום וזה מנהג אצלי וגם אצל בני משפחתי.
מה שכן מכל הסיבות שציינת מקודם למה לא לצום- התחברתי לסיבה האחרונה שאמרת שהצום עלול לעורר פלאשבקים , ומזה אני מאוד פוחדת. אני יודעת שיהיה לי קשה לא לאכול יום שלם ואין לי מושג איך הגוף שלי יקבל זאת <למרות שהוא במצב כבר הרבה יותר טוב> ובכלל איך הנפש תתמודד עם זה.

הדיאטנית שלי אמרה שבמידה וארגיש שאיני יכולה לצום אוכל תמיד להפסיק את הצום באמצע וזה מה שאעשה. אני מקווה להיות אמיצה מספיק כדי לעשות זאת, כי בכל זאת נורא קשה לי "לעבור" על הדת, אני לא בשלב של חולי אלא בשלב החלמה ואני די מרגישה שעכשיו אסור לי להפסיק את הצום משום סיבה שהיא, כי אני לא חולה כבר <ולכן לא מגיע לי>. מה דעתך?


אני רוצה לשתף אותך בעוד משהו. אתמול ישבתי בבית קפה לאכול ארוחת ערב ואת לא תאמיני באיזו קלות צלחתי את זה! זה לא יאומן.. החשיפות עשו את שלהן ללא ספק. איך שהגיעה המנה שלי לא חשבתי על שום דבר רק על לאכול ולהינות. לא היו רגשות אשמה כמעט, כלום.. ואחותי שישבה על ידי לא האמינה ואמרה לי: "וואו את אוכלת כמו בן אדם רגיל!" זה מאד ריגש אותי לשמוע את זה אבל מצד שני זה איכזב אותי..ליתר דיוק איכזב את המחלה יותר!

המילים האלה :"בן אדם רגיל" הרגישו למחלה כמו משהו מאד לא בסדר, לא ייחודי מספיק, לא טוב מספיק.
והרגשתי פחד.. מהקלות הזו שזה עבר לי.. שאולי אני בסוג של אשליה ואני חושבת שהכל בסדר כשאני מרשה לעצמי כך לאכול בחוץ.. אבל בעצם אולי זה יתנקם בי אח"כ במשקל ובמצב הנפשי..

אני מאוד פוחדת..אני לא יודעת אם הדרך החדשה הזו שאני הולכת בה כרגע תהיה טובה לי ולא תפיל אותי בסוף. סיפרתי לך על החלטתי גם להפסיק לעשות ספורט משום שכרגע אני מרגישה שזה מגיע יותר ממקום חולה שרוצה אותי בצמצום ולא ממקום בריא. אז החלטתי להפסיק ואני שלמה עם החלטתי זו אך עדיין מאוד מבוהלת ומפוחדת מאיך שהגוף שלי עלול להגיב לחוסר פעילות גופנית. מה יהיה עלי אם עכשיו אני הרבה פחות פעילה, זה מטריד את מנוחתי פעמים רבות אבל אני לפחות מרגישה שאני לא עושה משהו מתוך אילוצי המחלה וזה מקל עלי.

היו לי 3 וחצי חודשים של פעילות נמרצת אפשר לומר. עד שהחלטתי להפסיק עם הספורט ולחזור לעצמי.. לשירן של פעם. שלא אהבה להתעמל ודברים אחרים חוץ מאוכל העסיקו אותה.
אך עדיין רגשות האשמה הם שם וגורמים לי להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר..
עכשיו גם נהיה עבורי קשה לאכול מבחינה נפשית משום שאני יודעת שאני לא הולכת לקזז את זה בשום צורה וזה מבהיל נורא.

אשמח לשמוע מה את חושבת על זה.

יקירה אני מאחלת לך גמר חתימה טובה ורק בריאות <שאין לי ספק שתגיע בסוף!>

אוהבת אותך ,
שירן

שירן נשמה שלי!!!
מה שלומך?
תודה רבה על כל מה שכתבת לי. יקרה שאת, כל מילה שלך שווה זהב!!! אין לך מושג כמה עזרת לי...
מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים? לעניין השירות לאומי- את פשוט גאון! תאמת היתי על סף החלטה אבל אחרי שקראתי מה שכתבת וחשבנו הרבה ועם הרבה אנשים החלטנו שיש הרבה במה שאמרת וכרגע אני לא מוטרדת מ"התעסוקה שלי"....אופטימית ובינתים מקווה להשתקם כמו שצריך.
אני היתי בביקורת , אז ניצלתי את הזמן לקפוץ למחלקה הסגורה... היה לי סבבה לפגוש את כולם אבל יחד עם זה קשה..כאב לי לראות שם כאלה שעדיין סובלים ומתעללים בעצמם, קשה היה לראות כאלה שלא הצליחו להפנים ולהשתקם:-( חלק עדיין נשארו , חלק השתחררו וחזרו וחלק חדשים שאני לא מכירה....
בביקורת היה בסדר, רק בבדיקת דם ראו שיש לי התייבשות אז נתנו לי2 שקיות נוזלים עירוי- אינפוזיה טעם "תות בננה", היה לא נעים, אבל בסדר העיקר היה טעיםםםם... זה הרעיונות של גל שניסה להצחיק אותי תוך כדי העירוי:-)
אמש היתי אצל הדיאטנית החדשה! אני עדיין לא יודעת איך להגיב מפגישה אחת. לא הסקתי מסקנות.
לשאלתך-לפני כן היה לי דיאטנית שלא כ"כ אהבתי אותה אבל סה"כ היא עשתה תעבודה יפה מאד והיה בסדר.
חוץ מזה היה לי דיאטני שעבד איתי במקביל יותר בנקודות של ההפרעות אכילה ולא על התפריט. לפעמים הוא עזר לשנות תפריט רק בשיתוף פעולה ואישור מהדיאטנית. . .(כן, דומה לפסיכולוג) חוץ מזה עו"ס של הבית חולים.
אז הדיאטנית החדשה היא קצת מוזרה מה אני אגיד לכם,,,מהתפריט אני דווקא מרוצה..יש לה מטרות ברורות והיא קצת "מאיימת" אני לא מרגישה שיש לה מקום בטיפול בילדים ומתבגרים עם הפרעות אכילה אלא כסתם כדיאטנית שהמקום של המשקל הוא לא משו שעומד בקודקוד של הראש...
הפריע לי שהיא אמרה לי שאני קטנטונת וכל מיליגרם יכול להעלים אותי. לא היתי מצפה שככה היא תתנהג איתי:-(
אבל אני בינתיים מקבלת את זה בהבנה בתקווה שהזמן יעשה את שלו.
מקווה שאני אצליח "לקיים" מה שהבטחתי לה. אני ב א מ ת רוצה הפעם...
אה, שאלת כמה זמן אני עם גל? תאמת שאני וגל חברים עוד לפני שנכנסתי למערבולת המסובכת הזו הזו ה'א... אנחנו מכירים הרבה אבל מאוהבים ממש בערך 3 שנים.בשנים האחרונות הקשרים מתהדקים יותר ויותר,
וכן בהחלט אנחנו יוצאים למסעדות ואירועים מסיבות ופסטיבלים..ב"דכ אין לי הרבה בעיה כי יש לי מסעדה אנחנו הולכים לצמחוני או מסעדה רגילה ואני לוקחת צמחוני. ולפסטיבלים וכו מביאים מהבית...מסיבות קצת קשה, תלוי בגיוון. מבינה? לפעמים אני ממלאה תצלחת רק בשביל הנימוס. .. אבל בדרך כלל אני מסתדרת מקסימום אוכלת רק סלט או מרק:-)
קרן אור מדהימה שלי-אני ממש ממש דואגת לך ואני איתך בלב ובנפש. מחזיקה לך אצבעות!!
נשיקות
אוהבת מאד ומחכה לשמוע ממכם

אני שמחהלשמוע שקיבלת החלטה נכונה ולהשהות כרגע את כל עניין הלימודים/שירות לאומי.
באמת שיהיה לך זמן לזה אח"כ אל תמהרי לשום מקום. <את בת 19 וחצי נכון?? תקני אותי אם אני טועה..>

גם אני כרגע מחכה עם כל עניין הלימודים. אני עומדת לעבור אבחון תעסוקתי בקרוב מאוד שם ימליצו לי על איזה תחום ללמוד, אם עלי ללמוד בכלל וכו'. האבחון הזה יכלול גם ייעוץ פסיכולוגי, מקצועי וכו' ואני מאוד מתרגשת לקראת זה.

אני לא בעד למהר..בהתחלה גם אני הרגשתי כמוך..שאני רוצה להיות "כמו כולם" ולהתחיל ללמוד, לעבוד..אבל באמת שהכי חשוב זה שתחלימי כרגע כי כשאת חלשה ומפוחדת ועדיין לא מספיק חזקה פיזית ונפשית סביר להניח ששום פעולה שתנסי להוציא לפועל לא תעלה יפה.
ואני לא אומרת זאת כדי להוריד לך את המוטיבציה אלא כדי באמת לגרום לך להבין שכדאי להתחיל לבצע דברים מנק' מוצא אחרת כשאת יותר חזקה נפשית ופיזית גם מבחינת האוכל והתפריט.

אני שמחה מאד שגל תומך בך ומלווה אותך לטיפולים זה מאוד מרגש, ואני חושבת שעצם זה שאת יוצאת איתו ומבלה אפילו שאת אוכלת במקומות צמחוניים- זה אומר המון!!!
גם אני לאחרונה התחלתי לצאת לעיתים קרובות לבתי קפה <מי היה מאמין אה?? אני עדיין לא מעכלת..> אוכלת דברים שאני פחות או יותר מכירה כבר, במקומות שאני מכירה, וזה מקל עלי..קשה לי עם ההתקדמות הזו מצד שני אבל אני מבינה שהיא רק מקדמת אותי כך להחלמה.

לא להאמין שלפני כמה חודשים לא הייתי מעזה בכלל לאכול בבתי קפה והיום אני עושה זאת לעיתים קרובות..באמת שמבחינתי זה בלתי נתפש.
ולכן גם התרגשתי בשבילך כשסיפרת לי שאת יוצאת עם החבר ואוכלת בחוץ זה מאד שימח אותי. את מתקדמת נטע! שלא תחשבי אחרת.


אגב את לא צמה בכיפור נכון?

אוהבת מאד,
שירן

לפי מה שאת מתארת הBMI של אחותך הינו 15.04 ונחשב מאוד מאוד נמוך.אין ספק שבמשקל כזה היא צריכה להיות תחת השגחה רפואית באשפוז.אך,לצערי,אשפוז בכפייה הינו בעייתי בה"א,כיוון שכדי שפסיכיאטר מחוזי יוציא צו אשפוז כפוי יש צורך להוכיח שאחותך מנותקת מהמציאות,מסוכנת לעצמה ולסביבתה.בה"א מתקיים רק עיוות של המציאות,בעיקר בהקשר של תפיסת הגוף.לכן הייתי מנסה לגייס את המאמצים בלהיות לצידה,ממקום לא שיפוטי,לעטוף אותה באהבה,ולגרום לה להכיר בכך שיש לה בעיה ושאתם מוכנים לעמוד לצידה בכל מה שידרש כדי שתחלים,תנו לה להרגיש בטוחה שבעזרתכם היא לא תיפול...
ניתן גם לזמן פסיכיאטר שיגיע לביתכם ויעריך את מצבה הנפשי.
את מוזמנת גם לתת לה להכנס לפורום הזה ואולי אצליח לשכנע אותה לפנות לטיפול.

בהצלחה,
קרן אור.

מה שלומך?
אני שמחה לשמוע שאת עם החבר נהנית ועושה חיים והלוואי וזה רק ימשיך כך.

אני יודעת שעולות לך הרבה מחשבות לגבי העתיד שלך, לגבי מה את רוצה לעשות בהמשך וכו'. גם אותי זה ליווה תקופה די ארוכה בתחילת ההחלמה שלי עד שבעצם כבר שכחתי מהדבר הכי חשוב והוא -ההחלמה שלי. זה היה הדבר הכי חשוב ועדיין הדבר הכי חשוב לו אני צריכה לדאוג.

וגם לך אני אומר את אותו הדבר- אני יודעת שקשה מאוד לא לחשוב קדימה על תוכניות ועל עשייה וזה טוב ומצוין שיש לך שאיפות משל עצמך. שימרי עליהן, אך חשוב שתזכרי שכרגע חשובה יותר מכל החלמתך והתחזקותך מול המחלה הזו.
הרי מה שווה שנגיד תתחילי ללמוד/תלכי לשירות לאומי בעוד את חלשה פיזית/נפשית? לא כך?

אני מעודדת אותך לחשוב קודם כל בתקופה הזו על הבריאות שלך. השנה הזו שהייתי בהחלמה הייתה שנה כ"כ חשובה ומכרעת עבורי. היום אחרי שנה אני כבר מרגישה שאני במקום אחר. אומנם עדיין לא בשלה ללימודים ולכל מיני התקדמויות בחיים אך עדיין מרגישה יותר חזקה מלפני שנה וזה משמח אותי.

ארוחת החג עברה לי בקלות השנה! אני כ"כ שמחה להגיד את זה ואני אפילו לא מאמינה שאני כותבת שזה עבר לי בקלות . מי היה מאמין אה?

איך עברה לך ארוחת החג? אני מקווה שגם לך עבר די בקלות וגם אם לא זה בסדר. אל תשכחי שאת נמצאת בתהליך כרגע וחשובה הדרך יותר מהכל.

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם ותמשיכי לעדכן.

שירן.

תודה על האיחולים,רוצה להחזיר לך כפליים משלי ולאחל לכם שתמיד האהבה ,ההבנה והתמיכה ששוררים ביניכם ילבלבו, ושתמיד תמצאו אחד בשני את הכוחות לנצח את המכשולים בחיים.אין כוח גדול יותר מכוח האהבה....
אשמח אם תעדכני אותי איך עבר עלייך החג.מקווה שגם את הצלחת להנות משמשפחתיות והקרבה.

שלכם,
קרן אור.

צר לי על החוויה הלא נעימה שעברה עליכם במה שאמור היה להיות החופשה שלכם.
כתבת שגיטה הרגישה לא טוב ושרצו לאשפז אותה,מדוע לא עשית זאת??
לגביי שניידר-אני יכולה להבין שקשה לך,ושרגשותייך בוודאי מעורבים ואני גם מניחה שגיטה מנסה להפעיל מניפולציות ריגשיות עליכם כדי שלא תאשפזו אותה,אבל נראה לי שהמצב יצא מכדי שליטה-גם שלה וגם שלכם.ואני חושבת שהטיפול הכי טוב שאתם יכולים לעשות עבורה הוא כנראה לאשפז אותה.זה אומנם קשה,כי מדובר בחודשיים-ארבע חודשים,אבל נשמע שזה מה שיעזור להציל אותה.אני גם שומעת ממך כמה קשה לכם כמשפחה לטפל בה ולעזור לה,וזה טיבעי ומובן,כי אנורקסיה היא מחלה מורכבת שדורשת טיפול מערכתי,אובייקטיבי ולא כזה שמונע באופן ריגשי.
ברור לי שגיטה תנסה לשכנע אותכם לתת לה עוד צ'אנס,אל תפלו בפח הזה.זה לא נכון במצב המשבר בו אתם נמצאים לאפשר את זה,לא עבורכם ולא עבורה.היא צריכה כרגע,לפי מה שאת מספרת,סביבה נייטרלית שתתן לה מענה מקצועי .נשמע גם שמצבה הפיזי דורש התערבות מידית!
תגיעו לאינטייק ,קבלו הערכה של מצבה הן הפיזי והן הנפשי,ואם הצוות ייעץ לכם שהכי נכון כרגע הוא אשפוז,אל תהססו לרגע.ניתן וצריך להחלים מהפרעת אכילה וככול שתופסים אותה בשלב מוקדם יותר גדלים הסיכויים להחלמה מלאה.

מאחלת לכם לשנה הקרובה רק בריאות,שלווה ורוגע.
אשמח אם תמשיכי לעדכן אותי.
קרן אור.

אני יודעת שההודעה לא נועדה לעיני אבל רציתי בכל זאת להכנס לבדוק מה שלומך.. אז איך את באמת?
אני שמחה לקרוא שהחלטות לגבי השנה הקרובה מתגבשות ומאחלת לך בזה את כל ההצלחה שבעולם.
אני יודעת גם מהנסיון שלי שלא קל להחליף דיאטנית וכל החששות שלך לגטימיות לגמרי- אבל יקירה תהיי את עצמך ותבואי עם ראש פתוח מתוך נכונות שהיא תתן לך את כל העזרה שאת זקוקה לו.
אשמח לשמוע קצת יותר ממך..
תקווה

לגביי עניין הדיאטנית-אני מבינה שזה לא פשוט עבורך להחליף מטפלת,בייחוד שהתרגלת לקודמת והיא עברה איתך מסלול לא פשוט ביחד,אך יחד עם זאת,היום כשאת במקום אחר עם עצמך,הרשי לעצמך להיפתח גם אליה ולהתייעץ איתה כיוון שאני מאמינה שתמיד אפשר ללמוד מכל אחד משהו נוסף ולסגל אותו בחזקת טיפ לחיים שלנו באופן שמתאים לנו.

ולגביי-אני בתקופה קצת רגישה מבחינה פיזית.אבל עושה את המקסימום שמוטל עליי כדי להתחזק ולהחלים.לא תמיד יוצא לי לענות להודעות בקצב שהייתי רוצה בגלל זה,אבל אני תמיד קוראת ומגיבה ברגע הראשון שאני יכולה.

שתהיה לנו שנה טובה ובריאה,שנלמד לקבל את עצמנו ולהבין שאנחנו מספיקות בדיוק כפי שאנו.
קרן אור.

שירן שרוצה לצאת ולהינות.
אני מתחילה להקשיב לקול הבריא שרוצה את המגיע לו, שרוצה לנסות שמרגיש שמותר ולא שאסור.
אני כבר לא רואה עצמי שמנה מול המראה בנות. אני מתרגשת לומר לכן את זה.
אני פשוט לא מרגישה את זה יותר. לשמחתי הרבה סוף סוף קצת נחת!!


ושוב הפחד הזה, שזה טוב מדי בכדי להיות. ההתקדמות הזו, הקשר החדש הזה, המאבק העצום שלי במחלה הזו. מה קורה לי? מה קורה איתי?
לאן אני רצה? רק שלא אפול שוב ואתרסק...

אני כ"כ רוצה לשחרר את הפחד הזה. להפסיק להיות משועבדת לקולות המחלה. לשחרר את הגוף שלי, לתת לו להיות. פשוט להיות. מבלי לכפות עליו ספורט שאני עושה פעמים רבות באילוץ מבלי להתייחס אליו כאל מכונה, כאל משהו פגום. פשוט לתת לו להיות זה מה שאני רוצה וכמהה לו.

אני מתרגשת בנות לכתוב לכן את הדברים האלו. אתן לא מבינות עד כמה.

קרן אור יקרה שלי מה איתך ואיך את מרגישה?
אני מקווה שעוברים עליך ימים טובים יותר וגם אם לא אני בטוחה שהם יגיעו. ואני כאן כדי לתמוך בך מתי שרק תרצי את יודעת את זה נכון יקרה???

אוהבת אתכן,
שירן.

קראתי קצת באיחור את מה שכתבת אבל אין לך מושג כמה התרגשתי ושמחתי כאחד!
היכולת שלך לפצל ולראות את עצמך באופן בריא ונכון כ"כ,ובנפרד מהפרעת האכילה,הוא מעורר הערצה בעיניי! ויחד עם זאת ברור וטיבעי שיש פחדים והרגשה של "זה יותר מידי טוב מכדי להיות אמת",אבל יקרה,זה טוב וזה אמיתי כי את נלחמת ומשיגה את זה במאמץ קשה(ושווה) מידי יום! אף אחד לא באמת רודף אחרייך,לכי בקצב שלך,וכפי שאת רואה הוא מוביל אותך למקומות טובים.אל תפחדי להתנסות,גם אם בסוף זה לא יעלה כפה כפי שתיכננת,הדרך והמשמעות של הדברים חשובה יותר מסופם.היכולת שלך לאפשר לעצמך להיפתח,להנות,להבין שאת ראויה ושמגיע לך.

מה אאחל לך לשנה הקרובה??בעיקר את מה שאת מאחלת לעצמך.אני בטוחה ששנה הבאה תהיה טובה יותר,תרגישי מחוזקת יותר,ותוכלי לשבת ולדעת שניצחת את האופן בו התנהלו חייך!

שנה טובה יקירה,
קרן אור.

מאוד שמחתי ומאוד ריגש אותי לקרוא את מה שכתבת לי.

בעיקר כשאמרת לי שאת שמחה שאני סוף סוף מצליחה לראות את עצמי בנפרד מהמחלה הזו זה ממש ריגש אותי.
אני באמת מתחילה להרגיש איך שירן האמיתית יוצאת לאט לאט לחופשי מתוך עור המחלה הזו, איך שירן האמיתית בונה מחדש את העדפותיה, את רצונותיה, מהלכיה.. עם כל הקושי ועם כל הפחדים והאיומים הבלתי פוסקים של המחלה הזו. אני מרגישה לאט לאט שאני מתקדמת החוצה והלוואי ובסוף זה יהיה כך ואצליח.

אני מאחלת לך יקרה שהשנה החדשה תהיה לך כבר שנת החלמה ובריאות!! שהחולי ייפסק ואת מקומו תתפוס הבריאות שלך- אמן!!
את חזקה מאוד ואת יודעת את זה. ואין לי ספק שאת בסופו של דבר תתגברי על המחלה הזו . את אדם מדהים ואני אוהבת אותך מאוד. כ"כ שמחה שיצא לי להכיר אותך דרך הפורום הזה, הענקת לי ולבנות כאן המון!! וגם זה בלשון המעטה.

שתדעי שאנחנו תמיד כאן בשבילך לעזור לך ולתמוך בך גם ברגעים שקשה לך. <אני יודעת שאת לא אוהבת לעשות זאת אבל את יודעת שאת יכולה להרגיש איתנו בנוח>
באמת שמגיע לך הרבה מאיתנו על כל הטוב שהענקת.

הרבה כוח ובריאות יקרה
את מלאך משמיים!!


שירן

תודה על המילים החמות.שמחתי גם לקרוא שהשנה ארוחת החג עברה עלייך בנעימים,בדיוק כפי שצריך להיות. החגים זה זמן להיות עם המשפחה ועם החברים,ואני מאושרת שהרשת לעצמך להיות שם באמת.
לגביי-אני כבר הרבה יותר טוב.זה לא שאני לא אוהבת לשתף,זה רק שעוברת עליי תקופה כ"כ סוערת שאין לי כוח אפילו לדבר.שבוע שעבר הייתי קרובה למות.הגעתי בדקה האחרונה לבי"ח.אין ספק שזה זיעזע אותי מאוד,אבל גם לימד אותי להבין שכשאנחנו אומרים "העיקר הבריאות" או "החיים יקרים" זאת אינה קלישאה,אלא אמת.ואנחנו צריכות כל יום לברך על האפשרות והחופש שיש לנו להיות ולעשות מה שאנחנו רוצות...

מאחלת לנו שהשנה הקרובה נתחזק אף יותר, פיזית ונפשית כאחד!
קרן אור.

נבהלתי מאוד כשכתבת שלפני שבוע היית קרובה למות!!! זה באמת המצב כ"כ חמור??

אני כ"כ שמחה שהצליחו לייצב אותך ולהחזיר אותך למצב תקין..!! באמת שזה מאוד מדאיג אותי שאת אומרת את זה כך. האם חלה הדרדרות נוספת במחלתך או שעדיין זה נשאר באותה רמה?

מה גרם ככה להדרדרות הזו עד כדי סף כזה קיצוני הייתה סיבה כלשהי? יקרה אני מאוד מקווה שאת שומרת על עצמך ולא מתאמצת יותר מדי..את עובדת כרגע או שהפסקת כבר?

אני מצטערת על ריבוי השאלות פשוט אני ממש דואגת לך ולא רוצה שיקרה לך משהו רע..
אני גם שמחה לשמוע שעכשיו קצת יותר טוב והלוואי וזה רק ימשיך ככה ולא יחזור חזרה אחורנית.

שתפי אותנו אנחנו כאן אם את מרגישה צורך וכוח לעשות זאת.
נשמע את מה שתרצי להשמיע .

אוהבת אותך מאוד ומאחלת לך החלמה מהירה.!!
שאת מלאך כבר אמרתי??

שירן

קרן אור שלי- את לא יודעת איך נבהלתי נשמה!!! אנחנו לא ניתן לך למות חלילה את יקרה כל-כך ואהובה כל כך. בדיוק כמו ששירן אומרת מלאך משמים!!!! מה שלומך? אבל ב א מ ת! מה שלומך???אני מסכימה איתך בכל מילה שכתבת כמה החיים יקרים וכמה צריך להעריך כל רגע ורגע.
אני כ"כ דואגת לך וחושבת עליך המון...יקרה שלי אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם והלוואי ותהי בריאה ושלמה בקרוב קרוב...
ספרי לנו מה עובר עלייך ואיך אפשר לתמוך בך כמו שאת תומכת בנו תמיד תמיד תמיד גם כשאת במצב קשה...אין כמוך גיבורת עולם. בזכות כל מה שאת עושה לנו את תקבלי כיפליים!!!
שירני-שמחתי לקורא מה שכתבת, יקרה. איזה יופי אני שמחה לשמוע שעבר לך בסדר הארוחה:-) חגגתם בבית? האם הית עם חבר שלך?
אצלי היה קצת קשה. לא יודעת מה קרה לי לפתע...הרגשתי קצת בנפילה. חגגנו ביום שישי בלילה בהרצליה ,אצל קרובים של גל.חזרנו לפנות בוקר כמו עכשיו בערך.. ערב למחרת הינו צריכים להיות בבית שמש אצל חברים של הורי ארוחת ערב אבל לא התחשק לי פתאום לא הספקתי להתאושש מערב קודם...:-(
היום כבר הרגשתי טוב יותר הינו במסיבה,
עכשיו קרוב ל4 חזרנו....ואני מזה סחוטה ועייפה אבל נבהלתי נורא מההודעה של קרן אור:-( הצלחת להקפיץ אותי מבהלה. ואני מקווה שהמצב ישתפר לטובה ותהיי בריאה וחזקה
, קרן אור שלנו...
בקיצור שירני לפני שאני נרדמת - אני ממש שמחה וגאה בך שאת מתקדמת ומחלימה יפה. כל הכבוד לך....אני מרגישה בנסיגה. לא יודעת למה, מקווה שזה רק הרגשה. בכל אופן מחר אני מתחילה דיאטני חדש ואני חוששת מאד אולי זה מה שגרם לי למתח "והתרגשות"...אני ממש לא יודעת איך לקבל את זה. איך להגיב? מה לספר? מה להסתיר?לבוא לבד? אני מבולבלתתתתת מאד.אני שמחה מצד אחד להתחיל טיפול חדש כי מקווה שהמזל שלי ישתנה לטובה וגם נמאס לי כבר מהמטפלת הזו שבאמת כמו שקרן אור אמרה, עברתי הרבה חויות לא נעימות איתה ובא לי להתחיל דף חדש!!! זה לא מרצוני דווקא אבל אני שמחה עם זה , ועכשיו כשיום המחר מתקרב יש לי פרפרים בבטן....
שירני-אני זוכרת שקיבלת כדורים, איך זה כרגע? מרגישה שיפור?
מה עם החבר שלך? אתם ביחד? איך הוא מקבל את העניין הזה של האוכל וכו? הוא מתעלם מזה או שהוא שותף דומיננטי בהיאבקות???
אוהבת אותכן המון המון
לילה בוקר טוב:-)

התרגשתי מאוד לקרוא את הודעתך.אין ספק,אתה כפי שנטע תיארה אותך,מקסים! אני חושבת שיש לה מזל שיש לה מישהו כ"כ חם ותומך ומבין כמוך.אבל ברור לי גם למה-כי היא מדהימה ומקסימה בפני עצמה.
שמחתי לשמוע ממך,ואני מקבלת בזרועות פתוחות את ברכותייך לשנה החדשה בצירןף ברכות מצידי.
מאחלת לכם שתמיד תמצאו את האושר,ההכלה ואהבה אחד בשני.
אני שמחה להיות חלק מזמנים מרגשים כאלו.
נשיקות לנטע,ולך המון תודה.
קרן אור.

לקרן אור המאירה והזוהרת! (ההודעה מאת גל)
תודה רבה על מילותייך, כנ"ל את .
אני רוצה להגיד לך שלמדתי ואני עדיין לומד מהמחלה שלכן הרבה מאד. לימדתן אותי מהו בית ספר הנפש...(בית ספר לחיים למדתי מההתמודדויות הבלתי פוסקות שלי על בשרי) אך בית ספר לנפש אני חווה על בשרינו -נטע שלי שהיא בעצם חלק ממני..
אני חייב להגיד לכן שאני מתפעם מהיכולת שלכן לשתף ולהיפתח ולהסביר את עצמכן מעבר למסך
זה פשוט מגניב.ואני מתחבר מאד לסיטואציות שאתן מעלות פה וחושב שזה טוב שאתן דנות מתייעצות ומשתפות אחת את השניה בהתמודדויות.זה מזל שיש עולם וירטואלי.
וכשתצליחו להשפיע ולהגיע למקום בטוח, ואני מאמין בכם שתצליחו. עוד יבוא יום ונעשה לכן מסיבה על כוס קפה ועוגה עם סוכר ואפילו ארוחה טובה ולא צמחונית אני בלי להתבלבל מתכנן לכם ארוע כזה בסבבה כשתודיעו לי שאתן מוכנות. מאחל לכולכן הצלחה בדרך להחלמה ובהחלמה ובכלל בחיים...
תמשיכי להקרין קרניים של חום אהבה ואור, קרן אור והשמש תשלח לך קרניים חמימות כמו שאת שולחת לכולן:-)
אוהב ומעריך בלי סוף
נטע כבר נרדממממת אז לילה מקסים
גל

שוב תודה על המחמאות..אכן ריגשת אותי..
ולגביי הצעתך-אני כבר אוכלת עוגה עם סוכר(וגם שוקולד,אגב),אז אתה יכול לסמן אותי ברשימה שלך ורק תגיד לי מתי ואיפה... (-:

חג שמח,
קרן אור.

הי מדהימות שלי! ! !
תאמת אני בהלם!!! לא יודעת מה לעשות עם עצמי. בשניה הראשונה נבהלתי לראות הודעה בשמי, חשבתי שמישהו אימץ לי את השם שלי...
מאד התרגשתי לקרוא מה שגל כתב זה מאד עודד אותי , ואני מודה לו מכל הנשמה. תודה גל יקר שלי גם אני מתה עלייך!
אני מתנצלת שלא יצא לי לשתף אותכם מספיק, כי אנחנו ,גל ואני מנצלים כל רגע ביחד....אז תבינו אותי יקרות שאתן...
אני אספר לכן הכל! ותדעו לכם היום עברתי דרמה - ואם ראיתם היום את הזוג הכי מאושר בעולם תדעו לכם שזה היה ההורים שלי... והם היו מאושרים לא בגלל שהם זכו בפיס, אלא כי העזתי להכניס לפי חתיכת עוף! מי היה מאמין?(באמת עשיתי את זה רק בשביל גל.).
היום היתי בטיפול במרכז והיה בסדר פחות או יותר לא היה שום דבר חדש ולא נשקלתי. יש לי קצת כאבים בבטן...אני מרגישה שזה פסיכולוגי בעקבות העוף, באמת בא לי להקיא אבל אני מתגברת בינתיים ושורדת..
קרן אור שלי- תודה רבה על המילים החמות שלך והמרגיעות, אין עלייך ותודה רבה על מה שכתבת לגל, אני מסכימה איתך בכל מילה:-)
שירן מדהימה שלי!!! כ"כ התרגשתי לקרוא את מה שכתבת, את לא יודעת כמה חשבתי עלייך במיוחד בימים האחרונים! אני חשבתי להקדים אותך אבל לא הספקתי..כ"כ התרגשתי שיש לך חבר כבר חודש. אני כ"כ שמחה בשבילך ומאחלת לך שתהני איתו ותמצאי בו אהבה אמיתית ומושלמת הבנתי את ההתרגשות שלך , מהמצב החדש זה מאד מוכר לי התחושה של בלבול, אני אשמח אם תשתפי ואני כאן לצידך יקרה שלי.גאה בך מאד על המאמצים לחיות חיים נורמלים.כל הכבוד!!!
אוסי ו-נ - המתוקות. מאד מאד התרגשתי ושמחתי לקרוא מה שכתבתן לי. זה חיזק אותי מאד ואני אשמח לשמוע שאתן מרגישות יותר טוב כי אני דואגת לכן.איך הולך?
יש לי טונות מה לספר לכן ואני אספר לכן מתישהו. בינתיים אנחנו מתכוננים לישון אני נרדמת בעמידה אז לילה מתוק מתוקות שלי.
אוהבת אותכן
נטע

כמה אהבה את מקבלת מכולם! אני מקווה שאת מרשה לעצמך להיעטף בה.זה מדהים בעיני.
וראי מה זה עושה לך-אפילו הסכמת לטעום חתיכת עוף!! ועל זה נאמר שעל כל "הפשעים" תכפה האהבה.מה צריך יותר בחיים??
קחי את הזמן ותהני עם גל,אל תרגישי חובה להכנס ולעדכן אותנו,פשוט תהני(כמובן שאני תמיד אשמח לדעת ולשמוח בשבילך,אבל זה רק אם מתאפשר לך).
מאחלת לכם שהאהבה ביניכם תשמור תמיד על הגחלת שלה ושתמיד יהיה לכם אחד את השניה.ואולי שנה הבאה נרקוד ונשמח כולנו בחתונה שלכם..מה אתם אומרים??

שנה טובה יקירה,
קרן אור.

בתור אמא לשני זעטוטים ליבי יוצא אלייך בקריאת הדברים שכתבת.כמו בכל מחלה,כל הבית מושפע,ומתוך הדאגה שמתערבבת עם חוסר האונים,סערת הרגשות גורמת לנו להגיב למצב המשבר הזה.אבל כפי שאם בתך חלילה היתה לוקה במחלה קשה,כל הבית היה מתגייס לעזור לה,כך את צריכה להבין שהפרעת האכילה של בתך היא לא משהו שתלוי בה.חשוב להבהיר דבר אחד-היא לא עושה את זה לכם,אלא לעצמה.היא מרעיבה את החלקים בתוכה שכואבים ,את כל הרגשות שהיא לא מסוגלת להתמודד עם עוצמתם,וההתעסקות עם האוכל מסממת אותם.חשוב להבין שהאוכל הוא לא הבעיה האמיתית אלא סימפטום.כך שכרגע גם אין טעם לומר לה שהיא לא שמנה,או לנסות לדחוף לה אוכל,כי היא תרגיש שאתם לא איתה,שכל המטרה שלכם זה רק לגרום לה להשמין,ואז אתם תקחו חלק במעגל של מאבק כוחות(והיא תילחם גם כשלא יהיה לה כוח,כי שההימנעות מאוכל היא כרגע חומות ההגנה שלה שמגנות עליה מפני דברים שהיא לא יכולה לשאת,וכל מה שינסה לערער או לקחת את זה ממנה יגרום לה להסתייגות),שאף אחד לא צפוי לנצח בו או להרוויח ממנו.את שואלת מה כן אפשר לעשות-להיות לצידה,בלי האשמות,בלי צעקות(וזה קשה אני יודעת..),לנסות להבין מה היא מרגישה,לקחת אחריות על האוכל ולא לתת לה להחליט(היא לא מסוגלת כי הכנסת אוכל לעצמה ביוזמתה כרגע נתפסת אצלה ככישלון) ,להסביר לה שהיא חולה,שאתם תעברו את זה ביחד,ושאתם לא מתכוונים לתת לה לוותר על עצמה בשום אופן.(הדבר הכי נורא שיכול להיות מבחינתה הוא שתראו לה שאתם לא מאמינים שיש סיכוי להחלים,היא נאחזת בזה)
אני שמחה שהיא נכנסת לטיפול ב-21 לחודש. לפי מה שתיארת, אני חושבת שמצבה יחייב אשפוז ולא טיפול במסגרת מרפאתית.ואם כך יהיה,חשוב שתבינו זאת ושתאפשרו את זה כדי להציל אותה.אל תכנעו לסחטנות הרגשית שהיא תנסה קרוב לוודאי להפעיל עליכם,זאת לא היא.
ואני רוצה לסיים במשפט של עידוד-אני יודעת שההרגשה שלכם כמשפחה כרגע הוא שחרב עליכם עולמכם.לפעמים מתערבבת לה תחושה של אשמה הורית "מה לא עשינו בסדר"(אל תיפלו למלכודת הזאת,כי היא תעכב אותכם בהתמודדות,ואין טעם לייסר את עצמכם )אבל לשמחתי תפסתם את זה בזמן,אתם לא מתכחשים למציאות וזה חשוב מאוד כיוון שהסיכויים להחלים באופן מלא גדולים יותר ככל שמקבלים טיפול כמה שיותר מהר.
מאחלת לכם שהשבוע הקרוב יעבור כמה שיותר בקלות,ללא מתחים,
אני כאן אם יש עוד שאלות .את מוזמנת גם להציע לבתך להכנס לפורום הזה ואולי נוכל לנסות לעזור.
חג שמח ושנה שתביא איתה בריאות ורק טוב עבור כולנו!
קרן אור.

תודה רבה קרן אור.
אני כל כך שמיחה שעניתם לי,במיוחד שאת המיכתב הזה כתבנו אני והבת השניה שלי.
זה עזר לי מאוד ו נתן להבין שאנו כרגה הולכים בדרך הנכונה.
אנחנו יפסקנו ללחוץ עליה,להשים אחת את השני,סומכים בה,ו נותנים לה זכות בחירה.
היום כשדיברנו איתה היא ו אני הינו הכי אמיתיים שיש,היא אמרה לי שתספר לי על כול משעובר לה בראש.
מחר אנו נוסעים לאילת עם כל המשפחה,כולנו פוחדים אך זה יעבור,האים נצליח להעביר את החופשה בכאיף,כולנו חיקינו לזה מאוד,תנו לנו כמה עצות אך להיות איתה בחופש,מה לא לעשות.
אנחנו מאוד רוצים שהיא תהנה זה הקיץ שלה בחופש הגדול היתה לה ולאחותה בת מיצווה.
אני רוצה שוב לראות את עיניים שלה מלאות שמחה וחיים,הם אצלה כול כך יפות גדולות וירוקות,
מחקה לתשובה.

אני שמחה שאת מכירה בבעיה ומגלה רצון ונכונות להחלים.הנקודה היא שזה באמת מאוד קשה לבד,ולכן ברוב המקרים אין מנוס מלפנות לטיפול מרפאתי משולב.אך בגלל גילך,יש צורך בידיעת ההורים.אני מבינה את ההרגשה שלך ביחס לשיתוף של ההורים,אבל הרבה פעמים ההורים מעריכים את הבגרות בכך שאת מספרת להם ומוכנה לקחת אחריות על חייך.
אם את בכ"ז מתעקשת בשלב זה שלא לשתף אותם,ולנסות להתמודד עם זה לבד,למה שלא תפני לדיאטנית לקבלת תפריט מאוזן שימנע\יצמצם את תדירות הבולמוסים??הרי לא אחת הבולמוסים נגרמים כתוצאה מצמצום בימים שלפניו.ישנה גם האפשרות לפנות לתחנה לייעוץ נוער שקיימת בכל עיר(אם תכתבי באיזה עיר את גרה אוכל לברר עבורך את מספר הטלפון),הם כמובן מחוייבים לסודיות והם מטפלים גם בקטינים.מה שחשוב הוא לא להשאר בלי טיפול.
אשמח לשמוע אם משהו ממה שהצעתי נשמע לך מתאים,
בנתיים יום נעים,
קרן אור.

יפה ומרגש את שרשמת.שניזכה כולנו ל-א-ו-ש-ר פ-נ-י-מ-י ושלוות נפש..ואהבה עצמית...אמן ואמן.
שנדע רק אושר מהו...שנדע להאהב ולאהוב...שנילמד לקבל ולתת...אבל הכי חשוב שנילמד לקבל את עצמינו כמי שאנחנו ולא ע"פ ספרות המשקל..ומחשובות רעות וקשות.
נטע מקבימה תהני עם גל..כי מגיע לך והרבה יותר.
נשיקות ושבת שלום..שלך-אוסי.

תודה על המילים החמות והמרגשות את צודקת במליון אחוז בכך שאנחנו צריכות להקשיב לסובבים אותנו כי הראש שלנו אומר לנו דברים מנוגדים ואנחנו מתפתות להאמין לו. רק היום קרתה לי סיטואציה כזו אכלתי טיפה יותר מדי ונכנסתי ללחץ מטורף התחלתי לבכות לאמא שלי בטלפון והגזמתי את הסיטואציה היא נסתה לדבר אליי באופן מרגיע ומבין וספרה איתי ביחד קלוריות וניסתה לשכנע אותי שלא אכלתי הרבה אבל אני המשכתי בשלי וסרבתי להקשיב לה והיא אמרה שאני חייבת להקשיב לה וזה מה שעשיתי בסופו של דבר ועכשיו אני מרגישה רע עם עצמי קצת אבל אני יודעת שזה יעבור. האמביוולנטיות הזו לא תגמר לעולם. אני מחזיקה לך ולשאר הבנות אצבעות ומאמינה שתצליחו בתהליך.

שבת שלום

אוהבת המון המון המון

נ'

אין לכן מושג כמה אני גאה בכן כל אחת ווהתקדמות שלה.
נ- אני ממש מאושרת שזכית באמא מבינה ותומכת... יש לך מזל גדול!
ואוסי יקרה. איך את מרגישה עם עצמך?
שירני - אני ממש מאושרת שמצאת חבר אהוב ואוהב, אשמח אם תשתפי עוד ואשמח לספר לך מהניסיון שלי.
אוהבת אותכן מאד

עכשיו את בטח ישנה עם גל...איך אני נרגשת בשבילך.כשיהיה לך זמן כנסי לכאן ועדכני אותנו...
ונכון,אנחנו צעירות,החיים עוד לפנינו ואפשרי שנחיה אותם באושר...

מאחלת לך שהשבוע מסך הערפל שאפיין את המחשבות על העתיד יתבהר..
שבוע מקסים,יקירה!
קרן אור.

הי,נ.
זה שאת תפסת את עצמך זה כבר אומר שאת כןןןן יודעת:-)
מאד הזדהיתי עם מה שאמרת ולי זה הזכיר את הנגיעות הראשונות שלי באנוריקסיה. הבנתי שאת בטיפול אצל דיאטנית. איך היא מגיבה לירידה במשקל??? אני חושבת שמלבד טיפול תזונתי את צריכה גם טיפול רגשי או נפשי. כי המחלה הזו לא באה סתם...מה דעתך???אני מבינה אותך שקשה לך.
ואני אשמח לשמוע ממך
נטע

נורא ריגש אותי לקרוא את הדברים שלך זה פתאום הפך למוחשי יותר העובדה שיש עוד בנות כמוני.
בתשובה לשאלתך אני כן פניתי לטיפול פסיכולוגי אני מטופלת כבר שנתיים. הכל התחיל במחשבות כפיתיות על אוכל ואובססיה לספורט הרגשתי שמשו לא בסדר לכן בקשתי עזרה מהוריי והם שלחו אותי לפסיכולוגית שמטפלת בי עד היום. מה שמוזר בכל התהליך הזה הוא שבמהלך הטיפול המשקל שלי היה תקיין ועם ההתקדמות בטיפול הוא רק הלך וירד וזה הגיע למצב שהורדתי 6 קילו במהלך השנתיים האלו ואני על סף תת משקל. אם אני ארד עוד קילו אני אהיה בתת משקל. אני נורא מבולבלת כי הרי הייתי אמורה להתקדם בטיפול להרגיש טוב עם הגוף שלי ולא לרדת ובמקום זה רק הדרדרתי. נורא קשה אני לא יודעת אם המצב הוא שלי הוא הפרעת אכילה באופן רשמי אני רק יודעת דבר אחד שאני ואוכל לא מסתדרים יחד. אשמח לדעת מה דעתכן.תודה על התגובות החמות אני חושבת שמצאתי את המקום הנכון לתמיכה.

נ'

הי נ יקרה.
איזה כייף היה לי לקרוא שנתתי לך תחושה שאת לא לבד ושיש עוד בנות כמוך...
ולצערי יש עוד הרבה בנות כמונו....
אני מאד מאד מאד מזדהה עם כל מה שכתבת...ואני גאה בך שאת ממשיכה בטיפול למרות שאת לא מרגישה בשיפור!!! אני ממש שמחה שזכית בהורים שמבינים את הצרכים שלך זה לדעתי אחד הדברים הכי חשובים בשיקום ובחיים בכלל.את האמת לגבי הטיפול אני גם לא הרגשתי שיפור תקופה מאד מאד ארוכה המשקל שלי רק הלך וירד וירד ולדעתי אם לא קורה שיפור מידי לפחות בטווח הרחוק זה עושה משהו..ובכלל לא זוכרת שבאמת רציתי להחלים.הקול הפנימי השתלט עלי כל-כך... ואני זוכרת שאח שלי תמיד היה נבהל מחדש לראותי והיה אומר לי "נטע בלתי נראת"...כמו הסרט אמא בלתי נראת... , אם את מכירה את הסרט.(הסרט לא קשור לאנוריקסיה) והיתי מתוסכלת מהחיים וכל פעם ששמעתי את המילה אוכל התחלתי לרעוד!!! ואני מצטערת אפילו לספר לך זה לא עבר לי, אתמול עברתי את החוויה הזו שוב כשאבא שלי שאל אם אני רוצה לבוא לאכול ארוחת ערב במסעדה. ובאמת רק אחרי שעברתי את ההתמוטטות שלי התחלתי ללמוד לקח .
הפחד הכי גדול שלי שאני חוששת שיבוא יום ואני אשכח מכל התקופה הזו ואז אני אחזור להיות כמו שהיתי... היום אני זוכרת היטב מה עבר עלי ואני לא רוצה להכנס לסרט הזה שוב.אני עובדת על עצמי בזכות זה שאני מפחדת להתמוטט ולהגיע למצב הקודם.,סה"כ עברו רק כמה חודשיים אז השכחה עוד לא הגיע, אבל ימים יגידו...
ואני בטוחה שללא ההתמוטטות הזו עכשיו לא היתי מה שאני...אם בכלל היתי חיה. את לא היית פה בפורום בתקופה הזו אז אני אספר לך בקצרה שאני יום אחד התמוטטתי בבית שלי לא יודעת מה היה איתי,התעוררתי בבית חולים ומשם העבירו אותי לאשפוז בכפיה.את כבר יודעת איפה...
אז אני תוהה אם זה היה צעד טוב או רע עבורי...אני ממש ממש ממש ממש מקווה שאת תתחילי להשתקם ולהשתפר בלי ליפול לבור כ"כ עמוק ושחלילה לא תתמוטטתי. את נראת לי חכמה מאד מאד ואחת שיודעת מה זה החיים ואני ושתדעי שאני איתך ואני אשמח שנעזור אחת לשניה להשתקם ולחיות חיים תקינים.בת כמה את?
אוהבת אותך
נטע

ברגע זה ממש הידיים שלי רועדות מרוב התרגשות העלת לי חיוך גדול על הפנים וממש ריגשת אותי בדברים שלך. אני שמחה בשבילך על כך שהצלחת לצאת ואת בשלבי החלמה ואני יודעת שהדרך שלך עוד ארוכה ומפותלת אבל אני מאמינה בך שכשתגיעי לפיתול תמשיכי בו ולא תיסטי. אני לא הייתי אף פעם במצב כל כך חמור אך אני מאמינה שהדרך היא ממש לא קלה ואני יכולה לתאר לעצמי איזה ייסורים את עוברת. נסי בשלב זה של החיים להנות פשוט להשלים דברים שפספסת כל התקופה הזו נסי לחוות דברים להרגיש אותם במלוא העוצמה (זה משהו שההפרעה מעלימה את בסופו של דבר אדישה להכל) העזרי בקרובים אלייך דרשי מהם לטפל בך ולתת לך את הנדרש דרשי גם מעצמך כי מותר לך לחיות כמו שצריך. אני בטוחה שתצליחי במליון אחוז אל תוותרי לרגע.
אוהבת ומאמינה בך

נ'

דרך אגב בתשובה לשאלתך אני בת 17 בכיתה י"ב

אני חייבת להגיד לך קודם כל-כל הכבוד! אני בטוחה שודאי לא היה לך פשוט לספר לכולם על השקרים,וזה משמח אותי כיוון שזה מעיד על רצון אמיתי בשינוי.ה"א לא מוגדרת רק לפי פרמטרים של משקל,אלא לפי אופן ההתייחסות ולרגשות שכל נושא האכילה מעלה אצלנו.אני בטוחה שהצמצום והסגפנות שאת מעידה עליהם בכל הקשור באוכל,מצויים גם בפרמטרים אחרים בחייך.
הרצון להחלים זועק מבין שורותייך,אם כי כל הנושא הזה הוא אמביולנטי לגבינו.מצד אחד אנחנו מאוד רוצות להבריא,ומצד שני,אנחנו מפחדות ממה שיעלה כשנוותר על מה שעד היום היה מנגנון השרדותי שלנו.התנודה בין שני הקצוות האלו היא ידועה,טבעית ומשותפת לכולן.כמו גם החשיבות דווקא מהמקום הזה לפנות לטיפול שיתן מענה אמיתי ויחזק את הקול הבריא בתוכנו ומתוך כך יאפשר לנו לבצע את השינוי.הדרך הזאת היא מפותלת ולא קלה,אבל היא הדרך היחידה שאני מכירה כדי להחלים באמת.
עשית את הצעד הראשון,גייסי את כל התמיכה והאהבה שסביבך ופני לקבלת טיפול נפשי(מעבר לטיפול הדיאטני בו את נמצאת,שהוא חשוב אף הוא,אבל מוגבל כשלעצמו)

אני כאן,אשמח אם תמשיכי לשתף.
קרן אור.

הי יקרה.
פעם ראשונה שאני רואה אותך פה ואני חייבת להגיד לך שהצלחת לצמרר אותי בזכרונות שלי.... קודם כל אני רוצה לתת לך מילים חמות וליטוף שתדעי לך אני כל-כך מבינה אותך שאת מקיאה אויש כמה שזה קשה ומתסכל למרות שעברתי הרבה דבריים בחיים שלי, שנתיים (בינתיים) של האבקות ומלחמה פנימית עם הא' מלחמה גם עם הגוף וגם עם הנפש.בנוסף ועוד אישפוזים קשים ואיששפוז כפיתי ועוד 2 ניתוחים אבל הדבר הכי נורא שעולה לי בראש כרגע זה ההקאות האלו שהרגו אותי!היתי חצי מתה...חשבתי שזה לעולם לא יגמר ותמיד אשאר כזו אבל את רואה, הצלחתי להתגבר על זה וכמו שאני הצלחתי אני מאמינה בך שאת תצליחי גם בגדול!!!
אויש יקרה, אני ממש דואגת לך. נבהלתי מאד שאת מקיאה ומקיאה זה ממש מסוכן...תנסי להרגע. זה קשה, אני יודעת ומבינה אותך מעבר לכל דימיון, אני גם עד היום מתגברת לא להקיא וזה קשה אני עובדת קשה ..וזה לא עבודה של רגע ולכן אני מציעה לך להתחיל כבר מעכשיו להרגע לאט לאט...אני מקווה שאת לא שקועה עמוק בהקאות כי ככל ששקועים יותר קשה יותר להרגע אבל אל תדאגי יקרה את תהי בסדר את תתגברי! נסי אם תצליחי בינתיים לבדך תפחיתי את כמות ההקאות כי זה יכול לגרום לבעיות לא קלות .לי אישית עד היום יש השפעות רעות מההקאות.אני מאד רגישה לדלקות ראות ,הרסתי את האפיתל וגם אז היה לי אלקלוזיס והיתי צריכה לקבל מנות דם כי נפל לי המוגלובין וph משו כזה וסליחה אם לא רשמתי בדיוק אני לא יודעת בדיוק את הכל רק בערך. .אני לא רוצה להפחיד אותך אני רק לא רוצה שתתנהגי כמוני ואני רוצה שתדעי שזה לא קל לצאת מכל מה שאנחנו מעוללות לגוף האומלל.ואת חייבת לקחת את עצמך לידים ולהציל את עצמך. אני מקוהה לפחות שהמשקל שלך בסדר ואת יכולה לעמוד על הרגלים...
בת כמה את? זה משו חדש עבורך? את בטיפול כבר ???מבעד לשורות אני מבינה שאת במצוקה ואני מציעה לך ללכת לטיפול דחווווף!!! עוד היום...
דואגת לך..

זה לא חדש עבורי:(אני כבר כמעט 5 שנים במאבקים..רק שהפעם הכול גרוע והכול התעצם כל כך.
מעודד לשמוע עליך..שהצלחת....אני גאה בך...באמת....
אני בת 20(כמעט)....ו...אממ...אני אפילו לא יודעת מה לרשום מירוב שאני מתוסכלת ושבורה כל כך.
תודה על האכפתיות........באמת תודה.
ואת??ספרי לי עליך?...תודה-אוסי.

הי יקרה.
מה שלומך?
איך עבר עלייך הלילה??? חשבתי עלייך הרבה.ואו. אני כל-כך מעריכה אותך שאת שורדת ומתגברת כבר 5 שנים.אין כמוך אני ככ מבינה אותך.לא הבנתי אם את בטיפול,אני חושבת שכעת כשמצבך מתדרדר את זה חובה שתלכי לטיפול דחוף שלא תתמוטטי חלילה. אני יודעת שזה מזיז לך, גם לי לא הזיז כשהפחידו אותי....צחקתי מזה ואפילו הרגשתי אות ניצחון שאני "מנצחת"...אבל בא יום וראיתי שאני לא ניצחתי אלא הא' ניצחה אותי!!! ואני בוכה על זה! שלא תחשבי שזה עובר ברגע ,גם אחרי עבודה רבה . אני נאבקת המון בעצמי כמעט כל תקרית מכניסה אותי לדילמה.מה אני? בריאה או חולה? אני מתגברת לא להקיא מנסה לבלוע את החיים ולא להקיא את הנשמה.אני הולכת לטיפול קבוע. אני אוכלת ואפילו מנשנשת וזה לא בא לי בכייייייייף.ואני עדיין מרגישה שמנה דובה ואני לא מצליחה להפנים שזה טעות וזה שטות אני פשוט לא לא לא לא מצליחה להתגבר על זה! אם את יודעת איך להתגבר על התחושה הזו שאת שמנה אז תגלי לי איך מתגברים על זה.י
אני אספר לך על עצמי - אני לא לומדת עכשיו ולא עושה שום דבר שיגרתי, אז אני קמה מאוחר וישנה מאוחר,הסדר יום שלי די משובש. כרגע אני לא עסוקה בשום דבר חוץ מההחלמה...אני הולכת לטיפול ומנסה להפנים את הדברים ולהתגבר. חוץ מזה אני כל היום בבית כמעט ,לפעמים הולכת עם ההורים לעבודה ומשתעממת...אני רואה סרטים יוצאת להצגות משחקת מטיילת לא משו מיוחד. אני לא משרתת בצבא ולא עושה שירות לאומי. ואת???
אני מקווה להיות חכמה יותר בעוד שבוע כשחבר שלי גל יבוא לארץ ויעזור לי להחליט לגבי שנה הבאה.. חוץ מזה יש לי פגישה בביטוח לאומי הם קראו לי כבר פעם אחת ולא יכלתי לבוא בדיוק. עכשיו קראו לי שוב...אין לי מושג מה יהיה שם. מה איתך? האם את מוכרת למדינה כסובלת מא?האם קראו לך גם בביטוח הלאומי?
אוהבת
נטע

הלוואי והייתי יכולה למצוא את הקסם שיגרום לא להרגיש שמנה!הלוואי...:(אבל שתינו יודעות שזה לא כך..תאמיני לי טוב שלאחר שנתיים התאפסת על עצמך!שנתיים זה לא מעט זמן אבל אני עכשיו לאחר 5 שנות גיהנום מבינה שככול שהזמן מתארך הכול רק ניהיה עמוק יותר..כרוני יותר..מזויע יותר..ולא רק האוכל והמשקל!הלוואי??מה שלי קרה זה הטירוף האיבוד העצמי שלי מעצמי..פשוט הלכתי לאיבוד..כול האישיות הנכונה והבריאה שלי נעלמה..הכול שואף לכלום הכול מתנהל בחוסר הגיוניות מוחלטת!!ומה?!מה עושים עכשיו!?ונניח שיבוא היום וההתעסקות וההפרעה עצמה תעלם..תחלים...מה אז?הרי שהלכתי לאיבוד...אני לא מצליחה לחזור לעצמי..בכול פאן ומישור שהוא בחיי...השנאה והגועל לאני הפנימי והחיצוני שלי כבר טמון בי...ואף אחד לא מבין ולא עוזר...הרי שזה ברור כי רק אני זו שיכולה להציל את עצמי!אבל איך??הכול יצא מכלל שליטה..אני פשוט לא אני...רוצה ולא רוצה את זה בחיי...הדבר הזה גרם לאובדן מוחלט בחיי..ורק זה נותר...מה עושים מכאן?מה עושים שמגיעים לנקודה שרק נזק לעצמי ונזק לסובבים אותי??ואשמה שאנשים עצובים בגללי ושאני גמורה בגללי??
אני מאשימה והאשמתי את כולם...אבל עכשיו אני פשוט מאשימה את עצמי.ומתה שיהיה בסדר כי אי אפשר ככה.

ובגלל שכל שני וחמישי המשקל שלי "תקין" או "לא תקין"
ובולסת או לא בולסת אני כבר לא יודעת איך רואים אותי..אני בעצמי כבר לא יודעת איך אני ניראת!
האם בטיפול יראו בי כ"רזה" או כ"שמנה"?כי אני כבר לא יודעת מה אני.
ואת??שתפי אותי אם תירצי..איך המרגש ליהיות בחלמה כיביכול ולא במחלה??מהי בעצם החלמה?מה מרגישים?והאם המחשבות שהאיומות והבלתי פוסקות נעלמות איי פעם?
ממתינה לשמוע שלך אוסי.

אוסי מדהימה!
מה שלומך?
מאד הבנתי אותך....:-( התאכזבתי שאין קסם או מראה שתראה לנו את עצמנו כפי שאנחנו נראות באמת....!!!
את מכירה את הסרט הזה "המפורסם" על הנערה הרזה שרואה את עצמה כשמנה במראה???
אז אני מרגישה שאני נמצאת בתוך הסרט הזה ואני מכחישה את זה!!! את שואלת מה זה בדיוק תהליך ההחלמה?! ת'אמת זה משו מאד מופשט עבורי, זה כמו חיים בעולם אחר. עולם המחשבות זה כמו לחיות בתוך בועה פשוט להתנתק מהעולם הפנימי...אני כבר אסביר לך מה כוונתי.
למשל- בעבר כשהלכתי לטיפול כל מה שנאמר לי היתי מכניסה לאוזן ימין ואפילו עוד לפני שיצאתי מהטיפול כבר הוצאתי הכל בהאוזן השניה...לא הפנמתי כלום.לא הזיז לי כלום.לא הפחיד אותי כלום.לא הקשבתי לאף אחד חוץ מלקול הפנימי הקול האנוריקטי הזה...
לא הכנסתי גרגיר לפה,ואם אכלתי משהו אז אחרי כמה דקות-
כל מה שאכלתי הקאתי...!!!והקאתי ושוב הקאתי....עד שכבר היתי סמרטוט היתי נרדמת בשרותים או על הרצפה.לא הזיז לי כל מה שדיברו אלי. היתי מסתגרת לבדי . היתי בדיכאון מוחלט!!! הקאתי את האוכל ואת הנשמה ...התבודדתיי המון ולא תמיד הסכמתי ללכת לטיפול וגם כשהלכתי לטיפול לא התחלתי לעשות מה שאומרים לי..לדבר איתי היה כמו לדבר עם קיר אבן! היתי עושה ספורט 24 שעות.לא יכלתי לשבת, כאבו לי העצמות...העצמות יצאו מהתחת.ברצינות! היתי קפיץ קפוץ גם בכיתה וגם באוטובוס כל הזמן זזתי והזזתי את עצמי.גם לגבי טיפולים רפואיים כמו ללכת לרופא לקחת ויטמינים או עירוי נוזלים לא הסכמתי והיתי צרה צרורה!
לעומת זאת היום-אני עדיין חושבת שאני שמננננה דובה!!!
בטיפול אני מקשיבה ואני אח"כ חושבת על הדברים ברצינות. מחפשת בהם היגיון ומנסה לפעול בדרכים מתווכות.אני מתגברת לאכול בעל-כורחי סותמת את האף ולפעמים את הענים ואני אוכלת כמו בובה.
כפית ועוד כפית עד שאני מרגישה שאני הולכת להקיאאא ואז אני מפנימה את הדברים שנאמרו לי בטיפול ואני מתאפקת להשאיר את האוכל בפנים בתוך הבטן. ולאחרונה בד"כ אני מצליחה.
ואז בא לי להכנס לחדר ופשוט לבכות ולצווח ואולי אפילו לפגוע בעצמי למה אכלתי??? וכל רגשות האשמה נוחתות עלי ברגע אני מרגישה כפושעת ואז אני מתגברת ומרגיעה את עצמי...פשוט לומדת להתעלם מהקול הא הפנימי הזה והמטומטם הזה ...והרשימה עוד ארוכה.!
הכוונה בהחלמה שלי שאני פשוט במלחמה עם עצמי ממש מ ל ח מ ה!!! יש ימים שאני נופלת ויש ימים שאני שורדת
אני כל יום מקווה שמחר אצליח להתגבר יותר ולדחות את הקולות ולהתעלם מהם
אני מקווה שהצלחת להבין אותי למרות שזה מלחמה מופשטת בלי חרב ובלי אקדח..
אני מקווה שנחלים מהר ולא ישאר לנו שום צלקת מהא'...
ספרי לי עלייך יותר,מה את עושה בחיים ואם את בטיפול
אוהבת
נטע

כואב ומשמח לשמוע את מה שסיפרת...כאב עז על מה שעברת (או עדיין עוברת עמוק בתוך נשמתך)אך את אחריי...או בין לבין..אבל עצם הרצון העז שלך ליישם במלוא המובן את ההחלמה ובאמת ליהיות אחרי...את ללא ספק בדרך הנכונה.תיהי גאה בעצמך..תיראי את ה"טוב"שבמאבק היומיומי הזה והכי חשובבבבב תיהי חזקה ואל תוותרי!!!כי לא יעזור כלום ועל דבר אחד אי אפשר להיתווכח!שאם הפרעת אכילה אי אפשר ליחיות!אי אפשר!!לא משנה כמה אנחנו שוקלות שמנות או רזות ..לא משנה בולימיה אנורקסיה אכילה כפייתית השמנה וכו וכו...פשוט אי אפשר!!כי זה רק מתחיל סביב האוכל ומשתלט על הכול!!ומאיבוד שליטה באוכל משקל ותפיסה על עצמינו חיצונית ופנימית פשוט הכול הולך לאיבוד!!הכול!!ממש כמו שאני פשוט הלכתי לאיבוד חד וחלק!אז המשיכי כך ואל תוותרי!!
אפילו לעצמי מרוב הסבל אני אומרת הלוואי וגם אם אהיה או לא אהיה "שמנה"בסוף התהליך אני פשוט אהיה שלווה עם עצמי וילחם לאהוב את עצמי באמת!ושהאושר שלי במלוא המובן לא ימדד על פי הסיפרה שעל המשקל!ולא על פי האוכל!ולא על פי המראה והעיניים הכול כל לא רואות של כולנו!!!
לשאלתך כרגע אני לא עושה משהו מיוחד..אני עובדת בחנות בגדים..וביתר הזמן סובלת מכול הסיפור הזה שבאמת לאחר 5 שנים כבד עליי בצורה מפחידה...מקווה לשמוע מימך בקרוב..שולחת חיזוקים ואהבה נטע מקסימה..שלך אוסי.

ראשית,ברוכה הבאה לפורום.אני מקווה שתמצאי כאן את התמיכה והכוחות שאת צריכה כדי לשתף,לחלוק ולא להרגיש לבד.
יקרה,דווקא בגלל שהיציאה מה"א היא קשה מאוד לבד,אני חושבת שזה חיוני שתפני לטיפול שיחד איתך יגרום לך להבין למה את מגדירה את עצמך לפי המראה החיצוני שלך. מה מקורה של תחושת הריקנות שאת מנסה למלא בבולמוסים,איזה רעב נפשי לא מקבל מענה אמיתי??ולמה אח"כ התחושות הללו הופכות להיות כ"כ קשות לעיכול שאת מרגישה צורך להקיא אותם מתוכך??
וכפי שאת מעידה בעצמך,עם הזמן הכרוניות לא עושה את זה פשוט יותר,האשליה וחומות ההכחשה מתחילים להיסדק,ולכן זה ממכר יותר ויותר,ותכיפות הבולומוסים רק עולה..שלא לדבר על הנזק המצטבר..אין לך מה להאשים את עצמך או להרגיש רע בגלל מה שהמחלה שלך עושה לאחרים(ברור לי שזה נובע מדאגה לשלומך,קשה מאוד לקרובים אלינו לראות כמה אנו סובלות,כמה אנו הורגות את עצמנו,וכמה כל מה שיש להם לעשות הוא להסתכל על זה מהצד..),כי את עושה את זה רק לעצמך.תחושות האשמה מוכרות לי מאוד.רוב חיי ולעיתים גם היום הם עדיין מלווים אותי.אבל הדגש צריך להיות על לעשות למען עצמך.כפי שאם חלילה היית חולה במחלה פיזית קשה,כל המשפחה היתה מתגייסת לעמוד לצידך,כי זה לא אשמתך או תלוי בך,כך את צריכה להבין שה"א שלך לא אשמתך,היא בחרה בך ולא את בחרת בה,כחלק ממנגנון הישרדות של נסיבות חיים מצערות.את הקורבן כאן ,ובסופו של דבר את היחידה שסובלת.מתוך ההכרה הזאת אני רוצה שתביני שכיוון שזאת לא אשמתנו אנחנו צריכות להיעזר במישהו מקצועי שיראה את הדברים נכונה,ויעזור לנו לעשות סדר בחוסר הסדר ובאובדן השליטה הזמני על חיינו,עד שנוכל לעשות זאת עבור עצמנו.
אל תדחי את הטיפול בעצמך.את כבר מכירה בבעיה ומבינה שכך זה לא יכול להמשך(הקאת הדם וההקאות התכופות יכולות לגרום להפרעות בקצב הלב עד כדי מוות.שלא לדבר על נזקי החירום למע' העיכול).הדרך היחידה להקל על כולם ועל עצמך,היא דווקא לפנות ולהתמסר לטיפול.
אשמח לשמוע מה את חושבת.
שולחת לך חיבוק אמיץ,בתקווה שיגע בך ויעטוף אותך בשעות הקשות,
קרן אור.

הי חיילת יקרה!!!
ראשית כל הכבוד לך שמצאת אז הזמן והרצון לטפל בעצמך, אני מאד מתפלאה שאת משרתת בצבא ,זה לא כ"כ ברור לי.בנות בתת משקל לא יכולות לשרת בצבא ומיום ליום אני מבינה למה.
אבל בכל מקרה את שם במזל, או שכן או שלא..,אני מאד מאד מבינה אותך שלצבא יש משמעות בחייך , זה טבעי מאד שתרגישי ככה.אך יחד עם זה את חייבת לשמור על עצמך ולתת לעצמך ולגוף שלך את מה שהוא צריך...אני חוששת מאד בשבילך שלא תתמוטטי, שלא תאבדי את חלק חשוב בחייך-הצבא ובכלל שלא תאבדי את חייך .אני מציעה לך לפנות לטיפול .אני במשקל קרוב למשקל שלך היתי באשפוז וזה התחיל בסתם מהתמוטטות בבית...מפחדת עלייך שלא תרדי עוד במשקל ושלא תקרסי.
מציעה לך לפנות לטיפול באמת כמה שיותר מהר, האם ירדת במשקל מתוך מודעות? האם כבר קיבלת טיפול פעם?
בהצלחה רבה בהכל ומקווה מאד שתתחילי טיפול ואשמח שתעדכני אותנו:-)

את חרדה למצבך,ובצדק.לא ברור לי איך במשקל כזה גייסו אותך בכלל..אני מאוד מעריכה את הרצון שלך לתת ולתרום למדינה,אך יחד עם זאת נראה כי זה בא על חשבון הדאגה לעצמך.לגביי עניין הקב"ן-לצערי,את לא הראשונה ובוודאי שלא האחרונה שסובלת מה"א והיום המודעות כמו גם מגוון אפשרויות הטיפול בצבא הן רחבות יותר.אפשר אפילו שיעשו תוך כדי המשך השירות.לכן אני חושבת שכדאי שתפני לקב"ן בהקדם האפשרי,ספרי לו את האמת וראי מה הוא מציע.אל תחכי עם זה יותר כי ככל שתזניחי את מצבך,יכול להיות שלא תוכלי לשרת בצבא כי מצבך הרפואי לא יאפשר זאת.אבל גם אם זה יקרה,וזה מה שתצטרכי לעבור כדי להציל את עצמך זה ודאי לא כישלון ועד כמה וכמה שלא כשלון בחיים.הכשלון האמיתי יהיה אם מפחד תוותרי על עצמך.אשמח לשמוע מה את חושבת.

קרן אור.