פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

דאגתך מובנת, אני חושבת שראשית יש לפנות לרופא הילדים המטפל בה על מנת לבדוק אם היא סובלת מחסכים תזונתיים.
ברמה הרגשית, איזו אינטראציה יש עם הילדה/פעוטה סביב האוכל? האם יש מאבקי כוח ( הורה יכול לצאת מדעתו כאשר הילד שלו מסרב לאכול). האם יש הבדל בין איך שאוכלת בגן לבין בבית?

במידה והתשובות של הבדיקות הגופניות יצאו תקינות הייתי שוקלת לפנות להדרכת הורים, על מנת לבדוק האם אתם צריכים הכוונה ועזרה ביחס לדפוסי האכילה של בתכם והאינטראציה שלכם איתה.

אני מעריכה את המקום של ההתגייסות שלך למען חברתך,אבל מקריאת ההמשך של דברייך,לא ברור לי האם הצורך הזה לעמוד ולהיות עם אחרים,לא גובל בויתור העצמי שלך.שהרי יותר קל לנו לכאוב את הכאבים והמצוקות של אחרים,מאשר על עצמנו.את גם כותבת את זה בתחילת דברייך:"אני נכנסת בכדי לדרוש בשלומכן ולשמוע איך הולך.."-אבל אם אפנה את השאלה אלייך,כפי שעשיתי בעבר,את מספרת על עניינים מסביב כאילו כמוסרת מידע,מנותקת מעצמך..וכשבסוף את מתחילה להפתח ולספר לנו על בדיקות דם לא תקינות ועל המשמעות שלהן,את נסגרת...בורחת..ומסיימת את דברייך.
תקווה,צר לי אם אני נשמעת ישירה מידי,אני מעלה שאלות שאני רוצה לחשוב עליהם איתך.מתוך רצון כן וכנה באמת לדעת מה שלומך,מעבר לכל התנהלות היום יום.כי אני מכירה את המקום הזה יותר מידי טוב,ואני יודעת גם מה מסתתר מאחוריו.ואני רוצה שתרגישי בנוח גם להיות ולקבל את המקום הזה,ולתת לאחרים להיות איתך שם.כי ברור לי שזה כואב יותר לבד.
קחי לך קצת זמן לחשוב לפני שתעני,ואני אשמח להרחיב אם משהו בדבריי לא ברור.
בכל אופן,נשמע שחשוב שתלכי לרופא הנשים,גם אם זה מפחיד אותך,וגם אם הפחד הזה נשען על החשש שזה יחשוף אותך..רמות גבוהות של קורטיזון מצביעות על סטרס מתמשך(פיזי ו\או נפשי), או על כמה מחלות אחרות,חשוב להבין מה הגורם לכך וחובה לטפל בזה.אל תזניחי.

איתך,
קרן אור.

דווקא לא היית ישירה מדי ואני תמיד שמחה שאת כאן כדי להחזיק לי את היד שאני צריכה את זה יותר מכל..
אני אוהבת את מה שאני עושה בצבא ולמרות שזה לא תמיד פשוט אני משתדלת למצוא את הטוב בכל, אני מפחדת לפנות לרופאת נשים כי אני מפחדת שזה יגרור אותי בחזרה אל המקום ההוא שבו הייתי פעם של להרגיש שאני פשוט אבודה ולא יודעת מה לעשות ואיך לצאת מזה בשלום- זה מפחיד אותי לעלות שוב במשקל כי אני רגילה להראות ככה ואני לא רוצה, פשוט לא יודעת איך לחיות אחרת..
בזמן האחרון אני כן אועלת יותר מפעם אבל בכל זאת נזהרת במה שאני אוכלת..
אני צריכה ללכת לרופאת נשים ומקווה להרשם לכך השבוע,
תקווה

את יודעת,זה שלא מדברים על דברים או לא יודעים עליהם,זה לא אומר שהם לא קיימים..ואני חושבת שעדיין הגוף שלך מדבר עבורך ובשמך.
אני שמחה שהראייה שלך היא אופטימית,זהו מצרך חיובי בהחלט,אך יחד עם זאת,אני מקווה שהשאיפה להסתכל על כל דבר בעיניים חיוביות,לא גורמת לך לפספס דברים לא פחות בוערים וחשובים ,איתם צריך עדיין להתמודד.
כדי לאפשר לעצמך להמשיך ולהנות ממה שאת עושה,צריך גם לדאוג ולהקשיב לגוף.והגוף שלך מתחיל לאותת שמשהו לא תקין.
מקווה שקבעת כבר תור לרופאת נשים.
המשיכי לעדכן,
קרן אור.

הי תקווה מתוקה!
אני מתנצלת שלא היתי פה בזמן שכתבת את ההודעה.... איך את מרגישה? אני ממש שמחתי לקרוא את ההודעה שלך!!!! !!!!! !!!!! את ממש גיבורה.מקווה שכבר היית אצל רופא נשים. איך היה?
אני מאד גאה בך על כל התמיכה שלך בחברים והחברות שלך.
איך בצבא ככה?
אצלי מקווה שיהיה בסדר,אני מתאוששת מאשפוז קשה מאד..
אוהבת
נטע

אז קצת עליי..
בת 22 , סטודנטית שנה ב' בחוג מטורף שלא משאיר לי שנייה לנשום בנוסף חונכת פר"ח ורוקדת בלט קלאסי+מודרני. מיותר לציין שזה אומר שאני 90% מזמן בלחץ...
קצת היסטוריה עלי ועל אנו'- בתור ילדה הייתי מאוד חסרת ביטחון+ בלט מגיל 8+ קווי אישיות על סף ה-OCPD +הורים תובעניים ושאיפה למצוינות והרי לכן מתכון "קלאסי" לה"א.
במקרה שלי הטריגר להתפרצות הראשונה היה מחלת סרטן שתקפה אותי בגיל 18 שנייה לפני הגיוס, ומאז אני בעסק.
עד היום לא הייתי ממש בטיפול כי פשוט לא האמנתי שזה יכול לעזור לי, ניסיתי להתמודד בכוחות עצמי ולמשך תקופה די ארוכה גם הצלחתי. השנה היה לי קורס באוניברסיטה עם מרצה שהיא פסיכולוגית קלינית שמתעסקת עם ה"א , והיא אמרה המון דברים שהרגשתי כאילו ממש "נכתבו" עליי. זה גרם לי להבין שאולי האנטי שלי לא מוצדק ואולי כדאי לתת לעסק הזה צ'אנס.
בזמן האחרון הכל פשוט מרגיש לי יותר מידי. אני מרגישה כאילו אני נמצאת בבלאגן, ואין לי קצה חוט להיאחז בו כדי לצאת מזה.
מצד אחד "טוב" לי - אני יחסית רזה, כולם שמים לב לזה, והעצמות שלי בולטות בדיוק איפה שאני אוהבת. מצד שני בזמן האחרון אני ממש מרגישה את המחיר הפיזי שהגוף שלי משלם- אין לי כוח לזוז, כשאני חייבת לאכול (ארוחות שישי הידועות לשמצה) אני מרגישה אח"כ כל כך רע שבא לי פשוט לדחוף אצבע ולגמור עם העניין. מה שהכי קשה לי זה שזה פוגע לי בשיעורי בלט, שהם בערך הדבר היחידי שעוד נותן קצת טעם לחיים... אבל עם חוסר אנרגיות, וסחרחורות ו"שחורים בעיניים" כל שנייה אי אפשר באמת להנות מהבלט..
ככה שמצד אחד אני רוצה לשנות משהו ומצד שני מתה מפחד שעלייה קטנה תגרום לנפילה עוד יותר גדולה..
בבית גם כן לא ממש יש תמיכה. אמא שלי היא פסיכיאטרית וגם אנורקסית לשעבר. אני יודעת שהיא "רואה" בכל אבל התגובות שלה ממש נוראיות... יש לה רפרטואר שלם החל מ- " את לא תצליחי להיות באמת אנורקסית בגיל שלך" דרך - "לכי תרעיבי את עצמך בבית אחר" וכלה ב-" אני אאשפז אותך במחלקה סגורה".
החברות שלי רובן מפחדות להעלות את הנושא כדי לא להרגיז אותי. נראה לי שהיחידה שעוד לא ויתרה עליי באופן מוחלט זו דווקא המורה לבלט. היא מתעניינת כל שבוע מה קורה איתי, מתקשרת בהיסטריה אם אני מפסידה שיעור, ומצווה עליי להפסיק לרקוד כשהיא רואה שאני מתחילה ליפול מהרגליים בשיעור..

אני חושבת שמה שאת מספרת לשתינו הוא עד כמה המצב הזה יצא משליטה,והיכן שהוא בתוך תוכך את מבינה שהעזרה הכי טובה היא לפנות לטיפול.
היום העמוס שלך,שנובע מפחד של רגע של שקט,מאוד מוכר לי מעצמי.מה מפחיד אותך בלעצור??אילו תחושות קשות כ"כ שאת לא מאפשרת לעצמך מרחב נשימה ומנוחה??זה דברים שיש להם וחשוב לעבוד עליהם בטיפול.
והטריגרים שכנראה יש לך בשפע(אני לא יכולה להתעלם מנושא הסרטן,כי אני נמצאת במצב אקוטי של המחלה.ואני יודעת עד כמה זה קשה להחזיק את הראש מעל המים,עד כמה הויתור הוא מפתה,ועד כמה זה מעורר את כל התחושות שנוגעות במקומות מאוד כואבים שלנו!האם את בסדר במובן הזה??איזה סוג של סרטן היה לך??והאם לא נעזרת בצוות הפסיכואונקולוגי במחלקה בה טופלת??),בוודאי מוסיפים להרס העצמי.
לגביי אמך-תגובות הורינו לא תמיד תואמות את מה שאנחנו צריכות וזקוקות לו במצב הזה.הסיבות נעוצות בפחד,חוסר אונים,האשמה עצמית ועוד ועוד.אני חושבת שאמך מגיבה לכך.אני גם חושבת שזה נוגע במקומות הקשים שלה עם עצמה(בתור אנורקטית לשעבר..בהנחה שיש דבר כזה),שלא עברו עיבוד מלא.כך או כך,זה לא מה שצריך להנחות אותך או לגרום לך לוותר על טיפול.נכון שזה טוב ועוזר כשיש תמיכה(היכן אביך,האם הוא בתמונה?),אבל בשורה התחתונה אלו הם חייך ואת צריכה להתחיל לחיות אותם אך ורק בשביל ולמען עצמך.
את מספרת שהרבה ויתרו עלייך,ואני רוצה לשאול אותך,האם זה יכול להיות בגלל שאת משדרת להם שאת כבר ויתרת על עצמך??
יקרה,אשמח להפנות אותך למסגרת טיפולית בהתאם למה שמתאים לך ולמקום מגורייך.
מצפה לשמוע מה חשבת,
קרן אור.

קודם כל לגבי הסרטן- מקווה שהכל יסתדר לטובה אצלך... לי היה מלנומה, למזלי תפסו את זה שנייה לפני הגרורות אז כיום אני בסדר, רק במעקב אבל בגלל שזה כנראה נגרם ממשהו תורשתי אני צריכה כל הזמן להיזהר ממקורות קרינה שונים (למשל שמש..) ופשוט לחיות עם הידיעה שיש סיכוי סביר שזה יחזור מתישהו.
בזמנו הציעו לי טיפול פסיכואונקולוגי אבל באותה תקופה הייתי לגמרי במצב של הכחשה, ובכלל חשבתי שאני "חזקה" ולא צריכה עזרה ורחמים של אף אחד.
אבא שלי נמצא בתמונה, אבל פסיבי לחלוטין... הוא מסוג האנשים הבאמת באמת גאונים שיש בעולם , ולגאונים האמיתיים הללו יש אינטלגנציה רגשית די נמוכה כך שהוא לא ממש מעורב בעניין.. הפעם היחידה שהוא התערב בכל הנושא הייתה כשאמא שלי איימה לזרוק אותי מהבית..
לגבי טיפול- אני מחפשת.. יש לי כמה שמות ואני בתהליך של טלפונים אז אני מאמינה שמהבחינה הזו אני מסודרת..

ואגב,
דפדפתי אחורה בפורום, ומצאתי את עצמי לפני שנתיים... כל כך מוזר להציץ לעבר של עצמי...
איפה שאר הבנות שהיו פה באותה תקופה? (בלונדי, כרונית,רורי, שלי וכו')

צר לי על העיכוב במענה..
אני שמחה לשמוע שהגידול מאחורייך,ואני מבינה גם את הקושי עם חוסר הודאות לגביי העתיד.אבל נשמע שהפרוגנוזה טובה בהחלט.אני פוגשת במחלקה הרבה בנות עם ה"א,שהסרטן היה הטריגר שלהן,ואני יודעת שזה נושא שמדובר הרבה הן ברמה הפרטנית והן ברמה הקבוצתית.
גם אני בהתחלה סירבתי ללכת לטיפול הפסיכואונקולוגי אבל כשהבנתי שהסרטן שלי משפיע על הסובבים אותי ובייחוד ילדיי,התחלתי עם טיפול משפחתי.לאט לאט חזרתי לטיפול פרטני ,ואני חייבת לומר לך שאולי ברמה המעשית אין למטפלת כ"כ מה לעשות,שהרי יש מצב פיזי נתון שלא אחת גורר אותי למחוזות ישנים רחוקים נפשית..אבל אני מרגישה מוכלת,מובנת,מוחזקת,בניגוד לחיי היום יום בו אני מנסה להיות זאת המחזקת והמחזיקה.
כך שאני שמחה לשמוע שאת כבר בשלב הגישוש למציאת מטפל\ת.האם יש התקדמות בנושא??מה לגביי טיפול תזונתי??

ולגביי משתתפי הפורום "הישנים"-פורום משרת את הגולשים בו בשלבים מסוימים בחיים.יש כאלו שמצבם משתפר ומרגישות פחות צורך להעזר,ויש גם תקופות שונות בחיי כולנו שאולי אנחנו פחות מרגישות צורך בכך.אני יכולה לספר לך שאני בקשר (חלק קבוע וחלק מידי פעם) עם כמה ממשתתפות הפורום של אז,ובסה"כ שמחה לשמוע על מגמת שיפור אצל רובן.יש אפילו אחת שהתחתנה וילדה,ואני מאוד שמחתי להיות חלק מהמקום הזה!!!
ואת,לגבייך,האם את היית הרקדנית מאז??מה היה הכינוי שלך אז??

יקרה,שמחה לראות אותך ולשמוע את קולך גם היום.
מאחלת לך סוף שבוע רגוע וקל,
קרן אור.

הכינוי שלי היה משו עם just dance ...
כל כך מוזר לקרוא הודעות שלי מאז... הייתי כל כך לחוצה ממבחן אחד מסכן.. היום עם 2 וחצי תקופות מבחנים של אוניברסיטה מאחורי זה נראה לי ממש מגוחך:)
לגבי הפסיכו' - אני אמורה לקבל תשובה ממישהי היום. זה קצת בעיייתי למצוא מישהי שפנויה בימי שישי אבל אני אופטימית. מה שחשוב זה שהחלטתי ולא שיניתי את דעתי כבר 3 שבועות ואני אשכרה עושה משהו בנידון.. שזה ממש התקדמות מבחינתי.
לגבי טיפול תזונתי- חבל לי כרגע על הזמן /כסף /אנרגיות (בעיקר אנרגיות) כי אני פשוט יודעת שעד שאני לא יעשה את הסוויץ' הזה בראש אין סיכוי שאני אתמיד בתפריט נורמלי.אבל אני יודעת גם שזה משהו שיהיה חייב לקרות בעתיד הקרוב. כרגע זה ממש מפחיד אותי ומציף אותי במחשבות חולות למיניהן אני אני מניחה שאתרגל לרעיון ...
בדיעבד אני חושבת שאולי זה היה טעות לא לפנות לטיפול כבר אז, מצד שני אז באמת חשבתי שהכל בסדר , ואני "חזקה" וצריכה להמשיך בחיים וכו'. הרי את בטח יודעת שכל התחושות מתפתחות רק כמה חודשים אחרי כשמתחילים ממש להבין ולעכל מה קורה... ואז מבחינתי כבר היה מאוחר מידי.

לפעמים לוקח זמן להפנים שאי אפשר לבד,וצריך לפנות לטיפול.אני זוכרת את ההתכתבויות שלנו מאותה תקופה,ואכן לא היית במקום הבשל לקבל ולהגיע לטיפול כזה.אבל אין להצר על זה.כל מה שמשנה הוא שהיום את מגייסת את עצמך כדי להחלים,כי את מבינה שכך אי אפשר לחיות יותר.
נו,מה התשובה שקיבלת מהפסיכולוגית??
טיפול תזונתי הוא חיוני מאוד בה"א,אבל אני מבינה את הקושי,ואני מבינה כמה זה מלחיץ,אני מקווה שברגע שתתחילי טיפול נפשי,יקל עלייך לאט לאט לעשות ולהכנס גם לטיפול תזונתי(אני לא יודעת מה הBMI שלך,ואני מקווה שאת במעקב רפואי לפחות כדי לוודא שאת לא במצב מסכן חיים).

עדכני,
מחזיקה לך אצבעות,
קרן אור.

לא יודעת אם מותר לכתוב פה מספרים אבל לצורך העניין ה-BMI ואחוזי השומן בגוף שלי הם בגבול התחתון של הנורמה. אם היית רואה אותי ברחוב לא היית חושבת שיש לי בעיה כלשהי.. שמצד אחד זה טוב אבל מצד שני מבחינתי לפחות זה אחד ה-טריגרים

BMI הוא לא המדד היחיד להערכת המצב הפיזי(שאלתי לגביו ביחס להתחלת טיפול תזונתי כי הרבה מהמטפלים לא יקבלו אותך לטיפול המשקל שלך נמוך מאוד).שום גוף מורעב הוא לא במצב תקין! (עד כמה וכמה שלמשוואה הזאת נוספת התנהגות "מטהרת"")כולנו יודעים שעלולים להיות נזקים גם במשקל תקין.האם ביצעת בדיקות דם לאחרונה??מעקב רפואי??
איזה תשובה קיבלת בסוף מהפסיכולוגית??

קרן אור.

הכוונה בכותרת הייתה לפסיכולוגית... כנראה זה בעייתי למצוא מישהי שפנויה בימי שישי ://
לגבי בדיקות וכו'- לא , לא עשיתי כבר הרבה זמן.. אבל באמת באופן אובייקטיבי- המצב הפיזי שלי אולי לא מזהיר אבל גם לא גרוע באופן קריטי..

אל תפסיקי לחפש..אם את צריכה עזרה או המלצות פני אליי אשמח לעזור.

עדכני,
קרן אור.

אני שמחה שבטפול החדש זה מדובר. צר לי שבנוסף על מה שאת מתמודדת את צריכה לטפל גם בפגיעה שחווית מהמטפלת הקודמת. לעיתים אנשי מקצוע עושים טעויות פאטליות ומשאירים את המטופלים שלהם פצועים.( לא בהכרח מתוך רוע, לעיתים מתוך קשיים לא פתורים שלהם) איך זה התנתק באופן פתאומי? מתאים לך לספר?
אני מקווה עבורך שתעברי תהליך בו תוכלי לזהות מי עבורך, מי נגדך ומי סתם שם. זה לא פשוט.

אפרת

את יודעת,אומרים שאנחנו נבנים בזכות הדברים הקשים.כדי לדעת מהו אור,את צריכה קודם לדעת מהו חושך.
רוצה לחזק את ידייך,ולקוות יחד איתך שהמעידה(להבדיל מנפילה) שאת מצויה בה כרגע,תהיה האחרונה בשרשרת הזאת.אנחנו נתמודד עם הכול!

מקווה שהקצת לבוקר טוב ומחוזק יותר,
שלך,קרן אור.

מאחלת לך המון כוחות. כנראה שלא סתם חששת , הרגשת שזה עומד לקרות.
תהיי חזקה. בגמרא כתוב שהנקודה הכי שחורה בלילה היא רגע לפני שמפציע השחר...
מאחלת לך הרבה בריאות.
אשמח מאוד להתעדכן ולשמוע ממך.

אפרת

שלום אובד עצות,

בהחלט הגעת למקום הנכון. חלק מהתמיכה הניתנת פה הוא גם עבור האנשים הקרובים לאלו הסובלים מהפרעות אכילה.
נשמע שגם אתה סובל, זה קשה לראות מישהי שאתה אוהב לא מצליחה לצאת ממעגל ההרס של הפרעת האכילה במשך כל כך הרבה שנים.
לא היה ברור מדבריך האם היא מבטאת מצוקה כל שהיא ביחס להקאות או שכך היא מתנהלת ביוםיום מבלי משים.
ההקאות, היחס אל הגוף, התקפי האכילה הם ביטוי למצוקות וקשיים שהיא, כפי הנראה, לא נמצאת איתם במגע /או מגע חלקי. ועל כן היא לכאורה לא סובלת ואתה סובל למעשה עבורה.
האם דיברת איתה על האפשרות של פניה לטיפול פסיכולוגי?
נסה לשכנע אותה. אם היא בשום פנים ואופן לא תסכים ( תטען למשל שאין לה בעיות, היא שולטת במצב וכו' ) תציע לה שתפנו יחד לטיפול זוגי, יתכן ודרך הטיפול הזוגי היא תגיע לטיפול אישי.

שלום לך בעל דואג ואוהב,

אני בוחרת לענות לך, על אף כי לרוב אני דוממת בפורום, משום שהודעתך נגעה בי עמוק בתוכי.
ניכר בך כי אתה אוהב אהבה עצומה את אשתך, וכואב את כאביה, ולא מצליח להגיע אלייה ולא מבין אולי איך היא לא רואה בעצמה את כל הטוב שאתה רואה בה...
אני ממש נרגשת מהפנייה שלך - רואים שאהבתך אליה אינה תלויה בדבר, וזו אהבה אדירה ואמיתית.

אתה מתאר סיטואציית חיים שמוכרת לי מאד, אבל מהזווית של האשה הסובלת מההפרעה.
גם אני, כמו אשתך, נשואה (ואף אמא לילדים), בת 30, וסובלת מנעורי.
כמו אשתך, גם אני כבר שנים מקיאה לפחות פעם ביום, וחיה לצד בעל שהכיר בזה לפני נישואינו, ומודע לכל זה כל שנות חיינו המשותפים.
מעולם לא דיברנו על כך - עד שלפני כשנה וחצי אורו עיניי והחלטתי להתחיל טיפול ולעזור לעצמי.
כל השנים חייתי עם מסכה, כלפי חוץ וכלפי עצמי: לא הכרתי בבעיה שלי, והייתי מוכנה להמשיך בחיים שהם למעשה מוות. קיבלתי עודני את כל התמיכה והאהבה. וזו עזרתו הכי טובה!

אשתך סובלת כבר שנם רבות. ההפרעה אצלה, כמו אצלי, היא כבר דפוס מקובע, של חשיבה ורגש ומעשים. זה לא דבר שקל לפרק, זה לא דבר שפשוט לשנות.
להבדיל משנים ראשונות בהפרעה, אצלי ואצלה ג"כ, הטיפול הרבה יותר מורכב ועמוק, וגם ממושך.

נכון ייעצה לך אפרת, מנקודת מבטה המקצועית זוהי הגישה הנכונה.
כיוון שזה חולי עמוק וקשה, אלים ומסוכן - חייבים טיפול והכי מהר כן הכי טוב.

אני רוצה לתת לך גם את הזווית של אשתך, בתור מי שיודעת איך חש וחושב הצד השני:
העובדה שאשה עם בולמיה אינה פונה לטיפול וחיה לצידך עם דכאונות וכדורים מעידה על עיוורון לגבי מצבה. האם אני צודקת?
ככה אני הייתי. ללא דכאונות, ב"ה, ומתפקדת לכל דבר ועניין, אבל עם בולמיה קשה ואכזרית.
ולא חשבתי בכלל על טיפול. השאלה העיקרית היא איך לפקוח את עייניה? ולהבהיר לה את נחיצות הטיפול?
אתה וודאי צריך לשוחח איתה, אלא שכל זה מחייב רגישות עצומה!
להלך בין הטיפות, לא לתקוף, לא לאיים, לא להביא אותה לפינות שיאלצו אותה לשקר.
זה לא קל, אבל אהבתך וודאי תסייע לך.
תארת חיזוקים שאתה נותן לה - זה טוב לטעמי. כמובן שלא להפריז, ולא להחמיא כשאין על מה.
לתת מחמאות אמיתיות, שמתייחסות לא רק למראה אלא גם לתוכן, לערך שלה כאדם, כבת זוג, כאישה בפני עצמה.
פנייה לטיפול זוגי, שדרכו תתחיל נגיעה בחולי שלה, זה רעיון מצויין!
לתת לה את ההבנה שאתה חלק מהמסע שלה, שהיא לא לבד בקושי ולכן גם לא לבד בהתמודדות, היא תוכל להרגיש חזקה יותר, נתמכת, מוערכת ובעיקר נאהבת.

תמשיך לכתוב לנו, תספר מה קורה איתכם.
מתפללת שתיהי ברכה שרוייה על מעשיכם, ותצלח דרככם!

הדרך הכי טובה בעיני להפסיק עם זה הוא קודם כל לשתף את הורייך ולפנות לקבלת עזרה מקצועית.
( שילוב של דיאטנית, פסיכולוג ורופא) היום במרבית קופות החולים יש מרפאות להפרעות אכילה.
כדאי לגדוע את זה כל עוד זה קטן.

אני חושבת שה"א היא לא רק התעסקות באוכל.היא "מסתירה" דברים עמוקים וכואבים,שמי כמונו מכירות כבר,ונותנת להם לבוא לידי ביטוי(בהתחלה הגוף מדבר עבורנו את מה שהנפש מנסה להתכחש אליו).גם אם זה לא באוכל,הצמצום,הסגפנות,וההתייסרות העצמית ,עדיין שם,והם אלו שמשפיעים על אופן ההתייחסות שלנו לדברים שמתרחשים בחיינו.
אני חושבת שאת היום נמצאת במקום שאת לא מפחדת יותר להשיר מבט לדברים העמוקים ולהתבונן בהם בעניין יותר אובייקטיבית ופחות ביקורתית.לכל רגש,לכל דבר,יש מקום כאן בפורום.ואני יותר מאשמח אם תמשיכי לקחת חלק כאן,ואולי גם לשתף מניסיונך למען אחרות.
בכול מקרה,אני תמיד אהיה כאן עבורך,באופן ובצורה שתרצי.
נשיקות,
קרן אור.

היי בטוחה שזעקתך נשמעת באופן מאוד ברור.והשאלה שאני שואלת את עצמי הוא איך אני יכולה לעזור לך??
הלוואי ויכולתי לשלוח לך דרך מסך המחשב כוחות שיתנו לך תקווה להמשיך,אמונה בכך שזה אפשרי.
רוצה לספר יותר על עצמך?
מה עם טיפול???

ממתינה לתשובתך,
קרן אור.

היי קרןאור תודה ושמחה להכיר אותך..
על עצמי??
אני סובלת כמה וכמה שנים טובות מבולימיה...
עד לא מזמן זה לא היה קיצוני והרסני כל כך
בששנתיים האחרונות זה איום ונורא
מה גם ש"פיענחתי"למה ובעקבות מה נפלתי לזה.ומה הגורמים ה"ישנים"והעכשויים" שמפעילים וממריצים את הבולימיה...
מה זמוזר שדווקא כשממתגלות התובנות שמעולם לא היו ההרס העצמי כפול..לא מבינה את עצמי:(
מה גם שלאחרונה מעבר לרצון להרזות...שבוא נגיד "הוקטן"או יותר נכון קיים אך החשיבות נמוכה בעייניי..זה פשוט ניהיה שיגרה הרסנית כזו שאת הכאב בעצום שבי מאין ספור סיבות אני מבטא בזלילות נישנות וחוזרות..מעבר לרעב שקיים לפעמים מהרעבות...פשוט ניהיה איזה משהו דפוק שאומר תיזללי את הכאב ואז תיפלטי אותו החוצה....
אבל אני רוצה...רוצה ליהיות במקום אחר..ולא מטורף כזה...
אבל משהו עוצר..נעצר בתוכי....אני מביטה בעצמי ולא מאמינה שזוהי אני..חיצוני ופנימי כאחד...
האור שהיה בי..ניכבה...וללא ספק רואים את זה....ואני כל יום מחדש אומרת זהו זה..ומה שמעצבן שדברים מסביב שקורים בחיי משפיעים עליי!!אבל ההיגיון הפיצפון שבי אומר לי...מה..עד מתי אני "יתפוס טרמפ"על המחלה הזו בגלל בעיות!!!??הרי שכול החיים הם בעיה אחת גדולה ותמיד יהיו בעיות אז הרי שלא נכון להתמודד ולהפיג כאב ככה.....כןן כןן אני כזו טובה בדיבורים.....חבל שלא מעשים....ומה שהכי חבל שאני עדיין מחכה לרגע שבאמת יקום הרצון האמיתי הזה!!!אבל ממש....
נפשית אני מתה מפחד..ממה שניהייתי...ובריאותית...הגוף מתחיל שוב ובגדול הפעם לזעוק...להיפצע..לכאוב...לחלות....וחבל....אני צעירה...לגבי טיפול..הייתי...כרגע לא........
תודה על אוזן הקשבת.
מיקי.

חשוב להבין את המרכיב ומה שמסמלת עבורך האכילה,ברובדים העמוקים שלה.איזה הסחת דעת היא נותנת לך,ומה הם התחושות הבלתי נסבלות שכניסתם אלייך מעוררת בך את הצורך להקיא אותם מתוכך.אלו דברים שחשוב להבין ולעבוד עליהם בטיפול,ובאופן וירטואלי לא ניתן לתת להם מענה.
התמיכה שלי היא לא תחליף לטיפול.ואם את רוצה (ואת צודקת-את ראויה ומגיע לך לחיות אחרת!)באמת להחלים את צריכה לגייס אפילו את הקול הקטנטן הזה כדי להלחם על האפשרות הזאת.
עצם פנייתך אליי מראה לי שיש בך חלק שרוצה לשמור על עצמו.הקשיבי לו!
תובנות הן חשובות מאוד בכל התהליך,אבל כפי שנוכחת לדעת,הן לא הדרך.לפעמים הן אפילו כ"כ בלתי נסבלות שהמצב בהתחלה מחמיר,אבל אני תמיד אומרת שהיכן שקשה לך את צריכה להשאר,רק שזה באמת קשה לבד.ולכאן נכנס איש המקצוע שיהיה שם כדי לכוון אותך לצעוד בדרך הזאת.
אני כאן ואת מוזמנת תמיד לשתף.
קרן אור.

בהודעתך, וגם בשם אותו בחרת לעצמך (בודדה) בולטת הכמיהה שלך לקשר קרוב.
ונשאלת השאלה למה זה לא הולך? מה קורה לך בקשרים בין אישיים?
האם את מרחיקה את עצמך ומתכסה במעטה של שכבת שומן מבודדת?
את מתארת דיכאון עמוק בו את נמצאת ובנוסף בולמיה. יש קשר מוכח בין דיכאון לבולמיה .
בנוסף את אומרת שאת מטופלת באמצעים טבעיים מה זה אומר? כפי הנראה זה אפילו לא מדגדג לך.
אני מעדיפה לקבל תשובות ממך על השאלות הנ"ל לפני שאציע לך מה לעשות. כי יש מה לעשות.

ראשית תודה רבה לך על שאת עונה לי, ובכן אני גרה עם ההורים שלי ויש לי איתם בעי'ה מאוד גדולה, אין לי ולא היה לי איתם שום קשר רגשי קרוב, הם אנשים מאוד קרים אלי, סוג של טיפוסים עצמאי'ים שכל אחד חי לעצמו, לא אכפת להם ממני כמעט והם כמעט ולא מתענינים בי, אם אני חולה או לא מרגישה טוב זה לא מענין אותם, אני כמעט ולא מדברת איתם בכלל, הם היו מעדיפים שאני לא אגור בבית, אכן היתה תקופה שלא גרתי בבית, אך חזרתי לגור בבית הורי בשל חסרון כספי. אין לי שום חברה קרובה, אני מעל גיל 30 וחברותי לשעבר נשואות, אין לי כמעט חברות רווקות, ואני לא מצליחה למצוא חברה קרובה מתאימה ואוהבת שתתמוך בי בשעות הקשות ובחי'ים הקשים. עקב בדידותי יש לי דכאונות מאוד קשים ואז אני אוכלת המון ומשמינה בצורה מפחידה, אין לי שום כוחות לשמור את הדיאטה ולקחת את כל הכדורים, האכילה שלי היא רגשית ונפשית, השאלה היא האם יש כדורים שניתן לקחת כדי לא להיות בדיכאון ושעוזרים באופן מידי, עדיף טבעי, הצילו כי אני כבר מזמן לא מסוגלת יותר, אם לפחות הי'יתי רזה הי'ה לי יותר כח לחי'ים, אלפי תודות מראש, וכל הברכות שבעולם אמן, תודה רבה רבה, מראש בודדה.

אם אגיד לך שהצלחת לעורר את סקרנותי אלייך,לגרום לי לחוש אמפאטיה,ולא רק לי אלא לשאר משתתפות הפורום,האם זה ינחם אותך??
חשוב להבחין בין בודדה לבין לבד.לבד הוא מצב פיזי.בודדה יכולה גם לחוש מי שמוקפת חברים,אבל מרגישה לבד.אני רוצה לשתף אותך שגם אני חשתי לא מעט שנים כמוך.כשהתחלתי לפתוח את עצמי לסביבה גיליתי שהייתי זאת רק אני שיצרה את המכשולים ולא נתתי לאחרים להגיע אליי,מכל מיני סיבות.אני מבינה שאת נמצאת במין מעגל שמזין את עצמו ואת שואלת מה לעשות.עצתי היחידה שאני יכולה במסגרת היכרותי איתך בפורום הוא להפנות אותך לאיש מקצוע,אולי אפילו כדאי לשקול פגישת הערכה אצל פסיכיאטר.הוא יבנה לך תוכנית טיפולית ,בהתאם להתרשמותו ומה שנכון עבורך(ויש כאלו מסגרות מסובסדות או חינמיות שהן לא נופלות ברמתן מאלו הפרטיות).
לגביי העניין התרופתי -הפתרון לא נעוץ בכימיה.כדורים פסיכיאטריים מומלצים כדי להקל על הקשיים והחרדות בתחילת הטיפול,אבל הם לא תחליף לטיפול פסיכולוגי,שצריך וחייב להיות,כדי להבין טוב יותר את הרגשות שמסתתרות מאחוריי המעטה בו את מקיפה את עצמך.
נשמע שהכתובת שלך היא מרפאה להפרעות אכילה.שם תוכלי לקבל טיפול משולב(פסיכיאטרי,פסיכולוגי,תזונתי),יש פרטים בשימושון למעלה,בהתאם למקום מגורייך.
את צעירה,כל החיים עוד לפנייך,אפשר שתחיי אותם מאושרת.
אני כאן אם יש עוד שאלות,
קרן אור.

לקרן היקרה, תודה רבה מאוד על תגובתך

אני מצטרפת לדבריה של קרן אור אלייך ביחס לנחיצות הטיפול. הן פסיכולוגי ואולי יש לשקול גםהתערבות תרופתית. קודם כל כדאי שתפני למרכז להפרעות אכילה על מנת שיבצעו הערכה של מצבך ויוכלו לבנות לך תוכנית טיפול מתאימה . איך זה נשמע לך? היית פעם בטיפול פסיכולוגי?

אגב, חשבתי על כך שדרך הפניה לפורום עשית צעד לשבור את מעגל הבדידות. אפילו שהקשר פה וירטואלי.

ראשית תודה רבה לך על שאת עונה לי, ובכן אני גרה עם ההורים שלי ויש לי איתם בעי'ה מאוד גדולה, אין לי ולא היה לי איתם שום קשר רגשי קרוב, הם אנשים מאוד קרים אלי, סוג של טיפוסים עצמאי'ים שכל אחד חי לעצמו, לא אכפת להם ממני כמעט והם כמעט ולא מתענינים בי, אם אני חולה או לא מרגישה טוב זה לא מענין אותם, אני כמעט ולא מדברת איתם בכלל, הם היו מעדיפים שאני לא אגור בבית, אכן היתה תקופה שלא גרתי בבית, אך חזרתי לגור בבית הורי בשל חסרון כספי. אין לי שום חברה קרובה, אני מעל גיל 30 וחברותי לשעבר נשואות, אין לי כמעט חברות רווקות, ואני לא מצליחה למצוא חברה קרובה מתאימה ואוהבת שתתמוך בי בשעות הקשות ובחי'ים הקשים. עקב בדידותי יש לי דכאונות מאוד קשים ואז אני אוכלת המון ומשמינה בצורה מפחידה, אין לי שום כוחות לשמור את הדיאטה ולקחת את כל הכדורים, האכילה שלי היא רגשית ונפשית, השאלה היא האם יש כדורים שניתן לקחת כדי לא להיות בדיכאון ושעוזרים באופן מידי, עדיף טבעי, הצילו כי אני כבר מזמן לא מסוגלת יותר, אם לפחות הי'יתי רזה הי'ה לי יותר כח לחי'ים, אלפי תודות מראש, וכל הברכות שבעולם אמן, תודה רבה רבה, מראש בודדה.

קראתי את הדברים שלך ולא יכולתי שלא להגיב.
דיכאון זה משהו שמאד מוכר לי לצערי..חוויתי את המחלה הזו כמה וכמה פעמים על בשרי במהלך חיי.
וכן , גם כשסבלתי מאנורקסיה סבלתי תוך כדי גם מדיכאון מאד קשה.
<דיכאון זה דבר שלרוב נלווה גם להפרעות אכילה. זה בא ביחד בדר"כ.>

אני זוכרת ימים של ייאוש ובדידות בדיוק כפי שאת מתארת. העצה הכי טובה שיש לי לתת לך זה לפנות לטיפול. יש גם מרכזים לבריאות הנפש שם הטיפול הנפשי ניתן בחינם ובהם תוכלי למצוא ייעוץ מקצועי <פסיכולוג,פסיכיאטר> לרבות טיפול תרופתי שבוודאי את זקוקה לו.

את לא יכולה להישאר ללא מסגרת מקצועית שתלווה אותך. בולימיה ודיכאון אלו הן 2 מחלות קשות שקשה לעבור לבד ואת גם לא צריכה לעבור לבד. מגיע לך שיעזרו לך!!! ואל תמנעי זאת מעצמך!!!!.

אני יכולה לומר לך על עצמי שהיום אני במקום אחר לגמרי מבחינת הפרעת האכילה..לאט לאט אני מרגישה שאני מעיזה לצמצם אותה יותר ויותר ולתת ביטוי לעצמי, והכל הודות לטיפול המסור שקיבלתי ושאני עדיין ממשיכה לקבל.
טיפול זה must!

מקווה שעזרתי .

בס"ד,
ב"ה, עכשיו יצאתי מהדיכאון, אני פשוט מאוד משתדלת להיות בשמחה, לחשוב מחשבות חיוביות, ובס"ד זה עוזר, מה שמאוד קשה לי זו ההשמנה והאכילה, אני בן אדם שמכור לאוכל וגם מאוד שמנה אני בדרך כלל בדיאטה חוץ ממתי שאני לא כלומר קורה לי פעמים רבות שאני נשברת כי אין לי כח לשמור פשוט אין לי כח לשמור אני רוצה לאכול כל הזמן מה שבא לי והדיאטה עם הספירת קלוריות + אי אכילה בערב מאוד מאוד קשה לי, כל החיים לשמור זה מאוד קשה, מה לעשות? מה לעשות? אני שוקלת עכשיו בסביבות 100 קילוגרם.

זהו אאחד הסימפטומים המאפיינים את הפרעת האכילה. הבדידות, האשמה, ההסתגרות.
מרפאת הפרעות אכילה היא פתרון זמני לאשפוז.
ומה אחרי?
אני ממליצה לך על או איי אכלנים כפייתיים.
או איי בגוגל.
פתרון לחיים, לאוכל, לדכאונות.
אותי זה הוציא מהפרעות אכילה, אמנם מסוג שונה. וגם מההתמודדות עם קשיים בחיים.
בהצלחה

שלום לך אני.
אני פשוט בהלם מהקבלת פנים שלך לאפרת.
כן, זה פורום משולב נפשית ומקצועית יחד. מה הבעיה בזה???? בהתחלה גם נבהלתי מיזה הרגשתי כאילו כל המטפלים שלי פלשו לכאן אבל זה ממש לא כך. אפרת אישה מקסימה וחכמה וסה"כ מנסה לעזור לנו ביחד עם קרן אור ואני לא רואה בזה שום בעיה.שום יחס לא נגזל ממך . זה עדיין הבית שלך ומי שרוצה להחלים באמת באמת אז הוא יקבל את הדברים של אפרת.. זה לא בכפייה ואת לא צריכה לקבל. ואם לא נאה לך ,גם אל תשאלי .
זה נועד דווקא לעודד את היציאה לטיפול ולא להרתע ממנו...סה"כ לטובת כולם.
ושוב זה בלי כל קשר לתמיכה הנפשית של קרן אור המדהימה וכל הבנות פה...
רפואה שלמה

בוקר טוב לך נטע!!!
ראשית כל, ממש אין לך מה להיות בהלם מ"קבלת הפנים" שלי לאפרת, אני חושבת שזה ברור מאילו שזה לא משהו אישי ומכוון לאפרת, זה מכוון לעיניין המקצועי.
אני הבעתי את דעתי ולא רואה בכך משהו רע, אני באמת ניסיתי להבין את ההצטרפות של גורם מקצועי לתוך כותלי הפורום, האמיני לי שבמעשיי אין כל דבר עם רצון לפגוע.
נטע, אנ אמשיך לשאול, גם כשיהיה נאה לי וגם כשלא יהיה נאה לי, אם היית אומרת לי זאת כאשר המחלה הייתה פעילה חיה ונושמת, יכול להיות שהייתי זזה כמה ק"מ אחורה וגם לא מגיעה אל תוך מסך המחשב, אך היום אני יודעת שאפשר לשאול, גם אם שאלותיי נעימות לקוראים וגם אם לא.
ברור לי לגמריי שאפרת לא תיפגע מכך באופן אישי, שהרי אינני מכירה אותה, יכול להיות שהיא מטפלת מדהימה במקצועה, אך שום קשר לשאלה שלי, מדוע הצטרפה לפה אשת מקצוע.
אני מאמינה באנשי מקצוע בחוץ, מאמינה שאנשי מקצוע יכולים לעזור כאשר את קובעת איתם פגישה ומגיעה, בים אם זה פעם בשבוע, פעמיים בשבוע..
בפורומים אני מאמינה באנשי מקצוע לשאלות ספציפיות ביותר, אני לא חושבת שבקום של הה"א את יכולה לשאול שאלות ספציפיות גורם מטפל, אני לא חושבת שעבור זה אנו צריכות פורום תמיכתי...וחוץ מזה, יש מלא פורמים ברשת האינטרנט המנוהלות ע"י גורם מקצועי העונה לשאלות בצורה קונקרטית, אז?
את מאמינה שיש מישהו היכול לקורא את הכאב שלך, להכיל ולשלוח לך חיבוק אמיתי בזמן שהוא בתוך "חליפת המקצוע" שלו?

נטע, חבל שהתקפת, הרגשתי מכיוונך אנרגיות כעוסות וזעומות, ובסה"כ לא היה שום דבר אישי נגדך או כלפיי אף אחד אחר

מאחלת שיהיה שבוע טוב קל ומאיר פנים..

מדברייך עולים כעס רב ובקורת, וחשוב שיהיה להם מקום פה.
אכן הפורום נוהל היטב והתגבשה פה מעין משפחה עם תמיכה ועזרה הדדית. מתוך שיקולים של הנהלת הפורומים beok, ובלי ששאלו אף אחת ממשתתפות הפורום הכניסו אותי להצטרף לניהול שלו. אני מבינה את חווית הפלישה אותה את מתארת, את חוששת שהרגשתך בפורום תשתנה ולא תוכלי להביא את עצמך כפי שאת רוצה או כפי שהיית בעבר. את רואה את המבט המקצועי כמבט קר, אינטרסנטי ואף כזה שמשתעשע ממצוקות האחר ( אני מצטטת: ...' זה מרגיש גם כמו כלוב קופים ואנשים שבאו להביט מהצד...' ) . אני לא חושבת שנקודת המבט המקצועית ומתן תמיכה וחיבוק בהכרח סותרים. קראתי מס' פעמים את מה שכתבת וגם את התכתובת בינך לבין נטע ועלו בי שאלות
ביחס להתנגדות העזה שלך לכניסה שלי לניהול הפורום. האם היא מבטאת התנגדות וכעס על הפסיכולוגים שרק רוצים להרוויח על חשבון המצוקה שלך? מדוע את מתעקשת על חלוקה בין פן מקצועי לבין פן תמיכתי? אני סבורה באמת ובתמים כי הדברים שאת אומרת מבטאים רבדים עמוקים וכואבים שלך.

אפרת

אפרת יקרה,
אני מבינה את שיקולי הנהלת הפורום, כמובן שללא ספק הדברים שאני כותבת מבטאים רבדים עמוקים וכואבים שלי, אני ששנים ע"ג שנים הקשרים שלי היו עם אנשי מקצוע, אף את האנשי מקצוע האלו קניתי, והיום אני מבינה שבסה"כ מה שהייתי צריכה, באמת ובתמים זה חיבוק, ללא ספק אני לא מכחישה את העבודה הרבה שהייתי צריכה לעשות, את העבודה שעוד יש לי לעשות, אך מתוך השתיקה, מתוך הכאב ומתוך הדממה, מה שרציתי זה חיבוק חם, עוטף, כנה, אמיתי, לא כזה שארגיש שהוא קנוי, לא כזה שארגיש הנה הוא עומד "להסתיים", אשר לבדי עם הרצון לעוד אך ללא מענה.
וכן, יש בי היום המון התנגדויות אפרת, כי אני האמנתי בכם, האמנתי שאתם באים ממקום אחד, המון שנים הייתי איתכם, הייתי בטוחה ש"אתם" איתי, הולכים עמי יד ביד ולא תשחררו אותי עד שאוכל לבד, לצערי נותרתי לבדי, בשיא הכאב, השיא הקושי, עם שק ענק של רגשות בכי וכאב..מוצאת את עצמי שוב חוזרת לאותו מקום, אמנם מטפלת חדשה, כי ברור לי שעדיין אני צריכה טיפול.
אך היום אני שואלת, מה אני בדיוק רוצה? מה אני צריכה? אני יודעת בשורה התחתונה אני מחפשת יחס של אהבה, חום, אנושיות...כי נכון שיש לי עבודה לא קלה לעשות בחיי, אך לא בטוח שלא אוכל לעשות זאת לבד, ולא בטוח שהמקום של המטפל מולי רק מעורר לי את הרצון לחום, לשבת מול מישהו ולדעת שאני כיביכול חלק מעבודתו, "קונה" אותו, יודעת שחיבוק אמיתי לא יוכל להגיע ממנו..
אז זו ההתנגדות הקשה שיש לי, כמובן שההתנגדות הזו מחביאה בתוכה המון כאב, פגיעות, פחד...ועוד שלל רגשות.
ולמה אני מתעקשת לחלוקה בין הפן המקצועי לבין הפן התמיכתי? אני הבנתי שיש חלוקה בהכל, הכל מחולק, מדורג...כל אחד ומידותיו ומה שמגיע לו, אבל הכל מחולק, כמו קוביות קוביות..ריבועיות ריבועים.

לילה טוב,
אני

אני מעריכה את היכולת שלך לגעת ברגשותייך ואת הכנות שלך.
את כותבת שהתחלת טיפול חדש. ואני רוצה להציע לך השערה שיש לי (ביחס לתגובה הקשה שלך על כניסתי לפורום). יתכן וכל הכעס אותו הרגשת בתחילת הטיפול ( שוב להיפתח מול מישהי חדשה וכו'ובעיקר על הנטישה) ביטאת אותו בפורום במקום בטיפול שלך. ( אולי 'חסת' על המטפלת כי היא חדשה?) .

מה את אומרת?

אפרת

אפרת יקרה,
אגיד לך בלב שלם, לא.
אני ממש לא חסה עליה, לא חושבת שיש אפילו סיבה לחוס אליה, יכולה להגיד לך שאני אמרתי לה בדיוק את אותם דברים, הבעתי מולה את אכזבתי עקב האמונה שנוצרה עם השנים, את התחושה שלעולם זה לא ירפא, את כאב הנטישה שכנראה לא ילקח ממני, אך מקווה שעם הזמן הוא פחות יכאב, יודעת שזה מה שקורה, רק כאשר חוזרים הזכרונות, מה שעולה זו תחושה של חוסר הגיון, אימרי לי כיצד יכול להתנהל קשר כ"כ הרבה שנים, להתנתק בבת אחת כאילו לא היה קיים? האם זה הגיוני? יכולה להגיד לך שזה מרגיש מאוד טכני ולא תואם את היחסים שהיו, למרות שלא פעם אני רוצה לומר, "כבר הבנתי והשלמתי", זה לא כך, עדיין לא הבנתי זאת, קשה לי להאמין שיום יבוא ואני אבין, ולגביי ההשלמה..אז...לא יודעת..תמיד יחסר לי, במילא היה לי חור כואב, שחור ומלא בהמון חסר, אז נוצר עכשיו עוד חור, או שאולי הוא גדל...מקום כאוב אצלי אני מניחה.
מה דעתך? כי אני באמת חושבת שהרבה מערכות במדינה הזו לא אנושיות, רוצה להאמין שזה קורה רק במדינה הזו, ואני גם חושבת שבני אדם...נעשיים טכנים...וכולם שכחו, את האנושיות.
ואני לא מוצאת את עצמי כבר, לא יודעת להבדיל בין מה נכון לבין מה לא, בין בני אדם שרוצים באמת עבורי, שמאמינים באמת עבורי, לבין אלו המזמרים מילות מפתח שיוצרים צליל נעים לאוזן..

לילה טוב בינתיים

הי אני היקרה.
מה שלומך?
אני ממש מתנצלת על כך שנפגעת ממני ואני מבקשת סליחה. אני כנראה לא היתי צריכה להתערב בהודעה שכתבת.ואני מתנצלת לא שמתי לב שהתקפתי כי באמת הכעיס אותי מה שכתבת אבל אל תקחי את זה אישית.
אם את עדיין פגועה אני אשמח לתת לך סליחה אישית במייל:-)
סליחה ולילה טוב
אוהבת
נטע

ראשית,שמחה לדעת שאת מוצאת(או מצאת) את הפורום הזה כמקום תמיכה ושאת נעזרת בו,גם אם זה באופן פעיל או סביל.הפורום הוקם על ידי לפני כלמעלה משנתיים,מתוך הרצון באמת לתת משהו אחר,לספר את הסיפור מבפנים,לגעת במקומות שאני יודעת כמה הם כואבים.והשתדלתי לשמר את המקום הזה כבית חם,ולנטרל קולות לא בריאים.
המחשבה להכניס עוד מישהו לצוות הניהול של הפורום היתה כיוון שאני לא נמצאת כאן כל יום כדי לתת מענה מהיר למי שזקוקה לו.לא ידעתי שתכנס אשת מקצוע,אבל אני רוצה לומר לך שאני מברכת על ההחלטה הזאת.כי לפעמים יד מלטפת,חיבוק חם,הוא לא מספיק.לפעמים חשוב להעיר ולהאיר דברים ממקום נייטרלי ומקצועי,יחד עם מענה חם,מבין ומכיל.
מה שיפה כאן הוא שזאת זכות הבחירה של כל גולש\ת להעזר בהתאם למה שהוא צריך באותו רגע.אם זה מפריע לך המענה המקצועי(ואני יכולה להבין את המקום הזה,מכל הסיבות שציינת ולמי בעבר מאוד היתה חסר מקום תמיכתי נטו,ולא מקום שאומר לי,מה ואיך לעשות מבלי שהכיר את המקום בו אני נמצאת על המפה,כי לא היה שם),את יכולה לבחור להפנות שאלה\בקשה כל מה שעולה על דעתך למישהו ספציפי בלבד.
לקראת הסוף,חשוב לי לציין ולומר שכל מנהלי הפורום עושים זאת בזמנם החופשי,ללא תשלום,ומתוך מקום שרוצה לעזור.אין כל פגם בכך שמישהו גם מתפרנס מזה.זה לא אומר כלום על המניעים או הכוונות שלו.
התסכול שלך מובן לי במלואו,אבל יחד עם זאת,אני מבקשת שתקחי מהפורום את מה שנכון בשבילך.זאת כן הבחירה שלך.
אשמח להרחיב יותר אם וכאשר תרצי.
ושוב,תודה על הפידבק!ואני מקווה שתמשיכי לבקר אותי כאן בפורום.
קרן אור

קרן אור..
כפי שאת רואה, אכן מדי פעם אני "קופצת" לביקורים..לא שוכחת את המקום
ולגביי דעתי, אין מה לעשות, זאת דעתי, וכרגע לא ממש רואה טעם לנסות לשנות אותה, לא חושבת שזה אמור לעזור או לא לעזור, כרגע זה פשוט מה שאני חושבת.

ליל מנוחה

טיבם של רגשות ותחושות שהן נשענות על המקומות הכואבים ולקוחים מעולם החוויות הפרטי שלנו.וזה לא נכון להתווכח עם זה.יכול להיות שהדברים עדיין טריים אצלך,יכול להיות שרק עכשיו את חווה(מתוך הצורך שנפער והקשיים של עכשיו) את האובדן בדמות כ"כ משמעותית בחייך,וזה קשה מאוד,האמיני לי, אני יודעת.אך יחד עם זאת,לא נכון להקיש מכאן על הכלל.אל תמנעי ממך קרבה,אמפטיה ועזרה כי אולי יום אחד זה יסתיים וקיים סיכוי שזה יכאיב לך.כל שחשוב הוא כאן ועכשיו,האם עכשיו את נתרמת מהטיפול שאת נמצאת בו??האם את מרגישה שאת מובנת,מוחזקת??זה כל שחשוב כרגע.עם מה שיכול להיות בעתיד,נתמודד.
את יודעת ,קראתי פעם באחד מהספרים של הוגי הדעות הגדולים על ההוויה והקיום.נאמר שם שאנחנו מפספסים את ההווה כי אנחנו כל הזמן חיים בפחד מפני משהו שלא קרה או שעלול לקרות בעתיד,בגלל שאנחנו כל הזמן מסתכלים בעבר.ואז אנחנו מופתעים כשזה קורה.
אין לי כוונה לשנות את הרגשתך,כי ברור לי שבמאבק בין ההיגיון לבין הרגש,מערך הכוחות ברור.אבל יחד עם זאת,אני רוצה לקוות שעם הזמן,כשהדברים לא יהיו כ"כ טריים,תוכלי לשנות את השקפתך ולאפשר לאנשים כן להיות איתך,אולי לא באופן ובצורה שאת צריכה בדיוק(ואני יודעת כמה זה מתסכל!),אלא בדרך שלהם.
מקווה שתמשיכי "לקפוץ" לביקורים.אני בכל מקרה אשמח בנוכחותך.
קרן אור.

קרן אור יקרה..
תראי, נכון שלפעמים כשקורה משהו אז הוא מצליח לשתק ופתאום גם להשפיע במקומות אחרים בחיים, וכן יש את הרצון הזה לא להתקרב למקום שיזכיר לי את המקום ממנו נפגעתי והתאכזבתי, אך אני יודעת מה מציל אותי, יודעת שאני כן צריכה עדיין את היד המלטפת הזו, ואולי במיוחד בתקופה הזו, חבל שהיא התקופה הזו מאוד מקבילה למקום שנפגעתי..אבל אין מה לעשות, אני לא מזמנת לעצמי תקופות וכן לא יכולה להחליט על זמנן..כל יום עובר וזו ברכה, למדתי שאי אפשר לעצור את הזמן..יש המון רגעים שמאוד בא לי לקחת קאט, אולי אקרא לזה "פוס", ופשוט לעצור את הזמן מלכת, אך אי אפשר...וממקום אחר אני אומרת, שמה שיפה בחיים זה שהזמן עובר...ויום רודף יום, זה נכון, אך הזמן עובר ונכנסים לזמן חדש..וכל יום הוא בחירה מבחינתי איך להתחיל, לא תמיד אני מצליחה, אבל בסופו של דבר השלמתי עם זה שאני כן רוצה לחיות, למרות הכל...ולמרות שלפעמים בא לי להרפות, להניח לכל מה שהתאמצתי להשיג, לוותר...אבל כנראה שיש משהו שהוא חזק ממני, והוא נמצא בתוכי..ולא נותן לי לוותר, גם כשנדמה לי שאני על סף לוותר, ברגע השיא, מגיע משהו המצליח קצת להרים אותי כדי שלא אטבע.
ואני שומרת על עצמי, אומרת לעצמי זאת...אבל יודעת שהרגש שלי לא שומר, למרות הכל יש בי משהו תמים...שנסחף, שרוצה להאמין באמת ובכנות...והמשהו הזה נותן לי להאמין באחרים, למרות כל קולות ההגיון שמזכירים לי שנפגעתי ולא כדי לי להיפגע שוב, למרות כל הקולות המפוחדים בתוכי ששואלים למה שוב, למה לחזור לאותו מקום שוב, שהרי מה זה משנה אם הדמויות רקע השתנו, המתכונת היא אותה מתכונת..
אז אני לא יודעת..אבל ממשיכה לקוות..

לילה טוב, קל ורגוע..
אני.

אני מבינה עד כמה נפגעת,ברור לי שלא קל לקום מהמקום הזה,ואני מאוד מעריכה את יכולתך לעשות זאת יום אחר יום,מבחירה.מבחינתי,לא משנה מה זה הדבר שמחזיק אותך,כל עוד שהוא משרת רצון לחיים בריאים וטובים יותר,רק עבורך.
כולנו אנושיים,כולנו צריכים(ולא משנה באיזה גיל) להרגיש שאנחנו חוזרים למקום שהוא שלנו,לחום המלטף,לחיבוק האוהב..זה צורך חיוני,בריא וטיבעי.רק שלעיתים מהמקום שלנו,מהעבר הכואב בו זה לא היה דבר ברור מאליו עבורנו,לא היו קיימים צרכים שהם באמת שלנו ושהכרנו בהם,ואולי גם לא היה מי שיכיר בהם(חלק מזה נשען על כך שאנחנו התכחשנו אליהם ולמדנו לחיות את רצונותיהם של אחרים ע"ח הצרכים שלנו)..אנחנו מרגישות שזאת בושה לבקש,אולי אפילו לעיתים יש תחושה שאנחנו מתחננות,אבל לא כך אנשים רואים את זה.ודווקא בגלל זה אני אומרת לך לא לוותר על כל קשרי אנוש אחרים,גם אם הם לא עונים בדיוק על מה שאת צריכה,הם עדיין שם,כל אחד באופן שהוא יכול.והם ימשיכו להיות שם אם רק ניתן להם.ונכון שחלק "מהסכנה" היא גם להתאכזב,להפגע,אבל זה טבעם של קשרים,של החיים.לעיתים יש קשרים כאלו שנכונים לנו להיום,שכל צד תורם ונתרם מהמקום שלו,ואחרי כמה שנים, בגלל כל מיני תהליכים שאנשים עוברים עם עצמם,הקשר דועך ומתנתק.זה לא אומר שהוא לא היה משמעותי,זה לא אומר שאי אפשר לנצור את הרגעים הטובים,ושהיה שווה לקחת את "הסיכון" עבורם.
נשמע שאת עם פחות כוחות משהיו לך לפני כמה ימים.מותר לעיתים כשממש מתחשק לקחת "פוס" מהחיים,להרפות קצת,להתחבר לרגשות ולהבין אותם מבלי לפחד(זאת להבדיל מלוותר!) ואז להמשיך.כי כולנו צריכים לעיתים לנוח,לאפס את המחשבות,לצבור כוחות ו..להמשיך.
אל תפסיקי לקוות.
מקווה שהלילה הצלחת לישון קצת ושתקיצי לבוקר מחוזק יותר.
אמן!
קרן אור.

אני מבינה את דאגתך,

הידע המקצועי שלי נוגע במתבגרים ומבוגרים עם הפרעות אכילה.
כדאי שתפני לפורום הפרעות אכילה בגיל הרך

שיהיה בהצלחה,

ברשותך אוסיף עוד משהו למה שאפרת כתבה לך,אני חושבת שבגיל הזה מוקדם להגדיר את מה שאת מתארת כהפרעת אכילה.בדר"כ בגילאים הללו משתמשים במושג "הפרעת האכלה ו\או שגשוג".אני חושבת שהמקום להתחיל הוא דווקא אצל רופא הילדים של בתך,שמכיר אותה מגיל 0,את האחוזונים שהיא גדלה בהם(יש ילדים שהם רזים מטבעם,אבל כל עוד שאין נסיגה באחוזוני גדילה לא ממהרים להגדיר את זה כבעיה) ויכול לבצע הערכה ראשונית הכוללת ספירת דם,ובמידת הצורך להפנות למרפאת ילדים,כמו זאת הקיימת בתה"ש.(למעשה,ברוב בתי החולים בארץ יש מרפאות כאלו).
כך או כך,חשוב לא להפוך את נושא האוכל למלחמה בבית,כי זה יכול להחמיר את הבעיה(למרות שהתסכול שלך בנושא הוא מובן)

שיהיה בהצלחה,
קרן אור..

חברותייך טועות ואם את קוראת להן חברות כדאי שתתחילי לחשוב פעמיים.
אילו חברות אלה אשר קוראות לך שמנה כאשר את לא?
מתוקה,את רזה.רזה מאוד וזה מסוכן.
תקחי את עצמך בידיים ותצילי את עצמך.
אוהבת ואיתך תמיד.

כפי שכבר עניתי לך בעבר,מאמצייך צריכים להיות מגויסים להלחם על חייך,ולא במאבק באנשים שרוצים בטובתך.
מה עם אשפוז חוזר????נשמע שאת צריכה כרגע את המסגרת האינטנסיבית הזאת,כי שם יהיו אנשים שיקחו שליטה זמנית על חייך(עד שתוכלי לעשות זאת עבור עצמך),ובכך יוכלו להקל עלייך.
נשמע לי שאת כל הזמן מחפשת לשמוע קולות אחרים שמשרתים את ה"א שלך,מה עם לשמוע את הקולות (שאולי פחות מוצאים חן בעינייך כרגע,אבל עדיין בריאים עבורך) של כל אנשי המקצוע שענו לך בכל הפורומים המקבילים,והציעו לך אפשרות אמיתית להציל את עצמך מעצמך??
צר לי שאיני יכולה להשמיע לך את מה שאת אולי רוצה לשמוע,אבל אני לא יכולה להיות חלק מההרס העצמי שלך.
טיפול,כבר אמרתי??
יש רק שאלה אחת,והרבה אפשרויות בחירה.אני מאמינה שאם תקשיבי לעצמך באמת,תדעי במה לבחור.עשי את הבחירה הנכונה,את יכולה!
קרן אור.

אהלן שרית אהובה. אני כ"כ מבינה את המצב שלך.ומה שאני באמת מציעה לך מכל הלב ללכת לטיפול ולאשפוז ומתוך רצון להחלים . למרות כל הקושי הזה אני מאמינה בך שהפעם תצליחי. אני מבינה מאד את המצב שלך עם חבר שלך העו"ד (אצלי היה מצב דומה אבל עם דוד שלי שהוא עו"ד, כבר כתבתי על זה בעבר.)
אני מצטרפת למה שקרן אור כתבה לך...
תצילי את עצמך, תקחי את עצמך לידים~~~
תכניס לראש שאת רזה רזה רזה .אני בטוחה שהחברות שלך אמרו לך שאת שמנה כי את הוצאת להם את זה מהגרון....כי הם בטח אמרו שאת רזה ואת אמרת שלא נכון "אני שמנה".ובסוף אמרו לך-"טוב את שמנה.".... זה לא ככה? בכל אופן מהמספרים שנתת את רחוקה מלהיות שמנה ואני במצב שלך כשהיתי על המשקל 32 היתי בטיפול נמרץ במצב לא ככ פשוט שהשיארו לי צלקות ולקחים גדולים. אז אני מציעה לך לתפוס את עצמך עוד קודם.
מקווה שתצליחי להתגבר שולחת לך כוחות וחיבוקים
נטע

קרן אני יודעת שאת מאוד מאוד צודקת אבל קשה לי עוד
פעם להיות במסגרת הזאת כי זה מאוד מאוד קשה
לי וזה לא הצליח לי אף פעם כי זה יהיה כבר מליון פעם של אישפוז
קרן נשמה

לפעמים צריך לעבור כמה טיפולים,כמה אשפוזים כדי להגיע אל האחד שבאמת יהיה אפקטיבי.אני חושבת שמרחק הזמן,הנזקים שמצטברים,תחושת אפיסת הכוחות מחייבים שתתני לזה צ'אנס נוסף!
נשמע שאין לך מה להפסיד.מגיע לך יותר מהחיים!!!
יש הבדל גדול בין לוותר לבין להרפות.נשמע שאת זקוקה למקום לנוח,לדעת שאת מוחזקת,מוכלת,מובנת.והכי חשוב כרגע-לא בסכנת חיים!!! האינטנסיביות הזאת הכי נכונה לך כרגע.
אל תפחדי לעשות את הצעד הזה.
חיזקי ואימצי!
קרן אור.

קראתי בכאב ובדאגה רבה את הודעתך, אני מצטרפת לדברים של נטע וקרן אור.
שרית, את חולה מאוד, ואת חייבת להיכנס למסגרת טיפולית צמודה. במסגרת הפורום אין לי אפשרות לעזור לך . העזרה היחידה היא אמירה חד משמעית לכי לטיפול, את יכולה להיות בסכנת חיים. גם אם מסגרות אשפוזיות אחרות לא עזרו לך אולי הפעם כן.
זה לא נשמע שאת יכולה 'לבד' מעצמך לחזור לאכול , את חייבת לקבל עזרה הן ברמה הרפואית ( לברר האם נגרמו נזקים ואלו) וברמה הפסיכולוגית על מנת להיאבק במחשבה שאת שמנה ובפחד שלך לאכול פן תשמיני.
אנא ממך, פני בהקדם האפשרי לקבלת עזרה.

אני יודעת שאתם כולן צודקות גם המשפחה שלי צודקת גם חבר שלי צודק אבל תבינו אותי בבקשה אני מגיל 14 ככה עד היום אני בת 26 הגעתי למצב שהרופא אמר לי כרונית אז מה זה כאילו שאני ימות ואני לא יצא מזה בחיים אני לא רוצה למות זה מה שאני יודעת כי כול החיים לפני מתוקות אני יודעת שרק אני טועה ואני לא יודעת מה לעשות אין לי כוח לעבור עוד אישפוז עם זונדה והאמת כבר ניראה לי שיש לי בעיות עם הכליות כי כואב לי והרופא שלח אותי לעשות בדיקות כי כאשר אני ניכנסת לשירותים אחרי כמה זמן אני מצליחה לעשות פיפי וגם מאוד כואב לי ואני לא רוצה למות ניהיה לי מלא בעיות רפואיות אני רוצה לצאת אבל לא מסוגלת להיות שוב פעם עם זונדה הרופא אמר לי שאם אני יתחיל לאכול ישר יש מצב שאני יקבל דום לב בגלל זה הם ישר שמים לי זונדה ואני לא יכולה זה לא נוח לי זה מגעיל מאוד תודה שרית

דווקא בגלל שאני מבינה את מצבך ואת האמביולנטיות שכרוכה בהחלטה להחלים,אני יודעת שזה הצעד הנכון ביותר עבורך.את בעצמך כותבת את זה.נשמע שהנזקים מתחילים להצטבר ואת נמצאת בסכנת חיים.תני לאנשים לעזור לך,עכשיו עוד אפשר,אל תפספסי את הצ'אנס הזה.
לגביי הזונדה-קיימת גם אפשרות של TPN (הזנה תוך ורידית),כמובן שזה הקו האחרון ולא ממהרים לעשות זה,אבל אני רוצה לספר לך שלאחרונה גם אני חוברתי לזה(עקב הסרטן),וזה הרבה יותר נסבל! זה גם עוקף את מע' העיכול ומונע במקצת את ההרגשה של כאבי הבטן..כך שאל תוותרי רק בגלל הזונדה.
את מבקשת שנבין אותך והשאלה שלי אלייך-האם את באמת מבינה וקשובה לעצמך??האם את מבינה שמצבך חמור(בעיה בכליות היא תחילתה של אי ספיקת כליות שיכולה לגרום תחילתה של קריסת מערכות)??
לגביי הכרוניות-אני חליתי בגיל 13 .תהליך ההחלמה התחיל בגיל 22.בגיל 24 החלמתי.נכון שאחרי הרבה שנים זה הופך להיות קשה יותר,אבל בהחלט אפשרי!!
קבלי את ההחלטה.יכול להיות שאפילו תופתעי הפעם לגלות כמה זה עוזר ומקל.
עדכני מה חשבת,
קרן אור.

אני יודעת שאת צודקת מאוד מאוד ואני רוצה לקבל באמת את ההחלטה כפרה אבל אני לא יודעת מה לעשות מצד אחד לוותר על זה ומצד שני לא ממש מאמי אני מרגישה כול יום כאבים בצדדים כי אני ניכנסת לשירותים מאוד מאוד כואב לי וקשה לי לעשות פיפי אני לא יודעת עם זה הכליות אני רוצה לטפל בעצמי כפרה אבל ראית כבר כמה אישפוזים הייתי מאמי אך זה לא עזר לי פשוט עזבתי על דעת עצמי ניראה לי שהם אחד ההורים שלי הוא החבר שלי יקבלו עלי החלטה ויעשו משהו שאני יודעת שאני לא רוצה אבל כדי להציל את החיים שלי הם אם יעשו משהו שאני לא יוכל לעזוב על דעת עצמי זה יהיה לי ממש טוב כי אחרי שאני עולה קילו או 2 אני רוצה לעזוב ואם הם יעשו את זה אני ימשיך להיות שם כפרה אבל אני לא יכולה לבקש דבר כזה תעזרי לי לקבל את ההחלטה הנכונה

מה את בעצם מבקשת ממני??איך אוכל לעזור לך(או כל מישהו אחר בסביבתך הקרובה),אם את לא רוצה לעזור לעצמך??
זאת המלחמה שלך על החיים שלך,אנשים יכולים ללוות אותך ברצון ובאהבה בדרך,אבל אם לא תחליטי לצעוד בה,אין שום דבר שנוכל לעשות.

אין לי כ"כ מה להוסיף מעבר למה שכבר נכתב על ידי.
שבי עם עצמך ותחשבי מה את באמת רוצה,האם את באמת מעוניינת שכך יראו שארית חייך??
קשה לי להאמין.
אשמח לעזור לך אם תחליטי לפנות לטיפול.
רק בריאות,
קרן אור.

כן האמת שאני רוצה מאוד לשקם את חיי ולצאת מזה אבל לא יודעת איך לעשות זאת אם אני הולכת למיון אם יכולים לעזור לי או לא ואיך אני יכולה לעזור לעצמי

אני שמחה שאת רוצה לעזור לעצמך.הרעיון של לפנות למיון(ואם יש לך אפשרות לפנות למיון בתה"ש זה עוד יותר טוב),נשמע לי נכון.גם כי זה יכול לקצר לך את ההמתנה לאשפוז(במצבים פיזיים קשים אפשר שיעבירו אותך לאשפוז מידי במחלקה לה"א ללא צורך בהמתנה) אבל בראש ובראשונה כדי לייצב אותך פיזית ולשלול מצבים מסכני חיים,שאת עשויה להיות בהם.

פני עוד היום למיון הקרוב!
המשיכי לעדכן,
קרן אור.

הי נטע,

קודם כל תודה שנתת לי קצת רקע לגביך.

הריח הרע ( שמזכיר את בית החולים) שגורם לך לרצות להקיא, הוא בעיני ביטוי לכך שחווית האישפוז ( על כל המכלול בה ) היא חוויה קשה שאת רוצה להקיא אותה מתוכך. והשאלה היא מה היה קשה לך באישפוז? הדרך שבה את יכולה 'להתגבר' על הרפלקס להקיא היא על ידי כך שתנסי להתבונן פנימית בקושי שהיה לך. זה יכול להיות במסגרת טיפולית, אם את נמצאת בה או בינך לבין עצמך או ניתן להשתמש בפורום ובעזרתי.

מסוקרנת מאוד לשמוע את תשובתך,

אפרת

אפרת יקרה.(לא שמתי לב שענית כבר אמש....)
ואלה לא חשבתי על הכיוון.... נשמע לי הגיוני ביותר?
אני מנסה לחלחל לתוך עצמי ולהבין מהשורש מה בעצם עברתי באישפוז? מה אני מנסה "להקיא" מכל התקרית הזו? אבל יותר מידי דברים קשים קרו לי בסרט הרע הזה.
קודם כל להתעורר בבי"ח במקום לא סימפטי בכלל ולגלות שהתמוטטת באמצע החיים ,אח"כ לגלות שאתה במוסד סגור. אח"כ לעכל שיש לך "שומר ראש"....להרגיש שהקרובים אלייך ביותר לא מחלצים אותך מהכלא הכפוי ואפילו לא מנסים "לשחרר אזיקים" אז היה לי כעס על הורי שהם היקרים לי מכל .ע"כ שלא ניסו לחלץ אותי "מהמעצר" . הכל הם בעצם עשו למעני רק במבצע החילוץ הזה מהבי"ח הם לא שיתפו פעולה.אלה לטובת הצוות הרפואי.
כל הציוד הרפואי שהיה מסביבי 24 שעות אינפוזיות נוזלים, עירוי דם.אלקטרוליטים וסוכר. דקירות מחטים כאבים ,כל זה חרוט בי היטב עד כדי כך שהיום אני לא מסוגלת לעבור בדיקת דם פשוטה בלי שישכיבו אותי על הגב. בכלל הרעיון שאין לך את המיטה שלך את החדר שלך את החיים שלך זה בשבילי היה רוע המזל.
במחלקה עצמה - לא היה יום שלא בכיתי לא היה יום בלי מריבות עם הצוות. לא היה יום שלא דיברנו על התאבדויות... וגם אם זה מתחיל בצחוק מהר מאד זה נהפך לשיחה שגרתית בין כתלי המחלקה...
הארוחות המשותפות האלה זה מבצע בחילות וסיוטים, והאוכל- בכלל סופר ג'יפה!
לחיות בין יצורים מוזרים לשרוד את הפעילויות .להשאר שפויים .עם עונשים והחרמות עם אנוש שיחליטו לך מה אתה עושה מתי אתה חוזר לאן אתה הולך ומתי אתה בא ומתי אתה מדבר,מתי אתה אוכל ומתי אתה משתעל ונושם .פשוט חלום רע עלי אדמות!
בעבר ריפלוקס ההקאה היה תהליך ספונטני אצלי, עכשיו אני פחות או יותר מיוצבת ומפחדת להתדרדר למערבולת ההקאות בגלל הגירוי הרייחני הזה. מה אני עושה???
לסיום משהו חשוב –שאני רוצה להגיד לכל הבנות שבדרך לאשפוז. אל תפחדו זה רק לטובתכן אפאחד לא מחפש ברעתכן קחו את זה מתוך רצון תנו לעצמכן את ההזדמנות והכוח להחלים.... זה לא קל בכלל אבל אני מבטיחה לכם שאתם יכולים לעבור את החוויה הזו הרבה פחות קשה ממה שזה באמת!זה היה הדבר הכי קשה שקרה לי אי פפעם אבל יחד עם זה הדבר הכי מועיל שקרה לי.
אוהבת נטע

את מספרת על דברים קשים שעברו עלייך בין כותלי המחלקה אבל יחד עם זאת חשוב גם לשמוע איך האשפוז הזה כן עזר לך,הרי התוצאות הן ממש חיוביות!
אשפוז הוא לא חויה קלה ,אך יחד עם זאת הוא זה שברוב המקרים עוזר להציל את חייך,כאן ועכשיו.עיקר העבודה נעשית אחרי זה,בטיפול.כשלא נשקפת סכנה לחייך,מרחב הזמן מאפשר לך לבצע את העבודה האמיתית,שאותה את עושה בצורה מעוררת הערכה!
אז נכון,נשארו "פלאשבקים" מאותה תקופה,ואולי גם תחושת בגידה מצד ההורים,אבל בשורה התחתונה את יודעת שהם קיבלו החלטה (שאני בטוחה שקרעה אותם מבפנים),לטובתך בלבד.
ואני יודעת שבזמן אמת קשה לראות את זה,אבל אני בטוחה שהיום את יודעת את זה,נכון??
אהבתי את מה שאפרת כתבה לך....

סוף שבוע נעים יקירה,
קרן אור.

נראה שאחת החוויות הקשות עבורך באישפוז היה אובדן השליטה על חייך, ממצב שבו שלטת ( גם אם שליטה מדומה) על חייך חזרת למצב שבו החליטו עבורך מה תאכלי, כמה תאכלי, מה תעשי, מה לא תעשי וכו' . נראה שאת מפחדת לאבד שוב את השליטה על חייך וזה מגולם דרך הריפלוקס. האם יש סיבה לכך שדווקא בתקופה הזו זה קורה? האם משהו השתנה?

הי .
אני לא בדיוק הבנתי מה כתבת כי שומדבר לא השתנה בשבועות האחרונים .אני אוכלת בכפייה עצמית כבר במשך כמה חודשים מי ששולט לי על האוכל זה "האני" .הורי וסבתי עוקבים בודקים מחשבים ומכינים לי את האוכל וכו אבל מי שדוחף לי אותו לפה זה אני!זה לא משו חדש. אני עובדת על כך, לשלוט בארוחות ולאכול אותם בצורה מושלמת בלי לזרוק חלק בלי להקיא ובלי להעלים...
אז אני לא יודעת מה קרה לי אבל ברור לי שההקאות הלא מיוזמות האלה רק מתרדרות אותי ושוב מכניסות אותי למעגל הזה של אנוריקסיה הקאות והתייבשויות. עד כדי שהיום שבת בבוקר נסענו למיון בגלל התייבשות, אז בסדר קיבלתי עירוי נוזלים אבל זה לא כ"כ נחמד... היתי מעדיפה לשלוט על המצב הזה. ולהמנע מהביקורים במיון...
אשמח אם תסבירי לי מה כתבת, תודה:-)

אולי לא הייתי מספיק ברורה...
תחשבי כמה את כל הזמן צריכה להיות בשליטה : על כמויות האוכל, על הזמנים וכו'
יתכן כי דווקא מתוך המקום של אובר-שליטה יש בך פחד עצום שתאבדי שליטה ( ואז ,חס וחלילה ,תחזרי לאשפוז וכו') ויתכן כי יש בך אף כמיהה( אל תפחדי....) לזרוק הכל, לא לפעול באופן כל כך מתוכנן וברור ביחס לאוכל. מקווה שלא בילבלתי אותך אבל אני כאן כדי לשמוע אותך.

אפרת

ברוכה הבאה לצוות הניהול של הפורום.אני חושבת שנוכחותך חשובה כאן,ויכולה להוסיף נדבך חדש של מענה.

בהצלחה,
קרן אור.

הי קרן,

תודה רבה על קבלת הפנים. מקווה ששיתוף הפעולה ביננו יהיה פורה.
אני חושבת שהשילוב בין מענה מקצועי לבין מענה של מישהי אשר 'חוותה זאת על בשרה'
יכול להועיל.

ברוכה הבאה אפרת ותודה שהצטרפת אלינו במלחמה עם האוכל וכל מה שמסביב.....
שוב תודה
נטע

תודה רבה , אני מקווה שאצליח להקל ולעזור ולו אף במעט ולפתוח אפשרויות חשיבה חדשות ביחס למלחמה באוכל . אשמח לשמוע עם מה את מתמודדת.

היי אפרת

אני בת 29 אנורקסית כשמונה שנים, בעבר טופלתי במרכז אגם והגעתי למשקל 43 קילו אך לצערי זה לא החזיק מעמד.

לפני כשנה הייתי אמורה להתאשפז בתל השומר אך פחדתי ונסוגתי, לאחרונה פניתי למרפאה במכבי אך הם מאמינים שאין להם את הכלים לטפל בי ואשפוז הוא הפתרון.

רציתי לדעת האם תל השומר היא האופציה היחידה או שיש עוד מחלקות כאלו בארץ, אולי מרפאות אחרות בארץ שמתמחות באנורקסיה ומטפלות בבגירים, האם יש מכונים עם אווירה ביתית ופחות בית חולים (ע"ע -תל השומר חחח) אשמח אם תוכלי לעזור לי ולתת לי את דעתך על מקום הטיפול הנכון.

תודה רבה
תמר

למיטב ידיעתי, תל השומר הוא בית החולים היחיד המטפל במבוגרים הסובלים מהפרעות אכילה .
השאלה היא באיזה מצב את נמצאת? מדוע במכבי חושבים שאת צריכה אישפוז?

אם תוכלי לפרט יותר ( אפשרי גם דרך המייל) אוכל לעזור לך באופן יותר ספציפי.

הי תמר. שמעתי לאחרונה שיש היום כמה מרפאות שמטפלות בהפרעות אכילה ב"אשפוז ביתי " ולא בבית חולים מרכזי. לפי איך שזה נשמע לי זה יותר סימפטי אבל אני לא יודעת לא היתי בזה בכל אופן.אולי לקרן אור יש מידע לגבי זה.
אישפוז בבית חולים -חוץ מתל השומר יש גם את בי"ח הדסה עין כרם.
בהצלחה אל תפחדי