פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

הי טופז מתוקה.
מה שלומך???
כייףףףף לשמוע ממך.
איך את מרגישה? ספרי משו:-)
את בטיפול??? איך הולך? את מרגישה שיפור?
אשמח לשמןע יותר. בת כמה את?
אוהבת
נטע

נטע אהובה,
אני בת 16,מטופלת ומרגישה רע.
מה איתך?
איך הולך לך? אשמח לשמוע גם עלייך.
מדוע אינך ישנה?

הי חמודה
אני לא ישנה בדיוק מאותה סיבה שאת ישנה...:-)
יש לך מחר בצפר, לא? לי אין מחר מה לעשות . אני חושבת שאני אחפש הצגה או סרט למחר.
אני לא ישנה טוב בלילה...כל הזמן כמעט.ואת???
אני אספר לך על עצמי אני בת 19 ואני לא עושה צבא , הגוף שלי לא מאפשר זאת. היה לי תקופה קשה. לקחתי את זה מאד קשה. הרגשתי מאד שונה מכולם אבל לאט לאט אני מתגברת...
ואת???
אוהבת נטע

מתנצלת שלא שמתי לב שכתבת שאת מטופלת ומרגישה רע. (כנראה פיספסתי בעקבות השעה...)אני מאד מבינה אותך יקרה. מה רע לך? בחיים או בטיפול? מקווה שלא תגידי גם וגם...
אני לא מבינה מאיפה בא לך הקושי ואיך אפשר לעזור לך ולתמוך בך.אני לא יודעת כמה זמן את שקועה בתוך הא' או בולימיה?!אבל תדעי לך שאלו ימים לא קלים לאפאחד מאיתנו יש קשים ויש קשים פחות ואנחנו צריכים תמיד לחשוב ולהאמין שאנחנו ננצח את המחלה. ויש לנו כברך דרך... אולי תספרי לי איך את מרגישה באופן כללי? בלמודים? בבית? כמה זמן את בטיפול? ובא'?
אשמח לעזור לך בכייף אני מצטערת לשמוע שרע לך אני מבטיחה לך שיהיה לך טוב בקרוב. אני בטוחה ומאמינה בך שתתגברי. את חלשה???
אוהבת וחושבת עלייך
מקווה שאת חורפת וחולמת חלומות פז ושיהיה לך כוח מחר ויום חדש וורוד מלא הפתעות טובות!
נטע

אני אכן לא במצב בריאותי טוב.אני סובלת מסרטן .התמודדות לא פשוטה,אבל הכרחית...יש ימים קשים יותר ויש קלים יותר..אני מעדיפה להתחייס לזה כירידה לצורך עלייה.
מה איתך,יקרה??אשמח אם תשתפי אותי במחשבות שעלו אצלך לתגובתי הקודמת.

בנתיים ערב נעים,
קרן אור.

איזה כיף לשמוע על בואו של חברך,זה מאוד מרגש בעיני שהוא בא לארץ להיות איתך,זה אומר המון על הקשר שלכם.נשמע גם שיותר קל לך עם עצמך,האם זה כך באמת??
יקרה,אני מחכה להזמנה לחתונה.....חח...
אני בסדר,שוחררתי היום מאשפוז,אך יש לי לעבור עוד סדרה של בדיקות בימים הקרובים.תחזיקי לי אצבעות.
ערב נעים,
אני.

קרן אור נשמה שלי!!!
ואו כמה התרגשתי לשמוע ששוחררת מהבית חולים היום זה יום גדול בטח. אני מאד מבינה אותך ואני מרגישה כל כך קרובה אלייך!!! תודה רבה רבה שלמרות הכל את איתנו. אין עלייך. מלאך! אני מתארת לעצמי שיש לך עוד סדרה של בדיקות והלוואי וזה יעבור מהר מהר וכשורה! מגיע לך רק טוב והכי טוב שיש:-)
כמובן שאני אזמין אותך לחתונה שלנו !!! את בראש שלי בין הראשונים כשזה יהיה רלונטי אני כבר אראה איך להעביר לך הזמנה. אני כבר אפילו יודעת איפה אני רוצה להתחתן... אני רוצה להתחתן על המים, או בארץ בראשית במדבר:-) אני מאד אוהבת מים והרים-מדבר. כשגל יבוא אני אגיד לו שכבר סידרתי מקום לחתונה ומוזמנים..חחח...הוא בטח לא יבין מאיזה כוכב נפלתי..
. בינתיים יש לי הרבה תוכניות עד החתונה...אני בראש ובראשונה שואפת להחלים ולחיות חיים נורמלים ללכת לטיפולים בצורה מסודרת לעשות מה שצריך להיות ממושמעת לאכול מה וכמה שצריך ולהחלים בדרך הנכונה, לדעת להתגמש ולא להרתע מהאוכל ללמוד על עצמי יותר על הרצונות האישיים שלי ולהפריד אותם מהרצונות של הא'... ואני יודעת שזה דרך לא קלה ולא קצרה ואני מוכנה להשקיע ואני כולי תקווה שאצליח ליישם ולקבל את החיים הבריאים-אני יודעת שזה תלוי בי והלוואי ויהיו לי הכוחות.תוך כדי ההחלמה קודם כל אני רוצה לדעת מה איתי שנה הבאה. בא לי לתת מעצמי כמו למשל להתנדב בצבא או בשרות לאומי( במשך שנה או שנתיים) ואז בא לי לעבוד חצי שנה ולעשות פסיכומטרי ואז ללמוד מקצוע ותוך כדי הלמודים לגור עם חבר שלי בדירה בתל-אביב בכפר סבא או בירושלים או במבצרת כל זה רק בחלומות שלי...
בינתיים קשה לי לראות את עצמי מתנתקת מהבית כי הבית שלי זה חלק ממני. בשלב הזה אני לא מסוגלת וגם גל לא בארץ בכלל אז זה לא לענין.וגם יש לי די קשיים בחיי החברה ו... ואני יודעת שזה קשור למחלה ולסטניסטיות שלי.ואני לא יודעת אם זה מתאים לפורום אבל בכל זאת יש לי היתרון כרגע שאני גרה בבית עם הורי היקרים.מקווה לשיפורים תוך כדי ההחלמה.
קרן או יקרה, שאלת אם אני מרגישה יותר טוב עם עצמי? תאמת שאני מרגישה כמו "יויו" פעם כן ופעם לא. אני לא מאד יציבה אך כרגע אני בתוך "בועה" אני מאד מחכה לגל אז יכול להיות שאני כרגע מרחפת ונראה שאני מרגישה סבבה עם עצמי. אני מקווה שזה באמת ככה ושזה לא משו זמני...
שמחה שאת מרגישה יותר טוב ומחכה לשמוע ממך..
אוהבת
נטע

אני אכן יותר טוב,תודה על ההתעניינות והדאגה.
לגבייך-נשמע שאת נמצאת במקום יותר טוב עם עצמך.במקום בריא יותר ושלם יותר,כזה שיודע מי היא נטע האמיתית ומה נכון לך בחיים,ומתוך כך,גם כשלא פשוט לך עם עצמך ועם ההתמודדות עם הפרעת האכילה,את יודעת לפצל את הקולות ולהמשיך בדרך הנכונה והבריאה עבורך.
שמחה לשמוע שידייך מלאות וכמה את מתרגשת לקראת בואו של גל.גם עצם התכנונים שלך לעתיד שמנותקים מהאנורקסיה הם צעדים מאוד מאוד משמעותיים שאת עושה,ואני מקווה שאת רואה את זה ויודעת לפרגן לעצמך על אופן ההתמודדות וההתנהלות האמיצה שלך.
הכול יחכה לך,יקרה שלי.את צעירה,כל החיים לפנייך,ואכן חשוב קודם כל לתת את כולך ולהחלים.כל השאר יהיה קל יותר בהמשך.
אני שמחה גם לקרוא כמה היחסים שלך עם הורייך הם קרובים וחמים,אין לך מושג כמה זה חשוב,ולא הייתי ממהרת לעבור לגור לבד כרגע,לפחות לא עד שגל יחזור לצמיתות לארץ,וגם את תרגישי מחוזקת ויציבה יותר עם עצמך.

נשיקות,
אני.

ואו. תודה רבה יקרה שלי. אין לך מושג כמה נתת לי וכמה חיזקת אותי במילים שלך.
אין כמוך!!!
אני מאושרת שאת מרגישה יותר טוב, זה כ"כ משמח אותי ומרגיע אותי...מגיע לך שיהיה לך להיות בריאה וחזקה.
האם יצאת מהא' לחלוטין??? יש כזה דבר ממש לצאת לחלוטין מהא'? או שתמיד ישאר איזה סדק או שריטה כצלקת מהאנוריקסיה???
אוהבת אותך המון
מואהההה-נשיקה
נטע

כתבתי לא אחת מהי הגדרתי להחלמה מה"א.בגדול אומר לך שהחלמה היא גם לחיות בצל המחלה אבל לא להיות מושפעים ממנה.כלומר,שהיום שלך,מי שאת,לאן תצאי ,מה תעשי לא מתקבלים ממקום של פחד,ממה שיראה מחוג המשקל,ההגדרה שלך את עצמך היא לא המראה החיצוני שלך או אם ירדת או עלית..
להגיד לך שלא מפריע לי איך אני ניראת ,ממש לא.אני מאמינה בקו האמצע.וכן,לפעמים אני מרגישה שלא מתחשק לי לאכול,לפעמים אני שומעת בתוכי את קולות המחלה,אבל אלו רק קולות ואני יודעת לשים אותם בצד,לדבר עם עצמי ולהבין על מה התחושות האלו בעצם מכפות,מתוך ידיעה שהדבר היחיד שיפתור לי את הבעיה הוא התמודדות אמיתית,גם אם היא קשה או לא נעימה.לא לשמור בבטן,לא לתרגם כעס על אחרים,לכדי הרס עצמי .לדעת לקבל ולחיות גם עם חוסר הסכמה של אחרים או עם דעות שונות.

מקווה שעניתי,
שלך,
קרן אור.

שמחה לשמוע שידייך מלאות ושבסה"כ טוב לך.אבל אני לא יכולה מבין השורות לתהות מה באמת קורה איתך.אני מקווה שבכול העומס והתפקיד המעניין אותו את עושה בצבא,את לא שוכחת לטפל בעצמך,בתקווה.
וגם אני כאן עבורך,אשמח לשמוע קצת יותר...
בנתיים שבוע נעים,
קרן אור.

שמחה שקיבלת את עצתי וכתבת גם בזמנים כמו עכשיו שהמחשבות לא ממש ברורות.
ראשית יקרה,מגיע לך כל הכבוד!!! אני נפעמת נוכח השינויים המדהימים והצעדים הגדולים אותם את עושה.אני יודעת שלפעמים מרוב שהתרגלנו להתאכזב,קשה לנו להאמין שאין שם איזשהי נפילה מסביב לפינה..אבל דווקא בגלל רמת המודעות שלך,שהיא חיובית מאוד בעיני לא נראה לי שזה עשוי לקרות.ראי כמה את נלחמת במחלה ואני גם שומעת שאת מספרת שזה הולך ונהיה פחות קשה מיום ליום.את כ"כ הרבה קדימה,ולכן אני בטוחה שהמחלה לא תוכל לך יותר,היא לא תתעתע בך מבלי שתשימי לב.הייתי מודאגת אם היית שאננה ולא דואגת,אבל עצם הזהירות שלך תוך עשיית צעדים משמעותיים לכיוון החלמה(את שם כבר בין אם תאמיני ובין אם לא!) אומרת הכול.
אל תפחדי להרגיש.תני לגטימציה לרגשות שלך.הן טיבעיות ומובנות,אך יחד עם זאת את איתנה היום יותר מתמיד.הרשי לעצמך להנות מזה...
שמחתי לקרוא אותך,כתמיד,
קרן אור.

שוב אני מתנצלת על המענה שלי שהתעכב,זה לצערי לא תלוי בי כ"כ..
קראתי עכשיו את כל ההתכתבות בינך לבין שאר הבנות,ואני מנסה להבין למה את מתעקשת לא לפנות לקבלת תמיכה נפשית.בעצם הפניה כאן אליי,לפורום,את למעשה מבקשת אותה,והיא מובנת וטיבעית,כי את מתמודדת עם דברים לא פשוטים לבד בעצמך.
לגביי ההתנגדות לפנות לטיםול פסיכולוגי ע"כ יש לי להגיב-תיראי,גם אני נגד חיטוט בעבר מכאיב,כי לצערי אי אפשר לשנות את העבר וקשה מאוד גם לחיות איתו.אבל יחד עם זאת אני מסייגת את מה שאני כותבת כי במצב שאת מתארת,הדברים כבר נמצאים שם,הם עולים אצלך ודורשים הכרה.ולהתכחש אליהם ולנסות לדכא אותם באמצעות אוכל או כל דבר אחר,לא יגרום לבעיה להיעלם,אלא להיפך.את צריכה לדבר על הדברים,לצעוק אותם,"להקיא" אותם מתוכך וכל עוד שלא תעשי זאת הטיפול התזונתי שאת נמצאת בו לא יצלח.ואת בעצמך מטיבה לתאר זאת,וזה מובן,כי האכילה עבורך היא רק הסימפטום לכאב ולפתולוגיה האמיתית.
את צריכה לדבר על הדברים.יכול להיות שדווקא טיפול קצר טווח כדוג' ה CBT (שהוא די זהה למה שאנו קוראים היום "קואצ'ר") שמתמקד בהצבת יעדים ,בכאן ועכשיו(ולא בעבר),מתאים לך יותר,ואגב הוכיח את עצמו בטיפול בבולימיה כי הוא שם דגש על שינוי התנהגותי.
למה לא לנסות טיפול כזה??
אשמח לחשוב יחד איתך על איך לעזור לך לקבל טיפול שמצד אחד יתן לך מענה אמיתי לבולימיה ומצד שני,לא תרגישי מאויימת איתו,כי הוא מוגבל בזמן.
מה יכול לעזור לך??והאם מה שהצעתי יכול להתאים עבורך??
המשיכי לכתוב לי ויחד נמצא פתרון.אני מוכנה לקבל הכול,אבל לא ויתור על עצמך ועל חיים ראויים.אין דבר בחיים שאי אפשר לפתור.
חישבי על מה שהצעתי ויחד נמשיך,אני כאן.
קרן אור

את מנסה להגדיר את עצמך,את אושרך,את מי שהינך לפי המשקל שלך.זה מעלה בעיני שאלות מורכבות כמו מה המשמעות האמיתית של הרזון בעינייך??את הרי כותבת-לא כותבת לגביי איזשהו אושר שציפית להשיג באמצעות המשקל,וראי זה פלא,כצפוי זה לא קרה.
ממה את מפחדת??מאילו רגשות את מנסה לברוח באמצעות ההתעסקות סביב המשקל שלך??
הרי ברור לך שהמשקל שלך לא בריא לגובהך ואת נמצאת בתת משקל.את כבר מתחילה לראות את הנזקים.האם זה שווה את זה??את בעצמך מציינת שאולי לא..
חשוב שתפני למרפאת ה"א.אל תדחי את הטיפול בעצמך.האמונה שלך ושל הורייך,שהכול יסתדר אם תעלי כמה קילוגרמים במשקל כמוהו כיצירת סתימה בשן כשיש צורך בטיפול שורש.זה לא יעצור את מה שקורה בפנים,וחשוב להבין את זה בשלב מוקדם.פני בתחילה לייעוץ תזונתי ויחד המשיכי בהתאם לצורך לטיפול משולב.

אני כאן אם יש עוד שאלות,
קרן אור.

טופז נשמה.
אנחנו כאן בשבילך....
מחכה לך מתי שתרצי. שתפי אותנו יקרה...
מחזיקה לך אצבעות
אוהבת
נטע

נמאס לי.
אני שונאת ללכת לבית ספר.רע לי שם.
אין לי חברים.כולם התגלו כחלאות.

ההורים ממשיכים להציק וכך גם בטיפול מכיוון שאני יורדת ב"קצב מסחרר" לדברי הדיאטנית.

נמאס לי ואני רק רוצה לישון ולא להתעורר.
או לחלות במחלה כלשהי שתהרוג אותי מהר.

לילה טוב(?)...לי יש לילה רע ובוקר רע ויום עוד ויתר רע ושבוע רע וחודש רע ושנה רעה הכל רע.

נשמע שההורים "מציקים" כהגדרתך,מתוך אהבה ודאגה כנה למצבך.
אני יכולה להבין את ההרגשה של מבוי סתום,כאילו הכול מחוסר תקווה,אבל אני רוצה להגיד לך שהחיים לימדו אותי שממקום נמוך אפשר רק לעלות..את רק צריכה לאפשר לאנשים להיות איתך,לעזור לך.
המשיכי לשתף אותנו.אני כאן.
ובנתיים שולחת לך חיבוק לעוד יום של התמודדות.
קרן אור.

הי. קרן אור מדהימה!
מתנצלת שנקבתי במשקל, לא ידעתי שזה לא לרוח הפורום.
כי ראיתי הרבה פורמים שכן כותבים את המשקל והגובה.וגם פה אולי כתבו. משום מה אני לא זוכרת שקראתי בפורום להמנע מפירסום המשקל, אבל תאמת שאני עכשיו מנסה להבין מה פשר הענין-ואני די מבינה.
אני חושבת שאם כל אחת תתחיל לפרסם את המשקל שהיא היום ושהיא היתה אז , נהיה עסוקות יותר סביב המשקל ולא סביב ההחלמה...
אני צודקת?
איך את מרגישה יקרה?
אוהבת מאד
נטע

אכן הטבת לתאר את מה שעלה אצלי ביחס לעניין המשקל.אל תשכחי שאת נמצאת בתהליך החלמה,וכמוך עוד כמה בנות מדהימות,ונקיבה במשקל באה אצלכן ממקום מאוד כנה וטהור,אבל בתוך זה אסור לנו לשכוח שיש לנו גם קוראות נוספות,חלקן אקטיביות וחלקן פסיביות,שיכולות להכנס למין השוואה משקלית ולהתפס לעניין.
אני בדר"כ מסכימה לפרסום משקל רק כהודעה ראשונית של הכותבת עצמה שבבאה ממקום של לתאר את מצבה האמיתי,כי כפי שאנחנו יודעות בה"א הראייה שלנו את עצמנו קצת מעוותת,אז רק אז אני מאפשרת את זה,כדי לקבל תמונה יותר ברורה של המצב.אבל כאן קרה מצב הפוך אם שמת לב-היא שאלה למשקלך! זה לא רלוונטי ולכן מחקתי את הנתון הזה.
מקווה שהסברתי את עצמי יותר..
וחוץ מזה-מה קורה איתך??איך את מרגישה??
שולחת לך חיבוק ואהבה,
קרן אור.

דווקא בגלל הכינוי היפה שבחרת לעצמך את כן אמורה לעשות הכל כדי לא לוותר ולתת לעצמך אפשרות להחלים ע"י טיפול מקצועי.

גם אני חשבתי כמוך בהתחלה. ידעתי שאני סובלת מאנורקסיה וכשאמרו לי את המילה טיפול אמרתי לעצמי אני לא צריכה טיפול תזונתי, ונפשי- בטח ובטח שלא. אני אתגבר על זה לבד כך חשבתי.

"מי בכלל צריך דיאטנית? שרק תעלה אותי במשקל ותגיד לי מה לאכול איך וכמה? היא תהרוס לי את הגוף, היא תתערב לי יותר מדי".. אוי כמה שטעיתי.
אני עד היום מצטערת על כך שלא פניתי לטיפול כשידעתי שאני סובלת מאנורקסיה. הטיפול הזה מחזיר לי לאט לאט את החיים שלי תאמיני או לא.

פגשתי צוות מדהים!! חם ואוהב שדואג לי ואני רואה מצידם אכפתיות רבה. לאט לאט אני לומדת לחזור לעצמי, אומנם לא אחזור להיות מעולם מי שהייתי פעם, אך לאט לאט אני לומדת בזכות הטיפול המדהים הזה שאני עוברת- איך להיות עצמי ואיך לאפשר לעצמי להיות. איך לאפשר לעצמי את ה"מגיע" ולא רק את ה"אסור" של המחלה הזו.

את חושבת שטיפול עלול רק להזיק לך אבל אלו הם קולות המחלה. אני כבר שנה בטיפול והיום אני במקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו לפני שנה!! זה פשוט 2 אנשים שונים אם תשאלי אותי.
כמובן שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות עד שאגיע לקו הסיום ולהחלמה הסופית אך ההתקדמות מלפני שנה היא עצומה ולא ניתנת לתיאור במילים. באמת עד כדי כך.


המחלה היא זו שאומרת לך שאף אחד לא יכול להבין אותך. היא צורחת לך שרק היא שם בשבילך ורק היא מבינה את כאבך וסבלך. שרק היא מעניקה לך את השליטה לה את זקוקה. הכל הבל הבלים! הכל שקרים! היא הורסת את הגוף, היא מחרבת את הנפש, היא ממיתה אותך אט אט מבלי שתשימי לב אפילו.

הצעתי לך לפנות לטיפול כמה שיותר מהר, את לא יודעת כמה גורלי זה יכול להיות עבורך וכמה טוב זה יכול לעשות לך.
מניסיון .

מקווה שתקחי את דבריי לתשומת ליבך.
שירן

קודם כל תודה רבה על התגובה המהירה והחמה

אני לא חולה "מהיום"
כבר 5 וחצי שנים שאני סובלת מבולימיה שהחלה באנורקסיה של שבועיים-
(הקול הבריא שבי "חיסל" את האנורקסיה בפיתה עם חומוס)
הדבר לא הספיק.. והפיתה עם החומוס הפכה לכמות מזון גדולה. והגוף... לא יכל להכיל-
ככה גיליתי את הדבר הנורא הזה- הקאה.
שוב הקול הבריא שיחק תפקיד- ו3 שבועות אחרי שהחלתי לאכול להקיא 1 ליומיים- סיפרתי להוריי.
כמובן שהדבר גרר טיפול פסיכולוגי מיידי.
של 4 וחצי שנים.
ותזנואית.
אני לא אשכח... שאחרי 3 פלוס שנים אמרתי למטפלת שלי "זהו, אני חושבת שאפשר לעשות הפסקה,
או להפחית מינונים לפחות"..... ומה שהיא אמרה לי........ מקומם אותי אפילו נגד פרויד, אבי תורת הפסיכולוגיה: "את יודעת שאני זה מה שמחזיק אותך"..
שירן, מהזה להבריא אם לא לפתח אמונה, ביטחון אמיתי בעצמנו ולא בגורמים חיצוניים?
קלוריות, אכילה מוגברת והקאה, אי אכילה, או לצורך העניין- אדם, גורם חיצוני.
כל המחלה הזו זה כמו שאמרת- חוסר יכולת לקבל את עצמי, כפי שאני, מה שאני, לכפר על כאב שבתוך הנפש ובכלל לא גופני, או חיצוני!
עזבתי אותה מעט מאד זמן אחריי.. וניסיתי עוד מטפלת.. לא יכולתי להאמין בה.
להתמסר לטיפול.
נפגעתי כל כך. מעבר למחלה הזו שהורסת לך את המוח הגוף והנפש- התרחקתי מכל כך הרבה חברים ומשפחה- עד היום!!!
אני מרגישה שאני לא יכולה לשתף, שמשו בי נחסם- ואני הבנאדם הכי כנה ומשתף שאני מכירה.
או היכרתי.
המחלה הזו שינתה אותי לחלוטין. אינני מזהה אותי.
בשבועות האחרונים אני מנסה לחזור לעצמי. להיות חברה שלי. אני כבר כמעט ולא זוכרת איך זה....
כי זה היה כל כך מזמן.
והדבר הכי קשה הוא שאין מי שיחזיק לי את היד ויגיד- את טובה ככה. את שווה ככה.
אל תנסי להיות משו אחר.
זה הכי קשה בעולם

אז לתזונאי פניתי שלשום, מתוך ההבנה שהגישה שלי לאוכל לא בריאה-
אבל לנפש שלי?!?! אדם יצטרך לעבוד קשה מאד כדי להיחשף אלייה, או להיות "אנונימי", מקבל ותומך, כמוך...:)

שורדת יקרה וגיבורה!!!
ראשית-אני מאד מבינה אותך ואני ממש ממש גאה בך שאת מתמודדת וש-ו-ר-ד-ת!!!
תדעי לך שמאד נבהלתי מהנסיוות שלך לשים קץ לחייך.זה הזכיר לי תקופה לא נעימה, אסור לך לחשוב על זה,,, אנחנו צריכים להתמודד ולא להתמוטט... לי בעבר הלא רחוק היו הרבה מחשבות ודימיונות-עבור קץ לחיים במיוחד כשהיתי באישפוז כפייתי- כי שם במחלקה יש את כל סוגי מחלות הנפש .והרבה מהאנשים שם היו לאחר ניסיון או ניסיונות להתאבד כך שנתנו ליו הרבה רעיונות ששמעתי מהם...וובאמת 70% מהיום היו מדברים שם על התאבדות!!!
אבל אחרי תהליך פסיכולוגי דיאטני פסיכודרמה ואומנות- פשוט שחרור לגוף ולנפש... גליתי שזה טעות לקחת את ההתאבדות כפיתרון לצאת מן המעגל של האנוריקסיה... כי זה בעצם יציאה ממעגל החיים כולו .
את לא מאמינה בתורת הפסיכולוגיה-אני מבינה, את לא צריכה להאמין בפסיכולוגיה. תאמיני שהבנאדם שממולך הוא אוהב אותך ודרך האהבה שלו והדאגה שלו הוא יעזור לך להגיע למקום הכי טוב בשבילך..
אני מאד מאד מאד מאד מבינה אותך שאת לא מתחברת למטפלים שלך. לדעתי את חייבת לחפש מישו שאת אוהבת מחבבת ונפתחת אליו. מישהו שיש לך איתו כימיה משותפת...
אבל יקרה-חוץ מדיאטני את חייבת טיפול פסיכולוגי ואולי לבינתיים עד שתיתיצבי תלכי גם לפסיכיאטר כי זה רק בשביל להציל את החיים שלך. שחלילה לא תפגעי בעצמך!!!מה דעתך???
הבנתי שאת מרגיש בודדה, את באמת בודדה? בת כמה את?האם את במשקל תקין?
תהיי חזקה יקרה ותשמרי על עצמך!!!
אנחנו כאן בשבילך.
תעדכני אותנו יקרה
אוהבת
נטע

תודה על האכפתיות והחום
אני בת 22 וחצי. במשקל מאד תקין. ! לא נשקלתי כבר זמן מה, במכוון כדי לא להכאיב לעצמי
אבל בולמיה, כפי שאת בטח יודעת- שונה מאנורקסיה וכאשר לנו קשה-
אנו פונות, או יותר נכון בורחות אליו ולא ממנו בניגוד אליכן:)
בימים אחרים בהם "אהבתי " לחיות את המחלה, כלומר בהכחשה אלייה וחיוך מזויף שהכל טוב-
קינאתי בכן. אני בטוחה שאינני הבולמית ה1.
היום ברור לי כשמש שמצוקתנו זהה.
בכל מקרה, למזלי מצאתי את ספורט כדרך לחיבור הנפש לגוף. ואיכשהו בתקופה הקשה הזו
השכלתי לשמור על משקל אשר אני עוד איכשהו יכולה לחיות איתו.
כמובן שהמטרה שלי היא לרדת- בצורה נכונה!
לכן הדיאטן נכנס לתמונה. כי כל פעם שאני מתחילה בדיאטה- זה פוצח בצום ונגמר בהתקף ..
בכל מקרה- פסיכולוג לא.. אולי קוואצ'רית.
תראי.. הגישה שלי היא שונה= לא לנתח את הכאב לא להדיר את היופי שבחיים.
האם את חושבת שזה הכחשה?
כי סה"כ יצאתי מהבית, התחלתי עבודה חדשה ומרגשת- משו שתמיד חלמתי ורציתי,
אך כן אני רוצה וצריכה מישו שילווה אותי. סוג של יחזיק לי את היד מדיי פעם ויזכיר לי למה לא להרוס אותי.. נשמע מוזר. ועוד יותר כואב לכתוב.
נראה לי, שאנחנו, בנות הפרעת האכילה - החיות הכי מוזרות בטבע. הרי היצר הראשוני של החיה הוא לגונן על עצמה. ואנחנו.. באיזה שהו מקום בבסיסנו פוגעוצ בנו... אבסורדי משו..
בכל מקרה אני מאמינה בכל ליבי שכדי שהמאזן הזה ישתנה- ואני ארצה טוב לעצמי בלי
להצטרך להזכיר לי שמגיע לי לשבוע בי להתפוצץ, לאכול בלי להקיא, או לא להיות מורעבת- עליי לייצר לי סביבת חיים כזו. לא??
בת כמה את? כמה את שוקלת? את אוכלת טוב היום?
מאחלת לך יום של נחת שלווה ואהבה!

שורדת מדהימה!!!
אני בת 19 ו...טיפה.
אני אנוריקסית כשנתיים ו...טיפה
אני ממש הבנתי אותך. אני שמחה שהתחלת עבודה חדשה. הלוואי וזה יהיה המנוף להתחלת דרך חיים חדשה. אני אגלה לך סוד-לי אישית הפורום הזה היה ממש ועדיין כגלגל הצלה אבל את חייבת וצריכה מישהו מוחשי גם שיוכל לחבק אותך ולהגן עלייך גם מעבר למחשב.. יש לך ידיד חבר או חברה טובים? או חבר של אחד ההורים?או סבתא בראש צעיר או סבא?
איך ההורים שלך??? קשה לך איתם?יקרה שלי. שתדעי שאני איתך בלב ובנפש.
אוהבת אותך.
סליחה אם לא עניתי על כל מה ששאלת...
אענה, מבטיחה. פשוט העינים נעצמות בשעה הזו

מה שלומך?

בהחלט יכולתי להתחבר למה שאמרת על כאב פיזי, ונפשי. שניהם לעיתים כה מכאיבים, עד שלפעמים נדמה כי אין לנו מספיק כוח להמשיך...
את מדברת על לשים קץ לחייך. שורדת יקירה, אני מבינה, באמת. אני מבינה מזה להתעורר בבוקר ולא לרצות לקום. אני מבינה מזה לרצות לסיים את הכול. אני מבינה מזה לרצות לא להיות יותר. ואין לי אלא לשלוח לך הרבה תמיכה, עידוד ואהבה שתנצחי את התחושות האלו. לצערי, תחושות אלו מלוות אותי בכל שנייה מחיי.
את יודעת, אני ההיתי הסרבנית האולטימטיבית לטיפול (ככה אני קוראת לזה), באמת, כל הבנות המדהימות וקרן אור שיכנעו אותי לבסוף לגשת לטיפול פסיכולוגי.
יקרה, גם אני לא האמנתי. אבל אחרי שמתרגלים (זה לא לוקחת פגישה או שתיים, אלא אני מדברת על תקופה יותר ארוכה) יש תחושה של הקלה. יש תחושת שיחרור שאת יכולה לדבר עם מישהו (או מישהי כמובן). אני באמת ממליצה לך. תנסי לפחות. את יודעת, אני בחיים שלי עברתי 4 פסיכולוגים! צריך פשוט לנסות כי בטוח יש מישהו שמתאים לך ושיש לך כימיה איתו.
אני מזדהה איתך גם בעיניין של השינוי בעיקבות המחלה. גם אני לעיתים לא מזהה את עצמי כיום. גם אני התרחקתי מחברים וממשפחה, וזה כואב ומכביד ומעיק.
אמרת שאנחנו בעלות ההפרעה הן החיות הכי מוזרות בטבע.. את צודקת. אנחנו פוגעות בעצמנו במקום האינסטינקט הבסיסי והראשוני של להגן. אבא שלי פעם אמר לי, שהחיות בטבע אוכלות כי הן חייבות לשרוד. לא תמצאי בטבע אף חיה שמרעיבה את עצמה מתוך רצון. זה פשוט מנוגד לטבע.

מאחלת לך המשך יום נעים וקל
שירה

אני קוראת את הדברים שלך וליבי יוצא אליך.
כמה כאב לי לשמוע שכך את חושבת לעצמך, שאין לך מקום פה, שאת לא שווה וכו' וכו'..
תרשי לי להראות לך ולומר לך כמה שאת טועה!!!

אמרת שאת חושבת שעצם זה שמאז ומעולם היית מלאה לא מגיע לך טיפול. זה הזכיר לי את עצמי במובן הזה שגם אני תמיד חשבתי שאין לי מקום ואין לי זכות לטיפול אצל דיאטנית.. כי לא הייתי בתת משקל רציני <ככה חשבתי לפחות> ואני לא צמה ימים שלמים כמו חולות אנורקסיה אחרות , אני לא מקיאה כמוהן ואני לא הרבה זמן במחלה הזו כמו הרבה אחרות, ולכן לא מגיע לי בכלל טיפול. המצב שלי "טוב" יותר בהרבה משלהן.
מה גם שכשהגעתי לטיפול במרפאה בה אני מטופלת עכשיו, הגעתי במשקל תקין כבר לאחר טיפול אצל דיאטנית אחרת, ואז באמת הרגשתי שאין לי בכלל מקום להיות בטיפול כזה.

חשבתי שלבנות אחרות שסובלות מהמחלה ונראות גוססות ועומדות למות- להן כן מגיע את כל הטיפול והיחס ואני שכבר הגעתי למשקל תקין- ממני יכולים לשכוח.
ואני זוכרת שבתחילת הטיפול אמרתי את זה כמה וכמה פעמים שאני מרגישה שאין לי מקום. ואוי כמה שטעיתי.
המחשבה הזו לא נכונה שירה. אל תשכחי שהפרעת אכילה לא קשורה למשקל גוף כ"כ אלא יותר למה שקורה במוח, בנפש. שם היא מתבטאת ושם היא נוצרת ומזינה את עצמה.
וזה גם מה שאמרו לי בטיפול הרבה פעמים. שעם כמה שהמשקל הוא קריטי מה שקורה בנפש קריטי לא פחות.

וזה שתמיד היית בחורה מלאה זה לא אומר שאינך סובלת מהפרעת אכילה. עצם זה שאת מראה ומגלה תסמינים של המחלה הזו זה כבר אומר שאת סובלת ממנה ושאת זקוקה לטיפול ומעבר לכך- שיש לך את כל הזכות שבעולם לקבל טיפול מהסוג הזה!!! אל תחשבי אחרת יקרה. זה מגיע לך כמו לכולם.
זה כמו שבנות שסובלות מאכילה כפייתית והן בעודף משקל <שאגב גם אכילה כפייתית זו הפרעת אכילה לכל דבר> יגידו שלא מגיע להן טיפול כי הן לא בתת משקל. זה לא נכון הרי. כל בעיה היא בפני עצמה וכל אדם הוא בפני עצמו.

אני מודה שלעיתים המחשבות האלה עולות גם בי כשאני רואה במרפאה שלי בנות רזות מאוד וכחושות שנראות כעומדות למות ואני אומרת לעצמי בלב: "להן מגיע טיפול יותר ממני, מה המצב שלי לעומתן".. אך זה לא באמת נכון. כל אחת עם הקשיים שלה והגיהנום הפרטי שלה בו היא נמצאת בעקבות הפרעת האכילה.
לא טוב לעשות כאלה השוואות.אל תמעיטי מערכך. את שווה הרבה. ואני מבינה שכרגע את מרגישה את עצמך שמנה אבל אלו הם קולות המחלה זו לא באמת את. זו לא באמת שירה.
זו המחלה שצועקת לך ומנסה לעוות אותך.
אני מקווה שזה יעודד אותך אם אספר לך שלאט לאט תחושת ה"שמנה" הזו שהרגשתי שבהתחלה מתחילה להתפוגג ממני.
זה קורה לאט ואני מאחלת לך שגם לך זה יגיע בסוף עם הטיפול הנכון.

אל תמנעי את זה ממך.
ולגבי הגיוס אני גם חושבת כמו הפסיכולוג שלך שאולי כדאי לדחות או אפילו לוותר אבל זו החלטה שלך.


מקווה שעזרתי ועודדתי אותך קצת,
יש לך כאן את כל המקום שבעולם, תרגישי חופשי.
שירן

קרן אור , שירן, תקווה ושירה המדהימות!!!
הי מה שלומכן?
עכשיו חזרנו מטיול -4 וחצי לפנות בוקר אני סחוטה גמורה אבל אני לא מוותרת, אני חייבת לכתוב לכן שמאד מאד שמחתי לראות שחזרתן לפורום! מה שלומכן תקווה ושירה ושירן? מאד התרגשתי לקרוא את הודעתכן.
קרן אור נשמה- אני אוהבת מרק מלוח:-) ולא מתוק לא משנה לי איזה אבל רק שיהיה בלי תפו"א בשר ועוף גבינה צהובה ו....שמנת, אלו 4 הדברים שאני מתקשה עדיין לאכול אבל מאמינה שלאט לאט גם את זה אני אצליח . תודה יקרה!
אני גם אוהבת מאד לבשל-אני אשמח להצטרף לחווית הבישולים בפורום:-)
כואב לי שאת חלשה פיזית אני מבטיחה לך שבזכות שאת עוזרת לנו נפשית יתנו לך את הכוחות הפיזים והנפשיים!!!
שירה ושירן קראתי את הודעתכן ואני חייבת להגיד לכן כמה אני לומדת על ההסתכלות שלנו על החיים, נראה -שכל אחת מאיתנו חושבת לעצמה למה לשני מגיע יותר ממני. למה לשני- יש מקום יותר ממני..ולדעתי זה טעות לחשוב כך.אני רוצה לשתף אותכן בתחושה ההפוכה שלי- כשאני הולכת למטפלת שלי ואני רואה בנות או שמנות או בנוניות או רזות או דקיקות מהלכות אני חושבת לעצמי - ממני בטוח הכי מיואשים פה ואין לאף אחד תקוה ולא שווה להשקיע בי מרוב שהטיפשות שלי והעומללות שלי צועקת מבעד לעצמות... אין תקווה.נדמה לי שהבנות שהן השמנות יש להן הכי הרבה מקום והכי שווה להשקיע בהן כי להן בטוח יש עוד המון שנים לחיות...הם לא ימותו בפתאומיות מהתמוטטות בלי הודעה מוקדמת ...,אני יודעת שההסתכלות שלי לא נכונה וכמוכן גם ההסתכלות שלכן לא נכונה- כולנו צריכות להרגיש שיש לנו את כל המקום הדרוש לנו.ויש בשביל כל אחת מאיתנו את כל המקום שבעולם לקבל את הטיפול הכי מתאים והכי טוב עבור כל אחת ואחת מאיתנו!!!
תקווה-את מגיעה הביתה כל יום שישי???
אוהבת אותכן ורוצה שיהיה לכן רק טוווווווב
נטע

איך אני שמחה לקרוא כל פעם כמה את לא מוותרת לעצמך וממשיכה ליצור ולשמר קשרים חברתיים ,כאלו שמחזקים אותך! ואני שמחה שאת מוצאת בפורום הזה את הבמה לחלוק ולשף אותנו!
לגביי מתכון-בקלות אוכל לתת לך מתכונים של מרקים מלוחים(גם אני פחות אוהבת מתוק באוכל,רק בקינוחים..) ואת רובם שאני עושה ללא שמנת(כבד לי כרגע) ללא תפו"א,ועוף ובשר אפשר לנטרל בלי בעיה.איזה ירקות את אוהבת??אעלה לפורום מתכון בימים הקרובים,כי אני כרגע בבי"ח ואין לי את הזמן לכתוב יותר מידי...
ולגבייך-אני שמחה שאת לומדת מהתבוננות באחרים,ומתוך כך מסגלת לעצמך ראייה מציאותית של הדברים תוך שמירה על אני המאמין שלך.רק משהו אחד אני מסרבת לקבל-אין דבר כזה מקרה אבוד,ועד כמה וכמה לא במקרה שלך!! את הרי עושה עבודה קשה (אך מתגמלת)עם עצמך בחודשים האחרונים ומתמודדת ברמה יומיומית באופן מעורר התפעלות.כל אחת והקצב שלה,כמו גם נקודת הבסיס ההתחלתית שלה,כל עוד שהמגמה החיובית נמשכת בקו לינארי זאת הצלחה!!

המשיכי לעדכן אותנו,
קרן אור.

הי קרן אור אהובת נפשי...
מה שלומך????
מיליוני תודות על החיזוקים ועל הכל אין עלייך. אני מנשקת אותך וירטואלית מבעד למסך. תדעי לך שאין לך מושגים כמה את הגלגל ההצלה שלי ושל כל הבנות האחרות. ואנחנו גם נשמח לשמח אותך בכל דרך אפשרית ולעזור לך-כי באמת הבמה היא שלך כמו ששירן אמרה. אני מסכימה איתה בכל מילה.
ירדו לי דמעות מהעינים כשקראתי שאת בבית-חולים
א-בגלל שאני מאד מבינה אותך...לי אישית זה כואב.במיוחד כי אני מרגישה אותך חזק ....
ב-התרגשתי לגלות עד כמה העוצמות שלך התרגשתי לראות כשגם כשאת בביח את לא נוטשת אותנו ואת תומכת בנו ומעודדת אותנו צעד אחר צעד... הלוואי ויכלתי לתת לך פרס נובל-להיות בריאה וחזקה!!!!
קרן אור מדהימה- אין לא גומרת ללמוד ממך. אני מרגישה שמיום ליום אני נהית יותר טובה בזכותף!!!!
תודה לך על ה כ ל הכל הכל הכל הכל ובלי סוף כי זה לא יגמר לעולם.
אני אוהבת את כל הירקות חוץ מתפוח"א, ובסוגריים אני לא מתה על גזר...אבל המתכון מכיל גזר אני מסוגלת לאכו, אבל סתם אני לא מתה על זה.

אוהבת אותך בלי סוף
נטע

מסטיחה להיות כאן תמיד עבורך,כל עוד שתירצי בכך.
קרן אור.

עבר הרבה זמן מאז שמענו ממך לאחרונה ואני מבינה עכשיו שהסיבה היתה כי נסעת לטיול בחו"ל(עם מי נסעת??לאן??אשמח אם תספרי חוויות).
אני מצטרפת למה שנטע ושירן כתבו לך וע"כ יש לי להוסיף עוד משהו-התחושה של "אני לא חולה מספיק,כי אני לא רזה מספיק" מקורה בקולות האנורקטיים שבנו.זה מן ניסיון שלנו לספק לעצמנו תירוצים למה לא לפנות לטיפול.מקורו בפחד.וחשוב להכיר בכך.אין דבר כזה "חולה מספיק".ה"א לא מוגדרת היום בשום מקום כפונקציה של משקל,כפי שכתבה לך שירן,אלא ברמה של השתלטות המחשבות,המעשים והרגשות על השגרה והיום יום שלך.ובמובן הזה,אם עוד לא הבנת,יש לך הפרעת אכילה בועטת וחיה שחשוב כן לתת לה מענה אמיתי כדי שלא תמצאי את עצמך בעוד כמה שנים במקום רע יותר פיזי ונפשי,כי אז יקשה עלייך עוד יותר לקום ממנו.נזקים יכולים להיות אפילו במשקל תקין.הרבה בולמיות למשל מתות כתוצאה מדום לב כשהן במשקל תקין!!! (חברה שלי נפטרה מנזק מצטבר אחרי שעלתה במשקל למשקל תקין)
לעניין הפלוטין-מי נתן לך את הכדורים האלו??אני אכן מכירה אותם והם מקבוצת הפרוזק(למעשה פלוטין היא בדיוק אותה תרופה גנרית עם שם מסחרי שונה).כמה זמן את נוטלת אותה והאם את מרגישה שיפור??
יקרה,אין מנוס מלפנות לטיפול שיתן מענה אמיתי למשמעות של ההתעסקות באוכל בחייך.שם גם יהיה אפשר לברר את הרגשותייך לגביי החוסר יכולת שלך לתפוס לעצמך מקום,שהוא צורך טיבעי ונכון,ולהבין שגם את ראויה לכך.

אל תהססי,
קרן אור.

שירן-דברייך עודדו אותי מאוד... את בעצם אמרת לי משפט שדי גרם לי לחשוב אחרת על הדברים, שהמחלה הזו לאו דווקא מתבטאת במשקל הגוף אלא במה שמתרחש אצלנו בנפש, בראש. ואני חושבת שלגבי זה נכון כי למרות שאני במשקל תקין, המוח שלי מבולגן....
את אומרת לי לא להמעיט בערכי, לא לעשות השוואות. אך לצערי זה בלתי נמנע!!!!!!
אני באמת שמחה שאת מתקדמת ושתחושות המחלה נסוגות לאט... איך את עושה את זה?????
אני מרגישה שככל שהזמן עובר אני רק שוקעת יותר ויותר בחור השחור הזה....
ההיתי בהלם גדול אחרי שירדתי הרבה במשקל... מבחורה מלאה, עברתי לכימעט תת משקל... זה דבר שמאוד קשה לקלוט, להפנים...ומיד עליתי במשקל ל"משקל תקין" לפי הספר...זה משגע אותי.
מה איתך? איך עוברים עליך הימים?
תודה על מילותייך החמות!.

קרן אור-את צודקת. בהתחלה הקולות של המחלה היו באמת תירוץ שלי למה לא לפנות לטיפול. ההיתי בהכחשה, הדחקתי, לא האמנתי. ואז כשהלכתי לדיאטנית, ועליתי במשקל, פתאום הפסקתי להיות בעיני כולם "חולה". הרי אני אוכלת, אז אני בסדר, נכון? אבל אף אחד לא באמת יודע ומבין את המאבק הזה כל יום מחדש, של לקום בבוקר ולהסתכל במראה ופשוט לרצות ל-מ-ו-ת.
והדבר שהכי מתסכל אותי, זה שברגע שירתי לתת משקל, כולם נורא נבהלו. אבל אם הפרעת אכילה מוגדרת גם ע"י התנהגות, הרי שיש לי הפרעת אכילה מגיל 6!!!!!!!!!!! אבל אף אחד לא טרח לראות זאת, כי ההיתי "מלאה", על אף שהיו ימים שאכלתי רק ירקות, או שאכלתי רק ארוחה אחת ביום...
והינה, את מכירה אותי, אני ההיתי סרבנית הטיפול הפסיכולוגי האולטימטיבית. ובסוף, הלכתי לטיפול כי הבנתי שאם לא אטפל בבעיות שלי, אני עוד או אהרוג את עצמי או אדרדר במשקל. ואת יודעת מה, אני לפעמים מתחרטת שהלכתי לטיפול, כי אולי עדיף אילו ההיתי לא קיימת. כי נמאס לי כבר. נמאס להיות לבד, בלי תמיכה, בלי חברים ומשפחה. נמאס לי לחיות את החיים של שירה.
וכרגיל, המזל שלי הוא גרוע... עד שהרגשתי בנוח יחסית עם הפסיכולוג, הוא הודיע לי שהוא עוזב לחצי שנה. אני מרגישה שהכל אבוד. אין בשביל מה להתאמץ.
את הפלוטין נתן לי פסיכיאטר. ההורים שלי (בעיקר אימא)התנגדו נחרצות ואחרי שהפסיכולוג אמר לה שהוא חושש לחיי, היא הסכימה ברוב נחמדותה. אני לוקחת אותו כימעט חודשיים, והמצב אותו הדבר או יותר גרוע. יש לי עוד פגישה עם הפסיכיאטר ב-7 לחודש.
מה שלומך? את עוברת תקופה לא קלה. אשמח אם תשתפי .

נטע- מה שלומך? אני שמחה שאת מבינה שההסתכלות שלנו היא שגויה. תודה על מילותייך!


סתם ההיתי רוצה לשתף אתכן... בדיוק היום לפני שנה, אימא שלי עברה ניתוח. היה לה סרטן שד.
זהו יום טעון ועמוס ריגשית.אני מסתכלת אחורה ואני לא מאמינה איזו שנה מטורפת עברה על כולנו.

תודה לכולכן שאתן כאן
שירה

גם אותי היום הזה קצת העציב. זה תאריך מאוד עצוב בשבילי.

בדיוק היום לפני שנתיים פרצה אצלי הפרעת האכילה. החל הדרדור והקריסה המשמעותיים של חיי.

אני מבינה אותך לגמרי. את מה שאת מתארת.
את הרצון הזה לא לחיות יותר, להיעלם להתנדף.. זה ליווה אותי תקופה כ"כ ארוכה ולפעמים ברגעים מאוד קשים זה עדיין מלווה וחוזר אלי ..
אני לא מרגישה שנרפאתי מהדיכאון התמידי הזה שלי אני מרגישה אותו שם, כל הזמן.
אני חושבת שעצם זה שהפסיכולוג שלך עוזב לחצי שנה לא אומר שאת לא אמורה לטפל בעצמך יותר ולמצוא לעצמך מחליף.
את לא יכולה להישאר ללא טיפול. זה הכרחי.

שאלת איך אני מצליחה לאט לאט להרגיש את קולות המחלה נסוגים ממני ולהתקדם. אז התשובה היא שהכל מתרחש בצעדים קטנים וגם משום שאני מאוד מאוד רוצה להחלים מההפרעה הזו! אני נותנת מעצמי הכל אני באמת מרגישה ככה.

זה תהליך ארוך אבל לאט לאט את תראי גם אצלך שינויים. וקולות המחלה לצערי עדיין בתוך הראש שלי ולא עזבו אותי לנפשי, ועדיין פעמים רבות אני מתווכחת איתה..עם אותה אנורקסיה עקשנית , מנסה לנהל איתה משא ומתן, להסביר לה שהיא טועה ושההיגיון שלי הוא הצודק.
לאט לאט אני מבינה שלא צריך לתת לה מקום, שהיא משקרת אותי. לאט לאט אני מקווה שגם מאבקי החשיבה האלה כנגדה יחלפו ממני.

אל תפסיקי בתהליך הזה שלך הוא חשוב מכדי שתוכלי לעצור אותו באמצע.
ולגבי התרופה תבקשי שיחליפו לך לתרופה אחרת, יש הרבה תרופות שיכולות להיות טובות עבורך ולעזור לך!


שירן

צר לי כי לא יכולתי לענות על ההודעות לפני.אני באשפוז כרגע ומנצלת גיחה הביתה כדי לנסות להתעדכן.
לגבייך-לפנות לטיפול הוא צעד נאוד אמיץ בעיני.מעין הכרה בבעיה ובכך שקיימת אופצייה לחיות ולחוות את החיים אחרת.ובכך שעשית נשמעת לקול הקטן בתוכך שרוצה את השינוי הזה(ובצדק!).היחס להחלמה הוא אמביולנטי,ולא רק אצלך.יש בנו צד שרוצה מאוד להחלים,ויש בנו כזה שלא,מפחד.יש תקופות שהכול נראה גדול עלינו,שהמציאות וההכרה בה סוגרת עלינו וזה מרגיש לוחץ ולא משתלם,ואז אנו שומעות את הקול "החולה" חזק יותר.היחס ביניהם משתנה באופן תדיר,כחלק מהתהליך.אבל אל תשכחי שקיים בך גם קול,אולי חלש יותר כרגע,שמבין שהמציאות הזאת לא יכולה להמשך,שמגיע ושאת ראויה ליותר.בואי ננסה לחזק אותו,בואי לא ניתן לו להיחלש.ואני כאן כדי להשמיע לך אותו,יקרה.
לגביי הפסיכולוג שעוזב-אין ספק שזה דבר קשה מאוד להתמודדות,אבל יש עוד חצי שנה עד אז למה מראש להרים ידיים ולא לקחת את התקופה שנשארה כמנוף לצמיחה??אם תמשיכי להשקיע ולעבוד קשה בטיפול יכול להיות שעד אז כבר תהיי במקום אחר עם עצמך בחיים.נצלי את התקופה שנשארה כדי להחלים.גייסי לשם כך את הכוחות שקיימים בך בצורה אבסולוטית והמשיכי.אל תתני לפחד העזיבה לגרום לך לוותר כבר עכשיו.אין ספק שפרידה היא אף פעם לא דבר קל,ואומרת לך את זה מישהי שעזבה טיפול בשלב הכי קשה של הפרעת האכילה שלה,ותאמיני לי שהיה לי קשה מאוד.אבל גם הצטערתי על תקופת ההחמצה,שעזבתי ויכולתי עוד להיתרם עד אז ולא עשיתי זאת.
מה שאני מנסה להגיד לך שיהיה מה שיהיה את חייבת לעשות דברים ולהאחז באנשים ובדברים שיקדמו אותך למקום טוב יותר רק בשביל עצמך,וזה מה שחשוב.
מאחלת לך שתמצאי את הכוחות בתוכך להפנים ולהבין כמה חייך חשובים ועד כמה אפשרי שתחיי אותם באושר.
שלך,
קרן אור.

הי מישהי.
אני מאד מבינה אותך,
מציעה לך לפנות לדיאטנית... כאן בעיקרון לא נותנים עצות להרזות כאן נאבקים בריזיון...
מקווה שתמצאי דיאטנית טובה שתוכל לעזור לך להשיג את הרצונות שלך בדרך טובה ומתוך מקום בריא.
בהצלחה רבה!
נטע

אני לא מכירה דרך לרדת במשקל באזור הפנים,לכן נראה לי שמוטב לך לקבל את המבנה איתו נולדת(את מתארת שאת רזה בגוף,לכן אני מניחה שצורת פנייך היא מבנה מולד).מה שכן מעלה שאלות כבדות בעיניי הוא המשמעות שאת נותנת לנושא הזה בחייך.נשמע שכדאי לשקול פניה לאיש מקצוע כדי להבין את זה יותר לעומק.

כך או כך,טיפים לירידה במשקל לא תמצאי בפורום הזה.
קרן אור.

עצם העובדה שמצאת לנכון לכתוב בפורום להפרעות אכילה מראה שהיכן שהוא בתוך תוכך את מבינה שההתנהלות שלך לא בריאה.
את כותבת שאת לא אוכלת ממקום ריגשי,אם כן,למה קשה לך לעצור את זה???בעניין הזה אספר לך שכולם,כולל כאלו שלא סובלים מהפרעת אכילה פר הגדרה,אוכלים לא מעט ממקום ריגשי.זה יכול להיות משעמום,עצב,כעס,דכאון..אבל אלו שלא סובלים מה"א לא מקיאים אחרי אף ארוחה.אל תשלי את עצמך שהקאה ,גם אם היא אחת לשבועייים,הינה מצב תקין.(ואגב,כולן התחילו עם המחשבה שהן בשליטה על ההקאה עד שהתכיפות עולה ואז ההקאה משבשת להם את החיים).
הכרה בכך שיש בעיה היא צעד חיוני כדי לפתור אותה.הייתי ממליצה לך לטפל בזה עוד עכשיו,להבין מה המשמעות של האוכל בחייך,וזה דבר שלא ניתן לעשות דרך האינטרנט.פני לקבלת עזרה נפשית.
אשמח לענות על עוד שאלות במידה ותירצי.
קרן אור.

הי מיכל.
ראשית כל- טוב שתפסת את עצמך לפני שאחרים יתפסו אותך בין עם זה הורים חברים וכו...
את נשמעת חכמה ואני מציעה לך לתפוס את עצמך ולהתחיל טיפול אינדבדואלי. פשוט חבל שהמצב שלך יתדרדר. הקאות מתחילות פעם בשבועיים אח"כ פעם בשבוע 3 פעמים בשבוע ואז 5 פעמים ביום וחבל עלייך!!! נראה לך שהקאה פעם בשבועיים זה לא נורא וזה בשליטה שלך אבל כשההקאה היא 5 פעמים ביום אז השליטה היא כבר לא בידים שלך ואת מתרוצצת בחדרך ובשרותים לא יוצאת לחברים ולא נהנת מהחיים ואז את נכנסת לדיכאון ולמשבר ואז את גם לא אוכלת ופוגעת בעצמך ורק ככה זה מתחיל, תאמיני לי אף אחד לא יודע לאן המחלה גוררת אותו . כולם מתחילים את הא' מצעד קטן בין עם זה הקאה או דיאטה או הרעבה חסרת משמעות. אבל זה פשוט מכה שמתדרדרת ואני צועקת לך מכל הלב ועם הרבה דאגה -תצילי את עצמך. אל תתני לסטן להפיל אותך לתוך מחלה חשוכה וערורה!
אם את ברמה כזו שאת מקיאה פעם בשבועיים אני מאמינה שתצליחי בעזרת טיפול למנוע את זה ולהבריא במהירות. אני מאחלת לך רפואה שלמה.
ואל תהי בטוחה שאת לא אוכלת מסיבה ריגשית, כי הכל בתת מודעות שלנו. ממליצה לך בחום לטפל בעצמך . מאמינה בך שתצאי מזה!!!
אנחנו פה בשבילך,
עדכני. אגב- בת כמה את?
נטע

תכננתי היום להיכנס לכאן בכל מקרה ולעדכן אותך.
לא שכחתי אותך ואת הפורום המדהים הזה.
הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו היא משום שהייתי קצת בעלטה לגבי מה שקורה איתי..

אני יכולה לספר לך שאתמול הייתי אצל הדיאטנית שלי והיא אמרה לי שאני עושה התקדמות עצומה ושאני עובדת ממש יפה. זה ריגש אותי לשמוע את זה. אני מרגישה באמת שהצלחתי בתהליך הטיפולי הזה. כמובן שיש עוד דברים לעבור והדרך עוד ארוכה. אבל בינתיים אני כל פעם עושה צעד ועוד צעד.

הייתה לי שיחה משותפת עם הפסיכיאטרית והעו"ס. אמרתי את מה שיש לי על הלב, גם לגבי היחס שקיבלתי מהפסיכי' בפעם שעברה. אני דווקא שמחה שיצא לי לדבר על זה. מרגישה הקלה באיזשהוא מקום. לגבי נושא התרופות הייתה לנו איזו דילמה משום שכבר ניסיתי כ"כ הרבה תרופות ושום דבר כבר לא עזר ומאוד פוחדים לתת לי משהו שיש סבירות שיעלה אותי במשקל.
הם לא רוצים שאחזור אחורה לאחר כל ההתקדמות העצומה שעשיתי וגם אני לא. מאוד חשוב לי לשמור על המשקל עד שהוא כבר התייצב סוף סוף! <זוכרת כמה הייתי כותבת לך כאן על כמה שרע לי עם כל עלייה?? לא האמנתי שפעם זה יסתדר מתישהו אפילו שתמיד הרגעת אותי שכן> ואני נורא פוחדת לאבד את זה.

היא העלתה תרופה בשם אנדרונקס <מכירה?> ולדבריה זו תרופה שסיכוייה להעלות במשקל נמוכים. הבעיה היא שאין את התרופה הזו בסל התרופות ובפרטי היא עולה 275 ש"ח! יקר מאוד לצערי אבל הדיאטנית שלי הציעה שאדבר על כך עם ההורים שלי ואנסה לגרום להם להבין שזה באמת יכולה להיות תרופה טובה עבורי שגם לא תגביר את רמות החרדה שלי כמו למשל אם הייתי צריכה לקחת תרופה אחרת.
ההורים שלי הסכימו בסוף ואני באמת מקווה שזה יצליח סוף סוף ושהתרופה הזו תשפיע עלי ועל מצבי הרוח הדכאוניים.

ומה איתך יקרה שאת? איך את מרגישה? איך מתקדם הטיפול במחלה שלך?

אשמח לשמוע קצת יותר עליך.

אוהבת אותך ותודה שאת תמיד חושבת עלי ועל שאר הבנות
שירן

כמה שמחתי לקרוא אותך ולשמוע על ההתקדמות המדהימה אותה את עושה.אבל יקרה,את מוזמנת לכתוב כאן גם כשהדברים לא ברורים ואולי מעט בעלטה,כי לפעמים כשנותנים להם ממשות ע"י כתיבה אפשר להתחיל ולפזר את הערפל ומתוך כך לקבל תמונה ברורה יותר.
לגביי הפסיכיאטרית-אני שמחה לשמוע שבסוף נפגשת איתה,והיני כפי שחשבתי,הכול בחיים מתחיל ונגמר בתקשורת נכונה וכנה.שמחתי לשמוע על שהחלטת לתת צ'אנס לטיפול תרופתי אחר(ולא,אני לא מכירה את הכדור שציינת אבל ממה שאני יודעת,רוב התרופות שנמצאות מחוץ לסל התרופות הן טובות יותר לא מבחינת ההשפעה דווקא,אלא מבחינת מיעוט תופעות הלוואי שלהם בהשוואה לאלו שכן קיימות,ואני אישית מכירה את זה מכיוון התרופות לגידול אותם אני לוקחת),ואשמח אם תעדכני אותי איך זה משפיע עלייך.

ואני,אני הרבה יותר טוב.המצב סטטי יחסית,אבל מהבחינה הנפשית קצת קשה לי כרגע.ההתמודדות עם החיים שהשתנו,החשש מפני התפשטות הגידול..אבל זה שלב טיבעי בתהליך ואני מקווה שהוא יחלוף מהר.

ועד אז,המשיכי לעדכן אותנו.
שלך,
קרן אור.

אני מצטערת לשמוע שרע לך נפשית. זה היה ברור לי שזה לגיטימי שתרגישי כך ואני מאוד אשמח ואני חושבת שגם שאר הבנות כאן ישמחו אם תשתפי אותנו כשקשה לך, כשרע לך ואת מרגישה שאזלו הכוחות- אנחנו נשמח להיות כאן בשבילך ולתמוך בך!

מבחינתי הפורום הזה לא נועד רק לנו. לבנות הסובלות מהפרעות אכילה. הפורום הזה הוא בעיקר שלך יקרה והבמה היא גם שלך כמו שהיא שלנו. כך שתרגישי חופשי לשתף אותנו מתי שרק תרגישי צורך. כי באמת מגיעה לך כל העזרה והתמיכה שבעולם מאיתנו!

לגביי, את צודקת שלפעמים כדאי לדבר גם כשיש הרבה עלטה ולא יודעים בדיוק מה המצב. אני פשוט מרגישה שאין לי זכות לדבר באותם רגעים ושעדיף יהיה אם אשתוק.
מבחינת המחלה יש תהליכי התקדמות עצומים. אתמול למשל ישבתי בבית קפה ואכלתי ארוחת ערב. הופתעתי לגלות שדווקא ממש נהניתי מהארוחה ולא הרגשתי הרבה רגשות אשמה <אם בכלל> לאחר מכן. הרגשתי בנוח עם האוכל ..זה הדהים אותי. מה גם שלאט לאט אני כבר לא מרגישה "שמנה" כמו שהרגשתי בהתחלה.. וזה גם מבחינתי שינוי עצום!

אך למרות כל ההתקדמות העצומה הזו יש רגעים במשך השבוע שאני פשוט נשברת למול המחלה הזו ומתחילה לבכות ולהיכנס למערבולת של תסכול כשאני רואה שהמלחמה בה פשוט לא נפסקת ושהיא עדיין שורצת לי בתוך המוח ומצווה עלי פקודות. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עדיין "מתווכחת" איתה, נאבקת בה קוגניטיבית, מנסה להוכיח לה שהיא טועה ושההיגיון הבריא שלי הוא זה שצודק.

וכשמגיעים רגשות האשמה זה פשוט אוכל אותי ואני נשברת. יצא לי לשמוע שיר שהיה בו איזה משפט שממש נגע לי בלב והמחיש את מה שאני מרגישה:
"את חושבת שאת מנצחת אבל לא תהיי חופשייה עד אשר תביני שאין שום אויב".. זה שיר באנגלית והבאתי לך כאן את תרגום המשפט , אני מרגישה שזה ממש מדבר אלי המשפט הזה.
אני באמת חושבת שברגע שאבין שאין שום אויב כזה ממנו אני כ"כ חוששת אז באמת אוכל להרפות ולאפשר לעצמי להיות.

אני עדיין מרגישה שהגוף שלי זה סוג של "מקדש" שאסור "לחלל" אותו בשום עלייה במשקל או בשום חריגה לפה או לשם..מרגישה אותו סוג של "נגוע"..ואני מבינה שאלו הם מחשבות חולות..
זה לא עוזב אותי..


מאחלת לך החלמה מהירה ושולחת לך הרבה כוחות לעבור את התקופה הקשה הזו שאת עוברת.
בסוף תראי את האור- כי זה מגיע לך יותר מכל אחד אחר בעולם הזה!


שירן.

המציאות שלי אכן לא פשוטה ובתוכה לא פשוט למצוא את עצמי.אני לא מסתירה את זה.אבל אני מבינה שזה חלק מההתמודדות ושבתוך כל הייאוש שלפעמים עוטף אותי אני מחויבת לקום כל בוקר ולצאת מתוך זה אפילו ברמה של לעשות כל יום משהו אחד שישפר ולו במעט את מצבי הריגשי.לא תמיד זה מתאפשר או אפשרי ברמה הפיזית,לצערי, ואז זה מלווה בימים קשים מבחינה נפשית.
וזה לא שונה ממה שאת מתארת בנוגע להתמודדות שלך עם הפרעת האכילה או יותר נכון יהיה לומר,עם ההרגלים שנשארו.החיים מזמנים ויזמנו לנו קשיים בכל מיני רובדים.אנחנו צריכות להזכיר לעצמנו שנכון שזה קשה כרגע,אבל אנחנו מי שאנחנו היום לא בגלל הדברים הקלים שאנו עוברות,אלא בגלל הדברים הקשים שהם אלו שמעצבים את מי שאנחנו.לנסות לתפוס את הקושי לא כדבר רע,אלא יותר ממקום של שיעור שעלינו לעבור כדי להגיע למקום יותר טוב,להיכן שאנחנו רוצות ולא להיכן שקל לנו להיות.
אז כן,נשארו לך הרגלים מהתקופה החולה,אבל לא הייתי מגדירה אותך כרגע כחולה כי את מצליחה להתעלות על הקושי ולאכול,ולאט לאט את לומדת לאפשר לעצמך דברים שעד לפני חצי שנה לא היית מעלה על דעתך שיקרו(כמו היציאה לארוחת הערב עם חברות ועוד היכולת שלך להנות מכך מבלי לייסר את עצמך אח"כ!!).הרגלים ניתנים לשינוי אבל מצריכים זמן.ותרגול.הרי הרגל הפך להיות כזה לא בכוח המחשבה אלא בכוח העשייה,ואם תתני לעצמך לעשות על אף הקושי,לאט לאט יחדרו לחייך הרגלים שהפעם יהיו בריאים יותר.
תודה יקרה על המילים החמות והמרגשות שכתבת לי,אני מאמינה שכולנו נדע ימים יותר טובים,רק שכרגע אנחנו צריכות לאפשר ולעשות ע"מ שזה יקרה...
שלך,
קרן אור.

לכל הבנות היקרות- מה שלומכן?, נטע שמחתי לקרוא שהית קצת בחופש ושנהנת מהזמן עם המשפחה שלך, הרגשות שאת מרגישה הם טבעיות לגמרי וחשוב שתמשיכי לטפל בעצמך למרות כל הקושי שנלווה לכך.. אני לצערי די קצרה בזמן אבל אני מקווה שכולן מרגישות טוב ושהכל בסדר.
אני סיימתי טירונות לפני כשבועיים ועכשיו עוברת קורס שאני משתחררת בו רק בימי שישי בשביל להיות בבית בשבת.
תקווה

ברכות לרגל סיום הטירונות! ובהצלחה בקורס החדש שבפתח.
אבל מה קורה איתך באמת??נשמע שאת עוברת משהו אבל "מפחדת" לתת לו את הבמה ולגעת בו,האם אני מרגישה אותך נכון???
אפשרי לעצמך להיות.ברור לי שידייך עמוסות,אבל יחד עם זאת,אל תשכחי בתוך זה לתת לעצמך את המרחב הנשימה הנפשי אותו כולנו צריכות.

אשמח אם תרצי לפרט יותר מה קורה איתך,
שבוע נעים,
קרן אור.

איזה תגובה יפה כתבת לי!!
אמרת דברים כ"כ נכונים ואמיתיים..מרגישים שאת ממש מזדהה איתי ומבינה על מה אני מדברת.

את צודקת שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות. להיפטר מאותם הרגלים חולים שנוצרו בכוח העשייה. לפעמים אני כ"כ רוצה להיות מאחורי כל זה וכשמתרחשת עוד התנהגות חולה מצידי אני שואלת את עצמי: "זה עוד לא עבר לי?? עוד לא התגברתי על זה?" ...
ואני מתחבטת בשאלה כמה זמן זה ייקח לי להחלים מכל זה לגמרי? כמה עוד אסבול עד לדרך החוצה?
וזו תשובה שהרבה פעמים מסתובבת לי בראש ולא מרפה ממני. כנראה שאין זמן מוגדר ולכל אחת הקצב שלה.

אגב, כמה זמן לקח לך באופן אישי להחלים מהפרעת האכילה?

תודה על המילים המעודדות ואת יותר ממוזמנת לשתף אותנו כאן על עצמך.
אני אשמח להיות לך לעזר מתי שרק תצטרכי!


שירן

את שואלת שאלות שהלוואי והיתה לי תשובה לגביהם ,אבל לצערי אין לי.אני חושבת שעד היום אני לא ממש יודעת לשים את האצבע על איזשהי נקודת מפנה ולומר לך מתי באמת הרגשתי שהחלמתי,זה פשוט קרה כפועל יוצא של הרבה צעדים קטנים שעשיתי.והשאלה היא גם מה היא הגדרה של החלמה מהפרעת האכילה.כי לטעמי במצב הכרוני בו אני הייתי,החלמה פירושה שה"א לא מנהלת לי את החיים.להגיד לך שהמחשבות שלי או שלא מעניין אותי מה המשקל שלי ואיך אני ניראת,תמיד "בריאות",ממש לא.אז לפי ההגדרה הזאת לא החלמתי ממש.אבל לפי רמת המעשים,הדאגה לעצמי והקשבה למה שהגוף שלי צריך,החלמתי בגדול.המחשבות תמיד יהיו שם ברמה כזאת או אחרת,השאלה היא אם אנו לומדות להתגמש עם עצמנו ולא נגררות למעשים "חולניים",היא הדרך שלי להגדיר החלמה אחרי עשור חולה.
מקווה שעניתי קצת,
קרן אור.

באמת לא הבנתי לאן נעלמת..אבל שמחתי לשמוע שהיית בחופשה ושהרשית לעצמך להנות ממנה.
אני חושבת שזה די מובן החשש והאמביוולנטיות שהרגשת בזמן הנסיעה.הרי התרחקת מהשגרה של הטיפול במרפאה ומכל מה שהיה בחודשים האחרונים מוכר ועיקבי בחייך,אבל אני חושבת שהוכחת לעצמך כמה הטיפול חיוני עבורך וכמה את מרגישה בו בנוח,אבל יחד עם זאת,כמה את היום תלויה בעצמך.

חיזקי ואימצי,יקרה!
והמשיכי לעדכן אותנו,
קרן אור.

תודה על התגובה! איך את מרגישה???
אני רואה שיש פה שקט לאחרונה ואני תוהה האם כולן בסדר ולא קרה להן משו??? או שמא הן הבריאו במזל ועושות חיים???
בכל מקרה אני מרגישה כרגע בודדה בקשר החברתי אני מתעלמת הרבה מטלפונים של חברים ומנסה לברוח ולהבריז.
קשה לי שאין לי ידידים שהם גם כן חולי אנוריקסיה שאפשר לחלוק איתם דעות חווית וכאב כי אין חכם כבעל הניסיון .... במיוחד שכולן כמעט נעלמו כאן ובמיוחד שהיתי ממש מנותקת בשבועות האחרונים כך שאני יודעת להעריך פתאום את המתנה הענקית-הפורום הזה!!!! אני מקווה שהבנות מרגישות טוב ועושות חיים.
אוהבת
נטע

אני רוצה לומר לך שאני מאוד גאה בך בכך שנסעת לטיול עם הורייך. אני חושבת שזה היה לך בטח מאוד מפחיד <כל עניין האוכל החדש והתפריט שאת אמורה לאכול> אבל שמחה לשמוע שבסוף עשית את הצעד הזה.
את עדיין מקפידה לאכול כמו שצריך? אני מקווה שכן, ושאת ממשיכה לשמור על זה כמו ברגע שחזרת הבייתה מהאשפוז.

אני לא הבראתי עדיין לצערי אם זה מה שחשבת.. הלוואי והיום הזה יגיע כבר..
מבחינת האוכל והמחלה אני מתקדמת כל פעם צעד ועוד צעד.. ובאמת שיש התקדמות עצומה מצידי.
אני מקווה שזה ימשיך ככה..
אני מבינה את תחושת הבדידות שלך. גם אני בזמנו ניתקתי קשר עם הרבה חברות שלא ידעו להבין את מצבי ואני חושבת שזה היה צעד נכון מצידי לעשות.
למרות שבמקרה שלך אני לא חושבת כך כי תמיד סיפרת לנו כאן כמה חברייך כן אוהבים אותך וכמה אכפת להם ממך. וחוץ מזה תמיד אמרת שאת נהנית בחברתם ולכן לא הייתי ממהרת לנתק איתם קשר.
אל תעשי זאת. תאמיני לי שהייתה לי חברה שגם כן חולה בהפרעת אכילה וזה לא עשה טוב יותר. להיפך זה רק גרם לי להרגיש יותר חולה!
את צריכה אנשים בריאים לצידך ולא אנשים שיגרמו לך לראות שאת עדיין שבויה במחלה. אנשים שיראו לך את ההיגיון שכבר שכחת, את השפיות האמיתית.
אני יודעת שלפעמים זה נורא קשה שהם לא מבינים אותך. אבל בשביל זה יש לך את הפורום הזה בו נוכל לתמוך אחת בשנייה ולהבין לעומק.
את לא צריכה חברות שגם כן סובלות מהפרעת אכילה. את חושבת שזה מועיל אבל זה לא.

יש לך אותי ויש לך את קרן אור ואת שאר הבנות. זה מה שחשוב.
אל תוותרי על החברים שלך. הם דווקא יכולים להיות קרש ההצלה שלך בפעמים בהם תרגישי שאת לא יכולה יותר. מי יודע.
אגב מה עם חבר שלך? אתם עדיין יחד? הוא תומך בך?


שמחה לשמוע ממך ותמשיכי לעדכן.
כאן בשבילך,
שירן

ואו כמה התרגשתי לקבל ממך אות חיים:-)
מה שלומך?
תודה רבה על הפירגון באמת היה לא קל עם האוכל החדש והמוזר אבל עברתי את זה וזה מאחורי:-)
אין לך מושג באיזה רמה גרמת לי לנער את עצמי ולחשוב עם עצמי איך להגיע למחשבות הכנות וההגיוניות מהעבר הבריא....
אז אני הבהיר את עצמי- אני תמיד ומעולם היתי חברותית והקשר שלי עם הידידים הוותיקים הוא קשר עמוק וחזק קשר עם קרובים אלי מאד מהילדות הלא רחוקה...
הקשרים שאני מפוררת כרגע אלו קשרים שנבנו לאחרונה עם ידידים "חדשים" בוא נגיד ככה ידידים שלא הכירו אותי לפני ה'א... אלו ידידים שקל לי לעזוב אותם בקלות רבה ואני מוצאת את עצמי לפתע מבריזה ומנתקת קשרים מהסוג הזה.כי אני מרגישה מאישהוא מקום שהם לא באמת מכירים אותי. אני מכחישה את החולי הזה ולכן אני לא מאפשרת להםו להיות בחברתי "החולנית"... אני לא רוצה שהום יקלטו אותי כחולה.את מבינה את כוונתי?אני מקווה שאני מצליחה לשדר את הרגשתי כמו שצריך.
לאומת זאת ידידי מהעבר יודעים בדיוק מה אני ומי אני הם מכירים אותי כנטע הבריאה והשפויה זה הדרך בו הם קלטו אותי לראשונה ועדיין הם משדרים לי שאני כזו ....הם מעודדים אותי יותר, כי יש להם תקווה הם יודעים שנולדתי בריאה ושאני לא "חולה גנטית לצמיתות"....אני לא מרגישה כחולה לידם כי אני ממשיכה את החברות מהילדות...

חמודה שלא שכחת את החבר הטוב שלי-בוודאי,חבר שלי מאד מאד קרוב אלי בלב ובנפש אבל עדיין הוא רחוק פיזית...הוא לומד בחו"ל. מאד קשה לשתינו אבל מנסים להתמודד עם זה.פגשנו אותו שבוע שעבר רק בזכותו הסכמתי לנסוע כי הבטיח לבוא להיות איתנו חלק מהזמן...והוא באמת בא והיה מאד כיייף!!!
כשניפרדו הוא הבטיח לי שהוא ילך השבוע לקנות כרטיס טיסה לבוא לארץ אלי למשך שבועיים והוא גם מתכנן לשבת איתי לעזור לי לבדוק את האפשרויות לגבי שנה הבאה..אז יש לי תקווה.
ואני כבר מחכה לו!
שירן מדהימה מיליוני תודות על התמיכה קיבלתי את כל דברייך וקיבלתי ממך המון!!!. את פשוט מלאך וגאונית!!!
אני שמחה שאת משתפרת לאט לאט ממש אני גאה בך בלי סוף.את הולכת לטיפול???
אני ממשיכה בשבוע הבא את הטיפול
תודה שאת וקרן אור כאן בשבילי
אוהבת אותן
ומחכה לשמוע ממך
נטע

עכשיו אני יותר מבינה למה התכוונת..
אני רוצה לומר לך שאני בהחלט מבינה את הצעד שלך לנתק את אותם קשרים עם אותם חברים חדשים, גם אני בתקופה שהייתי חולה וכשרק התחלתי להחלים ניתקתי את אותם קשרים רופפים שמראש כבר היו מועדים לכישלון אם את שואלת אותי.
"חברותיי" לא היו אמפתיות למצבי ולא פעם נתקלתי הרבה פעמים בחוסר הבנה ואפילו סוג של התעלמות מצידן כלפי הבעיה שלי. ההתעלמות הזו הכי הכאיבה לי ואת זה כבר לא יכולתי לשאת.
אני כבר לא בקשר עם אותן בנות וטוב שכך. אני יודעת שזה לא מתאים וגם לא התאים לי כך שזו החלטה נכונה.

זה בסדר אם את מרגישה שזה כרגע יותר מדי בשבילך. אני לגמרי מבינה אותך. לי הכי חשוב שכן תשמרי על קשר עם אותם חברים טובים שיש לך כבר מילדות. עליהם אל תוותרי ומהם את צריכה להמשיך ולשאוב כוחות לעבר החלמה. כי הם רואים אותך כנטע בריאה כמו שהיית פעם וכזו את גם תהיי בסוף. המקרה שלך מאוד מזכיר את המקרה שלי. שתינו סובלות מהמחלה הזו תקופה זהה אפילו אפשר לומר <שנתיים כבר נכון??> ואני בטוחה שבסוף נצא מזה גם. אין לי ספק.


לגבי חבר שלך, הוא יותר גדול ממך? חשבתי שהוא מהארץ .
זה יפה שאתם עדיין שומרים על קשר ומקפידים לבלות ביחד. זה מראה שהאהבה שלכם חזקה :)
אגב, החלטת בסוף לגבי שירות לאומי/פסיכומטרי? אני יודעת שהייתה לך התלבטות בנושא. קיבלת החלטה בסוף? מה ממליצים לך בטיפול בעניין הזה?

אני עדיין הולכת לטיפול כמובן.. זה הדבר היחיד כרגע שבאמת מצליח להחזיק אותי שפויה. הטיפול והפורום הזה. אני אוטוטו אמורה להתחיל טיפול תרופתי חדש ואני מאוד מקווה שהפעם זה ישפיע עלי וארגיש טוב יותר. אני תולה הרבה תקוות בתרופה החדשה הזו ומקווה מאוד שלא להתאכזב.

כאן בשבילך יקרה
שמחתי לעזור לך,
שירן

הי מתוקה.
כייף לי לשמוע שאת מתקדמת עם הטיפול....אתמול בלילה שמתי לב להודעה שכתבת לקרן אור ומאד התרגשתי לשמוע שאת מצליחה בטיפול אני גאה בך ללא סוף.
נכון המחלה בערורה הזו בערך כשנתיים ונראה לי כאילו שהיא מאז ומעולם...
אני כולי תקווה שהתרופה החדשה תהיה עבורך סוף הדרך ותשיגי את כל הציפיות ושלא יהיו לך טיפת אכזבות.
כל הכבוד לך יקרה אני באמת מאד מאד מאד מעריכה אותך ותעדכני איך התרופה ואיך הולך...
את האמת שאני לא יציבה כל-כך כרגע אני נופלת הרבה אבל יחד עם זה גם קמה הרבה.
ואני מקווה שבטיפול יהיה לי טוב, כי כשעושים הפסקה כל כך ארוכה צריך לבנות את הקשר מחדש וממש להתחיל מההתחלה.... וזה לא לי כל-כך אבל מאמינה שיהיה בסדר.
אני רוצה לשתף אותכם במשו שקרה לי עכשיו-
מקודם ממש לפני כמה דקות חבר של אח שלי התקשר אלי ואמר לי שהוא מחכה לראות אותי בחתונה שלו. אז אמרתי לו תודה על ההזמנה,מזל טוב ואבוא בסבבה. ואז פתאום השתבש אצלי משו... אני לא יודעת מה כאילו שאיזה בת קול התלבשה עלי וצעקתי לו- לא אני באה מה פתאום. אז הוא שאל אותי למה נשמה?למה את לא רוצה לבוא פתאום? אז עניתי לו-"כי אני שמנה"!!!
הצילו. מה עשיתי?!?!?!?!?! הוא בטח יזמין אותי פסיכיאטר עכשיו:-( במקום לחתונה שלו.
אתקשר לאחי לספר לו שהתפדחתי מחבר שלו, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!!!
אני באמת מרגישה לאחרונה שמנה!!! אני לא יודעת מה מה גרם לי להרגיש כך אני יודעת בשכל שלי שאני לא שמנה אבל על הנפש שלי יושב שד שכל הזמן דואג להודיע לי שאני שמנה ושמנה...
מתגעגעת ואוהבת
נטע

את יודעת,אני דווקא קוראת מתוך השורות כמה נטע של היום מכירה בערך עצמה וכמה את לומדת להבחין בין דברים ו\או קשרים שעושים לך טוב לאלו שלא.אני חושבת שזה חלק משמעותי בתהליך ההחלמה.להתחיל לעשות דברים מהבטן,מתוך מה שנכון עבורנו,מתוך האמת שלנו,ולא לפחד מאיך זה ישמע או יראה לאחרים.ואני חושבת שבמובן הזה ניתוק הקשרים שעשית עם החברים שלא ממש מכירים אותך ושלפי מה שאת כותבת את לא מרגישה איתם בחופשיות ובפתיחות,ועל אף שבמילה "ניתוק" יש איזשהו צליל שלילי,בסה"כ זה תהליך מאוד בריא וחיובי.
להניח מאחור קשרים שלא נכונים לנו היום,ולדבוק באלו שכן עושים לנו טוב.ואני מצטרפת בעניין הזה למה שכתבה לך שירן,אני חושבת שבורכת בהרבה חברים טובים שמאוד אוהבים אותך ואת מאוד חשובה להם,ויודעת למה??כי את ראויה לזה,כי הם גילו מה שאת היום מגלה והוא כמה מקסימה את,וכמה כיף להיות לצידך ואיתך היום כשאת לא ממדרת אותם עם האנורקסיה(ועצם העובדה שלמרות שאני בטוחה שבתקופה החולה שלך הרחקת אותם מעצם טבעה של ה"א,הם לא נטשו ועזבו אותך וזה אומר המון עליהם ועלייך!) .
ולגביי החבר שלך-מאוד מחמם את הלב לקרוא כמה אהבה אמיתית יש ביניכם ואני מקווה שבואו לארץ רק יחזק עוד יותר את הקשר ביניכם.
שמחה שאת חוזרת לטיפול,ואני בטוחה שדווקא היום את חוזרת אליו ממקום מחוזק יותר,
המשיכי לעדכן אותי,
קרן אור.

הי קרן אור מדהימה!!!
מה שלומך?
איך את מרגישה? איך הולך בטיפולים???
את מרגישה בסדר?אני כ"כ דואגת לך וחושבת עלייך....
אין לך מושג כמה ההודעה שלך שינתה אותי. כל-כך חיזקת אותי ועזרת לי מאאאאאאד!
תודה נשמה, את פשוט מלאך ותודה על הכל.
אצלי-אין חדש רק עברתי סרטים לא נעימים אבל הצלחתי להתגבר עליהם.ואני מרגישה גאוה קטנה שעמדתי בכך בלי להתפרץ או להסתגר.
מקווה שאת מרגישה טוב ושיש שיפור.
אולי יש לך מתכון של מרק טוב? כבר נגמרו לנו המתכונים:-)
אני משוגעת על מרקים- זה חלק מארוחות הבינים שלי והיתי שמחה אם יתאפשר לך לעלות פה מתכון של מרק:-)
אוהבת מאד
נטע

אני בסדר יחסית,יש ימים קלים יותר ויש פחות.כמו אצל כולנו כחלק ממה שמכונה "חיים".הטיפולים כרגע בהקפאה כי מצבי הפיזי שברירי עד שכל הקאה או מחלה פשוטה מוציאה אותי מאיזון ורוב הזמן מנסים רק לייצב את מצבי.אבל זה לא שיש לי ברירה אחרת,רק לקבל את זה,להתמודד,ולהזכיר לעצמי בתוך כל הקושי היומיומי למה אני עושה זאת,ומתוך כך לשאוב את הכוחות.
ולגבייך,אני שמחה לקרוא שבסה"כ הצלחת להתגבר על הקשיים שליוו אותך בתקופה הלא ברורה שעברת(ואם תרצי לפרט,את יותר ממוזמנת) וזה בהחלט ראוי להערכה ! לגביי מרקים-גם אני "חולה" על מרקים(כן,גם בקיץ) ואני נוהגת כל ערב לשתות איזשהו מרק ביתי לפני השינה.בכיף אשמח לתת לך מתכונים אבל יש כ"כ הרבה ויעזור לי אם תכווני אותי אילו טעמים את אוהבת(מרקים חמוצים,מתקתקים,סמיכים\דלילים,חריפים וכדו'),או פשוט תבקשי מתכון של מרק ספציפי.אני לא יודעת אם סיפרתי פעם,אבל אני מאוד אוהבת לבשל,כשיש לי זמן וכשאני מרגישה טוב.מפשטידות,דרך בשר,לחמים ובצקים למיניהם.אני מכורה לתבלינים,שבלעדיהם שום אוכל לא טעים לי.ויש לי מחלה קשה יותר ללימון באוכל(אין אצלי ארוחה כמעט ללא לימון)...בקיצור,ניים איט ואנסה להתאים לך מתכון,בתקווה שתאהבי אותו.
אני מזמינה את שאר הבנות כאן להשתתף "בחוויה הקולינרית" הזאת ולתרום.

בנתיים שבת שלום,
קרן אור.

אני זוכרת אותך,אבל גם הזכרון שלי לא משהו..רוצה לספר יותר??
אשמח לשמוע מה עבר עלייך בתקופה שלא כתבת כאן.

אל תעלמי לנו,
קרן אור.

מאיפה להתחיל?..
עברה עלי תקופה מגעילה והיא ממשכיכה לעבור והיא לא תיגמר לעולם.
אני עדיין לא חושבת שיש לי בעיה אבל כולם חושבים שכן.
ההורים שלי שונאים אותי אני רק הורסת להם את החיים ואת המשפחה.

מה שלומך את?
אוהבת.

מצטערת שלקח לי קצת זמן לענות,עברו עליי כמה ימים עמוסים..
את כותבת שקשה לך אבל לא מפרטת מה בדיוק קורה,ולכן אני לא ממש יכולה להגיב על מה שכתבת.רוצה לספר קצת יותר??
לגביי ההורים שלך-ממה שאני הבנתי,ותאמיני לי שלפני שנים ועד לא מזמן גם אני חשתי כמוך,חשבתי שלהורים שלי לא איכפת,אבל הם פשוט חסרי אונים.הדאגה מוציאה אותם מדעתם ולא אחת זה מביא אותם לכדי רצף של התנהגות מוטעית.בינינו,קשה להם ובכלל לאנשים שלא חוו ה"א להבין מה הבעיה שלנו,הרי בואי נודה באמת,אין כאן הרבה היגיון.רק שנאה ותיעוב עצמיים.אל תייסרי את עצמך לגביי הורייך,את לא הורסת להם את החיים,אלא לעצמך.אלו צריכים להיות הייסורים שלך,על שנים שחולפות בלי שאנו ממש חיות בהם,אלא רק מתנהלות.
יקרה,עצם העובדה שנכנסת לכתוב כאן מראה שאת מבינה שמשהו לא בסדר.שאיפשהו איבדת שליטה על החיים שלך,בגלל הפרעת האכילה.למה לא לפנות לטיפול??
ומה את בעצם מנסה לומר לי??
תעדכני,
קרן אור.