פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אני שמחה לקרוא על ההתמודדות שלך וע"כ שעשית שינויים שוודאי לא היו פשוטים עבורך(הפסקת המשלשלים וההקאות),אך יחד עם זאת,חשוב להבין את המרכיב הנפשי שנמצא ביחס שלך אל האכילה\האוכל .ולכן,זה נכון שאין טעם להיאבק עם עצמך על המשקל(מה גם שאת נמצאת בטווח הנמוך של המשקל התקין,BMI 19.9 ,וכל ירידה תגרור אותך לתת משקל ולא תהיה נכונה ובריאה עבורך),אלא להפנות את המשאבים בראש ובראשונה לספקטרום הנפשי.(את לא כותבת האם היית\נמצאת בטיפול נפשי??)
לגביי הצד התזונתי-אני שמחה שהעלית את הסך הקלורי ל מ-800 ל-1500 ק"ל.יחד עם זאת,לא בטוח שצריכה זאת מספקת את הצרכים הנכונים עבורך בהתאם למבנה גופך והפעילות בחייך.לכן כן מומלץ לפנות לדיאטנית פחות בקטע של כמות הקלוריות אלא יותר באיזון המרכיבים התזונתיים,בעזרה בשינוי מהיצמדות לתפריט מונוטוני ללא חריגה ממנו,ובבניית תפריט שיגרוםלפחות כאבי בטן(ובעניין הזה חשוב לי להאיר ולומר לך שכאבי הבטן שלך הם דבר טיבעי לאחר תקופת הימנעות והפסקה עם פעולות "ההיטהרות" אבל תהיי עיקבית ואל תתייאשי,כי זה מסתדר ברגע שפעילות המעי חוזרת לעבודה תקינה).את גם לא כותבת האם יש לך מחזור??(הרי ידוע שכשהתזונה לא מאוזנת ודלה,התפקודים הראשונים שנפגעים הם התפקודים של המע' הרבייה)וגם בעניין הזה דיאטנית יכולה לעזור .
כך או כך,ממליצה לשלב את הטיפול התזונתי בטיפול נפשי-תמיכתי.
אשמח לשמוע מה את חושבת,
קרן אור.

בטיפול לא הייתי, אני מנסה לטפל בעצמי מבחינה פסיכולוגית. השיטה שלי היא לראות מה למשל אחותי אותי, שלה יש אותו גובה כמו שלי יש, ולנסות לאכול כשהיא אוכלת. הבעיה שאיתה אני צריכה להתמודד זה האכילה ב"שושו" שיש לי. כשאין מישהו בבית אני מנצלת את העובדה ויכולה לטחון בלי בעיה מה שאני רואה. כרגע אני לא "מוציאה" את מה שאני מכניסה גם אם זה 4 כפות שוקולד כמו היום בבולמוס.
יש מאכלים שלא משנה כמה נורמלית אני אהיה אני לא אחזור לאכול אותם: פיצות, חטיפים מלוחים, מלוואח, ג'חנון, בורקס ועוד.. עם זאת,אני ניסיתי לאכול עוגייה בלי להרגיש כעס על עצמי אח"כ- וגם זה לא הכי עובד, אבל אני משתדלת.
לגבי מערכת הרבייה- חוץ מהבעיות הקיימות יש לי גם שחלה פוליציסטית, אז באופן טבעי אני לא מקבלת מחזור מסודר, ונוטלת גלולות בהוראות הרופא. השינוי ששמתי לב ואולי בהשפעת הפרעות האכילה הוא שמאז שכל הסיפור התחיל המחזור התקצר מ3-4 ימים ליום וחצי בקושי..כמובן שלא אמרתי לרופא את הסיבה האמיתית..

בינתיים עליתי קילו ואני חוזרת לדאוג גם בגלל שעדיין יש לי בולמוסי אכילה וגם אני אוכלת "רגיל" , אז כמובן שאני עולה במשקל וזה מפחיד אותי. זה מוכיח לי שהגוף שלי התרגל להתקיים על 800 קלוריות ולא כמו עכשיו הרבה יותר=\

..וזאת בדיוק הסיבה בגינה כדאי לפנות לדיאטנית,שתוכל להתאים לך תפריט בהתאם לצרכייך,ולא כזה שמתאים למישהו אחר(כדוג' אחותך) שדינו להיכשל...תפריט כזה שיוכל לאזן אותך מבחינה קלורית וגם כזה שיאפשר לך לאכול דברים שאת אוהבת במינון ובמידה הנכונים,וכך ינטרל את הפחד הכי נורא שלך מפני עלייה במשקל.
אל תהססי,לכי אפילו לפגישת ייעוץ אחת,אם עוד לא ממש מתאים לך טיפול.
קרן אור.

הי שרית:-)
לא ראיתי אותך פה אפעם....
מה שלומך? ואו, אני מבינה את החיים הממורמרים האלה....ומקרוב.
את עובדת?
איך את שורדת את היומיום שלך? איך את מתגברת?
שולחת לך טונות כוחות וקלוריות יעילות
אוהבת

אני גם עובדת וגם לומדת כפרה

...ובכ"ז את כותבת כאן,מה את מבקשת??
הידיעה שאת כותבת כאן מעודדת אותי,זה מראה לי שעדיין לא ויתרת לגמריי..
בתור אחת שיש לה גידול אני יכולה לומר לך שבניגוד להשוואה שערכת,ולאחר שעשור מחיי הייתי חולה וחשבתי שלא אצא מזה,אני יכולה להגיד לך שכול התמודדות היא קשה,אבל יש התמודדויות שתלויות רק בך.נכון,הדרך הקלה היא לוותר,להרים ידיים,לברוח..מעצמך,אבל הדרך המתגמלת והקשה היא להניח בצד את הכול,את כל הטיפולים שלא צלחו ואולי ייאשו אותך,את כל הפחדים,ולפנות לטיפול אמיתי ולתת את עצמך עד הסוף.את הרי כותבת שאין לך מה להפסיד אני דווקא חושבת שאם זה המצב את יכולה רק להרוויח,מקסימום לא,תמיד אפשר להחליט לוותר.
את כותבת לכול הבנות שלא יתנו למחלה שלהם להפוך לסיוט חייהם,אז למה כשזה נוגע עלייך את מרימה ידיים בכזאת קלות??האם את חושבת שאת לא ראויה לחיות את החיים ממקום מאושר,חופשי וטוב??יש לך את הבחירה,שרית,גם אחרי עשור קשה עדיין לא מאוחר לשנות ואולי הפעם דווקא הטיפול ה-10 יהיה זה שיעזור לך לעשות את השינוי לתמיד.
מקריאת מה שאני כותבת נראה כי את צריכה נכון להיום מסגרת יותר אינטנסיבית,אולי אשפוז,האם חשבת על כך??
אשמח אם תכתבי באילו טיפולים היית,ואולי נוכל לחשוב יחד על מסגרת שיכולה עכשיו להתאים לך יותר.מה את אומרת??
קרן אור.

אין לי שום בעיה קרן הייתי באישפזים בתל השומר להפרות אכילה וגם הייתי אצל דיאטנית של קופחת חולים וגם דיאטנית פרטית וגם בדיאטנית בתל השומר וכלם לא הצליח רוצים שיום ראשן אני יחזור לאשפוז ואני לא יודעת מה לעשות שרית

שרית יקרה.
אפילו שקשה אני מאד מבינה אותך ואני בכל-זאת מציעה לך ללכת לאישפוז ומתוך רצון ולא בכפיתיות בתקווה שזה ילך לך הפעם:-)
קחי את ההזדמנות הזו...שתדעי שהרבה פעמים כבר תה"ש לא מסכימים לאשפז ואם מקבלים אותך בזרועות פתוחות אז רוצי ותנסי להציל את עצמך!!!!

אני מקווה שהקשבת להם ושפיספסתי אותך כי נכנסת לאשפוז אתמול.
אם כולם חושבים שזה הדבר הנכון לעשות,עבורך,לא נראה לי שכדאי להיאבק בזה.חייך מוטלים כאן על הכף,והם חשובים מהכול!
לפעמים עוזר שיש שם מישהו שלוקח זמנית אחריות על חייך,עד שתוכלי לעשות זאת עבור עצמך.
זה ההבדל בין להרפות ללוותר.

עדכני אותנו מה החלטת,
בהצלחה!
קרן אור.

יקירתי לקרוא את המילים שלך זה כמו לשים מראה למולי

אני בת 29 שוקלת כמוך ומרגישה כמוך אומנם גם אני מתפקדת למראית עין ועובדת אך השבירה שוב פעם מגיעה וזהו זה הכל שחור ימים שלמים של התחפרות מתחת לפוך ודיכאונות

אני מנסה להאמין שיש עוד תקווה ומבינה שזו ההזדמנות שלי לצאת מזה (הלוואי) ולהתחיל לחיות חיים מלאים על כל הפלוסים והמינוסים שלהם וזה אומר שאישפוז על הפרק, בואי נאמין ביחד.

שלך תמר

צר לי לשמוע.אני יכולה להבין כמה זה קשה,אבל יחד עם זאת צריך לשמוח על מה שהיה,ולהבין שזה טיבם של קשרים ואנשים,והכי חשוב שנתת לעצמך בתוך זה לחוות ולהיות.לא הכול תלוי בנו,וזאת אכן תחושה מאכזבת,אבל זה לא צריך למנוע ממך לנסות ולאפשר לעצמך שוב מערכת יחסים,שאולי תהיה טובה יותר.
אל תייסרי את עצמך על כך,ונשמע שלפי איך שהוא סיים את הקשר,גם אין כ"כ על מה.
אני מבינה שקשה לך כרגע לכתוב ולשתף כי הכול עוד טרי ומכאיב,אבל כשתרצי יקרה,אני כאן כדי לשמוע.

חיבוק אוהב,
קרן אור.

הי....
שירני- כל כך כואב לי לשמוע שהחבר שלך פגע בך ושניפרדתם ואני יודעת כמה שזה קשה וזה ממש לגיטימי שנפרדים עד שזה קורה כמעט לכל אחד ואחת לפחות פעם בחיים :-( אני בטוחה שלמרות כל הטבעיות בכך לנו זה בגדר נפילה כואבת יותר כי הנפש שלנו כל-כך רגישה וחלשה...
יקרה, זה קשה מאד אני מאאאאאד מבינה אותך.
תדעי לך שאני גאה בך שנתת לו את ההזדמנות להתאהב בך זה קשה אבל לפחות ראית שאת מסוגלת לקשר כזה,וטוב, שגילת את הפרצוף האמיתי והמכוער שלו עכשיו ולא מאוחר יותר...
איתך בלב חזק. אל תדאגי יקרה שלי יבוא חבר אחר החבר המחורפן הזה לא זכה בך!!!!
יקרה, אולי תשתפי עוד? מה חוצמזה?
אני גם עברתי ימיים לא קלים. כי אין לי שיגרה...והאופי שלי דורש את זה:-)
אני נודדת בינתיים....
היתי שבוע באילת,תחילת שבוע עם משפחתי המורחבת וסופשבוע עם הורי. היה די נחמד כמובן שהיה לי לא קל כל כך היו לי כמה התקפות בכי, בכיתי לצערי וזה היה לי מאד לא נעים, סופ"ש היה לי יותר קל, כי הורי הגיעו ...
אוהבת ומחכה לשמוע ממכן

חופשה משפחתית יכולה להיות דבר מאוד נעים,אך יחד עם זאת,האינטנסיביות והלהיות יחד כל היום הם דבר לא פשוט.אני מבינה שהיה לך קשה,רוצה לספר קצת יותר מה היה??
את כותבת:"בכיתי לצערי..."-את לא צריכה להצטער על שבכית,אין בכך שום דבר פסול,להיפך ,הגיע הזמן שתפסיקי להחזיק ולהרעיב את רגשותייך ותני להן ערוץ ביטוי.תתפלאי כמה זה יכול להיות משחרר,וזה ממש לא מסמל חולשה...יש ימים שמחים יותר ויש ימים עצובים,כואבים,מייאשים,תני לעצמך גם להיות במקום הזה,מבלי לפחד.קבלי את הרגשות שלך.היי בהם,ודעי אח"כ לקום .

מחכה לשמוע ממך,
שלך,קרן אור.

ההגדרה פחות מפחידה,לטעמי.המצב הוא זה שמפחיד...
לא ברור לי למה התכוון הרופא אולי למשך הזמן שהאנורקסיה נמשכת??(בדר"כ כותבים פשוט אנורקסיה נרבוזה או EN ),כך או כך,אם מצב זה מפחיד אותך מה לגביי טיפול??
אשמח לשמוע קצת יותר או באיזה קונטקס השורה הזאת נכתבה,כך אולי אוכל לענות לך יותר ברור.

קרן אור.

אנחנו שורדות..אבל השאלה היא מה קורה איתך??האם את שורדת??
אשמח לשמוע יותר...אני כאן.
קרן אור.

הי מתוקה.
איך את מרגישה? מה מצב הבריאותי? משתפרת? משתקמת? מקווה שאת מתאוששת..שתפי מה איתך, איך את מרגישה?
אני עדין שורדת או לפחות משתדלת....
מה חדש פה? יש פה שקט לאחרונה, הכל בסדר?
אוהבת

אני בסדר,תודה על ההתעניינות.לא כתבתי כאן כי ימיי עמוסים לאחרונה בטיפולים,אבל סה"כ התמונה מתבהרת והכיוון חיובי.אני פשוט חוזרת כ"כ עייפה,שאני נמרחת במיטה..
ואת??מה שלומך??למה שלא תספרי מעט יותר??

מחכה לשמוע ממך,
קרן אור.

הצלחתי לעקם קרסול ולא יכולה להתאמן - מטפסת על הקירות
אתמול היה יום נורא של הקאות אחרי המון זמן שלא הקאתי
כל הזמן רעבה וכל הזמן רוצה מתוק
לחוצה שכל מה שהצלחתי לרדת באופן שפוי (אחרי לידה) בחודשים האחרונים הולך לאיבוד ואיתו גם השליטה היחסית במחלה שלי
צריכה עזרה!

הי תמר יקרה.
מציעה לך לגשת לעזרה בפועל.... טיפול פיזי ונפשי.
מה דעתך?
מאד מבינה את הקושי שלך, מציעה לך מכל הלב ללכת לטיפול.

מקריאת מה שכתבת עושה רושם שהמאבק שלך הוא במישור הפיזי.את מרגישה ששליטה בחייך פירושה שליטה על הצרכים (הטבעיים..) הפיזיים שלך.ואני שואלת את עצמי-מה ההתעלמות הזאת משרתת אצלך??אילו תחושות הן בלתי נסבלות עד שהפתרון שאת מוצאת הוא להקיא אותם,להתעמל כדי לשכוח..,להתיש את עצמך??ולמה אכילה והמלאות הן תחושות בלתי נסבלות מבחינתך וגוררות תחושה של חוסר שליטה??למה את מגדירה את עצמך באופן הזה??
אני הרי לא שומעת מי זאת תמר,מה היא רוצה מהחיים,מה מעניין אותה..איך את מרגישה אחרי הלידה,למה קשה לך לקבל את עצמך.זה דברים שחשוב לעבוד ולהבין בטיפול.מה את אומרת??

אשמח אם תעדכני,
קרן אור.

אני מאמינה בלהודות בחוסר אונים מול המחלה, מול ההתמכרות שלנו, אני מאמינה שככה
אנו מודים שהיא יותר חזקה מאיתנו, משחררים את השליטה שאנו כ"כ כמהים אליה ובעצם איננה
שליטה, אלא ההפך..
ומתוך המקום הזה לעשות צעדים קטנים קטנים של חוסר אונים, לא להתקרב למקום הזה כי כמו
שאמרתי אנו חסרי אונים שם..לא לנסות ולבחון את עצמנו כדי שחלילה לא ניפול.
יש דברים חזקים מאיתנו, אני באמת חושבת ככה.
פעם חשבתי שאני צריכה להיות חזקה מהכל, שאם יש לי הפרעת אכילה, אני אתמודד מולה,
אביס אותה, אסתכל לה בעיניים ולא אפעל עליה ומתוכה, אבל נכחתי לדעת ולראות שזה לא ככה-
אסור לי להתגרות בה, אסור לי לשחק ולבדוק מה היכולות שלי..
כי ללא ספק אני חלשה...וללא ספק יש לי קשיים שלי שיכולים להחזיר אותי אליה, אני צריכה לשים
את עצמי במקום הכי הכי בטוח כדי לא לגרות אצלי את המקום החלש שלי כדי לא ליפול אל זרועותייה
"המנחמות" בשנית..
וכן, גם היום ממש וכל יום אני בוחנת מה מפיל אתי, בוחנת מה מחליש אותי, בוחנת אלו דברים
מחזירים אותי למחשבות רעות, לרצונות לחזור להפרעת אכילה, מה גורם לי שוב פעם לדבר מתוך
אוכל, מתוך הלכאה עצמית.....
ולפעמים לא קל מה שאני מגלה, לפעמים זה מעלה הרבה שאלות ותהיות...אבל אני משתדלת
באמת מאוד מאוד מאוד להישאר במקום שאני רוצה להיות בריאה, ואסור לי ליפול. כמו שאמרתי-
לא קל, אבל אני מניחה שזה אפשרי...כל עוד נרצה, כל עוד נלך בדרך ההחלמה,
ולא אני לא תמיד הולכת בה, ואני לא אהיה צבועה ואני לא אגיד דברים שאני לא עושה..
אבל אני משתדלת שתדעי. ובאמת שאני רוצה ויודעת שאני עושה פעולות למען זה כהיום.

מצטערת אם לא מובנים דבריי,
מאחלת לך סופ"ש נעים ומעניין.
אני.

הי תקווה יקרה. טוב ששמת את ההודעה למעלה באמת יום שבת בבוקר לא ראיתי מה שכתבת למטה...
אכן , דברייך מובנים ביותר,
אני ממש גאה בך ששרדת את המחלה הערורה הזו כל כך הרבה שנים, אני יודעת כמה שזה קשה כל יום שעובר עלי הוא כמו יובל...וכל מה שאני מאחלת לעצמי ולכולן להיות בריאות.
אני התרגשתי וכאבתי את מה שכתבת, התחברתי לחלק מהדברים.....
לגבי הצביעות אני לא חושבת שהייתי צבועה ולאורך כל הדרך!!! אלא שאני כותבת דברים שאני עצמי לא מצליחה ליישם ונכון, קשה לי ליישם אותם וגם למי שיושבת מול המחשב מסתבר שקשה ליישם את זה ויחד שתינו יכולות לעבוד על הנקודות הללו...על ידי זה שבעצם האחת מוציאה את החכמה מהשכל אל הכתב וזאת שקוראת ואיכשהו זה נכנס לה למודעות וללב.
דבר אחד שזכור לי שאמרתי אחד בפה אחד בלב זה לגבי ההקאות, אני זוכרת שכתבתי כמה שזה נורא להקיא ובעצם אני עצמי היתי מתגנבת ומקיאה ובאמת כשקראתי את הדברים שלי התחלחל בי משו איך זה שאני כותבת כמה זה גרוע ונורא ואח"כ מסוגלת להקיא?!? כמובן שלא כתבתי בדבריי שאני לא מקיאה אכן עברתי תקופות קשות של הקאות וגם שיתפתי בכך בפורום,לא אכחשתי זאת אפעם! את מבינה שזה היה בתקופה שלי לא היה כ"כ שליטה על ההקאות פשוט זה היה רפלקס "טבעי" אבל יחד עם כל זה תמיד חיזק ועדיין מחזק אותי לקרוא ולהבין שהשכל שלי לא חולה ושהוא לא נפגע ושאני יכולה לשדר דברים חכמים והגיונים ...
לגבי ה"גרעין המקולקל "אני מאד מקווה שאיכשהו יהיה מדען שישנה את הדנ"א שלנו ויצליח לתקן את הפגם שם ולתקן את ה"רצף הגנטי" שנוכל לחזור לחיות חיים טובים ומאושרים ובריאים...
אני מאחלת לך שתצליחי להתגבר על המשבר שפקד אותך במוות חברתך. מאמינה בך שתצליחי להתגבר על זה כמו שהצלחת לצאת מבור מטונף ועמוק....
אוהבת
נטע

ואוו!!!
קראתי את מה שכתבת כאן בנשימה אחת,כפי שאת בוודאי כתבת את זה.מרגש,כנה,אמיתי.
אין לי מה להוסיף רק רוצה לחזק אותך במאבק,ולומר לך שאני איתך.

שולחת לך כוחות וחיבוק כנה ואמיתי,
אני.

מבחינתי התהליך הזה עוד ארוך..אך אני באמת מרגישה שמיום ליום אני יוצאת מהמחלה הזו ..
ובטיפול כל הזמן הדיאטנית שלי אומרת לי: "שירן את להחלמה, זה כ"כ ברור לי".. אני מתרגשת לכתוב את המילים האלה אפילו ..כך שתראי שאומנם לא תמיד קל לנו ולא מהר לוקח לצאת מזה מי כמוך יודעת את זה.. אבל אני מאמינה שמי שמהבנות כאן תרצה להחלים ותעשה צעדים לקראת זה היא תצליח..!!

אני למשל משתדלת לא להציע משהו שאיני מצליחה ליישם בעצמי..והאמיני לי שהרבה מהדברים הנאמרים כאן אני מיישמת ויישמתי..המילים של קרן אור עדיין בתוך הלב שלי..ואני תמיד נושאת אותה איתי ומקשיבה לכל עיצה שלה..את יודעת זאת קרן אור נכון???

נטע יקירתי- תודה רבה על התמיכה שלך בי..את מחזקת מאוד במילים שלך. איך את מרגישה היום ואיך את מתקדמת בטיפול עם הדיאטנית החדשה?


קרן אור- שמחתי לשמוע כ"כ שאין גידול בקיבה!! באמת שריגשת אותי..יותר התרגשתי מזה ששיתפת אותנו. אני יודעת שזה קשה לך לעשות את זה לפעמים אבל באמת שאין לך מושג כמה שאני מעריכה את זה! ותרגישי חופשי לשתף אותנו כל הזמן!
רק בריאות יקרה!


אוהבת אתכן,
שירן

שרני....
אני לא מאמינה.
את בן אדם פשוט ברזל!!!
את לא יודעת כמה כוח את נותנת לי את פשוט 100מת!
כואב לי שקשה לך עם כל האנדרלמוסיה עם הביטוח לאומי.... אולי את יכולה לבקש מהעובדת שיקום להחליף מקום? רעננה יותר קרוב לך? יש שם " בית לוינשטיין" שעובדים עם הביטוח לאומי, שמעת על זה?
אם יותר קרוב לך ירושלים אז יש מרכז "קרן" בתלפיות.אולי זה לא רלוונטי, אבל מוזר לי שלא התייעצו איתך. לי היה וועדה רפואית כמו שכתבתי בעבר והיה לי קשה התפרצתי ונראה לי שכבר כתבתי ע"כ מזמן...כל יום שחיכתי לתשובה מביטוח לאומי היה יום מורט עצבים,
את נמצאת עכשיו בתהליך אבחון מקצועי כרגע לראות מה מתאים לך ללמוד?
הבנתי שזה לא לוקח יותר מ8 פגישות אז אולי שווה לך להשקיע מאמץ ולהגיע לרמת גן?
אני בינתיים לא עושה את האיבחון, העובדת שיקום שהיא בעצם עו"ס נפגשה איתי כמה פגישות ואמרה שיש לי עוד זמן וכשאני אגדל אדע יותר טוב מה אני דורשת מעצמי. אבל היא נתנה לי אופציה ללכת לאבחון מקצועי אבל אני לא מתקדמת עם זה בינתיים.
אני גאה בך שאת עושה צעדים כל-כך גדולים. גיבורה!!!
אצלי-כרגיל עם ה דיאטנית החדשה הולך ככה ככה יש ימים טובים ויש פחות.
איך הולך לך עם החבר? יש משהו חדש?
מתוקה, אני מאמינה בך שלאן שתרצי להגיע את תגיעי!
אוהבת אותך מאד
ותמשיכי לעדכן
נטע

כמה מרגש לקרוא את מה שכתבת.אני שומעת היום את שירן האמיתית,מבעד לענני הפרעת האכילה! כמה נחישות והתמדה,זה הניצחון האמיתי,יקירה.אני חושבת שאת כן סיפור הצלחה לא רק בכל מה שקשור להפרעת האכילה שלך,אלא את יודעת מה שירן באמת רוצה ואת שואפת להגיע לשם.וזה נכון שהדברים הגדולים בחיים אכן נעשו בצעדים קטנים.
לגביי השיקום המקצועי-אין לי כ"כ מה להוסיף,כיוון שאני לא מכירה את הנהלים.אבל נשמע שאם נטע כתבה שמדובר בסה"כ 8 מפגשים,אולי שווה כן להשקיע את המאמץ??(היכן את גרה,יקירה??וזה בסדר אם את לא מעוניינת לחשוף,אני שואלת כדי שזה יתן לי תמונה של לאן את צריכה להגיע)
ואיך הולך עם החבר??העבודה??
יקרה,תודה על המילים החמות וע"כ שאת נושאת אותי בתוכך,זה כבוד גדול עבורי!

רק טוב,נשיקות,
קרן אור.

יקרות שאתן- כמה התעודדתי לקרוא את מה שכתבתן לי.. אתן מחזקות אותי כ"כ אתן לא מתארות עד כמה..

לגבי האבחון, הוא אמור להארך בערך כחודש ימים.. שבועיים של הכנה לאבחון עצמו ועוד שבוע בערך של אבחון ותוצאות.. ככה הבנתי לפחות..
באבחון הזה יבדקו את מידת הכשירות שלי ללימודים, מעבר ליכולת השכלית שלי, גם את היכולת הנפשית.. אולי יגיעו למסקנה שמבחינה נפשית אני אפילו לא מסוגלת ללימודים גבוהים ואני יודעת שזאת גם אופציה, שאולי די תאכזב אותי אבל אקבל כל תוצאה שתגיע. כמובן שזה הכל בהתייעצות משותפת איתי ושום החלטה לא נקבעת לבד.

מה שבעיקר קשה לי זה שמשבוע שהיה לי די פנוי פתאום נוצר אצלי עומס משמעותי ואין לי זמן לנשום כמו שאומרים.. אני לא מוותרת על הטיפול וממשיכה ללכת אליו למרות הכל , מבחינתי זה בעדיפות ראשונה.
ולגבי הקושי שלי פניתי היום למנהלת המרכז וביקשתי ממנה שיום חמישי לא אגיע ללימודים כדי שאוכל לעבור את זה יותר בקלות וכדי שיהיו לי יותר אנרגיות וכוחות לעבור את התקופה הזו. היא הסכימה והתחשבה בי וזה הקל עלי מאוד.

אני עדיין ממשיכה להיחשף..בתי קפה ודברים שאני לא יודעת את זהותם.. לא קל לי עם זה.. אבל לאט לאט החרדה יורדת ואני יודעת שהיא עוד תרד..מי היה מאמין שאני אשב לי פעמיים בשבוע לאכול ארוחת ערב בחוץ.!!... אני בעצמי לא מעכלת אפילו..

נטע- אני שמחה לשמוע על ההתקדמות שלך..כל הכבוד גיבורה! את תראי שלאט לאט את תאכלי ותיחשפי לדברים שאפילו לא חלמת עליהם :) זה עוד יבוא מבטיחה לך.. גם אני לא האמנתי על עצמי והנה אני עושה זאת כבר תקופה ארוכה..
ואין לי ספק שגם את..!

קרן אור- מה שלומך ואיך מצבך הפיזי??

תודה לכן בנות על המילים החמות , אני מרגישה בדברים שלכן שאתן רואות בי אישיות חזקה מאוד וזה מחזק גם אותי!! וגם מפליא באותה נשימה משום שאיני מרגישה כך....
אך אני באמת לוקחת את מילותיכן לתשומת ליבי ונושאת אתכן ואת הפורום הזה בתוכי..

אוהבת אתכן מאוד
שירן

את יודעת,אני קוראת את מה שאת כותבת ומבעד לקשיים המובנים,אני רואה גם כמה את מצליחה למצוא ולנווט את עצמך ביניהם,באופן אולי שלא היה בעבר.ופתאום את מגלה כמה כשמדברים על הדברים,הפתרון הוא בנמצא.וזה חשוב שאת מציבה את הטיפול ראשון בסדר העדיפויות ויחד עם זאת כן פותחת את עצמך לאופציות של לימודים והכשרה.וזה לא משנה בסוף אם זה יסתדר או לא,כל מה שחשוב הוא שאת מצידך עושה את מה שאת יכולה ומנסה.ואז גם את מגלה כמה אנשים באים לקראתך(כמו במקרה עם מנהלת המרכז)
כמה כיף לקרוא שאת ממשיכה להיחשף ולומדת להנות מזה!
אכן את חזקה,ואני מקווה שאת מצליחה לראות את זה!

שלך,
קרן אור.

הי רוית יקרה!
ראשית,מזל טוב לרגל שיחרורך מהצבא:-)
מאד התחברתי למה שכתבת פשוט כי אני עצמי עברתי סיטואציה דומה.... כשיצאתי לחופש הגדול של שנה שעברה( לא של השנה) הפחד הזה לא לשלוט בעצמך במקום שהוא בעצם הכי בטוח הכי נוח- בבית שלך...המחשבה הזו ממש הטרידה אותי כבר חודשיים לפני שיצאתי לחופש המחשבות הטורדניות האלה...
אז קודם כל הבנתי מהכתב שלך שמאחורי הכתוב עומד בנ"א חזק וכן, טוב שאת מאמינה בזה אני אישית הבנתי את זה מבעד לשורות.
אני מאמינה שתוכלי להתגבר על עצמך לעבוד על עצמך באמת לדעת לא להכנע להתפתות ולטיפשות הזו שהורסת אותנו.
בהזדמנות הזו שאת חוזרת הביתה אולי תצליחי להציב לעצמך גבולות?להתחיל דף חדש?
אולי גם לשתף את ההורים?
בכל מקרה נשמע שאת עוברת משבר לא קל . את יכולה לפנות לטיפול דיאטנית ונפשי-פסיכולוגי אני מאמינה שתצאי מהמשבר הזה מהר.
אם את לא יודעת איך להתחיל בתהליך הזה קרן אור בטוח תשמח לעזור לך בכל אופן את יכולה לפנות לרופא משפחה והוא יכוון אותך
מאמינה בך ואת מוזמנת לעדכן אותנו
אוהבת
נטע

אני יודעת שההודעה לא נכתבה אליי,אבל בכ"ז חשוב לי כן להגיב.
נשמע שיש לך תעצומות נפש גדולים,אבל יחד עם זאת,אל תייסרי את עצמך כי בכל הנוגע לה"א ,כוחות אלו לא תמיד עומדים לזכותנו.ולכן חשוב כן לעשות מאמצים להפסיק להקיא,אבל מצד שני לא להתבצר בגישה הזאת אם היא לא מוחיכה את עצמה,ולפנות לטיפול.
ובעצם,למה לא??היכן את בהרגשה לגביי טיפול??

אשמח לשמוע ממך,
קרן אור.

יפית נשמה טהורה!!!
קודם כל- אני בהלם,ו כואב לי שגם את אושפזת... מסכנה שלי. איך את מרגישה עכשיו???
קטעים אם נגלה בסוף שהינו ביחד בבית חולים,חחחח.אני הייתי במיון ואח"כ בא.א.ג
מממממממש מזל שיש לך כלב נחיה שמציל אותך, אה? את גרה לבד?
איזה יום הלכת? מעניין שלא רשמו לך בתיק על ההפרעות אכילה, זה טוב או רע? אני תוהה
אני מרגישה שכל מה שכתבת יצא מתוך הלב שלי....את מבינה שגם אני מבולבלת?!?!
שאלת שאלה מאד קשה אבל התשובה מאד פשוטה- כן !אני מתה להחלים , להיות שלמה עם עצמי עם המשקל שלי עם הגוף שלי עם האוכל שלי!
תאמיני לי, כשאני בחוץ אני מרגישה שמננננננננה אני רואה את כל העולם איך שהם רזים וחתיכים ורק אני שמנה דובה וכולם אומרים לי איזה מאמי לך שאת רזה...וזה פשוט נכנס מימין יוצא משמאל. אני לא מאמינה שאני רזה.אני פשוט שמנה ,אני חותמת לך!
אני מפחדת להשקל מבטיחה לך אני לא נשקלת על דעת עצמי.המחשבה הזו מפחידה אותי..מפחדת לגלות שעליתי כמה גרמים...
כרגע בגלל רצף המיקרים אני בירידה במבחינת המשקל , אבל מאתמול אני בולמת אוכל כי פשוט שאני חייבת את זה להורים שלי! כל מה שיש להם זה אותי...
אני נשמעת לך מטומטמת אני בטוחה! מבטיחה לך שעוד כמה דקות אני אקרא את מה שכתבתי לך, ואני אתפוס את עצמי בידים ...אבל לכמה זמן אני אחזיק מעמד? לא יודעת!!! אני עובדת על עצמי הרבה שלא תחשבי, אני חושבת המון וטוחנת דברים בלי סוף....
אני רוצה לשתף אותך שהיום " בילמסתי" המון פשוט למען הורי אבל זה עבר עלי אחלה לא מתוך כפייתיות פשוט נהנתי מהאוכל שטחנתי היו:-) אני מרגישה שזו התקדמות מצידי שאני מסוגלת להנות מהאוכל, ועוד מהכמות המופרזת שאני ממש לא רגילה....!
ומשפט קטן מג'ון אסאראף-והנה הבעיה: רוב האנשים חושבים על מה שהם אינם רוצים ומתפלאים מדוע הדבר מופיע שוב ושוב בחייהם
אוהבת אותך
נטע

לשאלתך אני לא גרה לבד..בית הוריי מתחלק ל-2 ולי יש יחידה ניפרדת כזו..זה אותו בית=\
אני מתה לגור לבד...רק שעליי לחסוך עוד הרבה כסף ולעבוד קשה כדי לממש את זה!!
אני אושפזתי ביום ראשון והייתי עד יום שלישי אחהצ...לא רשמו לי כלום לגבי ה"א..אלא על התייבשות..וכאבי בטןן..(זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי)בפעמים בודדות שפעם זה קרה..אני חושבת אחרי איזה פעמיים...שלחו אותי לאישפוז מלא עקב הפרעת אכילה..אך היום בפעם זו זה לא היה....נטע....אני מבטיחה לך!!את רזה!!(אפילו מידי)ואת חייבת להבין שאינך שמנה!!!ויאללה תאהבי את עצמך!!!=)אני בגטוחה שאת מדהימה מבפנים ובטח שמבחוץץץ!!תאכלי ותרגישי טוב עם זה כי מגיע לך!!מעבר לזה שאמרת שזה בשביל הורייך קודם בשביל עצמך!!!!!=)))
הלוואייי וכולנו כאן ניהיה במקום אחרררר במוח המעוות שלנו אה???
שנאהב ונרגיש טוב עם עצמיינו!אמןן
נשיקות
<יפית>

בוקר אור מאמי! מה שלומך?
כן אני קמתי לבוקר חדש,טפו טפו טפו...
תודה על התגובה המעודדת שלך:-)
אמש עירערתי לעצמי, חשבתי על מה שכתבתי לך והחלטתי שאני חייבת להאמין שאני באמת לא שמנה ושאני חייבת לחיות למען עצמי ולא למען אפאחד...
אויש, מסכנה שלי אני מרחמת עלייך שהיית בבית חולים 3 ימים, מי כמוני יודעת איזה סיוט זה,הדקירות המחטים הצמרמורות...את עוברת א.ק.ג? אני שמחה שקיבלת טיפול להתייבשות.מאד מבינה אותך שאת רוצה לגור לבד,כמו הרבה מהחברים שלי, שהיו מתים לגור לבד ! אני עדיין לא יכולה להיות עצמאית עד כדי כך וגם אני לא צריכה את זה,טוב לי במקום שאני נמצאת. ובנוסף אני גם צריכה את ההורים לידי 24 שעות, אני קשורה אליהם כל כך. אני מוזנת מהפופיק עדיין...:-)
איזה נס היה לך שהכלב הציל אותך,תארי לעצמך שהיה נח באותה שעה?או שהיה משוטט? את היית בסכנה היה לך ממש מזל!
למה אנחנו מזיקות לעצמנו שאנחנו צריכות שאנשים יצילו אותנו? ה צ י ל ו!!!! אנחנו חייבות לשים קץ ולשים לב מתי אנחנו חלשות (בתקווה שלא נהיה כאלה יותר...) את לא מרגישה שנדלקת לך נורה אדומה?כלומר את לא מרגישה קודם שאת סמרטוטה והולכת אוטוטטטווווו ליפול מהרגלים?
רציתי לשתף אותך במשו ואת מוזמנת להצטרף
אני עכשיו במבצע עם עצמי!!! לאכול לחם כ ל יום פשוט לא בא לי כל יום לאכול לחם אני עושה לעצמי פרוטקציות! מנסה לפצות את הלחם ע"י פירחיות פתית וקרקרים אבל באמת אין כמו לחם!!!
לחם יש בו הרבה סיבים חיונים לגוף וחבל לפספס אותם, אני רצינית קשה לי לאכול את הדבר הזה ואני מתגברת כמו נמרת
כל יום שאני מצליחה לאכול לחם זה ניצחון אדיר בשבילי ואני אגלה לך סוד אני גם מרגישה מעולה מבחינה גופית יש לי כוח. מציעה לך להשתתף איתי בעבודה העצמית הזו אם תרצי!
אוהבת אותך

היי..לא הייתי פה כמה ימים כי היה לי קצת התקררות לא נעימה כזו..אז נחתי בלי סוף..עכשיו אני קצת יותר טוב...אני שמחה לשמוע על עיניין הלחם ושאת נלחמת!באמת!זה חשוב!ובריא!ומזין!
אל "תפחדי" מעיניין הלחם..כי רבות מאיתנו ישר שומעות לחם..ישר עולה המחשבה משמין..(מודה על עצמי גם)
זה לא ממש ככה..כי תחשבי שאם אוכלים כל יום לחם..כמה פרוסות...ולא כיכר שלם!עם ממרח בריא..זה דווקא נחמד ולא מאיים ..לא ככה???
תמשיכי כך ואני גאה בך...איך עובר הימים חוצ מיזה?חוויות??את בסדר כבר?יותר טוב?
אוהבת
<יפית>

הי יקרה.
מה שלומך?
צר לי שהתקררררת:-( תצאי לשמש היום חם בכל הארץ... את מצוננת? שימי מכשיר אדים ותשתי תה חםםםם
איך אצלך?
אצלי- אין חדש, עדיף שלא יהיה חדשות מאשר שיהיו חדשות רעות, לא?
בינתיים היה לי יום אחלה, אימי לא הלכה היום לעבודה כי בבוקר קצת היה לי סחרחורת והיא נבהלה מזה, סתם פחדנית... אבל באמת שאני בסדר גמור כנראה האנטי השפיע.
אז עכשיו אני לא עושה משו מיוחד כמו שכתבתי , אני רוצה לקחת סתם קורסים אולי במתנס...
וגם אולי אני אעשה שירות במשטרה פעם או פעמיים בשבוע. מה דעתך???
אהההה. שכחתי לספר לכן שחזרתי לדוד שלי! כן דוד שלי העורך דין :-) הוא הגיע להיות איתי בבי"ח הרבה והוא אכן תרם לי, אני לא אחכיש זאת...
איך אצלך מאמי? מה שלום הכלב? בן כמה הוא?
אוהבת אותך

קורסים זה רעיון נחמד מאוד לדעתי!
גם אני חשבתי על זה!זה דווקא נחמד משהו קטן פעם ב..לעש/ות כדי להסיח את דעתנו אה?=]
איך עוברים הימים איתך?!
לשאלתך אני פחות או יותר "כרגיל"
מלחמה יומיומית..מלחמה נפשית..קשה..מתישה..כואבת...
קצת נמאס לי כבר לסבול מיזה..:(
ולגבי הלכב החמוד חח הוא בן כמעט 3..מזל שיש לי אותו=]
מה עוד הולך איתך?
מה עושה ביום יום?איך המרגש?התחושות?!
אוהבת
=יפית=

הי מאמי.
אצלי סבבה בינתיים:-)
למרות שאני אוהבת שיגרה ואין לי את זה כרגע אבל לא נורא לאט לאט...
מה איתך?מה חדש? ספרי עכשיו את משו...
אני בימים האחרונים ישנה שינת תינוק....זה כייף!
איך את ישנה? ינשופה שלי, יותר טוב. ואו,איזה מאמוש כלבלבוש, כפרה עליו!
האם את מקפידה על חיסונים וכ"ו? זה מאד חשוב!!!
אני כל כמה שנים מתחסנת....זה עוזר, אני מקווה....
את אוהבת לשחות? לרקוד בלט? אני רוקדת ושוחה מגיל 4 ! ! ! כל שבוע באופן קבוע
המחלה לקחה ממני את זה, ואני פשוט לקחתי "חופשת מחלה" ועכשיו אני מעונינת לחזור לעצמי...
מה את אומרת?
אני אגלה לך סוד מה זה רציתי ללמוד קפוארה....תמיד רציתי אבל אני יכולה לשכוח מזה! אחי אלוף בזה כך שתמיד קנאתי בו:-(
מה הכישורים שלך יקירתי? אני שמחה שסופסופ אפשר לדבר דברים טובים ולאדווקא עצובים
נשיקות וחיבוקים

נכון!זה דווקא מאוד נחמד שאפשר לשתף גם על דברים נחמדים!
אני למשל אספר לך שאני אוהבת לשחק טניס..לשחות בבריכה ובים!זה מרגיע אותי(:
שהייתי יותר צעירה הייתי באין ספור טורנירים של טניס!הייתי ממש טובה בזה!
לגבי הכלב החמוד שלי..אני מקפידה ללכת איתו לוטרינר ולטפחו ככול האפשר!
אגב קוראים לו...קאפי(:
רציתי לשתף ולשאול אותך איזה משהו..תיראי לאחרונה..מבחינת כל החיים שלי עם הה"א..זה שיא..שיא הכאב והשפל הכוונה...יש לך שמץ של מושג למה שדווקא היום שאני כל כך רוצה לצעוק במרכאות..על הכאב שלי..ועל מה שאני עוברת..אכשהו תמיד שמגיע הרגע שאני עומדת מול משפחתי אני משתתקת???כאילו רוצה להגיד דבר מסויים ולא מצליחה או שיוצא ההפך??כאילו אני מרגישה שכל מה שאני מרגישה או רוצה יוצא ההפך...יש לךך מושג למה זה ככה?
זה פשוט מעציב ומעצבן קצתץ=\
ותגידי עוד משהו הייתי פעם נישקלת כל יום??כי אני כןן..ומזה נמאס לי כבר מיזה כי זה שובר אותי שהמצב רוח שלי מותנה במספר שיהיה...ומיצד שני אין לי אומצ להפסיק..מה את אומרת נטעלההה??
חח אז בוא נסיים בנימה אופטימית לא?=]
קודם כל שתדעי שאני גאה ומעריכה אותך על ההתמדה שלה..כי זו אכן התמדה!
ותמשיכי ככה כי זה לא מובן מאליו מה שאת עושה אז תעריכי את עצמך!!!
אוהבת ומחכה לשמוע בקרוב!
=י=פ=י=ת=:)

איך הולך עם השינה שלך בלילה??
יותר טובבב??!!?
אוהבת
<יפית>

הי טופז יקרה!
מה שלומך?
נשמע שקשה לך ולא טוב לך בבית, עם המשפחה וההורים.
אני מצטערת מאד :-(
אולי תשתפי אותנו (אם תרצי כמובן)?
סורי, אני לא יודעת איך "מחליפים" מהורים ביולוגים להורים מאמצים...
אבל מאמינה שזה לא כ"כ פשוט:-( ולא תמיד זה הפיתרון... מבינה שיש לך בעיה ואני חושבת שאולי צריך לטפל בשורש של הבעיה לחפש איך לעזור לך להתמודד ולא לברוח מהמציאות...
מה דעתך?
סליחה אם נראה לך שאני לא מבינה אותך, ליבי יוצא אלייך!!! פשוט אני חושבת עלייך גם לטווח הרחוק ...
תעדכני
אוהבת נטע

טופז, אני מניחה שעם הורים ביולוגיים יש בעיות מדי פעם ואולי לעיתים קרובות, מניחה שזה מעיק
ולפעמים בא פשוט להעלם להעלם להם..
אבל אולי במקום הזה תחשבי על אלו שאין להם הורים ולפעמים נדמה שאולי גם אין להם אלוהים?
כשאני אומרת "אין אלוהים" אני מתכוונת לכך שהכל פרוץ, מותר לעשות מה שרוצים, לטוב ולרע,
אין שום דבר שעוצר, אין גבולות...שם הסיכונים רבים יותר, שם הסיכונים מסוכנים יותר, שם החבל
דק ומאיים גם מבלי שרוצים.
חשבי ע"כ.
בסופו של דבר אני מניחה שיש לך גם חוויות טובים מהורייך...בסופו של דבר וכנראה שזה הדבר
הכי התחלתי-הם אוהבים אותך!!!!

אז אולי אצליח לשנות את דעתך לגביי הורים מאמצים?

הי דין יקרה!
ברוכה הבאה אני מבינה אותך מאד מרגישה את תחושת הנקיפות מצפון שלך כלפי האפיה.אני היום בדיוק חשבתי על הנקודה הזו שאת מעלה, נקודה מאד מענינת....
מצד אחד אני ממש שמחה שיש לך רצון ומחשבה לאפות את בעצם עושה צעד יפה ,מצד שני אני תוהה אם זה מגיע ממקום טוב או רע,
אני חייבת להגיד לך שמאז שאני נכנסתי לכטסטרופה הזו של א' אני מאד אוהבת את המטבח!!!
בתקופות שונות כשהיתי ב "שיא המחלה" היתי מבשלת ואופה הממממממוווווןןןןןןן!!
ואת רוצה להיות ב ה ל ם??? אפילו תיבלתי עוף ובשר!!!
אבל לא נגעתי בזה,כמובן.
אני יודעת שאז הרצון לעסוק באפיה בישול ובכל הקשור לאוכל הגיע ממקום רע ומאד מאד אובססבי....רציתי שכולם יאכלו היתי עסוקה בלהכין אוכל ואפילו להגיש...העיקר שלא יאכילו אותי.
היום- אני עדיין אוהבת להיות במטבח אבל אני עשיתי הרבה שינויים. אם אני מכינה עוגיות אני מכניסה פחות סוכר פחות מרגרינה פשוט כי אני מדמיינת שאני אזכה לטעום ממאפה ידי... כך שאני ממלאה בזה גם את הצרכים שלי. ולאט לאט....אני משמיטה פחות שמן סוכר וכ"ו.
פעם היתי שופכת כפול, שכולם ישמינו לרווחה ובעיקר בשביל "להפחיד את עצמי: שלא אעיז לנגוע ברעל הזה!
אם קשה לך ,ואת מתפתה לעוגיות שלך....אני בטוחה שהם טעימות.מממממ......אולי תכיני כמות מצומצמת ותחליטי שכל השאר לא שייך לך. מה דעתך? אולי תכניסי פחות סוכר זה גם יותר בריא.
בכל מקרה, 4 עוגיות זה לא נורא!!! אל תבהלי לא נורא לא קרה כלום ....
בהצלחה בהכל!!!
אוהבת

זה עוגיות קוואקר עם חצי כוס סוכר, קמח מלא, שישית כוס שמן..כמה שיותר בריא. אבל אני לא שולטת בעצמי. אח"כ אכלתי גלידה מה שלא אכלתי למעלה משנה וחצי. וכעונש לקחתי משלשלים ועכשיו כואבת הבטן.
אוףף
אני רוצה להיות נורמלית ולאכול בלי לחשב כל גרגיר שנכנס לי לפה.

ד"א, בגלל שהעלתי במשקל, אני במשקל תקין. (לא מרוצה מזה אבל זה מה יש לבינתיים)
כנראה שאני לא אתעסק באפייה ואוכל ברנפלקס במקום עוגיות וכאלה עד שאחזור למשקל הקודם =\

יקרה שלי!
ליבי יוצא אלייך. אין לך מושג כמה אני מזדהה איתך!
מותר לך לאכול עוגת קווקר לפעמים פעם ב....,מבטיחה לך שלא יקרה לך כלום מזה!
אני מאד מאד מבינה אותך, אני גם עובדת על עצמי כל הזמן לראות את הדברים אחרת וליישם אותם.את בטיפול יקרה?לא,,לא אל תחזרי למשקל הקודם אני מתחננת
אלייך אל תדתרדריייי
אני גאה בך שאכלת גלידה! אני מאד אוהבת גלידות דרך אגב:-)
אם כבר עלית תשמרי על עצמך כמו שאת אל תעלי ואל תרדי!
אני מאד מבינה אותך, אולי תני תעשי אפיה פעם ב....? בכמה זמן שתקציבי לעצמך.
ועוד משו שתדעי לך שגם אם את טועמת עוגיה וגלידה מידי פעם אז זה באמת לא סוף העולם, תכניסי את זה לראשך יקרה. אני יכולה להגיד לך על עצמי שאני אוכלת גלידות, ודי הרבה....
ואני לא לוקחת משלשלים בכלל ולא מקיאה כבר כמה חודשים טובים. ואני עדיין לא שמנה ואל לך להלחץ מזה. זרקי את המשלשלים לפח! הם הורסים את כל התפקוד של המערכת העיכול. יבוא יום ולא תצליחי להוציא קאקי בלי משלשלים.תפסיקי יקרה! אם את מרגישה כל כך רע ורוצה להפטר מהעוגיה תעשי סיבוב מסביב לבית אבל אל תהיי אובססיבית בפעילות הגופנית. והעיקר אל תשלשלי...זה כל כך לא טוב לגוף ולנשמה!!!
אוהבת אותך.
בת כמה את? את בטיפול?

אני בת 17 וחצי..גובה 1.67 משקל נוכחי 55..
פעם ירדתי עד משקל 49 בדיאטת כאסח אבל עליתי כמעט למשקל התחחלתי..
הבעיה היא שכשירדתי לפני 3 חודשים, המשכתי לרדת במשקל וככה עברתי את מה שרציתי לרדת לתת משקל.. עכשיו אני יכולה רק לחלום להגיע למצב הקודם , הגוף שלי לא יעמוד בזה פעם נוספת ומה שהכי הורג אותי זה לא העובדה שאני שוב מידה 38 במכנסיים אלא העובדה שיש לי את האגן הזה שמבליט את השומנים האלה החוצה..

ואני לא בטיפול, כרגע במשקל תקין, הבעיות הן פסיכולוגיות!
תודה שיש פורום כזה לפרוק רגשות מדי פעם..סורי על החפירות.

הי דין מתוקה!
את מבינה שאת חייבת טיפול? גם אם המשקל שלך תקין... מתוקה זה לא בושה ללכת לטיפול זה בסדר גמור.וזה בדיוק מה שאת צריכה...לשפוך את הלב וזה לא בא להלחיף את הפורום כאן, כאן זה תמיכה. הטיפול הוא מקצועי ואנדבדואלי.
טוב שאת מבינה שהגוף שלך לא יכול לעמוד במשקל שהיית לפני 3 חודשים... וגם אל תנסי לחזור למשקל אם המשקל שלך תקין אז תנסי לשמור עליו כמו שהוא:-) מה דעתך?
הבנתי שיש לך התקפות אכילה? מההודעה שעברה? בכל אופן 4 עוגיות זאת לא התקפה אבל חשוב לי להגיד לך שאם תאכלי 3 ארוחות ביום מסודרות ומלאות לא תתקפי בהתקפי אכילה.
לא טוב לך במידה שלך או מה? אם באמת "השומנים" היו יוצאים החוצה אז לא היית במידה 38.יקרה.
אז מה דעתך להתחיל טיפול?
איך הולך לך בבצפר? מסתדרת ?

קראתי את ההתכתבות בינך לבין נטע.אני שומעת מבין השורות את הקושי,את ייסורי המצפון על אכילה של כמות עוגיות נורמליות,על הרצון והשאיפה למשקל לא בריא עבורך..ואני גם קוראת את המשפט האחרון שלך שכתוב בו:"אני לא בטיפול,כרגע במשקל תקין,הבעיות הן פסיכולוגיות"-דווקא מהמקום הזה,מהמקום שמכיר שה"א שלך יסודה נפשי(המשקל כבר מזמן לא מהווה מדד בלעדי להגדרת ה"א)-למה לחכות שהמשקל יתדרדר שוב??למה להוסיף סבל על סבל ולא לפנות כבר עכשיו לטיפול???
ואת ממש לא חופרת,את מוזמנת להמשיך לכתוב כאן ולשתף אותנו,אבל מצד שני לא הייתי רוצה שמי מהקוראים כאן יקבל עזרה רק מבעד למקלדת,אלא בנוסף לטיפול מקצועי,משולב וכוללני.
עדכני אותי מה חשבת,
קרן אור.

בעקרון אני לא יכולה לאכול כמו פעם, פיצות בורקסים פיתות שוקולד ואפילו עוגות בית שהייתי אוכלת עד לפני חצי שנה. ושם קיבלתי מודעות יותר לכמה צריך לאכול, ומה זה בכלל ספירת קלוריות. ואני גם מניחה שבעקבות הדימוי העצמי הנמוך שיש לי אני מחפשת בעצמי דפקטים ומנסה לשפר אותם כמו המחשבה על השומניים הצדדים (שיש לכל אישה נורמלית) כמכערים.
אבל כשיש לי משבר ואני אוכלת משהו שהוא לא דיאטטי ובריא אני מרגישה שנאה עצמית, וזה קורה לפעמים שאני יוצאת מאיזון. אני מודאגת יותר מהעובדה שאני בעצירות (כנראה בעקבות זה שנטלתי משלשלים מדי פעם וגם בגלל שאני לוקחת ברזל שעושה עצירות) והבטן נפוחה עוד יותר ..
בנוגע לטיפול, אין לי מושג מה עושים שם, אבל אני לא נראית כמי שעוברת הפרעות..למשל בתקופה האחרונה שהעלתי את המשקל בחזרה, אף אחד לא ראה אותי מתגנבת למטבח ואוכלת כמו בולימית כל מה שרואים, או בתקופה שירדתי קצת יותר מדי לא שמו לב שדילגתי על ארוחות.. כרגע כולם חושבים שאני דוגמא מופלאה למה לא לאכול אוכל בריא כמו לחם מקמח מלא, שיבולת שועל, כוסמת

כרגע אני אוכלת 1200 קל' ביום עם קצת ספורט מנסה להוריד איזה 2-3 קילו אבל לא לעבור את קו האיזון!

אתחיל מהסוף-מה איכפת לך מה שרואים או חושבים??את יודעת שלך קשה,שאת סובלת,למה זה לא סיבה מספיק טובה כדי לפנות לטיפול שאולי יעזור לך ויקל עלייך להבין את התחושות הקשות של השנאה העצמית??

עדכני מה חשבת,
קרן אור.

רק עכשיו קראתי את החלק הזה שכתבת.יקרה,צר לי לשמוע על עוד אפיזודה של מחלה..זה מראה לנו כמה הגוף שלך עדין ורגיש וכמה חשוב לחזק אותו כדי לצמצם אירועים כאלה.
איך את מרגישה היום??האם את כבר בבית??כמה ימים הייתי מאושפזת??
גם אנחנו התגעגענו לנוכחותך כאן בפורום,אבל חשוב קודם כל שתנוחי ותתחזקי.
לגביי-אני בטיפולים במרפאת כאב כרגע.טיפולים לא קלים כי יש נזק לעצבים וצריך להפעיל את השרירים בדרך חיצונית..אבל לפחות פחות כואב לי וזה כבר משהו.
אני רוצה לחלוק איתכן משהו ולספר לכן ניצחון קטן שלי-הביופסיות של הקיבה יצאו תקינות! וזה אומר שאין סוף סוף גידול בקיבה! כרגע אני בעיקר מכבה שריפות ומנסה לשקם חלקים שנפגעו בגלל כל הטיפולים והתרופות,אז הידיעה הזאת מחזקת אותי....

רק בריאות ,יקרות שאתן,
קרן אור.

הי מדהימה!!!!
ואוווווווו!!!! אני מתרגשת מאד מאד מאד מאד מאד על הבשורה ששיתפת אותנו אין לך מושג כמה אושר עשית לי...כלכך דאגתי לך...ועדיין, עד שתרגישי טוב ותהיי בריאה וחזקה, יקרה שאת !!! את מאמינה? איך קיבלת את הבשורה הזו? זה בטח היה בטח אירוע מרגש לכל המשפחה וכולם...

אכן, מה שאמרת על גופי שהוא מאד חלש...אכן יש בזה הרבה מאד צדק.למרות כל התוספים שאני לוקחת. לצערי:-(
תאמת, אני כבר לא מתרגשת מהוירוסים הכאבי בטן וגרון פשוט כי אני כל כך רגילה אליהם, כמו שכתבתי הבטן כאבה לי מאד לאחרונה והרופא קישר זאת לתזונה שלי וממש בדרך אגב נתן לי תרבית שתן, אחר כך התברר שיש לי דלקת בדרכי השתן אז קיבלתי אנטיביוטיקה, מסתבר שזה הקל עלי....כל כך הרבה אנטיביוטיקות והגוף שלי לא תמיד נכנע לטיפול פשוט כי יש לו עמידות לאנטיביוטיקה...
תוך כדי הטיפול באנטיביוטיקה התחיל לכאוב לי הגרון, אז אמרתי לעצמי בטח זה תופעת לוואי של האנטי וזה יעבור...
אבל-
בים חמישי בלילה חום גבוהה, 2 הקאות וסחרחורות....הורי נכנסו לפאניקה. וכמובן דהרנו למיון.
שם עשו לי בדיקות דם ומשטח גרון ותרבית. התברר שיש חיידק סטרפוקוק סורי לא יודעת איך להגות את השם של החיידק החרה הזה...
אז קיבלתי מיד אנטיביוטיקה וחיכו שירד החום. באמת אחרי 24 שעות החום ירד והיתי שם חמישי בלילה, שישי שבת ראשון שני שלישי- בצהרים הלכתי...
עכדיו יש לי אנטיביוטיקה בשם אוגמנטין למי שמכיר ויודע זה מחליש אותי ואני מקווה להתאושששש מהר.
קרן אור שלי, שוב את לא יודעת כמה שימחת אותי! אני בטוחה שהדרך עדיין מפותלת ולא קלה אבל לפחות האור נראה בקצה המנהרה!
את בטח מבינה איזה תזונה דלה היתה לי לאחרונה בגלל הבטן ואח"כ בגלל הגרון לא אכלתי כמעט מוצקים רק גבינות רכות גלידות רסק דייסות ומרקים, ועכשיו שוב לשנות אז התפריט ולטחון פחממות מורכבות והכל כל כך קשה לי! קשה לי לשנות לדברים חדשים אני יוצאת עוד מעט עם אבי לקניות אבי טוען שזה יתן לי מוטיבציה לאכול ו"להתפתות"....חחחחח.
אז אני מקווה שאחזור הביתה עם אוכל גם בריאי גם טוב והעיקר שאני יאהב אותו ויאכל ממנו כמו שצריך !
אוהבת אותך גאה בך ושמחה בשבילך בלי סוף

מה שלומך??איך הגרון??כולי תקווה שאת ממשיכה להתאושש ושתתחזקי קצת!!
את יודעת,תוספי מזון לא מהווים תחליף לאוכל אמיתי,טרי ומזין.(בגלל זה הם נקראים "תוספים" ולא מזון..)זה נורא מה שעובר עלייך אבל יחד עם זאת,ואני אשמח לשמוע שאני טועה,אני גם שומעת כמה את בעצם ממשיכה להתעלל בעצמך והתבנית הזאת מוכרת-לכאורה אוסף של צרות מקריות,לכאורה צרות שאינן תלוית בך או בזו.עם זאת-את הרי יוצאת ממחלה אחת ונכנסת לאחרת ולא נותנת לגוף שלך את מה שהוא צריך.וכך נשמרת התבנית האנורקטית-גם אם לא מדובר באוכל-הסגפנות והצמצום עדיין שם.ובאיזשהו מקום את הרי יודעת את זה...
יקרה,אני מבינה ויודעת באופן אישי כמה זה קשה אבל יחד עם זאת,לא נשמע שיש ברירה אחרת.
אני אשמח לשמוע יותר מה קורה איתך.
שלך,
קרן אור.

קרן אור שלי!
מה שלומך?ואיך א ת מרגישה???
אני בסדר, די התאוששתי מהגרון , ומהבטן עדיין לאט לאט....
כמו שכתבתי היו לי שינויים במשקל בגלל הצירוף מיקרים (בטן וגרון) שהשפיעו עלי לרעה ואכן היה לי קשה להתמודד עם השינויים האלה ,איכשהו נפלתי אבל מיד קמתי ואני מתחזקת....
אני לא רואה את עצמי כמתעללת בעצמי כמו בעבר שהיתי מרעיבה את גופי. היום אני לא מרעיבה את עצמי אלא אם כן, אני לפעמים מסתכלת על מזונות מסויימים כאל "מותרות"...אבל אם אני מוותרת עליהם אז אני לוקחת תחליפים זה קורה בעיקר עם לחם.אבל טפו טפו לא קורה הרבה פשוט אני במבצע עם עצמי:-) הגוף שלי חלש מערכת החיסון ממש אוממלה ולכן אני חוטפת פה ושם אבל התוספים והויטמינים אמורים להגן עלי, לא?ממש לא חשבתי שזה תחליף לאוכל...
אני לא שלמה עם הגוף שלי במאה אחוז, נכון! אבל למרות זאת אני לא מאפשרת לזה לעקוף את השפיות שלי, מה שפעם כן היתי מדלגת...כמו למשל ההיטהרות! היום אני לא מטהרת בשום דרך !!! למרות שלפעמים זה עומד לי בגרון אני מתאפקת ומשתלטת ומרסנת את הקולות החולניים... תודות לטיפול המסור שרק הוא הצליח להשפיע עלי...
אמ אני עברתי המונמון שינויים לטובה לאחרונה, משהו שלא שיתפתי פה עדיין פשוט כי לא יודעת אם תצליחו להבין אותי, אז בחודש שעבר(משו בין אוגוסט לספטמבר) ממש זרקתי את כל הטוניקות והשקים שלי , בבוא הזמן אני אקנה חדש כשאני אהיה בהריון! ! !
עכשיו אני כבר חודש וחצי בערך שאני עם גופיות "ניילון ניצמד"...מיכנסי מיני וחצאיות מיני .וזה נותן לי לחוש את העבר הבריא שלי לחיות אותו שוב...
לפני שנה הלכתי עם שקים...לא כי אהבתי או כי אני "הישרדותית" פשוט כדי שאנשים לא יראו ת'שומנים.... שלא היו ולא נבראו.
זה הישג ענק כלפי איך שאני מקבלת את הגוף שלי לאט לאט...
אוהבת אותך ומחכה לשמוע מה שלומך
נטע

מה שלומך??איך את מרגישה בימים האלו??כולי תקווה שאפיזודת הדלקת גרון כבר מאחורייך ושאת ממשיכה להתאושש.
במילותיי לא התכוונתי שאת מתעללת היום בעצמך ברמה הפיזית,אלא יותר במישור הנפשי.הרי ראי מה קורא איתך-את יוצאת ממחלה אחת ונכנסת לאחרת..לכאורה אלו גם מחלות שלא תלויות בך או אחת בשניה,אבל אני מקווה שזה ברור לך שאם גופך היה חזק כל הוירוסים והחיידקים לא היו פולשים אלייך בכזאת קלות..ולכן חשוב בתקופות של ההפוגה כן להזין את עצמך כמו שצריך,על אף הקושי המובן והטיבעי שאני מאוד מתחברת אליו.
וזה כמובן לא מבטל את השינוים החיוביים שאני רואה שאכן עשית בתקופה האחרונה.ובעניין הזה-כל הכבוד שזרקת את הטוניקות ושאת כבר לא מרגישה הכרח להסתיר את גופך כמו בעבר..ומצד שני-מה עם לזרוק את הבגדים הקטנים מאוד כחלק מהתהליך...???

תרגישי טוב!
איתך,
קרן אור.

קרן אור יקרה,
רק כעת ראיתי את ההודעה שלך, עניתי לפני כמה דקות לנטע.
לא הייתה בכוונתי ליצור אנטי כאשר כתבתי, מנסה פחות לחשוב על מה קורה אצל אחרים כרגע, אני יותר במקום בו אני כותבת אומרת ת מה שעל ליבי, באותו הרגע זה היה על ליבי והרגשתי צורך לומר זאת, וכך עשיתי, אספר לך שביחס לעצמי זה המון, ביחס לאיך שהתנהגתי כל חיי.
לגביי המסיכות היפות שמלוות את חיי, את יודעת, כל יום אני עושה עבודה אמיתית עם עצמי כדי להוריד עוד ועוד מסיכה, ממקומך שלך אינך חייבת להאמין, זה בסדר.

אני מורידה את המגננות ממי שאני מרגישה שזה נכון להוריד מולו, אני לא חושבת שמול כולם אנו צריכים להישאר ללא מגננות וחשופים, לי בכל אופן קשה עם חשיפה וקשה ללא מגננות, אין לי סיבה שלא לפחד מזה, לצערי חוויתי בחיי יותר "מתקפת טילים" מאשר חיבוקים אוהבים.
לא חושבת שזה נכון היה לכתוב את מה שכתבת לגביי מה אני עושה או לא עושה ברשת, רגעים דוממים ושקטים הם שלנו, שלא נדע לעולם מה מסתתר ברגעים האלו אצל אחרים, אנו לא נוכחים שם ולכן במקום הזה אני חושבת שאנחנו באמת עיוורים.
לגביי היישום, כל אחד והקצב שלו כנראה, התובנות שלו וכנראה שגם הרצון שלו.
אני בטוחה שכל אחד יודע בחדרי חדרים לגביי עצמו מה הוא מיישם ומה לא, מה הוא מסתיר ולגביי מה הוא כנה, בסופו של דבר, בסופו של יום....אנחנו רק עם עצמנו...בתוך עצמנו, עם מה שאנו יוצרים ובוחרים להיות או לא להיות, לספר או לא לספר.

אני מאמינה בחיים מנקודת מבטי שלא קלה, אני מאמינה בתהליכים למרות מפולות, לפעמים יורד גשם....מישהי אהובה עלי אמרה לי ברגע קשה מאוד בחיי, במקום בו עשיתי פעולה שמאוד פחדתי ממנה.."תקחי מעיל שלא יהיה לך קר"-מתוך השיר של יהודה פוליקר כאשר הוא נפרד מאמו שהייתה בשואה וטסה לראות איפה הייכן היא חייתה ולהיזכר בזוועות שעברה.

לילה טוב,
אני.

שלום לך,
אני אכן חושבת שזה נכון פחות להתגונן ולאפשר למסיבות לרדת ולא לתפוס מקום כה גדול מחיינו.
וכן גם לאפשר לעצמנו בד בבד להיות, לתפוס מקום, כמו שכתבת וכמו שתמיד אמרתי-לקחת את המקום שהוא שלנו, לאפשר לעצמנו.
בעבר הייתי פה וכתבתי לבנות, עניתי מתוך המקום שלי, מתוך הנסיון שלי וכזכור לי מההפרעת אכילה הפעילה שהייתה וליוותה אותי יותר מעשור, הרשתי לעצמי לדבר ולתת תקווה מתוך ההחלמה שלי, להראות שאפשר, שזה ייתן למרות הקושי הכרוך בכך.
עבר זמן רק מאז שהגבתי פה לבנות, זה נכון, לא חשבתי שמשהו שאני אגיד באמת ישנה או יעזור, אני באמת מאמינה שהפורום הזה הוא מעין פינה קטנה וחמה עבור אותן בנות הכותבות ופורקות את אשר על ליבן, כהיום אני לא בטוחה שבנות שחולות ומספרות אחת לשניה על המחלה שלהן יכולות לעזור אחת לשניה, תראי....יש פה בנות הנמצאות פה כבר לא מעט זמן, מדוע אין פה סיפור על החלמה? נראה לי שהכל מתרכז בלהסתיר את הדברים, בלתר את החיים ואת ההתמודדות שחלילה אני לא מזלזלת בה כי אני יודעת מהמקום שלי כמה היא קשה וכאוב...אך אני יודעת גם ממקומי שלי שאת ההפרעה הנ"ל אפשר למשוף שנים ע"ג שנים ופתאום לקלוט שאנחנו עוד חולים...צריך לקדם את ההחלמה שלנו, לעשות צעדים משמעותיים, לדבר ולדבר על ההתמודדות, לדבר על הכאבים לא תמיד מקדם אותנו.
אין פה חלילה ביקורת לבית החם אותו פתחת בחסד עליון, הרי את יודעת כמה אני מאמינה גדולה בכתיבה כתרפיה...
אבל קשה לי עם זה שבנות כותבות לאחרות דברים שהן עצמן לא מיישמות בחייהן שלהן..להגיד לחרים זה קל, כנראה הכי קל, אבל אי אפשר להגיד לאחרים מה שאת בעצמך לא עושה..וכן, אני ראיתי זאת כבר יותר מפעם אחת פה בפורום.
אני למשל, קח דוגמא ממישהי המייעצת לי והיא בעצמה עשתה זאת, עושה זאת, נמצאת גם היא בעשייה ובהתליך של החלמה, לא ממישהי האומרות דברים חכמים ונכונים אך לא מעיזה באמת לנגוע בזה בעצמה.

את יכולה להבין אותי?
ואני חושבת שאת מבורכת על מה שאת עושה, על אחת כמה וכמה כאשר את נמצאת בכאלה כאבים בלתי נסבלים.
חיבוק אמיץ שילווה אותך לכל השבוע גם ממני....

שלך כמו שאת יודעת,
אני.

תקווה יקרה!
מה שלומך?
משהו אחד לא הבנתי ממה שכתבת, את מדברת בתור אחת חולה או כנשאית מהעבר?
היה לי ממש מוזר לדמיין בחורה חולה מאחורי מה שנאמר כי מי כמוך יודעת ש...שבעצם
ההפרעות אכילה הם חלק גדול מחיינו ואי אפשר להכחיש זאת! זאת מציאות מרה וכואבת....
וכמו"כ הצורך להתגונן...
אני מתארת לעצמי שאת נשאית מהעבר אז אני שמחה שכנראה שכחת מה עבר עלייך,
לא הרגשתי בנוח והפריע לי שכתבת שהגבת לבנות פה בלי להאמין שבעצם מילותייך ישנו או יעזרו במשהו, למה את חושבת שמילותייך שוות לעזזאל? אני למשל, כל פעם לפני שאני כותבת אני מרגישה שדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, אני כולי תקווה ואמונה שהמילים שלי יכנסו ישר לתוך הלב האמיתי של החברה הוירטואלית!!!
ובכלל כשאת אומרת שאין פה סיפורי החלמה? תסלחי לי, אבל למה את קוראת החלמה? את יודעת מעולה שזה לא קסם ולא מתעוררים לבוקר אחד עם גוף חדש ומחשבות מחודשות... זה עבודה עצמית קשה ארוכה ומייגעת, והלוואי והיה לנו כוח ואומץ ללכת בדרך המלך בשביל להחלים אבל זה לא ככה, ההחלמה זה מסלול כמו בכל מסלול יש עליות וירידות, השינוי הוא לא דרסטי ולכן את אולי לא רואה זאת בתור החלמה אבל כל צעד קטן מביא להחלמה...ובעקבות כל הצעדים נגיע להחלמה המושלמת?
כן, אולי זה נראה לך כך כי פשוט בנות עסוקות בחיים ונכנסות בעיקר כשקשה להן ואולי זה נותן לך את התחושה הזו?
היית רוצה לקרוא יותר הצלחות? דווקא יש הרבה, תדפדפי אחורה...
ואכן,אני מבינה אותך ואני מסכימה איתך שאנחנו אכן מתנהגות כ"צבועות" מצד אחד מעודדות ותומכות לצאת ממעגל ה'א ובו בזמן אנחנו בעצמינו שוקעות במערבולת של הא' מדברות אחד בפה אחד בלב..הדברים שנאמרים מגיעים ממקום מאד חכם ונבון החוסר הפנמה הזו נובעת ,לא כי אנחנו טיפשות! פשוט משתלט עלינו שטן ורוח הא' שמשתלטת עלינו...ולנו עצמינו לא קל לממש זאת על בשריינו:-(
גם כאן אני מוצאת יתרון ,כשאני עונה ,אני אישית מתחזקת מאד ממה שאני כותבת, שוב כי אני כותבת דברים ישירות מהלב שלי ואני קוראת לעצמי מה כתבתי עד שאני מגיעה למצב של דילמה ומלחמה עם עצמי בין הרגש לשכל... יש לי פתאום צאנס לעשות חשבון נפש עם עצמי.
אני ממש לא מסכימה איתך שכתבת שבנות חולות לא יכולות לעזור אחת לשניה, מה??? דווקא בנות חולות יכולות לעזור אחת לשניה מתוך הבנה אמיתית!!! הצד הנפשי לא פחות נחוץ מהצד התזונאי! יצא לך להיות פעם במחלקה סגורה?
כי כפי שהרגשתי למדתי ,שגם שם כשכולם במצוקה יש את היכולת לתמוך ולהשפיע על החולים כולנו באותה סירה הרי...
עד כאן מה שיש לי להגיד. עם חלק מהדברים הסכמתי איתך אבל בשאר יש מין סתירה כזו....
אם יש לך טענות אני אשמח לשמוע:-)
אוהבת ולילה טוב
נטע

שלום לך נטע יקרה ומקסימה,
שמחה שהבעת את דעתך, הרי זה הרבה לדעתי, לקחת את המקום שלך, שזהו כבר ניצחון שלך!!
אתחיל אולי דווקא מהסוף, קודם כל...אני לא חושבת שמישהו או משהו משתלטים עלינו ומתבטאים כמחלה המתבטאת באוכל, אני לא חושבת שיש פה שטן או מלאך לצורך העיניין.
ההפרעה באה לדעתי כדי להסתיר מעצמנו דברים, כדי פחות להרגיש, כדי לעמעם את תחושותינו ולא פעם לגרום לכהות חושים מפני שהכאב כה גדול עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים להתמודדעמו וצריכים משהו חיצוני שיעשה הפרדה בנינו לבין העולם.
שהדברים פחות יגעו, יחדרו, יכאבו. את יודעת, לדעתי למרות הניגודים, למחלת ההתמכרות אפשר לקרוא "סאלף מדיקיישן" שאנו עושים לעצמנו.
נטע, אני כתבתי כבר שחלילה אינני מזלזלת בתמיכתן אחת לשניה,
אבל כן, אני לא מאמינה ששני בני אדם הנמצאים בתוך מחלה פעילה יכולים לעזור אחד לשני, לצערי המחלה לא פעם מדברת מתוכנו ואנחנו לא יכולים לדעת ולשמוע ולהקשיב שהיא בעצם הקול שלנו, אפשר לומר שלא פעם היא פועלת בעצמה ואנחנו רק כאן ולא כאן...אולי את לא יכולה להבין אותי.
תראי נטע, אני הייתי חולה כ-12 שנה מחיי.
ולא, לא שכחתי לרגע מה זה להיות חולה, מה זה להיות כלואה, אני קוראת לזה היום...להיות כלואה בציפורנייה הנוראיות של מחלת ההתמכרות, המחלה הזו ממכרת ככול שאנו חווים אותה ונמצאים ליידה, היא הרי הופכת לחלק בלתי נפרד מאיתנו, היא משמיעה את קולה הרבה יותר מאשר אנו עצמנו משמיעים את קולנו, שלא לדבר על אלו שבכלל אינם משמיעים קול.

נטע, אין לי ביקורת כלפיי ההתכתבות בינכן, כתבתי כבר שמה שאתן עושות לדעתי מחמם את הלב, ותאמיני לי שאני מאוד מאמינה בתקשורת וירטואלית, אפשר להגיד יותר, אפשר לשמוע יותר, אפשר להקשיב יותר, אפשר לאפשר יותר, אבל לטעמי צריך לסגל זאת גם בחיים, אחרת נתרגל לוירטואליות הזו שאולי מגנה עלינו ואולי הרבה יותר קלה מהחיים האמיתיים בהם בני אדם מביעים את קולם, בהם נשמע קולם, בהם הם מאפשרים לעצמם לתפוס מקום בתוך חברה, בתוך מקום עבודה, עם בני אדם שלא תמיד מוצאי חן בעיניי...עם אנשים אשר מסתכלים להם בעיניים ולפעמים רואים כלום...עם אנשים שרואים אותנו כפי שאנחנו, לאחר הורדת המסיבות, זה הטיפול האמיתי לדעתי. אגב אני כנראה גם מהנקודה הזו מאוד מאמינה בטיפולים קבוצתיים.

נטע יקרה, אני לא מפקפקת בהתמודדות שלך, להפך.....שצעדייך אל עבר ההחלמה רק יגדלו ויגדלו מיום ליום ותוכלי להרגיש חופשייה להיות את עם כל מה שאת וכל מה שיש לך להציע לעצמך ולעולם. אני בטוחה שיש לך המון.

חיבוק,
אני.

מעריכה את הכנות בדבריכן,עצם הדו שיח הזה לטעמי הוא ניצחון.היכולת להגיד את מה שעל ליבנו,מבלי לחשוש.
תקווה-כפי שכבר כתבתי לך במייל לא מזמן,ידעתי שמה שכתבת יעורר כאן אנטגוניזם,ובצדק.
כפי שציינת,יש מצבים בהם כל אדם מדבר מהבטן הרכה שלו,אבל צריך לזכור את זה ולא להשליך את זה על הכלל.אני חושבת שנעשית כאן עבודה מדהימה של התמודדות של הבנות.זה ממש לא ברור מאליו.ולוקח זמן כפי ששתינו יודעות עד שהדברים מחלחלים פנימה(את אמורה לדעת זאת אחרי 12 שנים חולות,לא??),אבל זה לא סותר את הכנות או מתקרב אפילו להגדרה של צביעות.אני לא רוצה להרחיב יותר,למרות שאת יודעת מה יש לי עוד לכתוב,ואת זה כתבתי לך באופן פרטי.אני רק חושבת שאם את מדברת כאן על לקחת דברים,על צביעות,יש צורך קודם כל לעשות בדק בית ולא להתיימר לדבר על אחרים.אנשים כאן מורידים את המסיכות,לומדים לא לפחד ממי שאת,אני חושבת שהרשת הוירטואלית היא מקום טוב להתחיל.הרי רובנו בזמן מחלה פעילה ניתקנו את הקשרים החברתיים שלנו,וכאן יש לנו אפשרות ליצור קשרים חברתיים מבלי לפחד להפגע..אני לא מסכימה שמערכת יחסים בין שתי בנות חולות היא בעייתית,כמו שלא תמיד היא בריאה.השאלה לאן סוחבים ןואיזה מערכת.אם הכיוון הוא ששתיים חוברות יחד כדי להחלים ונמצאות בתהליך טיפולי אמיתי,הקשר דווקא יכול להיות כן פורה,מחזק ,ומבין,בניגוד לקשרים עם אנשים אחרים שלא ממש מבינים מה עובר עלינו בה"א.אני חושבת שמיציתי את הדיון הזה,ואני חושבת שאם רובנו תפסנו את מה שכתבת כהתקפה,אולי כדאי שתבדקי עם עצמך ותביני באמת מתוך איזו הרגשה שלך נכתבו הדברים.

נטע יקרה-תמשיכי לכתוב,יקרה שאת.אני רואה את כל הדרך שאת עושה.האמביולנטיות הזאת היא טיבעית ומוכרת.אני לא רוצה שתציירי מציאות רק של הצלחה,אני מבקשת שתמשיכי לעדכן אותנו ולחלוק איתנו את הרגשות שלך.תמשיכי לכתוב כל עוד שזה מקל עלייך ועוזר לך להתמודד.אני כאן,כפי שאמרתי לא אחת,וזה המקום להתרוקן מבלי לפחד.

רוצה לציין,שאין כאן בשום דבר ממה שנכתב ביקורת או טענות.אני חושבת שהעלאת הדיון הזה היא חשובה כמו גם היכולת לדבר על הדברים.

שלכן,
קרן אור.

הי, בוקר אור!!!
איך את מרגישה?
ואו!!! היתי בהלם שאת 12 שנים סבלת:-(
אני ממש גאה בך ששרדת זה מממממממש קשה!
אני מבינה את תחושתייך ומילותייך כלפי איך שאת מגדירה את המחלה אצלך ,מעניין שאפשר להבין את זה בכמה מובנים...ומה שהכי מעניין שלא כולם מרגישות אותו דבר ,כמו למשל את רוח והקולות שמשתלטים לך על החיים.... בכל אופן אני מרגישה שיש איזה רוח (א') שמשתלטת עלי (כמו על עוד חלק ממכרי ) גם אם אני רוצה וגם עם לא....
אני גם כן שמחה ששיתפת, כאן בעצם המקום לפרוק ולשתף :-)
איך את מרגישה היום? יש לך שריטות או צלקות מהמחלה?
אני מאמינה גדולה שיש לך הרבה סיפורי הצלחה אותם עברת לאורך כל הדרך ואת מוזמנת לשתף אם תרצי אולי זה יתן מוטיבציה לכולן לספר בהצלחות!
אני מודה שהנקודה הזאת שהעלת לגבי הניצחון נתנה לי לחוש ולראות גם בצעדים הקטנים ניצחון שאיאפשר לזלזל בהם...
המשך יום טוב
אוהבת
נטע

נטע,
לא הייתי פה ולכן לא הגבתי לך.
מקווה ששלומך בסדר .
רציתי להגיד כמה דברים,
אז כן הייתי חולה 12 שנה, אלו היו שנים בהם התבסס הבסיס שלי, בהם הוא נבנה.
אז אגיד לך את האמת, אני יצאתי מההפרעות אכילה הקשות שהייתי, יצאתי מזה.
אני לא יודעת עד כמה אפשר לצאת מהפרעת אכילה, אני יכלה להגיד לך שאפשר שהיא לא תחיה,
אני יכולה להגיד לך בביטחון מלא שאצלי תקופה לאחר שיצאתי מהמקום הנוראי בו "נחתי"
12 שנים, הרגשתי חופש, הרגשתי שאני מכירה חיים חדשים..אבל אני מאמינה שתמיד יש אצלנו
איזשהו גרעין "מקולקל" , משהו שונה, כאוב כזה, מפוחד...דעתי היא שהפרעת אכילה מחזיקה
בתוכה פחד עצום מהחיים, מבני האדם, מהכל..
לי יש הרבה דעות קצת שונות על הנושא של ה"א, אולי מפני שהייתי במקום הזה 12 שנה..
אולי בגלל שהספקתי להכיר את המקום הזה יותר מדי, אולי בגלל שרוב חיי הייתי במקום הזה.
ואם את שואלת ותוהה הייכן אני היום, אז אכן יצאתי מההפרעת אכילה שליוותה אותי כ-12 שנה
בהם הייתי כלואה ומפוחדת.
אך לפני פחות או יותר 4 חודשים עברתי אירוע קשה של מוות של חברה שטלטל אותי,
ומשם הדברים רק הסתבכו ואני הסתבכתי בתוך הפחדים ובתוך הקשיים ובתוך כל ההצפות
מהעבר, וכן, לאחר מקום מאוד טוב שהייתי בו, הרגשתי איך אני צונחת בשנית..
אז אני מודה שצנחתי, ואני מודה שהיום אני לא במקום הכי טוב ובטח לא במקום שאני מאחלת
לעצמי...אבל אני יודעת בצורה מאוד בטוחה שזו לא אותה הפרעה שליוותה אותי, זה איזשהי
אפיזודה, כי לשם אני רגילה לחזור..את מבינה? אני לא משלה את עצמי, ברור לי לגמריי
שגם המקום הזה שלי הוא לא טוב..אבל היום אני מבינה שאסור לי לחזור למקום הזה,
לא כועסת על עצמי ולא מאשימה את עצמי, הרי את יודעת..מבחינתי זה כמו "לחזור לבית", אולי
זה הבית מבחינתי שמעולם לא היה לי, פה אני עוצרת את המחשבות החולות שלי, זו המחלה שמדברת מתוכי, המחלה שליוותה אותי כמעט כל חיי.
אז שוב כמו שאמרתי אני לא כועסת ולא מאשימה את עצמי, אני כעת מנסה לסלוח לעצמי ולמצוא
את המקומות שעושים לי טוב בחזרה, מנסה להחזיר אותם לחיי, מנסה למצוא דברים אחרים,
מנסה פחות לפחד מאנשים, לסמוך...ולא, לא קל לי...אבל אני עושה זאת כי אני יודעת שאני חייבת
ושזה מה שנכון לי כרגע.

אז תדעי לך נטע, שכל החיים מלאי התמודדויות, אף פעם שום דבר לא בטוח, אף אחד לא יוכל
להבטיח לנו שלא נחזור לסורנו שנית, אף אחד לא יוכל להבטיח לנו שלא ניפול מפני שאנחנו במקום
גבוה ובטוח, את יודעת שלפעמים דווקא ככול שמהמקום בו אנו נמצאים (יחסית לעבור) גבוה ובטוח
יותר, שם טמונה הסכנה, שם החבל הכי דק שאולי ניפול, כי כשאנחנו מרגישים הכי הכי חזקים,
קיימת מחשבה שיש לנו את השליטה, ואז כמו שאת בטח יודעת..השליטה שקרנית, ושוב אנחנו
יכולים למצוא את עצמנו במקום של הפרעת אכילה פעילה או של כל התמכרות או שימוש אחר...

אני מאמינה בלהודות בחוסר אונים מול המחלה, מול ההתמכרות שלנו, אני מאמינה שככה
אנו מודים שהיא יותר חזקה מאיתנו, משחררים את השליטה שאנו כ"כ כמהים אליה ובעצם איננה
שליטה, אלא ההפך..
ומתוך המקום הזה לעשות צעדים קטנים קטנים של חוסר אונים, לא להתקרב למקום הזה כי כמו
שאמרתי אנו חסרי אונים שם..לא לנסות ולבחון את עצמנו כדי שחלילה לא ניפול.
יש דברים חזקים מאיתנו, אני באמת חושבת ככה.
פעם חשבתי שאני צריכה להיות חזקה מהכל, שאם יש לי הפרעת אכילה, אני אתמודד מולה,
אביס אותה, אסתכל לה בעיניים ולא אפעל עליה ומתוכה, אבל נכחתי לדעת ולראות שזה לא ככה-
אסור לי להתגרות בה, אסור לי לשחק ולבדוק מה היכולות שלי..
כי ללא ספק אני חלשה...וללא ספק יש לי קשיים שלי שיכולים להחזיר אותי אליה, אני צריכה לשים
את עצמי במקום הכי הכי בטוח כדי לא לגרות אצלי את המקום החלש שלי כדי לא ליפול אל זרועותייה
"המנחמות" בשנית..
וכן, גם היום ממש וכל יום אני בוחנת מה מפיל אתי, בוחנת מה מחליש אותי, בוחנת אלו דברים
מחזירים אותי למחשבות רעות, לרצונות לחזור להפרעת אכילה, מה גורם לי שוב פעם לדבר מתוך
אוכל, מתוך הלכאה עצמית.....
ולפעמים לא קל מה שאני מגלה, לפעמים זה מעלה הרבה שאלות ותהיות...אבל אני משתדלת
באמת מאוד מאוד מאוד להישאר במקום שאני רוצה להיות בריאה, ואסור לי ליפול. כמו שאמרתי-
לא קל, אבל אני מניחה שזה אפשרי...כל עוד נרצה, כל עוד נלך בדרך ההחלמה,
ולא אני לא תמיד הולכת בה, ואני לא אהיה צבועה ואני לא אגיד דברים שאני לא עושה..
אבל אני משתדלת שתדעי. ובאמת שאני רוצה ויודעת שאני עושה פעולות למען זה כהיום.

מצטערת אם לא מובנים דבריי,
מאחלת לך סופ"ש נעים ומעניין.
אני.