פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אני מחפשת פורום תמיכה לבן בשנות ה 20 בשלבי החלמה
מ"הפרעת אכילה ". מעונין בקשר עם בנים במצב דומה.

הפורום מקבל בזרועות פתוחות גם בנים.ה"א תוקפת את כולם,לא משנה מאיזה מין הם.ההתמודדות היא אותה התמודדות,ואנחנו נשמח אם הוא יצטרף אלינו.
לא מכירה פורומי תמיכה שהם ספציפיים לבנים,אבל זה גם לא משנה.
אשמח לעזור אם יש עוד שאלות.
קרן אור

עצוב לקרוא את כל הכאב והייאוש ש"זועקים" ממכתבך.
את שואלת איך אפשר לעזור לך??את צריכה להחליט שאת מוותרת על הפרעת האכילה.אין קיצורי דרך.אני מאוד מתחברת לתחושת "החמצתי את הנעורים" שלי,כי המחלה גורמת לנו להפסיד בכל המערכות-את הבריאות שלנו,את האושר,את התקווה ואת כל הדברים הקטנים שאנחנו לא עוצרות ושמות לב אליהם.כי המחלה תופסת את כל המקום הזה בנו.ורק אחרי שתביני זאת,ותוכלי להרפות ,תעברי לשלב הפתרון.זהו השלב "הקל" יותר לטעמי,כי ברגע שיש לך "תוכנית אסטרטגית" את פשוט יודעת שאת הולכת בדרכה.ונכון,יהיו סטיות מהדרך,וצריך להתכונן אליהם."יצופו" גם תחושות קשות,שניסית להקיא אותם ,ועכשיו תדרשי להתמודד איתם.זה לא תהליך מהיר או קל,אבל זה אפשרי ואם תעברי אותו את תביני שכל דקה של סבל והתמודדות עצמית היתה שווה את זה.
ועכשיו איך??אני מכירה את ההתלבטות "הכלכלית" שלך.ואני יכולה להגיד לך שיש מרפאות חוץ שאת לא משלמת שקל ומשלבות את כל האספקטים הנדרשים -טיפול תזונתי ונפשי.
אם תכווני אותי לאיזור מגורים,אוכל לתת לך טלפונים.ואל תדחי למחר,כי המחר כבר הצטבר ל-4 שנים,וכל יום שאת יכולה להתחיל לעשות משהו בשביל לקדם את עצמך,חשוב.
ועוד דבר-את לא עושה שום דבר לאמך,נכון היא תהיה עצובה מכך שהבת שלה הורגת את עצמה,אבל הדבר החשוב ביותר הוא-את.את עושה את זה לעצמך,ואת הסובלת היחידה והראשית בכל הסיפור הזה.ואת גם היחידה שתוכל להשים לזה סוף.
אז ליאן,אל תתייאשי יקרה.אפשר,רק תכווני אותי כדי שאוכל לסייע לך להתחיל לקבל טיפול.
קרן אור

קודם כל אני מודה לך מכל לבי על זה שענית לי כל כך מהר
אני באמת רוצה לעזור לעצמי ולהוציא את עצמי מהגיהנום הזה
אז... אני גרה בחיפה באיזור המושבה הגרמנית
אני מקווה שתוכלי למסור לי מידע לגבי מקומות שאוכל לפנות אליהם לעזרה וטיפול וריפוי גופני ורוחני
תודה מראש והרבה אהבה והוקרה,
ליאן.

ישנה מחלקה טובה בבי"ח רמבם בחיפה.אני מכירה מטופלות,שהטיפול שם עזר להם.כל שאת צריכה לעשות זה לפנות אליהם טלפונית והם ינחו אותך ויתאימו לך את הטיפול הנכון עבורך.
וכיוון שאת מעל גיל 18,זה נעשה בדיסקרטיות.
בהצלחה ותעדכני,
קרן אור.

שלום וברוכה הבאה!

אני שלי, בת 30, עם היסטוריה של 15 שנות הפרעת אכילה, מתוכן עשור של בולימיה. לפני 4 חודשים הצלחתי לחלץ את עצמי מן הגהנום הזה, כך שאני מסוגלת להזדהות עם הכאב והסבל שאת מתארת.

ראשית אציין שאין דרך קלה החוצה, אין קסמים ואין שיטה אחת מנצחת. כמו רבות אחרות, גם אני ביליתי שעות רבות בטיפול פסיכולוגי, יעוץ תזונתי וכו', אך דבר לא הועיל עד שקבלתי החלטה חד משמעית - להחלים.
טיפול פסיכולוגי ותזונתי הם כלים יעילים מאד להחלמה, אך תלויים ברצון אמיתי לצאת מהמחלה הזו ולפתוח בחיים חדשים. ללא מחויבות מלאה להחלמה, הטיפול אולי יקל מעט על המצוקות אך לא יוכל להוציא אותך מהבור השחור הזה.

ועכשיו אנסה להגיב באופן מסודר יותר להודעתך:
את כותבת שהתדרדרת לבולימיה כי היית "שמנה", ושאת חייבת להיות "רזה ויפה". אני בטוחה שלא היית שמנה כלל, מאמינה שפשוט כמו כל נערה, עם גיל ההתבגרות גופך התפתח והשתנה והיה לך קשה להשלים עם המצב הזה.
שנית, מדוע את חייבת להיות רזה? עלייך להבין שהסביבה תאהב אותך ותקבל אותך ללא שום קשר למשקלך, לשלושה קילו יותר ופחות. בטוחה שאת פשוט יפה, כך, כמו שאת.

ומאחר ואת בולימית כבר כ 4 שנים, בואי נשים את הקלפים על השולחן: את יודעת בדיוק כמוני שבולימיה אולי מאפשרת לשמור על משקל מסוים לאורך זמן, אך היא לא עושה אותך יפה יותר...
תביטי במראה ותאמרי לי בכנות - האם העור שלך יפה כשהיה לפני 4 שנים? האם השיער שלך מבריק ומלא כמו בעבר? האם השיניים שלך תקינות? ומה עם הציפורנים? העיניים שלך כבויות?
בולימיה הורסת הכל - מבפנים ומבחוץ.
ועכשיו נסי לענות - האם לא תהיי יפה יותר, חיונית יותר וחייכנית יותר עם שניים שלושה קילוגרמים נוספים אך ללא בולימיה?

ומה עם כל הזמן והכסף שהולך לאיבוד בעקבות המחלה?
תארת יפה מאד את המעגל הנורא הזה של זלילות, הקאות, הסתרה, מעגל שמוביל לתשישות פיזית ונפשית, לבושה, לתיעוב עצמי.
ממה שכתבת עולה שאת עצמאית מאד, עובדת ומפרנסת את עצמך. זה לא קל, וודאי שלא בגילך. חשבי על הזמן הפנוי, הכסף, ו החופש שתקבלי כשתשתחררי מכל זה.

כמו שכתבה לך קרן אור, את לא מאכזבת את אמך ואת אחיך, את הורגת את עצמך, לאט לאט, בדיוק כמו שכתבת. את צריכה להחלים עבורך, עבור העתיד שלך והבריאות שלך, ולא עבור אף אדם אחר.
ומי שאומר שהבעיה היא אצלך בראש, ושאת יכולה פשוט "לקחת את עצמך ביידים" ולצאת משם, לא מבין דבר בהפרעות אכילה או בנפש האדם.
להפרעות אכילה גורמים רבים, לא רק הרצון להיות רזה, וכדי להחלים דרוש הרבה יותר מפשוט "לקחת עצמך בידיים".

אז כמו שכתבתי בתחילת ההודעה הארוכה הזו, טיפול נפשי הוא חשוב מאד וייסיע לך להבין את המקור של הפרעת האכילה, מה מושך אותך לשם, למה את בורחת שוב ושוב למעגל האיימים הזה. אך ראשית, עלייך לבחור בנחישות בבריאות ובחיים חדשים.

המשך בהודעה הבאה -

לסיכום, אני מפצירה בך לגשת לטיפול בהקדם האפשרי מתוך מחויבות אמיתית לשנות את חייך, את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלך.
מניסיוני יכולה לומר לך שבולימיה לא נעלמת כך סתם, אלא רק מחמירה וכך גם הנזקים הפיזיים והנפשיים.
את צעירה מאד, יש לך הזדמנות לצאת משם ולחיות חיים מלאים ובריאים.
אל תאפשרי למחלה לקחת ממך עוד שנים טובות...

חיבוקים חזקים,
שלי.

שלום לך מתוקה
אני מאוד מודה לך על האיכפתיות ועל המכתב החם והאמיתי שלך...אני בכלל מודה לך על הזמן שהקדשת לכתיבת המכתב הזה
אני מתמלאת בתקווה כשאני רואה אנשים כמוך שיודעים איך אני מרגישה ומנסים לעזור לי
אני הגעתי לנקודה בחיים שלי שאני לא יכולה עוד לשאת את המחלה שלי
אני חייבת להחלים בשבילי ובשביל שאוכל לעודד אנשים עם אותה המחלה להחלים גם אני מקווה שאני אצליח
אני מאמינה שאצליח
תודה לך ולקרן אור על כל ההבנה שלכן
אני אעדכן לגבי
להתראות בנתיים
באהבה והוקרה,
ליאן

אין צורך להודות. בשביל זה בדיוק אנחנו כאן, וכמובן, גם כדי לקבל תמיכה מאחרות. המלחמה במחלה קשה וארוכה, ובהחלט בלתי נסבל להתמודד עמה לבד. תמיכה של מי שהיתה שם חשובה מאד.

ובקשה אחרונה ממך: כתבת שהגעת לשלב בו את לא יכולה עוד לשאת את המחלה הזאת. אז תחזיקי בתחושה הזו, אל תתדחיקי אותה, חשבי על זה, תבכי ותתייסרי אם צריך.
כי ההבנה שאי אפשר עוד להמשיך כך היא ההתחלה של הדרך החוצה.
ותמשיכי להאמין שאת יכולה להחלים!

בהצלחה!

אין צורך להודות. בשביל זה בדיוק אנחנו כאן, וכמובן, גם כדי לקבל תמיכה מאחרות. המלחמה במחלה קשה וארוכה, ובהחלט בלתי נסבל להתמודד עמה לבד. תמיכה של מי שהיתה שם חשובה מאד.

ובקשה אחרונה ממך: כתבת שהגעת לשלב בו את לא יכולה עוד לשאת את המחלה הזאת. אז תחזיקי בתחושה הזו, אל תתדחיקי אותה, חשבי על זה, תבכי ותתייסרי אם צריך.
כי ההבנה שאי אפשר עוד להמשיך כך היא ההתחלה של הדרך החוצה.
ותמשיכי להאמין שאת יכולה להחלים!

בהצלחה!

אני מבינה שעברה עלייך שבת מתוכננת כמו שרצית, אז זה כבר טוב. רציתי לומר תודה על מה שכתבת לי. בסך הכל אני כותבת את מה שעל לבי כאשר אני קוראת פניות כאלו ואחרות. ו-כן, פרפרה גרמה גם לי לחשוב על מה אני כ"כ נלחמת אם בעצם אני מרגישה כ"כ זיפת עם עצמי. זה גרם לי בהחלט לחשוב, אבל בסופו של סשן המחשבות הזה אני פשוט הבנתי שעד כמה שחרא לי, אני לא מוכנה לתת שוב להפרעת האכילה שלי להשתלט על החיים שלי. אני רוצה להילחם על הנורמליות שלי ועל היציבות הנפשית שלי ועל הבריאות שלי ואני לא רוצה לסכן את כל זה במילימטר, ובייחוד לאור כל מה שעברתי. וחוץ מזה, אני חושבת שכבר התחדדה בי ההבנה שאין לה מקום יותר בחיי (לפחות כך אני מקווה).

טוב, ועכשיו אני אלך לנסות לישון סוף-סוף...

צרור חיזוקים, לילה טוב ושבוע טוב!

כרונית.

באמת אוהבת לקרוא את תגובותייך.
אצלי, ללא ספק, ההכרה בעובדה ש99% מהסבל והכאב בחיי נובעים מהבולימיה, ושלמעשה היא אינה משרתת דבר מלבד המשך התבוססות בגועל, תסכול מתמשך ותרוץ שלא להתקדם בחיי, הובילה לתהליך החלמה.
בטוחה שהמלחמה על יציבות נפשית ובריאות פיזית תשתלם בסופו של דבר, ומאמינה שדברים טובים מגיעים לחיינו רק כשאנו פותחים להם דלת, ובכלל, מסוגלים להבחין בהם.
וכדי להבחין בדברים הטובים צריך להסיר את המסך הזה של הפרעות אכילה שמסתיר כל כך הרבה.
ונראה שאת כל כך מתאמצת לעשות זאת, כך שדברים טובים וודאי בדרכם אלייך...
יום טוב יקירתי!
שלי.

תודה על ההתענינות שלי, אני מקווה שגם את חשה בטוב,
עברה עלי שבת בהחלט נעימה והכאב בגרון התפוגג לו...
כן, הרבה מחשבות מעורר בי הפורום הזה והתכנים שלו... היום למשל הלכתי שוב לראיון עבודה, במחשבה שהפעם לא אדחה עבודה (כמו בכל הפעמים הקודמות) בגלל שיצא לי להתאמן קצת פחות או בערב ולא בבוקר כפי שאני אוהבת.. נראה אם אני אצליח לעמוד בזה...
שיהיה לכולכן רק טוב,
פרפרה

יודעת שכבר כתבו זאת, אך את חייבת לחשוב על הנקודה הזו:
האם יש סיכוי שעבודה מעניינת ומספקת יותר, תסייע לך להרגיש טוב יותר עם עצמך? האם עבודה טובה יותר תוכל לעזור לך לבנות מעט הערכה עצמית על בסיס הישגים מקצועיים ופחות על בסיס משקל הגוף?

והאם את באמת אוהבת את האימונים היומיומיים הארוכים כל כך, או שאלו הם בעיקר אמצעי לשליטה במשקל ובגוף?

בטוחה שאת יכולה לעמוד בזה!
דווחי על התפתחויות!

יום נפלא יקירה.
שלי.

אני שמחה שהפורום מעלה בך מחשבות,תתפלאי אבל גם בי.הוא מזכיר לי הרבה פעמים היכן הייתי.אני מזדהה כאן עם כולכן,כל פעם באספקט אחר.ואני יותר משמחה לדעת שאת מתחילה ליזום דברים למען עצמך וההגשמה שלך,שדוחקים הצידה טיפה את ה"א.את יודעת לפעמים כשמסתכלים על העולם דרך עיניים משוחחרות מה"א,אז מבינים מה מפסידים,ואיך החיים עוברים לנו מהר בידיים,בלי שממש חשנו אותם,בלי שחיינו באמת.
אני מאחלת לך הצלחה בראיון העבודה,ואני מקווה שעם הזמן תוכלי להבין על מה אני מדברת.אני יודעת שזה יבוא,רק שלכל אחת לוקח את הזמן שלה.
מאחלת לך המשך שבוע נעים,זה אפשרי..
קרן אור

כמו תמיד! כתבתי לך, יקרה שלי. מקווה שהגיע. ואם יוצא לך לענות לי - אולי כדאי שתשלחי לי מראש פעמיים?... מה לעשות? אל תשכחי שבדואר וואלה עסקינן...

בכל אופן, אני שמחה לשמוע שצברת כוחות, ואני רוצה לשלוח לך עוד קצת, אפילו שאין לי כל-כך...

ואני "ביליתי" בלימודים כל השבת. ועכשיו יש לי דפיציט לא רק בשעות שינה, אלא גם בסופי-שבוע...איזו באסה!

נשיקות ושבוע טוב!

ממני.

מה שלומך, יקרה? כתבתי לך באשמורת השלישית (...). מקווה שקיבלת. מקווה שכולכם בסדר ושאתם מבלים לכם בילוי משפחתי נחמד בחוץ.

שבת שלום ונשיקות!

ממני.

ברכות על השינויי,זה היה מהר....(אשמח לשמוע עוד כמובן...)
נשארתי במיטה היום,הייתי עייפה מכדי לזוז.
זהו,החורף כבר כאן.התחלתי רישמית עם המרקים,יאמי!!
וכומבן שהתחלתי כעת לסדר את ארונות הילדים,כבר ציינתי שהחורף מפיח בי אנרגיות שאוהבי הקיץ לא יבינו לעולם..אני אוהבת את האוויר הנקי והרטוב,אוהבת להתכרבל בבית ולרבוץ כל היום,אוהבת לשבת בערב ליד האח(אומנם מינייטורי,אבל בכ"ז) עם בעלי ולשתות כוס תה אחריי שהילדים הלכו כבר לישון...בקיצור אני אופטימית.
וזהו,מאחלת לך סוף שבוע נעים,וממשוחרר ממחוייבויות ומחשבות..
קרן אור.

טוב, חוץ מהפרעת אכילה - פעילה או כבויה - יש לנו לפחות עוד משהו משותף: גם אני מאוד אוהבת את סיימון וגרפינקל :)
לשאלתך - לא ציפיתי שתגידו לי שום דבר שאני לא יודעת... אני לא חושבת שאתן מקבלות את התמונה נכונה - אני לא בתת משקל, אבל כן, הבקע העמוק הפך לשריטה, אבל השריטה עדיין קיימת. את ההרפייה הזו שחלק מהבנות מתארות כאן - אין לי. וכן, אם הגוף שלי היה מאפשר הייתי חוזרת לתת משקל. היום אני גם אשלים עם BMI 20 , אפילו אשלים באהבה. אני מקווה שאני לא מאוד רחוקה משם היום .( אולי זה השיעור מכל הסיפור שאני עוברת בשנים האחרונות?)
גם אני מעל גיל 30, כולם אומרים שאני נראית מצוין, מתפלאים איך אין לי בן זוג - אבל אין לי, ואני באמת לא ממש מבינה למה, אני עובדת בעבודה שאני לא אוהבת כי רק ככה אני יכולה להכניס 3 שעות אימון בבוקר, מכל כיוון שאני לא מסתכלת החיים שלי ממש לא משהו, אז בעצם למה כדאי לסבול כל כך? ולא, אל תבינו לא נכון זו לא אמירתו של השכוב על פסי הרכבת אלא סתם מחשבות שמובילות אותי למסקנה שהדבר היחיד שבאמת משאיר אותי אם איזושהי תחושה טובה בחיי - זה שאני ארד במשקל ושאני אוכל מאוד מעט. חולני ? כן. מובן? לא תמיד. רצוי? ממש לא. מציאות? כנראה שכן.
אני תקועה בהרבה רבדים של חיי, וגם ברובד הזה. אולי אם היתה לי זוגיות זה היה נראה אחרת. אבל אין לי, אז מה הטעם לנדוד במחשבות סרק.
דרך אגב, סתם שאלה - למה בחרת בכינוי כרונית? לפי מה שאני מבינה מדברייך עברת את השלב הזה, יכול להיות שהוא מתאר את המצב שלי יותר מאשר את שלך...
בכל מקרה סופשבוע נעים לך ולכולן.

התמונה שאת מגדירה "כנכונה" לא משנה את הפרטים החשובים-שלא משנה באיזה משקל את!!ההפרעה היא הבעייתית!!ההתנהגות והחיים שמושלטים על ידה,והשליטה שלה בדפוסים הכללים שלך(את בעצמך כותבת שהשלמת עם עבודה פחות טובה מבחינתך,רק בגלל שהיא מאפשרת לך להתעמל באופן אובססיבי)-היא המחלה!
את כותבת שאין לך בן זוג ואת לא מבינה למה-אני אגיד לך למה:כי המחלה היא בן הזוג שלך,והיא לא מאפשרת\תאפשר לקבל שום קול אחר "בריא" יותר.כדי להיות נאהב צריך להיות מסוגל לאהוב,והמחלה היא בן הזוג הקנאי שלך שעד שלא תשתחררי ממנה,לא תאפשר מקום לבן זוג אמיתי ותומך.אנחנו צריכות ללמוד לאהוב את עצמנו,כי איך יאהבו אותנו אם אנחנו לא מאושרות מהמראה שלנו,ממי שאנחנו???
סוף שבוע נעים,
קרן אור

עניתי לך כאן בבוקר, אין לי מושג לאן זה נעלם...כבר לא זוכרת מה כתבתי אבל בשורה התחתונה - הכל ידוע בראש, בראציונל, יכולת הביצוע והמימוש - שואפת לאפס...
תהני מהסופ"ש...

עצוב ומרגש כאחד לקרוא את מה שאת כותבת...אבל אני יודעת כמה את נאחזת,כמה את נלחמת,בעיניי זאת השליטה האמיתית,לא לוותר.גם לי אחרי 5 שנים "בריאות" יש לפעמים רצון להרים ידיים,לוותר,לזרום ולא להתמודד,אבל אני מבטלת את התחושות הללו,וכנראה שלכל מי שסבלה מה"א באיזשהו אופן תמיד המקום "המוכר" יקרוץ,וינסה למשוך אליו חזרה..אבל את ואני וכל מי שיצאה ,יודעות עד כמה זה בור שחור וסוחף,ועד כמה קשה עבדנו כדי להרים את הראש,ולנשום אוויר נקי לריאותינו החנוקות מקוצר החיים...אני אופטימית,כי אני יודעת שהמאמצים ישאו פרי,ואת יודעת למה??כי הבנו כבר לפני כמה שנים את האשליה שהמחלה מנסה למכור לנו,ו"עבדנו" מאוד קשה כדי להגיע לנקודה שבה כל אחת מאיתנו נמצאת,גם אם היא לא מקוטלגת או נמצאת באיזה שלב דמיוני,ואני מסכימה איתך שכל אחד עובר את השלבים בקצב ובצעדים שמתאימים לו...
אהובה שלי,אוהבת אותך את כבר יודעת,ואני מקווה שכל יום שיעבור את תלמדי איזה בן אדם מדהים את,ותאהבי את החבילה שנקראת כרונית.
שבת שלום,
קרן אור

את צודקת בהחלט - את כבר יודעת מזמן שאני חושבת שכל מי שסבלה מה"א תישאר מצולקת עם זיק של חולי שתמיד יישאר שם בפנים. פשוט משום אחרי גיהנום נפשי ארוך שנים שכזה, אין מצב להישאר ללא פגע.

את חושבת שיבוא יום ואני אוהב את כרונית? לא יודעת. אני לא מחפשת לאהוב אותה. יספיק לי להשלים אתה.

אני חושבת שלחיות ללא ה"א פירושו של דבר לחוות את הרגשות במלוא עוצמתם. ברגע שנופלת ההגנה הפסיכולוגית שמספקת ההפרעה, את נשארת חשופה מול כל הקושי הנפשי שלך. יש שיקראו לזה "לחיות את החיים האמיתיים", אבל זהו, שאני לא אוהבת את החיים האלה. לו הייתי אוהבת אותם, יתכן ולא הייתי מפתחת הפרעת אכילה אידיוטית וארוכת שנים שכזו. מה שאני מנסה לומר הוא, שלא מחכה לי כד של דבש בשום מקום - לא בתוך ההפרעה, וגם לא מחוצה לה. אבל לפחות אני "חיה את החיים האמיתיים", נכון?

המון תודה, נשיקות ואהבה!

ממני.

ראשית, הפרעת האכילה שלי אינה כבויה, והיא גם לא תכבה. מדוע? כי הרי היא נובעת מנסיבות חיי, שפצעו בי לנצח. אבל זה לא מונע בעדי מלהילחם בה ולהשאיר אותה בשליטה ועל אש קטנה.

שנית, אני לא רוצה לדבר כרגע על המשקל שלך, בתת או לא בתת, ועל כל הנתונים היבשים (אך החשובים, אין מה לעשות) האלה, כי הרי מדובר בתחושות סובייקטיביות, והתחושה האישית היא זו שקובעת את נקודת היחס שלך לעניין. אז אני אדבר רק על המצב הנוכחי שלך.

יקירתי, האם טרם התעוררת מן האשליה הזאת?? הרי התחושה הטובה הזאת שמקורה באי אכילה ובירידה במשקל היא רק אשליה, וכדרכה של אשליה, ארוכה ככל שתהיה, גם היא תתפוגג בסופו של דבר ותשאירך מרוסקת לרסיסים על הרצפה, ועם דכאון גדול מאד.

ואז מה יהיה? תתאבדי? תלכי לפסי הרכבת? או שאולי בסתר לבך את מקווה שהיא תקדים ותהרוג אותך לפני כן?

עד לפני כשנה-שנה וחצי עוד הייתי תקועה בנקודה מחשבתית כמו שלך - שאני מוכנה להקריב הכל כדי לשמר את "פירות" ההפרעה הזו. ואכן הקרבתי. התפשרתי בעבודה (שתהיה לי פחות קשה כדי שאוכל להתמיד בהרעבה שלי), התפשרתי בלימודים (האטתי אותם עד כדי סף פרישה מהם), התפשרתי בחיים. אבל אח"כ הגעתי לכזאת נקודת מיאוס והבנתי שאין לי יותר לאן ללכת. די, מיציתי את ההפרעה הזו לגמרי, אני מכירה את כל התחושות שלה, לא נותר שום "היי" אלא רק דאון, ומה שהכי הרגיז אותי – לא ירדתי יותר גרם במשקל. פשוט – הכל נעצר מבפנים. זהו. ו-כן, איבדתי טעם ומטרה, הרגשתי חרא ביותר, רציתי למות, אבל הנה, אני פה. למה?? ת'אמת?? אני בעצמי לא יודעת למה. משהו בי מבפנים לא נתן לי לפרוש באמצע. אני רוצה לצלוח את החיים שהוקצבו לי בצורה נאותה מבלי לגדוע אותם באמצעם. אני מחפשת בכוח משמעות. ומעל הכל - אני רוצה להאמין שהמאמצים הסיזיפיים שלי היום ישאו פרי מחר.

מדוע אין לך זוגיות? נו, זה ברור. יש לך זוגיות, אבל לא עם הדבר המתאים (בערך כמוני). ולא תהיה לך זוגיות בריאה עם גבר עד שלא תסתכלי לעצמך בעיניים ולא תסיטי במהירות את המבט. ולכן אני לא מתפלאה על עצמי למה אין לי בן זוג לחיים. זה דווקא נהיר לי ביותר.

לשאלתך – בחרתי בכרונית כי זה הכינוי ההולם אותי ביותר. כתבת ש"עברתי את השלב הזה". איזה שלב? יש הרבה שלבים בדרך. אני עוברת שלב-שלב. אני לא בריאה, אני כבר לא חולה, אני היא מי שאני, מנסה להמשיך מבלי לדחוס את עצמי בכוח להגדרה כזו או אחרת. וכן, אני כרונית, כי לא להאמין, אבל חלפו למעלה מעשרים שנה מאז התחלתי לתרגם את שנאתי העצמית ולנסות לעצור את חיי בחדרי חדרים בדרך חולנית ומעוותת. אז כרונית הוא אכן הכינוי ההולם אותי ביותר.

שיהיה לך המשך ערב נעים.

כרונית.

נשמע שאת מדברת מתוכי...אין מה להוסיף מרעיד ועצוב... כנה ואמיתי להחריד... אני כבר התרסקתי לתהום הריקנות שאת מתארת, רק שבניגוד אלייך "אספתי" את עצמי דרך הפרעת האכילה בחזרה, לאותו לופ אינסופי שסופו ידוע לי מראש... לא יודעת מה לעשות, איך איך איך להגיע למקום שאתן כולכן מתארות...
:(

תקשיבי לי - את לא אספת את עצמך בחזרה. את ברחת בחזרה לזרועות המחלה שקרצו לך שם, כי את חיקה, עד כמה שהוא רע ושטני, את מכירה, ותמיד הרבה פחות מפחיד לחזור למה שמכירים.

איך תגיעי עם עצמך למקום אחר?? רק בעבודה קשה. רק בסוג של התחלה של ויתור. ברגע שמתחילים ולוותר - הלחץ יורד. זה מין חוק פיזיקלי כזה. זה כמו שאת רבה עם מישהו, ואתם מתווכחים ומתווכחים והעצבים ממריאים והצעקות רמות... ואז פתאום את מחליטה לצעוק: "טוב, בסדר!!!". אוטומטית האווירה משתנה ומפלס העצבים יורד.

גם כאן זה דומה. ברגע שתפסיקי לריב עם עצמך ועם גופך, ריב שלא מוביל לשום מקום אלא רק לחולי ולמוות, רק אז יתחיל השינוי. ברגע שתתחילי ללחוש לצרכים הבסיסיים שלך "טוב, בסדר" - הם פחות יציקו לך ויאפשרו לך להתחיל לטפל בעצמך אט-אט.

הרי ברור לך שככה לא תוכלי להמשיך, נכון? הרי את יודעת הכל ואני לא מחדשת לך כלום.

ועוד משהו: את מדברת על "המקום ההוא שאנחנו נמצאות בו". אז שוב, אני אדבר רק על עצמי: היום אני נמצאת במקום אחר מבחינת המחלה, אבל אני אותו אדם ואני לא אוהבת את עצמי ויש לי הקשיים שלי. אז גם כאן - אין שחור-לבן. יש רק גוונים - כהים יותר או בהירים יותר.

תרגישי טוב.

כרונית.

ברור שהאספתי היה במרכאות, וברור שהשליטה הכי גדולה באה מהרפיית השליטה, חוויתי את זה ולו לזמן קצר לפני שנתיים או שלוש וההרגשה הייתה אלוהית... הראש עובד וקודח ב"איך" אולי גם פה צריך קצת להרפות..
לא יודעת מה להגיד לשם שינוי נגמרו לי המילים...

פרפרונת, גם לי אין כ"כ מה להוסיף על כל מה שכבר אמרתי. האם היית רוצה לשחזר את ההרפיה הזו של לפני שנתיים-שלוש שאת מדברת עליה? במידה וכן, את יודעת טוב מאד מה את צריכה לעשות. ואם חלילה לא - אז באמת שאין מה לעשות. אלה הם החיים שלך, והאחריות עליהם מוטלת רק עלייך.

אגב, חוש הומור הוא נפלא, אבל כפי שאת רואה - הוא ממש לא עוזר כשזה מגיע להפרעות אכילה.

שתהיה לך שבת נחמדה,

כרונית.

מה שלומך, יקירה? אני מבינה שעברת ממש עכשיו שינוי טרי ומבטיח, אם כי אינני יודעת מהו. בכל אופן, אני מניחה ומקווה שההרהורים והלבטים האחרונים הובילו אותך לקבלת ההחלטה הנכונה, ובכל מקרה אני מאחלת לך בהצלחה בהמשך.

אני בסדר, תודה. עבר עלי שישי די טיפוסי, כאשר העננים שבשמים תרמו גם להתעננות שבתוכי. אך מה לעשות? כזו אני, ובזה אני מאד שונה מקרן אור החמודה...

ו-לא, אני לא חושבת שזה טיפשי בכלל. הרי כל שינוי במצב מסוים בחיים מעורר אדוות של שינויים ברדיוס שלו, ודבר מוביל לדבר. זה כמובן פועל גם לחיוב וגם לשלילה, כאשר המטרה הכללית בחיים היא לנתב את זה לכיוון החיובי בלבד.

נכון, המלחמה שלי היא מלחמת חרמה, ומה שכתבתי לפרפרה בעצם משקף את האמת שלי ותו לא. זה המצב שלי, אלה החיים שלי וזה מה שיש. אני שמחה שאת רואה את מושג הכשלון כפי שאני רואה אותו, לפחות בכל הקשור למחלה, ואני בטוחה שזו הסיבה לכך שאת מציינת בימים אלו גמילה בת ארבעה חודשים. גם אני בהחלט מאחלת לך שהמאבק הפנימי הממושך יסתיים בנצחון בריא.

וזו ההזדמנות גם להגיד לך שאפו על 4 חודשים "נקיים". כל הכבוד!

תודה על התגובה החמימה ושבת נעימה!

כרונית.

מה שלומך יקירתי? האם הצלחת להפיג מעט את התשישות בבוקר שישי רגוע? או לחילופין, האם התשת עצמך בנקיונות וסידורים?

ההודעה שלך ריגשה אותי מאד. את כותבת על המלחמה שלך באופן ישיר כל כך וללא שום רחמים עצמיים. כואב לקרוא, אני מרגישה המון ביקורת עצמית קשה וחותכת. ועם זאת, תמיד משמח לשמוע על קיומם של הקולות הטובים, של כוחות האור הנלחמים בכוחות החושך...
ומרגישה בדיוק כמוך - כשלון, בעיני, הוא לחזור ולאפשר למחלה לשלוט בי ולחיות באשלייה ששליטה במשקל היא שליטה אמיתית, ראויה, שתעניק לי איזה סוג של אושר וסיפוק עצמי.
מאחלת לך ולי שהמאבק הפנימי יסתיים יום אחד כשידם של קולות ההחלמה והבריאות תהייה העליונה.

אני אכן עמוסה, אך לשם שינוי דווקא בתהליך חיובי ומשמח של שינוי (מיקום. לא אפרט במילים אך נראה לי די ברור...). מקווה שהשינוי הזה יעזור לי להמשיך הלאה בדרך טובה, לא רק במסלול ההחלמה אלא גם בתחומים אחרים.

זה אולי קצת טפשי, אך לפעמים אני מאמינה ששינוי אחד, גם אם הוא חיצוני ושטחי בלבד, יכול לעודד עוד כמה שינויים חיוביים והתפתחות קדימה.
והאמת היא, אף אם זו אמונה טפשית, מה זה משנה? העיקר שהיא מגבירה את המוטיבציה שלי להשתפר ולהתקדם!

כמובן שגם אני אוהבת להאזין לצמד המופלא, אך אצלי הם מתקשרים לנסיעה, טיול, משהו ששומעים באוזניות באיזה אוטובוס מלא אנשים ובכל זאת מרגישים לגמרי לבד... ואחריהם בוב דילן.

שיהיה לך סוף שבוע מאד רגוע יקירתי, מקווה שנפגש שוב במהלכו.
חיבוקים חזקים,
שלי.

אכן התקדמות רצינית!
ומקווה שבאמת נשארת במיטה עם קפה, עיתון ונמנום קצר עד ששבו הילדים מהגן.
איך את מרגישה? יש שיפור?
אין צורך להודות לי, רק חשוב שתזכרי שכבר פזרת פה אין סוף קרני אור חמימות ובהירות, קרניים שמצביעות על דרך וכיוון ספציפיים מאד... קרניים שמכוונות שוב ושוב אל נקודה טובה יותר ובריאה יותר.
עד כה עבר עלי יום נעים ביותר, התעמלות בוקר וטיול קצר עם חברים. המשך הערב והלילה מתוכנן להתכרבלות על הספה, קריאה ואיזה סרט, כי מחר כבר שוב מצפים לי כל מיני סידורים ועניינים טכנים משעממים.
ולשמחתי הרבה, סוף שבוע זה משוחרר ממחויבויות משפחתיות וטוב שכך, כי קצת נמאס לי...
שיהיה לך סוף שבוע נפלא יקירתי, תרגישי טוב!
נשיקות,
שלי.

כואב מאד לקרוא אותך, וחייבת לומר שגם מתסכל.

עם זאת, אני מסרבת להאמין שאין דרך החוצה, שכוח רצון, החלטה נחושה וטיפול מתאים לא יכולים לעזור.

אני לא תמימה או שאננה, ברור לי שרמה זו או אחרת של אובססיביות למשקל גוף ולמזון תשאר תמיד. אך בהחלט מאמינה שאפשר ללמוד להתמודד ולקבל משקל גוף שאינו מושלם מבחינת התפיסה החולה שלנו, וללמוד לחיות עם משקל גבוה יותר, בריא יותר.

מאמינה שאפשר לסלק חלק גדול מהמחשבות הטורדניות ולפנות מקום להרבה דברים אחרים, בעיקר לכאלו שמאפשרים אושר וסיפוק אמיתי, ולא רק שביעות רצון רגעית בלבד כמו זו שמתעוררת כשהמשקל מצביע על ירידה, כשהבגדים נופלים ממך, או אחרי אימון, המנעות ממזון, או ה"היי" של אחרי זלילה/הקאה.

לא יכולה לדבר בבטיחון שכזה כמו קרן אור, כי לפני עוד דרך ארוכה. אך בכל זאת, אני לא מתכוונת להרים ידיים, גם כאשר יעלה המשקל.

15 שנים של מעגלי הפרעות אכילה הספיקו לי. לא מתכוונת לערוך גם פוסט-דוקטורט בנושא.
מקווה מאד שתבחרי להמשיך את חמש השנים הטובות יותר שהיו לך, גם במידה גדולה יותר מ 36.

לילה טוב,
שלי.

שלי יקרה,
מה שכתבתי לקרן אור - גם בשבילך.
מתפוצץ לי הראש, פורשת כרגע, אולי אשוב אח"כ...

נראה לי שאני לא מצליחה להסביר נכון את המצב, אז אני אנסה בכל זאת, וכמה שיותר קצר, רק כדי שלא נדבר בשני רבדים שונים:
מגיל 14 עד גיל 27 שקלתי בין 32-44 ק"ג, הגובה שלי הוא 1.68, בערך מגיל 14... אשפוזים, טיפולים - תמיד שיתפתי פעולה עם הטיפול ולא התנגדתי... רק שהמשכתי לקחת 100 לקסעדין ולהקיא כל מה שנכנס לפה...יש תקופות שיותר ותקופות שפחות. הייתי מאושפזת בתל השומר כמה וכמה פעמים, צברתי שם בסה"כ וותק של שנה פלוס.. וגם 68 !!!! יום של זונדה מלאה, 24 שעות, כי מערכת העיכול שלי נהרסה לחלוטין והיה צורך לשקמה מאפס, כמו פג, ככה הגדירו את זה שם.
בכל אופן אחרי הפעם האחרונה שהייתי שם לפני 5 שנים השתחררתי במשקל 49 ק"ג עם תפריט של 2000 קלוריות שאותו צמצמתי מיד בחצי כשיצאתי ומאז התחלתי לעלות ולעלות ולעלות... ברור שמשהו השתבש ועל המשך הסיפור כבר דיברתי פה... דווקא עכשיו ירדתי קצת אז כדי לא לפתוח פה לשטן עדיף שאשתוק...אבל כמובן שאני אוכלת כ- 600-700 קלוריות ומתאמנת בין 12-17 שעות בשבוע, הרב אימון עצים.
זהו , רק כדי ליישר קו.
הקנאה בך, קרן אור נובעת בדיוק מהמקום שאני לא מסוגלת להיות בו ואת מצאת את הכוחות כן... מזה שיש לך משפחה וילדים, מזה שהרפית את השליטה.. אני לא שם . לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם לא היה משתבש אותו עניין עלום בגופי...נראה לי שהייתי יכולה להיות איפה שאת היום.
עצוב.
לי.

ברור לי מה השתבש-את כותבת שהשלמת עם הטיפול,אבל כולנו יודעים שבמצב כמו שהגעת לת"ש היית חייבת קודם כל להעלות את המשקל,הטיפול האמיתי השתבש שם,כי את רצית כבר להשתחרר אז כביכול שיתפת פעולה,אבל פרט ללהוציא אותך מכלל סכנת חיים באמצעים פיזיים,לא באמת "היית" בטיפול הנפשי שהוצע לך.זה לא אומר שהוא לא יעיל,זה אומר שבשלב לא יכולת\רצית לקבל טיפול אמיתי.וכמובן שהמחלה היא סימפטום למשהו עמוק הרבה יותר,אז היא חזרה ובגדול.
את כותבת שאת מקנאה בי-ואם אגיד לך שהמחיר שהייתי מוכנה לשלם הוא לשקול יותר ממך כרגע ובגובה נמוך יותר,האם היית עדיין מרגישה את אותה הקנאה??סתם נקודה למחשבה.
ברור לי כבר מה תהיה תשובתך ולכן אומר לך דבר אחד-המשקל לא ישנה את מי שאת,גם אם תירדי שוב לאותו משקל מסכן חיים,הכאב הבדידות הסבל ילוו אותך .טיפול אמיתי כן עשוי לשנות זאת.מהמעט שהכרתי אותך לא מתאים לך להרים ידיים ולוותר כך על האושר שלך.את בעצם אומרת דבר אחד-אני בוחרת לסבול.אני יודעת שאשלם מחיר יקר מידי בעצם בשביל כלום.כי הרי את לא הופכת מאושרת יותר כשאת יורדת במשקל נכון??זאת אשליה,שפרט לכמה דקות אושר על המשקל,נעלמות ונשאר רק הכאב האמיתי,זה שאת מנסה להחביא.
אם את רוצה להיות במקום שלי,קומי ותפעלי.
שלי עשתה זאת,וראתה שיש חיים אחרים טובים יותר שהיא לא הכירה כי המחלה חסמה את עינייה.אני בטוחה שאחרי שקצת הוקל לה היא לעולם לא תחזור לשם.כי היא הבינה שלמצוקות בחיים ולקשיים צריך למצוא פתרונות אמיתיים,ולא להתחבא מאחוריי הפרעה כזאת או אחרת.זה עניין של גישה.
עצוב??בהחלט כן.כי אני יודעת שיכול להיות לך אחרת,אבל את מסרבת לראות זאת.
תרגישי טוב,
קרן אור

אל תחשבי שההצלחה שלך היא בזכות אחרים,אלא רק בזכות עצמך בלבד!!!הרי את יודעת זאת משנים קודמות,שכשלא רצית ממש הסביבה לא מנעה בעדך את ה"א,נכון??
ונכון יש משהו בבית ריק שגורם לרגשות לצוף ואיתם גם לפחדים הרדומים,אני חושבת שזה נעוץ בחווית הבסיס שלנו ובפחד להיות לבד,הרי שנים הרגשנו לבד.אבל ההבראה שלך נזקפת רק לזכותך.
וחוץ מזה במלחמה כל העזרים כשירים,לא??מה רע שהם מגיעים ממקום טוב??
לכן אל תטרידי את עצמך בהירהורים האלו,עצם העובדה שלא נפלת מראה שהתקדמת המון,בזכות עצמך.
קרן אור

ובקשר לתגובתך הקודמת -
הבנתי שמדובר בשקט מהפרעות אכילה... ועל כך אני מקנאה...
ברור שמשפחה, ילדים, עבודה, כל אלו גורמים לרעשים חזקים מאד, אך גם לאושר רב, נכון?
ומבחינתי - רק בשלב של שקט יחסי מהפרעות אכילה אוכל לעבור "לשלב הבא", שהוא ילדים ומשפחה.
כך שבעיני, למרות הרעשים האחרים שטורדים את שלוותך, הגשמת את מרבית שאיפותי לעתיד.
וכמובן, מקווה שהבת תחלים במהרה ושיוקל לכולכם.

לגבי מחירים, תשלומים, ריביות וכו'... ההחלטה אמנם עלתה ביום אחד, אך קדם לה סבל רב וחיים שלמים שסבבו סביב המחלה. וגם הבנה שאצלי בלתי אפשרי להתקדם צעד צעד, יש להפתר מההתנהגות ההרסנית בצעד אחד כואב.
אך בואי לא נשכח שאת דפוסי החשיבה והתפיסות החולות לא ניתן לחתוך באופן שכזה, וזו המלחמה המרכזית כרגע.
ולכן דבריה של פרפרה החרידו אותי כל כך - אחד השלבים הקשים ביותר שעברתי, לצד הגמילה "הפיזית", הוא ההגעה להכרה שהקאות אינן עוד כלי, אמצעי, אינן פתרון לשום בעיה, גם אם מדובר בעליה במשקל.

כמו שכתבתי לליטל - בולימיה הרי אינה מחלה של "שמנות", הגורמים לה אינם רק נטייה להשמנה או מערכת עיכול עצלה ואיטית. זו נטיה חמורה להרס עצמי, וחייבים להפתר ממנה.

לא יודעת אם אספיק עוד לבקר כאן הלילה, אז בנתיים - לילה טוב מתוקה שלי, רק בריאות ושלווה!

מצטערת לשמוע שמדובר בצורה מסוימת של מחלת הנשיקה! ומקווה מאד שהמחלה המעצבנת הזו תחלוף במהרה!
אך במובן מסוים מדובר בחדשות טובות, לא? תוצאות הבדיקות וודאי יעזרו לרופא לתת לך טיפול מתאים הפעם, ולא עוד טונות של אנטיביוטיקה קטלנית שלא מועילה בסופו של דבר.

תודה רבה על המחמאות יקירתי, כמו תמיד, את מחממת את ליבי ומחזקת את בטחוני בעצמי.

אז תרגישי טוב מתוקה, תנוחי כמה שאפשר.
דרך אגב - האם כבר התרחשו האירועים השונים בעבודה שכתבת עליהם? הבטחת לי עדכון והסבר... אז בזמנך החופשי (אם יהיה כזה בקרוב...) דווחי!

לילה טוב, נשיקות רבות,
שלי.

תודה יקרה על החיזוקים והעידודים,לפניי עוד סדרת בדיקות שאצטרך לבצע,ואז אדע בצורה משמעית יותר מה קורה,אבל כל זה כאמור יקח שבועיים בערך.
האירועים בעבודה חלקם חלפו-מדובר בכנסים מקצועיים.יש בשבוע הקרוב עוד שניים,אבל כנראה שלא אהיה נוכחת בהם.
בכל מקרה אני כבר מרגישה יותר טוב,ומקווה שמחר יחול שיפור נוסף.הבעיה העיקרית שגם המנוחה שלי היא לא מוחלטת כי אומנם לקחתי חופשת מחלה אבל נותרתי עם ילדה חולה לא פחות בבית...
הבטחתי לך עידכונים תקבלי אותם כנראה מחר.
בנתיים ערב נעים,
קרן אור

שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר, מקווה שזה תקף גם היום... ואיך הילדה? האם גם אצלה מדובר באותו סוג מחלה?
איך עברו הכנסים? לי יש גישה די אמביוולנטית לכנסים מקצועיים (במקרה שלי, כנסים אוניברסיטאים). מצד אחד, מעניין לי מאד ונחמד לפגוש לראשונה אנשים שהכרתי רק מ"הדף". מצד שני, הצורך להתערבב בקהל ולפנות לאנשים זרים מלחיץ אותי מאד... בדרך כלל מבלה חצי יום בפינה, עד שמישהו לוקח אותי ביד ומאלץ אותי לפתוח ב small talk עם הסובבים...

כתבת לפרפרה שיש לך שקט בראש...
המשפט הזה עורר בי קנאה והערצה בו בזמן!

אז שיהיה לך הרבה הרבה שקט ויום מלא שמחה,
אוהבת,
שלי.

את יודעת יש לי שקט בראש מכיוון ה"א,אך תאמיני לי שיש לי רעש במקומות אחרים...הבת שלי חולה בדלקת ריאות חריפה.הייתי היום בביקורת אצל הרופא שנתן לי הפנייה למיון במקרה שהחום יזנק שוב כמו שקרה בליל אמש...וההקאות שלה חזרו..ואת יודעת כבר מה היחס שלי לגביי הקאות,זה מעורר בי קונטציות של גועל בגלל העבר...
אבל חוץ מזה שאני גמורה מעייפות וכרגע אני כמו הצבע של הקיר כי בקושי ישנתי,החום כבר ירד.ולצערי עוד לא הגעתי לבדיקות היום,לא יכולתי לגרור את עצמי מוקדם היום למעבדה בייחוד לאור ה"דבק" שהבת שלי כפתה עליי...
לגביי הכנסים-אצלי זה שונה כי אנחנו נמצאים באור הזרקורים,אז אין צ'אנס להיעלם.ובדר"כ יוצאים מאוד עייפים מהם.זה מאוד שונה מכנסים אונברסיטאים,כי לכאן מגיעים אנשים מאוד בכירים שכבר מתעסקים שנים בתחום.הכנסים הללו סגורים לסטודנטים או לקהל החופשי.
אהבתי שכתבת:אני לא מוכנה יותר לשלם את המחיר.את יודעת זה כל פעם מדהים אותי מחדש,כאילו איך ביום אחד פשוט החלטת שזהו.שנמאס לך לסבול וחתכת.זה בשבילי שליטה אמיתית,כי אני שנים הסתובבתי סביב זה,וגם ההחלמה שלי לקחה לי לא מעט זמן.כל פעם הורדתי איזשהו "הרגל מגונה".אני בטוחה שלמרות שאת "רק" אחרי 4 חודשים כאלו,ברור לי שעוד תגיעי לחמש שנים ועוד.כי הגישה שלך נכונה.את במקום אחר לגמריי.ואמרתי לך את זה לא פעם אחת אני יודעת,אך כל פעם כשאני קוראת את מה שאת כותבת זה מחלחל עוד יותר פנימה.וכשאומרים לי שאי אפשר,אני דווקא חושבת לא על עצמי,אלא עלייך.
טוב אני הולכת לנסות להשכיב את הבת שלי צהריים,ואולי גם את עצמי(אם יהיה לי מזל)
צהריים נעימים,
קרן אור

שמחה שחזרת, ושמחה שספרת על עצמך.
מקווה שעצם השיתוף במצוקה שאת חשה עוזרת לך מעט...

קודם כל, חשוב שתדעי שלבולימיה "נופלות" נערות ונשים, נערים וגברים השונים זה מזה, חלקם לאחר שסבלו מעודף משקל, אחרים בעקבות אנורקסיה, וגם כאלו שמעולם לא היתה להם בעיה של השמנה.
בולימיה מתפתחת לא רק מאהבה לאוכל, או בעקבות רצון לרזות וקושי לאכול "לפי הספר" - כמויות סבירות, מזון בריא.
הסיבות, המניעים מהם מתפתחת המחלה, גם הם מגוונים מאד ומשתנים מכל אדם, אך בהרבה מקרים ניתן למצוא נקודות דמיון.
למשל, רבות מאיתנו נוטות להיות מופנמות מאד, מתקשות לשתף אחרים בתחושות מועקה וכאב, וכל התסכול והסבל מופנה פנימה. אחת הדרכים לפרוק היא ההתעללות בגוף, זלילה והקאה. במקום לשחרר החוצה רגשות, כעסים, דרישות, אנו מקיאות.
אחרות חשות צורך עז לרצות את כל הסובבים אותן ופוחדות לאכזב. פוחדות להודות שקשה להן, פוחדות להשמין, ובסופו של דבר - מאכזבות את עצמן.
בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שלמרות שאת מאמינה שנפלת לתוך כל זה מתוך רצון לרזות וקושי בשליטה עצמית מול מזון, אני מאמינה שיש גורמים נוספים.
מאמינה שאם תגשי לטיפול נפשי תוכלי להכיר טוב יותר את עצמך.
תביני מה המקור של האכילה הבלתי נשלטת, מה הם הגורמים להשמנה, ובעיקר - מה הגורמים לבולימיה.
כך יהיה לך קל הרבה יותר לצאת מהסיוט הזה - ואני מצטטת אותך! זהו סיוט אמיתי שלא מסתיים עד שלא מתקבלת החלטה לשים לא סוף!

אני מכירה היטב את הבושה שתארת, ההסתרה היומיומית, החרדה להחשף במחלתך. את באמת מוכנה להמשיך כך?

ושוב אחזור לנושא של התגובה הקודמת: צום אינו פתרון. הרעבה עצמית לתקופה רק תחזק את התשוקה למזון, לזלילות.

בעזרת טיפול פסיכולוגי ויעוץ תזונתי תוכלי ללמוד לשלוט בדחפים האלו של זלילה, הקאה או הרעבה, ותלמדי איך לאכול נכון ובריא.

והכי חשוב, גם אם קשה מאד - צריך ללמוד לקבל את הגוף כמו שהוא. להכיר את החולשות שלו והצרכים שלו, ללמוד מה המשקל המתאים לו מבחינה בריאותית ולשאוף לשמור על משקל זה ללא התעללות וגרימת נזקים.

לא זוכרת אם קראתי זאת כאן, או במקום אחר, אך זה משפט יפה ונכון:
כפי שלא ננסה לנעול נעל במידה 36 אם מידתנו הטבעית היא 39, כך יש להתייחס למבנה הגוף הטבעי ולהסתגל למשקל ולמידות המתאימות לו.

מבקשת ממך לפנות לעזרה. את צעירה מאד ויש לך הזדמנות נפלאה לסיים את גיל ההתבגרות כאדם בריא, חזק ומודע, ולחסוך לעצמך המון סבל וכאב בעתיד.

אנחנו כאן להמשיך ולתמוך.
שלך,
שלי.

שלום ליטל,
לקחתי את הסיכון שכלל לא תכנסי לקרוא את תגובתי, לאחר שציינת בברור שאת לא מעוניינת שנטיף לך שזוהי לא הדרך.
אך זו האמת.
כתבת שאת רוצה לצאת מהבולימיה, אך התכנון שלך - צום וסלט ליום - יזרוק אותך הישר לחיקה של הפרעת אכילה אחרת, אנורקסיה. או לחילופין, רק יחמיר את הבולימיה, כי התשוקה למזון והשאיפה לרזות ולשנות את גופך לא תעלם.

בולימיה היא מחלה איומה. מאמינה שאת כבר יודעת זאת אחרי שנה וחצי עם המחלה, וכבולימית מזה יותר מעשור אני יכולה לומר לך שהמצב רק ילך ויחמיר.
התלות שלך במחלה, הנזקים הבריאותיים, הנזקים הנפשיים, ההסתרה, הבושה, השנאה העצמית - כל אלו ילכו ויגדלו.

יש דרכים שונות להחלים מבולימיה, ואני מתמודדת עמן כעת.
אך צום, הרעבה עצמית, צמצום במזון - כל אלו אינם הדרך.
הרעבה וצום יחלישו את גופך ויובילו לאין ספור נזקים גופניים, בנוסף לאלו של הבולימיה. גם אם תורידי את המשקל שאת שואפת להסיר מגופך, הרי שרוב הסיכויים שעדיין לא תהיי שבעת רצון, ובמקביל, תאלצי להתמודד עם גוף חלש, הרוס וכואב.

את זקוקה לטיפול. טיפול שיסייע לך להכחיד את הבולימיה ולא ליפול להפרעת אכילה אחרת, או להתמודד עם שתיים במקביל.
את זקוקה לטיפול שיעזור לך להבין מהם הגורמים שהובילו אותך למחלה הארורה הזו, טיפול שיעזור לך לקבל את גופו כמו שהוא. טיפול שיעקור את המחלה מהשורש.

אחרת לא תצאי משם.

אם את מעוניינת, ספרי לנו עוד על עצמך - בת כמה את, מה את עושה בימים אלו, האם משהו יודע על המחלה, האם היית בטיפול כל שהוא. ואנו ננסה לעזור ככל היותר.

אך אנא ממך - אל תבקשי מאיתנו לתמוך בתוכניתך להרעבה עצמית. זה לא המקום. כאן עוסקים בהחלמה, של הגוף והנפש, ולא בטכניקות אחרות של הרס עצמי.

שיהיה לך יום נפלא והרבה בהצלחה.
שלך, שלי.

בוקר אור!
מקווה שישנת היטב למרות הטרדות, ובכלל, מקווה שאלו יתפוגגו במהרה.
מה עובר עלייך בימים אלו? עדיין נהנת ועסוקה?
עדכני קצת...
נשיקות ויום טוב!

אני כותבת לך כעת מייל עם כוס הקפה האחרונה שלי להיום... אני מחזקת את מילותייך, והלוואי שיעבור עלינו שבוע נורמלי ללא טלטלות מיותרות!

אני שמחה לשמוע שהשבת אצלך עברה ברגיעה ובהנאה!

תבורכי, יקירה ואהובה, ושיהיה לך לילה טוב!

כרונית.

מזמן לא שמענו ממך,
באמת תהיתי מה שלומך לפני כחודש,אבל עכשיו אני כבר יודעת.
פרפרה,מה שאני אגיד לך עכשיו בטח כבר ידוע לך,והוא שהקאות של דם הן מצב מסכן חיים!!ואולי זה נראה לך בדיחה,עד כדי כך שאת לא רוצה לפנות לרופא,אבל חוץ מקרע בושט זה יכול להיות כיב קיבה מדמם וכד',כך או כך את עלולה להגיע לאיבוד הכרה ולאיבוד דם מסיבי. ...משהו מאוד לא טוב קורה אצלך,ואם איכפת לך,פני לקבלת עזרה בהקדם האפשרי.לצערי,אינני יכולה להרגיע אותך בנוגע לזה,ובטח שלא אעשה זאת.
מאחלת לך רק בריאות,
קרן אור

איך את מרגישה???ולמה ההתעקשות לא לפנות לבירור אצל רופא??
אי אפשר לדעת מה המקור לקיא הדמי,אלא רק ע"י ביצוע אנדוסקופיה(גם רנטגן לא יעיל).
הקאה דמית יכולה להיגרם ע"י כיב קיבה או ארוזיה של רירית הקיבה(בה יופיע דמם כהה-שחור).
האם את מרגישה גם קור הזעה וחולשה??
עשי לעצמך טובה פני לרופא בהקדם!!זה כבר לא "סתם" פצע חמור.כשמגיעים להקאה דמית,זה כבר סיפור רציני שמסכן אותך,את באמת רוצה בזה??
קרן אור

אני חושבת שפצעתי את עצמי אתמול שהקאתי, ואני לא לך לרופא כי אף אחד לא יודע שאני שוב צמה / מקיאה, אני עדין לא בתת משקל כבעבר...
כמו שאמרתי כרגע מלבד סכינים בגרון (מעבר לתחושה שלפעמים מופיעה עם הקאה, הפעם זה באמת יותר רציני כי אני מתקשה לבלוע אפילו את הרוק) , אני לא מקיאה דם... זה היה ממש מפחיד אתמול אבל אני מקווה שזה רק פצע שיחלים... קיוויתי לקבל אינפורמציה ברשת איך מבחינים בין סתם פצע לקרע בוושט אבל לא הצלחתי למצוא....
תודה על ההתענינות, את מקסימה כתמיד...
שבוע טוב :)

תהיתי לרגע מה עבר עלייך בכל החודשים שלא דיברנו??האם פנית לטיפול??
אני מקווה שתרגישי טוב ושהכאב יעבור,למרות שאני בספק.פני לרופא את יודעת שהוא מחוייב לסודיות,וקחי אחריות על החיים שלך,אין משהו חשוב יותר מזה,תאמיני לי הייתי במקום הזה.
פעם אחת שילשלתי דם,אבל אזרתי אומץ וסיפרתי להוריי ובאותו היום עשו לי בדיקה.הגיע הזמן לשבור את מעגל הכאב הזה,את לא חושבת שאחרי כ"כ הרבה שנים של סבל,את ראויה לזה???
קרן אור

את כותבת שחיפשת אינפורמציה איך יודעים אם זה פצע שיעבור או קרע בוושט,למה זה היה משנה לך משהו אם זה היה קרע בוושט??.זה היה גורם לך ללכת ולקבל טיפול???

אני מסכימה בהחלט עם קרן אור! אני חושבת שבמצב כזה את צריכה לשים לרגע את ההפרעה/ות שלך בצד ולרוץ לראות רופא. ומה קשור כאן המשקל שלך כרגע? מה, המצב שלך באמת לא נשמע לך חמור מספיק כדי ללכת ולבדוק את זה? את לא יכולה לבלוע רוק, וזה נראה לך בסדר לשבת ולחכות? למה את מחכה? להכניס את הגוף שלך לשוק? להתמוטט? למות?

אם לא אכפת לך להגיע לסכנת מוות מוחשית מנזקי ההקאות שלך, ממילא לא נוכל לעמוד בדרכך. אך אם יש בך עוד קול שפוי, קחי אחריות ועשי אתו משהו. זה לא צחוק!

לילה טוב!

כרונית.

אני מקווה שזה יהיה בסדר, בינתיים לא החריף המצב אם כי עדיין מאוד כואב...
ולשאלתכן - אם הייתי יודעת שזה קרע בוושט, מצב מסכן חיים, בוודאי שהייתי פונה לרופא...
ערב טוב

לא זוכרת אם נפגשנו בעבר, אך ברוכה הבאה לפורום החדש!
שמחה שמצאת אותנו ומקווה שתשארי...

ואם לא הצגתי את עצמי בעבר - אז אני שלי, מחלימה מבולימיה אחרי הרבה הרבה שנים...
כך שהכאב שתארת בפוסטים הללו מוכר לי מאד. לא חוויתי מצב שכזה אך כמובן שאני מכירה את שלל הכאבים הנגרמים מהקאות חוזרות ונשנות, בלוע, בבטן, כאב הראש ותחושה כללית רעה.

אני אמנם רק בתחילת הדרך, אך אם אני החזקתי 4 חודשים ללא הקאות, נדמה לי שכל אחת יכולה לעשות זאת...
ואני כאן כדי לתמוך בך ולנסות לשכנע אותך שאפשר להפסיק. שגם אם ניסית כבר כמה פעמים ונכשלת, תמיד שווה לנסות שוב לצאת מהמחלה האיומה הזו.
עדיף לנסות שוב, גם אם הניסיון יגמר בכישלון זמני, מאשר להרים ידיים לנצח.

מצטרפת לקרן אור ולכרונית ומפצירה בך לגשת לרופא.
מה זה משנה האם מדובר בקרע בוושט או בבעיה אחרת, הרי בולימיה כשלעצמה היא סכנת חיים, נכון?

מקווה שאת מרגישה טוב יותר,
יום נפלא יקירה ולהתראות!

אני לא יודעת אם את זוכרת אבל בכללי הרקע ארוך השנים שלי הוא מאנורקסיה ולא בולמיה, למרות שמעת לעת גם ההקאות בתמונה לצורך העניין, אם כי ללא בולמוסים.
בכל אופן ב- 5 שנים האחרונות, עד לפני חצי שנה לפחות, הייתי "נקייה" לחלוטין מכל ה"אמצעים הבלתי כשרים" לסוגיהם, רק שהנזק לגוף שלי כנראה כל כך גדול, שלמרות שאכלתי כ- 700 קלוריות ביום, ואני עוסקת 2-3 ביום בפעילות גופנית נמרצת - המשקל שלי רק עלה ועלה, אז לפני חצי שנה- חזרתי בסופי שבוע למשלשלים וגם להקאות - כדי לעמוד ביעד של 300-400 קלוריות ביום, שזה, ביחד עם הפעילות המאוד אינטנסיבית לא פשוט.
זהו בקצרה.
כמוני כמוכן - אנחנו יכולות לכתוב דוקטורט על המחלה לגווניה, ואני יודעת שאני בהחלט יכולה לא להקיא אם אני רוצה, כפי שהיה 5 שנים, רק שכרגע אני חייבת לרדת חייבת חייבת בכל מחיר - וזה המחיר.
תודה בכל מקרה

אומנם לא כתבת לי אבל בכ"ז רוצה להגיב..
את כותבת שאת בוחרת לשלם את המחיר.ליפול לא בוחרים זה קורה כשלא בוחרים להרים ראש.
הבחירה הזאת תעשה אותך מאושרת??את מקריבה את החיים שלך,ולשם מה??הרי את סובלת,את נמצאת בסכנה קיומית ממשית,וכל יום שעובר לא עושה את זה קל יותר.
אהבה עצמית לא תלויה בשום דבר חיצוני.זאת לא קלישאה זאת האמת.אני אוהבת את עצמי היום,הרבה יותר ממה שאהבתי כשהייתי 10 קילוגרמים פחות,שבר כלי של עצמי,מרירה,מסוגרת,תלויה על בלימה.ואת יודעת מה גיליתי????שזה ממכר.ברגע שאת תאהבי את עצמך,אנשים יאהבו אותך.צריך ללמוד לקבל,ולא לפחד מזה..
את כותבת שאת יכולה לא להקיא אם את רוצה-את באמת חושבת שאת בשליטה??אני חושבת שהפחד שלך כ"כ עצום שהצמצום והסגפנות שאת נוקטת בהם,לא יפתרו את הבעיה לא משנה באיזה משקל תהיי.ואני יודעת שבתוך תוכך,מסתתר לו קול שזועק את הדברים האלו,רק שאת בוחרת להטביע אותו,להקיא אותו,לנסות לשכוח ממנו.ואי אפשר לעולם.
תאמיני לי הייתי בסיפור הזה קצת יותר מ-10 שנים בשביל להבין היום כמה לא הייתי באמת בשליטה.כמה המחלה ניהלה אותי,הסביבה ניהלה אותי.כמה שנים מחיי ביזבזתי בסבל.כמה כאב גרמתי לעצמי ולאנשים שאוהבים אותי.
מאחלת לך שהתובנה הזאת תגיע אלייך במהרה,ואני כאן כדי לסייע לך בכך,רק אם תירצי.
קרן אור

אני יודעת מצוין את כל מה שכתבת - גם אני ב"עסק" כבר 17 שנים - עם הפוגה של חמש שנים בה ניסיתי להיות נורמלית והגוף בגד - אפרופו שליטה...
אני מבטיחה שמי מכן שהייתה לה הפרעת אכילה היתה עוברת את אובדן השליטה המוחלט על הגוף והמשקל כפי שאני חוויתי - לא היה מגיב אחרת ממני... אם היית עולה במשקל ללא שליטה, אוכלת 700 קלוריות ביום ומוציאה 1,000 קלוריות באימון אינטנסיבי, ועדיין עולה במשקל עד ל- BMI 24 , האם עדיין היית מצליחה להגיד לעצמך את מה שאת אומרת לי עכשיו?
תנסי רגע באמת לחשוב על מה שאני מציגה כאן ביחס לעצמך, אני מבטיחה לך שאם אני לא הייתי חווה את התיסכול הנוראי הזה הייתי יכולה להיות היום במקום שלך...
טסה לאימון,
יום טוב

כתבתי לך מקודם תשובה ארוכה,אבל היא נמחקה..אנסה לשחזר שוב.
תראי,הייתי במצב הזה אז אני מרשה לעצמי כן להגיב.את חושבת שתמיד הייתי בתת משקל??ממש לא.זה קרה רק בשנים הראשונות,שהכול היה נראה קל,שהמשקל ירד מהר.את בטח יודעת את זה,זה הרי לא שונה כ"כ מאחת לשניה.ואז מגיע הרגע שהגוף דווקא לא בוגד בנו אלא מנסה להאט את התיפקודים הכרחיים שלו,עמ"נ לשמור עלינו.ואז גם כשאכלתי 400 קלוריות ביום והתעמלתי פעמיים ביום עליתי במשקל.את חושבת שזה לא תסכל אותי??את יודעת כמה פעמים ישבתי מול הדיאטנית וצחקתי לה בפנים כשאמרה לי שכשאוכל יותר אצליח לרדת בסוף במשקל??
ואז ניסיתי זאת.עליתי במשקל נכון,אבל אח"כ הגעתי לאיזון עד המצב של היום בו אני אוכלת "רגיל" ונשארת באותו המשקל.את בעצמך כותבת שהמשוואה של להוציא יותר להכניס פחות לא עובדת בשבילך יותר.אז לא הגיע הזמן לשנות את המשוואה למשהו אמיתי ארוך טווח והכי חשוב בריא??לא הגיע הזמן לעשות משהו בשביל הנפש שלך והגוף שלך??17 שנה הם משרתים אותך,יגיע יום שגם הם לא יסחבו יותר ואז מה??
את יודעת אני כבר 7 שנים "בריאה",ז"א שאני שולטת במחלה ולא היא בי,ועד היום אני מתמודדת עם נזקי המשלשלים.ותאמיני לי שזה סבל אמיתי.
וה-BMI לא משנה כרגע.וגם אם את לא מרוצה ממנו למרות שהוא תקין,אז תעשי משהו מסודר ובריא כדי לטפל בו.הרי כולנו כאן לפחות אחרי עשור עם ה"א,והצלחנו.למה שאצלך זה לא יקרה??
אני לא זוכרת בת כמה את ואם עברת טיפול בעברך,אבל אני חושבת ששווה היום לחזור לטיפול ממקום אחר.לא להתייאש.לקום ולפעול למענך,למען הנפש והגוף המיוסרים שלך.תאמיני לי היום ממקום בריא,אני מבינה שגם עם כמה קילוגרמים עודפים,אני שלמה עם עצמי.זה ממש לא משנה.מה שחשוב הוא שאני לא קמה בבוקר ומתעסקת בהתעמלות אובססיבית ולא מרעיבה את עצמי,בקיצור לא חושבת כמו משקל מהלך כל היום.את יודעת כמה שקט פתאום יש לי בראש??
אימון נעים,קרן אור

כשמך כן את...
אני מקנאה בך מאוד, משתוקקת להבין את השקט בראש שאת מדברת עליו, אך לא יכולה להשלים עם עלייה שכזו במשקל... שבעת טיפולים ואשפוזים, ניסיתי הכל ולתקופה נראה היה שגם מצליחה - עשיתי הכל על מנת להתמודד עם המשקל הגבוה הזה הבלתי נסבל, חמש שנים של חיפוש אחר התשובה למה זה קורה ומה ניתן לעשות. עשרות רופאים, מדקרים, אלטרנטיביים, הומאפטיים, דיאטנים, אנדוקרינולוגים, אירדיולוגים, מומחי תזונה למיניהם - ניסיתי גם לאכול יותר, מעט יותר, על מנת להעלות את המטבוליזם - הדבר היחיד שעלה מ- 1,200 קלוריות זה המשקל שלי...
מקנאה בך מאוד מכל הלב, יודעת במדויק כמה קשה להתמודד עם הסבל של המשלשלים- אחרי 10 שנים של שימוש יומיומי ב-100 לקסעדין, אני בהחלט יודעת על מה את מדברת...
כבר כמעט חצי שנה שעשיתי את הסוויץ' בראש וגם בהתנהגות, המשקל ירד קצת, לא נשקלת אבל לפי הבגדים יודעת...אכלתי כבר פחות מעכשיו ועליתי במשקל, כך שלא יודעת מה גורם כרגע לירידה, וגם לא כל כך חוקרת. אדישה משהו, ריקה, ריקנית... רחוקה מתת משקל ולמען האמת גם לא שואפת לחזור ל- 35 ק"ג, אבל רוצה לשקול פחות מעכשיו לרדת עוד מידה אחת לכיוון 34-36... גם ככה הגוף שלי לא נותן...
חזרתי מאימון ערב, כמו שאת יודעת היה גם אימון בוקר, מפוצצת מקערת חסה ענקית וכרוב מבושל במים...ועוד תה ועוד תה ועוד אחד לפני השינה...
אין מה להוסיף, ואולי כבר אמרתי הכל...
לילה טוב

כתבת שאת יכולה לא להקיא אם את רוצה, שזה עניין של בחירה.
לא מפקפקת בטענה הזו, רק את יודעת מה נשלט ומה אינו נשלט, וגם לא שופטת או מבקרת.
אך בכל זאת - אם הבנתי נכון, חזרה להקאות ולשימוש במשלשלים הוא המחיר שאת סבורה שראוי לשלם כדי לרדת במשקל.
ומה אם התופעות הנלוות? החשש לקרע בוושט? הסכינים בגרון? כאבי בטן עזים? עוד נזק למערכת העיכול, לשיניים, למערכת ההורמונלית?
האם כל אלו הם מחיר סביר?
האם לא ברור שהחזרה להקאות ולמשלשלים תאט עוד יותר את חילוף החומרים שלך ותכניס את הגוף למצב מצוקה חמור?
יודעת שאת מכירה היטב את כל התופעות והנזקים, אך השאלה היא האם לקחת אותם בחשבון כשחישבת את המחיר שאת עומדת לשלם.

כמו שציינתי, אני רק 4 חודשים מחוץ למחלה. הלוואי ואחזיק שם בחוץ עוד חמש שנים ואף יותר. אבל כבר היום אני יכולה לומר בלב שלם -
אני לא מוכנה לשלם עוד את המחיר הזה. כי גם כך אני כבר משלמת מחיר כבד על הנזקים שגרמתי לעצמי, ולפעמים מרגישה באוברדרפט רציני.

מאד מקווה שתשני את החלטתך ותחזרי לדרך בריאה יותר.

יום נפלא,
שלי.

מי כמונו יודעות שהאיום על נזקים אפשריים לא ממש מרתיעים... את יודעת מה, אדבר בשם עצמי - אותי הם לא מרתיעים... תאמיני לי שראיתי את המוות יותר מפעם אחת, על אמת לא כקלישאה, ועדיין אין בי מורא, לא על עצמי לפחות...בעיקר על היקרים לי...
אני מאחלת לך שתצליחי, בחיי שגם אני ניסיתי, ובעצם אם חושבים על זה ביחס למה שהיה בעבר מצבי לא כזה גרוע, אם כי בהחלט לפי קריטריונים דיאגנוסטיים מקצועיים הסימפטומים בהחלט דומיננטיים כרגע - אבל הכל יחסי...
אם הייתן יודעות איזה אבסורד זה - יש לי תואר שני בייעוץ חינוכי, תואר טיפולי, ואני בעצמי כנראה די פסיכית בסופו של דבר... באמת אבסורד...כמה מטעה, כמה נורא, כמה פאטת...
בא לי לקרוע את המסכות ולפרוץ החוצה רק שהמסיכה מניילון והאוויר נגמר...