פורום טיפול משפחתי, קשר משפחתי - יש לך שאלה?

לשרון,

ניכר מפנייתך כי הדפוס קבוע ומושרש מזה 20 שנה.
הנורמה התקבעה, הסבתא מסכימה עם טענותיכם אך לא נראה כי יש לה רצון או יכולת לשינוי.
כנראה שזו האישיות / מסוגלות שלה.
מצד שני אפשר להבין את תחושת "הכוס המלאה" שלך, ומאוד קשה להישאר איתה "מלאה".

א. אם יש אפשרות לשוחח עם הסבתא בעדינות ובכבוד, זו אפשרות טובה ל"שחרר".
ב. אם לא, אפשר לחלוק את הדבר עם אחרים: בן זוגך / חברותיך / איש מקצוע וכו...
ג. לגייס השקפה של "החצי כוס המלאה" ולראות את היתרונות בדבר, כפי שאת עושה בצורה נפלאה כבר 20 שנה.

יישר כוח!
בהצלחה!
טלי מנדיוק

את מתארת משבר עמוק ביחסים בינך לבין בעלך (שנגזר אולי, כדברי אחותו, ממשבר אישי אצלו). התנהגותו של בעלך אינה קבילה בכל מקרה, בלשון המעטה, ועליכם לחדש את התקשורת ביניכם (בין השאר כדי להבין מה עובר עליו ולקדם פתרון למשבר). אם אינך מצליחה להניע אותו לעשות כן, לא תיוותר לך ברירה אלא להציב בפניו אולטימטום: או שמדברים ומתחילים לפתור את הבעיות - רצוי בסיועו של איש מקצוע - או שנפרדים. בפועל כדאי לך כבר עכשיו לגשת לבדך לפסיכולוג קליני או למטפל זוגי שילווה אותך בתקופת המשבר וינחה אותך כיצד לפעול באופן מיטבי. בהצלחה!

האמת היא שכבר הצבתי אולטימטום של שבועיים. זה לא נראה שזה עוזר ומעבר לזה
אני לא יודעת אם יש לי אומץ להיפרד.

האם יש יועץ קליני שאתה מכיר בירושלים?

תודה מראש רונית

...מסיבות אלה המלצתי לך על פנייה (שלך בלבד, בשלב זה) לפסיכולוג או מטפל זוגי. ולצערי, כמדיניות, אני מנוע מלהמליץ באתר על מטפלים ספציפיים...

ממכתבך עולה שדי מיציתם את הכלים העומדים לרשותכם והגיע הזמן לפנות לאיש מקצוע... פנו לפסיכולוג קליני או מטפל משפחתי לקבלת הנחייה מקצועית. בהצלחה!

לרונית שלום רב,

ראשית, קבלי את התנצלותי על האיחור בתשובה.

המצב שאת מתארת באמת לא פשוט, והוא מזכיר את "סיפור השמיכה הקצרה" - "אם מכסים את הראש הרגלים בחוץ, אם מכסים את הרגלים הראש בחוץ...

אם תגורו ממש לידה, פיזית, הצבת הגבולות אליה תהיה יותר קשה.
אם תגורו רחוק ממנה פיזית, תאלצו אולי אפילו לקנות עזרה (בביסיטר וכו')
ואכן הדילמה לא פשוטה.

אני חושבת ששווה לכם להתלבט, ואם אתם עוברים לגור לידה, צריך להיות מוכנים ובשלים לפשרות ולהתגמשות.
לכל בחירה שתבחרו יש מחיר.

תחשבו.

בהצלחה!
טלי מנדיוק

מבלי להיכנס לדיון מעמיק, הסידור הנכון ביותר עבורכם עד למעבר לדירה מרווחת יותר הוא שאת ובעלך תשארו בחדר שלכם ושלושת הבנות תשארנה בחדר שלהן.

דניאלה שלום רב,

מודעות ו-insight הם 90% מהפתרון.
את מבינה שתגובתך לא טובה, את מבינה את ההשלכות שיש לכך על חיי הנישואין והמשפחה שלך, את גם מחוברת ל"פצע" שגורם לתגובה זו.
הבנות אלה, יסייעו בידך לעשות שינוי - ומה שאני קוראת לעשות "מתיחת שריר".
יפה שהייתם בטיפול זוגי, אולם המצב כרגע דורש שוב פניה לקבלת עזרה.

חדר הטיפולים הוא כמו מכון כושר בו אנשים באים "למתוח את השרירים" הרפויים שלהם על מנת להיות בכושר, יפים ובריאים. על מנת לשפר את איכות החיים שלהם.
נכון שניתן לעשות ספורט לבד ללא חדר כושר (וזה המצב העדיף), אולם יש המעדיפים והזקוקים למסגרת זו.

אני מציעה לכם לגשת שוב ולקבל עזרה וליווי לאיזון מערכת היחסים הזוגית והמשפחתית.
עם גישה חיובית כמו שלך אני בטוחה שתעלו שוב על דרך המלך.


בהצלחה!
טלי מנדיוק

כשאנחנו בבית שלה היא בלחץ. כל חפץ שהילד נוגע בו, היא מפחדת שהוא יקלקל או ישבור. מפחדת שילכלך את הספות. שלא יכנס לחדר השינה ואם הוא פותח את המקרר אז הוא לא מחונך. היא נוזפת בו ומתעקשת איתו על שטויות והוא נעלב. (למשל כשהוא רצה לאכול עם הידיים, למרות שהוא יודע להשתמש בסכו"ם). כשהיא בסביבה אני כל הזמן צמודה אליו ובלחץ מהביקורת שלה.
היתה תקופה שהילד היה בא לבקר אותה בשמחה אבל היא תמיד היתה מקצרת את הביקור מכל מיני סיבות ותוכניות אחרות שהיו לה. אז הגענו למצב שבו הילד ממש מסרב לבוא לבקר אותה והוא אומר שהוא לא אוהב אותה. בגלל שהוא קטן (בן כמעט 3), הוא לא מסביר את עצמו הרבה מעבר לזה.
אנו מרגישים שאנחנו חייבים לה על העזרה הכספית שנתנה לנו, ומנסים כל הזמן לתווך בינה לבין הילד בתקווה לשפר את הקשר שלו איתה. הגענו למצב שאנחנו קונים לו מתנה בכל פעם שנוסעים לבקר אותה, כדי לשחד אותו. אני מרגישה רע עם זה אבל לא יודעת איך לפתור את העניין.
ניסינו לדבר איתה כמה פעמים על איך כדאי לדעתנו להתנהג עם הילד (לא לנסות לחנך אותו, לדבר אליו בקול נורמאלי וכד') אבל זה לא עזר. ניסינו את האפשרות שהיא תבוא אלינו במקום שאנחנו אליה, אבל כשהיא מגיעה אז הילד רץ ומתחבא בחדר אחר ולא רוצה להיות בסביבתה, עד שהיא הולכת. היו פעמים שהוא בכה כשהיא באה ואמר לה תלכי הביתה, ואילו כשאנחנו באים אליה הוא לא רוצה להיכנס לבית שלה, בוכה ועושה סצינה. היא מבקשת ממני שאני אביא לו צעצועים וDVD מהבית כדי שיהיה לו מעניין אצלה אבל אני לא מצליחה להעביר לה את המסר שמה שמפריע לו זה לא השיעמום אלא ההתנהגות והאופי שלה.
אולי יש לכם רעיונות או עצות מה כדאי לעשות במקרה כזה? הכי חשוב לי שהבן לא יפגע אבל מצד שני לא רוצה לפגוע בסבתא.

לרוני שלום רב,


הפנייה שלך מעוררת מחשבה.
מצד אחד את רוצה בטובת הבן ומשפחתך הצעירה, ומצד שני את רגישה ורוצה את טובת הסבתא.
ניכר שאת אישה / אמא / כלה טובה חיובית ורגישה ועל כך, כל מגיע לך כל הכבוד!
גישתך החיובית תעזור לך בחיים, וכן ירבו כמוך.

הקשר עם הסבתא אמור להימשך , צריך באמת למצוא את הדרך הטובה והחיובית לשני הצדדים, וזה דבר שיתברר עם הזמן והשנים.
אל תתייאשו.
לגבי הבן שלך, הוא מאוד פיקח ועלה פה על "המוקש", מה גם שאתם מתגמלים אותו במתנות לביקורים איתה.

א. צריך להפסיק לתגמל אותו במתנות, להפסיק לשכנע אותו, להסביר לו וכו'. צריך לקחת אותו אתכם לביקור אצל הסבתא, כמו שאתם לוקחים אותו לכל שאר המקומות שאתם לוקחים אותו (גן, גינה, חברים, אירועים, קניון וכו'...). ואני ממליצה לתת לו פידבקים להתנהגותו אצל הסבתא כמו שאתם נותנים לו בכל שאר המקומות בחיים (פידבקים מילוליים).
אם הוא מתחצף - אתם שוללים התחצפות
אם הוא בוכה אתם מנחמים
אם הוא מתחבא.... שיתחבא....
וכו'...
ז"א להמשיך לחנך אותו רגיל אצל הסבתא כמו בכל מקום אחר שאתם אתו.
אם למשל אתם רוצים לקחת אותו למרפאה והוא בוכה ומסרב, אתם בכל זאת לוקחים אותו כי אתם החלטתם והוא לא מחליט.
כך לגבי הסבתא.
התנהגות רגילה לחלוטין.

ב. בכל זאת, אולי תצטרכו ליווי והדרכה, ואני ממליצה על מספר שיחות הדרכה עם איש/ת מקצוע.

בהצלחה!
טלי מנדיוק

תודה לך על התשובה. בכל זאת נראה לי שלא הבנתי אותך או שאת לא הבנת אותי. לדעתי לא מדובר בילד חוצפן או מניפולטיבי. בני אינו נוהג להתחצף לאנשים ולכן מה שאמר לסבתא נתפס אצלי כמשהו חריג אצלו ולא הגבתי לזה באדישות. אצל הסבתא אני מקפידה לחנך אותו לא פחות מאשר במקומות אחרים אך קיימים חילוקי דעות רציניים ביני לבינה לגבי מהו חינוך. את החינוך שנתנה לבנה כילד תיארתי בהודעה הקודמת, בעלי חושב שזאת ראיה לכך שהיא אינה יודעת יותר טוב ממני כיצד לחנך ילדים.
אינני יכולה להשוות ביקור אצל סבתא לביקור במקומות אחרים. אם הבן שלי היה מסרב ללכת למרפאה או לגן , קיימות מבחינתי 2 אפשרויות: אם אני חושבת שהסיבה לכך נובעת מפינוק, מניפולציה או ניצול איזו חולשה בחינוך שלי, אני כמובן לא אוותר לו (ובמקביל אנסה לשפר את מה שחלש בחינוך שלי) אבל יתכן שהוא יתנגד ללכת לרופא/גן ואני אגיע למסקנה שהסיבה היא ההתנהגות של הרופא/גננת. לדוגמא, רופא אנטיפת עם גישה לא נעימה לילדים. במקרה כזה אני יכולה להחליף רופא. סבתא אי אפשר להחליף. במקרה של אירועים או קניון, אם היה סובל שם, אינני רואה טעם לקחת אותו כל שבוע לבילויים במקומות שאינו אוהב. אם היו לי חברים שהוא לא אוהב, אני לא חושבת שהם היו מתעקשים להתקרב אליו ולשחק איתו למרות הכל, מכאן אני מניחה שלא היה לו צורך להתחבא כשהם באים לבקר. במקרה שלנו, אני הגעתי למסקנה שההתנגדות של בני נובעת מההתנהגות של הסבתא ולא מפינוק, מניפולציה או חינוך גרוע. לכן גם כתבתי את כל התיאור הארוך הקודם, המפרט גם את מה שאני רואה כבעייתי בהתנהגות שלה.
מה שרציתי לשאול בהודעה הקודמת, אם לנסח בקצרה:
במקרה שבו סבתא מתנהגת באופן לא נעים או בעייתי משהו כלפי הנכד והוא מגיב בחוסר רצון להיות איתה, מה ניתן לעשות על מנת לשפר את המצב?
לאור תשובתך, האם את בעצם חושבת שאין איזו בעייתיות בהתנהגות שלה שמצדיקה את הרתיעה של הילד ממנה? האם לדעתך התנהגותו נובעת מפינוק או מניפולציה ואני לא רואה נכון את הדברים?

הוא היה רק בן 17 שנכתבה הצוואה הזו.ואני מנסה לחושב...גם אם בן אדם מסתבך,זה מצדיק?הוא לא ביקש כסף,הוא לא תבע כלום,הינה כל השנים האלה מאז מותו של אבא,הוא לא תבע כלום,התחלתי לנסות ולברר מה באמת קרה שם,מה הסיפור מאחורי כל זה?אימא כמובן לא מוכנה לדבר על זה,אבל עם השנים למדתי שאת הצד שלה תמיד "זכינו" לשמוע,אבל כבר התברר לנו לא אחת.....שאם לומר בעדינות....היא שקרנית (מצטערת אין לי מילה אחרת),עם האח המנותק ניסיתי לייצר קשר לפני משהו כמו 5 שנים,דיברנו טלפונית מספר פעמים(אחרי 12 שנים של נתק מוחלט).הוא היה ברור ורגוע כמו שתמיד הכרתי אותו,לא דברן גדול,אחרי כמה שיחות אמרתי שאני מאוד רוצה לפגוש אותו,הוא שאל למה?מה קרה אחרי 12 שנה?לא היתה לי תשובה(כנראה שבאתי לכל זה ממקום גבוה,כאילו הוא החלש),הסתבר לי שהיו דברים במשך השנים שהגיעו לאזניו....אם אפשר לומר....כנראה שאני ואחי הצעיר נדבקנו ברעל שאימא הזריקה לנו...וכמה דברים הגיעו לאזניו....(ולמרות זאת הוא לא עשה דבר למרות שבחלק מהדברים הוא בהחלט יכל לעשות.....
השיחה האחרונה הסתיימה בזה שהוא אמר....מי שמבקש את רעתי במשך 12 שנים גם כשאני לא נמצא בחייו אין לי רצון להיות איתו בקשר.
בשבוע שעבר פגשתי מכר וותיק של הורי,מתקופת ילדותי,שגם איתו נותק הקשר לפני המון שנים(אין לי מושג למה)הסתבר לי שהוא בקשר עם אחי(הוא בגיל של אבא),ביקשתי שידבר עם אחי על כך,הוא אמר לי....תראי את וההורים שלך חיים בשקר ואת אפילו כנראה לא יודעת,אבל גם לזה אני כבר לא מאמין,אני יותר מאמין שאת כן יודעת ופשוט טוב לכם להמשיך ולפגוע בו(אחי),אימא שלך אמרה לו "תלך מפה אני לא אימא שלך....."היא צודקת היא לא אימא שלו.
הייתי בשוק,הוא לא הסביר יותר,הוא איחל לי חג שמח והלך.
מאז אני לא ישנה,לא יודעת מה לעשות.לכאורה אני צריכה להמשיך בחיי כמו שעשיתי 17 שנה,אבל אני מרגישה משהו נורא,תחושה שהיתה לי במשך שנים,שמשהו לא בסדר ועכשיו זה התפרץ כמו לבה,שורף לי בפנים,מרגישה נורא.לא מוצאת מנוחה,לא יודעת מה לעשות.

צרי שוב קשר עם אחיך - כתבי לו או לכי אליו אישית - ואמרי לו בכנות ופתיחות את *כל* מה שאת מרגישה וחושבת... אמרי לו שאת מכה על חטא על שנות הניתוק, שהדברים לא נעשו מרוע או בזדון, שאת מבקשת לחדש את הקשר, שישנה חרושת שמועות (גם לגביך) שאין לך חלק בה אבל היא מזעזעת אותך, שהגיעה השעה שתפסיקו להיות קורבנות של העבר ושל הוריכם ותתחילו לחיות כאחים בוגרים, וכו'. ישנו סיכוי שאחיך יתרצה, ובהזדמנות זו תפוגגו גם את המסתורין סביב התנכרותה של אמך וכד'. וגם אם לא יתרצה, תרגיעי מעט את השריפה שבתוכך בידיעה שעשית כל מה שיכולת לתקן את הנזק. בהצלחה! (וספרי לנו כיצד התפתחו הדברים.)

תודה על התגובה והינה אני מעדכנת
מיד לאחר שקראתי את תגובתך,לא יכולתי להתאפק יותר,אתמול לפנות ערב התייצבתי ליד ביתו של אחי,הוא עדיין לא הגיע הביתה אבל אישתו וילדיו היו,זו הפעם הראשונה למעשה שאני פוגשת אותה,שהרי בפעם הקודמת לפני שנים שדיברתי עם אחי,לא פגשתי אותה כלל.
אישה מקסימה באמת,שקטה ורגועה,ילדים בלונדינים,היה לי קשה אבל היא זו שהרגיע,אמרה שאחי מגיע מאוחר יותר בדר"כ בסביבות 20:00 והציע שנכין ארוחת ערב יחד,תוך כדי דיברנו,שוב יאמר לזכותה,היא הוליכה את הדברים.סיפרה לי עליו,על האיש שהוא,על דברים שעברו עליו....היה לי מאוד קשה לשמוע,לפני 3 שנים הוא חלה בסרטן,עבר מספר ניתוחים,כרגע הוא הרבה יותר טוב,עדיין עובר טיפולים אבל הוא הרבה יותר טוב,הוא עבר קשיים גדולים גם אישית וגם רגשית והיא אמרה לי שהסיבה שהיא מספרת לי את זה היא שהוא לא ידבר על זה,כן אחי אף פעם לא היה דברן גדול,בשלב מסויים היא התקשרה אליו ואמרה לו שאני פה,הוא באמת הגיע בסביבות שמונה בערב.
בקושי זיהיתי אותו,רזה מאוד,שיער אפור(קצוץ)אבל רןאים שכולו אפור.
הוא ניגש אלי לחץ לי את היד עם חיוך קטן,ניגש לילדים חיבק ונישק,התקלח וישבנו לשולחן.
לא נאמרה מילה ליד השולחן בנושא,דברנו על הא ועל דא,כאילו כלום,הבנתי ליד הילדים הוא לא ידבר על זה,שעה לאחר האוכל הילדים הלכו לישון ואז הוא התיישב לידי בסלון וחיכה.
פתחתי את ליבי כמו שבחיי לא עשיתי,אמרתי הכל,בדיוק כפי שהצעת לי ויותר,כן בכיתי נורא,הוא הקשיב לכל מילה ונתן לי לדבר עד כלות כמו שנאמר,נתן לי להרגע קצת ואז אמר שיש לו מה להגיד.הוא ניגש לחדר והביא תיק מסמכים מסודר,די הרבה מסמכים.
ואז סיפר לי....שאנחנו אחים למחצה,הוא בנו של אבי למעשה,לאבא היתה מאהבת שנכנסה להריון ולא רצתה לגדל אותו,אבא הסתבך עם כל הסיפור הזה ולכאורה היה פה תהליך מסובך מאוד.......(לא צריך להסביר יותר).אימא...אבא....מאהבת......זה מספיק ברור......
הוא היה בן 4 חודשים אז ואני בת שלוש וקצת,המסמכים מדברים בעד עצמם,אימו הביולוגית עזבה את הארץ ונפטרה לפני 13 שנה,הוא לא ראה אותה.
הוא אמר שכן היה בו כעס שזה דבר טבעי אבל יותר מכל היה בו כאב,כאב על כך שאף אחד לא סיפר לו כלום,כאב על ההתנהגות,כאב על ההזנחה וההשפלה(שבדיעבד כל הדברים התחברו לו עם השנים)כאב מההתעלמות כל השנים,היום אין בו כעס,הוא במקום אחר,הכאב הוא כאב,פחות אבל כואב.
ביקשתי לחדש את הקשר ובכל זאת ביולגים,חצי או רבע,גדלנו יחד,הוא אמר שכן,בואי נראה איך הדברים ילכו.נפרדנו בשעה 2 בלילה ואמנם עד עכשיו אני בוכה,אבל זה בכי טוב.
כואב לי עליו,כי מצד אחד אתה רואה אדם שאתה בעצם מכיר כן הוא לא בריא אבל הכאב הגדול שלי זה בעיניים שלו,העיניים שלו אומרות הכל,הוא כואב.
אני מקווה ויעשה הכל כדי שיהיה לו טוב ונעים ושמח.
אני רוצות להודות לך מקרב לב על ההקשבה והתגובה,שאולי זה כל מה שהייתי צריכה כדי לעשות את המהלך.
תודה רבה.

כל הכבוד לך! והמשיכי לטפח את הקשר עם משפחת אחיך...

לליאורה שלום רב,


אני ממליצה מאוד לזוג הצעיר לגשת לקבל טיפול זוגי.
מדובר פה בסוג של דיכוי של הבעל את אשתו, מצב הרסני ושלילי.

בהצלחה,
טלי מנדיוק

לגלי שלום רב,

לפי דעתי הסברת לבתך טוב מאוד את המצב, וכי מה יכולת לעשות?
גם הזמנת אותה, וגם הסברת את המגבלה.
בתך סובלת מאוד מהגירושין, ולמרות היותה בת 25 הפצע עדיין מדמם.
היא תהיה חייבת בזמן זה או אחר לטפל בעצמה, ולפנות לטיפול מקצועי.
אני מציעה לך לא לשתף פעולה עם הברוגז, וכן לתקשר איתה באופן רגיל ושגרתי.
אל תראי בזאת פחיתות כבוד או אגו, זו ביתך עם כל המורכבות שלה .

בהצלחה!
טלי מנדיוק

טלי תודה.
בתי עברה הפעם את הגבול בחוצפתה ואף הכניסה לסיפור את בעלי ואינני חושבת הפעם לעבור לסדר היום או לעבור על כך בשתיקה בלי התנצלות ושיחה בריאה בין שלושתנו .
האם אני טועה בדרכי למרות שאני מבינה את הפגיעה שלה מגירושיי .
בעבר לא פעם עברתי לסדר היום ובלעתי וגם בעלי אך הפעם היא הגזימה .
אם היא תחליט שנתק שתנתק יתכן ועם הזמן תבין שטעתה .
מה דעתך ?
תודה

דעתי לגבי נתק במשפחה היא שלילית ביותר.
נתק במשפחה אמור להיות אך ורק במצבים של סכנת חיים.
בכל שאר במקרים צריך לנסות להגיע לעמק השווה, ולמצוא את הדרך הנכונה והטובה.

בתך אישה צעירה כואבת ופגועה.
זקוקה לטיפול מקצועי.
את / אתם הייתם בסדר גמור בעניין הזה.
חשוב שתפגינו רגישות גם בהמשך.

משבר זה גרם למתח תמידי בין אשתי לאמא שלה ואשתי כבר ממש הייתה סובלת מהמפגשים עם האמא.
ארוחות שישי (אחת לשבועיים כי יש גם את הורי) הפכו כמעט למטרד ותמיד היו נגמרים במתח ואפילו בחילופי הערות מסביב לשולחן שהיו גורמים לכל הסובבים חוסר נעימות מוחלט ולי במיוחד.
לאחר תקופה ארוכה שניסיתי לתמוך באשתי שהייתה בוכה ועצבנית החלטתי שעלי לערב את אבא שלה על מנת שייקח את הדברים בידיים ויסביר לאישתו כמה היא פוגעת בבת שלה וכמה קשה לי להחזיק את הקשר הזה רק על הגב שלי ובשיחה אישית שלי ושלו נחשפו בפני פרטים נוספים של התמונה וכי גם הוא סובל וחסר אונים וכי אישתו לא מקשיבה לו וכבר מזמן הקשר שלהם רחוק מלהיות קשר של זוג נורמטיבי ושהם בקושי מדברים, לטענתו הוא חי איתה רק בגלל הילדים שעדיין בבית (2 אחייה של אשתי), הוא הבטיח שינסה לדבר עם אישתו ובאמת לאחר כשבועיים קיבלנו שניינו SMS מתנצל מחמתי שהיא מבקשת סליחה על המילים המכוערות שאמרה ושהיא גאה בנו שלא ירדנו לרמה הירודה שלה ולא ענינו לה על כל המילים שלה.
לתומנו חשבנו שאנחנו אחרי הכל וסוף סוף אפשר לחזור שוב לחיים תקינים ורגילים, ובאמת לתקופה קצרה הכל היה תקין ואף שמחנו שהצלחנו לשמור את כל המערבולת הזו מחוץ לכל הסובבים אותנו ולא ערבנו את הורי ומשפחתי בנעשה.

לפני כתשעה חודשים נכנסנו שוב להריון וגילינו שזכינו בנסיכה נוספת, מאז חיינו השתנו שוב וחמתי התחילה עם כל הנושא שוב: הערות, גידופים, טענות וכו' ושוב, כמו גלגל ניסיתי לעשות הכל על מנת לשמור על אשתי והקשר שלה עם אמא שלה...
כשבועיים לפני הלידה היא שלחה לאשתי SMS שממש עיצבן אותי שלכלך עלי על הורי ועל אחותי,
אשתי שממש התעצבנה ענתה לSMS בצורה חריפה וביקשה ממנה להפסיק את ההערות המורעלות שלה, וגם כאן הSMS הגיע מאחר והיא רצתה לקחת את ביתי לטיול וכשניסינו להסביר לה שיש לה תוכניות אחרות לשבת היא התחילה בזה שאנחנו סוגרים את הילדה ולא נותנים לה לנשום אוויר.
למרות כל הנסיונות שלנו להסביר לה שיש לנו תכנונים אחרים וכבר קבענו תוכניות להיום היא סירבה לקבל את זה ואף דרשה שבשעה 10:00 בבוקר הילדה תהיה מוכנה ושהיא באה לקחת אותה ושאנחנו לא מחליטים ולמרות שאנחנו הוריה היא הסבתא!
אשתי ענתה לה בSMS חוזר בצורה קצת תוקפנית והיא ענתה לה שהיא הראתה את הSMS לאבא שלה ומזל שהוא היה לידה כי הוא חושב שהיא בת חוצפנית.
אשתי נלחצה מהסיטואציה והרגישה שפתאום נפתחת נגדה חזית חדשה שעד היום הייתה יחסית לטובתה (אבא שלה), אני, שידעתי טוב מאוד שאבא שלה לא יגיב בצורה כזו ביקשתי מאשתי תוך כדי בכי שתרים טלפון לאבא שלה ושתשאל אותו אם הוא באמת חושב ככה, לאחר שיחה קצרה התברר שהוא בכלל לא היה בבית והוא ממש לא ידע שיש התכתבויות מסוג זה בניהם בתקופה האחרונה אך כמו פעם שעברה הוא הסביר לבת שלו שהוא לא יכול לעשות כלום בנדון כי אמא שלה לא מקשיבה לו והם בקושי מדברים.

ביום הלידה (ממש בחדר לידה) שניה לפני שהנסיכה שלנו הגיחה לעולם חמתי שלחה לי SMS מגעיל עם מלא טענות ועקיצות. כמובן שלא עניתי והמשכתי להתרכז באשתי ובנסיכה שלי ולאחר הלידה הגיעה אמא שלה לבית החולים עם אחיה ואבא שלה ובעודה ביתה יושבת על מיטת הלידה היא התחילה להטיף לה שהיא נראית רע ושעכשיו בטח נתחיל להזניח את הילדה הגדולה שלנו בגלל שהבאנו את הקטנה, אשתי ענתה לה ליד כולם ושאלה אותה עם זה מה שיש לה להגיד כדבר ראשון לבת שלה שרק עכשיו ילדה והיא ענתה לה שזה לא משנה מתי היא תמיד תגיד את מה שהיא חושבת והיא לא שואלת אף אחד אם לדבר או לא. כמובן וכרגיל שאשתי העמידה אותה במקום ואמרה לה שאם יש לה עוד הערות מסוג זה שתיקח את הרגליים שלה ותצא החוצה והיא ענתה לה כרגיל שהיא לא שואלת אותה מה לעשות.
למחרת היום (בוקר ראשון לאחר הלידה) התחילה חמתי היקרה במתקפת SMSים מוצלבת אלי ואל אשתי ברמות ירודות שחבל לי לפרט אותם כאן...
דבר זה גרם לאשתי כל היום לבכות ולהיות עצבנית מה שגרם לכך שלא הצליחה לייצר חלב להנקה (אשתי רק מניקה), למרות כל הנסיונות שלי להרגיע חמתי המשיכה בלי הרף לשלוח לנו הודעות וביום השחרור הביתה שקלו את ביתי והודיע לנו שהיא ירדה במשקל ורמת המלחים שלה בגוף עלתה מה שמעיד על התייבשות וחייבים לאשפז אותה בפגייה על מנת להזרים לה נוזלים,
אני הייתי בבית כשהודיעו לאשתי ובדיוק עמדתי לצאת אליה לבית החולים ובדיוק במהלך השיחה עם אשתי קיבלתי SMS חמתי היקרה ובו רשום שאני לא ראוי לבת שלה ושהבת שלה חכמה יותר ממני ויבוא יום והיא תתפכח ותעזוב אותי ובלי להבין בכלל איך במקום ללכת לבית החולים מצאתי את עצמי בבית של חמתי מתעמת איתה פעם ראשונה בחיי בעימות קולני וחסר גבולות ותוך כדי צעקות על כך שהנכדה שלה מאושפזת בפגיה עם הילדה שלה בגללה ועל כל הסבל שאני יודע שהבת שלה עברה בשנתיים האחרונות. צעקתי לה שהיא לא תיראה אותי יותר בחיים שלה ובתגובה קיבלתי תשובה שאני ממש לא מעניין אותה בתגובה לכך שאמרתי לה שהיא לא תיכנס אלי לעולם לבית היא ענתה שהיא לא שואלת אותי ובתגובה לכך היא לא תראה הנכדות שלה יותר היא ענתה לי שהיא לא שואלת אותי כי היא הסבתא שלהם ועוד הרבה כאלה...

באותו היום אשתי הרימה טלפון לאמא שלה ובצורה הכי ברורה הסבירה לה כמה היא פגעה בה בשנתיים האחרונות ושהיא אשמה שהנכדה שלה מאושפזת ושהיא לא מוכנה לראות אותה יותר ושהיא גרמה לה לפקפק ביחסים שלה איתי ועל המריבות שהיינו רבים בגללה בלי שידעתי את הסיבה האמיתית ורק לאחר שיחה זו הבנתי כמה הנושא הזה הזוי וכמה רעל אשתי ספגה במשך כל התקופה הזו ועוד הרבה דברים קשים.

לסיכום ? :
במהלך השבועיים האחרונים שחלפו מאז הלידה נתגלו לנו דברים חמורים כגון:
התייחסות דומה מצדה נעשתה כלפי שתי הכלות שלה ולבניה.
התבהרו היחסים בינה לבין בעלה, התנהגות דומה גם כלפי אחיה (היחיד) ובקיצור מול כל הסובבים אותה.
אני חייב לציין שעם שאר בני המשפחה של אשתי הקשר מצויין ואפילו הנושא קרב בניינו.
מאז הלידה אסרנו על חמתי להתקרב לביתנו ולנכדות ואשתי התנתה את חידוש הקשר בהתנצלות כנה (שטרם הגיעה) ובטיפול של חמתי מול איש מקצוע (פסיכולוג או פסיכיאטר).
האמא טוענת שהיא התחילה טיפול (למרות שגילינו שזה שקר) ולאחר שיחה עם אשתי הובהר לה שוב לגבי הדרישות שלנו.
דבר נוסף קטן, לגבי הנכדות לטענתה היא לא שואלת אותנו באם לפגוש אותן ומתי כי היא הסבתא ולגבי הכניסה לביתנו היא ממש לא שואלת אותנו אם להיכנס או לא (למרות שלא נעשה נסיון ממשי מצידה להיכנס אלינו הביתה...)

לשאלה !!!!
אני כאב לשתי נסיכות לאחר המקרה ממש חושש מהפגישות שיעשו גם לאחר טיפול פסיכולוגי עם ילדותי, אני חושש שחמתי תשטוף לילדותי את המוח על כך שאני אבא ובעל לא טוב ושאני לא מספיק דואג לאמא שלהן.
1. האם חששותיי מוצדקות לדעתך ?
2. האם יהיה נכון מצדי לגרום לנתק בין הסבתא לנכדותיה ?
3. איך עלי לפעול ?

חשוב לי לציין שאשתי באותה דעה וחששות שלי ומשאירה את ההחלטה בידי.

תודה מראש וסליחה על האורך.
החתן המקולקל.

1. לאור התנהגותה בעבר, החששות שלך מוצדקים בהחלט.
2. לאור (1), בוודאי.
3. לפי (1) ו-(2). אל תתכופף עד שתיהיו משוכנעים שחמותך עברה מהפך של ממש.
4. בהצלחה!

וודאי שזה עקום ומצער, אבל אין בידיך הרבה ברירה אלא לקבל את אביך כמות שהוא על מגבלותיו ומוזרויותיו, להתאבל על החלום של לכידות משפחתית בראשות האב וכיו"ב, ולבנות את משפחתך היכן שניתן ועם מי שמעוניין - לחגוג את הסדר עם משפחתה של אמא, למשל, ובסופו של דבר, להקים משפחה משלך. את אבא תראי כשיואיל לבקר אותך או כשתתגעגעי אליו מספיק כדי לבקר אותו בחיפה.

הי שוב.. השאלה שלי היא בין היתר האם יש לי אחריות לשנות אותו? ליזום יותר דברים? להסביר לו שככה זה לא נורמלי?

את חופשיה לשוחח עם אבא בכל עניין ולנסות להסביר לו ולשנות אותו, אבל וודאי שאינך אחראית עליו או על השינוי בו. מדברייך לעיל עולה שעשית כמיטב יכולתך ומעבר לזה אך העובדה המצערת היא שאין עם מי לדבר...

השאלה אינה מי יוכל להאיר את עיניו של אחיך אלא מי יוכל לאכוף עליו שינוי... ולדאבוני, כל זמן שאחיך אינו מסוכן לעצמו או לאחרים, כמעט ולא ניתן לעשות דבר בעניינו. נסי לבקש את עזרת מחלקת הרווחה בעיר מגורייך. אני מקווה שיסכימו להתערב כל זמן שיש עוד סיכוי כלשהו להחזיר את אחיך לרמת תפקוד סבירה (שיפרנס את עצמו, למשל) ולא יחכו שמצבו ידרדר לרמה שבה יהיו מחוייבים לסייע לו ע"פ חוק. בהצלחה!

שלום רב להורים המודאגים,

כיוון שמדובר באיומי התאבדות עליכם להתייחס לכך ברצינות המרבית ולפנות באופן דחוף לאיש מקצוע שידריך אתכם.
אנשים שמאיימים בהתאבדות ומגיבים בדיכאון, יש לקחת זאת במלוא הרצינות.
כמו כן היה חסר גיל הבת שלכם.

בברכה,
טלי מנדיוק

אני לא יודע אם אכן מדובר באיומי התאבדות אמיתיים.
הילדה בת 18 וחצי וכמובן שבגיל זה קצת קשה להתמודד איתה, בעיקר מכיוון שהיא בעיקרון מעל לגיל 18 ועומדת בפני עצמה.

אתם לא אנשי מקצוע, ולכן לא תוכלו לדעת אם מדובר באיומי סרק או לא.
אני ממש ממליצה שתלכו לאשת מקצוע לשיחת התייעצות.
אנחנו לא לעולם לא מקלים ראש באיומי התאבדות, גם שהם מניפולציה.

לגבי הגיל זה אכן קושי, אבל עדיין היא צעירה ואתם יכולים לקבל הדרכה איך לסייע למצב.

בהצלחה!

וכך מגיעים לשאלה המקורית...

אין לנו כל כך מושג לאן צריך לפנות, אלו אנשי מקצוע קיימים והיכן בדיוק למצוא אותם.

האם ניתן לכוון אותנו על מנת שנדע מה לחפש?

חפשו איש /ת טיפול באזור מגוריכם / או ניתן למצוא גם דרך קופות החולים להגיע לאנשי טיפול.
כוונתי לפסיכולוג /ית, מטפל /ת משפחתי /ת.

לנועה האם הצעירה,

קראתי את פנייתך בעיון רב.
הזדהיתי עם רגשותיך, גם כאם וגם כבת זוג.
זה החזיר אותי 20 שנה אחורה....
את צודקת ב - 100%.
ואין דרך אחרת אלה לעמוד על רצונך / רצונכם, באסרטיביות מוחלטת מול הורי בעלך.
כמובן שעשו זאת בכבוד, בנימוס, בהבנה ואמפתיה.
אבל עליכם לתחם את הגבול, ולבנות את התא המשפחתי הקטן והצעיר שלכם.
זה לא פשוט, לעתים מכאיב, אבל אפשרי, רצוי ובריא.

בהצלחה!
טלי מנדיוק