פורום התמודדות עם לחץ, פרידה, בגידה, פיטורין - יש לך שאלה?

הסיפור כנראה ארוך וקשה מנשוא, רק רציתי לקבל עיצה איך אפשר להמשיך להפסיק "להתאבל" על המקרה של אחי. כי אני שבורה עד מאד. אשתדל לקצר כמה שאפשר. יש לי אח תאום שגר 35 שנה בארה"ב. הוא ואשתו ישראליים במקור. ברור שהתחתנו מאהבה רבה. כשהייתי קטנה, הייתי מאד קשורה אליו עד מאד, והיום בגלל המרחק, הקשר שלנו הוא טלפוני בלבד מידי פעם. הוא הקים משפחה לתפארת, משפחה גדולה, בנה בית, מסודר כלכלית, מקצוע מכובד, ותמיד חשבתי שהוא מאושר מאד, אז התנחמתי בזה לפחות, כי כאב לי שעברו לגור בארה"ב... .הוא הוציא שם תואר והתחיל לעבוד, וכשהולך- לא הרגיש סיבה לחזור. והילדים התרגלו לחברה, למקום לשפה וכו'. השבוע, הרים טלפון ובישר לי בשורה רעה מאד, שנשברתי , ומתהלכת כמו באבל, כל היום חושבת על זה ועבורי זה שוק ולא יודעת אם אני מגזימה ולא יודעת איך מתמודדים וממשיכים הלאה, כי נכנסתי לדיכאון למרון שאני עובדת ומתפקדת, אך עצובה ובוכיה.. .הסיפור הוא כזה: ליד מקום עבודתו התפתח רומן עם בחורה צעירה שיכולה להיות הבת שלו, כנראה היא נתנה לו את מה שכנראה היה חסר לו בבית. הוא ניהל כיים כפולים 8 שנים, אשתו גילתה את זה, ובשביל "להתנקם" בה הכניס את הבחורה להריון, הילד בן 6. אשתו נתנה לו הרבה צ'אנס ואמרה שיחזור בתנאי שעוזב את הבחורה ואת הילד ושישכח מהם. אחי אמר לה שמוכן לעזוב את הבחורה אך לא מבטח שישכח מהילד, כי הוא בשר מבשרו והוא אבא שלו, אז מה יזרוק אותו לפח. הבחורה גם לא רצתה לעבור הפלה, כי רצתה ילד ממנו ואהבה מאד את אחי וממש אובססיבית אליו בצורה חולנית. לבסוף התגרשו, אחי עזב את הבית, שכר דירה מלפני שבוע, הילדים מדוכאים, לא בקשר כרגע למרות שאחי עוזר וממן להם את הלימודים בכל האוניברסיטאות וגם מפצה את גרושתו ודואג לה כלכלית. ומצד שני צריך לממן שכירות ולדאוג לבחורה ולבן שחיים איתו. אחי מודה באשמה ולוקח אחריות, הוא במשבר יודע עד כמה שהוא עשה מעשה חמור, מצד אחד קשור מאד לבחורה ומצד שני מרגיש געגעוים עזים מאד לגרושתו. חבל שבתחילת הדרך לא הלך לייעוץ כי סירב למרות שאשתו ביקשה. עכשיו הוא שבור לחלוטין לא יודע מה להחליט כי קשור לשניהם. לייעוץ בשלב זה לא מוכן ללכת כי רוצה ספייס. רוצה שקט, רוצה לחשוב עם עצמו, לעקל את מה שקרה ואחר ללכת לייעוץ (חבל). אני בטח לא יכולה לעשות כלום עם שלט רחוק, רק כואב ובוכה וזה לא בשליטתי. מה דעתכם, איך מתגברים על הכל? אני מרגישה כמו בסרט.

שלום אני סטודנטית שנה ראשונה,אני יחסית צעירה 21,
התחלתי את לימודי השנה גם כי התואר 4 שנים,ובשנה מאז השחרור בין היתר עבדתי קשה מאוד ורציתי להתחיל במשו שנראה לי מעניין ותורם להתפתחותי ולחיי ויעשה לי טוב בעתיד וכדי להתחיל בזה כשאהיה צעירה עוד.

אז כן בחרתי מקצוע שבתקווה שארגיש בו טוב ,הבעיה היא כרגע,פעמיים בשבוע אני לומדת עד הערב,ועוד פעמיים עד הצהרייפ,אני עובדת משהו כמו חמש -עשרה שעות בשבוע,דבר שמכניס לי אלף שקלים בחודש אולי קצת יותר,וזה כדי לא לבזבז את החסכונות ,
אני בזוגיות טובה מאוד ומשתפרת, שאנו נפגשים פעמיים-שלוש בשבוע בהן פעם אחת ליום או חצי יום. מאוד חשוב לי להשקיע בזוגיות הזו. כשאני עוסקת בספורט אני מרגישה טוב מאוד, ונהנת לקרוא מאוד .אבל הרגשה של לחץ שכאשר יש לי כמו עכשיו פתאום אחרי או במהלך השבוע העמוס שלי 3-4 שעות פנויות, אני מאוד מתוסכלת שלא עשיתי ספורט,או לא עסקתי בעוד שני תחביבים שלי, אני גם משתדלת ומנסה לשמור על קשרים חברתיים 3 טובים ועוד כמה ואז כשיש לי זמן פנוי אני מרגישה מוזר שעד שיש לא מספיק ראיתי חברים.

וגם ההרגשה של לא עבדתי לא למדתי, אני צריכה לעבור על חומר הלימוד ,לא בשביל משהו מוגדר אלא הרגשה שכך יותר עדיף ,ופשוט לא עושה זאת,היה לי זמן ולא עשיתי זאת,ובמהלך השבוע כנראה שלא יהיה את הזמן הזה.
משום מה אין לי מוטיבציה ללימודים,וסוג של אני בעיקר רוצה זמן לא לחשוב מה אני צריכה לעשות עכשיו כי עוד יומיים לא תהיה לי האפשרות...
אולי המצב רוח גם קשור לגלולות ,כי שבוע שעבר כן ישבתי ללמוד בשבת והרגשתי טוב עם זה,והיום אחרי עיסוקים וחברה היו לי שעות ופשוט נמנעתי מלשבת ללמוד...
תודה על עזרה...וגם יש זמן ולא רוצה לעסוק בתחביבים אחרים חוץ מקריאה.

שלום מעוניינת בייעוץ אני בת 30 רווקה מהצפון ללא מקצוע כיום לא עובדת ובמשך 10 שנים עברתי המון דירות ועבדתי בעבודות מזדמנות לרוב פוטרתי מעולם לא עבדתי במקום מעל חצי שנה לימוידם ניסיתי אך ללא הצלחה ,נראה שיש בעייה לימודית וקושי משמעותי בחשביה כמותית. בילדות חוויתי הזנחה ואלימות פיזית ומילולית בבית וכיום יש נתק מחולט ושום קשר עם אף אדם במשפחה,יש לי קשיים כלכליים וחברתית אני מרגישה מאד בודדה בעולם ולא יודעת למי לפנות כדיי להפיג את הבדידות בדמויות הוריות שאפשר לדבר איתם.
אני נוטלת כדורים נוגדי דיכאון שקצת מקלים וסובלת מדיכאון מזו'רי אני מחפשת טיפול פסיכולוגי כזה שיתמקד בשתי הבעיות העיקריות שלי היכולת להתפרנס ולהתמיד במקום עבודה יציבה ,ללמוד תחום שאמצא בו עניין אני לא מוצאת שום תחום כזה ומרגישה אבודה ואין לי למה לקום בבוקר ואני ישנה המון שעות.
והדבר השני הוא הטיפול בזכרונות הילדות הקשים ובהשלמת הבדידות שיש לי מבחינת משפחה שלעולם לא תיהיהכדיעו ילדים שחוו הזנחה בילדות חווים בהתבגרות דכאונות.
איזה טיפול יתיאם לי? איזה מטפל יתאים לבעיות הללו?
אני ללא אחזוי נכות כי מצבי לעיתים מתנדנד ולא הייתי מאושפזת ,ברווחה לא עזרו לי וגם דרך עמותות לא מצאתי תמיכה או קבוצות תמיכה לאנשים במצבי אני מחכה לטיפול בשרות הציבורי בגלל קשיים כלכליים וייתכן שזה ייקח חודש או יותר ובינתיים מאד קשה לי.
אודה לכם על הייעוץ

היי שמי שני ואני בת 15 וחצי.
בחודש האחרון אני מרגישה שאני ממש בלחץ כל הזמן מבחנים,שיעורים,עבודות,יש לי תחרות,אני יושנת מאוחר כדי להספיק דברים, יש לי חוג פעמים בשבוע, וחזרה פעם בשבוע,ואני צריכה לשמור על אחים שלי מ 16:00 עד 18:00 כל ראשון ושני ואז הלחץ של ללמוד למבחנים גובר, ואני רוצה גם להקדיש זמן לעצמי ואין!!! הצילו! רק מלקרוא את מה שכתבתי עושה לי לחץ. וגם לפעמים יש לי רגע כזה שאני חושבת כזה עם עצמי ופתאום כל המשימות של השבוע עולות לי בראש ואז אני כולי בלחץ: "שיווו מה עושים, מה עם זה ומה עם זה, ואיך אני עושה את זה..." וזה ממש קשה.
ויש עוד משו מוזר אצלי:
יש רגעים שפשוט אני יושבת ואני לא עושה כלום, ועצם המחשבה שאני לא עושה כלום גורמת לי להרגיש לא טוב. לדוגמא: בבית הספר, יש לנו שיעור זהות, ולפי מה שאני מרגישה אני לא עושה כלום אני פשוט יושבת בכיסא ולא עושה כ-ל-ו-ם! וזה מעצבן אותי, כי אני מתחילה לחשוב " יו אלוהים מה אני עושה פה בכלל, כאילו אני מבזבזת זמן מהחיים שלי ואין לי חיים לנצח..". כך אני חושבת בכל פעם שזה קורה, פשוט כך.
וכשאני לא עושה כלום אני ממש לא מרגישה טוב, ממש אבל ממש. אני חושבת שאני נהיית אדומה, וחם לי ואני מחפשת עיסוק, אבל הבעיה היא שזה שיעור, או שאני תקועה איפה שהוא בעולם ואין לי במה להתעסק.
מקווה שמישהו יעזור,
בתודה, שני הלחוצה =]

שלום,

אני בת 23, ולא כ"כ יודעת לתאר את מה שעובר עליי ואני בכלל לא יודעת אם מדובר בסתם הורמונים או רגשות טבעיים ונורמליים, או מצוקה אמיתית.

ב4 השנים האחרונות אני סובלת מאפטות כרוניות, כל שבוע 2-3 אפטות, לעתים 3 בבת אחת, מדובר בכאבים עזים עד כדי שיתוק וחוסר תפקוד מוחלט..
ניסיתי את כל התרופות הקיימות בשוק, עשיתי בדיקות דם על מנת לשלול משהו פיסי כגון הרפס, סרטן וכו', התחלתי לקחת ויטמינים למרות שלפי הבדיקות דם הכל תקין לחלוטין.
מדובר במצב שמאד מתסכל, ואני לא יודעת אם זה נובע מסטרס, או שאולי הסטרס שאני מרגישה שאני נמצאת בו נובע כתוצאה מהאפטות.

להוסיף לכך את העובדה שבשנה האחרונה עברו עליי הרבה טלטלות,
גם נכנסתי להריון לא רצוי ועברתי הפסקת הריון, וגם התגלה סרטן אצל אמא שלי,

אני רוצה גם לציין שחזרתי לפני חצי שנה מטיול ארוך בחו"ל שבמהלכו (ארבעה חודשים) היו לי רק 2-3 אפטות סה"כ - בהתחלה של הטיול ובסופו.
בשני הקרים מדובר במצב של לחץ והתרגשות והנחתי שכרגיל זה בגלל זה, ואילו כל שאר הטיול הייתי שרויה במצב נינוח ורגוע ועל כן לא תקפו אותי האפטות.

את המקור ללחץ התמידי אני לא יודעת לזהות כי רוב הזמן אי מרגישה בסדר,
למרות שלפעמים יש לי נפילות קשות והתפרצויות בכי וכעס, הכל נראה פתאום אבוד, אבל הרבה פעמים חצי שעה אח"כ פתאום אני לא מבינה על מה היתה כל המהומה.

כמו כן אני גם בוכה כל פעם שיש לי עימות עם מישהו - מנהל\חבר\עמיתים בעבודה
אפילו שלא ממש מדובר בעימות, למשל: אפילו אם עשיתי טעות מקצועית לגיטימית, ובסה"כ המנהל שלי בא להסביר לי איך להתמודד פעם הבאה, הוא אפילו מחייך ונחמד, אבל אני מתחילה לבכות..

עוד תופעה - שמתי לב בשנה האחרונה שנהייתי רגישה לרעש והתרחשויות, כלומר כשיש מסביבי רעש מכמה מקורות - נאמר רדיו, טלפון מצלצל, אנשים מדברים, וכו', אני מרגישה שהדופק שלי עולה, נהיה לי חם נורא עד כדי סחרחורת ואיבוד רגעי של שיווי המשקל, והשרירי שלי מתקשים ונתפסים ואני בכלל לא שמה לב אני ממש צריכה כמו בסרטים לשבת לנשום ולספור עד עשר, אבל זה יכול לקרות שוב 5 דקות אח"כ.

אני נמצאת כבר כמעט שנתיים בטיפול שמאד עוזר לי ומשפר את המצב לאט לאט בצעדים קטנים,
אך אני תוהה אם די בזה, אולי אני צריכה גם טיפול תרופתי?
חשבתי על זה, והתייעצתי עם המטפלת שלי והיא אמרה שהיא תחפש עבורי שמות של פיסיכאטרים ותפנה אותי,

אבל רציתי חוות דעת נוספת. כמו כן אני גם מפחדת שאגיע לפגישה אצל פסיכיאטר והוא יסתכל עליי בזלזול וישפוט ויגיד שאין לי שום בעיה אני סתם מפונקת ולא יעזור לי...

אשמח לעצה אני כבר מיואשת :(

נלה

בני בן 13 מתחצף בלי סוף לא מוכן לשמוע, על כל דבר יש לו מה לומר .בתקופה האחרונה התחילה אצלו אלימות פיזית מילולית גם כלפי וגם כלפי אחותו הקטנה .
יש לציין שלילד אין כמעט חברים ממעט לצאת מהבית ומחובר כל כולו למחשב
כל ניסיון שלי להתקרבות אליו נגמרת בפיצוץ , אני מודאגת מאוד וגם מיואשת אין שום רגע שמאפשר לנו בבית להיות רגועים או שלווים .
יש לציין שאני אם חד הורית שהתגרשה שבני היה בן 7 ןלפני שנתיים התחתנתי שוב ואין לי ילדים נוספים.
בבקשה אודה על כל עזרה אני אובדת עצות

שלום.
שמי דפנה וננאה לי שנתראה הרבה בפורום הזה- אין לי מישהו שאני סומכת עליו כ"כ ויכולה לספר לי את כל אשר על ליבי...
אז ככה- אני נשואה+ילד מתוק וחביב שלצערי מאז נולד סובל בעיות שונות בעיכול שעד היום (הוא בן שנה וחצי) לא עלו לדעתי על הבעיה האמיתית. הדבר הזה גורם לנו לתסכול גדול בתור הורים שלא יודעים כבר מה לעשות ומי יכול לעזור. העניין אלינו כ"כ רגיש משום שהבן שלי נולד לאחר 5.5 שנות נישואים בהם לא זכינו להביא ילדים באופן טבעי; נכנסתי להריון רק לאחר התערבות רפואית-(הפריה חוץ-גופית), וכנראה שזו הדרך היחידה שלנו להביא ילדים לעולם. אותי אישית זה מתסכל מאוד כי את מרבית הטיפולים הלא-נעימים והפולשניים אני זו צריכה לעשות, כאשר הבעיה היא אך ורק בבעלי. ברור לי שגם לו זה לא נעים והוא חש אשם במה שאני עוברת. אני התעקשתי לא ללכת לטיפול (מתוך פחד מהכאב, פחד שהתבלבו במבחנות, ח"ו...) אלא שלפני 3 שנים אבי נפטר וזה הביא אותי לחשיבה שונה- והחלטתי כן לגשת לטיפול ולמזלי ההחזרה הראשונה הצליחה ולא היה צורך בהחזרות נוספות. אבל אח"כ ילדתי את בני בניתוח קייסרי- מה שגרם לי לכאבים רבים, סבל מהבטן שעדיין לא חזרה לעצמה- ובנוסף עכשיו- במקום להנות מבני ב100% אני צריכה ללכת איתו לבדיקות וטיפולים. ובשל כך אני כרגע לא עובדת משום שהוא מוגבל במה שמותר לו לאכול ולכן הוא לא יכול להיות בחברת ילדים אחרים שכן אוכלים, כי הוא מתגרה וגם הוא רוצה והמטפלת "לא יכולה עליו", ובצדק...
וכאילו לא די בזה-נפגעתי מהבוס שלי שלא בא לקראתי ובדרך לא ברורה איכשהוא מצאתי את עצמי ללא עבודה. בסוף זה יצא לטובה כי אני צריכה להיות עם הבן שלי- אבל זה השאיר בי חותם ועד עכשיו אני לא מצליחה להתגבר על זה. מידי-פעם אפילו אני חולמת על זה בלילה- זה כמו סיוט בשבילי מרב שנפגעתי. ועוד דבר ואולי הכי חשוב: היחסים עם בעלי התערערו מאז הלידה. כבר שנה וחצי שבעלי אינו סבלני כלפי כפי שהיה לפני לידתו של בני. גם תדירות הסקס ירדה ואני מרגישה עם זה ממש נורא! אני בחורה מאוד יפה ומושכת ואני לא מבינה איך הוא לא נמשך אלי כאשר בחוץ כולם פוזלים לכיווני... המקרה האחרון שקרה שממש שבר אותי היה היומולדת שלי. היומולדת שלי הגיע והוא כלל לא התייחס לזה. הוא לא קנה מתנה, לא הפתיע במשהו רומנטי, לא יצאנו-כלום! כלום! רק אמר מזל-טוב בטלפון (מהעבודה) וזהו! נפגעתי מאוד וחשתי מושפלת. חלף חודש מאז ולמרות שכאילו הכל חזר להיות כרגיל- בתוך תוכי אני לא מצליחה לסלוח.
אני מרגישה סוג של רייקנות. אני בבית וכרגע אני לא מתלוננת על כך כי אני יודעת שזה לטובתו של בני. אבל ברגעים בהם אני לבד אני קצת חושבת על כל מה שקרה לי בשנה האחרונה (מכל הבחינות) ומנסה להבין איפה טעיתי או מה היה הדבר שגרם לשינוי כה משמעותי בחיי. וזה לא הילד שלי. ממש לא! הוא דווקא זה שגורם לי לחייך כל בוקר מחדש...

אני ילדת מושב שחיה חיים נורמאלים לפי הספר, בבית חיי זוגיות נורמאלים, התחתנתי בגיל 19 2 ילדים משפחה ועסק יציב, בגיל 26 נקלעתי לרומן עם גבר צעיר שלא היה עתיד לזה כי היה בן משפחה של בעלי, רציתי לברוח מכל השיגרה שלי וחזרתי לתחום שעסקתי בו בצעירותי תחום המוסיקה העמדתי הופעה עם רקדנים ובמשך הזמן אחד מהם הפך לבן זוגי, בחור עולה מרוסיה שם היה עבריין הגיע לארץ כדתי חוזר בתשובה כשגילה שהוא יהודי ומהר מאוד יצא מזה ונהיה מלך חיי הלילה רקדן ופרופורמר גדול אנחנו ביחד 11 שנים חויתי בגידות חוויתי שנים בידיעה שיש לו עוד מישהי במקביל, היה חשפן גם לתקופה של 5 שנים באמצע, חיכיתי לרגע שיתבגר שירגע שהזמן יעשה את שלו, חיי ההוללות שלו רחוקים מהמציאות ומהמוסכמות שלי אני אווטסיידרית שם לכן נדחקתי לצד, ונמצאת לילות שלמים לבד שאני קוברת את עצמי בעבודה ו\או מעשנת משהו בכדי להרדם, והוא מבלה עם חברים עם בנות חוזר בבוקר או ביום למחרת, מסיבות פטיש, סאדו מועדונים שונים, דירה עם חברים ומסיבות הזויות אחרות שנמשכות 20 שעות, כי אין רצון להפסיק לחגוג, אני סופגת סובלת מלחץ בשרירים קבוע שנובע ממתח לאחרונה קיבלתי פסוריאזיס ועכשיו המצב מחמיר לדלקת במעי הדק, אני יודעת שהכל נובע מסטרס כמו כן בכי ועצבים בלתי פוסקים, עם כל זאת אני מחוברת אליו לנשמה ולא מוכנה להרפות לא רואה את חיי בלעדיו, רוצה אותו בכל מחיר אוהבת אותו אהבת נפש אבל לא מתחברת לסגנון חייו, הוא רחוק מלהשתנות יש לנו עסקים ביחד בביזנס אנחנו מסתדרים נהדר, התשובה לנתק איתו כל קשר לא מקובלת עליי הוא הדבר היחיד שאני יודעת, הבעיות מתחילות רק כאשר אינו נמצא לידי, כשאני איתו אני רגועה שמחה וטוב לי, לא רואה את עצמי עם מישהו אחר מלבדו, אני בת 40 והוא בן 36

ישנם סימנים מחשידים שאשתי התאהבה במחנך של בינינו בן ה-12. היחסים בינינו טובים למדי. אך אמרה לי בעבר שהוא גבר נאה, מושך ושרמנטי. המחנך נותן לבני תשומת לב מירבית, עוזר לו מאד כשמתקשה במקצועות מסויימים ומחבב אותו מאד ומפגין יחס חם אליו יותר משאר התלמידים (הכל בדוק.). תפשתי את אשתי על חם שדיברה איתו בטלפון ברמקול לאחר שסיפר לה המחנך שהוא מאד עוזר לו אשתי ענתה לו : "אם היית לידי עכשיו היית חוטף ממני נשיקה למרות שאני לא נוהגת לתת כל כך בקלות לאחרים" וכו'. המחנך ענה לה בחיוך "זה בסדר תודה. חגי הוא הנשיקה של שנינו" (חגי זה שם בדוי של בני). מה דעתכם על תגובתו של המחנך והתנהגותה של אשתי?. הרבה תודה.

היי, האם זה נורמלי לבחורה שנפרדה מהחבר היחידי שהיה לה בחייה, לחשוב עליו גם אחרי כל כך הרבה שנים? האם יש קשר לכך שהיא עדיין רווקה?
למה הידיעה שהוא נשוי עם ילד כל כך מעצבנת אותה, ומעציבה אותה?

למה החיים קשיים?
ומה עדיף יותר , שהכול ילך בקלות בחיים, ללכת לפי סכמת החיים של לימודים ,עבודה ילדים , ......
או כמוני, שהכול הולך לי כול כך על העוקם .
שום דבר שאני עושה לא הולך לי בקלות ,אני אולי משיגה דברים, אבל בעבודה קשהץ\
הנה לדוגמא.
התקבלתי לעבודה , אבל ממש ממש קשה לי .
אנ מנסה לעשות הכול כמו שצריך , אבל כאשר צריך לעבוד בלחץ זמן , מהר ומדויק,
אני ממש מתקשה.
לפי דעתכם אני צריכה לעשות? אני מרגישה שיש חוסר רצון ממני .
איך אדע אם מתץכוונים לפטר אותי? כבר יש לי נבואה שמגשימה את עצמה בנושא העבודה.
ממהתחלה אני מפחדת מפיטורין .
עוד דילמה שיש לי היא שמקום העבודה רחוק מאוד .
אני יוצאת מהבית ליפני 7 בבוקר , וחוזרת אחרי חמש בערב!
אז אני שאולת האם זה כדאי? ומה עם החיים שלי ? נהפכו לחיי עבודה
אשמח לתשובה תודה

ביתי בת 23 נפרדה לאחרונה מחבר שהיה עמה כמעט שנתיים, חברות יפה טובה ואינטסבית. הפרידה נבעה בין השאר בגלל בחור אחר שגרם לה לקצת פרפרים בבטן והזכיר לה ריגושים שקצת שכחה. בגין השגרה בה שקעה.
לדעתי היא טעתה.
החבר הקודם היה איש מדהים. משכמו ומעלה.
היא אהבה אותו.
גם אנחנו אהבנו אותו.
הפרידה לא הייתה קלה ולוותה בהרבה יסורי מצפון על שפגעה בחבר הקודם.
הבחור החדש נראה טיפה מרחף... לא יודע עדיין מה רוצה מעצמו, מרושל, מוזנח וחי רק את הרגע (בן 26).
נראה לי שלבת שלי מגיע קצת יותר.
אני יודעת שאין ממש מקום להורים להתערב, והיא כנראה כרגע חושבת מהלב ולא מהראש.
היא לא נמצאת איתו הרבה זמן אבל כהורים קשה לנו לחבב אותו.
זה גם לא אומר שהקודם מחכה לה... ובכל זאת אני מוטרדת. אני חוששת שהקשר יהפוך לרציני יותר.
איך אפשר להגיד לה זאת, מבלי שתפגע, מבלי שהוא יפגע ?
והאם בכלל זה נכון להתערב ?

שלום אני מרגיש לחץ כבר תקופה של כמה חודשים ,וזה לא סתם לחץ,זה לא מלחיץ ,זה לחץ כואב כזה ,וזה לא עובר ,מה לעשות?
אני בן 18.

היי ,

אני מרגישה לחץ ומתח , כמו כדור שיושב לי על הלב , הפחד שלי הוא פחד מכשלון , מלא להצליח ולא תמיד יש לזה אחיזה במציאות . לרוב זה קשור לעבודה , אני חייבת להיות בשליטה כל הזמן , גם כשאני חולה או בחופשה אני מתעסקת בעבודה - אני ממש מרגישה מכורה וזה ממש קשה לי אני במתח תמידי , בפחד תמידי , ואני כל הזמן שואלת את עצמי האם יש דרך אחרת ?? האם אני יכולה ללמוד להרפות ? האם לא כל דבר שלא הצלחתי בו התפרש אצלי ככשלון עצמי מוחלט? אני מרגישה שכולם מסביבי יודעים במה הם טובים , ואני לא יודעת ולכן אני מרגישה כך שכל דבר מקרי ולא באמת כי אני טובה בו! זאת מחשבה לא נעימה ואני עובדת על עצמי די הרבה אבל יש תקופות שזה יותר קשה תקופות שהבטחון מתערער... האם יש לכם עצות בשבילי? תודה

שלום,
אני בת 23 ומאז ותמיד הייתי בחורה שקשורה מאוד לפסיכולוגיה, להבנ האדם וניתוחו ובמקביל הייתי החלטית, עומדת על שלי ובעלת אופי חזק ובטחון עצמי בנוסף לרגישות ואכפתיות.. אני מרגישה שתקופה האחרונה האופי שלי נחלש והתערער..
אני חושבת על כל דבר כמה פעמים, על מה שאמרו, על מה אמרתי או עשיתי, מנתחת כל דבר, מחפשת הסברים ו"תירוצים" לכל התנהגות ובעצם לא מתנהגת טבעי כלכך כי הראש שלי עסוק בלפענח כל הזמן וקשה לי להתעלם או להבליג על דברים ולא "זורמת" כמו בעבר, כאילו שהבטחון שלי לגבי עצמי ירד ללא סיבה בעצם...
השאלה מה יכול לגרום לדבר כזה? אציין שאני בתקופה די מלחיצה.. הרבה שינויים...

תודה רבה!