פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,
הכאב שלך על האובדן שחווית בזמן האחרון סביב הפיטורין עובר היטב. איבדת משהו שכפי הנראה היה חשוב לך מאוד. אולי את תחושת המשמעות, אולי איבדת משהו בהערכה העצמית שלך סביב הפיטורין, אולי את תחושת המסוגלות שלך כמי שהייתה עמוד התווך של הבית מבחינת הפרנסה. אני מבינה שאת מרגישה כעת בסוג של משבר, ומגיבה אליו בעצב רב ובחרדה.
שמעתי גם את הבושה שלך, ותהיתי על מקורה. האם זה חלק מהדכדוך והפגיעות שאת מרגישה? אולי גדלת בבית שחינך לערך של עבודה באופן בלתי מתפשר וכעת את מרגישה נחותה?
עוד חשבתי, האם יש לך תמיכה מבעלך? חשוב שיהיה מישהו בעולם שיוכל להרגיע אותך ולהכניס קצת פרופורציות לעניין. אם אין לך מספיק תמיכה מקרובים, נראה לי שחשוב שתקבלי אותה מגורם מקצועי. אם כסף זה עניין קשה כעת, נסי לפנות לאחד מהמרכזים הקהילתיים לבריאות הנפש, או לקבל טיפול מסובסד דרך קופת חולים. אני מאמינה שאם תקבלי תמיכה כזו, הדבר יסייע לך לחזור למסלול ולהיות יעילה יותר בכל מה שקשור להשתלבות מחדש בשוק העבודה.

בהצלחה,

שלום לך,

אני מבינה את הקושי ומתחברת למה שאת אומרת לגבי העידן של היום כשכולם, לכאורה, יכולים להיות זמינים בכל עת.
נראה לי שהמצב שתיארת יושב על קושי בסיסי להתמודד על דחיה, אמיתית או מדומינת. מה קורה כשאנו מגלים שלא בכל רגע נתון אנו נראים, אהובים, שייכים? אני כותבת כך כי זהו מצב בסיסי אנושי, רק שהיום, כפי שכתבת בצדק, יותר פשוט לחשוף את זה.
אולי הקושי שלך יושב על תחושה מוכרת, מאיימת שאת לא מספיק מוערכת ואהובה. כנראה שהתחושה הזו היא שאחראית על הדריכות שלך ועל המאמצים הגדולים לתקן ( מה שקראת ״אובססיות״ ) כך שאת צריכה לוודא שוב ושוב שמי שצריך לתת לך את תשומת הלב, יעשה זאת, ומהר. כך את מנסה להימנע מלחוש את הפגיעות שלך ובייחוד את הפגיעה בהערכה העצמית.
אני חושבת שלסלוח זה טוב וזו יכולת חשובה, אבל את צודקת שהיא מתאימה יותר לאחר הפגיעה, ולא לזמן בו את חווה אותה. חשוב שתלמדי קודם כל לסלוח לעצמך, ולקבל את עצמך כפי שאת, לאהוב את עצמך. אם תצליחי לעשות זאת, יש להניח שהאחר יוכל פחות לפגוע בך. דברים מהסוג הזה לומדים לאט ודרך תהליך שקורה בטיפול. אני חושבת ששווה לך לשקול לפנות לטיפול, למרות שאת ״ נורמלית״ בכל התחומים האחרים :-). זה ממש לא סותר.

בהצלחה!

שלום לך נטלי.
אני קוראת את שאלתך וחשה כי את נמצאת בבלבול רב ואפילו בבהלה. האיש שאיתו התחתנת וחשבת שזה ייהיה האדם שאיתו תחיי את חייך,תגדלי את משפחתך, התגלה פתאום כאיש אחר. מאדם מקסים וטוב לב, את רואה בו גבר קטן ופחדן שממציא מחלות ואולי אפילו בעל הפרעה נפשית. אני מבינה כי בתחילה נלחצת ממצבו הבריאותי, אך ככל שחלף הזמן, והממצאים הרפואיים התגלו כתקינים, הלחץ שלך התחלף לשאלה לגבי מצבו הנפשי. האם הוא בסדר? האם הוא הפוכנדר? או אולי אפילו, האם בחרתי נכון או עשיתי טעות.
ראשית, אין אפשרות לאבחן אדם ע"ג הרשת ולא ייהיה זה גם אחראי מצידי, במיוחד בהתחשב בעובדה שלא הוא שלח את השאלה ואיני יודעת עליו מספיק. מה שכן אוכל לומר לך שאולי יעזור, כי יש מצבים בחיים שחרדה מתבטאת בסימפטומים גופניים הנחווים כאמיתיים ביותר ומסוכנים מאוד לשלמותו הפיזית של האדם. לעיתים לאחר ששוללים את הממצאים הרפואיים, מכוון האדם לטיפול בחרדה עצמה, טיפול שהינו פסיכולוגי באוריאנטצייה קוגנטיבית התנהגותית (cbt) או תרופתי או שילוב בינהם. ייתכן ותוכלי לעזור לבעלך ולשאול אותו האם הוא מעונין לטפל בעצמו ואף לקרוא ברשת על נושא החרדה והטיפול בה.
שנית, בהקשר לזוגיות בינכם. אתם בהחלט בתחילת הדרך של חייכם המשותפים ומין הסתם נכונו לכם עוד התמודדויות רבות. את חשה בודדה ומתוסכלת אל מול המחשבות המציפות אותך והרגשות הנלווים ואינך משתפת איש. גם לא את בעלך, שאמור להיות עבורך חבר ותומך ואת "העזר כנגדו". ייתכן וזוהי ההתמודדות הזוגית הראשונה המשמעותית בינכם, ואת מתקשה לקבל אותו ואף חשה שהוא פחדן וקטן. אני מציעה שתחשבי עם עצמך, האם את יכולה לקחת את החוויה הזו שאתם עוברים כמנוף להכיר זה את זה טוב יותר, לעזור אחד לשני, להקשיב, לתמוך, ללוות, במקום להסתגר כל אחד בעולמו, בפחדיו ובפקפוקו.
ייתכן ובנקודה זו בחייכם המשותפים תוכלו להעזר בטיפול זוגי שבו אדם נוסף, נייטרלי, יסייע לכם להידבר ולתקשר באופן בונה וחיובי, אשר יחזק כל אחד מכם ואת הזוגיות המתהווה שלכם, כדי שארוע זה לא ייהיה הארוע שייצבע וייסמן את המשך חייכם המשותפים.
בהצלחה.

מזה שווה מה תעשו ובמה צליחו ומה תשיגו, כשעשיתם כל כך הרבה דברים ..
שום הישג של הבחורה ב"סיטואציות כאלה" הוא לא הישג, כי היא זאת הבחורה-שבסיטואציות האלה.\

היא בחורה טובה חכמה מצליחה מצחיקה ואהובה, הבחורה שבסיטואציות האלה
והיא ממש רוצה להמשיך הלאה, אבל חוקי היקום פשוט אומרים שמה שקרה כבר קרה
, אי אפשר למחוק, למה אי אפשר למחוק? בבקשה, למה רק אי אפשר לדפוק את הראש בבקיר מספיק חזק ולדמם חודשים אבל לפחות לשכוח?
מצידי שכולם יזכרו, ותאמינו לי כולם זוכרים, וכולם יודעים, וידברו וירכלו, ויצביעו עלי ברחוב,

אבל אני רוצה לשכוח


אני נמצאת בבור עמוק קר וחשוך, אני בוכה המון, ולפעמים אני יוצאת לשדה פתוח מהבור הזה ומחייכת וצוחקת ובן זוגי מחבק אותי (שיודע על הכל אגב) וכולם אומרים לי שהכל יהיה בסדר
אחרי שאני יוצאת מהבור אפילו לכמה שעות, ואני בשדה היפה והפתוח והצבעוני הזה,
משהו בא, התמונות בראש חוזרות, והקור הזה בגוף חוזר,החושך חוזר לעיניים ואני שוב בבור,

בבקשה, איך אפשר לסגור את הבור הזה

איך ממשיכים הלאה?

בבקשה תגידו לי שזה אפשרי,
או שאני לפחות לא היחידה ,

בבקשה תגידו משהו

שלום לך נאדיה.
את מתארת חווית חיים קשה ביותר שמלוה אותך כבר מגיל 14. נראה כי את חיה באופנים רבים בתוך סרט אימה, וכלואה בתוכו ולא מצליחה להחלץ. את מאשימה את עצמך על דברים נוראיים שעשית, וללא רחמים, התמונות משתחזרות לך בראש. הורסות חוויות טובות שאת חווה, ומענישות אותך שאת כועסת על בן זוגך.
למרות שאינני יודעת את הפרטים, תיארת מספיק כדי להבין שעברת דברים נוראיים. שנוצלת, שלא היית שמורה, שעשית מעשים שאת לא חדלה להתחרט עליהם. אני רוצה לומר לך נאדיה שהיית קורבן לסיטואציות איומות. למרות שאולי חשבת עצמך לגדולה ושולטת במצב, היית כפי שאמרת, בסהכ ילדה, והשיקול שהפעלת היה מוגבל מתוקף כך. בנוסף, היית נתונה למצב רגשי קשה של לחצים, אלכוהול ששיבש את שיקול דעתך, ולפי מה שנראה לא הייתה לך מספיק שמירה הורית שתמנע ממך את החוויות הקשות שעברת. היית ילדה שנקלעה לסיטואציה נוראית ששוחזרה שוב ושוב. קורבן ולא אשמה.
את מתארת חוויה פוסטראומטית של תמונות, הבזקים, פלשבקים, מאותם סיטואציות נוראיות החוזרות אלייך ומפריעות לשלוות רוחך , יוצרות תחושות של דיכאון המתוארות כמו "בור שחור" . לא מאפשרות לך באמת להנות מחייך. מבן זוגך שנראה כתומך ומסור, ומהתיקון שהצלחת להעניק לחייך.
כנראה שלמרות כל מה שעברת, את בחורה עם כוחות, מכיוון שיכולת למצוא אור בתהומות של הייאוש ולבנות דבר מה חיובי כמו נישואין וזוגיות.
למרות זאת, התמונות הללו, כמו שדים בחושך, מלוות אותך, מענישות, לא נותנות מנוח. ואת אומרת שהנורא מכל קרה, ואין דרך למחוק. בזה את צודקת. אך המשך המשפט, את אומרת שאת אחראית לכך כי החלטת לפעול ככה, בזה את טועה. כביכול החלטת את, אך בגיל שהיית ובמצב שהיית, זו אינה החלטה שקולה וראציונלית. ועל כן, המסע שלך לריפוי הוא אינו במחיקת העבר או בהטחת ראשך לקיר עד ששהזכרונות ירפו, אלה בסליחה עצמית. במחילה לילדה שהיית שלא יכלה לעשות משהו אחר. שלא היה בכוחה להחלץ מהתופת שעברה וככל הנראה, לא הייתה שמורה מספיק ולא קיבלה עזרה מספקת מהמבוגרים שהיו סביבה. את המסע הזה קשה לעבור לבד, אנא..פני לאיש מקצוע ע"מ שתוכלי להניח את העבר בעבר, ולצעוד לעבר עתידך, שהעבר הינו חלק ממנו, אך לא משתלט על כל חלקה טובה של הווה או עתיד.

בהקשר של נטילת תרופות, אין באפשרותנו לייעץ לך בפורום זה . אנא פני לרופא המטפל בך עם שאלתך שיתאים עבורך את הטיפול האפקטיבי.

אחרי זה אמא שלי התנהגה כמו בן אדם אנושי ובאה ושאלה למה אני חסר מצב רוח ושאני יסביר לה.הסברתי לה הכל והיא הבינה.הסברתי לה שזה גם עיקרון,שהייתי מספיק שנים שם מסכות .וכבר אי אפשר,אין מנוס.
היא קיבלה והודתה בטעות..
אבל כל כך הייתי צריך את האישור שלה ,שהיא מקבלת אותי..זה נתן לי חסר שקט עד שלא ידעתי את זה.
אין לי מושג מה לחשוב כשאני מרגיש שאמא שלי לא מקבלת אותי,מצד אחד אני צודק ואני לא יכול להרשות לעצמי להתעסק בזה שאנשים אחרים לא מקבלים אותי,אני חייב לקבל את עצמי..
ומצד שני זה כל כך חשוב לי..

אחת הבעיות שלי היא שאמא שלי לא קיבלה אותי במשך כל השנים..אני יודע את זה..אולי גם חלק מהאחים שלי..
ועדיין,בסופו של דבר סגרנו שאמא לי תתקשר לדודה שלי ושהיא תיסע לדוד שלי ותביא לו את המפתח,ושאני ירד כדי להיפרד ממנה בגלל הטיסה,זה היה מקובל עליי כי אני כן רוצה להיפרד ממנה..ואני לא הולך לשחק שום דבר ואני יגיד גם לדודה שלי את האמת..אבל כאילו דמיינתי בראש את זה שהיא הולכת לא להבין אותי.
וכשירדתי לאוטו שלה-היא שאלה מה נשמע .ואם אני מתרגש לקראת הטיסה.והיא ממש לא ביקרה אותי.היא פשוט זרקה באויר-אבל איזה מצחיק משה(דוד שלי) שהוא לא בא לקחת את המפתח ,כי יש לו אוטו..
ואמרתי -הוא ביקש ממני,אני לא הסכמתי.
ממש חששתי מהתגובה שלי וכבר הכנתי את עצמי למתקפת נגד ואיך אני מגיב נגדה..
והיא אמרה פשוט - בסדר גמור..בטח אתה עייף.
כאילו בהכי הבנה שיששש..וזה עשה לי תחושה ממש רעה,כי ציפיתי לתגובה רעה ,וגם הייתי זקוק לזה שהיא תקבל את מה שאני אומר.
אני מתכוון,זה עשה לי טוב ברור כי היא קיבלה אותי..אבל כאילו הרגשתי רע עם מה שאני חושב ועם הצורך לזה שיקבלו אותי כי עם לא אז הבן אדם מטיל ספק בזה שאני בסדר..
זה כאילו אני עדיין לא יודע בתוכי -שאני באמת בסדר..
והייתי קרוב בכל הסיטאוציה הזאת למחוק את המחשבה הראשונית שלי שלא מתאים לי,וממש להאמין בזה שאני צריך ללכת ולתת את המפתחות..שזה הרסני בטירוף הצורך הזה.

שלום לך...
ראשית, נשמע מדברייך כי אתה מוצף ברגשות אשר נחווים על ידך כרגשות של פחד, חרדה וחוסר שקט כללי. אתה מתחיל ואומר כי ההצפה הינה כה דרמטית עד כדי "בתקף פסיכוטי " שייתכן ועברת. בהקשר זה, אני ממליצה לך לפנות לפסיאטר שיאבחן את מצבך ואולי אף ייתן לך טיפול שיימתן וירגיע את תחושותייך.
אני מבינה כי אתה חש שאתה מרצה את כולם כבר 18 שנים, מתקשה להתחבר לקולך הפנימי וחש רע מאוד עם העובדה שאתה חי ע"פ רצונם של אחרים ולא רצונך שלך.
נראה כי הנושא המרכזי המעסיק אותך הינו קבלה עצמית. הצורך שלך שאמך תקבל אותך כפי שאתה, ולא כפי שהיא הייתה רוצה שתהייה, כמו גם הצורך שלך באהדה מהאחרים. נראה כי אתה זקוק לשיקוף החיובי מהאנשים שסביבך עמ לחוש שאתה בסדר, ואז אתה נותר כעוס ומרוקן כמי שלא הקשיב לקולו הפנימי וביטל את עצמו.
אתה נמצא בדיוק בגיל של חיפוש עצמי וחיפוש זהות, אך לעיתים החיפוש הזה הינו מפחיד ומאיים ואף מבלבל וייטב לך אם תעשה את המסע שלך עם איש מקצוע, פסיכולוג, שיילווה אותך, יכיל את חרדותייך ואף ייספק לך שיקוף לרגשותייך ולעצמך, לו אתה כה זקוק.
נסיעה טובה לך.

שלום,
אתה כותב על קונפליקט בין נאמנות לעצמך ובין נאמנות לאחרים. הדברים שלך משקפים את הבלבול, הכעס והחרדה שנלווים לקונפליקט הזה וצצים בכל פעם שאתה נקרע בין שני הקצוות.
אני מבינה שזה עניין של שנים, ואתה וודאי מתבסס על משהו מאוד אמיתי כשכל כך חשוב לך להישמע לעצמך, כאילו שאם לא תעשה זאת תאבד משהו בעצמיות שלך. ויחד עם זאת, מה שעבר אליי דרך המילים שלך היא התחושה שאתה ממש חייב לבחור את אחד הקצוות- אתה או האחר- וכל בחירה כזו מוחקת לחלוטין את הבחירה שלא נעשתה. וזה מצב מסובך, עם מעט מאוד חופש בשבילך.
במקרה עם הדוד, אני תוהה האם יכולת לבחור בדרך ביניים שלא מוחקת את הצרכים שלך, אבל גם לא את אלו של המשפחה. הרי בחיים אנחנו לפעמים לוקחים בחשבון צרכים של אלו שאנחנו אוהבים, ולא תמיד פרוש הדבר שאנחנו מתעלמים מעצמנו. לפעמים אפילו אפשר לעשות את זה מתוך אהבה ולא מתוך חרדה שלא יאהבו אותנו. אני חושבת שלאפשרות הביניים הזו קשה לך מאוד להגיע, וכך אתה צריך בכל פעם להחליט החלטה כמעט בלתי אפשרית, ״אני או האחר״, וכל בחירה כזו מייסרת כי להרגשתך היא הורגת משהו בבחירה שלא נעשתה.
הקונפליקט הזה הוא מורכב, ונוגע בהמון דברים בסיסיים. אני מקווה שיש טיפול בו אתה יכול להבין ולפרוק ( כפי שכתבת בכותרת) עוד.

תודה רבה על התגובות שלכן,אכן מלבד העובדה שאני צריך לקחת החלטות כאלה "גורליות",אני דוגל בזה שלחוות חרדה ופחד זה רע ,וחייב לבדוק ממה זה הגיע ולקטוע את זה ולשנות דפוס חשיבה..
בהתחלה זה עבד,אבל ברגע שהעניינים קצת מסתבכים..זה גורם לי לממש תחושת ניתוק נפשי..במקרה הכי קיצוני שהיה לי זה אפילו התקף פסיכוטי אתמול,כנראה מרוב כל האנרגיות,אני חושב שבתוכי אני היחיד שיכול להבין את עצמי ושאצל אנשי מקצוע יכולים להיות טעויות באבחנה..וזה מה שמוביל אותי להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בלהיות הפסיכולוג של עצמי.
ידוע לי שכל זה לא בריא ולא נכון..אבל זה איך שאני חיי את החיים שלי כבר הרבה זמן.
אבל שמתי לב גם למשהו אחר,לפעמים אני מרגיש שאני רוצה לעשות משהו מטומטם,שלא באמת בא לי עליו..אבל שוב פעם זה קונפלינט שבו אני צריך לקחת החלטה..במידה ואני לא יעשה זה אכן יכול לגרום לחוסר שקט אצלי..בהתחשב בעובדה שעם אני לא עושה אני גם צריך לנסות ולפתור את מה שקרה.
אבל עם אני פשוט לא מנתח את זה ופשוט עושה..אז אני יכול להרגיש טוב .
זה משחרר..וחשבתי שבאמת אולי כדאי להמשיך עם זה..כאילו וואלה גם עם זה משהו שהוא לא כזה מעניין אותי והוא לא כזה נכון,כדי להתייאש קצת ,ולעשות ..ולפנות מקום מחשבה לדברים היותר מרכזיים.
אבל באותה מידה יש גם מצבים בלתי נסבלים,למשל אני רואה סרט בקולנוע,יש מנגינה,ופתאום אני מרגיש שבא לי לזמזם אותה או לשיר אותה.
זה שוב קונפלינקט.אני במקום עם אנשים,וזה לא מקובל.וזה קרה כי לא הרגשתי בנוח עם עצמי ,אז חשבתי מחשבה כזאתי.
אבל מצד שני,אני שם לב שכשאני נענה לצרכים האלה אני מקבל שקט..
אבל לפי מה שאני מבין מהדברים שלכן.. אתם בעצם אומרות שלא חייב להיות את הקונפליקט הזה?שכאילו יש גם את ה-באמצע?
ממש קשה לי עם הבאמצע הזה ,כי זה סוג של חוסר וודאות בהרבה מקרים.
וחוסר וודאות זה משהו שיכול לשגע אותי,בגלל זה אני גם מוביל את עצמי למצבים שאני מנתח איך להתמודד עם משהו ומה כדי,אני לא מנתח סיטאוציות חברתיות או דברים כאלה..אלה מנתח מה כדאי לעשות ואיך כדאי להתנהג ואיזה צד כדאי לקחת.
וכשאני במישורים מסויימים מרגיש שיש לי תשובות,ואני יודע מה כדאי .אני מקבל חופש מחיה.
מה דעתכן?ואני כעיקרון הייתי מטופל אצל פסיכולוג איזה חצי שנה שזה נראה לי נקרא טיפול דינמי..לא כזה משמעותי והיו הרבה קטעים שלא הגעתי להבנה עם הפסיכולוג,אבל הוא כל הזמן הסביר לי שזה מסתכם בקבלה עצמית והערכה עצמית.
ועכשיו אני טס לחו"ל אז אני לוקח הפסקה מהטיפול ונראה איך יהיה בהמשך..
רציתי לקבל אבל איזה קו מחשבה מימכן,אולי איזה משהו שירגיע אותי קצת..
כי אני בן אדם שממש קשוב לדברים הנכונים שצריכים להיות,עם אני רוצה משהו,אני כל כך מרוכז בו ומוותר על דברים אחרים כדי שהוא יצליח.אפילו עם זה משהו שלא מסתדר לי ואני יודע שהוא טוב לי.אבל שוב פעם מגיעה השאלה מה בכלל טוב לי...

שלום לך.
ראשית, אני משתתפת בצערך על האובדן שחווית בעצמך. למרות שלא שיתפת דבר על מצבך היום ועל הקשר שהיה לך עם אימך, רוב הסיכויים שגם את בעצמך מתמודדת עם האבל וימים לא קלים עוברים עלייך. למרות זאת, את מגלה רגישות עצומה לאחיך, זאת על אף שלדברייך לא הייתם קשורים מאוד לפני מות אמכם ולמרות שאת בעצמך מנהלת זוגיות ובונה את חייך. ההתבוננות שלך, הדאגה שלך והרגישות שלך כלפיו מראים כי למרות שאת אומרת שאת צעירה, את לוקחת על עצמך תפקיד גדול מאוד של המבוגר האחראי עליו וחשה כי "חייו בידייך".
אין ספק כי אחיך נמצא במצב קשה. הוא איבד אם אהובה, עם אביו הקשר רופף, וייתכן והוא חש כי אין מי שיחזיק אותו ויידאג לו. על כן, טוב את עושה שאת עוטפת אותו, גם אם הוא בועט ואינו משתף פעולה. חשוב לי לציין כי אחיך נמצא בשיאו של גיל ההתבגרות, בשלב של חיפוש זהותו כבוגר, בנפרד מהדמויות ההוריות, כך שהתנהגותו שאת מתארת אינו חריגה למתבגר בגילו. התנהגות של כעסנות וחוסר רצון לשתף תמיד. כמו כן, ציינת כי לעיתים הוא משתף אותך בחוויות שעוברות עליו וזה בעייני סימן לכך שהוא מרגיש שייש לו מקום אצלך כאשר הוא זקוק לכך.
אני לא ממש מבינה מה כוונתך כשאת אומרת "שיתוף רגשי" אך אם הכוונה לשיתוף ברגשות שהוא חווה, בעצב ובאובדן, גם זה אייננו חריג לנער בגילו, גם ללא האובדן שחווה.
דבר נוסף שחשוב לזכור שאחיך מנהל חיים חברתיים, אהוד ומוקף בחברים, כמו כן מטפח את כשרונו המוזיקלי, מה שמרגיע מאוד לגבי החששות שלך. מכיוון שהוא אינו נשמע נער בדיכאון המסתגר בעולמו אלה מחפש לעצמו דרכים להתמודד.
למרות כל זאת, אין לשכוח שאחיך עובר משבר קשה, גם אם אינו משתף אתכם, בגיל שהינו מלא בטלטלות ועוצמות רגשיות. חבל שאינו מעוניין להעזר באיש מקצוע שילווה אותו, ולמרות שהצעת לו וסירב, הייתי ממליצה לך להמשיך ולהציע מידי פעם את האופציה הזו. לומר לו כמה חשוב שתהייה לו כתובת לשתף ולעבד את העובר עליו. את יכולה גם להוסיף ולומר כי את מבינה שהכתובת הזאת לא יכולה להיות כעת מישהו מהמשפחה. ייתכן והשיתוף הרגשי עם מישהו שגם חווה את האובדן שהוא חווה גורם לו עומס נוסף, ממנו הוא מנסה לברוח. ייתכן וכדאי לך אפילו לשלוח לו שמות של מטפלים אופציונליים שייהיו לו בעת הצורך.
מעבר לכך, נראה כי את עושה את המייטב. רק מסר לי אלייך. את בחורה צעירה הבונה את חייה. איבדת את אימך לאחרונה. תני לעצמך מקום להתאבל, ודעי שרק חייך ביידייך. את יכולה להיות מסורה, לדאוג , להכיל, אך נסי לשחרר את התחושה שאת אחראית לחייו. בכל מיקרה, היי עם אצבע על הדופק ואם את רואה שהוא הולך ומסתגר, אינו מתפקד בחיי היומיום מבחינה חברתית, לימודית או נמנע מלעשות דברים שעשה בעבר, שתפי את יועצת בית ספרו, ואולי דרכה ניתן ייהיה להגיע אליו.
כל הכבוד לך על הדאגה והרגישות.

שלום לך,

אני מבינה שאתה מוטרד. לא בטוחה שהבנתי מה מטריד אותך קודם או יותר, העובדה שחברתך שיקרה לך, או העובדה שהיא לא בתולה.
אני חושבת שלגבי עניין השקר, כן, זה לא נעים ומעורר ספקות. במקומך הייתי מנסה לברר מדוע חברתך מצאה לנכון לשקר לך בנושא זה. אולי הנושא היה מאוד רגיש עבורה, אולי התביישה בכך, אולי חשבה שלא תרצה אותה. למה שלא תפתח את הנושא הזה בצורה בוגרת ותשתף אותה בכך שאתה מוטרד וחשוב לך להבין מדוע שיקרה. יכול להיות שאם תיגש לנושא ברגישות ולא בהאשמה תגלה משהו שירככך אותך ותוכל לסלוח על הפגיעה באמון.
ולגבי הבתולים, אני מבינה שזה חשוב לך. מדוע? אם הקשר ביניכם רציני, ויש אהבה, למה זה משנה עם מי היא הייתה קודם, או אם היא לא הייתה בתולה כששכבתם? אני חושבת שכדאי שתנסה לעבוד על עצמך כדי לשים את זה מאחור. כרגע היא שלך ואין סיבה שזה לא ימשיך כך אם תוכל להניח לעבר שלה להתקיים מבלי שהוא יאיים עליך כך.

איך להמשיך הלאה? אני לא מאשים אותה ואני לא כועס עליה, אבל העבר הזה פשוט רודף אותי, אין יום שאני לא חושב על זה, וכל מה שאני רוצה זה רק להרפות מזה, אבל אני לא יודע איך...

שלום שוב,
לצערי אין מתכון ברור לאיך עושים את זה, ומקווה שתוכל להבין שבפורום כזה אני מוגבלת מבחינת אפשרויות העזרה והליווי שלי.
אני חושבת שלפעמים אהבה הופכת להיות משהו רכושני ואז בעיות מהסוג שתיארת עלולות לצוץ. אני מניחה שהעובדה שהיא הראשונה שלך לא מקלה על העניין הזה.
אני מציעה שתפנה עם הבעיה הזו למרפאת מתבגרים, שם תוכל לקבל עזרה בלי צורך לשתף את ההורים שלך ועם שמירה על דיסקרטיות.

בהצלחה,

שלום
אני לא יודעת על מה התבססה החלטתה של הפסיכולוגית שפנית אליה, אבל אני מניחה שהיא לא אמרה לך את הדברים סתם כך. יתכן שהיא התרשמה שלא תוכל לסייע לך באופן יעיל בלי התערבות תרופתית שתלווה את הטיפול.
אם יש לך ספק לגבי הדברים, נסי להתייעץ במקום נוסף, וגשי גם ליעוץ פסיכיאטרי, רק כדי לשמוע, את לא חייבת לקבל את ההמלצה לטיפול תרופתי. לפסיכיאטר גם תוכלי להפנות שאלות ספציפיות לגבי תופעות לוואי.
נסי גם להתייעץ בפורום פסיכיאטריה.

שלום לך,
אני מבינה את התסכול שאת חווה בקשר לשינוי המיוחל, ושומעת בדברייך יאוש.
לשאלתך, אני בהחלט מאמינה ורואה שאדם יכול לעשות שינוי באמצעות טיפול, אבל מניסיוני אני יכולה להתחבר לדברייך ולומר שבמקרים מסוימים קשה יותר להשיג את התוצאות הרצויות. זה נובע מכל מיני סיבות, של המטופל, של המטפל ושל הדינמיקה ביניהם.
לכן, אני חושבת שלפעמים כשלא הולך בטיפול אחד בהחלט רצוי לנסות טיפול אחר. כבר פגשתי אנשים שהיו בכמה וכמה טיפולים עד שהרגישו שהם במקום הנכון ומתקדמים.
ולפעמים, הקושי לעשות שינוי קשור בנוקשות גדולה של המטופל, דינמיקה פנימית לא מודעת שמחבלת שוב ושוב באפשרות לחיים טובים יותר, קושי מאוד בסיסי לתת אמון ועוד הרבה סיבות אחרות. כשזה המקרה בעיקר חשוב להתמיד, כי אז התהליכים הרבה יותר איטיים.
אני לא יודעת כמה התמדת בטיפול, ואם מצאת את המטפל הנכון, אבל אני חושבת שלא כדאי לך לוותר, כי מדברייך נשמע שאת עדיין לא שקטה ועדיין סובלת, גם אם זה קורה רק בתקופות מסוימות ובאחרות לא. מה שעוד אציין זה שלפעמים יש ציפיות מוגזמות מטיפול, ולאחר מכן אכזבה ופרישה מוקדמת כשהן לא מתממשות. אם תבחרי שוב ללכת לטיפול נסי לפתוח את הנושא הזה כבר מההתחלה.

שלום לך אנונימית.
את מתארת ארוע מאוד קשה שעבר עלייך. אדם שאליו היית קשורה וככל הנראה בו האמנת במשך שנים בגד באמונך ופגע בך מאוד. נראה כי הפצע לא נרפא ואת חווה תחושות קשות של כעס המתבטא ברצון לנקום.למרות שאת אומרת שזה לא פוגע בתפקודך הימיומי, נראה כי הנטישה שחווית מעסיקה אותך ואינה נותנת מרגוע לנפשך.
נראה כי הארוע שחווית נרשם בנפשך כארוע טראומטי שאינו מרפה ממך ואף פוגע בסיכוי לקשרים חדשים להבנות. אני רוצה לומר לך שתגובתך הינה טבעית והגיונית, היות ולא ציפית לטלטלה שחוית. אי לכך, את שבה וחוזרת לארוע הטראומטי ולפצע שאינו מחלים. התרגום של הכעס שלך הינו רצון לנקמה ורצון שגם הוא יחווה את הקושי שאת חווה. למרות זאת, כבר עבר זמן מה, והקושי אינו מתמתן. נראה לי כי כדאי לך להעזר באיש מקצוע לעיבוד הטראומה שחווית והאבל על אובדן החבר ואולי גם על אובדן האמונה באנשים. בכל מיקרה, לעיתים חוויות קשות המסרבות להרפות, מתחברות לחוויות ראשוניות קדומות קשות העולות ומשוחזרות בתוך החיים הבוגרים. אלו הם נושאים שייתכן ויעלו בתוך טיפול, כמו גם מקום לעיבוד תחושתייך הקשות..
מקווה בשבילך שכתיבת הודעה זו תהוה בשבילך איתות לכך שהגיע הזמן לעשות מעשה ולטפל בתחושות הקשות והלגטימיות שמציפות אותך.

שלום לך,
אני מבינה שאת נמצאת במצוקה, וזה כנראה מספיק מעמיס וקשה כדי להצדיק שתקבלי עזרה. יכול להיות שכל חייך היית רגילה לפתור את בעיותייך בעצמך, וזה אולי גם היה כורח כי לא היה מי שיעמוד לצידך ויתמוך בך. ויחד עם זה, אני שומעת מדברייך שאת כן מבינה שהכוחות הרגילים שלך כבר לא עומדים לרשותך, ושאת זקוקה למשהו אחר. עכשיו רק צריך קצת העזה כדי לבדוק האם בכל זאת, יש סיכוי להיעזר, למרות החשש לגלות שוב שאת לבד.
אני מבינה מדברייך שאת צעירה. אם את מתחת לגיל 18 נסי לבדוק האם מישהו במסגרת הבית ספרית שאת קצת נותנת בו אמון יכול לשמוע את המצוקה שלך ולהכווין אותך. יש גם מרפאות עירוניות למתבגרים שם הטיפול הוא דיסקרטי ואינו מחייב שיתוף ההורים. ואם את כבר בוגרת יותר, נסי לפנות לעזרה מקצועית בצורה של טיפול. שם אולי תוכלי לקבל עזרה מתאימה. יש מסגרות טיפול קהילתיות שמספקות טיפול ללא עלות, ויש גם טיפול מסובסד דרך קופות החולים.

היי בטוב,

שלום לך,
הבדידות שלך עוברת בין המילים, ויחד איתה התסכול הגדול על כך שהדברים לא מסתדרים כפי שהיית רוצה ומייחלת לעצמך.
אני חושבת שאת מתבוננת על המצב החברתי שלך ורואה ששוב ושוב את לא מסופקת, מתפשרת על מעט מאוד, משועממת ובודדה.
אני חושבת שזו התבוננות חשובה, אבל יש בה הרבה פוקוס על מה שקורה, וקצת פחות ניסיון להסתכל פנימה ולבדוק למה זה קורה. בעיקר עברה בי ההרגשה מקריאה של הדברים שלך שאין מספיק קשרים משמעותיים, אלא יותר אנשים שאפשר לבלות לצידם, כדי לא להיות לבד, אבל אולי לא ממש איתם. זה בעיקר בלט כשתיארת את מערכת היחסים עם בן זוגך. למה את לא רוצה להתראות איתו יותר? מדוע את חושבת שאת לא בנויה לזוגיות? ואם כך, מדוע את בכל זאת איתו? מי הם האנשים המעטים שאת כן אוהבת ובזכות מה?
כל אלו שאלות שהניסיון לענות עליהן יאפשר קצת יותר התבוננות פנימה, שאולי תקדם אותך לקראת שינוי אמיתי ויציאה ממעגל התסכול והאכזבה.
אלו שאלות שקשה לענות עליהן לבד, ללא הכוונה מקצועית, ולכן אולי תשקלי לפנות לטיפול פסיכולוגי. לחילופין, גם השתתפות בקבוצה טיפולית יכולה לסייע. היא תאפשר מבט ישיר וענייני לתוך המקום שאת נמצאת בו בשדה החברתי.

בהצלחה,

שלום,

אני חושבת שמה שאת מכוונת אליו זו קבוצה טיפולית. אין שם ביקורת אובייקטיבית, כי כמובן, כל אמירה שמוצאה באדם, גורלה להיות סובייקטיבית. אבל כן, אני מניחה שבקבוצה כזו תוכלי ללמוד בצורה מהירה וחווייתית כיצד את נתפסת על ידי אחרים, מדוע, וגם לשנות דברים שתבחרי לשנות. אחד היתרונות הוא שקבוצה כזו מונחית על ידי אדם מקצועי ועליו מוטלת האחריות ״לשמור״ על החברים בה ולייצר בתוך הקבוצה אווירה המאפשרת עבודה טיפולית.
לא אוכל להמליץ על קבוצה, כי לא ניתנות המלצות ספציפיות בפורום זה, אבל נסי לחפש באינטרנט מידע על קבוצות המונחות על ידי מטפל מקצועי שיש לו הכשרה מתאימה. שוחחי איתו כדי לבדוק האם יוכל לשדך אותך לקבוצה קיימת או להציע לך להצטרף לקבוצה בהקמה.

בהצלחה!

הרבה תודות לך

חפשי תחת ״ טיפול קבוצתי״. תקבלי המון תוצאות, לדברים פחות ויותר ספציפיים. עדיף להקפיד שמנחה הקבוצה בא ממקצועות הטיפול ( פסיכולוג, עובד סוציאלי קליני וכו) ושיש לו הכשרה ספציפית בתחום הטיפול הקבוצתי.
בהצלחה