פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום קרן.

קראתי את דברייך, והצטערתי לראות איך נושא מסויים בחייך הופך להיות כל כך מרכזי, עד שהוא מאפיל על כל השאר ומשתק ומונע ממך להיות יותר נינוחה וחופשיה עם עצמך. את כותבת שיש לך המון חברים, שאינך דכאונית. ובכל זאת, עניין אחד השתלט לך על החיים. חבל.

אני בהחלט יכול להבין את התקווה שלך שברגע שתעשי את הניתוחים חייך ישתנו מהקצה אל הקצה. ובאמת, ישנן נשים רבות שפונות לכיוון הזה ונעזרות בניתוחים (אגב: האם את מכירה מישהי שנעזרה באפשרות הזו? אולי כדאי להתייעץ עם מי שכבר התנסתה. האם את יודעת מה העלויות הכרוכות בזה? שווה לברר).

כמובן שאם את חושבת שזו הברירה היחידה אז אולי כדאי לנסות. הבעיה מתחילה כאשר אנשים אינם מרוצים מעצמם בנושא מסוים, פותרים אותו באופן טכני כזה או אחר, ואז מגלים שאי הנחת מעצמם מתגלגלת לה למקום אחר. כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. באופן כללי, כאשר יש משהו מסוים שמציק לנו באופן קיצוני - אם זה מראה חיצוני או סטטוס מקצועי או הצורך בהישגים כלכליים - הרבה פעמים ה"משהו הזה" מסמל אי נחת כללית ונרחבת יותר מעצמנו.

נדמה לי שאת אי הנחת הכללית מעצמנו, שמתבטאת לפעמים דווקא ברעיון אחד שמציק לנו - אפשר להמיר בתחושה יותר טובה רק בעקבות עבודה מאומצת ולאורך זמן. זה, בעצם, מה שמנסים לעשות בטיפול פסיכולוגי. אבל לא רק טיפול פסיכולוגי: גם קשר קרוב, זוגי או חברי, יכול מאד למתן את מה שמפריע לנו בעצמנו, או לימודים והתפתחות מקצועית - כל דבר שנותן טעם ומשמעות לחיים שלנו.

בקשר לניתוחים - מקווה בשבילך שתימצא לך המסגרת המתאימה, טיפולית או חברית, שתוכלי בה לקבל החלטה אם את הולכת על זה. ובקשר לחיים - מאחל לך שאלו יהפכו להיות יותר ויותר אפשריים עבורך, בתחומים השונים, כאשר הנושא הגופני-חיצוני יקבל את מקומו הפרופורציונלי המתאים - לא פחות ולא יותר - לצד נושאים נוספים.

בהצלחה!

שלום אלון,

שני דברים ברורים: מצד אחד, לאבא מאד אכפת ממך, הוא רוצה שתשיג את הטוב ביותר, והוא רוצה לראות אותך ולהנות מקירבתך, לכן הוא משתמש בשיטות השפעה לא נעימות כדי לגרום לך לבקר כל סופשבוע ולהשקיע בלימודים. מצד שני, אבא שלך חורג בהרבה מתפקידו כהורה, משתמש בשיטות של שליטה, כוח ועירור אשמה, ובכך מחבל בהתפתחות שלך וביחסים שלכם.

אני שואלת את עצמי איך עברתם את גיל ההתבגרות שלך, והאם לא מרדת אי פעם בסמכותו. אם אתה רוצה בכך, אתה יכול ליצור מרד מאוחר, למשל, להתנגד בתקיפות למסריו, להפעיל סנקציות, כמו לסיים שיחה או לחזור לביתך כל פעם שהנושא נפתח ולשים גבולות באופן אסרטיבי ותקיף. נשמע שאתה מגלה חולשה מולו, בעבר היית בוכה, כיום אתה נעלב, אולי מנסה לשכנע אותו בצידקתך. הגיע הזמן שתתחיל להראות חוזק. אינך חייב להצטדק, לתת דין וחשבון על לימודייך, או בכלל לשתף פעולה בשיחה. אתה אדם בגיר וזכותך לנהל את חייך כהבנתך. חזק את ביטחונך מולו ואת עמידתך האיתנה, שדר שאפשר וצריך לסמוך עליך, ושהנושא לא פתוח לדיון או משא ומתן. עד שיפנים שאינו יכול עוד לשלוט בך, ואולי גם ילמד להעריך ולתת אמון באופייך החזק.

דרך אחרת היא ללמוד להעביר את הדברים לידך, ולא להיות כל כך מושפע רגשית ומגיב. בשיטה זו, אל תשתף פעולה עם שיחות בנושא, ואל תתפתה לענות על טענותיו, להסביר או להצטדק. תגיד משהו כמו "בסדר" ותעבור נושא. אל תהיה מופעל כך כך רגשית. שמור על קור רוח ושקט נפשי. אם הוא פונה למלצר, שיהנה, למד להתעלם מכך, להעביר את זה. שמירה על קור רוח אל מול מניפולציות ופרובוקציות מרגיעה את העניינים, בסוף הוא ירפה, וגם אם לא, לפחות אתה תלמד לא לסבול כל כך..

חשוב לזכור שכוונתו של אבא טובה, ולנסות לחזק את הקשר ביניכם באזורים שאינם מלאי מתח. עשו דברים מהנים יחד, נהלו שיחות על תחומי עניין משותפים, תפתיע אותו במשהו נחמד מדי פעם, כתוב לו מכתב ליומולדת, תעביר מסר ששיחות בנושאי לימודים מקלקלות לך ולכם, ואתה רוצה שיהיו לכם יחסים טובים.

כמובן שאי-תלות כלכלית תקדם מאד את התהליך. השתדל להגיע לעצמאות רגשית וכלכלית בהקדם.

בהצלחה!

שלום מאי,

אני מודה לך ששיתפת אותנו בדבר כל כך אישי ויקר. חלום הוא חלון אל הלא-מודע, ודרכו את יכולה "להציץ" אל תכנים המעסיקים אותך עמוק בפנים.

החלום הוא בדרך כלל סמלי. כלומר הדימויים בחלום מייצגים משהו מעבר להם (למשל, אונס יכול לסמל תחושה שאת נכפית למשהו, לאו דוקא אונס קונקרטי, ולידה יכולה לסמל יצירה, אחריות, שינוי, משבר, ועוד.).

דוקא בגלל שהחלום הוא כל כך אישי ופרטי, לא אוכל לפרש לך אותו מבלי להכירך לעומק, ומבלי לשמוע את האסוציאציות החופשיות שלך לגבי החלום.

סביר שכנערה אשר הופכת לאישה, הינך עסוקה בשאלות של מיניות, פריון, יצירתיות ואוטונומיה לעומת כפייה, פתיחות לעומת סגירות, צמיחה וכאב, השתייכות לעומת בדידות, תלות לעומת עצמאות. נסי לשאול את עצמך מה החלומות מזכירים לך, מה כל דימוי מסמל עבורך, בעקבות מה בחייך מופיעים החלומות החוזרים, איזה משאלות ופחדים הם מסמלים, מה הכוחות שיש לך כדי להתמודד עם הקונפליקט המופיע בחלום וכדומה.

בהצלחה,

תודה על התגובה,
רציתי לדעת האם יש דרך להפסיק את החזרה של החלומות האלו?
ובכלל,בזמן האחרון אני חולמות חלומות לא ככ נעימים,יכול להיות שזה פשוט צירוף מקרים,כי לא מתרחש שום דבר יוצא דופן בחיים שלי כרגע...

הי מאי,

לדעתי הדרך הכי טובה לעבוד עם חלומות היא להקשיב להם ולחוכמתם העמוקה. הם נושאים מסר חשוב, וחבל להעלים את החלומות מבלי להנות מן המסר שלהם. טיפול פסיכולוגי ממוקד בחלומות יעזור לך לשפוך אור ולעבוד על התכנים, ומטבע הדברים החלומות יחלשו עד שילכו לדרכם.

תיתכן גם עבודה ישירה על חלום באמצעות כלים של אוטוסוגסטיה. למשל, התכווננות לקראת שינוי סיומו של החלום וכו'. קשה להגיע לשליטה מלאה כמו מחיקת החלום, אך בהחלט אפשרית שליטה מסויימת. זה דורש אימון רב, אך יתכן. נסי לחפש "שליטה בחלומות" בגוגל.

ביי,

שלום לך חסרת שם יקרה,

ברכותי על התחלת הטיפול. איזה יופי שמצאת לך מקום חם, מקבל ובטוח, ושיש לך כימיה מצויינת עם המטפלת. אני בטוחה שהיא נהנת מהקשר ההדוק לא פחות ממך.

התגובה שלך לראשית הטיפול מאד עוצמתית. הדבר מעיד על כך שאת בשלה לתהליך, ושנימי נפשך חשופים. את מתארת רגשות של חום והכלה, אך גם חששות מפני תלות נטישה ופגיעה.

אלו כמובן תגובות טבעיות ושכיחות בתחילת קשר טיפולי. השאלות שאת מעלה הן אמיתיות ובעלות משמעות, וכלל לא "סתם". את אישה נבונה, ורוצה לבסס בתוכך תחושת ביטחון, אמון והיכרות, בטרם תיקשרי ותפקידי את נפשך במלואה.

בנוסף, יתכן כי התחושות המתעוררות בך מהדהדות תכנים מעולמך הפנימי. שאלות לגבי תלות, פגיעה, נטישה, חוסר כנות, זמניות ה"טוב" ועוד. חשוב מאד לפתוח את הדברים בטיפול ולעבד אותם. מנסיוני, עבודה הנעשית על ה"כאן ועכשיו" של הקשר הטיפולי היא בבחינת "הכה בברזל בעודו חם", והיא העבודה הכי חווייתית ומשמעותית.

לגבי משך הטיפול, טיפול דינמי יכול להיות ממושך ואף רב שנים. אם יש עניין מציאותי שבעטיו ידוע שיהיה צורך לקצוב את הטיפול (למשל עניין כלכלי, או תקופת העסקה של המטפלת במקום ציבורי), רצוי לדבר על זה כבר מההתחלה.

כל טוב!

תודה רבה על התגובה,המילים שלך ממש גרמו לי להיות רגועה, נינוחה, אפילו הצלחתי לחייך:) אני מגיעה אלייה כרגע דרך ביטוח של קופ"ח ולאחר מכן זה ימשיך באופן פרטי אז אין הגבלה של זמן מבחינת העסקתה של המטפלת במקום ציבורי וגם מבחינה כלכלית, יש לי תמיכה מלאה של ההורים וגם הבטחתי לעצמי שכסף לא יעצור אותי מלטפל בעצמי (אני תמיד משווה את זה לאם הייתי חלילה מקבלת איזושהי מחלה ורק טיפולים יקרים היו יכולים להציל אותי...אז בטח הייתי משלמת עבורם כדי לחיות וכדי להיות בריאה, זה בדיוק אותו דבר מבחינתי, אני חייבת את הטיפול הזה כדי לחיות ולהיות "בריאה" נפשית...

תודה לך
שבוע טוב
(עדיין בלי שם)...

שלום רעות,

את פונה אלינו בגלל תופעה חוזרת של בחילה, אך מה שבעיקר תפס את תשומת ליבי היא המילה "טראומה".

אני תוהה איזו טראומה עברת, לפני כמה זמן זה קרה, עד כמה היתה חמורה הפגיעה, האם הארוע היה חד פעמי או מתמשך, האם שיתפת בכך מישהו, האם קיבלת עזרה, והאם את מרגישה שהתגברת.

הבחילה המופיעה במקום הטראומה היא תופעה טבעית, שבה הגוף מפעיל תמרורי הגנה נגד סכנה, לאחר שכבר נפגע במקום מסויים. למשל, אנשים שעברו תאונה יכולים לחוש רעד, דפיקות לב מואצות ובחילה כאשר הם מתקרבים לאזור התאונה. על התופעות האלו אפשר להתגבר באמצעות המשך חשיפה למקום, עד שהגוף והנפש מתרגלים לרעיון שהמקום כבר איננו מסוכן. אם יש אפשרות לעשות את זה בהדרגה, ולתרגל הרפייה ודמיונות חיוביים תוך כדי, מה טוב.

אם את ממשיכה להרגיש "לחץ נוראי", מחשבות בלתי פוסקות על הבחילה וחרדה גדולה, ואם את עדיין לא התאוששת מהטראומה, מאד כדאי לפנות לטיפול מקצועי.

בהצלחה,

אני משתפת המון אנשים בעיקר חברים קרובים,ואני מנסה כל הזמן לבוא לאותו מקום ולנסות לחשוב חיובי אבל ברגע שזה מגיע לאוכל אני ישר מקבלת בחילה שם , ולחץ נוראי.
ואני לפעמים במשך היום חושבת על זה ושוב יש לי בחילה רק מלחשוב על זה
אני ממש רוצה לבוא לאותו מקום של הטראומה בהרגשה חיובית מאוד ושאני אצליח לאכול שם ברוגע,אולי עדיף בהדרגה להתחיל לאכול דברים קלים ואז לעבור לדברים קצת יותר?
אני פונה לטיפול מקצועי אבל זה גם תלוי בי ואני מנסה כול הזמן לשנות את צורת המחשבה שלי , ומצד שני מלחיץ אותי נורא שאנשים אומרים לי לא לסמוך על התופעה הזאת ושצריך ללכת אולי לרופא בכול מקרה אני ממש דואגת שיש לי משהו
אבל התופעה של הבחילה מופיעה אצלי רק ברגעי לחץ מאוד קשים.

אני רוצה להוסיף שהטראומה קרתה לי אצלי כשהייתי אצל חברה לפני חודשיים בערך
וקרה משהוו שאחריו גרם לי להרגיש צמרמורות ובחילה אמא שלה חיבקה אותי וחשתי גם קרבה וצמרמורת ובחילה וכנראה מהתרגשות .
אבל מצד שני זה קורה לי כשאני אוכלת אצלה , ובאותו ערב של הטראומה אני במשך כל הלילה ניסיתי להקיא ולא הצחלחתי ומאז אני כל הזמן חושבת עלזה ועל הבחילה ועל מה יהיה עם אני אקיא וזה ממש מבהיל אותי ומלחיץ אותי כול פעם מחדש. ואני רוצה שזה יעבור לי אני מאוד רוצה שזה יעבור לי

ואני לא יודעת עם באמת הגוף שלי חש בבחילה או שאני מדמיינת אותה אני באמת לא יודעת מה לחשוב ואני ממש רוצה שזה יעבור לי אני ממש אשמח עם תוכלי להרגיע אותי זה ממש קשה לי

בן יקר,

נראה לי שסיפור ארוך וכואב מסתתר מאחורי שאלתך הקצרה..

התקף פסיכוטי וסכיזופרניה אינם אותו דבר. התקף פסיכוטי יכול להיות קצר וחד פעמי, למשל על רקע שימוש בסמים, או סיבה אחרת, ותיתכן החלמה ספונטנית ממנו, או החלמה בעזרת שיחות.

סכיזופרניה היא מחלה כרונית, שאפשר לאבחן אותה רק לאחר זמן משמעותי שיש בו אפיזודות של הזיות ו/או מחשבות שוא ומאפיינים נוספים.

ככל הידוע לי, מחלת הסכיזופרניה אינה ניתנת לריפוי מלא. ניתן להקל מאד על תסמיניה ולחיות חיים איכותיים ובריאים באמצעות שילוב של טיפול תרופתי עם תמיכה רגשית ושיקומית.

לא נראה לי שפסיכותרפיסט רציני יוכל להציע ריפוי מסכיזופרניה בכלל, וריפוי מהמחלה ללא תרופות בפרט. כמובן שאפשר להציע טיפול נפשי ותמיכה רגשית בחולי סכיזופרניה, גם כאלו שבוחרים מסיבותיהם לא לקחת טיפול תרופתי (עד לרגע, שעלול להגיע, שבו יש צורך בטיפול אישפוזי).

אתה יכול לשאול שאלתך גם בפורום פסיכיאטריה.

כל טוב!

שלום מיה.

העמדה העקרונית שלי ביחס לשאלות שמופנות אלינו על ידי אנשים שנמצאים בטיפולים קיימים היא שהמקום הרלוונטי לברר את הדילמות השונות הוא בטיפול עצמו, באופן גלוי וישיר מול המטפל\ת.

גם כאן, נראה לי שתוכלי להרוויח הכי הרבה דווקא באמצעות פתיחת הנושאים הללו בטיפול, ובאמצעות דיבור ישיר עם המטפלת שלך. מתוך מה שאת מתארת, הצלחתן ליצור קשר טוב אחת עם השניה.

מטרת הטיפול לעולם אינה הטיפול עצמו, ואני משוכנע שהמטפלת שלך תעשה ככל שביכולתה כדי לעזור לך בתהליך הבלתי נמנע של הפרידה. גם פרידה מטיפול מהווה צעד התפתחותי חשוב מאין-כמותו.

בברכה,

שלום הילה.

לפני הכול, חשוב לי לציין שתחום המומחיות שלי אינו טיפול בילדים, וכדאי להפנות את שאלותייך גם לפורום פסיכולוגיה ילדים באתר זה.

מעבר לכך, אני רוצה להביע את הערכתי הגדולה לאופן שבו את מתארת את הבעיה, ואת תחושתי האינטואיטיבית שאת פועלת כהורה מיטיב, שיודע להיות הורה: שמסוגל להתבונן במצוקותיו של ילדו בדאגה אך גם באופן קונסטרוקטיבי מבלי להיגרר להכחשה או אשמה.

ככל שידוע לי, ניתן לפנות לייעוץ מקצועי ולבקש לפני הכול לעבור אבחון, עוד לפני שמחליטים על תחילתו של טיפול. ישנם סוגי אבחונים שונים, ואולי הטוב ביותר יהיה להיעזר באיש מקצוע - פסיכולוג קליני עם התמחות של טיפול בילדים, או פסיכולוג התפתחותי. אפשר גם לפנות למכונים להתפתחות הילד ולבקש שם להתאים את סוג האבחון הרצוי.

בכל מקרה, על פי מה שאת מתארת, כדאי לפנות לעזרה מקצועית, לפחות כדי לקבל משוב מעמיק יותר על מצבה של הילדה. אל תשכחי שגם כאשר פונים במטרה להתחיל טיפול, נהוג לקיים כמה פגישות-רקע ראשונות עם ההורים (וממשיכים להיפגש איתם לאורך הטיפול מעת לעת). בפגישות אלו תוכלו להעלות את הלבטים שלכם ביחס לעצם הצורך בטיפול.

מקווה שהדברים יסתדרו לטובה ומאחל לכם בהצלחה,

שלום אביבית.

חבל לי לשמוע על הקורות אותך ועל תחושת חוסר האונים שלך, בשלב מוקדם כל כך של חייך. זה באמת עצוב מאד, וקשה שלא להזדהות עם מצוקתך.

בראייה ראשונה את באמת צודקת: האכזבה באמת עמוקה, וחוסר המוצא אכן מוחשי מאד. לא פלא שמצבך הנפשי נעשה ירוד ומדוכדך. אבל במחשבה נוספת, ייתכן שהמשבר שאליו נקלעת יחייב אותך ללמוד גם לחשוב באופן יצירתי על עצמך ועל מה שחשוב לך בחיים ויאפשר לך לקבל החלטה, במקום להיגרר באופן פסיבי אחרי האירועים ולשקוע בייאוש (אני מתאר לעצמי שגם בעלך עובר תקופה קשה, וייתכן ששניכם זקוקים לחשיבה מחודשת ומשותפת ביחס לדברים).

כנראה שאין ברירה אלא לקחת בחשבון את האפשרויות השונות שעומדות בפניכם, כאשר כל כיוון מחזק ערכים אחרים: להיפרד ולמצוא אב עתידי אחר לילדייך, על חשבון הקשר הזוגי עם בעלך הנוכחי; להמשיך את הקשר הזוגי ולהיעזר באפשרויות האחרות הקיימות היום לגידול של ילדים - תרומת זרע או אימוץ.

אביבית, את ובן זוגך ניצבים בפני דילמה שהיא אולי אחת הקשות שיכולות להיות, ונדמה לי שתוכלו שניכם להפיק הרבה מליווי מקצועי בתקופה כל כך קריטית של חייכם. אנא, פני למסגרת מתאימה שבה תוכלי למצוא אדם שילווה אותך ואתכם בתקופה הנוכחית.

בכל מקרה, בשום פנים ואופן אל תיכנעי לייאוש רק בגלל שההחלטות הניצבות בפנייך כל כך קשות - אל תוותרי על חלומותייך ועל רצונך בהגשמה עצמית כאמא, אם זה מה שחשוב לך.

מאחל לך הרבה אומץ לב והצלחה.

שלום לך,

כפי שרשום במכתב הפתיחה של הפורום איננו יכולים לתת כאן המלצות.

בהצלחה בחיפוש,

מה יהיה כשיהיה לנו ילד ולא נוכל להתחייב לבוא מתי שהם רוצים?
האם כל פעם הם ינסו להשיג מאיתנו את הדברים כך?
אני נפגע כי אני יודע בוודאות שעם מישהו אחר (אחי או אחותי) היו מרגישים רע, ארוחת יום שישי הייתה מתבטלת או עוברת ליום אחר, אני נפגע כי לוחצים עלי כאילו הייתי ילד קטן ומשחקים במצפון שלי.
האם הם עד כדי כך שונאים את אשתי? ואיך אני יכול לגרום להם להבין שאני כבר לא ילד ויש לי מחויבות כלפי אשתי והילדה שהולכת להיות לנו, אני לא רוצה שאחרי הלידה הם ישתלטו כך על חיינו ובכל פעם שלא נסכים למשהו הם ישברו אותנו ככה.
שיחות לא עוזרות.
ובמיוחד אני מפחד מאמי, ברגע שהיא מחליטה משהו, מצידה שהעולם יתהפך אבל הכל יילך בדרך שהיא רוצה. עכשיו היא בוויכוח רציני עם אשתי בגלל שאשתי רוצה לקנות דברים חדשים לתינוקת ואמי אומרת שזה בזבוז כסף ופיגור וצריך לקנות דברים מיד שנייה.
אני לא רוצה לריב עם אף אחד אבל אני רוצה לגרום למשפחה שלי להתחיל לחשוב בהגיון.
הכי פוגע בי שעם אחי לא רוצה להגיע לארוחת שישי, הוא אפילו לא צריך להסביר למה ופשוט לא מגיע, וזה בסדר מבחינתם כי הוא "בוגר" ויש לו עניינים משלו, אבל אני צריך בכל פעם לשכנע אותם ולהסביר להם שאשתי לא מרגישה טוב ויש לה ככה וככה, כשבעצם היא נשברת מזה שאנחנו כל הזמן צריכים לספר לכולם מילה במילה את מה שעובר עליה ומה כואב ומה רע לה, רע לה עם עצמה היא מתמודדת עם קשיים נפשיים בגלל שינויי הגוף שאליהם היא לא רגילה, וזה פוגע בה לחלוק את צרותיה עם אחרים.
אבל עם לא אספר להם שהיא הקיאה, שהיא לא מצליחה לשבת על כיסא, שכואבות לה הצלעות וכו' הם פשוט ילחצו עלי ויצעקו.
תודה רבה למי שקרא את זה עד הסוף ויוכל לנסות לתת לי כיוון או רעיון לאיך משנים את המצב האבסורדי הזה, שיהיה לכם שבוע טוב

שלום,

השבנו לך עשרות פעמים בשנים האחרונות.

הבהרנו שלא נוכל ללוותך בפורום, וכי מצוקתך מחייבת טיפול מקצועי בטרם הלידה.

פנייה בכינויים משתנים לא יכולה להוות פתרון.

כל טוב.

שלום בלה.

אני מבין שאת פונה אלינו בשם מישהי אחרת (אולי בתך?). מהסיבה העיקרית הזאת וגם מכיוון שאין פרטים על תחושותיה ולבטיה של הבחורה - מעבר לעובדות היבשות - קשה לי מאד לענות לך.

אם הבחורה עצמה מעוניינת היא תוכל לפנות לכאן או לפורום פסיכיאטריה, ולברר את מה שמטריד אותה.

בברכה,

אכן מדובר בביתי. היא לא תפנה כי החרדה לתרופות נוצרה אצלה עקב קריאה מרובה באינטרנט. היא לא נוגעת במחשב.נציג זאת כשאלה כללית מבלי להתיחס אליה. האם אם אתה מרגיש ההמטפל מקצועי, אך אין לך כימיה איתו. מרגיש כדבריה לא פתוח ולא סומך, מה הטעם להמשיך? מה גם שלא רואים תוצאות.ההחלטה שלה כמובן, אבל אחת הבעיות הקשות שלה היא הקושי להחליט.
האם ניתן להוריד ממנה את החרדה מתרופות? מצבה ללא ספק דורש שילוב של תרופות.
שאלה נוספת- האם זה הגיוני שהמטפלת אוסרת עליה להפגש עם הפסיכולוגית הקודמת ולדבר עם אחייניתה? איפה החופהבסיסי והבחירה שלה כאדם. ..תודה.

שלום שוב, בלה.

אני בהחלט מבין את דאגתך לבתך, ומזדהה עם תחושותייך וחששותייך. אני מבין את רצונך שהיא תבחר לעצמה את מה שייטיב עמה ביותר - טיפול תרופתי, מטפל מקצועי שיצרה איתו גם כימיה טובה, טיפול שמביא תוצאות באופן מהיר (אני אישית, אגב, מתקשה להאמין בטיפולי-בזק שפותרים בעיות באופן מיידי. אופי והרגלים נוצרים לאורך שנים ארוכות ואי אפשר לשנות אותם תוך כמה מפגשים).

אבל שוב, בתך היא כבר אדם מבוגר ועדיף יהיה להשאיר לה את ההתלבטות האם לפנות ולבקש עצה בפורום כזה או אחר, להחליף או לא מטפל, להתחיל בכל זאת גם טיפול תרופתי, וכן הלאה.

ככל שהילדים גדלים הם כבר עומדים יותר ויותר ברשות עצמם (אפילו אם מבחינה כלכלית עדיין אנחנו עוזרים להם). פירושו של דבר הוא שלפעמים הם גם עושים טעויות שאנחנו חושבים שהן מטופשות, או בוחרים בחירות שקשה לנו להבין. למרות הכל אין לנו ברירה אלא לתת להם ללמוד מהנסיון של עצמם ולאפשר להם לאט לאט לפלס את הדרך בכוחות עצמם.

כל טוב,

שלום סמיילי,

כל מידע רפואי נרשם בתיק הרפואי שלך, בין אם במסגרת קופת החולים ובין אם במסגרת פרטית. על פי חוק קיימת חובת רישום מידע רפואי, וזה כולל גם איבחון וטיפול נפשי.

ישנם תפקידים בצבא ובאזרחות שבהם המעביד מבקש מן המועמד לחתום על ויתור על חסיון רפואי, ויתכן כי החומר הרפואי יבדק (למשל במסגרת תחקיר בטחוני). לא בהכרח מידע על איבחון/טיפול בבעיות חרדה/דכאון ימנע את קבלת התפקיד. בסכה"כ חלק גדול מהאוכלוסייה טופל/מטופל בבעיות אלו, ולא תמיד רקע זה מהווה מכשול בקריירה. אבל קיים סיכון מסויים. הגישה לתיקים בקליניקות פרטיות קשה יותר למעבידים ולמערכות.

בכל מקרה, הכי חשוב שתטפל בעצמך, כי הרגשה נפשית טובה קודמת לכל.

כל טוב,

שלום אירית.

חבל לי שאת מוטרדת כל כך באופן שאת מבינה שהוא מוגזם. בואי ננסה לחשוב מה יכול להרגיע אותך:

קודם כל - מידע. איני רופא בהכשרתי, אבל פנית לרופא המשפחה, וליתר בטחון את יכולה גם לפנות לרופא עור ומין, או אימונולוג, ובכל מקרה לעשות עוד כמה חודשים בדיקת דם לגילוי HIV. מידע נוסף אולי תוכלי למצוא בארגונים כמו הועד למלחמה באיידס, ואני מניח שישמחו שם לספק לך מידע עדכני ואמין בעקבות פניה טלפונית או אינטרנטית אליהם.

אחרי שתקבלי מידע נוסף ייתכן מאד שמשהו אצלך יירגע. מלבד זאת, שווה לברר האם הדאגה מהידבקות קשורה דווקא למחלה הזו, או שזה מאפיין אותך גם במצבים אחרים. האם יש משהו במחלה המסוימת הזו שמרתיע אותך במיוחד? גם כאן, ייתכן שתמצאי בארגוני סיוע כמו הועד למלחמה באיידס מקום מתאים לדבר על זה או לצ'טט.

ייתכן שמשהו בדאגה מפני המחלה המסויימת הזו מעורר אצלך חרדה מיוחדת, מפני שבאמת היא מסמלת עבורך ועבור רבים אחרים סכנות מסוגים שונים - חריגה מינית, סכנות של מוות, ובאופן כללי אימה מפני כל מה שאינו בשליטתנו המוחלטת.

אם את מודאגת מאד כל פעם מנושא רפואי אחר, ובאופן שמאד מקשה עלייך לנהל חיי יומיום רגילים, כדאי לקרוא קצת על הפרעות כפייתיות-טורדניות ולחשוב בינך לבין עצמך או עם מישהו מקרובייך האם כדאי לנסות טיפול - תרופתי, או בשיחות.

מאחל לך שהדאגה שלך תתמתן, ושאולי בכל זאת מעז ייצא מתוק: שאולי מתוך הבהלה שאחזה אותך תוכלי לצאת מחוזקת יותר - לפעמים תקופה כזו של מחשבות מאפשרת לנו ללמוד לקבל את סופיותם של החיים ולקבל את מוגבלותנו האנושית.

בברכה,

שלום לך.

באופן כללי, קשה לי להאמין שישנה סיבה אחת ש"בגללה" מישהו מתנהג בצורה מסוימת, או נעשה בעל תכונות אופי כאלו או אחרות. לכן הייתי משתדל לפני הכול לקחת את ההסבר של קרוב המשפחה בערבון מוגבל.

נכון, אולי משהו ברתיעה של הבן מפני קירבה פיזית מגיל מוקדם מעידה על משהו, אבל השאלה היא על מה - האם הרבה ילדים בגיל כזה מתחילים לדרוש עצמאות ונפרדות ומרגישים יותר בנוח כשההורים פחות מחבקים ומנשקים? האם משהו בתכונה הזו אצל הבן הוא ירש ממך? האם באמת כבר אז התפתחה אצלו נטיה ביישנית ומסוגרת יותר (ואם כן, איך נדע למה נוצרה הנטיה? אולי ההתרחקות הפיזית רק מסמנת אותה אבל בעצמה אינה הסיבה)? ייתכן מאד שכל התשובות האלו, או אחרות, נכונות.

ובכיוון אחר: מה שהייתי מציע לך לברר הוא האם משהו בתכונות של הבן מפריע לו, או שזו את בעיקר שמוטרדת. ייתכן שהבן - "תלמיד טוב וחייל טוב והוא ביסודו בחור טוב" - בסך הכול חי די טוב עם עצמו. כדאי אולי בעדינות לברר איתו האם הוא נמצא במצוקה, זקוק לעזרה כלשהי ואכן מצפה לקבל אותה מכם. בכל מקרה כדאי לזכור - וזה קשה לפעמים לאמא של בן בכור צעיר - שהוא כבר אדם מבוגר ועומד ברשות עצמו.

וזה מוביל אותי לעוד מחשבה - ככל שרק היינו רוצים, לא נוכל לקבל החלטות בשביל אחרים, ואין ברירה אלא "לשחרר" אפילו אם אנחנו ההורים.

מקווה שדאגותייך יתבררו בהמשך כמוגזמות מעט, ושאם הבן אכן זקוק לעזרה או הכוונה היא תימצא לו, דרכך, ואולי אפילו עדיף שבכוחות עצמו.

בברכה,