פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום נטלי,

אכן נחמץ הלב לראות שלקראת זיקנה, לא רק הגוף נחלש, אלא גם הנפש.

סביר מאד שסבתך לא לקתה בסכיזופרניה, אלא שהיא סובלת מהפרעה פסיכוטית על רקע שינויים פיזיולוגיים בגיל הזיקנה. התופעה נפוצה מאד מאד בקרב קשישים, וניתנת לאיזון בלי קושי רב בעזרת טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי.

הכי טוב להתייעץ עם רופא פסיכוגריאטר, בנוכחות סבתך או בלעדיה בשלב ראשון. ישנם פסיכוגריטארים שעושים ביקורי בית. אם הסבתא נותנת אמון ברופא המשפחה, או רופא אחר המטפל בה, הוא כתובת ליצור גשר עם פסיכוגריאטר.

פסיכוגריאטרים מתורגלים במצב שאת מתארת, ויש להם דרכים שונות ומשונות לעודד את המטופל לקחת את הטיפול. אני חייבת להודות שלפעמים מסווים את מטרת הכדור, או מעדנים אותה (למשל מציגים את הטיפול ככדור הרגעה או שינה, או כדור שעושה הרגשה יותר טובה, ולא ככדור אנטי-פסיכוטי). במצב חמור במיוחד, אפשר לבקש מהפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה כפויה, ואף למנות לסבתא אפוטרופוס. כמו כן רצוי לחשוב על דיור מוגן, אשר בו היא תרגיש יותר מוגנת ומוכלת.

כל טוב,

אינני עו"ד או איש מקצוע בתחום , אך מתוך ידע כללי :
נראה לי ש"הסוואת" או "עידון" מטרת הכדור שנותנים לאדם, היא בגדר עבירה פלילית.
למיטב ידיעתי יכולה להחשב אפילו תקיפה בנסיבות מסויימות , הונאה, וכדומה. עילה לתביעה על רשלנות .
ודאי שיש פה עבירה על חוק זכויות החולה שמחייב שקיפות ואוסר להסתיר מידע למעט במקרים מאד מאד חריגים (כנראה לא כאלה) .

ממליץ לך , כעצה חברית, לקבל יעוץ משפטי לפני כתיבת תשובות מסתכנות כמו זאת שנתת פה

אם אכן ידוע לך על חשד לעבירה כגון מקרה של רופאים המרמים את לקוחותיהם ומשקרים באשר לכדורים הניתנים (במילים המכובסות שבחרת בקפידה - מסווים או מעדנים ) , חלה עליך חובת דיווח אזרחית ומקצועית על פגיעה בחסרי ישע.

עליך לפנות למשרד הבריאות ולמשטרה וליידע אותם על הדברים האלה, במקום להתוודות כאן בפורום על מעשים חמורים .

שלום שואלת שוב,

אין סיבה שתחילת הטיפול לא תתנהל על פי רצונך וצרכייך. טוב שתשתפי שהיית בטיפול קודם, כדי לדעת להפיק את הלקח מה לא התאים עבורך ומה ציפיותייך מהטיפול הנוכחי. יתכן כי המטפל/ת יבקשו לשוחח עם המטפל/ת הקודם, אך כנראה יקבלו את רצונך להשתהות מעט עד התייצבות הקשר.

יש כמובן מקרים שבהם המטפל זקוק למידע נוסף בכדי להחליט האם לקבל את הפונה לטיפול פרטי. למשל כאשר יש מחשבות אובדניות או רקע של פגיעה עצמית, רקע של הפרעה קשה, טראומה, מחלה נפשית וכיוב'. גם במקרה זה, זכותו של המטופל לסרב לחשוף מידע ברגע הראשון, וזכותו של המטפל להחליט האם הוא יכול לטפל ללא מידע או לא.

בהצלחה בטיפול החדש,

נשמע ש"יצאת בזול" מהחוויה המפוקפקת.

שווה להפיק לקח כיצד קרה שנטלת פטריית הזייה ללא ידיעתך. זה עלול להיות מסוכן וללבות דכאון, ואף לגרום לפסיכוזה.

אין לי הכשרה לייעץ לך על ההשפעה הפיזיולוגית של הסם. אתה יכול לפנות בשאלה זו לפורום פסיכיאטריה.

סוף טיול מוצלח וחזרה נעימה לארץ.

אני חושב שאני מתחיל להתאושש מזה...

ללא ספק יצאתי "בזול" מזה. בעיקר בהתחשב שלא הייתי מוכן למשהו כזה

שלום אלון.

הדברים שאתה כותב מעלים אל פני השטח בעיות שקשורות לאווירה של המקום שבו כולנו חיים, לאלימות בכלל, ולהרגשה המקוממת והמתסכלת שלא תמיד הצודקים מנצחים.

לא ברור בדיוק מה האופנוען רצה ממך, אבל בהנחה שמדובר בהיטפלות-שווא ובמעשה של בריונות, אני בהחלט יכול להבין את התחושות שלך ואת ההרגשה הרעה שנשארת איתך. מבחינה פסיכולוגית נדמה לי שחווית תגובות שכמעט מתבקשות, תוך כדי ומיד אחרי מה שקרה - חרדה ופחד גדולים, איבוד שליטה שהוביל אותך להתנגש במכונית (טוב שהיושבים בה לא נפגעו!), חוסר יכולת לקבל ולהשלים עם מה שקרה ותחושות אשמה, חוסר יכולת להשתחחר מזכרון האירועים.

ייתכן מאד שהבהלה שבה אתה שרוי כעת תחלוף בימים הקרובים, אבל במקרה שאתה מרגיש עדיין מוצף, כדאי לפנות לייעוץ מקצועי, ובכל מצב כדאי מאד כבר עכשיו לשתף בתחושותיך כמה שיותר חברים ואנשים קרובים. בכל מקרה, קשה לי לראות איך הרוע שעליו סיפרת קשור אליך. גם אם היית מתנגש במכונית בלי הפחד שעורר אצלך האופנוען, אין סיבה לחשוב שזו הוכחה לרוע שכביכול קיים בך.

עניין אחרון נוגע לבירור המשטרתי של האירוע, ופחות קשור לעניינים נפשיים. הייתי מציע לך לברר עד כמה חשוב לך להתמודד עם המעשה הבריוני שחווית על בשרך, וכאזרח לפנות למשטרה להגיש תלונה במטרה שהאדם האלים יטופל על ידי רשויות החוק.

מקווה שרשמיו הקשים של האירוע יתפוגגו ושתחזור לשגרת חייך הרגילים.

שלום שואלת,

בכל המקצועות הטיפוליים, לרבות מקצועות הרפואה והטיפול הנפשי, מקובל להתייעץ עם קולגה בכירה לגבי מקרים שיש בהם התלבטות, או רצון להעמקה ולחוות דעת נוספת. היעזרות בהדרכה היא צעד מבורך, המבטא מקצועיות ומסירות למטופל.

למרות שהמדריך/ה הם אנשי טיפול אף הם, הדרכה בשום פנים אופן אינה טיפול, והגבולות ברורים וידועים. מטרת ההדרכה היא להעמיק בהבנת הטיפול ולהיטיב אותו, ולא לטפל במטפל/מודרך. מטבע הדברים, ההדרכה יכולה לגעת ברגשותיו, מחשבותיו ועולמו האישי של המטפל, אולם נגיעה זו נועדה כדי להבין טוב יותר את הדינמיקה הטיפולית ולשפרה.

על פי הקוד האתי של הפסיכולוגים, הדרכה נחשבת כחלק מההליך המקצועי, ואינה מחייבת ויתור סודיות של המטופל או הסכמתו. עם זאת, ישנה הקפדה חד-משמעית על הדיסקרטיות והכבוד של המטופל המובא להתייעצות.

מן הסתם שאלתך מגיעה ממקום אישי. בהחלט לגיטימי שתביאי לטיפול את שאלותייך, ואת כל מה שעולה לך בנושא זה.

כל טוב!

שלום לך.

טוב שחשבת להיעזר בטיפול לבירור השאלות שמטרידות אותך בתקופה זו. אבל, כפי שאת יכולה לראות בהודעה המוצמדת בעמוד זה, אין לנו אפשרות לתת המלצות על מטפלים.

מציע לך לחשוב על אפשרויות אחרות: אולי לברר אצל חברות וחברים האם מישהו יכול להמליץ לך מנסיונו האישי על מטפל שהיה לו בעבר, או על מטפל ששמע עליו דרך חבר אחר; אפשר גם לנסות באינטרנט "לדוג" פרטים על מטפלים - באתרים אישיים שלהם, או במקומות שבהם הם כותבים.

בסופו של דבר, ייתכן שמטפלים רבים יוכלו להתאים והחשוב ביותר הוא להתחיל את התהליך. בכל מקרה, כדאי לזכור שגם אחרי שתיפגשי פעם פעמיים עם מטפל מסוים תוכלי להרגיש אם יש חיבור ביניכם, ואם לא, אז אפשר לנסות אצל מישהו אחר.

שיהיה בהצלחה!

שלום ליאת,

תסמינים גופניים יכולים בהחלט לנבוע מסיבות נפשיות. אנו עדים לתופעות כאלו בעוצמות שונות בחיי היום יום. כשאנו מתרגשים או נלחצים אנו חווים צמרמורת, שיערותנו סומרות, עור פנינו מסמיק, אישוננו מתכווצים, קיבתנו פעילה, גרוננו נחנק, פינו מתייבש, הדופק ולחץ הדם עולים וכו'. אלו פעולות עוררות של מערכת העצבים, המכינות את הגוף להתקפה או למנוסה. קיימות אף תופעות פסיכוסומטיות דרמטיות יותר, כמו שיתוק, עיוורון, שינויים בחושים ועוד.

אדם שקשוב באופן מיוחד לגופו, יכול לשים לב יתר על המידה לתופעות אלו, לתת להן פירוש שגוי וקטסטרופלי, ובאופן מעגלי, גם להחמירן ולהעצימן. כך מתלבה דינמיקה של היפוכונדריה, התקפי חרדה וכיוב'. הטיפול במקרה זה הוא הכרת פעולת הגוף ושיום נכון של תחושות גופניות, לצד עבודה על גורמי לחץ בחיים ופיתוח הרגעה עצמית.

כמובן שלא אוכל לאבחן את מצבך דרך הרשת. רק אוכל לאשר לך שאכן קיימת אופציה שתחושות פיזיות, אמיתיות, יתעוררו על רקע נפשי, או יפורשו בחומרת יתר.

עלייך להמשיך בבירור פנים-אל-פנים עם אנשי מקצוע, הן בתחום העצבי והן בתחום הפסיכיאטרי. אם טיפול נוגד חרדה מאד ישפר את מצבך, זוהי אינדיקציה לכך שהרקע הוא נפשי. כאמור, מאד חשוב למצות את הבירור הרפואי.

אם מדובר בתופעות של לחץ נפשי, כדאי לקבל טיפול כדי לברר את שורש העניין. ליווי נפשי יתמוך בך בתקופה מורכבת זו גם אם אין לך סיבה נפשית ידועה להרגיש ברע.

כל טוב,

שלום אני,

אני שמחה לראות שהפכת מ״חסרת שם״ ל״אני״ תוך ימים ספורים! השינוי הזה מבטא בעיני תחושה של קיום, נוכחות, אולי אפילו ״לידתו של אני״.

נסי להרהר מה איפשר את השינוי בבחירת הכינוי, והמשיכי במסע זה! הרי כדי שנרגיש ש״אני״ נאהב, צריך קודם כל לחוש ש״אני״ קיים, נראה, ראוי לאהבה.

טוב שאת בטיפול, וטוב שאת מטילה ספק בחוויית הדחייה האוטומטית שאת חשה. הספק הוא חריץ שאפשר לעבור ולעבוד דרכו, עד שתגדל ותתחזק האמונה שאת אהובה ורצויה.

לצערי הפורום לא בנוי לליווי מתמשך, על כן אאחל לך למצוא ולייצב את ה״אני״ שלך, שהוא יפה, נבון וראוי לאהבה. המשיכי לדבר על כל קשייך וספקותייך בטיפול, זו הכתובת הראויה והנכונה. פנייה לפורומים במקביל לטיפול עלולה ״לדלל״ את הטיפול ולפגוע בו. על כן, אזרי אומץ והשתדלי להביא את כל מה שמציק לך לטיפול, עפי הודעותייך את בידיים טובות, ואת בשלה ומלאת מוטיבציה להעזר בו!

ראשית, תודה על המענה, אני מעריכה את ההשקעה שלך, גם בתגובה הזו וגם בתגובה הקודמת שרשמת לי. מאוד ברור לי שהמקום הכי טוב להעלות את מה שכתבתי הוא הטיפול. ואני באמת מנסה, לאט,לאט ובזהירות לעשות זאת. אני אגלה לך שהסיבה שאני רושמת פה, הא כדי להבטיח לעצמי שהתחושות שלי, שהמחשובות שעולות הן בסדר, נורמטיביות ושהיא תוכל באמת לקבל אותן. כמו שרשמתי לך גם בהודעה הקודמת, קיים בי פחד נוראי שהיא תדחה אותי ותנטוש אותי ככה, מרגיש לי כמו נטישה בשדה קרב...ולכן אני מנסה פה לקבל אישור לתחושות שלי ורק אז להביא אותם לשם...
אבל את צודקת, זה חייב לצאת ולהיפטר שם.
תודה לך
אני

שלום ע.,

תודה רבה. שמחה מאד בשבילך שעלית על דרך טובה ונכונה יותר.

אני מרשה לעצמי לחלוק את תודתך עם עמיתי דניאל, שהשיב על רוב הודעותיך בזמנו בהשקעה רבה.

הדרך מחכה לך, אני בטוחה שהאדם העומד מאחורי "ע" זכאי לחיים טובים, מלאים וכנים.

רוני

שלום ניר.

כיף לשמוע. תודה לך!

כל טוב, ובהצלחה רבה,

שלום אהובה,

בחור בגילו של אחיך מצופה לשלוט במיומנויות חיים שיאפשרו לו לצאת מבית הוריו, לרכוש עצמאות תפקודית ורגשית, להשתלב בקהילה ולפרנס את עצמו. לא נראה שהוא כלל בכיוון, ולכן, לפחות עפ"י הנורמות החברתיות המקובלות, בהחלט יש בעייה.

מהי הבעייה לא אוכל לאבחן דרך הרשת. יתכן שמדובר באספרגר, אך יתכנו דברים נוספים, או שוני ללא אבחנה מוגדרת. עליכם לגשת לפסיכיאטר, נוירו-פסיכיאטר או פסיכולוג קליני בעל מומחיות בתחום של הפרעות התפתחותיות. אני מבינה שאחיך הסכים בעבר לפנות לאנשי מקצוע, נקווה שגם הפעם יסכים, גם אם אינו מכיר בבעיה. יתכן כי בגיל ההתבגרות אנשי מקצוע העריכו אותו לקולא, אני מאמינה שעכשיו יגלו יותר ערנות לקושי ממשי.

כמו כן, חשוב מאד שהורייך, בהנחה שהם המטפלים והאחראים עליו, יקבלו יעוץ כיצד לעורר את אחיך לפעולות חשובות שייקנו לו עצמאות. לאחר איבחון, תוכלו לפנות למומחים בתחום כדי לקבל יעוץ והכוונה. יש עמותות לבעלי אספרגר ומשפחותיהם, וגם לבעלי תסמונות וקשיים אחרים.

בהצלחה,

שלום קרן,

היכולת שלך להבחין בין משיכה פיזית ראשונית לבין משיכה המתעוררת מתוקף הסיטואציה הטיפולית, מעידה על כך שאכן כנראה מדובר בתופעת "העברה". כלומר, העברה אל המטפל של משאלות, צרכים, חששות, דפוסים מוקדמים וכיוב', שמקורם בעולם הפנימי.

פרויד התייחס לראשונה לתופעת ההעברה האירוטית, ואכן הגדיר אותה כהתנגדות לטיפול. כלומר, במקום לעסוק בעצמה, בעולמה הפנימי, בפנטזיות ובקונפליקטים האישיים שלה, מפנה המטופלת את כל האנרגיות שלה אל עבר המטפל, ולעיתים אף תובעת ממנו לממש קשר רומנטי. במאמרו הידוע של פרויד בנושא ניתן להבחין שהוא קצת מבוהל מן התופעה, אך עדיין מציע להכיל אותה ולא לדחות את המטופלת, להמשיך לחקור אותה כחומר העברתי, ובודאי לא לממש אותה. כלומר, פרויד מציע לבחון מה משתקף בעד אהבת המטופלת, אולי חסך מוקדם, אולי אהבה לא ממומשת לאביה, אולי קונפליקט בין יצרים לבין דרישות החברה, אולי משהו אחר?

מאז פרויד ועד ימינו זרמו הרבה מים בנהר הפסיכואנליזה. תופעת ההעברה האירוטית נהייתה יותר ויותר מוכרת ונפוצה, ומטפלים מתייחסים אליה בקבלה, סובלנות ופתיחות. יש הרואים בה, אם היא מתעוררת באופן ספונטני כמו במקרה שלך, אף מקור למוטיבציה ומנוע לשינוי, ההפך הגמור מהתנגדות. כמובן, שכולם שותפים לעקרון האתי שאסור לממש אותה בפועל.

אני מציעה לך להעלות את תחושותייך בטיפול. זה בודאי לא פשוט ומביך, אולי כדאי להעלות את הנושא בהדרגה ולוודא שהתגובות מותאמות לצרכייך. על כל דבר ניתן ורצוי לשוחח בטיפול ולהפיק ממנו תובנה. יתכן ויש קשר סמוי בין ההעברה שהתפתחה לבין הנושאים הרגישים המעסיקים אותך.

כל טוב!

כעת ראיתי שהעלית היום עוד שאלה בנושא הטיפול, עליה השיב לך דניאל.

חשוב שתדעי שליווי טיפול בהתייעצות בפורומים עלולה "לדלל" את הטיפול ואף לפגוע בו בטווח המתמשך. אני מקווה שסייענו לך בשאלותייך המיידיות, ושאת המשך הקשיים והשאלות תוכלי לברר בטיפול עצמו.

כל טוב

שלום קרן.

מציע לך להמשיך בטיפול כפי שהוא מתנהל, והטיפול נראה כמו שטיפול טוב צריך להתנהל - עשיר ברגשות, מאתגר למחשבה, פותח עוד ועוד את הנפש. נשמע גם שאת יודעת להבחין בין המשיכה שאת חשה בהקשר האינטימי שנוצר ביניכם לבין משיכה גופנית וממשית שרוצים לממש, שממנה את מסתייגת.

לפי הדברים שתיארת, על הרגשות הטבעיים שעולים אצלך כלפי מי שנעשה כל כך קרוב אלייך ומבלי שנהרס משהו בעצם היכולת לקיים את הטיפול, נדמה לי שמה שקראת באינטרנט על "התנגדות לטיפול" פחות רלוונטי לגבייך.

בכל מקרה, כדאי מאד לשתף את המטפל במה שעובר עלייך, ואני משוכנע שדיבור משותף ביניכם יכול רק לקדם ולהועיל.

בברכה,

שלום לך.

מתוך מה שתיארת, נשמע שאת נמצאת בידיים של אדם מסור ואכפתי, שעושה כל מאמץ על מנת שתוכלי להיפתח ולהרגיש נינוחה. וטוב מאד שכך.

הרבה פעמים, בתחילת הטיפול, פשוט קשה להתחיל. ייתכן שהסגירות שאת מתארת קשורה לכך. לפעמים עובר הרבה זמן עד שנוצר אמון, עד שנוצרת אווירה שבה מסוגלים להיפתח בפני אדם אחר. אולי פשוט צריך עוד זמן כדי לתת לנפש להתרגל.

ייתכן גם שהסגירות שלך נובעת מסיבות אחרות, ואולי את פשוט אדם סגור יותר. מהבחינה הזו, הסגירות שבה את נתקלת בטיפול הזה היתה מלווה אותך בכל טיפול אחר, או בכל קשר אחר. ייתכן שהמשימה הטיפולית המונחת בפני שניכם קשורה בדיוק לזה: לאופן שבו תוכלי עם הזמן, לאט לאט, ליצור אמון גדול יותר בכלל בבני אדם, ולהרגיש יותר נינוחה בנוכחות של אחרים.

אם הסגירות שלך נובעת בגלל שאת נמצאת בתחילתו של הטיפול, ואם בגלל היותך אדם סגור מטבעו, כנראה שאין ברירה אלא ללמוד להתפתח על אף ולמרות הנטיה הנוכחית להיות סגורה.

שיהיה בהצלחה!

מודה לך מקרב ליבי, תשובתך מאוד מעודדת.

שלום לך.

מצטער שאלו הם פני הדברים בבית שלך. חבל שהורייך אינם מצליחים להסתדר בכוחות עצמם בריבים שלהם ושבאופן עקיף את נאלצת לקחת חלק בהם, אפילו רק על ידי שמיעה. אני מבין בהחלט את העצבנות שהריבים מעוררים אצלך, ומעריך מאד את דאגתך ואת רצונך בתיקון שיבוא. חבל שבמצב הקיים מצאת את עצמך נגררת לתוך העניין הזה.

בכל מקרה, את העצבנות שאת מרגישה קשה יהיה להעלים סתם כך, ובמידה רבה ההורים שלך אחראים לה, וחובתם לדאוג לפני הכול לטפל בעצמם.

אין ספק שכרגע, בנושא הזה, אף אחד מהורייך איננו יכול לשמש לך דמות שאיתה תוכלי להתייעץ על מה שקורה בבית. זה רק מעצים את המתח בין כולם. בכל מקרה, לא הייתי מציע לך להישאר לבד עם תחושותייך. נסי למצוא אדם מחוץ למשפחה שיהיה מוכן להקשיב למה שעובר עלייך. למה שלא תנסי להתייעץ עם אחת האמהות של חברותייך, או עם היועצת בבית הספר?

מקווה שבעתיד הדברים ישתנו לטובה, ומאחל לך הרבה הצלחה,

שלום ציפי.

חבל לי לקרוא על מצוקותייך. במיוחד נצבט הלב ביחס לאופן שבו את מתארת את עצמך כאדם אבוד, שהלך לאיבוד, שהוא חסר תקווה וערך. עוצמת השנאה העצמית והבוז העצמי כל כך מרובה, שפשוט כואב הלב.

יש משהו מפתה מאד באמונה שיימצא פתרון קסמים כזה או אחר, ובעיות שנסחבים איתן לאורך שנים ארוכות ייעלמו בזכות פעולה אחת ויחידה. הפיתוי להאמין בשינוי מיידי במתכונת של נס הוא עצום במיוחד כאשר נמצאים במצבים מסובכים מאד.

מהבחינה הזו, קשה לי להאמין שהתנסות מינית עם האדם הנשוי שמציע לך את זה יכולה לעזור. התנסות מינית ראשונה יכולה להיות נפלאה עבורך, אבל האם לא כדאי לחשוב על תנאים שיותר יתאימו לך? למה לא לנסות באמצעות אתר היכרויות לפגוש בחור שיוכל יותר להתאים למטרה הזו? גבר נשוי הוא בכל זאת גבר נשוי, ולמה לך להסתבך עם תחושות אשמה על הסיבוכים המשפחתיים שעלולים להיווצר?

מלבד הנושא המסוים הזה, נדמה לי שאת מתארת צרור שלם של קשיים שלא יוכלו להיעלם בקרוב מעצמם. אני חושש שאין ברירה אלא להתחיל באופן אקטיבי בעבודה אטית והדרגתית למען עצמך, בתחומי חייך השונים - בעבודה לנסות ולהתקרב יותר לאחרים, בשעות אחרות אולי להתקדם בתחומים אחרים כמו לימודים, למשל.

מעט אנשים מצליחים לעשות שינוי מבלי שתלווה אותם דמות קרובה שמאמינה בהם, שמקווה בשבילם ושחולמת בשבילם על עתידם הטוב יותר, והרבה פעמים הדמות הזו היא הדמות של המטפל. ייתכן שמסגרת טיפולית היא ממש הכרחית עבורך ואני ממליץ בכל לב לנסות ולמצוא את המסגרת המתאימה עבורך, בשירות הציבורי, במסגרת של קופות החולים, או באופן פרטי.

בברכה,

איך את יכולה לחיות בשלום עם הידיעה שתגרמי לגבר לבגוד באשתו? האחריות לא נופלת מהמאהבת שמשתפת פעולה עם הבעל!
תשאלי את עצמך אם היית רוצה שבעלך יעשה לך דבר כזה..אני מאמינה גדולה בקרמה שזה אומר שמה שאת עושה חוזר אלייך כמו בומרנג. תהיה לך נפש טובה ותעשי דברים טובים בעולם והעולם יחזיר לך באהבה ובטוב, תבחרי בדרך הרעה ותמצאי את עצמך בגיל 40 מתמודדת עם בעל בוגד.

את בחורה צעירה וכמו שהעדת על עצמך,כוסית אז למה שלא תחפשי בחור חמוד בגילאים שלך שתוכלי לחוות את הפעם הראשונה שלך בצורה חיובית,ממקום נכון של אמון והבנה אחד של השניה. חוץ מזה להיות בתולה בגיל 25 זה לא כזה נורא. הפעם הראשונה מאוד מעצבת וקריטית לאופן שבו תתייחסי לנושא הסקס בעתיד.
אני אומרת שכדאי שתרדי מהרעיון של להיות מאהבת של גבר שאת עוד עלולה להתאהב בו והוא הרי יישאר בסוף עם אשתו. ברוב המקרים הגברים נהנים תקופה מסויימת עם המאהבת עד שהם עוזבים אותה,חלקם אפילו מבטיחים הבטחות למאהבת ובסופו של דבר הן נפגעות בייחוד כשמדובר בפעם הראשונה. יש סיכוי מאוד גבוה לאישה לפתח תלות בגבר הראשון שלה אז עדיף להקדים תרופה למכה ופשוט לעזוב את הרעיון הזה.

תחפשי חבר לחיים,אחד שיהיה לך כיף בסביבתו.את מרימה ידיים מדי מהר ואין דבר כזה שלא תמצאי.העדת על עצמך שאת מוזרה ובכל זאת את משתלבת בעבודה אז אל תאבדי תקווה אבל אני באמת אומרת לך,את תעשי טובה גדולה לך ולו אם תרדי מזה.

שכחתי להוסיף שהוא גם עובד איתי! אנחנו עובדים באותה חברה, אבל לא ביחד. אני לא מכירה אותו כבן אדם, לא יודעת אם אפשר לסמוך עליו. אני מאוד מפחדת שהוא יספר לכולם בעבודה שהוא "דופק" אותי (במידה ונשכב).יותר משמפריע לי שכולם ידעו שאנחנו שוכבים, אני מפחדת שיספר איך אני ניראת בלי בגדים. שוב, הבעיה העיקרית שלי זה דימוי הגוף, בבגדים אני ניראת מצויין, אבל בעירום אני מגעילה את עצמי. אני כל כך מפחדת מההשפלה הזאת, לא מפריע לי שאני עלולה להפוך ל"זונה", אני רק מפחדת שיצחקו עלי!!
שוב, אני רואה בזה דרך מילוט מהמצב הנפשי שלי. אין לי אפשרות להכיר בחור ליחסים רציניים, אני כל הזמן תקועה בבית ובאינטרנט אני גם לא רוצה להכיר, כי אני לא רוצה לשים תמונה שלי.
אני מודעת לחלוטין לעובדה שלא אכפת לו ממני כבן אדם וזה רק הסקס. לי אישית אין שום חשק מיני, אבל אני מרגישה שהגיע הזמן שכבר אאבד את בתוליי. לבתולין וסקס אין כל חשיבות נעלה מבחינתי, את זה לא שאני אצטער שלא עשיתי את זה עם אהוב.

אני אחזור על עצמי שוב, הבעיה היחידה שלי זה דימוי הגוף והפחד שילעגו לי במידה ויספר לעמיתיו לעבודה.