פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,
אפשר להבין את תגובת ההלם שחווית. היית לא מוכנה למה שפגשת וזה היה קשה. קודם כל, מסר מרגיע שאני יכולה לשלוח מכאן זה שלא סביר שילדך ניזוק בגילו מצפיה חד פעמית זו בסרט, זאת בשל גילו הצעיר, שמבחינה קוגניטיבית ורגשית לא מאפשר הבנה של מה שראה. במקרה הגרוע המראות אולי התערבבו בחלקי פנטזיה לא מודעים וראשוניים ( חלקם גם מאיימים) , אבל איני מאמינה שמעבר לכך. מבחינה התפתחותית גם הזיכרון לא מספיק מפותח, כך שאני מאמינה שעם הזמן הדברים יתמסמסו להם ויהפכו לחלקיק חווייה המתערבב עם חלקיקים אחרים.

מה שאני נשארת איתו זו השאלה כיצד בנך הגיע למצב שהוא צופה בסרט פורנוגרפי בבית סבו וסבתו, איך גילית זאת? איך קורה דבר כזה ואיפה ההשגחה? הרי ילד בגיל כזה לא יכול לתפעל מחשב בגילו ולהגיע לאתרי סקס. תמוה בעיניי ומטריד.

מציעה לך לעשות מחקר מעמיק בנושא ולוודא שאירועים מסוג זה לא יישנו כשבנך נמצא בבית הסבא והסבתא.

שלום לך מתלבטת

נשמע שאת שואלת את עצמך ״ מהי ההרגשה הנכונה או המתאימה?״ וגם האם פעלת נכון או מוסרי. אני מבינה מכך ומדברים נוספים שכתבת שאת הרבה עסוקה בשאלות מהסוג של עד כמה אני נענית לציפיות ממני ומותאמת אליהן, וכשאת מרגישה שאולי לא, את מתמלאת ביקות עצמית, אולי חשש או פחד, וגם נותרת מאוד מבולבלת, כמו במקרה הזה.
חשוב שתוכלי לראות שאין דבר כזה ״ הרגשה נכונה״. הרגשה היא דבר שמופיע באופן ספונטני, ותמיד נכון, במובן שהוא נאמן למשהו פנימי אצלך, ואינו טעון הוכחה. הרגשה לא צריכה לעמוד בשום מבחן מציאותי ולא להתאים לסטנדרט חיצוני.
מכיוון שאת רגישה לציפיות ממך, את כנראה פחות חופשיה לתת לרגשות שלך לזרום מבלי שהם יתבלבלו לך עם שאלות של מוסר והתאמה. ופה נדרשת עבודה, כדי שתוכלי להיות גם יותר פתוחה לחוויה שלך וגם לחוש פחות מבולבלת או אשמה.
ולגבי המקרה של האישה שאת מטפלת בה. אם אינני טועה, אני מרגישה את הכעס שלך עליה בין השורות, ואני בהחלט מבינה אותו. אם זה נכון לכעוס או לא? אי אפשר ממילא לשלוט בתחושה שעולה, לא? הייתי מוותרת על המאבק הזה. לגבי ההתנהגות וההחצנה של הכעס הזה, זו כבר שאלה אחרת. תלוי. למשל, תלוי עד כמה העבודה חשובה שלך, כי את עלולה להפסיד אותה. כאן, יש בחירה שמושפעת מהמון שיקולים, וטבעי ורצוי לעשות אותם, כדי להסתדר ולהסתגל למצבים שונים.
אם הסוגיה מטרידה אותך בהקשרים שונים, אולי תשקלי לפנות לטיפול הממוקד בבעיה הזו. יתכן שגם טיפול קבוצתי שישקף את הבעיה בהקשר החברתי שלה יהיה יעיל.

בהצלחה,

עם לא הייתי מתנהג ככה,הייתי מוצא את עצמי בחרדה חברתית.והדרכים האלו היו עוזרים לי להתגבר עליה,אני מתאר לכם מצב מנוגד לגמרי ממה שהייתי עד לפני אותה שנה,שנה אחת לפני זה,הייתי במערכת יחסים עם מישהי,הייתי יוצא למקומות לבד ומכיר אנשים באופן טבעי,הייתי אמיתי,והיה לי ביטחון עצמי גבוהה.
אני לא יודע איך הקטע עם אבא שלי קשור לחרדה חברתית שפתאום התפתחה באותה תקופה שהחמירו הדברים בבית,אבל זה הגיע למצב שבסוף י"א כבר נכנסתי לדיכאון מתהייה של מה קורה לי?האמת היא שגם אז לא שמתי לב לבעיה שלי במשך שנה ,שהיא בעצם סוג של תוצר של דחק של החרדה חברתית,זה היה נראה לי בסדר.
אבל במשך התקופה הזאתי,שמתי את האחרים לפניי,מתוך מחשבה שזה מה שיעשה לי טוב.(ולא בקטע של אכפתיות ולעזור לחלשים,כי זה ממש לא היה הקטע שלי).
ובכל מקרה,בחופש של כיתה י"א טסתי לארצות הברית לאחי הגדול,למשך שלושה חודשים,ששם עבדתי במכירות ,אבל במקביל הייתי גם מבלה עם אחי.
לפני שנסעתי אליו,גם שקעתי במחשבות טורדניות קשות,של אנשים שעושים מעשים מגונים לאמא שלי,או חרדות כפייתיות שאני חייב כל הזמן לשאול משהו,או לבדוק שאמא שלי בסדר.ותוך מעט מאוד זמן כשהיתי בארצות הברית ה-כ-ל נעלם.
הכל כולל הכל,סוף סוף שם חזרתי להיות לירון,שזה הדבר הכי חשוב בראש ובראשונה,וגם כמובן היה לי שליטה על עצמי שלא להיכנס לכל מיני מקומות נפשיים לא טובים שוב פעם.
ובסיום החופשה של השלושה חודשים,כאשר חזרתי לבית ספר,חזרתי להיות לירון עם המסכות,שמחפש לצחוק על אחרים בכיתה כשמספרים בדיחה כדי להעלות לעצמי את הביטחון ,ועוד הרבה התנהגויות שרק עד לפני חודשיים הבנתי שהכל היה טעות אחת גדולה.
ועכשיו,יש לי בעיה ,הפסיכולוג טען שזה הערכה עצמית נמוכה,וראיה לא נכונה של המציאות.
אבל אני מרגיש שיש פה משהו מעבר לזה,בתקופה האחרונה ,אני סוף סוף מצליח להקרין את עצמי,בדיוק כמו שהייתי לפני כמה שנים כשהכל התחיל,הבעיה שזה כל פעם קורה לזמן כלשהו,שאני מצליח להיות אני,וכשאני מצליח להיות אני ,אני עם דימוי עצמי גבוהה וביטחון עצמי גבוהה,אני לא מתעסק בכל החרא שנהגתי להתעסק בוא לפני שנתיים,וגם עם עוברות לי מחשבות,הם לא מהותיות.
הבעיה מתחילה ברגע שאני מאבד את התחושה,זה לא מצב של שחור לבן ,שאני פעם עם ביטחון ופעם עם לא,יש מחשבות בראש שלי שמנתקות אותו מתחושת ה"עצמי" ,לפעמים מספיקה מחשבה אחת שלא הצלחתי לטפל בה כמו שצריך והדחקתי,תשנה את כל הראיית מציאות שלי,אני מוצא את עצמי לפעמים במצב קיצוני ממש כמו שהייתי נוהג להיות,בחרדה חברתית,הפעם אני לא מדחיק את זה על ידי הדרכים של פעם,אבל זה מצב מתסכל,כי אני יום אחד ,או שעה אחת,מקרין את עצמי,ונותן את האינטרפטציה שלי לדברים,וברגע השני,זה נלקח ממני.לפעמים כשאני נקלע לזה,זה מוביל לתחושת ניתוק,הבעיה גורמת לכל כך הרבה בעיות,כי ברגע נתון אני אוהב את חברים שלי,ובא לי לקבוע איתם דברים והכל,וברגע אחר פתאום אחרי שקבעתי איתם - אני לא יכול לצאת כי

נקלעתי ל-בוא נקרא לזה- העדר תחושת עצמי.
זה לעיטים ממש קיצוני ואז אני גם חווה ניתוק מכל הבחינות,גם נפשי ורגשי.
יש לי הוכחה בראש לזה ,שהייתי מסוגל להיות אני עצמי באופן טבעי בלי מסכות,ולהרגיש ביטחון אמיתי ולא מזוייף !ואני מדבר על לפני כמה ימים,כי יש לי ימים כאלו פעם בכמה ימים.הדבר הזה קרה לדעתי בגלל שראיתי את המציאות בצורה נכונה למשך אותו זמן,והקטע הזה נגמר ברגע שהפסקתי לראות את הדברים ככה,אני ממש לא נותן לעצמי להיקלע לקטע הזה של המציאות המעווטת-אני עובד על עצמי בצורה קוגנטיבית,אבל עדיין..זה נראה כאילו יש משהו שממש משתק אותי ואת המוח שלי,שהוא קצת מעבר לדימוי עצמי נמוך ותפיסה לא מציאותית של הדברים,
אני לא מפסיק לשאול את עצמי-איך אני היום רואה הכל ככה,כשראיתי אתמול דברים אחרת?זה מרגיש כאילו יש עוד משהו שמערער את הדברים כל פעם מחדש ומונע ממני להישאר יציב.התחושת ניתוק גם לא מאפשרת לי להרגיש את זה שהייתי מסוגל להיות טבעי ועם ביטחון ואוהב את חברים שלי לפני כמה ימים,בתת מודע שלי אני יודע שעשיתי את זה לפני כמה ימים,אבל אני לא יכול להרגיש את זה.זה כאילו נראה כמו סוג של הסתכלות מהצד.

שלום לירון,
אני חושבת שההודעה נקטעה לך בסוף ולכן אתייחס למסר העיקרי שעולה ממה שכן כתבת. אולי התכוונת להוסיף עד או למקד בשאלה ספציפית. אם כן, תוסיף בהודעת תגובה.
נמשע שעברת חיים שלא פשוטים, עם הרבה סבל ואולי אפילו חוויות טראומטיות. זה בוודאי קשור לאיך שהתעצבת וגדלת, אני שומעת בדבריך את תחושת ההחמצה והכאב על מה שהשתבש לך בדרך, כי יכולת להיות אחר אולי, מוצלח יותר, בטוח בעצמך.
כל זה בוודאי נכון גם, אבל החדשות הטובות הן שההיסטוריה שלך לא מחייבת אותך, ולא הכרחי שהיא תרדוף אותך כל חייך. לכן אני שמחה על כך שאתה בטיפול. זה המקום בו תוכל ללמוד איך להתעקש שלא לשחזר התנהגויות של אביך ולהיות אדם טוב ממנו. אני לא בטוחה שהוא היה בוחר לטפל בעצמו, כמוך.
אין לי חוות דעת נוספת בשבילך, כי אני לא מכירה אותך כמו שהמטפל או המטפלת שלך מכירים אותך, אבל אני ממליצה לך בחום להביא את כל ההתלבטויות שלך לטיפול שלך. שם המקום לברר לעצמך את מה שצריך ברור ושם המקום לגדול ולעשות שינוי.

היה בטוב,

ענבל,חיכיתי בקוצר רוח לתגובה שלך.
תודה קודם כל על זה שקראת את התגובה הארוכה שלי .
בכל מקרה,אני מבקש ממך להיות יותר ספציפית,וכך גם אני יהיה עכשיו.
אני מדבר כאן על מעין זהות נוספת שנמצאת אצלי בראש,ואני לא בטוח עד כמה היא קשורה לעבר הרחוק שלי.זה משהו שהתפתח בשנתיים האחרונות.לא היה לי את זה פעם.
זהות שמשדרת לי מחשבות שיקריות,שליליות,מחשבות של פחד,לחץ,חרדה מכל דבר אפשרי.מספיק כמה מחשבות שיעברו לי בראש כדי שאני יקלע אל הזהות הזאת ואז זה יכול לשתק אותי פנימית במצב קיצוני.הסימפטום הראשון שקורה כשאני לא מצליח להתשחרר מהמחשבות זה האיבוד התחושה הפנימית כמו שהסברתי כבר.
אני מכיר את עצמי טוב,ואני לא בן אדם חסר ביטחון או עם דימוי עצמי נמוך,אף פעם לא התעסקתי בזה גם בשנים האחרונות,ועובדה שהייתי גם מתנהג בצורה של ביטחון.
עד היום,אפילו עכשיו למשל,יצאתי מהבית לריצה-ואני כבר מוכן ל"קרב" עם המחשבות.
הכנסתי את עצמי למצב שאני לא מוותר,ויודע עד כמה זה עושה לי רע,עברה לי ישר מחשבה לא הגיונית שלא שתיתי מים,ועכשיו אני צריך לעלות לשתות מים,אבל אין לי כוח לעלות הביתה עכשיו,אז אני בן אדם חלש ועצלן.(זה פשוט סרייה של מחשבות שעוברות אחת אחרי השניה.)עד שהכנסתי את עצמי למצב הזה,פשוט פקחתי את העיניים עד כמה שאפשר(פיזית),וזהו..מנתק את הראש שלי מהמחשבות,זה עזר לי,אפילו באופן כללי אני מפחד מכלבים,וכשרצתי פתאום ראיתי שלוש כלבים רצים אליי,בתוך תוכי אני עצמי,מפחד מכלבים,אבל כשהיה לי את התחושה הפנימית הייתי מסוגל "להסתכל" לפחד בעיניים ולהתמודד איתו.וזה בגלל שקטעתי את המחשבות הפעם.
ושוב ,הדגש פה הוא באמת על זה שעם אני נקלע אל הזהות הזאת אין לי תחושה פנימית,תחושת "עצמי" ,אני ישאל את עצמי -לירון,מה אתה מרגיש ?ואני לא יכול לענות תשובה אמיתית.
אני מבקש ממך להיות יותר ספציפית בנוגע למצב הזה,שגורם לי הרבה סבל,כי בסופו של עניין אני מקבל את עצמי איך שאני ,אני רגיש,יש לי עבר פגוע,יש לי הורים די מופרעים,אבל אני יכול להתמודד עם זה כל עוד תחושת העצמי לא נלקחת ממני.

לירון,
אני מצטערת שעליי לאכזב אותך, אבל אני חייבת לומר בכנות שקשה לי לחוות דעתי על מה שאתה מתאר, ואני חושבת שזה יהיה גם לא מקצועי מצידי. הפורום הזה מוגבל מבחינת היכולת שלו להציע אבחנות או לתאר תמונה קלינית אמיתית.

אני כן אגיד שאני שומעת משהו שנשמע לי בכיוון של תחושת בלבול עמוקה בקשר למי אתה, סביב התיאור שלך על תחושת ניתוק, זהות אחרת ואובדן קשר עם העצמי שלך. אני חושבת שחשוב שתפתח ותדייק את כל המחשבות שלך בטיפול שלך ככה שתוכלו יחד להתבונן על כל זה באופן שיגרום לך לחוש מובן יותר, ובאופן שיתחבר לך ואולי ישקיט אותך קצת. אם אתה לא מרגיש שהכיוון של המטפל שלך נותן תמונה מלאה, דבר איתו על זה בישירות ובכנות. אני מקווה שמתוך כך תוכלו לבנות משהו שיהיה יותר מתאים עבורך.

אחרי שכתבתי את ההודעה שמתי לב שהמשכת אותה. המסר שלי אליך, לירון, לא משתנה גם אחרי התוספת. אני מבינה שאתה חושד שיש משנהו מעבר להסבר שניתן לך עי הפסיכולוג שלך, ויכול להיות שאתה צודק. אני מציעה שתתייעץ בטיפול עם המטפל שלך שמכיר אותך הכי טוב ותחשבו יחד על מה שאתה מרגיש וחושב. שם המקום.

שלום לך,
מדברייך עולה כאב רב ויאוש, לצד כמיהה שבכל זאת יהיה אחרת ותצליחי להרגיש שייכת ואהובה. אני מניחה שהתקווה הזו היא מה שמביא אותך בכל זאת לכתוב כאן.
קצת קשה לי לקבל את מה שנאמר לך ע״י הקלינאית תקשורת שטופלת אצלה, למרות שאולי היא מתבססת על פרטים שאיני מכירה בסיפור, כך שקבלי את דבריי הבאים בערבון מוגבל.
הכרתי אנשים שנרפאו לחלוטין מגמגום, ואין סיבה שזה לא יקרה, כאשר הסיבות העמוקות לגמגום מקבלות התייחסות בטיפול מתאים. האם היית בנוסף גם בטיפול פסיכולוגי? אם לא, אני חושבת שעלייך להיות בטיפול, גם בגלל הגמגום, וגם בגלל הקשיים בדימוי העצמי עליהם את מספרת כאן שהם וודאי קשורים לגמגום.

ממליצה לך בחום למצוא לך מסגרת של טיפול, בין אם בסקטור הפרטי או הציבורי. אני מאמינה שזה יכול לעשות לך הרבה טוב, אפילו אם בעית הגמגום לא תיפתר מייד.

היי בטוב, ענבל

הי שירלי,

אתמול ראיתי עבודה של בחורה משנקר שלומדת תקשורת חזותית בתערוכת הגמר שלהם, וגם היא מגמגמת. את העבודה שלה היא עשתה על הגמגום שלה.
חפשי "מרינה סמוסבטוב" בגוגל את יכולה לקרוא עליה וגם לראות את הוידאו שהיא יצרה.

אני לא ממש מכירה אנשים שמגמגמים, אבל יצא לי לפגוש בחטף כמה, ורובם הצליחו להתקדם בחיים על אף ולמרות הגמגום. נראה לי שאת יכולה לשאוב מהם כוח.

תהיי חזקה,

שלום,
מניחה שכשאת כותבת ״ילדים בוגרים״ את מתכוונת לילדים בגיל ההתבגרות.
אני מבינה את החשש שלך, בהקשר של הגרושים שכולכם עדיין מסתגלים אליהם וכעת, גם המעבר. יהיה וודאי לא פשוט להיערך עכשיו מחדש לאפשרות שאחת הבנות תגור אצל אביה ולא כפי שתוכנן. אני לא מכירה את התמונה בשלמותה, ולכן יהיה קשה לי לייעץ כיצד עלייך להגיב. מה שכן, אולי עלייך לשאול את עצמך עד כמה את מוכנה לאפשר לבתך לגור אצל אביה ולקבל את המעבר הזה כלגיטימי. אולי תגלי שיש לך התנגדויות מכל מיני סיבות, שעל חלקן אולי ניתן להתגבר. אם תדעי כיצד את תופסת את האפשרות הזו, בעיקר מבחינת טובת הילדה, אולי יהיה לך קל יותר לדעת בעצמך כיצד להגיב.
ויחד עם כל זה, יכול להיות שמדובר בקושי הסתגלותי חולף, ושבינתיים עלייך לנסות להיות עם בתך מבחינה רגשית, להכיל את קשייה ולהבין אותם, ולא להיכנס איתה למאבקי כוח. ואז אולי הרצון לגור עם אביה יתברר כצורך שאינו עומד לכשעצמו, אלא בא כתגובה לדברים אחרים. אם הדברים נעשים קונקרטיים, נסי לגשת ליעוץ נקודתי שיעזור לך לדעת כיצד לעמוד מולה ולצדה בבקשה שלה. חשוב להבין את הקונטקסט כולו.

נסי גם לפנות לפורום פסיכולוגית ילדים עם יותר פרטים.

שלום אלון,
אני שומעת בדבריך את הפגיעה שחווית, את הפגיעה בהערכה העצמית שלך, ובתוך זה בחלק בעצמך שאתה אולי הכי מזהה את עצמך איתו או שהכי חשוב לך שתהיה מזוהה איתו- השכל שלך! ההתעסקות במה היית צריך לומר היא הרצון המובן בהחלט לתקן או למחוק את הפגיעה הזו כי מאוד קשה לך להכיל אותה, מאוד קשה שהיא לא תהרוס משהו באיך שאתה רואה את עצמך בדרך כלל - בחור חכם ומשכיל.

מכיוון שאתה אומר שזו לא הפעם הראשונה שאתה חווה דברים כאלו, שאירועים קטנים וטריביאלים, נחווים כעוצמתיים ומשמעותיים מאוד כאשר זה קשור באיך שאחרים תופסים אותך. יתכן שיש חלק בך שמרגיש לא מספיק בטוח בעצמו, וצריך חיזוק מסוים, כדי לעמוד איתן יותר מול כל מיני אנשים שלא צריכה להיות להם כזו השפעה על חייך. כנראה יש איזו דרמה פנימית שהופכת אותם ואת המילים שלהם לכל כך חשובים עבורך, ואולי כדאי להבין אותה טוב יותר כדי להיות עמיד יותר מול פגיעות מהסוג שתיארת.

הי רוני,

אני נכנסת לפורום הזה מידי פעם, ולאחרונה די הרבה- פשוט לקרוא. לאו דווקא לשאול.

חבל לי , עצוב לי, וגם אני די בהלם לקרוא את ההודעה הזאת ממך. רציתי לומר לך שאני ממש מצטערת עבורך, ועבור כל אלו שנעזרים ונעזרו בפורום הזה, ובמיוחד במיוחד מתשובותייך שלך הכל כך כל כך אדיבות ומפורטות.

לי באופן אישי עזרת המון, נתת לי חומר למחשבה, ואפילו במקרה מסויים ממש הרגעת אותי כשלא הייתה לי דרך אחרת זמינה להרגע.

אז שוב- רציתי לומר לך המון תודה, וגם שממש ממש מעציב אותי שבגלל התנהגויות לא הולמות הגעת למצב שבו את נאלצת לקחת חופשה למס ' חודשים!.

( אני אגב כתבתי על המטפלת שצריכה לצאת לחופש' לידה, ועל העזיבה העתידית וכ'ו)...

מקווה שתשובי במהרה,

כל כך כואב לי לשמוע, זה ממש ממש לא מגיע לך! התשובות שאת כותבת מאלפות ומחכימות. (ושוב תודה על התשובות שנתת לי, בשאלה למטה). אני אישית התרגשתי מהמחווה הזאת של מתן ייעוץ בהתנדבות, ללא היכרות אישית וללא מטרת רווח. נורא מקומם הפניות האלו שקיבלת! מקווה שתתאוששי ותחזרי בקרוב. שוב תודה אליס

אני בחצי שנה האחורנה נכנסת לפורום וקוראת פה. יצא לי גם לכתוב פה 3 פעמים ובכולם קיבלתי ממך תגובה כל כך מקצועית, אמפתית.
חבל לי מאוד שאת עוזבת, אני חושבת שאת נותנת מעצמך כל כך הרבה למען מי שבאמת זקוק לכך וחבל לי שאת נאלצת להפסיק את פעולתך כאן.
אני מקווה שהחופשה תעזור לך, ושתחזרי לכאן במהרה.
חשוב לי שתדעי שאני באמת מעריכה אותך גם על פי תשובותך אליי וגם כלפיי אחרים פה
תודה לך
חגית

הי ,

קראתי לעומק את בעייתך , שהיא בעצם לא בעיה אלא בקשה להכוונה .

ישנם המון דרכים להתמודדויות עם מצבים כפי שהצגת , אבל הכל תלוי בך ורק את תהי אחראית אם לקבל על עצמך התמדה , רצון , ופתרון למצב .

אל תהססי לפנות לייעוץ ולהתרשם מטיפול הכוונה לגוף ולנפש .

מעיין שלום,
את באמת מעיין שופע של עשייה, אני מניחה שיש אנשים שיקראו את דברייך בקנאה! כלומר, העשייה שלך בוודאי מבהירה משהו לגבי הכוחות שיש לך.
אבל... אני שומעת גם את הנימה החרדה והלא שקטה שעולה מדברייך. אין רגע דל, ויש פחד גדול מריקות, מואקום, מה שאת מכנה ״ פנאי״.
אני הייתי מציעה לך לעשות ברור אמיתי ביחס לאותו אי שקט, או לברר את הצורך הבלתי נלאה לרדוף אחר העשייה. לפעמים, וזה לא נדיר, עשייה מרובה באה כדי לכסות על דברים שצפים שיש פנאי, אולי מחשבות, אולי תחושות מסוימות שאינן נעימות.
אני חושבת שצריך לדעת להיות גם בלי כלום, בלי משהו לעשות. ושזה לא יהיה דבר מאיים כל כך.
לכן הצעתי היא דווקא לא בכיוון של מציאת מסגרת לעוד עשייה, אלא על שינוי בכיוון של ברור כפי שהצעתי למעלה. ברור מהסוג הזה נעשה אני בדרך כלל בטיפול.

שלום ע.

הבטחת לא לכתוב כאן שנית לאחר שהטרדת אותנו במשך תקופה ממושכת.

עכשיו את שוברת שיאים, הודעתך היא איום והטרדה.

לידיעתך, כתובת ה-ip של המחשב שלך מונחת בפנינו, ולא בעיה לחשוף גם את זהותך.

להבא אנקט באמצעים חוקיים כנגדך.

הי אליס,

נכון, מטרת הטיפול הדינמי איננה חלילה חיטוט בפצעים, שליפת שלדים מארונות ועירור שדים מרבצם. אם כבר, המטרה היא התפייסות עם העבר, חיבוק השלדים והתיידדות עם שדים ומפלצות...

הנגיעה בעבר בטיפול, נובעת מהעובדה המוכחת, שחוויות הילדות משפיעות באופן דרמטי על הנפש ועל האישיות בבגרות. כדי להבין את הקושי העכשווי, כדאי לברר מה הם שורשיו. פעמים רבות, ילדים מפנימים לתוך אישיותם קולות ודינמיקות משפחתיות. למשל, בת לאב מאד נוקשה, ביקורתי ומעניש, עלולה בבגרותה להיות ביקורתית מאד כלפי עצמה, נוקשה כלפי סובביה, ולנקוט בהענשה עצמית ואף הרס עצמי. נכון שאפשר לטפל בבעיות נפשיות ברמת ההווה, אך עיבוד העבר מעמיק את המודעות העצמית, ועוזר לעשות הבחנה בין ה"אני" לבין ה"אחר" שהופנם בנו.

כמו כן, עיבוד חוויות העבר עוזר לתפור תפרים בין טוב לרע, בין עצב לשמחה, כך שמושגת חוויה אינטגרטיבית ומלאה יותר. באופן זה, שחרור כעס וכאב יכול לפנות מקום גם לזכרונות חיוביים, חמלה ורצון להתפייסות.

כמובן שהמסע אל העבר צריך להיות מלווה בהתייחסות לרלוונטיות של זה להווה, בחיזוק כוחות ובמבט פרודוקטיבי אל העתיד.

אם הדברים שכתבתי נראים לך הגיוניים, פתחי עם המטפלת שלך את לבטייך ותסכולך, וראי אם היא יודעת להסביר לך את דרככן המשותפת ואת השלב שבו אתן נמצאות. גם אם תחליטי שהטיפול הנוכחי לא טוב לך, אל תאבדי תקווה, מחקרים מוכיחים שוב ושוב את יעילותה של פסיכותרפיה, גם אם הנסיון הראשון לא עלה יפה. ישנן גישות לא דינמיות לטיפול נפשי, וגם הן מצויינות.

כל טוב!

תודה רבה על התגובה המפורטת! את כותבת כל כך יפה ונוגע ללב. האם זה מקרי שהשתמשת דוקא בדוגמא של אבא ביקורתי והרס עצמי?.. כי זה נושא שמטריד אותי מאד מאד ומרגישה שזה משפיע עלי בהווה אך כמו שכתבת חסרה לי מאד האינטגרציה והחיבור להווה. ועוד משהו משום מה אני מרגישה שהמטפלת שלי לא מבינה את הקושי בדוגמא הספציפית הזו (בקשר שלי עם אבא) וכל הזמן חותרת למשהו אחר שאני לא מתחברת אליו ואני מרגישה חסרת אונים בקשר לכך. ועם כבר פניתי אני מרשה לעצמי להעלות שאלה נוספת, אני מרגישה חוסר עקביות ביחס שלה אלי כלומר לפעמים אני יוצאת בתחושה שהיא הבינה אותי ותחושה חזקה של אמפתיה ואז שבוע א״כ זה משתנה. וזה גורם לי לחוסר אימון ותסכול.האם זוהי רק חוויה סובייקטיבית שלי? אני מתנצלת על האורך אך אני מרגישה מוצפת ומבולבלת פתאום וחשוב לי מאד לשמוע חוות דעת נוספת.

שלום אליס,

אני לא מאמינה במקריות.. (-:
כנראה שהאינטואיציה שלי פגשה את המצוקה שלך.

בחרת את השם אליס, ולי זה עושה אסוציאציה לעליסה בארץ הפלאות, המציאות משתנה עבורה בכל רגע ורגע, היא לא יודעת מי היא ומי היא תהייה מחר, היא לא יודעת מי האחר, מה הוא בשבילה, האם הוא טוב או רע, שפוי או משוגע. ועם זאת יש בה כל כך הרבה כוחות ואמונה!

מאד יתכן שהחוויה המבלבלת שלך בטיפול נובעת מחוויה פנימית של חוסר רציפות, וקושי להחזיק את התמונה במלואה ובשלמותה. כך שפגישה פחות טובה ומחוברת (ובאופן טבעי יש הרבה כאלו) מוחקת את החוויה הקודמת של החיבור, וקשה לשמור על רצף פנימי יציב ועל חוויה של קשר אמיתי. מצד שני, אולי את מזהה משהו שבאמת פחות מתאים ונכון לך, וטוב להיות קשובה לזה. לא אוכל לשפוט האם תחושותייך הן "אובייקטיביות" או "סובייקטיביות".

הדרך הכי טובה להתמודד היא להעלות את כל תחושותייך, ספקותייך, לבטייך, חששותייך ומשאלותייך בטיפול באופן פתוח וכנה. ראי אם התשובות שאת מקבלת מעידות על הבנת מצוקתך, ומתוות קו של עבודה פורייה ותקווה.

בהצלחה!

שלום יקירתי ,

ישנם מקרים מסויימים בטיפול המצריכים נבירה בעבר המטופל בכדי למצוא את מהות הבעיה למצב כיום (וזה קורה עם נפגעי טראומה , תקיפות למינהם , וחסרי בטחון עצמי) .
לכן המטפל/ת שאיתו/ה את עובדת כנראה מחזיר אותך למקומות האלה אם כמובן יש צורך .
אם את לא מהמקרים שציינתי יש אפשרות שתעלי זאת בפני המטפל/ת שיכוון אותך לעבוד על עצמך כיום בהווה - שזה הרבה יותר חשוב מלהתעסק בעבר .

אשמח לשמוע , לייעץ ולכוון בהתאם .
יום נפלא מקסימה

שלום רויטל,

באופן כללי, כל טיפול נתפר לצרכיו הייחודיים של המטופל לאחר מספר פגישות היכרות. בהתאם, כמובן, לגישה המקצועית של המטפל ואישיותו. קשה לאמר משהו אפריורי גורף.

באופן אישי, כמטפלת דינמית (יש גם שיטות אחרות), אני לא מאמינה בטיפול של פעם בשבועיים. זו אינה תדירות המאפשרת חוויה של הכלה, התקשרות, רציפות ועיבוד מעמיק. תדירות זו, אם בכלל, מתאימה לשלבי סיום של טיפול או למי שרוצה ליווי תומך, ולא פסיכותרפיה. אם יש בעיה כלכלית לתדירות שבועית (ולפעמים דו-שבועית) אפשר לבקש הנחה, או לפנות למסגרת בקהילה, כמו קופ״ח או מרפאה. יתכן כי תיתקלי במטפלים בעלי דעה אחרת.

בהצלחה,

שלום לך,

השבתי לך לפני יומיים. לצערי, איננו ערוכים לליווי מתמשך של פונים.

בנוסף, זה עלול לעודד תלות בפורום וירטואלי, והרי את עצמך אמרת שאת מעוניינת להשתחרר מתלות זו.

כתיבה בשמות שונים עלולה להציף את הפורום, ולא תעשה לך טוב.

אנא התייעצי עם המטפלת שלך בשאלות האלו, זה יועיל ויחזק אותך יותר מאשר התייעצות וירטואלית.

בברכה,

שלום לך ממתינה,
הדברים שלך מעבירים חזק את תחושות התסכול, הכעס, הקנאה, חוסר שביעות הרצון. מתחת לכל זה, נדמה לי שאפשר גם לשמוע קול דק יותר וחלש של כמיהה רבה ומשאלה לקשר מיטיב ומיוחד, קרוב ומספק.

כנראה זה הסיפור שלך, שונה מסיפורים של אחרים ( שתמיד נראים מעניינים ומרגשים יותר, לא?), שבשבילך זה סיפור גדול מאוד, אתגר שלפעמים נראה שבלתי אפשרי לצלוח, להאמין במי שמטפל בך ולדעת שהוא באמת רואה אותך ודואג לצרכייך. מציעה לך להקשיב היטב לקול הזה, שתמיד לא מרוצה, לא מאמין ומיואש. יכול להיות שיש לו משהו חשוב לספר לך, אולי דברים מראשית דרכך, התחלה שאיכשהו השתבשה לה. ולצד זה, להקשיב לתקווה שבכל זאת קיימת, אחרת לא היית מחפשת שוב ושוב טיפול. אני לא מאמינה שזו רק היאחזות אובססיבית, כפי שכתבת.

חשוב שתפתחי בטיפול שלך, שוב ושוב את התחושות הללו, שם זה המקום לרפא, גם אם באופן חלקי שאינו עונה על הציפיות שלך. שרחוק מזה מאוד. אם תתמידי בכך אני בטוחה שמשהו יזוז.

היי בטוב, ענבל

שלום לך,
קודם כל, מאחר שלא נשמע שאת שואלת משהו ספציפי לגבייך, ומבקשת לשמוע דיעות, אולי באמת אפשר לפתוח את הנושא לדיון כללי. מי שהנושא קרוב ללבו אולי יבחר להגיב.

ומשהו כללי. אני חושבת שמה שאת מתארת לא נכון לכל הגברים, על אף שבאופן סטריאוטיפי יש יסוד לטענות שהעלית. אולי תנאים חברתיים כאלו ואחרים הביאו לכך שגברים מרגישים אחריות רבה יותר על כל מה שקשור בפרנסה. אולי.

מעבר לכך, נראה לי שכדאי שתבדקי עם עצמך איך את נפגשת עם כל הנושא הזה בחיים הפרטיים שלך. הזכרת משהו לגבי האיום שאת חשה מכך שתראי לבן זוגך כחופשיה יותר וכמי שמייחסת חשיבות רבה מידיי לזמן הפנוי שלה. מה שחשבתי זה שלפעמים, לצד התסכול שזה גורר בחיים הזוגיים, זה גם מעורר התפעלות לראות אדם כל כך מחוייב לעשייה שלו ולקריירה. אולי את שואלת את עצמך לפעמים אם גם את תוכלי לחיות קצת כך את חייך, לקבל השראה מכך. ואולי זה מטריד במקומות אחרים, כמו דרך השאלה עד כמה יוותר מקום עבורך ובשבילך, כשהאנרגיה של בן הזוג כל כך מושקעת במקום אחר. מציעה לך לבדוק קצת עם עצמך את הסוגיות הללו, במיוחד בתוך מערכת היחסים הנוכחית שלך.

בהצלחה, ענבל

שלום דוד,

לצערי אנחנו לא מקיימים שיחות דיסקרטיות. נסה את אתר סהר לתמיכה נפשית ברשת, שמציע דבר דומה. כמו כן אתה יכול לפנות טלפונית לער״ן.

כדאי מאד לשקול אפשרות לטיפול חינם במרפאה לבריאות הנפש. יש שם אנשי מקצוע מסורים, חלקם צעירים ואידאליסטים. כרגע יש לך דימוי של אדם זר ומנוכר, שלא תוכל להיפתח בפניו. תחשוב על זה, שאולי אם יווצר קשר אנושי, ותתרגל לבנאדם, למבט, לחיוך, להתעניינות, תצליח לאט לאט לתת אמון ולהיפתח קצת. רוב האנשים מדווחים על חוויה חיובית, זה שווה נסיון.. בקופ״ח תוכל לקבל טיפול מסובסד.

כל טוב ותרגיש טוב,