פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום טלי.

אנסה להתייחס באופן כללי לנושא שאת מעלה, מפני שנדמה לי שתשובה מדויקת לגבי הסכומים שיתיאמו או לגבי האופן המסויים שבו תינתן העזרה הכספית איננה אפשרית במסגרת הזו.

גידול ילדים הוא אולי התפקיד המאתגר ביותר שקיים, רצוף אתגרים ומכשלות, ומעורר פחדים. מבין השורות אני שומע את החשש שאת מעלה לגבי האופן שבו אתם מתנהלים, כהורים: האם הצלחתם לספק את מה שנדרש מכל הורה ממוצע? האם נכשלתם במשהו ויצרתם מצב בלתי נשלט? האם תוכנעו ותתגלו כחסרי אונים מול ילדיכם שרק הולכים ומתבגרים?

קשה לדעת על איזה רקע התחילו הלחצים מצד בתך ולמה זה יצא מכלל שליטה דווקא עכשיו. אפשר רק לנסות ולשער: ייתכן שהלחצים נוגעים לשאלות של תחרות בין האחים כולם ומאבק על המקום של כל אחד מהם בלבבכם; ייתכן שהדרישה לעזרה מבטאת בקשה של הבת לקבל יותר תשומת לב, או שהיא מבטאת אכזבה מהיחס שלכם אליה; ייתכן שצרכיה של הבת אמנם הפכו יותר גדולים, בגלל גילה התיכוניסטי והאווירה התיכוניסטית שבה היא נמצאת.

בירור מסוג זה ביניכם לבין עצמכם יכול לעזור להרחיב את נקודת המבט מעבר לזווית הכספית, ולהעשיר את ההבנה ביחס לטיב היחסים ביניכם לבין הילדים. אם מדובר בתחושות של קיפוח, למשל, אפשר לראות איך מרגיעים ומטפחים לאוו דווקא באמצעים כספיים.

מעבר לכיוון הזה, קיימת גם מציאות ממשית, כלכלית. אתם מוגבלים באפשרויות שלכם, ולא ניתן לספק את הרצונות והצרכים של כולם, השמיכה קצרה מדי. בעניין הזה, הייתי מציע לכם לגלות פתיחות ולהציג את המגבלות הקיימות בפני בתכם.

באופן כללי, פתיחות רצויה בכל מצב. בתכם היא עוד מעט אדם מבוגר - האם תהיה אפשרות להגיע ביחד איתה להסכמות הרצויות, בהתאם למגבלות הקיימות, תוך כדי תהליך פתוח של משא ומתן? למה שלא תחליטו ביחד איתה מה היא הדרך המתאימה לקבל מכם את העזרה שתוכלו לתת?

מעבר לכך, לשם בירור מעמיק היה רצוי לפנות למסגרת טיפולית, או אולי לפנות לעזרה של יועצת חינוכית בבית הספר. האם שקלתם אפשרות זו? אני הייתי ממליץ.

מאחל לכם בהצלחה,

אמא שלי בת 73 וסובלת מחרדות כבר הרבה זמן ועכשיו עוד יותר בגלל אובדן הבן. היא אף פעם לא יכלה לקחת אף תרופה, ממש אלרגית לתרופות. גם פסיכולוג לא בא בחשבון מבחינתה למרות כל נסיונות השכנוע שלי. עכשיו הציע לה רופא נשים לקחת שמן נר הלילה. רופא המשפחה אומר שהוא לא מכיר אותו והוא גם לא חושב שכדורים או שמנים טבעיים (שהן לא תרופה) יכולות בכלל לעזור ? שאלתי היא האם שמן נר הלילה כן יוכל לעזור ? ואם לא, מה כן אפשר להציע לה ? היא חסרת אונים ומאוד קשה לה :-(.

שלום גליה,

מות בן הוא אובדן נוראי. יתכן כי אימך נמצאת בעיצומו של אבל על מות בנה, וזה דבר טבעי. אולי היא לא רוצה לקבל טיפול נפשי או תרופתי כי היא מרגישה צורך להתאבל במלוא הכאב, ואולי כך היא מרגישה קרובה אל בנה שנפטר.

הדבר שהיא הכי זקוקה לו הוא הבנה לאובדן הנורא, קבלה ותמיכה מצד בני המשפחה וסביבתה הקרובה. כמובן, במידת היכולת והסובלנות האפשרית לכם.

קשה להביא אדם לטיפול אם הוא אינו מעוניין בכך, וסיבותיו עימו. אולי בהמשך היא תשנה את דעתה. לגבי טיפול תרופתי ושימוש בחומרים טבעיים, זהו אינו תחום מומחיותי ולא אוכל לעזור בכך. את יכולה לפנות לפורומים העוסקים בפסיכיאטריה או הומאופתיה. גם רופא המשפחה הוא כתובת מצויינת להתייעצות.

כל טוב,

שלום עידן.

כל הכבוד לך על מאמציך, ועל היכולת להמשיך ולחפש, למרות המכשולים שבדרך. אני בטוח שתימצאנה הבנות שישמחו להיות עם בחור רגיש, חם מבחינה רגשית, פתוח והגון, חכם וסקרן כמוך.

השאלה שהייתי שואל לפני הכול היא מה בדיוק אתה מחפש. למשל - קשר זוגי, חיבור קרוב אל מישהי שתהפוך לחלק מהחיים שלך? או אולי להשיג הצלחות בכיבוש מיני של בחורות, להצליח להרשים את עצמך בזכות מרדף אישי אחר הדמות המפונטזת של "הגבר האידיאלי" שהיית רוצה להיות? ייתכן מאד שאחד המכשולים שמעכבים אותך הוא הבלבול הפנימי ביחס לרצונותיך.

מלבד זאת, נראה שהצורך להשיג בחורה לעצמך סוגר אותך בפני אפשרויות אחרות, כפי שמישהו העיר לך. מה רע לצאת סתם, להיות פתוח לשיחה עם חברים, מבלי להיכנס כל הזמן למרדף שמשאיר אותך תמיד רעב?

ייתכן מאד שהתקיעות בנושא המסוים הזה, שבהחלט יכולה לאמלל, נובעת מגורמים רבים שלא כאן המקום להיכנס אליהם. הייתי מציע לך לשקול לפנות למסגרת טיפולית כדי ללמוד עוד על עצמך, בליווי של אדם אחר. בטיפול אולי תוכל לראות את עצמך מנקודות מבט נוספות, ואולי תוכל ללמוד להתגבר על מה שכרגע מעכב אותך מלהתפתח בנושא החשוב הזה.

מאחל לך הרבה הצלחה,

הי נועה,

לא ברור למה התכוונת בהודעתך. האם לפרוק מהלב? האם טמונה שאלה כלשהי שנוכל לעזור לך בה? ואולי בטעות מכתב זה הגיע לפורום שלנו?

את מוזמנת להבהיר,

חג שמח,

העליתי מכתב אישי לפורום על מנת לשמוע מאיש מקצוע או ממישהו בכלל מה דעתו בנושא

הי סיוון,

אני שומעת במכתבך הרבה כאב, תסכול ואכזבה. אולי הדבר הכי נכון לעשות הוא לפנות לזו שמיועד לה המכתב וללבן איתה את העניינים.

כדאי לזכור שרוב המתחים בין בני אדם נובעים מקצרים בתקשורת ואי-הבנה, לכן כדאי לבוא לשיחה בראש פתוח לשמוע את הצד השני, כדי לתת צ'אנס לשיקום הקשר.

כל טוב,

אני אחשוב על העניין.
כרגע אני באמת מבולבלת ופגועה. המקרה הוציא אותי מאיזון ואני מטפלת בהשלכות שלו עם אנשי מקצוע. הלוואי שהייתי יכולה להגיע למצב בו אוכל לדבר עם אותה חברה, כרגע אני מרגישה שהיא לא טובה לי ושאני צריכה להרחיק אותה מחיי, במקביל אני מנסה לאגור את הכוחות שלי לטיפול בעצמי עד שאחזור למקום שלוו ופחות כועס.

שלום לך,

בודאי שנורמלי ורצוי לפנות לטיפול בגלל בעיות חברתיות. בעיני, כל אדם, גם בלי קשיים מיוחדים, יכול להרוויח מטיפול, כמין "פינת נפש" או חשבון נפש, שנועד להעמיק את המודעות העצמית ולסייע למימוש עצמי. כל כאב נפשי, החל מבעיות חברתיות ועד לענייני ביטחון עצמי, פחדים וכו', יכול לקבל סיוע במסגרת זו. אז אל תחששי, את תתקבלי בברכה ובאהדה!

לגבי הפגישה הראשונה, זה קצת תלוי אם את פונה למסגרת ציבורית או פרטית.

במרפאות לבריאות הנפש מקובל לקיים פגישת היכרות ראשונה עם אחד מאנשי הצוות, שלאחריה יותאם לך מטפל/.ת. בראיון זה תישאלי לגבי פרטי רקע שלך, הסיבה שבגללה את פונה לטיפול, וקצת על הרקע וההיסטוריה של הקושי שלך.

בטיפול פרטי זה כבר תלוי בסגנון האישי של המטפל/ת. יש המתחילים בשיחה מובנה ומסודרת, על תולדות חייך והסיבה שאת מגיעה לטיפול. אחרים מנהלים שיחה חופשית יותר, ומתאמים ציפיות לגבי תהליך הטיפול.

בכל מקרה, האווירה אמורה להיות אוהדת, מתעניינת ומקבלת. המטפל/ת לוקח אחריות על ניהול השיחה הראשונה, לכן אין לך מה לדאוג....

בהצלחה ותהני!

שלום לך בת 25,

חווית תהליך רפואי מתמשך ומאד לא נעים באזור רגיש בגופך. זה קרה תוך כדי הפיכתך לאישה צעירה, המתנסה בקשרים זוגיים ויחסי מין, וצבע את כל התהליך הזה בגוון לא נעים ומפחיד. רק טבעי שתחששי שוב להידבק ביחסי מין, שתחששי שוב מאיבחון לקוי וסבל פיזי, ושתפתחי הימנעות מחד (מיחסים) ובדקנות-יתר מאידך.

למרות שתגובתך הנפשית נורמלית ומובנת, עוצמתה גבוהה, והיא מתחילה להפריע לך באופן ממשי בהתפתחותך בחיים. החרדות והבדקנות משתלטים עלייך, פחדייך מקבלים ביטויים גופניים (כן, אפשרי שלחץ נפשי יתבטא בכאב או אי נוחות פיזית) ואת מתרחקת מיחסים.

במצב זה, כדאי להעזר בטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, אשר יקנה לך כלים טובים יותר להתמודד עם חששותייך הטבעיים, להרגיע את המתח הנפשי-פיזי ללא בדיקות רפואיות תכופות, ולהתרגל מחדש לאינטימיות גופנית. ישנם מטפלים מיניים שמתמחים בטכניקות קוגנטיביות-התנהגותיות, זה יכול להיות שילוב מצויין עבורך.

יתכן כי מצוקתך קשורה גם לשאלות רחבות יותר הקשורות בקשר, יחסי מין ואינטימיות. אלו סוגיות שיכולות גם הן לעלות ולהיות מעובדות בטיפול.

ישנן מרפאות ציבוריות הנותנות טיפול מיני בחינם. את יכולה להתייעץ עם רופא הנשים שלך ולקבל ממנו הפנייה.

בהצלחה ותרגישי טוב!

שלום אלה, וחג שמח גם לך.

ההתרשמות שלי היא שאת כבר בדרך להתקשר ולהתחיל טיפול, ואין לי אלא להמליץ לך בכל לשון על מעשה כזה. אני מתרשם שיש בדברייך הרבה חוכמה ויכולת להתבוננות עצמית, ושניחנת בכוחות ובסוג של רגישות שהופכים את התהליך הטיפולי לכזה אשר יתאים לך במיוחד. ממליץ מאד גם על פנייה למסגרת של שירותי הייעוץ באוניברסיטה. יש למסגרות אלו מוניטין רב, ובצדק.

אף על פי שניתן להתייחס לפרטים שכתבת, נדמה לי שעדיף יהיה אם תחכי עד שתוכלי לתאר אותם לאדם ממשי, פנים מול פנים, בטיפול שיתחיל בקרוב, אני מקווה. אציין רק שייתכן מאד שהסיפור של הקשר שהסתיים רק פתח קשיים וכאב שהיו חבויים בך, ושהיו עולים אל פני השטח במילא, בהקשר כזה או אחר.

מאחל לך הרבה הצלחה,

אלכוהול משחרר עכבות ומעצורים ומלבה רגשות. יתכן, שכשאתה שותה אפשרי לך להביע רגש, ובעוצמה גדולה, ממה שאתה רגיל בחיי היום יום.

אם אתה ממשיך לשתות, למרות המבוכה הנגרמת מהבכי "כמו בחורה", אולי יש לך רצון כמוס לבטא את רגשותייך, ורק בהשפעת אלכוהול יש לכך לגיטימציה.

אולי גם בחיי היום יום תוכל למצוא יותר "פינות רגש", ואז לא תצטרך להשתכר כדי להביע את עצמך. לא רק בחורות בוכות, יש גם גברים שבוכים בלילה...

חג שמח!

שלום.

מתאר לעצמי שאת פונה עכשיו, לקראת ארוחות החג המשפחתיות של פסח, מפני שארוחות אלה יוצרות מתחים כמעט בכל משפחה שהיא. ייתכן שהדבר העיקרי שבו אוכל לעזור לך קשור בדיוק בזה: כדאי לדעת שמתחים בתוך משפחה הם עניין שכיח, כמעט בלתי נמנע, שיכול להתפרץ במלוא העוצמה דווקא סביב מצבים או תקופות שבהם מזומנים כולם יחדיו.

ועוד בנושא המשפחתי: הרבה פעמים דווקא אחד מבני המשפחה הופך להיות האדם ה"בעייתי" שנושא על עצמו את הסיבוכים, כאילו במקומם של כל האחרים. ייתכן שבמקרה הנוכחי מדובר על עניין אחר, אבל הייתי מציע לך לנסות ולהיזכר מה היה במשפחה שלך לפני שבעלך הצטרף - האם היתה הרמוניה בין כולם, או שאת המתחים והאש היה יוצר אז מישהו אחר?

אחרי כל זה, אוכל להוסיף שמתוך מה שאת מספרת נשמע שבעלך אכן נמצא במצוקה אישית גדולה וחבל שזה המצב. ייתכן מאד שכפי שאת מתארת, העבר שלו מכתיב את ההווה אצלו והוא נגרר למריבות מתוך פגיעות גדולה, מבלי שיש ברשותו האפשרות להרגיע את עצמו ולהתעודד, ולהצליח להתעלות ולוותר.

בטיפול, הרבה פעמים התפקיד של מטפל הוא בדיוק זה - להיות הגורם הממתן, המרגיע, המעודד, שמאמין ביכולתו של האדם להשתנות. זאת, מתוך תקווה שעם הזמן, משהו בעמדה האוהדת-מרגיעה של המטפל יחלחל פנימה למטופל ויהפוך להיות כבר חלק מהיכולות שלו עצמו.

קשה מאד לצפות שבן זוג יהפוך להית מטפל של הפרטנר שלו, אבל בכל זאת, גם בזוגיות, החלק הטוב שבה קשור לאותו העקרון. הייתי ממליץ לך לנסות באמת להיות כזו - מאמינה בבעלך ומרגיעה לאורך זמן, מתוך תקווה שמשהו בו ישתנה.

מעבר לכל זה, שינוי הוא עניין שקשה לרצות בשביל מישהו שאינו מעוניין בו. אני מקווה שעם הזמן בעלך יגיע למסקנה שאם הוא רוצה להיטיב עם עצמו, לא להוביל את עצמו לכיוונים שליליים ולא לאבד בדרך את מה שהכי יקר לו, אין לו ברירה אלא להתאמץ ולהיחלץ מהאופן שבו הוא מתנהל כעת.

בברכת חג שמח, למרות הכול,

תאמת שאני אדם רגוע ובמיוחד במשפחתי לא היה לי כוח להתמודד עם כל דבר כל הזמן אני מוותרת הבעיה שאותו זה מרגיז במיוחד .
לפני החתונה היה לי בעיה קשה עם אחותי וכרגע ברוב המריבות עם משפחתי זה היה "בזכות" אותה אחות אני מודה לך מראש על התגובה המהירה ומאחלת לך פסח כשר ושמח ...

שלום.

מתוך דברייך עולה כאב גדול על תחושות שמציפות אותך בניגוד לרצונך ושמכתיבות לך איך להתנהג בניגוד לרצונך. זו חוויה מתסכלת, להיגרר למקומות כאלו שליליים, ללא יכולת להרגיש יותר אוהבת ומפויסת עם העולם.

מתוך מה שכתבת, נראה שלצד הכעס שמשתלט עלייך, העניינים המרכזיים שמטרידים אותך קשורים איכשהו בחוויה של תחרות וקנאה. תחרות על מקום, צורך להשיג אחרים, חשש שאחרים ישיגו אותך ושהמקום שלך במסגרת החברתית יילך לאיבוד, כאילו שיתעלמו ממך לחלוטין ותיהפכי שקופה אם מישהו אחר יקבל התייחסות ומחמאה.

לצד תחושת הקנאה, אני מתאר לעצמי שקיימת שאלה של קטנות או גדלות: מי מבין האנשים סביבך הוא יותר מבוגר, גדול ויוזם, ומי נגרר מאחור, ונשאר קטן וחלשלוש. אמנם סיפרת מעט על עצמך - בת כמה את, האם את עדיין מתגוררת עם ההורים, האם את תלמידה בתיכון, חיילת, סטודנטית - אבל נדמה לי שלעתים קרובות עיסוק זה בשאלות של בגרות או ילדות עולה על הפרק דווקא בהקשר של תקופות מעבר, לקראת סיום התיכון, או תחילתה של תקופת חיים חדשה.

את שואלת איך ניתן לטפל בחוויה שאת חווה בינך לבין עצמך, והתשובה שלי היא שקשה מאד להיחלץ ממצבים כאלו לבד. שינוי, לדעתי, מתרחש דווקא בזכות חיבור ודיבור פתוח יותר וישיר יותר עם אנשים אחרים. הייתי מציע לך לשתף אחרים קרובים במה שעובר עלייך - חברה טובה, קרוב-משפחה, מורה בבית הספר. רק כאשר אנחנו מקבלים היזון חוזר מצדו של אדם שאכפת לו מאיתנו, יש מצב לשינוי ויציאה מתוך השליליות שרק הולכת ומצטברת כאשר נמצאים בה לבד.

ובמשפט אחד - לא חייבים דווקא טיפול, אבל עם התחושות השליליות נסי שלא להישאר לבד!

שיהיה בהצלחה,

אני בת 19 ובעקבות תפנית מפתיעה בחיים התחתנתי לא מזמן ואני מצפה לילד, כרגע אנחנו גרים עם המשפחה, לפעמים של החבר ולפעמים אצלי, אבל בחודש הבא יהיה לנו כבר בית משלנו.
לא עלה על דעתי לדבר עם מישהו על הבעיה הזאת כי זה גורם לי להרגיש מטומטמת, במיוחד בפעמים שמעירים לי על זה שאני כועסת על מישהו בלי סיבה או שונאת אותו מבלי להכיר אפילו, בעלי מעיר לי על זה הרבה לאחרונה וזה גורם לי למבוכה. אני לא יודעת איך אפשר לבוא ולהגיד לו שאני פשוט כועסת ומקנאה בכולם.
ואני באמת מזדהה עם מה שכתבת.. צדקת לגמרי, אבל מה עושים הלאה?

שלום שוב.

אז קודם כל, שיהיה במזל טוב!

עכשיו אני מבין שאת אותה הפונה שפנתה בקשר לאובססיה וילד חדש במשפחה.

מצטרף לכל הדברים שכתבה לך אתמול רוני פרישוף ומציע גם אני - "מה עושים הלאה?" כדאי מאד לפנות לטיפול! קשה לייצר שינוי ממשי באמצעות פורום מסוג זה, אלא רק לקבל הכוונה כללית וכיווני מחשבה רלוונטיים לקראת המשך בירור עתידי מעמיק יותר במסגרות המתאימות.

ניתן לגשת לטיפול במסגרות ללא תשלום בשירות הציבורי, או בתשלום מסובסד של קופות החולים.

מאחל לך בהצלחה,

אני חושבת שזה גם חלק מהאובססיה שלי, אבל אני לא האמנתי באמונות תפלות ומאז שזה קורה לי אני כל הזמן מפחדת ממזל רע ואפילו להגיד את המילה מוות.

שלום לך,

עניתי על שאלה דומה, אולי אפילו שלך, בתאריך 4.9. אנא דפדפי לתאריך זה וקראי את התגובה.

מעבר לכך, אפשר להתרשם שהאובססיות שלך מאד חזקות ויוצאות משליטה, ולעיתים אף מגיעות לדרגה של מחשבות שוא רודפניות (תחושה שמרעילים את מזונך).

כאמא לעתיד, כדאי שתביני את גודל הבעייה, ותגלי אחריות לטפל בה. טיפול פסיכיאטרי אינו כרוך בעלות. בכל קופת חולים ומרפאה לבריאות נפש ישמחו לסייע לך.

טיפול פסיכולוגי ישנו חינם או מסובסד במסגרות הקהילה. כדאי גם לפנות למחלקת הרווחה בעירייה כדי לקבל ליווי ותמיכה בתהליך הפיכתך לאם.

פורום זה ואחרים אינם תחליף לטיפול נפשי. אנחנו יכולים לתת מילה טובה, עצה או כיוון, אך במקרה שלך יש צורך בטיפול נפשי ממשי. אל תתני לתמיכה ברשת להחליף את הדבר האמיתי לו את זקוקה.

בהצלחה,

כיצד אני מוצאת את ההודעה המדוברת? כנראה זאת הייתה שאלה של מישהי אחרת אבל עם מדובר באותו הנושא אני אשמח לראות.
לקחתי לתשומת ליבי את תשובתך ורציתי להגיב ולהמשיך להתייעץ איתך בנושא עד שאגיע לפתרון אפשרי, כבר הלכתי לשלושה פסיכיאטרים מקופת החולים בשנים האחרונות בגלל שלפני האובססיות הייתי מדוכאת ומאוד חרדתית, והרושם שהתקבל היה מאוד מגעיל. מהרגע שנכנסתי לשם הם שאלו מה מטריד אותי, לא נתנו לי לסיים את דבריי, וכל אחד קבע לי בעיה אחרת וטיפול תרופתי. אני רוצה להימנע מטיפול תרופתי כי כבר הוכחתי לעצמי שאפשר להילחם בדברים האלה לא רק בעזרת תרופות, ואני לא רואה סיבה לקחת אותן כרגע, במיוחד לא כשאני בהריון. לא משנה כמה יגידו לי שזה בטוח, אני לא רוצה לקחת את הסיכון.
הפסיכיאטר היחידי שבאמת טרח לדבר איתי והרגשתי ממש טוב איתו היה פסיכיאטר מטעם הצבא שקבע לי פטור וכתב שכנראה יש לי הפרעת אישיות גבולית, מה שבדקתי אחר כך בבית והגעתי למסקנה שאכן היה לי תסמינים מאוד דומים באותה התקופה, אולי גם היום מכיוון שהתלות בבן זוגי אמנם נחלשה אבל בכל זאת בימים שהוא בצבא אני מרגישה זוועה ולא רוצה לעשות כלום עם עצמי ובמיוחד עם הבטחון העצמי הירוד בגלל הפחדים הטיפשיים.
לגבי פסיכולוגים, אני לא יודעת איפה יש כאלה שיכולים לטפל בי בחינם או לפחות במחיר שאני יכולה לעמוד בו, שהוא בטח ובטח לא הגיוני בשביל מה שהם לוקחים בדרך כלל..
אני באמת לא יודעת מה לעשות וחשוב לי להרגיש מספיק בטוחה להביא את הילדה לעולם נורמלי ולא חרדתי ודיכאוני, אני לא רוצה למנוע ממנה את הדברים שאני בעצמי עשיתי לפני הפחדים המטומטמים האלה.
אני מרגישה מאד מטומטמת שרק עכשיו התחלתי לחשוב על זה שאולי אני לא באמת מוכנה לגדל ילד..
לפני גיל 18, (היום בדיוק מלאו לי 19), הייתי בקשר עם עובדת סוציאלית, היא לא באמת התנהגה בהתאם, הרבה פעמים ביטלה פגישות וניתקה איתי את הקשר לחודשים כשידעה שאני במצב קשה, העזרה היחידה שהיא הציעה לי זה שיחות איתה ופסיכיאטר של קופת החולים, היא רק הכניסה אותי לדיכאון עוד יותר והפחידה אותי, כשהייתי מגיעה אליה עם מצב רוח מרומם כי התגברתי על רצון לחתוך את עצמי או על חרדה חברתית היא הייתה אומרת לי שאני עדיין חולה והמצב רק יילך ויחמיר עם אני לא אקח תרופות, ולא אהבתי את הגישה של האיומים.
בפגישה האחרונה כשהודעתי לה שאני בהריון, כשבאתי מאושרת ואחרי תקופה ארוכה שלא דיברנו סיפרתי לה על החדשות הטובות ועל כמה שהמצב שלי היה טוב באותו הזמן היא אמרה לי שאני חולה, ששום דבר לא טוב, שאני אהרוס את החיים של הילדה, הורידה לי לגמרי את הבטחון העצמי וגרמה לי שוב להיכנס לדיכאון למשך כמה חודשים. עד עכשיו אני נזכרת בדברים שהיא אמרה ובא לי לבכות, אני יודעת שהם לא נכונים אבל זה שובר אותי.
אני לא סומכת כבר על אף אחד מהגורמים האלה שכביכול אמורים לעזור לאנשים כמונו, ופתאום הרגיש לי הכי קל לבוא לפורום ולהתייעץ.

שכחתי להוסיף שאכן קרה לי מקרה לפני בערך שנה, שהייתה תקלה ברמזור והוא התחלף ישירות מירוק לאדום בלי הבהובים ובלי כתום ולאחר מכן תיקנו אותו, הייתי באותו רגע "בשוק" אבל קשה לי להגיד שיש קשר בין המקרה הזה לשאר הדברים

הי נטע,

התרוממה לי לא גבה אחת אלא שתיים!

איזה סיפור משונה..

כל אדם רשאי וצריך לקבל הסבר על האבחנה הרפואית המשוערת, על אבחנות אלטרנטיביות, על מהות הטיפול הרפואי הניתן לו ועל סיכונים ותופעות לואי אפשרויות. בודאי ובודאי כשמדובר בנערה. (ולא משנה כרגע איזה סוג של טיפול זה).

כללים אלו מעוגנים ב"חוק זכויות החולה" (1996)

קיבלת שיעור לחיים, ומעתה תדעי להבא לבקש מידע מפורט על ההתרשמות והטיפול, על אלטרנטיבות ועל סיכונים, מכל מטפל אליו תפני במהלך חייך.

מן הסתם, הרופא התרשם שהסיבה לתאבון המוגבר הוא מצב נפשי כמו מצוקה סמוייה או חרדה. לא ברור על סמך מה הוא הגיע להתרשמות זו, ואילו כלים עומדים לרשותו. עדיף שהיה משתף אותך בהתרשמותו ומפנה אותך להמשך בירור אצל פסיכולוג, או אצל פסיכיאטר המומחה לבני נוער, ואולי גם לנוירולוג כדי לבדוק אם יש לך קושי בקשב ובריכוז.

הרישום של כדורים נוגדי דכאון בקלות כה רבה, מבלי לחשוב יחד עם המטופל אם זה מתאים, ומבלי להציע חלופה, כמו טיפול נפשי, הוא מקומם.

חשוב לי לציין שכדורים נוגדי דכאון וחרדה ממשפחת ssri (מאיצי סרטונין) הם המצאה גאונית, שהקלה ואף הצילה את חייהם של רבבות בני אדם! אין כל רע, ויש אף הרבה טוב, בטיפול כזה, גם בקרב האוכלוסיה הנורמטיבית ובמצבים לא חמורים במיוחד. אך יש דרך ותהליך מסודר כדי לודא את הצורך בהם, ולקבל את הבנת והסכמת המטופל.

אנא התחילי את התהליך מחדש, עם רופא זה או אחר, או עם איש מקצוע אחר (כמו דיאטנית).

ובעניין התאבון המופרז, בכל מקרה כדאי לחשוב אם יש לזה רקע נפשי כזה או אחר (גם צמיחה והתרגשות חיובית יכולה להגביר תאבון). אם כן, עזרה מקצועית בטח יכולה לעזור.

בהצלחה!

שלום agold,

נכון שמשפחה בת שתי נפשות היא מצומצמת, אך יחד עם זאת היא עולם ומלואו!

ביתך בגיל ההתבגרות ובאופן טבעי היא מתחילה לתפוס מרחק, ואולי גם להתמרד, לבוא בטענות ודרישות ולהפגין אי-אכפתיות.

אל תקני את זה!

אמא חשובה בכל גיל, ובמיוחד בגיל ההתבגרות! הקירבה הנפשית והאינטימיות אמנם יורדות למחתרת בשנות ההתבגרות, והמתבגר יעשה הכל כדי להסתיר את זה ולשמור על חזות של אוטונומיה ואף בוז. אך בתוך תוכו הוא זקוק להורה נוכח, יציב, שישרוד את התקופה הקשה, וימשיך לאהוב ולהאמין בערכו כהורה.

ההזדקקות הרבה שלך לאהבה ולנתינה אכן לא מקבלות מענה בשלב זה, אך זכרי כי משמעות תפקידך כאמא לא הסתיימה, ונסי למרות חוויית הדחייה להמשיך להיות שם בשבילה. ברור כי סוג הנוכחות ההורית שהיא זקוקה לה השתנתה. היא כבר לא זקוקה לאמא חמה ועוטפת, ואולי היא גם זקוקה לסמכות וגבולות. צריך לחשוב לעומק, ביחד עם מי שמכיר את הבת, מהם צרכיה כעת וכיצד את יכולה להתקרב אליה. את כל עולמה ומשפחתה, היא זקוקה לך, וכעת נותר לך לגלות באיזו דרך.

די ברור שהנתק ביניכם נובע מקושי של שתיכן להתמודד עם אתגרי ההתבגרות. גם הדכאון שלך נובע מחוסר כלים להבין ולהתמודד עם המצב, שגורם לך להרגיש מיותרת וחסרת אונים.

חשוב, ואף אומר, הכרחי, לקבל הדרכת הורים משמעותית! בין אם במסגרת טיפול נפשי עבורך, ובין אם כמסגרת בפני עצמה.

כל הורה במצבך הייתי מפנה להדרכת הורים, אך מכיון שאת אמא חד הורית מבוגרת יחסית והילדה מאומצת, הסיכון לדחיה הדדית, לקרע ולשחזור טראומטי של נתק, גדול במיוחד, ונחוצה עזרה מקצועית.

אל תוותרי על הילדה ועל עצמך והאימהות שלך! פני לעזרה מקצועית בהקדם!

בהצלחה וכל טוב,

קספר היקרה.

התלבטתי כמה זמן באיזה אופן לענות לך על פנייתך.

ראיתי שאת פונה לפורום הזה כבר תקופה ארוכה. מצד אחד, אני מבין את מצוקתך ורוצה להתייחס לדברייך: את כותבת תמיד באופן שנוגע ללב, ושמצליח להעלות שאלות רציניות ועמוקות על החיים, על משמעותם ועל הקושי לשאת תחושות של ייאוש, כשלון אישי, חוסר תקווה. אבל, מצד שני, נדמה לי שהמסגרת הנוכחית פחות מתאימה לליווי קבוע של פונים. כך גם מצויין בהודעה שנמצאת בראש העמוד.

במקרה חרום כדאי לפנות למוקדי חירום שונים שקיימים, כמו ער"ן. אבל במקרה שלך, מה שאולי יכול להתאים יותר הוא פנייה למסגרת של קהילת גולשים, לשתף שם ברגשותייך ואולי למצוא מענה קבוע יותר ומתמשך. יש קהילה שכדאי לנסות - כאן באתר - קהילת לחץ, דיכאון וחרדה. ממליץ לך לפנות.

איך שלא יהיה, מאחל לך שיבואו ימים טובים יותר, ושהסבל שאת חווה יפחת או שייעשה יותר אפשרי.

בברכה,

איני מבינה מדוע אלו פני הדברים .
הרי אין סוף למצוקות האדם, הדברים שמעסיקים ומטרידים אותו .
בעיניי יש החזרה של אנשים קבועים לכאן, דווקא דבר מאוד מחמיא לכם !!!!1
וכול ההפסד הוא שלכם בלבד.
למרות שהשאלות נכתבות בצורה אנונימית , עדיין צריך פתיחות מסויימת , והער5כה לעוניי התשובות .
ואין זה מובן מאילו , בכלל לא !!!
כמו שהחכם מארק טויין המצחיק והשנון אמר פעם

"לעולם אל תסרב לעשות מעשה טוב, אלא אם כן המעשה הזה יגרום נזק לך או לאחרים. ולעולם, לעולם! אל תסרב למשקה."
- מרק טווין

חבל, חבל שהשאלות שאפשר לשאול פה ,הן מוגבלות לשאלה , או שתיים לכול החיים . זה מוזר !!!!! אולי תגדירו, . כי לא הצפתי אותכם בשאלות
אך אין לי צער בלב. אשאל בפורום אחר. שיהיה לכם
בהצלחה.


-פסח שמייח לך דניאל ולרוני

כמעט הכל תלוי בנו\\0בגבולות חיינו).אנחנו יכולים להחליט לא להשוות עצמנו לאחרים,כי אם להשיג את המקסימום שאנחנו יכולים להשיג. אני בדיוק קוראת את תורת בודהה.הוא טען שהעולם שלנו הוא במחשבות שלנו.והאסונות שלנו נובעים משימת האגו בחשיבות עליונה.אם נצליח להשתחרר מהתשוקות שלנו(שזו חמדנות ,למשל)נהיה משוחררים. אני יודעת שאנחנו תלויים באופי שלנו.אבל אפילו בגיל מבוגר כמו שלי אני עובדת כל יום לשפר את עצמי.לפעמים אני אפילו מצליחה. בקשרלהשוואה לאחרים,מהטובים ביותר היפים ביותר,העשירים ביותר,תמיד יש טובים,יפים עשירים יותר.כך שאין טעם להשוואות. מה שהכי חשוב זו הבריאות.וזה לא תמיד בשליטתנו,אבל במקצת כן.והעיקר להאמין בשמחה ובטוב שבעולם.האמונה הזו אף היא תלויה בנו.