פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום חציונית,

את מתארת תחושות של רגישות, פגיעות ונטייה להעלב עוד מילדותך. יתכן כי רגישות זו גרמה לך לחולשה נפשית, בגללה את לוקחת כבר שנים כדורים נוגדי-דכאון.

לילדייך ישנן כנראה טענות רבות כלפייך כאמא וכסבתא. מן הסתם, חלקן מוצדקות יותר וחלקן פחות. אני מאמינה כי כוונתם היא לא לפגוע ולהעליב אותך, אלא הם מנסים להעביר לך מסר כלשהו. סביר מאד שהתלונות או הכעסים הם נסיון לתקן את מה שמרגיש לא טוב ביחסים.

לדעתי, כדאי לך להעזר בטיפול נפשי, כדי לפתור את עניין הדכאון לא רק בעזרת תרופות, כדי לחזק את רגישותך, וכדי ללמוד להתמודד עם טענות ילדייך בצורות יעילות יותר. המטפלת תעזור לך להבין מה רוצים ממך ילדייך, איך להכיל את הכעס שלהם מבלי להיפגע כל כך, איך להשמיע את קולך וצרכייך, ואיך אפשר לבנות את היחסים בצורה חמה וטובה יותר. ברוגזים ונתקים מתרחשים כאשר אין כלים טובים יותר להתמודד עם פערים וכעסים. תוכלי לרכוש כלים כאלו, ובעזרתם לשפר מאד מאד את היחסים במשפחה, וזה בדוק!

טיפול בחינם או מסובסד תוכלי לקבל בקופ"ח או מרפאה לבריאות הנפש. ייעוץ לענייני משפחה תוכלי לקבל בעמותות, ארגונים כמו נעמ"ת ומחלקת הרווחה בעירייה.

כל טוב!

שלום אריקה,

לא ציינת את גילו של בעלך ואת מצבו הגופני, הנפשי והמנטלי. יתכן כי על רקע גיל, או מצב רפואי/נפשי, יש התרופפות ביכולת לשלוט בדחפים ובשיפוט התקין. מאד כדאי להתייעץ על כך עם פסיכיאטר או פסיכו-גריאטר.

המצב שאת מתארת הוא בלתי נסבל עבורך ועבור המטפלת, וגם בעלך בודאי סובל מצרכיו שאינם יכולים לקבל מענה הולם בדרך זו. בכל מקרה, ובמיוחד אם אינו מסוגל לשלוט בעצמו ואינו מגלה מודעות למעשיו, יש לחדול מייד מהעסקת מטפלות נשים. הדברים עלולים להתדרדר למשבר קשה, ברמה האישית והזוגית, וחס וחלילה גם הפלילית. הנשים המועסקות אצלכן נפגעות מבעלך, ועלולה להיות גם זו שלא תגלה סובלנות ותתלונן במשטרה.

אני מבינה את הקושי להכניס הביתה מטפל גבר, אך כדאי לך לשקול בחיוב את האפשרות. אני מכירה נשים רבות שקיבלו אל ביתן מטפל כדי לטפל בבעלים, ואחרי הסתגלות הדברים התנהלו היטב לשביעות רצון כולם.


בהצלחה ורק בריאות,

כן כנראה לא תהיה לי ברירה ולהעסיק גבר ושוב תודה

הי מעיין,

את מצליחה למקם את הקושי היטב. לא בכך שקיימים גבולות וסירובים בעולם וביחסים קרובים (שזה דבר בהחלט קשה אבל חלק בלתי נמנע מהחיים) אלא בכך שלך יש בעייה לשאת תסכול, לדחות סיפוקים ולשאת סירוב. המיקום הזה הוא נכון, אמיץ ואולי פרי של כמה שנות טיפול.

אני מאמינה שאנשים שמתקשים לשמוע "לא" הם כאלו שה"לא" בחייהם הופיע מוקדם מדי, בצורה נוקשה וחריפה מדי, ובמינון גבוה מדי יחסית ל"כן". לחילופין, אולי הם לא זכו לקבל "לא" תקיף ובריא, בגלל חולשה של הוריהם וקושי של ההורים לאכזב או לעמוד בכעס של הילד.

כך או כך, המשימה ההתפתחותית בגילך היא לפתח חוסן נפשי שיאפשר לך להשיג מטרות ולהגשים חלומות, גם כאשר בדרך תידרש עמידה בוגרת בתסכול, אכזבה, אי-סיפוק, סירוב, כשלון וגבולות. כל אלו הם בלתי נמנעים, אך בדרך כלל יש בהם הגיון מסויים והם ניתנים לנשיאה.

אפשר בודאי להתווכח עם הגבול, או עם ה"לא", אך רצוי להשתמש בכלים כמו שכנוע, תקיפות, בקשה, ולא בתוקפנות או התפרצות. אמונה בעצמך, ויכולת הרגעה עצמית (למשל, "אדבר על זה מחר כשארגע ולא עכשיו כשכולי רותחת"), מאד מסייעים לכך.

מה אני מציעה? את אומרת שאת חייבת להגיב, ובהחלט את יכולה ומגיע לך להגיב. אין שום סיבה שתצטרכי להתמודד לבד עם הפגיעה והכעס שה"לא" מעורר בך, במיוחד במסגרת טיפולית. העזי ושתפי את המטפלת ברגשותייך. במילים, מותר ורצוי לבטא כל דבר. כדי שלא תרגישי רע עם עצמך אחר כך, נסי לתאר את תחושותייך הכנות בטון רגוע, מבלי להרים את הקול, להתפרץ או לעשות פעולה אימפולסיבית. ספרי למטפלת על הקושי לשלוט בעצמך, וקבלי ממנה עצות כיצד להרגע ולהגיב בצורה נאותה.

אם אתה חשה שכמות ה"לא" שאת מקבלת לבקשותייך היא מופרזת יחסית להיענות המטפלת לצרכייך, חשוב שתפתחי הרגשה זו, ותבדקו יחד אם יש מקום לשינוי בטיפול.

זכרי שאם כל בקשותייך היו נענות בחיוב, סביר שלא היית זוכה להזדמנות לשפר את היכולת החשובה כל כך לשאת תסכול, לדחות סיפוק, לקבל את המציאות ולדבר על מה שכואב.

כל טוב!

הי מתוסבכת,

עצם זה שיש לך מחוייבויות ופעילויות מרובות מלמד שחייך עשירים, ואת אדם פורה ושואף קדימה. אנשים רבים מתמודדים עם בעיות של ניהול זמן, משמעת עצמית, קביעת סדרי עדיפויות וכיוב', כשבבסיס עומדת הדילמה אותה את מתארת, כיצד לאזן בין עשייה לרגיעה, בין השקעה בחובות לבין פעילויות פנאי מתדלקות, איך להציב מטרות ולוחות זמנים, ואיך לעמוד בהם בלי הסחות דעת ושינויי דעה. אולי ברקע יש גם קושי רגשי מעט יותר עמוק, כמו פחד מכשלון/הצלחה, חוסר אמונה בעצמך או בדרך, חוסר אנרגיה נפשית, פחדים וכיוב'.

שפע עצום של חומרים, ספרי הדרכה מקצועיים ופופולריים ואתרי ייעוץ באינטרנט נועדו למטרות אלו ממש. בעשורים האחרונים פותחו אסטרטגיות, שיטות ומיומנויות לניהול הקשיים אותם את מתארת. החומרים האלו כוללים אסטרטגיות של ניהול זמן וסדר יום, תיכנון והתארגנות, הבניית משימות, דרכים לשיפור המשמעת העצמית וכוח הרצון, דרכים לקביעת יעדים וסדרי עדיפויות בחיים וכו'.

אם את רצינית במחוייבותך לעצמך, כדאי לגשת לחנות ספרים ולמצוא ספר או שניים המדברים אל ליבך, ולדבוק בעצותיהם. גם בעזרת חיפוש בגוגל תמצאי שפע של חומרים והדרכות (לא כדאי להתפזר יותר מדי, אלא לזהות מה מתאים לך, ולדבוק בו לתקופה מסויימת).
אם העבודה העצמית יותר קשה לך, אפשר להעזר באימון אישי, או במקרה שיש לך הפרעת קשב וריכוז (שגם היא מולידה קשיי התארגנות), להתנסות בהוראה מתקנת אצל מומחים לעניין.
אם ה"מתוסבכת" נובע להרגשתך ממקור רגשי עמוק יותר, בהחלט שווה לנסות טיפול פסיכולוגי, שיחזק אותך ואת נחישותך להתמיד במסלול בו בחרת.

כל טוב!

שלום דניאל.

בדבריך אני מבחין בין שני נושאים שונים, שאולי בכלל אינם קשורים זה לזה - הנטיה המינית שלך, והבדידות. בשני נושאים אלו כדאי לעשות מאמץ כדי לשנות את הרגשתך ולחשוב מחדש על עמדותיך המוצקות - למה בעצם אין לך חברים? האם ההתכנסות פנימה היא באמת הפתרון היחידי שאפשרי עבורך? ובעניין השני - האם באמת ייגרם נזק נפשי קשה בעקבות יציאה מהארון? האם לא ניתן להקים משפחה גם מתוך קשר בין שני גברים, או באמצעות פתרון יצירתי כלשהו?

טוב מאד שפנית לכאן, כי אולי בכך אתה מתחיל את הדרך לחיים הרבה יותר טובים עבור עצמך.

בקשר לנטיה המינית, נדמה לי שישנם ארגונים רבים שישמחו ללוות אותך ולסייע בכל מה שדרוש לך - סיוע טלפוני, פגישות ייעוץ, פורומים קהילתיים ומפגשים קבוצתיים. חפש "ארגוני סיוע לקהילה ההומו-לסבית" ואולי תוכל למצוא ארגון שייראה לך מתאים. אל תהסס ועשה את המאמץ הדרוש כדי להתחיל שם בבירור יסודי של השקפות עולמך ביחס לנושא זה.

בקשר לבדידות, האמת היא שזה עניין שנשמע יותר מדאיג, כי בדידות ממשית שבה אין אף חבר שאפשר לפנות אליו היא מצב קיומי קשה, אולי אפילו מסוכן. קשה מאד גם להיחלץ לבד מהנטיה להתבצרות בתוך עולם פנימי וגם כאן נראה לי שתוכל להיעזר רבות באחרים, אולי במסגרת טיפולית - פרטנית או קבוצתית.

מקווה שתשובתי תדרבן אותך לפנות לעזרה, ושבסופו של דבר תוכל לחיות חיים מלאים יותר, שבהם תהיה שלם יותר עם עצמך ועם בחירותיך.

שיהיה בהצלחה!

לגבי היציאה מהארון-בלתי אפשרי מבחינה משפחתית.. הסבל שיגרם הוא באמת גדול מאוד.
לגבי להקים משפחה עם גבר-אני אהיה חייב לצאת מהארון בשביל זה..
אני בא ממשפחה מסורתית -דתית.הם בחיים לא יקבלו את זה.. הגישה שלהם מאוד נגד......
לגבי זה שאני לא מוצא את עצמי מבחינה חברתית-יכול להיות שזה קשור בדברים שקרו לי בעבר(היו אנשים שהחשבתי לחברים ממש טובים שלי והתברר לי שזה לא הדדי)..

שלום שוב, דניאל

בסדר גמור.

הפואנטה של דבריי היא שלא כדאי להישאר לבד עם ההתלבטויות, אלא למצוא מסגרת מתאימה לברר יותר לעומק את מצבך ואת האפשרויות השונות שבפניך, מתוך תקווה שניתן יהיה לקיים חיים טובים יותר בעתיד עבורך.

לבד קשה לעשות את זה, ואני חוזר וממליץ לפנות לעזרה למקומות השונים האפשריים.

שיהיה בהצלחה!

שלום elli,

את מתארת בתסכול גדול ובכאב את היחסים בינך לבין בן זוגך. אני שומע את החשש בדברייך, את התחושה שאת ניצבת בפני תהליך של התנתקות ביניכם שרק הולך ומחמיר, את הבהלה מפני קריסה של בן זוגך, או שלך או של משפחתך.

לצד זאת, אני גם שומע את הדאגה בדברייך למצבו של בן הזוג. את נשמעת כמו מישהי שלמרות הכעס שצברה, גם מסוגלת לראות אותו ולהבין שהוא כנראה עובר תקופה קשה ביותר. כל הכבוד לך על כך שלא הרמת ידיים, שאת מנסה להושיט לו יד לעזרה.

כנראה שבשלב הנוכחי בחיים שלכם העזרה שאת רוצה לתת איננה מספיקה. ייתכן שכרגע אתם לא מצליחים לפעול ביחד כצוות שיטפל בבעיות מתוך תחושת אחריות ושייכות משותפות. על כן, הייתי מציע לך לנסות בכל דרך לדברן את בן זוגך לגשת לייעוץ. גם לגבייך הייתי מציע לנסות ולראות האם ישנם אנשים בסביבה שאיתם תוכלי להתייעץ, שאותם תוכלי לשתף במה שעובר עלייך.

מקווה שהתקופה הנוכחית תיראה לך יום אחד כנקודת שפל ביחסים שממנה המצב רק השתפר. הרבה פעמים משברים בחיים יכולים ליצור גם הזדמנויות חדשות, ובמקרה שלכם לחייב אתכם (ואותו), למשל, לשתף פעולה באופן הרבה יותר מוצלח ופורה.

בברכה,

שלום רונה.

דבר ראשון שעולה מתוך דברייך הוא שיש לך בסך הכול חיים טובים, ואפילו רגעים של אושר. הרבה אנשים היו שמחים אם היתה להם אפשרות להגדיר כך את עצמם. מהבחינה הזו מצבך בהחלט טוב. העניין הוא שבכל זאת ישנם ימים שתוקפת אותך תחושה שלילית, והחיים אז נראים אחרת. חבל לי שאת סובלת מכך.

קשה לדעת מכאן מה הרקע לתחושות השליליות שתוקפות אותך - האם זו התקופה הנוכחית שמלחיצה ובשנים קודמות הרגשת אחרת; האם יש משהו שמטריד אותך תמיד מאחורי הקלעים ושבדרך את כלל משתדלת להתחמק ממנו (למשל: בנושא ההתקדמות המקצועית שלך, או ביחס לקשר הזוגי שבו את נמצאת); אולי משהו בגידול הילדים הפך להיות מעיק לאחרונה.

מעבר לבעיות ספציפיות, ייתכן שאת מבטאת בהרגשה שלך משהו בסיסי, שקשור לטבע של החוויה האנושית. נדמה לי שכל קיום אנושי מכיל פערים שאי אפשר לבטל בין מה שרצוי לבין מה שמצוי, בין הציפיות שלנו לבין מה שבסופו של דבר מתגשם במציאות.

לבירור מעמיק יותר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ, או לנסות אפילו עם אדם קרוב קצת "לאוורר" את התחושות ולהרגיש פחות לבד (אני מבין שבשלב הנוכחי בעלך אינו הכתובת המתאימה, אבל ייתכן שיש אחרים בסביבה שיהיו יותר קשובים).

בכל מקרה, מקווה בשבילך שתוכלי למצוא משמעות וטעם בדברים שבכל זאת השגת לעצמך, ושתצליחי לצמצם את השפעתם של הימים הפחות מוצלחים.

בברכה,

ראשית תודה רבה על המענה המהיר והמקצועי.
שנית,בעלי הוא כן אדם לשיחה ולהתיעצות אבל....בסופו של דבר זה חודר אליו ואז אני צריכה להתחיל לטפל בו ולא בי-אז בשלב הזה כאמור עדיף לא ממש לשתף.
שנית,יש דברים מאוד נכונים במה שאמרת,ויתכן שבגלל שעד הגיל הזה [37] עברתי המוןןן בחיים....וכנראה כרגע זה צף. גם צף משהו מאוד מוזר:
אני מרגישה שהחיים זה מרוץ של נניח 10 קילומטר ואני היום הגעתי לאמצע המרוץ,עוצרת ואומרת לעצמי רגע...מה עשית טוב ומה פחות טוב וקדימה תתחילי לתקן ואז אני מגיעה לתובנות של:למה לעבוד קשה? איפה אני? וכ"ו.....
וזה תוקע אותי-העבר! המה לא הספקתי,לא ראיתי,לא מימשתי,לא ביליתי וכו.....
היום מאוד משתדלת כן לתקן אבל העבר כאן,קיים ומטריד

שלום שוב, רונה.

נכון, ככל שמתקדמים בחיים כך עולות המחשבות על אפשרויות שבהן לא בחרנו, ואנו נדרשים לחשיבה עצמית על המתווה הכללי של חיינו כפי שהם.

מאחל לך המשך בירור עצמי וקבלה עצמית (ככל שרק ניתן!) בהמשך הדרך.

כל טוב,

פשוט יש לי בת בגילך ובמצב דומה. לא נראה לי שטיפול יעוצי יעזור לך. רק יוציא ממך המון כסף. את יכולה דרך רופא המשפחה לקבל את הפרוזאק הישראלי - ותאמיני לי - זה יסדר לך את הראש, את העננות, את האפרוריות. אם עזרתי לך דייני.

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה בנושא טיפול תרופתי בבעייתך, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_פסיכיאטריה' id=link]פסיכיאטריה[/a].

מעבר לכך, רצוי מאד לשלב את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי. להפרעה כפייתית מן הסוג שאת מתארת מומלץ טיפול קוגנטיבי-התנהגותי אצל מומחה לבעיה. גם טיפול דינמי יכול לסייע, בהתאם לרקע האישי.

כל טוב,

הי רוני,

תודה על העצות. ותודה שמחקת/ניסית לצנזר לבקשתי.

נפגשתי איתה מאז כבר מס' פעמים. זה לא היה קל. חלק מהפגישות היו קשות מאד מאד. אבל עכשיו- מעט יותר טוב. ( אנחנו מנסות לסדר את הבלאגן). היא עדיין לא יודעת להגיד לי כמה זמן נותר לנו יחד. ואם ח. הלידה תהיה "רק" הפסקה בטיפול או פרידה. אבל בכל מקרה, בגלל הנסיבות הקשות, וההשפעה של זה עלי, היא הציעה שאפגש עם מטפלת "מחליפה"/אחרת בזמן חופשת הלידה שלה. כנראה שיש בזה הגיון- אם כי כ"כ קשה לי לחשוב על זה כרגע.

ולשאלה-"לתכל'ס":

האם מקובל להציע את המדריכה שלה? לצורך העניין? זה מעט מוזר לי. כי הרי מדובר בדמות שיודעת עלי המון מבלי שאני אפילו פגשתי אותה בעצמי, והיא שמעה עלי לאורך זמן- ממנה...
מה גם שהיא המדריכה שלה.

האם זה מקובל? אני יודעת שמוטב שאדבר איתה- ואני אכן עושה כך. אבל מכיוון שהאמון שלי נפגע- גם בה, אבל גם בכל מה שקשור למטפלים ולטיפול בכלל, ואני במצב כל כך שביר, אני חוששת. והייתי רוצה לדעת ולשמוע אם יש לך מה לומר בעניין.- לפחות כחומר למחשבה שאוכל לדבר איתה עליו.

תודה שוב- על הכל.

שלום אבודה,

נשמע שהמטפלת שלך מאד מסורה כלפייך, מודעת לקשייך, ודואגת לך להמשך טיפול והכלה. אין מניעה שהמטפלת המחליפה תהייה המדריכה. אין פה בעייה מקצועית או אתית, אלא להיפך, רצון להפקיד אותך בידיים הכי טובות ונאמנות בעיני המטפלת.

עם זאת, אם לך יש הסתייגות מן ההיכרות תוכלי לבקש מחליפה אחרת, או למצוא אחת כזו בעצמך.

לא כל כך ברור ממה נפגע אמונך, כל המהלכים שתארת נשמעים מאד מקצועיים ואכפתיים. מקווה שתמשיכי את הבירור בדיאלוג עם המטפלת, ושיהיה לכן כל טוב.

הי רוני,

תודה-שוב.

אני יודעת שהיא מסורה מאד. לכן כל כך קשה לי עם כל המצב. אני לא מאשימה אותה בשום צורה, ולכן חשוב לי להגיד את זה כאן- אם חלילה השתמע משהו כזה מדבריי.

באשר לאמון ולפגיעה: אין לי הסבר של ממש. כי זה מורכב. גם ככה האמון שלי מלכתחילה בעייתי, אז כנראה שזה ההסבר לפגיעה. המצב עצמו וההשפעה של זה עלי. הכל נוגע בכאב הבסיסי כל כך שלי שבו מראש רציתי לטפל. ועכשיו אני חווה אותו שוב, בגלל נסיבות חייה שמשפיעות-גם מבלי כוונה, על הטיפול.

בכל מקרה- תודה רבה לך על התשובה.

ואת "הכל טוב" אני מאחלת כמובן לעצמי, אבל לא פחות מזה- גם לה.

אם לא היה אכפת לי כמו שאכפת לי ממנה, אז כנראה שהכל היה פשוט יותר, ולא הייתי נכנסת כלל לפורום הזה. עצם הפנייה לכאן- גם היא קשה לי כשלעצמה. ( מרגיש לי קצת כמו "בגידה".....).

בכל מקרה- היה לי חשוב להסביר, בגלל "ששאלת"- בסוף תגובתך.

שוב- תודה רבה.

אותן תחושות, אותן רגשות, אותו סוג של קשר, פשוט הכל...- רק שהמקרה שלי קרה בגלל שהתגייסתי.
כבר כמעט שנה שאין לי יותר את *** (רק שלא נגלה שזו אותה אחת "><)
עדיין ממשיכה לכתוב לה (כמובן מבלי לשלוח), לדבר איתה בדמיון, לקרוא שוב ושוב את המיילים והסמסים ממנה ולהיות מתוסכלת שהיא לא לצידי יותר.
מטורף כמה שאני מזדהה איתך.
שולחת חיבוק ענקי, ואם את צריכה אני פה לכל דבר :)
חג שמח =)

הי לך,

זה ממש לא נראה לי אותו דבר-וגם לא דומה. ואני גם בטוחה שזאת א "אותה אחת".

אני מדברת על משהו שקרה עכשיו. שנודע לי עליו בתוך הטיפול-לפני שבוע. ושלא תלוי בי בשום צורה או דרך. (כשכתבתי על ההריון הקודם שלה- שהסתיים באופן עצוב, זה כבר קרה לפני שנה. והיה בשלב כל כך מוקדם,כך שזה לא הפריע לטיפול).

אני גם בחיים לא הייתי מפסיקה את הטיפול- גם לא בגלל חופשת הילדה הצפויה שלה. פשוט במקרה שלי- גם לאחר חופשת הלידה היא אמורה לעזוב את הארץ!.

כך שהסיום פה הוא קיצוני, מוקדם מידי- גם לדעתה, ואין שום דבר שיכול לשנות את המציאות הזאת. אם היה אפשר- הייתי מחפשת כל דרך להשאר בטיפול איתה.

לצערי, היא אמורה לצאת לחופשת לידה באמצע נובמבר( גם אם חס וחלילה ההריון לא יסתיים באופן טוב ורגיל=בתינוק/ת), ואז לחזור שוב לעבודה- בסביבות מרץ, רק שוב לעזוב- כעבור 4 חודשים והפעם לחו"ל.

ואני- לא יודעת מה עושים? האם להמשיך לפגוש אותה במשך חמשת החודשים הקרובים עד שתצא לחופשה? או לסיים כבר כעת ולמצוא טיפול חדש?

וכמובן- שאני לא יודעת אם בכלל יש לי כוחות לפעול באחת מ2 האופציות הללו. כל אחת מהן נראית לי נוראית- מבחינת הכאב הנפשי שלי, והן מבחינה זו שבמקום לדבר על חיי, אני מדברת רק עליה- כי זו הפכה להיות הבעייה המרכזית כרגע בחיי. ( מה גם שאני הרבה יותר מבוגרת ממך-בטח לא חיילת, ואצלי השעון מתקתק בהרבה הרבה מובנים. ומטרות שבעתיין הגעתי בכלל לטיפול).

להביע את ההזדהות שלי למקרה שלך, ולהיות איתך- הנסיבות אולי אחרות, אבל ככה הרגשתי אז, גם הטיפול שלי נקטע בפתאומיות. חבל שפירשת אחרת.

שיהיה בהצלחה.

שלום לך,
קראתי אותך והרגשתי שאני קוראת את עצמי. אותה הסיטואציה, אחת לאחת, התרחשה לה בחיי הטיפוליים . כמוך, גם אני הייתי קשורה אליה מאד, נוצר קשר חד פעמי והרגשתי שאני לא יכולה בלעדיה. כמוך, נודע לי בפגישה אחת פתאומית שהיא בהריון ואמורה ללדת כחצי שנה לאחר מכן.
כן, הרגשתי שהשמיים נפלו. הרגשתי אבודה- בדיוק כמוך.
החלטתי להמשיך איתה כי הייתי זקוקה לה ולא היה לי כוח להתחיל במקום אחר.
היא מצידה אמרה שיש לי הזדמנות להתמודד עם חוויה של פרידה ומאד עודדה את המשך הקשר לאחר שובה, בתום 5 חודשי חופשת לידה (זה מה שהקציבה לעצמה).

מרגע הידיעה על ההיריון הצפוי הוצפתי בתחושות של חרדה ודכאון, שהיו לא פחותות מהסיבות שהביאו אותי לטיפול מלכתחילה. הייתי בשנה מאד משברית מבחינת ארועי חיים ומאד לא התאימה לי ה"הפסקה" כפי שהיא כנתה אותה וה"פרידה" כפי שאני בחרתי לכנות. המציאות היתה חזקה מרצוני המיידי להיפרד והובילה אותי לקבל החלטה להישאר עד ליציאתה לחופשת לידה. הרגשתי לא נעים לעזוב אותה בגלל הריונה. סמוך למועד הלידה נפרדנו , תוך שהיא משאירה דלת פתוחה לחזרה ואילו אני נחושה בדעתי לסיים את הקשר, לסיים בכלל את קונספט הטיפול עבורי.
כשנפרדנו, עברתי ייסורים קשים. חוויתי נטישה מכאיבה, תחושת בדידות, הגם שאני מוקפת במשפחה ובחברים. התאבלתי על אובדן הקשר למרות שעבדנו חצי שנה על הפרידה. אבל, לא יכולתי להתחיל במקום אחר ומאד חששתי להיכנס שוב לקשר התלותי הזה שמאפיין קשר טיפולי. המחיר היה יקר מידי עבורי.
החודשים חלפו והגיע הרגע שהיא חזרה מחופשת לידה. לא עמדתי בפיתוי ובקשתי לחזור. חשבתי שנצליח להמשיך מהמקום שהפסקנו. היא מצידה הבטיחה להיות שם עבורי. חזרנו. לא חלפו יותר משלושה שבועות והיא נאלצה לבטל פגישה בגלל מחלת
ילד, בדיוק בשבוע שבו התרחשה טראומה בחיי האישיים. הבנתי את מצבה. הבנתי שאני לא יכולה להתחרות בתינוקה. גם אני אמא בעצמי. מה שלא הבנתי זו העובדה שלא טרחה לסמס או לכתוב כמה מילים במייל בכדי להתעניין בגורלי. באותו שבוע
אני נמחקתי מסדר היום שלה. בדיעבד, מרגע שנודע לי שהיא בהיריון , הייתי צריכה להתחיל בתהליך פרידה ממנה ובמקביל להתחיל מיד טיפול עם מטפל חדש מבלי שירחף מעלי אולטימטום של מועד סיום שלא מרצוני.
את היא החשובה. הבחירה בידך . חשבי על עצמך. אני עד היום בטראומה מהקשר איתה למרות שהיא נבונה ומקצועית, אני מרגישה שמציאות חייה הובילה אותי להזניח אותי ולמרות שאני מאד במצוקה, אני לא מסוגלת להתחיל קשר במקום אחר. אבדתי את האמון במסוגלותו של אדם זר להיות לצידי ברגעי אמת. אני בטוחה שאילו הייתי יכולה להחזיר את גלגלי הזמן, הייתי מוצאת עצמי כיום בטיפול אחר, מייטיב ומצמיח. מטפל טוב הוא מטפל פנוי וזמין. נשמע שאת לא מרגישה שהיא זמינה עבורך- בהווה. מי יתן ותוכלי למצוא את היכולת לבחור בעצמך את הדרך המטיבה עבורך ואז אולי תרגישי שאינך אבודה.
זכרי, לכל אחד אמנם אין תחליף אך יכול להיות מחליף...
דנה

שלום אבודה,

אני מאד מבינה את מצוקתך. משך זמן רב נמנעת מליצור קשרים בכלל וקשר טיפולי בפרט בגלל טראומות מן העבר וחרדות נטישה, והנה לאחר שהצלחת ליצור קשר מזין ומיוחד הוא נמצא בסכנת סיום, והנטישה כאילו משחזרת את עצמה. אותו פצע שממנו באת להרפא שב ונפער מחדש.

החיים רצופי פרידות כפויות ומצערות, ממחלות, מוות, שינויים גיאוגרפיים, התרחקויות בנסיבות שונות.. ההבדל בין פרידה טראומטית לבין פרידה כואבת אבל כזו שאפשר להכיל אותה, הוא עד כמה היא נעשתה בצורה מעובדת, עם הכרה הדדית, עם השלמה וברכת הדרך, ועם הפנמה של כל היופי והחיוב שהיו בקשר. פרידה מעובדת מאפשרת הרגשה שהקשר ממשיך להתקיים בלב, בזכרון ובבשר החי, וההפנמה הזו מצמיחה תקווה ליצירת קשרים חדשים מיטיבים במציאות.

אין ספק שהנסיבות שלך מקשות מאד על פרידה מיטיבה ומעובדת: את סובלת מלכתחילה מחרדות נטישה, הפרידה היא חד-צדדית, הנסיבות הן הריון ומעבר ארץ. כל אלו הם גורמים קשים מנשוא, אולם בכל זאת אני שומעת רצון עמוק וכנה של המטפלת ללוות אותך ולעזור לך להפוך את הפרידה לנסבלת ואף תיקון לפרידות טראומטיות.

מכיון שיצרתן קשר ייחודי וטוב, אני ממליצה לך להתייעץ עם המטפלת, לפרוק בפניה את כל אשר על ליבך, ולהגיע להחלטה משותפת. כל עצה שאתן כאן תהיה פחות טובה מזו שתוכלנה להגיע אליה יחד.

אני שומעת שגם למטפלת יש צער וקושי, בודאי גם לה יהיה קשה להיפרד, ובודאי היא תישא אותך בליבה. הקשר ביניכם הדדי ואישי מאד. מכיון שעוד אנשים נחשפים לתכתובות באינטרנט והדמויות לעיתים ניתנות לזיהוי, אני ממליצה להפחית בפרטים אישיים, כי את יודעת עליה דברים פרטיים מאד שאולי היא מעדיפה שישארו ביניכן..

כל טוב,

הי רוני,

ראשית- תודה שהגבת.

שנית- משהו קצת מוזר לאזני במשפטים האחרונים שכתבת לי. האמת שניסיתי להפחית בפרטים אייים ככל האפשר, וחשבתי שגם המצלחתי בזאת. למרות זאת- בחרת לכתוב לי את מה שכתבת בסיום דברייך. ולכן:

שלישית- אם תוכלי, וזה אפשרי- אבקש למחוק את הודעתי. או- צנזרי אותה כרצונך.

רביעית- ניסיתי לקבל פעם מענה ממך- במייל, אך סרבת, ובקשת ממני לכתוב את ההודעה בפורום. ועשיתי זאת כעת- בחשש רב ביותר, על אף מצבי החמור, ועל אף הסבל שאני עוברת.
חמישית- כשנאמר כל הנ"ל, אנא ממך, אני נורא לחוצה ממה שכתבת בשורותייך האחרונות- בבקשה מחקי את שאלתי.

לא רוצה לגרום נזק. לא לה, ולא לי.

תודה

שלום לך,

ראשית אני משתתפת בצער ובאכזבה, ומחזקת אותך על רצונך להיות שם לחזק ולעודד.

נראה לי שלא המילים עצמן הן המעודדות, אלא בעיקר המסר המועבר באמצעות הנוכחות הטובה, האמונה, הרצון הכנה להושיט יד והאהבה. אם יש לך את כל אלו, האמיני ביכולתם לחזק ולהיטיב.

לגבי תוכן העידוד, זה מאד תלוי בך, באותו אדם, ובסוג הקשר שלכם. יש כאלו שרק רוצים שיבינו לליבם (זה מאד קשה, אני מבינה..). יש הנעזרים באמונה מסוגים שונים (הכשלון כנסיון/שיעור/חוויה שאפשר ללמוד ולצמוח ממנה, ירידה לצורך עלייה, הכל משמיים וכיוב..), יש הנעזרים בחיזוק אישי (האדם בך הרבה יותר טוב וחשוב מאשר הכסף, העיקר שניסית מי שלא מנסה לא טועה, אתה חי בדרך שלך גם אם יש לה מחיר לפעמים, וכיוב'). יש כאלו שמתעודדים מלהביט אל העתיד (אתה אדם מוכשר וההצלחה תגיע בהמשך, קשה עכשיו אבל הכל יהיה בסדר). אולי אפשר לעזור עם עזרה קונקרטית, כמו סיוע בפירוק העסק, בתמיכה במשפחה וכו'. בטח תוכלי לחשוב על הרבה כיוונים נוספים.

אבל כאמור, העיקר הוא הליווי והנוכחות הכנה.

כל טוב.

שלום רב.

ישנם לקסיקונים שונים של הגדרות שונות ביחס לאבחנות האלה, שמפרטים את התסמינים שהן מכילות. אחד המקורות הנפוצים ביותר הוא לקסיקון אמריקאי שנקרא DSM.

ממליץ לך לברר באינטרנט, למשל בוויקיפדיה ששם נעזרים ב-DSM, על ההפרעות האלו. תוכלי שם לראות אילו תסמינים שייכים לאיזו אבחנה וללמוד מכך. חפשי הפרעת אישיות טורדנית כפייתית והפרעת אישיות פרנואידית.

בהצלחה,

יכול להיות לבן אחד את שתי ההפרעות ????
והאם הם ניתנות לטיפול ואיך ?

שלום ושב.

התסמינים שמופיעים בלקסיקונים הפסיכיאטריים השונים מתארים תכונות אישיות שבסופו של דבר יש לכולנו - כולנו לעתים חשדניים, או כפייתיים, או מוטרדים מנושאים מסוימים (השאלה היא של מינון ומידה, ואיזון עם תכונות אישיות אחרות שיש לנו).

בקשר לריבוי של תסמינים שלקוחים מסוגי הפרעות שונות - הכל יכול להיות, אבל כדאי לקחת בערבון מוגבל מאד את הנסיון לאבחן אנשים אחרים. לא הייתי קופץ לאף מסקנה פזיזה לגבי אף אדם.

כל טוב,

שלום מנחם,

ראשית, אני מתרשמת מסגנון כתיבתך הרהוט. אפשר להתרשם שאתה בחור אינטליגנטי, שקיימת בו סערה פנימית גדולה. אולי בהמשך הדרך תלמד לתת מרחב לעולמך הפנימי העשיר, ולשאלות שמתעוררות בך, וכך תרגיש פחות דיכוי עצמי. בינתיים אתה חווה הצפה רגשית, מתח וחרדה.

הפורום שלנו עוסק בפסיכולוגיה. בתרופות פסיכיאטריות עוסקים רופאים פסיכיאטרים. שאלות לגבי טיפול תרופתי אפשר להפנות לפורום פסיכיאטריה. בכל מקרה, לא ניתן לאבחן אדם דרך הרשת. אולי תוכל לקבל חוות דעת נוספת מאיש מקצוע.

חשוב לשלב טיפול תרופתי עם טיפול נפשי בשיחות. ציינת שהאדם שפנית אליו אינו מוסמך מקצועית, וגם אינך חש מסתייע. כדאי מאד במצבך לפנות לטיפול פסיכולוגי. תוכל לקבל כזה בחינם או מסובסד דרך תחנה לבריאות הנפש או קופת החולים.

תרגיש טוב,

שלום לך.

נדמה לי שכולנו חווים מידה מסוימת של פחד ממה שחושבים עלינו או חשש מטעויות שאנו עלולים לעשות. לכולנו חשובה מידה מסוימת של פרטיות. אין בכך כל בעיה. העניין מתחיל להיות מסובך כאשר החששות האלו הופכים לנושא מרכזי בחיים, נושא שהולך ומשתלט עלינו וגורם לשיתוק ממשי.

מתוך המעט שסיפרת על עצמך כנראה שאתה אכן מגיב בחריפות למצבים שבהם אתה חושד שייעשה לך נזק, או שמישהו "מחפש" אותך גם במצבים לא הגיוניים: באמת, מה כבר יידעו עליך שכל כך מבייש או מסוכן אם ישמעו את שיחת הטלפון שקיימת מהעבודה?

מציע לך לנסות לברר באינטרנט על הפרעות טורדניות-כפייתיות ועל שיטות קיימות לטיפול במצבים כאלו, ולחשוב אם אתה מעוניין להתחיל טיפול כזה. בכל מקרה, אין טעם לסבול לאורך זמן מחרדות שנראות לך מוגזמות ולא הגיוניות.

מאחל לך הרבה הצלחה,

ראשית תודה על תשובתך.
האם יש לך טיפ קצר כיצד ניתן להתמודד עם פחדים אלו. אני לא בנוי לטיפול אמיתי ושוב מהחשש מה יחשבו עלי... שמא אני לא שפוי.
אני נמצא בסביבה "חטטנית" וזכותי שלא כולם ידעו מעולמי האישי. זכותי שאני אבחר במה לשתף ובמה לא מבלי שישאלו שאלות מיותרות.
הבעייה שאני פוחד מדברים שכאורה יכולים לקרות. אך סביר שהם מוגזמים. אני חושב שבוחן המציאות שלי תקין. אולי מוגזם אבל לא הזוי.

שלום לך שוב.

הטיפ העיקרי שיש לי להציע לך הוא להשתדל ככל שניתן לא להיות לבד.

לפעמים אנשים מוצאים את עצמם נכנסים ל"סרטים" קשים כשאין מי שייתן להם נקודת מבט נוספת, מרגיעה או מכוונת, ואז המצב רק הולך ונעשה קשה יותר.

לפעמים אנשים מתקשים מאד להימצא בקשר קרוב, ולכן טיפול מבחינתם הוא תחילתו של תהליך הכרחי שלא כדאי לוותר עליו - להימצא בעולם הזה מלווה באדם נוסף שאוהד אותך ומקווה ביחד איתך לעתיד טוב יותר. אל תהסס, ואם אין ברירה, ממליץ מאד לפנות לטיפול.

שיהיה בהצלחה,