פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום,
חבל לשמוע על האופן בו דברים טובים צריכים להיקטע בגלל לחץ חיצוני, במקרה הזה של בעלך. קודם כל, האם שיתפת את המטפלת שלך בלחץ שאת נתונה בו לסיים את הטיפול? אולי יכולתן יחד למצוא דרך יצירתית וגמישה יותר להתמודד עם הלחץ הזה, כך שלא תאלצי להפסיק את הטיפול בטרם עת.
אני מבינה שמאוד חשוב לך לקבל את ברכת הדרך מבעלך, אבל באותה נשימה חייבת לציין שנשמע לי שאת אולי מוותרת מהר מידיי. הסתרת ממנו תקופה את העובדה שאת בטיפול. כנראה היה קשה להתמודד מולו והעדפת את הדרך הזו, כאילו לא עלתה האפשרות שתוכלי לעמוד על צרכייך באופן יותר שלם ועקשני מולו. אני מבינה שוודאי יש סיבות להתנגדות שלו, אבל יש דברים שצריכים להיות פחות רלוונטיים. למשל, העובדה שאינו מאמין בפסיכולוגים. מותר לו. אבל אולי את כן? אולי לך זה עוזר? ואם כך, מדוע שלא תעמדי על כך. עבור עצמך.
כל זה רק משהו למחשבה. אני לא מכירה את הדינמיקה ביניכם, לכן אני לוקחת בחשבון שאולי זר לך לעמוד כך מולו.
בכל מקרה, אני חושבת שכדאי מאוד שתימצא הדרך בשבילך לחזור לטיפול, גם אם לא לאותה מטפלת, כי יקר לכם. יש טיפול מסובסד בקהילה, במרכזים ומרפאות של בריאות הנפש. אם זה מעניין אותך נסי למצוא את המרפאה הקרוב לאיזור מגורייך דרך האינטרנט באתר של משרד הבריאות.

בהצלחה!

תודה על תשובתך, בהחלט זר לו ולי לעמוד כך מולו, אני פוחדת...לא כל כך יודעת למה...אולי שיעזוב אותי,לא מסוגלת להכיל את ההגיון שלו והכעס שלו, שוחחתי עם המטפלת על כך, והפרידה נעשתה בתקופה ולא מיד..והיא מודעת למה שקורה ביני לבינו...ובכל זאת נפרדנו כי היא אמרה שזאת בחירה שלי והיא מכבדת אותה..כן, אני אדם שאוהב שלום...ומרצה..לא כל כך הצלחתי לשנות בכיוון הזה..האם לחכות עד שאנסה לחזור?האם צריך תקופת צינון? לבדוק אולי אפשר בלי טיפול למרות ההרגשה הפנימית?וזה לא ממש בגלל הכסף...

שלום שוב,
אין בעיניי שום הכרח לחכות או לייצר תקופת צינון. אני מאמינה שהדלת של המטפלת שלך נשארה פתוחה עבורך, ואם התחרטת, או הבנת שזה חסר יותר ממה ששיערת, הרשי לעצמך להיכנס דרכה. התהליך לא הגיע למיצוי הרי, אז אם אפשרי לך לחזור, עשי זאת.

בהצלחה!

שלום גלית,

אני מצטערת לשמוע על כל הכאב והבדידות שעולים מתוך מכתבך.

טוב שאת בטיפול. המטפלת מכירה אותך הכי טוב, ותוכל לכוון אותך בהדרגה ליצור מחדש חיים עצמאיים וחברתיים.

בזמן שאת באינטרנט, נסי להסתכל על הפעילות הרבה של עמותות למען נפגעי נפש. יש הרבה מועדונים, חוגים, מסגרות אתגריות וגם אתרי הכרויות. אני בטוחה שתמצאי מסגרת טובה ומתאימה עבורך. אולי כדאי לחשוב על מסגרת להכשרה מקצועית שתתאים לך.

והכי חשוב, האמיני בעצמך. זה שאת מתמודדת עם קשיים רק מלמד שאת אדם חזק וראוי. העמידי לעצמך מטרות קטנות שאת יכולה לעמוד בהן, ואל תשכחי לתת לעצמך הרבה חיזוק ועידוד בדרך. תזכירי לעצמך יום יום מה התכונות הטובות שלך, מה יכולותייך, מה את יכולה לתרום ולמי את יכולה לאמר תודה. אל תוותרי על דברים שאת אוהבת, תשתדלי לחוות הנאות קטנות, מוזיקה, סרט, טיול בחוץ, התכתבות בפורום.. שתפי בני משפחה במה את מרגישה, והשתדלי לטפח לפחות קשר אחד מחוץ לאינטרנט.

בהצלחה!

שלום,
תלות מסוימת היא חלק חשוב ומשמעותי מדינמיקה של טיפול. כאשר נוצרת תלות חזקה בטיפול צריך לראות מתי היא לטובת הטיפול, כחלק מהתפתחות שבו, גם אם הדבר נראה כמו ״הליכה אחורה״, ומתי התלות כבר נעשית אינה תורמת להתפתחות, ויש לסייע בויסות שלה.
לשאלתך, כצמו הרבה סוגיות נפשיות אחרות, גם תלות היא דבר שמתייחסים אליו בטיפול ועובדים עליו. למרות הסתירה לכאורה, אני חושבת שדווקא מתוך התלות שנוצרת בטיפול אפשר ללמוד לווסת אותה או להתייחס אליה אחרת, כך שבסופו של דבר המטופל ילמד להשתמש בעצמו ומה שהפנים מהטיפול כדי לעמוד בכוחות עצמו.

הי חגית,

גם אני שמתי לב לשם החדש, ברכותיי! (בחרת יפה).

חוות דעת מקצועית, בכל התחומים הטיפוליים, וגם חוות דעת שנייה/נוספת, צריכה להתבסס על היכרות עמוקה פנים-אל-פנים עם המטופל. מכיון שהיכרותנו מתבססת רק על התכתבות וירטואלית קצרה, לא אוכל להתיימר לייעץ לך, ולו בכיוון או ברמיזה, מה טוב ונכון לך.

אוכל לאמר כמה דברים כלליים:

תדירות מפגשים של פעמיים בשבוע היא תדירות נפוצה, מקובלת ומועילה. היא אינה חריגה או נדירה, ומוצעת לאנשים הזקוקים לאינטנסיביות יותר גבוהה של הכלה, הכוונה, ליווי, או לכאלו המעוניינים להעמיק בחקר עצמם, או שני הדברים גם יחד. נכון שתדירות גבוהה מעודדת תהליכי רגרסיה ותלות, אולם תפקיד איש המקצוע לווסת את התהליך כך שהרגרסיה תהיה מיטיבה, והתלות תהיה מצב זמני ויחסי (כלומר, לא תלות מוחלטת) כדי לחזק בעזרתה את האדם הבוגר והנפרד. שיטת הפסיכותרפיה הדינמית נגזרה מן הטכניקה הפסיכואנליטית של פרויד, אשר דגלה בחמישה (!) מפגשים שבועיים. כך שבעבור פרויד, טיפול בן פעמיים בשבוע היה נחשב לדליל (-:

לתדירות גבוהה של מפגשים יכול להיות גם מחיר. תלות ורגרסיה, המביאות לחיבור גדול אל "הילד הפנימי", עשויות לא להתאים למטופל מסויים בתקופה נתונה בחייו. יש מטופלים שאעדיף לעודד לאוטונומיה, ניפרדות וכוחות לפעול במציאות, ואז אעדיף לוותר על האפשרות של שני מפגשים שבועיים. תדירות גבוהה דורשת גם השקעה של משאבי זמן וכסף, שלא תמיד אפשריים.

לסיכום, נשמע שאת בידיים טובות ומהימנות, חזרי להמשך דיבור עם המטפלת, והחליטי רק כאשר תרגישי שלמה עם העניין. עצם הדיון והמחשבה המשותפת הם כבר דבר חשוב בתהליך. זכרי שכל החלטה היא הפיכה, כך שתוכלי לנסות, ואם זה לא טוב לך, לחזור לפורמט הקודם.

עצם זה שפנית לפורום לעוד דעה כבר מעיד שאת שומרת על חשיבה עצמאית, ולא תלותית בדעות של המטפלת.

עם זאת, קיימת תופעה של התמכרות/תלות בפורומים וירטואליים. סכנה זו היא אחת הסיבות בגללן אנו מבקשים לא להרבות בפניות. לא יהיה קולגיאלי מצידי, ונכון כלפייך, להמשיך לייעץ בעניין הטיפול שלך. אני ממליצה לך בחום לפתוח ולברר כל שאלה שעולה מול המטפלת שלך.

כל טוב והמשך דרך צלחה!

מה זה אומר רגרסיה בטיפול? למה הכוונה?

(התשובה מובאת מתוך הבלוג שלי בקפה דה-מרקר)

"רגרסיה" משמעה נסיגה לשלב קדום יותר בהתארגנות הנפש. למשל, ילד שכבר נגמל מחיתולים חוזר להרטיב לאחר שנולד לו אח. או אשה בוגרת, שמרגישה במקום עבודה חדש כילדה קטנה וחסרת אונים. וממקום חיובי: חווייה של התפשטות ממסכות והגנות בתוך יחסי אהבה אינטימיים.

הטיפול הנפשי מגרה צרכים רגשיים ראשוניים, נוגע בכאבים מוקדמים, ומעודד הסרת הגנות נוקשות שנאספו במשך החיים (כמו הכחשה, ניתוק, הדחקה, רציונליזציה, ריצוי, מסכות וכיוב'). יחסי התמיכה, ההכלה וההישענות בטיפול מאפשרים לנפש להשיל את קליפותיה, ולסגת למצב יותר עירום, ראשוני, תלותי-משהו. הדבר דומה למעין "פילינג" נפשי, בו שכבות מוסרות, ונחשף עור רענן אך מאד רגיש ופגיע.

הרגרסיה, אם כן, מתרחשת כתגובה טבעית למצב הטיפולי, ולדעתי אין לעודד אותה או להאיץ בה באמצעים מלאכותיים. יש גישות תיאורטיות שרואות בה הכרח לשם חזרה אל הפצע, הכאב או המשבר הראשוניים לשם תיקון וצמיחה מחודשת, ויש גישות שמאמינות שאפשר לקדם התפתחות מנקודת ההווה, ללא צורך ברגרסיה.

מטפל הדוגל ברגרסיה יהיה יותר אקטיבי בהזמנה להישענות, ויתור על הגנות, התחברות לילד הפנימי ולחוויות מוקדמות וכיוב'. מטפלת שנמנעת מעירור רגרסיה תדגיש יותר היבטים של התמודדות, כוחות, הגנות בריאות, חשיבה רציונלית וכד'. בכל מקרה, קיימת הסכמה שהרגרסיה צריכה להיות מוכלת ולהתרחש בתנאים מיטיבים, על מנת שהיא תוכל להוות מצע להתפתחות.

הרגרסיה מאפשרת לתכנים, לרגשות ולזכרונות מוקדמים לצוף ולעלות, וכן ליחסים משמעותיים מוקדמים להשתחזר בחדר הטיפול. אחריות גדולה מוטלת על כתפי המטפל להאזין לתכנים כחוויות סובייקטיביות, לא להרתע מהם ולא לחרוץ דין אם מדובר ב"אמת" או ב"שקר". כמו כן לספק את התלות שנוצרה, אך תמיד לעודד ולטפח פוטנציאל לעצמאות וניפרדות שיגיעו בזמנם.

רגרסיה טובה ומוכלת מאפשרת לאחות בין חלקי נפש שעברו פיצול בילדות המוקדמת (למשל, רגש ושכל, טוב ורע, פנים לחוץ), להתחבר לילד הפנימי על היצירתיות והאינטואיציה הטמונות בו, לפגוש זכרונות מוקדמים קשים ממקום יותר בטוח, ולפתח את החלקים הבוגרים של האישיות בצורה מאוזנת, גמישה ו"נושמת" יותר. אפשר לדמות אותה ל"ירידה לצורך עלייה".

מטופל שלי ציטט משפט שראה על סטיקר: it's never to late to have a happy childhood" כדי לתאר את החווייה הרגרסיבית הטובה שהוא הרגיש בטיפול.

רגרסיה שאינה מוכלת היטב בטיפול עלולה לתת חווייה של התפרקות, תלות נואשת במטפל, חרדה גדולה ועליית דחפים. אם זו התחושה, חשוב לדבר על כך בטיפול, ולמצוא דרכים לאסוף את החוויות בצורה טובה הן בתוך הפגישה והן בין הפגישות.

אבל כל המושגים האלה... רגרסיה, העברה.. אני לא מרגישה את זה בטיפול שלי.. הייתי בכמה טיפולים אצל מטפלות שונות, ואני מרגישה שמה שקורה שם בפועל לא מתנהג לפי מה שאני קוראת. כאילו בכל טיפול שלי אני באה, מספרת מה עבר עליי במהלך היום והולכת הביתה. אין רגרסיות למיניהן. אלה דברים שאמורים להיות מודעים למטופל או שיכול להיות שהן משתמשות בכל הדברים האלה ללא ידעתי? זה מוזר ולא נראה לי כי אני לא מרגישה שבאמת קורה משהו עמוק בטיפול שלי, ותוהה מאיזה מקום זה מגיע. אולי הנפש שלי לא מכילה את כל הדברים האלה בכלל? אין לה לאן לחזור, להתנהגויות קודמות. אולי אני פשוטה מדי בשביל הדברים האלה. אולי הפסיכולוגיות האלה לא יודעות את העבודה. לא יודעת..

שלום,

לא כל טיפול מעורר העברה או רגרסיה בעוצמה גבוהה. בנוסף, אולי את לא מטופלת בגישה דינמית אלא אחרת.

מה שכן, טיפול לא אמור לתת רק חוויה של "מספרת מה עבר עליי במהלך היום והולכת הביתה". צריך להיות עיבוד של חוויותייך וקשייך באופן שיקדם אותך, ויעזור לך לפתור את הקשיים שבגללם פנית לטיפול.

יתכן שאת לא מזהה תהליכים מסויימים שכן מתרחשים בטיפול, אולי קורים דברים מעבר למה שתארת שקשה לך מסיבותייך להכיר או לחוש. מצד שני, אולי הטיפול קופא על שמריו ולא עוזר לך. חשוב מאד מאד לשתף בהרגשה זו את המטפלת. שיחות כאלו בדרך כלל פורצות את הדרך ומחוללות שינוי לטובה.

שלום,
משמח ומרגש לשמוע איזה שינוי עברת בעקבות הטיפול! הפרידה מהמטפל שליווה אותך בתקופת זמן כל כך משמעותית היא בוואי לא פשוטה, והעצב שלך מורגש. אני חושבת שהחיבור שלך לקושי ולכאב שבפרידה מדגיש עד כמה התהליך שעברת היה משמעותי וחשוב עבורך, ובהתאם גם התחושה שלך שהוא נשא פירות.
יכול להיות שהשאלות הקיומיות שלך והדיכאון שבא איתן הם על רקע הפרידה וסיום הטיפול. לא ברור לי ממה שכתבת אם אלו דברים חדשים או דברים שמתגברים עכשיו. בכל מקרה, יתכן שההכרה בכך שעכשיו אתה יוצא לדרך עצמאית, וגם האובדן של הטיפול יוצרים חרדה או אולי תחושת ואקום ואובדן משמעות. אם כך, יש להניח שתתחזק לאט לאט ובהדרגה יהיה יותר קל.
נסה לזכור מה הרווחת מהטיפול, ואיך מצאת כוחות בעצמך כדי לצאת מהמקום שהיית בו.

היה בטוב, ענבל

שלום יוני,
אתה מתאר מצב די בעייתי, כי באמת, מרבית העבודות בשוק בנויות על משכורת שמשולמת אחת לחודש. לא רק בעבודה, המון דברים תלויים ביכולת שלנו להמתין ולחיות את חיינו גם מתוך ציפייה ולא רק מתוך סיפוק מיידי וחשוב מאוד שתלמד להכיל את התסכול שאתה מרגיש עד שאתה מקבל את שכרך.
אולי חלק ממה שלא מאפשר לך לחכות למשכורת זו חרדה שהיא לא תגיע, וגם זה קשור ליכולת להחזיק את התסכול, מתוך ידיעה שמשהו טוב יקרה בהמשך. צריך אמון בסיסי במעסיק שלך, ואולי בכלל, בבני אדם.
כך או כך, אני חושבת שכדאי לך לתת לבעיה הזו מקום ולנסות לפתור אותה, כדי שתוכל לתפקד טוב יותר, עבודה זה תחום חשוב ומרכזי. אם אתה נוטל תרופות בגלל OCD אני מתארת לעצמי שיש לך מסגרת כלשהי של טיפול, נסה להיעזר בה גם עבור הנושא הזה. ואם אין מסגרת של טיפול על בסיס שיחות, אולי כדאי לדאוג לאחת כזו.

שלום לי,

יתכן כי שכחת. השבתי לך על שאלה זו בתאריך 22.4.

לצערי איני יכולה לשים פה קישור, אנא דפדפי בפורום לתאריך זה.

אם הבעיה כרונית וקשה, ומעיבה על חייך האישיים, כדאי מאד לפנות ליעוץ פנים אל פנים, שילווה ויכוון אותך.

כל טוב,

מיטל יקרה,

כל המחאה הזו היא על ניכור חברתי, הפניית עורף לסובלים, פערים בלתי נסבלים.. ובעד סולידריות חברתית, ערבות הדדית, אכפתיות ורגישות.

בקיצור, הלואי וכולם היו כמוך, רגישים, מזדהים, סובלים את סבלו של האחר, חיים ונותנים לחיות.. היינו נראים הרבה יותר טוב..

אכן ארוע מזעזע, נקווה שהפצוע ישרוד ויחלים, ויוכל לשאוב עידוד ותמיכה מתגובות כמו שלך.

נסי לחשוב האם את יכולה לתעל את הרגישות הרבה שלך לאפיקים שבהם תחווי תחושות של משמעות, סיפוק ואולי נתינה לאחרים ולעצמך. זה יכול להיות אפיק מקצועי, אפיק התנדבותי, או אפיק בינאישי לא פורמלי (למשל "להיות שם" עבור חברים במצוקה, בעלי חיים, חבר משפחה מנודה, וכיוב'). יתכן כי רוח כזו תחזק אותך ותיתן משמעות מיטיבה לליבך הכואב.

אם את מוצאת עצמך בארועים תכופים ומתמשכים של הזדהות יתר עם סבל, נדודי שינה וכאב נפשי חריף, יתכן כי זה "יושב" אצלך על כאב אישי לא פתור, או תחושות של חרדה ומצוקה. אם כן, מאד כדאי לברר ולעבד את זה במסגרת טיפול, כדי להפוך את רגישותך למשאב ולכוח-צמיחה, במקום שתהווה מקור לסבל.

ישנן מסגרות בקהילה של טיפול חינם או מסובסד.

כל טוב!

שלום רועי,
אני מבינה שהשחרור תפס אותך לא כל כך מוכן, ושהיה ועדיין קשה לך להיפרד מהמסגרת הזו וכל הדברים הטובים שהיא הייתה עבורך. לפעמים, אובדן של מסגרת יכול להציף קשיים מהסוג שאתה מתאר וצריך זמן הסתגלות ואולי גם תמיכה חיצונית כדי למצוא שוב משהו שיאפשר לך לחוש בטוח ושייך.
אני חושבת שאין טעם לאכול את עצמך על החלטות שקיבלת. אתה הרי לא יכול באמת לדעת מה הרווחת כשלא בחרת לשוב לצבא. ואת זה רק ימים יגידו.
אני מציעה שתתייעץ. יכול להיות שאתה לבד מידיי בתחושה של החלטות גדולות שקשה לך מאוד לקבל רק בהסתמך על שיקול דעתך. אני חושבת שיש גופים שעוזרים לחיילים משוחררים בשאלות כמו שלך, כמו בלשכה להכוונת חיילים משוחררים. ואם לא זה, אולי תפנה לאחד המכונים שמסייעים בהכוונה תעסוקתית, שם יסייעו לך להבין מה מתאים לך.

בהצלחה, ענבל

זה מאוד שכיח בקרב משוחררים טריים. התחושת לחץ הזאת של "מה אני יעשה עכשיו בחיים?" "ואם אני לא אמצא עכשיו עבודה שאני אוהב, אני אהיה מתוסכל כל החיים" "ואם לא אצליח להקים משפחה" אלה כמובן דוגמאות שכיחות של חרדת שחרור, שהיו לי. הפתרון: העסק את עצמך. הכנס למסגרת חדשה. הדרך להמנע מן המחשבות לעלות היא בעצם להיות עסוק כל הזמן. וזה נכון, זה עובד. תמצא עבודה, אפילו כמה עבודות להיות עסוק כמה שיותר. תחשוב על טיול גדול או על כיוון ללימודים. תאמין לי, זה ממש יעזור לך! -גלעד.

חבר,
קודם כל אתה לא לבד.
אני אגלה לך סוד , הכרתי המון אנשים עם התסביך הזה. גם לי היתה פעם שריטה כזו... זה מאד נפוץ היום בעידן שאנחנו חיים.

אמת היא שאין אף בחורה מושלמת לא בארץ וכנראה שגם לא בעולם.

גם בחורה שתראה לך אידאלית, חיצונית ופנימית, תתגלה לאחר זמן מה כבעלת מומים כאלה ואחרים - חיצונית או פנימית.

לדוגמא, אם תצא עם יפהפיה הורסת, גם רופאה, גם אופה, וגם מלאת הומור ואהבת אדם - עדיין אתה עלול בהסתברות מאד גבוהה לגלות שהיא מעצבנת בדברים הקטנים של היומיום שיוציאו לך את כל החשק ממנה, כולל החשק לשכב איתה. בדוק.

אתה תגלה שהיא אולי טובה בלרפא ובלאפות ואולי גם בסקס, אבל יכול להיות שהיא לא תדע דברים אחרים. בעצם, בטוח שלא. ואז המניות שלה ירדו אצלך, ופתאום תגלה פגמים חדשים בגוף שלה שלא שמת לב אליהם קודם. השאלה היא איפה תשומת הלב שלך נמצאת . המיקוד...

מה שאני אומר זה שאין אנשים מושלמים. כולנו דפקטים ברמה זו או אחרת. החכמה בחיים היא לנסות לקבל את הפגמים של הזולת, של חברים וגם של בנות זוג - ולאהוב אותם. את הפגמים עצמם. הרי תחשוב על זה בהיגיון , בלי הפגמים זה לא היה אותו אדם שאתה אוהב אלא מישהו אחר.

אם לא מצליחים לאהוב ברגע הראשון ההרגל עושה את שלו. תראה זוגות נשואים עם ילדים, האשה כבר שמנה, עם צלוליטיס, ורידים ברגליים, ולא מורידה שערות. הגבר עם כרס וזיפים וכולסטרול גבוה. שניהם לא סקסיים ואפילו די מכוערים ועייפים, אבל הם עדיין סקסיים אחד בעיני השניה . למה זה? כי הם התרגלו זה לזו.

תוותר לעצמך קצת, אתה נשמע אחד שפרפקציוניסט בהכל - לא רק בזוגיות - ויהיה בסדר. בלי לחץ .
אם ממש לא הולך לך נסה אולי כמה פגישות קאוצ'ינג בקטנה אבל נראה לי בתכלס זה בעיקר עבודה שלך עם עצמך בלב.

בהצלחה.


אלעד

אני אהיה עם בחורה תקופה לא מבוטלת והתאהבות פתאום תבוא כרעם ביום בהיר בגלל ההתרגלות שלנו אחד עם השני? רועי, תמיד שאנחנו נפגשים ומביטים אחד לשני רצות לי מחשבות רעות בראש כמו "ואוו הלוואי והפגם הזה לא היה" "מה זה הדבר הזה?" ואז אני ממש מנער את הראש ואומר לעצמי "די, התעלם מזה! צא מזה. זה שטויות. תקשיב לבנאדם. תראה איזה מעניינת היא" אלה ממש מחשבות שעולות ואני לא יכול לעצור אותן. מה עושים?

במציאות לא חוויתי אף פעם התאהבות, ולדעתי אין דבר כזה באמת. יש אנשים שאומרים שהם עברו התאהבויות . לא מתווכח איתם . אולי היה להם קראש, אולי באמת התאהבו...

מה שחשוב יותר - לפחות לדעתי - זה שתלמד לאהוב אהבה בריאה ובוגרת שמקבלת את הבחורה שאיתך כמו שהיא.
יש לי אינטואיציה שחלק גדול מהקושי שלך לאהוב בנות כמו שהן נובע מחוסר קבלה שלך את עצמך .

עוד משהו :
אולי אני טועה בקשר לזה אבל שווה לך לעשות חשבון נפש. על הדרך כדאי גם לקרוא את אמנות האהבה של אריך פרום למשל
בהצלחה

"עוד משהו " היה צריך לבוא אחרי המשפט על החשבון נפש... התבלגנה לי קצת ההודעה.

התכוונתי שכדאי לך לברר עם עצמך . "חשבון נפש " זה לא ביטוי מתאים ... לא חטאת חלילה או משהו כזה .
כל טוב

אז אתה טוען שאין התאהבות? מה ההבדל בין התאהבות לאהבה לדעתך? יכול להיות שאתה צודק. יכול להיות שבאמת אני לא מקבל את עצמי מספיק. יש לך תרגילים לייעץ לי לשיפור הקבלה העצמית? או אם לכל אחד אחר כאן יש, הרי זה משובח :)

התאהבות זה מה שנקרא בשפת העם "קראש", להידלק על מישהי, שמעיפה לך את הראש

אהבה זה קשר עמוק ובוגר שמבוסס על חברות ומחוייבות הדדית . .


אין לי תרגילים בשבילך... בכנות, אני לא חושב שתרגילים יעזרו, ואני לא ממש מאמין בטיפולים פסיכולוגים שמנסים לדחוף לך בפורום הזה ובפורומים אחרים.

אני חושב באופן כללי שחוויה מחוץ לקופסה יכולה לשנות אותך. טיסה להודו, מעבר דירה, שינוי בקריירה, הגשמת חלום כלשהו, תחביב חדש... כל דבר ש"משנה את המקום" (המקום הנפשי, במובן הרחב) - גם משנה את המזל .
זאת דעתי האישית , שוב , אני לא פסיכולוג או משהו כזה , תודה לאל

שלום לך,
קודם כל, מדוע אתה כל כך מתבייש? כעיקרון, אין שום דבר פסול או פגום בלראות גם את הקליפה החיצונית, כולנו עושים את זה כל הזמן, בטח שאלו דברים שתשומת הלב נתונה אליהם כשמדובר בקשר אינטימי שנבנה.
ולגבי החיפוש אחר המושלמת. אני חושבת שאתה משתייך למועדון שיש בו הרבה חברים, וזו פנטזיה שבהחלט ניתן להבין אותה. הפער שאתה מרגיש הוא אולי בין המציאות שדורשת ממך להכיר בפגמים, גם אלו שלך, לבין המשאלה שלא יהיו כאלו. אולי המודעות לפער הזה היא זו שאחראית על הבושה שלך.
אני חושבת שכן, בשלב כלשהו, כדי לצאת ממצבים של תקיעות בחיים וגם קצת כדי להתבגר, צריך להשתחרר מהפנטזיה הזו, וזו משימה לא פשוטה כלל.
אני לא מכירה את הסיפור שלך בשלמותו, אבל אם אתה מוצא ששוב ושוב הדרישות הללו שלך מונעות ממך להתקדם בחיים, ובאופן ספציפי בנושא הזוגי, שווה לך לברר לעומק איך תוכל להשלים עם הפגמים הפנימיים והחיצוניים, גם של בנות הזוג שלך, אבל בראש ובראשונה עם שלך. את זה תוכל לעשות בטיפול פסיכולוגי, אולי תשקול לפנות.

רק מתי שאשלים עם הפגמים של עצמי ושממש אוהב את עצמי, אוכל בעצם להשלים עם הפגמים החיצוניים של האחר?

הי שוב,
אני אומרת שזו בהחלט אפשרות. לפעמים הנטיה שלנו לראות את הפגמים בחוץ בעצם מגיעה מתוך הנטיה שלנו לראות את הפגמים בעצמנו, לדרוש מעצמנו איזו מושלמות-שאנחנו נהיה מושלמים ושכל מה שייך לנו (למשל בת זוג) יהיה גם מושלם.
כמובן, זו רק אפשרות אחת מיני רבות, כי הדברים הם מורכבים, ולכן מציעה לך שוב, אם זו בעיה שחוזרת ומטרידה לנסות לברר אותה לעומק.

היי ענבל, ברור שלא ניתן לדעת בוודאות מהודעות באינטרנט, אבל אני חושב שיש לי את תסביך המושלמות, וזה גם מה שאמא שלי אומרת לי. מאז שהייתי ילד ועד היום, לא יכלתי לראות שאנשים אחרים מצליחים ואני לא. לא נתתי להעתיק במבחנים כי כעסתי שאני משקיע וזה שרוצה להעתיק לא, ואוי אוי אוי אם הוא יקבל יותר ממני. חשבתי שהטיול הגדול ריפא אותי והשרה בי יותר תחושת רוגע אבל מסתבר שלא. השאלה המתבקשת היא האם ניתן להתרפות לחלוטין מהמטרד הזה ופשוט להיות מאושר?

מעניין אותי לדעתם מה אתם חושבים.

אני ממש לא מסכים עם הקביעות הגורפות שלך - "אין שום דבר פסול בלראות את הקליפה החיצונית".

אמנם אני לא פסיכולוג קליני, אבל
למדתי בעבר קצת בחוג לפסיכולוגיה וקראתי לא מעט. אני מכיר את תפיסת העולם המיינסטרימית של השיטה שלכם . כמובן שיש לה לגיטימציה ומקום , אבל היא לא אופציה יחידה והכרחית.
לדעתי הדברים שכתבת כאן מקוממים כי הם מכתיבים תפיסת עולם היררכית שבה יש "יפים" ו"מכוערים" .

בתרבויות וחברות אחרות - ואצל אנשים שונים - דווקא הקליפה החיצונית נחשבת לדבר מבוטל שרצוי לא להתמקד בו. במיוחד אצל חברות שמבוססות על עולם ערכים שונה, כמו דתיים לאומיים וחרדים , מייחסים , לפחות באידאל, חשיבות פחותה בחיצוניות ונוטים לזלזל בה. גם בעמים שונים היופי משחק תפקיד משני הרבה יותר מאצלינו במערב הצרכני שחי בבועת הקניונים שלו

אצל אנשים הומניסטיים מקובל לראות בחיצוניות מכשול שצריך לעקוף בדרך לשיוויון ואהבת אדם (כמו מתן כבוד לשחורים, נכים, ואפילו נשים...) , ולא דבר שאין שום דבר רע מהלהתעסק בו באובססיביות כי זה "מה שכולם עושים".

אני למשל, גם כן עסוק במראה חיצוני של בנות זוג - אבל אני לא רואה בזה מקור לגאווה, ומשתדל לנטרל עד כמה שאפשר ולהתמקד בפנימיות .

בשורה התחתונה, לדעתי בתור פסיכולוגית מנהלת פורום את צריכה להמנע מהכתבות ערכיות , וקביעות כאלו על מה נכון ומה לא.

אתה טועה מהסיבה הפשוטה שלמרות שהרצוי הוא שאכן נתעלם מהקליפה החיצונית ונתייחס רק למה שקורה פנימה,המצוי הוא שאנחנו בני אדם אנושיים.
מראה חיצוני לצערנו משפיע,וכולנו מושפעים ממנו-זה קורה בטבע אצל בעלי החיים,וזה קורה גם אצלנו וזה מוכח וידוע.

הגדולה אצלנו היא להיות מסוגלים לצמצם את ההשפעה,או לתת פחות חשיבות לקליפה.
אך להתעלם לחלוטין,זה כנראה לא אנושי.

במקום להגיד שאני טועה , היית קורא ורואה שזה בדיוק מה שאמרתי.

לא אמרתי שלאנשים אין חולשות ושאין נטיה אנושית להסתכל על הקליפה החיצונית.

אמרתי שהפסיכולוגית פה נותנת לגיטימציה למצב הזה, של התמקדות בקליפה - והיא לא מציגה את החולשה כמשהו שיש להלחם בו אלא כדבר שיש לקבל ואפילו לעודד .

אני סולד מהגישה הזאת שהיא מציגה ומייצגת. בכנות , תפיסת העולם הזאת אפילו קצת דוחה בעיני.

שלום רועי,
צר לי שדבריי התקבלו כך אצלך, אני חושבת שהם קצת הוצאו מהקשרם ויוחסה להם כוונה שגויה.
באמירתי לא היה שום שיפוט ערכי, אלא תיקוף ועמדה בלתי ביקורתית כלפי נטייה אנושית בסיסית לייחס משמעות לנושא של מראה חיצוני ולהיות מושפע ממנו. אני לא רואה בנטיה זו דבר פסול במהותו.
אולי יש גישות פילוסופיות רוחניות כאלו ואחרות ששואפות להתעלות מעבר לנטיות אנושיות מסוימות. זה בסדר כמובן, אך זו לא גישתי האישית ולא עמדתי המקצועית, וכמובן שלא התכוונתי לעיסוק אובססיבי בנושאים אלו, כפי שציינת.

ושוב את אומרת דבר והיפוכו: באותו המשפט את אומרת שלא היה שום שיפוט ערכי, אח"כ את נשענת על המילה "תיקוף " באופן שגוי (איך בדיוק את יכולה לתקף כאן משהו? הרי ברור שאת מביעה דעה אישית בלבד ולא אמת מדעית) , ולבסוף את חוזרת אל אותה עמדה מרגיזה "אני לא רואה בנטיה זו פסול כלשהו" ( - אם המשפט האחרון הוא לא בגדר שיפוט ערכי , אני לא יודע מה כן ) .

במקום להתפתל ולהתחמק - פשוט תגידי את דעתך מבלי לפחד. אף אחד פה לא יאכל אותך גם אם תגידי שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות דוגמנית מסלול.

מעצבנת פי כמה האמירה האחרונה (והמתנשאת משהו) "אולי יש גישות פילוסופיות ורוחניות כאלו ואחרות" - וכי מהי בדיוק הפסיכולוגיה (גם הקלינית) אם לא גישה רוחנית/דתית שצמחה מתוך תורות פילוסופיות (תקפות לחלוטין לוגית וחלקן גם מדעיות) בנות אלפי שנים ? כל תלמיד שנה א' שלמד היסטוריה של הפסיכולוגיה או מבוא לפילוסופיה מודרנית יודע בדיוק מאיפה העץ הזה צומח .

אז מדוע עמדתך היא "מקצועית" ודעתי היא "פילוסופית" ?

הדוגמטיות זועקת לשמיים .

אין לי זמן לבזבז על ההתכתבות כאן .
אל תרגישי צורך לענות כי אני לא הולך להמשיך את זה . מיותר , ואנחנו דוברים בשתי שפות שונו ת .

השיתוף שלך אמיץ ובהחלט טוב שהינך מרגיש צורך לשחרר זאת בפני אנשים מקסימים .
תראה , אין שלמות בחיים כך רצה העולם אליו נבראנו .
כמו שאין אנשים דומים ובעלי-חיים וכמו שה- DNA שונה אצל כל אחד ואחת מאיתנו , אפילו דברים דוממים שמיוצרים במכונות לא דומים (תמיד יש איזשהו פגם במוצר ממשנהו) .
מי בעצם אנו ? אנו נשמות טהורות שעוטות עלינו תחפושת מושלמת בצורות מגוונות .
אם וכמו שתיארת חברתך היא נשמה טהורה ומקסימה וחיננית תתבונן בזה ולא בתחפושת שעוטה עליה .
מה שאתה רואה אצלה מישהו אחר לא יראה , בעולם האור חשוב להיכנס לנפש ולא לצורה החיצונית .

שיהיה באהבה

שאלתי שאלה לא במקום ?

שלום רועי,
לא, לא שאלת שאלה לא במקום. היה קושי טכני כלשהו שהביא לדילוג על השאלה שלך.
אתחיל מהסוף, אני לא חושבת שמה שקורה לך מול המטפלת שלך הוא סיבה לעזוב את הטיפול, למרות שאני מבינה שזה גורר מבוכה גדולה ומטריד אותך לא מעט.

להרגיש עוררות מינית מול מטפל או מטפלת הוא לא דבר יוצא דופן בדינמיקה של טיפול. לראיה, קיימת לא מעט ספרות מקצועית בנושא. אם המטפלת שלך גם צעירה ומושכת, אז זה וודאי עשוי להציף תחושות כאלו עוד יותר. הסיטואציה הטיפולית היא אינטימית מאוד, מעוררת לא מעט דחפים ומשאלות, ובמידה מסוימת היא בנויה גם כך במכוון.

אני חושבת שמתאים ומומלץ שתפתח את הנושא את המטפלת שלך, זה יכול מאוד לקדם את הטיפול. ויחד עם זאת, אני מבינה שזה לא גם פשוט, ואין חוקים לגבי איך ומתי עושים את זה. כמו בכל דבר אחר בטיפול (ואולי גם בחיים), אני חושבת ששווה לבדוק איך מרחיבים את גבולות ההתנסות ומעזים יותר ממה שרגיל וצפוי עבורנו. בטיפול, זה יהיה למשל, להגיד קצת יותר ממה שתכננו, או מה שנוח לנו, גם אם זה קשה מעט, או במקרה הזה מביך. אמרת שהטיפול מתקדם טוב, כך שאני מתארת שיש בסיס טוב כדי לטפל בדבר הזה, כמו בדברים אחרים, ברגישות ובהתאמה.

דניאל יקר,

עצוב וחבל לי שאנחנו נפרדים ממך בפורום.
תמיד היית נוכח וזמין, עם מילה מנחמת ועצה טובה, ושותף מעולה לניהול.
טוב שדפי ההיסטוריה של הפורום נשמרים, כך גולשים שיגיעו בעתיד יהנו מתבונתך.
בהצלחה בהמשך הדרך בכל אשר תפנה!

בהצלחה ובהנאה לענבל שותפתי החדשה,

חיבוק,

שלום ע.

כן, זה אותו דניאל זק, ותודה רבה על תגובתך ועל מחמאותיך על המאמר. גם אותי ריגש מאד השיר של חזי לסקלי, בזמנו וגם כעת. יש בו משהו נדיר, שמצליח לעורר הרבה אהבה, רצון טוב, והבנה לדברים הפשוטים והחשובים שבשבילם כדאי לחיות.

אתה יודע, אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, והתגובה שלך מעוררת אצלי מחשבה על כך שאלוהים נמצא גם ברגעים הקטנים ובתזמונים המדויקים. רצה הגורל, ודבריך מתפרסמים דווקא היום, בדיוק כאשר אני מסיים את תפקידי בפורום. צריך לדעת מתי לפרוש. נראה שגם אתה למדת את זה, וכפי שהבטחת לרוני החלטת לסיים את הופעותיך כאן שהתקיימו באמצעות יצירה של דמויות בדויות (הצלחת להפיל אותי בפח כמה וכמה פעמים!).

מאחל לך הרבה הצלחה והמשך התמודדות בחיים האמיתיים, אצל הפסיכולוגית האמיתית שלך שכתבת עליה לאחרונה, ומול אנשים אמיתיים אחרים.

בברכת כל טוב,
דניאל זק

באמת מספיק, אנשים לא וירטואלים , שיעזרו לך בלי תנאים !!!1
חבל רוני , מצטער שכתבתי פה

שלום לך,

קראתי בצער רב את הודעתך. אני מבינה שהשבתי לך מספר פעמים בעבר, ואני מאד מקווה שתשובותי עזרו לך.

בודאי שיש לכל אדם בעיות רבות, והוא זקוק להרבה תמיכה ועזרה. בדיוק בגלל זה נאלצנו להגביל את היקף הליווי שאנחנו מסוגלים לתת לאדם אחד. אנחנו מנהלים את הפורום בהתנדבות, ומקדישים לכך כשעה ביום. אם נשיב מספר פעמים בשבוע לאותו אדם, הרי שכל הזמן שלנו יתמלא ולא נוכל לעזור לאחרים. זה עניין של חשבון פשוט.

נכון, שכאשר אדם נמצא בטיפול הזמן פחות מוגבל, זה בדיוק הרעיון בטיפול (אם כי גם אז יש תחושה לפעמים שהשעה קצרה מדי).

אם יש לך קושי כלכלי, תוכל/י לקבל טיפול נפשי בחינם במרפאה לבריאות הנפש, תוכל לפנות טלפונית לער"ן כמה שתחפוץ, תוכל להשתתף ללא כל הגבלה בפורומים של תמיכה הדדית, או באתרים שיש בהם הרבה מתנדבים כמו סה"ר.

אני מבינה את תסכולך, אך חייבת להודות שחוויתי את הודעתך כיריקה לבאר ששתית ממנה. מקוה שנעזרת כאן בעבר, ושתבינ/י שהגבול הוא אילוץ מציאותי ולא כוונה לפגוע בך.

נורא קשים ו מתסכלים.
אז אוזן קשבת, או יד וירטואלית , יכולים להפוך את החיים לטיפה יותר נסבלים .
אפילו אם זה לכמה שעות , או לחזור וקרוא את ההודעה שכתבת, בשעות קשות, ולהתחזק.
וזה לא דבר שמובן מאילו . אז כך , שתהיהיי בטוחה שעזרת לי בימים הקשים, ואני מודה לך על כך .

שוב הי,

אני כמובן מזהה אותך, וזוכרת היטב את התכתבותנו הענפה בשלוש השנים האחרונות.
מדי תקופה את כותבת מסר פוגע ואח"כ מצטערת. אני מציעה לך להשתהות עם הכתיבה יום יומיים, עד שתרגעי ותוכלי לכתוב מילים שמעבירות את הכאב והתסכול מבלי לפגוע. זו עצה לחיים ולא רק לפורום.
כפי שאמרתי בעבר, המינון המתאים והאפשרי בפורום זה הוא אחת לכמה שבועות.
אני מקווה שתמצאי לך מסגרת יותר מלווה ותומכת, כי מגיע לך.

כל טוב

שלום נטלי,

אכן נחמץ הלב לראות שלקראת זיקנה, לא רק הגוף נחלש, אלא גם הנפש.

סביר מאד שסבתך לא לקתה בסכיזופרניה, אלא שהיא סובלת מהפרעה פסיכוטית על רקע שינויים פיזיולוגיים בגיל הזיקנה. התופעה נפוצה מאד מאד בקרב קשישים, וניתנת לאיזון בלי קושי רב בעזרת טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי.

הכי טוב להתייעץ עם רופא פסיכוגריאטר, בנוכחות סבתך או בלעדיה בשלב ראשון. ישנם פסיכוגריטארים שעושים ביקורי בית. אם הסבתא נותנת אמון ברופא המשפחה, או רופא אחר המטפל בה, הוא כתובת ליצור גשר עם פסיכוגריאטר.

פסיכוגריאטרים מתורגלים במצב שאת מתארת, ויש להם דרכים שונות ומשונות לעודד את המטופל לקחת את הטיפול. אני חייבת להודות שלפעמים מסווים את מטרת הכדור, או מעדנים אותה (למשל מציגים את הטיפול ככדור הרגעה או שינה, או כדור שעושה הרגשה יותר טובה, ולא ככדור אנטי-פסיכוטי). במצב חמור במיוחד, אפשר לבקש מהפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה כפויה, ואף למנות לסבתא אפוטרופוס. כמו כן רצוי לחשוב על דיור מוגן, אשר בו היא תרגיש יותר מוגנת ומוכלת.

כל טוב,

אינני עו"ד או איש מקצוע בתחום , אך מתוך ידע כללי :
נראה לי ש"הסוואת" או "עידון" מטרת הכדור שנותנים לאדם, היא בגדר עבירה פלילית.
למיטב ידיעתי יכולה להחשב אפילו תקיפה בנסיבות מסויימות , הונאה, וכדומה. עילה לתביעה על רשלנות .
ודאי שיש פה עבירה על חוק זכויות החולה שמחייב שקיפות ואוסר להסתיר מידע למעט במקרים מאד מאד חריגים (כנראה לא כאלה) .

ממליץ לך , כעצה חברית, לקבל יעוץ משפטי לפני כתיבת תשובות מסתכנות כמו זאת שנתת פה

אם אכן ידוע לך על חשד לעבירה כגון מקרה של רופאים המרמים את לקוחותיהם ומשקרים באשר לכדורים הניתנים (במילים המכובסות שבחרת בקפידה - מסווים או מעדנים ) , חלה עליך חובת דיווח אזרחית ומקצועית על פגיעה בחסרי ישע.

עליך לפנות למשרד הבריאות ולמשטרה וליידע אותם על הדברים האלה, במקום להתוודות כאן בפורום על מעשים חמורים .