פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום רב,

ישנה תופעה של אנשים שהפנים שלהם "מאירות" - זורחים, נראה כאילו יש להם אור בפנים.
גם לי אישית זה קורה לפעמים, אבל לא כל הזמן.
יש מקרים שאנשים אומרים לי כמה אני זורח ומואר, למרות שאני לא במצב רוח הכי טוב..

השאלה שלי היא מה מקור התופעה ומה הגורמים לה?
האם זה קשור למצב רוח/מצב פנימי/אחר? האם זה קורה לכל אחד?
ואיך מגיעים למצב הזה?

שלום,בת 40 נשואה באושר+3 ילדים.
בשנתיים האחרונות אימי הפכה לבילתי נסבלת!!בבסיס שלה היא אדם טוב ומעניק .אבי אדם לא בריא ואיש עקשן ואני מרגישה שהיא מתוסכלת..לאחרונה היא חושבת שאנו ילדייה{4 במספר)צריכים ("לבדר)אותה.היא כל הזמן רוצה שנבוא לבקר בשבת כי משעמם להם טוענת בפני בלבד שאנו ילדים לא טובים וכך הזמן מתערבת בין כל האחים.אני גרה הכי קרוב אליהם והיא מצפה שאבוא אליה ואצא איתה לשופינג.אציין שהיא אשה בת 60 עובדת חצי משרה אך אינה יודעת להעסיק את עצמה.היום בשיחת טל' אמרה לי שישבנו אתמול כמו כלבים בבית ואף ילד לא בא לבקר.{ראינו אותם לפני שבוע}.אמרתי לה שלכל אחד יש גם את חייו-חבריו וילדיו והם יכולים לעשות מנויי בקאנטרי או לבלות יחד בים או כל דבר אחר.אני סופגת ממנה המון וכבר לא נהנת ולא מעוניינת לבוא מרצוני.אציין שאנו באים מבחינתי כי צריך אך מזמן כבר הפסקתי לטייל איתה או לשבת לקפה כי זה רק תלונות וקיטורים.אציין שאני אומרת לה לרוב את הרגשתי ואת דעתי עליה אך כמובן שזה לא עוזר והיא הכי צודקת .המלצתי לה פעם שנלך כל האחים והיא ליעוץ ושהיא תבין שהיא לרוב לא צודקת אך כמובן שאינה מעוניינת.בשנים האחרונות אני מעדיפה לחגוג את החגים בחו"ל ונהנת עם בעלי וילדיי ואין לי את הבלגן של החג שלרוב חוגגים אצלי.צר לי על ילדיי שהם לרוב לא חוגגים עם המשפחה למרות שהם מרוצים מאד שאנו נוסעים. מה לעשות?הוריי חשובים לי אך עם זאת אני כבר לא מסוגלת לספוג.היא מעולם לא קיבלה את מי שהפכנו להיות(כל ילדייה)וחושבת שהיא מבינה הכל.אציין שכולנו נשואים ומסודרים ומעולם לא נעזרנו בהם כלכלית.תודה מראש לי

שלום ותודה מראש על ההתייחסות. אני בת 28 וחצי ונמצאת מזה כשלושה חודשים בטיפול פסיכולוגי ע"י פסיכולוגית מקסימה. הסיבה שראיתי לנכון ללכת לטיפול היא בגלל שאיני מוצאת בן זוג מתאים תקופה די ארוכה. אני משתדלת לעשות מה שביכולתי כדי להכיר ולכן ראיתי לנכון גם לכלול טיפול. כמו שציינתי הפסיכולוגית שלי טובה,אני מרגישה שבתקופה האחרונה אני עוד יותר נפתחת ומחכה בקוצר רוח למפגש איתה.בכל אופן,במצבי אין בינתיים התקדמות ולכן שאלתי היא מתי אני אמורה להרגיש התקדמות? האם זה תהליך הרבה יותר ארוך? האם אני צריכה לכוון אותה אולי בשאלות כדי שתיתן לי יותר טיפים או שאתן רק לה לנהל את השיחות? תודה רבה,שבוע טוב. הילי.

אני אמא ל 4 ילדים בן בן 17 בת 15 בן 7 ובת 3 אני מטופלת עד ילדי פסיכיאטרית בכדורים נכד דיכאון וחרדות אני נשואה לבעל שלא מוכן לומר לילדיו מה מותר מה אסור ואני זו שעד עצם היום הזה אמרתי לא ואסור כיום 2 ילדי הגדולים לא מדברים איתי כאילו אני כלום בשבילהם והילדה אפילו אמרה לי במילים אלו אמא אני לא רואה אותך ממטר ולא סופרת אותך ומה ביקשתי ממנה סך הכל להוריד את שקית האשפה וכמובן בעלי שמע איך היא דיברה ולא אמר מילה
אני מרגישה שפשוט השאלתי את הרחם לבעלי ילדתי 4 ילדים ששתיים מתוכם לא אוהבים אותי לא יודעת עם אני צודקת לאן ללכת אין לי שום תמיכה כלכלית שמישהו מהמשפחה יכול לתת אתמול שוחררתי מבית חולים אחרי היתמוטטות עצבים שעלתה לי בבריאותי ושיתקה חצי פנים וגוף שלי שכרגע אני מתחילה שיקום ופיזוטרפיה בבקשה עזרו לי בא לי למות

שלום וערב טוב ,
אני בת 19 ויש לי חבר מזה 3 שנים.. כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה מעין פיצול אישיות כזה ..
הכוונה:רגע אחד אני הכי מאושרת עם בטחון עצמי בשמיים ..
ואחר כך אני רוצה להתאבד אין לי חברים חבר שלי לא וצה אף אחד לא אוהב אותי ..
והבעיה במצב הזה שחוץ מזה שאי אפשר לנהל חיים רגילים כך והבטחון העצמי שלי ברצפה.. אנשים מזלזלים בי וגם אני בעצמי .אני אנני יכולה לקבל החלטות נורמליות כמו האם טוב לי בזוגיות, או שלא..מה אני רוצה לאכול שיוצאים למסעדה.או איזה ארטיק בא לי ובמיוחד מי אני מה אני רוצה מעצמי ומהאחרים .. וכולי ..
האם זה נורמלי והאם צריך לבדוק זאת ?
תודה רבה והמשך סופ"ש טוב ..

שלום.

אני בחורה בת 27.
נראית טוב מאוד.

אני כל הזמן עסוקה בלהשוות את עצמי לאחרות- יפות ממני- עד שזה מכניס אותי לדכדוך של ממש.
האבסורד הוא שהתופעה החלה דווקא בשנים האחרונות בהן חל שיפור משמעותי במראה החיצוני שלי.
בשנות העשרה שלי הייתי מאוד לא יפה (בלשון המעטה), ובכ"ז ההופעה החיצונית לא הטרידה אותי כפי שהיא מטרידה אותי כעת.
ההשוואה והקנאה מביאות אותי למצב שבו אף פעם לא טוב לי עם עצמי. אני לא מצליחה לקבל את עצמי כפי שאני, על אף העובדה שאני נראית טוב יותר מרוב הבחורות שנמצאות סביבי. די בבחורה יפה אחת בסביבה כדי לערער לגמרי את בטחוני העצמי.
מאידך, אני לעולם לא משווה את עצמי לפחות יפות ממני ולא ומרגישה "עליונות" (על רקע חיצוני, כמובן) ביחס אליהן.

מה עושים?

תודה רבה,
רוני.

היי, אני בת 20... לא מזמן התחתנתי ואנחנו כבר מצפים לילד.
בעלי ואני היינו במערכת יחסים שנתיים לפני החתונה, שנתיים מדהימות ומלאות כל טוב ואהבה.
אבל תמיד הייתה שם בעיה שהפריעה לי, שממנה לא הצלחתי להעלים עין, שממנה כבר התייאשתי ובגלל שלא פתרתי אותה בהתחלה הפתרון רק נהיה יותר קשה עכשיו.
לפני שנכנסנו למערכת היחסים הכרנו רק דרך ימי שישי עם החברים, היינו משתכרים ומתמזמזים לנו בכיף, כל אחד בטוח שהשני לוקח את זה בתור סטוץ ולכן לא לוקח את זה צעד קדימה. באותו הזמן עברה בערך כשנה מאז שנפרדתי מהחבר הקודם שלי, הוא היה החבר היחידי שהיה לי עד אז, חבר מגיל 13 עד 16, ובהתחלה היחסים אתו היו טובים, כמו כל מערכת יחסים של נערים מתבגרים שבטוחים שהם מאוהבים, עד שמה שהביא לסופה היו קונפליקטים של האקס עם משפחתו שגרמו לו להתחיל להסתובב עם חבר'ה מפוקפקים, להשתכר, ואפילו להרים עלי יד מספר פעמים.
אחרי שנפרדנו הוא הפיץ עלי שמועות בכל העיר (ואנחנו גרים בעיר קטנה וזה נורא), הוא הכה אותי מספר פעמים שאחת מהן הוא הגזים בהחלט, הרגשתי מאוימת ומפוחדת, והצעד שעשיתי היה אולי המטומטם ביותר אבל לא חשבתי באותה התקופה, סיפרתי לחברים החדשים שהכרתי, כולל בעלי לעתיד, שהבחור אנס אותי והכה אותי באכזריות, הם דאגו לאיים עליו כדי שלא יתקרב אלי יותר. קיבלתי את מה שרציתי ושוב יכולתי להירגע ולחזור לחיים רגילים, שוב לא פחדתי לצאת מהבית. האמת הייתה שקיימנו יחסי מין בגיל 14 ביוזמת שנינו, קיימנו אותם במשך שנים עד שקרה מה שקרה, אבל הוא מעולם לא אנס אותי, אלא רק הכה.
השקר שסיפרתי היה כה חמור אבל גרם לתוצאות שרציתי עד כי שכחתי ממנו בהתחלה, אבל אחרי שנכנסתי למערכת יחסים רשמית עם בעלי לעתיד, וכעבור כמעט שנה שבה היינו ביחד ומאושרים והחלטנו לשכב, שוב העליתי את השקר הזה, הפעם בגלל החינוך שקיבלתי בבית והוא שלא מכבדים בחורות לא בתולות, הרגשתי שאם הוא יידע שעשיתי את זה מרצוני, הוא יחשוב שאני טיפשה ויזרוק אותי. גם אני התחרטתי על הטיפשות של גיל 14, אבל מה שעשיתי היה להעלות את השקר שוב.
אני אוהבת את בעלי יותר מכל דבר אחר בעולם, אני עושה בשבילו הכל, והדבר שהכי כואב לי בעולם זה לשקר לו. כיום, כשכבר התחתנו, ואני יודעת שאנחנו הולכים להיות עכשיו כל החיים ביחד, חיים מלאים באהבה ואושר, כשהוא העביר בי קצת חינוך מודרני ונתן לי להבין שזה לא באמת משנה והוא היה מקבל אותי גם בלי השקר הדפוק ההוא, אני מרגישה כל כך רע לחיות עם השקר הזה. ניסיתי להתעלם ממנו כדי שיישכח אבל בעלי שונא שנאה גדולה את האקס שלי, ובכל פעם שאנחנו הולכים ברחוב אני רואה את פניו עומדות להתפוצץ והוא מאגרף את האגרופים, הוא שונא וכועס עליו, ולי כואב לחיות עם שקר שסיפרתי לבן אדם שחשוב לי יותר מכל, שממנו מעולם לא הסתרתי דבר.

אני בן 21 חייל נמצא בחופשת שיחרור
לפני חודשיים עברתי דלקת חריפה בגב אשר הביאה בין היתר להקרנות לרגליים דבר ממש מלחיץ והייתי חרדתי,בתקופה הזאת הייתי ממש לחוץ ובדיכאון לא היבנתי בדיוק מה יש לי אבל זה עבר ומתי שזה עבר ביום אחד קמתי עם איבוד שמיעה ועם ציפצוף פיתהומי באוזן אחת אושפזתי השמיעה חזרה אבל מאז האישפוז אין לי חייים!
אני שומע רעש של מכשיר חשמל וחושב שזה טינטון שאני הולך לישון הראש מתפוצץ מהרעש סטטי כזה בתוך הראש. אני עכשיו מסיים בהדרגה קורטיזון לאחר טיפול של שבוע באישפוז בקורטיזון.
אני לא יכול לחיות כל דבר רעש של מכשיר מזכיר לי את הרעש מהטינטון אפילו שאין לי אותו אפילו סתם רעש סטטי מתי שיש שקט.
אני יכול להשתגע אפילו מרעש סטטי שלא שומעים כלום הכוונה רעש סטטי כזה אני בחרדות רק מחפש את הרעש לא יודע מה לעשות חשבתי לעשות לעצמי את הדברים הכי גרועים אני משתגע....

שמנו הרפז ועדן אנחנו תלמידות כיתה ח ואנו מישתתפות בפרוייקט מ"ולה שבסיומו עלינו להגיש עבודת מחקר בנושא שבחרנו:
האם יש קשר בין מצב נפשי בו שרוי אדם למצב הבריאותי פיזי
נבקשכם לענות על מספר שאלות שכתבנו:
1.האם באו אליך מטופלים אשר בעיקבות מצבם הנפשי(דיכאון,כעס וכו'....) חלו במחלות הנ"ל: סכרת, סרטן או לחץ דם גבוה?
2.האם אותם מטופלים הוגדרו כבעלי בעיות נפשיות חמורות?
3.האם היה הבדל בין נשים לגברים מבוגרים או ילדים?
4.האם טיפול פסיכולוגי מתאים או גישה חיובית שניתנו לחולה במחלה סופנית השפיעו עליו לטובה?
5.במה התבטא השינוי?
6.האם היה הבדל בין נשים גברים מבוגרים וילדים?
7. האם אנורקסיה, בולמיה או כל הפרעת אכילה אחרת היא דוגמא טובה להשפעה של מצב נפשי על מצב בריאותי פיזי?
8. האם ניתן להגדיר הפרעות אכילה כבעיות נפשיות חמורות?
9.האם יש הבדל בין נשים לגברים, מבוגרים לילדים?
10.האם לפי דעתך יש קשר בין המצב הנפשי למצב הבריאותי פיזי? במה הקשר מתבטא?

אנו מודות לכם על ההיתיחסות ומקוות לקבל את התשובות בהקדם האפשרי =]

אני גרה עם בעלי בבית של ההורים שלו, אנחנו כרגע מחפשים דירה להשכיר אבל עד אז, ההורים שלו לא מבקשים מאיתנו דבר. לבעלי יש אחות ולה יש חברה, החברה שלה כל הזמן באה לכאן ונשארת במשך ימים שלמים ואפילו שבועות.
בהתחלה הרגשתי אי נוחות קלה למראה ההתנהגות של ההורים שלו כלפיה לעומת כלפי, זאת אומרת שכשאני באה אני אפילו לא זוכה לבוקר טוב מהם אבל כשהיא מגיעה, הם אפילו טורחים לצאת מהחדר וצועקים בקולי קולות שהם שמחים לראות אותה והתגעגעו.
לא הייתה לי בעיה עם זה עד שזה נכנס לעוד היבטים של החיים.
למשל, קניות שאנחנו עורכים פעם בשבוע שצריכות להספיק לכל השבוע.
אף פעם לא טורחים להגיד לי או לבעלי מתי הקניות ולהזמין אותנו לבוא, כשאנחנו מבקשים לדעת הם אומרים שיגידו לנו ושוכחים. אבל אחותו ובמיוחד החברה שלה, מתגלים כחלק מאוד פעיל ולא מפספסות אפילו נסיעה אחת לכל מקום שהוא. הקניות הן על חשבון ההורים, וכשהחברה שלה מגיעה הביתה ולוקחת לעצמה כמות נכבדת של חטיפים ואוכל לחדר או שמה אותם בפינת המקרר ומודיעה שזה שלה ושאף אחד לא ייגע בזה, המצב מתחיל להרגיש לי מגעיל.
אני בהיריון, וזה מעולם לא הפריע לי עד שקיבלתי אחת מהרצונות החזקים האלה למשהו, שבמקרה זה היה יוגורט. אכלתי אותו ומסתבר שהיה שלה ולא ידעתי, זכיתי במשך ימים למבטים כועסים ואפילו כשפתחתי את המקרר ראיתי שמישהו שם את היוגורטים מאחורה, כאילו במטרה להחביא. לקחתי את זה מאוד קשה. היו עוד דברים שבהמשך רציתי אבל נמנעתי מהם, ובעלי עוד היה צריך להיכנס לוויכוח עם אימא שלו שלא הרשתה לו להוציא את המשכורת הצבאית שלו על שטויות ואמרה שיקנו לי בקניות אחרות, מה שלא קרה, ושוב קנו רק לה ולי היה אסור לגעת בזה ורק להסתכל ולהרגיש מאוד רע.
הבחורה היא שתלטנית גמורה בעניין האוכל ובכלל, יש מצבים שכל המשפחה יושבת לראות סרט ופתאום היא מחליטה שלא מתאים לה ודורשת להעביר ערוץ, והם עושים זאת. אני לא בן אדם כזה, לא רוצה אפילו להיכנס ולהיות כמוהה, אבל אני מרגישה שכאילו אף אחד כבר לא מתייחס אלי ולאף אחד לא אכפת.
לפני שלושה ימים קנינו קופסאת קורנפלקס שמאוד רציתי בכסף שלנו, לא אמרנו דבר ומה לא מפתיע, שהקופסא נגמרה אחרי שאכלנו ממנה רק מנה אחת, ובפירוש ראינו אותה אוכלת ממנה.
בעלי הציע שנשים על דברים מסוימים פתקים ונודיע שהם שלנו אבל אני לא רוצה להיות כמוהה ולהגיד "זה שלי ושאף אחד לא ייגע".
אני מרגישה מאוד רע עם זה, עוד יותר רע בגלל ההיריון שגורם לי לחשק הדפוק הזה לדברים וההרגשה הרעה ביותר שמתלווה כשאני לא מקבלת אותם ועוד יותר מזה, כשאני רואה אותם ולא מעיזה לגעת. יש לי בגלל זה הרבה ירידות ודיכאונות, אני משתגעת. ובעלי מתעצבן מזה וזה נגמר לא פעם בוויכוח וכעסים, היום זה כבר עבר את הסף וקיבלתי התקף עצבים, הלכתי לבכות בחדר ושוב רבנו, הוא קרה לי קנאית ואמר שאין לו כבר כוח להתמודד איתי. מה עושים? אני כבר אובדת עצות.

הי..בת 28..מבקשת להיתעץ...אני גרה עם הוריי ומשפחתי.בעיקרון יש לי הורים מאוד דואגים מהבחינה שיהיה תמיד מה לאכול ולשלם הכל...לא תמיד קל לי בבית ,מאז ומתמיד נאלצתי להיות מעין גורם מפשר ומגשר בסכסויכם בין הורים או אחים...גם הגיל וגם הרצון לעצמאות,שאני אכין לי ואכבס ולא אמי..וגם הרצון לשקט וליציאה לחיים משלי .הרצון גדול וככל שהוא גובר כך יש התנגדות בתוכי.אני חוששת,אני מתלבות,איך אשן לבד,איך אקום לבד מבחינת הרגשה..ברור שאני יכולה להזמין חברים מדי פעם אבל בשגרה זה יהיה נטו אני עד שאכיר מישהו ואגור איתו(אני ממש לא רוצה לגור עם שותפים),אין לי ספק או חשש שלא אסתדר ,מבחינת אוכל ,נקיון ותשלומים אני בטוחה שאצליח אבל רק הפחד של יהתנתק מהמשפחה גם אם זה לקצת וגם אם זה למטרה של פרטיות ועצמאות ומשהו חיובי שאני מאוד רוצה ולא נכפה עליי ובכל זאת זה משתק אותי ואינני מצליחה לעשות זאת.הלכתי לראות דירות ,גם אם יש דירה שרציתי היה לי קשה והמצאתי תירוץ....בקיצור אין לי האומץ..מה קורה כשמאוד רוצים אבל הפחד לצאת לחיים גדול?איך מתגברים..?
תודה

היי... רציתי להתייעץ אתכם בנושא קצת מוזר, אני מרגישה שהמצב דפוק לגמרי וקשה לי כבר להתמודד עם הדברים ואני רק נכנסת לדיכאון יותר ויותר.

החודש מלאו לי 19 ולפני חודשיים התחתנתי עם בחור בן גילי שאיתו הייתי במערכת יחסים מעולה במשך שנתיים. מה שהקדים את העניינים היה הריון בלתי צפוי שהתלוו אליו הרבה התלבטויות והחלטה לא קלה שבסופה השארנו את התינוק.
מלכתחילה האימא שלו הייתה נגד וכבר בנתה תדמית לא יפה בעיני, אני חייבת לציין שמטבעה, אימא שלו אישה מאוד לחוצה ואפילו כשהיא מדברת זה צריך להיות בטונים גבוהים ובנזיפות. עד עכשיו נאלצנו לגור אצלו בבית אבל עכשיו ההורים שלו קונים לנו דירה משלנו, אני יודעת שאנחנו צריכים להודות אלף פעם על שגרנו אצלם כל כך הרבה זמן מבלי לשלם על האוכל שאכלנו ועל חשבונות אחרים, אנחנו עוד יותר צריכים להודות על שהם קונים לנו דירה, אבל אני פשוט מרגישה זוועה.

המצב הוא שבעלי הוא הקטן מבין שלושה ילדים, ועוד כשהתחלנו להיפגש, ראיתי והבנתי גם מהסיפורים שלו שהיחס שהוא זוכה לו בבית זה יחס מגעיל. אחיו הגדול תמיד קיבל כל מה שרצה, ואחותו עוד יותר מכיוון שהיא גם הבת היחידה וגם יש לה עבר של אישפוזים ארוכים בשל מחלות נפשיות קשות שאפילו גרמו לה לנסות לשים קץ לחייה, אבל אליו אף פעם לא התייחסו, הוא לא זכה למילים חמות, מתנות ואפילו עזרה כספית כשהיה צריך, הוא היה בא לבית וגר פה כמו זר. מוקדם יותר בגיל ההתבגרות הייתה תקופה שהוא עבר לגור אצל חבר שלו והם עשו סמים, כעבור זמן מה הם נתפסו וגם שם הוא לא זכה להבנה אלא להרבה כעס על שמסתבר ודירדר את אחותו לנסות גם.

כיום כשהוא הראה להורים שלו שהוא כן נמצא כאן, בוויכוח הארוך שהיה לו איתם לגבי זה שיקבלו את זה שהתינוק שלנו נשאר ונקודה, הם התחילו יותר להתייחס אליו. אבל מצד אחר, גם לקח להם חודשים ארוכים לקבל את זה שיש להם אחראיות גם עליו ושהוא גם הבן שלהם וגם היחס שלהם נהיה עוד יותר מגעיל. אם פעם הם לא היו מתייחסים אליו בכלל אז היום הם כאילו לוחצים עליו להתבגר בזה שהם כל הזמן נוזפים בו וצועקים עליו, למשל, כשכולם משאירים כלים מלוכלכים בכיור איכשהו רק הוא, תמיד, זוכה לצעקות מכולם על זה שהוא מלכלך כל הזמן ובגללו הבית נראה מגעיל. אימא שלו לא מסכימה לעשות לו כביסה כשלאחותו, לחברות שבאות אליה, לאחיו ולשאר האנשים לא אכפת לה בכלל לעשות. הם לא רק שלא נותנים לו כסף, הם גם מכריחים אותו להוציא כסף על דברים כמו מאכל שהוא רוצה, בגד או אפילו תספורת, שזה דברים שהם משלמים עליהם לאחותו, אחיו ואפילו לפעמים לחברים שלהם. זה כל כך מעלה לי את הסעיף היחס הדפוק הזה שאני פשוט לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שהכי הרבה מהיחס הזה בא מהאימא במיוחד עם האופי הלחוץ שלה הוא מקבל ממנה צרחות כל יום! ואני רואה אותו נשבר ומתבאס מזה ורואה כמה המצב הוא לא נכון ולא הוגן, ואני מנסה לדבר איתו והתגובה היחידה שאני מקבלת ממנו.. המשך בהודעה הבאה

ביום ראשון יש לי ריאיון עבודה לעבודה פשוטה מאוד..אך פעם לא התקבלתי גם לעבודה בחנות בגלל שלא הצלחתי בריאיון עבודה כאשר המעסיק שאל אותי למה אני מצפה ממנו ומהעבודה בכלל ולא הייתה לי תשובה

אני בלחץ , אני לא יודעת מה יהיה, אני תמיד מפחדת מלדבר עם אנשים ושלא נדבר על ריאיון עבודה..אני פוחדת שאני גם לא יצליח בעבודה עצמה ,..אם אני לא אקלוט משהו ..
נמאס לי להיות כל כך לוזרית מטומטמת ומפחדת לדבר עם אנשים..
מה אפשר לעשות באופן כללי ..?טיפול פסיכולוגי יכול לעזור?

אני בטיפול אצל עובדת סוציאלית קלינית שרק לפני מס' שבועות הבנתי שהיא עובדת סוציאלית ע"י חיפוש באינטרנט פרטים עליה, לפני חשבתי שהיא פסיכולוגית קלינית, הטיפול הוא דרך קופת החולים.שאלתי היא אני מטופלת כבר שנה וחצי והמטפלת שלי אומרת שיש לי אוסידי, אך יותר מחשבתי לא הרבה טקסים עם בכלל, יותר בדיקות חוזרות מול רופאים ומחשבות טורדניות על אלימות, אני מרגישה שהטיפול ניתקע בכך שהיא אומרת שהיא לא נביאה והיא לא יודעת עם יהיה שיפור, ויכול להיות שזה כימי במוח. אך מתוך מחקר אישי שלי באינטרנט אני מבינה שאפשר להגיע לפיתרון ע"י טיפול CBT, היא עזרה לי מאוד עד הלום אך אולי עדיף איש מקצוע בבעיה שלי כי אני מאמינה שישי פיתרון. איזה טיפול עדיף, כמובן שאשתף אותה בהחלטתי, איזה מטפל עדיף האם פסיכולוג קליני או מטפל ב- CBT?

תודה מראש
שיר

שלום אני נינה גרושה כמעט בת 30 עם ילדה, אני נאה ומושכת וסקסית לפי מה שאומרים. נרשמתי לאתר הכרויות בכדי ליצור קשרים עם גברים אני מוצאת את עצמי במפגש וגם אחריו כך שהגבר כל רצונו זה לשכב איתי, אני לא מתלבשת חשוף לא רומזת או מנסה לרמוז שום דבר וזה מאוד מפריע לי. זה מחמיא שגבר רוצה גם לשכב איתך אבל זה תמיד מתבסס רק על סקס. מה אוכל לעשות להגיד או לא יודעת מה... אוסיף רק שאני אומרת לפני הכל שאני רוצה קשר רציני ולא מחפשת הרפתקאות אשמח לתגובה