פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

המושג הזה לא מוכר לי.
היכן נתקלת בו? באיזה הקשר הוא נאמר?

יאיר.

שלום לך,

ניתן ממש לשמוע כמה כאב יש בדברייך...
את בחורה צעירה, בת 25, ונדמה שחייך, ממש חיי היומיום שלך, מלאים בכל כך הרבה עצב ובדידות.
את מתארת שאת לא מרוצה מהעבודה הנוכחית שלך, שהמשפחה שלך לא תומכת, את מרגישה הרבה בדידות. נשמע שכרגע לפחות, אין תחום אחד בחייך - עבודה, משפחה, חברים - ששם את מרגישה טוב, ששם את מרגישה רגועה ובטוחה.
יש הרבה מצוקה ואי שקט, הרבה בדידות וצער. כמה קשה זה לחיות ללא שמחת חיים.
אני מבין שבעבר הלכת לפסיכולוגית והרגשת שהיא לא מבינה אותך. אינני יודע מתי זה היה, אך לצערנו, גם זה יכול לקרות לעיתים.
אני כן הייתי רוצה לעודד אותך לתת צ'אנס נוסף לטיפול, ובעצם לתת צ'אנס נוסף לעצמך, כי נראה לי שקשה מאד להתמודד לבדך עם כל הקשיים שתיארת.
לכן אני ממליץ לך בחום לפנות שוב לטיפול, לטיפול פסיכולוגי דינמי (אינני יודע אם כך היה בעבר). בטיפול שכזה יהיה לך את המרחב והזמן להשקיע בעצמך, לשאוב תמיכה ועידוד, וביחד עם הפסיכולוג/ית תוכלי גם לחשוב על התמודדות שתהיה יעילה יותר עבורך עם המציאות המאד לא פשוטה שאת חווה כעת.

תני לעצמך את ההזדמנות לטיפול,
טפלי בעצמך.
את ראויה לכך.

יאיר.

חרדת נטישה, יש לנו משפחה קטנה , אבי לפני שנה וחצי התאבד בן 89 היה במותו , מאוד אהבתי אותו, ניצול שואה, הוא הקים את מדינת ישראל, מאז אני חרדה שמשהו יקרה למשפחתי, לא פעם אני חושבת שאחי רוצה לנתק את הקשר איתי, גם לו יש בעיות קשות ובמיוחד לאחר שפוטר מעבודתו וקשה לו להתקיים. יש לי אחיין אחד שחי עם אמו, הוא נוסע לחו"ל ואוהב את החיים לא פעם אני חרדה שמשהו יקרה לו

שלום לך,

אני שומע שאת כעת בתקופה מאד עמוסה בחייך - פיזית ונפשית. הטיפול באמך המזדקנת, הפרידה מאביך, יחסייך המורכבים עם אחיך...ובתוך כל זה יש לך את החיים שלך. כפי שציינת, את עובדת, לומדת וגם צריכה לטפל בכולם - בו זמנית. נדמה לי שאת נמצאת גם במצב שבו מה שלא תעשי - אם תתנהלי כך או אחרת ביחס לאמך, או לאחיך, או אפילו ביחס לעצמך למשל - לא תרגישי טוב עם מה שאת עושה. משהו תמיד ירגיש לך לא בסדר מספיק, לא טוב מספיק. כך שאני שומע שאת במצוקה מאד גדולה, וכי הנטל על כתפייך הוא רב עד מאד.
במצב הזה, אני יכול להמליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי עבורך, עבור עצמך. אני שומע מדברייך עד כמה את זקוקה לטיפול, למקום ולשעה שתהיה רק בשבילך, עבור הצרכים שלך. מקום לנוח, לעבד את כל מה שאת עוברת, ולשאוב ממנו כוחות להתמודדויות שלך עם המציאות המאד לא פשוטה שכעת את חווה בחייך.

אגב, בדיוק אתמול קראתי במוסף ה"הארץ" כתבה בדיוק על מה שאת עוברת. על הקשיים שחווה מי שמטפל בקרובים לו.

בהצלחה,
יאיר.

למה לא עונים?

שלום לך,

אני מבין מדברייך שאת בת 18, ושנבהלת מאד מתוכן הפנטזיה שלך. אני גם שומע שזה מאד מטריד אותך, וגורם לך להרגשה רעה. כתבת שאת מרגישה כמו גבר סוטה, רעה ומלאת ייסורי מצפון. את שואלת האם זה "נורמלי" או "לא נורמלי".
זו באמת סוגיה מסובכת מאד.
מצד אחד - מבחינת החברה - נכון, ישנן מוסכמות ונורמות של חשיבה והתנהגות, יש דברים שמקובלים יותר לחשוב עליהם ודברים שפחות.
מצד שני, לגבי עולם הפנטזיה האישי, הפרטי, שיש לכל אחד - קשה לומר אם יש שם משהו שהוא "נכון" או "לא נכון", הרי בדיוק כך שמו - עולם הפנטזיה. כל אחד והפנטזיות שלו (מיניות, תוקפניות וכו'), גם אם הן מקובלות יותר או פחות.
מצד שלישי, חשוב כמובן לזכור, שיש גם הבדל משמעותי בין עולם הפנטזיה לבין עולם המציאות.
מצד רביעי, בהחלט עולות כמה שאלות נוספות בהקשר הזה - מה יחסך אל הפנטזיות שלך, מדוע את מפנטזת על מה שהוא מפנטזת, מתי זה קורה לך, מדוע דווקא באופן הזה, האם זה משהו חד פעמי או שמלווה אותך הרבה זמן, מה זה אומר עבורך, מה משמעות הפנטזיה עבורך, האם זה מטריד אותך או לא, ועוד ועוד.

מכיוון שאיננו מכירים כמובן, אינני יודע לומר לך מדוע את מרגישה כפי שאת מרגישה, אבל אני כן שומע עד כמה זה מטריד אותך. אם את מוצאת שזה לא נותן לך מנוח ושאת לא שקטה לגבי זה, אני יכול להמליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לברר את העניין הזה בעזרה ובתמיכה של איש מקצוע.

בברכה,
יאיר.

היי לילי,

אני שמח לשמוע על הקשר החדש, אני גם שומע כמה את חוששת ודואגת לגביו. לכאורה (ורק לכאורה, כמובן) זה נשמע פרדוקסלי - במהלך התקופה שבה את נמצאת בזוגיות עם מישהו שאת מאד אוהבת, בדיוק אז ובו בזמן, זה דווקא מגביר אצלך איזשהו חוסר שקט פנימי, משהו לא רגוע בך מבפנים.
את כותבת שאת מאד חרדה שתיפרדו, וזאת בגלל כל הניסיונות הכושלים שהיו לך עד כה. ניתן לומר במילים אחרות שאת בעצם מאד חוששת מפני העתיד בגלל חוויות העבר שלך. בין לבין, את מציינת גם שאת חשה חוסר ביטחון וצורך בתלות בחבר החדש. כך שבאופן כללי, נשמע שהחוויה של "להיות בזוגיות" עבורך היא מאד מורכבת ולא פשוטה. מעורבים בה רגשות של אהבה, אבל בד בבד גם של חוסר ביטחון, חרדה ותלות.
אני יכול להמליץ לך לילי במקרה הזה לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי. בטיפול שכזה יהיה לך את המרחב הבטוח בו תוכלי לברר את החוויה הזוגית שלך לעומקה, מה זה אומר בשבילך "להיות בקשר"? על כל המשמעויות שיש לדבר וההשלכות שיש לזה על חייך. בעזרת הפסיכולוג/ית גם תוכלי לחשוב יחד על דרכי התמודדות שיהיו טובות יותר בשבילך, כדי שאת תרגישי טוב יותר בקשרים שאת יוצרת.

בהצלחה,
יאיר.

שלום מדלן.

קודם כל, אני מאחל לך שהניתוח יעבור בשלום, וכך גם התקופה שאחרי.
נשמע שגיבשת עמדה לגבי הנקודה האם לספר לחברותייך אודות הניתוח שאת עומדת לעבור או לא. יחד עם זאת, זו החלטה קשה, ונדמה לי שאת עוד אמביוולנטית לגביה. בעצם את כותבת שמצד אחד, לא לספר לחברותייך - זה מקשה עלייך מבחינות מסוימות. מצד שני, נשמע שגם להישאר עם זה לבד - גם זה קשה.
אני חושב שמה שחשוב כאן זה לפעול על פי מה שאת מרגישה, לעשות את מה שמרגיש לך נכון עבורך. אמנם, הכל זה באופן יחסי, הרי אין כאן "פתרון" במאה אחוז, לכל החלטה שלך יש יתרונות וחסרונות, אבל תנסי לראות מה בכל זאת, אחרי שקלול ההשלכות האפשרות של כל החלטה, מה בכל זאת מרגיש לך נכון יותר.
אוסיף עוד במאמר ממוסגר, שבכל מקרה, נדמה לי שלא כדאי לעבור דברים כאלו לבדך, ההתמודדות היא לא פשוטה. לכן אני מקווה שיש לך דמות קרובה, שאת מרגישה מספיק פתוחה, נינוחה ובטוחה איתה (גם אם זאת לא מישהי מחברותייך), כדי לחלוק איתה את מה שעובר עלייך, ולהיעזר בה.

רק בריאות,
יאיר.

היי תמר,

לפי מה שתארת, האבחונים שלך אמורים להיות בפנימיה (בתיק הטיפולי שלך, בארכיון או משהו מעין זה). את יכולה לפנות אליהם בבקשה, ולברר היכן הדברים מצויים כעת, בתקווה שאמנם זה נשמר כמו שצריך.
במידה וגורם כלשהו יפנה היום בבקשה לקבל את התיק שלך מהפנימיה, את צריכה כמובן לחתום על ויתור סודיות. אם את חותמת על טופס זה, פירושו של דבר שאת מסכימה שלאותו הגורם תהיה גישה לחומר הטיפולי שיש בפנימיה אודותייך. אם לא תחתמי על טופס ויתור הסודיות - לא אמורה להיות לאף גורם מחוץ למסגרת הפנימיה גישה לחומר זה.

בברכה,
יאיר.

אני מצפה לתגובה ,למה דילגתם עליי?!

שלום לך,

נשמע שיש הרבה סבל בחיים שלך, ושזה נמשך כבר שנים ארוכות.
את מתארת שאת סובלת, לא יכולה לחייך, שאת מקבלת "מכה" אחרי "מכה".את מוסיפה וכותבת שעכשיו, כשאת בשירות לאומי, אז כל הזמן אנשים בסביבה פוגעים בך, עוקצים אותך, ושאת מרגישה כמו בדיחה מהלכת שם. זו הרגשה מאד קשה.
בנוסף, את מציינת שכבר אין לך חשק לאכול ושרזית המון מתחילת השירות, ושיש עוד הרבה סיבות להרגשה הזו שלך.
נשמע לי כמו ימים מלאים בכאב ובסבל. אילו חוויות קשות את עוברת.
לאור מה שתארת, אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לעצור רגע, להבין מה קורה לך, למה זה קורה לך, וביחד עם הפסיכולוג/ית שלך לחשוב כיצד תוכלי להתמודד טוב יותר עם מה שקורה לך, כי כרגע המציאות שלך היא מציאות של סבל רב.
את יכולה לבדוק האם ניתן לעשות זאת גם במסגרת השירות הלאומי, או לפנות באופן אחר (דרך הקופה, או באופן פרטי).

בהצלחה,
יאיר.

שלום יקרה !
לא יכלת לתאר את זה יוצר טוב.החוסר במהוגר אחראי תומך שימלא וממלא את המחשבה והאכזבה. אני בטיפול חמש שנים וכיום המטפלת היא הדמות אני שונארת את התלות אבל זה ממלא אותי .גם אני עסוקה מאד ורק עכשיו מתחילה מעט מעט חברויות הלואי היה לי פתרון .המטפלת שלי טוענת שאני צריכה להשלים עם האין ולא יהיה יותר אמא. מאחלת לך שלך זה יהיה יותר קל מאשר לי .בכל אופן מנסיון שלי זה פשוט נודד.מאחלת לך יחסים שיוויונים וממלאים

שגם אצלך זה ככה כי אני יודעת כמה זה קשה. תודה, מאחלת גם לך רק טוב. אם תרצי אפשר להתכתב במייל על הבעיה המשותפת גם מבלי להזדהות, זה יוכל לעזור לשתינו.

איך נעשה את זה?
אני בטיפול דנמי כבר חמש שנים

רק צריך אישור של מנהל הפורום. אפשר כמובן גם לפתוח מייל חדש כדי לא להזדהות

להתכתבות מחוץ לפורום,תודה.

אם זה עדיין רלוונטי תשלחי גם את :) תודה.

אני אשלח ליאיר להשתמע

היי ליה,

אני שומע שאת נמצאת במצב מאד לא פשוט, שנמשך כבר לא מעט זמן. כשקראתי את מה שכתבת, חשבתי לעצמי שמצד אחד כתבת שאין לך חברים מתוך בחירה. מצד שני, את נוטה להיקשר לאנשים הלא נכונים כפי שתיארת. אז קצת נותרתי מבולבל, ושאלתי את עצמי האם את רוצה להיות בקשר עם אחרים או לא? נדמה לי שהמצב סבוך. נראה כי התחום של קשרים בין אישיים בכלל וקשרים יותר אינטימיים וקרובים בפרט - נוטה להיות מאד מסובך ומורכב עבורך.
את כותבת שהמחשבות האלו סביב קשרים וסביב מושא הקשר מעסיקות אותך מאד. שלמרות כל עיסוקייך, המחשבות הללו מלוות אותך כמעט 24/7, מתישות אותך ופוגעות בריכוז שלך ובמטרות שאת מציבה לעצמך. אני שומע גם שהיית מעוניינת שהדברים יראו אחרת, שחייך יראו אחרת בהיבט הזה.
לאור זאת ליה, אני יכול להמליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי. טיפול מסוג זה הוא בדיוק המקום לנסות ולהבין בשביל עצמך מדוע זה כך, למה זה קורה לך? מה המשמעות של קשר קרוב עבורך, כיצד את תופסת "הדדיות"? מה זה אומר בכלל בשבילך "להיות בקשר עם מישהו/י"? ועוד ועוד שאלות וסוגיות בתחום הזה. נראה לי שיש הרבה דברים סביב הנושא הזה שכדאי לך לברר בשבילך, ומשם תוכלי גם לבדוק בטיפול כיצד תוכלי להתנהל קצת אחרת, באופן שאת תרגישי יותר טוב, שיהיה יותר יעיל עבורך.

בהצלחה,
יאיר.



בהצלחה,
יאיר.

אף פעם לא חשבתי על הנקודות שהעלת. הבטחתי לעצמי לעשות לזה סוף בקרוב.
שיהיה שבוע טוב! :)

אני כל כך מזדהה איתך ומסתבר שאני לא היחידה, אני גם מרגישה תלות בפסיכולוגית שלי ואני ממש אובססיבית לגבייה ורגישה אלייה ולכל מבט או פיפס שהיא אומרת. אני יכולה לקום באמצע הלילה ולחשוב עליה את יודעת...,אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייה ועל מה שאני רוצה שהיא תעשה לי ואני סובלת,אני מאוכזבת כי זאת רק אשליה וזה לא קשר אמיתי ונורמלי, אני תלויה בה יותר מידיי עד שיוצאת לי הנשמה אבל זה הגיהנום הכי יפה בעולם,אני מאוהבת.

וואו. לא ציפיתי שכל כך הרבה יעידו שחוו את זה . שותתי ברשת וקראתי על עוד הרבה מקרים כאלה. בטח גם אתן אומרות לעצמכן-יופי, לפחות אני לא היחידה עם השריטה הזו.. זה עצוב לדעת שעוד מישהי חווה את הכאב הזה אבל גם מנחם שאולי את לא כל כך חריגה.
יאיר- תודה רבה. אשלח לך במייל את הכתובת.

שלום אייל,

כמה אכפתיות ודאגה יש בדברים שאתה כותב. אני מבין שהאיש שפגשת כמעט ולא יוצא מהבית ב-20 שנה האחרונות. האם אתה מתרשם שהוא שרוי במצוקה? שהוא היה רוצה לצאת, אבל נמנע מכך מכל מיני סיבות? האם ההסתגרות שלו פוגעת בו, בבריאותו? במידה ואתה מתרשם שיש צורך לטפל באיש, ושהוא אכן שרוי במצוקה, ניתן ליצור קשר עם שירותי הרווחה במקום המגורים שלו, לספר להם על כך ולהעביר זאת לטיפולם. אפשרות נוספת ואולי טובה יותר - כתבת שהוא מרגיש בנוח לדבר איתך על הכל. אולי תוכל לשכנע אותו לאט לאט לפנות לטיפול, או להסכים לקבלת טיפול. במקרה זה, ניתן לדוגמא להזמין רופא הביתה (אולי אף את רופא המשפחה שלו) והוא כבר יוכלו להפנות זאת להמשך טיפול של השירותים הסוציאליים של הקופה.

בהצלחה,
אני בטוח שעם האיכפתיות והאהדה שלך תמצא את הדרך הנכונה ללבו.

יאיר.

היי דנית,

מתנצל על העיכוב בתשובה.
אני שומע שאת נמצאת במצוקה מאד גדולה, שהזוגיות שלך נפגעה מאד. את מתארת מצב של משבר בזוגיות, מצב שבו יש פער גדול בין הציפיות שלך, העמדה שלך כאישה לגבי חיי הזוגיות שלכם לבין התנהגותו של בעלך. כתוצאה מזה, מתעוררים הרבה מריבות וקונפליקטים ביניכם. ציינת אפילו שהדברים הגיעו עד כדי כך, שאת מעדיפה שהוא יעזוב, מאשר להמשיך ולחיות ככה.
בעלך נוהג לראות פורנו, ולך זה מאד כואב. יוצר מזה, נשמע שאת נשארת לבד בעמדה הזו, שאת לא מוצאת בבעלך - פרטנר לעבוד איתו על זה. זו חויה קשה בפני עצמה.
האם את מרגישה ככה גם לגבי תחומים אחרים בזוגיות שלכם? האם היחס שלך אליו השתנה לאורך השנים?
אגב, לגבי התנהגותו, לא היו ברורים לי כמה דברים - באיזו תדירות הוא נוהג לצפות בפורנו, האם זה רק בלילות, האם זה ברמה של התמכרות ממש, כלומר האם הוא עושה זאת כל יום (או כל לילה), למשך שעות רבות, האם זה פוגע בתפקוד היומיומי שלו, האם זה בא על חשבון דברים אחרים בבית וכדומה.
אני כן שומע שזה לא נותן לך מנוח, גורם לך לאכזבה, לכעסים. את כותבת שזה ממש פוגע בבריאות שלך. כאמור, זה בא גם על חשבון חיי הזוגיות והאינטימיות ביניכם, ולאט לאט יש התרחקות ביניכם (למשל, כתבת שאת הולכת לישון והוא כמעט תמיד נשאר ער עד מאוחר כדי לצפות בזה).
יש הרבה כאב, דנית, בדברים שכתבת.
לכן במצב הזה, אני יכול להציע לך כמה אפשרויות -
האחת, לשבת עם בעלך לשיחה פתוחה על כך. האם ניסית לדבר איתו על הנושא? לא בצעקות ומריבות, אלא פשוט לשבת ולדבר. להסביר לו את מה שאת חווה ומרגישה מצדו, לשמוע מה דעתו בעניין, ולבדוק אם איכשהו אתם יכולים להגיע איכשהו לעמק השווה סביב זה.
השנייה, אם את מתקשה לערוך שיחה כזו לבדך, את יכולה לפנות גם לטיפול זוגי, שכן הבעיה היא לא רק אישית שלך, אלא של הזוגיות שלכם. (אגב, בהקשר הזה, אציין שישנם פסיכולוגים המטפלים גם בהתמכרויות. התכרות למין ולפורנו היא אחת מהן).
האפשרות השלישית, היא במידה וגם הטיפול הזוגי לא מתאפשר מכל סיבה שהיא, אני ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי פרטני עבורך. את הצלע בזוגיות שחווה הרבה כאב, מצוקה ותסכול בזוגיות, ולכן כדאי שיהיה לך מקום בטוח, ליווי ותמיכה נפשית על מנת להמשיך ולהתמודד עם המציאות הלא פשוטה בכלל, שאת מתמודדת איתה היום.

בברכה,
יאיר.

ראשית תודה רבה על התיחסותך .
אנסה להוסיף עוד כמה דברים שתתקבל תמונה ברורה יותר...
אחד... את ״התחביב״ של לצפות בפורנו גיליתי במקרה עוד לפני החתונה אני זוכרת שראיתי את זה לקח לי כמה ימים להרגע ממש בכיתי ממש בכי כמו אבל ...
במשך כמובן שזה קרה עוד הרבה פעמים ... וכמובן הרבה ליליות ללא שינה...
לפי מה שנראה לי בעלי מכור מגיל צעיר מאוד לפורנו ולאוננות ....
לא שזה מקל עלי הידיעה הזו...
וכן, יש תקופות שזה יכול להיות יום אחרי יום כמובן שזה לרוב בלילה שאני הולכת לישון ...
ויש תקופות שאני לא מרגישה לא יודעת מתי הוא עושה את זה אבל יודעת שעצם העובדה שלא קימונו יחסי מין למעלה משבוע אז סבירות גבוהה שהוא כבר סופק ממשהו ...
כן , לאורך השנים ותמיד בעדינות כמו ללכת על ביצים סיפרתי ופתחתי בפניו עד כמה זה מפריע לי ולבריאות שלי.
הוא טוען שסה משהו אישי שלו ואל לי להתערב בזה כל הגברים עושים את זה ואני לא יודעת .
ניסינו לקחת טיפול זןגי אבל הרושם שנשאר אצלי שבעלי עשה מיזה צחוק סיבב את המטפלת לא מספיק נגענו בנושא המיני ולא יצאתי שבעה או מרוצה מהטיפול שערך כ 20 מפגשים בינהם אני לבד וגם הןא אולי 3 פעמים לבד ...
זה היה מיזמן לפני שנתיים שום דבר לא השתנה בעקבות הטיפול .
חוץ מיזה שחשבתי להתגרש והיא קצת עודדה
הסיבה היחידה שאני עדיין נשואה זה פשוט כזה דבר
כאשר המצב מגיע לקצה של הקצה פתאום הןא מקבל רגלים קרות ומתחיל להתחנף וזה תופס לשבוע שבועיים גג...
אחרי זה הוא שוכח וממשיך בשלו.
באופן כללי התפקוד של בעלי כאבא הוא לדעתי כושל
כל השנים וגם היום הוא היה מרוכז בעצמו בלבד מה שמשאיר אותי אמא פצועה לטפל בילדי אבל בכל הכוח שניתן .
אני מאוכזבת ממנו
העבודה תפסה מקום ראשון משפחה נישארנו מאחור
קודם הוא אחר כך אנחנו

ככל שהזמן עובר אני מנסה לדבר לעצמי להרגיע את עצמי אבל המחשבות יותר חזקות מהכל ....
באמת שאני חסרת אונים דווקא לא פעם הצעתי ללכת לטיפול נוסף אבל מסרב בתוקף ...
זהו עוד קצת מהכאב נשפך
אני צריכה אומץ אני צריכה כוח
כשאני איתו אין תמיכה אין עידוד
הוא הכי טוב והכי מוצלח
והילדים שלו בשר מבשרו קשה לבעלי לקבל אותם כפי שהם מאחר והם לא מוצלחים( בלימודים ) כמוהו ..
אבל ילדים טובים ולא עבריינים
שאלתי את עצמי לא פעם ואמרתי גם בעדינות מה עשית בשביל זה...
אבא שבמקום לעודד את הילד שלו ולהראות לו בסבלנות את הדרך עושה ההפך כואב לי הלב נישרף ממש נישרף
בעודי כותבת את השורות הנל אני עצובה ובוכיה
מאחר ואני נשואה ומרגישה בודדה .

היי דנית,

התמונה אכן קצת יותר ברורה כעת, ועוד יותר כואבת...
את מתארת שאת אמא פצועה, שנשארת מאחור, חסרת אונים, ללא תמיכה וללא עידוד.
את בודדה, עצובה ובוכיה. כמה עצב וכאב יש בדברייך, דנית, כמה קשה לחיות חיים משפחתיים וזוגיים שכאלה.
אני מבין שניסית כבר לשוחח איתו ישירות ובאמצעות הטיפול הזוגי - ללא הצלחה מרובה בשני המקרים. במקרה הזה, אני ממליץ לך עוד יותר בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי פרטני עבורך. בדיוק בגלל מה שכתבת - כדי שיהיה לך מקום ממנו תוכלי לשאוב תמיכה ועידוד, כדי שלא תהיה לבד בהתמודדות הקשה שלך עם חיי הזוגיות שלך.

אני מקווה שעוד תמצאי את ההזדמנות עבורך דנית,
את ההזדמנות לטפל בעצמך.
את ראויה לכך.

בהצלחה,
יאיר.

אכן אנסה לעשות כדבריך .
מודה לך על הזמן שהקדשת לי.

אין על מה, דנית, בשמחה.
אם תצטרכי עוד עזרה בהמשך - הדלת פתוחה.

יאיר.

היי עומר,

כשקראתי את מה שכתבת, חשבתי לעצמי כמה קשים הם ייסורי האהבה...כמה מילים נכתבו על כך, ואתה מוסיף ומתאר במילים מאד חיות את החוויה הכל כך מיוחדת הזו של רגש האהבה, ועוד יותר מזה, איך מרגיש לב שבור...
נדמה לי שבמובן מסוים, זה כמעט בלתי נמנע לגבי אהבה בין שני אנשים. אז באמת מה עוד נותר לעשות?
נשמע שאתה מאוהב עד כלות, ואילו הבחורה מעוניינת כרגע להיפרד, להיות לבד, ולחשוב קצת על דרכה בחיים, מה היא הייתה רוצה לעצמה. אתה היית מעוניין להמשיך מהנקודה שבה התחברתם, ואילו היא מעוניינת בפסק זמן כרגע.
בין האפשרויות שאתה מציין, יש את "לוותר" או "להילחם". אלו שתי אפשרויות שכל אחת מהן נמצאת בקצה אחר של טווח האפשרויות, או כך או כך. מעניין אם אפשר יהיה למצוא דרך ביניים. לדוגמא, אני לא בטוח שאם אתם עכשיו בפסק זמן, זה בהכרח גם אומר שאתה מוותר עליה. לחילופין, אני לא בטוח ש"להילחם" עליה, זה מה שישכנע אותה שמוטב לכם להיות ביחד כבר עכשיו וכל הזמן...אין כאן הרי פתרון שהוא "נכון" לעומת פתרון "לא נכון".
תנסה אולי לקחת גם קצת זמן לעצמך, לחשוב מה אתה מרגיש כלפיה, וכשתצליח לנסח את זה לעצמך, שתף אותה ברגשותיך. מעבר לזה, אני מניח שזה כבר יהיה נתון להחלטתה ולבחירתה.
ואולי אולי אולי...עם כל הכאב שאתה חש כרגע...ומכל החוויה הזו, איך שהיא לא תסתיים, בעתיד....אולי עוד יצא משהו חיובי...אולי...
הרי איך אמר ברי סחרוף? "לב שבור הוא לב שלם...".

אני מאחל לך עומר איחולי החלמה מהירה ללבך,
עם תקווה שהסיפור יסתיים עבורך כפי שאתה מבקש לעצמך.
יאיר.

היי טלי,

אני מתנצל על העיכוב בתשובה.
אני שומע את ההפתעה שלך מכך שבתך מגלה או מתנסה בתחום המיניות, באופן שבו היא חשבה לעשות זאת (סקס טלפוני). אני גם מבין את התגובה שלך, כאמא מעורה ועירנית, שלפתע נחשפת לצד הזה בעולמה של בתך.
חשוב לזכור, שבגיל הזה (אפילו עוד לפני) נערים ונערות בגילה אכן מגלים, מתעניינים ואף מתנסים באופנים שונים במיניות שלהם. כל אחד כפי אופיו ואישיותו. יש בזה משהו מאד טבעי, לגיטימי, אבל - וזה אבל חשוב מאד - גם מאד בוסרי. תפיסת המיניות של נערה בת 14 אינה דומה כלל לתפיסת המיניות של בחורה בת 24.
בפער הזה שבין ההתנסות הטבעית שלה, הרצון הטבעי שלה להתנסות, לבין התפיסה וההבנה שלה את עולם האינטימיות, המיניות, הדימוי העצמי שלה, הקשרים והחברויות שהיא יוצרת - כאן זה בדיוק המקום של ה"מבוגרים" - שלך, של גיסך - לתווך לה את הידע הזה, את החוויה הבוסרית הזו, לייעץ ולהדריך אותה, לשמש לה מעין "מורה נבוכים", גם אם נדמה (וזה אכן רק נדמה לנו) שבגיל הזה הם כבר יודעים הכל על מין.
לאור זאת, אני יכול להמליץ לך טלי, לשבת עם בתך לשיחה פתוחה וכנה, לגבי חוויית המיניות בשלב זה בחייה. לברר איתה איך היא מרגישה, מדוע היא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת, מה התפיסה שלה לגבי יחסי חברות ויחסים יותר אינטימיים. את יכולה לעשות זאת, או כל מבוגר אחר בסביבתה, שהיא מרגישה בטוחה ונינוחה איתו, חשוב שזה יהיה מישהו שהיא תרגיש בנוח איתו, לשוחח ולהקשיב.
אם מסיבה כלשהי, את מרגישה שאת מתקשה לעשות זאת (שאין לך את הכלים, את הידע וכדומה), תוכלי לפנות לפסיכולוג שעובד עם נוער וילדים לצורך קבלה של 'הדרכת הורים' בתחום זה.

בהצלחה,
יאיר.

שלום שרית,

את שואלת מה יכולות להיות הסיבות למצב שאת מתארת, שבו בתך לא מביאה הביתה את הבחורים איתם היא יוצאת? מאחר ואינני מכיר את בתך, קשה לי לענות על שאלתך זו. כל דבר שאומר, יהיה בגדר הנחות והשערות. אז מצד אחד, אני מניח שבמקרה הזה השערותיי טובות כהשערותייך. מצד שני, למה להישאר רק בתחום ההשערות? האם ניסית לשוחח איתה פעם על כך? אם הדבר מעסיק אותך, אני ממליץ לך לשבת לשיחה פתוחה וכנה עם בתך, וכך תוכלי לשמוע ישירות ממנה אודות מדוע היא פועלת כפי שהיא פועלת.

בברכה,
יאיר.

אותי האמת זה לא מעסיק, אך את בן זוגי מאד. לדעתי בגיל הזה זה טבעי שלא מביאים הביתה דייט, לפני שהוא מתגבש לרציני. בזמנו כששאלתי היא אמרה לי שהיא מתביישת להביא הביתה. לגבי העניין שעדיין לא היה לה קשר ארוך, גם זה נראה לי עדיין לא מדאיג בהתחשב בגילה, אך גם פה בן זוגי מודאג. לכן באופן כללי מבלי להכיר את הדמויות הפועלות, האם אלה מצבים טבעיים ונורמליים לדעתך לבלורה בגיל הזה? המון תודה.

היי שרית,

אני מודה שעל פניו, מהתיאור שלך, זה אמנם נשמע כמו התנהגות טבעית של בחורה צעירה, שיוצאת ומבלה. בכל מקרה, אם בן זוגך מודאג, אני מניח ששיחה פתוחה בינו לבין ביתך יכולה אולי להבהיר קצת את המצב ואולי גם להניח מעט את דעתו.

יאיר.

למה אתם לא עונים???

שלום לך,

אני שומע את דברייך. את כותבת שאת סובלת מדימוי עצמי נמוך, דבר שמלווה אותך מילדות ועד היום. אני גם שומע שאת עסוקה בחיפוש אינטנסיבי כל הזמן אחרי "עדויות" או "הוכחות" לכך מהסביבה שלך. מהפסיכולוגית, מההורים, האחים, חברים וכדומה. את מחפשת אישורים להרגשה שלך, אבל גם כשאת מקבלת חיזוק (למשל, מהפסיכולוגית שלך) - זה לא עוזר, מכיוון שאת לא מאמינה לה. את שואלת גם מה כדאי לך לעשות כדי לבדוק מי צודק ומי טועה, ה"עדות" שלו מי אמינה ושל מי לא. נדמה לי שהחיפוש הזה שלך - אין לו סוף...
לאור זאת, הייתי רוצה להציע לך משהו אחר. במקום להפנות את כל האנרגיות והמחשבות שלך החוצה, כלפי אנשים מבחוץ - מה הוא חושב ומה היא חושבת עלי - נסי להפנות אותם פנימה. תתבונני פנימה ותבדקי עם עצמך בדיוק את כל אותן השאלות שבעצם את מפנה לסביבה שלך - האם את יפה בעינייך? האם לא? מדוע? מדוע את מחפשת "אישורים" לכך מבחוץ? האם את אוהבת את עצמך? וכדומה.
ציינת גם שאת בטיפול, נדמה לי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה לבחון את כל הנקודות האלה יחד עם הפסיכולוגית שלך.

בהצלחה,
יאיר.