פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום לך,

נדמה לי ששאלותייך אמנם מנוסחות בקצרה, אך מקפלות בתוכן היסטוריה שלמה של חוויות. אשמח אם תוכלי להבהיר ולהרחיב מעט יותר לגבי מה את מרגישה, ולגבי איזה לסוג של עזרה/ייעוץ/תשובה את מצפה מאיתנו כאן בפורום.

בברכה,
יאיר.

שלום לך,

אני מתנצל על העיכוב בתשובה.
נראה לי שאת מתארת בצורה הטובה ביותר את הדילמה שבין קריירה למשפחה. איך למצוא את האיזון ביניהם? במה להשקיע יותר? איפה אני ארגיש יותר טוב עם עצמי, או לחילופין - פחות רע? ועוד ועוד תהיות ושאלות טבעיות בהחלט.
זו אכן דילמה משמעותית ביותר, המערבת הרבה שיקולים אישיים ומשפחתיים. לומר שיש לזה תשובה פשוטה וחד משמעית? אינני חושב כך. אני מניח שלכל דרך שתבחרי, יהיו לה את הפלוסים והמינוסים שלה. אין כאן תשובה שהיא "נכונה" מול תשובה "לא נכונה", זו לא החלטה של שחור ולבן. נדמה לי שהנחת הבסיס תאמר שכנראה אין דרך שבה כולם יהיו מרוצים, לכולם יהיה נוח, וכולם יהיו מסופקים מהפתרון שבחרת. לאור זאת, נסי לראות מה חשוב לך כיום בחיים, מה עומד על הפרק היום, לעומת מה ניתן לדחות לשלב מאוחר יותר בחיים, וזאת בדגש על השלב הזה שבו את נמצאת היום. בהחלט יכול להיות שבעוד שנה, התמונה תהיה שונה, והשיקולים יהיו שונים. כל מה שאת יכולה לעשות זה לקבל את ההחלטה הטובה יותר לדעתך נכון לזמן הזה ובהתאם למידע שיש ברשותך. אני כן יכול להמליץ לך לשתף את בעלך בדילמה הזו, לשמוע מה דעתו בעניין, כיוון שההחלטה שלך היא אמנם מאד אישית, אך גם כזו הנוגעת לכלל חיי המשפחה שלך.

בהצלחה,
יאיר.

היי שרית,

אני מתנצל על העיכוב בתשובה.
את מתארת תקופה ארוכה של 12 שנים שהייתה עבורך מאד קשה ומורכבת. נשמע שכבר מתקופת הצבא (ואולי גם לפני) ועד היום בעצם, את עברת ועדיין עוברת הרבה חוויות לא פשוטות. בעיקר נשמע שמאז הדברים לא מסתדרים לך כפי שרצית, משהו כאילו "לא עובד", איך כתבת? "אני מרגישה שהחיים שלי לא זורמים...".
בנוסף, את מתארת תחושות של דיכאון, של חוסר כוחות ושל תקיעות. אלו תחושות קשות מאד.
כתבת גם שאת כבר כמה חודשים בטיפול. אני חושב שזה צעד נכון מאד, בעיקר כי היית רוצה שהחיים שלך יראו אחרת. אני יכול להמליץ לך שרית להביא גם לטיפול שלך את כל התחושות שכתבת כאן, את התסכולים והקשיים. אני מאמין שלאט לאט, עבודה משותפת לאורך זמן עם הפסיכולוגית, יכולה לסייע לך בכיוון הזה.

בהצלחה,
יאיר.

שלום,

את בחורה צעירה, בת 24, ואני שומע מדבריים שבעצם השנים האחרונות היו תקופה אחת קשה מאד. איך אמרת? "הייתי עסוקה מלקפוץ ממשבר למשבר".
את חווה קשיים כמעט בכל תחום בחיים - בבית, במשפחה, בפן החברתי, בלימודים, בעבודה...כתבת גם שאת מרגישה חוסר חשק לחיות. אני שומע הרבה ייאוש, עצב ובדידות בדברים שכתבת, שמלווים בהרבה פסימיות וחוסר תקווה. כמה קשים החיים שתארת, אני מרגיש שהמצוקה שלך היא קשה ביותר.
אינני מכיר טיפול טבעי שעוזר למצוקה הנפשית האיומה והנוראה שאת חווה כעת.
אני כן יכול להמליץ לך על טיפול פסיכולוגי (ציינת שהתחלת, ואני מקווה שאת ממשיכה בו על אף כל הקשיים והפסימיות - האם דיברת על כך עם הפסיכולוגית שלך?).
כתבת שאינך מעוניינת בתרופות פסיכיאטריות. אינני יודע מה הסיבה לכך, אך אני יכול לפחות להמלךיץ לך לדוק, לראות, לבחון אותם. יש היום מגוון רחב של תרופות, ולפעמים לוקח זמן למצוא את התרופה ואת המינון שיתאימו בדיוק בשבילך. בעיניי, זה חלק לא פחות חשוב מהטיפול בך.
מעבר לכך, במידה ואת מרגישה שאת רוצה לפגוע בעצמך, אפילו כשרק מתחילות לעלות אצלך מחשבות כאלו, אני ממליץ לפנות מיד לפסיכולוגית שלך, לרופא משפחה, פסיכיאטר, ואם יש צורך אפילו לפנות במיידי למיון (כל חדר מיון פועל 24 שעות, 7 ימים בשבוע). כל אחד מהגורמים האלו יוכל לסייע לך במצבים הקשים האלו.
החיים שלך יקרים.
את יקרה.
שמרי על עצמך,
ותני לעצמך זמן לטיפול, את ראויה לכך.

יאיר.

הפסיכולוגית יודעת, אמרתי לה שאם היה בידי כדור שבוודאות היה הורג אותי, לא הייתי מהססת והיא השיבה בתגובה אמפתית כלשהי.
היא ממליצה על טיפול אבל אני מתנגדת בשל התופעות הלא רצויות שעשוית להיות וגם חוששת מתלות למקרה שארצה להפסיק וחוץ מזה תמיד הייתה לי ראייה פסימית ומדכאת זה חלק מהאופי שלי, איך כדור יכול לעזור פה? האם זה משהו שישנה לי את האופי? זה נשמע לי מאד לא הגיוני שפתאום אהפוך לאדם אופטימי ומורעל על החיים, זו פשוט לא אני ומעולם לא הייתי כזו.
אני ממשיכה ללכת לטיפול רק בגלל שאני ככ סובלת וסובלת בבית ולא מוצאת מזור לפצעיי ולא יכולה לשוחח עם אף אחד על זה, אבל אני יודעת שזה לא יועיל ואני יודעת שאני פשוט פצצת זמן מתקתקת ויום אחד אעשה את המעשה.
אני מאד בודדה ומרחיקה מעליי כל מי שמנסה להתקרב, על אף שכלפי חוץ אני חייכנית וחברמנית אבל רק מי שמכיר אותי באמת מכיר גם את הצד הנוסף.
אני מרגישה כמו שני ישויות והאופי שלי כל כך מורכב ומתוסבך שאני לא יודעת מי אני וזה מתסכל, אני גם לא מצליחה ליצור קשרים רומנטיים מאז שנפרדתי מהבנזוג שהיה לי לפני שנתיים(הוא היה הקשר הכי ארוך שלי-4 שנים אבל הייתי מאד לא יציבה בקשר), אלא רק קשרים זמניים, למרות שלרוב מעוניינים להמשיך אני נסוגה בשלל תירוצים.
אני בחורה שנראית טוב, למרות שכרגע אני לא מרגישה ככה בכלל, אבל אני מקבלת המון פידבקים מהסביבה וזה כל כך מתסבך אותי ואפילו מרגיז אותי כשמחמיאים לי או מתרשמים ממני, אני מרגישה שיש חוסר הלימה בין מה שהסביבה רואה ממני לבין מה שבאמת מתחולל אצלי.
ברור לי שאני עוטה על עצמי את מסכת החייכנית, אבל זה מאד מעייף אותי. רק בבית אני מרשה לעצמי להוריד אותה וגם בגלל שבבית באמת רע לי באופן יוצא דופן.
בקיצור אני פשוט לא יודעת איך לא להיות בודדה יותר(אפילו חשבתי לאמץ כלב, למרות שההורים שלי כנראה יתנגדו), איך לא לפחד לתת לאנשים להתקרב אליי. אני גם לא יודעת להעמיד פנים בפני אנשים שמכירים אותי ולכן אני מתרחקת מכולם

לא יכולה לשאת יותר את הסבל הנוראי הזה, אני מרגישה שיש לי פצע פתוח שפשוט לא מפסיק לדמם, עד שמתישהו זה כבר יסתיים כי לא אוכל יותר לשאת את זה

אולי אתה יודע אם קיימת קבוצת תמיכה לאנשים שנמצאים במצב דומה לשלי?
אני מרגישה לא בנוח לדבר על זה עם אנשים שלא עוברים את אותם הדברים ומאידך נורא קשה לשאת את כל זה לבד ושיחה של פעם בשבוע לא מספיקה עבורי.
אפילו חשבתי ללכת לאשפוז יום אבל אני נורא חוששת גם מזה וכמו כן אני חייבת להרוויח כסף כי לקחתי הלוואות שעליי להחזיר.
האם כדאי לפנות לרווחה לקבל עזרה מעובדת סוציאלית?
האם כדאי לי להגיש נכות בביטוח לאומי? יש לזה השלכות רעות לעתיד? ניתן לקבל קצבה גם אם אני אצליח לעבוד עכשיו?

שלום ניסן,

מצטער לשמוע על החוויה הלא פשוטה שלך. לפסיכולוגים אכן ישנם כללי אתיקה מחמירים, ובמידה ואתה מרגיש שהפסיכולוג שלך הפר או לא פעל בהתאם להם, אתה יכול להגיש תלונה בנושא. הגוף האחראי על כך הוא "מנהלת משרד פנקס הפסיכולוגים",במשרד הבריאות (ניתן למצוא אותם באתר של משרד הבריאות).
במקביל, אני יכול להמליץ לך גם לבדוק ולברר את העניין מול הפסיכולוג עצמו. לשתף אותו בתחושות שלך, לשאול אותו לגבי הסוגיות שמטרידות אותך, ולהבין ממנו כיצד הוא פעל ומדוע. יתכן ודברים יראו אחרת אחרי שיחה שכזו.

בברכה,
יאיר.

היי דנית,

הבנתי את התיאור של המקרה שלך, לא הבנתי מה בקשתך מאיתנו. מה בעצם את שואלת אותנו כאן בפורום פסיכולוגיה? אשמח אם תוכלי להבהיר את העניין.

יאיר.

אני שואלת שאישה רגישה מאד וכל דבר נפגעת.מה עונים במצב כזה? והאם זה מוצדק שהיא זרקה לי מילה כי חסמתי באופנוע את המדרכה להולכי רגל? פשוט מה לענות לחוצפה וקללות? אני מאוד רגישה

שלום דנית,
יש מקרים שצריך להתעלם וכנראה זה המקרה כאן. מה את צריכה לרדת לרמה שלה?

אבל בעצם למה החנת טרקטורון על המדרכה- את אשמה- את צריכה להתנצל!

שלום גל,
אותי זה היה מאוד מכעיס ומעצבן והייתי מחפשת לנקום. זו התנהגות מגעילה שפוגעת גם בך וגם באישה הנשואה.
יכול להיות שחבר שלך הוא דיסלקט ולא מבין אבל יש גבול לכל תעלול. אני הייתי מציעה לך לתת גם לו מספר טלפון של מישהי לא מתאימה אבל זה לא הפתרון היחידי כאן. יש אנשים שצריך לנתק איתם את הקשר אם הם מתנהגים התנהגות כזו דוחה.

היי גל,

אני שומע שנפגעת מאד מההתנהגות של החבר שלך. אתה מאד עצבני וכועס עליו, ויש לך את כל הסיבות הראויות לכך. הוא חשב שהוא עושה מעשה מצחיק, מעין "מתיחה" שכזו, אך עבורך זה היה מאכזב ומכעיס מאד. ציינת שאתה חווה כרגע משבר אמון מאד חזק, ובצדק, הרי נפגעת מאד מהתנהגותו. אתה שואל "האם צריך לקחת דבר כזה בקלות"? אני לא חושב שיש נורמות או כללים לגבי "איך צריך" לקבל חוויה שכזו. אתה קיבלת את זה כפי שקיבלת את זה. אולי מישהו אחר היה חווה זאת באופן אחר, אבל אתה מרגיש מה שאתה מרגיש, והחוויה הזו שלך היא החשובה כאן בעיניי. התבונן פנימה ותחשוב מה היית רוצה לעשות עם זה, מה היית רוצה שיקרה עכשיו עם היחסים שלכם. בנוסף, האם ניסית לדבר איתו על זה? אולי הוא לא חשב שזה יפגע בכך ככה, אולי הוא לא מכיר אותך מספיק, אם כך הוא התנהג? אם היחסים שלכם חשובים לך, נסה אולי ליזום שיחה פתוחה איתו בנושא, ולנסות ללבן ביניכם את הדבר.

בהצלחה,
יאיר.

היי ברטה,

נשמע שעברת הרבה חויות קשות בחיים. כשקראתי את מה שכתבת עלו אצלי הרבה שאלות. סיפרת שאת בורחת כל הזמן - למה? למה את מרגישה שאת צריכה לברוח כל הזמן? ממה? האם תמיד זה היה ככה? ועוד ציינת - "אני עייפה כל הזמן ולא מצליחה לעבוד כמו בן אדם נורמלי". למה זה ככה?
ובאמת רק מלקרוא את מה שכתבת כבר מתקבלת התחושה של חוסר מנוחה, של מתח, של משהו לא רגוע בפנים.
מה יכול לעזור לך במצב הזה? הייתי רוצה להזמין אותך לעצור לרגע, לנשום, להתבונן בעצמך. לחשוב לרגע, לנוח. לשאול שאלות, לנסות להבין מה את מרגישה, במקופ לנסות ולרוץ כל הזמן מדבר לדבר.
אינני יודע האם את בטיפול או לא, אבל נראה לי שטיפול פסיכולוגי יכול להועיל לך בדיוק מהכיוון הזה.

בהצלחה,
יאיר.

היי שי-לי,

ראי תשובה בפוסט שלך המקורי מה-29.4. ואני מתנצל על העיכוב בתשובה, כן, כנראה שדברים לפעמים מתפספסים...

היי,

נשמע שאת חווה קושי רב במסגרת של אינטראקציות חברתיות ויחסים בין אישיים מסוג זה או אחר. את בחורה צעירה ואני כן שומע בין השורות שלך שאת מעוניינת בקשרים, בחברים, אפילו מאד מעוניינת וזקוקה לכך. יחד עם זאת, נראה שעצם יצירת הקשר יכולה להיות מאד מסובכת עבורך. את מתארת רגשות של בושה, תסכול, לחץ, עצבנות ומבוכה. באופן כללי, את מציינת שאת חסרת ביטחון ושאין לך חברים, ונשמע לי שהמצוקה הרגשית שלך היא גבוהה בגלל הקשיים האלה.
בשל המצוקה הרגשית שלך, הקשיים שאת מתארת, ובגלל הרצון שלך שהדברים יראו אחרת אצלך בחיים, אני יכול להמליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי. בטיפול זה תוכלי לשתף בחויות אלו, להתבונן בהן, לנסות ולהבין את הקשיים החברתיים שלך, ויחד עם הפסיכולוג/ית, תוכלו לחשוב על דרכי התמודדות שיהיו טובים ויעילים יותר עבורך.

בהצלחה רבה,
יאיר.

היי קרן,

כשקראתי את דברייך, נדמה היה לי שאת משתפת בקשיים שאת חווה כרגע, בהווה, אבל גם שיש להם שורשים מוקדמים יותר. את ביחסים מזה כשלוש שנים, ואתם אף מאורסים, אך גם את מציינת שאת מתוסכלת מהיחסים הנוכחיים שלך. זו באמת הרגשה לא קלה, ונשמע לי שגם כשאת בתוך הזוגיות הזו, את מרגישה הרבה לבד.
כשתיארת את בן זוגך, אמרת שהוא נהדר, אכפתי ושאת חשובה לו. יחד עם זאת, עלו אצלי השאלות הבאות - רגע, אבל מה עם קרן? מה איתך? את מרוצה ומסופקת מהיחסים האלו? האם את מאושרת בהם? איך את חווה את בן הזוג שלך? מה הוא בשבילך? איך את מרגישה בזוגיות הזו?
אם נחזור לרגע אחורה, את כותבת גם ש"רוב החיים אני בהרגשה שאין לי מספיק חברים, ועם השנים המספר הצטמצם...". כלומר, אם הבנתי אותך נכון, תמיד עניין של יחסים וחברויות היה די מסובך וקשה מבחינתך, וכעת, כשאת בזוגיות, הקושי הזה מוסיף ללוות אותך, אולי ב"לבוש" אחר, אבל הקושי עדיין קיים.
מכיוון שאת חשה מצוקה ותסכול רב, קרן, וקשיים ביחסי חברות בכלל וביחסים זוגיים בפרט, אני יכול להמליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי. שם יהיה לך את המקום הבטוח שלך לשתף במצוקות ובקשיים שלך, לנסות להתבונן בהם יחד עם המטפל/ת, להבין את עצמך ואת מערכות היחסים בחייך קצת יותר טוב, ולנסות ולחשוב יחד עם המטפל/ת גם על דרכי התמודדות שיהיו יותר יעילות עבורך. בעזרת הטיפול תוכלי לבדוק כיצד את יכולה להרגיש טוב יותר בתוך המציאות הלא פשוטה שאת חווה כעת.

שבוע טוב,
יאיר.

תודה על התשובה
באופן אירוני ביום בו הכרתי את בן זוגי יצא כך שהתחלתי את הטיפול.
הנושאים האלו מדוברים רבות
אבל עדין אין עד הסוף השלמה...
עדיין יש דברים בבן זוגי שמהווים שוני בינינו
תחת התירוץ של תקופת הלימודים.עם ההסתכלות שיש שוני ואני צריכה אפ אני בזוגיות הזו לקבל אותו...וכשלא יהיה סטודנט זה ישתפר במידת מה
ונושא החברויות גם עולה. עם שינוי של להסתכל על האיכות שבקשרים ולא על הכמות. אבל כשאני לבד ומשעמם לי זה לא עוזר.

היי שי-לי,

אני שומע הרבה עצב בדברייך.לפי התיאור שלך, נשמע שלעיתים קרובות קורה שהעולם הפננימי שלך מושפע מאד ממה שקורה "בחוץ", אירועים חיצוניים מאד משפיעים עלייך. למשל, כתבת שהרחקת כמה חברות מעלייך, מאחר והן היו דיכאוניות, וניסית ליצור לעצמך סביבה חברתית חדשה. ציינת גם שכיום, עם החבר שלך, "האושר שלי תלוי בו מאד". כלומר, ההרגשה שלך הרבה פעמים תלויה במה שקורה מסביבך. היום אני שומע שאת סובלת מאד, שאת במצוקה רגשית גבוהה, ושאת חווה הרבה עצב ובדידות.כתבת גם שאת מנסה לעזור לעצמך בכל מיני דרכים (להעסיק את עצמך בציור, מוסיקה, טלויזיה), אך ללא הצלחה.
לאור התחושות הקשות שלך, ומכיוון שנשמע שאת לבדך לא מצליחה לצאת מהמצב הרגשי הקשה הזה, ובגלל החשש שלך לגבי המשך הקשר הזוגי שלכם, הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי לצורך קבלת סיוע רגשי מגורם מקצועי, שיוכל לסייע לך לשאת את המצב הלא פשוט הזה, ולנסות להתמודד איתו טוב יותר.

בהצלחה,
יאיר.

שלום שי- לי,
אני מבינה שקשה לך כל פעם שאת מתרחקת מחבר שלך ומנסה לחיות בשביל עצמך בלבד אבל כנראה שזה רק קושי בהסתגלות. לפעמים אנחנו נקשרים לחבר שלנו ובהתחלה כמו תמיד האהבה היא הכי עוצמתית וגדולה אבל אני מניחה שאותו רגש בעייתי של תלות בחבר ידעך קצת עם הזמן. בנוגע לחברות שלך, את אמרת בעצמך שאת מרגישה עצב בחיים אז הן לא היחידות שמשדרות כלפייך עצב אלא גם את משדרת כלפיהן אז אני מניחה שההתרחקות מצדך לא מוצדקת. לפעמים קשרים משתפרים מתוך רגשי הזדהות. ברור שתמיד אנחנו מחפשים מישהו שיחזק אותנו אבל גם מי שיבין אותנו.

היי חני,

מתנצל על העיכוב בתשובה.
את מתארת מצב בו כל הזמן יש לך מחשבות על הבחור לשעבר, ולמרות שחלפו להם כבר כמה שנים מאז הייתם בקשר, ושהקשר לא היה בריא עבורך, ושנפרדתם בעקבות משבר מסוים, ושהיום הוא נשוי - למרות כל זה, את עדיין עסוקה במחשבות לגביו. איך תיארת את זה? "התאהבות אובססיבית". את שואלת בעצם איך את יכולה לשכוח אותו, להוציא אותו לגמרי מהראש. זה נשמע לי כמו משימה קשה. למה? זה דומה לעניין שאם אני אומר לך למשל, לא לחשוב על פיל ורוד - בסופו של דבר תחשבי כל הזמן רק על פיל ורוד. קשה לנו לשלוט במחשבות שלנו. האם התאהבות חדשה תוכל להשכיח אותו? אינני יודע, יתכן שכן ויתכן שלא.
יותר מזה, אני שומע מבין השורות, שעל אף שתיארת שהיה לכם רומן קצר, היה משהו בבחור הזה ובקשר שהיה לכם - שאיכשהו היה משמעותי עבורך בצורה כזו או אחרת, הוא תפס מקום בחייך, והנה - גם היום הוא מאד נוכח בחיים שלך.
אם אינך מעוניינת בטיפול, אני יכול להמליץ לך לנסות ולהתבונן פנימה, ולבדוק עם עצמך מה היה שם בעצם בבחור הזה, ובקשר הזה, שעל אף שנמשך זמן קצר מאד, יוצא שגם היום בחלוף השנים, את מתקשה להיפרד ממנו, מתקשה להשתחרר ממנו.

מקווה שתדעי קשרים טובים יותר בעתיד,
יאיר.

לגבי קשר שהייתי בו. גבר שכל כך איתגר אותי להיפתח ולכן אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו גם לאחר שניתק איתי קשר.

היי מור,

אני שומע שאת סובלת, סובלת מאד. נשמע שהחוויות הזוגיות שלך עד עכשיו מאד קשות.
מצד אחד, אני שומע שהצורך שלך (ושל כולנו בעצם) באהבה, הוא מאד גבוה. את רוצה קשר שבו יאהבו אותך, יפרגנו, יתמכו, יגידו לך מילה טובה, ירצו אותך, יקבלו אותך כפי שאת - וזה באמת צורך מאד בסיסי, טבעי וחשוב לך כל כך.
מצד שני, את מתארת הרבה מאד מערכות יחסים או סוגים של קשרים שהיה בהם יחס לא הולם, הרבה תוקפנות, פגיעה, זלזול, ניצול, חוסר הדדיות, ועוד הרבה רגשות שליליים שהיו מעורבים שמה. גם בנישואייך.
זו בעצם חוויה מאד כואבת מה שתארת, את מספרת שאת חווה הרבה תסכול, ייאוש, כאב, ואני שומע שיש כא גם הרבה בדידות.
לאור החוויות הקשות שאת מתארת מור, ולאור הרצון שלך שמערכות היחסים בחייך יראו אחרת, אני יכול להמליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי. בטיפול זה, תוכלי לשתף, לעבד ולנסות להבין את עצמך ואת מערכות היחסים בחייך יותר טוב, וזאת בסביבה בטוחה ובתמיכה של איש מקצוע.
את בחורה צעירה, מור, מגיעה לך אהבה,
טפלי בעצמך, מגיע לך.

בהצלחה,
יאיר.

היי מירי,

מתנצל על העיכוב במענה.
את מתארת בעצם מצב של רעב בלתי פוסק, רעב שלא יודע שובע. ואם נחשוב לרגע על אוכל כעל צורך בסיסי, הרי שאת אומרת בעצם שיש לך צורך בסיסי שלא מסופק, שכל הזמן נמצא שם, חסר, ומבקש להתמלא, להיות מסופק. איך כתבת? "אני מרגישה שתמיד חסר לי משהו, מין רעב כזה...כי אני אף פעם לא מסופקת".
(אגב, זה יכול להיות גם חלק מה-OCD במובן של מחשבות והתעסקות בלתי פוסקות באוכל).
אז למה את רעבה מירי? למה כל הזמן? למה מה שאת אוכלת לא משביע אותך? כמה זמן את כבר מרגישה כך? אלו שאלות משמעותיות מאד, שניתן לברר יותר בטיפול. אני יכול שוב להמליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי פרטני, שם יהיה לך את המרחב הבטוח להתבונן לעומק בקצב שלך ועם תמיכת המטפל/ת בכל הדברים האלו ועוד.

בהצלחה וחג שמח,
יאיר.