פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

כמו תמיד,שמחה לשמוע שמצבך הולך ומשתפר מיום ליום ושאת נותנת את עצמך בטיפול,על אף שזה וודאי לא פשוט עבורך.
יקרה,את לא חיילת,וקצת מטריד אותי שאת מרגישה כך.זה נכון שבי"ח מתווה את הטיפול שלך,מתוך מה שנכון עבורך,אבל אין כאן איזשהו מבצע שברגע שיסתיים את "תשוחררי".ולכן חשוב בדיוק בנקודה הזאת שהמשקל מתחיל להתייצב,כן לתת מענה נפשי כדי שתוכלי כשתשתחררי להתמיד ולהמשיך לטפל ולדאוג לעצמך.ואני מקווה שאת מעלה את הרגשות האלו בטיפול.

יקרה,אני איתך.מרגישה את המאבק ובטוחה בניצחון .
קרן אור.

מיליוני תודות. אין לך מושג כמה עודדת אותי. ..
עכשיו אני הולכת עם הרגשה בראש שאני לא חיילת וזה הרבה יותר קל ונוח. אני יודעת למה הרגשתי כך-
המושג הזה נחרט בראשי כי אני עסוקה הרבה בלחשוב על גיוסם של חברי...המציאות הזו שאני לא אהיה חיילת עושה אותי שונה וממורמרת:-(
במיוחד שאני מרגישה חיילת מדומה כמו שכתבתי ... ומעכשיו אני אסלק זאת מליבי כי באמת שאני לא חיילת לבית חולים למרות שאני מתנהגת ככה...אלא אני חיילת של עצמי למען החיים.
שנה הבאה אני אעשה כנראה שירות לאומי.מה את אומרת?
איך את מרגישה יקרה?

שמחה שעודדתי אותך.
את יודעת,אין לך מה להרגיש רע שכל חברייך מתגייסים כי המלחמה האמיתית היא בחיים.וכשאת תנצחי(וזה יקרה גם אם קשה לך להאמין) את תסיימי את צבא החיים בהצטיינות.
אבל חשוב כרגע להתמקד בהחלמה האמיתית שלך,כל השאר יחכה.גם שירות לאומי.(ואגב,אני עשיתי שירות לאומי עם ילד עם תסמונת דאון ותאמיני לי,זה עלה עשרות מונים על תפקידים אחרים שחברות שלי עשו בצבא).

אבל שוב-כרגע להתמקד אך ורק בטיפול.רק הוא יפתח לך את האופציות בעתיד לבחור מבין אופציות רבות,ולא שמשהו יבחר בשבילך...
קרן אור.

תודה רבה מדהימה שלי על כל המילים החמות והמעודדות. אין עלייך.
מה הייתי עושה בלעדייכן??? הפורום שלך הוא הגלגל הצלה שלי.
קרן אור מתוקה, איך את מרגישה? יש שיפור בבריאות?
אני חושבת עלייך הרבה ודואגת.
אוהבת אותך
נטע

מה שלומך יקרה?
את עדיין באישפוז או שכבר יצאת? איך את מתקדמת עם האוכל ובכלל? אני מבינה שבטח כבר סיימת ללמוד..איך את מרגישה עם זה?

אני בסדר..ממשיכה להילחם על חיים אחרים ללא צלה של המחלה הזו..פה ושם יש דברים שמאיימים להוריד אותי שוב בחזרה אך אני מתאמצת שלא לתת לזה לקרות..

אשמח לשמוע מה איתך,
שירן

שירן מתוקה.
איזה כייף לשמוע ממך ולקבל ממך אות חיים.
מה שלומך יקרה????
אני גאה בך שאת נלחמת ונלחמת... אני מחזיקה לך אצבעות גיבורה שלי!!!
נכון אני מסיימת ללמוד. אני לא אעשה צבא לצערי אלא כנראה אלך לשירות לאומי. זה המצב ואני מנסה לקבל אותו בהבנה ובשמחה. זה קשה. אמרו לי שאני יכולה אולי "להתנדב" בצבא אך אני לא רוצה את ההתנדבות הזו מעדיפה לא לעמוד בנסיון הלא שוויוני הזה. את מבינה למה אני מתכוונת???
אני רוצה להיות במקום בו ארגיש כשווה בין שווים שיהיה לי שיוון.אם אהיה נטע הבריאה ואעמוד בדרישות של צהל אז אולי אולי אוכל להתגייס (הלוואי)אך כל עוד אני לא עומדת בקריטריונים מבחינת משקל תזונה וכו איני רוצה לשהות שם כמתנדבת מסכנה ועלובה.... זה לא עושה לי הרגשה טובה. מה דעתך? אני לא צודקת????
איך את? את בחופשה???
מה את עושה בקיץ?
אוהבת ונחכה לשמוע ממך
נטע

בעניין הצבא, אני לא התגייסתי גם כן אבל מסיבה אחרת . אז לא הייתה לי הפרעת אכילה. וגם אני קיבלתי את ההצעה הזו של להתנדב לצבא וסירבתי.
עשיתי שירות לאומי ומשם פרצה האנורקסיה.

כשאמרת לי שאת מתכננת לעשות שירות לאומי ישר חשבתי על החוויה הנוראית והטראומה שהייתה לי בשירות שהפכה את החיים שלי על פיהם.
אני במקומך לא הייתי נכנסת כרגע לשום מסגרת..הסיבה היחידה שאיפשרה לי להתאושש ולחזור לאכול הייתה הפרישה שלי מהשירות. רק אז הרגשתי קצת "אוויר" והתחלתי בתהליך ההחלמה האינטנסיבי.

אני לא חושבת שיהיה נכון עבורך להיכנס כרגע למסגרת כשאת עדיין חולה ובמצב כ"כ עדין ורגיש מבחינת האוכל. זה יכול רק להחמיר אם תכניסי את עצמך ללחץ..זאת דעתי בכל אופן.

אני מבינה את הרצון שלך להיות כמו כולם ולהתגייס או לעשות שירות לאומי אבל אני באמת חושבת שזה לא מתאים למצב שלך.
אני בדיעבד מאוד מצטערת שנכנסתי לשירות לאומי.. כי נכנסתי לשם במצב נפשי מאוד רגיש בסה"כ ומשם זה הידרדר כמו שאת כבר יודעת.

איך את מסתדרת עם האוכל? מתי את משתחררת מהבית חולים?

אוהבת,
שירן

שירן מדהימה שלי!!!
תודה רבה ששתיפת אותי:-) אין כמוך... אני שמחה לקבל ממך הצעות , מה בדיוק גרם לך להתדרדר נפשית בשרות לאומי? מה הפריע לך בכל המציאות החדש? תרצי לשתף???
אני לא יודעת מתי אני משתחררת מבית חולים. לא מדברים על תאריך , אני מתוחה כמו מסטיק ... לא רואה את הסוף אך מאמינה שהוא יגיע...
עכשיו סוף סוף הסכימו לי להביא את הנייד שלי.( יש במחלקה מחשבים אבל אני לא אוהבת לשבת שם..) אז עכשיו יש לי את המחשב נייד אצלי בחדר בתקווה שחלילה לא יחרימו לי אותו כמו שהחרימו לי הרבה דברים פה:-(
אני אשמח אם תפרטי לי לגבי השירות לאומי...
אוהבת אותך
נטע
מה עם האוכל? אני אוכלת וטוחנת מאכלים בכל הצבעים המינים הגדלים כולל בשר:-(
כשאני אוכלת את זה אני צריכה לסגור את העינים והאף ולא להתרכז בזה כי זה ק-ש -ה לי מאד
לחשוב על זה .ועוד יותר קשה ללעוס את זה אבל אין מה לעשות אני מתגברת כמו נמרת ומחכה לחזור לבית בריאה ושלמה , שמחה ומאושרת.

העלית נושא מאוד כאוב אצלי..אבל אני אשמח לספר לך מה קרה בתקווה שזה לא יעיק עליך מדי..

השירות הלאומי מחץ וגזל ממני את מעט הכוחות שהיו לי..הוא גזל ממני את השליטה שחשבתי שיש לי בחיים... קרסתי ..פיזית ונפשית..

זה התחיל בכך שקיבלתי תפקיד מאוד קשה פיזית ונפשית.. לא ידעתי שיהיה לי כ"כ קשה להיות בו והתפקיד הזה היה כבר מעבר ליכולותיי.
סבלתי במקום השירות שלי מניצול..היו מנצלים את זה שאני רק בת שירות ולפעמים נותנים לי לבצע דברים שאני בכלל לא אמורה לעשות.
הרגשתי שזהותי נמחקת. פחדתי להגיד שאני רוצה לעזוב כי ההורים שלי תמיד הטיחו בי שאני כל הזמן עוזבת מקומות עבודה ובשום דבר אני לא מחזיקה מעמד.
הרצון להוכיח להם שאני יכולה ושאני לא כישלון כמו שהם גרמו לי להרגיש- גבר על הכל.
סבלתי בשקט..הרעבתי את כל אותן תחושות שהרגשתי.. את כל הפחד, כל הסבל והמצוקה הנפשית..

וככה במשך חצי שנה כשאני בקושי מסוגלת ללכת למקום השירות, גוססת..גם כשהעבירו אותי לתפקיד אחר טוב יותר הרגשתי שאני לא יכולה לחזור לאכול כי האיום והטראומה שעברתי עדיין מאיימים על ראשי..
לבסוף אחותי ראתה כמה שאני סובלת ודחקה בי לספר לאחראית עלי שאני סובלת מאנורקסיה. ומשם זה כבר היסטוריה.
יצאתי משם כל עוד נפשי בי.. השגתי את כל האישורים שצריך ופתחתי בתהליך החלמה אינטנסיבי.

לכן אני אומרת לך שלא כדאי לך להיכנס למסגרת כזאת. הניצול שם הוא גדול..ואני לא בטוחה שאת במצב כרגע של להחזיק מעמד במקום כזה.
לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לי ):

שירן

מה חדש אצלכן? איך אתן מרגישות?
קרן אור, איך את מרגישה???יש שיפור?
דניאל, איך את מסתגלת למצב?מה חדש?

מהשלומך??הבנתי שאת באישפוז לא?איך מתקדם הטיפול??מקווה לשמוע שלטוב..תזכירי לי רק בת כמה את וממה את סובלת?(סורי שכחתי)..ושאלתך..המצב שלי ממש לא מי יודע מה..קשה לי..אני נגעלת מעצמי וחבל אה?לפעמים אוכלת יותר לפעמים פחות..המחשבות הצעקניות והמפריעות האלה שבראש לא נותנות לי שקט!!=\בעזרת טיפול דיאטני העלתי קצת במשקל..אבל לאחרונה חליתי..חום שפעת..והורדתי שוב הרבה במשקל..:(..בנתיים שולחת לך המון אור ותקווה מתוקה!

הדרך הכי נכונה לרדת במשקל היא לבנות תפריט ואורח חיים שתואמים את רצונותייך והעדפותייך,כדי שתתמיד בכך.כל מיני דיאטות "קולקטיביות" שמפורסמות חדשות לבקרים דינם להכשל כי הם אינם לוקחים בחשבון את המבנה והצרכים האינדיבידואליים של כל אחד.
בקשר לספורט-הוכח שאין משמעות לעניין הריצה או ההליכה כל עוד שאתה מבצע את ההתעמלות באותו מרחק,אתה עדיין תשרוף מספר קלוריות זהה,רק שמשך הפעילות משתנה מן הסתם.להרבה אנשים לא מתאים לרוץ ודווקא הליכה של 4 פעמים בשבוע למשך 45 דקות לפחות מומלצת לצורך ירידה במשקל.רצוי גם לבצע פעילות אנאירובית כדי לשמר את רקמת השריר,כך שבזמן מנוחה הגוף ישרוף יותר קלוריות.
כך או כך,מומלץ לאכול ארוחות קטנות כל כמה שעות ,גם כי הגוף מבזבז אנרגיה לצורך פירוק המזון וגם כדי למנוע את תחושת הרעב והנשנוש.
בכול אופן,דיאטה היא שינוי ואורח חיים,ולא אפיזודה שמסתיימת כשמגיעים למשקל היעד.ולצורך כך,ממליצה לך בחום לפנות לדיאטנית ולהתאים לך תפריט שתוכל לעמוד בו ומצד שני,שתרד במשקל.

בהצלחה,
קרן אור.

ההגדרה לא ממש משנה,מה שמשנה הוא שאת פוגעת בעצמך.דיאטה אמורה להיות תהליך בריא(וזאת מבלי להתייחס לנתונים שלך או האם את צריכה בכלל דיאטה,זה תוכל להגיד לך רק דיאטנית) כחלק מאורח חיים .אבל נשמע שמשהו אצלך יצא משליטה,את רואה רק את מחוג המשקל ומתעלמת מאיתותי האזהרה החמורים שגופך שולח לך.
הזעה,כמו גם דופק מהיר יכולים חד וחלק לנבוע מנטילת הכדורים והינם בבחינת מצב חירום רפואי.הפסיקי את הכדורים מידית ופני לקבלת עזרה רפואית.הפעם זה עבר ללא התערבות,פעם אחרת יכול להיות מאוחר מידי.
ואח"כ הייתי ממליצה לך בחום ללכת לייעוץ תזונתי ונפשי ולהבין את הספקטרום הרחב שנעוץ בבסיס הרצון לרזות.
אבל קודם כל-לא להזניח את עצמך! אם מקרה זה חוזר פני מידית לחדר מיון.ולא,יום ראשון על הבוקר לכי לרופא המשפחה וספרי לו על הכול.הוא בהתאם לצורך יפנה אותך למעקב ובדיקות.
קחי אחריות על עצמך וחייך! הם שווים הרבה יותר מאשר המשקל,תאמיני לי...

ואני כאן אם יש לך עוד שאלות,
קרן אור.

כבר הסכמנו על זה שהפורום פתוח תמיד עבורך ועבור כל אחת כדי לתמוך ולהתמך,ולשפוך את מה שעל הלב,נכון??
נראה כי ניסית להגיד לנו משהו,אבל חיכית קודם לאיזשהו אישור.אז היני תזכרתי אותך שוב,ועכשיו,רוצה לספר באמת מה שלומך???
לצערי,האצבעות לא יעזרו,כי צריך לפעול כדי להתקדם ולהחלים.מדובר בהרבה עבודה,בלא מעט נפילות,אבל אין ספק שזאת דרך שווה ומתגמלת הרבה יותר מהמצב העכשוי,לא??

מחכה לשמוע אותך,אני כאן,
קרן אור.

כן האמת שכן..את צודקת..עכשיו אני מרגישה קצת יותר בנוח..ולגבי מה שלומי?
לא ממש טוב..
אני שונאת את עצמי..ושונאת שכולם עושים אותי שמנה..
ואוף אני יודעת שהמחלה הארורה הזו גורמת להרגיש ככה..ושאנשים נורמלים לא חושבים מה שאני חושבת ורואה..אבל זה המצב
ואני פשוט מתחילה להרים ידיים..

תזכירי לי בת כמה את?

האם את בטיפול כלשהו?? אני חושבת שאת לא צריכה ולא אמורה גם להישאר עם כל התחושות האלה שאת מרגישה, כולל המחשבות ה"חולות" האלה..
טיפול תזונתי ונפשי יכולים לחולל פלאים תאמיני לי..

אני לגמרי מבינה ומזדהה עם הדברים שאת מתארת, אבל ברגע שמתחילים לטפל בזה המחשבות האלה פוחתות וגם מקבלות תפנית הגיונית יותר..

האם את לקראת גיוס?
אני מצטרפת גם למה שאמרה קרן אור- תרגישי בנוח לשתף אותנו בכל מה שאת מרגישה.. אנחנו כאן כדי לעזור ולתמוך אחת בשנייה.

שירן.

אין ספק שהמחלה גורמת לך לראות את עצמך כשמנה למרות שאובייקטיבית את יודעת שאת לא.ולכן אני חושבת שאת צריכה להסיר את האחריות מעצמך ולתת לצוות הטיפולי לטפל ולעזור לך.את צריכה לסמוך עליהם שהם עושים את מה שנכון בשבילך והמטרה שלהם היא ממש לא לגרום לך להיות שמנה,אלא לגרום לך להיות בריאה כדי שתוכלי בעתיד לבחור מה דניאל רוצה להיות ולעשות.כדי שתהיי חופשייה לחיות את חייך ולא מתוך פחד,מעצמך.
בדיוק בשלב הזה שאת מרגישה שאת רוצה להרים ידיים,תני לאנשים קרובים להיות שם עבורך ולהוביל אותך למקום טוב יותר,עד שתהיי מסוגלת לעשות זאת עבור עצמך.
ואת יודעת שאני כאן,נכון??
שולחת לך כוחות וחיבוק אמיץ בתהליך הקשה אבל השווה הזה אותו את עוברת.
קרן אור.

תודה תודה ושוב תודה על התמיכה!

אז היני אני מברכת אותך רשמית- מ-ז-ל ט-ו-ב!!!!!!!!!!!
אבל נראה לי שיותר מזה חשוב גם לברך על הפרגון שהתחלת לתת לעצמך.את אכן ראויה לכך,יקירה! ואני שמחה שהצלחת להנות מכך.ומאחלת לך עוד הרבה רגעים טובים ומבורכים כאלו.
אז עכשיו שאת "חופשייה",מה התכנונים לחופש??

שבת שלום,עם עצמך ועם הסביבה,
קרן אור.

אני אכתוב לך בהמשכים כי אני רואה שזו הדרך היחידה שתאפשר לי לשלוח לך.

הייתה התקדמות עצומה במצב הנפשי שלי לאחרונה.. הכרתי בחור חדש והופתעתי לגלות שאני פתאום כן מצליחה לתקשר עם אנשים, כן מצליחה לשוחח איתו בטלפון <זוכרת שסיפרתי לך שבגלל הדיכאון אין לי אנרגיה אפילו להרים את הטלפון??> וכן אפילו מצליחה לצאת איתו לדייט.
לצערי הדייט היה רחוק מאוד ממה שחשבתי..הבחור עשה רושם ממש רע..לא התנהג בגלל בכבוד מהבחינה הזו שאפילו בחזור לא התעקש ללוות אותי הבייתה בשעה מאוחרת..
והיו עוד הרבה דברים שלא מצאו חן בעיניי ובסיום הערב אמרתי לו בטלפון בצורה יפה שאני לא מעוניינת..

אומנם זאת לא הייתה חוויה כזו נעימה..בלשון המעטה..היה לי קשה מאוד להכניס אוכל לפה כל השבוע שהכרתי אותו משום שהייתי מלווה בהמון חרדה והתרגשות! אבל לשמחתי התיאבון חזר אלי :) ואני ממשיכה להקפיד על אכילה מסודרת..
מה שכן, אני גאה בעצמי על הצעד הזה.. כי זה הוכיח לי הרבה על עצמי.. זה הוכיח לי שמאחורי כל הדיכאון הזה יש שירן אחרת. שירן חיה! שמתקשרת, שאוהבת לצחוק, שאוהבת לדבר, שיש לה מה לומר.. לא שירן אילמת, גוססת ומתה כמו שהרגשתי תקופה ארוכה בגלל המחלה.
ההתנסות הזו עוררה אותי..את הזהות שהמחלה הסתירה מתחת להרבה שכבות של הגנה.

כמו שאת יכולה להבין, ההתנסות הזו עשתה לי יותר טוב מאשר רע והעלתה לי המון את הביטחון העצמי..
שאני כן יכולה לתת מעצמי וכן יכולה להיות בקשר זוגי אם ארצה.
מה שכן יש הרבה פעמים בהם הדיכאון הזה מנסה להשתלט עלי. ברגעים שקשה לי או שיש איזושהיא בעיה חיצונית הוא מנסה "להרעיל" אותי וכאילו להוכיח לי שהכל באמת שחור..
אבל אני מצליחה לעלות ולתפוש את המחשבות האלה מהר מאוד.. אני נזהרת שלא ליפול לתוך המערבולת הזו שוב פעם..
טוב לי פתאום שאני מצליחה לראות גם את הצד השני של הדברים ולא רק צד אחד.

מבחינת המחלה, יש התקדמויות רציניות ויש גם כמה "עצירות במקום" נקרא לזה ככה. אני שמחה לומר לך שהחלטתי להפסיק לחלוטין על כל מאכלי הדיאט האלה שהפכו להיות "נציגי" המחלה שלי במוקדם מאוד..החלטתי להשאיר את כל המאכלים האלה מאחור ולעבור לאכול רגיל.. כמו בן אדם רגיל שלא זקוק לדיאטה..אחרי הכל כל ה-0% האלה רק קיבעו את התחושות של המחלה שאני מנסה כ"כ חזק להיפטר מהם.

ויש גם כמה עצירות במקום..יש עוד תסמינים וקולות ששובים אותי באיומיהם..וזה מאכזב אותי מאוד..לפעמים אני לא רואה את עצמי מגיעה למקום בו הם כבר לא משפיעים עלי! זה נראה לי משימה בלתי אפשרית כמעט..
אני כל הזמן חושבת- איך אפשר? הרי זה כ"כ מפחיד לפעמים לא להקשיב להם.. לא לעשות את מה שהם אומרים לי..

איך את הצלחת לא להקשיב להם יותר בכלל?
שירן

כל הכבוד לך! אני דווקא חושבת שאת מצליחה להוכיח לעצמך כמה את חזקה וכמה את ממש לא מוותרת לקולות,אלא נלחמת בהם בהצלחה רבה!! וזה מה שחשוב.אני מאמינה שהקולות הללו ילוו אותנו לא מעט זמן,ואולי גם ינסו "להרים ראש" מידי כמה זמן,אבל זה בסדר.כי מה שחשוב הוא שנבין שזה תקין וכל מה שמשנה הוא אופן ודרך ההתמודדות שלנו איתם.
ולגביי הבחור שהכרת- שמחתי מאוד לשמוע שכן נתת לזה צ'אנס אבל שמחתי עוד יותר לקרוא מבין השורות ששירן היום יודעת מה היא צריכה ומה עושה לה טוב ולא מוכנה להשאר או להמשיך מערכת יחסים רק "בשביל לצאת".אני רואה בצעד זה המון כוח! שאפו יקרה.
ואני בטוחה שאם רק תאפשרי לעצמך את תגלי כמה אנשים רוצים בך.כך זה עובד.ולך יש הרבה לתת ואת עם הזמן תגלי את זה.

שלך,
קרן אור.

אני כותבת עכשיו והידיים שלי רועדות.. כבר שלושה ימים שאני בוכה, ועכשיו דיברתי עם אבא שלי ואני לא מצליחה לעצור את הדמעות..
ביום שבת שהיה, ניפגשנו עם המשפחה... וגם שתי האחיות שלי היו שם (אחיות מנישואים קודמים של אבא)...שתיהן גדולות ממני, אחת יותר גדולה מהשנייה. לשתיהן היו בעיות אכילה עם השנים... האחות הגדולה יותר מדברת איתי (בערך) והשנייה מתעלמת ממני ומכולם לחלוטין.
ברגע שראיתי את אחותי (זאת שלא מדברת איתי בכלל) לא יכולתי לנשום. אני רואה אותה אולי פעם בחצי שנה, והיא ירדה אולי 20 ומשהו קילו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא בערך בגובה שלי ובהערכה גסה שוקלת סביבות 43. היא כ"כ רזה. כל מה שיכולתי לחשוב זה, עד כמה הרזון הזה יפה, מדהים, כמה הייתי נותנת כדי להיראות כך... כמה חבל ש"עצרו" אותי בירידה במשקל, ושלא הגעתי למשקל הזה... מאז לא הפסקתי לבכות. אני מקנאת בה כ"כ. ואני כועסת על עצמי שהמוח המעוות שלי חושב שהרזון החולני הזה הוא יפה. ואני שונאת את עצמי על זה שעכשיו אני שמנה. והדמעות ממשיכות לזלוג

ואבא עכשיו בא לדבר איתי, ואמר לי שמאז שהוא ראה אותה הוא לא רגוע... הוא כמעט בכה כשהוא דיבר איתי... הוא אמר שהיא הולכת למות... שהוא מנסה עכשיו להציל אותה, לאשפז אותה איפשהו. הוא אמר לי שהוא לא יעמוד בזה אם הוא יאבד גם אותי למחלה הזאת... הוא אמר לי שאם אני רוצה להרוג אותו אז שאני אדרדר את עצמי כמוה. הוא אמר לי שהוא רואה שעכשיו אני במצב לא טוב...
אני כל כך מפחדת שהיא תמות.. אין לי בכלל קשר איתה כבר למעלה מ-10 שנים, אבל היא עדיין אחותי... וכ"כ כואב לי על אבא שלי... הוא עבר כ"כ הרבה בחיים, והוא אף פעם לא מתרגש או בוכה אבל עכשיו מעורער.אני פוחדת עליו. ואני כועסת עליה. ואין לי כוח כבר להתמודד עם זה.
הייתי היום אצל הדיאטנית, וסיפרתי לה מה קורה. היא אמרה שאני חייבת לשמור על עצמי, כי המחיר של הרזון של אחותי ובכלל הוא מחיר בריאותי שלא לדבר על מחיר נפשי.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!.
וחוצמזה-
מה שלומך?
קראתי שאת אחרי הקרנה... איך את מרגישה? אני מקווה שיותר טוב...
שירה

הדינימקה בין שני הקולות שאת שומעת בתוכך וניסיון התחזקות הקול שאומר לך ש"רזון קיצוני הוא יפה" היא מובנת אך יחד עם זאת חשוב לדעת ולהבין שאלו הם קולות המחלה ולהכנע להם אומר שאת משרתת את המקום החולה הזה.
אז אחותך שוקלת 43 אז מה??הסתכלי עליה -היא מאושרת יותר??קרוב לוודאי שלא,נכון??היא סובלת ושתינו יודעות עד כמה,זה מה שאת רוצה בשביל עצמך??
היכן שירה שלומדת כדי להתקדם בחיים??היכן שירה האמיתית שיש לה הרבה יותר לממש ולגלות מעבר לשני ספרות שלא אומרות כלום??
הכוח האמיתי ,שירה,הוא להילחם "בשדים שבתוכנו" ולא להכנע להם ובכך לוותר על עצמנו,החלומות שלנו,מה שאנחנו רצינו אי פעם להיות.ובכך את היא המנצחת כאן,ולא אחותך.הרי מה צופן לה העתיד כרגע?עוד אשפוז??עוד התרסקות??במוקדם או במאוחר(ואני רוצה לקוות שבמוקדם) היא תבין כמה אין מנוס מלטפל בעצמה.כמה שנים היא מבזבזת על...כלום.
ואבא שלך-אני מברכת על הרצון הכנה שלו לעזור לאחותך ויחד עם זאת,נשמע שהוא מאוד אוהב אותך ודואג לך ורק רוצה שתהיי בריאה.זה לא מנוגד למה שאת רוצה בשביל עצמך,לא??אז למה לא לתת לו להרגיש שאת בוגרת ויודעת (בניגוד לאחותך) לשלוט באמת על חייך ולא שהם שולטים בך.
יקרה,אני מבינה שזה קשה,ועד כמה וכמה שזאת אחותך,ואני שמחה שאת מסוגלת לתת לרגשות האלו מקום בטיפול ולהתמודד עם מה שהם מעלים.
עוד כמה ימים הכול יעלם,הרגשות שסוערות כרגע ירגעו,ואת תמשיכי להתמודד עם עצמך למען עצמך.כי זה מה שבאמת חשוב.
אני רוצה לקוות שהזמן שחלף עשה קצת את שלו,ואני כאן למקרה שתרצי להמשיך ולשתף,
שלך,
קרן אור.

אני כ"כ מבינה אותך!
אני רוצה לספר לך שגם לי יש אחות שסבלה בעברה מאנורקסיה ועד היום נשארו לה חלק מהתסמינים והמחשבות שמאפיינות הפרעת אכילה..
אני רואה את זה לפי השאלות שהיא שואלת אותי על קל' לפעמים ובכלל שאלות על תזונה והרכבים..
אני מבינה שגם לה יש איזושהיא בעיה אפילו שהיא לא מודה בכך..
למרות שהיא במצב הרבה יותר טוב ממני מבחינת התקדמות המחלה משום שאצלה יש ספונטניות רבה באכילה מה שלא קורה אצלי..
כך לפחות אני חושבת..

כמו כן לאחרונה מאז לידת בתה הקטנה היא רזתה המון..היא כבר בתת משקל והתירוץ שלה הוא שהיא לא מספיקה לאכול, שאין לה זמן בגלל הטיפול בילדים..וכו'..
ואני רואה שהיא כן אוכלת אבל גם רואים שזה לא מספיק עבורה אחרת לא הייתה נראית כך..רזה וכחושה.

ואני כל הזמן מסתכלת עליה וחושבת לפעמים: "איזה כיף לה שהיא ככה רזה.. שאין לה בטן בולטת כמו שלי יש"..ומצד שני הקול הבריא שלי חושב בו זמנית: "היא נראית ממש נורא עם הרזון הזה! כל בגד נראה עליה כמו סחבה זה ממש לא יפה ולא מושך"..
ובשורה התחתונה שירה- אני חושבת שהקול הבריא שלי צודק.! זה באמת לא יפה להיראות כך ..יש משהו חולה ברזון הזה..אני לפעמים מופתעת מכך שהבגדים פתאום יושבים עלי בצורה יפה ולא נופלים כמו פעם..

אני יודעת שאת כרגע לא רואה את החסרונות של הרזון הזה אבל אני בטוחה שיגיע שלב שאת תביני זאת לבד.. מה גם שהשבוע היא סיפרה לי שיש לה נשירת שיער מוגברת ובלב שלי אמרתי לעצמי: "זה בגלל שהיא לא אוכלת כמו שצריך.. אני לא מקנאה בה"..
אני יודעת עכשיו שמאז שחזרתי לאכול אני יכולה לומר תודה לה' שהשיער שלי חזר אלי! הוא היה נושר לי בהתחלה ממש בגושים.. זה היה מפחיד..
ואני עדיין נדהמת כל פעם מחדש לראות שהנשירה הזו פשוט נפסקה..בזכות האוכל..

הרזון הזה לא מסב אושר בסופו של דבר..וחוץ מזה אל תשכחי שהמחלה הזו בסופו של דבר לא משאירה אותך רזה אלא מעלה אותך במשקל! רק שימי לב איזה פרדוקס זה.
מי כמוך יודעת שברגע שחוזרים לאכול הגוף אוגר שומן ומזון וקשה מאוד לקבל את זה..כל הגוף משתבש, שלא לדבר על הנזק הנפשי העצום!!

שירה, אין לך מה לקנא באחותך.. להיפך..היא צריכה לקנא בך שאת מקפידה לאכול ושאת מתקדמת לעבר החלמה והבראה!

תחשבי על זה. את לא רוצה להיות כמוה.. חולה כל חייך.
יש לך חלומות ושאיפות להגשים בדרך, לא כך?
שירן.

אני מצטערת שלקח לי הרבה זמן להשיב לכן... הייתה לי מתכונת ענקית בתולדות האומנות...

קרן אור- אני יודעת שהיא לא מאושרת אני יודעת שהיא לא בריאה. את כל הדברים הללו אני יודעת מבחינה רציונלית והגיונית, אבל הקול החולה מסרב לשמוע. בהתחלה במשך יומיים לא הפסקתי לבכות.. הייתי מזועזעת, מבולבלת, הקנאה שרפה אותי מבפנים ובמיוחד- תחושת כישלון עצומה אחזה בי. אני תופסת את העלייה שלי במשקל ככישלון, לא הייתי מספיק חזקה, לא היה לי אומץ, נכנעתי. ולא משנה כמה אימא שלי והדיאטנית אומרים לי שההפך הוא הנכון, אני פשוט לא מסוגלת לראות זאת. כרגע, לשתי הספרות האלו יש השפעה כמעט הרסנית עליי, לפעמים אני מרגישה ש"אין" שירה- יש רק משקל או לחילופין יש רק לימודים. אני מאבדת את עצמי בכל זה.
איך את מרגישה? אני מקווה שבכל יום שעובר את מתחזקת!.
איך עבר עלייך סוף השבוע?

שירן- קודם כל אני רוצה להגדי לך כמה שמחתי לקרוא שיצאת לדייט עם בחור. למרות שהתאכזבת ממנו, אני חושבת שההתנסות הזאת הייתה טובה, ומשמח אותי שהיא העלתה לך את הבטחון העצמי!!
בנוגע להוצאת מוצרי דיאט- כל הכבוד! זהו צעד חשוב. אני זוכרת כמה לי היה קשה לוותר עליהם...
גם אם את מרגישה שאת לא צתקדת, חישבי על ההתקדמות העצומה שעשית עד היום!
דרך אגב, לא ידעתי שאחותך הייתה חולה. את חושבת שהייתה לכך השפעה עלייך ועל התפתחות ה"א שלך?.
לפעמים, אני חושבת שאין עתיד. שאין לי חלומות ושאיפות. זה מעין בור שחור כזה שאני לא יודעת לצאת ממנו. אני פשוט לא רואה דרך מוצא.
איך עבר עלייך סוף השבוע? מה שלומך חוצמזה?


שירה

תודה על החיזוקים. עשה לי ממש טוב לקרוא את זה :)

בנוגע למקרה עם אחותי- הפרעת האכילה שלה החלה כשהיא הייתה בגילי פחות או יותר..אז הייתי ילדה קטנה בת 10 ולא ידעתי בכלל מהי הפרעת אכילה ..היו לי יחסים שלווים לגמרי עם האוכל..
התפתחות ההפרעה שלי לא קשורה בה.. האנורקסיה שלי התפרצה בעקבות מצוקה מאוד קשה שעברתי בשירות הלאומי..

בעניין זה שאת אומרת שאין לך חלומות ושאיפות, אני כ"כ מבינה ומזדהה עם זה..עד לא מזמן גם אני הרגשתי כמוך..שאין שירן..יש אוכל ואת ההתעסקות בו.. יש משקל ויש אובססיה אליו..ואיך לא- יש דיכאון.

"שכחתי" לגמרי מהחלומות ומהשאיפות שלי, "שכחתי" שמתחת לכל זה יש את הזהות שלי שעוד קיימת ורוצה להתפרץ החוצה..והיא שם..ולאט לאט אני מגלה את עצמי מחדש.. לאט לאט אני נזכרת בשירן של פעם שאהבה לצחוק, ואהבה לדבר עם אנשים ולתקשר.. לא שירן המתה שהמחלה הזו הפכה אותי להיות..

ואני בטוחה שגם אצלך זה ככה.. המחלה הזו היא לא את! אפילו אם את חושבת שכן.

והנה עכשיו את מסיימת את לימודייך והצבא מחכה לך בפתח ועוד הרבה חוויות ושאיפות שרק קוראים לשירה שתתחיל להגשים אותם.

הכל נמצא שם שירה.. הכל מחכה רק לך..שתתקדמי קדימה..שתראי מעבר ..
מה מצבך מבחינת האוכל והתפריט כרגע? את מצליחה לאכול בצורה מסודרת?

חשבת פעם להפסיק להישקל לגמרי? אני יודעת שזה נשמע לך כמו משהו בלתי אפשרי שלעולם לא תצליחי לעשות אבל יצא לך לחשוב על זה פעם? על השחרור וההקלה שזה יביא עימו? ואני אומרת לך את זה מניסיון.. אני כ"כ שמחה שאני לא נשקלת יותר..שאני לא נותנת לכמה גרמים להרוס לי את המצב רוח.. זה שחרור עצום!

אני זוכרת שאמרת שמשקלך כבר התייצב לכן אני מציעה לך את זה..אם המשקל כבר לא עולה ונשאר אותו הדבר אני לא רואה סיבה למה להמשיך עם זה.

חישבי על זה.

שירן

על אף שאני מבינה אותך ואין לי ספק שזה קשה מאוד,קולות המחלה מדברות מגרונך וחשוב לשים לב לזה כדי למנוע נסיגה.
את בדרך הנכונה יקירה.אל תתני למשהו או למישהו לקלקל זאת.שתינו יודעות שגם אם תשקלי פחות זה לא יהפוך את החיים למאושרים יותר עבורך,נכון??הדגש צריך להיות בלפתור דברים מהייסוד,להבין את הפרשנויות שאת נותנת לחיים,כי רק מתוך כך תצליחי להבין שהמשקל הוא כלום בחיים,ועלייה או ירידה של קילו,היא חסרת משמעות אמיתית.

ואני כאן תמיד כדי לשמוע אותך ולעזור לך לראות כמה מדהימה את ללא קשר למראה החיצוני שלך.
מתוך הקושי הזה אני מקווה שתלמדי למצוא את עצמך ולהבין ששלמות היא להכיר ביתרונות שלנו אבל גם לחיות לצד החסרונות בשלום. זה נקרא להיות אנושי.

שלך,
קרן אור.

כולי מלאת הערכה על ההתמודדות הלא פשוטה שאת עוברת! נשמע גם שאת מתחילה לקבל יותר את עצמך וללמוד להקשיב לגופך.
מצטערת שלא הייתי כאן בסוף השבוע,לא הרגשתי בטוב,אבל היום אני בסדר.
אני אחרי הקרנה ואני עייפה מאוד.אבל כל דבר עובר בסוף,לא??
בטח כבר חזרת למחלקה ותראי את ההודעה הזאת רק עוד כמה ימים,אבל אני בכ"ז רוצה לשלוח לך חיבוקים וכוחות לשבוע נוסף ומבורך!

שלך,
קרן אור.

אני ממש שמחה שחזרת הביתה!
האם השתחררת לגמרי מבית החולים או שחזרת הביתה רק לכמה ימים?
אני שמחה גם שהצלחת להתחבר עם חברות שם, זה בטח מאוד מחזק אותך.
גאה בך על כל המאמצים!


שירה

מה שלומך?, אני שמחה לשמוע שהיית בבית לכמה ימים ושאת מרגישה יותר טוב!!שמחתי גם לשמוע שאת מצאת לעצמך חברים בבית-חולים עם כל הקושי ועד כמה שקשה לך להיות שם,זה פשוט עשה לי טוב על הלב -לדעת שאת בכל זאת מסתדרת:)
גם אני נורא התגעגעתי אלייך- אשמח לשמוע קצת יותר על מה שקורה עם את יכולה..
בכל אופן אני שמחה להכריז שנשארו לי רק שתי בגרויות שהם די בלי חומר אז אני ממש שמחה שאני רואה את הסוף למרות שאת התוצאות הממשיות יהיה לי ביד רק בתחילת ספטמבר ככה שעד אז אני מחזיקה אצבעות ומקווה לטוב לגבי הציונים למרות שאני יודעת שעשיתי את כל משיכולתי באותו זמן של למידה והבחנות..
ביום חמישי יש לי את מסיבת הסיום,לא כ"כ בא לי ללכת אבל אני בכל זאת חושבת שכדאי שאכריח את עצמי ללכת אפילו עם אצא באמצע..אחרי זה יש לי חופש לחודש בערך שבו הקרובים של אמא שלי שאחרעים על המכביה מטעם אוסטרליה מגיעים לארץ ואפילו הצליחו להשיג לנו כרטיסי כניסה.ובאמצע כל זה יש את הגיוס שלי שאני די מחקה לו,אני מחקה לפתוח את התקופה הזאת בחיי שאוכל להעניק ולעזור לאחרים כשם שבאמת מגיע להם.
אשמח לשמוע קצת יותר, תקווה

כמה כיף לשמוע ממך על התאוששות..!
איך עברו לך הימים בבית?? חזרת שוב פעם לבית החולים? ומתי את אמורה להשתחרר משם?

אני מגיבה קצת באיחור, משום שלא היה לי מחשב כמה ימים=/

אבל בהחלט אשמח לשמוע איך הולך לך בינתיים עם האוכל והתפריט ואיך את מרגישה!

כל הכבוד על ההתקדמות, אני כ"כ גאה בך.

שירן

דרור המתוקה!!!!
אני כאן בשבילך.... וכולנו כאן בשבילך..
מחכה לשמוע ממך
אוהבת
נטע

חיממת לי את הלב עם האכפתיות שלך (:
סתם עצוב לי ..וקשה לי..הפרעת האכילה גזלה ממני את עצמי..וכול מילה מיותרת...
אני קצת שבורה..ואובדת עצות..אבל שמחה לשמוע שאת..בדרך הנכונה..ואת תיראי שרק אושר יהיה התוצאה הסופית!אפשר לשאול מהו גילך?וממה את סובלת?אני מקווה שזה בסדר..
מחכה לשמוע אותך..שלך - - - - דרור.

נטע סורי..ראית שלמטה רשמתי "דרור" ואני בעצם דניאל..כתבתי כאן כמו שראיתם כמה פעמים..אבל היתביישתי שוב לרשום ושוב להתלונן על זה שאני סובלת כ"כ..:(אז רשמתי שם אחר..מצטערת..אז אני דניאל ואני אשמח לשמוע מימך.

מה שלומך?
אשמח אם תשתפי אותי במחשבותייך... אנחנו כאן כדי לתמוך ולעודד, ולפעמים זה קצת מקל לשפוך את כל המחשבות כאן...

שירה

מה שלומך היום??
לא תמיד,לצערי,הזמן מאפשר לי או לאחרות להיות כאן בתזמון המתאים..אבל אני רוצה להגיד לך שאני כאן בשבילך וגם אם המענה מתעכב טיפה אני רוצה שתרגישי חופשי לכתוב ולשפוך את כל שעל ליבך בכל תזמון וללא קשר להמצאותי בדיוק ברגע זה בפורום.
אין לך ממה להתבייש,את מתמודדת וזה אכן לא פשוט,אבל הבושה האמיתית היא להמשיך לחיות בהכחשה .לכן יקירה אני יותר משמחה כשאת כן כותבת ,כי אני יודעת שהתחליף המזעזע כשזה לא מתקיים הוא אשמה והרס עצמי...
אני רוצה מאוד לדעת ולשמוע מה קורה איתך באמת ואיך מתקדם הטיפול.ולגביי עניין המחשבות-זה לוקח יותר זמן מאשר להחלים פיזית,אל תשכחי שהרגשות והמחשבות השליליות היו כאן עוד קודם למחלה והם אלו ששימשו כקטליזטור להתבטאותה.המחלה האמיתית היא הרגשות והעיבוד שאנו עושות למציאות ולתהליכים שקורים לנו וסביבנו,ולכן חשוב מאוד שכן תעבדי את הרגשות הללו בטיפול.קשה ולפעמים מייאש,אבל אין מטה קסמים שאני מכירה כדי להחלים.

שלך,
קרן אור.

יש לך שם יפה את יודעת ? :)

תרגישי בנוח לכתוב את מה שעובר עליך..אפילו אם את מרגישה שאת חוזרת על עצמך ובא לך לספר שוב ושוב- זה המקום..ואני חושבת שקרן אור נתנה לך את התחושה הזו ממש כך..
בת כמה את אם אפשר לשאול וכמה זמן את סובלת מהמחלה הזו?

מצטערת אם כבר ענית על כך ולא שמתי לב..

אשמח לשמוע עליך קצת יותר..
שירן

אנחנו מטופלות במרפאה ויש התקדמות צריך כל הזמן סבלנות והמון אהבה מההורים ובטוח שאפשר להתגבר אבל רק במצב שרואים את המציאות האמיתית ביי חמודה.

אני שמחה לשמוע ומחזיקה לבת שלך אצבעות..בלי להכיר אותך רואים שאת אישה ואמא טובה!
תודה ובהצלחה.

מסכימה איתך לגמריי.
שמחה לשמוע שבתך בתהליכי החלמה ומאחלת לכם רק בריאות,אושר ורגיעה.

קרן אור.

מה שלומך? קודם כל, כל הכבוד על היוזמה זה ממש חשוב שלא העלמתן עין כפי שהרבה יותר כל לעשות.
שאלת איך אפשר לעזור לאותה ילדה- התשובה הברורה והיחידה זה להפנות אותה לטיפול כמה שיותר מוקדם, כי ככל שהזמן עובר הבעיה משתרשת יותר עמוק ויותר קשה לטפל בעניין.
בת כמה אותה ילדה? כי עם היא עדיין לא בת 18 צריך לפנות להורים שלה שידאגו לה לטיפול ופשוט להפנות אותם לזה שהבת שלהם באמת חולה ושיש צורך לטפל בזה ולא להמשיך להתעלם מהעניין כי זה לא עוזר.
על מרכזי טיפול וכד' יש צורך לקבל הפנייה מהרופא המשפחה שלה שיפנה אותה למקום שמשלב טיפול בגוף- דיאטנית ובנפש- פסיכולוג, כסף הוא גם לא מעצור בעניין כי אפשר לבקש הפנייה למקומות שעובדים ללא דרישה כספית (יש אחת כזה בנתניה..).
על כל שאלה נוספת תרגישי חופשי לחזור לכאן ולשאול ואפילו תמליצי לאותה ילדה להכנס לכאן לקרוא קצת ואפילו עם היא מרגישה מוכנה לכתוב קצת- כל הבנות כאן מדהימות ומבינות עניין ושיא התומכות- דבר שהיא אולי תרגיש בו צורך באיזשהו שלב.
היכ חשוב- לא להתייאש ולא לוותר למרות שהדבר נורא קשה אבל חשוב לזכור זה תהליך שסופו כדאי.
תקווה

כל הכבוד על החברות שלך!
פעמים רבות ההורים והקרובים לא שמים לב למה שקורה מתחת לאפם,ולכן אני מצטרפת לדבריה של תקווה ומציעה לך לא לקחת אחריות כה כבדה על עצמך אלא לשתף את הוריה או כל מישהו מבוגר אחר שידוע לכן שהוא קרוב וחשוב לאותה אחת.
מה שכן,לנסות לדובב אותה ולגרום לה להכיר בכך שיש לה בעיה(זה תנאי בהמשך להצלחת הטיפול) והפנות אותה לטיפול.ה"א לא נעלמת מעצמה ויש צורך בצוות רב תחומי כדי לעזור לה להתגבר ולהחלים.

בהצלחה אני כאן אם יש שאלות נוספות,
קרן אור.

כתבתי לאותה בת על הפורום המדהים הזה ואני באמת מקווה שמתישהו היא תיכנס לכאן כי אני באמצ משוכנעת שתעזרו לה
יש כאן אנשים נפלאים ואני פה רק עם הודעה אחת (טוב.. שתיים :)
וסליהח על האיחור בתגובה
תודה לכולכן! :)

אני שמחה לשמוע שנעזרת בפורום הזה ואני מקווה שחברתך תוכל להרשות לעצמה לעשות זאת למען עצמה.אבל הכי חשוב זה שהיא תכיר בבעיה ותפנה לקבלת טיפול.
אני,ואנחנו,נשמח להיות כאן עבורה(וגם עבורך כמובן,אם יתעוררו שאלות נוספות בהמשך..)

בהצלחה,
קרן אור.