פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

התגעגענו אליך :)
אני חייבת לומר שדווקא בימים האחרונים תהיתי היכן את, אך אני מבינה שאת עמוסה בעיסוקייך ומכבדת את זה.

השבוע האחרון עבר עלי קשה. הייתה לי ממש נפילה במצב הרוח, ייתכן משום שגם התחלתי פרוייקט חדש בעבודה וזה הוסיף הרבה על תחושות הלחץ שהרגשתי.
בעבודה קשה לי מאוד מהבחינה הנפשית. אני מרגישה שאני צריכה תמיד להגן על הנפש שלי שלא תקרוס, שלא "תתאבד" בתוכי, שלא אתמוטט ואחליט לוותר על כל מה שהשגתי עד כה.
הנפש שלי כ"כ שברירית ופצועה שכל הזמן אני מרגישה כמו "בייביסיטר" שלה, שלא תתמוטט לי פתאום. זו תחושה מפחידה ומאיימת מאוד להסתובב איתה ביום יום וזה מתעצם ככל שהשינויים בחיי גוברים. כמו למשל בעבודה ששם הפחד הוא ממש ממשי.
אך למרות הכל אני אומרת לעצמי תמיד, שזה הכרחי עבורי העבודה בסה"כ, ולהישאר לבד עם המחלה כל הזמן בבית- זה מקום חולה ועצוב שלא טוב לי להיות בו.

מבחינת האכילה אני עושה שינויים עצומים!
כתבתי על כך לקרן אור כמה וכמה פעמים בהודעה חדשה אך משום מה, זה לא מצליח להישלח! אני אנסה במועד מאוחר יותר לשלוח שוב. זאת הודעה שמאוד חשוב לי שגם שאר הבנות יקראו וכמובן שגם את.
אני מפתיעה את עצמי כל פעם ביכולות שלי כנגד המחלה ואני שמחה על כך.

טוב לשמוע ממך!
אוהבת,
שירן

שירן יקרה,
כל הכבוד לך על התהליכים הענקיים שאת עוברת בתהליך ההחלמה שלך,
אני יותר משמחה לשמוע זאת כעת..שחשביתך השתנתה לכיוון חיובי!!!!
ולגביי הבייביסיטר..אני באמת מציעה להחזירה להוריה, להשאירה איפשהו בצד, היא לא קיימת...זו רק את שקיימת, תרשמי לעצמך להיות, לחיות, להוות חלק פה, להיות נוכחת.
זו רק את.

שיהיה לנו סופ"ש מהנה שקט רגוע ובריא לנשמה.
תקווה לבנה.

ממש כיף לשמוע ממך שוב, אני יודעת שלא כזה היינו בקשר אבל כמובן שאני זוכרת אותך ונחמד לשמוע ממך שוב!
אני מקווה שתקופת העומס עברה עליך בקלות ושאת רק בזמנים טובים!
רציתי לשאול שאלה אם אולי את מכירה מקום טיפולי שלא דורש כסף פשוט כל המקומות שבדקתי דורשים כסף רב, כסף שאין לי איך לשלם אותו.. אני יודעת שזה קצת לא ריאלי פשוט לצערי אין לנו את הכסף לשלם כאלא סכומים על טיפול..
בכל אופן, עשיתי היום את המבחן האחרון שלי עד לאחרי פסח, אני כמובן צריכה להמשיך ללמוד ולהגיש עבודות אבל כיף להרגיש קצת חופש סופסוף! אני מרגישה קצת יותר טוב בימים האחרונים ואפילו שהיה לי נורא קשה לעשות את זה סגרתי את הקשר עם אחת החברות שלי שפשוט התנתק הקשה בנינו היה לי נורא חבל לעשות את זה בצורת הודעה אני פשוט לא מצליחה לתפוס ואחרי זה אפילו מחקתי את המס' שלה מהפלפון שלי, שלא יקרה מצב שאנדנד לה שוב מתוך הרגל.. כואב לי הלב על זה ואני באמת רוצה לשמוע ממנה, היא כ"כ חושבה לי אבל אני יודעת שאני חייבת להמשיך בחיים שלי ולקוות שאולי יום אחד אשמע ממנה ועד אז להמשיך ולהתחזק גם בלעדיה בצורה שתגרום לה להתגאות בי...
תקווה

אומנם לא שאלת אותי ישירות,אבל אם אני לא טועה את מאיזור השרון נכון??אז יש מרפאה לבריאותך הנפש בנתניה באיזור שליד איקאה שמטפלים שם בכל סוגי ההתמכרויות,כולל ה"א.זאת מרפאה בחסות המדינה וללא כוונת רווח,וממה ששמעתי הביקורות על הצוות הטיפולי מאוד טובות.אז שווה לנסות.
ואני חושבת שטוב שהנחת לצורך האובססיבי הזה בחברתך.לפעמים מתוך זה תגלי שהיא פתאום מתחילה לרדוף אחרייך ורוצה בקרבתך.אבל גם אם לא,קשר שהוא חד סיטרי הוא לא קשר נכון ובריא עבורך ועדיף לקבל את זה וכמה שיותר מוקדם יותר טוב.

כיף לך שאת בחופשת פסח(אני מהצד השני-בחופשת פסח עם הילדים)
קרן אור.

תקווה יקרה,
פרידות זה תמיד דבר לא נעים כ"כ, יש כאלו יותר יש כאלו פחות..
אני מניחה שאם היא הייתה קרובה אלייך אז לא קל לך כעת בילעדייה...אם עשית זאת, כנראה שיש לכך סיבה..בעתיד תשובו להיפגש...ככה זה בחברויות, המעגלים תמיד נסגרים בסופו של דבר, שבים...ולפעמים אפילו לאותה נקודה, רק קצת באדרת שונה.

תקווה יקרה,
מקווה שכשמך את לא מאבדת את התקווה, בנוסף את גם צריכה למצוא תקוות שיהיו ממשיות,
לתת לך כמו אופק להגיע אליו..לשאוף..להגיע, ואז לראות את האופק הבא, להתחיל במסע לעברו...

כמו שקרן אור כתבה לך, יש את המפראה בנתניה..
יש גם מקום שקרואים לו "אגם" שמגיעים אליו ארבע פעמים בשבוע, זה יכול להיות טוב..
את צריכה מסגרת שתחזיר אותך לתלם.

סופ"ש נעים.
שבת שלום..

תקווה לבנה.

אכן ההצטננות עברה וחלפה לה,וכעת אני במרתון של זמן להספיק כמה דברים בעבודה לפני החג ולנקות את הבית...(בית דתי,מה לעשות??כוחו של הרגל..)

חיבוק אמיץ,
קרן אור.

ברור שאנחנו זוכרות!
התגעגענו אליך מאוד!

אכן חזרתי מפולין (פיזית) אך נפשית עדיין לא "נחתתי"...
המסע היה סוחט מבחינה רגשית ופיזית... זה קצת נדוש להגיד זאת, אבל כך אני מרגישה- המסע שינה אותי... אני באמת יכולה להרגיש זאת...
אני מאוד שחמה שיצאתי למסע הזה... זו חוויה שלא הייתי מוותרת עליה בשום אופן..

מה איתך?
אשמח אם תספרי מעט על מה שעבר עלייך בזמן שנעדרת

שירה

שירה יקרה,
אני שמחה שאת לא מתחרטת ע"כ שיצאת למסע, זה חלק מאוד חשוב לדעתי בחייו של אדם, של כל
אדם, לדעתי גם אם לא עושים זאת במסנגרת של ביה"ס, צריך לעשות אותו.

עדיין לא נחתת...למה את מחכה על מנת לנחות? מה גורם לך להישאר ככה "באוויר"?
אני יכולה להרגיש שההרגשה הזאת לא נעימה וטובה עבורך,..ואני גם יכולה להבין ולהיזכר מהעבר
לגביי התחושה הזאת..

איך את היום? מה קורה איתך?
האם ימייך תפסו יותר משמעות? או שאת עדיין במין מקום כזה של "להעביר עוד יום" ?

אני בסדר...
עברה עלי תקופה קצת לחוצה, לא משהו מסווים מדי..כל מיני מחשבות והחלטות..
ועכשיו אני מחכה לראות האם ההחלטות שלי היו נכונות, האם יפעלו לטובתי...מקווה שכן,
וגם אם לא-- עשיתי את מה שאני חושבת...מפה זה כבר לא ביידי.
הייתה לי גם תקופה קצת לא משהו עקב ההרדמה של הכלבה שלי, אני חושבת שדיברנו על
זה מתישהו..היה לי קשה מאוד להתרגל.

אגב שירה, אפשר לשאול אותך מאיפה את בארץ?

מאחלת לך שבת טובה ושקטה,
אגב את עושה משהו היום בערב? או מעבירה ערב שקט בבית..?
שתנחת עלייך רוח טובה ושלווה שתשרה בך מחשבות חיוביות.

תקוווה לבנה.

אני מאזור המרכז... מאיפה את אם אפשר לשאול?

אני לא ממש יודעת מדוע עדיין לא נחתתי... אני חושבת שחלק גדול מכך הוא העיניין שהמסע הוביל לירידה משמעותית במשקל ולהידרדרות בכל מה שקשור לאכילה שלי ולחשיבה באופן כללי... לא יודעת להסביר, פשוט הכל נראה לי שונה, אחר. זה במובן מסויין כאילו אני ממשיכה את אותו תפוס אכילה גם פה, בבית, ולא רק כמו שהיה בפולין...
אני גם חושבת (בטוחה, למען האמת) שיקח לי עוד הרבה זמן עד שאצליח "לעכל" את מה שהיה שם (אם בכלל זה אפשרי..).

היום האמת היה יום רע במיוחד... זה התחיל בכך שיצאתי להליכה בבוקר ולא היה לי כוח לסחוב את עצמי, וזה סתם עשה לי רע- פיזית ונפשית... אח"כ היה לי מבחן בערבית (אני עדיין לומדת לצערי הרב) שהלך פשוט ג-ר-ו-ע... הייתי כ"כ מאוכזבת מעצמי... ורבתי עם החברה הכי טובה שלי (החברה היחידה שלי, למען האמת).
אופפת אותי כל הזמן הרגשה רעה, פסימית, דכאונית... תחושה שאף אחד לא מבין, איש לא טורח להושיט יד. לאף אחד לא באמת אכפת. אני מתהלכת בעולם בהרגשה נוראית שאני בלתי נראית, אני קוראת לעצמי "ילדה שקופה". את מכירה את ההרגשה הזו?
את הערב בעיקר ביליתי מול המילונים בערבית והמחברות.. מה את עשית? אני מקווה שנהנת יותר ממה שאני נהנתי...

את יודעת תקווה לבנה, תמיד קינאתי באנשים שמסוגלים להגיד על החלטות שלקחו - שגם אם הם לא ייצאו כפי שהתכוונו, עדיין נקבל אותם, שזה כבר לא תחת שליטתם מרגע שהוציאו את ההחלטה לפועל... זוהי מעין תובנה של השלמה, שמה שלא בידי עליי להניח אותו. אני לא מסוגלת לעשות כמוך ופשוט לשחרר. אני מפחדת ונוטה להחזיק, להיצמד.
האם החלטותייך קשורות לעבודה או לימודים? (את לא חייבת לענות לי).

אני מניחה שעברת תקופה לא קלה עם כלבתך... האם היה מישהו שעזר לך לעבור את התקופה הקשה הזו? איך התמודדת?

שתהיה לך שבת שלום ומנוחה
שירה

הייתי חייבת להגיב על הדברים שאמרת.
אמרת שאת קוראת לעצמך "ילדה שקופה", זה אותו הדבר שאני מרגישה על עצמי כל הזמן.
צירוף המילים הזה מהדהד בתוכי כל יום שעובר. אני כל הזמן מרגישה שקופה. אפילו אם מבחינים בי ולעיתים מחמיאים, השקיפות מתחזקת. מתעצמת. <זה כמו שאומרים שתחושת הבדידות אין לה קשר לכמות האנשים שסביב. אדם יכול להרגיש בודד גם אם יהיו לו אלפי חברים. >
זו תחושה פנימית שאין לה קשר כנראה לאנשים סביב.
כבר סיפרתי כאן בעבר שמשהו בי לאחרונה משווע להיראות, להתקיים, לחיות, לחדול מלהיות שקוף.
הבנתי שהתחושה הזו היא כתוצאה מהמחלה. <תחושת השקיפות הכוונה> תקופה ארוכה שאנחנו חיות בצלה, מוחקות זכר להיותנו, וכפועל יוצא- מרגישות שקופות. נשלטות, חסרות אונים...
היה לי חשוב לומר שאני מאוד מזדהה עם זה ואף חווה את זה על בשרי מדי יום לצערי.

בעניין המבחן בערבית אני רוצה לספר לך שבתור תלמידה <סיימתי לפני שנתיים בערך> הייתי מאוד פרפקטציוניסטית. אז לא הייתה לי הפרעת אכילה אבל הייתה לי בעיה אחרת קשה מאוד שגם הפריעה לי לתפקד באופן יומיומי. אני זוכרת ומכירה את תחושת העצב הזו שכאשר מבחן לא הולך כפי שרצינו. אבל אני חייבת להגיד לך וזה משהו שלא אמרתי לך או לשאר הבנות שנמצאות כאן במסגרת לימודית- אני גאה בכן! בכולכן!! על האומץ והנחישות שלכן לתמרן בין התמודדות במסגרת לימודית מלחיצה לבין מחלת האנורקסיה - זה מדהים בעיניי ההתמדה שלכן ועל כך מבחינתי תוצאת המבחן שלך כרגע לא חשובה כמו ההתמודדות היומיומית שלך.
יכולת <וגם שאר הבנות- נטע, תקווה ומחפשת מוצא> להחליט שאת מוותרת, נשארת בבית, עוזבת את הלימודים אבל את כל פעם מחליטה להיאבק, להישאר, להמשיך ולנסות להתמיד במה שבאמת חשוב לך בחייך.
וזה באמת מה שחשוב.
את המבחן האמיתי - המבחן בו את מתמודדת ונאבקת למען חייך את עושה כל יום! ועל כך הערכתי העצומה לך.


שירן

ל

היי שירה יקרה,
איך התעוררת היום?
האמת שאני אף פעם לא הייתי טובה בערבית, לפחות לא כשהתחלנו ללמוד לעומק את זה, והאמת שזה לא קשור כ"כ לקשיי קליטה של שפות-כי בזה אני כן טובה..פשוט היה לי איזשהו מחסום עם ערבית.
מתי המבחן שלך? יש לכם מבחנים בחופש??
לגביי ה"ילדה שקופה"-אני יכולה להבין זאת מאוד, להתחבר לכך מאוד..בעבר לפחות..עם הזמן למדתי כן לא להיות שקופה, לא לתת לדברים לעבור דרכי, פעם הייתי "שקופה" בכל המובן, אנשים ראו אותי, אבל לא ראו מה אני מחביאה בתוכי...וכן גם הדברים שהיו תמיד עברו בתוכי, בכל נימי נשמתי, ועם הזמן למדתי לנתב את זה שדברים גם יעברו ליידי..זה הקל עלי רבות, עם זאת אני עדיין מאוד רגישה..שזו דווקא לא תכונה רעה, רק צריך לדעת לא לאבד את עצמי שם.

אני יכולה להבין שבמסע עוד נמצא בתוכך, אני יכולה להבין זאת...אבל את צריכה לעשות צעדים על מנת להשתחרר מתוך המקום הזה משום שהוא לא בריא לך, זה בסדר להרגיש שם כאשר את נמצאת בפולין, אבל את חייבת לעשות את ה"סטופ" הזה שאת חוזרת לישראל, זאת אומרת את חייבת כעת לעצור זאת משום שזה לא יכול להישאר בתוכך כ"כ הרבה זמן, את רואה בעצמך שזה משפיע לך עלייך בצורה כה משמעותית, נכון שלשואה אין פרופורציות, אבל את חייבת לקחת את הדברים בפרופורציות כמה שאפשר, אני מצטערת אם המשפט הזה נשמע מעצבן "לקחת את הדברים בפרופורציות"-כי לפעמים פשוט אי אפשר לעשות זאת...אבל תנסי, תתאמצי, אל תגמרי על עצמך..במיוחד לא בנושא הרגיש של האוכל, שלא יגרור אותך שוב לתהומות כאלו...את איתי? מבינה למה אני מתכוונת?
לגביי כלבתי, אז האמת שלא כ"כ התמודדתי..פשוט הדחקתי, היה לי יותר קל...מקווה שזה לא יתפרץ, אני לא אוהבת להתמודד עם מוות, אין לי מושג אפילו איך עושים זאת..
אז אני ניסיתי להוריד כמה שפחות דמעות...אם כי היא חוזרת לי הרבה, המון...בחלומות, וכן גם הרבה ביומיום...המון יוצא לי להסתכל על ה"מקום" שלה במין חיפוש כזה שלה..

לגביי מקום מגוריי,
אני גרה באיזור השרון, ברעננה.


אני מסכימה איתך שזה חשוב להגיע להחלטות, בנאדם שלא מגיע להחלטות זה בנאדם שכל הזמן נמצא בתהיות, לגביי כל דבר..אין שום דבר יציב משום שהוא עצמו אינו מסוגל להגיע להחלטות עצמיות שלו...אם כי חשוב גם שיבצע מדי פעם את ההחלטות שלו, ולא רק יחליט ב"אוויר".

אז איך את היום?
יש שמש ממש נעימה בחוץ...
חבל לפספס את היום הזה בבית...אולי תצאי קצת לשמש להנות מהאנרגיות שלה?
זה מה שאני הולכת לעשות עוד מעט.

טוב שירה יקירה,
מאחלת לך שיהיה לך יום רגוע ושלו.

שלך,
תקווה לבנה.

את צודקת... אני באמת צריכה לנסות לקחת דברים בפרופורציה, אחרת קשה יהיה לצאת מזה..
איך הפכת מ"שקופה" ל"נראית"? אני באמת רוצה לעשות את השינוי הזה ואני לא יודעת איך..

לצערי, אני לומדת גם בפסח.. אתמול היה היןם האחרון שבו ביהס תיגבר את כיתות יב, ככה שמעכשיו יש לי "חופש" (עם הרבה שיעורים, עבודות, בגרויות וכו)...

האם יצאת לטייל? בשמש שהייתה? אני מקווה שניצלת אותה כי עכשיו מזג האוויר לא כ"כ נעים... לפחות איפה שאני גרה יש אובך נוראי...!

מה איתך חוץ מזה?

תודה לך על הכל
שירה

אני לומדת לתואר ראשון לפסיכולוגיה ועושה עוד כמה דברים מסביב...
כמה זמן את בטיפול? אולי תשקלי לבקש שיחליפו לך את המטפלת אם את לא מסתדרת עם זאת שיש לך כרגע? בכל מקרה, אני חושבת שהטיפול עובד יותר טוב כשבינך לבין המטפלת יש מערכת יחסים חיובית...
אני יכולה לשאול מה זה מסגרת פרטית?
בכל מקרה, אני מקווה לא להיעלם ליותר מידי זמן ובכל רגע פנוי שיהיה לי, תהיי בטוחה שאכנס לראות מה שלום כולן... (תקחי את דברי בצורה חיובית, זה הכל למטרה טובה!! :-) )
שלך ובאהבה,
מאיה

לצערי כרגיל אין לי יותר מדי פנאי יש לי שבוע ממש מטורף ובימים האחרונים אני גם לא ממש מצליחה לישון, אני סחוטה מעייפות אבל שאני באה לישון השינה לא מגיעה ויש לי מחר מבחן אז לצערי אלי לקצר..
אני ממש שמחה שעוברת אליך תקופה קצת יותר קלה ושיש התקדמות, אני לצערי בהרגשה של ללכת אחורה, הדיאטנית שמצאתי לא מתאימה ואני עכשיו צריכה ללכת שוב לרופא משפחה ולקבל הפניה חדשה אבל נראה לי שתפסתי רגלים קרות אני פשוט על סף גיוס לצה"ל וזה ממש חשוב לי משהו שאני לא אוותר עליו ואני מפחדת שבטיפול יכריחו אותי לוותר על זה כך שיש לי חששות ואני די לא יודעת מה לעשות במיוחד שאני מנסה לסגור קצוות מתוך תקווה להמשיך בחיים שלי ולהתקדם לתוך עתיד טוב יותר..
תקווה

אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר ואני חושבת שכשאומרים שהייתה פגישה אמוציונלית זה בדר"כ מעיד על דבר טוב. נכון שזה מאוד קשה להעלות דברים קשים ולפעמים להבין עד כמה אנחנו באת חולות במחלה הזו אבל זה דווקא עוזר בהמשך ומוביל אותנו הרבה פעמים לתובנות חדשות וחשובות על עצמנו.

בעניין אגירת האוכל, הופתעתי לשמוע שזה כ"כ נפוץ הדבר הזה ושגם את במשך שנים אגרת מזון.
גם אצלי מוחבאים בארון כל מיני חטיפים למיניהם וכ"כ קשה לי לשים את זה בארון! כ"כ קשה לי עצם המחשבה שיכולים לגעת, לאכול לי מזה ואז יישאר לי חסר.
כשאמרת לי שהצלחת להתגבר על זה הרגשתי ממש גאווה והערצה כלפייך. נדמה לי כי מעולם לא אצליח להתגבר על הדבר הזה. אני אוגרת כמויות מטורפות של מזון!
איך יוצאים מזה? איך?
אני אשמח לשמוע ממך איך הצלחת לשחרר את הפחד הזה, ואיך בדיוק התגברת.
למרות שבבית אמא שלי תמיד מנסה להרגיע אותי ולומר לי שהכל בסדר ושמעולם לא ייחסר לי, זה לא עוזר כ"כ. אני עדיין בשלי, ממשיכה לקנות ולקנות ולאגור תוך כדי. וזה נורא =/
השבוע היה לי שבוע די קשה מהבחינה הנפשית.
הייתה לי שוב ירידה עצומה במצב הרוח, הרבה בכי והתבודדות.
האם גם את מרגישה שקשה לך להיות בקשר עם אנשים? לאחרונה זה שוב חזר אלי. אפילו בטלפון קשה לי לשוחח עם חברות =/
המחלה לקחה ממני את כל האנרגיות לבלות, להינות. אני לא יוזמת. מפחדת ליזום. רוצה רק להיות לבד עם עצמי, עם העצבות. וכן, אני יודעת שזה לא טוב. האם זה מוכר לך ביום יום?

ונעבור לצד השני של הדברים, אתמול קרה לי משהו פשוט מדהים!
אכתוב על כך בהמשך לקרן אור, מקווה שתקראי.
אני מרגישה שאני עושה צעדים עצומים כנגד המחלה ואני מאושרת על כך!

שירן

תודה על המחמאה..גרמת לי להסמיק..חח..
אני שמחה שלקחת לעצמך יום חופש ,מי כמוני יודעת כמה זה הכרחי.כדי לשבת רגע עם עצמנו בכול המרדף המטורף של החיים,עד כי לפעמים אנחנו לא זוכרות אחרי מה אנחנו רודפות בעצם,לא?
אני בכלל חושבת שלפחות פעם בחודש צריך לעשות יום כזה ולנוח.לא לעשות כלום(ולצערי,עדיין לא הצלחתי להגיע עד היום למקום הזה מאילוצים שונים).
לגביי הפגישה עם המטפלת-הגיוני שכשתכנים קשים עולים אנחנו נשארות עם תחושה קשה וכואבת במשך כמה ימים אחרי.אבל את יודעת מה אומרים-היכן שקשה לך הכי הרבה,זה המקום שאת צריכה להישאר בו.בנקודה שהכי קשה לך עם המטפלת זה לא סתם,אל תעברי הלאה,תשארי בה,כי שם נמצא המפתח והפתרון האמיתי ואם נתגבר על הכאב והקושי,זה רק יהיה לטובתנו.אז זה בסדר שהיית צריכה לנוח ,לחשוב ולהירגע עוד כמה ימים אחרי.אבל חשוב שתמשיכו מהנקודה הזאת בפגישה הבאה.

מאחלת לך סופשבוע נעים ורגוע,
קרן אור.

מה שלומך היום?
האם חזרת אל הלימודים או שאת עדיין מחלימה בבית?

אני שמחה לשמוע שעזרתי לך להאיר את עינייך ושהצלחת להרפות מעט מההתנהגות של אגירת המזון.
אני לצערי לא מסוגלת להתגבר על כך , לפחות לא כרגע =/ אפילו החלטתי שלמרות פסח אני משאירה את כל כמויות המזון כפי שהן במגירה.. :(
אך ביקשתי מאמא שלי אתמול שתעזור לי בעניין הזה. שתהיה עבורי "עיניים בריאות" , זאת אומרת שתאמר לי מתי באמת אני מגזימה בתפישתי את הדברים ומתי לא. מתי באמת אין צורך בקניות מיותרות ומתי כן. אני מקווה שזה יעזור.
אני באמת נחושה לעבוד על זה יותר ולהיפטר מההתנהגות החולה הזו שבאמת לא בריאה עבורי.

אני חושבת שבעניין המטלפת שלך, אם לא טוב לך איתה אז זה בסדר גמור שתחפשי לך מישהי אחרת שאיתה יהיה לך חיבור טוב יותר.
אני מקווה שלמרות ההרגשה הרעה שלך תקפידי ללכת לטיפול כי חשוב מאוד!! ואני מקווה שאת גם כן מצליחה לראות את החשיבות של זה.

אל תתאכזבי עם עניינים לא הלכו כפי שרצית כמו בעניין מסיבת הפיג'מות שהייתה לך. אני מצליחה לראות בכך דווקא התנסות מעולה והוכחה לכוחות העצומים שלך.
כי אני יודעת עד כמה זה קשה ליצור ולהיות בקשר עם אנשים כשהמחלה היא כל כולך.
אני עד היום לא מצליחה לשמור על קשרים. אני כל הזמן מתנתקת ונעלמת לצערי.


שירן.

איך את מרגישה היום??את לא צריכה להרגיש פושעת שאת לא מתקדמת,את לא עושה רע לאף אחד,רק לעצמך,לצערי.חשוב שתרגישי שאת יכולה לשתף גם במצבים של נפילות,כי מתוך הנפילות האלו נלמד היכן מה היה הטריגר ואיך למנוע נפילה חוזרת עד כמה שאפשר(ואפשר..).
אני בעד כל סוג של עזרה עצמית שמקדמת אותנו ולא משנה אם היא ניראת מוזרה למישהו אחר.היא צריכה לשרת אך ורק אותך,את הכיוון הבריא שאנחנו רוצות בשבילך(ואנחנו רוצות,נכון??)
יקרה,לא מספיק רק לנקות את הארונות ולבער את החמץ.המהות האמיתית של פסח היא החירות.היציאה מעבדות ושעבוד(לה"א) ומתן דרור להיותנו מי שאנחנו.
סתם נקודה למחשבה.
קרן אור.

מה שלומך?
את מרגישה יותר טוב?

הייתי אתמול אצל הדיאטנית ועליתי 800 גרם... זה מבאס ומדכא אותי...
אני ממשיכה באכילה שלי, משתדלת לא לקצץ מאוד, ובעיקרון מחזיקה מעמד מיום ליום..

לפי מה שהבנתי, אין לך כימיה עם המטפלת שלך..אני רוצה לספר לך, שגם אני עברתי מספר פסיכולוגים עד שמצאת את מי שיש לי איתו הכי הרבה חיבור....אל תתייאשי, אבל זה מאוד חשוב שתמצאי את המטפלת שאיתה תרגישי הכי בנוח, זה חיוני כדי שתבריאי...

שיהיה לך סופשבוע רגוע ונעים
שירה

קודם כל בואי נניח את הקלפים האמיתיים על השולחן-המחלה לא יכולה לך,את מנצחת אותה! רק אם תוותרי ותחליטי לשקוע,רק אז זה יחשב שנתת לה יד להשתלט על יישותך.אבל ממה שאני רואה את נלחמת בה בשיניים כל יום,כל שעה,כל ארוחה.זה לא נקרא להפסיד.אז נכון שהיא במחשבות שלך לא מעט,אבל הסוכריה המסכנה הזאת לא עושה את המחלה חזקה יותר ממך.לימדי לוותר לעצמך.אם היית מספרת לי שלא אכלת את הארוחות אז הייתי מניפה תמרור אזהרה.אבל יקרה,סוכריה היא בסה"כ 20 קלוריות מסכנות וזה לא מה שיגרום לך להשמין או לחילופין להיחשב כאילו נפלת לה"א.
שום דבר לא חזק ממך,את הוכחת לנו(אבל הכי חשוב לעצמך) בחודשים האחרונים כמה את חזקה!! ואת זה שום דבר לא יקח ממך,גם לא אגירת מזון,או ויתור על ממתק או ארוחה מסכנה במסעדה שלא "זרמה" כפי שרצית.שינויים תמיד יהיו בחיינו,לפעמים נוכל להם ולפעמים לא.אל תסתכלי על עצמך מבעד לזכוכית מגדלת.לימדי להתגמש.לסלוח לעצמך.
לגביי העלייה במשקל-אני לא יודעת מה איתך,אבל 350 גרם זה ממש לא עלייה במשקל!(פחית קולה ששתית לפני שוקלת את אותו המשקל,נכון שזה מעט??) ואל תשכחי שזאת עלייה של חודש!! בעבר הלא רחוק היית עולה יותר מזה בשבוע לעיתים,ואני דווקא רואה בכך מגמה של התאזנות.אולי סוף סוף מגיע השינוי והאיזון המיוחל??הרי מבחינה תזונתית את מפרגנת לעצמך יותר והיני לא עלית כמעט במשקל,תסתכלי על זה כפי שצריך לראות את זה,בעיניים ריאליות ומציאותיות.

יקרה,אני מבינה את הקושי והתחושות והחרדה.אבל נראה שהפעם אין לך ממה.אני חושבת שהמגמה היא מאוד חיובית.אני חושבת שבשורה התחתונה את מתחילה להחלים ולהגיע לידי איזון תזונתי-משקלי.וזה נפלא בעיניי.

שולחת לך כוחות שיעזרו לך לראות את הדרך המדהימה שאת עושה,
קרן אור.

אין לך מושג איך הצלחת להרגיע אותי עם המילים שלך.
הן הצליחו להגיע אל המקומות הכ"כ כואבים, כ"כ מפוחדים ולהרגיע את הדאגות במעט.
ועל כך תודה רבה.

אני רוצה לספר לך שאתמול קרו לי דברים פשוט מדהימים!!
זה התחיל בכך שהרגשתי שאני חייבת להביס את המחלה בעניין הסוכריה שלא העזתי לגעת בה שלשום. ושוב, זה לא עניין הסוכריה שכ"כ הטריד אותי אלא יותר הדחף שהרגשתי לרצות ולנצח. התעוררתי בבוקר בתחושת רעב והחלטתי שזו הזדמנות מצוינת לנסות.
לקחתי סוכריה חדשה עם כל הפחד והתנסיתי. <מבלי לדעת כמה זה מכיל> רציתי באותם רגעים לוותר, לזרוק לפח, אבל המשכתי עד הסוף. היה לי מאוד קשה אבל עמדתי בזה. ונכון שמהצד זה נשמע כ"רק סוכריה" אבל אני מניחה שאת תביני ובטח גם שאר הבנות יבינו שהפחד כאן הוא לא מהאובייקט עצמו אלא מלאבד שליטה.

והדבר היותר מדהים שקרה לי אתמול היה כזה: הסתובבתי עם אמא שלי בעיר אתמול ואז ראיתי איזהשהוא חטיף שזכור לי שעוד מלפני המחלה הייתה נוהגת לאכול אותו והבטחתי לעצמי להתנסות בו. <הדיאטנית אף נתנה לי פעם "אישור" לכך אבל מעולם לא העזתי אולי מהפחד מרעב>
קניתי אותו בהיסוס רב והחלטתי שכשאגיע הבייתה אני אנסה.
כשהגעתי הבייתה המחלה השתלטה עלי. לא היה כתוב בדיוק מה הערך הקלורי של המוצר וזה מאוד הלחיץ אותי! החלטתי שזה הכל או כלום. או שאני יודעת בדיוק מה המוצר הזה מכיל או שאני לא נוגעת בו עד להודעה חדשה.
רציתי כ"כ לנסות אותו ומצד שני לא יכולתי. המחלה מנעה זאת ממני. אני לא נוגעת במאכלים שאין לי מושג מהי "תעודת הזהות שלהם" ואתן בטח מכירות את התחושה.
פחדתי לאבד שליטה. והחלטתי לוותר.
ניגשתי למטבח לאכול מה שהמחלה מבקשת <לרוב מוצר דיאט> ואז אמרתי לעצמי בלב: "לא, נמאס לי להיות חולה. אם אני כרגע לא מקשיבה לגוף ולנפש שלי אני בוחרת להישאר במקום חולה"
ואז לא יודעת איך זה בדיוק קרה אבל חזרתי על עקבותיי, פתחתי את החטיף הזה שהנפש שלי הייתה כ"כ כמהה לו , ואכלתי.
מבלי לדעת מה הוא מכיל כמה ואיך! כשהפחד מציף אותי ומאידך תחושת הנאה משתלטת... כשהמחלה צועקת לי בראש איומים והפחדות ומצד שני תחושת הניצחון על המחלה אופפת אותי!

לא האמנתי למה שעשיתי. הרגשתי כ"כ חזקה. הרגשתי שאני שוברת כאן איזה מיתוס בנוגע ליכולות המועטות שחשבתי שיש לי.
שאני כנראה לא כזאת חלשה.
אני כ"כ שמחה שעשיתי את הצעד הזה. כשאני חושבת על זה עכשיו אני יודעת שאם לא הייתי עושה זאת הייתי מצטערת על כך והייתי אף מרגישה יותר רע עם עצמי.
נזכרתי במה שנאמר לי בטיפול- להיחשף. ושלפעמים כל הקטע זה לא לדעת בדיוק מה אתה אוכל.


תודה לך קרן אור שאת כאן כדי להסב את תשומת ליבי לגבי ההתקדמות שלי ולגבי התהליכים החיוביים בדרך כה חשוכה.

אוהבת אותך,
שירן

אני שמחה שהצלחתי לעודד אותך,ואת כבר מכירה אותי מעט ויודעת שאני תמיד אומרת דברים שאני אכן מתכוונת אליהם,אז יקרה תהני מהקרדיט כי הוא אכן מגיע לך!
שמחתי עוד יותר לשמוע שהתגברת על קולות המחלה ואפשרת לעצמך לאכול את מה שאת באמת רוצה ובלי יותר מידי ייסורי מצפון.את צריכה להיות גאה בעצמך ע"כ.
אבל כן חשוב להתגבר על הצורך האובססיבי לאגור מזון.אפשר להבין אותו לאחר תקופת רעב ממושכת,אבל היום כשאת במקום אחר עם עצמך ועל הפרעת האכילה שלך,הגיע הזמן ללמוד לשחרר גם את המקום הזה.ברור לי שזה הבסיס לקושי הנפשי שאת חווה כרגע,כי הרבה דברים שהורגלת אליהם ונתנו לך מן הרגשת בטחון לדעת שהם בהישג יד פתאום צריך לוותר עליהם,ולסמוך על אחרים ועל עצמך שלא יהיה חסר לך וגם אם לא יהיה באותו הרגע,אז שום דבר לא יקרה.חשוב שתדברי על זה בטיפול ולאט לאט תלמדי לאגור פחות ופחות.
בסה"כ המגמה היא מאוד חיובית ומעודדת,וכיף לי לקרוא על זה.
אני מאחלת לך שבפסח הבא נחגוג את החירות שלך,נחגוג עם שירן כפי שהיא באמת ללא מעטה המחלה.
שלך,
קרן אור.

כל הכבוד לך...
העיניין עם החטיף רק מראה לך כמה כוחותייך הם עצומים ורבים!
אני גאה בך!
ואת צודקת במאה אחוז- העיניין הוא החטיף או הסוכריה. הקטע הוא בפחד הנוראי של לאבד את השליטה... הפסיכולוג שלי אומר בתמיד כשאני מזכירה את העיניין של "אוכל/משקל" ו"שליטה", שמרוב שליטה כבר איבדתי שליטה...וזה כ"כ נכון... דווקא כשאכלת את החטיף, הפגנת (לפי דעתי )שליטה מירבית.
את מעודדת אותי.

שירה

קרן אור- את צודקת בעניין אגירת המזון.
אני כל יום מנסה להתגבר על זה, להגיד לעצמי שלא באמת חסר כמו שהמוח "המעוות" שלי רואה, שגם אם ייחסר אז יש פיתרון ולא אגיע למצב רעב. <כמו בעבר>
אני מנסה אבל חייבת לומר שזה ממש קשה..אתמול יצא גם שהתווכחתי עם אמא שלי על כך. היא הכינה לי אוכל ואמרתי לה שזה קצת מדי, שאני אהיה רעבה ואז התעורר ויכוח. יש הרבה מתח סביב העניין הזה.
אני נחושה הפעם להרפות מהפחד הזה. אני מבינה שזה לא בריא עבורי. היום למשל היה לי דחף לאגור מזון והחלטתי שהפעם אני משאירה במטבח ולא מאחסנת שום דבר. זה קשה אבל אני מקווה שזה ישתלם בסופו של דבר..

שירה- אני שמחה שאני מצליחה לעודד אותך ואני מקווה שהמקרה שלי יהווה גם לכן הוכחה שאתן יכולות!
וזה נכון כ"כ מה שאמרו לך בטיפול- שמרוב שאנחנו רוצות שליטה ורודפות אחריה היא נעלמת מבין ידינו..
רק ברגע שנרפה נבין בעצם כמה אנחנו שולטות ולא המחלה בנו.


שירן

אני מקווה שתרגישי יותר טוב, אני יודעת למה את מתכוונת שאת אומרת שלא יכולת לזוז מהמיטה גם אני בימים האחרונים היתי ממש חולה אבל זה די עבר לי ונשארתי רק עם צינון קל... בכל מקרה אין לי יותר מדי זמן פנוי על הידים כמו תמיד יש לי מבחן ללמוד אליו -למרות שזה האחרון לפני חופשת פסח! אבל בכל מקרה רציתי להכנס ולכתוב לך כמה מילות עידוד, אני יודעת שזה ממש קשה וכל דבר קטן הוא מאבק אבל אל תתיאשי ותאמיני בעצמך, תני לעצמך יום לאגור כוחות ואז תמשיכי להלחם במלוא המרץ ותראי בעצמך עד כמה שזה שווה את זה ושאת רק תפיקי יותר מכל רגע ורגע של שגרת חיים בריאה...
מקווה שתרגישי יותר טוב ושהיום יעבור אליך בקלות..
תמיד איתך תקווה

הצטערתי לשמוע שלא הרגשת טוב ונאלצת לחזור הבייתה.
אם כי אני חייבת לומר לך שכשקראתי את זה, דווקא שימח אותי לדעת שכן העזת לצאת ולהרשות לעצמך סוג של הנאה מחוץ לבית.
אני אישית מאז המחלה ניתקתי המון קשרים חברתיים, אני כבר לא יוצאת לאף מקום, לא מבלה, לא יושבת בבתי קפה.. ממש כלום.. המחלה גזלה ממני את הכל והיום אני חסרת אנרגיה לחלוטין. לכן זה נורא הפתיע אותי שכן החלטת לצאת.
בנוסף לכל אני גם סובלת מדיכאון. אין לי אנרגיה לשוחח עם אנשים/חברים, לא בטלפון וגם לא דרך מחשב אפילו! <הפורום הזה זה המקום היחיד בו באמת יש לי את הרצון לשתף ולחלוק>
אין לי אנרגיות לצאת לבלות, הכל מפחיד אותי, מאיים לי מדי.. אפילו ללכת לעבודה ממש קשה לי ..
אני כבר מתחילה להאמין שאני לא אדם חברתי..שטוב לי עם הלבד הזה ותמיד יהיה לי רק טוב ככה.. למרות שאני יודעת שזה המחלה הביאה עלי. כי לפני כן אהבתי מאוד לצאת לבתי קפה ועכשיו אני מפחדת מזה פחד מוות ואף יכולה להגיד שהתחלתי לשנוא את זה.

קשה לי מאוד להפסיק לאגור מזון. גם אני זוכרת שבהתחלה כשרק חליתי הייתי אוגרת מזון ולא נוגעת בו..רק ל"תפאורה" זה שימש כמו שאמרת.. אבל עכשיו לאחר שחזרתי כבר לאכול אני אוגרת דברים שאני גם אוכלת או שאני מתיימרת לאכול בכל אופן. ועדיין אני חושבת שבהתנהגות הזו אני רק משמרת את המחלה אצלי..אני חייבת ללמוד לשחרר טיפה את הפחד הזה ממני כמו שנאמר לי היום בטיפול. אבל זה כ"כ קשה!! זו טראומה רצינית ההרעבה הזו..

יקרה, אני מבינה שקשה לך מאוד עם האוכל. אבל את חייבת לנסות לאכול ולהחזיר לעצמך את כל האנרגיה. לגוף שלך, לנפש שלך. את הולכת ונעלמת ככה, בשיטת ההרעבה הזו. את תמשיכי להרגיש חלשה וחולה כל עוד לא תכניסי אוכל לפה. ואני יודעת שזה קשה אבל תני לאנשים לעזור לך. תני לאנשי הטיפול לעזור לך והשתדלי לפעול על פיהם.
אין דבר כזה אין לי כוח לאכול..אלה הם תירוצים של המחלה..
מתי הפגישה שלך אצל הדיאטן/נית?

אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר היום
שולחת לך הרבה כוחות!

שירן

אני מקווה שהנסיה עברה עליך על הצד הטוב ביותר, ושלא חזרת עייפה מדי...
היום בבוקר עשיתי את הבגרות בלקט (אחד מהיחידות בתושב"ע) ודווקא היה בסדר חוץ מהעובדה שמיום רביעי בצהריים הייתי חולה עד עמקי נשמתי עם שפעת, היה כמה ימים שגם היה קשה לי לנשום כי הגרון שלי כאב והיה ממש מנופח והאף שלי היה סתום אז היה קצת קשה אבל ב"ה הכל בסדר עכשיו ואני מרגישה יותר טוב...
לא כזה הספקתי לנסות את התפריט שלי בגלל שהיתי חולה וגם ביטלתי את התור אצל הדיאטנית לשבוע הזה אבל נראה לי שדווקא מתוך ההצטננות שלי למדתי עד כמה חשוב לי לטפל בעצמי ואני מקווה שההתמודדות המחודשת עם העניין תהיה מתוך כוחות מחודשים קצת ותקווה רק לטוב ביותר..
היה כיף לשמוע ממך, תקווה

שולחת לך איחולי החלמה.

שלך,
קרן אור.

ברוך שובך אלינו!!
כ"כ כיף לשמוע שחזרת, אין לך מושג כמה הנוכחות שלך כאן חשובה ולא רק לי..

בעניין הפחד מרעב, אני מבינה שהמוח שלי התערער והוא כעת מפוחד יותר מאי פעם שהרעבה נוספת תחזור. אני מבינה את זה שהגוף שלי פוחד לחוש רעב שוב כי הוא לא רוצה לחזור אחורה לאותה תקופת עינויים.. אני מבינה הכל..
אך הבעיה היא שזה מנהל לי את החיים הפחד הזה.. זה משתלט לי עליהם בצורה כזו שכל היום אני מנוהלת ע"י הפחד הזה מלהיות רעבה.. זה מוביל אותי לוויכוחים תמידיים עם אמא שלי <שלא מבינה למה אני תמיד חושבת שחסר אוכל בבית, למרות שיש...> , לסטרס יומיומי, לפחד להתנסות במאכלים חדשים או לצאת לבתי קפה שמא לא אהיה שבעה מהאוכל שמגישים שם...

מה גם שאיני יכולה להפסיק לאגור מזון..זה כבר נהפך להרגל יומיומי. כל יום אחרי שאני מסיימת לאכול ארוחת צהריים אני אוגרת עוד מנה של ארוחת צהריים ליום המחרת!! <שמא לא יהיה לי מה לאכול למחרת..> זה לוקח ממני המון אנרגיות הפחד הזה..האגירה הזו..זה גורם לי להרגיש מוזרה, שמשהו לא בסדר, זה מחזק עוד יותר את תחושת החולי..=/

כך שבשורה התחתונה אני לא חושבת שהפחד הזה כ"כ טוב עבורי..לא ברמה הזו בכל אופן..

ובנוגע אלייך, איך את מרגישה ואיך עברה עליך הנסיעה??


שירן.

גם אני חושבת עלייך כל הזמן.
אין מה לעשות. נכנסת לי ללב ואני תמיד אשא אותך שם.
גם בלי שנדבר.

אני בתקופה קשה.
הרבה דברים טובים קורים לי
והרבה דברים פחות טובים.
אבל אני מתמודדת.
כי צריך
וכי בחיים כל דבר רע בא עם דבר טוב ולהפך.
ככה זה ואני מקבלת את זה שהחיים מכילים גם רע וגם טוב.

אני צריכה עוד קצת זמן,
ואז אני אכנס ואעדכן אותך.

שתדעי שלא שכחתי אותך.
אוהבת,
לונה.

שמחה לשמוע ממך,אם כי פחות שמחה לגלות שאת בתקופה פחות טובה.אבל את צודקת-החיים הם רצף של מאורעות,חלקם טובים וחלקם פחות.האומץ והכוח האמיתי הוא לדעת לעבור אותם בלי הרס עצמי,אלא פשוט לקבל ולהשלים.
אני שמחה להיות המלאך השומר שלך,ואשמח יותר אם תתני לי לעטוף אותך מקרוב..(וכמו שאת יודעת,אנחנו מאוד קרובות..)
אבל מכבדת את רצונך,ואני אהיה כאן בשבילך איך ומתי שתחפצי.
שולחת לך חיבוק אמיץ ואוהב,
קרן אור.

הייתי בטוחה שרק אני מתנהגת ככה..ומצער אותי מאוד לשמוע שגם אצלך יש את התופעה "החולנית" <כך אני קוראת לזה> הזו..מה שכן מאוד הקל עלי לדעת שיש מישהו שכן מבין אותי ומבין את הפחד היומיומי הזה שאני חווה. הפחד מרעב.

אני רוצה להבין אצלך משהו, האם חרדת הרעב הזו התפתחה אצלך ברגע שחזרת לאכול? כי אצלי זה לא היה כך כשהייתי מרעיבה את עצמי כי תמיד הייתי בחסך. כעת אחרי שחזרתי לאכול ושיש לי שפע פתאום אני מתחילה כ"כ לחשוש שהשפע הזה יאבד לי ואני מחביאה אוכל בארונות, במגירות בכל מיני מקומות!!
וכמו שאמרת, זה אוכל ממש מסוים שאני אוכלת ואני תמיד שומרת למקרים שלא יהיה לי או שאני ארגיש קצת פחות מפוחדת ואצליח לאכול את המאכלים המסוימים האלה <לפעמים מדובר במאכלים עם קצת יותר קל' שאני שומרת לימים שיהיה לי יותר אומץ להעיז לנסות אותם .. כמה עצוב :( >

האם מלבד הפחד שלא יישאר לך את גם פוחדת לחוש רעבה? הכוונה לממש פחד מלהרגיש את הרעב הזה בגוף, בבטן...כי אצלי זה מתבטא גם בזה.. ברגע שאני מרגישה רעבה אני נכנסת למין מצב דיכאוני כזה ונסגרת בתוך עצמי..אני מתעצבת נורא, וזה יכול אף להביא אותי לכתוב דברים ממש קשים, זה מוביל אותי לתהומות כואבים מתקופת ההרעבה שאני פשוט לא יכולה לשאת.

כרגע לשמחתי תחושת הרעב הפיזית שלי התייצבה ותודה לאל אלף פעם על כך!!! כי גם לאחר הרבה חודשים מאז חזרתי לאכול הייתי ממשיכה לחוש רעב בלתי פוסק! וזה הכניס אותי ממש לדכאון ולמשבר! הייתי ממש בוכה מזה..

אך עם זאת יש מקרים כמו למשל לפני מחזור שאני מרגישה קצת יותר רעבה ואני פשוט לא מסוגלת לסבול את התחושה. זה מין תחושה של אבל/אובדן כזה..
ללא ספק מדובר כאן בטראומה רצינית שפיתחנו כתוצאה מהאנורקסיה.
איך לעזאזל מתגברים על זה??? :(((

שירן

קודם כל, אני מתנצלת שרק עכשיו אני מגיבה לך... המצב קצת מטורף עכשיו עם בית הספר...

זה הכל ב"אשמת" המחלה... אני חושבת שזה די טבעי דווקא, הגוף שלך עכשיו כאילו מתגונן, הוא "מפחד" להגיע שוב למצב של הרעבה וזה משפיע עלייך באופן מנטאלי...
הרעב כאילו גורם לך לחזור לאחור...
גם לי היו פעמים שלא יכולתי לסבול את תחושת הרעב... זה היה מחרפן אותי, מוציא אותי מריכוז...
עכשיו זה די התמתן... דווקא כיום תחושת המלאות מגעילה אותי...
אני כן מזדהה עם הפחד של לאכול בחוץ, שזה לא משביע כמו הארוחה הרגילה שלנו...
האמת, דיברתי על זה עם הפסיכולוגית, כי זה ממש הביא אותי לידי בכי המצב הזה... שאלתי אותה איך זה ייתכן שאני יוצאת ואוכלת נניח ספגטי (כן, היו זמנים שאכלתי מאכלים כאלו מידי פעם) וזה פשוט לא השביע אותי כמו ארוחת הצהריים שלי שהיא די דלה בקלוריות... היא אמרה שזה הכל ב"ראש"... זה לא עודד אותי במיוחד...!

מה הפסיכולוגית שלך אומרת על אגירת המזון? והדיאטנית?

כמו כן- בקשר שאלת אותי בקשר לצבא... אני די רוצה להתגייס, זה מעין חלום רחוק כזה (מהחלומות המעטים שלא התפוגגו לחלוטין).... אבל מבחינת הצבא, מעולם לא הייתי בתת משקל...!
בצו ראשון, מורידים פרופיל רק למישהי ששוקלת מתחת ל-50, ללא שום התחשבות בגובה שלה (מטומטם, אני יודעת)... ואני בתקופת השיא של המחלה שקלתי קצת מעל 50, ככה שהצבא מעולם לא היה חושד...
משפחתי והפסיכולוג אמרו שהכי טוב זה לא לספר לצבא כלום...לא על הדיאטנית, לא על הפסיכולוג...
הצבא גם לא יודע שאימא שלי הייתה חולה בסרטן... אני די מפחדת מזה... אני חוששת שכמו תמיד הכל יתפוצץ לי בפרצוף...

מה איתך חוצמזה? איך עובר עלייך השבוע עד כה?
שולחת חיבוקים וחיזוקים
שירה

זה באמת נשמע לי ממש מטומטם כל העניין הזה עם הצבא שלפי מה שאת מספרת- אין לו מושג בכלל מה זאת אנורקסיה! וזה עצוב מאוד. <גם בשירות הלאומי שהייתי בו לא הבינו בכלל מה זה>

אני שמחה לשמוע שיש לך ציפיות ומחשבות חיוביות בכל הקשור לגיוסך, זה יפה שיש לך שאיפות ותקוות שמחזיקות אותך והלוואי וזה רק יעשה לך טוב בסופו של דבר.
את אמורה להתגייס החל משנה הבאה? או שאת עדיין רק בכיתה יא'? <מצטערת אם שכחתי..>

ואני באמת חושבת שהפסיכולוגית שלך צודקת בעניין הזה שאת מרגישה שבעה כביכול מהאוכל המועט שאת אוכלת בצהריים. זה בדיוק השכנוע העצמי הזה של המחלה, היכולת הנוראית הזאת להרגיל את הגוף שלנו לרעב ולהסתגל אליו.
אני כרגע בשלב שרק המילה רעב מעוררת בי תחושות רעות וחרדות ואני לא יכולה להעלות בדעתי מצב כזה. אני מתנהגת ממש כמו אחת שעברה טראומה בעניין הזה. אני נמנעת מכל סיטואציה שיכולה לעורר בי את התחושה הזו, יש לי פלאשבקים מהתקופה כל הזמן , אני מתנהגת בצורה חולנית <אגירת מזון מוגברת> וכו'. לפעמים אני ממש נגעלת מעצמי מכמויות המזון שאני רואה שאני אוגרת. למרות שזה מקל עלי שיש לי אוכל, שלא חסר לי.
אפילו אמא שלי כבר משתגעת מזה..היא כל הזמן חוזרת כמו מנטרה על כך שלעולם לא ייחסר לי ודואגת להוכיח לי זאת כל הזמן. לצערי זה לא תמיד עוזר =/

הדיאטנית שלי אמרה שאני אצטרך ללמוד להתחיל לשחרר בנושא הזה, להרפות מהפחד הזה של:"לקחו לי/חסר לי" אבל אני מרגישה שזה חזק ממני הפחד הזה..יותר מדי חזק כדי שאוכל לתת לו ללכת ... :(
אבל כמובן שאני מתכוונת לעבוד על זה..נמאס לי להיות ישות חולה.

אגב אני רוצה לשאול אותך, האם גם את מתבודדת פעמים רבות? האם גם מסרבת לצאת הרבה פעמים עם חברות, מנתקת קשרים? זה קורה לי המון אני מרגישה שאני לא רוצה אף אחד לידי, שקשה לי מאוד להכיל אנשים..

שיהיה לך בהצלחה בכל המבחנים והבגרויות!!
אשמח לשמוע איך את מתקדמת ואיך הולך לך בהכל.


שירן

שירן- אני בכיתה יב... מתגייסת רק בשנה הבאה..
אני באופי שלי טיפוס שאוהב להתבודד, אוהב את "הלבד שלו"....
אומנם כשאני חושבת על כך, המחלה אכן סגרה אותי עוד יותר בפני אנשים, ובגלל הפחד מלנסות מאכלים חדשים, או לאכול בחוץ עם אנשים אני עוד יותר התבודדתי, וניתקתי עצמי מהחברה...
יש לי חברה אחת שהיא החברה הכי טובה שלי, ואני מספרת לה הכל...
באופן כללי קשה לי לבטוח באנשים ולהיפתח ולהתחבר לכן אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים לבד...

מה איתך?
ממה שסיפרת כבר בעבר את גם מתבודדת כמוני... האם זה היה כך לפני המחלה?



קרן אור- לא יצא לי להגיד לך שקודם כל אני שמחה שחזרת בשלום מנסיעתך... אני מקווה שאת מרגישה טוב...
אני באופן אישי מוכנה ואפילו רוצה לשתף את הצבא בכל מה שקורה, הבעיה היא שכל הסובבים אותי חשים שאין צורך בכך: לא הפיכולוג, לא הדיאטנית וכמובן לא אימא שלי...

היום הייתה לי פגישה קשה עם הפסיכולוג... הדמעות עמדו לי בגרון... אתמול הייתי אצל הדיאטנית ועליתי עוד 800 גרם... זה מעייף ומתסכל אותי כבר...
עכשיו זהו חג החירות, אבל אני מרגישה כה כבולה וכלואה... כאילו אין דרך מוצא מהמצב הנוראי הזה...


שולחת לשתיכן ברכת סופשבוע נעים
שירה

אני חושבת שכל יום של התמודדות,לא פשוטה,את מראה לעצמך כמה את לא כבולה לגמריי בתוככי המחלה.נכון שהרגשות והלב ואולי גם הרבה מן ההרגלים עדיין שם,אבל לאט לאט את תלמדי לשחרר,וגם בתחום הזה את עושה למען עצמך-כי את נמצאת בטיפול שאת מרגישה שהוא יעיל עבורך.כל התהליך הזה לוקח זמן,אבל זאת הדרך.
אני מניחה שאם כל הצוות הטיפולי לא בעד שתספרי לצבא על הפרעת האכילה שלך,אז כנראה שזה הכי נכון עבורך,כי הם מכירים אותך ואת האספקטים שמתקשרים לזה.

חג החירות,את יודעת,לקח ליהודים הרבה זמן מהרגע שהם יצאו ממצרים ועד שהגיעו לנחלה ולחירות האמיתית.ובדרך היו לא מעט קשיים ורגעי משבר,אבל הם דבקו באמונה וברצון,והגיעו לשם לבסוף.והיום-האם היית מתארת לעצמך מצב אחר??נכון שלא??

שבת שלום יקירה,
קרן אור.

אני מניחה שאת בחופש פסח עכשיו ואני חושבת שזה זמן טוב עבורך להתחזק ולחשוב מה הלאה.
מה שלומך היום ??

לגביי הצבא-אני חושבת שחשוב לעדכן אותם אם מצבך דורש טיפול כי חוסר עדכון יגרום לכך שלא תטפלי בעצמך וזה הרבה יותר גרוע מלא להתגייס.מה גם,שהצבא היום מאוד גמיש ולא ממהר לשחרר על הפרעת אכילה אם תרצי ממש להתגייס.אז הקו המנחה לטעמי צריך להיות קודם כל מה שטוב עבורך ועבור תהליך ההחלמה שלך.
קרן אור.

אני כ"כ מבינה את העצב שלך שבעלייה במשקל. את התסכול, תחושת ה"כלא" שמרגישים אחרי כל עלייה כזו. כאילו שמעכשיו סוף העולם הגיע ואי אפשר יותר להחלים...אבל ויש אבל גדול!- זה לא באמת כך. זאת המחלה שלנו גורמת לנו לחשוב כך. אני באמת מאמינה וזה משהו שאני תמיד אומרת לעצמי- שמתישהו המשקל שלנו ייעצר. הרי הוא לא יכול לעלות לנצח, לא כך?
האם קיזזת באופן משמעותי מהתפריט בתקופה האחרונה? ייתכן והסיבה נעוצה בכך?
מה הדיאטנית אומרת על כך?
אני בטוחה שאם תמשיכי בכל זאת למרות הקושי <ולא קל לי להגיד לך את זה כי גם עבורי זה קשה מאוד> להתמיד בתפריט שקיבלת מהדיאטנית ולאכול מבלי להפחית כמויות משמעותיות מהמזון- את תתאזני בסוף. כי אל תשכחי שבכל פעם שאת עושה דיאטה או מרעיבה את עצמך גופך נכנס אף יותר למצב של סטרס וחילוף החומרים יורד. ואת הרי רוצה שהוא יחלים לא כך??

אני רוצה לספר לך שכבר כמה שבועות שהחלטתי לפרגן לעצמי מאכלים אחרים חוץ מ"מאכלי מחלה" כך אני קוראת לזה.. אני לאט לאט מנסה לחזור לאותם הדברים שאכלתי גם בעבר, לפני שהייתי חולה. לאט לאט אני מבינה שאיני יכולה ואיני רוצה לחיות לנצח על תכתיבי המחלה, לאכול רק מה שהיא מבקשת ממני, בכמויות שהיא דורשת. זה מקום חולה ולא בריא עבורי. ואני רוצה להיות חופשייה!
שהיא לא תכתיב לי מה לאכול, איך וכמה. יש לי את המודעות שלי לתזונה נכונה וזה מספיק.
ואני חושבת שלאט לאט גם את תגיעי למקום הזה שתשתחררי ממנה יותר ותרשי לעצמך קצת מרחב.
כמו שקרן אור אמרה, זאת דרך ארוכה אבל אם מתמידים בה זה משתלם!! לא שווה לחזור אחורה יקרה. לא שווה להיות חולה וגוססת...

לשאלתך, גם מלפני המחלה לא הייתי בחורה שיוצאת לבלות המון. היו לי כמה חברות בודדות ופעמים מועטות ביותר היינו יוצאות. אבל בזמנים של חופשים למשל אהבתי מאוד לצאת לבתי קפה אהבתי את הבילוי עצמו ואת ההתנסויות החדשות. זה לא עורר בי טיפת פחד אפילו! ועכשיו - הכל נעלם. לא רק שאין לי כוח ואנרגיה נפשית לאנשים אני גם לא מסוגלת לחזור לאותם בתי קפה שעוררו אצלי בעבר תחושות כ"כ טובות וטהורות. זה הפך למוקד אימה לצערי.
אבל אני מניחה שעם הזמן אני אאפשר לעצמי להשתחרר מהפחד הזה. אני חייבת זאת לעצמי.

בעניין הצבא, גם אני חושבת שכדאי שתפעלי בעצתם של הפסיכולוג והדיאטנית שלך, אחרי הכל הם יודעים מה טוב עבורך. אך אם את חושבת שגדול הסיכון עם כניסתך למסגרת הצבאית, בכך שאת עלולה להידרדר שוב, אז הייתי שוקלת כן לספר להם. אולי תעלי את הנושא הזה שוב בטיפול שלך ותראי מה דעתם על כך.
אגב האם הם תומכים בעד הגיוס?

שירן.

שתיהיה לך טיסה נעימה וקלה!
תחזרי מהר!!!!!
וכמובן שתרגישי טוב לכל אורך הנסיעה וגם אחריה...

אוהבת מאוד ומעריכה עד אין קץ,
שירה

אני שמחה לשמוע שאת בסדר! עד יום ראשון בלעדייך יהיה קצת עצוב...
רציתי לספר לך שהיום עשיתי עוד מאמץ וחרגתי מהתפריט הרגיל שלי, אכלתי קצת יותר..
אני ממש מתחילה להרגיש קצת יותר טוב עם זה...
בינתיים, שתהיה לך טיסה נעימה
תשמרי על עצמך ותחזרי בשלום!!
תודה על מילות החום והעידוד שאת נותנת זה מעודד מאוד..
שלך ובאהבה,
מאיה

קרן אור- תודה רבה על המילים והחיזוקים שלך. עד לא יודעת עד כמה חשוב לי לשמוע ממך על ההתקדמות שלי. <משום שלעיתים אני מרגישה שאני פשוט צועדת במקום> תודה שאת כאן כדי להראות לי זאת תמיד!
מחכה לך שתחזרי לכאן ביום ראשון ותספרי לנו איך היה לך!

מאיה- כל הכבוד על התעוזה! נכון שלמרות שמתלווים לצעדים האלה רגשי אשמה, את מרגישה בכל זאת מין תחושת אופוריה כזאת שניצחת את המחלה??
זאת ההרגשה הכי טובה שיש!! זה ניצחון למען החיים..

כל הכבוד.
זה רק מראה לך שאת יכולה.

שירן.

אני ממש שמחה בשבילך שהלכת לדיאטנית... זהו צעד חשוב מאוד! אני יודעת שבהתחלה התפריט נראה בלתי אפשרי, אבל לאט לאט תראי שהכל יהיה בסדר, ותתרגלי לכמויות שהדיאטנית נתנה לך... זה גם טוב שאת חושבת שהיא נחמדה- החיבור בין הדיאטנית לבינך הוא חשוב מאוד מאוד!. תעדכני איך הולך לך עם התפריט! בהצלחה!! היום היה קצת קשה.. הייתי מחוץ לעיר במיונים לצבא... ולקחתי איתי סנדביצים, ואכלתי את כולם... אני יודעת שזה טוב מאוד שלא דילגתי על ארוחת הצהריים או על הביניים, אבל עדיין אני מרגישה ממש רע עם עצמי... מרגישה אשמה שאכלתי אותם... שולחת לך חיבוקים וחיזוקים שירה

שמחתי לשמוע ממך ועוד יותר שמחתי לשמוע שאפילו שהיית במיונים,שאני יודעת מנסיון אישי שהם נוטים להיות קצת ארוכים ומעייפים, לא וויתרת לעצמך ואכלת הכל! אני ממש גאה בך באמת שכן! אני יודעת עד כמה זה יכול להיות קשה במיוחד עם הרגשת האשמה שמגיעה אח"כ, אבל מגיע לך לאכול ולהיות חזקה ובריאה וחשוב מאוד שתזכרי את זה. מגיע לך לאכול ועד כמה שזה קשה לומדים לארוך הזמן להתמודד עם רגשות האשמה.
למה את מתמיינת בצבא?,
אני מאחלת לך המשך יום טוב וחופשי מרגשות אשמה..
אשמח לשמוע עליך קצת יותר, כל מה שתרצי לשתף אותי בו, ואני חייבת לציין שוב שאני ממש גאה בך על זה שהתמדת ואכלת למרות כל הקושי!
שלך תקווה

את מדהימה!
אני נעלמתי בגלל נפילה לא נעימה שהיתה לי והייתי צריכה קצת לברוח, אבל עכשיו אני פה...
הרעידות חזרו לי רק עוד פעם אחת חוץ מהפעם ההיא, אני מניחה, כמו שקרן אור אמרה, שהכל נתון בתזונה ולפעמים זו יכולה להיות גם נפילת סוכר.. העיקר שעכשיו אני לפחות יודעת ממה זה נובע...
אני באמת שמחה לשמוע שהלכת לדיאטנית! תסמכי עליה ותעשי מאמצים להיות עיקבית עם התפריט שקיבלת ממנה, הכל זה רק לטובתך ואל תשכחי את זה..
ואיך עובר עלייך היום הזה?
שלך ובאהבה,
מאיה

תקווה יקרה- אני מצטרפת גם כן למילות החיזוקים של הבנות ורוצה לומר לך שאני גאה בך שהלכת לדיאטנית!
זה צעד ראשון לעבר החלמה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי לדיאטנית <אגב, תמיד חשבתי בהתחלה שאני בכלל לא זקוקה לדיאטנית ושברגע שרק "יסדרו" לי את המוח והנפש אני ארגיש טוב. כמה שהתבדיתי!> וקיבלתי את התפריט הראשוני זה היה נראה לי כמויות עצומות של אוכל וחשבתי שהיא רק רוצה להשמין אותי..- אלו קולות המחלה בלבד! הדיאטנית רק רוצה בטובתך האמיני לי.
לאט לאט תנסי לפעול ע"פ התפריט או לפחות על רובו ואת תראי שלאחר זמן מה זה לא ייראה לך כ"כ מפחיד ועצום.
זה חשוב שאת הולכת לטיפול. ומה לגבי טיפול נפשי? אם הבעיה היא כלכלית, יש מקומות כמו למשל מרכזים לבריאות הנפש ששם זה ללא תשלום משום שזה ברשות משרד הבריאות. זה חלק מהשירותים שמקנים לציבור בחינם.
גם הטיפול הנפשי הוא לא פחות חשוב ורצוי שתחשבי גם על האופציה הזו.
האם במשפחה אצלך מודעים למחלה? את משתפת את אמא שלך בזה? חשוב שגם אחרים יידעו על כך ויתמכו בך.
עשית צעד חשוב, כל הכבוד. והלוואי ורק תמשיכי מכאן.


שירה- איך מגייסים אותך לצבא אם את סובלת מאנורקסיה? האם הם לא יודעים על מחלתך? את מרגישה בנוח עם עצם הגיוס?



שירן

אני שמחה לשמוע שאכלת ארוחת בוקר טובה!
גם אני מרגישה שהפורום והבנות היקרות רק מחזקות ועוזרות לנו לדחוף את עצמנו לכיוון ההחלמה..
איך עבר עלייך המשך היום?
שלך ובאהבה,
מאיה

רציתי להגיד לך כל הכבוד... את עושה את הצעד הנכון בכך שאת פונה לדיאטנית... אני מאחלת לך שבלימודים הכל יהיה טוב! יום נעים שירה

מברכת את החלטתך האמיצה לפנות לטיפול.צעד זה הוא לא רק נכון,אלא הכרחי במצבך. החששות והפחדים מובנים,אבל זה רק בהתחלה ואני בטוחה שתגלי מישהי עם נכונות לעזור,להכיל ולהקשיב לך,שלא תביני איך לא עשית זאת עוד קודם. אשמח אם תעדכני אחרי הביקור אצלה.אני כמובן אחזיק לך אצבעות.וגם לתוצאות של המבחנים מחר! קרן אור.

בסוף קיבלתי טלפון מהמרפאה וקידמו את התור שלי למחר כאילו שידעו שגם ככה קשה לי עם זה, אבל כנראה שזה רק לטובה.. למען האמת אני די לחוצה מכל העניין ולמרות שכרגיל אני מפוצצת מבחנים לא הצלחתי ללמוד היום אבל אני בטוחה שהכל יהיה בסדר... אשתזל להכנס מחר ולספר לך מה קורה שלך תקווה..

עם כל הקושי הסובב אותך, כל הכבוד על ההחלטה האמיצה להתחיל טיפול! אני מאוד גאה בך... מקווה שהציונים יהיו טובים ויסבו לך אושר... מתי הפגישה הראשונה? שלך , מחפשת מוצא (מאיה)...

קצת נעלמת לי אז אני ממש שמחה לשמוע ממך שוב, לגבי הרעידות אני ממש יודעת למה את מתכוונת כי לי יש אותם גם אני יודעת שזה די לא נעים אבל זה פשוט אחת מתופעות הלוואי בתוספת של קצת לחץ אבל אל דאגה זה נעלם ככל שתטיבי לטפל בעצמך במשך הזמן... חשוב לי לשוב ולהזכיר לך למרות שכבר חרשתי על זה - את שווה המוןהמון אל תוותרי לעצמך יש בך את הכוחות לצאת מזה, באמת שכן ואם הזמן תראי שיש בידך יותר כוחות משחשבת אי פעם בכדי לעשות הכל ולהנות מהחיים באמת כפי שמגיע לך! לצערי יש לי עוד מבחן מחר באזרחות אז אני חייבת ללכת ללמוד אבל אשמח לשמוע מה קורה איתך ואיך הזמן עובר עליך... שלך, תקווה

מה שלומך? לאן נעלמת לנו חמודה? כ ל ה כ ב ו ד לך שקבעת תור לדיאטנית את פשוט אמיצה!!! אני הולכת בדרך הטובה והנכונה רק ככה את תבריאי לאט לאט עם קצת סבלנות הכל יהיה בסדר, מבטיחה לך! אז תדעי לך שאני ממש שמחה ואני מחכה ומשתוקקת לשמוע איך עבר עלייך הפגישה עם הדיאטנית:-) אם תרצי אנחנו כאן... וחוץ מזה כל הכבוד לך על ההשרעה בלמודים את לומדת כ&quot;כ הרבה ורציני מגיע לך צל&quot;ש ממש כל הכבוד!!! רק אני לא מבינה מה את לומדת? זה לא מוכר לי תושב&quot;ע??? מה זה? תורה שבעל-פה? ואם כן, אז סליחה שאני שואלת אבל מה זה? את בטוח הצלחת במגן אל תדאגי. אני מאמינה בך וגאה בך! את כ&quot;כ משתדלת למרות כל הקושי והחולי, אם חלילה חלילה הציון לא יספק אותך אני מציעה לך לגשת למורה ולהציע לתת לך בונוס תוספת של כמה נקודות... אוהבת אותך ומחכה לשמוע ממך:-) נטע

התכוונתי שאת הולכת בדרך טובה (ולא אני) אני בעצם משתדלת תמיד! ובקשר לבונוס תדעי לך שזה לא בושה. יש לי מורה אחד שסיפר לי שהיה לו מישהו במשפחה אנוריקסי והוא יודע בדיוק מה עובר עלי ואיזה קשיים אני עוברת ועם מה אני מתמודדת אז הוא אמר שלאור זאת הוא יתן לי תוספת נקודות כי אני מתמודדת יותר משאר הכיתה...כלומר מתגברת ולומדת ככל האפשר כמו כולם כתלמידה מין המנין. אני חושבת שזה מגיע לך ואל תרגישי מסכנה עם זה, זה לא הקלה זה בונוס. ועוד קטע-וזה ממש לא מצחיק יש לי מורה שיש לה בת חרשת ובמקרה היא יודעת שאני גם חרשת באוזן אחת כי היא ראתה אותי בביקורת שמיעתית לבדוק שלא יורד השמיעה באוזן השניה( בד&quot;כ אם אוזן אחת לא מתפקדת אז אחרי זמן גם השניה מתדרדרת חלילה) בקיצור היא היתה בהלם שאני חרשת באוזן אחת אז היא נתנה לי תוספת של 5 נקודות בבחינה:-) בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה. הרגשתי שזה לא הציון שלי האמיתי, הרגשתי כאילו אני שונה ומסכנה... אבל אח&quot;כ ישבתי עם עצמי ואמרתי רגע, הרי אין לי מה להכחיש פה זה ברור שאני עובדת יותר מכולם בשביל להגיע להשגים, זה ברור שקשה לי יותר אז תגידו, לא מגיע לי???

הי מתוקה, אני שמחה שהצלחתי עודד אותך.. נושא המשקל מיוחס לגובה! אני 1.62 ואני אמורה לשקול 53 פחות או יותר, אז ככה ש40 ק&quot;ג זה מאוד נמוך... קחי כמובן את הדברים בפרופורציות.. אני מקווה שתתחילי לאכול,בלי להקיא,כדי לחזק את הגוף וכדי שהמחזור שלך יחזור אלייך.. באהבה, מחפשת מוצא

תודה על המילים החמות ותודה על הכל... חשבתי שרק אני לא מצליחה לישון בשעות כאלה. קשה לי הראש שלי מלא במחשבות לא מצליחה להרדם...

אני חושבת שאני כבר מתחילה להסתגל ללילות בלי שינה... את לא לבד... איך עובר עלייך השבוע עד כה? שלך באהבה, מחפשת מוצא (מאיה)

כדי להשיג מחזור יש צורך ברמה מסוימת של שומן בגוף.הורמונים מתופעלים ע&quot;י שומן.הגוף מנסה לגייס ולשמר את כל התפקודים ההכרחיים שלו במצב הרעבה(כלומר,קודם כל תפקוד המוח והלב) וזה אומר לצמצם תפקודים פחות הכרחיים כרגע,כמו הורמוני המין. כשתגיעי למשקל היעד שלך,וזה משתנה לפי הנתונים שלך,אבל כבר אומרת לך שזה יותר מ-40(בערך במשקל בו קיבלת מחזור בפעם הראשונה ואולי טיפה גבוה יותר עכשיו) אז המחזור והתפקודים ההורמונליים יחזרו לתקנם.אם מצב זה ימשך,יש סיכוי שהדבר יפגע בפיריון שלך בטווח העתידי. לכן יקרה,איכלי לא רק את ארוחת הבוקר אלא תפריט מגוון שכולל את כל היסודות החשובים לגוף(וכן זה כולל גם שומנים!!) אם חשוב לך לא לגרום לנזק לצמיתות.ולשם כך היעזרי בטיפול. אין דרך קצרה וגם לא קלה,לצערי,אבל יש רק אחת נכונה.מקווה שתשכילי לבחור בה. קרן אור.

כ"כ שמחתי לשמוע שאנחנו עוזרות לך כאן ואני אשמח ואני בטוחה שגם שאר הבנות ישמחו להמשיך לחזק אותך ואם הצלחנו לגרום לך לאכול זה כבר צעד משמעותי.. איזה יופי! :)

וכמו שקרן אור אמרה חשוב שתאכלי לא רק ארוחת בוקר אלא שתנסי להקפיד כמה שיותר על התפריט שנתנו לך ולא להחסיר ממנו כמויות משמעותיות של מזון. אני יודעת כמה זה קשה.. בהתחלה האוכל נראה כ"כ לא מוכר, מוזר, שונה..אבל אח"כ כשמתחילים לאכול מבינים כמה שהוא חשוב והכרחי לנו ואני עד היום לא מצליחה להבין איך מנעתי את זה מהגוף שלי! אני עכשיו לא מסוגלת לבצע או לעבור שום הרעבה כלשהי!! מאז שהתחלתי לאכול פיתחתי חרדת רעב מטורפת אני פשוט לא יכולה לסבול את התחושה הנוראית הזו =/

המחזור יגיע לאחר שתגיעי למשקל התקין שלך. כמו שאמרו כאן, אצל כל אחת המשקל התקין משתנה בהתאם לגובה. אבל זה יגיע אל תדאגי. זה יגיע כל עוד תמשיכי לאכול על פי התפריט ואת כבר תראי שינויים בעצמך ובגוף.
אני זוכרת שאצלי זה הגיע ממש בהפתעה!! לא הרגשתי תסמינים מוקדמים, זה פשוט הופיע..בהתחלה לא ידעתי איך להתייחס לזה זה היה לי מוזר וגם נורא פחדתי כי חשבתי ישר "מה הלאה?? מה יהיה איתי עכשיו בעקבות התופעה הזו?".. לאט לאט הבנתי שהגוף שלי רק משתקם והבנתי את החשיבות של זה.

לאט לאט יקרה, תני לעצמך את האפשרות להחלים כי זה מגיע לך.
האם יש לך עוד הרבה לעלות במשקל? אני שואלת רק מסקרנות ואת כמובן לא חייבת לענות לי על כך.
ובעניין האיזון ההורמונלי- גם אצלי התוצאות היו לא טובות כשהייתי חולה, היו הורמונים שיצאו מהמסגרת ואף קיבלתי כדורים כדי לאזן את זה ולהשיב את המחזור. <האם נתנו לך גם כן? למרות שאני לא ממליצה לך לקחת כי ברגע שחוזרים לאכול זה מגיע כבר בצורה טבעית>


שיהיה לך סו"פש קל
שירן

מה שלומך יקרה? כ&quot;כ היה לי קשה לקרוא מה שעבר עלייך היום:-( זה כ&quot;כ כואב לי על בשרי. אני מרגישה אותך מאד קרוב לליבי ואני מחבקת אותך חזק ורוצה להגיד לך כל הכבוד שיצאת מהכיתה ואכלת את הפרוסה! זה צעד ראשון וחשוב שאכלת. דבר שני אני לא מכירה את התופעה של רעד בכל הגוף אני מבינה שנבהלת מסכנה שלי בטח חטפת טראומה אבל זה יעבור מאמי. אני מבטיחה לך!!! אני לא מכירה את הרעד אבל אני מרגישה את התחושה של החוסר שליטה על הרגלים הרגלים כאלו חלשות וכשאני מניחה אותן על הרצפה הן מתחילות לרעוד עד שאני נעמדת זה נעצר... לזה התכוונת אולי??? וגם אני חטפתי עוד הרבה מכות חדשות מהא...היה לי קשה מאד הכל בבת אחת!אתן לך דוגמא- כמו למשל שיעור יתר, האם יש כאן עוד מישהי כמוני? אני מרגישה פתאום שצומחות לי שיערות במקומות שבחיים לא היו לי, כמו בידים...מה זה?הצילו? אתמול בכיתי על הברכייים של אמא שעה שלמה בגלל זה!!! היא אמרה שזה כתוצאה של הא' איכשהו היא טוענת שזה קשור לאיזון הורמונלי...אני לא ידעתי אם להאמין לה אולי היא רק מנסה להפחיד אותי??? אז מתוקה.למחלה הזו יש הרבה ביטווים ומאפיינים ואנחנו נתגבר ואנחנו נתחזק!!! נחזיק יד ביד נלך צעד אחרי צעד ננצח את המחלה הנוראית הזו ונגיע רחוק רחוק...ואת לא תיפלי חמודה את בעליה ותזכרי שכל נפילה מביאה בעקבותיה עליה אוהבת אותך ושמחה ששיתפת אותנו:-)

שיעור יתר(לנטיגו) נגרם כתוצאה מהרעבה וממחסור של שומנים בתזונה שיגנו על הגוף וישמרו על טמ&quot;פ גוף מאוזנת.זאת דרך של הגוף להגן על עצמו.הנחמה היא ששערות אלו נושרות לאחר שמושגת עליה במשקל ומתחיל תהליך של ריפוי. בקיצור יקרה,הילחמי כדי להחלים,כל שאר התופעות (או רובם) תחלופנה יחד עם ההבראה שלך.לשם צריכים להיות מגוייסים כוחותייך. שלך, קרן אור.

קודם כל, אני שמחה שלקחת את עצמך בידיים, ולא נתת לעצמך ליפול יותר מידד... אני גם מאוד מזדהה עם העיניין של אי יכולת לאכול בפני אחרים... אני חושבת שעשית צעד נכון, בכך שיצאת החוצה ואכלת את הסנדביץ... העיקר שלא דילגת על הארוחה... אני בהחלט מכירה את הרעד הזה... אני חושבת שזה נבע מבתוכך, כי ידעת שאת חייבת לאכול בשעה הזו בדיוק ארוחת צהריים שבלאכול... אני חושבת שזה בעיקר מפני הפחד אולי ליפול שוב... מה את חושבת? שולחת חיבוקים וחיזוקים שירה

הי מתוקות, הרעד לא פסק גם אחרי שאכלתי וגם אחרי שניסיתי לייצב את עצמי.. גם אני שמחה שלא ויתרתי על הארוחה, הרעיון הוא להילחם במחלה ולאלתת לה יד חופשית. אם לא הייתי אוכלת זה כאילו פתחתי לה דלת להרוס אותי.. שירן יקירה- תודה לך על מילות העידוד והחום. לגבי שיער שצומח פתאום, עדכמה שידוע לי זה קשור להפרעת האכילה ולאכילה לא נכונה. הגיאטנית שלי אומרת שהפרעת אכילה בהחלט יכולה לגרום לגוף להגיב בדרכים מוזרות, כמו שיעור יתר. אני בהירה מטבעי וגם אצלי השערות בידיים החלו להשחיר עם הזמן. זה רק מוכיח לנו שהפרעת האכילה עושה יותר נזקים מאשר דברים &quot;טובים&quot; כמו שהיא גורמת לנו לחשוב... אל תדאגי מתוקה, זה לא אומר שאת מישהי אחרת פתאום... שירה יקרה- תודה לך על החיזוק, את משרה בי נינוחות ורוגע.. את מכירה את התופעה הזאת של הרעידות? ומה שלומך באופן כללי? תודה שאתן פה בשבילי, באהבה, מחפשת מוצא (מאיה)

אני מכירה את הרעידות... אבל אצלי הן יותר פנימיות מה שנקרא...אין לכך ביטוי חיצוי... אני בסדר... חיה יום אחרי יום... עם האוכל קצת קשה, אבל אני מקווה שזה יסתדר בסוף.. איך עובר עלייך היום? באהבה שירה

את כותבת &quot;מקווה שזה יסתדר&quot;,וע&quot;כ יש לי להאיר ולהעיר משהו-זה לא יסתדר מעצמו אם לא תניעי את עצמך בכיוון.הפרעת אכילה,לצערי,לא חולפת מעצמה. קרן אור.

אני יודעת שהפרעת אכילה לא חולפת מעצמה. הבעיה היא שכל הסובבים אותי בטוחים שברגע שהגעתי למשקל תקין, הכל &quot;טוב&quot;, שירה &quot;בסדר&quot;, היא &quot;בריאה&quot; עכשיו... ואני חלשה מידי כדי לעשות את השינוי בעצמי... חלשה להתמודד מול האוכל. להתמודד מול עצמי. ובנתיים למשפחה לא ממש אכפת וכך גם לחברות.... ואני עם דמעות בעיניים, מנסה להאבק בקול החולה שאומר לי: &quot;חבל שהסכמת ללכת לטיפול של דיאטנית מלכתחילה.. היית צריכה להיות יותר חזקה, לא לוותר, להגיע למטרות שלך&quot;. ואני נשארת לבד עם כל המחשבות מתרוצצות בראש. מה איתך? איך את מרגישה? אוהבת ומעריכה שירה

אני שמחה שאת משתפת אותנו.אני מאוד מעריכה את האומץ שלך והכוח שקיים בך לדעת לקום גם אחרי נפילה כואבת.. וכל הכבוד על זה שיצאת לאכול בחוץ.אני חושבת שחשוב לא לפספס שום ארוחה וכן לשמור על הטיימינג כדי להתחיל איזון תזונתי.לגביי הרעד-הרעד נובע ברוב המקרים מחוסרים תזונתיים(כדוג' ויטמיני B) וגם במצבים של ירידת סוכר ולחץ דם פתאומיים,שוב,מחוסר אכילה ומכך שעברו שעות רבות מהארוחה האחרונה...ולכן אל תתני לעצמך לפספס ארוחות.הרעד ירגע כשתגיעי לאיזון ובטח לא לאחר ארוחה אחת... קרן אור.

קרן אור מלאך יקר- הרעידות היו מאוד מפחידות, אף פעם לא קרה לי דבר כזה.. אי לא אפספס ארוחות, אפילו שהייתי בנפילה מכאן אני רק ממשיכה לטפס למעלה!! אני לא יודעת אם אני אמיצה, אבל לספר לכן זה לשחרר מועקה... :-) ומה איתך? לא היית כאן הרבה זמן.. שירה מקסימה- אני יודעת שזה קשה לך ואני שמחה לשמוע שלמרות זאת את מתמודדת! איך היום שלי עובר?? די קשה, הרבה התרוצצויות בין לימודים, עבודה ועוד... עכשיו אני בבית.. נחה.. נושמת לרווחה מהיום המטורף הזה... יקרות, אני זזה למיטה- אני גמורה מעייפות ואני מקווה אולי אצליח להירדם... שלכן ובאהבה, מאיה..

מאיה- רק כדי להסב את תשומת ליבך, זאת נטע שהגיבה לך בהתחלה ולא אני.

רק עכשיו קראתי את מה שכתבת וכמובן שאני מאוד רוצה להגיב לך על כך.
בעניין הרעידות , יש לי די ניסיון גדול לצערי בכל מה שקשור בחרדות <כל חיי כמעט סבלתי מהפרעת פאניקה קשה מלווה בהתקפים עזים> ואני באמת חושבת שהרעד הזה אצלך נבע ממתח/לחץ נפשי של אותו הרגע.
אולי הרגשת "כבולה" באותו רגע משום שידעת שאת אינך מסוגלת לאכול ליד אנשים <אגב גם לי מאוד קשה עם זה, אני מרגישה שכולם תמיד מסתכלים עלי..> ונלחצת כי לא ידעת מה לעשות..או שפשוט הגוף שלך היה זקוק לאוכל והוא הגיב לך בצורה הזו.
עכשיו כשאת מדברת על זה אני נזכרת שגם אצלי בתקופת המחלה זה היה כך הרבה פעמים..הרעד הזה בידיים.
זה היה קורה לי הרבה כשהייתי צריכה לאכול, אני חושבת שזה נבע גם כן אצלי מלחץ ומתח נפשי..וגם כתוצאה מההרעבה.. כי בכל פעם שהיה נכנס לי אוכל לפה הייתי מתחילה להילחץ והידיים שלי היו רועדות..כנראה כי גם כ"כ פחדתי מאיבוד שליטה...
אוח איזה זכרונות עצובים :(

אבל אני יכולה לנחם אותך בכך שזה יעבור! ברגע שתתחזקי פיזית את תראי שהגוף שלך כבר לא ירעד. הוא כרגע במצוקה, בסכנה, והוא חייב להרגיש בטוח.
תחשבי שהגוף שלך כרגע זה כמו חיה פצועה ורעבה.. שסובלת מקור..שמחפשת חום וביטחון. וכל אלה יגיעו עם הזמן ועם ההבנה שהגוף שלך זקוק לאוכל הזה כדי להחלים. וכמובן בזכות הצעדים שתעשי עבור עצמך.
זה מצויין שאת עולה על דפוסי המחלה החולים האלה ומתקנת אותם. אני יודעת וגם אצלי זה קורה הרבה פעמים שאני פועלת כבר באופן "עיוור" ע"פ המחלה אבל אני עושה את המאמצים לשנות את זה. <כמו למשל בנושא ההשוואות ביני לבין נשים אחרות. מיום ליום זה פוחת כי אני לא נותנת לזה מקום פשוט . אני לא מרשה לעצמי לעשות את זה יותר>

נטע יקרה- אני מכירה את התופעה הזו של השיעור בגוף. אצלי זה גם התרחש בחלקים מסוימים ולא הבנתי מדוע זה התגבר אצלי כ"כ בתקופת המחלה. זה עובר .. כל התופעות ההרסניות האלה עוברות בסוף ברגע שחוזרים לאכול בצורה מסודרת וברגע שהגוף משיב לעצמו את מאגרי האנרגיה.
ולא, אמא שלך לא טועה. והיא לא אומרת לך סתם. תאמיני לה שזה באמת כתוצאה מהפרעת האכילה.
תתעודדי, כי זה בר שינוי!

שירן.