פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אולי את מרגישה כל הזמן במלחמה,אבל אני קוראת את מה שאת כותבת כאן לכולן ואני רוצה להגיד לך דבר אחד-הגיע העת להניח את כלי המלחמה בצד.המלחמה מאחורייך.את חזקה היום יותר ממה שהיית אי פעם.ונכון,לפעמים זה נדמה כאילו אנו בשדה קרב וכל רגע צריך להסתכל שלא חלילה לעלות על מוקש,אבל יקירה,החיים הם לא קלים(למי יותר ולמי פחות),וכל מה שעושה את ההבדל היא אופן התגובה לקשיים ולמשברים.ככל שתקבלי אותם כחלק בלתי נפרד מהדרך המפותלת שנקראת חיים כך תצליחי לעבור אותם בקלות יחסית.
אך כשנמצאים בכוננות וחושבים "היני המשבר הבא בדרך" סופו להגיע,ולא בגלל נבואה שמגשימה את עצמה,אלא בגלל שכל התשדורת והמעשים שלנו מכווננים למקום הזה.
יקרה,אל תצפי מהחיים לריגושים..למשהו מדהים מידי יום..יודעת מה למדתי??שאושר הוא לקום כל בוקר לאותה שגרה.למדתי להבין ששגרה היא דבר מבורך.עד לפני שנתיים לא ידעתי להעריך את זה.הדברים הכי טובים נמצאים ממש מתחת לאף שלנו,אבל אנחנו כל הזמן עסוקים בחיפוש אחר משהו "גרנדיוזי" ובמה יהיה בעתיד,שאנחנו שוכחות שהאושר הוא כאן ועכשיו,בהווה.
אני מקווה שהצלחת להבין אותי...
בכל אופן,אני בסדר עכשיו.עברתי דלקת גרון וחזרתי לאיתני.אני בבית,אך נוסעת לביקורת שלוש פעמים בשבוע בבי"ח.אבל אין תלונות,כל עוד שאני ישנה בבית על המיטה הרכה שלי...

מקווה שככל שהימים יעברו,תצליחי למצוא את פינת האור שבתוכך,ולהעריך אותה.
קרן אור.

אני שמחה לשמוע שאת כבר בבית! כ"כ שימח אותי לקרוא את זה.
אני מאחלת לך שזה ימשיך ככה ..
יש לי שאלה, האם ההקרנות שאת עוברת מקטינות עם הזמן את הגידול הסרטני שלך? האם לא ניתן להסירו בניתוח?
אשמח אם תסבירי לי קצת יותר.

קראתי את הדברים שלך ואני בהחלט מבינה על מה את מדברת..משום מה אני
מרגישה שלא הובנתי נכון..או ליתר דיוק שלא הצלחתי להסביר כראוי את מה שאני מרגישה..

נתחיל בזה שאני בן אדם שלא אוהב שינויים גדולים בחיים..ובכלל טוב לי מאוד עם השגרה..אני גם כמוך חושבת שיש בה דבר מבורך. יש דברים בשגרה השבועית שלי שאני כל הזמן מחכה להם ושמסבים לי הנאה.
אך עדיין תחושת המלחמה הזו שאני מרגישה לא מרפה ממני. אני מרגישה בכוננות תמידית.."על המשמר" כמו שאומרים.
חשבתי על זה היום והגעתי למסקנה שמה שבעצם כ"כ מפחיד אותי זה להגיד: "נכשלתי"..קשה לי לשאת את התחושה הזו..זאת הסיבה שגם בשירות הלאומי המשכתי שנה שלמה כמעט למרות שידעתי שאני ממש גוססת ולא יכולה להחזיק יותר מעמד.. פחדתי שידעו שנכשלתי במשימה הזו שלקחתי על עצמי והמשכתי. בשקט.. בסבל...בלי שאף אחד ידע. למרות שכולם ידעו במשפחה שלי שאני עוברת משהו אך סירבו לקבל זאת.

אני פוחדת מהדיכאון..ממה שהוא גורם לי להרגיש..ולחשוב..עד לפני כמה שבועות בערך אפשר לומר שהייתי בדיכאון ממש עמוק.. עד כדי חוסר תקשורת עם הסביבה הכי קרובה שלי ועד כדי חוסר יכולת לבצע פעולות בסיסיות..
עכשיו אחרי עבודה מאוד קשה שעשיתי עם עצמי אני מרגישה ש"צפתי" מעל פני הדיכאון הזה אך שהוא עדיין שם. אני מרגישה שהוא "מחכה" לי.. בכל פעולה שאני מבצעת, בכל מילה שאני אומרת, בכל מחשבה שלי ..אני מרגישה שהוא "מחכה" לי.. עד המשבר הבא.. עד הקושי הבא שפשןט ישבור את שירן החלשה הזו והשבירירית שהפכתי להיות בגלל הפרעת האכילה .
אני לא מצפה לאושר.. לא חושבת שבאמת קיים דבר כזה..אני מאמינה כן שאפשר להרגיש טוב..פשוט להרגיש טוב וזה מה שאני רוצה..
לא רוצה מעבר ולא חולמת שיקרו לי דברים גרנדיוזים בחיים. אני רוצה להרגיש חופשיה ולא כמו איזה שומרת שצריכה להגן על עצמה ועל הנפש שלה שעלולה להתמוטט כל רגע..

סף הרגישות שלי נהיה מאוד נמוך בעקבות המחלה הזו. אני מרגישה את עצמי כמו פיסות שבורות ולא בן אדם שלם. בן אדם שמקרטע בחייו וסוחב לו יום ועוד יום..
כמו באיזה לוח שנה שעל כל יום שעובר אני מסמנת וי דמיוני וכאילו אומרת לעצמי: "עברתי עוד יום " .. קשה לראות את זה ככה. זה מתסכל מאוד באיזשהוא שלב..שרואים את החיים כיום ועוד יום והכל נראה כעובר ממש בעצלתיים..ולא כמשהו טיבעי ורגיל..הכל נראה כ"כ קשה..וכ"כ רחוק מלהשיג..

ונכון שאני מצליחה לראות פתאום קצת חיובי מה שלא הצלחתי לראות לפני כמה שבועות.. יש שיפור עצום מהבחינה הזו ואיני לוקחת זאת כמובן מאליו.. אך אני מרגישה עדיין מאוימת ע"י עצמי..שכל רגע הדיכאון הולך לתקוף אותי.. וגם הפרעת האכילה.. אני לא מרגישה בטוחה במקום שאני נמצאת.. כאילו שסכנה עדיין מרחפת מעל ראשי.

מקווה שהצלחתי לחדד קצת יותר את הדברים שמקודם.

תודה על ההקשבה והדאגה שלך.
שירן

אתחיל מהסוף-סף הרגישות לא נהיה אצלך נמוך בגלל המחלה,אלא הוא בין הגורמים למחלה.הרגישות שלך היתה שם עוד קודם.וכנראה שתהיה לעד,כי זאת את יקירה.ואפשר להגיד המון דברים טובים על אנשים רגישים,זאת ממש לא מגרעה,אלא להיפך,רק שאכן קשה ללמוד לחיות יחד איתה,כי לא כולם(לצערי) סביבנו ניחנו באותה רגישות ולפעמים ולא מתוך רוע חלילה,הם אומרים דברים לסובבים אותם,בלי להבין כמה המשקל שלהם כבד,ואיך המילים הללו ממשיכים לפצוע עוד הרבה אחרי שהם כבר שכחו מכך.וברגע שאת מבינה את זה באמת,ומבינה שאת לא צריכה לשלם על טיפשותם של אחרים,אז ההתמודדות עם עצמך תהיה קלה יותר.יקרה,אף אחד לא מתקיף אותך.לאף אחד גם אין כוונות כאלו.נדמה כי האויבים הכי גדולים שלנו,הם אנחנו.וזה לא שאנחנו רוצות בכך חלילה,אלא שהנסיבות והמטען שאנו סוחבות מילדות גורם לנו לפרש כל דבר כאיך שאנו מרגישות כלפיי עצמנו,ומשם הדרך להרגיש כל הזמן צורך להתגונן.
אני מבינה שאת לא אוהבת שינויים.יש הרבה אנשים כאלו,שסטייה קלה מהשגרה גורמת להם לקושי.אבל יחד עם זאת חשוב גם בתוך זה ללמוד להשאיר מרווח לתמרון.ז"א ללמוד לקבל את זה שלא כל יום יראה כמו קודמו,לא כל ארוחה תאכל בדיוק באותה כמות,באותה שעה ועם אותם המרכיבים שתכננו עבורה.כל היופי הוא לא לתכנן אף פעם.להנות מהמזדמן בתוך המסגרת הכללית,שהיא חשובה.ולמלא אותה בהתאם לנסיבות.
וזה קשה ללמידה.ואני חושבת שהיום קשה לך אף יותר כי פתאום את נדרשת להתמודד עם לקיחת אחריות,עם כל הדברים שעד היום המחלה גרמה לך להמנע מלהתמודד איתם,וזה אכן לא פשוט,כי את מתמודדת כרגע עם לא מעט דברים.אבל גם זה מסתדר ואת רואה בעצמך כמה את מתקדמת.אולי לא בקצב ובדיוק כפי שתיכננת,אך עדיין הצעדים הללו קיימים,מורגשים,ועם עוד קצת סלחנות,הבנה והתגמשות הם יהיו השינוי האמיתי והגדול.
שולחת לך כוחות וחיבוק,
קרן אור.

הי שירני מתוקה שלי!!!
מה שלומך אהובתי.
כל כך התגעגעגעגעגעגעתי אלייך. מה איתך? אני קצת יותר טוב דלקת הגרון לא עבר עדיין .
אני מבינה שקשה לך כרגע מאמי. ואני מאד מאד מאד מאד מבינה אותך ומחזיקה לך אצבעות. איך בטיפול? את עיקבית? את מרוצה??? מצאתם טיפול תרופתי מתאים?ואיך המטפלת?נעימה?חמודה?
את עדיין עובדת או שיש לך חופש?
מתי את בחופשה? ומה תעשי בחופשה?
אני חושבת שאת צריכה להשתחרר מעט מהעבודה ולצאת לבלות עם חברים ולהתגבר על כל מה שקשור לאוכל. האם את אוכלת בשר? כלומר סטייקים?נקניקים?עופות שניצלים וכו?
אם את לא אוכלת תדאגי שיהיה לך מה לאכול מאמי ואת חייבת לצאת קצת להשתחרר. לא?
אני חושבת שמגיע לך להשתחרר!!!
יקרה. אשמח אם תפרטי יותר מה הקושי.
אוהבת אותך מאד.

"חופשיה"מגיע לי??מה שבטוח שזה החלום שלי..הנשמה שלי משועבדת..כמה חבל..אבל אין אני פשוט חייבת...אי אפשר להמשיך ככה..4 שנים זה די ויותר...שוב תודה על התמיכה את כל כך עוזרת לי!

דווקא מתוך המקום הזה,של השעבוד,של התחושה שאי אפשר להמשיך יותר לחיות כך,למה את לא פונה לטיפול????????????????
נשמע(וסליחה אם אני ישירה מידי איתך ,אבל לא מאמינה בלהתיפייף היכן שלא צריך) שאת עוצרת את עצמך בתירוצים של "לא מצאתי עדיין את המקום המתאים".וע"כ יש לי לומר לך -אין מקום מתאים אחד.אם לא תרצי להביא את עצמך לכדי טיפול,את תמצאי את עצמך מבזבזת עוד ארבע שנים בחיפוש אחר הטיפול "המתאים".
כשאת נכנסת למים הקרים הדרך הכי טובה היא לצלול.לא להרטיב כל פעם אצבע או רגל ולומר "זה קר".עד שלא תיכנסי למסגרת טיפולית אמיתית לא תביני עד כמה היא נכונה עבורך,עד כמה את צריכה אותה.
הכאב והקושי נשמעים בכל משפטייך,אני שומעת אותם,האם גם את מקשיבה לעצמך???

קרן אור.

אני חושבת בדיוק כמו קרן אור.
היא ממש צודקת, את חייבת לנסות טיפול אחרת את תישארי במצב הזה עוד המון המון זמן..
כמו שכבר אמרתי לך מקודם- הטיפול שתלכי אליו לא יחמיר את מצבך..אם כבר רק ישפר..
במצב הנוכחי שאת נמצאת בו כרגע את שוקעת שוקעת ועוד שוקעת..את לא רואה את זה??

פרטי יעלה לך יקר מדי.. יש דרך קופ"ח שזה במחיר מוזל ובהנחה עד כמה שידוע לי ויש גם טיפול בהפרעות אכילה במרכזים לבריאות הנפש שם זה ניתן בחינם.

פעם אחת הדיאטנית שלי אמרה לי שהרבה מהצלחת הטיפול שלי היא בזכותי.. משום שאני מביאה איתי כל הזמן את הרצון להחלים ולהשתנות ולכן גם הטיפול עצמו מניב תוצאות יפות.
מה שאני מנסה להגיד לך זה שאת צריכה לבוא לכל טיפול שתלכי אליו עם אותו רצון להחלים אחרת בוודאות שום טיפול לא יהיה מספיק יעיל עבורך.

מקווה שעזרתי,
שירן

מצטערת לשמוע שאת לא מצליחה לשמוע לנו כאן הודעות.. אבל אנחנו כאן ומבינות אותך גם כשאת כותבת לנו בכמה מילים.. זה מספיק כדי להבין מה עובר עליך פחות או יותר.
אני מקווה שקרן אור תצליח לפתור את העניין הזה עם מנהלי האתר ותוכלי לספר לנו בהרחבה קצת יותר מה קורה איתך..
< אגב, ניסית לעשות רענון לאתר? אולי זה יעזור.. ואם לא אז תנסי במועד מאוחר יותר לשלוח אולי תצליחי>

אני מבינה את הפחד שלך מלפנות לטיפול. גם אני זוכרת שבהתחלה מאוד פחדתי. אני זוכרת שאפילו אמרתי בביטחון: "אני לא צריכה דיאטנית בכלל! אני אקח כמה שיחות עם פסיכולוג וזה יעבור לי" כמה שטעיתי!!
נורא פחדתי מלראות דיאטנית.. שתגיד לי מה לאכול ובטח תעלה אותי הרבה במשקל.. מזה הכי פחדתי.. כך שבהתחלה ממש סירבתי לזה.. אבל אז כשהלכתי פעם ראשונה, הספיקה פעם אחת כדי להבין שאני זקוקה לטיפול דיאטני ונפשי כאחד- כמו אוויר לנשימה!
לא האמנתי כמה הטיפול יכול לעזור לי, לקדם אותי הלאה, לשחרר אותי קצת מהפחדים האלה..

דניאל אני עד היום מודה על המקום הטיפולי המקסים שזכיתי להכיר..על העזרה הענקית שאני מקבלת שם. על הליווי והתמיכה השבועית. בטיפול הזה למדתי הרבה על עצמי ואני עדיין לומדת..זה אף פעם לא נפסק התהליך הזה. בזכות הטיפול הזה קיבלתי בחזרה קצת מהחופש שהיה לי בעבר..שחררתי הרבה פחדים לחופשי, קיבלתי ביטחון. התקדמתי אלפי צעדים קדימה. כיום אני עושה דברים שבעבר כשהייתי חולה הייתי יכולה רק לחלום על לעשות אותם!! החל מההיבט של האוכל והחל מההיבט הנפשי.
כמובן שיש לי עוד דרך ארוכה עד אשר אוכל לומר: "הבראתי"..יש לי עוד הרבה מכשולים והמחלה עדיין שם אבל אם אני אסתכל אחורה אני יכולה להגיד לך שהטיפול קידם אותי המון!! אני כל הזמן משווה את הטיפול הזה לתרופה..מבחינתי זה סוג של תרופה ואני רואה את זה כך..
תמיד טוב לדעת שיש מישהו שם שדואג לך ועוזר לך שלא תיפלי.. מזכיר לך שעוד אפשר ושיש גם אחרת.

את תודי לעצמך אם תפני לטיפול שום דבר רע לא יקרה לך מזה האמיני לי.. אם לא תתחברי למטפלות שלך ותרגישי שוב שהם רק מעוניינות בכספך תמיד יהיה אפשר לעזוב..
אבל אני באמת מאמינה שהפעם את תיפלי במקום טוב.
אין לך מושג כמה שטיפול שבועי כזה יכול לחולל בך פלאים ולהוציא אותך מהמקום הזה בו את נמצאת.
אם רק תיתני לעצמך את האפשרות זה יקרה.

שירן

שירן יקרה תודה על מילים כה חמות ומעודדות..אני כן רוצה עזרה..אבל פחד כמו שאמרת..מעבר לזה מירוב שאני כל כך לא רוצה שוב להתעסק בכול זה..אני הכי חוששת ששוב אתמקד אף יותר והמצב היתדרדר יותר?=\אני ממש מבולבלת...

חשוב לי שתביני משהו שאת כרגע לא מצליחה לראות:

יותר התעסקות ויותר חולי ממה שאת נמצאת כרגע לא יכול להיות!!

כרגע את בשיא של המחלה ואני יכולה להבטיח לך שברגע שתתחילי טיפול ההתעסקות באוכל והאובססיה תפחת.. את תפרצי גבולות שלא ידעת שאת מסוגלת להם..את תתקדמי החוצה ולא תישארי באותו מקום חולה שאת נמצאת בו כרגע.

את יודעת זה מזכיר לי את תחילתה של המחלה שלי..אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלא משנה מה אני לא פונה שוב לטיפול פסיכולוגי <כי גם לפני המחלה הייתי בטיפול אבל בעניין בעיה אחרת שהייתה לי> משום שחשבתי שהטיפול הפסיכולוגי רק יקבע אצלי את המחלה ובעצם כאילו יכריז עבורי שיש לי הפרעת אכילה ואז היא עוד יותר תשתקע בי.. רציתי רק להכחיש את העובדה הזו.

דניאל, זה לא באמת כך..הטיפול לא מקבע את המחלה.. ! הוא מנסה לשחרר אותך ממנה..כל המחשבות האלה שאת חושבת יתבררו לך לבסוף כלא הגיוניות ואת תביני בעצם שבכל יום שעובר ואת לא בטיפול זה קריטי ומכריע עבור החיים שלך אח"כ.

שירן.

את יודעת משהו?לדבריך..אמרת שאני לא מבינה שאני בשיא המחלה!!אז זהו שאני כל כך מבינה!וכל כך כאובה בגלל זה..נמאס לי לירעוב או לבלוס..ונימאס לי שהמצב רוח שלי נימדד בספרות שעולות כל בוקר על המישקל..ובכלל האדם ההזוי שהפכתי ליהיות עם ההתנהגויות הממש הזויות שאני נוהגת..אז מה את חושבת?האם כדי לי לפנות לטיפול דרך קופת החולים??(הייתי בפגישה ולא אהבתי כל כך..)או טיפול פרטי?כלומר דיאטנית ופסיכולוגית כאחד..ואו אישפוז יום?מה נראה לך??
תודה שאת כאן בשבילי..מעריכה ואוהבת..דניאל.

אני כאן יקרה,איך את??אשמח אם תשתפי אותי קצת יותר במה שעובר עלייך ובהתמודדות המבורכת שאת עושה.

נשיקות,
קרן אור.

מה שלומך?
אני בסדר, משתפרת מיום ליום. היום הצלחתי לחרוג מהתפריט בכיוון החיובי כלומר דחפתי לראש "תאבון" ואכלתי עוד קצת ממה שאני מוכרחה...
באמת עכשיו כמעט ואין לי צורך בהקאות וזה מקל עלי מאד גם הלחץ החברתי שלי ירד בעקבות זה אני יכולה לצאת עם חברים בקלות יותר בלי "לסחוב" איתי את "מודל ההקאות" וירד לי מהראש הדאגה שיקרה לי מצבים לא נעימים... אז אני עדין לא אוכלת כמו כולם, נכון .אבל אני כן משדרת לכוווווולם שאני נטע "הבריאה"...ולא החולנית הסמרטוטה שלא אוכלת כלום.
היום היתי אצל המטפלת שלי והיא אמרה שמיום ליום היא מתפעלת מההשגים שהגעתי. אמרתי לה שזה הרבה בזכות הפורום החשוב הזה....וזה באמת ככה!!
לגבי הקיץ אנחנו נוסעים לחופש בספטמבר כי הורי עובדים גם בחופש אז אני מחכה בסבלנות יתרה לספטמבר...! בינתיים אני נחה שותה הרבה ואוכלת כמובן מסודר ובד"כ בעיקביות.
אני ממשיכה לעלות במשקל (אבל לא על המשקל) הבגדים כבר לא נסגרים, או מתפוצצים. זה קשה לי לראות את זה אבל אני שמחה שאני בכיון ובדרך הנכונה.
השבוע אימי אמרה שהגיע הזמן לרוקן את הארון ההיסטורי...ולזרוק את כל הגינסים שלא נסגרים ולהעביר אותם. היא אומרת -עכשיו יש לנו נטע בת 19 ולא בת 9... את כל הגינסים נעביר לשילת (לחברים שיש להם בת בת 9) ולי-קשה עם זה!!! מה את אומרת???
קשה לי להפרד מהגינסים שקנו לי ,אני מחוברת אליהם חזק . יש לי תחושת בטן מפחידה שאולי אי פעם זה יעלה עלי שוב ואני צריכה לשמור את זה. ואני לללללללללאאאאאא רוצה שזה יעלה עלי יותר לא רוצה להכנס לבור הזה שוב...
אז למה קשה לי להפרד מיזה? האם האנוריקסיה תרצה עוד לשוב אלי???האם יהיה לי אי פעם שקט מהא??? אימי אמרה שאם יש לי טראומה מזה אז שאחשוב על זה... לי אין בעיה להעיף את הגינסים אבל מישהו מביפנים מציק לי אומר לי- הבגדים האלו עוד יעלו עלייך...
אני מקווה שכל הבנות בסדר, הם נעלמו... מקווה שהן מבלות את הקיץ כמו שצריך....
אוהבת אותך מאד
נטע

אני כ"כ שמחה לשמוע על ההתקדמות שלך! זה באמת מאוד גאה בך!!
תמשיכי לאכול לפי מה שנתנו לך..האמיני לי יקרה בסוף את תראי תוצאות חיוביות!!- בדיקות הדם שלך יהיו תקניות, את תרגישי חזקה יותר פיזית, תוכלי סוף סוף לעמוד על רגלייך מבלי להיחלש, לעלות במדרגות בחוזק ולא כמו אחת שעומדת למות, שיערך יהיה חזק בריא ויפה!! זה שווה הכל..אני עד עכשיו מודה לה' על כך שהשיער שלי חזר לעצמו מאז ששבתי לאכול.. חשבתי שמעולם הוא לא יצליח להשתקם אחרי כל הנזק העצום שגרמתי לו.

בעניין הבגדים אני כ"כ כ"כ מבינה אותך. זה משהו שגם אני נאלצתי לעבור בתחילת ההחלמה שלי. היה לי מאוד קשה שהבגדים הרגילים שלי שעוד מלפני תקופת המחלה לא נסגרים עלי בכלל!!
ואני לא מדברת על "בגדי המחלה", כאלה שמתאימים לבחורה בגיל 12.. אלא על כל אותם בגדים שעלו עלי לפני המחלה ועכשיו הם כבר לא..
כי עליתי במשקל יותר ממה שצריך בגלל המחלה הזו.. אבל אני שלמה עם זה עכשיו אפשר לומר..או שאולי אני שוב פעם מטעה את עצמי..אני כבר לא יודעת.. מה שכן אני לא שלמה עם הגוף שלי כ"כ.. עדיין לא.. אבל עם העלייה במשקל של אז אני כבר הצלחתי להשלים..ואני בסדר עם זה. אני מבינה שזה קרה בגלל ההרעבה ואין מה לעשות הגוף שלי החליט "לקחת" לעצמו עוד 4 ק"ג יותר כדי להרגיש בטוח בעצמו..קשה לי עם זה אבל עכשיו כבר פחות מפעם.

וכן הבגדים של אז כבר לא עולים עלי.והם עדיין יושבים בארון..יש לי איזו תקווה שפעם ארד במשקל ואוכל ללבוש אותם בחזרה.. כי זו הייתה המידה שלי כל החיים..
אז אני לא זורקת אותם. הם עדיין בארון..היום בבוקר לבשתי במקרה את אחד הג'ינסים האלה בכוח והרגשתי מאוד רע עם זה.. לא היה לי נוח בו..היה לי צפוף נורא והרגשתי סוג של עוול שאני גורמת לעצמי. זה באמת ככה..את לא צריכה ללבוש את הבגדים שכבר קטנים עליך. הגיע הזמן לקנות בגדים חדשים <שופינג תמיד עושה טוב על הלב :) לא ככה? > בגדים שהולמים לנערה בגילך.
זרקי לפח את כל הבגדים של המחלה . זה מה שאני עשיתי לפחות.
אני יכולה לספר לך שמאז ההחלמה שלי כבר קניתי המון בגדים חדשים! שנוח וטוב לי איתם.. וזה מה שאת צריכה לעשות יקרה..

אגב האם כבר הגעת למשקלך התקין או שאת עדיין נדרשת לעלות כדי להגיע לשם?

כל הכבוד שוב על כל הצעדים שאת עושה..!
שירן

נטע-שמחה כמו תמיד לשמוע על שיפור במצבך ולקרוא עד כמה את הולכת ומתחזקת מידי יום.מה המבנה הטיפולי שנקבע לך כרגע,כמה פעמים בשבוע את הולכת לביקורת??ואיך את מרגישה עם זה??

שירה-הלו???????????

יקרות שלי,שיהיה לנו אחלה יום,
שיביא איתו רוגע ושלווה..
קרן אור.

ראשית כל אני שמחה לשמוע שאאת חשה קצת יותר בטוב..ושתיהי בבית בקרוב..וברור שאת לוחמת!ולא מוותרת!ובסוף תיזכי רק לימים בריאים ומאושרים!אמן!..שנית לגבי הטיפול..למשל ביררתי דרך קופת החולים..וזה משהו כמו פעם בשבועיים פסיכיאטרית(בתחילה אמרו שבלי פסיכלוג..רק בהמשך!=\)ופעם בשבוע דיאטנית..את האמת קצת מאכזב ונראה לי לא הכי יעיל..ועוד דרך חשבתי אולי על פסיכלוגית ודיאטנית באופן פרטי!?רק שאני עדיין מבררת את זה..תלוי בעלות הכספית של כל זה..
אני כבר 4 שנים בסיפור הזה..ולפני שנתיים ניסיתי טיפול אך עצרתי באמצע..מה שכן בשנתיים האחרונות המצב פי 2 יותר גרוע מאז..אבל אל דאגה אני לא מוותרת..מחכה לשמוע מימך בקרוב..
רפואה שלמה - שלך - דניאל .

אני אכן כבר בבית ואין לך מושג כמה לומדים להעריך את זה אחרי ימי בי"ח.אני צריכה לחזור לביקורת ביום ראשון ושני,אבל אם לא יהיה משהו קריטי אני אמורה להיות בבית במשך השבוע,אולי אצליח להתחזק ולהיות קצת עם ילדיי בחופש.
לגביי הטיפול שביררת לגביו-תיראי,אני לא יודעת מה המצב הפיזי שלך.לפעמים כשהמצב הפיזי לא טוב קודם כל מטפלים בפן התזונתי-רפואי כדי לאפשר את הטיפול הנפשי.לפעמים גם יש קודם כמה מפגשים עם פסיכיאטרית כדי שתקבל תמונה כללית של מצבך ומתוך כך תבנה לך את הטיפול שיתאים לך.אז זה לא נשמע לי לא סביר או מוזר.יחד עם זאת,מה שחשוב בעיני הוא איך הרגשת כשהלכת לשם??האם הרגשת שיש איזשהי הבנה בינך לבין הפסיכיאטרית שנפגשת איתה??אני אומרת לסמוך על תחושות בטן,כל אימת שהן באות כמובן ממקום בריא...
מה לגביי מרפאת הנוטרים??
הייתי ממליצה לך ללכת לכמה מרפאות לשמוע את מה שהן מציעות ואז לקבל החלטה.רק חשוב לא להשאר בלי טיפול.אין צורך במערך פרטי לטעמי,כי ישנן מרפאות מסובסדות(או חינמיות) שלא נופלות ברמתן מאילו הפרטיות,ויתרונן הוא בכך שהכול מרוכז במקום אחד ויש קשר ישיר בין כל אנשי הצוות שמטפלים בך.
אל תתייאשי,המשיכי בחיפושים ועדכני אותי.
קרן אור.

קרן אור המדהימה שלי!!!
ואו. איזה כייף לשמוע שאת מרגישה יותר טוב. עשית לי טוב על הלב... יקרה.
עכשיו אני אוכל לישון טוב בלילה...
איך את מרגישה באמת????תודה רבה רבה על כל ההתענינות והדאגה שלך. אין עלייך!
נכון, אני צריכה להגיע לטיפולים אינסטנטיבים ולשתף פעולה. זה היה אחת התנאים להשתחרר מהאישפוז. יחסית השתחררתי מוקדם. בד"כ האישפוזים יותר ארוכים אבל אני בד"כ שיתפתי פעולה וזה ממש קיצר את האשפוז משמעותית.
עכשיו יותר קל לי ממה שהיה לי קודם אבל עדיין קשה לי לאכול. אני בקושי זורקת אוכל, כלומר הרבה פחות ממה שהיתי זורקת פעם. למשל היום זרקתי רבע פיצה ורבע מעדן ופעם היתי ממש זורקת יותר משלשושת רבעי..., היום אני מתאפקת וממשיכה לאכול ולא לזרוק וגם כבר יודעים טוב מאד איפה לחפש את העקבות שלי... בפח במטבח בכיור בשרותים במדרגות בפח בחדרי וכו...
מה חדש אצלך?
אוהבת אותכן
נטע

חשוב להמשיך לא לוותר לעצמך ולהשתדל לאכול את כל מה שנמצא בתפריט שלך,על אף שיש לנו את הנטייה לקצץ מעט כי "מה זה משנה".אל תקלי ראש בעניין,ואני שמחה שאת ממשיכה ללכת למרפאה כדי לקבל כוחות ולהתחזק,חשוב להמשיך לשמור על שקיפות וכנות עם הצוות הטיפולי,גם אם לפעמים קשה לך ואת מעט נופלת..תדעי לא לכסות על זה ותני לזה מקום אמיתי בטיפול.
אני מקווה שהגרון שלך יותר טוב היום..פרגני לעצמך מנוחה ,נשמע שאת זקוקה לזה.
מאחלת לך שתתחזקי,שבת שלום,יקירה,
קרן אור.

קודם כל,תודה על המחמאות...
אני מבינה אותך מאוד בעניין הריקוד ומבינה גם את הצורך שלך להפוך את התחביב למשהו יותר מקצועי..יחד עם זאת,כמובן שאני חוששת שמסכת הלחצים שמקצוע כזה תובע תחמיר את מצב הפרעת האכילה שלך.יקרה,למה לא להתחיל טיפול(אפילו שאת עוזבת עוד מעט),הרי שלושה חודשים,אם באמת תתני את עצמך,כן יצליחו לחזק אותך.
אני לא שוללת שילוב בין הטיפול בעצמך לבין הריקוד,אבל חשוב שתזכרי שעם הזמן והאינטנסיביות שבמקצוע הזה,אם הפרעת האכילה שלך תחמיר את תאבדי כוח ולא תוכלי לתת מעצמך את המקסימום שאת יכולה ורוצה,ואז גם לא תהני ממה שאת עושה.אגלה לך על עצמי משהו(שאלת לגביי תחביבים שלי)-אני מאוד אוהבת אוויר,מרחב שטח,ונהגתי עד לא מזמן לרוץ כ-10 ק"מ מידי יום,אבל הגידול שלי אילץ אותי להפסיק כדי להתחזק ולהחלים,וברור לי שאח"כ כשזה יקרה,אני אחזור לכך.בעברי הייתי בנבחרת הארצית של התעמלות אומנותית,חליתי באנורקסיה,ועזבתי כדי לטפל בעצמי כי כבר לא היה לי כוח והתמוטטתי דקה לפני התחרויות באירופה.כך שאני באמת מבינה אותך,אולי יותר משתצליחי להבין.אבל יחד עם זאת,אני כן חושבת שהבריאות שלנו קודמת לכל וכדי לאפשר את התחביב והאהבה שלנו לתחום אנחנו צריכות קודם כל לדאוג לבריאות שלנו...

שלך,
קרן אור.

אני כ"כ מבינה אותך..זה לגיטימי שתרגישי ככה..עוד לא הבראת מהמחלה הזו ואת גם ללא טיפול מקצועי אז די ברור לי שהמחשבות וההתנהגויות החולות לא עוזבות אותך.

את יודעת אתמול הייתי בטיפול והבנתי שאי אפשר לעבור את המחלה הזו כ"כ מהר לצערי.. שזה תהליך איטי מאוד ושלא יהיה נכון מצידי לצפות שהיא תחלוף במהרה על כל ניצחון קטן שאבצע נגדה.
ברור לי שהנצחונות הקטנים האלה על המחלה תורמים לי להתקדמות ולהבראה, אבל דרוש עוד ועוד ניצחונות כאלה וזה תהליך ארוך עד שאגיע אל קו הסיום.
אני לא מתכוונת לייאש אותך במילים שלי אלא רק כדי להסביר לך שלא תחמירי עם עצמך כ"כ..כי המחלה הזו נכנסה בנו עמוק מדי ועכשיו יהיה קשה מאוד להוציא אותה אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. עם עזרה וטיפול נכונים זה בהחלט אפשרי.

אמרת שאת מתכוונת למצוא לעצמך מסגרת טיפולית. האם יש התקדמות? מצאת משהו?

אל תוותרי על טיפול יקרה. בידקי בקופות החולים שלך אם הן מציעות טיפול מהסוג הזה או אפילו תבררי על מרכזים לבריאות הנפש שנותנים את שירותיהם בחינם לקהל. <יש בכל עיר מרכזים כאלה>
אני מזדהה עם כל מילה שלך ותדעי שכולנו כאן מבינות לליבך ואת לא לבד.

אני בטוחה שברגע שתפתחי בתהליך טיפולי את תרגישי טוב יותר ומוגנת כנגד המחלה הזו ותצליחי להתאושש ממנה.
לא הכל אבוד יקרה.
שירן

לא מצליח לשלוח הודעה ואני כל כך רוצה לענות לך=(

שוחחתי עם לא מעט מקומות..אדע בהמשך לאן יחליט ללכת...בכול מקרה...אני באמת מקווה שלא הכול אבוד...אני באמת רוצה ליהיות מחוצ לסיפור הזה..הסבל לא שווה את זה..ומיצד שני ישנן המחשבות המפחידות..ודפוסי ההתנהגות שרק מפילים אותי..אתמול היה לי רגע לא נעים..אחרי כמה ימים שלא..וזה הפיל אותי פיזית וריגשית ולכן הייתי שבורה...

שירן נשמה שלי!!!
מה איתך אהובה? איך בעבודה? ואיך הולך בטיפול?החלפת רופאה???
מה חדש אצלך? הכל בסדר? אצלי יש שיפור, רק עכשיו קצת פחות כי יש לי דלקת גרון...
אוהבת אותך
נטע

צהרים טובים!
מה שלומך יקרה שלי???
כבר עברו כמה שעות טובות מאז שכתבת, איך את מרגישה כעת אחרי מה ששירן כתבה?
אני מאד מזדהה איתך יקרה שלי. אני כ"כ מבינה אותך ואני רוצה שתדעי דניאל יקרה, שאני מחזיקה לך אצבעות חזק חזק חזק.
זה לא קל מתוקה, אבל את חזקה דניאלוש!!!את אמיצה ואת גיבורה. ואני מאמינה בך שתנצחי את הפולש הזר הזה שלא מרפה מאיתנו...
מה שלומך ככה? מתוקה. מצאות את טיפול? יש טיפול מאד טוב בתל-השומר? זה קרוב לך?
אבא ואמא שלך יודעים מהכל?שיתפת אותם? הם תומכים?
אוהבת אותך בלי סוף
נטע

הלוואי והלוואי שאהיה חזקה ואצא מיזה!תודה על מילים חמות!נטע מקסימה ויקרה שלי!!!איך אני מרגישה??יום ככה יום ככה...אני עדיין בחיפוש אחר מקום טיפול..מבולבלת מעט...ולגבי תל השומר..אני גרה באיזור השרון..זה לא כזה רחוק..אבל שמה זה רק אישפוז?או מה?וזה איפה שאת היית נכון מתוקה שלי!?עכשיו לגביי ההורים..(אני בת 20 דרך אגב)כן הם יודעים..אבל מה שהם לא יודעים זה איך להיתנהג איתי..הם רק מחמירים בהערות ובמילים זהם אומרים לי..שרק גורם לי להאמין שאני חולה ואין תקווה..ואני נלחמת!!אני לא אתן לאף אחד ולא לעצמי לוותר על עצמי..אני חייבת לא?"ויש לך כוח של צבא שלם..אך את נגד כולם וזה הופך אותך למה שאת..לוחמת"משפט שנגע בי כל כך מאיזה שיר..הרגשתי צורך לרשום חח=]ואת מתוקה שלי!?איך הולך איתך!?

הי מאמי. מה איתך?
כייף לשמוע ממך. אני גאה בך מאד שאת רוצה מנסה ומשתדלת, כל הכבוד. איך הולך לך עם האוכל???? אוכלת??? בתל-השומר אין רק אשפוז מה פתאום, יש מפגשים ויש גם מרפאה וגם מחלקה סגורה ששם זה האישפוז...מבינה מתוקה? תלהשומר זה גם לא קרוב אלי....
אני לא יודעת איפה זה אזור השרון אני גרה במבשרת.
מתוקה שלי, את חייבת להשתקם בצורה הטובה ביותר. כי מגיע לך את זה!!!
את יכולה בעוד מקומות לקבל טיפולים אני לא כ"כ מבינה בזה כי הורי הם אלו שלקחו אותי. אני היתי בטיפול בהדסה ען כרם והיה לי שם מטפלת ממש ממש ממש ממש טובה ורק חבל שהיא כבר לא נמצאת:-(
מתוקה שלי. אני לא היתי בימים האחרונים הרבה כי יש לי דלקת גרון חזקה אז אני כל היום שוכבת וצופה בטלוויזיה כי אין לי כוח לזוז אבל עכשיו מרגישה יותר טוב.
אוהבת אותכן
נטע

מה שלומך? איך את מרגישה? אני יודעת שלא כזה הגבתי לכל ההודעות שלך והאמת היא שכנראה שלא הייתי מוכנה לזה פשוט- אני מקווה שאת מבינה.. מה שכתבת ממש נגע לליבי, אני מבינה בדיוק את כל מה שאת מרגישה. ואני מסכימה עם כל מה שהבנות אמרו כאן- את חזקה ואני בטוחה שאת תצליחי לצאת מזה- אסור לך לוותר לעצמך כי את שווה את זה ואפילו יותר!!
באמת חשוב שתמצאי לעצמך טיפול כי זה הצעד הראשון והמשמעותי ביותר שתעשי ברכך אל ההחלמה, אני הייתי מטופלת בתל-השומר ועם באמת תרצי בכך המקום יכול לעזור לך כל עוד את לא מוותרת!! וכומבן שעם כל שאלה ודבר שקורה שם את יכולה רק להגיד ואנסה כשאר הבנות לתת את התמיכה שלי וגם להסביר מתוך מה שאני עברתי שם..
אני באמת יודעת שאת מסוגלת לזה פשוט תתני לעצמך את האפשרות להחלים ולחיות את החיים כפי שמגיע לך!
אני מקווה שמילים מעטות אלו עוזרים לך לפחות קצת, לפחות בשבילי זה עוזר שיש אנשים שמבינים וכולנו מבינות תומכות ותמיד כאן בשבילך,תקווה

אני מבינה..לא תמיד קל..אז קודם תודה על התמיכה והרצון..ולגבי תל השומר..תוכלי לספר לי איך שם?זה רק אישפוז?ולגבייך..בת כמה את..והאם את במקום טוב יותר היום!?מחכה לשמוע מימך..דניאל.

מה שלטמך? איך את מרגישה? ניסתי לשלוח לך הודעה כבר מקודם אבל זה לא נשלח, אנסה שוב עכשיו בתקווה שזה הפעם יגיע אליך..
שאלת אותי כמה שאלות ואנסה כמיטב יכולתי לענות עליהן- קודם כל הטיפול בתל השומר הוא של חולת חוץ- כלומר את ממשיכה בחיים שלך כהרגלם ומגיעה כמה פעמים בשבוע לצורך טיפול במקום- הטיפול פיזי כלומר של דיאטנית ופסיכולוגי כלומר המנהלת שם ד"ר כראל היא גם פסיכיאטרית..
אישית היתה לי דיאטנית מדהימה שהצליחה עוד איכשהו לעזור לי היא כבר לא עובדת בזה היא הרגישה כנראה שהגיע הזמן לשינוי....
אני יכולה להעיד מעצמי ומחברה שלי שעד לא מזמן היתה מטופלת שם בעצמה שלמקום יש פוטנציאל אבל מרוב שהם מוצפים בהרבה מקרים של ה"א יש קודם כל רשימת המתנה וגם כשאת מטופלת שם לא תמיד את מקבלת את הטיפול הטוב ביותר עקב המקרים הרבים שהם מנסים להתמודד איתם.. עם את בכל זאת נכנסת כמטופלת שם פשוט תדעי שאת צריכה לא רק טיפול פיזי עם דיאטנית אלא גם טיפול של פסיכולוגית שתעזור לך מבחינה נפשית הרי בואו נודה בזה העיקר כאן הוא לא הק"ג עומד מאחורי זה משהו חזק הרבה יותר- משהו נפשי שגם דורש טיפול!
אני יודעת שאת מסוגלת לטפל בזה היי עמיצה וקחי את הצעד השמשמעותי הזה,כולנו כאן לכל דבר שתצתרכי ואני אישית כאן כדי לענות על כל שאלה שלא תהיה..תקווה

שוב תודה על התמיכה..גמני כאן בשבילך בכול עת ובכול דבר שרק תירצי..ולגבי הפאן הנפשי שאמרת אני מסכימה איתך כל כך!הרי שמעבר לפחד מהעלייה במשקל ובכלל בתור אחת שיש לה הפרעת אכילה..אני מודעת שבהרבה מקרים שהמשקל כבר לא המרכז של הבעיה..אלא משהו אחר..משהו חלש וכאוב בנפש..בכול אופן אני מקווה שאמצא מקום יעיל ובמהרה..

מה שלומך?איך את מרגישה?שאלת מה קורה איתי והאמת היא שלא הרבה, אני מנצלת את הזמן שעמוד לרשותי כדי לנוח, כמו שהבטחתי לעצמי לעשות אפילו החלטתי בסוף לא לגשת למועד ב' במתמטיקה למרות שאני די בטוחה שכדאי,פשוט החלטתי שמגיע לי לנוח וזה מה שאני עושה..
אני גם די מנסה להכין את עצמי נפשית לעומס שהולך להיות בקרוב אבל אני לא כזה יודעת מה הולך להיות אז אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי ולהיות פתוחה עד כמה שאפשר למה שהולך לקרות..
הדבר היחיד שקצת מדאיג אותי ביחס לחברות שלי זה שיש כאחה בנות שאני רגילה לעמוד לצדם על בסיס קבוע עם כל בעיה שעולה ובקרוב אני לא אוכל לעשות זאת לא שאני לא רוצה לדבר איתם זה פשוט לא יתאפשר לי ואני מקווה שיבינו פשוט חלק מהבנות לא בדיוק מוכנות להבין מה הולך להיות ,הם גם מגיעות ממקום אחר-אני פשוט מקווה שיהיה בסדר-בקרוב נגלה..
דודה שלי מצד האמא היא אחרעית על המקביה מטעם אוסטרליה אז היא והמשפחה שלה נמצאים פה בחודש הקרוב ואני אראה אותם קצת למרות שיש להם כמה תוכניות שאני כבר לא יכולה להיות בהם אבל אני מקווה שיהיה כיף לראות אותם בכל מקרה...
אשמח לשמוע מה קורה איתך,תקווה

קודם כל תודה על האיחולים וברוכה הבאה.אני מקווה שתמצאי בפורום הזה את הכוחות למנף את עצמך לכיוון החלמה,כי נשמע שהיום יותר מתמיד את בשלה לזה.
לשאלתך(וזה בסדר,אין כאן עניין אישי,אני מעדכנת את הבנות בפורום) עברתי בקירוב ל-12 שנים חולות מאוד באנורקסיה.אבל היום אני סובלת ממחלה שממש לא קשורה לעניין והיא סרטן.למזלי,הפרוגנוזות טובות ועולים על הכל די בזמן,כך שאני מטופלת במחלקה שעושה את עבודתה נאמנה.(ולא,לצערי זה לא תמיד מובן מאליו).הראייה שלי היום השתנתה לגמריי.הבנתי שגם במצב שהכול נראה בו כאילו אין לנו שליטה על כלום בחיינו,תמיד יש לנו עדיין אופציות בחירה.תראי את מצבי-אפשר לוותר,להחליט שהסטטיסטיקה של מחלתי הספציפית היא מראש אבודה,ואפשר בתוך זה לקום ולעשות את מה שניתן,לפחות מבחינתי.ושזה לא ישמע לך פשוט,או כחוזק שלי,ממש לא.אני רגילה לחלוטין,ויותר מזה,מוצאת את עצמי על סף ייאוש לא מעט.אבל זוכרת שמחר עוד יום(בנאלי ככל שזה נשמע) ומחר אקום להתמודדות מחודשת.יקרה,החיים אכן יקרים מכל,אבל חשוב יותר לחיות בהם באמת.להיות חופשיות לנווט את עצמנו לאותם אפיקים שנבחר,ממקום חופשי ונטול פחדים.ולכן אני מברכת את רצונך לקום ולשנות.לטפל,כי אחרי 10 שנים באמת אין ברירה אחרת,ואני מניחה שכבר הבנת את זה.אל תתני לתל השומר או לכל בירוקרטיקה הסדרית-כספית לגרום לך לוותר.דבר ראשון,לקופ"ח מאוחדת יש מרפאה לה"א שם את יכולה להיות מטופלת והיא גם לא עולה כסף.דבר שני,יש עוד בי"ח שיש להם מחלקות מצוינות לטיפול בה"א(מאיזה איזור את בארץ??),ואני אשמח לעזור לך למצוא אחת כזאת.רק אל תוותרי,טוב??

את מוזמנת להמשיך לכתוב כאן,לשתף ולקבל כוחות כדי להבריא,
מחכה לשמוע ממך,
קרן אור.

כל פעם מחדש אני נפעמת מיכולת ההתמודדות שלך.. מהיכולת שלך לחיים האלה, בתקווה שטמונה בך, שניכרת בין השורות שאת כותבת.. את נותנת לי הרבה כוח!!
אני מקווה שתשתחררי מהר מאוד הבייתה ותשובי לאיתנך אין לי ספק שזה יקרה..
עדכני אותנו בהמשך לגבי מצבך.

אני רוצה לספר לך שהיום הייתה לי פגישה מאוד לא טובה עם הפסיכיאטרית שלי. היא מאוד לא מקצועית, גרמה לי להרגיש ממש קטנה , מצומצמת.. הרגשתי שהיא מגמדת את הבעיה שלי. אמרתי לה שמאוד קשה לי עם האוכל אז היא ענתה לי בתגובה שהייתי פשוט בשוק ממנה: "מי אמר שהחיים קלים? לכולם קשה"..ממש חוסר התחשבות מצידה..היא גם סיימה את הפגישה מהר בטענה שיש לה קניות לעשות, בחיים שלי לא נתקלתי בכזה חוסר אכפתיות ומקצועיות כלפי מטופל.
אני מחר מתכוונת לבקש שיחליפו לי לאחת אחרת..אני לא רוצה להיפגש עימה יותר. אני שונאת את זה שלקחתי את זה כ"כ קשה.. שנתתי לה לפגוע בי ולחשוב שאולי בי האשמה.
שאני מרגישה שהבעיה שלי לא כזאת חמורה כפי שהיא עשתה ממנה..

לא ייאמן שיש אנשים כאלה ברפואה.

קרן אור, האם שמעת פעם על טיפול הומיאופתי לטיפול בדיכאון? הפסיכיאטרית שלי אמרה לי שזה יהיה בזבוז של זמן וכסף..ואני לא יודעת אם זה נכון.. אחרי הכל היא באה ממקום שונה..
אני מרגישה שהתרופות שאני לוקחת לא עוזרות כ"כ..שאני צריכה "דחיפה" חזקה יותר. אבל בשביל זה אני זקוקה לתרופה חזקה יותר שעלולה להעלותי במשקל ואני פשוט לא יכולה לתת לזה לקרות..גם ככה אני חרדה מאוד עם כל הנושא של האוכל.
זו דילמה קשה מדי לעמוד בה.

מה דעתך?

שולחת לך איחולי רפואה שלמה, בטוחה בניצחונך על המחלה הזו!
שירן

את יודעת,מתחת לכל השכבות ועוד לפני היותה אשת מקצוע אנשים הם קודם כל אנשים ותמיד יביאו איתם את האופי שלהם לטיפול(גם אם הם מתכחשים לזה,לטעמי המרחב הטיפול הוא אף פעם לא אובייקטיבי באמת אלא מונע מאמונות של המטפל) ,אבל בתוך זה אני מאמינה שאת לא צריכה לספוג את זה.אם הפסיכיאטרית מגלה חוסר רגישות ואת לא מרגישה שהיא מסוגלת להכיל את רגשותייך באמת,מותר וכדאי לך להחליף.אבל לא הייתי עושה את זה בלי לנמק ולדבר(זוכרת שהחלק הכי חשוב עבורנו הוא לדעת להיות ולהתבטא דווקא במקומות שהכי קשים לנו,ולא לברוח מזה??) .קבעי איתה פגישה ודברי על מה שאת מרגישה.יכול להיות שתגלי שזה רק סגנון התבטאות ולא נובע ממקום אחר,והיא כן איתך.ויכול להיות שתגלי שוב ביטול או חוסר אמפאטיה.אבל חשוב,לטעמי,כן לתת לזה מקום.כן לאפשר לצד השני להסביר את עצמו.
לגביי טיפול הומאופתי-תראי,למדתי בעבר הומאופתיה ואני מאוד מאמינה בה,יחד עם שילוב של הרפואה הקונבנציונאלית.דווקא ברפואה האלטרנטיבית יש יותר הכלה במישור הנפשי.כמובן שבתוך ההומאופתיה יש אסכולות שונות.יש את הפנאטים שמתנגדים לרפואה הקונבנציונאלית ויש את אלו שיודעים היכן הגבולות שלהם ועד איפה מותר להם לטפל.חשוב שאם את מחליטה לנסות מישהו כזה שיהיה מהימן,ורצוי רופא(כי המצב שלך עדיין דורש התחשבות רפואית).אם תרצי,אוכל לתת לך כמה טלפונים של אנשים שאני מאוד מעריכה אבל לא ע"ג הפורום(כיתבי לי את המייל שלך ואענה לך לשם).

בנתיים יום מקסים,
קרן אור.

מה שלומך היום קודם כל?
איך את מרגישה והאם כבר שוחררת הבייתה??

בעניין הפסיכיאטרית זה מדהים הדברים שאמרת לי..זה בדיוק אותם דברים שאמרה לי היום בטיפול העו"ס.. היא אמרה לי שהיא מאוד מבינה את זה שנפגעתי ושאני צודקת אך חשוב שאדבר עם הפסיכיאטרית ולא אשמור בבטן.. שאעמוד על שלי ואסביר לה שפגעה בי ולו רק כדי לשפר את הרגשתי. אני את האמת לא חושבת שזה הכרחי לי..אני באמת אסתפק בלהחליף מישהי אחרת והעו"ס שלי אמרה לי היום שייתכן ואקבל מישהו אחר.. ושאם אחליט שאיני רוצה בטיפול עימה יותר אז יקבלו את זה וינסו למצוא לי רופא אחר.

בעניין ההומיאופתיה, אני מאוד פוחדת להוציא על זה עכשיו כסף..שגם כרגע אין לי כ"כ..עד כמה שהבנתי מכל מי שאני שומעת כל אחד אומר לי שזה יהיה בזבוז של זמן וכסף ואני מאוד מתלבטת כרגע מה לעשות. אני מאוד רוצה למצוא משהו שיקל על העומס הנפשי שלי ויעזור לי קצת להתאושש..
ובעניין התרופות הרגילות שפסיכיאטר נותן, אני שוב פעם בדילמה עם עצמי.
אני זוכרת תקופות שהייתי לוקחת תרופות והייתי פשוט "על הגל" כמו שאומרים..זה חיזק אותי והוריד לי את רמות החרדה ואני מאוד מתפתה לנסות שוב תרופות כאלה. זה מפתה מדי.
אך מצד שני קיימת שוב האפשרות של תופעות הלוואי הלא רצויות שעלולות להחזיר אותי אחורה מבחינת האכילה והחרדות כלפי האוכל בכלל ואני לא רוצה בזה שוב.

מה דעתך על הדילמה הזו? זה כ"כ מטריד אותי..

תודה על הכל,
שירן.

מדהימה שאת.איזה כייף להרגיש אותך כ"כ קרובה לליבי...
מה איתך מאמי? איך את מרגישה? אני בשעה טובה ומווווווווווצלחת בבית. יום שישי בערב היה מסיבה מדהימה ומאד נהנתי!!!
איאפשר לשלוח הודעות אורוכות.למה?

איזה כיף!!בשעה טובה השתחררת ואת בבית!כיף גדול עבורי לשמוע זאת!!מאחלת לך מכול הלב שזה לא רק שיחרור מבית החולים אלא שיחרור מהמחלה!ןפתח בריא וחיי לחיים טובים בריאים ומאושרים!!איך עוברים הימים וההתמודדות?!אשמח לשמוע מימך בקרוב....אוהבת אותך וגאה בך מאוד!!(כן אוהבת אותך..אפילו שאנחנו לא מכירות אני מרגישה שאני מכירה אותך..מכירה גיבורה ומקסימה!)דרך אגב מאיפה את בדיוק בארץ?שלך באהבה -דניאל.

וכן זה עושה קצת בעיות בשליחת ההודעות מידי פעם =\ אין לי מושג למה אך אני מקוווה שלהבא זה יצליח לך לשלוח...אוהבת שוב..דניאל.

ורוצה להעזר בהם באמת.את מספרת בעיקר על כל הטיפול שניתן לך שם במסגרת הגמילה הפיזית,ואת לא כותבת כלום על כל המסגרת הנפשית שהיתה אמורה לתמוך בגמילה הפיזית,ולכן ברור לי שגם אם היתה כזאת(ובטוח שהיתה) היא לא היתה משמעותית עבורך מכל מיני סיבות,ולכן גם חזרת "לסורך" מיד עם השחרור.הקשיים הנפשיים שלך לא קיבלו ועדיין לא מקבלים מענה ולכן את מוצאת את עצמך מתנהלת באותו מישור של חוסר התמודדות והקאת הרגשות החוצה באופן פיזי,כי זה אכן פתרון קל (וגרוע) יותר וזה אכן קשה להתמודדות לבד.לא סתם פיתחנו ה"א,היא ההגנות שעטינו על עצמנו כדי לא להרגיש,כי כנראה שקיימים אצלנו תחושות שלא ניתנות להתמודדות אז אנו חוסמות אותם ואז כשהן עולות כי כבר אי אפשר לדכא אותם יותר,אנחנו מקיאות אותן או מרעיבות אותן.אבל יודעת מה??האשליה הזאת תקפה לשנה שנתיים הראשונות,אח"כ הרגשות הללו עולים על פני השטח ודורשים מענה והתמודדות אמיתית,אז לא עדיף כן לתת להם מענה עכשיו??וכן צריך איש מקצוע כי התחושות האלו כ"כ קשות לחשיפה וקשה להשאר איתם לבד.טיפול,טיפול וטיפול! ואם תתני את עצמך באמת,ואם המצב הפיזי שלך לא מאוד חמור,אפשר כן לטפל במסגרת מרפאת חוץ ולאוו דווקא אשפוז.אבל אם תמשיכי באותה התנהלות אז המצב יחמיר ובסוף לא יהיה מנוס מאשפוז.

יקרות שלי,לא יודעת כמה אצליח לבקר כאן במשך השבוע,אבל אני איתכן ברוחי
שולחת לכן כוחות לעוד שבוע של התמודדות מבורכת,
שלכן ואיתכן,
קרן אור.

אין הרבה מה לומר..הרי שאני יודעת שכל שאמרת זה נכון ביותר.....אך העיניין שאמרת "לא מספיק חולה"אממ..אני לא יודעת אם באמת כך אני מרגישה..כי אני מרגישה מאודדדדדד חולה(נפשית..הנפש שלי מתפוררת)אך היתכוונתי שלגבי המשקל..שהוא אולם נמוך מהרגיל אבל לא מידי ..זה משהו שקצת מבייש אותי...לא ממש יודעת איך להסביר..:\אבל לקחתי לתשומת ליבי ואני באמת מתחילה ברצינות לחפש עבורי טיפול.ולגביך יקרה..מאחלת לך רק ימים של בריאות..ושאלוהים יתן לך כמו שאת נותנת מליבך הטוב..שיהיה שבוע טוב..אוהבת..דניאל.

ברור שהתכוונתי במילים "לא חולה מספיק" לעניין הפיזי.כל הזמן מראים לנו בתקשורת את המקרים הקשים מאוד וגורמים לנו לחשוב שאם אנו במשקל תקין או במעט תת משקל ולא שוקלות 20-30 ק"ג אז המצב לא חמור..וזה הרי שקר.רוב המקרים באשפוזים הם ממש לא בקיצוניות הזאת.
וכן ברור לי שאת מרגישה חולה בנפש,הרי הנפש שלנו עוד היתה "נגועה" עוד הרבה לפני התפתחות הפרעת האכילה,זאת הסיבה למה תהליך ההחלמה נפשית אורך יותר זמן מזה הפיזי,ולכן יש צורך בטיפול.
אז יאללה,אני זוכרת שאמרת שאת מחפשת טיפול ,שנסי מותנייך ושימי לך למטרה למצוא כזה עד תחילת שבוע הבא.מה את אומרת??

קרן אור.

אני אומרת שאעשה זאת..כי אני באמת רוצה..ונמאס לי לסבול..הסבל הנפשי שלי כבר לא מאפשר ליחיות נורמלי..ואף אני כבר רואה שהגוף מאותת לי ונותן כל מיני סימנים(לא טובים)מבחינה בריאותית..תודה שוב על העזרה שלך!טובה ויקרה שאת!כאב לי לשמוע על שהותך בבית החולים..אך באמת אני מאחלת לך רפואה שלמה ושתיזכי לימים בריאים ומאושרים!אמן ואמן!

מה שלומך היום? איך את מרגישה?
מדוע הבהילו אותך לבית החולים, הייתה החמרה במצבך?
אני מצטרפת לאיחולי ההחלמה של דניאל ומאחלת לך רפואה שלמה.. אני בטוחה שיגיעו גם ימים טובים עבורך.. אל תאבדי את התקווה, היא שם יקרה שאת.

תודה שאתת תמיד כאן כדי להראות לי את הצד השני של הדברים..מראה לי כמה אני נוקשה עם עצמי וכמה עלי להרפות לעיתים..
אבל אני פשוט כבר לא יכולה לשאת את זה יותר.. קשה לי עם זה שאומרים לי: "את כ"כ קרובה להחלמה" ואז אני באמת חושבת שאני קרובה וזהו שזה הסוף וסתם משלה את עצמי, ובסוף מתברר לי כמה שאני רחוקה!! זה כ"כ מתסכל.. אני רוצה כבר החוצה מהמחלה הזו וזה לא קורה..

אתמול גם התנסיתי במאכל חדש והייתי מאוד גאה בעצמי שניסיתי אם כי לאחר האכילה התחלתי לבכות..מבינה את התסכול שזה גורם לי?? למה אני לא יכולה לאכול ולהגיד פשוט:"אכלתי ונהניתי " כמו כולם..כמו שכל בן אדם בריא עושה.
למה הדמעות האלה היו חייבות להגיע אח"כ כאילו שהחיים שלי עומדים להתרסק.. כך הרגשתי.
זה כ"כ כואב להרגיש שהחיים שלי כל הזמן עלולים להימצא בסכנה בגלל איזו חתיכת עוגה שאכניס לי לפה או בגלל איזו חריגה קטנה מהמותר..

אני איתך,מחזקת את ידייך!
עשי זאת,את מסוגלת וחייבת לעצמך.
קרן אור.

מקסימה שאת..!תודה ותודה על החיזוקים!רק רציתי לעדכן שקבעתי תור עם הרופאה שלי..אמרתי אולי יחד נמצא טיפול..אולי היא תוכל לעזור לי בחיפושים..אעדכן בהמשך..ואת יקרה?!איך עוברים הימים ואיך את מרגישה כעת!?עדיין את בבית החולים?!

קרן אור אהובת נפשי!!!
כאב לי וצימרר אותח לחשוב שאת בבית חולים... אני חושבת עלייך המון אני מרגישה אותך חזק חזק יקרה, אנחנו כולנו מחזיקות לך אצבעות. גיבורה!!! ההודעה שלך מאד מאד ריגשה אותי. אני לא מצליחה לתפוס את הדרגה הענקית שלך... מי היה מאמין שבחורה חלשה ששוכבת בטיפול נמרץ תתעניין בנו מ כ ל הלב עם כל הסבלנות לכל אחת ואחת ומא' ועד ת'.
את מ ל א כ י ת!
זה מזכיר לי את התקופה הלא רחוקה בכלל שבה שכבתי כמה ימים בטיפול נמרץ מחוברת לא.ק.ג נוזלים ph ומידי פעם חמצן בקושי את השפתיים הצלחתי לנוע....קרן אור. אני גאה בך!
אני חושבת עלייך המון ואני מבקשת בכל ליבי שתהיי בריאה וחזקה בגוף כמו שהנפש שלך חזקה ובריאה!
אני לא רוצה להכביד עלייך בקריאה אבל חייבת לבשר לך שאני בבית ומאד השתפרתי. תודה על כל העדודים ועל הכל אין כמוכם!!! המסיבה היתה מדהימה. הבנות מהמחלקה לא הגיעו כי שתיהן היו בעונש לא לצאת ביום שישי בערב...מסכנות.כואב לי הלב על כל מי ששם עדיין. זה ניסיון ככ קשה.
רפואה שלמה יקרה שלנו. מחכים לשמוע ממך בשורות טובות
באהבת עולם
נטע

שמעתי שהשתחררת כבר מבית החולים ורציתי לאחל לך מזל טוב מכל הלב!!!
אני כ"כ גאה בך, את לא יודעת עד כמה.. עברת את הקשה מכל..ועכשיו את צריכה להתחיל לעבוד עם עצמך ולהתמיד בדרך ההחלמה. לעשות הכל כדי לא לחזור אחורה.

אני בטוחה שיש ביכולתך לעשות זאת! אני מאמינה בשתינו שאנחנו יכולות!
גם את כמוני כבר שנתיים בתוך המחלה הזו ואני מרגישה שרק העובדה הזו מקרבת בינינו מאוד ואני מזדהה איתך..
גם עבורי זה חדש כל העניין אבל כולי תקווה שבסוף זה יישאר מאחורינו.

איך עוברים הימים בינתיים ואיך את מסתדרת עם האוכל?

שירן

באיזה איזור בארץ אתם מחפשים??
העניין הוא שאם מצבה הפיזי קשה,יהיה קשה מאוד למצוא לה מסגרת אמבולטורית שתסכים לקבל אותה(ובהנחה שהיא עברה כבר כמה אשפוזים ממושכים אני מתארת לעצמי שהמצב הוא לא פשוט לטיפול חוץ).
והאם היא מוכנה ורוצה בטיפול??כי אם לא,לצערי,כל מסגרת ואפילו הטובה ביותר ,לא תצליח.
נשמע לפי התיאור שלכם שמצבה כן מצריך אשפוז,ולו רק כדי לפקח על מצבה הפיזי.


אשמח לשמוע יותר פרטים כדי שאוכל לקבל תמונה ברורה יותר של המצב,
קרן אור.

המילים שלך עשו לי איזה סוויץ' בראש..כ"כ חיזק אותי לשמוע ממך את זה.. לדעת שאני בעצם נראית אחרת מהצד ולא חלשה כפי שאני מרגישה את עצמי כל הזמן.

תודה על העידוד זה מחמם את הלב.

ומה איתך יקרה? מה עם טיפול? יש חדש באופק?
את עובדת כרגע/לומדת?

שירן

הבעיה העיקרית אצל רגישות שכמותינו שלרוב איננו רואות את מי ואת מה שאנו באמת..לי אומרים תמיד את ככה ואת ככה..ואני מנסה לראות את זה..לא ממש מצליחה..אבל נלחמת לראות ולהבין את האמת..אך תיהי שקטה..זו שהיתכוונתי אליה היא בהחלט את!ועליך ליהיות גאה בעצמך!ולגביי..הפסקתי את הטיפול..הרגשתי ששם מתמקדים בכסף..ובלעשות יותר ויותר מפגשים כדי לקבל כסף..ולא כדי להשיב את מי שהייתי מלפני המחלה..כרגע אני כן עובדת..אבל ממש קשה לי..בזה ובכול דבר בחיי..כל מה שיש לי בראש זה זה!ולא מצליחה להתרכז ולהשקיט את המחשבות האיומות הללו..ואת יקרה?מה עושה בחייך!?את בגילי(20)נכון!?שבת שלום לבנתיים..שלך..דניאל.

אני כ"כ מזדהה עם הדברים שכתבת..
גם לי כל הזמן אומרים דברים חיוביים ומנסים לגרום לי לראות אחרת ואני לא תמיד מצליחה.. אני מרגישה שיש בי ראי מעוות של המחלה שלא מאפשר לי לראות את הטוב שעוד קיים..
וזה כ"כ חבל..
אני גם כן עובדת.. <אני בת גילך לשאלתך> לא כל השבוע אומנם אלא רק כמה פעמים ובשבילי גם הכמה פעמים האלה זה יותר מדי! זאת מעמסה עצומה בשבילי.. בעיקר נפשית.. אני נאלצת להתמודד בעבודה עם הרבה "שדים" של המחלה וזה מאוד קשה לי.

אני חושבת שעשית החלטה נכונה כשעזבת את מקום הטיפול ההוא, אך יקרה, את חייבת להבין שאינך יכולה לבד.. את חייבת לטפל בעצמך.. יש גם מרכזים לבריאות הנפש שמטפלים בהפרעות אכילה ושם השירות ניתן בחינם. <אני גם כן מטופלת באחד כזה>
אל תוותרי לעצמך על טיפול. זה חשוב מדי בכדי להפסיד..


שבת שלום,
שירן

יקרה..זה מאוד חבל..אצלי למשל..הקטע הזה שהעייניים שלי היתעוורו מהאמת ולא מצליחו לראות את האמת מכעיס ומעציב אותי כאחד..אומרים לי ככה..ואני רואה את ההפך..מחמאות עלי כבן אדם..ואני בליבי אומרת..לאא את לא כזו הם לא מכירים אותך..ואפילו מבחינת מראה חיצוני..אני מצטלמת הרבה לאחרונה ככה אני אומרת לעצמי אולי תצליחי לראות את עצמך נכון הפעם..ואפילו אז לא רואה..המחשבות החולות כבשו לי את העיניים וגרמו להן ליהיות מעוותות!=\והרי שעמוק בתוכי אני יודעת שמראה חיצוני ו"רזון"זה לא שם המשחק בחיים..אבל המלחמה שלי להבין את זה באמת באמת מאוד קשה..אני יכולה להבין אותך כל כך לגבי העבודה..והשדים הללו..המעמעסה הנפשית..לצערי אני יודעת על מה את מדברת..ליהיות מוקפת אנשים כול הזמן..תמיד מגיעות ההשוואות המעצבנות הללו..המשחק שצריך לשחק של לחייך ושהכול בסדר ליד כולם..האוכל שמוקף סביבי..והמוח..שלא נח לרגע!לי אישית כבר מאוד קשה שהמוח לא נח!!אפילו לא לרגע.....ולגבי הטיפול יקירתי אני יודעת..אני אמשיך בחל ממחר את חיפושיי...זה יהיה בסדר אם אשאל אותך מתי ואיך כל זה החל אצלך??

הרגשתי צורך לשתף עוד קצת יקרה..את לא מבינה כמה אני רותחת על עצמי..רותחת על עצמי שפעם הייתי ילדה שהכול קטן עליה..והיום כל דבר בחיים גדול ומשמעותי בשבילי..מילדה שאוכל היה משהו בלתי ניפרד ממנה ומשהו שאהבתי..לאחת שזה ממש ביג דיל..ולמי היה משקל בבית פעם?לי??ממש לא..והמחשבות על מה שהייתי ומי שאני היום..מכאיבות המון..ומבחינת כל עיניין המשקל..אני כל כך

מאוכזבת מעצמי שאכפת לי כמה אני שוקלת..ועוד שהיום אני מבינה כמה הרסתי לי את חילוף החומרים..מה שלאחרים נגיד יש תפריט דיאטה..אני עולה במשקל ממנו..כל גרגיר "מיותר" או "יותר" ממה שהרגלתי את עצמי אני עולה במשקל..וזה מתסכל!אם משהו אוכל פיצה ונישאר באותו משקל..למה גם אצלי זה לא כך?כמה מעצבן שאני ביום יכולה לעלות לא מעט!ולמה הגעתי למצב שזה כל כך

משמעותי עבורי?!או שגם עוד קטע הזוי..שאפילו בנות ששוקלות יותר ממני..אני מרגישה תמיד ורואה תמיד שאני יותר מהן..ואני אומרת בליבי(איזה כיף שהן רזות ונראות טוב..למה אני לא כזו?!)והקושי העצום הזה בין מחשבות המחלה לבין מחשבות האמת שכול הזמן מתנגשות אצלי..זה ממש קשה..אני כל

ו2 הפחדים העיקיריים שלי..שגם בלי המחלה אני לא אחזור לשפיות שהיתה לי מלפני..ושנית הפחד מהעלייה במשקל..בוא נגיד שאני מבינה ומשלימה זה אמור לקרות..ואני רוצה להפסיק להישקל..אבל איך אני ידע שזהו עליתי וזה נפסק?בתור אחת שיודעת אולי תצליחי להסביר ולהרגיע אותי?

הדברים שכתבת..כאילו נכבתו על ידי..ממש כך..הרגשתי שאם יכולתי לתאר את מה שאני מרגישה- הייתי מתארת זאת בדיוק כפי שאת תיארת..
כל התסמינים, כל הרגשות שאת מרגישה, המחשבות. זה הכל אני..זה כ"כ מפחיד לחשוב על זה שהמחלה גורמת לנו להרגיש אותו הדבר..

גם אני מתקשה מאוד בעבודה.. אני מרגישה שאני במלחמה יומיומית עם עצמי, בייחוד כשמגיעים ימי העבודה זה נהפך למעין משימה בלתי אפשרית עבורי. המוח שלי לא נח לרגע, אני מרגישה שאני קורסת..

יקרה, אני באמת חושבת שטיפול יכול מאוד לעזור לך ואני שמחה לשמוע שאת כבר מחפשת לעצמך מסגרת. בעניין השקילות והעלייה במשקל- אני כ"כ מבינה אותך.
עד לפני כמה חודשים כל שבוע הייתי מתארת כאן בכאב רב את כל העליות החוזרות ונשנות במשקלי..וזה קורה לעוד הרבה בנות שנפלו במחלה הזו ונאלצות לסבול את כל העליות האלה..

הגוף שלך יחדל מלעלות בשלב מסוים. הוא יגיע למשקל היעד שלו ואז ייעצר.. הוא חייב להיעצר, זה מה שתמיד אמרו לי בטיפול..
הגוף שלך לא עולה ממה שאת אוכלת ומכניסה לפה. הוא עולה בגלל כל תקופת ההרעבה..הוא מנסה "לפצות" את עצמו על כל התקופה שלא קיבל אוכל.. ואם את עדיין ממשיכה להרעיב את עצמך קחי בחשבון שהנזקים אח"כ יהיו גדולים יותר. ואני לא אומרת זאת ממקום של תוכחה אלא כי באמת הייתי במקום הזה ואני עדיין בו ואני יודעת כמה זה הורס את חילוף החומרים כל ההרעבות האלה, והמחסורים התזונתיים.

את תראי שברגע שתחזרי לאכול בעזרת אנשי מקצוע את תתאזני בסופו של דבר ותפסיקי לעלות. אני מבינה שקשה לך מאוד להפסיק להישקל. אם היו אומרים לי שאני אפסיק להישקל ביום מן הימים לא הייתי מאמינה.
ועד לפני כמה חודשים החלטתי בשיתוף עם הדיאטנית שלי להפסיק עם השקילות ואני מרגישה הקלה עצומה מאז!! הרגשתי שזו החלטה מאוד נכונה מצידי. זה הקל עלי את הלחץ והעומס הרגשיים וזה באמת עוזר. אני לא מצטערת לרגע על ההחלטה הזו.
נסי להפחית את מינון השקילות לפעם בשבוע או שבועיים אם אינך מסוגלת להפסיק כרגע בכלל..עד אשר תגיעי למסגרת מקצועית ושם יעזרו לך יותר.

אגב כמה זמן את סובלת מהמחלה הזו?

לשאלתך, אצלי הכל התחיל עם כניסתי לשירות הלאומי. מעולם לא סבלתי מהפרעות אכילה לפני כן..זה די "חדש" אצלי..שנתיים מבחינתי זה נחשב די "חדש".. אני עדיין לא מאמינה ולא מעכלת שנפלתי לדבר הזה.. המוח שלי עדיין זוכר את שירן התמימה והספונטנית של פעם..את הילדה שלא פחדה מאוכל והיו לה יחסים שלווים איתו.
אני לא מאמינה שאי פעם זה יכול להגיע למצב של שלווה.. אני והאוכל..אני מקווה שכן.. למרות שלעיתים קרובות זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית.

אשמח לשמוע ממך עדכונים בהמשך על הטיפול ובכלל,

שירן

מאוד שמחתי שענית לי..ובאמת לא מעט מדבריך..גרמו לי ותנתנו לי עוד חומר למחשבה..ועוד כמה דברים לנסות להבין..לשאלתך אני סובלת מבולימיה&אנורקסיה כבר 4 שנים....אבל עכשיו יותר מאיי פעם..המוח לא היה מטורף ומעוות כמו שהוא היום..וזה ממש גורם לי לפחד מעצמי כבר..ואיך בעצם הכול התחיל?מדיאטה תמימה..רציתי להשיל בסה"כ מעט קילוגרמים..ומישם הכול הלך לאיבוד..אבל את יודעת מה אני הכי מתפלאה על עצמי?שאני באמת אדם אינטיליגנט ובוגר יחסית לגילי..עם תובנות ומודעות לגבי הכול..ואיך המחשבות האיומות הללו והמעשים הנוראים הללו עדיין חזקים יותר??קשה לי כל כך להבין את זה..