פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

תודה על החיזוקים יקרה, זה מאוד מעודד לקרוא!!
לצערי המצב רוח ממשיך להיות לא טוב..אני מרגישה כזאת חסרת אנרגיה..עצובה כל הזמן, ובעיקר מיואשת.
אני מייחלת שהתרופה הנוכחית כבר תשפיע, אני אמורה לחכות עוד שבוע וחצי איתה.. ואם לא אז ייאלצו להחליף לי לתרופה אחרת ואני חושבת שאסרב.
כי איני מוכנה לעלות יותר במשקל, זה כבר גרם לי טראומה רצינית כל העליות האלה..
אני לא רואה את התועלת בלקחת תרופה שבתחילה תגרום לי להרגיש טוב וברגע שאגלה שעליתי בגללה, זה רק יגרום לתסמיני המחלה שלי לשוב ואני אחזור אחורה..
הגיוני לא? =/

מה איתך יקרה? איך מתקדמות ההכנות לחתונה?

שירן

הי,
רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך..
אני מאוד מקווה שהכדורים החדשים יעזרו לך. בסך הכל אני כ"כ מבינה מה את עוברת עם הכדורים והעלייה במשקל.. שירן יקירה, אל תאבדי תקווה!! הכי קל להרים ידיים ולהגיד נכנעת.. תהיי חזקה, גם אם יחליפו לך את את הכדורים תנסי שוב.. אני יודעת שזה קל להגיד וקשה לבצע, גם אני במקום הזה, אבל זה חשוב לנו כדי שנצליח להחזיר את החיים שלנו לעצמנו ולחיות!!
מה שלומך הבוקר?
שיהיה לך סופ"ש נעים
באהבה מאיה

צר לי שאת לא מצליחה לשלוח הודעות,ואין לי מושג מה לעשות כדי לסדר את זה,כי אצלי זה בסדר.
אולי תשקלי פנייה למנהלי האתר ותשאלי אותם.בכול אופן,אם תרצי לעבור לאמצעי אחר אפשר לתת לך את הICQ שלי עד שהבעיה תסתדר.

קרן אור.

הייתי שמחה מאוד לולא היה לי אייסיקיו..האם יש לך מסנג'ר קרן אור יקרה שכמותך?

מחכה למענה.
דניאל.

האם ניסית לכתוב את ההודעה מחדש?
<מבלי לעשות העתק הדבק>
זה קורה לי כל הזמן ככה ..גם לפני כמה דק' זה קרה ונאלצתי לחזור על ההודעה מחדש.. וזה עבד.

תנסי שוב ואם לא אז אולי באמת יש אפשרות של פנייה למנהלי האתר , קרן אור תאמר לך איך משום שאני לא מבינה בזה כ"כ.. =/

מקווה שהפעם תצליחי!

שירן

למרות שלא כתבתי פה, ביקרתי והתעדכנתי דרך קריאת ההודעות שלכן...
מחפשת מוצא- אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב ומבינה שמכל נפילה אפשר רק לקום חזקים יותר.
שירן- מה איתך? איך מתקדם עם התרופה? היא כבר משפיעה?
ולכל שאר הבנות היקרות- אני מקווה שכולכן בריאות שלמות ושמחות.אשמח אם תשתפו אותי במה שקורה.
וכמובן- קרן אור היקרה..... איך את מרגישה? אני מקווה שמצבך ישתפר במהרה!. יש לך כוחות עצומים, ואין לי ספק שתתגברי על הכל...
מקווה שאוכל להירדם...לילה טוב

הי,
אני מצטערת לשמוע שאת בתקופה לא קלה, אך אני מבינה אותך מאוד!!
תודה על התמיכה!! את מקסימה... אני מבטיחה לך שבסוף הכל יהיה בסדר.. תעברי את המבחנים ואת הלחץ העצום שעוטף אותך.. אני גם שמחה לשמוע שאת יציבה מבחינת המשקל..
מתי הפגישה עם הפסיכיאטר? ספרי איך היה...
שולחת לך חיבוק גדול ושיהיה לך יום מקסים
באהבה מאיה

כל שינוי גורר איתו מגוון של רגשות מנוגדים.מצד אחד,הציפייה והרצון לתת למישהו לעזור ומצד שני,החשש והחרדה ממה שהשינוי הזה מגלם בתוכו.זה מובן.אבל נשמע שכן חשוב שמישהו חיצוני ינסה לסדר את הדברים,כי לפי מה שאת מתארת,את די אובדת בינך לבין עצמך,ואני יכולה להבין גם את זה-זה באמת קשה להתגבר על ה"א,ועוד לבד.
יקרה,תני לעצמך את האפשרות להחלים באמת,אל תגררי אחר תירוצים כמו "אין לי זמן לאכול בגלל הבגרויות" או "שכחתי" כי שתינו יודעות טוב מאוד שאנשים "נורמליים" לא שוכחים לאכול,כי זה צורך חיוני והכרחי.הגוף שלך זועק "די" והוא מנסה לשמר את התפקודים החיוניים שלו בכול מחיר,גם במחיר של ויתור על תפקודים פחות חיוניים(כרגע לפחות) ,כדוג' המחזור.אני מבינה שזה מטריד ומפחיד אותך,אבל הדאגה העיקרית צריכה להיות תהליך ההבראה.המחזור יסתדר כשאת תהיי מספיק חזקה.תטפלי בבעיה האמיתית,לא בסימפטום.

בהצלחה היום אצל הדיאטנית,
ספרי לי איך היה כשתחזרי,
שלך,
קרן אור.

תודה על התמיכה והעידוד... יותר מהכל, אני מרגישה פחד בתקופה הזאת... בעיקר כי אין לי תמיכה של חברות (המעטות שעוד נשארו-ושאיתן אני לא חולקת דבר) וההורים שלפי דעתי מנסים להתעלם, כי אם לא "רואים" את הבעיה, אז "אין" בעיה... למען האמת, זו הייתה התעקשות שלי ללכת לפסיכיאטר. ההורים לא תמכו בכלל בלשון המעטה, וזה היה כ"כ מתסכל ומעציב שאין לי את הגב שלהם, שאני צריכה להתמודד לבד!.תחושה שלאף אחד לא אכפת ממני. אני יכולה להעלם, ואיש לא ישים לב.נשקלתי אצל הדיאטנית ועליתי 200 גרם. היא אמרה שזה לא נקרא עלייה, אבל היו לי תקופות שעליתי כל שבוע בעקביות 200 גרם, כך שהעלייה די מפחידה אותי.
מה שלומכן? אני מקווה שאתן מרגישות טוב.
שירה

אני שמחה שאת מרגישה מעודדת...
כואב לי לקרוא שאת לבד!! כל הכבוד לך שאת יזמת את המפגשים עם הפסיכיאטר, זה מראה שאת מודעת לעצמך ושאת רוצה בהחלמה...
אני מבינה אותך לגבי הבגרויות.. גם אני נכנסת לתקופת מבחנים קשה ומלחיצה...
הכל עובר בחיים!!
שיהיה לך חלומות מתוקים
ונדבר מחר..
באהבה מאיה

התגעגעתי :)

אני שמחה לשמוע שמשקלך כבר יציב ואני לא יודעת אם קראת פה בעבר שכתבתי שהייתי אצל הדיאטנית שלי ועליתי 250 או 300 גר' והייתי בטוחה שזו עלייה במשקל.
הדיאטנית שלי הסבירה לי שלא וגם קרן אור המדהימה הרגיעה אותי ואמרה לי שזה יכול להיות נעוץ בכ"כ הרבה דברים קטנים חברי משמעות..
תחשבי רגע על אדם ללא הפרעת אכילה- האם לדעתך הוא היה חושב שהוא עלה במשקל אם היו אומרים לו שעלה 200 גר'???
נכון שלא??
זה רק אנחנו שחושבות ככה. ומעצימות כל גרם וגרם..זאת המחלה..
וגם לי יש עדיין את הטראומה הזאת מהעליות הרבות שהתחילו כ-200 גר' תמימים והמשיכו לקילו ועוד קילו..אבל הפעם אני באמת חושבת שמשקלך התייצב משום שכבר כמה שבועות זה כך.. לא?
אל תשכחי שכ"כ חיכינו, את ואני ליציבות הזאת במשקל..
צריך להעריך אותה מאוד!
ואותי האמת זה די מרגיע..מקווה שגם את מצליחה לראות את הטוב בזה.

בעניין המחזור אני לא חושבת שהוא אבד לך, אחרי הכל לא ירדת במשקל לאחרונה..
אני חושבת שלמרות הכל חשוב שתמשיכי להקפיד על תפריט מסודר ולא לקזז. רק כך הוא באמת "יישאר" אצלך ולא ייעלם.

מה דעתך לדבר עם ההורים על מה שאת עוברת? שבוע שעבר הבאתי את אבא שלי לטיפול ודיברו איתו- זה די עזר למען האמת.

אשמח לשמוע איך הלך אצל הפסיכיאטר,
שירן

אני יודעת שזה ודאי לא פשוט עבורך לחפש ולעבור את הכול לבד.זה קשה,אבל זה לא תירוץ לוותר לעצמך.כי בשורה התחתונה את עושה זאת אך ורק בשביל עצמך ואלו הם חייך,ואת ראויה לחיות אותם אחרת.
יקרה,אני מבינה אותך יותר ממה שאולי תוכלי להבין.גם לי אף אחד לא עזר,יותר מזה,הוריי ידעו שאני לא אוכלת כמעט,לוקחת משלשלים ומקיאה כשכבר כן אכלתי,אבל הם העדיפו לטאטא את זה ולגרום לי לשקר למע' שטיפלה בי,כדי שלא יאשפזו אותי ואז "אנחנו לא מכירים בך בתור בת.את מתה מבחינתנו באותו יום".זה רק החריף עוד יותר את הפרעת האכילה שלי. הרגשתי בדיוק מה שאת כותבת :"לאף אחד לא איכפת ממני.עדיף שאמות".אבל אחרי שהיה לי את "האירוע" הבנתי שזהו אני לבד,אלו הם חיי,ואני צריכה להתחיל לחיות אותם אך ורק עבור עצמי.אז נכון,זה היה אידיאלי אם היתה לי מערכת שתתמוך בי,ואולי לא הייתי מגיעה למצבים המסוכנים אליהם הגעתי,אבל גם אם אין וזה המצב שאני צריכה לדעת לקבל,אני אהיה שם עבור עצמי.
יקרה,יש לך את הבמה של הפורום שאת מוזמנת להיעזר בה כמה שרק תירצי ועני מבטיחה להיות כאן עבורך.להגיד לך שלי לא היה את זה??
ספרי לי איך היה אצל הפסיכיאטר??
אני בנתיים אחזיק לך אצבעות ואשלח לך חיבוק אמיץ וכוחות כל יום כדי לעבור עוד יום של התמודדות.
כאן איתך,
קרן אור.

תודה על ההתעניינות והדאגה, אני מעריכה זאת מאוד.

לשאלתך, בטיפול מאוד מרוצים מהתקדמותי. מבחינת האכילה יש שינויים מדהימים..
קצת יותר ספונטניות, פחות פחד בכל הקשור באוכל,יותר התנסויות, יותר תעוזה. וזה גם משהו שמאוד מקל עלי לאחרונה..העובדה שאני מאפשרת לעצמי להיות קצת אני ולא להיות המחלה.

מה גם שהפחד מרעב פחת בצורה משמעותית! ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה :)
<השלב הבא יהיה להפסיק לספור כמויות , זה מה שסיכמתי עם הדיאטנית שלי ואני מאוד פוחדת..!!>

אך בצד כל הההתגברות על המחלה עדיין קיימת התחושה הפנימית הקשה שלי, הייאוש התמידי, העצבות..
אחותי אתמול שאלה אותי: "למה את כל הזמן מיואשת??" זה כ"כ ברור כבר שאני לא מרגישה טוב.
בעבודה מאוד קשה לי להתנהל..ההשוואות שאני עושה ביני לבין אנשים אחרים מאוד מציקות לי. אני מנסה להילחם בזה אבל זה מאוד קשה כמו שאת כבר יודעת..
זאת ממש סטייה כבר!

בעניין הכדורים אני אמורה לחכות עוד שבוע וחצי בערך, ואם לא יחול שיפור אז ייאלצו להחליף לי לתרופה אחרת ואני בדילמה רצינית כי לתרופות האלה יש תופעת עלייה במשקל כמו שאת כבר יודעת. ואני לא מבינה מה בדיוק יעזור לי להרגיש טוב אם אח"כ אני אעלה במשקל בגלל הכדורים האלה, זה במילא יחזיר אותי שוב אחורה!

ומה איתך יקרה?
איך בטיפול ואיך את מתמודדת עם התפריט החדש?

אוהבת אותך,
שירן

מה שלומך? אני מקווה שהכל בסדר ושאת לא עמוסה מדי כפי שיכול להיות בתקופה הזאת של השנה.. הבגרות במעבדה בביולוגיה היתה בסדר אני חושבת, קצת קשה לי להגיד אנחנו פשוט לא עשינו הרבה מעבדות בכתה אז היה קצת קשה לגשת, אפילו המורה שלנו אמרה לנו באיזשהו שלב שהיא לא יודעת איך היא תגיש אותנו.. אבל אני מקווה לטוב.
יש מצב שאת לומדת תורשה כאחת מהנושאי בחירה? אנחנו לא בדיוק בחרנו בזה וגם רואים היה לנו עבודה לעשות והמורה ממש החמירה בציונים, אבל זה לא כזה חדש למרות שזה נשאר מעצבן באותו מידה עם לא יותר..אולי נוכל להחליף טיפים להצלחה- אם יש לך כאלא בכלל :)
אתמול היה לי מתכונת במתמ' ובערב היה לנו מסיבת סיום של המגמה בספרות, היה ממש כיף למרות שזה כן היה פרדה באזשהו מקום וכל אחת אמרה מה היא עושה שנה הבאה- את יודעת מה את עושה?
בכל מקרה אני מקווה שהכל עובר עליך בקלות אשמח לשמוע קצת יותר על מה שקורה איתך.
תקווה

לצערי אין לי מסנג'ר,אבל אם תרצי כיתבי לי את כתובת המייל שלך ואחזיר לך תשובה.
אולי בנתיים הבעיה הסתדרה,אולי תנסי לשלוח משהו קטן ואז לראות אם זה נשלח??

שלך,
קרן אור.

הי מתוקה,
איזה הודעה מחממת ומשמחת...
אני מנסה להסתכל על הצד החיובי של האישפוז ולהגיד שזה רק לטובה..
לגוף היקר שלנו יש נטייה להזהיר אותנו לפני...
אין הרבה חדש, חוץ מזה שאני עמוסה במבחנים ובהרבה בלאגן מסביב..
מבטיחה לא להיעלם ככה.. :-)
ומה איתך? מה שלומך? איך הימים עוברים עלייך? מה חדש?
אוהבת ומחכה לתשובה
מאיה

חיממם את ליבי לשמוע שאת מתעניינת במה שקורה אני לא תמיד רגילה לזה אז כל פעם מחדש אני מופתעת ונרגשת מהעניין.
היה לי שבוע ממש עמוס ואז היה לנו שבת כיתתית אצל המחנכת שלי בגינות שומרון היה ממש כיף והילד שלה בן ה-3 היה החבר שלי לשבת, שיחקתי איתו כדורסל ואפילו בהבדלה הוא החזיק לי את היד קיצר מותק!גם ממש הופתעתי מעצמי לטובה שפשוט החלטתי להפסיק להיות אובססיבית מדי או לפחות להשתדל ולהנות מהאוכל במיוחד אחרי השבוע העמוס מדי במבחנים שהיה לי..
סבתא שלי גם נחתה והיא ממש מותק היא יושבת איתנו הרבה שאנחנו אוכלים ואפילו מכינה כל מיני דברים ודווקא העובדה שהיא לא יודעת מקלה על העניים כי היא לא מסתקלת ומודדת אלא פשוט מציעה ומחכה בסבלנות כשאני אוכלת..
אני ממש לא אוהבת את התקופה הזו אבל אני נורא משתדלת לא להלחץ יותר מדי כי זה לא תמיד עוזר...אני מקווה שכל המבחנים בסדר אני עדיין לא יודת כי לא החזירו לנו אותם עדיין אז אני מקווה לטוב למרות שמתי שהמורה לביולוגיה החזירה את העבודות קיבלתי ציון סביר לא משהו.. אני זוכרת שעשיתי את העבודה כמיטב יכולתי ואפילו זכרתי שאכלתי בזמן שעשיתי אותה ככה שהייתי מרוכזת ואז התאכזבתי שזה התוצאה.. אבל המורה הזו באמת היתה קטנונית בהורדות והבנתי שלא חייב להיות קשה בין ההצלחה לאוכל, נכון שעוזר לי שאני מצליחה וששהקעה מוכיחה עצמה אבל העובדה שחוסר ההצלחה מופנת לחוסר אוכל הוא מקום חולה שאני מעדיפה לא להיות בו..
אני לוקחת את העניינים לאט ומקווה לטוב..
תודה על הכל ומקווה ששלומך טוב תקווה

שמחתי לשמוע ממך.נשמע כי ידייך מלאות ובסה"כ את מצליחה לנווט בין כל הקשיים בצורה מוצלחת ונכונה עבורך.
אל תייסרי את עצמך על דברים שלא בידייך.עשי את מה שכן בצורה הכי טובה שאת יכולה למען עצמך.
לפעמים זה מסתדר כפי שרצינו ולפעמים פחות.אבל אלו החיים,יקירה.שלמות היא לקבל את המגבלות ולדעת שעשינו את כל שניתן במסגרת שלהם.

כל הכבוד ,יקירה!
קרן אור.

איזה באסה..אני לא מצליחה לשלוח לך שירן הודעות..זה פשוט לא נישלח..יש לך מסנג'ר?

זה שולח רק הודעות קצרות..וכשאני כותבת הרבה..זה פשוט לא נשלח:\מה עוד אפשר לעשות כדי שארצליח לענות לך?

הי,
אני מתנצלת, נעלמתי להמון זמן ואין לכן מושג כמה שאתן חסרות לי...
אני עוברת תקופה ממש קשה. אני מתחתנת החודש ואני לחוצה, זה טבעי, אבל משפיע. במקביל אני נכנסת לתקופה עמוסה של מבחנים ונוצר מצב שאני עובדת כל בוקר וחוזרת ללמוד עד שאני נכנסת לישון. אין לי זמן לעצמי ואני מרגישה שכאילו אין לי אוויר לנשימה.
לפני שלושה שבועות הייתי מאושפזת. עשיתי טעויות שהגיעו באופן טבעי, אבל הן קרו.
לדעתי כבר חודש, אולי אפילו קצת יותר, לא נכנסתי לפה ואני רוצה לספר לכן שאפילו אני מופתעת.. התחלתי לאכול קצת יותר, הטיפול במרפאה היה טוב יותר וזורם בצורה טובה יותר והיה נדמה לי שהדברים מתחילים להשתפר.. למדתי, עבדתי והרגשתי שהגיעו אלי כוחות חדשים וחזקים.. כאלה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
במרפאה אמרו לי שהתמוטטתי בעיקר מהלחץ.. ביום שני לפני שלושה שבועות הייתי במרפאה ובאמצע שיחה עם המטפלת התמוטטתי והתעלפתי לה. הם לקחו אותי למיון. כשהתעוררתי המטפלת חיכתה לידי, החזיקה לי את היד וחייכה. מהלחץ העצום שיש עלי, בלי לשים לב, באמת מתוך תמימות, הפרעת האכילה, שחשבתי שהצלחתי לדחוק אותה ממני, השתלטה עלי שוב.. לקחתי משלשלים בלי לחשוב על זה, כנראה שחשבתי שאכלתי כשבעצם זה לא ממש נכון וישנתי 4 שעות כל לילה בממוצא. העיניין הוא שגם לא נישקלתי מלא זמן כי האחות לא היתה אז זה התעכב.. הם סמכו עלי ואני על עצמי.. פישלתי!!!
הייתי מאושפזת 10 ימים בבית חולים בו נמצאת המרפאה שלי. קיבלתי נוזלים, הלכתי יום יום למרפאה עצמה לפגישות עם המטפלת והיתה צמודה אלי אחות לפחות פעמיים ביום שישבה איתי בזמן שאכלתי ועוד חצי שעה אחרי כדי לוודא שאני לא מקיאה..
אני מרגישה מושפלת מטומטמת.. היא לא עוזבת המחלה הארורה הזאת..
לפני שבוע בערך הייתי בסלון כלות למדידה אחרונה של השימלה. נכנסתי לחדר גדול עם מראה ענקית והסתכלתי על עצמי במראה והייתי בהלם, "איזה מראה מרזה!!" עבר לי בראש. שאלתי אותה בצחוק אם אני יכולה לקבל את המראה הזאת הביתה והיא צחקה ואמרה לי שזאת לא המראה. היא אפילו הביאה את בעלי המקום כדי שיגידו לי את זה גם כי פשוט לא האמנתי שזאת לא המראה ואז, אחרי שגם הם אמרו לי שזאת לא המראה, רק אז הבנתי שזה הכל אצלי בראש..
פעם ראשונה בחיים שהסתכלתי על עצמי במראה וראיתי בחורה רזה מאוד!!
קרן אור שלי- רציתי להגיד לך שאת בן אדם מדהים ושאני מעריכה אותך על כל יום שאת פה.. תומכת.. מחזקת.. מחבקת.. אני חושבת שללא הפורום הזה הייתי במצב רע יותר.. ומה שלומך? ואיך את מרגישה?
בנות מקסימות- תסלחו לי שאני לא פונה אליכן באופן אישי, אך תדעו שאתן מלוות אותי במחשבותיי כל הזמן.. מה שלומכן? איך בטיפול?

אני מקווה שתסלחו לי על העלמותי. עכשיו חזרתי ואני במצב קצת יותר טוב..
מחכה לשמוע ממכן, אתן חסרות לי ואני מתגעגעת... :-)
שלכן ובאהבה
מאיה..

באמת דאגתי לך ותהיתי לאן נעלמת,ואני מצטערת לשמוע שהיית מאושפזת.אבל אני מעריכה מאוד את הכנות ואת האומץ לחזור לכאן ולהשיל את המסיכה ולהודות בזה.את יודעת,לפעמים צריך לרדת נמוך כדי לקבל החלטה לעלות.ואני שמחה שאלו הן התובנות שלך.
סיפרתי זאת בעבר אבל אזכיר זאת שוב- אני חושבת שתחילת ההחלמה שלי היתה לאחר אירוע לב שעברתי.גם בגלל משלשלים.אני זוכרת שלקחתי כמויות כ"כ גדולות שמצאתי את עצמי באמצע הלילה משלשלת נוזלים בלבד,מקיאה ורועדת.אבל פחדתי מידי לבקש עזרה.וכנראה באיזשהו שלב איבדתי את ההכרה ומצאתי את עצמי בבוקר מעולפת על הרצפה הקרה.בשארית כוחותי ומבלי לספר דבר לאף אחד הזמנתי מונית ונסעתי למיון.א.ק.ג. שבוצע הראה כי עברתי מה שנקרא בספרות המקצועית "אירוע לב חולף"(בניגוד לדום לב,ולכן עברתי אותו).זה היה המפנה שהבנתי שיש לי כרגע שתי אופציות-למות או להתחיל לחיות ואם לחיות אז להפסיק את המחול המטורף הזה.כבר ברור כנראה מה בחרתי,אם כי לאורך הדרך לא פעם נפלתי,אבל ידעתי לקום.ולא היה קל,ועברו כמה שנים לפני שיכולתי להגיד שהחלמתי.
אני מקווה שהאירוע המצער שעברת ישמש כמנוף להבריא גם עבורך,ובייחוד כשאת נמצאת ממש לפני אירוע כ"כ משמעותי ומרגש-חתונה.ספרי לי,האם זה היה מתוכנן??כי לא שמעתי ממך שיש כבר תאריך.והאם אפשר לשאול מתי את מתחתנת??
יקרה,קחי את כל התובנות והשינויים האלו כדי להתחיל פרק חדש בחייך,פרק טוב יותר.
ואני כאן כתמיד ללוות אותך גם בקשיים וגם בדברים המרגשים שקורים בחייך.
שלך,
קרן אור.

הי,
אני שמחה שענית לי כ"כ מהר.. אני נמצאת במקום מוזר.. מצד אחד שמחה ומאושרת שאני מתחתנת עם אהובי ומצד אחר כאובה ועצובה בגלל המחלה הזאת.. בעבר לקחתי משלשלים בכמויות גדולות בדיוק כמו שאת מספרת.. כשהגעתי למצב שרק נוזלים יוצאים ממני ורציתי לפסיק, עברתי חצי שנה של "גמילה" של המעיים עד שחזרתי למצב נורמלי.. הסיבה שלקחתי משלשלים שוב היא בגלל שהתחלתי לאכול.. זה קרה בלי מחשבה ולא במודע! פשוט התחלתי לקחת... שוב...
אני מתחתנת בסוף החודש.. :-) מהיום שהוא הציע לי לפני חצי שנה בערך תכננו אותה.. החלטנו שאת כל הדברים החשובים והגדולים כמו לסגול אולם, תאריך, צלם ועוד.. נסגור כבר בהתחלה כי ידענו שבכל מקרה יהיה עלינו לחץ מאוד גדול.. הכל מסודר והכל מוכן.. כל מה שנשאר לנו בכללי זה רק המקווה שאותו אני עושה יום לפני החתונה...

בפגישה אתמול דיברנו על האישפוז ואני מרגישה כמו משוגעת, כמו חולת נפש.. המטפלת אומרת שזאת לא אני אלא המחלה ושאם נתאמץ ביחד נצליח לראות את זה ואחרי שנבין את הדברים גם נצליח לסדר את זה.. יצאתי מהפגישה כואבת ועצובה.. הם בודקים אותי בגלל שהם חוששים לחיי ואני מבינה את זה, אבל ההרגשה שהולכים אחרייך, שמרימים אלייך טלפון כל יום, ששואלים אותך כל ערב מה אכלת? כמה אכלת? להגיע 3 פעמים בשבוע לשקילה ושיחה עם מנהלת המחלקה.. קשה!!!
אבל עם כל זה, אני עדיין נלחמת ומנסה.. את הבחירה שלי אם לחיות או למות כבר עשיתי ואני לא מתכננת לוותר עליה כ"כ מהר.. יש לי כ"כ הרבה בחיים שלא שווה לי לזרוק את לפח!!!
נדמה לפעמים שבכל פעם שאני מרגישה יותר טוב, יותר חזקה, שאני מתחילה לראות אור בקצה המנהרה, נדמה שההפרעה הזאת, בכל פעם שזה קורה, תופסת פיקוד מחדש..
למה? אף אחד עוד לא נתן לי תשובה לכך..

תודה על הכל
באהבה,
מאיה

הסיבה שעניתי לך כ"כ מהר היא כי אני בבית בגלל שאני לא ממש מרגישה טוב..
אני יכולה להבין את מה שאת מתארת אבל אפשר להסתכל על זה דווקא ממקום טוב-ראי כמה דואגים לך וכמה את חשובה שכל יום שואלים בשלומך! זה גם,לטעמי,נותן תחושה בטוחה יותר,לדעת שאם חלילה תפלי בדרך יהיה מי שיזהה את זה מיד וידאג להרים אותך לפני שהנפילה תעשה כואבת יותר..אפשרי לעצמך צלראות את זה ממקום אוהב וחיובי דווקא( חלק מהמחלה שלנו היא התחושה כאילו לאף אחד לא איכפת באמת,בעוד שזה ממש לא נכון,אבל זאת המחלה שמחפשת להזין את עצמה כדי ליצור אצלך את החיבור הטוטאלי אליה,כאילו שרק היא לצידך,בעוד שהיום אנחנו יודעות כמה זה שקר!)
אני רוצה,במאמר מסוגר,לספר לך שהלוואי והיום היה לי מישהו כזה.היה לי יותר קל לדעת שמישהו דואג לעניינים במקומי,אבל לצערי כולם מסביבי מאוד מודאגים ודי לא מוצאים את עצמם ואני נדרשת להרגיע אותם ואת עצמי...

יקרה,פרגני לעצמך מנוחה ואוכל,שני דברים מאוד בסיסיים,עכשיו כשכול ההכנות לחתונה כבר סויימו.
שלך,
קרן אור.

דניאל יקרה- גם לי לפני מס' דקות הייתה בעיה כאן עם האתר ולא הצלחתי לשלוח את מה שרציתי לשלוח.
ניסיתי לאחר מכן לשכתב שנית את ההודעה מבלי לעשות "העתק-הדבק" וזה נשלח לאחר פרק זמן קצר.. זה הכל עניין של ניסוי וטעייה עד שמצליחים =/

נסי שוב לאחר זמן מה לשכתב את ההודעה אפילו בקצרה ותראי אם זה עוזר.
אל תתייאשי בכל אופן.

מאיה יקרה- מה שלומך היום?
מצטערת מאוד לשמוע שהיית מאושפזת.. התעצבתי מאוד לקרוא את זה אבל אני שמחה שעכשיו את כבר לא נמצאת שם ושלמרות הכל יש אירוע משמח בחייך- החתונה שלך.
כמו שקרן אור אמרה דרוש אומץ רב כדי להודות שטעינו ונפלנו ברשתה הסבוכה של המחלה הזאת, נכון זה מאוד כואב להודות בכך..להרגיש כאלה חלשות בגללה, אבל הכי חשוב זה לקום בסופו של דבר.

להמשיך הלאה, עם הטעויות, הלקחים והדברים החדשים שנלמדו כתוצאה מהסיטואציה.
אל תשללי מעצמך את האפשרות להחלים ואל תכריזי על עצמך אף פעם כעל "מקרה אבוד". כי את לא..באמת שאת לא.. הספקתי להכיר אותך כאן קצת והיו הרבה פעמים שראיתי בך המון כוח וחוזק ואני בטוחה שיש לך את היכולת גם לצאת מזה עם העזרה הנכונה שתקבלי.
קחי את העזרה הטיפולית שמוצעת לך והשתמשי בה לכיוון החלמתך. זה תהליך ארוך את כבר יודעת אבל שווה לקיים אותו למען חיים טובים יותר עבורנו. כי מגיע לנו!

מאחלת לך את כל המזל שבעולם ובהצלחה עם החתונה והכל!

שלך,
שירן

קרן אור שלי- אני מנסה, באמת מנסה!!
אני נתמכת באנשים שנמצאים מסביבי כי בלעדיהם אולי לא הייתי פה היום...
אני מעריכה כל אחד מהם ואומרת תודה שהם איתי, בחיים!!
שירן מתוקה- את מקסימה!! תודה על הפירגון והתמיכה אין לך מושג כמה זה חשוב ומעודד...
הרבה זמן לא דיברנו..
מה שלומך? איך בטיפול?
באהבה מאיה

איך התעוררת הבוקר??איך את מרגישה??
את יודעת מה אומרים- when there is a will there is a way
ואת כבר הוכחת לעצמך את זה,רק שהגיע העת לשנות את הכיוון...
ואני כאן כדי ללוות אותך.

ליבי איתך יקירה,
קרן אור.

בוקר טוב מלאך,
התעוררתי לא כ"כ טוב.. אני מרגישה חלשה.. רקובה.. אני מרגישה את המחלה מנסה לשכנע אותי להפסיק, מנסה לגרום לי לזרוק את כל מה שהשגתי עד היום..
אני נלחמת בה.. מנסה להעיף אותה מהראש, אפילו אם רק קצת, כדי שהיא תבין שאני עוד פה!!
אני מנסה לחלק את כל הכוחות שיש לי, והם לא רבים, בין ההחלמה לחתונה וזה לא פשוט בכלל.. את בטח יודעת למה אני מתכוונת. את גם היית שם, נכון?
אבל, את צודקת!! איפה שיש רצון, יש דרך!! יש לי הרבה רצון ואני לא אוותר עליו..
עכשיו אני אלך לאכול איזה מעדן, בשביל להתחזק ובשביל להגיד למחלה "תרגעי! אני עוד פה!!"
איך את מרגישה היום?
הבנתי שהוציאו לך גידול מהקיבה?
אני מקווה שהכל בסדר עכשיו!! אני שולחת לך חיבוק גדול וחיוך ענק..
שיהיה לך יום מדהים!!
באהבה מאיה

צר לי לשמוע על החולשה שתקפה אותך..אבל את חזקה מהכול ואת תוכיחי לעצמך שאת יכולה! את הרבה יותר חזקה מהמחלה!

איך עבר היום??אני מקווה שמיום ליום את תלכי ותתחזקי וקולות המחלה ילכו וישמעו חלשים יותר..
.
אכן הוציאו לי גידול מהקיבה(למעשה כרתו לי רבע מהקיבה) ויש לי הרבה בעיות עיכול כתוצאה מכך,אבל אני אעבור גם את זה!

הסכמנו כבר שהיכן שיש רצון יש דרך נכון??ולפעמים היא לא ממש ברורה לנו או ניראת רחוקה אבל היא שם ומחכה לנו שנצעד בה.ואנחנו מסוגלות.

ערב נעים,
קרן אור.

מה שלומך יקרה?
איך את מרגישה? מה המצב שלך? דואגת לך ומקווה בשבילך את כל הטוב שבעולם!!!אצלי-אין חדש הכל כרגיל חוץ מזה שאני מרגישה קצת לחוצה. אני ממש לא מאוזנת מבחינת אכילה. כשאני אצל המטפלת והדיאטני אני מבטיחה בכל ליבי להשתפר ולעמוד על הכללים אבל כבר כשאני מגיעה הביתה הכל בורח ולא מחזיק מעמד אפילו יום. אני פשוט שבר כלי כל החלטה נשברת לי בדרך... ואני כמעט כמעט מיואשת:-(
חושבת עלייך הרבה ואוהבת:-)
נטע

עשי מה שאני עושה כשהדרך נראת לי ארוכה וכמעט בלתי אפשרית-קחי כל יום כמלחמה וניצחון! כל יום תתמודדי מחדש עד שיחלוף יום ועוד יום ויצטבר לכדי רצף שיכונה אח"כ תהליך ההבראה שלך.
יקרה,את ראויה ואת חייבת זאת לעצמך.תרימי את עצמך מהמקום הלא בריא הזה,את לא שבר כלי,אם כי המחלה מנסה להפוך אותך לכזאת.אל תהיי עבד לפחדים שלך מעצמך.תאמיני לי,החיים יותר מידי חשובים ויפים מכדי שתחיי אותם בגיהנום הפרטי הזה.
תזכירי לעצמך כל יום שאת יכולה.והאמיני בכך בכל ליבך.

יום נעים,
קרן אור.

קודם כל הורדתי את הסימן שאלה כעצתך
שנית, אני כל כך מסכימה איתך בקשר למלחמה הזו בין 2 הקולות- וכשזה קורה הרע מנצח.
הבעיה איתי היא שהצד הבריא שלי כל כך חזק, כל כך מלא באגו, כל כך חושב שהוא יודע הכל
וכשאני מרגישה טוב אני לא מוכנה להכיר בחולי, שזה חלק ממני.
מעבר לכך לא קיים הבנאדם שאי פעם איפשרתי לעצמי להיות "חסרת מגננות" לגמריי אל מולו.
לכן גם לא פונה לאף אחד כאשר במלחמה בין 2 הקולות, מאפשרת לעצמי קירבה והכרה רק כאשר חזקה בריאה חיונית ועוצמתית
לכן גם אף 1 אף פעם לא עזר לי להימנע מהתקף.
תמיד ברגע הקרב נראה לי שעדיף שאקח את העניינים לשליטה- אוכל אוכל ואוכל עד שאהיה חייבת להקיא ואז הכל יחזור לקדמותו.
לא מבינה למה בפעם ה10000 עוד לא הפנמתי שזה לא נכון.

לא סתם רק אחרי התקפי אכילה מטורפים שהבטן מפוצצת ולא יכולה לנשום - מרגישה.
אהבה להורים. צורך בקירבה, בתמיכה, יתר הזמן אני כמו הכל יכול על אוטומט שהיה מעדיף לחיות את החיים האלה כמו הרבה מהבנות המקסימות כאן בלי קיום האוכל- שכדי לקבל אנרגיה היינו צריכים לחבר אותנו לתקע חשמלי...
שהרגש, כמו הצורך לא יודע לקבל הכרה בחיי.
יש לי לא מעט מחזרים אך בכלל לא רוצה להיות במערכת יחסים, להיפתח, להיחשף, להזדקק.

קרן אור את מקסימה אולי תגידי לי איך לקרב ? ואת מי? כי כפי שאמרתי הצד הבריא היומרני שלי לא מאפשר... או אולי זה בכלל הצד החולה מאוד הפחדני שלי?
אני כבר התבלבתי

אני אגיד לך את מה שאני אומרת לעצמי לא מעט בתקופה האחרונה-המחלה שלנו כ"כ מפחדת על קיומה,כ"כ מפחדת לתת לאנשים להתקרב כדי שתוכל להמשיך להזין את עצמה בקול החולה,כדי שיהיה לנו תירוץ להיות לבד ונוכל ל"השקיע" את כל כולנו בהרס עצמי...התבנית הזאת מוכרת לי כ"כ.ואפילו היום היא דורשת את ההכרה שלה.כפי שאת יודעת אני חולה בגידול היום,וכ"כ קשה לי לתת לאנשים לעזור לי ,להבין שאני חולה וחלשה וזקוקה לעזרה,זה לא נובע ממקום של כוח,להיפך.זה נובע ממקום שלי,חלש מאוד,שמחפש להישאר בשליטה מדומה ולמה??כי החיים שלי וחוויות הילדות המוקדמות שלי(וכן,אצל רובנו זה קשור להורים ) לימדו אותי שאין שם אף אחד,ושאם אתן למישהו להתקרב ואחשף לפניו הוא בטוח לא יעמוד בזה ויעלם,ואנחנו לא נעמוד בפני חווית דחייה נוספת,אז אנחנו מראש משמרות את התבנית הזאת,מנסות ללא הרף לשחק אותה בשליטה וחזקות,והאמת היא שעם הזמן אנחנו רק נחלשות יותר ויותר,כי הפחד הזה והכאב על שכשזעקנו פעם לעזרה וביקשנו לא היה שם אף אחד,הוא כמעט בלתי נסבל.
יקרה,הניחי את האגו בצד ואת הפחדים והשירי מבט למישהו שאת סומכת עליו.אל תחפשי מישהו שקל לך איתו,להיפך,האנשים שהכי קשה לנו איתם,אלו ששמים לנו מראה מול הפנים שם צריך להשאר,כי משם יגיע תהליך הריפוי והתיקון שאנחנו צריכות.אל תסגרי את עצמך בפני אנשים שבאמת רוצים להיות שם אם רק תתני להם.כי המקום הזה רק מוביל אותנו לתחושת בדידות עמוקה יותר ובטווח הרחוק רק גורם לנו לשקוע יותר לתוך ההרס העצמי שלנו,למקום המוכר אך ההרסני.
זה לא קל,אבל הרבה יותר קשה להשאר בהפרעת האכילה.המסכות האלו שצריכות קילוף כבר כואבות מידי ,ובעיקר לנו.
האומץ האמיתי והשליטה האמיתית היא לקבל את התובנות,להשלים איתם ולתת צ'אנס לעצמנו לגלות שהחיים יכולים להיות אחרת.תני לאור ולתובנות האלו לחדור אלייך.אל תהיי עבד לפחדים קדומים שלך.את חכמה השתמשי בזה כמקור כוח אמיתי ולא כחסרון.

שלך,
קרן אור.

את יותר ממוזמנת לכתוב ולשתף,רוצה לספר יותר על עצמך??
בנתיים,שולחת לך חיבוק אמיץ וכנה,בצירוף כוח אמיתי,
קרן אור.

"קרן אור"כמה יפה הוא שמך..בטוח יש סיבה שהחלטת להעניק לך שם כזה משמעותי וחזק...לא?
מעניין אותי להבין את הסיבה הזו...ותודה..אשמח ליהיות חלק מפורום מקסים שכזה..אני נאבקת כבר כמעט 4 שנים בעצמי...ובמחלה הנוראית..4 שנים הפסדתי ואיבדתי הכול...רק סבל ואובדן של כול דבר שהוא בחיי..מה ששונה הפעם זה התובנה שלי..והאובדן של הכוח שהיה לי..לא נותרו בי כוחות לסבול יותר..רוצה ליחיות..ולהפסיק להעניש את עצמי..וליהיות כמו כול בחורה צעירה בגילי שעושה חיים ומתפקדת ופורחת....רק שאינני מצליחה...והנשמה שלי כבר מתפוררת...פעם חשבתי שאני שונאת את העולם..שאני מפחדת מהכול..היום הבנתי שאת מי שאני שונאת וממי שאני מפחדת זה מעצמי..מהאדם שהפכתי ליהיות...

תדעי שיש לך כאן כתף תומכת ויש מי שיזדהה איתך..
אני כאן מבינה לליבך למרות המרחק, מבינה את הגיהנום הזה שאת עוברת.. כי אני עוברת אותו הדבר לצערי..
את יכולה לשתף ואנחנו נשמח להקשיב ולעזור. <קרן אור היא מלאך!>

בת כמה את וממה את סובלת?

שירן

אני חושבת שדווקא היום,מהמקום של התובנה וההבנה שאי אפשר להמשיך לחיות כך,רצוי שתפני לקבלת טיפול.מה עוצר אותך היום כשאת במקום אחר הן מבחינת הפרעת האכילה שלך והן מבחינת היכולת שלך להסתכל על הדברים אחרת ולבנות קשר כנה וכן??
עדיין הרבה חיים לפנייך,ואפשר שתחיי אותם מאושרת.את ראויה לכך,יקירה.
ראי כמה המחלה גזלה ולקחה ממך בשנים האלו,למה לתת לה יד לעוד יום אחד של גיהנום נוסף??מה הצורך הזה משרת??

לגביי-קרן אור הוא שם שנתתי לעצמי,כי אני חושבת שהרבה דברים קטנים מתחילים ממשהו קטן(בכ"ז קרן אור היא השתקפות של מראות וצבעים מנוגדים) אבל אם נסתכל לעומק נגלה שלפעמים זה כל מה שצריך כדי ליצור ספירלת צבעים עוצמתית ורב גונית.ותמיד קרן האור מזכירה לנו שגם בימים סגריריים אם רק נבחר לראות נוכל לראות הרבה יותר צבעים משחור ולבן,שתמיד יש אור בקצה.ואם אצליח לסמן את הדרך הזאת עבור מישהו אחד עשיתי את שלי...

שלך,
קרן אור.

שירן יקרה..כתבתי כ"כ הרבה..וזה לא מצליח לשלוח לי הודעות ארוכות?יש לך מושג למה?

תנסי לא לעשות העתק הדבק ולשחזר את ההודעה מחדש.
זה קרה לי הרבה פעמים..
מקווה שזה יצליח..

אז קודם כל-שמחתי לקרוא שאת מוצאת את הפורום הזה כמקום מחזק ותומך.הוא אכן כזה.
לגביי "הראש החולה"-אני חושבת שרובנו בשלב הזה.כי הרבה יותר קל לטפל ולאזן את הגוף אבל בהרבה מהמקרים התהליך הנפשי לא עוקב אחרי השיפור התזונתי והפיזי.אבל זה לא אומר שהוא בלתי ניתן לשינוי,אלא שצריך לעבור עוד דרך וטיפול כדי לאפשר גם את ההחלמה מההיבט הזה.
אני אשמח אם תקחי חלק פעיל בפורום הזה,אבל אכבד אם נכון לך יותר להיות "רק" קוראת סבילה.
כך או כך,שולחת לך כוחות להמשך הדרך,
קרן אור.

ובכל זאת נכנסת לכאן,האם אני מזהה עדיין איזשהי תקווה לשינוי??(אתה יודע,מימד הזמן הוא לא משנה כמו הרצון האמיתי והכן לשינוי,בלעדיו שום טיפול או החלמה לא תתאפשר..ולפעמים צריכות לעבור כמה שנים כדי להיות בשלים לטיפול..אולי זה כך גם אצלך??)
אני מאמינה ששינוי והחלמה אפשריים ולא משנה כמה זמן אתה חולה(אם כי אני מסכימה שלאורך השנים הדרך החוצה קשה יותר אבל לא בלתי אפשרית,ואני אומרת את זה ממרום של 11 שנים מאוד חולות..)
אשמח לשמוע יותר,
קרן אור.

בתור אם לילדים אני יכולה להבין את התסכול שאתה חש לנוכח ילדה שמסרבת לאכול ושממדיה לא תואמים את אלו של גילה.אבל וכאן האבל החשוב-אל תהפוך את נושא האוכל למלחמה,כי במלחמה כמו בכל מלחמה שני הצדדים מופסדים.בתך תלמד שזה כלי נשק ולא תהסס להשתמש בו כל אימת שתזדקק בשלבים מתקדמים זה יכול להפוך לכדי הפרעת אכילה ממשית.
מה לעשות??להטיל את האחריות עליה,להפסיק ללחוץ,לומר לה שמהיום והלאה היא תחליט אם לאכול או לא אבל חשוב שתבין שהאוכל הוא בשבילה ולא בשבילכם.ואני אומרת את זה ממקום פרטי שלי ומחוויה דומה מאוד שעברתי עם בתי.אני כבר לא נותנת לה לתמרן אותי והיא מבינה שהשימוש באוכל כבר לא "משרת" אותה אז היא פשוט מרפה.
כל זה כמובן בתנאי שביקרתם אצל רופא ילדים והוא מאשר שמצבה הגופני תקין ושאין חוסרים מהם היא סובלת או בעיה גופנית שגורמת לה לחוסר תיאבון.
אל תשכח שהיא נולדה קטנה לגילה ואם הכול תקין,נראה לי שהכי כדאי לקבל את זה כמבנה,יש ילדים שהם קטנים אבל מצבם הפיזי וההתפתחותי תקין.כל זמן שהיא נשארת לאורך אותם עקומות גדילה ושאין ירידה באחוזונים,( אז אמליץ לך בחום לפנות למרפאה להפרעת אכילה לילדים שנמצאת בתה"ש או בשניידר ואפילו רק לשם ייעוץ או כדי להרגיע אותכם).

רק בריאות,
קרן אור.

מה שלומך מתוקה?
תדעי לך שאני לקחתי ללב את ההודעה שלך... אני מקווה מאד מאד שיש שיפור במצב הנפשי... ספרי האם החליפו לך תרופה מאמי?
איך הלמודים? את מצליחה להסביר מה גורם לך למצבי רוח???
אני ג א ה בך מאד מאד מאד על הצעד לא להשקל! לא הכבוד. אני מחזיקה ממך מאד ותדעי שאם אני אחליט על זה בקרוב גם כן, זה יהיה רק בזכותך!!!
אתמול יצאתי לקנות בגדים.. היה קשה. וגם אתמול אני והורי נסענו למסעדה כי הורי החליטו לצאת איתי (כי הם אמרו שהם יודעים שקשה לי שגל לא בארץ עדיין אנחנו משוחחים בוידאו)אז חיפשנו מסעדה צמחונית כי הורי יודעים טוב מאד שאני לא אוכל שווארמה או כבד או סטייק...
אז הינו במסעדה צמחונית אני אכלתי מרק וסלט והורי אכלו פשטידות טופו לזניה תפוא וכו.
זה היה השג עבורי. הרגשתי נפלא... היום חשבתי לעצמי שאם אכלתי אתמול במסעדה אז היום אני לא צריכה לאכול:-( וזה היה בראש שלי כל הזמן!!! ואני יודעת שזה לא קשור לאוכל של היום. בסוד אני אגלה לך שהשבוע הזה לא אכלתי כמעט כלום. זה קשה לי התפריט המפחיד הזה...
ואני כבר נשקלתי היום וזה מזה נדנד. חבלז!!! ואני מקווה שיהיה לי את הכוח להמנע משקילה. אני כל הזמן מחליטה אבל נשברת!!!
אוהבת אותך ומחכה לשמוע ממך

אני חושבת שצריך אומץ כדי לקבל את ההחלטה שקיבלת,ואת אכן אמיצה!
אני גם חושבת שזה צעד נכון. כשנכנסתי לתהליך ההחלמה שלי הפסקתי להשקל,גם כי השקילות גרמו לקבעון שלי ולהחרפת תהליך ההרעבה וגם כי הבנתי שכל מה שחשוב כרגע הוא לגייס את המאמצים בדבר הכי חשוב והוא להבריא.לי זה עשה רק טוב כי לא פחדתי כל יום ממה שיראה המשקל וכך גם היה לי קל יותר לפרגן לעצמי תפריט פחות דל וללמוד להקשיב לגופי ולצרכים שלו.
ונכון,את הרבה יותר משתי ספרות ואל תשכחי זאת.יש לך המון תכונות מופלאות להציע לעולם,וחבל לצמצם אותם לכדי משהו מספרי וזניח שרק את רגישה לגביו.אנשים יאהבו אותך תמיד ולא משנה מה יראה מחוג המשקל.
אני חושבת שאת נמצאת היום במקום יציב יותר מבחינת המשקל וההחלטה הזאת אכן נכונה עבורך כצעד נוסף רחוק יותר מהמחלה.
תניחי לפחד מהעלייה במשקל ועשי את מה שנדרש כדי להרגיש יותר טוב נפשית,כולל לקחת כדורים שאת לא יודעת לגמריי את השפעותיהם,כדי לאפשר את תהליך ההבראה.

ואני כאן כדי לשמוע איך עוברים עלייך הימים,
שלך ואיתך,
קרן אור.

נטע יקרה - תודה על החיזוקים זה עושה כ"כ טוב על הלב לקרוא את זה בייחוד עכשיו כשאני מרגישה מאוד לא טוב.
אני כ"כ שמחה שהצלחתי לתת לך השראה ויותר מזה-אני מאוד אשמח אם אני זו שאגרום לך בסוף לוותר על הצורך הזה להישקל אי פעם.
וזה יגיע בסוף אני באמת מאמינה בכך..כי את לוחמת!
כ"כ שמחתי לשמוע שהתקדמת ויצאת עם ההורים שלך לבית קפה..זה הזכיר לי את החוויה שהייתה לי ביום העצמאות בה גם אני הייתי עם ההורים בבית קפה וזו הייתה התקדמות עצומה מבחינתי בסה"כ.
אני חושבת שאת עושה צעדים משמעותיים לקראת החלמתך ואת צריכה להיות כ"כ גאה בעצמך..
גם אני עדיין מתקשה לאכול בשרי בבתי קפה ומזמינה רק סלטים ודברים שאני די מכירה אך אני מקווה שבשלב מאוחר יותר אעז יותר ואלך לפי מה שהלב שלי באמת חפץ ולא לפי מה שמחלתי רוצה.

קרן אור היקרה- איך את מרגישה??
מה הסירו בניתוח הזה? האם הוא עזר??
כ"כ כאב לי לשמוע שנאלצת לעבור את זה.. ואני רוצה להגיד לך שההתמודדות שלך עם המחלה שלך היא בעיניי גבורה! ואני חושבת שכל אחד יחשוב ככה.
את גיבורה ואמיצה בעיניי. את לא מוותרת לעצמך , התגברת ואת עודך מתגברת על כ"כ הרבה קשיים ומכשולים- אין לי ספק שגם מזה את תצליחי לצאת בסוף.
אגב מה אומרים הרופאים על מצבך? אשמח אם תשתפי אותי.

בנוגע אלי- אכן ההחלטה לא להישקל היא החלטה אמיצה ואני גאה בעצמי על כך.
אני מתאמצת יום יום להפסיק עם המחשבות החולות ולא להיסחף אחריהן. אבל לצערי זה לא עוזר כ"כ..
בעבודה אני נוטה לעשות השוואות כל הזמן וזה מאוד קשה לעצור את זה! ואני מנסה בכל הכוח לא להיסחף לתוך המערבולת הזאת כי אני מבינה שהיא לא בריאה לי.
מה גם שקיים הקושי הנפשי העצום בלתפקד כבן אדם רגיל בעבודה בעוד אני מרגישה את עצמי נכה לחלוטין. נכה נפשית..

הייתי היום בטיפול ונאמר לי שלוקח לרמוטיב 6 שבועות עד שתחול השפעה. כך שנותרו לי עוד 3 שבועות של תקווה..אני מאוד מקווה שלא אתבדה בסוף כמו תמיד.
אני לא יודעת איך אתמודד עם תרופה אחרת..לא חושבת שאצליח לעמוד בזה ...

שירן

הי מאמי.
מה איתך? איך בעבודה?
איך עוברים הימים?
מה חדש עם הטיפול? אני בטוחה שזה קשה לשרוד את התרופה עוד שלוש שבועות או שבועיים כדי לבדוק אם יש השפעה...
אני כולי תקווה שתהיה השפעה ותרגישי מ ע ו ל ה!!!
אצלי?
תאמת. בשבוע האחרון למדתי המון ביולוגיה לבגרות והיתי בראש הDNA ולא אכלתי בכלל ואכן ירדתי ואני מתוסכלת מזה מאד. מצד שני יש בי נקודה בלב שמרגישה ניצחון. אני מרגישה כאילו הגוף שלי אחד ובתוכו חיים נטע אמיתית ונטע מדומה. מה דעתך??? אני בוכה שירדתי בוכה שאני חוזרת אחורה בוכה חזק עם דמעות ובו בזמ כשהכל כואב ואני מתוסכלת מעצמי ן משהו מבפנים מרגי ניצחון! המחלה הזו הפכה אותי לשתי אנשים בגוף אחד. אני לא יודעת מי אני ואיך לזהות את עצמי. אם אני לא מזהה את עצמי אז מי יזהה אותי????
משהו חדש עבורי ללא קשר-התחלתי לקרוא על דת מעט. זה כ"כ רחוק ממני. פתאום במצבי הרוח המוזרים האלה מישהו הצליח למשוך אותי לכיוון עילאי....סתם ב"נא בכיפה שעמד עם דוכן ותפס אותי באיזה מידרחוב . נתן לי כזה חוברת קטנה שהתחלתי לקרוא אותה. לא יודעת אני מרגישה מוזר מאד. וגם אני לא בדיוק מבינה מה כתוב כל מי שראה אותי עם הספר זרק לי אותו ואמרים לי לעזוב את זה. אבל אני ממשיכה לקרוא.... למרות שחצי ממה שכתוב אני לא מבינה.
אוהבת אותך מתוקה.
נטע

אני בסדר היום,מתמודדת עם הכאבים וקשיי העיכול.
לשאלתך-התגלה לי גידול בקיבה ועברתי ניתוח להסרתו(יותר נכון הוסרה לי רבע מהקיבה בערך..),לא פשוט אבל אלו החיים שיש וכל עוד אני כאן אני צריכה להילחם עבור אופציה אפשרית של בריאות.
יקרה,אני יודעת שאת מתמודדת כרגע עם מערכת של לחצים הן פנימיים והן חיצוניים,אבל כמה שנדמה לך שאת נשברת,את לא.כי למרות הקושי את ממשיכה להילחם ולא חוזרת לדפוס ההרסני שאת כ"כ מורגלת אליו,וזה שינוי מאוד מהותי ואני לא יודעת עד כמה את רואה בו ככזה.
לגביי הרמוטיב-אז כמו שחשבתי,מוקדם מידי לצפות לשיפור.ואני שמחה שדיברת על זה עם הפסיכיאטרית כי זה נותן לך עוד תקווה לגביי ההמשך.בואי לא נקדים את המאוחר (לגביי דיון על תרופה אחרת) ונחכה עד שיחלוף פרק הזמן המתאים.
ובנתיים גיבורה שלי,המשיכי להלחם!וכמובן שתפי אותנו תוך כדי.
שלך בהערכה,
קרן אור.

נטע יקרה-
לשאלתך, מאוד קשה לי בעבודה.. זאת משימת "התאבדות" עבורי.. לתפקד כאילו כרגיל, כאילו שהכל נורמלי אצלי וטבעי..
את יודעת לפעמים המנהלת שלי מתקשרת אלי לפלא' כדי לוודא שהגעתי <לשם דיווח> והיא שואלת אם הכל בסדר.. כדרך אגב כזה..
ואני תמיד עונה: "כן, הכל בסדר" והמשפט הזה כ"כ חורה לי! כ"כ קשה לי להגיד אותו.. כ"כ קשה לי להגות אותו מהפה שלי.. כי הכל לא בסדר.. אני רוצה לצרוח ולומר שאני לא בסדר.. שאני טובעת בתוך מערבולת של ייאוש ועצבות תמידית ואני לא מצליחה לצוף על פני המים..
אני כ"כ מייחלת כבר שהתרופה תתחיל להשפיע ואני ארגיש פחות מבוהלת וחרדה.. כי נמאס לי להרגיש ככה.. נמאס לי להרגיש מתה..פשוט מתה..

אני מבינה את מה שאת מתארת.. כל הנושא הזה של שליטה שגורם לך להרגיש מנצחת כשאת מסרבת לאכול..
גם אני הרגשתי כך בתקופת החולי שלי..ההרעבה נתנה לי תחושה של שליטה וגאווה בעצמי..למרות שכ"כ סבלתי מזה ורציתי מציאות אחרת עבורי..
אני רוצה להגיד לך שרק ברגע שהתחלתי טיפול וברגע שקראתי את הספר הזה שפעם פרסמתי כאן קטע ממנו <אנורקסיה- מדריך לפעילות עצמית> התחלתי את תהליך ההחלמה שלי.
רק שם התחיל באמת השינוי והבנתי שהרעבה אינה פיתרון עבורי ומאז לא חזרתי להרעיב את עצמי שוב!

ואני גם לא מתכוונת לחזור לדפוס הזה.. כי לאט לאט הבנתי כמה נזק גרמתי לגופי וכמה הרסתי במו ידיי את חילוף החומרים המהיר שהיה לי.
לאט לאט הבנתי את הנזקים שהאנורקסיה גרמה לי..היא לא גרמה לי להיות רזה יותר- היא העלתה אותי במשקל אף יותר ממה שהייתי בעברי <הכוונה לפני שהייתי חולה>, היא הרסה את חילוף החומרים שלי, במקום שליטה שחשבתי שהיא מעניקה לי- היא רק גזלה אותה ממני, היא ריסקה אותי , היא הנחיתה עלי דיכאון כבד מאין כמותו, היא גרמה לי לנכות מאין כמותה. ומאז אהבתי כלפיה הפכה לשנאה תהומית ולרצון עז לצאת ממנה.

יקרה, כולי תקווה שגם את תגיעי אל התובנות האלה מתישהו תוך כדי הטיפול, שתביני כמה נזק את גורמת לעצמך בכל רגע כזה של הרעבה. אני מבינה שזה תהליך ושכל אחד מגיע אליו בקצב ובזמן שלו אבל את לא חושבת שכדאי שתדברי על כך בטיפול? אני לא יודעת אם את כבר עושה זאת אבל חשוב שתדברי על כל התחושות האלה שהמחלה מעוררת בך..
אגב כמה פעמים בשבוע את מטופלת?

קרן אור- ליבי איתך יקרה..כ"כ כאב לי לשמוע על מה שנאלצת לעבור ואני מקווה שעכשיו את מתאוששת. איך את מרגישה בינתיים ואיך עוברת ההחלמה?
תודה לך על כל הכוחות שאת נותנת לי..
אני כ"כ ברת מזל שיצא לי להכיר אותך.. את מדהימה.


שירן

אין צורך להודות לי,את יודעת,לפעמים במקום שאתה בה לחזק אתה דווקא יוצא מחוזק.ולפעמים כשאני קוראת את מה שאת כותבת,את ההתמודדות והדרך המדהימה שאת עושה,אני פשוט מתחזקת בעצמי,כמה כוח! .אגלה לך שגם אני נשברת לא מעט,בייחוד בתקופה האחרונה,אבל אז אני נזכרת במה שאני כל הזמן כותבת ואומרת לכן,ועושה זאת בעצמי.לוקחת את המלחמה הזאת כל יום כיום ניצחון.ואי אפשר לטעות כך,נכון??
יקרה,אני מתאוששת.לא פשוט,כי בכ"ז הטיפולים ותופעות הלוואי שלהם מחלישים,אבל אני מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה,כל השאר במילא לא תלוי בי.

שלך,
קרן אור.

כ"כ כיף לי לשמוע שאת רואה בעצם עשייתך כאן בפורום סוג של חיזוק ומקור לכוחות עבור עצמך.
<לפעמים אני חוששת שאולי אנחנו מכבידות עליך מדי בגלל כל מה שאת עוברת>
ואני כמובן יותר משמחה לשמוע שאת ממשיכה לעשות הכל ולהתמודד ולהיאבק עבור חייך, ואת האמת שלא היה לי צל של ספק שאת עושה כך.
כי את לוחמת אמיתית.. ואם הצלחת לעבור 11 שנים של ייסורים באנורקסיה אז אין לי ספק שגם מחלתך הנוכחית תישאר בסוף מאחורייך, גם אם לא במלואה.

יש בך המון המון כוחות ועוצמות, מקווה שאת רואה זאת בעצמך.

שולחת לך איחולי החלמה מהירים.
שלך,
שירן

לפעמים אני לא כ"כ מצליחה לראות או למצוא את הכוחות האלו,אבל אני מניחה שהם באמת קיימים כי זאת הסיבה שכל בוקר על אף הקשיים אני ממשיכה לקום ולהילחם.
וכך גם בך,יקרה.יש בנו יותר כוחות ממה שדמיינו לעצמנו,ואני מניחה שדווקא במצוקות הגדולות ביותר אנחנו מגלות זאת.

לא סיפרת-איך היה במרפאה ביום שני??

יום מקסים,
קרן אור.

תודה על ההתעניינות התמידית שלך..זה כ"כ מרגש אותי לפעמים..

ללא ספק הטיפול מחולל בי שינויים טובים..הדיאטנית שלי הופתעה מאוד לשמוע כמה התקדמתי באכילה..סיפרתי לה ש"הרעב המוחי" פחת בצורה משמעותית וכך גם הפחד מרעב, שאני יותר מתנסה, מגוונת, מעיזה קצת יותר..אפילו אם זה "לחרוג" כמה פעמים..
אני כבר יודעת לעשות את המחשבה המתקנת.. יודעת לחשוב בהיגיון מתי יש מאכלים וכמויות שכן אעלה במשקל ומתי לא..
והיא ממש שמחה לשמוע על כך.

היא העמידה בפניי סוג של אתגר - להפסיק לספור כמויות .. זה משהו שדי הורגלתי אליו בעקבות עניין ההחלמה..בתחילת ההחלמה היה חשוב שאספור כמויות כדי להעלותי במשקל ומאז הדפוס הזה נשאר וקיבל פנים של חולי, של משהו מאוד כפוי ולא רגיל..ואני חושבת שאני אקח את המשימה הזו להבא ואעבוד על זה עם עצמי..

בין היתר דובר גם על העניין של התרופות שכבר הזכרתי כאן. אני לא חושבת שאתנסה בכדור חדש על חשבון הסיכון של עלייה במשקל..
אני רוצה את המחלה הזו רחוק ממני ואני לא רואה איך תרופה אחרת שתגרום לי לעלות- תקדם אותי הלאה..
המחלה רק תתעצם עוד יותר בתוכי ותזכיר לי כמה היא "תמיד צודקת" ו"תמיד לצידי"...ואני לא רוצה את זה יותר :(

יש עוד דבר שמאוד מטריד אותי שאת בטח מכירה מאוד.. כל נושא ההשוואות ביני לבין גוף של אנשים אחרים..
בזמן העבודה שממש משעמם לי ואין לי מה לעשות המחלה משתלטת וכאילו צועקת לי בראש: "תסתכלי על זאת, יש לה גוף מושלם! מה שאת כבר הרסת! מה שלך אף פעם לא יהיה!" זה כ"כ כואב לי אפילו לקרוא את זה עכשיו..
אני מבינה שזה לא באמת כך.. שזה לא הכל או כלום.. שעצם זה שהגוף שלי לא מושלם לא אומר שאני לא בסדר כבת אדם, או שאין בי הרבה דברים אחרים..
אבל משום מה המחלה גורמת לי להאמין שלכל האחרים יש משהו שלי אין- במקרה הזה נושא הגוף.
הייתי כ"כ רוצה שזה ירפה ממני! איך עושים זאת??

שירן

הדשא של השכן לא ירוק כ"כ,ולא בכדי.תאמיני לי אני מתעסקת עם אסתטיקה לא מעט ואני מגלה כמה נשים משועבדות וכמה הן עובדות קשה מאוד על גבול ההרס העצמי והויתור על החיים עצמם כדי להשאר רזות.אנחנו אף פעם,ואת זה את כבר יודעת,לא יודעות מה קורה בחדרי חדרים.
יצא לי להתקל לא מעט בקולגות שמקיאות בשירותים ואח"כ שוטפות פנים וממשיכות במשחק..במשחק שאת יקרה,הפסקת לשחק! וכל הכבוד לך על זה.זה האומץ והכוח האמיתי.כי תמיד תהיה מי שהגוף שלה יותר יפה משלנו,אז מה??אבל האם היא קמה בבוקר ומחייכת לעצמה??האם היא אוהבת את מה שניבט אליה מהמראה(וזה לא קשור למשקל אלא להערכה וקבלה עצמית),כי אם לא מה זה שווה??
את יודעת בתקופה החולה שלי קינאתי בכל הנשים השלדיות וכמה שנראו לי יותר רזות וחולות כך רציתי להיות כמוהן.והיום,אני עדיין רואה אותן אבל חשה רחמים וכאב עמוק,כי לא רק שאני ממש לא רוצה להראות כך וזה מכוער בעיניי,אלא שזה כואב לי כי אני יודעת עד כמה הן סובלות ורואה את הכאב שלהן זועק החוצה מבעד לעצמות.ובא לי פשוט לחבק אותן ,להגיד להן ששום דבר לא שווה את מה שהן עושות לעצמן,שהן מופלאות כפי שהן גם עם עוד עשר קילוגרמים יותר,למי איכפת??העיקר שתחזור אליהן שמחת החיים,החיוך שכבר כואב להן לחייך,הברק בעיניים שמזכיר שפעם עוד היה כאן ניצוץ של חיים ואמונה בעתיד...
יקרה,הכול עניין של זווית הסתכלות.תאמיני לי שמהמקום שאת נמצאת בו היום,הן רק יכולות לקנא בך שאת מצליחה לעשות משהו שלהן אין מספיק כוח ואומץ לעשות! את נלחמת עבור חיים אחרים ,טובים יותר,שמגיעים לך.ואת תגיעי לשם.אני בטוחה!

קרן אור.

אני מבינה את זה. את כל מה שאת אומרת לי..
וזה אותם הדברים שאני גם אומרת לעצמי כשאני נתפסת על עניין הגוף והמשקל של מישהי אחרת.. שזה לא בהכרח אומר שהיא טובה יותר ממני רק משום שיש לה גוף יפה יותר.. ושללא קשר- יש בי הרבה דברים טובים וחיוביים..
היום למשל הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה עם כל ההשוואות ..הבטחתי לעצמי שאני לא בוהה יותר, לא לטוב ולא לרע, לא לשם השוואה ולא לשם ביקורת..
ועמדתי בזה.

אני גאה לומר שבאמת עמדתי בזה..זה עניין של החלטה אחרי הכל..ונכון שלפעמים זה בלתי נמנע ואני "נסחפת" עם ההשוואות האלה גם בתת מודע אבל אני אעשה הכל כדי להפסיק עם זה כל עוד אני מודעת באותו רגע שאני עושה זאת.

וגם אני לא מעוניינת לחזור למראה השלדי שהיה לי בתקופת החולי..אני גם כמוך חושבת שזה מכוער ולא נשי..אך עדיין מאוד קשה לי עם אותם 4 ק"ג שהעליתי מאז המחלה. אני מרגישה שהם שינו לי את הגוף שלי לבלי היכר..
והחלטתי הפעם לקחת את זה למקום אחר..לאו דווקא למקום של צמצום.. אלא להתחיל לעשות פעילות גופנית שאני אוהבת כדי לחזק את אותו חלק בגוף שמציק לי מאז העלייה במשקל..אני חושבת שזו תהיה החלטה נכונה למרות כל הפחד מלעורר שוב מחשבות "חולות" בעקבות כך.

אתמול אף תופתעי לשמוע שהעזתי בספונטניות לטעום בעבודה איזה מעדן שחילקו לנו..הרגשתי שאני חייבת זאת לעצמי..להראות למחלה שאני חזקה יותר..

אך משום מה אני מרגישה עדיין מאוד מתוסכלת..מאוד חלשה, דיכאונית וחסרת אנרגיה..אני לא מבינה איך זה שאני מתמודדת כ"כ יפה ומצד שני המצב הנפשי מחמיר כ"כ! זה לא מסתדר לי..
אני רואה הכל שחור..
לא רואה שום מציאות אחרת בשבילי.. אני מרגישה כאילו אני תמיד אשאר במצב הזה..הפגיע, החולה, השביר כ"כ..כאילו שדבר לא יצליח לרומם אותי חוץ מתרופות שאסכים לקחת..אך שוב גם בהן קיים הסיכון הגדול =/

ובנוגע אליך- אימרי לי איך את מרגישה היום??
איך עוברת ההתאוששות? את מצליחה קצת להשתקם?

אוהבת אותך,
שירן

לי זה די ברור למה המצב הנפשי שלך לא משתפר באותו קו כמו זה הפיזי.הרי אל תשכחי שהיום את נדרשת להתמודד עם הרגשות והתחושות שעד היום הפרעת האכילה הסוותה.היום הרגשות דורשות הכרה ופתרון אמיתיים ואת לומדת לעשות זאת מבלי לפגוע בעצמך.להבין שיש דברים שלא תלויים בנו .עד היום כשכעסנו על אחרים או התאכזבנו הפננו את כל הכעס כלפיי עצמנו בדמות הרס עצמי ,והיום אנו נדרשות להתנהג אחרת.זה תהליך והוא לא קל.ואני גאה בך שלמרות הכול את עומדת בו,ובהצלחה.

לגביי-אני יותר טוב היום.כמו בכל תהליך יש ימים קלים יותר ויש ימים קשים יותר.ואני מקווה שככל שהימים יעברו המצב יקבל תפנית חיובית,ואני צריכה מצידי לדעת שאני עושה את המקסימום כדי שזה יקרה.כל השאר כבר במילא לא תלוי בי.

שלך,
קרן אור.

מה שלומך? אני מקווה שהכל הולך בקלות ולמרות שהדיאטנית שלך נתנה לך תפריט קצת יותר עמוס ברור שעם כל הקושי זה רק לטובה..
אני לא מאמינה שגם את לומדת ביולוגיה:) את עשית את הבגרות במעבדה השבוע? אני נגשתי והיה בסדר, אני מקווה- זה ממש לא ברמה של המורה שלנו אבל בכל זאת זה לא הדבר הכי פשוט בעולם.
סבתא שלי נחתה בארץ אתמול לפנות בוקר, היה לי יום חופש כי מחר המתכונת בספרות מורחב ומחרתיים הבגרות ככה שהייתי איתה היום והיא ממש חמודה.אחותי כבר מורידה לה את האוזן עם כל מיני דיבורים אבל נראה לי שזה כולה התרגשות הרי לא פגשה אותה אף פעם וסבתא שלי שמחה לראות אותה סופסוף ככה שזה לא כזה ביג-דיל.
אני שמחה לשמוע שאת משתדלת להתאפס על עצמך עם כל הקושי חצי מהעבודה היא להכיר בעובדה שמשהו לא בסדר וומש לפעול כנגד זה, ככה שתדעי שאני גאה בך לא רק על המחשבות אבל בעיקר על המעשה.
הקדימו לי את הגיוס באיזה חצי חודש ככה שאני מתגייסת באמצע יולי אבל אני מרוצה מאוד עם התפקיד שלי וחושבת שזה חשוב אז אני שמחה על ההזדמנות והשינוי בתפאורה גם כן אף פעם לא מזיק..
תקווה

הי תקווה מתוקה.
מה שלומך?
איך את מרגישה? איך הולך עם אחותך? אני בעליות וירידות לאט לאט...
איך את לומדת??? בהצלחה מחר בבגרות בביולוגיה. יש לכם מעבדות מחר???
ב ה צ ל ח ה!!!
אני אלךלישון שיהיה לי כוח למחר:-)
לילה טוב ומחכה לשמוע ממך

שמחה שיכולתי מעט לעזור..מה שלומך היום??
נעדרתי כמה ימים מהפורום כי עברתי ניתוח,אבל כרגע אני בבית ונמצאת בתהליכי החלמה.
לגביי שאלתך-איך אני מתייחסת לאוכל??בתקופה זאת קצת אחרת,כיוון שעקב מחלתי ירדתי לא מעט במשקל ואני כרגע גם בתהליך של עלייה והזנה חיצוניים..פשוט זה לא,כי ישר הפחדים הישנים מהעבר עולים ,והפחד שוב לאבד שליטה ולעלות הרבה יותר.אבל מה שעומד לנגד עיניי הוא החשיבות שיש לאוכל על גופי ועל ההתמודדות עם מחלתי,כל השאר יחכה ומה שיהיה אני בטוחה שעוד אחזור ואתאזן.וזה גם מה שאני אומרת לכן כל הזמן-הדבר החשוב והמשמעותי ביותר הוא להחלים,כל השאר הוא אולי קשה אבל הוא באמת זניח בהשוואה לבריאות שלנו.
אבל תתפלאי לשמוע שגם לפני הגידול שלי לא נמענתי משום מאכל ומתוק בסוף אוכל היה מאסט מבחינתי.אני מכינה הכול בבית ואישית מאוד אוהבת לבשל,והילדים שלי אוכלים אוכל מגוון ומאוזן לצד חטיפים וממתקים.לא,אין מאכל שהוא טראומטי מבחינתי וכשהחלמתי אפילו "שברתי" את הצמחונות שלי(שאצלי הגיעה ממקום חולה ולא מתוך עקרונות והייתי חייבת לנפץ את התבנית הזאת) והיום אני מאוד אוהבת לאכול בשרי.

מה שלומך ואיך את מתמודדת עם התפריט החדש בימים אלו??

שלך,
קרן אור.

מה שלומך יקרה?
אני מבינה שאת בתהליכי החלמה... ואני מאחלת לך החלמה מהירה מתוקה!!!
אין לך מושג כמה אני גאה בך על הכל! אני פשוט גאה בך שעברת כ"כ הרבה ואת מתגברת בגבורה. אני ממש שמחה לשמוע ששברת את הצימחונות. אני לא יודעת איך ךאפשר לעצמי להכניס בשר לפי? זה תחושת בטן או שכל של ר ע ל.... אני לא יודעת איך אוכל להזין את המשפחה שלי בדברים כאלו. אני כ"כ רוצה להיות בריאה עד אז ועוד הרבה לפני זה...
קרן אור המדהימה. אני שולחת לך נשיקות חמות והמון המון כוחות
את תהיי בריאה, אל תדאגי מתוקה!!!
אוהבת נטע

טוב,אז חשבת נכון...אני באמת מאוד מאוד גאה בך!!!
ואני אחזיק לך אצבעות בימים הקרובים,אם כי אני בטוחה שתעברי את הבגרויות כמו גדולה!
ומבחינתי הכי חשובה היא הבחינה בחיים עצמם,ההתמודדות והמלחמה בה"א שלך,וגם כאן אני שמחה לגלות שאת בדרך הנכונה.

בתיאבון יקירה,וחיזרי לכאן כדי לספר איך עברו עלייך הבגרויות.
שלך,
קרן אור.