פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

אני שמחה לשמוע שאת מתחזקת מיום ליום יותר..

אני מבינה את הקושי שלך.. אומנם לא כפי שאת חווה אותו זה בטוח, אבל אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי מה את עוברת יקרה.. ונכון זה מאוד לא פשוט אבל כמו שאמרת- לשאוב כוחות מזיכרונות טובים ובריאים של איך היינו פעם, של איך אנחנו מצפים ורוצים להיות- שם טמון הכוח..שם טמונה גם ההחלמה..

ואני מקווה שבסופו של דבר את תשיגי את זה..

שולחת לך חיבוק גדול והרבה כוחות להחלמה
אוהבת,
שירן

ההתמודדות שלך פשוט מעוררת השראה!
כל פעם מחדש אני נפעמת מכוחות הנפש הרבים שיש לך, ומהיכולת לקוות שיהיה טוב.
את מדהימה.
תודה על הכל..
מאחלת לך רק בריאות ואושר ושימחה...

יום נעים :)
שירה

תודה רבה על התמיכה והמילים החמות.אגלה לכן שלעיתים אני נפעמת מהכוח שנמצא גם בכן לקום להתמודדות לא פשוטה כל יום ולצלוח אותה בגבורה!

שולחת לכן גם חיבוק תומך,
מרגישה את הניצחון של כולנו אם רק נרצה בכך באמת.
קרן אור.

כן עכשיו שאני הבנתי מה קרה לי אני לא רוצה שזה יהרוס לי את החיים..ולגבי האנשור..זה לא הכי טעים לי אבל אני יודעת שזה לטובתי..ואפילו אני מבינה שכדי לצאת מכול זה אני חייבת לעלות קצת במשקל..אבל עדיין אני קצת מפחדת מיזה לא יודעת למה:(הייתי עם אמא אצל הדיאטנית הרופא והפסיכולוג ואמרו שאני צריכה לעלות ומהר..לדעתך 1.52 ומשקל 33 זה עד כדי כך גרוע כמו שהם אומרים?אולי הם מגזימים?

ודרך אגב אני בת 14(כמעט)

כבר כמה ימים שאני מנסה לשלוח לך תגובה והאתר כאן פשוט לא מאפשר =/

מה שלומך?? איך מתקדמת ההתאוששות מהניתוח? איך מצבך הבריאותי והנפשי?
אני מקווה שאת עדיין שומרת על האופטימיות שלך ומצליחה להתאושש לאט לאט..
שתפי אותי .

לשאלתך, לא חושבת שעיקר השיפור שלי לאחרונה נובע מהכדורים..עיקר השיפור שלי נובע בעיקר בזכות העבודה הקשה שלי בשבועיים האחרונים. התחלתי לאט לאט לנפץ את הדיכאון הזה ואת המחשבות השליליות ואני מתחילה לראות תוצאות וגם בני משפחתי..
עדיין קשה לי ויש מצבים בהם הדיכאון מנסה להשתלט אבל אני מנסה לא ליפול לתוך המערבולת הזו ומזכירה לעצמי שלא הכל שחור..

מבחינת האוכל אני מרגישה תקועה..קשה לי מאוד לחרוג לפעמים..אפילו אם מדובר במעט.. רק המחשבה של לחרוג מחרידה אותי.. ואתמול לצערי זה די השפיע עלי בארוחת הבוקר..קצת חרגתי ממה שאני רגילה לו וזה התבטא אח"כ בקיזוזים שעשיתי <ויתור על ארוחת ביניים> והרגשתי מאוד רע כמובן..תמיד נראה לי שהדרך לסיום מתארכת רק יותר ויותר.. כאילו זה לעולם לא עומד להסתיים.. זה כ"כ מתיש.. :(


בעניין החלטתי להפסיק להישקל- אני מאוד שלמה עם זה. אני מרגישה חזקה יותר בזכות ההחלטה הזו..אחרי הכל המשקל הזה רק גרם לי להרגיש את עצמי חלשה יותר..

תודה על הדאגה והאכפתיות,
שירן

המשקל שלך אכן נמוך,ואני מאמינה שבתוך תוכך את יודעת זאת,אבל ברור לי שאלו קולות המחלה שבוקעות מגרונך ומחפשות איזשהו אישור להתקיים ולהשאר חולה.הרי אם תסתכלי על בנות בגילך את בוודאי יודעת שזה משקל שלא הולם מישהי בת 14.אבל בתוך כל זה אני רוצה להגיד לך שאני מעריכה מאוד את היכולת החשובה שלך לתת אמון במסגרת הטיפולית שתומכת בך,כי הם באמת רוצים בטובתך.וככל שתתני את עצמך בטיפול,הדרך החוצה תהיה קלה יותר ותחסכי לעצמך עוד הרבה שנים "מבוזבזות".וזה ברור לגמריי שמפחיד לעלות במשקל,הפחד הזה לאבד שליטה הוא חזק לאין שיעור ולכן חשוב שתתני לאחרים לדאוג לך כדי להקל על עצמך.
אני שמחה שאת מבינה שהאנשור חיוני במצבך,ומחזקת את ידייך להמשך שימוש בו,חרף כל הקשיים.

כאן איתך,
קרן אור.

איך את מרגישה? אני מקווה שאת מתחזקת ומצבך משתפר!

תודה על ההתעניינות!
הייתי היום בקופת החולים... היום בבוקר שפכתי על עצמי כוס תה רותח... אימא אמרה שנלך לראות אחות, והאחות אמרה שיש לי כוויות מדרגה 1 (הדרגה הכי נמוכה).. קנינו משחה מיוחדת אבל ממש כואב ושורף לי...
ואני לחוצה מהבגרויות ככה שהכוויה לא עוזרת במיוחד ללחץ... יש לי עוד בגרות באזרחות, חיבור ותולדות האומנות ואז אני מסיימת... בניתיים זה נראה כ"כ רחוק...אני חוזרת ללמוד אזרחות עכשיו...
אחזור לעדכן במשך השבוע...

יום נעים :)
שירה

מה שלומך? ממש שמחתי לשמוע ממך ועוד לקבל את החדשות הטובות שמצבך משתפר מיום ליום! אני שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר טוב ואני בטוחה שעם רק תתני לעצמך את המקום אז תוכלי באמת לראות דברים אחרת, אני מרגישה שזה ההזדמנות שלך באמת לצאת מזה ולהבין שה"א היא ממש לא דרך חיים למרות שלצערנו היא חלק מחיי היומיום של רובנו..
לגבי החברה שלך לחדר אני מבינה שאת לא יכולה למסור לנו שום פרט עליה, ולמרות שאני מבינה עד כמה קשה לך בוודאי לנסות לשקם עצמך ואז להגיע לחדר וכל מה שהיא מחפשת זה לריב אבל יש לי הרגשה שזה רק נראה ככה, יש מצב שהיא פשוט רוצה לדבר איתך אבל לא יודעת איך ומתוך מקום של קונפליקט היא חושבת שהיא תוכל להשיג את תשומת ליבך. אני חושבת שעם יש לך מספיק כוח לזה, עם כל הקושי דברי איתה תנסי להבין מה קורה ואני בטוחה שתגלי שמתחת לחיצונית הקשה מסתתרת מישהי שפוט רוצה שיאהבו אותה ולא יודעת איך להשיג את זה..
אני שמחה לשמוע שמצבך משתפר ושאת מרגישה יותר טוב!
אישית אני כמעט סיימתי עם הבגרויות שלי,תודה לאל- את עדיין ניגשת לבגרויות מה קורה איתך ביחס לזה? ברור שזה ממש לה העיקר כאן הרבה יותר חשוב שתחלימי קודם, אני פשוט שואלת מתוך סקרנות, זה הכל..
סבתא שלי עזובת היום בערב, היה כיף שהיא היתה פה למרות שלא היה לי כ"כ מה לדבר איתה אחרי שלא ראיתי אותה לכ"כ הרבה זמן וגם נראה לי שהיא חושבת שכל מה שאני עושה זה ללמוד ולהבחן- היא פשוט הגיעה בתקופה שבקושי יש לי זמן שלא לדבר על חיי חברה..
בכל אופן אני ממש שמחתי לשמוע ממך,תמיד אתך- תקווה
נ.ב- רק למקרה שאת תוהה תקווה שהיא הרגש הכי עמוק שלי לגבי כל העניין של ה"א אבל השם שכולם מקירים אותי לפיו, מה שאפשר לקרוא לו "השם האמיתי שלי" הוא רות.. למרות שבד"כ החברות שלי קוראות לי רותק'ה ובזמן האחרון רותרות הודות למחנכת שלי למרות שאני ממש לא מבינה מה הקטע בכינוי כזה...

אני שמחה לשמוע על שיפור במצבך הכללי,ואני בטוחה שאם תאפשרי לעצמך להיעזר ולהיות חלק מהטיפול שאת מקבלת האחוזים יגדלו מיום ליום.
ולצערי,בוודאי שאני יודעת מה זה אנשור,אספר לך שעקב מצבי אני גם מקבלת היום אנשור.מגעיל,נכון??אבל אין מה לעשות זאת דרך לא רעה בכלל לקבל הזנה איכותית כדי לשקם את עצמנו,עד שנוכל לחזור להזנה רגילה לבד.

יקירה,תומכת בך ושולחת לך כוחות כדי לעבור עוד ועוד יום...
שלך,
קרן אור.

אני אמורה גם לקבל אנשור..כמותכם..וממש לא הבנתי בדיוק מזה..ואני לא מבינה וחוששת..
(אני ילדה צעירה ונפלתי להפרעת אכילה הזו..ורק עכשיו אני בקושי מבינה מה קורה איתי)
תוכלו לשתף אותי מזה אנשור?

ברוכה הבאה דניאל
אנשור זה מין "שתיה מתוקה" יש אותו במגוון טעמים שוקו וניל ועוד.... זה כמו תוסף תזונה עשיר בסיבים תזונתיים זה מאד מזין את הגוף ונותן העיקר הרבה אנרגיה.זה עם מרכיבים חיונים לגוף שלנו ולכן הם מאד מזינים וחשובים (לפי מה שהסבירו לי ולפי מה שהבנתי...)
זה לא טעים לי (בשבילי)כי יש לי בחילות מהדברים האלה אבל יש במחלקה בחור שמאד אוהב את זה... כל אחד לגופו של ענין. ואולי את אוהבת את זה... ואם את צריכה לקחת את זה אז אל תהססי!!!
תנסי ותראי איך זה , זה כמו פחית קטנה כזו (אולי קונים את זה בחנות טבע אני לא יודעת, אין לי מושג אפעם לא קניתי את זה אבל אני מקבלת את זה כל יום...) אם את רוצה אני אברר איפה קונים את זה...
נשמח לשמוע איך את מרגישה עם זה שנפלת עכשיו לא מזמן לתוך המחלה הזו...
אוהבת
נטע

תודה רבה על כל המילים החמות והמרגיעות. ... .... ....
אין כמוכן!!!!
היום חזרתי הביתה בצהרים והיתי צריכה לחזור למחלקה בשעה 8 אבל היה לי ממש קשה. אבי התקשר למחלקה וביקש אישור שאשאר בבית..עד למחר.. הם לא הסכימו בשום אופן , אמרו שאם לא אגיע בדיוק ב8:00 מחר לא אצא מהמחלקה אפילו שעה.בכיתי ושלחתי הודעה לעו"ס והיא התקשרה לרופא הראשי וביקשה ממנו חד פעמי אישור. אז הרווחתי בסוף... יש לי מלא מה לכתוב לכם על המחלקה המגעילה הזו אבל עוקבים אחרי כל הזמן אז מתי שאני אצא לגמרי אני אספר לכם הכל...
מה חדש אצלך קרן אור היקרה? איך את מרגישה???באמת. ברור שהאינשור מגעיל אני חוטפת בחילה מזה אבל מכירה בחור במחלקה שהוא חולה על אינשור... על טעם וריח אין להתווכח!
ותקווה יקרה,רות מתוקה איזה שם יפה... לשם שלי אין שם חיבה:-( לפעמים קוראים לי נטעי או נטעוש אבל אני לא אוהבת את השמות האלה. מה איתך????נסעת לשדה תעופה ללוות את סבתא? במה יש לך בגרות? לי אין בראש עכשיו לימודים.חברים שלי באים להשלים לי את החומר הלימודים אבל אני מרגישה שזה לא מדבר אלי עכשיו, אני צריכה להתאושש מהטראומה הזו. מבינה?
שירן-איך עם הכדורים? יותר טוב?יש שיפור? איך בעבודה?
אוהבת אותכן מאד
נטע

אני שמחה לשמוע שמצבך קצת השתפר ושנתנו לך להישאר יום אחד בבית.
איך היה אגב לחזור הבייתה לאחר הרבה זמן?

אני מבינה את הקושי שלך בהתמדה בלימודים כשאת במצב הזה. אני גם חושבת שזה בלתי אפשרי כשאת כרגע נתונה כל כולך בהחלמה..וזה גם הכי חשוב כרגע- שתתמידי בהחלמה שלך שהיא העיקר..חשוב שתתייצבי עכשיו פיזית ונפשית, השאר יבוא אח"כ.. גם הלימודים.. כשתרגישי את עצמך חזקה יותר..

איזה כיף לשמוע שיש לך חברים שכך דואגים לך. זה רק מראה לך כמה אנשים אוהבים אותך וכמה אכפת להם ממך.
אני מקווה שאת עושה הכל כדי להחלים ולהתאושש.. אל תשכחי שיש לך מסלול החלמה שרק רוצה מחכה שתחחילי לפסוע בו. זה בסדר לפעמים "לפשל" אבל חשוב לדעת גם לקום אח"כ ולהמשיך קדימה.

שולחת לך המון כוחות וחיבוק גדול.
שירן.
נ.ב: מתי את אמורה להשתחרר מהמחלקה?

היי! מה שלומך? קודם כל אני רוצה להגיד כל הכבוד לך שאתה באמת שם לב למה שקורה ואף פועל בעניין ולא מעלים עין כפי שכל-כך קל לעשות..
אני ממש מבינה לליבך ועם כל הקושי שבכך אתה חייב לדאוג שהחברה שלך תגיע לטיפול לפני שהמצב יחמיר עוד יותר- מה שיקרה עם לא תגיע לטיפול. הדבר לא הולך להיות פשוט אבל עם מאמץ משותף של שניכם אני בטוחה שתוכלו לטפל בעניים- ככל שמקדימים לטפל בעניין ככה יותר טוב כי ככל שהזמן עובר הבעיה פשוט משתרשת יותר עמוק.
לגבי מקומות טיפול אני לא כ"כ יודעת להמליץ אבל לא משנה לאיזה קופת חולים חברה שלך שייכת עם תיצור קשר עם הרופא משפחה שלה הוא יפנה אתכם למקום הנכון.
יותר פרטים על מקומות טיפול ואיך בדיוק לגשת לעניין קרן אור תוכל לעזור יותר ממני, אבל אני באמת מאחלת לכם את כל ההצלחה שבעולם ולכל דבר נוסף שאתה צריך אל תחשוש מלהיכנס לכאן שוב,תקווה

הי מיכה.
אני לא יודעת אם זה כ"כ הגיוני שאני אכתוב לך דברים שכאלו לאחר שאני עצמי נפלתי בבור עמוק, אך מנסיון לומדים... ובכדי שחברתך לא תגיע למצב הזה, אני מציעה לך לחלץ אותה לפני שיהיה מאוחר ומורכב.
אולי תפנה להורים של חברתך ותגיד להם שאתה מרגיש שהבת שלהם -(חברתך) משקיעה מזמנה מידי הרבה מחשבה באוכל וכושר גופני.... תגיד להם שהיא נראת ממש חצי ממה שהיא היתה ותזכור- שהורים בד"כ רואים את הילדים שלהם כל יום אז קשה להם לפעמים לראות את השינוי בצורה דרמטית. תגיד להורים שלא יגידו שאתה אמרת את זה וזה בכדי שלחברתך לא יהיה כעס עלייך. ואם יהיה לה חלילה כעס עלייך, אז תבין אותה ותדע שבלב היא כן אוהבת אותך!
תתמוך בה ותנסה "להאכיל" אותה בעדינות ולא בכפיתיות.ואל תרבה בלדבר על המבנה גוף שלה רק תגיד רמזים שלהיות רזים מידי זה לא יפה זה חולני.כי זה באמת חולני.... ומאחלת לך המון הצלחה עם חברתך ושיהיה לה רפואה שלמה גם בגוף ןגם בנפש.והלוואי ותצליח להציל אותה ולמנוע ממנה הרבה בעיות ומצבים קשים ומסוכנים
נשמח לשמוע ממך ולעזור לך
נטע

ראשית,אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מעריכה את הנכונות שלך והרצון לעזור לחברתך.
מעבר למה שהבנות כתבו כאן,אני רוצה להוסיף שלטעמי הדרך הטובה ביותר היא לעמת את חברתך עם המצב,בלי לחץ או כעס,תן לה להרגיש שאתה איתה ואתה מוכן לעשות מה שיתבקש כדי שתקבל טיפול אמיתי.מעבר לכך,לא ניתן לעשות דבר,לצערי.חברתך צריכה להכיר בבעיה ולרצות לקבל טיפול ממקום כנה ומודע.אם לא,הסיכויים להצלחתו קטנים.
אני מזמינה אותך להמשיף לשתף אותנו ולשאול שאלות אם יתעוררו כאלו.ואולי גם תצליח לשכנע את חברתך להכנס ולקרוא כאן קצת,להבין כמה ה"א היא גיהינום,ועד כמה לא כדאי לדחות את קבלת הטיפול.

בהצלחה,
קרן אור.

באמת כבר התחלתי לתהות מה שלומך...
אני בסדר,ממשיכה בטיפולים,ומקווה לטוב.לא קל,הרבה פעמים אני בצניחות כואבות מטה אבל יודעת שכל יום מסתיים ולמחרת קמה לעוד יום של התמודדות,כי זה מה שיש.

ולגבייך-את כותבת אבל בעצם לא כותבת..אני מבינה מבין השורות שלא קל לך עם עצמך,ועם ההתמודדות עם הלחצים והקשיים שהחיים מזמנים לנו,אבל גם בתוך כל זה צריך לדעת להתנהל ולדאוג לעצמנו,כי תקופת הבחינות תחלוף בקרוב,אבל אנחנו נידרש להתמודדות שתתבע את קיומה,והגיע הזמן להקשיב הן לנפש והן לגוף.מה את אומרת??
אשמח אם תשתפי יותר.

קרן אור.

בוקר טוב :)
התעצבתי לשמוע שאת בביה"ח... אני מקווה שתשתחררי במהרה הביתה.
אני חושבת אבל שההתמוטטות שלך הייתה נורה אדומה שנדלקה- את חייבת לשים לב מתי את חלשה ולטפל בכך!
אל תתני לנפילה הזאת לשבור אותך- תזכרי אם נופלים אז קמים וממשיכים.
אני יודעת ומבינה שאת בתקופה לחוצה של בגרויות (גם אני נמצאת באותו המצב) ולכן את חייבת לתת אנרגיה לגוף שלך כדי שהוא יפעל ויתפקד, ושתוכלי להוציא את המקסימום מעצמך .

האם את מטופלת אצל פסיכולוגית ודיאטנית?
או שאת נמצאת במסגרת אחרת?

יום נעים ושימרי על עצמך
שירה

עצוב וכואב לי לשמוע שזה מה שאת נאלצת לעבור כרגע..
אני לא מתארת לעצמי אפילו עד כמה זה וודאי קשה לך..

אבל כמו ששירה אמרה לך נכון- זאת נורה אדומה. ואת צריכה לשים לב אליה..חישבי מה היה קורה לו היית מתמוטטת ולא היו מצליחים לאושש אותך??!
אני יודעת שזה נשמע מאוד מפחיד, אבל תחשבי על זה.. זה היה יכול לקרות..

אני זוכרת שכשהייתי מאוד חולה מאוד פחדתי ללכת לשירות לאומי כל בוקר..

פחדתי שאתמוטט, שיקרה לי משהו, שאני אפול בדרך ואמות..הרגשתי כ"כ חלשה..ידעתי שאין לי כוח בקושי לסחוב את עצמי לשם..שלא לדבר על לחזור הבייתה..

כל יום שעבר היה מבחינתי בגדר נס..הרגשתי את עצמי קורסת..נחלשת..בקושי עומדת על הרגליים..
ומהצד, בתור אחת שבתהליך החלמה אני יכולה לומר לך שהחוזק שמרגישים כשמתחילים לאכול עדיף פי 10000 על אותה חולשה!
אני זוכרת כמה ריגש אותי לאחר שחזרתי לאכול, לעמוד על הרגליים מבלי שיכאב לי..כמה ריגש אותי פתאום שיכולתי לעלות במדרגות מבלי להחזיק במעקה..כמה טוב היה ללכת מרחקים ארוכים, לסידורים, לפעילויות שונות ולהרגיש חזקה!!
חישבי על העתיד שלך נטע.. האם כל חייך את מוכנה לבלות בבתי חולים??
נכון שזה מה שאינך רוצה עבור עצמך?

אני בטוחה שיש לך עוד המון שאיפות וחלומות להגשים..

אגב, את מתגייסת לצבא? <אני מקווה שלא..>

מתי את משתחררת מהבית חולים הזה ובמה זה מותנה?

חישבי על המקרה הזה כאפשרות לעלות מעלה, לקום מאותה התמוטטות, להתקדם קדימה..רק קדימה..

מקווה שאת שומרת שם על עצמך ומתמודדת למרות הקושי.
את יכולה!!

שולחת לך חיבוק גדול,
שירן

גם אני ממש מתגעגעת אליך את חסרה לי, אני מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב .. אני שמחה לפחות שאת מבינה שכל מה שעושים הוא לטובתך ואת עוד תראי שהטובה הזאת תגיע ,בעזרת הרבה עבודה קשה, אבל תגיע..
אני יודעת עד כמה זה קשה וכואב לחזור לנק' המוצא שכולנו הבטחנו לעצמנו שבחיים לא נחזור אליה שוב אבל לפעמים כדי להגיע להחלמה האמיתית אין שום ברירה אחרת מלבד הדרך הקשה..
לגבי מתמטיקה בואו נסכם בזה שכשזה מגיע למבחנים זה ממש לא הקטע שלי, ככה שאני מקווה לטוב אבל אני שמחה לשמוע שהלך לך טוב ושלפחות אבן כזאת של מתמטיקה ירדה לך מהלב..
אשמח לשמוע קצת יותר על כל מה שקורה עם את מרגישה שאת יכולה, תקווה

אני מבינה את הקושי בסיטואציה בה את נמצאת..
שכולם כך בוהים לך בצלחת ובאוכל ובודקים כמה ואיך את אוכלת..אבל את חייבת להבין שזה נעשה אך ורק לטובתך. לטובתך ההחלמה והבריאות שלך.
אנשים רוצים רק לעזור לך, אפילו אם המחשבה גורמת לך לחשוב שהם רק מנסים לפגוע ולהרע.
<אגב איך השתכנעת ללכת לטיפול בבית חולים? האם הטיפול במרפאה בה את נמצאת אינו מספיק?>

אני מבינה את התחושה שאת מרגישה בעודך מתקרבת למשקל התקין. אני זוכרת שבתחילת הדרך מאוד חששתי להגיע לאותו מספר. חששתי להיות "תקינה", "נורמלית", "בסדר"..
חשבתי שיש משהו מאוד מיוחד בלהיות תת משקל, שזה משהו טוב עבורי .

אבל עכשיו ככל שהזמן חלף אני מבינה כמה שטעיתי בהבנה שלי.. כמה שבעצם זה בכלל לא נכון!

המחלה "האכילה" אותי כ"כ הרבה שקרים! הבנתי עם הזמן שלגוף שלי מעולם אבל מעולם לא יהיה טוב בתת משקל...
שהוא לעולם לא יהיה נינוח, חזק, שבע ובעל כל הסממנים החיוניים כל עוד אני מסרבת להגיע למשקל תקין או להיות בטווח שלו .
הוא לא יהיה בריא בצורה כזו.

אני יודעת שזה נשמע כמו עוד עצה של רופא, אבל נטע זה באמת כך.
הגוף שלך לעולם לא יתחיל לתפקד אם הוא לא יהיה במשקל תקין, ואני הבנתי זאת עם הזמן בדרך הקשה.
כולי תקווה שבסוף גם את תגיעי להבנה הזאת.

זה בסדר ליפול לפעמים, אל תרגישי בושה או אשמה על כך. לכולנו זה קורה בתהליך הזה..

אני מקווה שאת נותנת את כל כולך כדי לעשות צעדים קדימה, כי זאת הדרך הנכונה.

כאן איתך, ובטוחה ביכולות שלך.
שירן.

צר לי לשמוע על מה שאת מה שאת עוברת,אך יחד עם זאת אני מאמינה שאם את באשפוז כנראה שזה הדבר הנכון כרגע עבורך.
אל תאבקי בו או בצוות הטיפולי שמטפל בך,אני יודעת שבמקום בו את נמצאת עכשיו,מקום בו הפרעת האכילה שלך "מאוימת" ונאבקת על מנגנוני הקיום שלה,את לא יכולה אולי כ"כ לראות שאף אחד כאן לא עושה שום דבר לרעתך וכל המטרה שכל כולם כאחד הוא להביא אותך למקום טוב יותר הן פיזית והן נפשית,עם עצמך.
קחי את הפסק זמן הזה מהחיים,ונצלי לטובה כל דקה שאת נמצאת באשפוז כדי לעזור לעצמך.
אני רואה זאת כהזדמנות ,אל תתני לה לחמוק שוב הפעם.
אני יודעת שההגבלות קשות,וזה באמת מתסכל,אבל יקירה,ההגבלות של המחלה שלנו,והכלא הנפשי בו אנחנו נמצאות הוא איום יותר,ואת הרי כבר יודעת זאת.

אני תמיד אומרת שכשאת נמצאת הכי למטה שאפשר,מהנקודה הזאת ניתן רק לעלות...ולפעמים,אם תאפשרי את זה,תגלי שעלית נקודה גבוהה יותר ממה שאי פעם הגעת אליה.

יקרה,אני כאן כדי לשמוע על הקשיים,ואשמח ללוות אותך בדרך הזאת(לפחות וירטואלית,אבל גם זה משהו,לא??),האם תהיי מוכנה להיות הפרטנרית שלי??

חיבוק אמיץ וכנה,
שלך ואיתך,
קרן אור.

שמחתי לקרוא(אומנם קצת באיחור,אבל בכ"ז..) שבכל הטירוף של הבחינות כרגע את מצליחה למצוא את האיזון הנכון עבורך ולפרגן לעצמך גם זמן למנוחה.
שמחתי גם לקרוא שהתקבלת לתפקיד הצבאי אותו רצית בשביל עצמך.
אך יחד עם זאת אני לא יכולה שלא לתהות על מה שאת לא כותבת,והוא מה קורה עם נושא האוכל.
אני מקווה שהוא בעדיפות ראשונה ויותר מאשמח לגלות שאת מצליחה למצוא את האיזון גם כאן,כי את יודעת,כדי לקיים את כל הדברים הנפלאים שקורים לך בחיים,צריך לדעת לדאוג לגוף ולצרכים שלו.

אשמח לשמוע קצת יותר מה קורה איתך,
ותמיד שמחה שאת מעדכנת,
קרן אור.

נשמע שדווקא אני צריכה לדאוג לך יותר...אני מבינה שאושפזת,רוצה לספר מה קרה??
מה שלא יהיה אני מקווה שהקושי והחוויה הלא נעימה שעברת בבי"ח(ותאמיני לי בתור אחת "שמבלה" שם לא מעט לאחרונה) יאירו את דרכך לתובנות חדשות ויקנו לך פרופורציות אחרות,כי אין דבר חשוב יותר מבריאות.ועד כמה וכמה שלא ספרה על הצג.זה לא שווה את זה.המחיר יקר מידי,תאמיני לי עברתי ואני עדיין עוברת את שתי הקצוות הלא הגיוניים הללו,ואני יודעת שבנקודה בה את נמצאת לפעמים נראה כי "לי זה לא יקרה" או "אני בשליטה".אז קחי את השליטה למקום הנכון והראוי לה-לדאגה לעצמך ולבריאותך ועשי כל שניתן(תוך כדי סיוע ממי שיושיט לך יד,ואני בטוחה שיש סביבך רבים כאלו גם אם זה לא כ"כ נראה לך כרגע) כדי לגרום לנטע להכיר כמה היא מושלמת בדיוק כפי שהיא.קבלי החלטה אמיצה ואמיתית לשבור את המחסומים והקרח הזה ולא לפחד להיות.כי הבריחה והפחד מעצמך קשים יותר.

מקווה שאת בטוב,
קרן אור.

באמת לא הבנתי לאן נעלמת והצטערתי לשמוע שאשפזו אותך.. מה קרה שהחליטו לאשפז אותך?
אני מקווה שעכשיו את במצב יותר טוב ושהאשפוז הביא אותך לידי הבנה שלמרות כל הקושי יש רק דרך אחת לחיות- וזה להלחם בכל הכוח כדי להגיע למחר ולחיים שבאמת מגיעים לנו ובסוף אפילו להגיע לידי ההכרה שהמלחמה כבר לא כמו שהיתה פעם, ומה שפעם נחשב כקושי ענק הוא עכשיו פשוט חלק מדרך החיים..
אני ממש מקווה שהמצב אצלך משתפר ותזכרי שאנחנו תמיד כאן בשבילך ושאני תמיד שמחה לשמוע מה קורה ואיך הולך..
אני מקווה שמילים אלא ימצאו אותך רק בטוב..
חושבת עליך תמיד, תקווה

ליבי איתך.אני מבינה כמה קשה לעמוד מול וועדה,אבל תכניסי לך משהו לראש-אף אחד לא עושה לך טובה,את מקבלת זכויות שמגיעות לך!!! ואני יודעת שזה קשה,אני בעצמי ניצבת כרגע בפני ועדה כזאת כדי לקבל עזרה בבית.
לגביי הבכי-אני חושבת שאמרו לך לצאת אחרי כמה דקות,כי הבינו עד כמה קשה לך.ולטעמי,זה מגיע ממקום חיובי.הם לא שאלו יותר מידי שאלות,כי הם קלטו שאת באמת צריכה כרגע את הסיוע שלהם(וזה כרגע,יקירה,מצב זמני.ברור לי שעוד תקופה מסוימת תוכלי לחזור לעבוד ולהיות עצמאית,אבל זה יקרה אחרי שתתאוששי לגמריי הן פיזית והן נפשית) ואת לא עוד אחת מיני רבים שמנסה להשיג קצבה שלא לצורך.התקציב הזה נועד בדיוק למצבים כמו שלנו.
אני בטוחה שתקבלי תשובה חיובית.אל תמהרי להכניס את עצמי לתסריט שלילי,לפני שאת שומעת את התשובה שלהם.
את שואלת איך ממשיכים מכאן??אני אענה לך מה שאני עונה לעצמי(ומה שהיקרים לי תמיד אומרים לי בזמנים שנראה שהכול אבוד ושחור,אבל זה לא באמת כזה)-לקום להתמודדות יום אחר יום.כל יום לאסוף את הכוחות כאילו זה סוף המלחמה היום.עד שבאמת יגיעו גם הימים האלה.

יקרה,אין לך מה לחשוש לשתף אותי.את עוברת דברים קשים לא פחות,ואין כאב אחד נושק למשנהו.אני כאן גם בשביל זה.ואני יותר משמחה שאת מוצאת את המקום הזה,כמו גם את נוכחותי כאן,כמשהו מחזק, מכיל ומחבק.

כאן איתך,
קרן אור.

אני יותר טוב,תודה על ההתעניינות.
ולגבייך-איך את מרגישה??שמחתי לקרוא שבסה"כ נחמד לך עם סבתא שלך(את רואה??לפעמים אנו חוששים שכל העולם יסתכל עלינו כאילו אנחנו חריגות,אבל אם באמת נהיה כנות עם עצמנו נבין שרק אנחנו רואות את עצמנו בזכוכית מגדלת..אנשים כמעט לא שמים לב לשינויים קטנים אצלנו,אלא אם כן זה נראה כבר חולה או מאוד מהותי) ושאת מצליחה להפיק מעט מהקרבה אליה.
לגביי עניין האוכל-הייתי ממליצה לך לא להכנס לספקולציות לגביי האם סיפרו לה או לא,מה זה משנה??אני מאמינה שאם היא היתה רואה או חושבת משהו חריג היא היתה שואלת אותך מפורשות(כי ככה זה סבתות,הן אומרות הכול בפנים),לטעמי השאלה שלה היתה ממקום מאוד טבעי ומתבקש,היא פשוט ראתה אותך אוכלת לאט ואולי חשבה שהסיבה נעוצה בכך שאת לא אוהבת את האוכל הספציפי הזה.
וכן,משפחתך תתרגל(אבל את בעיקר צריכה להרגיל אותם) לעובדה שכרגע קשה לך עם אוכל וזה אומר להתרכז באוכל,לאכול לאט יותר אבל מה זה משנה??בשורה התחתונה אני בטוחה שהם שמחים שאת אוכלת שוב.יקח קצת זמן ללמוד להשתחרר מהנוקשות של "ציווי" המחלה ,אבל אני מאמינה שזה יקרה בסוף.

אז איך עברה המתכונת בתנ"ך??ואילו מתכונות\בגרויות עוד לפנייך??

שלך,
קרן אור.

אני שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר טוב, לפעמים אפילו הקצת הרגשה טובה כשאנחנו חולים מראה לנו שיש על מה למלחם כדי להגיע לתחושה הזו במלואה.
אני כבר לא כזה יודעת מה לעשות אני פשוט עובדת בקצב מטורף של מתכונות ובגרויות ולמען האמת פשוט לא עומדת בקצב יותר.. היה לי היום מתכונת באזרחות שכבר לא היה לי כזה כוח ללמוד אליו ועשיתי את מה שידעתי ועזבתי אפילו לא היה לי כוח להשאר כדי לקבל את המתכונת והמגן במתמטיקה , אני לא יודעת מה לעשות- הרי אני לא יכולה להגיד למורות שאין לי כבר כוח להבחן כי אין אופציה כזו אני חייבת לגשת כמו כולן ואני כבר ממש אבודת עצות פשוט אין לי כוח יותר..
אני משתדלת לנוח כמה שאפשר אבל אי אפשר לעשות הכל משהו חייב להשבר ואני מקווה שזה לא יהיה אני..
מקווה שגם היום את מרגישה טוב, תקווה

הדבר הכי חשוב הוא לדאוג לעצמך.אני בטוחה שאת מצליחה במבחנים,ולא יקרה כלום אם זה לא יהיה 100.מה כל זה יהיה שווה אם תתמוטטי??
עשי את הכי טוב שאת יכולה לעשות,לא יותר ולא פחות.ודעי עם כל הלחץ לפרגן לעצמך גם מנוחה בין לבין,גם בשביל הגוף וגם בשביל הנפש(הרי שתינו יודעות טוב מאוד שיש נקודה שבה כבר עוברים את יכולת הריכוז ,אל תגיעי למקום הזה,כי אז כל הלימוד הזה לא יהיה שווה).

בכול אופן,כמה בגרויות ומתכונות נשארו לך עד סוף השנה??

בהצלחה יקירה,ואני מקווה שתפרגני לעצמך מנוחה בשבת.
שלך,
קרן אור.

העליות והירידות שאת מספרת עליהם הן טיבעיות ומובנות בייחוד לאחר מה שעברת.
אני שמחה שאת לומדת להקשיב לגוף שלך,ושחתכת מוקדם מהלימודים כי הרגשת לא בטוב.אספר לך שעקב מחלתי גם אני עזבתי לימודים שהיו חלום חיי.אבל כרגע עיקר המאמץ והמלחמה היא לחיות.כל השאר לא יברח ויחכה לנו כשנתחזק באמת.גם היום אני מזכירה לעצמי את זה לא מעט.

נשיקות,
קרן אור.

הרבה זמן לא דיברנו וממש התגעגעתי!!
מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים? מה חדש?
תודה לך על מילות העידוד, הן מחממות לי את הלב..
שיהיה לך לילה מדהים ונדבר מחר
באהבה מאיה

העזרה הכי טובה שאת צריכה לתת לעצמך היא לפנות לטיפול.לא לקבוצת תמיכה,אלא לטיפול מערכתי ואינטנסיבי שיכלול תמיכה ומענה נפשי ותזונתי,כדי לשבור את המעגל ההרסני הזה שאת נמצאת בו 14 שנה.
את אם לשני ילדים שזקוקים לך,והם זקוקים לך בריאה ומאושרת,לא מגיע להם??
אני לא מכירה אתרים שקושרים הנקה ובולימיה,ולמיטב ידעתי אם אין לך מחסורים תזונתיים התינוק לא נפגע אלא פשוט יקבל חלב דליל יותר ועני בערכים תזונתיים(לפעמים אפילו החלב יפסיק כתוצאה מתזונה לקויה),אבל זה לא מה שצריך להדאיג אותך.הדגש צריך להיות להחלים,קודם כל בשביל עצמך ואח"כ בשביל ילדייך.

עשי את מה שנכון.קבלי החלטה,ואח"כ אעזור לך למצוא מסגרת(ולא חסרות כאלו גם ללא תשלום,לכל קופ"ח למשל יש מרפאה לה"א שהיא בחינם כל שאת צריכה זה רק הפנייה מרופא,כך שתירוץ כספי הוא לא תירוץ..)

רק בריאות ואני כאן אם יש שאלות נוספות,
קרן אור.