פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

צר לי לשמוע שעובר עליך תקופה קשה, אני מבינה עד כמה זה יכול להיות קשה המעבר ממקום למקום ועצם ההתמודדות הם לא דברים שמתערבבים יחד בקלות.. עם זאת חשוב שתזכרי שיש לקחת את ההתמודדות יום אחר יום ודווקא בזמנים קשים להקפיד קצת יותר כדי להמשיך להנות מתוצאות..בכל אופן דעי כי אנחנו תמיד כאן בשבילך ושתמיד אשמח לשמוע קצת יותר ממה שקורה איתך.. אישית אני צריכה להתחיל ללמוד למתכונת שיש לי במתמטיקה ביום שיש הזה במיוחד שהמקצוע הזה לא בדיוק הקטע שלי, אבל בכל זאת קשה לי להפטר מהמנוחה שאני כ"כ הייתי זקוקה לה, באמת שעשה לי רק טוב לנוח, אני יכולה לחשוב קצת יותר בבהירות עכשיו שאני לא מרגישה כ"כ לחוצה..
אשמח לשמוע קצת יותר מה קורה ואיך עוברות עליך הימים, אני מאחלת לך רק את כל הטוב שבעולם ומקווה שימים אלו עוברים עלייך קצת יותר בקלות!
שלך תמיד, תקווה

קראתי את הדברים שלך והרגשתי צורך עז להגיב לך על מה שתיארת.

זה כ"כ מוכר לי ..אני זוכרת ששנה שעברה הרגשתי בדיוק את אותו הדבר כמוך.
מאכלים שלא נגעתי בהם שנים! ואז פתאום הצטרכתי כן לטעום מהם, זה היה מאוד קשה עבורי..
אבל השנה משום מה, ליל הסדר מבחינת האוכל היה עבורי קל יותר..הרבה יותר קל..

פתאום הרגשתי שאני מרשה לעצמי קצת יותר..הרגשתי במעין שחרור כזה מצידי..אפשרתי לעצמי לטעום מכל דבר קצת וזה סיפק אותי מאוד לדעת שאני מתנהגת כמו כולם ואוכלת כמו כולם!
כך שאני באמת מאמינה שעם הזמן ובחג הבא כשתוך כדי גם תתקדמי בטיפול שלך את תרגישי הקלה יותר ויותר שחרור..
זה טבעי שעכשיו כשאת רק בתחילת תהליך ההחלמה, תרגישי את אותה תחושת איבוד שליטה.
וכן, גם לי זה עדיין קורה..וגם בליל הסדר הרגשתי זאת.. למרות שהיה שיפור חיובי עדיין הרגשתי רע ואשמה לאחר מכן.. אבל החשוב הוא שלא נתתי לזה להשתלט עלי בסופו של יום.
הרגשתי הרבה פעמים "נסחפת" אחרי מחשבות של "מה אכלתי עכשיו! כמה אכלתי" אבל מהר מאוד זה עבר..

אני חושבת שמחשבות כאלה ואחרות תמיד יהיו לנו והחשוב הוא באמת שנדע לא להגיב להן עם הזמן ולפעול אחרת ממה שהן מצוות..
מה שאני מנסה להגיד בשורה התחתונה זה שלא תאבדי את תקוותך.. אני באמת מאמינה שבחג הבא תרגישי פחות חרדה.


שירן

מתוקה,
אני כ"כ מבינה את הכאב שלך ואת מה שאת מרגישה..
קשה לי לקרוא את מילותייך..
אני מכירה את הריבים האלה, אבל למדתי איך להתמודד איתם. עד היום כשאחותי הגדולה זורקת לי משפטים כמו "שפוטה של האנורקסיה" או "סתמי יא אנורקסית" אני נפגעת ובוכה, לבד, כשאף אחד לא רואה.. הרי שלא אתן לה את הסיפוק הזה...

אל תקחי את זה לא נכון, אבל אני חושבת שלפעמים אנחנו צריכים ללמוד להתעלם מהדברים האלה, אני מבינה שאת אוהבת את אחותך ולכן את גם נפגעת, אבל לפעמים אנחנו צריכות להתעלם וללמוד לשים דברים מסויימים בצד ופשוט להמשיך הלאה...
אני יכולה לשאול ממה הכל התחיל?

שלך תמיד,
מאיה

איך את היום? איך עבר עלייך סוף השבוע?
אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב!.

חשבתי הרבה על מה שקרה בינך לבין אחותך.
אני חושבת, שהתנהגות אחותך נובעת פשוט מתוך דאגה לך. אולי היא מבטאת את הדאגה באופן לא נכון, שפוגע ומעליב, אבל אני באמת מאמינה שהיא רואה עד כמה רע לך, והיא רוצה לעזור אבל לא יודעת איך... אחרי הכל, היא אחותך והדבר האחרון שהיא תרצה זה להכאיב לך...
לפעמים אנחנו עושים דברים בלי לחשוב, ואולי כך אחותך פעלה- בלי לחשוב פעמיים.
אני חושבת שכדאי שתדברו בינכן, תגידי לה מה את מרגישה, ועד כמה שהיחס שלה פגע בך...


אני מאוד מתחברת להרגשתך...לתחושה שאף אחד לא מבין, אין מי ששומע... אני מבינה היטב את ההרגשה של להתהלך בעולם, ולהרגיש כאילו הפסקנו לחיות, לתפקד... זה נוראי.

אני מאחלת לך שהשבוע שיבוא יהיה שבוע טוב יותר בעבורך...
שירה

מה שלומך?
איך עבר עלייך סןף השבוע?

ליל הסדר היה קשה... יש לי קושי באכילה מול אנשים אחרים, בייחוד בפני בני משפחה שמהם קיבלתי בעבר את התחושה שאני שמנה... כמובן שהקושי התעצם כי היו מאכלים "חדשים","אחרים" שאני לא רגילה לאכול בשגרה שלי...
בליל הסדר עצמו היה לי קצת קיצוץ באוכל, אבל בימים שלאחר מכן וגם עכשיו אני נאחזת בציפורניים לא להוריד בכמויות...

שאלת לגבי הלב.. הלב... הלב כואב... כ"כ הרבה רגשות ותחושות קשות שלפעמים מציפות אותי, ומאיימות להטביע...
אני מרגישה שיש בי שני צדדים: הצד "הבריא" שרוצה להחלים, לתפקד נורמלי, לחיות. הצד שאומר לי שאישה היא בעלת קימורים, ולא שלד.
והצד השני, שהוא יותר חזק, הוא הצד ה"חולה". שרוצה לרדת במשקל, לקצץ באוכל, להתעמל עד שאין כוח. הצד שרוצה להרוג את "שירה", לאט לאט. הוא הצד שאוהב להיות חולה.
לא מתחשק להילחם יותר...

מאחלת לך שבוע נעים
שירה

אמורה הייתה להיות תגובה לתקווה לבנה... מצטערת!

הקל עלי לדעת שאתן מבינות אותי ועל מה אני מדברת..
אני הרבה פעמים מרגישה כאילו הדברים האלה קורים רק לי..אני מרגישה מוזרה כאילו אין אף אחד שחווה את ה"כלא" הזה שאני נמצאת בו ואת אותן המחשבות ה"חולות" .

לשמחתי בסוף העניינים הסתדרו עם אחותי. היא ביקשה להתנצל מאוחר יותר ויצא לנו לדבר שיחה ארוכה.
מאיה, אמרת להתעלם מההערות האלה..אבל אני פשוט לא יכולה..ברגע שמעירים לי על המחלה אני מרגישה אחוזת דיבוק! הכאב משתלט עלי ומצווה עלי להגיב בתוקפנות, בזעם! כשמדובר בכאב שלי קשה לי להישאר אדישה ולהעביר הלאה..
זה יותר מדי כואב כדי להבליג..אני חושבת שגם עם אחותך כדאי שתדברי איתה על זה שלא תעיר לך הערות כאלה מעליבות על מחלתך.
וזה בדיוק מה שביקשתי מאחותי..ואני מאד מקווה שהפעם תהיה הפנמה של הדברים.

מהבחינה הכללית אני מרגישה תקועה. לפעמים יוצא לי לקרוא באינטרנט דברים שבנות שהחלימו מאנורקסיה כותבות. והן כותבות שרק אם באמת נחליט לשחרר את עצמנו לחופשי מהמחלה זה יקרה. ואני כל הזמן שואלת איך!?? איך עושים זאת?? איך אפשר בכלל?!?
אני מתחילה להאמין כאילו אני לא אצא מזה אף פעם!!
זה מפחיד אותי המחשבה הזאת..כ"כ בא לי להתנהג לפי שירן כמו שהיא באמת, ולא לפי הקולות בראש שלי. נמאס לי להיות כנועה, שפחה של המחלה.

אתמול קרה לי מקרה שהמחיש לי עד כמה באמת אני מוחקת את עצמי בגלל המחלה הזאת.. נכנסתי לחנות כדי לקנות לעצמי שתייה ואוטו' בחרתי את האפשרות הדיאטטית יותר. לא שמתי לב שאני עושה זאת בכלל! זה הכל קרה כ"כ מהר- המחלה ציוותה, איימה- ואני פעלתי כמו עיוורת..
לאחר שקניתי את השתייה הזו הרגשתי כ"כ רע! שמתי לב שאני עדיין פועלת לפי תכתיבי המחלה, שאני פשוט לא מסוגלת לצאת מזה כמו שחשבתי!!
מפחיד אותי אפילו לכתוב את זה.. זה סיוט על פני אדמות..

נמאס לי כל הזמן לחשוב <בראש> מה אני אוכל היום, איך וכמה..ואיך זה יסתדר עם שאר התפריט ולהיות דרוכה ומוכנה לכל דבר כאילו להרגיש שעוד רגע אני עומדת למות ומשהו עומד לקרות לי אם אחרוג או אוכל משהו שונה במקצת..
קרן אור ותקווה לבנה, אתן שכבר החלמתן, איך עושים את זה? אני באמת רוצה להגיע כבר לשלב הזה שלא דרוך כ"כ ולא מפחד!
עזרה... זה כ"כ מתסכל אותי.. :(


שירן

סליחה סליחה שלא כללתי אותך בהודעה באופן אישי!!
מה איתך?
איך עבר ליל הסדר? האם הוא עבר בצורה נורמאלית או שהעיר אצלך שדים? מקווה שלא,
אני יודעת שבנות כמוך הסובלות ממה שאת סובלת, לפעמים החגים מעוררים אצלהם שדים כאלו
ישנים-חדשים, שלפעמים נדמה שכבר לא קיימים..האורחות לפעמים מגרות את התחושות האלו
מהעבר הרחוק-לא רחוק..
אשמח לשמוע איך את עברת את זה ומה איתך.

שלך באהבה,
תקווה לבנה.

הסדר עבר רגוע. מבחינת קלוריות לא הגזמתי, ואכלתי כמות גדולה, הרגשתי קצת נפוחה אבל ברגע שהאוכל התעכל קצת ההרגשה הלכה ודעכה.
עכשיו אני בסדר גמור.
קמתי היום לבוקר נפלא של קפה ושוקולד עם חברה טובה.
ואתמול אכלתי ארוחת ערבה מדהימה עם חברים.
אני ממש לא חושבת שאני מאחורי זה.
אני לא חושבת שזה אי פעם יעבור ויעלם.
זה חלק ממני.
אני פשוט לומדת יותר ויותר טוב איך להקטין את זה ולחיות עם זה,
ולשלוט בזה, ולנתב את המחשבות האלו למקום בריא. בעיקר נפשית.
אני עדיין רוצה לרדת במשקל, אבל אני עושה את זה לאט, עם 6 ארוחות ביום, כל יום אני משה לעצמי שוקולד, וזה קורה, אמנם מאוד לאט אבל קורה.
ומעבר לזה החלטתי על משקל תקין ובריא לגובה שלי שמתחתיו אסור לי לרדת.

אני מאוד שמחה עם מה שקורה,
יש מחשבות, יש נפילות. אבל למי אין נפילות בחיים?...
בסה"כ אני ממש בטוב.

מה איתך? איך עבר עלייך הסדר?
איך עוברים עלייך הימים האחרונים?

לונה יקרה,
ראשית כל אני שמחה שאת מרגישה במקום יותר טוב, מקום שכן נהנה, שיוצא, שמבלה ושנותן
לעצמו להרגיש..זה כ"כ חשוב ונצרך.
אני לא מסכימה לעיניין שתגידי-זה חלק ממני, ותמיד ישאר בתוכי.
את מכניסה את עצמך למשבצת קטנה וברורה ובסוף גם מגדרת אותה ולא מותירה לעצמך כ"כ
הרבה ברירות.
בינתיים זה חלק ממך..את תעבדי על עצמך שזה לא יהיה חלק ממך, כי זה יכול לא להיות חלק ממך
לונה יקרה, אני מבטיחה לך שאם תרצי וזה יהיה חשוב לך, זה לא יהיה חלק ממך...
אנחנו המחליטות פה, האמיני לי..אין כוח עליון שמדביק זאת אלינו וקובע שאלו יהיו חיינו בלי נתיבי
בחירה.

ונפילות? בטח שיש נפילות...כמו שאמרת בדיוק-למי אין נפילות?
רק צריך לדעת ליפול למקום נכון, לא ליפול לבד,
לדעת שיש שם מישהו שיעשה את הקרקע הכואבת קצת יותר רכה ופחות זועמת.

הגבתי לך בטעות למעלה... בהודעה של שירן... מצטערת!

ממש כיף לשמוע ממך, מה שלומך? איך היה החג? מקווה שאצלך הכל טוב ושהחג מביא איתו רק בריאות ושמחה..
בכל אופן רציתי לשתף אותך במה שקרה לצערי קרוב לצאת החג.. כדי שתביני אני פשוט אסביר קודם שאני והמשפחה שלי עשינו עליה מאוסטרליה לפני כמה שנים וכל הקרובים שלנו גרים שם, קיצר אין לי קרובים בארץ. שההורים שלי התקשרו למשפחה כדי לאחל חג שמח אז גילנו שסבתא שלי (אמא של אבא) מגיעה בחודש הבא לביקור, כמובן שאמא שלי נכנסת ללחץ הרי זאת חמותה ומתחילה להגיש עד כמה שהנקיונות לפסח הם כלום בהשוואה למה שננקה לפני שהיא תגיע, וברור שאתוי מעיפים מהחדר בדיוק בתקופה של הבגרויות כדי שהיא תישן שם אז בכלל.. בכל אופן מה שממש הפריע לי הוא שאמא שלי קראה לי קצת לפני ארוחת ערב ואמרה לי שסבתא מגיעה בחודש הבא, ישר הרגשתי שאני עומדת לחטוף עצבים והיא אמרה לי בעצבים שהיא כבר קיבלה את זה וחסכה כסף להלויה שלי אבל היא לא מוכנה שסתא שלי תראה אותי ככה ותחטוף עוד התקף לב, כי הם לא סיפרו לה שאני חולה כדי להגן עליה אז כדאי שאעשה משהו ומהר, פשוט הייתי בשוק אני שונאת שאמא שלי מדבר אלי ככה, נכון שאנחנו לא מסתדרות ושלא קל לה בחיים אבל עדין זה לא מצדיק יחס שכזה.. אני מחבדת אותה כי בכל זאת היא אמא שלי אבל אני שונאת שהיא מתייחסת אלי ככה זה פשוט מעלה לי את העצבים...
מקווה שאצלך יותר טוב,תקווה

אוי,החזרת אותי חמש עשרה שנה אחורה,הסיטואציה הזאת מוכרת לי ואני זוכרת טוב מאוד איך זה מרגיש.הצורך להעמיד פנים ליד אנשים כדי לא להדאיג\לרצות\להראות להם את מה שהם ירצו לראות הוא כואב מאוד.וגם לוותר על הטריטוריה שלך(החדר שלך),יש בזה משהו מאוד מבטל ואני יכולה להבין איך את מרגישה.ואגב,זה לא אומר כלום לגביי אהבתה של אמך לגבייך.זה פשוט הצורך שלה להצטייר ולצייר מציאות פסטורלית(ולצערי על חשבונך) גם היא איננה קיימת.היא מרגישה שאם סבתך תראה שאת אנורקטית ישר היא תרגיש ככישלון בתור אמא,ולכן היא זורקת עלייך את הצורך שלה להסתיר את זה.התגובה הראשונה שזכורה לי במצבים כאלו היא עשיית דווקא תוך פגיעה עצמית.אבל ממרומי גילי(בכ"ז עברו שנים מאז והיום אני אם בעצמי) אני רוצה לייעץ לך עם כל הקושי לגשת לאימך,להגיד לה שאת מתמודדת יום יום שעה שעה עם הפרעת האכילה שלך,זאת המציאות שהיא צריכה לקבל,היא הולכת להשתנות ,ושהגיע הזמן שהיא תתמודד עם המציאות הזאת בעצמה.סבתך לא תחטוף התקף לב,תאמיני לי.
יקרה,ליבי איתך.ואני יודעת שזה קשה אבל אני חושבת שלא כדאי שתשארי עם התחושות שלך לבד וכן תדברי עם אמך על מה שאת מרגישה לגביי זה.להפסיד אין לך,אז ממה יש לך לפחד??

ואני כאן אם תרצי לשתף יותר,
קרן אור

תודה על המילים המעודדת,חשוב לי לדעת שאני לא בזה לבד אז תודה!
אחרי שחשבתי על זה קצת הבנתי שזה בטח הסיבה אמא שלי פשוט לא מוכנה שיתקפו אותה בכל צורה שהיא וידעה שעם תספר לסבתא שלי משהו יש מצב שיעבירו עליה ביקרות, למרות שבכל זאת ממש נפגעתי למה לא סיפרו לה, זה לא בושה דברים כאלא קורים לא שיש בזה מקור גאווה או משהו אבל בכל זאת אולי סבתא שלי יכלה להציע משהו שהיה עוזר..
לגבי לדבר עם אמא שלי די אין מצב, אנחנו ממש לא מסתדרות בננו היא מדברת אלי בצורה כזאת כל הזמן ואם אני אגיב אין מצב שהיא תקשיב לי ואני לא יכולה לנצח בעימות נגדה, זה לא שווה את הסיכון..היא גם אמרה לי בשלב כלשהו שבזבזתי שנים מהחיים שלה על נסיונות לטפל בזה שהיא יודעת בברור שאני בחיים לא אצליח, זה קשה שאמא שלי מתייחסת אלי ככה וממש קשה לי לדבר על אבל תודה על ההתעניינות! בכל אופן פסח אצלנו הוא קצת קשה בשבילי אין מה לאכול ואני לא אוהבת מצות גם מבחינת הטעם וגם מהבחינה שקשה לי לעכל את זה כמו שצריך.. אבל אני משתדלת לאכול כמו שצריך למרות שבמשפחה שלי גם שומרים לא לאכול קטניות! אולי יש לך כמה רעיונות להציע? הדיאטניות לא יודעות מה להגיד לי כי הם לא תמיד מבינות בעצמם מה מותר ומה אסור ואני זוכרת שאמרת שאת באה מבית דתי אז אולי יש לך הצעות?
תודה על הכל,תקווה

תודה.איך את??

קרן אור

תודה רבה על המילים שלך. <האם זה קטע שאת כתבת אגב?>

הלוואי ובאמת יגיע יום וזה יתגשם.
<ואני מתכוונת לעשות הכל כדי שימי חירות מהמחלה הזו אכן יגיעו>

חג שמח גם לך יקרה!
חשוב לנו שאת כאן.


שירן

הצלחת לשעשע אותי מאוד!!
חחח :-)
חג שמח מלאך יקר..
שלך,
מאיה

אשמח לשמוע מה שלומך ואיך עבר ערב החג.
קרן אור.

יפייפיה שאת,
קרן אור מרהיבה..
חג אביב שמח לך!

חיבוק חזק וענקי,
תקווה לבנה.

שיהיה גם לך חג שמח ונעים..
תודה על הכל..

שירה

באמת מאוד יפה מה שכתבת..אך לצערי החג הזה רק הוכיח לי אחרת..רק הוכיח לי כמה אני עדיין במקום עצוב, אפל וחשוך.


אני רוצה לספר לך שהיה לי חג שחור.
היה לי ריב עם אחד מבני המשפחה שמתוך הריב הזה רק הבנתי עוד יותר כמה לא מבינים אותי, את המחלה שלי, כמה מזלזלים, כמה אפשר לפגוע בי בכמה מילים פשוטות ולהוציא לי את החשק לאכול..לעשות משהו..
כל היום עבר עלי בדמעות והחג היה לא חג. זה היה עוד יום שחור שהסתיים בריב ובחוסר הבנה ואטימות שאיני יכולה לשאת יותר.
נמאס לי כ"כ שלא מבינים. אני מרגישה כ"כ בודדה..שקופה..שלא רואים אותי, שלא מבחינים בי, שלא משנה מה אעשה- אני פשוט לא קיימת...
זו תחושה נוראית ואני לא יודעת איך להתמודד איתה.

נמאס לי שכל חג שאמור להיות משמח רק מסתבר תמיד ההיפך.
מצבי הנפשי לא טוב ואני באמת מתחילה להאמין שאין מצב לתפקוד תקין אצלי ללא תרופות. אך איני מסוגלת לחזור אליהן. הפחד גדול מדי וזה משתק אותי.
אני מרגישה במבוי סתום.
אני רוצה לחיות אחת ולתמיד, להרגיש, לחוות.. אני מרגישה כ"כ חסרת תחושה, משותקת..

מצטערת אם אני מעכירה את האווירה
אבל הייתי חייבת לשתף..הפורום הזה זה המקום היחיד שבאמת מבין..
<מקווה לפחות שאצלכן החג עבר טוב יותר>

שירן

אני מאוד מתחברת לדברייך... גם אני מרגישה שלא מבינים אותי, שלא רואים אותי...
את יכולה אולי לשתף על מה היה הריב? הוא היה קשור באכילה שלך?
את מדברת על אטימות...מצד מי? ההורים? המשפחה?


למה את מפחדת לחזור לתרופות? את מפחדת מעלייה במשקל?
אולי כדאי שתשקלי כן לחזור לכדורים, אולי המצב יהיה יותר טוב..

אני מצטערת לשמוע שלא נהנית... אני מקווה שמצב רוחך ישתפר בימים הקרובים..
וזה טוב שאת משתפת... לא כדאי לשמור את כל הדברים בפנים...


שתיהיה לך שבת שלום

שירה

בכך שתוותרי על האמת שלך והדעות שלך כדי להימנע מריב,את גורמת לעצמך כן להיות שקופה ולבטל את היותך.
לא תמיד הסביבה שלנו תסכים איתנו(והאמת היא שברוב המקרים יהיו יותר פעמים שלא נובן או שיקבלו את דיעותנו) וחלק מהבגרות היא להבין את זה ולדעת לקבל את זה.חשובה בעיקר ההבנה שאם לא מסכימים איתנו ואנחנו מתווכחות עם מישהו מהקרובים אלינו אין זה אומר שלא ממשיכים לאהוב אותנו.זה מה שיפה באהבה אמיתית,שהיא לא תלויה בשום דבר.אז התווכחת ואולי רבת,אז מה??אנשים ילמדו באופן הזה שגם לך יש דיעות וילמדו סוף סוף להקשיב גם לך.וזה צעד שהוא אומנם לא נעים,אבל הכי נכון עבורנו.
נכון,מתסכל שלא מסכימים איתנו ואולי בדרך גם אומרים לנו דברים קשים(שבאותה מהירות אח"כ נשכחים,אגב..) אבל זה לא מה שצריך לגרום לך לכעוס על עצמך ולברוח להרס העצמי.את כועסת,ובצדק.מותר לך.אבל תפני את זה כלפיי אלו שפגעו בך ולא כלפיי עצמך.אל תענישי את עצמך בגלל כעסך עליהם.זה לא מגיע לך.וזה פירוש להיות,לא להיות שקופה,לעמוד איתנה וחזקה ולדעת שאת זאת את עם הדיעות שלך ולא לבטל אותם כדי לרצות אחרים.

שירן,צר לי על ערב החג שהתקלקל.אבל אל תתני לזה להרוס לך את כל השבוע!
אשמח בכול מקרה לשמוע יותר פרטים על מה שהיה.את לא מעכריה את האווירה אף פעם,אני אוהבת ומקבלת אותך לטוב ולרע ובכול מצב.תרשי לעצמך להיות.אני רוצה לראות ולהקשיב.

שבת שלום,
קרן אור.

ברור לי שככל שתרשי לעצמך תגלי כמה אנשים אוהבים אותך בדיוק כמו שאת.
צר לי שתפסת רגליים קרות,כי הבנתי שהצוות הטיפולי שם מדהים וכל יום אני שומעת עוד ועוד פרטים על המקום הזה.אבל אני מבינה גם את הבלבול שאת חשה.
חג שמח גם לך יקירה,חג חרות שילווה בתובנות חדשות....ובאומץ לצאת לחופשי.
קרן אור.

הי מתוקה!
אני כ"כ מבינה את הבילבול שלך.. אני חווה אותו בעצמי עד היום..
זה בסדר שאת מטפלת בעצמך, תדעי שגם עם לא תמיד את מגיבה להודעות, אני שמחה כי אני יודעת שזה רק בגלל שאת מטפלת בעצמך וזה נותן לי את אותו האפקט...
את מדהימה ועם קצת רצון את תצליחי.. ואני פה בשבילך...
שיהיה לך חג שמח וטוב,
באהבה,
מאיה

ריגשת אותי מאוד!
הצטערתי לשמוע על התקופה הלא פשוטה שעוברת עלייך.החיים תמיד יזמנו לנו כל מיני קשיים בדרך,וזה בסדר,כל עוד שנדע לקבל את זה,לנשום עמוק ולהתמודד הכי טוב שאנו יכולים.ואני חושבת שהוכחת לעצמך בתקופה הקשה הזאת כמה את יכולה וכמה כוחות קיימים בך וכל שצריך הוא לדעת למנף אותם לכיוון החיובי.לא פשוט,אבל את עושה את זה.
אני זוכרת שתאריך הגיוס שלך מתקרב,ואני בטוחה שעל אף השינוי את תדעי לרתום אותו כך שיעבור בצורה הכי טובה בשביל עצמך.

הדברים תמיד מסתדרים בסוף,יקירה.ואני שמחה לשמוע על איזון כללי בחייך.
חג שמח,
שלך בהערכה,
קרן אור.

יכולה להבין את העומס,אני עצמי נמצאת במרדף אחרי הזמן לפני פסח אבל הלחץ צפוי לרדת אחרי החג.אני בסדר.אבל אשמח לשמוע קצת יותר מה קורה איתך,אפילו כמה מילות עדכון לגביי התהליך המרפאתי ובכלל.

שלך,
קרן אור

במרפאה הכל בסדר.. לפעמים זה נראה כאילו שאני דורכת במקום ולא זזה לשום מקום, אבל אני מניחה שזה בסדר ושזה חלק מהתהליך הזה... גם מבחינת המשקל זה ככה. העליות והירידות במשקל הן בגרמים של 100 גרם או 250 גרם למטה ולמעלה, אבל בעיקרון אני לא ממש זזה מהמשקל שאני נמצאת בו כרגע. הדיאטנית אומרת שזה בסדר, שהגוף פשוט יציב ושבהמשך, בשלב כלשהו, אנחנו נתכנן תפריט חדש שיאפשר לגוף להעלות עוד קצת כי אני עדיין קצת רחוקה מהמשקל בו אני צריכה להיות..
אחרי טיפול של כ"כ הרבה שנים, למרות ההפסקה שהיתה לי באמצע, אני סוף סוף מתחילה לראות ניצנים של תקווה! אני מתחילה להרגיש את הגוף שלי, להבין את הרצונות שלו ופתאום אני גם מבינה שכל מה שהוא מבקש זה בשבילי ולא כדי להרע לי! אני מרגישה תחושות שחשבתי שאבדו לי כמו תחושת שובע, רעב בריא ואפילו תחושת ההנאה מאוכל מתחילה לחזור אלי!! גיליתי לאחרונה טעמים חדשים וטעמים שכבר שכחתי מהם, גיליתי ריחות שנמנעתי מהם וגיליתי שכשאכולים לאט יותר, נהנים יותר. אני עובדת על כל נושא האכילה האיטית, כשהאוכל בתוך צלחת ואני יושבת ליד שולחן, לפעמים גם ליד אנשים...

אספר לך שבכמה חודשים האחרונים פיתחתי את נושא ההקאה, בלי לשים לב בכלל!
בפגישה האחרונה העלתי את הנושא בפני המטפלת שלי, כי אני מבינה שזה קורה להרבה אנורקסיות, שכשהן מתחילות לאכול הן גם מתחילות להקיא כדי שהאוכל לא ישאר בגוף!
אני מבינה שזה חולה והמטפלת עזרה לי בזה.. היא נתנה לי סוג של שעורי בית. לעבוד על עצמי בבית. היא ביקשה שאחרי כל ארוחה ארשום במחברת מה עבר עלי לפני, תוך כדי ואחרי הארוחה ושאביא את זה לפגישה מחר.. היא אומרת שזה ירגיע את סערת הרגשות שיש לי אחרי הארוחה ואחרי שנכנס לנושא הזה יותר חזק, זה יעבור... ואני עושה את זה, כבר שבוע והקאתי רק פעם אחת..

אחרי שאני כותבת, במקום ללכת לשרותים ולהוציא את הכל החוצה, אי יושבת וקוראת את מה שכתבתי כמה פעמים כדי להבין למה? ואז באופן כמעט אוטומטי אני פשוט נרגעת לבד והדחף הזה של לרוץ לשרותים ולדחוף את האצבע פשוט נרגע מעצמו.. אני מתביישת בזה מאוד ולכן גם לקח לי הרבה זמן לספר למטפלת שלי על זה...
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני זזה לאכול דנונה כי ממש בא לי! :-) ודרך אגב, גם זה די חדש אצלי, שפתאום בא לי לאכול דברים מסוימים ואני מאוד משתדלת באמת לאכול אותם!!

מה שלומך? ספרי לי משהו חדש....
תמיד שמחה לשמוע ממך ןלקבל ממך אהדה, חיזוקים וחום...
אוהבת
מאיה

כמה כיף היה לי לקרוא את מה שכתבת לקרן אור!
כמה שיפור, כמה התקדמות! איזה כיף לשמוע שאת מתחילה קצת יותר להכיר בגוף שלך ולשמוע אותו.
כשקראתי את הדברים שלך כ"כ הזדהיתי. זה בדיוק אותם הדברים שהרגשתי ברגע שחזרתי לאכול...אותם ההתרגשויות מאוכל, מטעמים חדשים, מריחות..
האמת שלצערי עד היום אני מתרגשת מאוכל. אפילו שכל יום אני אוכלת את אותו הדבר יש בי עדיין התרגשות ראשונית כזו ברגע שאני ניגשת לאכול. הרגשה של "וואו" וכן זה עדיין לא עוזב אותי.
ואני אומרת לצערי כי אני באמת מרגישה שהייתי רוצה להיות כאחד האדם, שהייתי רוצה להתחיל לראות ולקחת את האוכל כמובן מאליו ולא להתרגש ממנו <לטוב ולרע> כאילו זה דבר שמעולם לא היה לי..ואכן תקופה ארוכה הוא לא היה ברשותי.

אני רוצה לספר לך שגם אני לאט לאט עובדת על הקטע הזה של להקשיב לגוף בזכות הטיפול שלי. אני בוחנת יותר ויותר מה בא לי ומה אני רוצה לנסות מה שלא היה לפני כן.
כשאמרת שבא לך דנונה זה מאוד הזכיר לי את עצמי בתקופה האחרונה.. :)

כ"כ שמחה לשמוע על הצעד הזה !

שירן

את מתוקה!! המילים שלך מעודדות אותי.. תודה..
אני חושבת שזה לוקח זמן עד שאנו מפסיקים להתלהב מכל ארוחה כי החסרנו מעצמנו, במשך כ"כ הרבה זמן, את ההנאה הזאת... אני אומנם עוד לא מרגישה את האכילה כהנאה, אבל אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר להנות מעצם האכילה ולהתענג ממש על כל ביס. אני מאמינה שאם ארצה בזה, זה יבוא...
אני לא ממש מרגישה התקדמות, גם אמרתי את זה למטפלת שלי.. אבל היא אומרת שזה בסדר, אז אני לוקחת את זה בחיוביות.. האמת שהיום הגשתי שממש אכלתי הרבה מעבר למה שאני צריכה ואפילו בשלב כלשהו נכנסתי להיסטריה והדבר היחיד שהצליח להגיע אותי היה הטלפון שהרמתי למטפלת שלי.. יותר משעה ישבתי כמו מטורפת ואובססיבית ולא הצלחתי לתפקד והכל בגלל שטות כזאת וביני לבינך ממש לא אכלתי הרבה, זה היה רק בדימיון שלי...
זה קרה לך??

תודה שאת פה...
זה חשוב לי..
באהבה,
מאיה..

אני שמחה מאוד לקרוא על ההתמודדות המבורכת שלך.אני גם חושבת שצריך להסתכל על הכוס המלאה והיא שגם אם את לא עולה כרגע את עדיין לא יורדת,והפסקת את ההקאות.אני בטוחה שלאט לאט את תסתגלי לשינוי הזה ואז העלייה במשקל שצריכה להתרחש תתקבל בצורה קלה יותר.אין לך במה להתבייש,אני חושבת שזה טוב שעזרת אומץ וסיפרת למטפלת שלך על זה כי מתוך כך תגיע העבודה המשותפת.אני גם מבינה שאת סומכת עליה ומרגישה נוח איתה וזה חשוב מאוד לתהליך ההחלמה.
אגב,מה קורה עם בדיקות הדם שלך??האם ישנו שינוי לטובה במדדים כבר??

יקרה,חג החרות בפתח.רוצה לאחל לך חירות לנפשך וגופך.
שלך,
קרן אור.

בדיקות הדם שלי לא תקינות ואני לוקחת כל יום מספר כדורים לכדי לנסות ולהחזיר לגוף את מה שגרמתי לו לאבד. רק בעוד חודש- חודשיים הם יעשו לי בדיקות דם חדשות כדי לראות מה קורה..
הם גם אמרו לי לא לצפות יותר מידי, כי לאבד ויטמינים חיוניים זה קל יותר מאשר להחזיר אותם בחזרה ויש אפשרות שזה יקח הרבה זמן עד שנתחיל לראות שינוי לטובה..

תודה לך על העידוד, את באמת מקסימה ומדהימה...
שיהיה לך חג שמח :-)
שלך ובאהבה,
מאיה..

האמת היא שאני מסכימה עם מה שאמרו לך.אכן הגוף צריך קודם למלא את מאגרי הויטמינים שהתרוקנו לפני שבדיקות הדם יראו שינוי.אבל חשוב שיש למה לצפות..

חג שמח גם לך,
קרן אור.

אני שמחה לשמוע שאת עושה צעדים אמיצים כדי לא ליפול שוב לתוך התהום הזה של הרעבה וסגפנות. זה מעיד המון !!
זה מצוין שבאותו רגע הרמת טלפון למטפלת שלך. זה צעד חשוב וזה מראה כמה את חזקה! כי יכולת בקלות לוותר וליפול למקום לא טוב אך החלטת להישאר עם התחושה הקשה ולבקש עזרה.

לצערי אני מכירה טוב מאוד את התחושה הזאת של "היום אכלתי יותר ממה שצריך" ואת האמת שזה אכן בראש שלנו.
אם כבר מדברים על זה- אז היום בבוקר זה קרה לי. עכשיו חג ומאוד קשה לי עם כל המאכלים השונים, השינוי בתפריט, וזה אוטו' נראה לי הרבה מדי..
אני מרגישה את האשמה בתוכי אך אני משתדלת לא לתת לה מקום ולהמשיך בשלי.
וכן, גם להזכיר לעצמי את מה שנאמר בטיפול כל הזמן- שגם אם אכלתי קצת יותר אז לא עולים מזה במשקל כמו שהמוח החולה שלנו חושב.
אני באמת עובדת על זה.

איך עבר עליך ליל הסדר והחג?

מקווה שאת בסדר.
שירן

שמחה שאנו מצליחות לעזור.אבל עיקר ההצלחה והדרך היא שלך.
כל הכבוד!
ברור שאת יכולה,אם רק תרצי באמת.

תמיד כאן,
קרן אור.

אני שמחה כ"כ לשמוע שהתגברת אתמול ואכלת עם חברתך במסעדה. זה צעד עצום וזה מעיד המון!
אני יודעת בדיוק כמוך כמה זה קשה לאכול בחוץ אבל את תראי שהתחושות הקשות יעברו ועם הזמן את תהיי גאה בעצמך שעשית זאת!
ואני כמובן מקווה מאוד שזה ימשיך ככה ושתצליחי להימנע מהצורך העז של המחלה להקיא, כפי שעשית אתמול בצורה נבונה.
מתי הפגישה הראשונה שלך אצל המטפל הפרטי?

טוב לשמוע שהפורום הזה עוזר לך ומשפיע עליך לטובה!

שירן

אני כ"כ גאה בך!
אני מאוד שמחה שהצלחת לאכול בחוץ, עם חברה! זה בטוח היה מאוד קשה, אבל הוכחת לעצמך שאת מסוגלת, ויש לך את הכוחות להילחם, ואני מאמינה שגם לנצח...
כל הכבוד לך על שלא הקאת לאחר מכן...
איך עבר עלייך היום?

שירה

הספר הזה באמת מדהים, הוא גרם לתחילתו של השיפור שלי ואני חבה לו המון מהחלמתי.
קניתי אותו בצומת ספרים ובעיקרון אני חושבת שאפילו בסטימצקי אפשר למצוא אותו.


שירן

תודה על ששיתפת אותנו בדבר כה משמעותי.אני בטוחה שחלק מהבנות תתחברנה לזה.
אני אישית קראתי את הספר בעברי ואהבתי מאוד,אם כי זה לא הספיק לי בשביל לקום ולעשות מעשה.אבל כאמור,בתוך כל התהליך הזה כל אחת מוצאת את הדרך הנכונה בשבילה וזה הכי חשוב.אני בעד כל דבר(בריא) שיעזור לנו להגיע למקום יציב יותר.
בעניין המריבות עם אימך-אני יכולה להבין אותה,היא לא מבינה למה כל הלחץ שלך כאשר אף פעם לא חסר אוכל בבית.אבל אני גם מבינה אותך,כי אני יודעת שזה טיבעי בתקופת ההחלמה.אני שמחה שאת מדברת על זה בטיפול ושזה עוזר לך ליישם אח"כ בבית.
יום נעים,
קרן אור.

לפרטים ויצירת קשר עם המחלקה:

טלפון: 09-8851290

פקס: 09-8350905

מייל: [email protected]

רחוב גיבורי ישראל 24, ת.ד 8878, נתניה
בהצלחה,
קרן אור.