פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

הכאב והזעקה שלך נשמעים למרחוק,גם מהמעט שכתבת.
מה עם טיפול???????????

קרן אור.

אני יודעת שודאי לא קל לך הרבה פעמים עם עצמך ועם הסביבה שלך,אבל יחד עם זאת,את מוצאת את היכולת לאפשר לעצמך להפתח לשינוי ולקשרים חדשים ולראות שלחיים יש הרבה מה להציע לנו מעבר לצמצום וסגפנות של צג המשקל,וע"כ הערכתי הרבה כלפייך.
שמחה לשמוע שסה"כ טוב לך(נו,זוכרת כמה חששת לפני כחודש??),מאוד מרגש לקרוא את מה שכתבת,
המשיכי לעדכן ואני אמשיך להחזיק לך אצבעות!
שלך,
קרן אור.

היו לי כמה ימים קשים,לכן לא יכולתי להגיב,אבל עכשיו אני בסדר.
אני חושבת שהעו"ס צודקת,ולא משנה מה יהיו תוצאות המפגש עם הפסיכיאטרית,כל עוד שתלמדי להתמודד ולא להדחיק ולברוח.הרי אנחנו לא יודעות להראות כעס,אבל הכעס בסופו של דבר יוצא על עצמנו,וחשוב שנלמד להוציא אותו,ולא להגרר להרס עצמי.כי כשאנחנו נשארות איתו ועם הכאב בתוכנו,זה רק מחמיר את הרגשת הלבד.לכן חשוב שתעשי זאת ביום שני,ואני מאחלת לך בהצלחה.
לגביי התרופות-אני חושבת שאת חייבת לעצמך את הניסיון הזה,ואני שמחה שאת רוצה בו.אני מקווה שביום שני תתחילי את הטיפול ושתוך שבועיים-חודש תתחילי להרגיש יותר טוב,ואז ההתמודדות תהפוך לקלה יותר.

בנתיים אשלח לך כוחות..ואני כאן,יקירה,אם את צריכה.
עדכני אותי,
קרן אור.

ראשית,אני רוצה להתנצל על הזמן שעבר עד תגובתי.
שמחתי לקרוא עד כמה אתה אוהב את חברתך ועד כמה היא חשובה לך.לצערי,אין דרך קלה(מאחר וה"א הינה מחלה של הכחשה ושקרים,אבל חשוב שתבין שהיא לא עושה את זה לך,אלא לעצמה) אלא לעמת אותה עם המצב.בצורה עדינה,ולא תקיפה.סביר להניח שאם היא מגיבה כפי שהגיבה,בהכחשה והתגוננות,היא יודעת שמצב זה לא תקין.הבהר לה שאתה מבין שקשה לה כרגע עם עצמה,ממקום לא שיפוטי,ושאתה מוכן לעשות ולהתגייס לעמוד לצידה בכל מה שידרש כדי לעזור לה להחלים.הצע לה בשם האהבה ביניכם ללכת יחד לרופא משפחה ולשמוע מה הוא אומר.עשה זאת בסגנון של "עשי זאת בשבילי-אם הכול בסדר כפי שאת טוענת,אז הוא ירגיע אותי".
המצב הוא שאם היא לא תכיר בבעיה או תסכים לפנות לטיפול,לא ניתן לעשות הרבה.רק לשכנע אותה,להיות איתה,להבהיר לה שאתה לא יכול לעמוד מנגד ולראות אותה הורגת את עצמה.(וזאת מתוך הנחה שהיא בגירה,מעל גיל 18)
עיקביות והתמדה בסוף יניבו את התוצאות.אם אתה אוהב אותה,עשה זאת בשבילה,כי היא לא מסוגלת כרגע לעשות זאת בשביל עצמה.
עדכן אותי מה קורה,
בהצלחה,
קרן אור.

אז הנה אני חזרתי. מה שלומכן יקרות???
אני כאן והיתי כאן גם ולא הצלחתי להגיב. שירן נשמה תודה על מה שהגבת לי ממזמן לפני למעלה משבועיים. וגם קרן אור מדהימה. תודה!!!
ו- יקרה. בכיתי לקרוא את ההודעות שלך.אני כל כך קרובה למילותייך. אני רואה אותך מעבר לשורות מזדהה איתך ומצד שני מזדהה עם אחיניתך ויורדת לתחושותיכם. שמתי לב שאת מאבדת תקווה ורציתי להעיר לך שתדעי לך שבלי תקוווה לא יצא כלום.כמה שזה קשה ואפילו בלתי אפשרי אדם צריך להיות אופטימי עם תקוות גם כשהכל שחור משחור. ואני יכולה להעיד על עצמי שלולאי האופטימיות של הורי והמשפחה והחברים. היום היתי במקום אחר רחוק מאד מאד מאד
ולגבי אישפוז כמה שזה נשמע ממש לא לענין תדעי לך שזה הדבר הכי קשה שקרה לי אבל יחד עם זה הדבר הכי מועיל שקרה לי...
ואולי שווה לנסות כל דרך אפשרית על מנת להחזיר אותה לחיים..
אני מתנצלת אם נראה לך שלא הבנתי אותך שתדעי לך שאני מאד מבינה אותך!!!
פוווול בהצלחה בהכל ושהכל ילך טוב בקלות ובבטיחות
אוהבת
נטע

מה שלומך,יקרה שאת??איך עוברים עלייך הימים??
מסכימה עם כל מילה שכתבת.כמה שאנחנו דוחות את העזרה שמוצעת לנו,איפשהו בתוך תוכנו אנחנו כ"כ צריכות שמישהו יאמין עבורנו,בנו.
וכן,יש משהו מאוד מפחיד באשפוז,אבל לפעמים הוא בלתי נמנע ויש בו צורך בעיקר במצבים בהם לנו כבר אין כוחות להרים את עצמנו ואנו זקוקות למישהו שפשוט יחליט עבורנו מה הכי נכון,כדי שנוכל להעתיק את השנאה מעצמנו אליו,יש משהו מקל כשמחליטים עבורך שאת צריכה לאכול,זה חוסך את תחושת האשמה כשאנחנו אוכלות לבד...
ההתנהלות הזאת מאוד מוכרת לי,ואני שמחה שהיום את מצליחה לראות שעד כמה שהרגשת "בכלא"(אני זוכרת שהשתמשת במינוח הזה..) באשפוז,עדיין הרשית לעצמך לקבל ממנו המון ולאפשר לו להוות את הבסיס הראשוני לכיוון הבראה.

מאחלת לנו שבוע קל מקודמו,
קרן אור.

הי מדהימה.
תודה על התגובה המהירה. אני לקחתי בצורה מאד קשה מה שקורה ל-'ו ואחיניתה.אני ממש הזדהיתי וזה ממש כאב לי.
זה פשוט מצמרר אותי לחשוב שלפני לא הרבה זמן אני היתי במצב דומה וזה מצב כזה שהכל פשוט שחור בעינים ואתה לא יודע איפה אתה נמצא ואיך לצאת מזה ולכולם זה נראה שאתה טיפש או דפוק אנשים מאבדים תקווה ואפילו מאחלים לנפש העדינה והרהרוסה הגמורה והמרוסקת להתחפף מהעולם ולתת לנפש את המנוחה שלו בגן-עדן....זה מה שמאד לא חיובי בעיני. כי גם אחרי שנופלים אפשר לקום ואסור להתייאש:-)
שאלת איך אני מרגישה?אז לפני שאספר אני גם שואלת אותך-איך את מרגישה?
אני בסדר, הרבה יותר טוב.אני אוכלת 4 ארוחות ביום מסודרות וזה כולל עוד פרות ויורגוטים בלי סוף בביניים.עדין בשר אני לא אוכלת.. קשה לי. אז אני אוכלת תחיליפים טופו וכו...
חוץ מזה, עליתי מאד במשקל...את מבינה שלפעמים זה גורם לי לשנוא את עצמי אבל בגדול אני מרוצה מההשגים ובד"כ אני לא חשה נקיפות מצפון ורגשות אשמה אבל עדיין כן יש לי את המצבים האלה מידי פעם, אני לא אכחיש את המציאות.
בינתיים אני מבלה את הקיץ בטיפולים של הפרעות אכילה וכו ואין לי משו מיוחד חוץ משאני יוצאת עם חברים לברכה בכל ערב.
מה עוד??? אני חושבת מה לעשות שנה הבאה והזמינו אותי לביטוח לאומי. אני לא יודעת מה יהיה שם. אחרי שאלך אשתף:-)
אוהבת וכייף לשמוע ממך
נטע

אני שמחה לקרוא כמה את מתחילה לקבל את עצמך,למרות הקושי.אני חושבת שעשית ואת עושה עבודה חשובה מאוד עם עצמך ואני גאה בך.ברור לי שיש רגעים שלא פשוט לך עם עצמך ועם הסביבה שלך,אבל יחד עם זאת,את מצליחה למצוא את עצמך בתוך זה.
לגביי ו' ואחיינתה-אני חושבת שהדרך להקל על הסביבה שלנו היא ע"י התמסרות לתהליך ההחלמה.כל מה שנכתב נכתב ממקום של פחד,חוסר אונים,כששתינו יודעות כמה חסרי אונים האנשים בסביבתנו ברגע שהמחלה משתלטת על כל עולמנו.התסכול שהם חשים כשהם לא יכולים לעזור לנו כפי שהיו רוצים,הוא גדול ומובן.ומתוך זה אני תמיד מייעצת לפנות לטיפול מקצועי-משולב,שם יהיו אנשים שלא מעורבים ריגשית,ואיתם נרגיש הכי נוח לא לפחד לאכזב,לפגוע ,כפי שאנו מפחדות לעשות עם הקרובים אלינו.הכי חשוב עבורנו הוא מקום נייטרלי פשוט להיות.להתרוקן ומתוך כך יגיעו התובנות והצמיחה.ראי כמה האשפוז עשה לך טוב בסופו של דבר.וזה לא שאין לך משפחה חמה ותומכת שרצתה לעזור,זה רק שבמעגל הריגשי שכוללכם סבבתם בו(באופן מובן וטיבעי),שוכחים לעיתים מה היא המטרה.כי כל צד סובל וכואב את המצוקה שלו,ולא ממש מכיל את האחר.

ולגביי-כתבתי פירוט במענה שנתתי לשירן.ושוב,תודה על ההתעניינות.

שיהיה לנו יום מקסים,
קרן אור.

לפני כחודש היא עברה משבר מאוד קשה ונדמה כי היא חוזרת לתוך המחלה שוב, יש בה משהו שרוצה לחיות אך יש בה משהו שמנסה לחסל את עצמה, להותירה ללא כוחות, לפני כמה ימים הייתי אצלה ולא ייכלתי פשוט לראותה ככה, היא שכבה במיטה עם פנים חיוורות וכמעט בלי מבט, הרגשתי שפשוט בא לי לקחת את הרגליים שלי וללכת משם, לא ייכלתי לראות את הילדה הזו שאני אוהבת מתה לי מול הפנים, העיניים שהיו כה מלאות, העיניים שלמרות כל מה שעברה רצו להמשיך לחיות, החלומות הגדולים שהיו לה, הכל פתאום השתתק ונראה כאילו לא נותר דבר.

אני מרגישה כלום לעומת המחלה שעומדת לפרוץ, מרגישה שעדיין המחלה לא הגיעה אליה כמו שהייתה בעבר, אך היא מבצבצת בצבעים זועקים, אני מרגישה אותה ואת הכאב שלה, את החוסר אונים שלה, בא לי לחבק אותה ובאותו העת גם להחזיק בה ולומר לה להפסיק, להמשיך לחלום את החלומות שלה, לחזור לרצות ולשאוף לחיים נורמלאיים כמו שתמיד שאפה, אבל איך עושים זאת?

באותו היום שהייתי אצלה היא הרגישה לא טוב, ישבתי ליידה במיטתה ובאיזשהו שלב היא קמה לשירותים ומיד צנחה על הריצפה, הרמתי אותה וניסיתי להעיר אותה, היא התעוררה אך זה היה לפרקים, כל כמה שניות נעצמו לה העיניים, מצבה הבהיל אותי מאוד ולא ידעתי מה לעשות איתה, אף אחד לא היה בבית ולא ייכלתה להשאירה ככה, לקחתי אותה לאיכילוב ושם עשו לה בדיקות, כמעט כל המדדים שלה יצאו מאוד נמוכים ואף מבהילים, הרופא התעקש להשאיר אותה בבת"ח והיא אכן נשארה לישון שם, אחה"צ למחרת היא ביקשה להשתחרר ולא יכלו לכפות עליה להישאר ואני באתי לקחת אותה חזרה לביתה.

מאז לא ראיתי אותה, השיחות טלפון שלנו נורא קצרות משום שהיא ממהרת לסגור ולסיים את השיחה, לא לדבר על שום דבר אמיתי וכנה ובמיוחד שלא על עצמה,

באיזשהו רגע היא אמרה לי "יהיה בסדר" והאמת שמרגע לרגע אני מתקשה להאמין לזה.

אני רוצה את הילדה הזו חזרה, אני רוצה את שמחת החיים שלה חזרה, אני רוצה את הרצונות השאיפות והחלומות שלה חזרה, שתחזור להיות מי שהייתה, ככה לא יהיה לה הרבה זמן, אני יודעת שהיא לא תוכל להמשיך ככה הרבה זמן...היא הורגת את עצמה.

שאלתי אותה שהייתה בבית חולים מה היא רוצה, והיא ענתה לי, לא הפתיע אותי, אך למען האמת אני לא חושבת שיש ביכולתיי להשיג לה את רצונה משום שזה קשור לבנאדם אחר, אינני יכולה לכפות עליו את רצונה בו, את קירבתו, ואני מרגישה אשמה ע"כ שאינני יכולה להיות עבורה ולתת לה את המקום הזה שהיא הרי מרגישה ששם היא יכולה לחיות באמת.
מצד אחד אני לא יכולה לעזור לה ולתת לה את מה שהיא רוצה מפני שאין זה בשליטתי, ומצד שני אינני יכולה לתת לה למות, לתת לה להרוג את עצמה, היא סובלת יותר מדי, אסור לסבול יותר מדי, אני מרגישה שהיא רוצה רק שליבה יהפך לאבן, ולמען האמת אינני יודעת מה עדיף.

בבקשה ממכם, עזרו לי לעזור לה,
אני מרגישה חסרת אונים לחלוטין אל מול מצבה, אני מרגישה שאסור לי לתת לה למות, אסור לי לתת לה לוותר אבל אין בידיי את האור הזה שהיא מבקשת,
היא מסוג האנשים שיגידו עליהם "חבל" אם היא תמשיך ככה, משום שעברה כ"כ הרבה בחייה, לא מגיע לה ככה להעלים את ליבה, להכות בעצמה ולתת לעצמה לקבל מכות כה כואבות, היא תיגמר, אני מרגישה אותה כבר נגמרת.

עזרו לי בבקשה,
למרות כל הידע הרב שלי בנושא ההתמכרויות והטיפול, קשה לי לעזור לה, אני בקושי שואלת אותה אם אכלה היום, גם זאת קשה לי לעשות, כדי שלא אתקל בתשובה שלילית וגם כי אינני רוצה להיתקל בשקר ממנה, אז אדע שהיא במצב ובמקום הנוראי של ההכחשות, שהרי אני יודעת שזה כבר המקום הכי נוראי שיש בו, אני רוצה להאמין שהיא עוד במקום השפוי ולא בתוך המחלה כמו בעבר.

אודה לכל מי שיוכל לסייע לי בעיניין, עזרו לי להציל אותה, לא מגיע לה למות.

כואב ומצמרר לקרוא את דברייך.האהבה,הקרבה שאת חשה אליה ולצד זה הכאב,חוסר האונים והפחד,אכן משתקים.
אני חושבת שהשירות הכי טוב שאת יכולה לעשות עבר אחיינית שלך היא להראות לה את מה שכתבת כאן ולאלצה לקבל טיפול.אמיתי.בעברה היא לא טופלה ע"י צוות שמתמחה בה"א וחשוב למצוא לה טיפול כזה,לפי דברייך נראה לי שהטוב ביותר שיהיה אינטנסיבי,אם כי לפי מה שאת כותבת,אולי הטוב ביותר עבורה יהא דווקא אשפוז(את מתארת מצב פיזי מורכב ומסכן חיים,ולא ברור לי למה שוחררה..).לא לתת לה את יכולת הבחירה,כי ברור שכרגע היא לא תבחר בלחיות.לדברייך,היא לא נשמעת חפצה בכך.חשוב להסיר מממה כל אחריות לעצמה,למרות שהיא כבר לא קטינה,אבל באיזשהו מקום זה יאפשר לה כן לדאוג לעצמה.היא צריכה להרגיש שאוהבים אותה,שדואגים לה,שלא ממשיכים להכחיש בע"פ את חומרת מצבה,ולצד זה,היא צריכה להבין שאתם לא תתנו לה לוותר על עצמה,אופציה כזאת לא קיימת עבורה,ובייחוד לא אחרי מה שהיא עברה.
אל תייסרי את עצמך שאת מטפלת ואת לא מסוגלת כרגע לעזור לה,זה מובן כי היכולת להיות סובייקטיבית היא קשה כשאת מרגישה בתוכך כ"כ הרבה רגשות אנושיים וקרובים.
היי איתה.דיברי איתה.תני לה להאמין שהגיעה עד הלום לא בשביל לוותר עכשיו.תני לה את היכולת להאמין שהיא במשבר כרגע,אבל שעברה כבר גרועים ממנו,וזה רק חישל אותה.
היא לא מסוגלת כרגע להחזיק את עצמה,היי את משענת הגב שהיא צריכה עד שתוכל להיות עבורה.שתדע שהיא יכולה ליפול וזה בסדר,תמיד יהיה מי שיהיה שם כדי להרים אותה.חבקי אותה חיבוק אמיץ וכנה,ותני לה להרגיש כמה היא חשובה לך,כמה את לא מתכוונת לתת לה להרוג את עצמה.
ומצאי לה טיפול.אל תתני לה להתחמק.אני הייתי שוקלת לפנות גם לפסיכיאטר ולקבל חוות דעת לגביי התחלת טיפול תרופתי,במקביל להתחלת טיפול נפשי, וזאת בכדי לאפשר אותו.
תאמיני לי שהיא גם רוצה את עצמה בחזרה,רק שהיא איבדה את היכולת והכוחות כרגע להניע את עצמה כדי להשיג זאת.

ו יקרה,האם אוכל להיות כנה ולומר לך שאני יודעת מי את ועל מה מדובר??
האם תסתפקי במה שכתבתי ותביני שהם נכתבו ממקום שיודע,מבין ודואג,לאחר שיחות ארוכות בתקופה האחרונה??האם תוכלי להבין שליבי יוצא אליה,אליכם,אבל שהשירות הכי טוב שאני יכולה לעשות עבורה הוא פשוט להפסיק להתכחש לבעיה שקיימת וידועה ולהכריח אותה לטפל בעצמה??הרי אפשר לתת לה את מה שהיא רוצה,ואז מה??הבעיה תיעלם??לא הגיע הזמן לטפל בבסיס,ושתינו יודעות על מה מדובר??

וכואב לי.בניגוד למה שתחשבי אולי,אני לא עשויה מבטון,אבל מגיע הרגע שצריך להניח את הרגשות בצד ולעשות את מה שנכון.וזה בדיוק מה שאני מייעצת לך.היא כ"כ מפחדת לאכזב אותך,אותי,את כולנו,אבל אני שומעת בכל משפט שאמרה לי את קול הזעקה שלה.היא צריכה מקום נייטרלי,כדי שתוכל לאפשר לעצמה באמת להיות,להוציא את כל הכאב שיושב אצלה בפנים אחת ולתמיד ולהתחיל להתיר את הקשרים אחד אחרי השני,כדי ליצור תצרף חזק ומחוזק יותר .
רק זה בסוף יצליח לתת לה להמשיך לחלום.ולהגיע לשם.אלוהים יודע כמה אני חושבת שהיא ראויה לכך,

ואולי יותר מכולם.

ו יקרה,אני מניחה שלא נכנסת לכאן במקרה.וזה בסדר.אשמח אם תמשיכי לעדכן,ויחד נמצא את הדרך
הנכונה ביותר עבורה כדי להרים את עצמה,שוב.
היא מסוגלת לכך.בואי ניתן לה לראות ולהאמין בזה.

ברגשי הערכה ,
קרן אור.

קודם כל תודה לך על התגובה שננראה שנכתבה בתשומת לב רבה.
לאחר קריאת תגובתך אכן לא היה קשה להבחין מי נמצאת מהצד השני של המחשב, אך אגיד לך בכנות שלא ידעתי שזהו פורום בניהולך, שלחתי את ההודעה שלי לכמה פורמים והיות ואני מכירה את האתר הזה מכיוון שגם אני בעבר ניהלתי פורום כאן אז אז חיפשתי פורום בנושא והעתקתי גם לפה את ההודעה.
לצערי הרב אני חושבת שאין לי כבר מה לעשות, ניסיתי ונראה לי שהגיע העת להרים ידיים ולא להלחם בה, היא תלך אחר ליבה, אחרי מה שהוא אומר ומרגיש, אם כי כעת איננה רוצה כלל להרגיש ונראה כי היא רוצה לחדול מהכל.
לגביי הצעותייך לאישפוז וכדורים, אני האחרונה שמאמינה באישפוזים, בטח ובטח שלא במצבה של אחיינתי, ואני יודעת היטב שכימיה לא מקומה פה להתערב מפני שזה יתן פתח לאחיינתי להתנער לחלוטין מחייה ואף אפילו לא לקום לעוד יום כדי להשתדל בכוחות שיש להמשיך הלאה.
אני יודעת שלמרות המצב הלא קל, אחיינתי קמה בבוקר ומנסה לשנות את היום, מנסה להרגיש יותר טוב, אך לצערי אני שומעת ממנה המון עצבות וסבל בתוכה שלא נותן לה יותר מדי פתחים להרגיש טוב.
כרגע קיים אצלה המון פחד מאנשים, חשש שמא יפגעו בה שוב, הפחד הנורא ביותר שלה הוא לחוות עוד פגיעות וכאבים.
אגיד לך עוד משהו שאולי ישמע לא טוב, אך זו האמת, אני עצמי אינני יכולה לתת לה את המקום שהיא צריכה, כנראה בגלל המעורבות הריגשית שלי והכאב שאני חווה עקב מצבה ורצונה להפסיק לחיות, זו האמת ואינני יכולה להתכחש אליה, מצב זה משאיר אותי עם המון שאלות ותהיות האם אני לדעתה בתוך תוכה, גם בין האנשים שעושים לה כעת עוול בשתיקתם וחוסר תשומת הלב אליה.

כתבת שאולי אני חושבת שאת עשויה מבטון,
הרשי לי לומר לך שמשפט זה אף לרגע לא עלה על דל שפתיי, אינני חושבת שיש מצב כזה שאחיינתי תיקשר ככה לבנאדם שכיביכול עשוי מבטון.
כרגע היא נמצאת אצל אמי, אני יודעת שלא פעם היא הולכת ממנה מפני שהיא מפחדת להדאיג אותה ושתראה את העצבות על פניה ובהתנהגותה, אני לא יודעת כרגע איפה הכי טוב לה להיות והאם יש מקום כזה בכלל, אני יודעת שהיא נמצאת בחוסר שקט וכאב שלא מסתיים, זה מה שללא ספק מדאיג אותי, משום שאני יודעת כמה הכאב שלה עשוי להיות גדול יותר מכשאני יכולה לדמיין, והפחד הוא שהיא תרצה לחדול מלהרגיש אותו.
אני רוצה להאמין שיגיע נס ויוצא אותה מהמצב הזה, אני במקום בו אני באמת לא יודעת כיצד ואיך לסייע לה, והאם משהו יכול לעזור ולהקל עליה בתחושותייה הקשות כלפיי עצמה וכלפיי אחרים.

עוד דבר,אני לא חושבת שנכון להראות לה את ההודעה שאני כתבתי, זה יעמיד אותה במקום בו היא שוב תצטרך לדאוג לאחרים ואף להרגיש אשמה שהיא מעמידה אותי בצער כזה, לצערי אינני יכולה לשלוט על הכנסותה לפורום הנ"ל או לכל פורום אחר שהיא תראה את הודעתי, אם כי כעת אני יודעת שאיננה נמצאת בקרבת מחשב ויותר מכך אני יודעת ממנה שהיא הפסיקה להכנס לפורמים בשבוע האחרון.

לילה טוב ושבת שלום.

הלילה עבר עליי במחשבות.גילגלתי בראשי את כל השיחות האחרונות,מנסה לחבר אותם לכדי פאזל ממשי שיתן לי את היכולת להבין מה הכי נכון,לא עבורי או עבורך,אלא עבורה.
אני לא יודעת עד כמה את מעודכנת,אבל יצא לי לשוחח איתה כמה פעמים בתקופה האחרונה,ניסיתי להבין ממנה מה קורה,מה היא מרגישה,ואני חושבת שהיא נבהלה מכמה אני קוראת אותה כספר פתוח.הבטחתי לה שנפגש אבל כשתתחזק,כי יהיה לי מאוד קשה לראות אותה במצב לא טוב,רציתי שהיא תאחז בזה כמנוף להחלים.הרי אז הייתי זאת שאכלה איתה את רוב הארוחות ביום וגרמה לה להתחיל להנות מאוכל,ואני יודעת שאני יכולה לעשות זאת גם היום.
אבל,אני חושבת שטעיתי.וכאן נעוצה הבעיה.אני יכולה לתת לה את מה שהיא צריכה,אבל אני אחטא עבורה.כי היא תעשה את זה בשבילי,בשבילך,בשביל סבתה שיקרה עד מאוד לליבה.אבל היא לא תעשה את זה עבורה,עבור עצמה,מתוך הבנה שהיא ראויה לחיות חיים מלאים ומאושרים,ולא כתלות ליחסם של אנשים סביבה.כל החיים היא עשתה את מה שמצפים ממנה,מפחד לאכזב,מדאגה,והיא לא השאירה בתוך המרווח הזה את המקום עבורה,להיות,לעקוב באמת אחר צו ליבה,ממקום נקי וחף מדאגה לסביבה.ואני חושבת שהיום הגיע הזמן שהיא תלמד לעמוד בזכות עצמה.יש בה את הכוחות לכך,אני משוכנעת בזה.
השבוע היא אמרה לי שאני הבן אדם הכי חזק שהיא מכירה.אמרתי לה שאני לא חזקה,שגם אני נשברת לא מעט ,אבל שהחוכמה היא לדעת עם כל הקושי לא לוותר,לקום ולעשות.המקום שאני הגעתי אליו לא הגיע אליי במקרה, עבדתי מאוד קשה כדי להגיע לשם,וגם היא יכולה.היא חייבת.
ו' יקרה,כתבתי את מה שכתבתי לגביי טיפול וטיפול תרופתי,לא סתם.צדקת,אני אכן מכירה אותה אולי לא הרבה שנים,אבל מהבטן.אני מכירה את כל החלומות שלה,את הכאבים,את הרגשות שהיא ישנה וקמה איתם בבוקר,אני קוראת אותה מתוך הקרבה שיש בינינו.ואת יודעת מה דעתי על הכימיה,שוחחנו על זה בשיחה האחרונה שלנו..אבל אני גם יודעת דברים שקצת חסרים לך בפאזל,כדי לקבל תמונה בהירה יותר,ולכן כתבתי את מה שכתבתי.
הכאב הוא רב.זועק.קורע.וזה קשה עד כי נראה שאין יותר תקווה כדי לעזור לה.אבל כאן מגיע האבל הגדול-אסור לנו לוותר! כי ברגע שאנחנו נוותר זה רק ימחיש לה עוד יותר את מה שהיא מרגישה כרגע בעצמה.שהכול אבוד, שחור.את יודעת,השלב הכי שחור בלילה,הוא דקה לפני שהשמש זורחת.
אני יכולה להוסיף ולכתוב עוד הרבה.אבל לא נראה לי שזה יהיה נכון לכתוב את הכול מעל דפי הפורום.אני יותר מאשמח לדבר איתך(יש לך עדיין את הנייד שלי נכון??) ו\או להפגש כדי לחשוב הלאה מה עושים.אבל בשום פנים ואופן אנחנו לא מרשות לעצמנו לראות תסריט שלילי,נכון??
ואגב,מזל טוב!
שלך,
קרן אור.

מה שלומך ואיך את מרגישה?
האם את בבית וחזרת לעבודה או שאת עדיין באישפוז?
אשמח לשמוע קצת יותר על מצבך.


אני בסדר.. עושה צעדים בענק נגד המחלה הזו :) קצת חששתי לכתוב על זה כאן בשבועות האחרונים.. חששתי שאם אכתוב על כך שאני מתגברת כ"כ יפה אז אח"כ תהיה נסיגה..

אני מבינה שאני אצטרך להפנים לאט לאט שנסיגות תמיד יהיו. וגם הצלחות. כאילו שאני פוחדת להגיד שיש התקדמות כבר.. כי בכל פעם שאני מדברת על זה משהו קורה ו"לוקח" אותי אחורה בחזרה.
אני מרגישה את השיפור הזה ומקווה שהוא גם ימשיך ושיהיו לי את הכוחות להמשיך ולהתגבר עד אשר אוכל להגיד סוף סוף שהחלמתי.

ואם כבר החלמה הזכרתי, איך ידעת בוודאות שהחלמת מהמחלה הזו? אני חושבת ששאלתי אותך את זה פעם ומצטערת אם אני מחזירה אליך שוב את השאלה הזו אני לא זוכרת מה הייתה התשובה. ומאוד אשמח לשמוע ממך ומהחוויה שלך מתי ואיך הרגשת שזהו, שהמחלה הזו מאחורייך וקיבלת את עצמך בחזרה.


שירן

קודם כל אני רוצה לברך אותך על כל תעצומות הנפש שלך להילחם.אני בטוחה שהיום את מרגישה מחוזקת יותר מאי פעם,ומרגישים את זה בכול שורה שאת כותבת.
יקרה,תני לעצמך את המקום להיות.לפעמים בכאב,בעצב,אך גם ברגעים שמחים כמו עכשיו!
וגם אם חלילה מחר תהיה מעידה(לא אוהבת את ההגדרה "נפילה") ,אז מה??דעי לקבלה בהבנה כחלק בלתי נפרד ממה שמכונה "חיים".זה טיבעי ומובן אצל כולם,ולא רק אצלנו עם הפרעת האכילה.החיים הם מסלול של ups and down ההגדרה ואופן ההתיחסות שלנו אליהם היא מה שתקבע בסוף את המשך הדרך,דרכנו.
את אף פעם לא תחזרי יותר אחורה לנקודת ההתחלה.את שונה היום,אל תפחדי מזה.בשנתיים האחרונות התבגרת,רכשת לעצמך תובנות שלא היו לך,ועם התובנות הללו את לומדת לנצח!

כתבתי באריכות על ההחלמה שלי מה"א(ראי דפים קודם),אבל אם אצטרך לסכם את זה בכמה משפטים אוכל להגיד לך שידעתי שהחלמתי כשקמתי בבבוקר ועיקר מאמציי היו לתכנון לעצמי את מה שאני רוצה היום להשיג ולעשות,ולא בהתאם למה שיראה מחוג המשקל.השגתי את החופש שלי לבחור בחזרה מתוך מה שנכון עבורי,ולא מתוך פחד.וכן,היו זמנים וישנם עוד כאלה גם היום שאני מוצאת את עצמי בשנאה עצמית,שאני מרגישה את קולות המחלה קוראים לי ובשמי.אבל היום אני יודעת לאתר אותם ולהתמודד.החיים יזמנו לנו אין סוף מכשולים,הדרך שמצאנו בזמנו(ויש כאלו שפונים לאלכוהול,עישון,סמים..) היא להפסיק לאכול,לצמצם את הקיום שלנו.אבל היום אנו כבר יודעות שהרעבה לא משרתת יותר כלום.שאם לא נטיב להתמודד הבעיות לא יעלמו.ואני יודעת שאת לא אוהבת לשמוע את זה,אבל יש זמנים שמרגישים במלחמה תמידית,לצד הזמנים שמרגישים חופש מוחלט להרפות,לחיות,להתייחס לעצמנו בחמלה.להזכיר לעצמנו שאסור לנו לתת לגוף שלנו לדבר בשמנו,עבורנו.שהדרך הכי טובה לפתור דברים היא פשוט לקבל אותם ולצמוח מזה.
כל רובד בחיים שלנו כולל השקעה-אם זה בעבודה,בזוגיות,אסור לנו לשקוע ולקבל דברים כמובן מאליו.אנחנו צריכות ליצור לעצמנו את המציאות שאנו רוצות עבורנו,זה הכוח הגדול ביותר.
גיהנום עבורי הוא לא אש ותמרות עשן,אלא ששוללים ממך את היכולת לבחור,היכולת הבסיסית שכל אדם נולד איתה.ובמובן הזה,הפרעות אכילה הינן גיהנום.

ולגביי-אני מנסה בכול כוחי לאפשר לעצמי מקום,להיות,לבטא,להרגיש,לחיות.אני כרגע בבית,אבל רוב השבוע אני בבי"ח באשפוז יום.קשה מאוד.אני מתמודדת עם כ"כ הרבה דברים,גם במציאות הנוכחית הקשה וגם עם דברים מהעבר שנשארו עדיין פתוחים,ולפעמים אני נותרת בלי כוחות.היכולת החשובה ביותר שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא לאפשר לעצמי להיתמך.הידיעה שאני חשובה עבור הרבה אנשים,נותנת לי את הכוח להיאחז,גם כשלפעמים נדמה שלא נשאר עוד במה.
לתפוס מקום,להבין שהוא מגיע לי.שאני ראויה.
ולהזכיר לעצמי כל יום למה.ולהתמודד.

יקרה,מקווה שהמגמה הנוכחית נמשכת...
אני אהיה כאן עבורך בכל מקרה ובכל מצב.
אל תפחדי לתפוס מקום.הוא שלך,והוא מוצא לך כאן מתוך אהבה ורצון.
שלך,
קרן אור.

לקרוא את הדברים שלך- זה כ"כ מחזק!! את בן אדם מדהים! לא יצא לי עוד להיתקל בדמות כמוך, באמת שאת משהו מיוחד!

החוזק שלך, התובנות איתן את מתנהלת ביום יום, הידע שלך, החוכמה שלך- כל אלה הופכים אותך למשהו מיוחד ואני מקווה שאת רואה זאת בעצמך :)

אני מצטערת מאוד לשמוע על כמה שקשה לך. אני מבינה שאת רוב זמנך את "מבלה" בבית החולים ושאלתי היא האם לא אמור להיות שיפור עם כל טיפול? עם כל הקרנה, או ניתוח שאת עוברת או עברת?
האם אין מגמת שיפור או הטבה במצב?
אני אשמח לשמוע ממך קצת יותר וכמובן מאחלת לך שתבריאי מזה כמה שיותר מהר כי זה מגיע לך יותר מכולם!!!


לגביי, את צודקת מאוד בדברים שאמרת לי..אני מבינה את הכל..ומסכימה איתך..אך תחושת המלחמה הזו שאני חשה לא מרפה ממני.. אולי כי אני באמת עדיין במלחמה.. עם עצמי, על עצמי, למען דברים כ"כ בסיסיים שעבור אנשים רגילים נתפשים כמובן מאליו..וזה נורא מתסכל אותי.

השבוע הרגשתי מאוד רע עם עצמי..עד כדי בכי..התחושה הזו שמלווה אותי שאני שונה מאחרים במובן השלילי..אני רואה בנות בגילי או אפילו צעירות יותר ממני בעבודה שמספרות ומתארות לי את חיי החברה שלהן, את הבילויים את נושאי סדר היום שלהן.. ואני מרגישה כ"כ רחוקה מכל הדברים האלה.
אני מרגישה שונה מהן..שאני סוג של לוחמת בקרב. משועבדת למחלה ולא בן אדם חופשי. זה נכון שעכשיו אני עושה את הכל כדי לצאת לחופשי אך עדיין תחושת הניכור והלבד הזה שאני מרגישה בתוך כל זה- לא מרפה ממני.

אני מרגישה לבד. לא יודעת אם אמרתי פעם אבל מאז המחלה הזו ניתקתי הרבה קשרים עם חברות שהיו לי. "גזרתי" על עצמי בדידות ולאט לאט כשניסיתי לחזור לאותן חברות ילדות הבנתי שהן לא באמת הסוג שאני מחפשת. הן לא היו קשובות לי וגם כשסיפרתי להן שנפלתי למשבר אף אחת לא הבינה למה הכוונה ולא שאלה לשלומי. אז ניתקתי קשר ועוד קשר.. ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת לתת לאף אחד להתקרב אלי.

יש לי חברה או שניים שאני בקשר די רופף איתן אך זה לא נמשך מעבר לטלפון.. אני יכולה להניע את זה לכיוון הזה אבל אין לי כוחות..למרות שזה מאוד חורה לי ורק מגביר את תחושת השוני שאני מרגישה משאר בני גילי.
אני יודעת שלכל אחד יש את צרותיו שלו ובטוח שכל אחד מתבוסס באיזה משהו. אך לדעת שכל אחד עובר משהו אחר לא מנחם אותי.. אני יודעת שלי מאוד קשה לראות את השוני שלי בעבודה ובשאר התחומים. אני רואה את השוני הזה כחולי, כפגם , כמום שיש בי. וזה צורם לי.
אני רוצה להרגיש חופשיה. להפסיק לפחד ממה אני עלולה להרגיש כל הזמן. להפסיק לפחד ליפול שוב לתוך תהום הדיכאון ומצבי רוח כאלה ואחרים.

כתבת לי בהודעה הקודמת שאני לא אחזור עוד לנק' ההתחלה. משום מה אני מרגישה שבכל פעולה ובכל שינוי שאעשה בחיי לטוב או לרע אני אחזור לנק' ההתחלה. ולאו דווקא למצב הרעבה, לא על זה אני מדברת אני גם לא רוצה לחזור לשם.
אלא לאותו מקום שמזיק לעצמו, שרוצה אותי בכאב, מדממת, ללא אוויר .


תודה שאת כאן.
שירן

הי שירן מתוקה.
מה שלומך?
איך עובר עלייך הימים???
איך את מבלה את הקיץ? האם את מצליחה לבלות בכלל? אני ממש דואגת לך וחושבת עלייך. מאד הזדהתי עם מה שכתבת ותדעי לך שאני פשוט גאה בך ואין כמוך את גיבורה עולמית.
איך בטיפול? הכדורים עוזרים משו???
אוהבת אותך
נטע

כתבת דברים שאני אישית מאוד יכולה להזדהות איתם.אני חושבת שכולנו בצורה כזאת או אחרת ניתקנו בתקופת המחלה את הקשרים החברתיים שלנו,כי המחלה היתה כל עולמנו וכדי "להגן" על עצמה מפני אפשרות שמישהו ימחיש לה כמה אנו אהובות,ועד כמה אנשים רוצים להיות איתנו אם רק נאפשר..הרי המחלה שלנו ניזונה המתחושות השליליות האלה שרק מגבירים את קיומה.אבל היום אני חושבת עוד משהו לגביי זה.אני חושבת שמלכתחילה הקשרים שהיו לנו לא ממש נועדו להיות.את בעצמך מספרת על זה שאת יכולה לחזור לקשרים הקודמים,אבל שהם לא ממש נכונים לך היום.אל תשכחי שאז היינו כנועות,פחדנו להתפס כשונות ולא הבענו את דעתנו,כל הזהות שלנו צומצמה ע"מ להשביע את רצון הסביבה,אותו רצון למצוא חן.והיום אנחנו מי שאנחנו באמת.זה חלק מתהליך ההבראה,לא לפחד להיות,להיות מסוגלת לשמוע דעות אחרות ולא להתייחס אליהם כביקורת אלינו אלא להבין שאנו אחרות,ובתוך זה למצוא את היכולת להשתלב.אז אולי את מרגישה במלחמה,אבל את עושה את כל הדברים האלו.
אני מאמינה בכך שאם קשר ניתק,כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות.קשר וקרבה משמעותיים לא נעלמים פתאום,ולא משנה עד כמה צד אחד מנסה להרחיק\להתרחק.למי שאיכפת מאיתנו באמת הוא יתעקש להיות תמיד עבורנו,ובעיקר ברגעים הקשים(בקלים זה הרי לא חוכמה).
אני רוצה להגיד לך שאני באופי לא מהטיפוסים שאוהבים להיות כל היום בחברה,אני יותר טיפוס של חברה אחת\שתיים ועשהחברות היא משמעותית,אני לא חושבת שצריך יותר מזה.וגם אני בשנתיים האחרונות עם כל הקושי שלי בהתמודדות עם הגידול די סגרתי את עצמי וניתקתי קשרים.ואני מקבלת את זה.אני יודעת שלא פשוט לאנשים להתמודד עם מישהי חולה,ברמה של לראות את הכאב והמוות מול העיניים כל הזמן,אבל אני רוצה לספר לך שבמקביל פתחתי את עצמי וגיליתי אנשים מדהימים שהם שם בשבילי,ברגעים הקשים שאני לא יכולה להיות שם בשביל עצמי.הם מתעקשים עליי,נלחמים איתי,ואני לא רוצה וצריכה יותר מזה.
מה שאני מנסה להגיד לך הוא שאל תייסרי את עצמך על מה שהיה ועבר.אבל במקביל תני צ'אנס לאחרים היום שרוצים בקרבה שלך,להתקרב אלייך,להיות איתך,ואני בטוחה שפתאום תופתעי לגלות כמה קשרים חדשים יתחילו להתהוות.

ולגביי-קודם כל,תודה על הדאגה וההתעניינות.אני לא מרגישה כחזקה בכלל כרגע,אבל אני יודעת שאני מצטיירת ככזאת.אולי אחרי שהמלחמה תסתיים אוכל להביט אחורה בסיפוק ולהרגיש כוח,אבל זה קשה בשלב במערכה בו אני נמצאת.ולשאלתך,הניתוחים הסירו את הגידולים,לעיתים ניתן להסיר רק חלק מהגידול בגלל שהפרוצדורה מסובכת ומורכבת יותר,ולכן נהוג בכל סוג של סרטן לשלב אחרי הניתוח כימו+הקרנות כדי למנוע השנות ו\או להקטין גידול שנשאר.מינון ההקרנות והכימו הוא בהתאם לדרגת האלימות של הגידול ומשתנה מאדם לאדם.אני גם אצטרך ללמוד לחיות עם 4\3 קיבה וזה קשה כי זה גורם לי להקאות,בחילות,יש הרבה דברים שאני לא יכולה יותר לאכול,ואם אגיד לך שאני מרגישה היום בזמן הארוחות בשדה קרב(ממן אחר,כמובן) לא אחטא

לא אחטא להגדרה.אבל זה צפוי להסתדר,ואני מקבלת הזנה ורידית כדי להתחזק ולעלות במשקל.ולא,זה ממש לא קל.אבל הכרחי וזה מה שאני מזכירה לעצמי ברגעים הקשים.

אנחנו לא יודעות מה יהיה בעתיד,אבל המאבק והרצון תלויים בנו.
קרן אור.

תודה על התגובה זה תמיד מעודד אותי לקרוא את התגובות שלך.

אתמול יצא לי לחשוב עליך ברגע שהיה לי מאוד קשה , ידעתי שאת תמיד תדעי לומר לי את המילים הנכונות שיידעו לעזור לי וזה ניחם אותי.

אני רוצה להגיד לך שאני חושבת בדיוק כמוך בנושא החברות. לא יכולתי לתאר או להסביר זאת טוב יותר ממך.
את צודקת. אותם קשרים שניתקו לא היו קשרים טובים, וטוב שהסתיימו. לא הייתה אכפתיות כנה מצד הצד השני. הרגשתי זאת הרבה פעמים אבל המשכתי בקשר הזה מהפחד להיות לבד או שליתר דיוק רציתי לראות אולי יש אפשרות לתת עוד צ'אנס.
ואז כבר הגיע שלב ששמתי לב שחוסר ההתעניינות הזה נמשך וכבר לא יכולתי להמשיך. בייחוד לאחר שסיפרתי בכנות וחשפתי את ליבי בפני אותן חברות וזה הדבר שהכי איכזב אותי.

אתמול בעקבות שיחה עם העו"ס שלי שדירבנה אותי לנסות לחדש אולי את הקשר עם אותה חברה מהעבר, שלחתי לה הודעה <לחברה הזו> ולא קיבלתי מענה. אז הבנתי באמת שאולי זה לא אמור להיות וטוב שכך.
תחושת הלבד הזו שאני מרגישה מאוד מקשה ומעיקה עלי עד כדי חוסר תיאבון אפילו שהיה לי בשבוע האחרון. ממש כך.
אבל אין ברירה אני אנסה כן לתת צ'אנס לאלה שכן רוצים בקרבתי כמו שאמרת. ואני מקווה למצוא כאלה.

דבר נוסף, הדיאטנית שלי אמרה לי אתמול שאולי יש אפשרות שאשקול לחזור לתרופות. <כרגע אני כן נוטלת תרופות אבל משהו על בסיס צמחי, רמוטיב אם שמעת, שלא עוזר לי כ"כ > כי אני באמת כל הזמן מתנודדת ממצב של "בסדר" למצב של הידרדרות נפשית וקשה לי מאוד להרים את עצמי מהמקום החשוך הזה. אני רוצה להרגיש סוג של יציבות סוף סוף ואני לא מצליחה לעשות זאת לבד. את חושבת שזה יהיה רעיון טוב?


לגבייך,
אמרת שאת מבינה את אותן חברות שלא הצליחו לשמור איתך על קשר כי קשה להיות בקשר עם אדם חולה- אני לא מקבלת את זה. אני יודעת שאם חברה שלי הייתה במצב כמוך לא הייתי משאירה אותה לבד אפילו אם זה קשה לי הייתי מנסה לשמור איתה על קשר כמה שיותר ומראה לה עד כמה היא חשובה לי ושאני דואגת לה. כשיש חברות אמיתית צריך לדעת גם להיות שם אחד בשביל השני., וכנראה שאותן "חברות" לא התאימו לך כנראה אך את רואה שכבר מצאת לך אנשים שכן אכפת להם ממך ואוהבים אותך. ויש הרבה כאלה!!

אני רוצה שתדעי ושאפילו תפנימי זאת קרן אור שאת חזקה יותר ממה שנדמה לך!! חבל שאת לא מצליחה לראות את כל הכוח העצום שלך, את הגדולה שלך, עד כמה שאת מדהימה!! בעיניי ובעיני כל הבנות כאן. מבחינתי את מושא הערצה שכל אחד צריך ללמוד ממך.
אני יודעת שלא פשוט להרגיש חזקה במצבים כאלה . גם אני לא מרגישה אדם חזק כשאני כל הזמן במלחמה עם עצמי. להיפך, אני יודעת להרגיש רק את החולשה הזו.
אבל אני לפחות רוצה שתקחי מכאן את המילים שלי ותפנימי שבעיניי ובעיני עוד הרבה אנשים <זה אין לי ספק>- את בן אדם מדהים, חזק וייחודי!!
ועל זה את לא יכולה לערער , לא מרשה לך! :)

אוהבת אותך,
שירן

שמחה שאת נעזרת בי במחשבותייך,בימים קשים.
לגביי עניין החברות-זה לא שהתכוונתי שאני מבינה אותם ברמה שהייתי מבינה חברת נפש שהיתה מתנהגת כך,אלא הבנתי ולא נפגעתי,כי מלכתחילה החברות איתן כנראה לא היתה משמעותית או חזקה,ומתוך זה גם לא הצטערתי.אני יכולה להגיד לך שלאורך השנים הכרתי המון אנשים,שהקשר איתם היה נכון עבור כל אחד מאיתנו לתקופה מסוימת,ואז בשינוי עבודה,מגורים או סטטוס ,הקשר דעך.השינוי הוא שלמדתי לקבל את זה.ויודעת מה??לא צריך יותר מחברה אחת-שתיים אמיתיות שיהיו שם ובמובן הזה,אני מרגישה שבורכתי.לקח לי שנים ללמוד להפתח מחדש אחרי שאיבדתי חברת נפש שליוותה אותי לאורך השנים..אבל פתחתי את עצמי לאנשים אחרים ומצאתי חברה מדהימה לא פחות(וזה הזמן להודות לך,ש'),שאני יודעת שתמיד נמצאת שם עבורי.
וגיליתי גם אנשים מקצועיים שנכונים לעזור(וזה הזמן להודות להרבה מהצוות הטיפולי שלי בהדסה אבל ובעיקר לך,ת'),מבלי שהתבקשו אפילו.למדתי לקבל באהבה את הידיים שמושטות לכיווני,אם כי למי שמכיר אותי ברור שזה לא פשוט כלל עבורי לבקש עזרה ו\או לקבלה.
מה שאני מנסה לומר לך,שדברים קורים בסדר ובאופן שהם צריכים לקרות.אנחנו רק יכולות בתוך זה לאפשר לעצמנו לקבל.לדעת שאנו ראויות לכך.
לגביי תרופות-דיסקסנו את הדיון הזה לא מעט.בשורה התחתונה את צריכה לעשות את מה שהכי נכון עבורך.בהערת אגב אומר לך שחשוב שהשיקולים שלך יהיו אמיתיים,ולא מתוך פחד או מקולות המחלה.כי יש לי הרגשה שאת רוצה וזה מה שעוצר אותך.
הרווחה הנפשית שלך היא הבסיס להכול,גם להחלמה,ולכן לטעמי היא גם החשובה מכל.כי כשתרגישי יותר טוב עם עצמך,יהיה לך יותר קל להגיב לגירויים חיצוניים ממקום אחר,רגוע וסלחני יותר.(ואגב,מה אומרת המטפלת שלך על הרעיון הזה??)

ותודה על המילים המדהימות שכתבת לי.אכן העלית חיוך על שפתיי(וגם הסמקתי קלות,מזל שאי אפשר לראות דרך המחשב :-)

מאחלת לנו ימים קלים,שיקלו עלינו לקבל ומתוך כך לאהוב מעט את עצמנו.
שלך,
קרן אור.

כי את באמת כזו- קרן האור שלי. :)

רוצה לספר לך שאתמול בעבודה היה לי מאוד קשה. אני לאט לאט מבינה שחיה בתוכי מפלצת רעבה ששום דבר מעולם לא יצליח להשביע אותה.
אותה מפלצת היא מפלצת העצב, השליליות- שלא משנה איזה אירוע יקרה בחיי היא אף פעם לא תהיה "שבעה" ורק תראה לי את הצד השלילי של החיים.
אני מנסה בכל הכוח להתגבר על המחשבות והמועקה הרובצת הזאת. לצערי אני מתביישת אפילו לומר שאני לא מצליחה. משהו בתוכי לא נותן לי לנשום. אני מרגישה חנוקה שאין לי אוויר שאין לי חמצן.
שכל דבר שאני נוגעת בו מקבל צבע שחור ואפל. שכל דבר שאני עושה משחיר, שאני לא מצליחה לעצור את מעגל התסכול הנוראי הזה שמסתובב סביבי ומסחרר אותי עד אובדן חושים.

אני מתכוונת לחזור לטיפול התרופתי. אין ברירה אחרת שכרגע אני יכולה לחשוב עליה. דברים נעשים קשים מדי מיום ליום.
לשאלתך, המטפלת שלי אמרה לי שאם לא יהיה שיפור היא תקבע לי פגישה עם פסיכיאטר וזה מה שאני מתכננת לעשות.
מקווה שזו תהיה תקוותי האחרונה.



אוהב

"גם אם קשה הדרך,וגם אם רבים כשלו מאחור,יחד נמשיך ללכת,בדרך אל האור"
יקרה,קשה לך עכשיו,אבל גם זה עובר.האחזי בזכרונות של הימים הטובים שהיו לך לא מזמן ותזכרי דווקא עכשיו שיש לך למה.ואני אהיה כאן כדי להזכיר לך את זה!
מחזקת את ידייך לגביי התחלת הטיפול התרופתי.נשמע שהחלטת,ואני איתך,יקירה בהחלטותייך.

המשיכי לעדכן,ואני מבטיחה להיות כאן ולהקשיב,תמיד.
שבת שלום,
קרן אור.

קודם כל ברכות על העשייה.אני חושבת שחלק מהחיפוש אחר עזרה הוא הצעד החשוב ביותר,וגם אם לא הסתדר לך בתל השומר(איני יודעת מדוע,אם כי אולי טוב שכך,כי במילא את מוגבלת בזמן ויש שם רשימת המתנה...),זה לא אומר לא לנסות ללכת למקום אחר.איני מכירה ספציפית את המרפאה באסף הרופא,אבל אני חושבת שגם אין לך זמן כרגע לברור את האופציות.הכי חשוב שתתחילי טיפול,כזה שיתן לך מענה של כאן ועכשיו,לפני שאת טסה,ובמקביל לחפש כבר עכשיו דרך מנועי חיפוש אופציה להמשך טיפול גם באוסטרליה(??סליחה אם זכרוני מטעה אותי),כי ברור שטיפול בה"א לוקח זמן וחשוב כבר להתארגן כדי שגם בארץ זרה יהיה מקום "שיחזיק" אותך.
את לא צריכה להלחם,את צריכה להתחיל טיפול.ויש הרבה מקומות שיקבלו אותך.
אל תתייאשי,
קרן אור.

אני קוראת את הדברים שלך וממש מזדהה. את מזכירה לי את עצמי בתחילת תהליך ההחלמה. אני אומנם לא סבלתי מכאבי בטן חזקים אך אני זוכרת מקרים רבים בהם הרגשתי כאילו הבטן שלי עומדת "להתפוצץ" עד כדי כאב לפעמים.

את יודעת מה לימדו אותי בטיפול? שאני צריכה להיות יותר סלחנית כלפי עצמי.
שאני נמצאת כרגע בתהליך שיקום וזהו תהליך ארוך ואיטי שיהיו בו הרבה נפילות וטעויות שאעשה.. אך עם זאת יהיו גם הצלחות וגבורות על המחלה הזו.

ואני מקווה שגם את תצליחי להפנים זאת עם הזמן.. לא לכעוס על עצמך אם לא הצלחת. זה טבעי לגמרי שתחושי עדיין את הפחד והאימה מהאוכל..זה לא יחלוף כ"כ מהר לצערנו. וגם אצלי זה לא חולף מהר אבל בסוף נגיע לזה.
בצעדים קטנים אך בטוחים. טעויות ואכזבות זה חלק מהתהליך הזה, מבטיחה לך שגם יהיו רגעים שבהם תוכלי להיות גאה בעצמך ולראות איזו התקדמות עצומה עשית!

עכשיו זה מספיק שאת אוכלת ומשתדלת להחזיר לגוף שלך את כל המאגרים שחסרים.
ועל זה את צריכה לטפוח לעצמך על השכם! ולהיות גאה בעצמך שלמרות הכאבים את מנסה ולא מוותרת. תראי את זה ככה.

מה גם שהצלחת להעיף את כל הבגדים של המחלה וזה הישג עצום! אני בטוחה שלא היה לך קל עם זה והנה- הצלחת!

שולחת לך המון כוחות,
שירן

כתבת דברים יפים וכ"כ נכונים.
מחזקת את ידייך!

אשמח לשמוע מה קורה איתך,
קרן אור.

אני מקווה שעכשיו את כבר מרגישה טוב יותר..
הגיוני שתכאב לך הבטן,הרי נטלת אנטיביוטיקה,והיא מחלישה וגורמת לקשיי עיכול.אבל אני מניחה שכבר סיימת איתה היום ושלאט לאט תחזרי לתפריט הרגיל שלך.
המחלות האלו "שנופלות" עלייך אחת אחרי השניה רק ממחישות לך כמה גופך חלש,ועד כמה חשוב בייחוד עכשיו כן לדאוג ולהזין אותו.
שמחה לשמוע שקיבלת החלטה בריאה עבור עצמך והעפת את הבגדים הקטנים מידי.אני בטוחה שלא היה לך קל,אבל זה כן הכרחי כדי להתנתק מהתבנית האנורקטית.

אני בסדר גם,תודה.מתחילה להתאושש.

יום מקסים,
קרן אור.

הי כליל, ברוכה הבאה. נשמע שעברת הרבה על בשרך ואת מלומדת מהאנוריקסיה...ואני גאה בך שאת כרגע הגעת למצב בו את מאמינה בטיפול, כל הכבוד!!!
אני לא מכירהאת רעננה, סורי:-(
אבל אני אשמח אם תגלי לי איך אפשר לשרוד 15 שנה ללא טיפול???
העולם לא חרב? איך הוא מתנהל ומתקיים? אני מנסה לראות את עצמי בעוד כ15 שנה ללא טיפול אני חושבת שלא היה יוצא ממני כלום מלבד שלד ועצמות.... אז איך זה שאת שורדת ככה 15 שנה ללא טיפול?
אשמח לשמוע ממך
אוהבת
נטע

ראשית אני רוצה לברך אותך על ההחלטה האמיצה שקיבלת.אכן 15 שנים חולות הן גיהנום נוראי,ואני שמחה שאת מבינה היום כמה הפסדת למחלה,ומתוך זה את מוצאת בתוכך את הרצון והנכונות לשנות,כי את עדיין צעירה וכל העתיד עוד לפנייך,ואפשר שתחיי אותו אחרת.
לגביי מרפאת הנוטרים-לא טופלתי שם באופן אישי,אבל מכירה את הצוות הטיפולי(הדיאטנית שם היתה הדיאטנית שלי) ומכירה בנות שהיו שם בטיפול,והן בהחלט נעזרו בו.קיימים גם סיפורים אחרים,שברור לך שתלויים גם במשתנים אחרים.אז לטעמי זה לא ממש חשוב איך זה היה לאחרות,כי את אחרת והחוויה שלך יכולה להיות אחרת בהתאם למה שתבחרי להביא איתך.
הדבר הכי חשוב הוא לפנות לטיפול.לא לבזבז זמן.למנף את הרצון שלך בשינוי,וללכת איתו קדימה.ברגע שהתחלת בדרך,לא לתת לשום דבר לייאש אותך,להבין שלא קיימת אפשרות להסתכל לאחור..להמשיך ולהמשיך ולגייס את כל מי שאת רק יכולה לעזור לך בכך.
את ראויה לכך,וזה הזמן הכי נכון עבורך.אל תפספסי אותו.אל תוותרי על עצמך.

קרן אור.

הי דניאלי,
אני כ"כ מצטערת לשמוע מה שעבר עלייך....
כל כך קוייתי שלא תגיעי למצב הזה,הלא נעים הזה:-(. איך את מרגישה כרגע יקרה? מה כואב לך?את עכשיו בבית כבר? עכשיו את מרגישה שאת שלמה ללכת לקראת טיפול? בבית חולים הביאו לך טיפול נפשי חוץ מטיפול רפואי? את יודעת שיש מקומות בתי חולים שאין מחלקה סגורה ואז שמים מאבטח צמוד וזה מזה קשה, מקווה שלא היה לך את הטראומה הזאת. חשבתי עלייך המון איך את יכולה לא לפחד מטיפול, הרי זה יכול כל-כך לעזור לך. אולי יש מצב שתפגשי עם מטפל או מטפלת בבית שלך במקום בקליניקה ואו אפילו ידידה שלי שהכרתי מהאשפוז, נוהגת לההפגש עם המטפל בקניון או איזה פארק. את חושבת שזה יגרום לך פחות לפחד עם תצאו לאיזה קניון???
אני היום היתי בבדיקה של א.א.ג לבדוק שהדלקת משתפרת...ואכן, היא משתפרת. קיבלתי מכתב למיון למקרה שיהיה לי חום ומקווה מאד שלא יהיה שום חום. ככיף לשמוע ממך ומכה לשמוע שאת מרגישה טוב שהכל בסדר ושאת מסתדרת בטיפול.
האם יש לך אח או אחות שהם גדולים ממך? אולי תבקשי עזרה מהם.
אוהבת אותך מחזיקה לך אצבעות ומחכה לשמוע ממך יקרה!
אוהבת
נטע

צר לי לשמוע על חוויה לא נעימה שעברת(רוצה לספר יותר??) ,אבל אולי זה מה שהיית צריכה לעבור כדי להגיע להבנה שאת חייבת טיפול,עכשיו יותר מאי פעם.(ראי כמה זה היה חיובי והאיץ את השינוי אצל נטע).אני שמחה שאת מגייסת את הכוחות כדי להחלים,אבל חשוב גם לאפשר לעצמך להעזר באחרים,כדי שברגעים הקשים בתהליך הזה יסייעו בידייך לא לוותר ולהמשיך להילחם.זה חשוב גם שאת מנסה לאכול מעט יותר.יחד עם זה,את צריכה להכנס למסגרת טיפולית,שתאפשר את האכילה.

איתך תמיד,
מחזיקה לך אצבעות,
קרן אור.

מה שלומכן? איך עוברים עלכין החופש? לא הייתי כאן כ"כ בזמן האחרון אבל בכל זאת אשמח לשמוע מכולן מה קורה! דודה שלי שאחרעית על המכביה הגיעה לפני כמה זמן והביאה איתה גם משפחה אז היו כמה ימים שהיינו עסוקים איתם וגם היינו בטקס פתיחה של המכביה שהיה כיף, היה די נחמד לראות אותם- השבוע הם מטילים קצת אז אנחנו לא נראה אותם עד ש בוע הבא ואני אישית אראה אותם לפחות עוד פעם אחת אני מקווה פשוט הגיוס שלי ביום חמישי אז יש לי עוד כמה ימים בבית ואז התחלה חדשה שאני מקווה לנצל אותה ולהנות ממנה עד כמה שאפשר.
אשמח לשמוע קצת על מה שקרוה עם כולן.. אני אשתדל כמיטב יכולתי להכנס מדי פעם ולראות מה קורה, אני פשוט לא בטוחה עד כמה יהיה לי גישה למחשב אבל בכל זאת אני די בטוחה שאצליח להכנס מדי פעם בפעם...
תקווה

הי תקווה יקרה!
מה איתך מתוקה?
כייף לשמוע ממך סוף כל סוף.
שמחה לשמוע שאת בסדר ושאת עושה חיים.
איך ההתארגנות וההתרגשות לקראת הגיוס? פווווול בהלחה וגיוס קל נעים ומוווצלח.
נשמח לשמוע ממך
אוהבת נטע

מה שלומך???יקרה.אויש אני מצטרת לשמטע שגם את סובלת מהגרון:-(
כייף לשמוע ממך.מה שלומך באמת באמת אני דואגת. לא שמעתי על וירוס שמסתובב. מה זה אנגינה?אני מבלה במיטה. כל בוקר כשאני מתעוררת אני מגלה אורח בבית.לפני שהורי יוצאים לעבודה הם קוראים קוראים לסבתא או לדוד או לאחי שיעשו לי "ביביסיטר".. הם מפחדים להשאיר אותי לבד בבית כשלא מרגישה טוב. אני שובכת במיטה חצי מהיום כי עדיין הגרון. כואב וקשה לבלוע .התחילו עם אנטיביוטיקה מוקסיפן בגלל שלא עזר אז קיבלתי אוגמנטין ומזל החום ירד ומקווה שהמצב ישתפר מהר . יום שני הרופא אמר שהגוף עמיד כ"כ טוב לתרופות ולאנטיביוטיקות ומערכת החיסון כל כך חשלה ואם לא יעבור אצטרך לקבל את האנטיביוטיקה דרך הוריד תוך כדי אשפוז של 5 ימים לפחות באף אוזן גרון אני כל כך מוותרת על זה .בינתיים נאבקת ומקפידה מאד על אנטיביוטיקה אחרי אוכל ובזמן.ומה חדש אצלך יקרה? יש לך אנטיביוטיקה?
אוהבת
נטע

אני בסדר,תודה.מזלי שהתחלתי עם האנטיביוטיקה בזמן,ולכן אני מתאוששת מזה יחסית מהר.
(ואגב,אנגינה היא כינוי לדלקת שקדים מוגלתית).
אני מקווה שגם את מתאוששת,ושלא תצטרכי להגיע חלילה לאשפוז בבי"ח.זה מראה לך רק כמה הגוף שלך חלש,וכמה חשוב לחזק ולהזין אותו בייחוד כעת,ובכלל.
אני יכולה להבין את ההורים שלך.הם דואגים לך ובצדק.ראי כמה כולם אוהבים אותך,אני מקווה שהידיעה הזאת מחלחלת לתוכך ועוזרת לך להתמודד בימים פחות פשוטים..

בכל אופן איחולי בריאות,
סופשבוע בריא ונעים,
קרן אור.

מתוקה שלי תודה על העידוד והתמיכה!!תודה צודה!!לגבי שאלתך איך עם האוכל..אממ..קצת קשה לענות...אלו ימים שאו אני ב"משטר דיאטה"או לא מפסיקה לבלוס..:(..חבל לי כבר ככה על עצמי..אני רוצה לאכול נורמלי ולהרגיש נורמלי..ושתדעי לך שאני בכלל לא מפחדת מאוכל..באמת שלא..רק עדיין מפחדת מההתנהגות שלי עם האוכל והמחשבות שלי כשאני אוכלת יותר או פחות..אני חייבת טיפול ולא אוכל לברוח מיזה..אני ממש בהתלבטות קשה..ופחד קטנטן..ואת יקרה איאך את??איך הולך עם ההתמודדות שלך עם האכול עצמך או בכלל??מצפה לשמוע - אוהבת ומעריכה! שלך דניאלל.

אם דרכך עד כה הוכחה כשגויה(וראייה לכך היא המעבר בין ימי צום לבין בולמוסים..זאת לא דיאטה כי דיאטה הינה אורך חיים בריא),לא הגיע הזמן להבין שאולי הכיוון הוא לא נכון???אולי הגיעה העת לשנות מדיניות אם היא הוכחה עד כה כלא יעילה??
כולנו לא מפחדות מאוכל...הפחד האמיתי הוא מעצמנו.הדמות במראה שאנו רואות אלו כל הרגשות שאנו נמנעות מהם,הם הדמות הגדולה שאנו רואות במראה,וכל עוד שלא יטופלו ימשיכו לרדוף אותנו...
טיפול! טיפול! טיפול!
קרן אור.

מה שלומך יקרה?אני מאד מבינה אותך חמודה שלי ואני בטוחה שנמאס לך לשמוע על טיפול וטיפול וטיפול ...אבל אנחנו אוהבות אותך וזה לטובתך. אף אחד לא רוצה להזיק לך חוץ מהא'...האם את מוכרת לביטוח לאומי? אם כן, אז תפני לעו"ס שם ואולי היא תוכל לעזור לך. או אם יש סניף של משרד העבודה בשכונה שלך תפני לשם ותבקשי עזרה .אלו רק רעיונות ואופציות אחרונות. קודם כל תלכי לרופא משפחה או ילדים שלך ותגידי לו שאת מחפשת מרפאה להפרעות אכילה הוא בטוח יעזור לך או גם תפתחי ספר טלפונים או תחפשי באינטרנט מרכז לטיפול בהפרעות אכילה ותתקששרי ותראי מי הכי קרוב אלייך ותתחלי. אני מבטיחה לך שזה רק יעזור לך!!! אל תפחדי המטפלת לא תבלע אותך
מאד חשוב הכימיה עם המטפלת ואם את רואה שממש ממש ממש ממש ממש קשה לך להתרגל ליה וכו אז את יכולה לעבור למישהו אחר לא עושים לך "השבעה" ואת לא נשבעת כלום זה רק לקדם אותך ולעזור לך!!!מבינה מאמי?האם לדוגמא אכלת היום? אני מפחדת שתפני לטיפול מתוך מצב כפייתי. לא מומלץ לך , חבל עלייך תצילי את עצמך קודם שלא תגיעי למצב אנוש.את יודעת כשהמצב מתדרדר והוא כל -כך כל-כך קשה אז כבר הצוות כבר לא רוצים לקבל.(כנראה הם לא נותנים סיכוי) צריך הרבה מוטיבציה והתמדה ועיקביות בטיפול אחרת לא שווה כלום. אנחנו פה בשבילך ואל תפחדי מטיפול מחזיקים לך אצבעות ושומרים עלייך. עדכני מתוקה.
אוהבת נטע