פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

לא נעלמתי...אני פשוט בתקופה ממש ממש קשה עם עצמי...היתעייפתי מעצמי כבר....:(
ואת מתוקה שלי??את בבית כבר??או שמה נותר לך עוד לסיים את האישפוז??ואיך את בסך הכול?איך מתקדם איתך??מחכה לשמוע מימך...אוהבת דניאללללל.

הדברים שכתבת לי עשו לי כ"כ טוב על הלב..
היה לי יום קצת קשה וכשחזרתי הבייתה וקראתי את ההודעה שלך זה העלה לי חיוך גדול על הפנים..
תודה יקרה שהצלחת לגרום לי לראות גם את הכוס המלאה בסיטואציה שקרתה לי אתמול..
כי אני לא הצלחתי..

חשבתי שאני כבר בשלב שאני יכולה ומסוגלת לפרגן לעצמי, שאני בשלב שהמחלה כבר לא שולטת בי כ"כ.. שאני מסוגלת לסיים את המעדן הזה עד סופו ולהתגבר מבלי דבר שישלוט בי.
אבל אתמול ראיתי כמה זה לא כך וזה איכזב אותי שהחיים שלי כאלה.. נשלטים בידי מחלה.. שאני לא בן אדם חופשי..שהחירות שלי נגזלה ממני.. ככה אני מרגישה.

אני לוקחת את המילים שלך לתשומת ליבי ואנסה להסתכל על המצב בצורה אחרת. מקווה שלפעם הבאה תהיה לי היחשפות טובה יותר.

יקרה, אני כ"כ כ"כ שמחה לשמוע על השחרור שלך מבית החולים. אני מאחלת לך שיהיה לך תהליך החלמה כמה שיותר קל. אין לי ספק שיהיו עליות ויהיו גם ירידות אבל זה תהליך ששווה לעבור אותו..מאחלת לך שתמצאי את עצמך, את נטע האמיתית בתוך כל התהליך הזה והכי חשוב- שתחלימי.

אוהבת אותך ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם,
שירן

הי,
היה לי קצת קשה להבין מה כתבת. את אוכלת הרבה ואחכ את מתחטת? יש לך מושג מה גורם לך לאכול הרבה? את רעבה? אוכל טעים או מה???או שזו סתם אכילה כפיתית? ואכילה כפייתית זה לא סתם.
היית פעם אנוריקסית? את מרעיבה את עצמך? אולי את לא אוכלת מספיק ואז כשאת עם המשפחה

את מאבדת את השליטה כאילו וטוחנת וטוחנת..
ואולי את רוצה להראות כבריאה ואוכלת חופשי?
לי קרה שרציתי לרהראות לכולם שאני בריאה ואני אוכלת הכל ופתאום השתלט עלי איזה זבוב שאמר לי כולם מסתכלים לך בצלחת, תראי להם שאת רגילה, בריאה אוכלת הכל ואפילו יותר מידי...

(זה משהו שקרה לי) ואני יודעת להגיד שזה היה מהלחץ שכולם אמרו לי- את אנדרטה, את דחליל...את ניצולת שואה...תאכלי משהו. כולם אמרו לי שידחפו לי אוכל לצלחת כי אני לא אוכלת כלום ואני הכחשתי את זה. רציתי להראות להם שאני "כן" אוכלת הכל...ואז במצבים כאלו פשוט היתי אוכלת ואוכלת ומראה לכולם שאני כן אוכלת...ואת מבינה שזה היה רק בשביל הצגה? ואולי תנסי למצוא את הנקודה שגורמת לך להתנהג ככה.
נשמח לשמוע ממך,

זה דיי מסובך אצלי איך אני יתחיל?... זה התחיל באנורקסיה בגיל 14 אחרי בערך חצי שנה היו לי בולמוסים פה ושם והייתי עושה מלא כושר אחרך בגלל החרטה.. בגיל 15 היתה לי חברה אצלי והיא אמרה לי שאפשר להקיא ולא להשמין אז התחלתי עם זה וסוג של התמכרתי לתחושה הזאת ועם הזמן הגעתי למסקנה שזה סוג של שיטה לרוקן אותי ואת המחשבות ואת כל הגועל שבפנים רגשות שאני לא בסדר לא מספיק יפה לא מספיק ''מגניבה'' הרגשתי סוג של אוטסידריט בחברה שאין לי חברים ושהם סתם אינטרסנטים בגלל זה ההורים שלי גם עברו לירודשלים כשהייתי בת 16 אבל זה לא ממש חשוב אז כן כבר הייתי עמוק בפנים והיו לנו סרטים בבית ממש ההורים שלי לא ידעו מה לעשות הייתי אצל פסיכולוג דיאטנית ומה לא אבל בשבילי כל זה היה סתם המשכתי עם זה לא יכולתי להפסיק כל כך שנאתי את עצמי הגעתי ל8 הקאות ביום ובלילה הייתי יוצאת לבלות ממש הייתי מתוסבכת בגיל 16-17 היו לנו יםם מריבות ההורים שלי לא ידעו מה לעשות הם נעלו אותי בחדר חסמו אותי בכח כשרציתי ללכת לשרותים הגעתי למצב שאני בורחת למחסן ומקיאה בדלי.. וואי זה זכרונות שלא נגעתי בהם ים זמן ותכלס גם עכשיו לא כזה נעים לדבר עליהם.. סתם טרואומות מההפרעת אכילה הדפוקה הזאת אני ממש שונאת אותה הייתי מקיאה מסתכלת במראה ואומרת לעצמי את כזו סטן... ההורים שלי לא ידעו מה לעשות הם שלחו אותי למכון גמילה הם אמרו שהם מטפלים בהפרעות אכילה זה נראה לי הטרואמה הכי גדולה שהייתי לי זה כמו צבא והם בכלל לא מטפלים בזה הקאתי שם יותר וירדתי שם יותר והיה לי דיכאון מהמקום ולא לדבר על הרנשים.. משם הלכתי לאשפוז במצב לא טוב הייתי על מוניטור שבועיים... וזה סוג של מעגל יצאתי משם הייתי בסדר כמה חודשים ושוב זה חזר ושוב ההורים שלי שלחו אותי למכון גמילה אחר שאמר שהם מטפלים גם בזה למה הלכתי בכלל? הם אמרו שאני לא יחיה בבית ואז באותו זמן נורא פחדתי לגור לבד.. וואי יש מלא לספר אבל זה מזה ארוך עברתי לגור באילת בתל אביב בצפון כל פעם לפתוח דף חדש.. עברתי משבר בקיץ שעבר והגעתי לירושלים ההורים שלי לא רוצים אותי בבית בגלל ה''בעיות'' היה לי דיי קשה אבל התגברתי ותודה לאל עכשיו בסדר לי ואני עצמאית וגרה לבד אבל עדין נורא נורא קשה עם כל התחושות והרגשות אני לא יודעת להתמודד עם אהבה כאב.. וכל מיני.. אז מה שקורה עכשיו זה שאני מקיאה בערך פעם ביום לפעמים פעם ביומים שלוש שזה דיי טוב יחסית למה שהיה מה שאמרתי זה שבאירועים משפחתיים אני מוצאת את עצמי מרגישה חרא ואני אוכלת מלא ומקיאה אז כדאי לי פשוט לא ללכת? ניסיתי לומר לעצמי לא לאכול או רק קצת אבל המשמעת העצמית משום מה נעלמת לא יודעת כאילו לראות את כולם כל המשפחה ממש גורם לי לאי נעימות.. אתמול היה חתונה ואכלתי והקאתי ופתאום התחלתי לבכות ממש ואני לא בוכה הרבה פשוט כל מיני דברים שהצתברו והחתונה ממש חיזקה את זה אז כדאי לי פשוט לא ללכת לאירועים?

כ"כ כאב לי לקרוא את הסיפור שלך.. זה כ"כ עצוב ובו זמנית ליבי יוצא אליך ממש..
אני מבינה את הגיהנום בו את נשרפת יקרה.. גם אני סובלת כבר הרבה זמן מהפרעת אכילה.. אומנם איני מקיאה אך האנורקסיה מחזיקה אותי עדיין בשבי בהרבה מהמובנים.

אני חושבת שאסור לך להתייאש..אסור לך להרים ידיים ולומר: "שום טיפול כבר לא יעזור לי".. זה לא ככה..אני בטוחה שקיים טיפול אחר בשבילך שכן יכול לעזור לך..
תראי את קרן אור המדהימה- שהתגברה על המחלה הזו לאחר 11 שנים!! אם היא הצליחה, גם לך יש תקווה להחלים..
כל הכבוד לך שאת עצמאית כרגע ומנסה להסתדר בכוחות עצמך.. זה מראה לי כמה שאת חזקה..
אגב, בת כמה את עכשיו ומה את עושה ביום יום? <לומדת/עובדת>

אם הטיפול עצמו יקר לך כרגע יש גם מרכזים לבריאות הנפש <אני גם מטופלת באחד כזה אגב> שמטפלים בהפרעות אכילה..זה בחינם ולא יעלה לך דבר.
את לא יכולה להישאר עם ההפרעה הזו לבדך.

אשמח לשמוע ממך ואנחנו כאן בשבילך. תרגישי חופשי לשתף.

שירן

אני לא בטוחה שזה הסיבה אני לא יודעת סיבה ברורה כי אני לא כ"כ זוכרת מה עבר עלי עוד באותה תקופה...מבינה? הגוף שלי מאד בילבל אנשים. אנשים באמת חשבו שאני קטנטנה, כי אני לא גבוה בכלל אני קרובה להיות נמוכה מאשר גבוהה.
ואיך אתן יקרות?
ואצלך שירן, הבנתי הכל התחיל משרות לאומי. חשבתי על זה הרבה. תודה ששיתפת אותי בכך יקרה.

.
חשבתי ללמוד לפסיכומטרי שנה הבאה, מה דעתכם?
רעיון?
קרן אור,
שירה תקווה דניאל שירן וכולן תודה רבה רבה שוב על כל מילה שלכן שלכן שבשבילי היא שווה זהב!!!
אוהבת אותכן
נטע

מה שלומך? איך את מתקדמת? הרעיון שהצעת של ללמוד לפסיכומטרי דווקא נשמע לי רעיון ממש מגניב , עם עדיין יש לך חששות כלשהם לגבי השירות אז את יכולה עם רעיון זה כביכול לקחת לעצמך עוד שנה של חופש אבל בו זמנית גם לנצל את הזמן הזה למשהו מועיל שגם ככה באיזשהו שלב היית צריכה לעשות אותו ודווקא אומרים שלעשות פסיכומטרי הכי סמוך ללימודים של התיכון זה דבר טוב כי את עדין בראש של לימודים- אז עם את חושבת שיש לך עכשיו את הכוח להמשיך וללמוד אני חושבת שלעשות פסיכומטרי זה דווקא רעיון ממש טוב..
איך חוצמזה?
תקוווה

הדברים שכתבת הזכירו לי ממש את עצמי כשרק התחלתי בתהליך ההחלמה..נורא הזדהיתי עם הדברים שכתבת!

גם אני בהתחלה הרגשתי שאני רוצה לעשות עם עצמי משהו, רציתי מאוד להתחיל פסיכומטרי..וממש התעקשתי על להתחיל כבר..
אבל הדיאטנית שלי והמטפלים הנוספים שהיו לי בהמשך המליצו לי שלא, משום שמצבי עדיין מאוד עדין ורגיש ואני יכולה בקלות ליפול למקום לא טוב.. הרי פסיכומטרי זאת מסגרת מלחיצה שדורשת הרבה אנרגיות שלדעתי, האנרגיות האלה שלך צריכות להיות מופנות אך ורק להחלמה שלך!!

חבל שתכניסי את עצמך סתם למסגרת מלחיצה ותילחצי בעצמך..את חייבת לשמר את ההתקדמות שהשגת עד כה..
אני אומרת לך מה שלי אמרו בכל אופן.. לי בזמנו זאת לא הייתה אפשרות.. המליצו לי להחלים קודם.
ואת האמת שגם היום אני לא מרגישה מוכנה לזה עדיין.. גם היום אחרי שעשברה כבר שנה לצערי- אני לא מרגישה בשלה ללימודים.. אני מרגישה על חוט דק ושאני כל רגע עלולה ליפול..

חישבי על זה שוב.. את לא חייבת למהר לשום מקום רק בגלל שבני גילך כבר ממהרים..זיכרי שהם יהיו עכשיו בצבא ואף אחד לא באמת מתחיל ללמוד עכשיו..מה גם שלכל אחד יש את הקצב האישי שלו ואל לך להשוות את עצמך לאחרים.


שירן

היום הגדול מגיע ומתקרב :-) :-) :-)
קמתי מוקדם אני רוצה להרגיש בחוץ ולהתחיל לארוז...יוצאת סופשבוע
בימים האחרום השתתפתי בפעילויות של הפסיכותרפיה והדרמה זה היה אחד התנאים שאני אשתחרר, רוצים לבדוק אותי איך אני פעילה זה "המראה" של הבנ"א, כך אמרו לי...שאיך שאני מגיבה ומתנהגת זה מראה על האישיות וכו וכו...מה דעתכן על זה?כלומר על כל הפסיכודרמה וכ"ו? פעם ניסתם להשתתף בפעילות כזו???בבית חולים יש כל הזמן את הפעילויות אבל לא אהבתי להשתתף בהם.

אז -זהו, "הצלחתי בינתיים להתקדם קצת ,לאט לאט " אני מבטיחה לכן שזה בזכותכן ובזכות כל-אחת ואחת מכן שנתתן לי אוזן קשבת יד ביד והרבה עידוד ותמיכה...
?

ואוו,עשית זאת! כל הכבוד.אומנם אנחנו קצת עזרנו לך בדרך,אבל עיקר העבודה היתה שלך,יש לך קרדיט מלא על ההחלמה שלך ומגיע לך!
אף פעם לא עברתי טיפול בפסיכודרמה,אבל יכולה להבין עד כמה זה חיוני ויכול לעזור,כי תוך כדי משחק יש לנו מקום לשקף את עצמנו ולהרגיש.
יקרה,אני מניחה שאת תהיי במעקב קבוע בבי"ח נכון??אשמח אם תשתפי אותי מה הולך להיות מבחינת הטיפול בהמשך,מהיום.
יאללה,לכי לארוז! מאושרת בשבילך,יקירה.
קרן אור.

ואגב,גם לי היתה אתמול בעיה במשלוח הודעות,אבל בסוף זה הסתדר.שלחתי במקטעים קצרים ואז זה עבר..

מקסימה שלי!אולי באמת התמיכה כאן נתנה לך לא מעט כוחות..אך את מתקדמת ומתקדת עוד ועוד צעד רק בזכות הכוחות העצומים שקיימים בך!את לא מבינה כמה אני גאה בך ומאושרת על כול התקדמות אצלך!מחכה כבר בשבילך שתחזרי הביתה..תנוחי ותירגעי כי מגיע לך כל כך!
מחכה לשמוע מימך..אוהבת כל כך - דניאל (:

אז השבוע את סוף סוף משתחררת אם הבנתי נכון?!

אני כ"כ שמחה לשמוע על כך.. מאחלת לך החלמה הכי קלה עד כמה שאפשר,
שתתחילי להכיר את נטע האמיתית לאט לאט, שתצאי אל העולם בכוחות מחודשים שיש לך אותם!!
אין לי ספק בכך.

זה תהליך לא קל אבל כ"כ שווה לעבור.. זה את בטח יודעת..

גאה בך!

שירן

מה שלומך? אני מבינה שהיום הגדול שכ"כ יחלת לו הגיע! אני ממש גאה בך,באמת!בזכות כל הכוחות שידענו שיש בך את הצלחת להלחם ולמצוא את דרכך אל מה שנראה בשבבילנו כחיים האמיתיים, תזכרי תמיד שכוחות אלו תמיד תמונים בך ואולם כולנו מרגישות שזה לא תמיד שם- בימים הקשים תזכרי איך הרגשת פעם ממש בהתחלה ואיך את מרגישה כיום עם ההתקדמות המדהימה שחלה בך למרות ,ודווקא עם כל הקושי שיש בעניין..אני ממש שמחה בשבילך ומחקה לשמוע ממך יותר כל זמן שתרגישי צורך..

קרן אור היקרה: מה שלומך? איך את מרגישה? מה עם כל הטיפולים? רציתי לשתף אותך במשהו שקרה לי היום- יצאתי עם חברה שלי למסעדה, היה לה איזה שובר שאחותה נתנה לה על שתי ארוחות במחיר אחד והיא החליתה להזמין אותי.. שהגענו לשם שמתי לב שזה הבית קפה שהיתי בו כמה פעמים עם ההורים שלי אחרי שאבחנו אותי בהתחלה ואחרי הטיפולים הראשונים שלי, נזכרתי איך אז רק הסתקלתי על האוכל והלב שלי נפל וכל מה שרציתי לעשות הוא לקבור לעצמי חור ובחיים לא לצאת ממנו והיום היתי שמחה לראות בעצמי שעם הקושי אכלתי את הארוחה וגם הודתי שהאוכל דווקא היה לי טעים ושנהנתי ממנו באיזשהו מקום.. בד"כ קשה לי להגיד איך אני מרגישה לגבי הטעמים של האוכל גם עם זה טעים וגם עם פחות והרגשתי פשוט שאני בדרך הנכונה למרות הכל..
קיבלתי היום גם מכתב על המסלול הסופי שלי בצהל- אני אעבוד עם נוער בסיכון במסלול שנקרא קהילה זה דווקא מה שרציתי אז אני מקווה להפיק מזה כמה שיותר..
תקווה

כל הכבוד! נשמע שהדברים מתחילים להסתדר לך,ומתוך כך את מוצאת את היכולת להרפות מעט,לפרגן לעצמך.וזה מובן ונכון.פתאום אנחנו מגלות שכשאנחנו מאפשרות לעצמנו לקבל מהחיים, לחיים יש מה להציע לנו,הרבה מעבר לשטח מצומצם וזניח.
אני מאחלת לך שמגמה זאת תמשך ואיתה היכולת שלך להרשות לעצמך לקבל.
ברכות על התפקיד בצה"ל,אני בטוחה ביכולתך לתת ,בייחוד לאוכלוסייה זאת.

שלך,
קרן אור.

שירני-שאלת איך המחלה התפרצה? ? ?
לא יודעת, אבל אמא שלי טוענת שזה התחיל מאז שעברתי ניתוח מאד קשה בעצם הגולגולת. מאז שהתעוררתי מהניתוח לא אכלתי תקופה כי כל מה שאכלתי הקאתי בגלל ההרדמה...תמיד היתי רזה ובתקופה של הניתוח פתאום ירדתי במשקל בצורה דרסטית...ואז היה לי קשה לחזור לאכול...הרגלתי את הגוף שלי למצב הזה, לא היה לי כבר תאבון והרגשתי שטוב לי ככה.
ככה אמא שלי טוענת...

נו,אז איך החופש??(ולא רק במובן הפיזי,אלא ובעיקר במובן הנפשי של החופש מאימת המחשבות הלא פשוטות,והיכולת להניח אותם בצד ולהתנגד לפתרון הקלוקל שהם מציעים...)

לא ידעתי שעברת ניתוח גולגולת,מתי זה היה??ולמה עברת ניתוח כזה??
את יודעת,אני מאוד מתחברת כיוון שאני ירדתי במשקל מאז הגידול בראש וההקאות שהוא גרם בעקבותיו,אבל חלק מההתמודדות הלא פשוטה היתה להאבק ברזון החולני שוב,ולעלות במשקל.אבל אני מאפשרת לעצמי את זה,ולא תמיד זה פשוט כ"כ,אבל אין ספק שזה הכי נכון.

שלך,
קרן אור.

כל הכבוד לך!
אני כ"כ שמחה וגאה בך!!!!


שירה

כל זמן שנבחר להיות,זמננו לא יעבור לעולם.אולי עבור אחרים,אולי הדמויות יתחלפו בדרך,אבל אנחנו תמיד נהיה נוכחים.

ומסכימה,זאת רק את...אבל זה מספיק.ויהיו כאלו שאם רק תתני להם לראות מבעד למסכות,תתני בהם אמון,ותסכימי להיות כפי שאת-לא נוצצת לא זוהרת לא פורצלן..יפסיקו להתייחס רק לאשליה.

הפחד מסרס וכמוהו גם התחושה כאילו מישהו מחפש,רודף,נרדף..הם האוייב הגדול ביותר שלנו.כי כפי שאמרת,בסופו של דבר ההצגה מסתיימת,האורות כבים ושום דבר נוצץ לא נשאר,בגלל שאנחנו לא נתנו לדברים אחרים לבוא לידי ביטוי,וע"כ מופיעה הריקנות,תחושת הפספוס,האכזבה,האובדן...

אבל החיים מלמדים,והשירים שנותרים מזכירים לנו תקופות שהסתיימו.אל לנו לפחד מזה,צריך לקרוא אותם ולהפנים,ללמוד מכל דבר,ולהבין באמת..מי אני??מה אני מחפשת??ממה אני בורחת??

קרן אור.

שירני-חשוב לי להאיר לתשומת לבך כי תהליך ההחלמה והתמודדות לא מסתיימים לעולם.ולכן אין טעם כל הזמן למתוח איזשהו קו דימיוני ולחשוב שהעבודה הקשה מסתיימת כשמגיעים אליו.כל החיים כנראה נצטרך להיות עם היד על הדופק.ההתמודדות עם ה"א ועם החיים בכלל לעולם לא מסתיימת מהסיבה שהחיים מטבעם תמיד יספקו לנו התמודדויות ,ואנחנו נצטרך לאסוף את כל התובנות שלמדנו ולהתמודד באמת.דרך הבריחה כבר לא קיימת עבורנו.יחד עם זאת,כמובן שלא כל הזמן זה יהיה כ"כ קשה.עם הזמן ההתנהלות הזאת תהפוך ליותר ויותר טיבעית עבורך,בדיוק כפי שהאנורקסיה היתה עד לא מזמן.הרי גם אז עשינו דברים בלי להבין שאנחנו בעצם פועלות על אוטומט לפי צווי המחלה,והיום שינינו את הכיוון לבריא יותר.תני לו את הזמן להתקבע ולהשתרש,אבל גם זה יגיע בסוף.ואולי את צריכה גם להבין שתמיד תהיה לנו רגישות למראה שלנו ולמשקל שלנו,בדיוק כמו כל מכור אחר שנגמל.ההחלמה מה"א עבורי היא לדעת לקבל גם את זה שלעולם לא נהיה עוד "נורמליות" בנושא של אוכל,אבל כל זמן שזה לא משפיע על ההתנהגות שלנו ומשתלט על כל עולמנו,אין טעם להלחם בזה אלא רק להוסיף ולהבין את זה,ולהתמודד עם הרגשות שזה יוצר אצלנו.

מאחלת לכולנו שיגיעו ימים בהם ההתמודדות תהיה קלה יותר,
אבל עד אז..אני איתכן תמיד.
קרן אור.

חחחח תודה שאת ממשיכה לדרוש בשלומי ולא התייאשת כמו כולם... אבל האמת היא שאני פשוט חורשת לבגרות בתולדות האומנות שיש לי ביום רביעי...

אני בסדר... האכילה השתפרה הוספתי את מנת הביניים שהורדתי... חזרתי גם לעשות פעילות גופנית עכשיו שהכוויה נרפאה סופסוף... אבל הקול של המחלה ממשיך לצעוק לי בראש...
זה כבר כמה זמן שהגעתי לתובנה שרק אם אני באמת רוצה להחלים, אז אני אחלים... וכרגע, עד כמה שאני מתביישת להודות בכך, אני לא רוצה לצאת מה"א. היא מקום טוב, בטוח, מגן עליי. כל עוד אני לא מתדרדרת במשקל לרמה מסכנת בריאות, אני לא רואה סיבה לנסות אפילו להילחם בקולות המחלה.
טוב, אולי זה רק מוכיח את הכישלון שאני. לא מתמודדת, לא מנסה. כישלון.

מה שלומך? אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב!
שולחת לך המון חיזוקים!

שירה

זה ממש לא מוכיח שאת כשלון,אלא שאת מפחדת.ואני יכולה להבין את זה מאוד.לפעמים כשאנו לא יודעות להתמודד עם המציאות,עצמנו,אנשים סביבנו יש לנו נטייה לברוח למקום המוכר כ"כ,שם לא צריך באמת להתמודד,רק לוותר,שם הפחד האמיתי מוסתר.אבל כפי שאמרתי זאת רק בריחה,ובמוקדם או במאוחר את תגלי שלא רק שהרגשות והכאבים שדיכאת דורשים הכרה (זאת הסיבה שהפרעת האכילה מחמירה עוד יותר עם הזמן,כי האשליה מתנפצת ואז צריך להוסיף עוד התנהגות "מפצה" אחרת,משהו גרנדיוזי כדי לנסות ולא להרגיש) אלא שאת נשארת עם בעיה אפילו גדולה יותר.ובקטעים האלו אין מצב ביניים.
מה הפרעת האכילה שלך משרתת??ראי כמה היא לוקחת ממך,משתלטת על עולמך,גורמת לך להאמין שאפשר לחיות כך לנצח,שהבעיה היא רק באוכל ואם תשתלטי על הצרכים שלך,הכול יהיה בסדר.אבל סופו של כל שקר להתגלות ותאמיני לי שאז זה בא בפתאומיות וסותר לפנים בכאב נוראי.
אל תפחדי להתמודד עם האמת,מצאי לך רשת בטחון והגנה אמיתיים שיתמכו בך וירימו אותך ולא כאלו שיותירו אותך למטה בסוף.
ונכון,הדבר הראשוני הוא לקבל החלטה.להחליט לוותר על ההפרעה.את צעירה מאוד,שירה,כל החיים עוד לפנייך.תאמיני לי שעד היום אני מכה על חטא וחושבת כמה פיספסתי,את כל הילדות את כל הנעורים,ובשביל מה לעזאזל??הייתי עבד של הפחדים שלי,הרגתי את עצמי לאט לאט כי חשבתי שמגיע לי,מגיע לי שיכאב לי בכל שנייה שאני נושמת.אבל יודעת מה גיליתי??שזה אכזרי מידי,וזה לא מגיע לאף אחד.ואז קיבלתי החלטה-פשוט לחיות.ותאמיני לי שזה הרבה יותר קל ומקורי מלרעוב.
שום מקרה לא אבוד בחיים,ואני אזכיר לך את זה כל הזמן,כפי שגם לי מזכירים את זה עד היום.
יקרה,אני שמחה שכתבת על עצמך קצת שאיפשרת לעצמך את המקום הזה של הסרת המסכות לרגע,ואין בדבריי תוכחה או שיפוט,הם באים אך ורק ממקום אמיתי ,כנה שדואג לך,ומבין.אין לך מושג עד כמה.היאחזי בידיי ותני לעצמך להיות נוכחת בחיים.אל תפחדי מהמשמעות של זה...

מאחלת לך בהצלחה במבחן מחר!(אם כי ברור לי שתצליחי..)
קרן אור.

הדברים שלך עוררו אותי באיזה מובן..אם כי גם די העציבו אותי..

מה שאת בעצם אומרת זה שלעולם לא אוכל להרגיש שגברתי על הפרעת האכילה? היא תמיד תהיה שם, גם בסמוי?
איך הבנת בעצם בעצמך כשהחלמת? נראה לי שכשהרגע הזה יגיע לעולם לא אוכל באמת לדעת שהוא שם..תמיד יהיו עוד ועוד דברים של המחלה שצריך לתקן ולשנות.. =/
זה כ"כ מאכזב..חשבתי שיש איזשהו קו סיום בו אוכל להגיד בביטחון: "החלמתי"..
ואולי אני טועה בהתרשמות שלי, אבל ככה הבנתי מהדברים שלך. תקני אותי אם אני טועה.

יספיק לי להגיע לשלב בו אוכל לא ישתלט לי על החיים יותר וירתיע אותי כ"כ..יספיק לי לחזור לחיים שלווים עם האוכל.. אולי זה אף פעם לא יקרה אני באמת כבר לא יודעת מה לחשוב.. :(
אני יודעת שאבדה בי התמימות והטוהר שהיו בהתחלה..עוד לפני שסבלתי מהפרעת אכילה.. התמימות והטוהר הזה לעולם לא ישובו להיות..ואני יודעת ומקבלת את זה.. אבל עבורי יספיק להעלים את הפחד הזה מפני אוכל, הפחד מפני אובדן שליטה, האפשרות להיות גמישה עם עצמי סוף סוף, לפרגן לעצמי..יספיקו לי ההישגים האלה..אך זה נראה כ"כ רחוק...

קרן אור, האם כשהחלמת הפחד מפני אוכל חלף לך?
הפחד מפני מאכלים חדשים, התנסויות חדשות? הרגשת חופשייה באיזשהו מובן? לא נשלטת, לא מוחזקת בשבי?

מתי באמת הרגשת שאת מאחורי המחלה הזאת ושהיא לא כובלת אותך יותר?


אשמח לשמוע קצת יותר מניסיונך.


שירן.

צר לי אם לא הסברתי את עצמי כמו שצריך.לא התכוונתי שלא ניתן להחלים אף פעם מה"א.רק ציינתי שבניגוד לאנשים "רגילים" אנחנו תמיד נצטרך לעמוד על המשמר כדי לוודא שאם ובמידה שיגיע איזשהו משבר נדע לצלוח אותו על כל המשתמע ממנו,באמת,ולא נגרר בלי משים לה"א שוב(הרי זה המקום המוכר כ"כ ולפעמים בלי משים אנו עלולות להגיב באותו אופן של בריחה).
אבל,וזה הכי חשוב לציין,עם הזמן זה נהיה הרבה יותר קל.את תראי שגם את תתגמשי עם עצמך וצרכייך(כי תכירי בהם,ואת כבר עושה זאת,אגב) ,תפסיקי לייחס משמעות למשקל,למראה ולכמויות מדודות וקבועות של אוכל,כחלק מהשתחררות מהפחד מפני אובדן השליטה,כי תגלי שלא קורה כלום אם מתירים קצתאת הרסן.
ולגביי שאלותייך-ידעתי שהחלמתי מתי שאיפשרתי לעצמי לאכול דברים שבעבר לא היה סיכוי שארשה לעצמי,מבלי לחשב את הערך הקלורי שלהם או לחשוב איך להפתר "ולבזבז" אותם.החלמתי כשקמתי בבוקר והמראה והמשקל לא היו יותר הגורמים בגינם ביטלתי פגישות,יציאות,או שקבעו לי את המצב רוח שלי במשך היום.זאת החלמה לטעמי.לחיות ולא עם כבלים.לקבל החלטות ממקום בוגר ואמיתי ולא על סמך מראה חיצוני.
וזה לא שאין לי משברים לעיתים,או שאני לא חושבת שאני שמנה לפעמים,אבל אני שמה את הרגשות האלו בצד ומנסה להבין מה באמת מפריע לי,מאילו תחושות אני מנסה לברוח כשאני מביטה במראה.
והיום אני אוכלת ארוחות מסודרות,אבל אין כאן חוקיות.לפעמים אני אוכלת פחות,לפעמים יותר והרבה ג'אנק אבל בשורה התחתונה אני יציבה,אני גמישה עם עצמי,ואני יודעת שאני מאוזנת.אגלה לך שעד שלא ביקשו ממני לאחרונה לכתוב את התפריט היומי שלי(לשם עלייה במשקל בגלל המחלה שלי) לא ידעתי כמה קלוריות אני צורכת ביום ולא ממש הזיז לי,להיפך.אני חיה עם זה בסדר.אני לא מודדת את האוכל שלי כבר מזמן בכוסות,אני מרשה לעצמי לעיתים לקחת צלחת נוספת כי טעים לי מבלי לחשוב על זה כ"כ הרבה,ולעיתים אני מלאה ואני משאירה בצלחת קצת אוכל.אני לא חושבת על זה כ"כ הרבה,אני מקשיבה לגוף שלי ולמה שהוא מנסה "לספר" לי ודואגת לספק את הצרכים שלו והוא בהתאם "גומל" לי באיזון.
זה יקרה,הגדרתי על החלמה.ואני מקווה שזה יותר ברור לך עכשיו.
קרן אור.

שירן יקרה..הרבה זמן שלא הייתי כאן,
אך קראתי כעת את התגובה שלך לקרן אור, ולא ייכלתי שלא להגיב.
שהרי אני הבראתי מהפרעת אכילה של שנים, וברצוני לענות לך על השאלה שלך..לפחות לנסות
לספר לך..
תראי, הפרעת האכילה זה משהו שיכול להשתרש בך עמוק ויכול לא להשתרש בך עמוק,
אל תשכחי שאת לא סבלת שנים רבות ממה שנקרא "הפרעות אכילה"..
כעת למרות שאת אוכלת נכון או לפחות משתדלת, את עדיין מסתכלת על האוכל ב"חצי עין",
עדיין בוחנת בצורה שאחרות לא עושות, עדיין מתלבטת, עדיין האוכל נוגע במקום אצלך שהוא כואב
ועמוק, מקום שלא אמור להיות מתאים לאכול אצל בנאדם שהרי אוכל צריך להיות חלק בלתי נפרד
מהחיים ומהקיום שלנו..
בעתיד, בזמן שאת תרגיעי שהחלמת, בנקודה המסויימת הזו...את תוכלי להסתכל על האוכל
ממקום אחר, יותר בריא..אך יכול להיות שהאוכל יעלה לא פעם זיכרונות מהתקופה, כי הרי
התקופה אכן הייתה מאופיינת באוכל (לא משנה אם היה קיים אוכל או שהיה חוסר), במה שהאוכל
עורר בך, במקומות הטראומתיים שהאוכל לקח אותך...אני יכולה לספר לך שלפעמים אני מסתכלת
על האוכל...ויש רגעים כאלו שאני פשוט מחייכת אליו, לא יכולה בדיוק להסביר לך...אבל אני מודה,
מודה לעצמי, מודה לכוח שהיה בי לתת לאכול מקום בחיי, לקבל אותו, מודה כ"כ על המקום שאני
נמצאת בו כעת, יודעת כמה הוא יכול להיות תלול, מאושרת וגאה להיות במקום שלי היום,
במקום שאוכל בצורה נכונה, במקום שנהנה מהאוכל, במקום הזה שלי כעת, שהרי כ"כ שונה
משנים ע"ג שנים ללא אוכל..הרעבה בכל המובנים.
אז הרי אפשר לומר שגם אצלי האוכל נמצא במקום אחר, במקום שונה משל אנשים "נורמליים"
שמעולם לא הייתה להם נגיעה עם הנושא של האוכל והפרעות האכילה, לא כך?
ולגביי המראה יקרה-
לפעמים אני מסתכלת במראה ויש לי פלאשבקים, זכרונות מהתקופה החולה שלי, שהרי הייתי נראית
מאוד מאוד שונה, פשוט מישהי אחרת, באמת שאישה אחרת, דמות אחרת, מפחדת לומר אבל אולי
אף נשמה אחרת..אך לא ממש מאמינה שהנשמה שלי השתנתה, מניחה שהיא פשוט החלימה
מהמקום הנוראי והחולה בו הייתי.
לפעמים יש בי רגישויות שאני יורדת במשקל או עולה במשקל...שאני יורדת אני חושבת יותר מדי,
חושבת האם זה בסדר שירדתי קילו ככה סתם, האם זה הגיע מתוך הרעבה או סתם ככה..
מנסה לבחון את עצמי, ואז נזכרת שיש ירידות כאלו במשקל בגלל כל מיני סיבות, וכן לפעמים
אני עולה, וכן גם זה עושה בי משהו קטן..מזכיר לי את העליה של אז, אבל אני מיד מזכירה לעצמי
שהעלייה שלי אז הייתה -עלייה- במובן המילה, לא עלייה ובטח שלא עליה של קילו בסה"כ,
אז אני מחייכת עם עצמי והכל בסדר...אני יודעת שאני בסה"כ במשקל מאוד יציב, לא יורדת ולא עולה,
אני בסדר גמור במשקלי ואין בי רצון אמיתי בתוך הלב לרדת ממנו, אני מקבלת את זה שזה המשקל
שלי וכנראה שזה מה שנכון לי, ולא סתם הוא נעצר אחרי הכל, אחרי העלייה ואחריי הירידה שלאחר
מכן במשקל הזה..

אז יקרה,
מקווה שהצלחתי להועיל במשהו, מקווה שתוכלי לקחת את דבריי ולא לפחד,
לא לפחד להבריא ולא לפחד ממה שתרגישי כאשר תבריאי..
אם אני זוכרת נכון, את במסע להחלמה, נכון?
תני לזמן לעשות את שלו ולראות את עצמך בתוך המקום הזה, תני לעצמך להכיר את עצמך
ואת יכולתייך הרבות בתוך המקום הבריא שלך...

לילה טוב שיהיה לך,
תקווה לבנה.

אני כ"כ מאוכזבת..
אני כותבת לכן כשהדמעות פשוט זולגות על לחיי, והמחלה בתוכי ..שמחה וצוהלת על כך שניצחה אותי פעם נוספת..

היא ניצחה אותי..היא מנצחת אותי.. פעם אחר פעם..היא מהלת בי..תמיד נראה לי שזה הסוף, שהזמנים הטובים כבר הגיעו והסתיימו הקשים..אך כמה שטעיתי..אני מופתעת כל פעם מחדש לגלות כמה המחלה הזאת עוד בי, אוחזת בידיי, שולטת על פעולותיי.. ואני כעבד נרצע שלה..

נמאס לי מהחיים האלה כ"כ..אני חושבת שהיה עדיף לי כבר למות..ולא , זה לא דברים הנאמרים סתם כך..אני באמת חושבת ככה..שאולי היה עדיף כך..מבלי המחלה היומיומית הזאת שמסתברת שלא עוזרת בכלל ולא מקדמת אותי אף פעם להחלמה!!
כל צעד שאני עושה לא מספיק דיו כדי לסלק את המחלה הזו מתוכי..

היום בעבודה חילקו לנו דוגמיות קטנות של מעדנים..והחטתי שאני אהיה כמו כולם ואני גם אנסה..כפי שגם הבטחתי לעצמי ..פתחתי את המעדן הזה לקחתי 3 ביסים ואז משהו השתלט עלי..משהו גבר על היכולת הבסיסית שלי לאכול..משהו בתוכי צרח לי: "את עוזבת את המעדן הזה עכשיו וזורקת לפח.. אסור לך לאכול את זה..!".. וכמו עבד שאני למחלה הזו- זרקתי בסתר..בלי שאף אחד יראה..

מאוחר יותר לא הפסקתי לבכות.. וגם עכשיו.. אני לאט לאט מבינה את גודל האסון שנחלתי..את גודל האסון הזה שנקרא אנורקסיה. נמאס לי כבר להילחם ועל כל צעד הכי קטן לומר: ניצחון.. זה לא ניצחון.. הניצחון עוד רחוק וספק אם בכלל יגיע..

הניצחון האמיתי יהיה כאשר אוכל לא יעורר בי יותר איום וחרדה כזו גדולה.. שאוכל לא ייתפש כמקור לשליטה על חיי..
מקודם כ"כ בכיתי לאחותי ואמרתי לה איך זה שהגעתי למצב כזה שאני מפחדת מדוגמית של מעדן?! איך זה שאוכל קיבל כזו משמעות עצומה על חיי? איך זה שיש בי רודן כזה בתוך הראש שמצווה עלי מה לעשות?

אני לא מזהה את שירן בתוך כל הטירוף הזה.. כואב לי כ"כ ואני רק רוצה שזה יחלוף כבר.. נמאס לי מהסבל..
הוא אינסופי..


שירן.

הי שירן נשמה שלי.
מה שלומך??? בכיתי כשקראתי את המכתב שלך...
הוא עורר בי רגשות מאד רגישות בנקודות משותפות שיש בנו...אני חייבת להגיד לך שהזדהיתי איתך בכל כל כל מילה. ואני ממש מבינה אותך ויכולתי ממש לראות אותך מבעד לשורות,יכלתי לראות איך את מתמודדת ומתגברת אני מרגישה כל כך קרובה אלייך ולמה שכתבת.
שירן,
אני גאה בך. שתדעי שאת ענקית מהחיים!!! אם חשבת לנסות את המעדן, אם העזת לנגוע בו והצלחת לפתוח אותו (לקרוע את הנייר, עם הכוחות האפסיים גם הגופניים וגם הנפשיים...) אם הצלחת להכניס כפית לתוך המעדן, ועוד למלאות אותה בתכולה, להכניס תכפית לפה ועוד כפית ועוד כפית אז אני גאה בך מאד!!!

3 כפיות זה כבר התקדמות, זה השג. לא???
פעם הבאה את תזרקי את המעדן אחרי 5 כפיות ואחכ בפעם הבאה 8 כפיות ופעם אחרי זה את תגמרי את המעדן עד הסוף ובפעם אחר-כך את אפילו תלקקי את האצבעות ואת מה שנשאר...
מאד נהנתי לקרוא את מה שתקווה לבנה כתבה, מתוך נקודה שהיא היתה בה ויצאה ממנה...
שירן מתוקה, אני ממש מבינה את התסכול שלך זה ממש קשה ומתסכל אבל תסתכלי על החצי כוס המלאה ותגידי לעצמך: הנה הצלחתי 3 כפיות לטעום, אולי אצליח גם 4?ותנסי להגיע לשאיפה הזו

כפיות לטעום, אולי אצליח גם 4?ותנסי להגיע לשאיפה הזו של 1 ועוד אחד ועוד 1...לדעתי הדרך הטובה היא ללכת לאט ועל בטוח .צעד אחר צעד ,לקפוץ כל יום פציעה שתיים ולא לצפות ולשאוף לקפןץ מיום אחד 200 פציעות כי זה כבר לא דרך בטוחה, ובד"כ הדרך המהירה הזו והלא מבוקרת גורמת ליפול ולהשבר מהר מידי...
מתוקה, אני איתך בלב.

זה מעצבן כל המקטעים האלו..אה?לא נורא.לגבי הפסיכומטרי אני צריכה לשבת עם המטפלת שלי...אשץף אותה ואעדכן.תודה על השיתוף...מאד עזר לי והעלה לי הרבה נקודות למחשבה. אני בדילמה מאד קשה עכשיו-ואני אשמח אם תיעצו לי עצה.
היום בסימן טוב אני עוזבת את הבית חולים, השתפרתי בהרבה, אין מה להגיד!!!השיפור דרסטי

אני מאד שמחה שסוס אני בחוץ אבל כואב לי על כל אלה שנשארים בפנים אני ממש מאחלת לכולם שירגישו טוב, מחר בערב יום שישי חברי לכיתה עושים מסיבה לכבוד שיצאתי מהבי"ח. כמובן שאני מאד שמחה ויחד עם זה מאד חוששת מהמסיבה בעיקר בגלל האוכל-כיבוד...ועוד משהו- במקרה 2 בנות במחלקה שמעו על המסיבה והן ממש רוצות לבוא ואני לא יודעת מה לעשות. האם להביא אותן? אני לא רוצה לתת להם הרגשה שאני יצאתי לחרות והן כלאות...מה אתם מציעות לא רוצה לעורר בהם קינאה.
אוהבת
נטע

אני רוצה לספר משו קשה שעבר עלי סוף שבוע.
בסוף שבוע הגיע חברי לבקר והיה ממש נחמד, כשיצאתי ללוות אותו התעכבתי הרבה ולא שמתי לב (באמת!) מותר לפעמים לא לשים לב...לא?
בקיצור לוויתי את חברי ( והשארתי את הפלאפון במחלקה בכוונה לא לקחתי אותו כי אם אני לוקחת אז מתקשרים כל שניה מהמחלקה וכו...)
בקיצור אחרי כמה שעות טובות חזרתי (שעתיים וחצי) חזרתי עם 5 חברים מהכיתה שלי שפגשתי בדרך הם הגיעו לבקר אותי וכשנכנסתי למחלקה היתה לי קבלת פנים חריפה מזעזעת ומפחידה ביותר!!! כל הצוות צווח עלילמה אחרתי ואיפה היתי וכו וכו וקשה לי אפילו להזכר בסיטואציה הזו ואיימו עלי שאקבל עונשים חמורים. ואל תשכחו שחברים שלי לצידי מסמיקים לא יודע מה לעשות עם עצמם. ואני? רציתי לפרוע את האדמה.
בקיצור היתי ממש בדיכאון בכיתי הרבה ולא הצלחתי לתאושש מזה, חברים שלי היו מסכנים הם מאד נבהלו.וכמה ימים לא פתחתי את המחשב ולא עניתי לפלאפונים היה לי מאד קשה ולמדתי לקח מאד גדול...היום יום שבת בבוקר התחלתי להרגע בזכות שני דברים יצאתי עם הורי למסעדה והיה מאד מאד כייף וכמובן שחזרתי חזרתי בזמן...חוץ מזה אמש סיפרתי למטפלת ולרופא שלמדתי לקח חזק מזה וכו..אז הם אמרו שאם למדתי לקח ואני גם מודה ומתנצלת וכו, זה סימן טוב:-) התקרית הזו עוררה אצלי פחד מאד גדול פחדתי מהעונש הנורא והלא ידוע, והנה....
הסוף טוב-ואני מאושרת.
הבוקר כשהורי הגיעו ישבו איתם לשיחה וסיפרו על ההתקדמות שלי וכו...ואחכ קראו לי ואמרו שאם הכל יהיה בסדר השבוע גם מבחינתי וגם מבחינת הבדיקות דם אז אני אוכל להשתחרר:-) ואז אחכ יצאנו לאכול...והיה כייף.
אז אני שמחה מאד ויש לי מוטיבציה גבוהה להחלים ולחזור הביתה בריאה ושלמה מלאת מרץ להתחיל חיים חדשים ומלאי עשייה עבודה ובעיקר התמודדות והתגברות על המחלה שריסקה אותי , והתלבשה עלי אני רוצה לקום מהבוץ ולהתחיל חיים חדשים חיים זורמים ורגועים להתפשט מהאנוריקסיה ובאמת להיות בן אדם חדש, להתחיל להיות נטע המקורית שהיתה עד לפני שהמחלה שהתפתחה בי...
אז אתן מבינות שאני ממש שמחה ומאושרת מלאת תקוות וציפיות וכמובן אני עובדת על עצמי לא לפתח ציפיות גבוהות בכדי לא ליפול שוב לתוך החור העמוק שקוראים לו-אנוריקסיה.
אני מאחלת לכולנו שבוע טוב עם הפתעות טובות לכולנו.
אוהבת
נטע

מקסימה שלי!!ראשית כל תמשיכי ליהיות חזקה וגם סיטואציה כזו לא הכי נעימה שהיתחרשה לך..אל תתני לפגוע ולעמוד בדרך אל ההחלמה!אני כל כך גאה בך באמת באמת!!וואי כמה שאת מתמודדת יפההה!(:מחמם לי את הלב לשמוע עליך כל פעם מחדש!=]מתי את חוזרת הביתה..את יודעת!?
אוהבת -דניאל.

כ"כ שמחתי לקרוא את מה שכתבת..
אני ממש גאה בך!! במלוא מובן המילה, פשוט גאה בדרך ההתמודדות שלך.. בכך שאת מצליחה לראות את הטוב גם כשמאוד קשה ורע לך..
אני רואה בך שינוי עצום..וזה מדהים בעיניי.. אני שומעת את הרצון שלך להחלים, להיות מי שאת רוצה באמת..
ולקחתי את המילים שלך עכשיו גם לתשומת ליבי.. אני עכשיו מרגישה קצת לא טוב עם עצמי <מרגישה אשמה אחרי שאכלתי > וקראתי את המילים שלך והתעודדתי..הצלחת לחזק גם אותי בדרך..
כי אני באמת מבינה שהתחושות האלה שאני ואת מרגישות הן תחושות שהמחלה מקבעת בתוכנו ואין לנו על מה לחוש אשמה בכלל..
אנחנו תמיד צריכות לזכור איך היינו פעם. משוחררות וחופשיות..הכי טהורות..לשם עלינו לשאוף..

כל כך שמחה לשמוע שיש לך הרבה תמיכה מסביב ושאולי יתנו לך להשתחרר בקרוב מאוד!! הלוואי!
כל הכבוד לך על הצעדים שאת עושה..
אגב, מותר לשאול מדוע התפתחה אצלך הפרעת אכילה? מה גרם לה לפרוץ אצלך?


את גיבורה אמיתית,
שירן

אני כ"כ שמחה לקרוא על ההתקדמות שלך!
כל הכבוד על האומץ שאת מגלה במלחמה היומיומית מול המחלה..!
אנ י מקווה שתשתחררי במהרה מבית החולים...

יום נעים :)
שירה

כ"כ כיף לי לקרוא כמה את ממשיכה להתחזק מיום ליום.את עוברת דרך קשה אך מדהימה.
דווקא עכשיו חשוב להתמקד יותר בפן הנפשי,כדי לסגור דברים שנשארו פתוחים.כדי שכשתצאי מהאשפוז תוכלי להמשיך בחייך,אבל ממקום אחר,מקום חזק ויציב יותר,שמבין שגם אם בדרך יהיו משברים או קשיים,הם ידרשו התמודדות אמיתית,ולא בריחה לפתרון(הגרוע) אליו התרגלו עד לא מזמן,להפרעת האכילה שלנו.חשוב להבין שהרבה דברים בחיים לא תלויים בנו,אבל מה שכן תלוי בנו או איך אנו מפרשים אותם.ואני חושבת שזה משהו שהיה חסר לנו בבסיס.

יקרה,אני מאוד שמחה בשבילך,ויותר מאשמח להמשיך להיות הכתף עליה תוכלי להמשיך להשען,כל אימת שתרצי בכך.

שלך,
קרן אור.

מה שלומך? איך עובר עליך היום? אני ממש שמחה לשמוע על כל הצעדים שאת לוקחת בדרך להחלמה. שמחתי גם לשמוע שאת משתחררת בקרוב ואת עוד תראי שהיה שווה כשתצליחי להמשיך ולהגיע לחיים החדשים-ישנים שבאמת מגיע לך לחיות אותם..
את ממש גאה בך! המונהמון!! את באמת רואה בך את השינוי שכה יחלת לו ואני רואה שאם המשך העבודה הקשה כפי שמגיע לך שכרך הוא החופש שבהחלמה אותו כ"כ רצית.
הייתי לפני כמה ימים במפגש הכנה לגיוס היה ממש שווה את כל היום שביליתי שם ובאוטובוסים הלוך חזור, היו שם חיילות ממש חמודות שהצליחו להרגיע אותנו ולהראות לנו שעם נקח הכל בצורה הנכונה ובפרופורציות הנכונות,כמו כל דבר אחר בחיים, נצא מתוך הגיוס עם חוויה נוספות להמשך החיים..
אני די מרגישה שאני פשוט יושבת ומחקה לגיוס שלי, בגלל שהוא כ"כ קרוב אין לי אפשרות לעשות יותר מדי דברים בזמן החופשי שיש לי- זה די מעצבן אבל לפחות אני יודעת שלנוח קצת אני בהחלט אספיק, אני כבר מתגייסת ב-23/7 מה שאולי יסביר קצת את העובדה שאני מרגישה שכל מה שאני עושה קשור איך שהוא לצבא למרות שעדיין לא הגעתי לשם..
בכל מקרה אני ממש גאה בך רק שתדאי ואת עוד תראי שאת יותר ממסוגלת ושהיה שווה את זה!
תקווה

מה שלומך?

קודם כל, אני רוצה להגיד לך כל הכבוד! לרדת מ-8 הקאות ביום ל-2 או 3 זו בהחלט התקדמות חיובית לעבר ההבראה! העובדה שאתמול לא הקאת מראה את כמה את חזקה ואמיצה ועד כמה יש בכוחך לנצח את המחלה, ולהתגבר על הקולות של "הצד החולה" שיש בראש.
כתבת שיש לך המון תמיכה- זה כ"כ חשוב שיש מסביבך אנשים טובים שרוצים שתחלימי ושמחבקים ואוהבים... אני שמחה שיש לך את זה, זה חיוני כדי להבריא!.
אני יודעת שכל דקה היא מאבק, וכל יום הוא התמודדות מחד מול המחלה, לכן את צריכה לעודד את עצמך כי את נאבקת ואני מאמינה שתנצחי. חלק מהמלחמה היא להפחית את הפחד שיש לנו בראש מ"הקלוריות". אחרי הכל, הגוף שלנו זקוק לאוכל כדי להתקיים כמו שצריך...
האם את מטופלת כרגע ע"י דיאטנית או במרפאה כלשהי? האם התמיכה שאת מדברת עליה כוללת גם ייעוץ פסיכולוגי?

שתיהיה לך שבת שלום

שירה :)

את שואלת מה עושים.אענה לך על זה במשפט קצר-ממשיכים לנסות עוד ועוד טיפולים עד שמוצאים את האחד שיעשה את ההבדל עבורך.לפעמים צריך לעבור אישפוזים,טיפולים כדי להגיע למקום בשל שמוכן להתחייב לטיפול ,כזה שיגרום לך להבין שהפעם את מוכנה לעבוד קשה כדי להחלים.כי מגיע לך.כי זה כבר יותר מידי.
אל תתחילי ותפסיקי טיפולים,הישארי שם,תני את עצמך,מעצמך,אל תפחדי לחשוף ולגלות,הפחד האמיתי הוא להשאר בחשיכת המוות הזאת.אפשרי לעצמך להעזר.פני למטפל הבא בידיעה שהפעם זה יקרה.הפעם את לא מוותרת,אלא רק על הפרעת האכילה שלך.
את צעירה,הפסדת את הילדות והנעורים לבולימיה,היא גזלה ממך אותם,אל תתני לה להיות העתיד שלך.כי יש עוד הרבה חיים לפנייך,ואפשר שתחיי אותם אחרת,מאושרת.

מה את אומרת???
ואגב,האם את היא אותה פרפרה שכתבה כאן בעבר??

קרן אור.

הי פרפר, איזה שם חמוד.
היה לי מאד עצוב לקרוא שהיית ב3 אישפוזים. אני ממש מבינה אותך.
כתבת ש1 לא נגמר, מה הכונה??? האם לא אושפזת בכפייה???
פרפר יקרה. אני גאה בך מ א ד שהצלחת בכוחותייך העצומים למנוע 6 הקאות, זה השיג אדיר. אני ממש ממש מעריכה אותך שהצלחת להתגבר, אני יודעת כמה שזה קשה, אני מאמינה בך שאם הצלחת למנוע 6 את תצליחי למנוע עוד 2 הקאות. ואנחנו כאן בשבילך לתמוך בך ולשמור לך על כל האוכל בבטן:-)
יש לי עצה בשבילך- מאד מאד מאד מאד מאד מאד קשה לי להציע אותה אבל אם חלילה ממש חלילה וחס לא תצליחי להמנע מההקאות אז באישפוז אפשר ממש לשפר את הקטע הזה ו"לחנך" את הגוף לחיות באורח חיים אחר...
בכל מקרה שתדעי שאני גם הייתי מקיאה בלי סוף, ונהיה לי מזה דלקות ראות כמעט כל חודש או חודשיים, חוץ מזה פעם היה לי סיבוך מזה וזה ממש ממש מסוכן ולמען החיים הטובים והיפים למען המשפחה והכי חשוב למענך, תשמרי על עצמך אנחנו צריכים אותך עד 120 שנה. ואם חלילה לא תצלחי להתגבר ואני מאמינה שכן תצליחי ותאמיני גם את ,אז תיפני לבית חולים קרוב אלייך. אני מאמינה שאשפוז מתוך רצון והבנה שזה הדבר הנכון ביותר ,מתוך בחירה ורצון להחלים בצורה הטובה, אישפוז כזה נראה לי הולך בהרבה יותר קלות מאשר אישפוז בכפייה.
פרפר מתוקה, אני חלילה חלילה לא מאחלת לך להגיע לאשפוז בפעם הרביעית. אלא אני חושבת שאת גיבורה בכדי למנוע עוד 2 הקאות ולהמנע מהצורך הזה להיות במשמר קפדני וכו... באישפוז את יודעת מצוין שא ס ו ר להקיא ואת יודעת את זה יותר טוב ממני. אז רק אני רוצה שתפנימי את הידע הזה שאת חזקה וגיבורה ואת תצליחי בעזרת הכוח רצון וטיפול לנצח את ההקאות!!!
אנחנו פה בשבילך ונשמח לשמוע שאת מתקדמת לאט לאט...
תנסי להתאפק בכל כוחך ולשמור את הכל בבטן כי הבטן שלך גם צריכה מזון וגם הדם שלך צריך מזון.ובכדי לחיות אנחנו צריכים להזין את הגוף שלנו , ואת בוודאי רוצה לחיות, נכון???
אוהבת
נטע

אז כן אני בטיפול גם דיאטנית גם פסיכולוג גם רופאה במעקב גם עובדת סוציאלית בקיצור דיי עמוס והאמת שדיי קשה עם כל זה למזלי אני עובדת עם אבא שלי ככה שאני יכולה לצאת לפגישות כן אנני יודעת תכלס יש לי הרבה דברים עבודה משפחבה אוהבת ואני נראת טוב אז באמת אני לא מבינה למה אני עושה את זה אבל כשאני חושבת על זה עברתי דברים לא הכי קלים בילדות אז כן אני מנסה לעבוד עליהם עכשיו ונכון אתן צודקות באמת אני צריכה להגיד לעצמי כל הכבוד שאני הפחתתי בהקאות ייש ימים טובים ויש ימים פחות טובים העיקר לא לוותר ולגביי האישפוז אני ממש לא בכיוון אני ממש שנאתי אותם הייתי כמו זומבי בהם וסתם דחפו לי תרופות עוד סיבה שלא כל כך טובה היא שאני לא רוצה לעלות במשקל אני נראת טוב גובהה מטר68 משקל 53-54 שזה שיפור גדול מקיץ שעבר שהייתי 45 יש לי פחד נוראי להשמין אחרי הקיץ חזרתי לעיר שההורים שלי גרים ועליתי ל62 קילו היה לי כל כך כל כך רע ממש שנאתי את עצמי וירדתי עם העזרה של הדיאטנית עכשיו הבעיה הביא שאני יורדת בשריר ולא בשומן אז סתם באסה כל הענין מה שכן אני לא רוצה לעלות שוב וזה דיי מעצבן אותי לדעת שאני לא משלימה עם עצמי במשקל יותר גבוהה .. אז כן יהיה טוב אני מאמינה ושוב תודה
אה ולא זה לא אותה פרפר אני פרפר מיוחד

שמחתי לשמוע שאת עדיין בטיפול.מבחינת הנתונים ברור לך שאת רזה.אני מבינה את הפחד לעלות במשקל,זה אותו פחד שמפחד לאבד שליטה על העלייה במשקל,אבל יקירה,לשם כך את בפיקוח של דיאטנית,שתפי אותה בפחד הזה ותני לה לעזור לך לשמר את המשקל הזה,אבל בדרך נכונה ובריאה עבורך.לגוף יש יכולת מופלאה להעצר על משקל היעד שנכון עבורו,ואין טעם (יותר מזה,זה גם לא נכון) להלחם בזה.
יחד עם זאת,חשוב לברר בטיפול מה מקור הפחד הזה מפני עלייה במשקל.ולמה זה כ"כ דרמטי עבורך.את גם כותבת-לא כותבת על דברים לא פשוטים שעברת בילדות,וחשוב לפתוח אותם ולתת להם את המקום המתאים,כי רק כך תביני מה הבסיס של הפרעת האכילה שלך ומתוך כך יושג תהליך ההחלמה האמיתי.

ואני מסכימה-את אכן פרפר אחר,מיוחד מאוד.תני לייחוד הזה להתקיים ולבלוט,אל תתני לה"א שלך להשתלט על מי שהינך באמת.
כל הכבוד על עצירת ההקאות,ברור לי שזה קשה מאוד,אבל היני הוכחת לעצמך שאת חזקה מהכול.

שלך,
קרן אור.

לגביי הירידה במסת השריר אולי עכשיו זה המקום לשקול עם הדיאטנית התחלה של פעילות אנאירובית כדי לשמר את מסת השריר??

סתם נקודה למחשבה...

המחשבות האלה על מה יהיה בלי המחלה, מה יהיה א"חכ.. זה כ"כ ממלא אותי..אתמול ממש בכיתי בגלל זה.. על המחשבות הלאה..על העתיד הזה שאני רוצה..
ואני לא חושבת שהוא יגיע..הכל תמיד לא מספיק כדי להוציא את המחלה הזו החוצה.. כדי לסלק אותה..היא חזקה מדי..

אני רוצה להיות נורמלית..בעבודה שמים לב שאני אף פעם לא טועמת משום דבר..שאני תמיד מביאה אוכל מהבית ולא מעיזה לטעום איזה משהו חדש או "לנשנש" עם החברות..אני מנסה לחשוב על איך הייתי פעם.. האם הייתי מסוגלת לשבת ככה עם החברות לעבודה ולאכול מה שהן אוכלות..

כבר השלמתי עם זה שהחיים שלי קיבלו תפנית. והמוזר הוא שאפילו עכשיו אני מצליחה לראות את התועלת שהפקתי מכך למרות הכל..זה מדהים בעיניי..כי עד עכשיו פשוט לא יכולתי להפסיק לחשוב על העבר..ואני מרגישה שאני קצת זונחת את העבר וממשיכה קדימה אבל זה לא מספיק..

כל דבר קטן יכול לשבור אותי ואני יודעת את זה. הקשיים היומיומיים מכבידים עלי ומאיימים להפיל עלי דיכאון אז שאחשוב על לימודים ועבודה חדשה? אני לא רואה את זה קורה.

זה כ"כ מתסכל.. אני חושבת על שירן של פעם שהייתה מסוגלת ללמוד ..ולא מבינה איך אני מגשימה את זה עכשיו..
אני לא מרגישה צורך לשמוע פתאום שירים עצובים. רק שירים מלאי תקווה..שמכניסים אותי יותר לתוך התסכול הפנימי שלי מסתבר..

עשיתי שינוי גדול ואני מרגישה את זה.. אבל זה לא מספיק...הפחדים עוד שם.. גם מחשבות האנורקסיה.

זה לא נראה כעומד להסתיים.


שירן

וואו..אני ממש מזדהה איתך..הפחד הזה שהמחשבות תמיד ישארו והפחד לא להצליח בדברים שהצלחת מלפני המחלה..והכי נורא זה הפחד מהעצב שלא ירפא..אלו הפחדים הכול כל שקיימים בי!
אבל יקירתי..תביני..את בתקופת החלמה..את בשלב האמצעי כלומר בין המחלה לבין הלא מחלה והרי שהשלב הזה הוא השלב הקשה אך המשמעותי ביותר!אך ברגע שאת לא מוותרת וכן אני רואה עד כמה את נילחמת..את תעברי את ה"שלב הזה"ותגיעי לשלב האחרון..ואת יודעת מהו?שלב החיים!
השלב בו ציפית לו מכול..בלי מחשבות טורדניות..בלי היתנהגות משונה..בלי עצב ותיסכול בלתי פוסק..בלי פחד מכון!כי הרי ברגע שתצליחי ובאמת תעברי את המלחמה הזו את לא תפחדי מכלום!
כי הצלחת להילחם ולעבור כ"כ קשה וכ"כ מתיש(פיזית ובעיקר נפשית!!)ואז...פתאום הכול יהיה קטן..אז תיהי שירן הענקית שהכול כל כך קטן עליה!כך אני מאחלת לך יקירה ויודעת שימים ידברו!
אל תוותרי לעצמך המשך בדרך זו שאף על פי הקשיים הכרוכים בה..הכול שווה כדי להגיע למקום בריא ומאושר!=)

אין אפילו צל של ספק בליבי, שאת תצאי מהמחלה הזאת (גם אם לא לגמרי לגמרי)... ואת תצאי ממנה חזקה יותר, אמיצה יותר ושלמה יותר עם עצמך.
אני בטוחה ומאמינה בכך.
רק חשבי על ההתקדמות הענקית שעברת... כל פעם מחחדש אני נפעמת מהמסע שעברת...אני קוראת שאת מבינה את השינוי הגדול שעברת, אך את מרגישה שזה לא מספיק... שירן, ברור לי שהמחשבות "האנורקטיות" והפחדים עדיין שם, ואני חושבת שזה טיבעי לחלוטין כחלק מתהליך ההחלמה שלך....
אני בהחלט מזדהה עם המחשבות על העתיד... וכמוך, גם המחשבות הללו לעיתים גורמות לי עצב רב... אבל אני חושבת שזה צריך להיות דווקא ההפך- המחשבות על העתיד אמורות לחזק אותך, לנסוך בך תקווה... ועם הזמן, תתקדמי עוד ועוד... גם אם ההתקדמות תהיה בצעדי תינוק, את תגיעי לשם. ועלייך להיאחז בכל הכוח בתקווה, שיהיה יותר טוב!
העובדה שאת שומעת שירים שמחים ולא עצובים, רק מראה שאת מתקדמת... למרות תחושת התסכול שאת מקבלת מהם...
אני חושבת שגם המחשבות על "שירן הישנה" הן עוצרות אותך... את שירן אחרת. חזקה ואמיצה יותר נוכח המאבק היומיומי עם המחלה... כל האפשרויות פתוחות בפניך, כל מה שתירצי- תוכלי להשיג!
נכון, המחשבות והאנורקסיה כובלות אותנו, מחשיכות את העולם... גם לי לפעמים נדמה שהמחלה חזקה יותר ממני, כאילו היא לעד תישאר, אבל שירן עלינו להאמין שננצח אותה בסוף! אנחנו בוחרות בחיים על פני המוות, ולמרות שישנם קשיים בדרך ומכשולים, אני בטוחה שבסוף נגיע לנקודה שאנחנו כ"כ מייחלות לה...
את כותבת שאת רוצה להיות נורמלית... אני חושבת שאם נגיד תאכלי משהו חדש עם החברות זה יהיה צעד נוסף של מלחמה נגד המחלה... לנצח את הקולות האלו שבראש, את המחלה שאוהבת את "השיגרה"... אני יודעת עד כמה שזה מפחיד אבל תנסי....

שולחת לך חיזוקים... שבת שלום

שירה :)

תודה יקרות על המילים המעודדות והחיזוקים.
על כך שאתן מאמינות בי ומאפשרות לי לראות גם את הדרך החוצה.. דרך אותה איני מצליחה לראות לפעמים.

אני יודעת שזהו תהליך ארוך ואיטי..מי כמונו יודעות עד כמה הוא איטי ומתיש..
לפעמים אני פשוט רוצה שהתהליך הזה ייגמר..כל שינוי קטן שאני עושה לוקח לו כמעט חודש להתקבע אצלי.. הכל נעשה לאט.. בקצב איטי להחריד ואני כ"כ רוצה קדימה.. קשה לי עם העובדה שזה עוד ארוך..
המחלה הזו מהתלת בי כל פעם.. לפעמים אני עושה צעד כ"כ עצום נגדה וחושבת: "זהו, זה כמעט נגמר.. כמעט ניצחתי והגעתי לסוף".. ואז אני מגלה שאני בכלל לא בסוף..שיש לי עוד הרבה לעבור.. שהיא עוד נמצאת בי ולא הלכה לשום מקום =/

אני בטוחה שאתן מזדהות איתי ומכירות את התחושה הזו.

שיהיה לכן שבוע מוצלח,

אוהבת ,
שירן

אכן כן..בזכות החום של כולכן כאן..זה גרם לי להרגיש בטוחה..להיפתח..לשפוך ולמוך ולהיתמך!וזה מאוד עוזר לי..:)

אני מודה לך באופן אישי על התמיכה ועל היותך אדם יקר שכזה..שלא מסיר את העין מכולנו..(:
מאחלת לך רק בריאות..ובטוחה שאת המלחמה הזו את תעברי..והמתנה שתקבלי היא חיים בריאים ומאושרים!

תודה על המחמאות,אבל מה איתך??גם לך מגיע לקבל את המתנה שהיא חיים בריאים ומאושרים!
איך הולך בטיפול??

קרן אור.

ברור שגם לי מגיע את זה..הרי שזה מה שאני הכי רוצה מכול!
רק שלא ממש הולך לי=\
אני כבר לא בטיפול...הפסיכולוגית והדיאטנית לא עזרו לי..ואני מבינה עכשיו שאם אני היא לא זו שיעזור לעצמי אף אחד לא יעזור לי.."אם אין אני לי מי לי" לא כך יקירה?
מצבי בכי רע..בעיקר הנפשי..אני וכול מה שסביבי נהרס..ואני דיי מיואשת..

את טועה מאוד..
טיפול זה הדבר הכי חשוב והכי הכרחי במלחמה באנורקסיה! אי אפשר להתגבר על לבד בלי "עיניים הגיוניות" שיראו לך את הדרך הנכונה ואת ההיגיון בכל הטירוף הזה.
המשפט הזה של "אם אין אני לי מי לי" הוא נכון.. וזה נכון שאת היחידה בעצם שיכולה להוציא את עצמך מזה אבל זה לא נוגד א העובדה שכדי לצאת מזה בעצמך את צריכה עזרה! את צריכה שיעזרו לך, שינחו אותך, שילוו אותך בדרך הקשה הזאת ויפתרו יחד איתך את כל אותם קונפליקטים שיש לך עם עצמך.

אני במקומך הייתי חוזרת שוב לטיפול. גם אם הרגשת שהדיאטנית והפסיכולוגית לא עזרו לך- האמיני לי , בסוף יש שינוי עצום! זה תהליך איטי אבל שווה ביותר.
אני לא מצליחה לראות דרך אחרת לעבור את הגיהנום הזה ללא טיפול מקצועי. אני נאחזת בטיפול הזה שאני מקבלת ואפילו מחכה לו בקוצר רוח.

אל תמעיטי בערכו.
אגב בת כמה את?


שירן

שלא תביני לא נכון שירן יקרה..אני בטוחה שטיפול מועיל..אך אני מחפשת נכון לעכשיו מטפלים שכן יצליחו להועיל לי ולא כמו אלו שהשאירו אותי באותה נקודה אפלה..
לשאלתך אני בת 20..וסובלת מבולימיה 5 שנים..אבל אפילו לא לרגע שאני מוותרת..אני כל כך "רעבה" לחיים נורמלים ומאושרים!!
ואת יקרה..איך עבר השבוע..ובכלל איך את?(תזכירי לי מהו גילך?)

דניאל.

משהו קטן שהרגשתי צורך לכתוב..רק שתדעי לך שלא רק שאני "רעבה " לחיים בריאים ומאושרת..אני אפילו אומרת לך וזה משהו שאני בטוחה שאוכל בניגוד לרבות מהסובלות..הום ממש לא אוייב מבחינתי!!ההפך..אני כל כך מקנאה שאני רואה איך כולם אוכלים נורמלי ונהנים..וגם אני הייתי רוצה מאוד!!הפחד שלי זה מההתנהגות והמחשבות שלי כשאני עם אוכל..הפחד שלי הוא מעצמי!את מבינה?רצון עז לאכול ולהרגיש נורמלי..ויחד עם זאת חשש כבד...

האם את בצבא כרגע או שלא התגייסת?

לשאלתך, אני בת 20.. סובלת כבר שנתיים מאנורקסיה.. בדרך להחלמה :)

אני מבינה את מה שאת אומרת.. אני יותר ממבינה.. אני מרגישה את אותם הדברים.. גם אני מקנאה כשאני רואה איך אנשים אוכלים ונהנים ורק אני צריכה לחוש אשמה כבדה כשאני אוכלת דברים אפילו הפשוטים ביותר..
את האוכל הכי מוכר שלי, גם איתו אני מרגישה לא בנוח לפעמים.. וזה מתסכל.. מתסכל אותי איך למרות שכבר חזרתי לאכול ואני כבר שנה שמצליחה לשמור על תפריט מסודר- עדיין אני מרגישה אשמה כבדה ונחרדת כאשר אני חורגת טיפה לפה או לשם..זה מטריף אותי.. זה אמור היה כבר לחלוף =/

היום עשיתי צעד כבד..צעד שלא האמנתי שאני אהיה מסוגלת לעשות וזה להפסיק לספור את הכמות שאני שמה בצלחת.. היה לי מאוד קשה.. וגם עכשיו קשה לי. אני מרגישה שחרגתי.. מרגישה אשמה.. שעשיתי משהו לא בסדר..

מתי זה כבר יעבור????

אני גם בת 20 ולא היתגייסתי..ולא כי לא גייסו אותי..אלא כיוון שלא הייתי מסוגלת ליהיות במסגרת שהפרעת האכילה זורמת בתוכי:\
ומתי זה יחלוף?!אני שואלת זאת רבות את עצמי..אבל שירן יקירתי!הביטי בעצמך!את כבר לא חולה!את היית חולה ואת נלחמת לחיות חיים בריאם ושפויים!והמחלה שהיתה בך סתם שולחת סימנים של מחשבות רעות אבל אל תיתיחסי כי היא כבר לא חלק מימך !

אני שמחה לשמוע כמה את רעבה לחיים אחרים,מאושרים יותר נטולים כל התנהלות או מחשבות אובססיביות לגביי האוכל,ודווקא בגלל שהיום את במקום אחר עם עצמך ומבחינת הנכונות שלך לטיפול,אני כן חושבת שחשוב שתקבלי אחד כזה.
לפעמים אנחנו צריכים לעבור כמה טיפולים ו\או כמה מטפלים כדי למצוא את סוג הטיפול ואולי גם את התזמון הנכון עבורנו לטיפול,אבל אל תוותרי על זה.
זה נכון שאם "אין אני לי מי לי" ורק את זאת שיכולה להביא את השינוי המבורך,אבל זה חשוב לדעת שלפעמים קל יותר להיעזר בדרך הזאת ולפעמים גם אין ברירה,כי אנחנו כ"כ רגילות להתנהל מתוך תכתיבי המחלה,בטוחות שאנו בשליטה ואם רק נפסיק לחשוב על אוכל הכול יסתדר.וכאן חשוב שכן יכנס למערך מישהו מקצועי ואובייקטיבי שיתן לנו פרספקטיבה חדשה,שיגרום לנו לראות שהאוכל הוא הבעיה הקטנה שלנו,הסימפטום שמכסה על הכאב וחוסר היכולת\הפחד(ואת מציינת את הפחד מעצמך,שאני מאוד מתחברת אליו) להתמודד עם החיים,עם כל מה שהם טומנים בחובם.
נקודה נוספת היא שאת מתנהלת בכלא הזה כבר 5 שנים,ואני מאמינה שעם הרצון האמיתי שלך להחלים,היית כבר עושה זאת אם זה היה באמת פשוט להחלים לבד.
אל תוותרי על טיפול.אל תוותרי על עוד יום שאת יכולה לחיות בו אחרת.כי את ראויה.
שלך,
קרן אור.

שוב אין סוףתודות על התמיכה ועל האוזן הקשבת שאת מעניקה לי ולכולנו...שנית אני אכן במקום שרוצה לשנות ולהשתנות..שרוצה ליחיות..אבל מה?מה עוזר לי כל התובנות הללו!?הרי שכמו שאמרת "5 שנים בכלא"ואני לא מצליחה ממש לצאת מבעד לסורגים..הייתי באמת שבהמון טיפולים..לפני מספר שנים באישפוז..ומה?לא עזב אותי הסיוט הזה..ולאחרונה ניסיתי שוב אך לצערי הפסיכולוגית והדיאטנית..היו מממש לא מועילים..הרגשתי שרק כסף זה העיקר אצלהם ולא אני ונפשי..
פעם עד לא מזמן חשבתי שאני מפחדת מהעולם..שאני מפחדת מלעשות כך או כך..והבנתי שאני פשוט מפחדת מעצמי..מהאדם שהפכתי ליהיות..שבחיים לא חשבתי שאהיה..אבל אני מתפללת שיהיה מוצא מכול זה...ואת יקרה?מה שלומך!?איך עוברים הימים?!מאחלת לך רפואה שלמה והמון
כוחות נפשיים..שולחת לך קרני אור..שלך..דניאל.

אני מבינה את העייפות ואת התחושה של איבוד התקווה,אבל אני יכולה לספר לך בסודי סודות שגם אני עברתי את זה.ועד היום אני מאבדת תקווה לעיתים לא רחוקות בכלל,אבל בשורה התחתונה אני ממשיכה בטיפולים,על אף הקושי,כי אני חושבת שגם אם התקווה היא אפסית או לעיתים לא מורגשת בכלל,עדיין בשביל האחוז אחד שעוד נשאר,בשביל האפשרות שאחרי מחכים לי החיים שלי בחזרה זה שווה לי.את יודעת מישהו אמר לי לא מזמן:"לוותר ולמות תמיד אפשר,אבל זאת בחירה בדרך הקלה.למה שלא תנסי לחיות??הרי תמיד תוכלי לחזור לנקודה של היום,תמיד תהיה לך את האפשרות לוותר,אבל אולי תפסיקי להתנהל מתוך פחד ותסתכלי לאמת בלבן של העין??"
וזה נכון,יקרה.אין סוף טיפולים,אבל יכול להיות שמתוך המאה טיפולים שעברת דווקא הטיפול ה-101 יכול להיות זה שיהיה יעיל עבורך.
הפסיקי לפחד מעצמך,אני מכירה את הפחד יותר מידי טוב,לפעמים אנחנו לא מזהות את מי שהפכנו להיות,אבל אלו לא ממש אנחנו,זאת המחלה ששולטת בנו,אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שמה שיש לנו להציע לעולם ולעצמנו זה רק משקל.
אל תבחרי ללכת בדרך הנכונה,כי במאבק בין הנפש לגוף,ברור שאי אפשר להתקיים,ברור מי יכניע.נסי להגיע לחיבור ביניהם ,עם כל המגבלות ,היתרונות והחסרונות.מהנקודה הזאת אין לך מה להפסיד,זה רק יכול להשתפר.
אל תתני לפחד לשתק אותך,בתוך תוכך את יודעת שאפשר גם אחרת.
בואי ניצור את זה ביחד,עבורך.אני מאמינה בך,האם את מאמינה בעצמך??

קרן אור.

ברור לי שאת צודקת לגבי הטיפול..זה גם יכול ליהיות הטיפול ה-200 שלמעשה יושיע אותי..ולכן אני לא מוותרת וממשיכה בחיפושים..לגבי עיניין המשקל שציינת .. זה כ"כ נכון..כ"כ נגע בי..צבט אותי מבפנים אפילו..כמה עצוב אבל זה להבין שהגעתתי למצב שכזה..בחיים לא הייתי מאמינה על עצמי..:(
ולגביי שאלתך האם אני מאמינה בעצמי??שאלה קשה...אך אני אוכל לומר לך שאולי קצת..ממש ממש קצת..:(

זה לא משנה באיזה מצב או באיזה מקום את נמצאת היום,הנקודה היא שבכל מקום שתימצאי בכוחך בלבד לעלות משם.וזה לא שאני חיה באשליה שזה קל,ממש לא,שנים של ה"א והתנהגות שהפכה להיות חלק מאיתנו לא יעלמו ביום (ולצערי גם לא בחודש),אבל אפשר וצריך כן להתחיל לטפל כי מתוך זה אפשר לעלות.ברור לי,כפי שברור גם לך בתוך תוכך,שלבד זה כמעט בלתי אפשרי,לכן זה חשוב שתמצאי איזשהי מסגרת(כל מסגרת שתחפצי) שתוכלי להעזר בה כדי להחלים.

מספיק שאת מאמינה בעצמך קצת,אם תאפשרי לעצמך טיפול אמיתי , תגלי כמה כוחות יש בך שאת כרגע לא נותנת להם אפשרויות ביטוי,ומתוך כך האמונה בעצמך תגדל.ותאמיני לי,שאחרי שתעברי את הכול ותנצחי כל התפיסה שלך לגביי עצמך תשתנה,לטובה.הכול יתגמד ויראה פשוט וקל לאחר שתטפלי בפחד שלך מפני עצמך.ואני מסכימה שהפחד הזה הוא הפחד הכי נורא שאפשר לחוש.ולכן יש צורך במערך שיקיף אותך ויאפשר את המאבק הזאה,בייחוד ברגעים קשים של נפילה,את צריכה מישהו שתוכלי להעתיק את השנאה מעצמך אליו,כדי שתוכלי להתחיל לחוש חמלה כלפיי עצמך.

קרן אור.

באמת שאת עוזרת לי המון..כל מילה ומילה שאת כותבת גורמת לי להבין יותר..לחשוב יותר..ולרצות יותר..ואני חייבת טיפול אני יודעת..אני אחפש כול דרך טיפול אפשרית..רק שיש משהו שאני קצת מתביישת שאני פונה לטיפול..ואולי קצת מתביישת לרשום אפילו כאן..אבל אעשה זאת..בניגוד לאנורקסיות...אז אני..שסובלת מבולימיה..במשקל סביר..כלומר אני בתת משקל לא ככזה נוראי..משהו כמו בין 5 ל7 קילו פחות...ומתביישת להגיע במצב לא נוראי..והרי שיחשבו אולי שאינני זקוקה לזה או שלא יתייחסו ויתנו לי את תשומת הלב שאני באמת כ"כ צריכה אותה..זה חשש ממש גדול אצלי...

פעם אחרונה שהייתי במסגרת טיפולית..הייתי בתת משקל נמוך כפול מיזה..ולא היה ברירה את מבינה...והיום המצב קצת שונה..ואני כולי מבולבלת..אם כי מה שלא הישתנה זה הבולמוסים הנוראים..ומה שקורה אחרי כמו שאת יכולה לתאר...

יקירה...נעלמת מעט?תהיתי בשלומך..ודאגתי שלא שומעים מימך...
איך את מרגישה?!איך עוברים הימים?!מקווה שהכול בסדר..
מחכה לשמוע מימך..
שלך - דניאל .

קודם כל אני שמחה שלקחת את עצמך בידיים והפסקת להקיא,ובכך חסכת לעצמך שנים רבות של חיים בצד גיהנום פרטי.
לעניין נשירת השיער-לרוב נשירת השיער הפיכה לגמריי(ובייחוד שהפסקת עם ההקאות ומשך הזמן יחסית לא היה רב),אבל כדי לשקם ולטפל כשבראש ובראשונה חשוב לעצור לפחות את הנשירה,את צריכה לבצע בדיקות דם מקיפות שיגלו מה החוסר שגורם לך לכך.אין כאן משהו גורף,זה יכול להיות כתוצאה ממחסור בויטמיני B (בעיקר בביוטין) וכן באבץ ועוד.אבל חשוב לגלות בדיוק ממה.לצורך העניין פני לרופא המשפחה וקבלי הפנייה לבדיקות מקיפות כדי לוודא שאין עוד חוסרים ויחד עם זאת חשוב לפנות גם לייעוץ תזונתי,גם כדי לקבל תפריט שיעזור לך עם האכילה הכפייתית.
את יודעת,חשוב להבין את הצורך האמיתי שלך שמסתתר מאחורי ה"א המתחלפת שלך(אל תשלי את עצמך שאכילה כפייתית היא בסדר),ולשם כך חשוב לפנות לטיפול שיתן מענה נפשי.

מקווה שעזרתי,
קרן אור.

אני כ"כ מזדהה איתך.. הנושא הזה של השיער מאוד מאוד רגיש אצלי..
בעקבות המחלה שלי <אנורקסיה> שיערי החל לנשור בכמויות מטורפות!! ממש גושים של שיער נשרו ממני..

לא יכולתי לאסוף אותו לקוקו, לא יכולתי לפזר, הוא ממש "סבל" מההרעבה שלי.. כל הרצפה שלנו בבית הייתה מלאה בשערות שלי, ממש כמו שטיח.. וגם כשהייתי מתארגנת או מנסה להסתרק כל המקלחת הייתה מכוסה בשערות שלי שנשרו ואני זוכרת את אמא שלי נכנסת ורואה את כל השיער שלי על הריצפה ופשוט המומה!!

כמה פעמים בכיתי על השיער הזה.. היו הרבה פעמים שחשבתי כבר על פיאה במידה ויתחילו לי קרחות רציניות.. לא האמנתי שהשיער המלא שהיה לי אי פעם יחזור לעצמו.. זה היה נשמע לי נס..

ואכן קרה נס בסוף.. שבתי לאכול והשיער שלי לאט לאט השתקם ממה שגרמתי לו.. עכשיו הוא חזק כ"כ שבקושי כמה שערות נופלות לי במקלחת.. היית מאמינה?
האוכל מחולל פלאים יקרה.. אין מנוס מלפנות לטיפול תזונתי ונפשי כאחד. את צריכה לטפל בזה מכל הכיוונים.

וכמו שכבר אמרתי , שיער חוזר לעצמו רק עם תזונה נכונה וממושכת.

שירן

מה שלומך?

כל הכבוד שהפסקת עם ההקאות ושלקחת את עצמך בידיים!
את אמיצה!!!

האם את מטופלת ע"י דיאטנית? אני בטוחה שהיא תוכל להגיד לך כיצד לשקם את שיערך, אילו מזונות יסייעו לשיער לחזור למצבו הקודם...
אני מאמינה שברגע שתתחילי לאכול נכון ומאוזן, שיערך ישוב לאיך שהיה קודם...
האם את מטופלת אצל פסיכולוג? אני חושבת שזה חשוב מאוד כדי להחלים!.


שבת שלום
שירה

שמי חסוי כי לא חשבתי על כינוי אחר.

אני מניחה שהתמונה שלי לא גלויה מאותה סיבה שאת לא חושפת את זהותך..

ואולי הסיבה האמיתית,מעבר לציניות,היא שאין משמעות לאיך שאני ניראת.מה זה משנה אם אני יפה או מכוערת??האם זה היה מוסיף\גורע מהמהות שלי?? ועד כמה וכמה שזהו פורום הפרעות אכילה,והיכולת לאהוב ולכבד את הנמצא בצד השני של המחשב בלי קשר לאיך הוא ניראה.
בל נשכח שאני מנהלת את הפורום הזה בהתנדבות,ואני לא עושה את תפקידי כאן כדי להתפרסם.

אני רק תוהה למה זה מעניין אותך כ"כ...האם המראה שלי היה גורם לך להפתח יותר או לחילופין להמנע מלכתוב??
מקווה שסיפקתי אותך בתשובתי,
קרן אור.

לא רציתי לדעת אם את שמה תמונה כי את יפה או מכוערת, ממש לא.
פשוט עניין אותי לדעת למה את מסתירה את זהותך.
אך אם זאת שאלה די אישית, אני מצטערת שנכנסתי לזה.
כל הכבוד לך על התמיכה שאת מעניקה לשאר הבנות, אני יצאתי מזה בזמן, עוד לפני ההתפרצות של המחלה.

הסיבה האמיתית שאני מסתירה את זהותי היא כי אני מתעסקת עם מקצועות הרפואה ובאינטרקציה יומיומית עם רופאים.אני רוצה לעזור לסובלים מה"א כי אני מאמינה שאני יכולה לתרום מניסיוני ולאחוז בתקווה במקומות שנדמה כי היא אינה קיימת לעיתים.אך יחד עם זאת,אינני רוצה להדרש ולמצוא את עצמי מספקת הסברים ופרטים לכל הסגל הרפואי איתו אני עובדת.

אני חושבת שאפשר להבין זאת.ואגב,יש כאן בנות בפורום שאני לא אנונימית עבורן ובמקרה שזה מתאים אני גם מבקעת את פרגוד האנונימיות בו אני כרגע נמצאת.

שמחה לשמוע שהיה לך את האומץ והכוחות לחלץ את עצמך מהפרעת האכילה בזמן.את יותר ממוזמנת לכתוב כאן ולספר לנו כיצד,אני בטוחה שזה יכול לתרום הרבה.

כך או כך,יום מקסים.
קרן אור.

קודם כל רציתי להגיד לך שאת מאד מאד מקסימה וזה נהדר שאת תומכת בשאר הבנות שעדיין חולות. :)
במה היית חולה? (או שעדיין)
אצלי הכול התחיל לפני שנה. כשהייתי בת 14 .
התחלתי בדיאטה, שנגררה להקאות והרעבה עצמית.
במשך ימים הייתי חושבת האם להמשיך או להפסיק להקיא ולהרעיב את עצמי, ובסופו של דבר החלטתי להקשיב להיגיון הבריא ולהפסיק עוד לפני שיהיה מאוחר.
סיפרתי לאמא שלי, והחלטתי שאני מפסיקה להקיא ולצום ומתחילה לאכול רגיל. (אם לא הייתי מספרת לה, היא לא הייתה יודעת, הסתרתי את זה טוב מאד)
ויש לי שאלה.
בד"כ, רוב הבנות שמתחילות עם זה הן בעלות משקל תקין נכון?
ידוע לי שברוב המקרים הפרעת האכילה לא מתפרצת בגלל הרצון להיות רזה אלא בגלל נסיבות שלא קשורות לאוכל ומשקל. כמו למשל: אלימות במשפחה, התעללות מינית, שליטה, רצון לקבלת תשומת לב מהסביבה. האם כל זה באמת נכון ?
בואי ניקח לדוגמא את מקרה האלימות במעגל המשפחתי.
מדוע נוצר העיוות בתפיסת הגוף והמחשבה שאותה אחת שעוברת התעללות שמנה, והיא בעצם צריכה להרזות, וכתוצאה מכך היא מדרדרת לאנורקסיה?
(אולי כך אפשר להסביר שבתור אחת שאביה היה מכה אותה כשהייתה קטנה, הייתי קרובה להפרעות האכילה?)
מאחלת לכולכן שתדעו רק אושר, וכמובן המון בריאות.
יום טוב :)

אני סבלתי מאנורקסיה 11 שנים.היום יש לי מחלה אחרת.
אני חייבת להגיד לך שאני חושבת שאת אמיצה.את אומנם מאוד צעירה,אבל הבגרות שלך ניכרת בכל משפט שאת כותבת.לכן אין זה מפליא עבורי שלקחת אחריות על חייך,ועצרת את המחול המטורף לפני שהיה מאוחר מידי.ואגב,איך את היום עם עצמך??האם את מסוגלת לקבל אותך,מושלמת כפי שאת??
את שואלת אותי שאלות שלא נראה לי שאפילו לאנשים שזהו מקצועם יש תשובות ברורות לגביהם.אבל אענה לך מהחוויה שלי וממה שאני ראיתי ונתקלתי במפגשים של ה"א.אני חושבת שהסיבה להפרעות אכילה נעוצה לא בהכרח בחוויות שאנו עוברות בחיים,אלא בפרשנות השלילית שאנו נותנות לחוויות האלה.וזה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי כמו אונס,התעללות מינית ו\או נפשית(שהם אכן טריגר מובן,אבל מצד שני,לא כל מי שעברה אותן פיתחה אח"כ הפרעת אכילה) .אני אתן לך דוגמה : אם את באה לאמך כשהיא נכנסת הביתה והיא טרודה במשהו ודוחה את הניסיונות שלך לקרבה ולדיבור .המחשבה הנכונה תהיה:"היא טרודה.היא כרגע נכנסה הביתה והיא עייפה,אתן לה חצי שעה להתאושש ואז אנסה שוב לדבר איתה".מישהי כמונו בוודאי תחשוב:"זה בטח בגללי.היא לא אוהבת אותי,כי אני לא מושלמת.זה בוודאי קשור אליי,למשהו שעשיתי".אני חושבת שמשהו בסמכות ההורית איפשהו משתבש.ובמקום להיות ילדות אנחנו נושאות את האחריות לשלומם ובריאותם של הקרובים לנו,על חשבון הצרכים שלנו.ויש כמובן עוד הרבה תיאוריות.וכן רואים שכיחות גבוהה של ה"א אצל בנות שעברו התעללות פיזית\מינית \נפשית,אבל זה לא הסיבה בכל המקרים(יש כאלה שלכאורה גדלו בבית נורמטיבי,לפחות לפי מראית עין).ולכן אין טיפול אחד שמתאים לכולם.
מקווה שעניתי על מקצת משאלותייך.
שבת שלום,קרן אור.

תודה רבה שענית לי, אני חושבת שהבנתי :)
כיום מצליחה לקבל את עצמי כמו שאני, אני מכירה ברזון שלי ומצליחה לשמור על משקל תקין.
העיסוק במשקל לא מטריד אותי כל כך הרבה כמו בשנה שעברה.
כל הכבוד שהחלמת מהאנורקסיה, ידוע לי שזה תהליך קשה, אבל את ועוד הרבה שהחלימו לחלוטין הוכחתן שאם יש רצון יש גם דרך.
אני לא יודעת מאיזה מחלה את סובלת כרגע, אבל אני מאחלת לך מכל הלב שתחלימי גם ממנה(ואני בטוחה שתחלימי), ושיהיו לך ולכל הבנות כאן, חיים בריאים ומאושרים :)
שיהיה לכן שבוע טוב.

כשאני קוראת את מה שאת כותבת,ליבי מתמלא שמחה ואני נזכרת במטרה שלשמה הקמתי את הפורום הנפלא הזה.אני שמחה שהוא מהווה בית חם ומקום לחזור אליו בסוף היום ,לפשוט את המסכות,ופשוט להיות.לפעמים בקושי,לפעמים בשמחה.אבל תמיד מתקבלים בברכה.

ואני אהיה כאן תמיד,עבור כל אחת ואחת מכן,
והערב הצלחת פשוט לשמח אותי בהתקדמות שלך,וזה השכר האמיתי שלי.
קרן אור.

איזה כיף לשמוע שאת ככה מתקדמת..
כ"כ שמחתי לקרוא את זה.. זה ריגש אותי..כי אני יודעת כמה זה בטח קשה לך ואת מתמודדת כ"כ יפה שזה ראוי להערכה רבה!!!

האם יש כבר תאריך בו את אמורה להשתחרר מבית החולים?
מה לגבי ההחלטה לבצע שירות לאומי?

כל הכבוד יקרה על ההתקדמות שלך, ואני שמחה שאנחנו כאן עוזרות לך..
זאת המטרה אחרי הכל. להיות כאן אחת בשביל השנייה.

אוהבת אותך,
שירן

תודה לכן על התשובה!

אני לא כל-כך בקיאה בנהלי הפורום אז אני מתנצלת מראש אם לא מקובל לשאול....

למישהו יש המלצה לגבי מטפל המתמחה באכילה כפייתית?

עברתי כ"כ הרבה מטפלים שחשוב לי מאוד לקבל המלצה ממקור מהימן לפני שאני שופכת כספים על טיפול נוסף.

מישהו שמע על מטפל בשם ירון אלוני? נכנסתי במקרה לאתר שלו באינטרנט והשיטת טיפול שלו נראית מעניינת.

תודה רבה,

והחלמה מהירה לכולן

אני מטופלת אצלו בהפרעת אכילה והוא הכי מדהים
שיש פשוט שינה לי את החיים מומלץ בחום

אני אישית לא מכירה את המטפל הספציפי הזה.אבל עניתי לך למעלה תחת הכותרת:"שבת שלום אהובות שלי".

בהצלחה,
קרן אור

אני נמצאת אצלו,. ממליצה בחום רב, ממש ממש ממש. אני יודעת מה זה להיות במצב שלך , תלכי לפגישת ניסיון

אני כ"כ שמחה לשמוע שישנה התקדמות!
כל הכבוד לך!
אני בטוחה ויודעת שזה לא קל- אבל את גיבורה.

שבת שלום :)
שירה

שכשאתן מאמינות בעצמכן,הכל אפשרי.
הדרך עוד ארוכה,יקירות,למי יותר ולמי פחות,אבל אנחנו נעבור אותה ביחד.אל תפסיקו לכתוב,אפשרו לעצמכן להתמך ולהרגיש אהובות,כי אתן כאלו,פשוט כמו שזה נשמע.

שלכן ואיתכן תמיד,
קרן אור.

מה שלמוך? אני שמחה ששיתפת אותנו בכל מה שעובר אליך עם כל הקושי שאני עדה להם מבין השורות שכתבת אני רואה גם את התקווה שיש שם וכשם שאת תמיד שם בשבילנו כך אנו תמיד נהיה כאן בשבילך וביחד באמת נעבור את כל הקשיים שהחיים הציבו לנו.. רציתי גם להודות לך על כל המילים המחממות שהקדשת לנו, אני בטוחה שלא קל לך ובכל זאת את תמיד כאן בשבילנו על כל הצרות וההתקדמויות- הקטנות והגדולות ורציתי להודות לך על זה,את מישהי שאני מרגישה שעם כל הקושי את באמת תמיד נמצאת שם ואני ממש מעריכה אותך יותר ממה שאני יכולה להביע..
במילים שכתבת לי אישית אמרת משהו שאני שמחה שאמרת שהוא טבעי כי כבר התחלתי לחשוש מזה קצת הגיוס הוא דבר שממש חשוב לי ושנלחמתי עליו בגלל כל מה שאני מאמינה אבל ככל שהגיוס שלי קרב אני מתחילה לחשוש איך זה באמת יהיה אני יותר מכל מודאגת מהקושי הפיזי של הטירונות התפקיד שמצאתי לי של מורה חיילת הוא תפקיד שאני יודעת שהוא מתאים לי וכולי תקווה שגם אעשה בו ככל יכולתי אני פשוט מקווה שאצליח לעבור את הטירונות בשלום כדי להגיע לשם- בכל מקרה מחר אדע קצת יותר פרטים כי יש לי מפגש הכנה לגיוס ושם יסבירו לנו קצת יותר על הטירונות והגיוס אז אחזור ואעדקן אותך בכל מה שאגלה..
תקווה

תודה על המילים החמות,אבל אין צורך להודות לי.את יודעת לפעמים כשנראה לך שאתה בא לחזק אתה מגלה בסוף שיצאת מחוזק.
גם אני מלאה הערכה על ההתמודדות והדרך אותה אתן עושות,גם אני לפעמים שואבת ממכן כוחות,נזכרת איך פעם כשרציתי ממש והייתי מוכנה לעבוד קשה בשביל זה,החלמתי.וזה נותן לי הרבה כוחות גם היום.
ולגביי הגיוס-בוודאי שזה טיבעי.הרי מדובר במסגרת שונה,ביציאה לעצמאות שעד כמה שרוצים אותה היא גם מפחידה,אבל אני חושבת שאין סיבה שלא תמצאי את עצמך ,הרי זה תפקיד שאת מאוד רוצה.זה בטח בהתחלה לא יהיה קל,אבל היי,עברנו דברים יותר קשים ,לא??קטן עלייך!
מאחלת לך המון בהצלחה מחר במפגש ואני אהיה כאן כדי לשמוע מה בפיך כשתחזרי.
שלך,
קרן אור.

הדברים שלך העלו בי דמעות בעיניים..
כ"כ התרגשתי לקרוא את מה שכתבת..כמה את מתמודדת כ"כ יפה ובהערצה! כמה את דואגת וכמה אכפת לך מאיתנו..
זה כ"כ מרגש אותי לדעת שקיים בעולם הזה אדם כמוך שמבין את הגיהנום בו אנחנו נמצאות ומוכן כ"כ לתת מעצמו כדי לעזור לנו..

כאב לי מאוד לשמוע שאת עוברת דברים כאלה קשים..ואני יודעת גם מבלי תאמרי לי ולבנות שאת עוברת תקופה מאוד קשה. גם כשאת אינך אומרת דבר, אני יודעת שכן.. שקשה לך, שגם את נשברת לפעמים..
ולפעמים אני מאוד רוצה לעורר את הצורך הזה שלך לשתף אותנו, לגלות לנו מה באמת עובר עליך כדי שגם אנחנו נוכל לעזור לך ולתמוך בך..כי זה באמת מגיע לך..

אך אני חוששת שאולי לא תרצי או שאולי יהיה לך קשה.. אני רוצה שתדעי שאני וגם שאר הבנות תמיד נהיה כאן בשבילך.. ברגעים שאת בטוחה וחושבת שזה הסוף ושאין יותר תקווה- נשמח להיות לך כאן לעזר, לאוזן קשבת, לתמיכה וכן, גם כדי להראות לך את הצד השני של הדברים שאת לא מצליחה לראות לפעמים..בדיוק כמו שקורה לנו.

את יודעת, זה מאוד מזכיר לי את הדיכאון להבדיל..
גם בדיכאון התפישה היא מאוד צרה ומוטעית לפעמים. אני יודעת שבמקרה שלך זה שונה אבל אני בטוחה שיש מקרים בהם התקווה עוד ישנה והיא קיימת וקשה לך לראותה ואני מבינה אותך.

אני אשמח להחזיק בשבילך בתקווה הזאת כשלא תוכלי לראותה.
עשית עבורי המון. את קוראת אותי ממש כמו ספר.. כתבת שאני פתאום מתחילה לראות את עצמי כחלק נפרד מהאנורקסיה הזו וזה נכון..זה משהו שאני אפילו לא יכולתי להצביע עליו..ידעתי שקורה משהו חיובי ולא ידעתי בדיוק מה. ואת כמו תמיד הגעת עם האבחנה המדויקת שלך (: מקסימה שאת.

אני תמיד אהיה אסירת תודה לך על כל מה שעשית למעני ואת עדיין עושה. זה מעל ומעבר.. באמת..

אני כ"כ גאה בך על ההתמודדות הקשה והיומיומית שלך...את מושא הערצה לכל אדם..
בדרך הזו את גם תתקדמי מהר יותר להחלמה..יש בך כוחות עצומים ואת יכולה לעבור גם את זה..אפילו שלא נראה לך כך לפעמים.

אוהבת אותך מאוד ומעריכה אותך על השיתוף והכנות,

כאן בשבילך,
שירן

העלית לי דמעות בעיניים...עצוב וכואב לי לשמוע שאת עוברת זמנים קשים כל כך..
אני יודעת שאת חזקה ואני בטוחה ומאמינה שתוכלי לנצח את המחלה הזו כפי שהתגברת על דברים קשים גם בעבר...
התמיכה והפורום שלך כ"כ חשובים לי... זה כמו בית לבוא אליו, כשאני מרגישה שאין לי אף אחד...
ההתמודדות האמיצה שלך היא פשוט מעוררת הערצה... את בנאדם מדהים ומיוחד, בעל כוחות אדירים ואהבה, הבנה ונתינה אינסופיים...
אוהבת אותך ומעריכה אותך מאוד
שולחת לך המון חיזוקים ואיחולי החלמה...

שבת שלום
שירה

דניאל נשמה!
מה שלומך???
את גיבורה. אני גאה בך. אולי תספרי קצת על עצמך???
אני אני כמעט בת 19! בגוף של ילדה בת 9
אני לא עושה צבא-הגוף שלי לא מאפשר זאת...זה מתסכל וקשה לראות את כל הכיתה יוצאת לגיוס ורק את...נשארת בחוץ:-(
ואת בת כמה? ואני סובלת מאנוריקסיה שנתיים. ממה את סובלת יקרה? .
כן, אני עדיין מאושפזת בכפיה.לאחרונה אני מקבלת חופשים וזה כבר סימן טוב והתקדמות:-)
יש בעיה בפורום.ניסיתי לענות לך יום שישי בערב ולא הצלחתי אחכ ניסיתי בבוקר של יום שבת ושוב לא הצלחתי. גם אמש עד שהצלחתי...האם גם לך יש בעיה לשלוח הודעות???
אוהבת אותכן
נטע

כן גם לי יש בעיה בשליחת ההודעות!וזה לא הפעם הראשונה..למשל עכשיו כתבתי לך מלאאאא!וזה לא שלח=\אז אני כבר אנסה שוב יקרה..

נטע מתוקה..קודם כול עצם המודעות שלך אמרת בת 19 עם גוף של בת 9..זה מראה שאת מבינה ואפילו לא רוצה ליהיות ולהשאר במצב הזה שהמחלה הובילה אותך..ועצם זה שאת בטיפול..אפילו שיש את כל הקושי את נלחמת..את לוחמת..ואת בדרך אל האושר!(:אני מבטיחה לך(:

לגבי זה שלא מאפשרים לך לעשות צבא..אני ממליצה לך לראות את זה ככה...וזה באמת נכון אבל..אז נכון..האנורקסיה גרמה לך להפסיד המון..את עצמך..אבל בוא ניתמקד כרגע בזה..בצבא..הנה הפסד..אבל נורא זה לא..כייוון שאולם הפסדת משהו אחד..אבל לפני שנתת לאנורקסיה להוביל את עצמך להפסיד את עצמך!!את כרגע נלחמת ובדרך הנכונה!!ואז שהאנורקסיה לא תיהיה חלק ממך..כול שהפסדת..ישוב..ורק תקבלי ותתקדמי כיפליים!!את תיראי!=)

ולגבי עצמי..אספר לך..בתחילה חששתי ולא הייתי כנה כאן בפורום כי פחדתי להיחשף=\היתביישתי והרגשתי שלא בנוח..אבל כעת אני רואה את החום שצף פה בפורום..ומרגישה איתכן בטוחה..את כמעט בגילי(:אני בת 20..וסובלת מבולימיה לא מעט שנים:(..ובדיוק כמוך..רוצה ליהיות כמו כולם..לא ליהיות שונה..ואני נלחמת כבר הרבה זמן לנצח את השחור שבי..וקשה מאוד..אבל אני מתפללת ליהיות מאושרת!

ולפני שאסיים אני חייבת לציין בפניך..שאפילו שאני לא מכירה אותך..אני ישר מזהה אותך..אני מזהה את נטע כאדם חם..אוהב..עם נתינה..לב טוב(רואים את זה בכתיבה החמה שלך)והלב היקר שלך יוביל אותך למקום בריא עבורך!מחכה לשמוע ממך..שלך...דניאל.

את פשוט מלאך...
ואו. את לא יודעת איזה עדוד נתת לי איזה תמיכה ואיזה מילים חמות ומרגיעות. אין עלייך!!!בזכותך אצליח להרדם הלילה...
השעה כבר מאוחרת כמו שאת רואה...ואני לא נרדמת.אני בתוך המיטה מכוסה בשמיכה ,מתגעגעת לאבא ואמא, מתגעגעת למיטה שלי ולחדר שלי. הלילה ירדו לי הרבה דמעות, מה שלא קרה הרבה זמן. עד שפתחתי את המחשב והתחלתי להתעודד ממכן בנות יקרות...
אני כל הזמן מפחדת מאיזה "שוטר" שיפלוש לי לחדר אין פה שוטרים אבל יש פה רופאים אחיות ומפקדים ..אה וגם יש פה מאבטחים לפעמים.במקרים ממש ממש ממש לא נעימים.
אני מדמיינת את עצמי חוזרת הביתה כבר, אני ככ מחכה ליום הזה איזה מוזר זה יהיה שאין לך מצלמה בכל 2 סנטימטר שאת הולכת שאין לך אנשים שעומדים לך על הראש.כלומר שומרי ראש..שאין לך שותף בחדר. יש מזלגות במטבח. ויש חלונות בסלון יש לך מפתח לדלת ואתה לא נעול באיזה מחלקה פסיכיאטרית. ...

דניאל מתוקה. אני שמחה שאת פתוחה איתנו, תרגישי חופשי. תרגישי בבית הרי אנחנו כולנו משפחה אחת!
מה את עושה שנה הבאה?
אוהבת אותך
נטע

גרמת לי לחייך..עצם זה שגרמתי לך להרגיש יותר טוב(:
ובאמת את תיראי שאת תיהי מאושרת..ותיזכי בכול כך הרבה דברים טובים בחייך!
החזיקי מעמד יקרה..עוד קצת..ובקרוב תשובי הביתה..תפרטיות שלך..אבל מה שהכי חשוב..זה לחיים בריאים ונכונים עבורך!(:ולשאלתך מה אני עושה שנה הבאה?אממ..ממש לא יודעת..אני בנתיים עובדת פה עובדת שם..ובעיקר מתוסבכת בגלל הפרעת האכילה..שהלוואי שהיתה מניחה לי כבר
אוהבת - דניאל .

מה שלומך חמודה? שמחתי מאוד לשמוע ממך, ואני עוד יותר שמחה לשמוע שאת מתקדמת יותר ויותר בטיפול, איך הולך יש באמת משהו חדש שאת יכולה לספר? אני בטוחה שזה לא פשוט אבל דעי לך שאני גאה בך ושדווקא חשבתי אליך בימים האחרונים מתוך געגוע ותקווה לטוב.
אני מבינה את ההרגשה שלך לגבי הצבא- אני נלחמתי כדי להכנס לזה וב"ה באמת קיבלו אותי ואני על סף גיוס- אז למרות שאנחנו לא משרתות את המדינה באותו דרך אני מבינה את הצורך שלך לתרום דווקא בדרך זו, אבל יש לי הרבה חברות שעושות שירות לאומי ואפשר למצוא שם דברים ממש טובים שאת תוכלי לתרום ולהתרם בהם.אני מבינה את הצורך במדים אבל צהל הוא במידה מסוימת גוף נורא נוקשה שאינו תמיד מסביר פנים ומכאן שאני בטוחה ששירות לאומי גם יעניק לך את החופש וההזדמנות להמשיך ולדאוג לעצמך.
בכל אופן מה התוכניות שלך לקיץ? יש משהו חדש חוצמזה?
תקווה

מה שלומך יקרה?
איזה כייף לשמוע ממך.הרבה זמן לא הית פה והתגעגעגעגעגעתי אלייך.
תודה רבה על העידוד והשיתוף, אני מסכימה איתך:-)
מה התוכניות שלי לקיץ???
יש לי בינתיים תוכנית אחת שדורשת הרבה מאד עבודה. התוכנית היא לחזור הביתה. אחרי שיוצאים מפה לא צריך הרבה יותר מלהיות ולהרגיש בבית.נכון???
להורי יש מספר תוכניות אך בינתיים הם תקועים בגללי. הם גם לא יודעים מתי אני חוזרת.
ומה את עושה בקיץ יקרה???
אוהבת אותך ומחכה לשמוע ממך
נטע