פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

קיימים הרבה מקומות טיפול השאלה היא האם את מעוניינת במסגרת פרטית או ציבורית.ניתן לפנות לרופא המשפחה ולקבל ממנו הפנייה למרפאה להפרעות אכילה(ולכול קופ"ח יש מרפאה איזורית כזאת) שם ינתן מענה משולב(רפואי,נפשי ותזונתי) ונראה לי כי לאחר הרבה שנים זה המערך אותו את צריכה.כמו כן,ברוב בתי החולים ניתן למצוא מסגרות יום המתאימות גם לחתך הגילאי שלך,וניתן לפנות עצמאית ,בהתאם לאיזור המגורים שלך,ולשאול .
רשימה נוספת ניתן למצוא באתר של אביב או באתר של סער תחת הקישור-מרכזי סיוע.
כך או כך,זה לא משנה באיזה מסגרת תבחרי כל עוד שתגיעי לטיפול.כי כבר הבנת שלבד זה כמעט בלתי אפשרי.והכי חשוב להגיע לטיפול ממקום שמחויב אליו שרוצה בשינוי ומוכן למסע הלא פשוט אבל החשוב הזה.
אם יש שאלות נוספות אשמח לענות,
בהצלחה ורק בריאות,
קרן אור.

תודה לך יקרה! על הכל!

לא אמרת לי עדיין מה דעתך לגבי השפעת התרופה אותה אני נוטלת <רמוטיב>, אשמח אם תאמרי לי מה דעתך כי מצבי הנפשי רק מחמיר ואני מרגישה שאני במבוי סתום.
<חלפו שבועיים לערך ואין שום הקלה עדיין, האם חודש הוא המינימום??>

כ"כ מיואשת כבר
שירן

אני לא סמכות רפואית וכל מה שכתבתי נובע מתוך ידע חלקי,כך שאל לך להסתמך על זה.אבל למיטב ידיעתי דרוש מינימום חודש כדי לדעת אם תרופה יעילה או לא והדבר תלוי גם במינון הניתן(כשבדר"כ נותנים מינון נמוך כדי לגרום להסתגלות הגוף לחומר וההשפעה בעקבות זה היא פחותה כמובן...).כך או כך למה שלא תשאלי ביום שני את האדם הנכון והיא את הפסיכיאטרית שרשמה לך את התרופה??אני בטוחה שהיא מבינה יותר.

ובכיף יקרה,מקווה לשמוע בקרוב על שיפור,
שלך,
קרן אור.

שלום רב,
אני לא מכירה בדיוק את הסיפור המלא אבל ברור לי שלכעוס ולהתרזג לא יעזור לך ולה כלום!\
ורק להפך....את צריכה לאגור הרבה סבלנות והבנה כלפי ביתך ויחד עם זה לעזור לה לעזור לעצמה וזה לא קל.אני
מציעה לך לפנות לפסיכולוג שטיפל בביתך ושמכיר את הסיפור המלא הוא בוודאי ידע איך לעזור לכם.
אולי תציעי לביתך להשתתף בפורום להפתח ואולי זה יעזור לה.( לי אישית מאד עזר הפורום המדהים הזה הוא ממש שיפר לי את ההרגשה בנקודה מסויימת במחלה).
בהצלחה רבה
ושבת שלום

סליחה על האיחור במענה,היו לי כמה ימים עמוסים...
אני יכולה להבין את התסכול שאת מרגישה כאם,לראות את ילדתך בהתקף בולימיה בלי ממש יכולת לעזור היא מצב מאוד מתסכל,ולכן טוב שאתם בטיפול.הן עבורך ביתכם,ולצורך העניין את כותבת שהיא ניסתה כדורים פסיכיאטריים אך ללא הועיל אך לא כתבת כמה זמן היא בטיפול והאם מעבר לטיפול התרופתי ניתן לה מענה פסיכולוגי שיחתי כדי להבין את מה שמזין את הפרעת האכילה ממנה היא סובלת.כדורים יעילים בתור גלגל הצלה ראשוני אבל אם לא ינתן המענה האמיתי,ההבנה מה הפרעת האכילה משרתת מעבר להקאה-היטהרות(מאילו תחושות היא מנסה להקיא ולהפטר מבפנים),אזי היא תמשיך ותתמיד.וזאת דרך ארוכה וצריכה להיות מטופלת ע"י צוות רב תחומי הלוקח בחשבון את כל ההיבטים-תזונתי,נפשי ורפואי.
ולכם כהורים כן חשוב להיעזר באיש המקצוע המטפל בבתכם ומכיר אותה כדי לשחרר אותכם מהצורך להיות המטפלים של ביתכם שהוא צורך קשה.
לא כתבת גם מה היחס של בתך לטיפול המוצע לה.האם היא מבינה את הצורך בהחלמה,האם היא רוצה בה??כי ללא רצון אמיתי וכנה,כל טיפול לא יהא יעיל ורק יזרע בכולם אכזבה ותחושת ייאוש וחשוב שנושא זה ידובר במפגשים הקבוצתיים.
מה לא לעשות?לא לדבר על מספרים, BMI, גובה, מידות, דיאטה, אוכל, תפריטים, מראה חיצוני, כל דבר שהפרעת האכילה יכולה לעוות ולהשתמש בו נגדנו. לדבר על הקשר, האהבה, הקרבה, הגעגוע למה שמשתנה, והתקווה שתתגברו על התקופה הקשה ביחד. לא ללחוץ, לא לכעוס, לא לריב, לא להיאבק. הפרעת האכילה רק מחכה שכל זה יקרה כדי שתוכל ללחוש לבתך: "את רואה? רק אני החברה שלך באמת..."



והכי הכי חשוב – לא להתייאש. פשוט להיות שם בצורה כנה ואמיתית עד כמה שניתן (כי הפרעת אכילה לא כל כך אוהבת כנות...).

בהצלחה,
קרן אור.

בבוקר היה פיקנייק ואני כבר היתי שבעה. לא היה לי כוח לפיזמון חוזר הזה אז הלכתי הביתה עם חברה שלי. אבל בבית שלי גם עשו נפנף עם החברים הטובים שלנו. אז הלכתי לבת דודה שלי שלא ראיתי אותה הרבה. מאד התגעגעתי אליה אז החלטנו להפגש עד שסוס היא חזרה משירות לאומי באילת (היא דתיה) ואז דיברנו ושוחחנו והיא הביאה לי ציפס אמרתי לה תודה ואז כשהיא יצאה לרגע מהחדר מהר הכנסתי א הציפס לשקית ממש ספונטני בלי לחשוב. ואז היא הגיעה וזרקה את הציפס ופתאום הרגישה שהשקית מלאה , היא הבינה מה עשיתי( הטעות שלי שהשקית היתה ריקה קודם ולא שמתי לב:-() ואז היא אמרה לי משהו שמאד נפגעתי ממנו.- היא אמרה: חשבתי שאת כבר לא אנוריקסית....

.

אני רוצה לך שאני פשוט גאה בך.
אין לי מילים, באמת.. לשמוע שאת יוצאת עם חברים, מבלה, נהנית, עם כל הקושי שבאכילה בחוץ, עם כל הקושי של לצפות בכולם אוכלים, עם כל הפחדים- זה באמת מעורר הערצה בעיניי.

אני שמחה לשמוע שיש לך חברים מאוד תומכים <אפילו שחלקם לא מבינים> ושאת מצליחה לשמור איתם על קשרים. אני אחזור ואומר את זה שוב- זה לא מובן מאליו.

האם את לא מרגישה חסך מסוים כשאת רואה את כולם אוכלים ואת היחידה שנמנעת?
אני יכולה להגיד לך שזה מה שזה היה עושה לי לפחות לכן זאת אחת הסיבות שאני נמנעת מלצאת עם חברת לבתי קפה לאכול. מספיק שאני רואה את החופשיות והספונטניות בה הן אוכלות וזה מקשה עלי.
זה מצויין שאת ממשיכה לשמור על מעגל חברתי ולא מתנתקת. זה הכי קל לברוח, להתבודד, להתנתק, להיעלם. ואני מעריכה אותך שאת לא עושה את זה.

בעניין מה שקרה עם בת דודתך- אני מבינה את זה. אומנם לא נהגתי לזרוק אוכל אך אני כן מבינה איך מבלי לשים לב וממש במהירות אנחנו משנות את עורנו ופועלות כבר בתת מודע ע"פ תכתיבי המחלה.
זה תוקף אותנו כ"כ מהר שאנחנו אפילו לא מצליחות לעשות מחשבה מתקנת ולחשוב לרגע בהיגיון.
אבל לאט לאט לומדים גם מטעויות, ובפעם הבאה אפשר לתקן ולנהוג אחרת, אין לי ספק.

אגב, האם הגעת כבר למשקלך התקין?
איך הולך בבית הספר ובלימודים <זאת השנה האחרונה שלך נכון?>


שירן

שירן נשמה שלי!!!
את מתוקה את כ"כ מעודדת אותי ואת נותנת לי מלא כוח...ואני גם גאה בך מאד מאד מאד מעבר לכל דימיון!!!
אני בקשר עם החברים שלי לרוב כי הם לוחצים עלי ולא כי זה בא ממני. הרבה פעמים אני מבריזה והם נוטשים אותי ואח"כ אני לא רודפת אחריהם ואז הם חוזרים אלי.... והרבה מהקשר שלי עם החברים והחברות נעשה בזכות הורי שהם דוחפים אותי. מבינה?
נכון אני בכיתה י"ב... ואני הכי גדולה בכיתה:-)(וגם הכי רזה בכיתה)
אני במשקל תקין כמעט...הדיאטני היה מרוצה ממני אתמול אמר שמגיע לי צל"ש והוא אמר שאני מתקרבת לגבול הנורמלי של הIBM ??? איך שקוראים לזה? MBI.שכחתי...
מה שלומך מתוקה?
אוהבת אותך.
סוףשבוע כייף ותהני:-)

אני שמחה לשמוע שלחברים שלך אכפת ממך ושההורים שלך מצליחים לגרום לך כן לצאת ולבלות.
אמא שלי כל הזמן הזה ניסתה וניסתה אך לשווא. אני פשוט לא מסוגלת...

לצערי אני לא בטוב , בשבועות האחרונים אני חשה החמרה משמעותית במצב הנפשי. אני לא ישנה בלילה יש לי סיוטים וכו'. אני בקושי מצליחה להתעודד לא משנה כמה מנסים לדבר איתי ולהרגיע. זה פשוט לא עוזר. נדמה לי כאילו העולם עומד ליפול עלי..

בינתים אני עם תרופות, ואין שום השפעה לצערי. כל בוקר אני מתעוררת בתקווה שהפעם יהיה שונה, שכבר תחול השפעה, שהדיכאון הזה יפחת. אבל לצערי כלום.

אני שמחה לשמוע שאת מתקרבת ל-BMI תקין. זה חשוב מאוד.
וכמובן שאני תמיד אשמח להיות כאן בשבילך, לעודד ולעזור.

שירן.

שירן נשמה שלי.
מה שלומך????
אני חושבת עלייך המון.
איך את מרגישה?
איך היה בטיפול? איך עובר הלילות?
אני היתי אצל הדיאטני היום. והיתי בהלם!!! פשוט הלם שירדתי חצי קילו... לא יודעת איך זה קרה. אבל אני אגלה לך תאמת שאני חושבת שאני כן יודעת. מרוב שלמדתי לביולוגיה אז באיזשהוא מקום הזנחתי את ה"אכילה הכפיתית" ופתאום הרגשתי חוסר תאבון אמיתי כמו שהרגשתי פעם. פתאום לא היתי צריכה להתגבר על התאווה. הצילו אני מפחדת להכנס לזה שוב. עכשיו יש לי תפריט מפחיד!!! מקווה שאצלך הכל בסדר יקרה! מחכה לשמוע ממך
אוהבת
נטע

תודה על האכפתיות והדאגה.
אני ככה ככה.. מנסה לשרוד עוד יום בשפיות, מחכה כבר שמשהו ישפיע על המצב רוח הנורא הזה.
כתבתי על מה שקרה לי אתמול בטיפול בהודעה נפרדת אך משום מה אני לא מצליחה לשלוח.
אני אנסה שוב בעוד כמה זמן בתקווה שזה יישלח.

אני מבינה את הפחד שלך בנוגע לתפריט אבל זה נעשה אך ורק לטובתך ומקווה שאת מבינה את זה.
את הרי לא רוצה לחזור אחורה שוב.. לא כך??

את חזקה ואת יודעת שכן ואין לי ספק שאם תתמידי את בסוף גם תצליחי.

\שירן

ללא ספק את ראויה! ואני שמחה שאת נותנת לעצמך להבין את זה.
אני מבינה שאת בתקופה קצת לחוצה עם כל הבגרויות,ולפעמים נדמה לך שאי אפשר יותר,אבל זאת תקופה והיא עוברת.הכי חשוב שלא תשכחי בכול התקופה הזאת כן לטפל בעצמך,כי זה מה שיאפשר את הקיום של הכול,עכשיו ובעתיד.

נו,אז איך נהנית מהשוקו??כן ירבו,יקירה!

שלך,
קרן אור.

הי שיר, ברוכה הבאה לפורום!
דבר ראשון אני מאד גאה בך שקיבלת אומץ ושיתפת אותנו. תדעי לך שא' זו מחלה שחייבים לעבור אותה עם הרבה עבודה עצמית. העבודה הזו היא לא קלה בכלל בכלל בכלל לא למי שעבר אותה כבר כמו כמה שכאן מחזקות אותנו ו וכמובן לכל אלה המתמודדות עדיין....אנחנו כחלק מהבעיה שלנו לא רואות מה טוב באמת לגוף ומה אנחנו מעוללות לגוף שלנו אנחנו חייבות שמישהו מבחוץ יעזור לנו להציל את עצמנו. זה קשה לשתף אבל זה חלק מהעבודה והדרך אל החיים הבריאים והמאושרים. אם הורדת 20 ק"ג איך זה שלא עלו על זה המשפחה או החברים? ואיך סתם ככה את מסכמת את החיים שלך? כקשיים במיוחד? האם האיכלה תופסת אצלך מקום נכבד בחייהיומיום? כלומר את חושבת על האוכל רוב שעות היממה?
אם את מקיאה אז איך זה שאת משמינה? אני חושבת שבגלל שהגוף שלך מבולבל הוא לא מאוזן הוא משמין, פעם שמעתי משהו כזה...אני לא בטוחה . לכן אני ממליצה לך לקחת את עצמך לידים קחי נשימה עמוקה ותתחילי את החיים מחדש.
אם את חושבת שתוכלי לבד אז תנסי אבל תדעי לך שזה לא בושה לפנות לאנשים המתאימים. חלקם מאד טובים ונעימי שיחה ויכולים ממש להציל אותך וחבל לא ללכת על בטוח...לא?
האם את מסוגלת לצאת עם חברים למסעדות?
תרגישי טוב
נשמח לשמוע ממך
אוהבת
נטע

תודה רבה על התמיכה.
אני חייבת לציין כאשר ירדתי 20 קילו זה היה בעזרת דיטאה בלבד אז עעוד לו נכנסתי למעגל הזה של ההקאות,ואני זוכרת שזה לא היה לי קל אבל כנראה שהיה לי כוח רצון שהיום אני לא מצליחה להחזיר אותו.וברגע שנכסתי למעגל הזה של ההקאות אני מרגישה יותר קשה כי הרגלתי את עצמי לאכול כמיות שבחיים לא חשבתי שהייתי יכולה להכיל ואני מרגישה גם ללא מעצורים,
קראתי את מה שרשמת לגבי לפנות לעזרה,אני כרגע לא מרגישה שאני מוכנה להיחשף אולי כי אני חושבת שיש סיכוי שאני הצליח להתמודד עם זה לבד,הרי כל זה קורה בגלל שאני מאוד רוצה להרזות אני מתחילה דיטאה ואחרי כמה ימים מאוד קשה לי בא לי לאכול משהו מתוק משהו שהוא לא בגדר הדיטאתי,אז אני מחליטה לטעום קצת על מנת לעצור את הייצר אך ברגע שאני מתחילה קשה לי להפסיק או שאני ממש מתבעסת מעצמי שלא הצלחתי לשלוט בזה ואז אני פשוט טורפת כמיות בידיעה שאני אקיא וכל הקלוריות האלו לא יהיו בגופי.,מה שכן אני לא יודעת עד היום במידה ואני מקיאה כל השומנים והקלוריות יוצאים מגופי....אז למה זה לא גורם לי לרזות,הרי במשך היום אני אוכלת רגיל.....בקיצור הרבה שאלות....אני מקווה שבעזרת הפורום הזה אני יוכל להתגבר על זה או לפחות לדעת איך להתמודד.
נטע תודה ממש מחם את הלב שיש מקום שאני יכולה לפרוק את מה שעל ליבי ויבינו אותי.

אני מקקוה שאצליח לעבור את הסופש ללא הקאות כי אלו היומים הכי קשיים בד"כ.
שבת שלום לכולם

הדברים שלך הזכירו לי מאוד את הדברים שאני אמרתי כשרק פיתחתי הפרעת אכילה : "אני יכולה לעבור את לבד"..
זאת אחת הטעויות הגדולות לחשוב כך. הפרעת אכילה לא חולפת מאליה, היא משתלטת על החיים, הנפש והמוח, ואת יודעת את זה..קשה מאוד "לעקור" אותה מתוכנו סתם כך.
זה דורש טיפול ארוך ומעמיק בעזרתם של אנשי מקצוע.
זאת לא בושה לפנות לטיפול, להיפך.
<החיים שלי ניצלו רק ברגע שפניתי לטיפול ואני מודה על כך.>

שירן

כמו שכבר כתבו לפניי-ברוכה הבאה לפורום!
מותר לך לנסות לבד אבל אני מניחה שאם זה היה פשוט כ"כ כבר היית שם,לא??יקרה,כל עוד שלא תטפלי באותם רגשות שדורשים הכרה ,המעגל הזה רק יסחוף אותך יותר ויותר פנימה. מיום ליום העמדת הפנים נעשית קשה יותר ויותר,ואיתה תכיפות הבולמוסים\הקאות תעלה.ואת כבר חווה את זה.מה גם,שהנזקים מתחילים להצטבר,חייך מתרוקנים מתוכן ואת הופכת להיות כבולה בכלוב שיצרת במו ידייך ועם הזמן המפתחות כדי להשתחרר ממנו הופכות להיות קשות להשגה.
עשית את הצעד הראשון,פנית לפורום הזה ואני אשמח אם כל התמיכה וההבנה שתקבלי כאן ממני ומהבנות תעזור לך לקחת את התהליך הזה צעד נוסף קדימה ולפנות לטיפול.כי מגיעים לך חיים מאושרים,וכי את יודעת עמוק בתוכך שהמציאות הזאת לא יכולה להימשך יותר וקשה מאוד לבד.

שבת שלום,
קרן אור.

מצטערת לשמוע שהיה לך כ"כ קשה השבוע.
אני מבינה את התחושות שלך- חווה אותן על בשרי אבל מנסה כמה שיותר לא לתת להן לחבל בפעולות שלי. לא תמיד אני מצליחה אומנם אבל אני באמת מאמינה שרק ברגע שאתחיל לשנות את התנהגותי אני אהיה עוד כמה צעדים החוצה מהמחלה הזו.
אני מזדהה כ"כ עם הקושי שלך למדוד בגדים ולקנות בגדים חדשים. לצערי זה משהו שאני חייבת להתמודד איתו. אני כבר לא באותה מידה ואני גם לא יכולה להתעקש על מידות שכבר לא תואמות לי.

קשה לי עם הגוף שלי. עד שכבר התחלתי לחוש התרגלות כלפיו פתאום בא אבא שלי ואמר לי שעליתי במשקל!
גם עכשיו משקלי תקין ונחשב רזה אך נוספו לי כמה ק"ג בעקבות המחלה ששינו את הגוף שלי והוא נראה שונה מבעבר. וגם אני הבחנתי באותם הדברים שאבא שלי העיר לי עליהם כמו למשל עניין הבטן וזה גם לי מאוד מציק אבל בתקופה האחרונה ניסיתי לקבל את זה ולחיות עם זה. ועכשיו הגיעה ההערה הזאת מהצד וגורמת לי עוד יותר לשנוא את הגוף שלי ולדחות אותו מעלי.
אני מרגישה כזאת תבוסה ענקית כשאני כותבת את הדברים האלה, אני כל הזמן חולמת שדברים נראים אחרת עבורי ומרגישה כזאת כישלון משום שזה לא קורה בפועל.

לשאלתך, היחסים שלי עם הוריי נחלקים לשניים. עם אמא שלי יש לי יחסים מאוד טובים וקרובים. היא הרבה פעמים מבינה לליבי ועושה הכל כדי שרק יהיה לי טוב. היא גם דיברה אח"כ עם אבא שלי על זה שלא יעיר לי עוד הערות כאלה כי אמרתי לה שזה מאוד פגע בי מה שהוא אמר לי.

עם אבא שלי היחסים הם אחרת לגמרי. הוא לא מבין אותי ואת מה שאני עוברת. וזאת לא פעם ראשונה שהוא מעיר לי הערות כאלה. הפעם הוא העיר הערה מאוד ספציפית- בדיוק על אותו החלק בגוף שהכי כואב לי ומאוד קשה לי איתו!! וזה פשוט ריסק אותי..ועד עכשיו קשה לי להתאוש מזה ואפילו דמעות עולות בעיניי כשאני כותבת לך את זה.

חשבתי שאני היחידה שחושבת תמיד על ארוחת הבוקר שלמחרת. זה כ"כ הזוי! אני ממש מחכה שיגיע יום המחרת כדי לאכול שוב. כדי להרגיש שיש לי, שלא חסר לי..

אמרתי לאמא שלי שאני לא מבינה למה לי דווקא מכל האחים אבא שלי החליט להעיר . ואני חושבת שזה משום שהוא רואה כמה אני רגישה לנושא והחליט באופן לא מודע אולי, להעיר דווקא לי. אחים שלי אוכלים יותר ממני ולהם אף אחד לא מעיר! למה דווקא לי כל הזמן??
זה באמת דברים שקשה לי מאוד להסביר.

תודה שאת תומכת בי כך! אני מעריכה זאת מאוד.

אוהבת אותך ,
שירן

שירני מתוקה.
תודה על התגובה אני כ"כ מזדהה.אני שמחה שיש לך אמא טובה. זה מזל. אולי אבא מעיר לך כי הוא לחוץ ממך מהאכילה הלא מאוזנת שלך? את אוכלת יותר או פחות? לא הבנתי בדיוק.
אני אפילו לא יודעת אם עליתי במשקל אני מפחדת לעלות מ פ ח ד ת כאילו זה קפיצה הגג. זה פחד ממש פחד מוות. זה מדהים אותי כל פעם איך אנשים עושים את זה בקלילות בלי לקחת מחשבה ובלי להרגיש רגשי אשמה. ואני? כל לעיסה שלי מרגישה שחטאתי ופשעתי.. אוף. זה כואב לי שכואב לך נשמה. אני כ"כ מבינה אותך. בעבר זוכרת שחברים שלי עוד לפני שידעו את כל האמת עלי צחקו עלי. אמרו לי איך את לא טובעת בשירותים? כל מיני בדיחות ממש לא מצחיקות. כמו שצוחקים על שמנים ככה לעגו לי איך אני מצליחה לשבת איך הבטן לא נדבקת לגב? היתי נראת אנדרטה ומספיק קשה היה לי . כל בדיחה כזו ריסקה אותי עוד יותר.. היום אני נראת טוב יותר אבל אני לא שלמה עם עצמי בכלל וזה הכי קשה. אני רואה אדם ש מ ן במראה פתאום השומן שלי נראה לי כפול מליון ממה שהוא במציאות. ברחוב כשאני הולכת, על מה אני מסתכלת? לא על העצים ולא על הכבישים רק על הבטן והרגלים של העוברים ושבים.... אני חייבת לשתף אותך היום במרפאה נכנסתי לשרותים, פתחתי את הדלת אני באה להכנס ופתאום ומה אני רואה? אני רואה דחלילה על הריצפה שוכבת כמו חצי מתה...נבהלתי מזה נורא. צרחתי הצילו וכל המרפאה טסה לעברי...פתאום ראיתי איך כולם מתקבצים סביבה נסיתי לגשת עליה אחרי רבע שעה שבה ניסתה לחזור לעצמה, להגיד לה שהיא לא לבד. שמעתי מישהו צורח עליה את גורמת את זה לעצמך. שתי ותצאי. ממש נפגעתי ממנו אני לא יודעת מיזה אבל הפריע לי שכך דיבר כלפיה וכך לפני כולם. היא היתה נראת כמו שיכורה מסוממת משהו אחר היה חושב שהיא כזו אבל אני מיד ידעתי מה עבר עליה...כ"כ ריחמתי עליה וחשבתי לעצמי. הצילו לא רוצה שזה יקרה לי! הצילו איך מונעים כזה דבר? אין שליטה על הגוף הוא כזה אומלל...
זה קשה לי להרדם,
אוהבת אותך ושמחה לשמוע ממך
נטע

לשאלתך, אבא שלי לא מעיר לי משום שהוא לחוץ מהאכילה שלי.
להיפך, אני יכולה להגיד לך שכולם בבית שלי מקנאים בי על האכילה המסודרת שלי ואין לך מושג כמה זה מציק לשמוע את זה!

הם חושבים שעצם זה שאני אוכלת ע"פ תפריט אז הכל בסדר איתי ואני לא מרגישה תחושות אשמה וייסורי מצפון כשאני אוכלת.
וזה כ"כ לא נכון.. גם עכשיו עדיין עם התפריט הנוכחי יש לי דילמות מסוימות וקשיים אך אני מקפידה מאוד ולא חוזרת שוב פעם להרעבות.
אמא שלי לא מבינה כשאני אומרת לה שבעצם אין להם בכלל ממה לקנא. כי נכון שאני אומנם אוכלת מסודר ומקפידה אך זה נוטה לצד הקיצוני של העניין. אני כמעט ולא מסוגלת לחרוג מהתפריט שלי, לשנות או לעשות דברים אחרת. הכל מאוד מקובע, מבוהל וכפייתי!
הכל מנוהל ע"י פחד מתמיד <שמתי יותר אוכל/פחות אוכל>, הכל חייב להיות מדוד. לכן הם לא מבינים באיזה מצב אני נמצאת. אני כמהה כ"כ לחזור לימים הספונטניים בהם יכולתי להרגיש שמותר לי. שלא יקרה שום אסון אם אלך לבית קפה או אוכל משהו קצת שונה ממה שאני רגילה אליו.
ברור לי שזה עוד תהליך ארוך ואני את האמת מתקשה להאמין שזה יקרה יום אחד.
<היום למשל ייאמר לזכותי שהעזתי לטעום מעוגת יום ההולדת של אחותי ואני כ"כ שמחה שעשיתי את זה! זה אומר המון עבורי>

האם הדרדרת לאנורקסיה בגלל עודף משקל? לא ממש הבנתי מה הביא או מה גרם לך לזה.
אני כ"כ מזדהה עם הדברים שאמרת!! גם כשאני הולכת ברחוב וגם כשאני נמצאת בעבודה אני מוצאת את עצמי כבר בתת מודע עורכת השוואות ומסתכלת לאנשים על הבטן והרגליים! זה נורא, זאת אובססיה חולנית שהמחלה קיבעה בי ואני כ"כ רוצה להיפטר ממנה! אני מנסה כמה שיותר להיפטר מזה ולא לנהוג ע"פ המחלה שמבקשת ממני באותם רגעים להסתכל על אותם אנשים ולהשוות.

ממש מפחיד מה שקרה לך במרפאה! אני מאוד מקווה שלא תגיעי למצב כזה. גם אני לפעמים רואה כאלה בנות במרפאה שאני נמצאת בה וממש "נקרע" לי הלב לראות את זה. אני נזכרת שגם אני הייתי ככה חלשה ורזה, גוססת למעשה..
וגם עכשיו אני אומנם באותה הסירה, זה לא שמאז שהעלו אותי במשקל דברים נראים טוב כרגע =/ זה נראה כאילו הם רק מחמירים עם הזמן..

איך הולך לך בטיפול בכל אופן?
מקווה שאת מתמודדת למרות הכל.

שירן

מה שלומך יקרה?
מה חדש?
שמחתי על ההודעה שכתבת:-)
מה אני? ומי אני???
אני כרגע לא מכניסה את עצמי לשום קטגוריה משום שהשבוע האחרון או שהפרזתי באכילה כפייתית או שהרעבתי את עצמי....הצילו. למה אני כ"כ לא יציבה???איפה אני?
עד ינואר יכלתי בברור להגיד לך אני א נ ו ר י ק ס י ת בדם!!! גם הרגשתי כך וגם נראתי כך, דקיקה ודחלילה. היום אני רק אנוריקסית בנשמה! סופסוף "אגרתי" שומנים ופחממות. אני מרגישה השג ע נ ק ואני בלב שלי במודע שלי אני מאושרת עם זה טוב לי שאני לא נראת חולה, שאני "כאילו" בדרך לחיים טובים ורגילים... אבל ברגע שמישהו מבחחוץ יגיד לי:"את נראת טוב יותר" זה יהרוס אותי. אני ארגיש שחרב עלי עולמיזה משהו בתת מודע שאין לו קשר גומלין עם המודע. את מבינה אותי?.
לא נכנסתי לזה בעקבות משקל יתר, למזלי בעבר האוכל היה דבר שיגרתי בלי מחשבות ותאוות...היה מאוזן. והמשקל גם כן היה תקין.
עכשיו אני גמורה נפשית, כלפי חוץ נראת טוב יותר הבגדים לא נופלים ממני. אני יכולה ללבוש מידה 16 או 18 וזה לא יפול ממני. בעבר מידה 14 היתי צריכה תיקונים! מאמינה??? היום מידה 16 ו18 פחות או יותר המידה שלי, אני קונה בגדים בפוקס בעיקר ובגולף והוניגמן. בקאסטרו לדוגמא כלום לא יעלה עלי. היום אולי כן? לא נסיתי, אני מ פ ח ד ת !!! לא מסוגלת להכנס לקטע הזה...
אני רוצה לשתף משהו שקרה לי היום ביום שבת נסעתי למלון עם חברים,לשחות ולאוחת צהרים הרגשתי השג ע נ ק שאני מצליחה להלחם במחלה ולצאת. היה לי הרבה התלבטויות וחששות. והרגשתי שהנה אני מנצחת את המחלה!ארזתי אומץ והחלטתי שזהו זה הסוף של המחלה ואני יוצאת לחרות! עכשיו אני חושבת שזה היה כישלון אחד ע נ ק!!!
אז בתחרות שחיה היה לי כייף מאד. יכלתי "להשחיל" את עצמי בין כולם...ונהנתי מהתחרות והקפיצות הסאונהוכו, עד כאן היתי מאושרת:-) כשיצאנו לארוחת הצהרים התיישבנו לנו סביב לשולחנות ובלי הודעה מוקדמת פתאום נהייתי כחולה. כולם נבהלו והודיעו לו שהשפתיים שלי חכחולות חשבו אולי קרה לי משהו, ואני אמרתי להם שאני בסדר פשוט קר לי ואז כולם זרקו עלי את כל הקפוצונים והרגשתי מזה דפוק עם זה. בתוך תוכי ידעתי מצוין למה אני כחולה... נסיתי איכשהוא לזרום למרות שבתוכי היתי במלחמת עולם! התרגשתי לראות כמה מהחברים והחברות שדאגו לי והביאו לי כל מוצר שחתום עליו- "דייאט"...
התחלתי לאכול (היה קשה מאד) כמישהו סיפר בדיחה נסיתי להבריז או לברוח...לא הצלחתי וחשבתי שזה גם לא יהיה משימה קלה. ואני חייבת להתמודד כאן...ופתאום חברתי שלידי אמרה לי עכשיו כבר מנה שניה ועוד לא נגעת בראשונה..מרוב הלם הכנסתי מיד לפה את הכפית ו נסיתי ללעוס ולבלוע אבל זה לא נבלע הרגשתי שאני עומדת להחנק!פתאום הוצאתי את כל הבולוס מהפה בצורה כזו מכוערת ולא אסטטית:-( התנהגתי כמו מפגרת הצילו רציתי לפרוע את האדמה באותו רגע.
המשכתי שוב ולא הצלחתי!!!כבר עמדו לי דמעות בעינים, זה היה בין השניות הקשות ביותר בחיים...ואז שוב אותו רפלקס-

אותו רפלקס וכל הבולוס החוצה!!! (בולוס זה אוכל לעוס) באמצע השולחן. אתן מבינות מה עבר עלי ביום המטורף הזה?
ואז בשניות הקשות האלה- אחד הבנים המטומטמים הגיע לאוזני ובלי להתבלבל לוחש- מערכת העיכול מתחילה בפה ומסתיימת בפי הטבעת ולא מסתיימת בצלחת!!!
ואז בשניה הזו ה ת פ ו ר ר ת י...כבר לא יכלתי לעמוד בזה יותר ההרגשתי שחרב עלי עולמי ממש שבר כלי רסוס לחלוטין
אני לא צריכה לספר לכן איך הרגשתי, הרגשתי תחושה שאף אחד לא היה מאחל לעצמו...
ואז פשוט לקחתיאת הרגליים וברחתי..הוצאתי את הפלאפון חייגתי לאבא והתחלתי לבכות ולבכות ולבכות הוא לא הבין מילה מהבכי הכבד הוא רק הבין שכואב לי ושורף לי בגוף ובנשמה. תוך חצי שעה ההורים היו אצלי
(אגב גל לא היה איתי(הוא בחו"ל) ואני בטוחה שאם הוא היה,הוא היה יודע מה לעשות!כמו תמיד...
אבא ואמא הרגיעו אותי, וזה לא היה להם קל בכלל ישבנו בלובי רבע שעה ואז ישבנו עם החברים כשאני לא מביטה לכיון ימין ששם ישב הב"נא שהרס לי את כל השבת, אימי התקשרה למטפלת והמטפלת אמרה שהיא לא מקבלת ביום שבת אבל בגלל המקרה חרום היא תקבל...הרגשתי רע עם זה שאני "מקרה חרום"...ולא התחשק לי ללכת.
אני אחרי היום ה א ר ו ך והמתיש הזה. ב"שולחן העגול" ישבנו כולנו החברים והורי, והרגשתי קצת הקלה שאני לא נלחמת לבד והורי החיילים שלי במלחמה.ואז כשקמנו ללכת ואמרנו את ה-"ביי ביי" אימי מאחורה ניגשה לבנ"א שאפילו את בשמו קשה לי לנקוב. ולחשה לו -"אתה לא היית רוצה להיות במקום נטע"...
בלילה ראיתי ממנו שיחת טלפון לא עניתי לו...מי יודע איזה פצצה הוא מתכנן להפיל עלי עכשיו?
אוהבת אותכן מאד

נקרע לי הלב ששמעתי מה קרה לך... קודם כל אני רוצה להגיד לך ישר כוח על האומץ שבכלל הסכמת לצאת עם החברים שלך בידיעהה שתצתרכי לאכול איתם ולא התחרטת ברגע האחרון- זה צעד משמעותי למרות כל מה שקרה אני גם שמחתי לשמוע שבאמת עשית כמיטב יכולתך כדי להשתתף בארוחה ואפילו לעסת אוכל כל זה הם צעדים בכיוון הנכון - אני מבינה שהיה לך ממש קשה כל הסיפור ואני ממש מצטערת שזה נגמר ככה אבל דברים כאלא קורים זה הכל חלק מהתמליך ואל תתני לארוע כזה להרוס לך אפשרויות נוספות ליצאיה עם חברים.. אני בטוחה שתמשיכי להתקדם קדימה בכיוון הנכון ודעי לך שהורים תומכים כמו שלך לא נמצאים בהמוניהם אז תני להם כפי שאפשרת במקרה זה לתמוך בך ולהיות לעזר, אני יודעת שלא נעים להיחשב כמקרה חריום אבל זה הכל כדי להגיע בסופו של דבר למה שמגיע לך להחלמה! ולגבי החבר שהעליב אותך אני חושבת שהכל נובע מחוסר ידע, דברים כאלא קרו גם לי אולם לא ממש ככה אבל בסגנון ובאמת שזה הכל מחוסר ידע ולאו דווקא חוסר התחשבות אני מבינה שלא היית מסוגלת לדבר איתו באותו ערב שהתקשר אבל אני חושבת שבכל זאת כדאי שתברי איתו שאת מוכנה, את לא חחיבת לספר לו דברים שאת לא מרגישה בנוח שידע אבל ספרי לו מה יש לך ושאת מתמודדת עם זה כמיטב יכולתך ואת מבקשת שהערות כאלו לא יקרו שוב כי זה פוגע אפילו שזה בצחוק- בד"כ שהאנשים יודעם הם מתחשבים הרבה יותר ואם לא הבנאדם הזה לא מגיע לו להיות חלק מהחיים שלך!
אני מצטערת שיצא לי כ"כ ארוך אבל רציתי שתדעי שליבי איתך- אני מקווה שהימים האלא עוברים עליך יותר בקלות ואשמח לשמעו מה קורה, שלך תקווה

אני רוצה שתדעי שלמרות שאת מרגישה עכשיו כישלון משום שלא הצלחת במשימה הזו עם החברים שלך- תדעי לך שמהצד אני רואה את הדברים אחרת. אני גאה בך!!

עשית מעשה באמת אמיץ ואת צריכה לטפוח לעצמך על השכם!! אני מבינה עד כמה זה קשה. אני עד עכשיו מסרבת לצאת עם חברות לאכול בחוץ <השבוע אני הולכת לבית קפה עם ההורים אני מקווה שיהיה לי בסדר ואני די מאמינה שאצליח> גם משום שמצב הרוח שלי פשוט "בריצפה" כמו שאומרים. עצם זה שאת ממשיכה לשמור על קשר עם חברייך ולצאת זה מבחינתי הישג עצום! לצערי אפילו שיחה בטלפון עם חברה איני מסוגלת לנהל.. :(

אני יודעת שתמיד זה נראה שנכשלנו. אבל תראי את זה בתור היחשפות. בצעד הזה שעשית בחרת להיאבק, להילחם על חייך, בחרת להינות ולהיות כמו כולם וזה מצויין את לא מבינה עד כמה אפילו.
אפילו אם היה לך קשה עם האוכל, בפעמים הבאות זה יהיה קל יותר ויותר אני באמת בטוחה בכך.
האם היה לך קשה לבלוע משום שהיה קושי פיזי? או שהרגשת שאת פשוט מאבדת שליטה ונפשית לא יכולת?

אני מבינה כמה כואב לשמוע הערות כאלה מהצד <ואני מדברת על ההערה שהבחור ההוא העיר לך> וכמו שתקווה אמרה לך, זה באמת נובע מבורות. ואנשים לגמרי לא מבינים מה זאת הפרעת אכילה ומה הגיהנום שהיא מאלצת אותנו לעבור.
האם אחרי הפגישה אצל המטפלת שלך הרגשת טוב יותר??
לא הבנתי ממך דבר אחד. את אומרת שכרגע הצלחת לעלות במשקל והבגדים כבר לא נופלים ממך כבעבר. אך זכור לי שאמרת שאת עדיין מתקשה מאוד לאכול ושעלייך לעלות עוד במשקל. אני טועה?
האם עוד לא הגעת למשקל תקין?

שמחתי לשמוע שעשית צעד כ"כ חשוב עבור עצמך, אני בהחלט רואה כאן משהו מאוד חיובי שאומר לי המון על כמה שאת יכולה. ואת אכן יכולה.
<אגב כמה זמן את סובלת מהמחלה הזו?>

מקווה שהיום את בטוב יותר ומצליחה לראות את הדברים אחרת, לפחות כפי שאני מצליחה לראות אותם.

אוהבת ומאמינה בך,
שירן

מה שלומכן חמודות???
אין לכן מושג כמה עזרתן לי...מאד מאד!!!
ממש הרגעתן אותי. אתן לא יודעות עד כמה...
היום חברה שלי באה אצלי לישון (עכשיו היא חורפת) ובארוחת הערב ניסתי לאכול ולאכול ולהיות כאילו "רגילה"
ואכן כוח הרצון יכול לעשות המון!!! הצלחתי ואני בטוחה שלכן יש חלק בהצלחה שלי.
ההורים שלי מאד שמחו לראות שאני אוכלת ב"שלות נפש"...
היה לי מאד קשה לקבל את הידיעה שהבחור אמר לי את מה שהוא אמר משום בורות..משום שאני מכירה אותו ויודעת בדיוק מיהו ומהו הוא בין המחוננים והאנטלגנטיים בכיתה..
אבל בסופו של ענין אני מקבלת את זה בלי בררה. גם היום אגב הוא צילצל פעמיים אבל קשה לי לענות לו. הוא ימשיך לצלצל עד שימאס לו ממני. או עד שאני אסלח לו מכל הלב.
לשאלתך שירן אני חולה מעל שנה וחצי...שנתיים כמעט. וכמה זמן את???
אני עדיין רזה אבל לא במידה שהיתי. עכשיו אני רזה אבל אפשר לראות אותי יש לי מאגרים. בעבר היתי שלד! מבינה את ההבדל? היה לי קשה לאכול גם פיזית וגם נפשית!!! כשזה הולך יחד זה זה כטסטרופה!!!! אחרי שיצאתי מהשיחה עם המטפלת - הרגשתי טוב יותר במידה מעטה כי היתי עצבנית אבל עכשיו אני מרגישה ממש שיפור לטובה. ומה שלומכן יקרות? אני מחכה לשמוע ממכן.
אוהבת
מה אתן עושות בחג?
נטע

ליבי אלייך,מקסימה! אין ספק שעברת סיטואציה מאוד קשה ,מביכה ומתסכלת עם תחושה שאף אחד לא ממש מבין,אבל אני רוצה לומר לך שאני גאה בך על איך שהתמודדת איתה!
ולגביי הבחור ההוא-אני מתחברת לשאר הבנות ואני גם חושבת שאופן ההתנהגות שלו נבעה מחוסר ידע והבנה ואולי גם מבוכה.אני לא מאמינה שזה בא ממקום רע שרצה להכאיב לך,וראייה לכך היא העובדה שהוא מרגיש שהוא טעה ולכן הוא כל הזמן מנסה להתקשר אלייך כדי להשמיע באוזנייך התנצלות כנה ואמיתית.ויודעת מה??אני חושבת שאת כן צריכה לענות לו.לאו דווקא בשבילו,אלא יותר בשביל עצמך,כדי לסגור את המקום הכואב הזה אצלך שחושב שפגעו בו בכוונה..אותו מקום חולה אצלנו שלא מאמין שאנשים באמת שם ומתנצלים ,אותו מקום שרוצה שנרגיש רע כלפיי עצמנו וכלפיי הסביבה שלנו כדי להזין את הלבד והבדידות שאנו כופות על עצמנו.אז עכשיו אחרי שנרגעת קצת מה את אומרת??
ואני שמחה שאת לא מוותרת לעצמך וכן מנסה לשמר חיי חברה עם כל הקושי,זה חשוב כדי לפרוץ את גבולות המחלה.והיני כמו שאת רואה זה אפילו מרגיע אותך ואת הסובבים אותך.
יקרה,מאחלת לך חג עצמאות אמיתי ושמח היכן שתבחרי לעבור אותו...
שלך,
קרן אור

אני שמחה שעכשיו את מצליחה לראות את הדברים אחרת. ברוגע..
חזרתי לא מזמן מבית קפה עם הוריי ולאחר החוויה הקשה גם אני עכשיו קצת נרגעתי ומצליחה לראות את הדברים אחרת, בצורה בריאה ולא חולה. מבינה שעשיתי דבר טוב בסה"כ למרות שמחלתי רוצה שאחשוב אחרת.

כל הכבוד לך על ארוחת הערב, רואה שאת מסוגלת??
גם אני לצערי חולה במחלה הזו כמעט שנתיים. וליבי כבר מייחל לישועה שלא נראה לי שעומדת להגיע עבורי בכל אופן.
כ"כ כיף לשמוע שאת עדיין מנהלת חיי חברה סדירים ולא מוותרת על כך. אני ממש מחזיקה ממך בגלל זה. זה לא דבר של מה בכך. הלוואי ואני הייתי מצליחה לשמור על קשר מינימלי עם חברות.
גם אני נראיתי כשלד בתקופה שהייתי חולה ואת האמת שאני לא מעוניינת לחזור למראה המחריד הזה.
האם את צריכה עוד לעלות במשקל או שכבר הגעת למשקל תקין?

אני שומעת ממך כמה שאת משתפרת וזה כ"כ משמח אותי.
איך עבר לך בעצמאות?

שירן

מעידות תמיד יהיו בחיינו,ואני מברכת על היכולת שלך ללמוד מדברים כדי שפעם הבאה תגיעי אליהם ממקום אחר ע"מ שלא יהפכו לנפילה.
אני בטוחה שאת מצליחה מאוד בלימודים,אין לי ספק בכך,אבל אני רוצה שתחזרי לספר לי גם על ההצלחה בהתמודדות עם עצמך,על כל המשתמע מכך.
אני יודעת שאת מסוגלת...

אני בסדר.לא הרגשתי טוב בימים האחרונים,אבל חזרנו לשגרה ...
יום מקסים!
קרן אור.

מה שלומך??
מצטערת שלא יכולתי להגיב בזמן ולנחם אותך,היו לי מספר ימים שלא הייתי בטוב,אבל עכשיו הכול בסדר.
יקרה,אני מבינה כמה זה פוגע לשמוע הערות בנושא המשקל והאוכל,בייחוד מהקרובים אלייך שאת מצפה מהם לגלות קצת יותר רגישות.
לצערי,זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת על תגובה כזאת מצד אביך,ואני כן חושבת שיש מקום לפתוח את זה בטיפול.אני יודעת שבזמנו אמרת שאביך לא מגיע לטיפול אלא רק אימך,ואני חושבת שכדאי שבפגישה הבאה עם הפסיכולוגית תעלי את הנושא הזה וכן תדברו עליו,לפחות עם אימך(היא תמצא את הדרך להגיע ולהעביר את המסר גם לאביך).אני חושבת שאת מתמודדת כ"כ יפה וכ"כ באומץ עם ההחלמה שלך,ומגיע לך שיתמכו בך ויגלו רגישות והבנה בייחוד בשלב הרגיש בו את נמצאת.לטעמי,כן יש מקום לשאול ולהבין למה את מייחסת חשיבות כה רבה למה שנאמר לך בנושא המשקל ואיך אפשר לתפוס את זה באופן קצת אחר ע"מ שזה לא יחבל בתהליך ההחלמה שלך או לחילופין לגרום לך לוותר על כ"כ הרבה חודשים של התמודדות אמיצה רק בגלל זה.
יקרה,אני מבינה אותך לחלוטין,אבל הערות תמיד יהיו,אין לנו שליטה על זה.הדבר היחיד שיש לנו שליטה או על האופן בו אנו תופסות את הדברים שנאמרים לנו ואיזה חשיבות אנחנו נותנות לכך.
חשוב שתעבדי את זה בטיפול,אל תשארי עם הכאב הזה לבד.
מקווה שאת בטוב היום,
ליבי איתך,
קרן אור.

מצטערת לשמוע שלא חשת בטוב.
אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר היום ומאחלת לך שגם במשך השבוע הרגשתך תשתפר אף יותר.

האם זה לא הגיוני שאחשוב שאבא שלי צודק בעניין ההערה שהעיר לי על המשקל? הרי גם אני חושבת כמוהו בעניין הבטן למשל <שכבר לא רופסת כבעבר> ולא מסתדרת עם החלק הזה בגוף. אז על אחת כמה וכמה שבא בן אדם עם "עיניים הגיוניות" נקרא לזה כך, ומעיר לי הערה כזאת- עלי להאמין לו אף יותר. זה רק מראה לי שגם אנשים מבחוץ שמים לב לפגמים שלי ושהראייה שלי לא מעוותת :(

אמא שלי דיברה עם אבא שלי ואמרה לו שלא יעיר לי על כך יותר. וגם אני אמרתי לו באותו רגע שהעיר שאני לא רוצה לשמוע יותר הערות על הגוף, שזה רק גורם לי להרגיש רע יותר.
למה אני מייחסת חשיבות כ"כ רבה למשקל? אני חושבת שזה ברור לא כך? :(
הדיאטנית שלי אמרה לי שהיא מבינה למה אני תופשת את עצמי כבעלת משקל גבוה וזאת משום שבעברי לפני המחלה נהגתי לשקול פחות ופתאום התווספו להם עוד 6 ק"ג וזה גורם לי להרגיש כאילו אני בעודף משקל. יש בכך מין ההיגיון, אני באמת לא מצליחה לקבל את הגוף הזה עם אותם ק"ג שנוספו.

ודווקא לאחרונה הרגשתי יותר חמלה וקבלה כלפיו. ואז הגיע אבא שלי עם ההערה הזאת על החלק בגוף שהכי קשה לי איתו, על החלק שאיני מקבלת- ומרסק את הכל. אני לא מרוכזת בעבודה בגלל זה, כל היום ואתמול חשבתי על מה שהעיר לי. זה כ"כ כואב לי שגם אחרים מבחינים במה שאני מצליחה להבחין ולא לאהוב בגוף שלי.
זה סימן שזה באמת נורא ואיום...

את יודעת אני חייבת לשתף אותך באיזו מחשבה שיש לי כל הזמן. אני שומעת על בנות שעושות דיאטה וחשה קנאה כלפיהן! כאילו למה הן כן יכולות לשנות את מה שמפריע להן בגוף ואני לא?! למה להן יש את האפשרות לשנות ואני כבולה??
למה אם למשל הבטן כ"כ מפריעה לי איני יכולה לעשות דיאטה כמוהן? מה דעתך על המחשבה הזו?
האם גם דיאטה מאוזנת יכולה לפגום בגוף שלי? <ואני לא מדברת על הרעבה חס וחלילה>

זה מציק לי כ"כ.. המחשבות האלה של מה יכולתי לאכול אם רק היה לי את חילוף החומרים של פעם. מחשבות על מה יהיה אם הוא יחזור- האם אשוב לאכול את אותם הדברים שפעם יכולתי ועכשיו כבר לא?
זה מחשבות לגיטימיות אני חושבת ואני כל הזמן מתלבטת לגבי התשובה שצריך לתת להן.
השאלות האלה מחפשות תשובה, שאתן להן מענה כי רק ככה אני מרגישה שהן יכולו "לנוח על משכבן בשלום".

שולחת לך איחולי החלמה מהירים,
שירן

לשאלותייך-תמיד יהיה חלק בגופנו שאותו לא נאהב,השאלה מה אנחנו עושות בקשר לזה.וזה יענה בוודאי על שאלתך השניה-(לגביי בנות שעושות דיאטה)-דיאטה היא אורח חיים.היא בריאות.אנשים "רגילים" עושים דיאטה ומפסיקים אותה כשהגיעו למשקל היעד שלהם(ובדר"כ זה אפילו יותר מכך) ולומדים לקבל ולאהוב את עצמם יותר תוך כדי.הזהות שלהם לא נשענת על המראה שלהם,כמו אצלנו.הם עושים דיאטה כדי להרגיש בריאים ולהראות טוב יותר.אצלנו המונחים הללו מעוותים.מהרבה סיבות.אצלנו זה אף פעם לא רזה מידי,אצלנו זה הכול או לא כלום( כלומר,הרעבה),כל התפיסה שלנו של האוכל היא כרעל,כמשהו ש"מטמא" אותנו ויש להפתר ממנו או לחילופין מראש לא להכניס אותו.אנחנו מבטלות את הצורך הקיומי שלנו שמוזן דרכו.
אז כן,אנחנו לא יכולות לעשות "דיאטה" רגילה,כי יש לנו אופי התמכרותי.ותמיד נצטרך להזהר לא להכנס לתהליך כזה מלכתחילה,ועד כמה וכמה במקום הרגיש בו את נמצאת.זה כמו אלכוהוליסטים שנגמלו אסור להם למשך שארית חייהם לשתות אפילו כוסית אחת,למה?כי קיים החשש שזה יחזיר אותם אחורה.ואת חושבת שזה לא מייסר אותם לדעת שיש אנשים ששותים כמה וכמה כוסות ומפסיקים??אני בטוחה שכן,אבל זה מה שיש.הם מלכתחילה לא היו רגילים בתפיסה שלהם את הצורך אותו האלכוהול בא למלא.התפיסה היא ההבדל.
אז אני מבינה שקשה לך עם הבטן שאולי יש או אין לך,אבל ראי איך את מגיבה.את לא אומרת לעצמך-אני אעשה ספורט או כפיפות בטן כדי להרגיש יותר טוב את ישר מעלה את אופציית ההרעבה...
אל תסתכלי על אחרים כמקור להשוואה,זה לא נכון ולא בריא עבורך.את צריכה לדעת שתמיד יהיו יותר או פחות מכל הסוגים,אבל את צריכה להתייחס אל גופך הכי טוב שאת יכולה,כל השאר כבר במילא לא תלוי בך.להסתכל על מה שיש(הבריאות שלך שתודה לאל לא נפגעה כתוצאה מהאנורקסיה,הקשר הקרוב שלך עם אמך,המרפאה שמחזקת ותומכת בך..) ולא על מה שאין.רק כך לומדים להעריך את החיים ואת מה שיש להם להציע לנו ומתוך כך מגיעה השלמות.

קרן אור.

הייתה לי היום פגישה במרפאה והמילים שלך הן בערך אותן המילים שאמרה לי היום הדיאטנית שלי.
דיברתי איתה על עניין הבטן בגוף שמאוד מפריעה לי..שמאז שעליתי 6 ק"ג בעקבות המחלה קיבלתי גוף אחר שמאוד קשה לי לקבל והיא אמרה לי כמוך- שתמיד יהיה חלק בגופנו שלא נאהב וזה בסדר .

היא גם הסבירה לי שאיני יכולה פשוט להחליט שאני עושה דיאטה משום שהנזק הפיזי יהיה עצום- חילוף החומרים שלי שוב יואט ואני שוב אפגע בגוף שלי שלא לדבר על הנזקים הנפשיים שאני ארגיש.
היא אמרה שגם אותם בנות במשקל תקין <ולאו דווקא בנות עם הפרעת אכילה> שחושבות שהן יכולות לעשות דיאטה ורק להוריד את הבטן שמציקה להן- גם זה יפגע בהן בסופו של דבר משום שכאשר הגוף נמצא במשקל תקין ועושים דיאטה, זה רק גורם לגוף עוד יותר נזקים ובסוף מעלים את אותם הק"ג ואף יותר.
ולאחר השיחה איתה , דברים נראים לי בהיגיון יותר. ואני באמת הבטחתי לעצמי היום שאני מקבלת את זה.

לא חשבתי על הרעבה כפיתרון. אני ממש לא חושבת לחזור להרעיב את עצמי, את אפילו תופתעי לשמוע שאני עדיין לא מאמינה שעשיתי לעצמי דבר כזה, אני לא מעכלת בתפישתי כרגע איך בן אדם יכול להרעיב את עצמו- דבר שעשיתי לעצמי כמעט שנה ועכשיו אני לא מסוגלת לעכל ולהעלות בדעתי!!
לא חשבתי להפסיק או לצמצם באכילה אך כן חשבתי על פעילות גופנית כפי שציינת, ואולי את גם זוכרת שסיפרתי כאן שפעמים רבות ניסיתי את העניין הזה עם הפעילות הגופנית ופשוט סבלתי!
הרגשתי עוד יותר "שמנה", הרגשתי עוד יותר שאסור לי, ועוד תחושות ומחשבות אנורקסיה כאלה ואחרות.
מעולם לא אהבתי ספורט מכל סוג שהוא. גם לא לפני המחלה כשהייתי בריאה. וכנראה שזה לא השתנה אצלי. אני עדיין לא אוהבת את זה ולא מתחברת לזה ועל אחת כמה וכמה עכשיו- שאני סובלת מהמחלה הזו , זה רק עוד יותר מחזק אצלי את התחושות הקשות ואת דימוי הגוף המעוות אז אני מעדיפה לוותר. לקבל את אותה הבטן שכ"כ מציקה לי מאשר לגרום לעצמי עוד סבל נפשי <שגם ככה כבר קיים אצלי בשפע>.. לא עדיף כך?

סיפרתי לה גם שמאוד קשה לי עם זכרונות העבר, שאני עדיין מרגישה שאני מתאבלת על משהו שמת ולא יחזור עוד. במקרה הזה המשקל שלי והגוף שהיה לי. והיא אמרה לי שהגיע הזמן להמשיך הלאה, שזה רק משאיר אותי במקום. שאין טעם לחשוב על כמה הרסתי את הגוף. זה מת.
וזה כ"כ כואב לשמוע את זה את בטח מבינה. אבל מצד שני כמה אפשר להתאבל ולבכות על מה שהיה??
קשה לי לקבל זאת אבל החיים מאלצים אותי לעשות כן.

מהבחינה הנפשית מצבי מידרדר. אני מדוכאת לאחרונה יותר מדי. מאוד מדוכאת.
הכל נראה לי קשה מדי, מאיים ומפחיד <וזה לא דבר חדש>, אני מתקשה מאוד ללכת לעבודה, אני הולכת בעצבות ומועקה אין קץ כשאני מרגישה בתוכי שכל רגע אני עומדת להתמוטט ולהישבר.
אני מרגישה שאני מקרטעת.. ממש כך.
אני לוקחת תרופות ובינתיים אין שום הקלה. העו"ס שלי אמרה שבמידה וזה לא ישפיע עד שבוע הבא נאלץ להחליף למשהו אחר והתעצבתי מאוד לשמוע את זה כי

כמו שאת כבר יודעת, תרופות אחרות נוגדות דיכאון מעלות במשקל ומזה אני הכי הכי חוששת!!
ומצד שני רק השבוע <עם כל הקושי בללכת לעבודה ולהימצא בה>, הבנתי עד כמה אני זקוקה לתרופות.
כרגע התרופה שאני לוקחת היא על בסיס צמחי <רמוטיב, שמעת עליה?> ואין לה תופעה של עלייה במשקל.

אני לא יודעת מה יהיה איתי אם יצטרכו להחליף לי למשהו אחר אני מרגישה שבאמת אקרוס.. <ניסיתי כבר כ"כ הרבה תרופות ושום דבר לא עזר לי> רק המחשבה שעוד פעם יהיה "ענן שחור" שיעיב עוד יותר על משקלי מבעיתה אותי...


שירן

רק היום קראתי את ההודעה שלך, משום מה לא ראיתי אותה, פיספסתי אותה!
מה שלומך יקרה???
אני מקווה שיותר טוב, תדעי לך שאני איתך בלב. וחושבת עלייך הרבה בלי סוף!
מאד כאב לי לשמוע שהמצב הנפשי שלך מתדרדר... זה כ"כ קשה נשמה. אני כ"כ מבינה אותך.
יש לך זמן מסויים ביום שהוא הקשה ביותר? הלוואי שהתרופה שקיבלת תעזור לך. ואל תבהלי בטוח שיש עוד תרופות על בסיס צמחי...וגם תבררי אם המינון שלך של התרופה עלול לגרום השמנה כי הרבה פעמים אם המינון קטן אז אין בכלל תופעת לוואי של השמנה.
שירני, את גיבורה שאת מתמודדת עם הכל...!!! האם בעבודה קורה לך שאת נתקפת פתאום ומתעצבנת? איך מגיבים כולם?האם הם מבינים אותך?
אני איתך תמיד בלב ובנפש וממש מקווה שתרגישי טוב. האם את עדיין צריכה לעלות במשקל?
אני מבינה אותך בהכל הכל הכל אני גם חושבת על הבטן שלי כל היום למרות שכולם אומרים שזה לא בטן ואני רזה.לי זה מפריע וזה מתסכל אותי שאפאחד לא מבין שאני "שמנה" וכשאני מזכירה את זה אז צועקים לי תפסיקי לדבר שטויות...!!!( זה שטויות אבל זה לא מתקשר לי עם הזהות שלי.)
איך היחס שלך כלפי אנשים בעבודה? ואיך היחס שלהם כלפייך???
אנחנו צריכות לחשוב על תעסוקה מענינת במקום על האוכל הרעבות שומנים ואז אולי נוכל "לשכוח" מא...הלוואי!!!
תאמת גם לי הספורט מזכיר לי את התקופה של השיא!!! כל יום כל רגע שמבוזבז הלך על ספוט וספורט !!! היתי הולכת לתחנה לחכות לאוטובוס ותוך כדי הולכת בסיסובים מסביב לתחנה עד שהאוטובוס יגיע. כולם חשבו שהשתגעתי.ממש סביבון בצורת בנאדם
היום לצערי אני לא עושה ספורט למרות שמאד רוצה! אין לי את הדחף לזה, זה לא מאחד הזכרונות המתוקים שלי.
אוהבת אותך מאד
מחכה לחדשות טובות:-)

שמחתי לקרוא שאת חוזרת להתייחס אל גופך בסלחנות ואני מאוד מעריכה את יכולתך להמשיך להלחם במאבק הלא פשוט,אבל החיוני הזה,כדי להבריא.
אני מניחה שאם גם הדיאטנית אמרה לך את אותם הדברים,אז מן הסתם הם כנראה נכונים.אולי לא מנחמים לעיתים,אבל ללא ספק נותנים פרספקטיבה נוספת ושונה ,בה את לא חריגה כפי שאת לעיתים חושבת.
לגביי הרמוטיב-אני אכן מכירה את התרופה הזאת,היא מבוססת על צמח הפרע( ההיפריקום),ואני לא זוכרת כמה זמן אמרת שאת לוקחת אותה אבל נדרשת תקופה של לפחות חודש כדי לחוש באיזשהו שינוי.(ואגב,עד כמה שאני בעד מוצרים טבעיים,אין להקל בהם ראש כי פרג למשל הוא צמחי לחלוטין אבל נחשב לסם ממכר ומסוכן..)ואת יודעת,כמו בכל דבר,אם תצטרכי כן להחליף את התרופה הזאת כי היא לא תמצא יעילה עבורך ,תמיד על המאזניים יעמוד הבעד והנגד ואני חושבת שעלייה קטנה מאוד במשקל(שאגב היא לא מחויבת,תלוי במינון) כשעל המשקולת השנייה נמצא האושר והחופש שלך,די ברור מה את צריכה כן לבחור.מה עדיף-קילוגרם יותר עם פחות חרדה,יכולת לקיים חיים "נורמטיביים" הכוללים עבודה ואח"כ לימודים או קילוגרם פחות וחוסר שקט,פחד??די ברור לא??
ושוב,שלא ישמע כאילו אני בעד כדורים.בכלל לא.להיפך,היכן שניתן עדיף בלי.אבל היום כשניסית בלי תקופה מסוימת והרגשת שאת תלויה על הבלימה אני חושבת שכן שווה כדי למנף את עצמך לקחת לפחות לתקופה מסוימת "עד יעבור זעם".

מה שתחליטי אני איתך וכל שעומד לנגד עיניי הוא הרצון לראות אותך בריאה ואתמוך בכל מה שישרת את זה.
קרן אור.

תודה לכן יקרות שאתן תמיד כאן בשבילי..לתמוך בי ולהקל, אני מאוד מעריכה את זה.

נטע יקרה- אין לי זמן מסוים ביום שהוא הקשה ביותר, האמת שלא יצא לי כ"כ לחשוב על זה משום שאצלי כל הימים נתפסים כקשים ומלחיצים אלא אם כן אני לא עובדת בהם. הדיכאון שאני שרויה בו גורם לי לראות את הכל באור שחור ומאיים.
בעבודה לא שמים לב בכלל שאני אדם עצוב. אני בטוחה שאם הייתי שואלת שם אנשים מה הם חושבים עלי הם היו אומרים שאני חייכנית ושהכל בסדר איתי, ומה שבטוח הם לא היו מעלים על דעתם שיש לי איזו הפרעה או דיכאון!
אני לא מראה כלפי חוץ את מה שעובר עלי. הכל תחת מעטה זיופים. אין לי ברירה. אני לא יכולה לספר לכל אחד מה אני עוברת והרבה פעמים כאן בעצם נעוץ הקושי הגדול- ללכת לעבודה ולנסות לתפקד כרגיל בעוד בפנים אני מרגישה שאני מתרסקת...זה הכי קשה לי.

לשאלתך, אני לא צריכה לעלות יותר במשקל. הגעתי כבר למשקל התקין ואני אף מעליו. <זה מאוד מכאיב לי אבל הבטחתי לנסות ולקבל את זה>

קרן אור- אני לוקחת את התרופה הזו כבר שבועיים והעו"ס שלי אמרה שאני צריכה לחוש בהקלה מסוימת אפילו שעברו רק שבועיים. את האמת שאין שום הקלה , רק החמרה. אולי צריך לחכות חודש מינימום כדי שתהיה השפעה באמת? ייתכן והיא טעתה?
איך אפשר לדעת באמת שאם אקח תרופה אחרת עם תופעה של עלייה במשקל אעלה ק"ג אחד ולא יותר? ואם מדובר כאן ביותר מק"ג? אני רק חושבת על כך ומזדעזעת!! אני לא יכולה להעלות בדעתי את זה אפילו. אני כ"כ כ"כ פוחדת מזה!!

אני מבינה שאני צריכה את התרופות האלה אבל עניין המשקל יותר מדי מטריד אותי ואני באמת בדילמה ענקית פה.
אני רוצה לספר לך שהיום נסעתי עם ההורים שלי לבית קפה. הלכתי עם הרבה תקוות והאמנתי שאני עושה את זה "כמו גדולה". וברגע שהגיעה המנה שלי, נחרדתי. האכילה הייתה לי מאוד קשה ולא נעימה בכלל, אבל עמדתי בזה בסופו של דבר. ואני חושבת שמבחן התוצאה הוא זה מה שחשוב. כנראה שאי אפשר להעלים כ"כ מהר את רגשי האשמה האלה וייסורי המצפון וזה כואב שכל פעם זה עדיין שורף אותי מבפנים כשאני מגיעה להתנסות חדשה כזו או אחרת. אני רוצה שזה יפסיק להכאיב לי כבר, שארגיש שלא חטאתי או פשעתי בזה שאכלתי עכשיו בחוץ. אבל אני מבינה שזה עוד תהליך ארוך והעיקר שאני ממשיכה להיחשף..

זה כ"כ מוזר שגם כשאני יוצאת עם ההורים או בכלל לבילוי כלשהו אני עדיין מרגישה את הדיכאון, את העצבות, את המודעות העצומה כלפי הגוף שלי, זה לא עובר,זה לא שוכך טיפה, כל היום התנהגתי בעצבנות ובחוסר שקט, רציתי רק לחזור הבייתה, להפסיק לחוש כ"כ מוזרה ושונה מכולם.
כי אני כן מרגישה מוזרה וחריגה. בכך שאין לי חיי חברה, שאני לא מבלה כמו בחורים ובחורות בגילי. בכך שאני ממשיכה להסתובב עם ההורים במקום עם חברות. ונכון שאלו הם דברים שבשליטתי ואני יכולה לבחור לצאת עם חברות אם ארצה אבל הדיכאון לא מאפשר לי. אני כלואה בו והוא גוזל ממני את כל האנרגיה. המועטה ביותר שיש..

שירן

סביר להניח שיש לך בעיה באיזון המינרלים בעקבות ההקאות שאת מתארת. האם פנית לייעוץ רפואי?

צר לי לשמוע שמה שמעסיק אותך היא לא ההבנה שיש לטפל בהפרעת האכילה שלך(גם כדי למנוע נזקים עתידיים),אלא טיפול בתופעות הלוואי שלה.
אבל לשאלתך-התכווצויות שרירים ברגליים נעוצים במחסור באחד מהמינרלים הבאים:מגנזיום ו\או סידן ו\או אשלגן(אם כי פחות..).,שנפוצים בעקבות הקאות ממושכות ו\או נטילת משלשלים.הפתרון:לבצע בדיקות דם לאתר את המחסור המדויק ולקחת השלמות.
הפתרון האמיתי והחיוני-להפסיק במידית את ההקאות ולמנוע מראש את המחסור הזה(יכולת התוספים לטפל כשההקאות ממשיכות תהיה נמוכה קרוב לוודאי,עקב חוסר ספיגה),שבשלב מתקדם יכול להשפיע על קצב הלב(שאף הוא שריר) ולגרום להפרעות קצב\דום לב.
עצוב שכל השאר לא משנה...

רק בריאות,
קרן אור.

לצערי כנו תמיד אני קצרה בזמן יש לי מתכונת עוד איזה חצי שעה ככה אבל הסיפור שלך כ"כ נגע לי ללב שאני פשוט חייבת להגיב...
אני ממש מבינה את הקשיים שהזכרת וכל אחת מאיתנו כאן מתמודדת עם אותן בעיות של אחים גדולים, אשמח אם תהיה מוכנה לשתף מה בדיוק קרה אם אחותך התאומה כי אם איכשהו תוכלי להשלים איתה אני בטוחה שהיא תוכל להיות לך לעזר..
בכל מכרה הזכרת טיפול דיאטני אבל מה עם פסיכולוגי? זה חשוב באותה מידה עם לא יותר!
אני מצטערת שההודעה כ"כ קצרה אני פשוט חייבת לזוז, בלי נדר אכנס שוב שיהיה לי קצת יותר זמן ואסיף..
מאחלת לך יום נעים ורק בריאות, תקווה

גליה יקרה,
קראתי את מה שכתבת ויש לי להגיב ע"כ כמה דברים:
ה"א לא קשורה לעניין אינטלקטואלי(אם כי הרבה מהבנות שסובלות ממנה הן כאלה) ,היא מחלה וכמו כל מחלה היא לא חולפת לבד.אני מבינה את הניסיון לשכנע את עצמך ואולי גם אותנו שהכול בשליטה,אבל אני מאמינה שאם זה היה אפשרי היית כבר שם נכון??חשוב שתכירי בזה לא ממקום של חולשה בכלל אלא ממקום שמבין שעשית את מה שאת יכולה(וראייה לכך היא כי בזמנו פתרת זמנית את בעיית המשקל) ואם הפרעת האכילה חזרה(ואפילו החמירה לפי התיאור שנתת) כנראה שיש משהו בבסיס שלה שאת צריכה לעבוד עליו ולעבד כדי שתוכלי להחלים לגמריי.ואת הרי גם כותבת לנו על זה בין השורות(לגביי עניינים לא פתורים עם אחותך ועם המשפחה) .
יקרה,זה טוב מאוד שאת נמצאת במעקב אצל דיאטנית,אבל חשוב גם שתפני לטיפול נפשי כדי להתמודד באמת עם כל הרגשות והתחושות שאת מנסה להרעיב.
לגביי המשלשלים-נשמע שאת לא משתמשת בהם הרבה זמן לכן הפסיקי את נטילתם עוד עכשיו.אח"כ זה הופך להיות לתלות שהגמילה ממנו היא מאוד מאוד קשה,שלא לדבר על נזקים שיכולים להגרם לצמיתות.וחשוב שכן תדברי עם הדיאטנית על זה כי טיפול תזונתי בה"א כולל גם עזרה בגמילה ממשלשלים תוך מתן דגש על זה בבניית התפריט ומתן מקום לפחד שלך מפני עלייה במשקל.

את מוזמנת להמשיך לשתף אותנו ככל שתרצי,רק חשוב שתביני שזה לא תחליף לטיפול שצריך להיות.
קרן אור.

איך עברו עליך הימים של החג והשבתות? אני מקווה שאת מרגישה טוב, ולא עיפה יותר מדי מכל הפעילות שבטח עשית עם הילדים בתקופה האחרונה...
עשיתי את המתכונת שלי במתמטיקה ביום שיש אחרי שיום חמישי חרשתי כל היום, אני יכולה להגיד שבכנות עשיתי את הכי טוב שיכולתי, למדתי והשתדלתי כמיטב יכולתי אז נקווה לטוב..
אני גם רציתי לשתף אותך בזה שפסח השנה הראה לי משהו, בגלל שהמשפחה שלי שומרת על קטניות מגוון האוכל שיכולתי לאכול היה הרבה יותר מצומצם וממש הרגשתי את הכוחות מתרוקנים ממני בגלל מחסור בדברים תזונתיים מסוימים שהגוף שלי צריך כדי לתפקד וזה לימד אותי שאני צריכה לבטוח בגוף שלי ולאפשר לעצמי לאכול קצת יותר או שלא אצליח לתפקד ממש..
בכל אופן דווקא השתדלתי בימים האחרונים לאכול קצת יותר ואני מקווה שזה ימשיך..
מחר לצערי אני חוזרת לבי"ס אני קצת חוששת מזה בכנות כי המנוחה עזרה לי המון אני לא רוצה לחזור לכל הלחץ והקצב המטורף של הלימודים כי קשה לי לתפקד תוך כל הבלגן ואין אפשרות של לגשת לפחות מבחנים כי איזה מורה בדיוק תגיד לך שזה בסדר לא לעשות מבחן במקצוע שלה, אפשר לחשוב שרק את המקצוע שלהם אני לומדת ושאין חשוב ממנו.. בכל זאת אני מקווה שבניגוד לשנה שעברה לא אתפרק מרוב הלחץ אולי פשוט אגיע קצת פחות ללימודים- אולי אדבר עם המחנכת שלי ונראה מה יהיה אפשר לעשות, היא כבר אמרה שאני לא צריכה לגשת למבחן שלה בתנ"ך בפעם האחרונה שדיברנו אולי זה עדין תופס...
תודה על הכל, שלך תקווה

תמיד ניתן לעשות יותר..תמיד התחושה של "הייתי יכולה להצליח יותר אם לא.." מלווה אותנו.אבל יודעת מה למדתי כשילדתי את בני וייסורי המצפון על שאני לא מושלמת עיכלו אותי מבפנים-
אין דבר כזה אמא מושלמת(או כל דבר מושלם),אני צריכה להיות לא הכי מושלמת אלא האמא הכי טובה שאני יכולה להיות בשביל ילדיי.
לגביי עניין פסח והאוכל-אני שמחה לשמוע שיצאת ממנו עם תובנות חדשות,ועכשיו כל שנשאר הוא ליישם אותם....

אני בטוחה שתעברי את הבגרויות בהצלחה רבה,גם אם זה לא יהיה 100 עגול.
זה עדיין ראוי להערכה איך חרף הכול את מצליחה כן להאבק ולסיים את לימודייך.וזה מה שחשוב.

שלך,
קרן אור.

תודה רבה על המילים שלך! הצלחת כ"כ לעודד אותי אין לך מושג עד כמה.
את באמת מקסימה!

הופתעתי מאוד וגם הצטערתי לשמוע שאחיך היה מתייחס אליך בצורה כזאת רעה ושלילית..כשקראתי את מה שכתבת נזכרתי שאני מכירה גם כן מישהי עם הפרעת אכילה ,שגם אצלה בבית היא עוברת טרור עם אחותה שתמיד מקניטה וצוחקת עליה.
גם אחותי הרבה פעמים קינאה בי ובתשומת הלב שאמא שלי מקנה לי בשל המצב, וזה כ"כ בלט לעין!! <היא גם אמרה זאת כמה פעמים מפורשות> ואני באמת חושבת שגם אחיך הרגיש אותו הדבר כמו אחותי וכמו הרבה אחים לאנשים עם הפרעות אכילה.
רק שאני באמת לא מצליחה להבין על מה כל הקנאה וההתנהגות הילדותית הזו. הייתי מתה להתחלף עם אחותי ולהיות בריאה! מסוגלת לתפקד ולעשות כ"כ הרבה דברים! אני שבר כלי לעומתה.. כך שאני באמת חושבת שאין לאחים האלה שום סיבה לקנא בנו.. אם רק היו יודעים מה אנחנו נאלצים לעבור..

אני שמחה לשמוע שזה הסתדר בסוף עם אחיך. והאמת שלאחר הריב הנוראי הזה עם אחותי אמא שלי הציעה שנלך כולנו לטיפול ונדבר עם העו"ס שלי..וסירבתי. אני באמת חושבת שכדאי שאשקול זאת בחיוב הפעם. אולי זה יעזור.. אבל אני כ"כ פוחדת להתאכזב שוב..

מה איתך יקרה ואיך עוברים עליך הימים? איך בטיפול ואיך את מסתדרת בחופש?

אני רוצה לשאול אותך שאלה ואת כמובן לא חייבת לענות..אני זוכרת שסיפרת פעם שיש לך חבר..ותהיתי איך זה מסתדר בעודך סובלת ממשהו כ"כ קשה וכל האנרגיה שלך מופנית רק למחלה ולאוכל..
יוצא לי לאחרונה הרבה לחשוב על העניין הזה ואני באמת לא חושבת שמישהו בכלל יהיה מעוניין בי בתור אחת שסובלת מהפרעת אכילה ומצבים דכאוניים..בנוסף ,אני לא חושבת שאני בכלל מתאימה לזוגיות. לכן מעניין אותי לשמוע איך זה אצלך ואך מתמרנים בין הדברים..

אוהבת אותך ותודה על הכל!
שירן

דבר ראשון אני שמחה ששאלת ואני אענה לך בכייף!!!

שוב, אני שמחה ששאלת ואענה לך בכייף..
כן זה נכון שיש לי חבר ואפילו חבר טוב מאד. אני מבינה מאד את השאלה שלך ואת התמיהה שלך...וכבר תביני הכל
לצערי או לשמחתי?!?! החבר שלי הוא לא חבר כמו שאר החברים של החברות שלי...וזה בגלל שהוא הוא חרש.כן, הוא לא שומע אבל הלב שלו שומע! הוא מאוהב בי ואני מאוהבת בו (בהתאם לכריזות שלי) והוא יודע את זה, אני אפעם לא שונאת אותו אבל לא תמיד מצליחה להתאהב בו... ואני יודעת שזה קשור למצבי רוח המתנדנדים שלי והוא אפילו שהוא חרש הוא מרגיש הלב שלו והנשמה שלו מרגישים הכל הכל!!! יש לו לב כ"כ מבין ומיוחד, לקח לי זמן עד שהצלחתי לשתף אותו בכל הקשור למחלה...בהתחלה הכחשתי את זה שאני חולה ולא רציתי להכניס את זה לעלם החברות אבל ראיתי שהוא לא מבין איך אתמול היה לנו כ"כ כייף ביחד והיום? היום לא בא לי לפגוש אותו...כמו בעצם שכל החברים שלי לא הבינו וברחו ממני, לצערי הפיזמון הזה חזר כמו שקרה אצל כל החברים שלי מהעבר שפשוט התייאשו ממני היה נמאס להם מ"המשחקים שלי" ושהברזתי כל הזמן אבל בניגוד לכל החברים האלו הוא תמיד ניסה להבין אותי לרדת לתחושותי ולהבין את פשר הענין. אחד מין הימים הסברתי לו את התחושות המוזרות שאני מרגישה והסברתי לו מה בדיוק אני עוברת גלי דיכאונות שבאים וחולפים ישבנו 3 שעות וחצי על חוף הים אני לא אשכח את זה בחיים!!!הוא חיבק אותי חזק ואמר אני לא אעזוב אותך לבד, תדעי שאני איתך ולתמיד. ואז בכינו שתינו וזה היה רגע האמת שלי. ראיתי שהוא חבר אמיתי בדם ובנשמה אל תשכחו שהוא חרש וזה מה שעושה אותו מיוחד! אני יודעת שהוא קורא את הפורום הוא מאד דואג לי וכל פעם שרואה שקשה לי הוא שולח לי SMS אז אני אקדיש לו מילה קצרצרה- גל יקר שלי, תדע שאני אוהבת אותך!!!
תדעו לכם שמאז שאני חברה של גל אני מתה על חרשים יש להם לב שומע ומבין. בחיים שלי לא הייתי מאמינה שיהיה לי חבר חרש זה נראה לי רחוק מאד מלהיות קרוב אלי, אבל מאז שאני חולה אני מבינה שהחיים הם גלגל שמתהפך הוא מלא בניסיונות וקשיים ואם גל שהוא חרש בשני האוזנים ומתמודד בעולם השומעים בחיי היומיום עם כל הקשיים האי נעימות שצחוקים עליו או שהוא מפספס פה ושם מהנאמר בין עם בסרטים ובין עם אנשים אם הוא מצליח להיות רגיל ולעלות על הגלים ואפילו לשבור אותם אז הרגשתי שגם אני אצליח, וכולנו נצליח.
גל סיפר לי הרבה על העבר שלו ועל ההתמודדויות שלו ולכן הרגשתי פתוחה לשתף אותו .
בינתיים אני גם לא רואה את עצמי מסתדרת ב"זוגיות" זה עדיין רחוק ממני וגל יודע את זה והוא אמר לי שזוגיות בונים ביחד מלשון "זוג" וביחד אנחנו עובדים על זה לאט לאט לבוא הזמן.
אנחנו גרים בבית כל אחד עם ההורים, אני לא רואה את עצמי מסוגלת לצאת מהבית לגור עם חבר זה עדיין קשה לי!!!
ואיך אצלך, שירן יקרה? מקווה מאד שסיפקתי אותך!
אוהבת
נטע

ואוו!
אספר לך שאני עצמי בעבר יצאתי עם בחור מדהים שהיה עיוור.היה לי נוח שלא יראה אותי (כי חשבתי שאם יראה אותי כפי שאני הוא ייעלם..) וזכיתי להכיר בן אדם כמעט הכי מדהים בחיי(המדהים ביותר הוא בעלי..חח..).הוא לימד אותי שגם בלי שום חושים חיצוניים,אם אלמד להקשיב לעצמי,אגלה את מנגינת ליבי.הוא הוכיח לי שלפעמים כשחסר לך חוש אחד,זה ממש לא משנה,כי תמיד יהיה חוש אחר דומיננטי יותר שיכפה על הכול.למדתי ממנו שלא צריך להיות מושלם כדי להיות שלם.
אני שמחה על שגל עומד לצידך,שנותן לך להתהלך בקצב שלך,ואני בטוחה שבסוף תסכימו על דואט...

שלך,
קרן אור.

נטע יקירה,
את פשוט מתוקה! תמיד כיף לדעת שיש מישהו ששואל בשלומך...
עם החג היה לי קצת קשה ובכלל בתקופה האחרונה...
ומה איתך? איך בטיפול?
איך עבר החג?
שלך,
מאיה

תודה רבה על המיליםהחמות את מדהימה
מהקרה מתוקה???
מה קשה לך?
איתך בלב תמיד!
אשמח אם תשתפי אותנו
אוהבת תמיד
נטע

מהההההה????
אני בהלם!!!
אני כ"כ מתרגשת כ"כ מאושרת!!!
את לא יודעת כמהנתת לי זה היה לי כ"כ מרגש לשמוע את זה...
אני כ"כ שמחה שמצאת את אהוב נפשך. הגעתי למסקנה שעדיף חבר ובן זוג לעתיד שיהיה בעל פגם חיצוני מאשר פגם פנימי ולהיות עיוור או חרש זה בשבילי בכלל לא פגם זה רק מגבלה שאפשר לנצח אותה עם הרבה שמחת חיים!!! ותדעי לך שאני לא מפסיקה ללמוד מגל ואני מאמינה ובטוחה שגם את לומדת מבעלך אין סוף דברים ואיך להתמודדת במצולות החיים! אני גאה בך מאד כייף לי לשמוע שזכית בבעל כזה כי הוא חייב להיות מדהים במיוחד שאת מדהימה! ואני יודעת שהחיים של מוגבלים הם החיים האמיתיים ואני יודעת שאני עדיין חיה בחיים שהם משחק של הילדים והנערים ואם לא היתי א' אז בטוח היתי טובעת בעולם הילדים הנערים והנערות...אבל גל מלמד אותי מה זה החיים האמיתים (וגם הא' מלמדת אותי ) ואני פשוט לא גומרת להעריך....
אוהבת אותך
נטע

קרן אור היקרה, חה חה חה חה חה חה חה קטעים לא פספסתי שכתבת שהבנא הכי מדהים הוא בעלך....
אז הבנתי הכל הפוך!חי חי חי
קטעים אבל נתת לי המון מחשבה חיובית ואני מאד שמחה לשמוע...
אוהבת אותך
נטע

קרן אור היקרה, חה חה חה חה חה חה חה קטעים פספסתי שכתבת שהבנא הכי מדהים הוא בעלך....
אז הבנתי הכל הפוך!חי חי חי
קטעים אבל נתת לי המון מחשבה חיובית ואני מאד שמחה לשמוע...
אוהבת אותך
נטע

נטע- מאוד התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך.. הוא באמת נשמע בן אדם מבין וטוב לב! ואני שמחה מאוד שיש לך אחד כזה..
אך איך מסתדרים מבחינת תקשורת? <אמרת שהוא חירש> הוא קורא את השפתיים שלך או משתמש בשפת סימנים כלשהי?

קרן אור- הופתעתי מאוד ממה שסיפרת..לא כל פעם יוצא לי לשמוע על סיפורים כאלה..מדוע זה הסתיים בסוף? האם בשל המגבלה הפיזית שלו?

זה מדהים אותי ההתמודדות שלכן..היכולת של שתיכן להכיל אנשים ולשתף אותם בכל מה שעובר בתקופה כ"כ קשה כשהפרעת האכילה והדיכאון משתלט על הכל..
אני רוצה לומר לכן שאפילו לשלוח הודעת SMS לחברה אני בקושי יכולה!!! אני כ"כ מתביישת בזה!!
אני לא מסוגלת ליצור קשרים עם אנשים.. אני משוחחת עם חברה שלי בטלפון ובלב שלי אני רק מייחלת ומצפה שהשיחה כבר תיגמר ..קשה לי להיקשר לאנשים בצורה כזאת.. אני לא מאמינה שנהייתי ככה..! אני! שהייתי כל היום מול המחשב משוחחת עם כ"כ הרבה אנשים במשך שעות על גבי שעות!!
עכשיו אני לא רוצה אף אחד לידי..לא מסוגלת להתקרב, לשתף..נדמה כי אין אדם שיכול באמת להבין..מה קורה לי??
אולי זה הדיכאון שמדבר מגרוני ..
אפילו את שפורפרת הטלפון איני מסוגלת להרים.. :(
כמה עצוב אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה.
אני מרגישה שאני לא מסוגלת לצאת מזה..

שירן

מה שלומכן?
אני בסדר מרגישה שיפור גדול. בסופשבוע נסענו לאילת היה מאד כייף לא היה לי מחשב זמין ולכן לא שלחתי הודעות. אבל חשבתי עליכן המון.
מה שלומכן?
לשאלתך שירן- אכן חבר שלי קורא שפתיים מעולה. איאפשר לדבר עליו שום סודות:-)
הוא מבין הכל גם בפרופיל וגם מקצה לקצה...
גם הוא יודע את שפת הסימנים והוא לימד אותי כמה מילים בשפת הסימנים כך שאם אנחנו רוצים לדבר כשאףאחד לא יבין אז אנחנו מדברים בסימנים. וזה ממש כייף לדבר ככה אפאחד לא מבין...
אני מקווה ללמוד את השפה לאט לאט.... הוא מדבר רגיל ואם לא רואים את המכשיר שמיעה שלו איאפשר לדעת שהוא חרש. בעצם אפשר לשים לב טיפה על הקול שלו שיש לו מבטא כזה כמו של עולה חדש...רק אנשים עם שמיעה חדה יכולים לחשוד שהוא חרש.כי בעקרון יש לו שפה עשירה וקול נורמלי.
מה חדש אצלכן? אשמח לשמוע.
אני אכלתי היום לחם וזה השיג אדיר עבורי:-)
אוהבת אותכן
נטע

נטע-זה בסדר,יקרה.דווקא היה מעניין הרעיון שלך....
שירן-לא נפרדתי ממנו על רקע של המגבלה שלו כמובן,זה היה יותר בגללי כי לא הייתי פתוחה ונכונה באמת לקשר משמעותי בגלל הטירוף של החיים בו חייתי וגם ובעיקר בגלל הפרעת האכילה שלי שמנעה ממני הרבה דברים כמו הזכות להרגיש שמגיע לי לאהוב ולהיות אהובה.זה דברים שהבשילו אחרי שכבר החלמתי (או תוך כדי) .לפעמים אני באמת חושבת עליו ותוהה מה היה קורה אילולא..אבל לעולם לא אדע וכנראה שאני גם לא צריכה לדעת,כי זה מה שקרה וכנראה שזה מה שהיה נכון עבורי באותה תקופה.
כך או כך,שמחה שאת מוצאת את המקום החם והתומך לחזור אליו.כל עוד שזה קיים,לא צריך עוד משהו.כי על אף שזה נשמע כקלישאה-אהבה היא אכן הכוח המניע שלנו בחיים,והיא יכולה לרפא אותנו(כמובן שקודם אנחנו צריכות לרצות ולהיות שם בשביל עצמנו).


שלכן,
קרן אור.

הדברים שלך גרמו לי להרהר..
אני חושבת שהעלית נקודה מאוד חשובה אצלי שעד עכשיו די גורמת לי לבלבול..
אני אסביר למה אני מתכוונת..
מאז ומתמיד גם לפני המחלה, הייתה לי מודעות לתזונה ולשמירה <אומנם לא מודעות כמו עכשיו אבל סוג של מודעות הייתה לי>.. אהבתי שיש סדר בתפריט שלי.
וייתכן והצורך שלי ביצירת סדר כל הזמן נובע מאותו צורך של אז. אני כבר לא יודעת להבחין מתי זה כתוצאה מהמחלה או מתי זה באמת כתוצאה ממודעות נכונה לאוכל!

ובעניין עם השתייה- זה לא שאני לא אוהבת את הטעם של המשקה הרגיל, אני יודעת בוודאות שבאותו רגע בחרתי דווקא בדיאט משום שהמחלה ציוותה זאת ולא מסיבה אחרת.
נכון שזה לא עניין של מה בכך והכי חשוב הוא שאני מקפידה על ארוחות מסודרות אך עדיין אני רואה בכל הצעדים האלה סימנים ברורים לכך שהמחלה עדיין שולטת בי וזה מכאיב לי..כי לפני המחלה מעולם לא הייתי כ"כ אובססיבית למוצרים דיאטטים והייתי מרשה לעצמי גם את המשקאות הרגילים.
זכרונות העבר לא מרפים ממני ואני כל הזמן עושה השוואות איך הייתי נוהגת אז ואיך היום ואז אני באמת מגלה כמה המחלה עוד שולטת בי.
אז מה דעתך על כך? נכון שלא יקום ויפול דבר אם אשתה את הדיאט הזה אך בכל זאת זה סממן שאומר לי הרבה על כך שאני די תקועה ומפחדת לעשות דברים אחרת בשונה ממה שהקולות החולים מצווים עלי.

זה מתבטא גם בשאר הארוחות שלי. אני נוטה הרבה פעמים ליצור סדר מסוים בתפריט שלי. להגביל כמות מסוימת של מאכלים למס' פעמים בשבוע ולא יותר ואני לא יודעת אם זה באמת נובע כתוצאה מהמודעות שלי לתזונה נכונה או יותר מפאת הפחד לעלות במשקל וכל נושא איבוד השליטה.

אני כבר לא מזהה את עצמי ללא המחלה הזאת..
אשמח אם תצליחי להאיר לי כמה דברים כי אני לא יודעת מה לחשוב.

שירן

תראי,מודעות לתזונה נכונה היא מאוד חשובה.כל זמן שלא הופכים את זה לאובססיה,ולמשהו שכשהוא לא מסודר בדיוק כפי שרצינו אז הוא גורם לנו לחוסר שקט וחרדה.אני חושבות שהסדר והפרפקציוניזם הזה הוא חלק מהבסיס של ה"א שלנו.אנחנו צריכות ללמוד להתגמש ולהבין שמותר לתכנן את הדברים כפי שאנו רואות לנכון אבל אם זה לא מסתדר מכל מיני סיבות בדיוק איך שרצינו אז לא קרה כלום.ואני חושבת שזה מה שהיום את נדרשת להבין ולסגל לעצמך.שהחיים הם לא מסלול ישר בלי פניות הצידה.את בסוף תגיעי לאותה נקודה אם זה מה שתחפצי אבל אפשרי לעצמך להתהלך בדרך,לחוות אותה,אולי אפילו תגלי דברים שיפתיעו אותך.אני בשנה האחרונה הבנתי שהסוף והתוצאה הסופית הם אומנם חשובים מאוד אבל הדרך חשובה לא פחות.
יקרה,חדלי מהשוואות.את לא אותה שירן שהיית לפני המחלה,וטוב שכך,כי היום את לומדת מיהי שירן האמיתית.שירן שיש לה דיעה וצרכים משל עצמה.(במאמר מסוגר אל תשכחי שהמצב "לפני המחלה" לא היה אידיאלי כי אם הוא אכן היה כזה לא היית מפתחת ה"א)ואני חושבת שבסופו של התהליך את תגלי שזה מצב טוב יותר לאין שיעור.
לאט זה עדיין הכי בטוח,
שלך,
קרן אור.

הי יקרה,
תודה על המילים החמות!!
השבוע לא היתה לי פגישה כי המרפאה היתה סגורה, אבל ביום השני הקרוב תהיה פגישה ואני בהחלט מחכה לה בקוצר רוח. קשה לי מאוד! אני מרגישה שאני מהלכת על חבל דק.. מנסה להישאר עליו ולא ליפול..
בזמן האחרון אני גם לא ישנה כ"כ טוב, קשה לי להירדם וגם כשאני כבר נרדמת זה מלווה בסיוטים נוראיים. אני מקווה להשתחרר מזה אחרי הטיפול ביום שני, כי פשוט גיליתי שזה עוזר..
אני שמחה לשמוע שהיית בחופשה, הלוואי ויכלתי לצאת לחופשה גם.. :-)
ומה איתך? איך את מרגישה?
שוב תודה על הכל..
שלך,
מאיה

אני חושבת שעל אף הקושי שאת חווה עכשיו את נמצאת במגמת שיפור והחלמה.סיוטי הלילה מדגישים זאת.הרי הדברים שעד היום לא קיבלו הכרה והורעבו,היום צפים ע"פ השטח ודורשים התמודדות אמיתית.כל מערכות ההגנה שיצרת לעצמך עם השנים כדי לא להרגיש,להפגע,לשמור על עצמך,והיו נכונים לאז,כרגע מתמוטטים ואת נמצאת במין בלבול,עייפות וצורך לגייס משאבים אמיתיים שעד היום הופנו למקום שלילי.זה קשה נורא ,יקרה.אין לי ספק בכך.אבל אני מאמינה ביכולת שלך לגבור על זה ולעבור את זה ולזכות סוף סוף במקום שלם עם עצמך.כי השלם הוא אוסף של החלקים הרבים.איספי חלק חלק ואל תוותרי,אני מאמינה בך.וזה מאוד קשה לבד,לכן אני שמחה שיש לך את המרפאה ושאת תופסת אותה כמקום תומך,מכיל ועוזר.
ויש לך כאן אותי ואת הפורום המופלא הזה כדי להיעזר ולהטען באנרגיות כל זמן שאת מרגישה צורך בכך.
עוד יום ותחזרי למרפאה,הוא עובר מהר..
שלך,
קרן אור.

מאיה- מאוד הזדהיתי עם מה שתיארת..גם לי לא הייתה פגישה במרפאה ביום שני בגלל החג ואני כ"כ מחכה כבר לפגישה ביום שני הקרוב!
גם אצלי השינה התערערה מאוד בזמן האחרון.. אני מתקשה להירדם, אני מתעוררת מאוד מוקדם בבוקר..ובלילה זה סיוטים על גבי סיוטים שלא מרפים!
סיוטים בהם אני רואה את עצמי כ"כ נבדלת, שונה ומוגבלת מאחרים..בהם אני רואה את כולם נהנים ואת עצמי צופה מהצד ומקנאה, בהם אני בולסת מאכלים ללא הרף ומאבדת שליטה, בהם מנסים לפגוע בי וכו'..
וככה זה כל לילה כמעט =/

קיבלתי כדורים נגד דיכאון השבוע..אני באמת צריכה אותם וכולי תקווה שהפעם זה באמת יעזור לי.. נמאס לי להתאכזב ולהחליף כל פעם לתרופה אחרת.. זה מייאש נורא..
האם גם את לוקחת תרופה כלשהי?

קרן אור- את צודקת בדברים שאמרת. אני יודעת שלכל הכללים והחוקים המוזרים האלה שאני מציבה לעצמי <כמו למשל הגבלה מסוימת של מאכלים למס' פעמים בשבוע וחס וחלילה אם אני חורגת מכך!> יש בסיס של הפרעת אכילה. אני יודעת שזה מגיע משם ולכן זה כ"כ כואב לי.. כי אני רוצה לראות את עצמי כבר בלעדיה..
לפעמים אני מנסה לעבוד על הספונטניות שלי ולשאול את עצמי: "מה שירן באמת רוצה לאכול עכשיו?" ואני מוצאת את עצמי פשוט "שוברת" את הראש מרוב מחשבות כי הפחד והמחלה לא מאפשרים לי לזהות את עצמי! לא מאפשרים לי לראות את עצמי ולחשוב מה שירן באמת הייתה רוצה.. הכל כ"כ מוסווה על ידם.. כך שאפילו לחשוב מה אני רוצה קשה לי! אני לא מזהה מתי המחלה מדברת מגרוני ומתי לא.

אני כל הזמן חושבת על שירן של אז..ומקנאה בה..ואני יודעת שגם אז מצבי לא היה טוב..כי כמו שאמרת אחרת לא הייתי מפתחת הפרעת אכילה.. אך אני יותר מתגעגעת לחילוף החומרים המהיר שהיה לי שאיפשר לי לאכול גם דברים עתירי קלוריות ולא לעלות במשקל.. לספונטניות שאפיינה את האכילה שלי, לכיף שהייתי מוצאת באוכל, לטוהר הזה ולתמימות ..שלא פחדתי מאוכל או מכל מה שסובב סביבו.. לשם אני מתגעגעת..

אני מנסה לא לחשוב על זה..להגיד לעצמי שזה כבר מת..שזה לעולם לא ישוב לקדמותו אבל נדמה כי אני כל פעם מחדש מתאבלת על זה..בתת מודע.. זה עדיין שם..
ואני לא יודעת איך מתגברים על זה.

שירן

השינויים הגדולים ביותר תמיד התחילו מצעדים קטנים,אל תשכחי זאת.
אני מבינה את השאיפה שלך להיות כבר אחרי זה ,אבל זה לוקח זמן כי רק עכשיו את לומדת מיהי שירן האמיתית(ולא שירן שהיתה עטופה בהמון שכבות של קרח שלא נתנה לאף אחד להתקרב ולהפשיר) ,את לומדת בתוך זה להתנתק רגשית ולקחת אחריות.ואולי הדבר החשוב ביותר והוא-שהנסיבות יצרו לך חילוף חומרים שונה,צרכים שונים,וזה אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה.גם אחרי שהכול יסתיים.וככול שתקבלי את זה יותר מהר וטוב,כך תוכלי לשחרר את עצמך מהפחד,הרדיפה ותחושת האובדן שליטה.
את יודעת אם אקח מסגרת ואשבור אותה ואז אנסה לאסוף את כל השברים,להדביק ולחבר אותה מחדש,אני אצליח אבל השלם הזה כבר לא יהיה בדיוק כמו המוצר ההתחלתי.כי בכ"ז יצרתי משהו אחר.
לא מזמן אמר לי פסיכולוג שנפגשתי איתו במקרה:"אני חושב שקיבלת את ההזדמנות שלך בחיים לעצור הכול ,להוריד קצב,לאסוף את מה שצריך לאסוף,כי הגוף שלך מודיע לך -עשי זאת עכשיו-או שאח"כ אעשה זאת עבורך בדרכי מחלה אחרת שתעצור את המחול המטורף הזה.החיים שלך לא יחזרו להיות מה שהיו עד לפני שנה,נוצרה עבורך מציאות חיים אחרת ובה את צריכה ללמוד לחיות.חוץ מזה,דברים משופצים הם לעניות דעתי הרבה יותר טובים,כי הם נבנו מתוך מחשבה אחרת,מתוך הבנה כבר מה נכון עבורנו,הם לא משהו שגדלנו לתוכו ודי נכפה עלינו ולא שמנו לב בכל המערך אם זה באמת תואם לנו.".
בקיצור יקרה,יש כאן הרבה מסרים.קחי את הזמן להפנים אפילו אחד מהם.
שמחה שחזרת לכדורים,נראה כי את מרגישה היום יותר מתמיד שלמה עם ההחלטה הזאת,ואני שמחה ע"כ.
שבת שלום,
קרן אור.

כאב לי לקרוא את הדברים שלך בעיקר משום שהם מאוד נכונים ומאוד קשה לקבל את זה..
מאוד קשה לי לקבל את העובדה שלעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי..לאותה תמימות שהייתה לי..
אבל אני באמת עושה ואמשיך לעשות את כל המאמצים כדי לקבל את שירן החדשה לחיקי במקום כל הזמן לסרב לה ולדחות אותה..כי זאת מי שאני כרגע ואין לי מישהו אחר מלבדי..
ואני אומרת את זה עם כל הקושי שבדבר..

אני חייבת לציין שהפחיד אותי קצת מה שכתבת לגבי חילוף החומרים. שהוא לא ישוב לקדמותו <או שהאם לא הבנתי אותך נכון??> האם באמת חילוף החומרים לא חוזר לקדמותו ונשאר איטי??
האם אצלך זה שב לקדמותו? <אני מניחה שיודעים זאת לפי הירידה במשקל לאורך הזמן>

תודה שאת כל הזמן פוקחת את עיניי לדברים ותובנות חדשות.
אגב, הדברים שאמר לך הפסיכולוג כ"כ נכונים! הזדהיתי ממש עם כל מילה.

אוהבת ,
שירן

מה שלומך היום??
חלק מלגדול,לצאת לעצמאות,הוא להניח בצד חלק מהתמימות,חלק ממציאות שהיתה נכונה לנו אולי בעבר ולפנות מקום חדש למי שהפכנו להיות,כמובן,זה נשען תמיד על העבר ועל חוויותנו ממנו.היכולת החשובה ביותר היא לאמץ מעברנו מה שנכון עבורנו,ולהניח בצד את מה שלא.ולי נראה שאת לא מוכנה עדיין לשלב הזה.זה לא אומר שזה לא יקרה,זה רק מעלה שאלות חשובות שצריך לעבוד עליהם בטיפול.וזה גם הבסיס להתפסות שלך לגביי עניין חילוף החומרים-שירן,מי יודע מה יהיה??בטח לא אני.אבל מה זה משנה??ההתמקדות שלך צריכה להיות בלעשות את המקסימום שאת יכולה כדי להגיע למקום הכי נכון וטוב עבורך,כל השאר במילא לא תלוי בך,אז הפסיקי לייסר את עצמך עליו.
התמקדי במה שיש כרגע(ויש הרבה) ולא במה שאין או אבד.
בהצלחה היום במרפאה,
קרן אור.

אני שמחה מאוד לשמוע שלמרות הכל הצלחת בסופו של דבר להבין שאת האוכל שאכלת מגיע לך שישאר בתוך גופך ולא לצאת לשום מקום אחר, שתדעי לך שאני ממש גאה בך- המונהמון!
אני גם שמחה שהחלטת לשתף אותי קצת במה שעבר עליך בחג- אני מבינה את התחושה שהשולחן פתאום נראה גדול ממדים יותר מהרגיל, גם אני הרגשתי שעוד לפני שהתחלנו לאכול כבר הייתי מפוצצת.. אבל גם אני כמוך השתדלתי כמיטב יכולתי..
בכל אופן היה ממש כיף לשמוע ממך! לגבי השאלה שלך סבתא שלי מגיעה בחודש הבא ב-4 במאי, זה תקופה די לחוצה כמו שאת בטח יודעת, המון מתכונות ובגרויות..אבל אני לא ראיתי אותה מאז שהייתי קטנה אז קשה לדעת למה לצפות.
אני מקווה שהימים הבאים גם כן יעברו עליך מתוך נחת ורוח טובה!
שלך, תקווה