פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

צר לי לשמוע על מה שאת עוברת,אבל אל תתני לזה לשבור אותך,עד כמה שזה קשה להאמין כרגע-עוד יגיעו הימים הטובים.
תאמיני לי,גם אני היום נאחזת בשבריר התקווה הזה,וזה לא מעט.
אני מבינה שאת מבולבלת,מודאגת,כואבת,ובתוך כל זה המטפלת שלך יוצאת לחופש..אוי יקירה,איך זה תמיד יוצא בדיוק בתקופות הקשות יותר,נכון??כמה מוכר לי...אבל השבועיים יעברו מהר וטוב שיש לך את הצוות הנוסף במרפאה שיתמוך בך יותר בתקופה הזאת.
אני מבינה שאת חווה או עוברת משבר,אם תרצי לספר יותר את כמובן יותר ממוזמנת.אבל גם אם לא,אני מכבדת את זה ודעי לך שאני איתך בליבי תמיד.

שיגיעו כבר הימים הקלים...
שלך,
קרן אור.

הי, אני אשמח מאוד לשתף דווקא הפעם, כי אני מאמינה שזה ישחרר ממני קצת.. התקופה הזאת קצת קשה. חלק מהבדיקות חזרו לא טובות. אין לי ויטמין D ולכן השער שלי נושר בכמויות מטורפות, חסרים לי עוד כמה ויטמינים נוספים מקבוצת B ועוד כמה דברים שלא כ"כ הבנתי, אבל הסבירו לי שבסופו של דבר, רואים לפי הבדיקות שאני בתת תזונה.. הם הצליחו ממש להלחיץ אותי ואת יודעת, פעם הייתי מרבה להעניש את עצמי על כל דבר. למשל, בתקופות שלא הייתי אוכלת כלל, היה לי מידי פעם בולמוסים של אכילה, בהם הייתי בודקת שאף אחד לא שם לב, הולכת מהר למקרר, מתיישבת על הריצפה, פותחת את הסיר ודוחפת לפה קצת אוכל.. כ"כ מגעיל ואז הייתי מענישה את עצמי על כך "שהעזתי" להכניס לפי אוכל! הייתי אומרת לעצמי- "איך את לא מתביישת ועל כך תענשי!!" ואז הייתי נכנסת לצום כבד. וזאת רק דוגמא קטנה, למשל כשקורה משהו לאנשים הקרובים אלי, אנשים שאני אוהבת וחשובים לי, הייתי מפסיקה לאכול כדי להזדהות איתם ובכאילו לתת להם להרגיש שהם לא לבד, כמו בניתוח התוספתן שאחותי עברה לפני כמה שנים ולא יכלה לאכול כמה ימים והיא סבלה. רציתי להיות איתה! אנחנו עוברים משבר משפחתי, משבר מאוד גדול על הטרדות מיניות, משבר שריסק חצי מהמשפחה הקטנה שיש לי ונושא שמאוד מאוד ולצערי, קרוב לליבי (ולא מדובר על אבא או אמא שלי..). רק לאחרונה סיפרו לי על כך, ההורים שלי שבורים ולי כואב! ואת יודעת כמה קשה לי להילחם בזה?? להילחם כדי להתמודד עם המצב בדרך הבריאה ולא בדרך החולה כמו שאני רגילה אליה.. יש בי חלק שרוצה להכניס אותי לצום כי זה מגיע לי וחלק בריא שנלחם בזה ואין ספק שזה מתבטא באכילה שלי, אבל קשה לי לוותר למחלה.. במרפאה בה אני נמצאת הם מודעים לכל זה, כי סיפרתי להם כדי שיהיו שם וישימו רשת גדולה מתחתי, לכן אני גם מתחילה להגיע לשם 3 פעמים בשבוע. קשה לי להסביר כמה רע לי וקשה ואיזה דיכאון נחת עלי בגלל זה!! גם אני מחכה לימים טובים וקלים יותר ואני שמחה שאת פה כדי להזכיר שבסוף הם יגיעו, כי הכי קל זה לשכוח ולוותר... אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב מהימים האחרונים.. :) באהבה, מחפשת מוצא..

קודם כל-אני מאוד מעריכה את הפתיחות והכנות ואת המקום שאת נותנת לי בחייך.
אין ספק,אתם עוברים משבר קשה מאוד,אבל יחד עם זאת אני חושבת שבניגוד לפעמים הקודמות חשוב שתהיי שם באמת,ולא תברחי.אני מאמינה שבתוך כל התוהו ובוהו המשפחה שלך רוצה וצריכה אותך עם כוחות ובריאה ולא בסופו של המשבר להתמודד עם עוד אחד,רק שקשור אלייך.את רואה כמה קשה להם ולך,נכון??זאת בדיוק ההזדמנות להוכיח להם ולך שאת עומדת איתנה,ושכולכם תעברו את המשבר הזה יחד כמשפחה,וב"צמצום נזקים"(עד כמה שניתן).
ואני יודעת עד כמה זה קשה להחזיק מעמד ולא להכנע לקולות המחלה,אבל זה מה שנכון לעשות כי היא לא משרתת שום דבר יותר רק תוספת של כאב וקושי עצמי וסביבתי.
יקרה,אמרתי כבר שאני מלאה הערכה על יכולתך לעמוד מול הקושי הזה איתנה ועם שתי רגליים יציבות??
לגביי הבדיקות-זה אכן מדאיג,אבל תודה לאל שזה לא נזק בלתי הפיך וכשתחזרי לאכול כמו שצריך גם המאגרים של היסודות החיוניים(ויטמינים ומינרלים) יחזרו לתיקנם.

ואני כאן יקרה,אל תוסיפי עוד הרס לנפשך וגופך הפצועים,חזרי לכאן וכתבי ככל העולה על רוחך,אל תסנני את התחושות המפתות כ"כ להרעיב אותן..

שלך ואיתך תמיד,
קרן אור.

קראתי את הדברים שכתבת לקרן אור והרגשתי צורך עז להגיב לך.. וגם משום שאכפת לי ממך . המצב שאת נמצאת בו כרגע הוא לא קל בכלל בלשון המעטה. <אני רוצה להבין דבר אחד, זאת לא את שעברת את ההטרדה המינית נכון?> הדרך שאת תמיד רגילה לנהוג לפיה בעתות משבר כאלה היא הרעבה, סגפנות, עינוי.. לא למדת דרך אחרת.. פחות הרסנית. נכון שזה מאוד קל והכי "טבעי" שבעולם זה לחזור ולהתחקות אחרי אותה דרך- להרעיב את עצמך, לענות, להזיק.. אבל תאמרי לי את, האם את באמת חושבת שזה פותר את הבעיה?? שזה משנה משהו חוץ מזה שאת הכי נפגעת מכולם? זה משנה/משפר את המצב? לצערי התשובה היא לא..זה דבר שאינו בשליטתך ואת אינך צריכה להעניש את עצמך על התנהגותם הרעה של אחרים! את פוגעת כך אך ורק בעצמך!! רק בעצמך.. לא באף אחד אחר... זוכרת שסיפרתי כאן כמה וכמה פעמים על ההערות שאבא שלי אומר לי? כמה ההערות שלו חותכות בי כמו סכין , כמה שאני מרגישה חסרת ערך כשהוא מעיר לי על האוכל שאני אוכלת ומלגלג על הפחד שלי מאוכל.. כמה וכמה פעמים עלתה בי המחשבה של להרעיב את עצמי בגלל הדברים שאמר לי..לוותר על ארוחת הערב וכך "להראות לו" כמו שאומרים..להוכיח לו שאני "השולטת"..! אני מעליו!! מעל הצורך האנושי והבסיסי באוכל.. אני אראה לו שאני חזקה יותר ממנו בכך שארעיב את עצמי! כמה זה נשמע מפתה ברגעים כאלה של כאב וחוסר אונים.. בהם הנשק היחיד שכביכול לטובתי הוא האנורקסיה לבדה. אך כשחשבתי על זה אמרתי לעצמי- זה או שאני חוזרת עכשיו אחורה או שאני ממשיכה קדימה, הלאה אל עבר ההבראה הסופית..והאם זה ישנה משהו אם אני אוותר על ארוחת ערב או לא? האם זה ישנה את הכאב או את ההערות הפוגעות והמעליבות של אבא שלי? הוא הרי לא ישתנה..לא משנה מה אעשה לעצמי.. הוא לא מבין.. ובכך שאני ארעיב את עצמי הוא גם כן לא יבין..הוא יילך לישון שבע ואני אלך לישון רעבה כעונש? עונש על מה? על ההתנהגות שלו?? את לא חושבת שהגיע הזמן שתתייחסי אל הגוף שלך קצת יותר בחמלה ופחות תלקי אותו ? הוא סבל מספיק..והאמיני לי שהוא עדיין סובל.. ואם את רוצה לראות אותו בריא את חייבת להשאיר את ההתנהגות ההרסנית הזו מאחורייך.. גם כשאני רבה עם אמא שלי ואחותי המחשבה הראשונה שעולה לראש היא להעניש את עצמי.. אבל למה? מה אני אשמה שהן לא מבינות את המצב שלי וזורקות לי הערות מעליבות? למה ההרס צריך להיות מופנה כלפי עצמי? תשאלי את עצמך את השאלות האלה.. אני מקווה שנתתי לך כאן כמה נק' למחשבה ושעזרתי לך ולו במעט.. אני גם כן מקווה שאת מרגישה טוב יותר היום ואת מוזמנת לשתף מה שרק תרצי לחלוק.. אוהבת, שירן

צר לי לשמוע שאת חולה(מה יש לך ?שפעת?),אבל זה לא ממש מפתיע אותי,כי בדר"כ יש איזשהי צניחה לאחר תקופות לחוצות.אבל אני שמחה לקרוא שבתוך כל הלחץ שעברת וגם בזמן המחלה כרגע,את דואגת לעצמך,וזה באמת ראוי להערכה.
כל הכבוד על ההפחתה בעישון! אני חושבת שכל סיגריה פחות היה מבורכת.

שולחת לך איחולי החלמה מהירה,
שלך ואיתך,
קרן אור.

הייתה לי שפעת שהסתבכה לדלקת הסינפונות. אני עם אנטיביוטיקה. אבל מרגישה הרבה יותר טוב. תודה על הדאגה יקרה שלי! אוהבת מאוד. נשיקות.

תרגישי טוב....ותחזרי לכתוב לנו מה קורה איתך.

רק בריאות,
קרן אור.

אני מבינה את הסבל ואת המצוקה בה אתה נמצא.אכן חיים בצל הפרעת אכילה הם גיהנום מתמשך,שכל יום נוסף בו הוא סבל בלתי יתואר.אבל דווקא בגלל שהמצב החמיר,כפי שאתה מגדיר זאת,ולאור העובדה שההתעסקות הזאת בנושא האוכל והמשקל נמשכת שנים והשתלטה על חייך,הדבר הכי נכון בשבילך הוא לפנות לטיפול.למה אתה לא מוכן לקבל זאת??מה מפחיד\עוצר אותך??
אתה מבקש את עזרתי,ואני מוכנה לתת את כל שאני יכולה כדי לעזור לך.אבל העזרה הכי נכונה שאני יכולה בהתחלה לתת לך היא לעזור לך להגיע לטיפול וכמה שיותר מהר! האם אתה מוכן לעזור לעצמך??האם תתן לי לעזור לך לעזור לעצמך???????
אם כן,בוא נתחיל לחפש כיוון ביחד.אבל קודם קח כמה ימים וקבל החלטה אמיתית על המשך.

אני כאן מחכה לשמוע את החלטתך,
איתך,
קרן אור.

הי, ממש כואב לי לשמוע שאת שוב חולה.. אני מקווה שזה יעבור מהר.. שולחת לך חיבוקים ונשיקות!! תרגישי טוב, את מאוד חסרה... באהבה, מחפשת מוצא..

כנראה שהחיבוקים והנשיקות שלך עזרו כי היום קמתי מעט על הרגליים... :)
מה קורה איתך??איך עבר השבוע??גם את היית חסרה לי כאן בימים האחרונים,ואשמח לשמוע מה קורה.

בכול אופן שיהיה בהצלחה מחר במרפאה,עידכונים בבקשה אחרי....

קרן אור.

אני מכירה את המקום הכואב בו את נמצאת עכשיו.. זה אותו המקום בדיוק בו אני נמצאת.. גם אני ירדתי המון במשקל ועליתי את הכל בחזרה ואף יותר! לצערי משקלי עדיין לא מאוזן ואף ממשיך לעלות וזה מייאש, מעציב ומתסכל יותר ממה שאוכל לתאר אפילו במילים.. ההמלצה הכי טובה שאוכל לתת לך היא לפנות לטיפול..גם פסיכולוגי וגם דיאטני.. אנורקסיה זו מחלה רצחנית שדורשת טיפול ארוך ומסיבי ואם לא מטפלים בה התסמינים עלולים לחזור ולהופיע שוב. את מאוד צעירה וחבל שתבזבזי את זמנך..טפלי בזה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי..

את יודעת מה אומרים-מה שבא מהר,הולך מהר.כמו בכול דבר בחיים הקיצוניות צריכה להשאר מחוץ לדלת,שם מקומה.סופה של כל דיאטה קיצונית,באין שינוי תזונתי אמיתי כחלק מאורח חיים בריא ומאוזן,סופו של המשקל לחזור(הגוף שלנו היא מכונה משוכללת שלומדת להאט את חילוף החומרים עד לרמת המינימום כדי "לחסוך" לאיתות משבר).
אני מבינה את הדיכאון ואיך את מרגישה ודווקא בגלל זה ממליצה לך לפנות לדיאטנית שתנחה אותך איך לעשות דיאטה בריאה,וחשוב מכך-איך לשמר את ההישגים בסופה,שזה בדר"כ השלב הקשה יותר.לצערי,לא מכירה פתרונות קסם אחרים.את צעירה ,בשיא ההתפתחות שלך וחבל להתחיל כבר מעכשיו עם כל המעגל ההרסני הזה של דיאטות וצומות.קחי את עצמך בידיים ועשי את מה שנכון עבורך.

ואני כאן אם יש עוד שאלות,
קרן אור.

מה אומר לך??... הימים קשים לי, החיים מכבידים עלי, ההחלמה הזו כבר לא החלמה..זה יותר מסכת עינויים.. התקדמתי כ"כ יפה השבוע!! עשיתי צעדים משמעותיים כנגד המחלה והנה אני שוב בלופ הזה וחוזרת אחורנית ברגעים של עלייה במשקל.. זה התחיל שוב פעם היום בבוקר כשניסיתי ללבוש את הגי'נס שלי והוא בקושי נסגר עלי! רציתי למות, ידעתי ששוב עליתי.. אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.. אני רוצה פעם אחת ולתמיד ללכת ישר, קדימה, אל עבר ההחלמה הסופית והמובטחת אך המחלה הזו מסרבת להרפות ממני! אני לא מפסיקה לעלות במשקל ומשקלי אינו מתאזן.. אני לא יכולה אפילו להעלות על הכתב כמה שזה כואב לי וצורם לי.. כמה שזה מכניס אותי לדיכאון נוראי.. חזרתי הבייתה ולא הפסקתי לבכות..ואמא שלי מהצד ניסתה לזרוק לי מילות נחמה ש"זה יסתדר בסוף".. אבל אני לא רואה את זה מסתדר.. בכל פעם שאני עושה 3 צעדים קדימה אני חוזרת 6 אחורה וזה נמאס לי.. העליות הללו מורגשות אצלי בכל מקום.. בגוף החולה שלי, בנפש המדממת שלי.. זה חותך אותי.. זה מחזק אצלי את השנאה הפנימית שממילא נמצאת ברשותי.. ואתמול חשבתי לעצמי מתי אתחיל לקבל את גופי סוף סוף ובאמת שעשיתי צעדים לקראת זה..אבל אני לא יכולה לסמוך עליו.. הוא מרמה אותי כל פעם מחדש.. הוא האויב שלי.. הוא לא נעצר......... ואני יודעת שאני היא האשמה היחידה.. אני זו שצריכה להבין אותו ואת מה שעבר עליו אבל זה מעבר לכל הבנה שלי כבר.. איני יודעת כמה עוד אחזיק מעמד במסכת העינויים הזו.. אני לא צופה החלמה באופק. רק עוד ועוד ימים קשים. אני מייחלת למות. זה נראה לי הפתרון היחיד שיוציא אותי מזה. שירן

אני לא אספק לך כרגע תירוצים רציונליים,כי אני חושבת שאת יודעת אותם כבר וזה לא מה שאת צריכה לשמוע כרגע..אבל ליבי איתך,יקירה.אני מרגישה את הכאב שלך ככאב שלי עצמי.אני יודעת כמה הרצון לפעמים נעלם לנוכח עלייה במשקל,ולכן אני רוצה לחבק אותך,חיבוק אמיתי וכנה,חיבוק שיעטוף אותך ויעזור לך להיות במקום הזה כרגע מתוך ידיעה שמחר יום חדש,ואת תקומי להתמודדות מחודשת,כי את לא מהמוותרות!עברת כברת דרך ארוכה,זה לא הזמן לוותר.בואי נמצא פתרון שיעצור את העלייה הזאת-מה אומרת ע"כ הדיאטנית??אולי יש מקום לשינוי התפריט במעט??אולי להוסיף מעט פעילות גופנית(אבל תוך כדי זהירות שלא להפוך אותה לאובססיבית ולא בריאה),אולי דווקא טיפול בתנועה או יוגה,כדי להתחבר לגוף שלך ממקום פנימי ולא לשנוא אותו כ"כ??מה את אומרת,משהו מכל אלו נשמע לך כאופציה??

ואני כאן יקירה כדי להכיל את מה שתרצי.
ולא,לא נמאס לי ולא ימאס לי כי את חשובה מידי בכדי שאתן לך לוותר כרגע.

מקווה שהצלחתי קצת לגעת ולהיות איתך בהרגשה לפחות.
שלך,
קרן אור.

קרן אור יקרה, את מלאך אמיתי כבר אמרתי לך פעם?? קיבלתי את החיבוק שלך ואת מילות ההרגעה שלך, הם הצליחו לגעת בליבי, במקום שהכי כואב כרגע. בעניין העלייה במשקל אני אתייעץ שוב עם הדיאטנית בנוגע לתפריט <למרות שלמען האמת ואהיה כנה איתך, אני לא חושבת שיש כבר מה להפחית ממנו שיהיה משמעותי!> למרות שכבר עשינו בו שינוי =/ החלטתי להתחיל לעשות הליכות 4 פעמים בשבוע <למרות שספורט זה דבר שהוא שנוא עלי, וגם בתקופת המחלה לא אהבתי לעשות את זה> עם כל הקושי. כי זה באמת קושי עצום מבחינתי. בכל פעם שאני נדרשת לבצע הליכה כזו אני נהיית מודעת לגוף שלי בצורה חולנית והמחלה צורחת לי בראש כל הזמן מילות גנאי שהופכות את זה לחוויה קשה מאוד. אבל אני מרגישה שאני חייבת כי אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם כל העליות האלה. אני רואה את בגדיי בכל פעם לא נסגרים וזה חותך אותי כמו בסכין. נראה לי כי גם הליכות לא יעזרו לגוף שלי כי אני יודעת שגוף לאחר הרעבה אפילו בעת פעילות גופנית "מבזבז" הרבה פחות אנרגיה מגוף רגיל . אבל זה עדיף על כלום :( אני רוצה לספר לך שאתמול הייתה לי פגישה עם הפסיכיאטרית שלי ודמעות הציפו את עיניי כשסיפרתי לה כמה אוכל תופס אצלי מעמד של קדושה, של "מלך" כל יכול.. כמה נמאס לי להתנהל מול המחלה הזו ולחיות את חיי סובבים סביב אוכל. אני שואלת את עצמי כ"כ הרבה פעמים- אני עושה משהו לא בסדר??? אני מרגישה התקדמות גדולה מצידי אך מאידך המחלה לא שוכחת אותי אף פעם וחוזרת ללכוד אותה בטרפיה, לא משנה כמה תוכן אנסה להכניס לחיי או כמה אנסה להרחיק אותה מעלי. היא אמרה לי שזה ייקח זמן ושאי אפשר ליצוק תוכן ומשמעות לחיי בבת אחת. אך אני לא רואה את זה קורה..אני מרגישה שנגזר עלי לחיות חיים בהם אוכל הוא במקום הראשון והוא הדבר הראשון עליו אני חושבת כשאני קמה בבוקר <כמה עצוב!!!> תודה לך יקרה שאת נמצאת איתי ברגעים כ"כ קשים ויודעת להעניק לי את ההבנה והתמיכה שאני כל צריכה ברגעים האלה! אוהבת אותך !! שירן

אני מבינה עד כמה המאבק הוא קשה מנשוא ואני מלאת הערכה על יכולתך לעמוד בו.ואני יודעת שאת לא מרגישה כך כרגע אבל זה הופך אותך לווינרית ולחזקה,וזה בניגוד מוחלט למה שאת מרגישה כרגע בתוך עצמך.רק מספקת לך זוית הסתכלות של איך אני ואני מניחה שעוד כמוני רואים אותך היום,וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד עלייך בתקופה החולה שלך..אז יקרה,שנסי מותניים והמשיכי בדרך הזאת,כי את יודעת שהיא נכונה עבורך.
ואני מצטרפת לדעתה של הפסיכיאטרית-אני חושבת שקודם צריך לפנות מקום לדברים טובים,להכיר בהם,לנטוש את המחוזות החולים ורק אז לאט לאט התוכן ימלא אותם.

איתך,
קרן אור.

למען האמת יש סיבה טובה להעלמותי מהפורום... האינטרנט שלי החליט לשבות... הוא חזר לחיים רק אתמול... אני בסדר.... השבוע עובר כרגיל והנה עוד שבוע בפתח... יום רודף יום...לימודים ומבחנים, העומס הרגיל... המשקל השבוע היה יציב, אבל אני עדיין יוצאת בבכי מהדיאטנית.. מה איתך? איך את מרגישה? מאחלת לך שבוע נעים שירה

שמחה לגלות שהיעדרותך מהפורום נעוצה בגורמים חיצוניים ולא בוויתור או בהרגשה רעה.
אני מבינה עד כמה קשה לך,יקירה.זה תהליך קשה,אבל זכרי תמיד שהוא באמת שווה את הכול.
את כותבת בעיקר על הפגישות עם הדיאטנית,מה קורה בשיחות עם הפסיכולוג??האם את משתפת אותו ברגשותייך לאחר השקילות ובכלל???

ואני,קצת חולה עקב היחלשות מע' החיסון מכל מטח הכימו וההקרנות,אבל כבר מתחילה לצאת מהמיטה..וזה הרבה כרגע.

אשמח לשמוע קצת יותר,
שלך ואיתך,
קרן אור.

כואב לי לשמוע שאת לא מרגישה טוב... לצערי, אני מכירה את הימים שאחרי ההקרנות... אימא שלי עברה טיפולים גם כן... אני בטוחה שלא קל לך, אבל אין לי שום ספק שיש לך את כל הכוחות הדרושים ואפילו מעבר לכך על מנת להחלים! אני מקווה שהימים הבאים יהיו קלים יותר שולחת לך המון חיבוקים ונשיקות שירה

אני שמחה שעזרתי להתחלת איזשהו שינוי קטן אצלך,אבל את ההמשך את תקבעי.ואני רוצה לומר לך כל הכבוד על ההתמודדות הלא פשוטה שאת עוברת. any time יקירה, כמובן שאשמח לשמוע יותר על הדרך הזאת. שלך, קרן אור.

אלייך לא כתבתי כי אני יודעת שאת עמוסה בשבועות האחרונים.אבל כמובן שאשמח לשמוע יותר על מה קורה איתך.
תודה על האיחולים,
שלך,
קרן אור.

אהבה אהבה אהבה אלייך קרן אור נפלאה!! היה לי יום שאפשר לכנות אותו כנחמד+ עוד מעט אברר איך עבר יומך. בסיטווס=נשיקות :)

לאחר כ"כ הרבה שנים הגיע הזמן להקשיב גם לנפש..לברר לעצמך מה היא צריכה ואילו תחושות את מנסה להרעיב..
לא כתבת האם היית בטיפול בעבר,אבל נשמע שכיום,דווקא בשבל המקום הבריא פיזית שאת נמצאת בו,כן לפנות את המקום כדי למנוע הדרדרות מחודשת.מה עושה לך ההשמנה?אילו תחושות האוכל מעורר בך,שהופך להיות הפחדים שלך??זה יתאפר רק בטיפול.
יקרה,אשמח לשמוע יותר על מי זאת שיר,ולתמוך כמה שניתן,אבל כרגע חסרים לי הרבה פרטים בפאזל בכדי שאוכל להיות יותר ספציפית.

קרן אור.

הגבתי לך למעלה,ואני מקווה שהתחושות הקשות שליוו אותך אתמול התפוגגו להם בטיפול היום.
עדכני אותי.
קרן אור.

"למה אני"- אוו יקרה, איזו שאלה קשה...היום אני יודעת שתשובות ברורות וודאיות אותן אפשר להוכיח, אין. היום, אחרי שנים של חיפוש, ספק חיפוש ספק השלמה.. יקרה, דימעותייך זולגות כי נשמתך בוכה...דמעות הן הכלי של הנשמה, דרך הדמעות הנשמה מדברת איתנו, הרי איזה כלי אחר יש לה? דמעות...זו התקשורת שלה. מה קרה שפנייך נפלו ככה? האם קרה משהו מסויים? או סתם הרגשה פנימית רעה ומגעילה ואין איפה לשחרר ולהוציא? מחכה לשמוע מה קורה איתך.. ואיך התחיל לך היום..האם יש איזו הקלה ביום החדש שהתחיל? אצלי בעבר, ימים חדשים היו ממש נס, כמה הייתי מודה ע"כ שיש אותם... שלך, תקווה לבנה

השאלה שאת שואלת למה דווקא אני? היא שאלה שכולנו שאלנו בדרכנו אל ההחלמה... אני לא יכולה להגיד לך תשובה חד משמעית כי נסתרות הם דרכי האל אבל אני יודעת להגיד לך בפה מלא בבטחון שה' לא נותן לאדם משהו שגדול ממנו בהתמודדות.. אני יודעת שזה קשה ולא פשוט בכלל אבל יש אומרים שמי שסובל בעולם הזה לא סובל בעולם הבא.. יכול להיות שזה רוחני מדי בשבילך אני לא יודעת, פשוט כמשהי דתיה זה עזר לי ואני כולי תקווה שמשהו שכזה יעזור לך.. צר לי מאוד לשמוע שכואב לך אבל אני בטוחה מאוד שכשתצאי מהצד השני של זה את תהיי הרבה יותר חזקה ושלמה עם עצמך ומוכנה להתמודד עם החיים בשלמותם.. שלך תקווה

אני מרגישה בדיוק כמוך!! "למה זה קורה דווקא לי"- זו שאלה שאני שואלת את עצמי ללא הרף...זו שאלה שהורסת אותי כל פעם מחדש כשאני מביטה בבנות אחרות שחולפות על פניי ברחוב ושואלת את עצמי למה אני צריכה לסבול מהפרעת אכילה ולהרגיש אשמה על כל דבר שנכנס לי לפה והן יכולות לאכול בחופשיות?? זה אוכל אותי מבפנים..ואני כועסת על כך.. כועסת על עצמי, על כל מה שגרמתי לעצמי, על כל ההרעבה המטורפת הזאת, אני שונאת את עצמי על כך.. לא מצליחה לסלוח ולעבור לדף חדש. זה היה לי ברור כ"כ שבתהליך ההחלמה יהיו לך רגעי שבירה יקרה, אך זה לא אומר שאת נופלת! את בדרך הנכונה, בדרך בה את נאבקת על חייך, את עושה צעדים קטנים אל עבר המוצא שאת כ"כ מחפשת! ואת תגיעי לשם בסוף! עם הרבה אומץ ודבקות בדרך ובלבד שלא תחזרי להרעיב את גופך שוב- את תגיעי לשם! גם לי לפעמים הדרך נראית חשוכה וללא מוצא אך תקוות ההחלמה תמיד נמצאת לנגד עיניי ואני תמיד מזכירה לעצמי שעוד יבוא יום בו אני אוכל בספונטניות ללא רגשי אשמה מאכלים אהובים מבלי שאעלה במשקל..אני רואה לנגד עיניי את משקלי נעצר יום אחד.. ואין לי מושג אם התקוות הללו עוזרות לי או רק מביאות איתן עוד תסכול.. אך אני יודעת שאם לא יהיו לי את התקוות האלה לא יהיה לי גם כוח להמשיך.. ואני בטוחה שגם לך יש איזו פינה בלב בה את רואה את עצמך במקום שונה לגמרי- בריאה וחזקה! חופשייה לחלוטין מהפרעת האכילה הזו.. אני מאמינה שבסוף תגיעי לשם. את בטיפול וזה כבר צעד חשוב לעבר החלמתך! שולחת לך הרבה כוחות!! שירן

הי, קצת נעלמתי ולכן לקח לי זמן להגיב.. תודה לכן על התגובות, אתן באמת מדהימות!!! באהבה, מחפשת מוצא..

אני לא מנסה לדרום לכולם ללכת בדרכי שלי . הדרך החולה. אני רק מבקשת עזרה להרעבה.כי זה או שאני אקבל טיפים טובים או שאשעה זאת על דעת עצמי. אני לא רוצה שכולן עכשיו יסחפו אחריי , אנורקקסיה זו מחלה קשה , מלחת נפש קשה לפיתרון. רק עזרו לי להרזות

אולי במקום לחפש עצות כיצד לפגוע בעצמך,לוותר,תלכי את בדרכינו הנכונה והבריאה??
שום דבר אינו בחזקת "אינו ניתן לפתרון" השאלה היא כמה את רוצה,רוצה ללמוד לחיות ולא דרך הכאב,רוצה להילחם על חיים שמגיעים גם לך לחיות אותם,והם אינם כוללים סגפנות וצמצום.
אני מאמינה שנכנסת לפורום הזה כדי להשמיע קול צעקה לעזרה,כי דרכים כיצד לרדת במשקל בוודאי שלא תמצאי כאן ומן הסתם את יודעת אותם בעצמך.
אני רוצה לקוות שתבחרי בלפתוח את עצמך לכיוון אופציה אפשרית של הבראה,אבל אם לא כל שנותר לי הוא להצטער ולומר לך שכנראה בחרת בפורום הלא מתאים לתמיכה.

רק בריאות,
קרן אור.

נאלצתי למחוק את הודעתך הקודמת,כי כפי שכבר הבהרתי זה לא פורום פרו אנה,וכל הודעה שאינה מתאימה תמחק לאלתר.

קרן אור.

היי, מה שלומך היום? איך ניצלת את יום שבת? האם התכוונת אלי שאגיב לך? כי כתבת "תקווה", ואני "תקווה לבנה", ובאמת יש פה מישהי שקוראת לעצמה רק "תקווה". בכל מקרה, אני אשמח מאוד להגיב לך.. שמחה שמצאת בפורום זה מקום חם בו את יכולה להיתמך ברגעים קשים.. שתפי אותי יותר, מה עובר עלייך? נכון שהבולמיה רק סימפטום..הבנתי שאת יודעת זאת כבר, שמחה ע"כ, אבל תראי-להיות מודעת זה מאוד נחמד ומאוד יכול לתרום, אבל רק במקרה ואת עושה עם זה משהו..מודעות אכן יכולה לקצר את ההליכים, אבל את חייבת להתחיל לעשות משהו עם הידיעה הזאתי..ברור לך שהבולמיה לא טובה, ברור לך שהיא מזיקה לך והורסת אותך, אז יאללה להתחיל לפעול למען עצמך!! להתחיל לעשות דברים על מנת לצאת מהמקום השחור והנוראי הזה שלא מוביל אותך לשום מקום טוב עבורך, האם אני צודקת? הרי את בעמך כבר מודעת לכך.. תחשבי רגע, מה יכול לגרום לך להרגיש טוב? מה עוזר לך להיות בהרגשה טובה עם עצמך? חישבי ע"כ..חשבי ממה את נהנת, במה את מוצאת סיפוק... ואולי כך תתחילי להפסיק עם ההקאות.. תראי אני אגיד לך את האמת, אני לא חושבת שצריך לצמצם בהקאות, אני חושבת שבבת אחת צריך להפסיק איתן!!!!! זה דבר רע מאוד.. זה לא כמו בנות שלמשל לא אוכלות, הן באמת צריכות להתחיל לאכול בהדרגה, אחרת ישר יקיאו את האוכל מפני שהגוף שלהן לא רגיל לקבל אוכל ונוצרה במהלך הזמן בעיית עיכול של האוכל..אז הן באמת צריכות בהדרגה לחזור לאכול, כל פעם עוד ועוד קצת.. אבל הקאות יקרה, הקאות צריך להפסיק בבת אחת, לא להתחיל להוריד בכמויות, זו שיטה שכלל לא עובדת, זה נקרא לרמאות את עצמך...וחבל שפתאום תביני שאת משחקת משחק שלא מועיל לך עם עצמך. מה את אומרת? האם את מוכנה מהרגע הזה להתחיל תהליך בו את מפסיקה להקיא, תהליך בו את מוצאת מקום הכלה אמיתי עבורך שהוא לא אסלת השירותים? כי האסלה לא באמת מכילה...הדברים נשארים אצלך ומשום כך את חוזרת כל הזמן על הרפליקה הזאת של לאכול ולהקיא. אני מזמינה אותך לקבל את היד והמקום שיכיל אותך שאני מציעה לך, ולהתחיל במסע עבורך..רק עבורך..עבור נשמתך.... מסע לעבר חיים בריאים וטובים יותר, הרי מה שאת עושה לעצמך כעת לא נקרא חיים.. זה נקרא חיים עם המון המון הרס וסבל. שלך, תקווה לבנה

שכחתי לכתוב לך משהו שמאוד רציתי.. ליאורה לא מתחבר לבולמית!!!! ליאורה היא ליאורה, ליאורה לא חיה על מנת להקיא, ליאורה לא חייבת להקיא, ליאורה לא מתקיימת בזכות ההקאות.. את יכולה לחיות גם בלי הקאות, ליאורה -בולמיה זה לא צרוף אחד שלא ניתן להפרדה~~! ממש לא. זהו צירוף שאת יצרת לעצמך על מנת לא להתמודד עם עוד צדדים שקיימים בליאורה, הרי מה יותר קל מלהגיד ליאורה בולמית וזהו, הרי איזה עוד שאלות בעצם צריך לשאול על ליאורה? אז זהו שלא!!!! בליאורה יש עוד המון דברים אחרים...הבולמיה זה רק נקודה שחורה שאת הכנסת לעצמך לחיים, את אחראית לכך ואת אחראית ללהחליט שדיי!! להחליט שהבולמיה היא לא חלק מהחיים שלך. מה את אומרת?

שירן יקרה, העלת בי כעס בדברייך!!!! את מרגישה שאין לך כבר מקום פה??? למה? מי נתן לך את התחושה הזאתי? למה את ממציעה לעצמך תחושות ואחה"כ מרגישה איתם רע? תחשבי על זה שירן...איך הגעת בדיוק למסקנה ולהרגשה הזאתי שגם כאן כבר "אין לך מקום" ??? אני באמת לא מצליחה להבין.. תעשי סקירה פנימית עם עצמך כדי להבין מדוע את חווה את התחושות החסרות הגיון האלה? זה באמת טיפשי לומר זאת..אנחנו כל כך בשבילך פה...ככה לפחות אני מרגישה, חבל לי שאת לא מרגישה ככה. אל תהי ילדה קטנה שצריכה שיכלו את ה"א שלה, תהיי את, תכילי את את עצמך, כי כנראה שמה שהאחרים עושים למענך אף פעם לא מרגיש לך שזה בא ממקום נכון, וכרגע אני בספק אם לאימך כיביכול באמת נמאס ממך או שזו הרגשה בילעדית שלך. חבל שירן, יכול להיות שהרבה אנשים מסביבך רוצים לעזור ולהיות לצידך, ואת מרגישה פשוט לבד עם עצמך בלי קשר לסביבה..זה בסדר, אבל להפוך רצון טוב של אנשים להיות לצידך בתוך אהבה כלפייך למיאוס שלהם בך, זו הרגשה לגמריי לא נכונה עבורך שיכולה רק להרוס אותך, אין בה דבר טוב עבורך, הלוואי ותוכלי להבין זאת...זה ממש לא בריא לחיות בהרגשות כאלה, זה להכניס את עצמך לסרטים שהם בכלל לא שלך, סרטים שאת הבמאית, התסריטאית והשחקנית.. את תוכלי להיות במקום הרבה יותר טוב, אם תתחילי להסתכל על המציאות בעיניים שקופות ולא שיפוטיות שבוחנות כל דבר והופכות אותו לנגדך, זה עושה לך רק עוד יותר ומגדיל את ה"חור השחור" שבמילא כבר יש לך... מה שאת צריכה לעשות זו עבודה מאוד גדולה עם עצמך, אני מציעה לך להתחיל להבין זאת, לקבל זאת, ואחה"כ גם לבצע.. אין סיבה להמשיך "לבזבז" את חייך על התעסקות בכמה אנשים מסוגלים להיות שם בשבילך, להכיל אותך..ומתי להם ימאס ומתי תהיי מאוסה ומתי כבר לא יהיה לך מקום, וכמה מקום יש לך אלו באמת שטויות להתעסק בהם!! מאחלת לך שבת פוריה, שבת של מחשבה נכונה, של הגיון, שבת רגועה עם שפיות!! שלך באהבה, תקווה לבנה

לא ידעתי שהתגובה שלי תגרום לך להגיב כך...אם אמרתי שאני מרגישה שגם כאן אין לי כבר מקום זה משום שזו הרגשה בלעדית פנימית שלי - וזה לא אומר חס וחלילה שאני מפנה אצבע מאשימה כלפיכן!! לא רוצה שתחשבי כך ואם גרמתי לך לחשוב כך- אז זו לא הייתה הכוונה.. אני באופן כללי מרגישה שאי אפשר להכיל אותי.. לא משנה באיזו מסגרת.. התחושה התמידית <שהוחרפה בעקבות המקרה עם ההורים שלי השבוע> שלי היא שלאנשים נמאס ממני ומהפרעת האכילה שלי, שהם לא יכולים לשמוע אותי יותר.. שאין לי מקום... והאמיני לי שאני מנסה בכל כוחי להיות זו שמקבלת את עצמה!! מנסה להכיל את עצמי ולקבל, גם את החיצוניות <עם כל הקושי שבדבר>, גם את הגוף, גם את הנפש הפצועה..אבל אני אף פעם לא מצליחה..וזה הורס אותי.. אני מביטה בעצמי במראה ואומרת לעצמי שאני נמצאת שם בשביל עצמי ושאני לא זקוקה לפידבקים מבחוץ שיגדירו את הזהות שלי, שאני יודעת שאני בסדר גמור ושאני לא "פגומה" כמו שקולות המחלה צורחים לי.. את כל אלו אני אומרת לעצמי יום אחר יום..אבל זה לא עוזר.. יש בי תמיד קול חזק יותר שטוען אחרת.. שלאנשים נמאס ממני, שהם שונאים אותי, שהם לא רוצים בנוכחותי.. לכן גם כשאני כותבת כאן את כל מה שעובר עלי זאת התחושה הפנימית שמלווה אותי..כל הזמן.. ואני יודעת שמבחינה הגיונית זה לא נכון.. כי אני רואה כמה תמיכה אתן מעניקות לי וכמה כן אכפת לכן.. אני מניחה שאני חוזרת שוב לאותה נק' שאני תמיד מגיעה אליה בסוף והיא תחושת ה"לא מגיע לי".. זאת התחושה שהמחלה מיקמה אצלי בנפש טוב טוב וכעת קשה לי "לעקור" אותה.. מחר אני בטיפול ואני מחכה כ"כ להוציא את כל מה שאני מרגישה.. כבר נמאס לי לספר כל הזמן כמה קשה ורע... שירן

שירן יקרה.. אולי אגיב לך ולא כ"כ תביני איך זה מתקשר לתגובה שלך,ובטח לא אתייחס לכל הנקודות עליהן כתבת. אבל אני חושבת שזו דוגמה מובהקת לכך שאת חושבת שאנשים כיביכול אינם "סופרים" אותך, את יכולה לחשוב עם עצמך למה התחושה הנוראית והלא קשורה למציאות שאת מרגישה שגם פה כבר אין לך מקום? תחושות שאנו מרגישים, אם לא אומרים לנו את זה באופן ישיר, אנו מין הסתם מקבלים את התחושה ממעשים..אז מאיפה את בדיוק הרגשת שאין לך מקום פה? מי נתן לך את התחושה הזאתי? את רק בעצמך כתבת הרגע שאנחנו כן נותנת לך תחושה שיש לך מקום פה, אז מאיפה באה התחושה הזו? חשבי ע"כ..יקרה, אינני קטנונית איתך ואינני נתפסת איתך על הפרט הזה כי באת נפגעתי..ממש לא יקרה, אני לא נפגעת כי אין לי סיבה להיפגע, לא חשבת לפגוע בי או במישהי אחרת..הבעיה שאני רואה היא שאת פוגעת בעצמך עם התחושות האלו וההרגשה שאת מייצרת לך עקב התחושות האלו של הבדידות, את מתארת כמעט חוסר קשר עם המציאות העכשווית, יקרה, מה קורה? למה את נאבדת בתוך חור שחור כזה? את הרי מנצחת, וכבר אמרתי לך..מה קורה שאת נעלמת לתוך תחושות הרסניות וכואבות של עצמך? שירןןןןןןןן יקירה!! תנחתי על הקרקע יקרה שאת..בואי נרד לפה לקרקע הבטוחה, בואי נתחיל לראות בעיניים בריאות את המציאות כפי שהיא..מי שנפגעת פה וסופגעת את ההרגשות הרעות האלו זו רק את, וכעת חבל לי שבעצם מי שגורמת לך להרגיש רע זו אך ורק את.. בואי נתחיל לזהות את הנקודה בה ההרס מתחיל..אני מוכנה להיות פה בשבילך, אני חושבת שלבוא וללטף אותך ולהגיד לך שהכל בסדר והכל יעבור עם הזמן, זו טעות מזעזעת!!! כי הזמן אינו מעביר דבר..הזמן יכול לרפא פצעים פתוחים, הזמן יכול להרגיע, אבל הזמן לא יכול לשנות תפיסות שלנו שאנו מתנהלים מתוכן.. יקרה, אני מקווה מאוד שתקראי את התגובה הזו בשבילך, מבין כל הנקודות שכתבתי, אני מקווה שתמצאי איזו נקודה שאת יכולה להתחבר אליה...ולאט לאט לצמוח...לא לדעוך..לא לשקוע השקיעות משקיעות אותנו...ואת שוקעת מבלי לשים לב, נזכרת כשאת כבר כ"כ למטה.. בואי ננסה לעלות בצעדים איטיים, מה את אומרת? ערב טוב רגוע ושלו שיהיה לך, תקווה לבנה

את כ"כ צודקת.. אני כבר כ"כ רגילה לתחושות האלה ש"לא סופרים אותי", ש"לאף אחד לא אכפת" ש"לא רוצים בנוכחותי" שאיני שמה לב שאני מתנהלת ממש על פי זה..יום יום מבלי לעצור לרגע את מעגל ההרס הזה. זאת תחושה פנימית שמלווה אותי תדיר ונורא קשה לי "לעקור" אותה מתוכי!! תחושת ה"לא מגיע לי" שאני מרגישה מתעצמת כל הזמן ותובעת את קיומה. זה כתוצאה מהמחלה , ואני עושה ככל שביכולתי כדי להיפטר מהתחושות הלא הגיוניות האלה ולהתחיל להרגיש שבאמת מגיע לי. את יודעת היום שמתי לב כמה בעצם אני חווה דברים בעוצמתיות כ"כ חזקה הרבה יותר מאחרים! כמה אני שיפוטית וביקורתית לגבי עצמי כשבעצם בעיני אחרים זה נתפש כדברים של מה בכך והם אפילו לא שמים לב בכלל לכל אותם "פגמים" שאני מוצאת בעצמי כל הזמן.. שמתי לב כמה הראייה שלי מעוותת!! כשאנשים מחמיאים לי המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא: "על מה הם בכלל מדברים?!, אין להם מושג מה הם אומרים בכלל".. למדתי לגמד בתוכי כל מחמאה , כל יחס טוב שאני מקבלת מאנשים, כל מילה טובה.. כנראה שזה נהיה מין מנגנון הישרדות כנגד כל מיני פגיעות ואכזבות. אבל אני באמת מתאמצת לשנות את זה.. כי אי אפשר לחיות חיים על בסיס חשדנות כל הזמן.. תודה שאת כאן כדי להאיר את עיניי! שלך, שירן

כמה אני שמחה לקרוא בשורות וביניהן כמה את נמצאת במקום אחר עם עצמך,מקום של חמלה,הבנה והקשבה לגוף!איזה דרך עשית וכל שנותר לי הוא לומר לך כמה אני גאה בך!

מאחלת לך שהרגעים האלו של הקבלה העצמית ילוו אותך תמיד!
בהצלחה במבחן מחר(למרות שאני בטוחה בכך!)

שלך בהערכה,
קרן אור.

בהצלחה ענקית במבחן מחר! אני שמחה בשבילך שזה אחד אחרון ואשמח להגיע לשלב שבו אני אוכל להגיד אותו דבר... רציתי לשתף אותך במשהו קצת מצחיק שקרה לי בב"ס בתקווה שזה יגרום לך לחיוך- היה לנו שיעור אזרחות בספריה והמורה אמרה שבארצות הברית יש חוקה אבל בא"י אין, ושאלה למה זה ככה? אז אמרתי- כי אמריקה הצהירו שכל הזכויות שמורות... למזלי היא לא שמעה אבל לפחות מסביבי כמה אנשים צחקו שזה תמיד כיף, כיף לי לראות אנשים שהפנים שלם מתמלאות באור כי הם רואים אותך- זה נותן תחושה טובה.. אני גם ממש שמחה בשבילך שהטיפול עושה לך טוב ומאחלת לך רק כל טוב! מצטערת שנעלמתי קצת בזמן האחרון הדברים פשוט קצת לחוצים בב"יס וגם עוד שניה מתחיל הסבב האחרון שלי של מתכונות ובגרויות, אני מקווה שלא אכפת לך כי אני באמת שמחה לשמוע ממך! אני מקווה שבימים הקרובים אספיק להגיע למרפאת הנוטרים ולמלא את השאולן שלהם שלפני הטיפול אני פשוט קצת מפחדת מזה ומחקה לדבר עם אחת החברות שלי שאחותה בדיוק התחתנה אז הדברים זזים קצת לעט אבל לפחות הם זזים בכיוון הנכון.. שלך תקווה

כמה כיף לשמוע שאת מתקדמת!! שאנחנו מתקרבות בכל צעד כזה לעבר ההחלמה אפילו שהצעדים הם נורא איטיים אבל זה שווה את זה. גם אני מרגישה התקדמות עצומה מבחינת האוכל! מקשיבה לגוף שלי הרבה יותר ולא "דוחפת" לו דברים שהוא לא אוהב ושונא, רק כי המחלה מצווה זאת עלי. הלוואי וזה רק ימשיך מכאן לעבר ההחלמה הסופית שלנו! אגב, איך הלך לך במבחן? שמחה לשמוע שהוא כבר מאחורייך בכל אופן. שירן

קרן אור שלי- המבחן היה לי קל באופן יחסי כמובן, אבל ככה זה כשולמדים כמו שצריך! אני רוצה לשתף אותך במשהו חשוב. אני עוברת תקופה קצת מוזרה.. אני מרגישה שאני לא באמת אני! אני רגילה להיות החלשה, זאת שלא אוכלת, שלא שותה כלום מלבד קפה. אני לא זוכרת יותר מידי מעצמי מהתקופה שלפני המחלה- הרי שזה היה לפני כ"כ הרבה שנים, אבל אני מרגישה מישהי אחרת. חזקה יותר, אוכלת, מנסה דברים חדשים, נלחמת על החיים ונלחמת להוציא ממני את המחלה. עם כל יום שעובר אני מרגישה שאני "גודלת" ואז הגוף מתייצב.. את מצליחה להבין אותי? קשה לי להסביר את זה, אבל בסופו של דבר אני לא מרגישה אני אלא מישהי אחרת שאני מנסה בכל הכח לקבל ולהבין!! אחרי כל ארוחה אני מרגישה את הבטן ונלחמת עד עייפות בקולות המחלה כי התאמצתי בשביל להגיע לכאן ואני לא רוצה לחזור אחורה.. במקום מסויים, אחרי שאני חושבת על זה, אני אפילו מרגישה קצת טוב עם החוזק הזה שאני מקבלת!! אני כ"כ מחכה לפגישה ביום שני כדי להתפרק מכל הגועל שנאסף בתוכי!! רציתי לשאול אותך, איך את מרגישה? תקווה יקרה- אני מקווה שהלחץ לאט לאט ירד בבית ספר.. דרך אגב, באיזה כיתה את? יב' נכון? בכל מקרה, אם כן אז עוד מעט ירד הלחץ.. ומה עם טיפול? התחלת משהו חדש? שירן יקירה- אני שמחה לשמוע שאת שמחה בשבילי! :-) ויותר שמחה לשמוע שקצת יותר קל לך ושאת לא עוש רע לעצמך ולגופך! אני מבינה כמה זה קשה ואני ממש גאה בך! איך בטיפול? איך עבר עלייך הסופ"ש? בנות יקרות, תודה על התמיכה והחיזוקים.. שיהיה לנו לילה מקסים, שלכן ובאהבה, מחפשת מוצא..

אני כ"כ שמחה לשמוע שהלך לך טוב במבחן! זה מדהים אותי כל פעם מחדש ההתמודדות שלך, התפקוד שלך גם עם הלימודים וגם עם המחלה.. זה רק מראה לי כמה כוחות יש בך! אני לצערי לא מרגישה טוב כ"כ.. עבר עלי סופ"ש נוראי מלווה בהרבה דמעות ועצבות. קשה לי עם הגוף שלי..קשה לי מדי..תמיד היה לי קשה... <מאז פרוץ המחלה> העבודה רק ממחישה לי עוד יותר את הקושי הזה..כשאני רואה בנות רזות שמהלכות מולי במקום העבודה שלי ואני מסתכלת עליהן בקנאה וחושבת: "כך היה נראה הגוף שלי לפני המחלה" זה פשוט הורס אותי, שובר אותי לגמרי! אני מתגעגעת למי שהייתי פעם.. לפני המחלה..שאכלתי כמה שרציתי והיה לי חילוף חומרים מהיר, שהיה לי גוף רזה יותר ומאוזן..וכעת אני כבר 6 ק"ג מעל התקין ואני לא מסוגלת להסתכל בעצמי במראה.. הכל כ"כ קשה.. אני מזדהה המון עם הדברים שאמרת.. שאת מרגישה את הבטן שלך אחרי שאת אוכלת והכל פתאום נהיה כ"כ מודע!! בצורה כזו שאי אפשר לסבול יותר.. וגם אני מרגישה מאז שהתחלתי לאכול שאני בן אדם אחר..שנולדתי מחדש..אני מרגישה בכל אופן שזה לרעה ה"היוולדות" הזו.. כי כמו שאמרת וגם אני מרגישה כך- אני נאבקת בכל כוחי לקבל את הבן אדם החדש הזה שקיבלתי לחיקי בעקבות המחלה..וכל פעם אני נכשלת..=/ למרות הכל אני מרגישה שיפור ענק מבחינת האוכל..אני יותר גמישה עם עצמי ומרשה לעצמי לפעמים קצת יותר.. אך הקבלה הפנימית והחיצונית לא מגיעה..היא רחוקה ממני לצערי שנות אור.. שירן

ליאורה יקרה, לגביי שאלתך, אם זה נשמע הגיוני שכאשר את מדברת על המחלה אז את נכנסת לזה יותר ומרגישה יותר בתוך המחלה..זה אכן הגיוני, אבל תביני שזה כנראה הדבר היחידי לטיפול..צריך להבין מה קורה וקרה בחייך ומתוך כל זה, מה בעצם גורם לבולמיה להתפרץ? למה את מרגישה את הצורך העז הזה לאכול ולאכול ואחה"כ להקיא...על זה את כן צריכה לעבוד, ובכך שתביני תוכלי גם להבין שזה לא עוזר לך בדבר, ומכאן צריך להתחיל לטפל בבעיה האמיתית והשורשית של כל העיניין, האם יש הבנה??? הבנתי שאת כבר שש שנים בתוך כל זה..יקרה, שש שנים זה לא קצת ולגוף להתמודד זה גם לא פשוט וקל, אבל אני מבטחה לך שיש כאלו שהן הרבה הרבה יותר, וגם יוצאת מזה, "ותיקה" זה יחסי מאוד, אני ממליצה שפשוט תקחי את עצמך מבלי כל ההגדרות האלה של "בולמית ותיקה", ותתחילי לבדוק מי זו ליאורה, לא ליאורה ה"בולמית" עם ההפרעות אכילה (שאגב לדעתי קודם כל זה הפרעות, בלי שום קשר לאכילה)..להתחיל לתייחס למי שקיימת אצלך, לליאורה שהיא בנאדם, ולא סימפטום של כל מיני בעיות שכן יוצרות הפרעות באכילה.. לגביי המטפל, איפה את גרה? אגב, מה את עושה ביומיום? האם את מצליחה להעסיק את עצמך קצת במשהו שאת אוהבת? על מנת לא להתמקד כל הזמן באוכל ובהקאה שתבוא בסיומו. בינתיים מאחלת לך המשך יום קל, ואולי תתחילי לחשוב מי זו ליאורה, זה יכול להאיר הרבה נקודות חשוכות שלא התייחסת אליהם עד כה. תקווה לבנה.

שמחה שאת מרגישה בנוח מספיק בכדי להשתתף בפורום הזה באופן אקטיבי ולא פסיבי,וכי בכך תוכלי למצוא את התמיכה וההבנה שדרושים לך כדי לגייס את הכוחות ולמנף אותם לכדי עזרה עצמית.
אני יכולה להבין את התחושה של האכזבה,זה הרי לא פשוט להחליף 4 מטפלות בזו אחר זו,אבל את יודעת איך זה-זה עניין של מזל וכימיה,ואפשר שפסיכולוגית אחת תתאים למישהי ולך לא,והפוך.הדבר הכי חשוב לטעמי הוא לא סוג הטיפול אלא רמת הכימיה שיש לך עם המטפלת.וצריך לנסות עד שמוצאים את המטפל המתאים שילווה אותך בתהליך הזה,לפעמים זה הולך בקלות ולפעמים פחות,אבל אל תוותרי.
ובכ"ז אשמח להמליץ לך על מטפלים ואם תכתבי לי את המייל שלך אתן לך גם טלפונים.
כל הכבוד על הרצון,זאת התחלה נפלאה!
שלך,
קרן אור.

אני חוזרת על מה שכתבתי לך בפוסט הקודם-טיפול,טיפול,טיפול!!!
כל עוד שלא תפתרי ותדברי על הבעיות,החששות והרגשות האמיתיים שלך ותעבדי אותם(כשהתחלה יכולה להיות הבנה שגם אם הורייך מאכזבים אותך מסיבה כזאת או אחרת,זאת לא סיבה מספיק טובה להפנות את כל הכעס כלפיי עצמך! ולצערי אני אישית מכירה את זה טוב מידי,ואני מבינה עד כמה זה כואב מבפנים..אבל אין לנו שליטה ע"כ,אלא רק על עצמנו)-את תמשיכי להקיא אותם לאסלה.ולכן כל תקופות "הגמילה" מהקאות לא מחזיקות לך יותר מידי זמן,כי אפשר לדכא את הרגשות אבל בסוף הם עולים ודורשים את ההכרה שלהם,ושוב אנחנו מטביעות אותם..המעגל הזה חייב להשבר.הדפוסים הללו חייבים להשתנות.
אני יכולה לומר לך שרק היום אני מצליחה לדבר עם ההורים שלי על מה שעברתי בגללם,והם עד היום לא מסוגלים להבין או לקבל את זה.מבחינתם אני רגישה מידי,מוכר??
אני מבינה את הכעס שלך יקירה,האנשים שהכי קרובים לנו,אלו שאמורים להגן ולתמוך בנו באופן טוטאלי פוגעים בנו ומאכזבים אותנו,וזה קשה לצאת ולהתמודד עם אנשים אחרים עם חוויה אישית כזאת..אבל,כן אפשר.זה דברים קשים לפתיחה ולכן אני מדגישה את חשיבות הטיפול.
ליבי איתך,אבל זה לצערי לא מספיק,את צריכה לצאת למסע הזה בעצמך,
ואני אהיה כאן כדי ללוות אותך.
קרן אור.