פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

תודה על ההתעניינות... אני בסדר... מנסה להתמודד... יש הרבה לחץ מהכיוון של בית ספר... יש לי די הרבה עומס של מבחנים ומתכונות... מקווה שיהיה בסדר... מחר אני הולכת לדיאטנית ואני ממש מפחדת, גם כי היום לא אוכל לצאת להליכה בחוץ כי יורד גשם... אה והיום אני והפסיכולוג קבענו לדבר ולנסות לתאם פגישה ראשונה אחרי ההפסקה שלנו... איך את? את מרגישה טוב? שירה

אני שמחה שקבעת לדבר מחר עם הפסיכולוג,תנסי לתאם איתו פגישה אפילו עוד השבוע.
רוצה לאחל לך בהצלחה מחר אצל הדיאטנית.מהי הצלחה מבחינתי??שתוכלי לקבל את עצמך בלי קשר למה שיראה מחוג המאזניים.
כתבתי בשרשור למטה עדכון לגביי.
מחזיקה לך אצבעות,שמחה תמיד לשמוע ממך,
קרן אור.

תודה על התגובה המעודדת! ולמרות מה שקרה אתמול- אני לא חושבת לוותר למחלה! להיפך, עם כל עלייה כזו במשקל אני מבינה כמה אני שונאת אותה וכמה אני עוד יותר מוכנה להילחם בה אפילו.. אני לא רוצה בה יותר.. אני רוצה את שירן-נקייה ללא מחלות והפרעות נפשיות..שהמחלה הזו לא תהיה חלק ממני ומהזהות שלי.. אני מוכנה לעשות הכל כדי לפלוט אותה מתוכי.. את זה הבטחתי לעצמי ולגוף שלי ממנו אני לא חדלה לבקש סליחה ולהתנצל על כל שעוללתי לו.. אך עדיין למרות המאבק הארוך עקוב הדם שלי באנורקסיה אני מרגישה ויודעת שמתו בי כ"כ הרבה דברים שלא יחזרו להיות כבעבר.. וזה יותר ממעציב אותי.. ומי יודע אולי כבר הרסתי את הגוף שלי והוא לעולם לא יתאזן ויחדל מלעלות כ"כ הרבה? אולי לעולם לא אחווה תחושת שובע ורק רעב תמידי? כבר אמרתי שהמוח שלי תמיד רעב? הוא לא חדל לצרוח לאוכל כל הזמן ואני חוששת שגרמתי לו נזק בלתי הפיך..ושלעולם לא אוכל לקבל את פעולת האכילה כמובן מאליו..כמו ששאר האנשים הרגילים לוקחים זאת.. וגם היום היה לי קשה..התארגנתי ליציאה ובחרתי באופן שרירותי מכנס מארון הבגדים <לא מתקופת המחלה> ונוכחתי לגלות שגם הוא כבר לא נסגר עלי יותר..שום דבר לא נסגר.. הכל צמוד ולוחץ עלי ועל הבטן..אני נאלצת לשבור את הראש כל פעם בתכנונים מה ללבוש כדי שארגיש נוח בבגדיי.. אין לי ברירה אלא להמשיך.. אחורה אני לא רוצה לחזור..מחר אני מתחילה בתפריט המקוזז שקיבלתי..ואני חוששת נורא.. זה עוד יותר מחזק אצלי את התחושה שלא מגיע לי להיות שבעה.. קרן אור יקרה כאב לי לשמוע מה שאת עוברת.. אני בטוחה שזה קשה יותר ממה שאני מעלה בדעתי..ואף אחד לא יוכל להבין אותך חוץ ממך ומאנשים שחווים את אותו הדבר.. אבל התנחמי בעובדה שהגידול שלך הוא שפיר ויש סיכוי גדול יותר שיצליחו לרפא אותך.. אגב, מה אומרים הרופאים? יש התקדמות כלשהי? איך את מרגישה היום? אני מאחלת לך רפואה שלמה וכוחות אינסופיים.. אני כאן גם כדי לשמוע איך עובר עליך.. אוהבת, שירן

איזה כיף היה לי לקרוא את מה שכתבת! את לוחמת אמיתית,אמרתי לך כבר??
הגוף שלך ישתקם,לא נראה לי שנגרם לו נזק לצמיתות,וכהוכחה לכך ראי איך הוא מנסה לשקם את עצמו ולספק לעצמו אוכל שנמנע ממנו כ"כ הרבה זמן..הרי רעב הוא מנגנון חיובי,לאט לאט מנגנון השובע יתפקד רגיל ברגע שהגוף יצא מתוך "המגננה" שלו לאגור לימים קשים,רק עוד קצת.
אני חושבת שמגיע לך לחזור ולהיות שירן הבריאה והמאושרת,גם אם זה אומר שתצטרכי לקנות בגדים חדשים שיתאימו לך יותר(תירוץ לשופינג תמיד טוב..).החיים שווים שתחיי אותם ואת כבר מבינה זאת.

לגביי-אני בסדר.נחתי כמה שעות.נתתי לגוף שלי את מה שהוא צריך,אם כי כ"כ התחשק לי לצאת להליכה באוויר החורפי הזה...אבל אני חלשה והגיע גם זמני להקשיב לגוף.
יהיה בסדר,כבר אמרתי לא??בכול אופן,הכי חשוב שנלמד תמיד לעשות את המקסימום שאנחנו יכולות בשביל עצמנו,לדעת שלא ויתרנו ויהיה מה שיהיה.

חיזקי ואימצי אהובה!
קרן אור.

כשאת אומרת לי שאני לוחמת אמיתית זה תמיד מחזק אותי!! כי לעיתים אני לא מרגישה כך..אלא כה חלשה ושבורה..נשלטת ע"י המחלה והפחדים.. האם גם את חשת רעבה באופן מתמיד בתקופה שהתחלת לאכול ולהחזיר לגוף את כל מה שהיה חסר לו? אני חיה כל הזמן ברעב <מנטלי /פיזי> שלעיתים אני כבר לא מאמינה שיכול להיות אחרת.. אך אני רוצה מאוד להאמין למילותייך, שבסוף זה ישתנה ואהיה יותר שבעה במשך הזמן..שלא אזדקק לכ"כ הרבה אוכל כדי לשבוע.. יש משהו שקצת לא מובן לי עדיין.. ואני חשה כי יש בו סתירה מדברים שאמרת.. בעניין הבגדים- אמרת כי בתקופת ההחלמה נמנעת לגמרי מלקנות בגדים חדשים עד לתקופה שתתאזני/תחלימי <זאת את אמרת או תקווה לבנה? אני לא בטוחה> ועכשיו אני מבינה ממך שאולי כדאי כן לרכוש בגדים חדשים.. והדגש הוא לא על עניין הבגדים.. זה לא מה שמעניין אותי כ"כ אלא יותר הקבלה שלי את הגוף.. ובמצב הנוכחי עם כל הכאב שבדבר, אני לא מקבלת את הגוף שלי.. לא אוהבת אותו ואת איך שהוא נראה כי מעולם לא שקלתי במשקל הזה.. תמיד הייתי הרבה פחות.. ויש לי תמיד תקווה שאולי בסוף כן אצליח לחזור למימדים שלי..אני לא רוצה לתת למחלה לצאת כשידה על העליונה ולומר: "שיבשתי לך את הגוף והמשקל ועכשיו תהיי כך לתמיד"..אני רוצה לחזור למי שהייתי , למשקל ולמימדים שהייתי בהם.. ואני לא רואה בכך משאלה המנווטת ע"י הקול החולה אלא משאלה רלנווטית לגמרי.. אז למה עלי להשלים עם המשקל הנוכחי ולצאת מובסת? לא מגיע לי לחזור לבגדיי הרגילים שלפני המחלה? לחזור לגוף של אותה שירן שתמיד הכרתי.. כואב לי שלא מבינים אותי..שאומרים לי: "את נראית בסדר גמור כך..אז מה אם את עולה עוד כמה ק"ג זה רק יוסיף לך".. אני לא יכולה לקבל את זה..ולכן אני גם לא מסוגלת לרכוש עכשיו בגדים חדשים כל עוד לא אחזור למשקל הקודם שלי.. או לפחות קרוב אליו.. אני יודעת שאני מעלה את הנושא הזה הרבה פעמים אבל זה נורא מציק לי.. אני קמה בבוקר והולכת לישון עם גוף חדש שממש זר לי! ולא מוכר.. והשאיפה הזאת שלי לא חייבת להתנגש עם רצוני להחלים.. מה דעתך על כך? אני שמחה אגב לשמוע שאת בסדר היום.. אין לי ספק שהתקופה הקשה הזאת תישאר בסוף מאחורייך.. הרפואה היום כ"כ מתקדמת שבטוח יצליחו להעלים את הגידול הזה בסופו של דבר..<בייחוד שהוא שפיר ולא ממאיר> הצלחת להתגבר על כל כך הרבה משברים בחייך שזה עוד אחד מהם שגם אותו תנצחי בסוף! כי את חזקה ותמיד היית.. יש הרבה מה ללמוד ממך! אוהבת, שירן

לא שמעתי ממך כמה ימים ואני מקווה שאת בטוב.. לא אני כתבתי לך לא לקנות בגדים עכשיו.אני חושבת שדווקא כן כדאי לך לקנות בגדים אבל מתוך כוונה שלך יהיה נוח בהם.את הרי כל הזמן מספרת כמה הבגדים צמודים עלייך וכמה רע זה גורם לך להרגיש,אז למה להכניס את עצמך מראש למקום הזה,עכשיו כשאת צריכה לגייס את הכוחות שקיימים בך כדי להחלים?אז אני חושבת שכן כדאי לך לקנות כמה פריטים,לא צמודים,אך גם לא רחבים,שלא תצטרכי למדוד את עצמך כל הזמן בהם.מהחדש אין זכרונות,וכך מתבטלות להן הציפיות והאכזבה. כן,גם אני הייתי רעבה רוב הזמן כשהחלמתי.יש בזה משהו מאוד בריא,מן ניסיון של הגוף לחזור להרגיש תחושות של "הגנה"-וכרגע זה רעב,כי הוא היה המון זמן במחסור.. שירן,אני מאמינה שזה יתאזן,אבל הניחי לזה כרגע.תתמקדי במטרה שלך,והיא זאת שצריכה לעמוד כל הזמן לנגד עינייך ולא כמה את רעבה או לא,כמה עליתי או לא.אני מבינה שזה מפריע לך,אבל בכך שאת מתעסקת רק בזה את "משמרת" את המחלה,כאילו נאחזת במין רצון של "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". אני יודעת ששוב יש לך שקילה ביום שני,ואם לא אשמע ממך עד אז תדעי לך שאני מחזיקה לך אצבעות,פחות בנושא המשקל אלא יותר ברצון שלי שתקבלי את עצמך ולא משנה מה יראה המחוג. כך או כך,שיהיה לנו תחילת שבוע נעים והכי חשוב-בריא! שלך, קרן אור

היי יקרה, שמחה לשמוע שאת בסדר ושאת מבלה זמן איכות עם ילדייך.. מאז השקילה האחרונה אני כולי באובססיה לפעילות גופנית <דבר שאני ממש שונאת לעשות> .. ולא רק שאני לא נהנית מזה אני גם סובלת תוך כדי הפעילות הזאת.. אני מרגישה שאני ממש מתעללת בעצמי לא משנה מה אעשה או לא אעשה..אך הפעילות מגבירה את התחושות הללו של : "את שמנה ועליך לרדת במשקל".. לא משנה איזה פעילות אבחר לעשות , אפילו רכיבה על אופניים שאני אוהבת - המחלה תמיד זועקת בראשי : "המשיכי עוד! אל תעצרי..את חייבת לרדת"..המחשבה הזאת אצלי כבר בתת מודע.. למרות שחלו הרבה שינויים חיוביים בשבוע הזה ביניהם הקשבתי פחות לקול החולה והקשבתי יותר לגוף.. אך בכל פעם שאני מביטה בראי או מבצעת פעילות- היא מרימה את ראשה ועומדת לנגד עיני בכל עוצמה והאימתנות שלה. אני כ"כ מאוכזבת מעצמי.. חשבתי שהקולות האלה נחלשו מאוד..אך הם עדיין שם מציקים לי.. תמיד כשנראה לי שאני מתקדמת קדימה אני לפתע מגלה כמה אני אחורה.. זה כ"כ מתיש.. :( מה גם שאני מרגישה תמיד תחושה של "אסור לי".. אני רואה את כולם במשפחתי אוכלים בצורה ספונטנית וליבי נצבט- כי גם אני רוצה! גם אני רוצה לטעום שוקולד בספונטניות כמוהם, לאכול מאכלים "אסורים", מאכלים שהלב שלי כמה אליהם.. שעושים טוב לנפש ולא רק לגוף.. אך אני יודעת שכרגע יהיה זה סיכון מצידי..כי עלי קודם כל לאזן את הגוף ולבלום את העלייה ואח"כ להתנסות.. אבל הזמן עומד מלכת ואני נשארת באותה שגרת אכילה מונוטונית ומרגיזה ללא שום נקודות אור שייתנו לי מעט תקווה.. שירן. <אם השם מתחלף לי במקרה ל"מישל" זה בטעות..מישהו השתמש לי במחשב כנראה ושינה את זה>

היתה לי הרגשה לגבייך של צניחה..אבל אני מעדיפה לראות זאת כירידה לצורך עלייה.אף אחד לא הבטיח לך שברגע שתחליטי שאת מתכווננת על החלמה הקושי יהיה קל ואת תעברי זאת בלי ירידות.אז נפלת,אז מה,ההצלחה האמיתית היא להתמודד עם הנפילה הזאת ולקום.זה לא "שחור או לבן",אנחנו חייבות להתחיל לחשוב במונחים אחרים.אל תשכחי שבסופו של יום מה שמשנה היא ההצלחה במלחמה כולה.אותי לא איכזבת,כי ציפיתי למקום הזה,אבל את כן תאכזבי את עצמך אם תשארי במקום הנמוך ולא תקומי ממנו.
למה את מבצעת פעילות גופנית אם זה עושה לך כ"כ רע??כל המטרה של פעילות גופנית היא לגרום לנו להרגיש יותר טוב,אבל לא כשהיא נעשית באובססיביות ותוך כדי שנאה עצמית שרק מחמירה את המעגל שאת נמצאת בו.שירן,יש בך את היכולת להפסיק את המעגל הזה,את יכולה להפסיק אם תרצי את ההתעללות הזאת.את צריכה לזכור כל הזמן שהמקום החולה הזה רק מרחיק אותך מהשאיפה שלך להיות "כאחד האדם" ולאכול נורמלי ובלי לחשוב פעמים.
יש משהו בתפריט המאוד עיקבי הזה שאת עושה שלטעמי מקבע כן את המחלה.הרי אכילה ספונטנית אינה חד משמעית והיא מתבססת על צרכים פיזיים ונפשיים כאחד.אבל ברור לי שקודם כל השאיפה היא למלא את הצרכים הפיזיים ושתרגישי עם הצורך הזה לא מאוימת,ורק אז האכילה ה"ספונטנית" גם היא תבוא.את יודעת-האור נמצא שם מעבר לפינה-רק שהסיבוב מעט מסתיר אותו...

הגיע הזמן שתתייחסי לגופך בסבלנות,ושתקשיבי לו,כי הוא יודע מה נכון עבורך.
אני מאחלת לך שמחר יעבור עלייך יום קל יותר משני שקדם לו,
שלך ואיתך כשתרצי,
קרן אור.

קרן אור ממש רעדתי שקראתי את מה שכתבת. אני מאחלת לך מעל הכול בריאות ואושר! ואת כל כך צודקת לגבי מה שכתבת! אני פונה אליכן בנות יקרות בבקשה לא שווה להיות יותר רזה,זה לא מספק לעולם,המחלה הזאת הרסנית היא הורסת את הגוף ואת הנשמה שיש גוף בריא,כלומר שמספקים לו את כל אבות המזון,שהנפש שבריאה מבפנים טוב מאוד! המשימה הראשונה של כל בני האדם היא דבר ראשון להעריך את מה שקיים בתוכינו ולתת לעצמינו כבוד שיהיה לכולכן סופ"ש נעים ושבת שלום ושלכל אחת מכן תזרח השמש בפנים ושיהיה טוב:)

תודה על האיחולים,אני מאמינה שאני בדרך לשם.. אשמח אם תספרי יותר על עצמך.אני מבינה שסבלת מה"א והחלמת,האם כך הדבר??ואם כן,אשמח אם תשתפי אותנו . שלך, קרן אור.

אני קוראת את מילותייך וזולגות לי דמעות... הלוואי והיתה דרך טובה לנסות ולהרגיע את שעובר עלייך!! תנסי לנשום עמוק ולנסות להזיז הצידה את הקולות הכואבים שרצים במוחך, אל תישברי- העלייה הזאת היא בגלל ההרעבה שהיתה בך ולפי הדיאטנית שהיתה לי, זה יעצר.. אני מקווה שתצליחי להבין שזה הכל לטובה והכל למען החלמתך וחיסול המחלה הזאת.. שהורסת אותך.. אבל אולי במקום להרעיב את עצמך שוב ולתת למחלה להשתלט עלייך עוד פעם, תנסי לדבר עם הדיאטנית שלך ואולי תשנו את התפריט כדי שיהיה לך קל יותר ושלא תיפלי שוב.. עכשיו אני מבינה למה התכוונת כשרשמת לי שהיה לך יום נוראי ואני מצטערת לשמוע שכך המצב. אני גאה בך על הדרכים היפות שעשית עד היום, אני מזדהה איתך, עם כל מילה שלך ומבינה מהיכן הדברים מגיעים ולמה הם פה, אצלך בראש.. תזכרי שזה הכל מגיע מהשפעות המחלה ושיש ביכולתך לשנות אותם!! את חזקה, אמיצה ומדהימה בעיני- יש לך כוח אדיר שעוד לא ראיתי אצל אנשים אחרים.. אני מקווה שלא תפחיתי את התפריט ולא תקצצי בכמויות האוכל כי זה בשבילך ולמען עתידך!! אני שולחת לך חיוכים וחיבוקים שיהיה ערב טוב בינתיים אוהבת, מחפשת מוצא..

יהיה בסדר! באמת!!! 10 חודשים של הרעבה הם לא דבר של מה בכך... ברור שהתוצאות של המחלה יהיו קשות וכואבות, אבל זה הדרך של הגוף לאזן את עצמו...ובסוף הוא יתאזן, הרי הוא חייב לעשות זאת! אני כל כך מבינה את הפחד הנוראי הזה מהרעב, אחרי שכבר חזרנו לאכול והגוף התרגל לאוכל, שוב מורידם בקלוריות וכל תחושה אפילו קטנטנה ביותר של רעב ישר מחזירה אותנו אחורה לימים שבהם הרעבנו את גופנו ונפשנו.. את חייבת להאמין שפנייך מועדות למקום טוב יותר, של בריאות ושפיות נפשית וגופנית! שירני... תהי חזקה! אני כאן אם את צריכה משהו... לילה טוב שירה

תודה על המילים החמות והחיזוקים שלכן! אין לכן מושג עד כמה זה חשוב לי לשמוע את זה מכן..באמת.. לא יודעת מאיפה הייתי מגייסת כוחות אם לא מהפורום הזה.. מחפשת מוצא- כשהתכוונתי להרעבה , התכוונתי למושג הזה כפי שהוא נתפס ב"עיני" מוחי.. מספיק שהדיאטנית הפחיתה לי בקל' ומהתפריט - ומבחינת המוח שלי זה נתפס שוב כהרעבה.. אני כ"כ פוחדת לחזור להיות רעבה שוב שרק ברגע שמפחיתים לי משהו <ולו הקטן ביותר!> מהתפריט אני חשה שוב פעם כי מדובר בהרעבה רצינית כמו בתקופת החולי.. אני ממש לא מתכוונת ולא מוכנה להרעיב את עצמי כמו פעם! להיפך, עם כל עלייה כזו אני רק מבינה כמה אני באמת שונאת את המחלה הזו וכמה היא מעולם לא הייתה לצידי כפי שטענה.. העלייה הבלתי נפסקת הזו פירושה נזק .. זה נזק שנגרם לי ע"י האנורקסיה ואני מבינה שהרעבה נוספת רק תחמיר את המצב ותגרום לגוף שלי עוד יותר לפחד ממני יותר ממה שהוא כבר פוחד :( תודה על המחמאות שלך.. באמת שהתרגשתי לקרוא את מה שכתבת..! גם את בן אדם חזק..<ואני לא אומרת את זה סתם> שירה - אני שומעת את המילה "איזון" כ"כ הרבה פעמים והיא נראית לי רחוקה ממני שנות אור.. כל שבוע אני רק מתייאשת מחדש.. ולא נותר לי אלא לפעול על פי הוראות הדיאטנית וללכת בעקבות שינוי התפריט שלה.. שאני נורא נורא פוחדת ממנו! אבל כנראה שאין ברירה..=/ מה איתך יקרה? איך את מסתדרת? יש שיפור כלשהו? שוב תודה, אתן מקסימות

כיף לשמוע שלמרות הכל את יודעת מה הכי טוב בשבילך בצורה בריאה ושפויה.. אני מבינה את הייאוש שעוטף אותך, אך אל תתנו לו להסגר עלייך.. אני מקווה שמחר תקומי ליום חדש ופורח עם פחות חששות ודאגות.. שיהיה לילה טוב בינתיים אני פה בשבילך, מתי שאת צריכה שלך ובאהבה ובהערצה מחפשת מוצא..

הדמעות לא נעצרות... אני חשה ברעב הזה שוב..ואיני יכולה להתמודד עימו.. עם הקולות המנקרים האלה..לא יכולה יותר.. לא יודעת איך אצליח לעבור את הלילה... אני מעדיפה לא להתעורר..

אני נקרעת מבפנים כשאני קוראת את מילותייך! אל תגידי שאת לא רוצה להתעורר כי עמוק בפנים את שואפת לדברים טובים יותר.. יש לך חלומות ושאיפות שאני בטוחה שבתוך תוכך את לא תוותרי עליהם.. תנסי להיות חזקה כמו שאת יודעת ותלכי עם גופך לאן שיקח אותך, אם את רעבה תאכלי ואל תחשבי על זה, זה עוצר אותך ומדכא אותך וזה גם יפיל אותך בחזרה למקום שהייתי בו באותם 10 חודשים... אני מדברת רק מניסיון ומהעובדה שבגלל הטעויות האלה אני חולה כבר 11 שנה, אין יום שאני לא קמה בבוקר ואומרת לעצמי "היום תעשי את מה שגופך מבקש" ואין לילה שאני לא נרדמת עם דמעות.. לא הייתי רוצה לשמוע שכך הדבר גם אצלך!! את חזקה, את מדהימה ואת עשית דרך ארוכה בשביל שהיום תוותרי עליה!! תהיי חזקה ואני מזכירה לך שאני פה, בשבילך.. מחזקת אותך מרחוק באהבה וחיבה מחפשת מוצא..

בוקר טוב.... יום חדש ואחר וטוב יותר נגלה בפניך... איך עבר עלייך הלילה? שיהיה לך יום נעים שירה

שירן..מה אגיד לך? אין לי מה להגיד לך...חוץ מלזכור את המטרה האמיתית ולא ליפול שבי אחרי הקולות ההרסניים והתחושה הקשה שאת מקבלת כרגע בטיפול הדיאטני. אני שולחת לך אנרגיות ליום טוב יותר, ומבטיחה לך שכבר מחר תקומי בצורה אחרת, חדשה יותר..ומוכנה לקבל את שירן הבריאה שככה צריכה להישאר..! שלך... תקווה לבנה.

תודה על התגובות המחזקות.. היה לי קשה מאוד אתמול בלילה..הבטן קרקרה לי ולא יכולתי להאזין לקולות הרעבים האלה.. בכל פעם שהם מופיעים אני נזכרת באותה תקופת רעב הרסנית.. קיבלתי טראומה מהרעב הזה.. כל רעב קטן מקבל אצלי תחושה של חור שנפער בי ומסרב להיסגר.. ובכל זאת ולמרות הכל הלכתי לכיוון המקרר ולקחתי משהו לאכול.. אני לא מסוגלת להרעיב את עצמי או חס וחלילה לישון רעבה.. החלטתי מזמן שלא לפעול כך יותר.. אני כבר לא יודעת מה לעשות נגד "החור" הזה ואיך להשביע אותו.. אני מרגישה ששובע לעולם לא יהיה בנמצא עבורי..שמגיע לי רק לרעוב..

שמחה לשמוע שהתמודדת והחלמת מהפרעת האכילה שלך.
שלחתי לך מייל עם הפרטים שלי,את מוזמנת לכתוב לי.

בהצלחה בפרוייקט,
קרן אור.

רציתי רק לעדכן שקיבלתי את המייל ממך אתמול,אני צריכה קצת לחשוב על בקשתך הלא רגילה...אחזור אלייך עם תשובה.

ואגב,
תודה על המחמאות והפירגון.
שלך,
קרן אור.

שלום לך, בוקר טוב..מקווה שהצלחת לישון קצת. יש לי הרבה מה לכתוב לך-גם בהקשר להודעה הזאת וגם בהקשר להודעה שרשמת לי מקודם.. והאמת שכרגע אני מאוד קצרה בזמן. כך שאני משאירה את זה לאחה"צ. מקווה שיעבור יום קל, תקווה לבנה.

מחפשת מוצא יקרה- קראתי את הודעתך ופשוט נדהמתי! נדהמתי מהכוח שלך! נדהמתי מהרצון שלך.. זה באמת ראוי לשבח..תני לעצמך טפיחה על השכם.. הקשבת לקול הבריא, זרקת את הבגדים החולים והמשלשלים..ואין טוב מזה...זה רק יועיל לך ואת תביני את זה יותר ויותר במשך הזמן.. אני חושבת שהחלום שלך בעצם מתאר את מה שאת חווה ביום יום.. את הסירוב העיקש הזה לאכול.. הסירוב העיקש לאוכל בכלל..הרעבה.. החלומות שלנו הם הראי הכי טוב למה שהולך אצלנו בפנים.. במוח ובנפש.. קחי את זה ככלי לראות איפה אפשר לתקן... אל תצטערי על שום צעד שעשית היום.! למרות שקולות המחלה מתרוצצים בראשך.. תני להם לומר לך מה שהם רוצים.. ופעלי אחרת.. מקווה שלא כאב לך לאכול גם הפעם <פיזית ונפשית>.. את תראי שלאט לאט הגוף יסתגל למזון..וזכרי שאם לא תיתני לו- הוא לעולם לא יסתגל ותמיד יכאב לו ברגע שתכניסי לו אוכל.. אוכל זה דבר קיומי..בלי זה את תהיי חלשה מדי כדי להגשים את כל מה שאת רוצה להגשים.. ויש לך הרבה חלומות ושאיפות לא כך???! גאה בך.. מקווה שגם המשך היום שלך ייראה כך.. חיובי! אוהבת ושולחת חיבוק שירן

דיברת על חיזוקים בהודעה לפני האחרונה..אז היני קבלי אותם ממני עכשיו כי הם מגיעים לך!!אני שמחה שהחלטת שלא עוד,ואפילו יום אחד של התמודדות הוא המון!.מחכים לך לא מעט ימים שיהיה לך קשה,אבל אני יודעת בבטחה שאם תדבקי בשאיפה שלך להחלמה את תצליחי לעבור אותם בקלות יחסית.
יקרה,תדפיסי לעצמך את ההודעה הזאת ואת החיזוקים שקיבלת(וודאי עוד תקבלי) ותקראי אותם בכל פעם שתרגישי כמה קשה לך לאכול או כשתתעוררי מחלום מפחיד(ותאמיני לי אני יודעת כמה מפחיד זה יכול להיות עד כי כשקמים לא יודעים אם זה באמת קרה במציאות..).
מה עם טיפול נפשי??האם משהו התקדם??אל תוותרי,זה בדיוק השלב שיתמוך בך בהחלטה של היום.

אין דרך קצרה,אבל אני אשמח ללוות אותך בה ככל שידרש..
קרן אור.

היי, מה שלומכן? קרן אור היקרה- אני חושבת שפשוט הגעתי למצב שאי כבר לא יכולה לעמוד הזה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, לכן עשיתי את הצעד הזה שמאוד קשה לי איתו!! החיזוקים שלך והתמיכה מאוד עוזרים לי ומחזיקים אותי אפילו עם במעט, אבל כן חשובה לי הכנות שלך ומחשבותייך לגבי.. מקודם ישבנו לאכול צהריים אני וחברי, לא אכלתי הרבה אבל אכלתי ואני ממש גאה בעצמי!! היה לי קשה ועדיין כי הקולות והמריבות שרצות לי בראש מתסכלות, אבל הפעם אין יותר לחפש דרכים להוציא את האוכל שהכנסתי ואין יותר להיכנע לאנורקסיה, אני אשקר אם אגיד שזה הכי פשוט בעולם וקל, אבל זה ממש לא, ממש רע לי ומגעיל לי ואני מרגישה שנאה גדולה אלי על מה שעוללתי לגופי!! אני מקווה שהדברים רק ילכו ויפרחו מכאן, אם כל הקושי... מחר יש לי תור לרופאת המשפחה שלי "שמחזיקה" אותי בינתיים עד ינואר, אני צריכה להישקל מחר וזה אחד החששות היותר גדולים שלי, אבל אני מנסה להתעלם מכך.. לשירן היקרה- אני רוצה לציין ולהגיד שהרבה מהדברים שאת כותבת כאן עוזרים לי(ואני מאמינה שלא רק לי...) לנסות ולשקם את חיי, הרבה מדברייך אני מנסה ליישם על עצמי, הדבקות בתפריט, הרצון לאכול, הרצון לקבל אותי כמו שאני... אפילו שזה נראה לי עוד רחוק ממני ואפילו שלפעמים נדמה לי שזה לא יגיע, אני רוצה להאמין שמגיע לי להחלים ולחיות בשלווה ובאהבה עם עצמי.. אני רוצה להגיד שאני לא מצטערת על שום דבר שעשיתי בחיי, לכל דבר יש סיבה ובין עם זה טוב או רע, לדעתי, אסור לנו להתחרט על דברים שעשינו, כי מה שלא הורג אותנו מכשל!! כואב לי מאוד כשאני אוכלת ולא רק באופן הפיזי ואני בהחלט מבינה שברגע שהגוף יסתגל לאכילה יהיה לי הרבה יותר קל... רציתי לספר לכן, שהצלחתי להירדם אתמול רק ב-5 וחצי לפנות בוקר וקמתי ב9. כשהתעוררתי מהחלום הרע, לפני הכל, התקשרתי לחבר שלי שהיה בעבודה וסיפרתי לו על החלום הרע ועל כך שאני לא מצליחה לחזור לישון, הוא חזר בשעה 5 הביתה, נכנס למיטה וחיבק אותי וקצת אחר זה הצלחתי להירדם.. כשקמתי בבוקר הלכתי להכין לי כוס קפה והוא השאיר לי על השיש מכתב אוהב וחטיף שוקולד של קליק "כדי שיהיה לי יום מתוק" הוא הכי מדהים בעולם!! כשקמתי הרגשתי טיפה יותר טוב פיזית, אולי כי אכלתי ונתתי לגוף שלי את מה שהוא היה זקוק לו, אני לא יודעת, אבל היום קמתי עם הרגשה ששום דבר לא יביס אותי, גם לא המחלה!! תודה לכן על התגובות החיוביות זה מעלה חיוך על פני וממלא אותי מבפנים.. הלוואי והייתי יכולה להיות גאה כ"כ בעצמי כמו שאתן גאות בי.. שיהיה המשך יום נעים לכולנו! שלכן מחפשת מוצא..

תמשיכי כך יקרה... את עושה הכל נכון ואת בדרך הנכונה!! אל תיתני למחלה לגרום לך לחשוב שאת לא! מקווה שיילך טוב מחר לשתינו אצל הרופאה/דיאטנית אני שמחה לשמוע שאני עוזרת..ושיש לך גם תמיכה מסביבך..<בן זוגך> זה מאוד חשוב.. בהצלחה שירן

ערב טוב, באמת שיהיה לנו בהצלחה מחר!!! תגידי מה עם ראיון העבודה? איך הלך? מקווה שהיה בסדר ושאת מרוצה... מחכה לתשובה מחפשת מוצא

קודם כל, מה שלומך? מקווה שעבר עלייך היום בסדר..למרות התחושות הקשות.. זיכרי שמבחן התוצאה הוא הקובע.. בקשר לריאיון העבודה בסוף לא הלכתי כי ראיתי בעיתון מודעת דרושים לעבודות בסגנון פקידותי יותר והייתי מעדיפה לנסות קודם כל לנסות להתקבל לעבודות מהסוג הזה מאשר ללכת על עבודה מאומצת/פיזית. (יש לי טראומה מעבודות פיזיות מעברי..ולא בכדי) אני כרגע עובדת בחנות של אחי. ואת האמת שאני מרגישה שם שנוח וטוב שלי.. הכל נורא מוכר.. זאת חנות שאני מכירה מאז ילדותי ואני רוב הזמן נמצאת ומבקרת בה. אני נורא אוהבת לעבוד בחנות בייחוד כשמתחשבים בי ובבעיה שלי- זה הופך עבורי את החיים ליותר קלים וגם את המצב. אך אני מרגישה שאם לא אחפש עבודה אחרת מחוץ ל"קליפה" המשפחתית המוגנת- לעולם לא אצליח להתקדם הלאה ולחזק ולבנות מחדש את הביטחון העצמי והתעסוקתי שהאנורקסיה גזלה ממני.. <אגב, גם העו"ס שלי סבורה כמוני> מה דעתך על כך? בכך שאני עוזרת לאחי בעסק אני גם מקלה על אמא שלי שלא במיטבה ומחליפה אותה במקום העבודה..<ואני מקבלת על זה שכר כמו בכל מקום עבודה רגיל> ובכל פעם שאני רק חושבת על לעבוד במקום עבודה אחר כרגע אני נתקפת בהלה ופאניקה.. קשה לי להאמין שאוכל לעבוד במקום אחר ולתרום מעצמי כשאני מרגישה כה חלשה והרוסה.. אני עדיין מרגישה תל חורבות מדמם.. שבורה..

היי, אני חושבת שאת צודקת בכך שלא הלכת לראיון העבודה במספרה, לדעתי את צריכה לחזק את עצמך נפשית ופיזית ולעבוד בעבודות שדורשות ממך פחות לחץ, פחות אקטיביות ושנותנות לך סדר. במספרות לא תמיד יש לך את הזמן לאכול והכל קורה מאוד בלחץ.. אני חושבת שעבודה מסודרת וקלילה יותר תעזור לך יותר לשמור על התפריט שאת מתמידה בו.. אני עובדת 3 פעמים בשבוע בממוצא של 6 שעות בכל פעם, אני יכולה לאכול מתי שבא, לשתות קפה ובקיצור לעשות מה שבא לי ואני מאחלת גם לך למצוא עבודה כזאת.. אני מצטערת לשמוע שאימך לא במיטבה ואני מקווה ומאמינה שהכל יהיה בסדר!! לגביי שאלתך, אני חושבת כן צריכה להתנסות גם במקומות עבודה אחרים, שהם לא "הקליפה" המגינה עלייך, את צריכה ללמוד לשמור על עצמך אבל קחי את הדברים לאט ואל תלחצי על עצמך לעשות את המעבר הזה... אם יש לך את מקום העבודה הזה, שנוח לך בו ושעוזר לך מבחינת התפריט אני הייתי מחכה עוד קצת, עוד טיפה להתחזק מעט ואז לחפש מקום אחר ובינתיים להינות ממה שיש לי (אפילו שאני בטוחה שהעו"ס שלך צודקת במיליון אחוזים...), אני אתן לך דוגמא ממני.. האנורקסיה גזלה ממני המון מתוחם העצמאות והעבודה, חלק הצלחתי להחזיר לעצמי וחלק לא, אבל לכל דבר יש את הזמן שלו!! יש לי חברה מאוד מאוד טובה, שגדלה איתי ויש לה מכון יופי באיזור מגורי.. אחרי שהיא פתחה את העסק שלה היא ביקשה שאבוא לעבוד אצלה והסכמתי.. היה לי מאוד נוח אצלה כי הכרתי אותה, היא ידעה על הפרעת האכילה שלי והיא איפשר לי לא לעבוד בימים שאני הולכת לטיפול אז במרפאה בגלל העומס הנפשי הכבד, היא תמיד נתנה לי לדבוק בתפריט, שאז היה לי, ונתנה לי הפסקות לאכול, היא אף פעם לא דרשה ממני יותר ממה שהייתי מסוגלת לתת לה ולעסק מבחינה פיזית ובקיצור היה לי נוח אצלה.. אחד הדברים שהפרעת האכילה גזלה ממני היא ביטחון עצמי בעיקר במקומות עבודה ועד היום אני מרגישה את ההשפעה הזאת, לפני כל ראיון עבודה אני חושבת פעמיים, לפעמים אני אפילו לא הולכת לראיון מהפחד ולכן אני מבינה את תחושותייך ורגשותייך!! לשאלתך, אני מרגישה הרבה יותר טוב מאתמול, יותר חזקה אם כל הקושי.. אני די לחוצה לקראת השקילה מחר ובעיקר מפחד הירידה שאני מקווה שלא תהיה כזאת! אבל ככה זה כל פעם לפני פגישה כזאת, תמיד אני לחוצה והיסטרית ומפחדת ממה שיהיה.. איך עבר עלייך היום? ספרי לי את החלטותייך לגבי העבודה... אשמח לשמוע שלך מחפשת מוצא..

יש לי כל הזמן תחושה שאני מפסידה המון המון דברים כרגע בגלל המחלה.. אני טיפוס נורא פרפקטציוניסט שתמיד מאיץ בעצמו וזה מלחיץ אותי נורא! אני משתדלת כמה שפחות לחשוב על העתיד אך זה בלתי נמנע ממני לעיתים.. אתמול חברה שלי שאלה אותי: "מה איתך? את לא מתכוונת להתחיל ללמוד משהו?" והלב שלי פשוט נקרע כששמעתי את השאלה הזאת! הרגשתי כזאת כישלון באותו הרגע שאם הלב שלי יכול היה לדבר באותו הרגע הוא היה פשוט בוכה מרוב צער וייאוש.. השאלה הזאת היא לא כזאת פשוטה עבורי כמו שהיא נשמעת לכל.. מבחינתי ששואלים אותי למה אני לא עושה עם עצמי דבר כרגע/למה אני לא מתחילה ללמוד אני מרגישה בעצם בצורה הכי ממשית כמה המחלה גזלה ממני ורגשות החולשה שבעקבותייה מציפות אותי וחונקות.. אני לפתע שוב פעם מתפכחת ומבינה כמה אני הרוסה וחלשה לאחר כל הטראומה הזאת שעברתי ואני עדיין נאלצת לעבור.. החלטתי להמשיך לעבוד אצל אחי בינתיים כל עוד זה משפר את הרגשתי ותוך כדי גם לנסות למצוא עבודה אחרת..אני יודעת שזה רצוי מאוד עבור ההתפתחות האישית שלי. לפעמים אני עושה דברים שאני באמת לא מצליחה להבין איך אני עושה אותם.. מאיפה הכוחות בכלל.. אני מתנגדת לקולות במוח שצורחים לי : "חלשה! שבר כלי" אך איני יכולה שלא להאמין להם לעיתים ולחוש בעוצמות הנוראיות של הכאב שהם גורמים לי להרגיש. אני שמחה שעבר עליך היום בסדר..גם לי היה יותר קצת יותר סביר.. שיעבור עלינו לילה שקט ללא סיוטים.. ובהצלחה מחר.. אוהבת, שירן

אני שמחה לשמוע שהחלטת להישאר בעבודה אצל אחיך ובמקביל לנסות ולחפש עבודה אחרת.., זה טוב שאת לא מלחיצה את עצמך ומנסה למתן את התחושות שלך למען עתידך!! אני מבינה את הרגשת לגבי ליבך שנקרע, זו תופעת לוואי של המחלה ואני בטוחה שעם הזמן זה יעבור, עתידך יסתדר אפילו שזה לא נראה כך היום ואת תראי שהזמן יעשה את שלו ואת תפרחי וכשישאלו אותך חברותייך מה איתך? ומה עם לימודים? את תספרי להן שאת כבר בתואר שני בפסיכולוגיה... :) ככה אני מאמינה! עוד אני שמחה שאת ממשיכה להיאבק בקולות שמנסים להחליש אותך ולפגוע בך, את חזרה כ"כ ואני גאה בך, אני תופסת ממך בן אדם חזק ואני מתחזקת בעצמי ממך ומדברייך, כל הכבוד!! בכל מקרה, שיהיה לך יום יפה מחר ומקווה שיעבור לך בקלילות... שיהיה לנו לילה טוב, שלך ובאהבה מחפשת מוצא..

תודה על המילים המעודדות.. הצלחת להעלות חיוך על פניי העצובות.. את מאמינה בי יותר ממה שאני מאמינה בעצמי..ואני מתחזקת מכך! עבר עלי יום נוראי.. איך הלך אצל הרופאה? מקווה שהלך בסדר.. כאן כדי לשמוע .. אוהבת, שירן

גם עלי עבר יום נוראי, אני לא צליחה לשמור על משקל קבוע ועל דיאטה מאוזנת ואנו מנסות, אני והרופאה לזרז את התהליכים בקבלתי למרפאה מחדש!! המצב קשה יותר ממה שחשבתי.. בינתיים עשינו חוזה ואני מנסה להתמיד בו.. אני מאמינה שבסוף יהיה בסדר.. למה היה לך יום נוראי? ספרי לי... מחכה לשמוע מחפשת מוצא..

לא יספיקו לי מילות התודה בשבילך.. אני כ"כ ברת מזל שמצאתי את הפורום הזה.. שמצאתי אותך ואת התמיכה שלך ושל השאר כאן.. אני לא יכולה שלא להודות על כך.. את מאמינה בי..יותר ממה שאני מאמינה בעצמי..וזה מחזק אותי..! את צודקת בכך שעלי למצוא עבודה שתקל עלי..ולא משהו מלחיץ.. החלטתי בסוף לוותר על ראיון העבודה מחר במספרה כי ראיתי מודעת דרושים בעיתון לעבודה בסגנון פקידותי יותר ונראה לי שלפני שאלך על משהו פיזי אעדיף לנסות את זה קודם.. אני לא רוצה לקבל החלטות תחת לחצים.. נורא מפחיד אותי לחשוב על לצאת לעבודה פתאום..אני ישר חושבת: "איך אצליח לאכול? האם אצליח לדבוק בתפריט ולא אעלה במשקל?" זה הפחד הראשון שמטריד אותי.. למרות שאני מנסה כמה שיותר ללכת נגד זה ופחות להיסחף אחרי הפחד .. כי אני מבינה שרק הניסיון יאמר לי בסוף אם אמת המוח שלי "דובר" או לא.. אך עדיין זאת מחשבה שלא מרפה אף פעם..=/ אני מרגישה כמו ילדה קטנה שעודנה מפוחדת ומבוהלת מהעולם שבחוץ.. לא יודעת לאן ללכת ולאן לפנות.. שהכל חדש לה.. כאילו נולדתי מחדש.. אך לרעה.. בעניין לימודי הפסיכולוגיה <אגב, העו"ס שלי אוסרת עלי לחשוב מחשבות על העתיד ולעסוק בהן כי היא אומרת שזה רק מוסיף לי לחץ וחרדות נוספות כי זה במילא לא רלנווטי כרגע לתקופה הנוכחית> תהיתי לגבי משהו שאמרת.. תואר שני לא אמור לקחת 4 שנים? רשמת שזה אורך בעצם 8 .. די התייאשתי רק מהמחשבה על כך.. רציתי לשתף אותך בעוד דבר שקרה לי לא מזמן.. לפני כמה שעות יצאתי לבילוי עם אמי ואחותי..לבשתי את הבגדים שאני אוהבת אך הרגשתי פתאום נורא שמנה לראות את עצמי בהם..התחלתי "לצבוט" כל חלק בי ולשאול את אמא שלי ללא הרף אם גם היא רואה שעליתי במשקל ואם גם היא חושבת שאני שמנה... וכשהגענו למקום הומה אדם חשתי איך אלפי מבטים של אנשים ננעצים בי ואיך כולם חושבים ובטוחים שאני נראית גרוע ונורא.. ואני יודעת ובטוחה שזאת רק פרשנות שלי! הקול הבריא אומר לי זאת.. אני רואה את עצמי בצורה כה מעוותת. היום הבנתי את זה הכי הרבה..ובכלל העלייה במשקל עוד תורמת לראייה המעוותת הזאת רק להתחזק עוד יותר..התביישתי בעצמי בכ"כ.. וכאב לי על שאני מרגישה כך.. כעסתי על עצמי.. אמא תמיד אומרת לי שאני דווקא נראית טוב ושעכשיו שהתמלאתי אני אפילו נראית טוב מבעבר.. ושנכון שהבטן קצת גדלה אך עדיין לטעמה זה "מושלם" כך..ואני מבינה אותה.. אחרי שהיא ראתה אותי ברזון כה חולני איך מצב כה בריא ומשקל תקין ייראה לה פגום פתאום?! אני לא מצליחה להפנים את המחמאות שאני מקבלת מהסביבה..תמיד נראה לי שזאת קונספירציה אחת גדולה כנגדי .. איך להתמודד עם הגוף החדש הזה? איך לקבל אותו? =/

שירן יקרה..בוקר טוב איך להתמודד עם הגוף שלך? לקבל אותו, להבין שזה גופך ואינך צריכה לרדת כלל, לא להזיק לו כי הוא חלק ממך, ואנחנו צריכים להגן על הדברים שלנו, כבר בעתיד שתהיי אמא-את הרי תגני על ילדייך כי הם חלק ממך, הם שלך. שירן, תתחילי לתת לעצמך דרקיט, ותראי שלא תהיה לך ביררה אלא לדבוק בהחלמה.! עוד יום..עוד שבוע..שנוסף להחלמה שלך, כבר אמרתי לך לעשות רישומים????? שיעבור עלינו יום קל וטוב, שלך, תקווה לבנה. (קרן אור-נשיקות ותחילת יום נעים).

אני יודעת שהפתרון הכי טוב עבורי יהיה לקבל את גופי כמות שהוא.. אך עצם היותי לא מרוצה ממראהו הנוכחי לא אומר שאני רוצה לחזור להיות חולה <חס וחלילה>.. כבר הזכרתי את הדוג' של אישה לאחר היריון שרוצה ומעוניינת לחזור למידותיה הקודמות..ואיני רואה בכך שום רע.. שוב אני יודעת שמדובר ב-2 מקרים שונים לגמרי אך מקווה שאת מבינה את כוונתי..ושהאופק החולה כבר לא בתוכניותיי.. תודה לאל.. אני חולמת כבר על להבריא.. לערוך רישומים? דווקא נראה לי שזה עשוי לייאש אותי עוד יותר =/

קחי את המלחמה כמלחמה יומית,כך יהיה לך יותר קל להתמודד.ובסופו של דבר את תגלי כמה יום ועוד יום שעוברים הם כ"כ הרבה צעדים קדימה..והאמונה בעצמך תגדל אף היא כי את תביני שאת בלתי מנוצחת אחרי שתחלימי,הרי הכי קשה זה להתמודד עם עצמנו,כך שאחרי הכול נראה כ"כ קל,כמשהו שלא צריך להתאמץ בשבילו.
גם אני חושבת שכרגע עדיף לא לתכנן תוכניות לטווח הרחוק,תני לעצמך פשוט להיות.אחרי שתחלימי ותהיי בטוחה בכוחות שבך וביציבות שלך תוכלי לעשות מה שתרצי,זה יגיע יקרה,אולי הרבה יותר מהר ממה שאת חושבת.
ואני שמחה שאת יודעת היום לנתק את עצמך מהקולות של המחלה ולהבין שאת באמת ניראת יותר טוב היום.רזון חולני משדר חולשה,כאב ,מצוקה..כל מה שאת לא!!

אני שמחה שהפורום הזה נותן לך מנוף וכוחות להתמודד,
זה מאוד מחמיא ומרגש אותי כאחד.
איתך במלחמה,כבר אמרתי??
קרן אור.

אני לוקחת את מילותייך עימי ומאמצת אותם..! מחר השקילה <אני מדברת על זה כמשהו כה גורלי =/ > מקווה שיילך בסדר.. שיהיה לך יום מעולה! אוהבת, שירן

קרן אור , האם ידועה לך מהי עבודת טלמרקטינג? אני יודעת שמדובר במשהו של שירות טלפוני אך לא מעבר.. זאת עבודה מלחיצה למיטב ידיעתך?

בוודאי שידוע לי מהי עבודת טלמרקטינג,בעברי הייתי ראש צוות של מחלקה כזאת..חחח..
זאת עבודה של פנייה טלפונית יזומה לקהל יעד ומכירה באמצעות הטלפון.
מה את אומרת,מתאים??מכירה היא לא עבודה קלה,אבל אם את אוהבת לדבר בטלפון ועם אנשים ומוכנה לא להיעלב מטריקת טלפון(וכן,זה קורה כי לאנשים נמאס מכל המוכרים שמתקשרים ונכנסים אליהם לפרטיות)ולא לקחת את זה באופן אישי,אז לכי על זה..
חוץ מזה,תמיד את יכולה להתחיל ולנסות ולראות אם זה זה ,מקסימום עוזבים.

קרן אור

שירן, התכוונתי לערוך רישומים של ימיי ההבראה..כל יום הוא חשוב ומשמעותי. אבל עשי כרצונך, מה שיעשה לך טוב.. אני יודעת שלאנשים אחרים זה מאוד עוזר לרשום עוד יום של ניקיון.....נקיון מהמחלה, נקיון מהדברים ששולטים בנו ולא אנו בהם. נשמע נחמד העבודה, תתחילי, נסי, וכמו שקרן אור אמרה, אם לא..אז עוזבים. שלך, תקווה לבנה.

על רישומי הבראה עוד לא שמעתי :] אבל זה נשמע לי דבר בהחלט טוב ומעודד.. מעין יומן אישי כזה.. הבעיה היא שעיסוק יתר במחלה לעיתים נורא מתיש אותי נפשית <אפילו בכתיבת הדברים הטובים שעשיתי כנגדה> .. לכן אני כותבת במחברת מיוחדת שיש לי- את כל מה שעל הלב בשעת הצורך. אני מרגישה בימים האחרונים שינוי חיובי בי.. אני כבר לוקחת החלטות יותר בקלות ועומדת בהן כנגד המחלה בתקיפות! אני פחות מקשיבה לקול החולה שבי <בהרבה מובנים> ומרגישה יותר חזקה מול האנורקסיה.. אני מוכנה ללכת עד הסוף הפעם... אני מקווה רק לא להתאכזב.. ושהגוף יחליט לחבור אלי סוף סוף ויפסיק לתעתע בי.. וכדאי באמת שאני אערוך רישומים של ההבראה שלי.. זה יכול להיות מאוד מעודד ברגעים שאני אחוש נפילה ונשלטת ע"י הקול החולה.. תודה לך!

ניכר כי את מנסה כן לחפש חיזוקים שישרתו את המחלה שלך..ובכך שאת לא אוכלת מתוך הבנה שגם אם לא רעבים צריך לאכול,את תורמת עוד יותר להחרפת מצבך.
מה את מצפה ששירן תרגיש כשאת מספרת לה שטרם אכלת היום??
אני אגיד לך מה היא צריכה להרגיש-גאווה ושליטה על התחושות הקשות ביותר,היא לוחמת אמיתית.קחי את זה גם את למקום הזה.אל תחפשי להישאר שם.את לא צריכה לצאת לסופר רק כדי שיתחשק לך לאכול,מי שרוצה להבריא אוכלת למרות הכול!ו
ואת הרי יודעת שאני צודקת..השאלה היא מה את מתכננת לעשות בקשר לזה??

יקרה,אנורקסיה היא אינה תואר.היא מחלה.אל תשכחי זאת.

הי, אני קוראת את דברייך ולוקחת את הדברים לתשומת ליבי. אציין שאני לא מחפשת כלל חיזוקים למחלה ובטוח שלא לתת הרגשה טובה או רעה לאף אחד בפורום בזה שאמרתי שלא אכלתי היום.. וגם אם זה משתמע מהכתוב אז זו לא הכוונתי, כוונתי היא רק לטוב ולפי מה שאני מצליחה להבין מחלק מהודעותיייך האחרונות זה אני עושה ההפך... אני חייבת להגיד ובלי להעליב שאני בסך הכל צריכה חיזוקים ולא "צעקות".. ואני מאוד מקווה ששירן רק תתחזק מדברי זה מגיע לה אחרי הדרך הארוכה שהיא עשתה ואני מאחלת לה ולכולם את כל הטוב שרק אפשר לחלום עליו!! אל תביני אותי לא נכון, אני לא כועסת ולא חושבת שאת טועה, להיפך, אני לוקחת את דברייך בהבנה.. כתבת שבדרך כלל אנשים לא צריכים ללכת לסופר בשביל להרגיש רעב, אבל כנראה שאני פשוט שונה כי זה עובד, לפני חצי שעה חזרתי הביתה ואכלתי, אז אולי אני קצת דפוקה אבל אם הדברים עובדים אז אשתמש בהם!! כל אחד וההתמודדות שלו... בסך הכל אני רק בן אדם.. מבוא לפסיכולוגיה באמת משעמם אבל כבר עברנו את זה מזמן, חבל שפרשת מלימודייך אך אני למה. בכל מקרה, תדעי שהבנתי אותך ואני אסירת תודה על כל התמיכה שאת נותנת לי פה בפורום... שיהיה לילה טוב מחפשת תשובה..

אין בדבריי ,חלילה,ניסיון לרמוז שאת לא מתמודדת.רק הערתי את תשומת ליבך לכמה פרטים שאפשר להתחיל ולבצע גם בהם שינוי.אני שמחה שהביקור בסופר עזר לך להרגיש רעבה,רק שתהיתי מה יקרה מחר כשלא יהיה את הסופר...
אין לך מה להיות אסירת תודה אני עושה את מה שאני מאמינה בו בפורום,והתגמול היחיד שאני רוצה הוא לראות את כל אחת כאן במקום אחר,טוב יותר.
תפקידי הוא לתת חיזוקים חיוביים אבל גם לנופף בשלט "אזהרה" כשצריך.

אני תמיד שמחה לשמוע ממך,ורוצה לאחל לך ולכל אחת כאן בנפרד-
תחילת שבוע טוב עם קבלה ואהבה עצמית
שלך,
קרן אור.

הי, את צודקת, מה באמת יקרה כשמחר לא יהיה סופר??? אני באמת לא יודעת... אני רוצה לשתף אותך בתפנית חדה וחשובה... אחרי שעניתי לך פה, ממש כמה דקות אחרי זה הרגשתי סחרחורת ובחילה והקאתי את מה שאכלתי, אני רוצה להדגיש שלא דחפתי אצבע, פשוט הכל עלה למעלה.. הלכתי לשתות כוס מים ועל הדרך גם לקחתי דנונה אפרסק (שבימים הטובים שלי מאוד אהבתי) ובנוסף גם כמה קוביות שוקולד.. לא יכול להיות שהמחלה תנצח אותי, כשזה קרה התקשרתי לחברה טובה שלי שהיא כמו גורו כזאת בשבילי, תומכת ביויש לה ידע רב בנושא והיא הסבירה לי שזה לא טוב, שזה סימן שהמחלה מראה את השלכותיה, היא גם אמרה שאם לא אתחיל לאכול בקרוב אני אוכל להגיע למצב שהגוף פשוט לא יוכל לעכל אוכל ואז באמת יהיה רע והיא אמרה לי לנסות לאכול דברים קלים יותר.. אני חושבת שעצם זה שלקחתי לי אוכל ואכלתי למרות ההקאה שמאוד שימחה את הקול החולה, אני מבינה שהצד הבריא עדיין קיים ומנסה להתחזק ואני לא אפריע לו זה בטוח... אני יעשה ואתן את כל מאמצי לטובת ההחלמה ולטובת החיים, כי אין מצב שאתן לה לנצח!! את נותנת בפורום הזה משהו שבחרות כמוני לא תמיד מקבלות ולא בכל מקום ועל זה אני אומרת תודה, בלי הפורום לא היה לי מקום לפרוק את העול שיש עלי... שיהיה לילה טוב ושבוע טוב שלך מחפשת מוצא..

שלום לך, קראתי את השרשור הזה שלך ושל קרן אור. ואני חייבת להגיד לך משהו שפשוט בוער בי- את לא צריכה לרצות פה אף אחד!!!! תהיי את... אני מרגישה שההודעה הזאתי שלך (האחרונה) לקרן אור, הייתה על מנת לרצות..לשים דגש על הניסיונות שלך לצאת מהמחללה..ראית שפתאום אנחנו דווקא תומכות באלה שרוצות לצאת, ולא באלה שתוקעות את עצמן וחופרות לעצמן בור יותר עמוק למחלה. יקרה, שבי עם עצמך כמה דקות, למרות שבעיניי זה אמור לקחת יותר מ"כמה דקות", ותכתבי..תכתבי באמת מה את רוצה, תכתבי מה את מרגישה, כל מה שעולה לך..מה המחלה גורמת לך להרגיש, איך את בעלדייה לצד איך את איתה.. תהיי כנה עם עצמך, את לא צריכה להראות את זה לאף אחד, את לא צריכה לפרסם את זה פה חלילה, את פשוט צריכה להסתכל על זה בעיניים, לקרוא, להבין...ולראות מה את צריכה על מנת להמשיך, מה בתחום היכולות שלך ומה לא. שוב-הפורום הזה לא מיועד למחיאת כפיים וגם לא לריצוי, את צריכה להיות את..אנחנו נמשיך לתמוך בך, לא משנה איך תבחרי להיות...זה בסדר שקשה לך כעת עם עמחלה, ולצערי אני רק ביומיים האחרונים רואה גם את דבקה במחלה..כמה את אפילו לא רואה גרגיר קטן של ניצוץ שמראה לך דרך אחרת, דרך שהיא ללא המחלה. אני באמת לא באתי פה לבקר אותך, להטיף..או חס וחלילה לומר לך מה לעשות.. רק קצת לפתוח לך את העיניים, ואולי אני טועה-והן פתוחות לחלוטין ולא רוצות לראות מעבר למה שהן כבר רואות. אמן ויהיה לנו שבוע טוב, תקווה לבנה.

אני חייבת להתחיל בכך שאני לא מנסה לרצות אף אחד חוץ מאת עצמי.. אם אסתכל על עצמי מבחוץ בתור בריאה גם אני אראה שעיני לא פקוחות לגמרי, ישנם הרבה דברים שהמחלה הזאת מנסה לטשטש וזה ברור לי... למעו החלמתי אעשה הכל, בשביל העתיד שלי ובשבילי!! ולא בשביל אף אחד אחר.. אני חושבת שהלי הפורום הזה אולי גם הייתי מגיעה למצב יותר גרוע... כשאני כותבת, וזה לא משנה באיזה מצב, אני תמיד כותבת מהלב ואת מה שאני מרגישה ואני תמיד שמחה לקבל הערות גם שליליות על מנת שאוכל לתקן את עצמי, אחרת איך נלמד?? אני מבינה את כוונתך ויכול להיות שקצת סטיתי מהמסלול מבחינת הכתיבה כאן בפורום (ואני לא אדבר בשם אחרים כמובן..). אני יודעת שהשעה כרגע מאוחרת ואת בטח תראי את רק מחר, אבל לקחתי את הדברים לחיקי... אשמח לשמוע מה שלומך? מחפשת מוצא...

בוקר טוב, אני רוצה להגיד שממש לא התכוונתי לפירוט של תפריט ואם כך זה נראה אז אני מתנצלת על כך, אני מסתכלת על מה שכתבתי וזה באמת יכול להתשתמע כך, אך התכוונתי לערך קלורי של תפריט. לי למשל יש תפריט יומי של 700 קלוריות שקיבלתי מהדיאטית שטיפלה בי אז... אני מתנצלת על אי ההבנה- ככה זה כשכותבים הודעות אחרי סערת רגשות של ארוחת ערב.. שוב אבקש סליחה על אי ההבנה.. שנית, אנחנו הולכים לארוחה המלווה בכאב לב גדול.. אני לא רוצה ללכת אבל אני הולכת כי אני חייבת את זה לעצמי, אי אפשר יותר להמשיך ככה, אני במצב שכבר קשה לי לקום מהמיטה ודי!! אני עושה לזה סטופ, נמאס לי מהמחלה הזאת שגורמת לי ליפול ולהרגיש לא טוב, החלטתי ואלחם בה עד טיפת הכוח האחרונה שתישאר בי!! אני חייבת לספר לך שאת מזכירה לי את המטפלת שהייתה לי (חס וחלילה אני לא עושה השוואה), כשהמצב היה קשה היא תמיד היתה סותרת לי ומחזירה אותי בחזרה על הרגליים, אז תודה ואני מעריכה את זה מאוד.. אני מקווה גם לעדכן אותך ובכל יום לרשום שאכלתי!! זאת השאיפה שלי, לאכול כל יום, מקווה שאצליח לגרום לזה להגיע רק שבינתיים אחרי תקופה שלא אכלתי קשה לי לאכול באופן פיזי, אז גם על זה אני צריכה לעבוד ולעבוד חזק!! תדעי שאת מחזקת אותי מאוד ועוזרת, התמיכה שלך היא מעל ומעבר ואני שמחה שפגשתי אותך.. שיהיה שבת שלום בינתיים, ושוב תודה..

גם אם לשאול על ערך קלורי של תפריט אסור אז אשמח אם תוכלי לתקן אותי! לא ארצה להפר חוקים פה בפורום... תודה על סבלונתך והבנתך מחפשת מוצא..

קרן אור- אני שמחה לשמוע שאת כבר רואה אותי כמעט צועדת אל הסוף.. באמת שזה מרגש אותי.. אך למה אני מרגישה שאני כ"כ מאחור? אני מוצאת את עצמי מדברת כל הזמן על אוכל ובריאות.. מנסה להראות את בקיאותי..וזה שוב משרת את הקול של המחלה.. אני מביטה בעצמי המון במראה כדי לראות אם עליתי או לא.. עדיין יש בי דברים שמסרבים לעזוב! והגוף והמשקל הזה שלא מפסיקים להטריד אותי.. אך למרות זאת אני מתכוונת להמשיך.. ולראות מה יהיה הלאה.. =/ הציעו לי גם עבודה חדשה <הגבתי בשרשור של "מחפשת מוצא"> .. אשמח אם תאמרי לי מה דעתך.. מחפשת מוצא- עניתי לך בשרשור שפתחת.. אך אני באמת חושבת שעצם עיסוקינו בקל' רק משרת את קול המחלה וחבל שאנחנו מתעסקות בזה כרגע כשהעיסוק היחידי צריך להיות בהחלמה ולא בחולי.

רק אחרי שעניתי לך בשרשור הארוך יותר ראיתי שהשארת גם פה הודעה! רציתי להגיד לך שאני מזדהה לחלוטין עם דברייך לגבי אכילה נכונה ועל בריאות, אצלי זה בדיוק אותו הסיפור! אנחנו מנסות להיות בקיעות בנושאים האלה ולא ממש מצליחות ליישם אותן על עצמינו... בכל מקרה נתתי לך תשובה בשרשור של "שירנוש" אשמח לקבל תגובה.. יום טוב בינתיים

קראתי את תגובתך בשרשור הארוך יותר.. תודה על מילות החיזוק שלי.. אני כבר ממזמן איבדתי את האמון בעצמי וביכולות שלי.. יש לי קול תמידי שצועק לי בראש: "את חלשה מדי.. תראי כמה סבל את עוברת ועברת. את מעולם לא תצליחי במשהו מבלי להישבר ולהיכשל".. אני מאוד מקווה שמתישהו אני אהיה חזקה מספיק כדי לממש את הלימודים שאני כ"כ שואפת אליהם.. אגב, מותר לשאול איפה את לומדת ומה היו תנאי הקבלה לכך? <כמה פסיכומטרי?> וכמה שנים זה תואר ראשון ותואר שני? משך השנים לא מייאש אותך? אני יודעת שזה מקצוע מאוד מעניין.. האם יצא לך לחשוב על איך תצליחי והאם תצליחי לעבוד עם אנשים עם קושי נפשי? אינך חוששת שזה עלול להכביד עליך? אני שואלת אותך בדיוק את אותם תהיות ופחדים שעולים לי בראש...והייתי שמחה לשמוע מה דעתך.. מצטערת על ריבוי השאלות.. את לא חייבת לענות על הכל. יום טוב, שירן

הי, זה בסדר תרגישי חופשי לשאול אותי כל שאלה שאת רוצה- אשמח לענות לך על הכל... אני לומדת באוניברסיטה הפתוחה מכיוון שיש לי תעודת בגרות חלקית ואין לי פסיכומטרי.. כשהייתי בתיכון- קצת אחרי שהתחילה אצלי הפרעת האכילה והגוף נחלש, נכנס לי חיידק לגוף (שעד היום לא יודעים מהו..) וגרם לכך שכל מספר חודשים החום עולה ל-40 ומכניסים אותי לאשפוז בבית חולים בגלל הסכנה, כך קרה שאת חלק מהבגרויות לא הצלחתי לעשות בגלל האישפוזים בבית החולים.. אחרי הצבא ניסיתי לעשות פסיכומטרי, אך התייאשתי באמצא, מרוב שכל הזמן חשבתי על אוכל ועל כמה אני שוקלת ואיזה שמנה או איזה רזה אני לא הצלחתי להתרכז בלימודים, לכן נרשמתי באוניברסיטה הפתוחה, פשוט את רוב הלימודים אני עושה עצמאית.. ובשבילי זו הדרך הכי טובה ללמוד.. התואר הראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה עומד בין 3-4 שנים, אך הכל תלוי ביכולות שלך.. יכול להיות מצב שתעשי את התואר תוך 3 שנים ויכול להיות מצב שתעשי אותו ב-5 שנים, באוניברסיטה הפתוחה את מכתיבה לעצמך את הקצב!! אני חושבת, אך אני לא בטוחה שהתואר השני בפסיכותרפיה הוא 4 שנים, אבל אני עוד לא התחלתי לברר על זה פרטים אז אל תתפסי אותי במילה.. מטבעי אני בן אדם שאוהב לעזור לאחרים ולא משנה במה הוא צריך עזרה.. אני חושבת ויודעת שזו הדרך שלי בחיים, את זה כבר הבנתי מזמן, וכמה קשה שזה לא יהיה זה נותן סיפוק אדיר לדעת שבעזרת יכולות מסוימות אני יכולה לעזור לאחרים... להכביד עלי? לשמוע את העול שיש לאנשים ואת כאב הלב שלהם בהחלט יכול להכביד, הכל שאלה של איך את לוקחת את הדברים והאם את יודעת לעשות את ההפרדה.. אני מכירה מישהי באופן אישי שהיא מטפלת באנשים אם הפרעות אכילה אחרי שהיא בעצמה החלימה וזה מדהים לראות כמה שזה מחזק אותה כשהיא יודעת שהיא עוזרת לאנשים במצוקה- עם כל הקושי שבדבר.. אני שמחה שאת שואלת את מה שעולה בראשך... זה חיובי ועוזר!! אני יודעת שאת תצליחי במה שתעשי (וזה מבלי להכיר אותך...) ואני יודעת שיגיע היום שבו תרגישי שזה הזמן ללכת ללמוד ולבנות את העתיד בדיוק כמו שמגיע לך.. תגידי, יש לך איזה טיפ לגבי איך להתגבר על הפחד מללכת למקרר ולאכול? אני במצב קשה... תודה וערב נעים..

תודה על התגובה המפורטת שלך..ועל האמונה שלך בי..זה מחזק אותי :] אני מקווה שגם אני אצליח בסוף.. תדעי שאני ממש תופסת ממך על זה שאת לומדת תוך כדי המחלה שלך.. זה מראה על כוחות עצומים!! טיפ ממני: תחשבי על החלמה... אימרי לעצמך שאם את רוצה חיים טובים ויפים יותר עליך להזין את עצמך.. ובמצב של רעב את לעולם לא תוכלי לממש את עצמך ולהיות מאושרת.. ואם מחשבות בכיוון ההחלמה לא עוזרות.. הדבר שאני תמיד עושה הוא פשוט מאוד לא להתנגד למחשבות האלה.. אני חווה אותן במלואן.. ברגע שהן מופיעות וצועקות לי: "אל תאכלי את תשמיני וכו'" אני נותנת להן לצרוח בראשי כשבפועל אני מרשה לעצמי לנהוג אחרת..אני לא מנסה להתווכח איתך או להילחם כי כך אני רק אגרום להם להילחם בי חזרה.. אגב, את העצה שאני נותנת לך קראתי מתוך ספר שעזר לי להתחיל לאכול! אני חייבת המון לספר המושלם והמקסים הזה שהחזיר אותי לתלם ואת החשיבות שבאכילה.. הספר הזה גרם לנק' מפנה משמעותית בחיי.. הוא נקרא- אנורקסיה מדריך לפעילות עצמית - כיצד לקבל את עצמך, לרפא את סבלך ולחזור לחיים" של מישל הפנר.. אני ממליצה לך עליו בחום!! וגם לשירה ולכל אחת שסובלת מאנורקסיה.. זה שינה לי את החשיבה בהרבה מובנים.. גרם לי להבין שעצם הילחמותי במחשבות האנורקסיה היא מקרה אבוד.. ושיש לחוות אותן ולתת להן ללהיעלם ולעבור כגלים בים.. כי "מחשבות הן רק מילים ומילים הן רק צלילים" <משפט הלקוח מהספר> נסי לגשת את המקרר בעוד המחשבות צורחות בראשך..עשי ההיפך ממה שהן צועקות לך.. תחווי אותן ואת תראי כמה אנרגיה תחסכי בכך שלא תצטרכי להתעמת איתן.. זה קשה אני יודעת אבל לי אישית זה עוזר כשאין לי כוח להיאבק בהן יותר.. את יכולה ואני יודעת שאת יכולה! אוהבת, שירן

הי מתוקה, תודה... !!! דבר ראשון שאני עושה זה הולכת לקנות את הספר, הוא נשמע ממש מעניין... זה נכון, הרבה פעמים, כדי לא לבזבז כוחות, אני לא נלחמת עם הקולות שיש לי בראש, הקולות החולים ואז אני פשוט נכנעת לקולות המחלה ובמקום ללכת לאכול אני שותה קפה ומדליקה סיגריה.. כשאמא שלי הבינה שיש לי הפרעת אכילה, היא קנתה לי את הספר "להיות מושלמת" של מיטל שחר, שמעת עליה? בנוסף היא גם הביאה לי את מספר הטלפון של מיטל, אין לי מושג מאיפה היא השיגה אותו, אך דבר ראשון, אחרי הדמעות שירדו לי התקשרתי אליה.. בחורה מקסימה!! הקל עלי לדבר איתה על הנושא כי זה שחרר אותי וגרם לחלק ממחשבותי להתפוגג.. היום עוד לא אכלתי, אני מנסה ולא מצליחה, זה כ"כ קשה.. כבר אין לי כוח.. פשוט אין!! אגב, שכחתי לציין שחבר שלי בדיאטה, הוא רוצה להוריד 3-4 קילו ממשקלו הנוכחי, לפי המלצת רופא כמובן, אז גל הבית שלי מכיל מזון לייט ודיאטטי, מה שבכלל משרת את הפרעת האכילה שלי, אני מקווה שהוא ירד מהר כדי שאתחיל למלא את הבית באוכל טעים "ושמן".. עכשיו אני יוצאת לעשות קניות לבית, כמו כל שבוע.. אני מקווה שמראה האוכל יתן לי תחושת רעב ויגרה אותי אפילו במעט, כדי שאחזור הביתה ואלך לאכול- תאמיני לי שרק בשביל זה אני הולכת לסופר ואפילו שלפעמים זה לא נראה ככה, אני מנסה לתפוס כל קצה חוט שאני יכולה כדי שארגיש רעב ואלך לאכול.. המצב הוא שאני פשוט לא רעבה, פשוט לא מקרקרת לי הבטן ובא לי למות מהמצב הזה!! נשבר לי!! נמאס לי להיות חולה!! אחזור אחרי הסופר לראות את תגובתך- היא חשובה לי אני כ"כ מזדהה איתך עד שאשמח לשמוע את תגובתך לגבי הכל.. החיזוקים שלך מעודדים אותי!! חיבוקים ונשיקות... :) מחפשת מוצא..

כמה כאב לי לקרוא מה שכתבת.. אני מבינה שזה מאוד קשה לך.. אני מבינה אותך כ"כ.. הייתי במצב הזה תקופה כה ארוכה והדבר היחיד שגרם לי להצליח לחזור לאכול היה הספר.. כן כן, הספר הזה שדיברתי איתך עליו.. הוא פשוט מושלם ו"תפור" לבנות הסובלות מאנורקסיה.. כ"כ שמחתי לשמוע שהחלטת ללכת לקנות את הספר הזה! :) אין לי ספק שהוא יחזיר לך את הצורך לאכול.. רציתי להבהיר משהו שנראה לי שלא הבהרתי נכון.. כשהתכוונתי לומר לך שלא תילחמי בקולות החולים , לא התכוונתי שתיכנעי להם ותעשי כרצונם.. להיפך.. אל תילחמי במובן הזה שתיתני להם לזרום.. עם כל הקושי..תני להם להיות צלילים חזקים בקולך ובפועל- תפעלי אחרת.. זה נורא קשה אני יודעת.. ולא קל לי לומר לך..כי אני בעצמי כל יום ויום עושה מאמצים עילאיים לא להקשיב להם.. חישבי על כל מה שאת רוצה להגשים.. כל החלומות שלך, השאיפות, הרצונות.. כל מה שאי פעם תרצי להיות בעתיד.. לא תצליחי לממש דבר מאלה אם תמשיכי להיות חולה ולסרב לאכול! כן אני יודעת שזה נשמע כואב אבל זאת האמת.. אני מקווה שמחר אצליח לצטט לך כמה משפטים מהספר הזה שיגרמו לך להבין בעצם כמה המלחמה הזאת בגוף שלנו היא מלחמה אבודה... אני יודעת ששכחת כבר מה זה לאכול בצורה שפויה ונורמלית.. לכן אני מקווה שהטיפול שתתחילי יעזור לך וייתן לך את התקווה שאת צריכה.. יש לי הרבה יותר כוחות ממה שנדמה לך.. אני כרגע בתהליכי החלמה ואם לומר את האמת אני מצטערת על כל רגע ורגע של רעב שגזרתי על הגוף שלי.. מה עשיתי לו אני שואלת את עצמי פעם אחר פעם..גודל האסון נתפס בעיניי רק כעת.. כשאני עולה במשקל כל פעם מחדש ומבינה כמה לגוף היה חסר אוכל וכמה הוא אוגר כעת כי הוא מפחד ממה שעשיתי לו.. מפחד להיות רעב.. מפחד ממני.. ריכשי את הספר הזה.. אין לי ספק שהוא יעזור לך כמו שלי הוא עזר! אני כאן בשביל לתמוך בך.. אוהבת, שירן

התכוונתי לכתוב ש: "יש לך הרבה יותר כוחות ממה שנדמה לך" ככה זה כשכותבים מהר ובשעה כה מאוחרת :]

אני שמחה לשמוע את תגובתך המחזקת.. כמבן שלא לקחתי את דבריי ויישמתי אותם לגבי ההתעלמות מהקולות החולים אלא שפוט סיפרתי לך מה קורה אצלי לפעמים, באופן כללי... אני תמיד שמחה כשממליצים לי על דברים חיוביים וזה לא משנה באיזה נושא.. תקראי את השרשור החדש שכתבתי, אשמח לקבל את תגובתך עליו :) שלך מחפשת מוצא..

לונה, בוקר טוב איך עבר הלילה? תגידי את יודעת מה המשמעות של השם "לונה" בספרדית? לונה זה ירח! שם מדהים לדעתי... באמת קוראים לך לונה או שזהו רק כינוי?? יכלתי להרגיש את הכאב הגדול שלך בין השורות שכתבת...אני לא חושבת שאנחנו לא מכירים את ההפרעה הזאתי בטח שמכירים...זה הקיצוניות השניה, ותאמיני לי שאף קצה לא טוב. לונה בת כמה את? במקום להתרכז במה שהסביבה אומרת ופוגעת בך, ואני יכולה להבין כמה זה פוגע בך..תתרכזי בעצמך, ביכולות שלך, בדברים הטובים שלך, תחזקי את עצמך ככה. נורא כאב לי לשמוע שאת חותכת את עצמך, כמה דם, כמה כאב...אני יכולה להבין את הרצון שלך לראות את הדם אל מול העיניים, "לראות את הכאב", על מנת שיהיה פיזי, מוחשי... אבל זה לא הפתרון, כי בסופו של דבר עדיין כואבת לך הנשמה, עדיין כואבים לך הפצעים שאת גורמת לעצמך...החריטות האלה, שהכי חבל שהן נשארות. וזה באמת נורא, כי אלה צלקות לכל החיים.. אני רוצה שתתחילי גם גמילה מהחתכים...את חייבת את זה בשביל עצמך, אין שום סיבה שתהיי מצולקת כל החיים בגלל שכעת היה רע לך...תספרי את הימים שאת לא חותכת, אבל תתחילי!! שולחת לך חיזוקים...תקוות להמשך ורוצה לשמוע איך התעוררת.. שלך, תקווה לבנה.

אכילה כפייתית לא שונה מכל הפרעת אכילה אחרת,והיא "גוזרת" על הסובל ממנה גם חיי גיהינום,שאותם את מטיבה לתאר.בת כמה את ,לונה?? (אני שואלת כדי לדעת אם את קטינה ואז יש צורך באישור ההורים לטיפול..)
אל תחכי לאישורים או להבנה של אנשים שאת סובלת,את סובלת ואת זאת שצריכה לחיות את החיים האלו ולהתמודד עם הפרעת האכילה שלך,ולכן חשוב שתפני לקבלת טיפול.גם טיפול תזונתי וגם או בעיקר טיפול נפשי שיעזור לך לברר לעצמך את הרגשות שאת מנסה לדכא באמצעות האכילה.את הרי כותבת שכולם חושבים שאת רזה ו\או לא צריכה דיאטה,אבל זה הרי לא משנה כי את מרגישה עם עצמך רע.את משליכה רגשות כ"כ קשים על האכילה..
חשוב שתפני לקבלת טיפול,וכמה שיותר מוקדם יותר טוב!
ואני כאן כדי לשמוע את מה שתרצי להשמיע...
שלך,
קרן אור.

אני אחרי ארוחת הערב...בה העזתי לעשות כמה צעדים לעבר הכיוון הבריא.. המחלה צעקה לי בראש :"אל תאכלי יותר מדי..את תשמיני " וכו'.. אותם מחשבות שהיא תמיד צועקת בראשי.. אך הפעם הרגשתי שהיא ממש צורחת..העזתי לאכול קצת יותר והיא צרחה בקולי קולות והבעיתה אותי...אך המשכתי בשלי מבלי לעצור והרגשתי גאה בעצמי אח"כ.. מזכירה לעצמי את הקול הבריא לו אני חייבת הכל.. ולאחר מכן שוב ההלם למראה הבטן שהתנפחה עוד יותר לנוכח האכילה אך גם יותר מבעבר.. אני מביטה בה.. מנסה לקבל אותה אך דבר לא עוזר.. מסתכלת במראה בתסכול אין קץ ועצבות משתלטת עלי.. הולכת לעבר הארון בודקת אם החצאית מימי החולי עוד נסגרת עלי..ואני רואה שהיא נסגרת אך הבטן שם מסרבת לעזוב..גדולה ונפוחה.. ואין לי כוח לשרוד את המאבק הקשה הזה יותר.. נמאס לי מרגשי האשם של יום שישי בעיקר שלא מרפים ממני אחרי כל אכילה.. נמאס לי לחשוב ולנתח כל דבר שאני אוכלת.. ואני יודעת שכרגע זה בלתי נמנע.. זה חלק מתהליך ההחלמה.. אבל המחלה גורמת לי להרגיש שאני הולכת 30 צעדים אחורה במקום קדימה ואני מרגישה שבסוף זה באמת יתנקם בי בשקילה הבאה.. מחפשת מוצא - תודה רבה לך יקירתי על ההבנה שלך..אין לך על מה להתנצל את כותבת מצוין! אמרת שלפי לימודי הפסיכולוגיה שלך לימדו אותך שהק"ג האלה תמיד היו שם אך לא הבחנו בהם.. לא הבנתי אותך כ"כ בקטע הזה..אם תוכלי להסביר יותר אני אשמח.. ובהצלחה בארוחת הערב.. מקווה שתחזרי עם בשורות טובות וגם אם חזרת בתחושה רעה זכרי שזה בסדר להרגיש כך! העיקר שהלכת ונלחמת! אוהבת, שירן

הי, אני רוצה להתחיל בזה שאת ממלאה אותי באושר כשאת מספרת על ארוחת הערב ועל כך שאכלת אפילו טיפה יותר! כל הכבוד, אני ממש גאה ונדהמת לכוח הרצון שיש לך לגבי ההחלמה, תדעי שאת בדרך הנכונה ואלא אומנם הצעדים הראשונים, אך לאט את תראי שהדברים יתחילו להסתדר.. אני חושבת שלמדוד בגדים מתקופת המחלה זה משהו שאולי תנסי לותר עליו, כמה שזה נראה לך מועיל להרגשה שלך באותו הרגע, לפעמים זה יכול גם לפגוע ולהרוס את כל מה שבנית.. אשמח להסביר לך את דברי- אני לומדת פסיכולוגיה שנה שניה וחלק מהלימודים הם על הפרעות אכילה כאלה ואחרות, למדנו ממה זה מתחיל, היכן זה משפיע במוח, דרכי טיפול ועוד.. למדנו שהמחלה גורמת לנו לראות את עצמנו בצורה מעוותת גם בירידה וגם בעלייה. כשאנו יורדות במשקל אנו מרגישות רזות וכשאנחנו מסתכלות במראה, בדרך כלל אנחנו אומרות לעצמינו בלב "יופי הבטן שטוחה, אבל אפשר להוריד עוד.." בלי לשים לב שבעצם הקילו הזה או ה3 קילו האלה לא ממש משמעותיות מבחינת מראה.. (מקווה שהצלחת להבין אותי..). אספר לך סיפור מהתקופה שעבדתי במרפאה וטרינרית (אני משוגעת על בעלי חיים), כשנכנסתי לעבוד במרפאה הייתי בתקופה של ירידה במשקל וממש בהתחלה הגיע אלינו כלבה בת שנה, מדהימה עם נשמה בעיניים שהיה לה דפוס התנהגות אנורקסי. מדובר בכלבה שאמורה לשקול 15 קילו בערך (לפי גודלה) ומשקלה היה 8 קילו, הבעלים שלה סיפר שהיא לא אוכלת ושהוא ממלא לה את קערת המזון פעם בשבועיים בערך כשהיא נגמרת. הכלבה הייתה על סף התמוטטות והתחלנו להאכיל אותה בזונדה (כשאצליהם מכניסים את הזונדה מהצוואר ולא מהפה כמו אצלינו) ועירוי נוזלים שקיבלה דרך הוריד. הכלבה היתי אצלנו במרפאה חודשיים בערך עד שהיא התאוששה ושקלה 13 קילו. כל הזמן הייתי צמודה אליה ונתתי לה את הטיפול המקסימלי שאוכל לתת, אני חס וחלילה לא משווה אותך, אותי או אף אחד אחר לבעלי חיים, אבל תראי כמה שזה מדהים שגם אצליהם זה יכול לקרות ואפילו שהם לא יכולים לדבר באופן ווקאלי, כשהסתכלתי לה בעיניים ידעתי שהיא רוצה לצאת מזה ועם הרבה מאמץ ושיטוף פעולה מצידה זה הצליח והיום היא בריאה לחלוטין!! לנו יש את יתרון הדיבור והיכולת להגיד את מה שאני מרגישים בצורה ברורה, השתמשי בזה ותמשיכי להלחם על מנת שתוכלי לחיות בצורה נורמלית, בלי הקולות החולים ופשוט שתחיי!!

ארוחת הערב הייתה נוראית!! בדרך לארוחה, חברי סיפר לי שאמא שלו עושה גם מחר ארוחה ושהוא רוצה שנלך לאכול חמין- הדבר היחיד שעבר לי בראש זה מה חמין עכשיו!! לא מספיקה הארוחה הזאתי?? למה צריך עוד אחת?? הרגשתי שאני בוכה מבפנים.. כשהגענו כולם כבר חיכו לנו מסביב לשולחן אז התיישבנו וכולם התחילו לאכול חוץ ממני כמובן ואז הם הגישו את הארוחה העיקרית, היה מכל טוב והדבר היחיד שהרשיתי לעצמי להכניס לפה זה פתוח אשמה בינוני אפוי ופרוסת בטטה אפויה וזהו!! כל שאר הדברים היו עמוסים בשמן מה שדחה אותי לגמרי, הבעיה היא שאחרי כ"כ הרבה זמן שלא אכלתי נהייתי שבעה מאוד מהר שמצד אחד זה חיובי לצד החולה, אך הצד הבריא בוכה וזועק מצער.. אני רוצה להגיד לך שאחרי שאני אוכלת אני לא הולכת להסתכל במראה ובטוח שלא עולה על משקל וזה עוזר, קצת, אבל עוזר.. פחות מחמיר את המצב.. אני לא אשקר לך ואמור שרגשות האשמה אוכלות אותי מבפנים אבל כמה אפשר, אני מנסה להגיד לעצמי שאין מה לעשות ושאם אני רוצה להחלים זה הדרך, וזה קשה וכואב אבל אני חייבת ללמוד להתמודד עם זה!! לא תהיה לי ברירה!! וזה סופי מבחינתי.. אז למרות כל הקושי שמצתבר בתוכי אני שואבת ממכן, שירן וקרן אור את כוחותיי ומקווה להצליח! אני שומרת במוחי את כל מה שאתן כותבות ואומרות ושולחת לכן חיבוקים ונשיקות... מקווה שלא הגזמתי עם המכתב הארוך.. שיהיה לילה טוב וקל לכולנו.. ביי בינתייים

מחפשת מוצא יקרה- מכירה את התחושות האלה שהזכרת..חוויתי אותן על בשרי גם כן בארוחת הערב שלי.. אבל את יודעת מה? עכשיו בדיעבד, אני מבינה שעשיתי צעד נכון! שתינו עשינו צעד נכון! אפילו שאכלת קצת אבל העיקר זה ההתנסות שלך בזה..יכולת לברוח ולהגיד שאת לא מגיעה, או שאת מסרבת לאכול כי את לא מרגישה טוב ועוד מיליון ואחת תירוצים .. אבל לא! את הלכת ועמדת בזה בגבורה! כל הכבוד שאת ממשיכה להזכיר לעצמך שאם את רוצה להחלים את חייבת להתנסות באכילה שמקשה עליך גם.. אני מצידי אנסה להמשיך לעמוד בזה ולהתקדם לעבר החלמה ודבקות בתפריט ואני מקווה שגם את! תיאחזי באהבה שיש לך עם בן הזוג, בעתיד המשותף שיהיה לכם יחד...בלימודים שלך בכל מה שמכניס תוכן לחייך.. אגב, החבר שלך לא מעיר לך על משקלך או המשפחה? הוא לא שם לב לדבר? למה שלא תנסי לשתף אותו? אני חושבת שאם הוא באמת אוהב אותך הוא יבין ויקבל אותך כמו שאת.. זה יהיה מבחן בשבילו כדי שתראי אם הוא באמת ראוי לך גם בין היתר..<לא שאני מטילה ספק שהוא ראוי לך אך אני מתכוונת לכך שדרך תיאור החוויה שלך בפניו את תראי אם הוא באמת כמו שחשבת> עשה לי טוב לדעת שאת רואה את ההתמודדות שלי בצורה כה חיובית ושאת תומכת בי.. אגב, גם אני בעתיד מאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה.. זה מקצוע שנורא מעניין אותי.. מה את מתכננת ללמוד אחרי התואר הראשון ? אני מאחלת לך המון בהצלחה.. ומבחינתי את גיבורה עצם זה שהלכת והתנסית בארוחת הערב היום.. אפילו שאת מרגישה נורא.. עמדת בזה וזה העיקר! מקווה שתתעוררי מחר בתחושה טובה יותר.. שירן

הי, תודה על החיזוקים זה עושה לי טוב, לחבר שלי סיפרתי על הפרעת האכילה ועל כך שאני מטופלת (אז כמובן...) חצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת, רק כשידעתי שזה רציני באמת ושיש לשנינו כוונות לעתיד, הוא לא שאל יותר מידי ואני לא סיפרתי לו יותר מידי, הוא יודע בנקודות כלליות עד היום.. ההורים שלי יודעים, אמא שלי מצאה אוכל שהייתי זורקת בפח לפני 3 שנים בערך, אבל אני כבר לא איתם בבית ככה שזה לא ממש משנה, הם לא מעירים לי על המשקל כי הם עברו סדנא להורים עם ילדים עם הפרעות אכילה ושם מסבירים להם שאסור לתת חיזוק חיובי ושלילי למחלה וזה אומר לא להעיר על משקל או על כמה אכלת או אם אכלת.. כמו שכבר הזכרתי, לבחורות עם הפרעות אכילה כשהן מעלות 3, 4 ו5 קילו אנשים נורמליים, בריאים לא רואים את זה עלינו ואותו דבר בירידה אין ממש שוני אלא רק בענינו, אין ספק שהרבה פעמים הוא אומר לי שהוא היה שמח אם הייתי מעלה 5 או 6 קילו והוא צודק, אבל הוא אוהב אותי ומקבל אותי כמו שאני, הוא לא מעיר לי על הרזון או על אכילה הוא איתי ולצידי וזה מה שחשוב..הרבה פעמים חשבתי לשתף אותו יותר לעומק ולספר לו קצת יותר כדי שיעזור לי אבל אני מפחדת להרגיש שאני בכלא מבחינת זה שהוא יבין וינסה "לדחוף לי אוכל" או לשאול כל הזמן עם אכלתי ומה אכלתי בינתיים החלטתי להשאיר את המצב הזה ככה ולקבל טיפול ותמיכה שבכל מקרה יש לי.. אני הבנתי שאת מתכוונת רק לטוב ולא נפגעתי, אני יודעת שהוא אוהב אותי היום כמו שאני והוא יאהב אותי באותה מידה גם אם אעלה במשקל וגם עם ארד במשקל, אני לא צריכה לספר לו יותר ממה שהוא כבר יודע כי אני יודעת בלב שלם שהוא איתי, אוהב, תומך, תמיד יהיה שם בשבילי, יש לו לב זהב, הוא מעריך אותי ומכבד אותי ושוב אלא הדברים החשובים. ההתמודדות שלך היא לא רק חיובית אלא גם מחזקת אותי ברצון להחלים!! פסיכולוגיה הוא מקצוע שמשך אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מתחננת ללמוד פזיוטרפיה לתואר שני ומקווה מאוד להחלים עד אז ולעבוד ולעזור לאנשים עם הפרעות אכילה, זה החלום מאז שהבנתי שאני חולה ואני בהלט בדרך לממש אותו.. מאוד מומלץ ללמוד פסיכולוגיה, זה קשה אבל מעניין ברמה שקשה לתאר.. אם כבר נכנסנו לזה, מה את עושה בחייך? שיהיה לילה טוב וחלומות מתוקים, אני איתך, גאה בך ושולחת לך חיבוק גדול שיעזור לך להעביר את הלילה אחרי ארוחת הערב שהצלחת להתגבר עליה בצורה חיובית.. אגב, אפשר לשאול מה התפריט שלך כולל? (מתוך סקרנות...) לילה טוב..

אהלן לך.. שמחתי לשמוע על תהליך ההתמודדות של שלך שירן ושלך מחפשת מוצא. שירן...כל הכבוד לך..זו הדרך הנכונה הרי..רק לא לשכוח להמשיך להתמיד בה, למרות הקושי!! מחפשת מוצא יקרה...גם אצלך אני רואה ניצוצות של רצון עז להחלים ולהיות אחרי המחלה עצמה...רק לממש את זה יקרה שאת, לא לשבת מחוץ לשולחן ולהדגיש כמה את שונה ו"מיוחדת" מכולם בכך שאת לא אוכלת...זה ממש לא לעיניין וזה לא יוסיף לך שום קרדיט! זה סתם דורם לך להשלים עם המחלה, לקבל אותה, לעשותה החלק הטבעי ביותר מבחינתך, ולהרגיל את הסובבים אותך. אגב, בת כמה את יקרה? שאפו על הלימודי פסיכולוגיה..אבל את לא קצת צעירה כדי להיות כבר בתואר שני??? שיהיה לכן לילה טוב וחלומות פז, שלכן, תקווה לבנה. (פשוט אני)

בוקר טוב תודה לך על החיזוקים ועל כך שאת רואה שאני רוצה להחלים כי לפעמים נדמה לי שאני כבר לא נלחמת... המילים שלך מחזקות אותי, תודה! אני בת 26 והלוואי והייתי בתואר שני, אני לומדת שנה שניה תואר ראשון בפסיכולוגיה כרגע ופשוט סיפרתי מה אני ארצה ללמוד לתואר שני... אני בהחלט צעירה מידי להיות בתואר שני היום... :) זה נכון שלא לאכול ליד השולחן זה להיות שונה ואני עושה הכל כדי להילחם עם המחשבות ולשנות את זה, דרך אגב גם היום בצהריים אנחנו הולכים לארוחה ואני ממש לא רוצה ללכת אבל אני אלך כי זה עוד צעד- אני לא אוותר!! בינתיים אומר לך שוב תודה, כיך לי לקבל עוד תמיכה מעוד מישהי כאן בפורום.. שיהיה שבת שלום בינתיים... מחפשת מוצא.

שירן, קודם כל אני מבקשת ממך בבקשה-לא לקרוא לי מתמוטטת!!! יום אחד הייתי ממש בדאון וכתבתי את השם הזה והוא לא רוצה לצאת ממני פשוט, אז התחלתי לכתוב ממחשב אחר בבית. הוא נשאר תקוע, כמה שאני מנסה לשנות אותו..הוא חוזר לשם הנוראי הזה!! אני לא מתמוטטת...זה בסה"כ היה כמה רגעים..של שיברון. אני תקווה לבנה (פשוט אני), אינך זוכרת שכתבתי לך עוד בהתחלה שהתחלת לכתוב כאן??? ולחשוב באמת- אני שמחה על עוד יום התמודדות שלך, הליכה עם בן זוגך למשפחתו לארוחה..אבל תאכלי יקרה, את צריכה לאכול...תתחילי להרגיל את הגוף שלך לאוכל, ככול שעובר הזמן יהיה לו יותר קשה..תתחילי בביסים קטנים, ולאט לאט תתרגלי..תרגילי את הגוף שלך. מאחלת לך שתצליחי להנות היום...ואולי הפעם כן תשבי בשולחן עם כולם? זה יכול להיות צעד מאוד גדול ומשמעותי...במיוחד לאור הרצונות שלך כן להבריא ולמצוא את המוצא. אגב, משפחתו יודעת על האנורקסיה שלך? כי אני מאמינה שזה נראה להם חריג שאת יושבת בצד בארוחת שישי בה כולם יושבים מכונסים סביב השולחן והאוכל. שלך, תקווה לבנה. (פשוט אני)

הי, אני מתנצלת על המתמוטטת ובהחלט אתקן זאת... לא ידעתי זה המצב וראיתי שיש לך כמה שמות... עוד דבר שאציין אני לא שירן אבל אני כן מתכתבת פה עם שירן... תקווה לבנה, משפחתו לא יודעת על הפרעת האכילה וכשאנחנו יושבים בשולחן ואני לא אוכלת הם חושבים שבגלל שאני קטנה אז זה בסדר, גם חברי כבר התרגל לרעיון שאני לא אכלנית גדולה, כי גם בימים שאני אוכלת הארוחות שלי מועטות מאוד.. אני יודעת שאני צריכה לאכול ואני יעשה הכל כדי לעשות את זה ובגלל זה אני הולכת לארוחה גם היום, אבל זה לא קל, וזה כואב כשאני אוכלת והקול החולה הנוראי הזה לא עוזב לי את הראש! גם אתמול, אפילו שלא אכלתי הרבה, הוא הופיע וצעק עלי "אפילו שלא אכלת הרבה, את לא צריכה את זה- את תשמיני" אבל נמאס לי ממנו וגם היום אנסה להתעלם ממנו בתקווה להצליח.. תודה על התמיכה וההבנה.. שיהיה שבת שלום מחפשת מוצא.

מחפשת מוצא יקרה, אני מצטערת על הבילבול..אני בטעות כתבתי שירן...לא התכוונתי. ברור לי לגמריי מי את, ולא התכוונתי לקרוא לך שירן...פשוט התבלבתי לרגע בשם. אך תהיי בטוחה שידעתי למי התכוונתי :) יקרה, את שם כדי לומר למחלה "לא", בקול גדול!!!!!!! מה עם הטיפול? יש התקדמות כבר לחזור? גם לך שבת נפלאה. תקווה לבנה.

זה בסדר, הבנתי את כוונותייך... :) רק בינואר הם יפגשו אותי במרפאה בה טופלתי, עד אז אני הולכת לרופאת המשפחה שלי פעם בשבוע והיא תהיה התמכיה הפיזית עד שאכנס שוב למרפאה ובתקווה שהפעם זה יהיה הסוף מבחינת המחלה.. בינתיים אני מנסה לשרוד ובהלטח מנסה להגיד לא בקול גדול למחלה!! הודיעו לי כרגע שאנחנו לא הולכים היום לארוחת הצהריים ויש בי צד מלא בפחדים, כמובן שהצד החולה רגוע ונינוח אבל אני מפחדת, איך אעבור את היום הזה??? אגב, את החלמת מהמחלה או שאת בדרך להחלמה? את לא חייבת לענות אם את לא רוצה. שיהיה המשך יום נעים מחפשת מוצא.

בוקר טוב, עכשיו שאני קוראת את שאלתי לגבי התפריט אני מבינה שהשאלה לא מנוסחת כמו שרציתי, לא התכוונתי לפירוט של התפריט אלא לשאול לגבי הערך הקלורי שלו, לי יש תפריט יומי שקיבלתי מהדיאטנית והוא עומד על 700 קלוריות ליום.. את לא חייבת לענות על כך ואני מתנצת על הטעות, אני לא אנסה בשום צורה שהיא להיכנס לך לחיים הפרטיים שלך מבלי שתרצי לשתף, הכל נשאל מתוך סקרנות ובצורה חיובית.. תודה על הבנתך מחפשת מוצא

תקוונה לבנה- תודה על העידוד שלך..! את וקרן אור תמיד כאן כדי לחזק אותנו וזה מאוד עוזר! תודה לשתיכן! מחפשת מוצא- התפריט שלי הוא בין 1600-1700 קל' למיטב ידיעתי.. זה לפי מה שהדיאטנית אמרה לי... לטענתה מדובר בתפריט שמירה שלא אמור להעלות אותי במשקל.. אך גם לא להוריד.. <ואת האמת, עם כל עלייה שלי במשקל אני מתחילה לחשוב שאולי באמת הוא מעלה אותי ואני לא יודעת =/ .. אני נורא מבולבלת כבר...> אני חושבת שאת בטח מבינה שכמות הקל' שלך יותר מועטה משלי כדי לא להכביד יותר מדי על הגוף שלך שלא רגיל לאכול.. גם אני בהתחלה התחלתי מתפריט דל עד שעלינו בהדרגה..וכעת די נוח לי עם התפריט טוב מאוד שהסכמת ללכת גם לארוחה היום! אפילו שהיא בוטלה.. מספיק שנתת את הסכמתך זה כבר מראה כמה נכונות יש לך! אני באמת גאה בך על זה.. יודעת כמה זה קשה ולא פשוט בכלל.. אני מאז ומתמיד רציתי והתעניינתי בתחום הפסיכולוגיה אך המחלה גזלה ממני כל הערכה עצמית וביטחון פנימי.. אני לא מאמינה שאי פעם אוכל להשתלב במסגרת לימודית מלחיצה ועוד של הרבה שנים <כמו פסיכו'> וזה ממש שובר לי את הלב.. משהו בתוכי תמיד אומר לי שאני אף פעם לא אצליח לממש את החלום הזה כי אני חלשה מדי בגלל כל מה שעברתי.. וכי אין לי סבילות לתחושות לחץ <אני באמת בן אדם מאוד חרד ולחוץ> ואיך אצליח לעמוד בלימודים כה ארוכים של 7-8 שנים <אני טועה? > המחשבות האלה לא תוקפות אותך לפעמים? שאלת מה אני עושה כרגע..התכנונים שלי היו להתחיל פסיכומטרי אבל אני יודעת שמסגרת מלחיצה של לימודים לא תתאים לי כרגע כי אני לא מרגישה חזקה מספיק נפשית לצערי.. אני רוצה לשקם את עצמי קודם ולאגור כוחות.. לצאת לגמרי מהדיכאון הזה ואז ללכת לכיוון מטרותיי .. עם כמה שכואב לי אבל אני חושבת שכך יהיה הכי טוב.. וזה גם מה שהמולץ לי בטיפול.. להתחיל בקטן קודם כדי לחזק את עצמי.. כרגע אני מחפשת עבודה שלא תכביד עלי יותר מדי..בדיוק הציעו לי לעבוד במספרה <כל מה שכולל אתן יודעות: לחפוף, לנקות וכו'> יוקרתית אך אני נורא נורא חוששת! היכולת התפקודית שלי נחלשה לגמרי בעקבות המחלה ואין ל טיפת אמון ביכולותיי התעסוקתיות.. אין לי מושג איך אני אצליח לעבוד שם ואיך אני אסתדר מבחינת האוכל.. זה דאגות שמעולם לא היו לי! זה מרגיש לי נורא..כאילו כל היום נופל עלי וקורס רק עצם המחשבה של להתחיל לעבוד במקום זר לי.. המחלה ריסקה לחלוטין את חומת הביטחון שלי.. אך החלטתי בכל זאת ללכת מחר לראיון ולנסות לראות אולי כן יתאים לי.. אני מקווה שלא יבקשו ממני לעבוד במספרה כי אז באמת שלא אוכל =/ אני מרגישה כזאת חלשה! למרות שאני יודעת שאני מסוגלת.. התחושה הזאת לא מרפה ממני... :((

הי, אני יודעת שהתפריט שלי הוא נמוך מבחינת ערך קלורי כי היכולות הפיזיות של הגוף שלי הם קטנות כרגע, בהתחלה נתנו לי תפריט של 500 קלוריות.. אני לא חושבת שבגלל התפריט את מעלה במשקל, ואני גם חושבת שזה לא יהיה לך טוב להכינס לזה כרגע, זה יכול לעצור אותך בדרך להחלמה.. אני רוצה שתדעי שזה נכון שאת צריכה קודם כל לייצב את עצמך מבחינת ההפרעה ואחר כך ללכת ללמוד ולהמשיך הלאה, גם בטיפול שאני עברתי המליצו לי כך, אך אל תגידי אף פעם.. העתיד שלך יהיה ורוד ופורה אם רק תתני לו, אני בטוחה שיגיע היום שתלכי ללמוד ותהיי מספיק חזקה לכך.. תשמרי לך תמיד את האופציה הזאת.. וגם מבחינת עבודה, תעבדי בינתיים במשהו קליל שלא יכביד עלייך!! המחשבות של לימודים כ"כ ארוכים ומה יהיה? נמצאות איתי גם היום אבל אני לא אוותר על העתיד שלי, במיוחד לא בשביל המחלה, להיפך הלימודים די נותנים לי פסק זמן ממנה, כשאני לומדת ומרוכזת בלימודים אני לרגע שוכחת מהאנורקסיה וזה מאוד מקל על חיי, אך גם לזה לקח הרבה זמן עד שהצלחתי בכלל להביא את עצמי למצב שאני מצליחה להתרכז בלימודים... אני שמחה לשמוע שאת בכל זאת הולכת לראיון עבודה מחר, זה חשוב שתלכי ותראי שיש לך יכולות מדהימות ושאת חזקה למען החיים שלך ועתידך!! אני מחזיקה לך אצבעות ובטוחה שתקבלי את העבודה למרות מחשבותייך... ספרי לי איך היה.. :) ערב נעים מחפשת מוצא

זה הרי מה שבדיוק כתבתי.אם כי ברור לי שהדרך לשם עוברת בהבנת השינוי ובהפנה שמתי שהוא בתהליך הגוף והמשקל מתאזנים.מתאזנים לאו דווקא בירידה אם כי בעצירה בעלייה.
המטרה היא אחת-הבראה,ורק היא חשובה.
בדרך אליה ישנם מכשולים,והמשקל שעולה הוא אחד מהם,אבל באמצעות הבנה שזה מסתדר בסוף,זה נותן יכולת להמשיך.

שלך,
קרן אור.

הי, החלטתי שאענה לך בשירשור שפתחת כדי שיהיה יותר סדר. דבר ראשון אני רוצה להגיד לך תודה שאת מקבלת את תגובותיי, שנית תודה על החיזוקים שלך, מילותייך מאוד עוזרות לי.. את צודקת כשאת אומרת שהרזון הזה הוא לא טיבעי אבל קשה מאוד להיפטר מהקול החולה הזה שלא עוזב את הראש. אני אספר לך שאף פעם לא הייתי שמנה, תמיד הייתי רזה עד היום שהכל התחיל ואז רזיתי עוד, אבל עד המחלה משקלי היה תקין בלי עליות ובלי ירידות.. אני מנסה בכל הכוח להיזכר בתקופה היפה הזאת, התקופה שאכלתי מה שרציתי בלי ששום קול יפריע לי בתקווה שאולי זה יהיה עוד משהו שיעזור לי בהחלמה. ארוחת הערב עוד לא התקיימה, היא תהיה היום בערב ואני מפחדת ממנה! אבל אני יודעת שאם אני רוצה להחלים באיזה שהיא צורה אני חייבת ללכת ולנסות ולהכריח אותי לאכול כמה שאני יכולה, גם כי אני לא יכולה לא לאכול ליד המשפחה וגם כי הצד הבריא שבי חייב את זה לעצמו.. עד לפני שבוע וחצי בערך שקלתי 48 קילו בערך ואז נבהלתי ושוב אני בצום, היום שקלתי את עצמי 45 קילו. המשקל התקין שלי הוא 52 קילו בערך, לדעתי אני עומדת על bmi 17 . בטיפול הקודם אמרו לי שמשקל של 48 קילו אניאהיה על bmi18 שנחשב לתת תזונה אך לא מסכן חיים ושאפנו, אני והמטפלים להגיע לשם, כי לחשוב על 50 קילו ומעלה זה משהו שמאוד קשה לי להתמודד איתו.. אין לך מושג כמה משמח אותי לשמוע שאת במקום בריא יותר ואני אפילו מקנאה בך. אני יכולה רק לאחל לך שתצליחי לעבור את זה אפילו שזה קשה ואנ יודעת עד כמה, ושתמשיכי במאבק על החיים שלך, אני מחזיקה לך אצבעות ושולחת חיבוקים לחיזוק נוסף!! אני מבינה את "השאיפה" שלך להוריד במשקל את "התוספת" שהעלית, אך אני חושבת שלא כדי לך לחשוב על זה בכלל, אל תשימי לעצמך רגליים.. אני לא יודעת כמה את שוקלת היום וכמה העלית (אשמח אם תרצי לשתף אותי), אבל אני כן יודעת שזה צעד גדול בהחלמה שלך ואני חושבת שאם תחשבי לנסות ולהוריד את תיפלי עוד פעם.. אם המשקל שלך תקין היום, את יכולה פשוט להתאזן מבחינת האכילה ולשמור עליו מבלי לרדת ומבלי להעלות עוד!! אני לא מתכוונת להיות קשה איתך חס וחלילה, אני פשוט הייתי שם ואני מדברת רק מהניסיון הכואב שלי ואני מקווה שאת לוקחת את דברי בהבנה.. :) הכל מגיע מהלב ובאופן חיובי!! מחכה לשמוע את המשך מחשבותייך ואת החלטותייך.. שלך מחפשת מוצא..

התחלת כבר טיפול ומעקב דיאטני? אני מקווה שאת מבינה בשבילך עד כמה זה חשוב.. אני כרגע 3 ק"ג וחצי מעל למשקלי התקין המינימלי..וזה תקין לחלוטין..אך עדיין אותה תוספת משקל שאני מדברת עליה ללא הרף מציקה לי.. אמרת שאת מדברת מניסיונך הכואב.. האם גם את הגעת למצב של מעל למשקל התקין וכשניסית לרדת את אותה "תוספת" זה הכשיל אותך והחזיר אותך למחלה? כואב לי כשחושבים שהשאיפה שלי לרדת מעט משרתת את קולה של המחלה..זה לא בהכרח נוגד את השאיפה של להיות בריאה.. ואני באמת רוצה להחלים ולהבריא.. אין לי כל ספק בכך.. אני לא רוצה לחזור אחורה.. יש לי אפילו ווידוי קטן שמציק לי עכשיו.. התעוררתי רעבה לפני חצי שעה בערך לאחר שישנתי.. ורציתי מאוד להרגיע את הרעב הזה..אך ע"פ התפריט כבר אכלתי את כל מה שצריך..והדבר היחיד שחשבתי עליו היה לקחת לפחות איזה ירק.. אז הלכתי לכיוון המטבח ואכלתי את אותם ירקות הפעם מבלי לספור אותם ואפילו קצת הוספתי.. לאחר מכן הרגשתי שבא לי משהו מתוק ושאני מאוד רוצה מסטיק..אך חששתי גם מזה <כן גם מזה =/> אבל החלטתי בכל זאת לקחת 2 מסטיקים למרות שהמחלה עכשיו צורחת לי בראש ואומרת לי: "מה עשית? את יודעת שאסור לך ..מבטיחה לך שתעלי במשקל עוד יותר בשקילה הבאה כי סירבת לי".. אבל חלום ההבראה הופיע מול עיני פתאום והחלטתי שאני עושה את זה עם כל הקושי.. ואני עדיין לא מאמינה שהרגע סירבתי למחלה פעמיים! דבר שלא עשיתי לפני כן מעולם! התגובות שלכן זה מה שעזר לי!! באמת! נזכרתי במשפט שנכתב כאן <איני זוכרת של מי בדיוק.. או של קרן אור או של תקווה לבנה> שאמר משהו בסגנון : "אם אני רוצה להבריא אני חייבת לעשות את זה".. והמשפט הזה חיזק אותי.. ואני מרגישה כ"כ חזקה עכשיו שסירבתי לה..אני יודעת שאולי לחלקכן זה נשמע פשוט.. אבל עבורי עולם ומלואו.. זה מוכיח לי שאני כן בכיוון ההחלמה.. אז למרות כל מה שסיפרתי לכן הרגע, אתן עדיין חושבות שעצם התעקשותי לרדת את מה שהעליתי בעקבות ההרעבה- משרת את הקול החולה? ומחפשת מוצא- אני מאחלת לך המון בהצלחה בארוחת הערב היום! את יכולה .. את חייבת את זה לקול הבריא שלך תזכירי את זה לעצמך!! מגיע לך חיים טובים יותר.. שולחת חיבוק בחזרה! שירן

היי שירן, קודם כל אני שמחה שלא נעלבת מתגובתי, משום שבאמת לא היה שום רצון להעליבך..ממש לא. עכשיו בהקשר לשאלתך בסוף ההודעה, אם זאת בקשה מוגזמת מדי לחזור לאותו משקל שהיית לפני המחלה..האמת, יכול להיות שכן שירן. אל תשכחי שהעברת את הגוף שלך טלטלה..ולא בטוח שכעת נכון לו לחזור למשקלו לפני ההרעבה.. בכל זאת, עברה תקופה, הגוף שלך עבר שינויים, השתנה...ואולי זה בסדר לו. אולי ההשמנה היא רק אצלך במוח? אולי המשקל שאת נמצאת בו כעת הוא בסדר לך? אני זוכרת שאמרת שאת מעל המשקל התקין שלך ב-3 ק"ג. אבל אל תשכחי ש bmi תקין הוא ממספר 18 וחצי...אז גם אם ה- bmi שלך הוא 19 וחצי, זה ממש לא אומר שאת אפילו מלאה!! אני יכולה לשאול מהו משקלך? על מנת להכניס קצת את הפרופורציות למקומן..ואולי להבהיר לך שבעצם אינך כלל צריכה לרדת.! אם את לא רוצה להגיד, אינך חייבת, שוב אני מזכירה לך-את לא נמדדת לפי המשקל שלך..לי ממש לא חשוב מהו משקלך...אבל חשוב לי מה את מרגישה, ואולי הרגשות שלך (כנראה) בלכל אינם תואמים באמת את המשקל שלך..וקצת פרופורציות לא יזיקו אני חושבת. מקווה שיעבור עלייך סופ"ש קל. תקווה לבנה (פשוט אני).

תודה על תגובתך.. ואני מבינה את מה שאת מנסה לומר לי.. אך הבעיה היא שאני מרגישה סנטימנטליות וזיקה חזקה לגוף ה"קודם" שלי.. אני כרגע שוקלת 55.5 וגובהי 1.64.. אני יודעת שמשקלי תקין לחלוטין.. אך הבטן פתאום בולטת החוצה <מה שלא היה לי בעבר> והתמלאתי קצת יותר בשאר האיזורים.. ולא אשקר לך . זה מאוד מציק לי.. כי לפני המחלה לא נראיתי כך.. אני מרגישה שאם לא אשאף לאיך שהייתי בעבר אני בעצם משלימה עם הנזק שגרמה לי המחלה וכאילו "מוותרת" לה על המשקל שהתווסף לי בעטייה. אני לא חושבת שזה דבר רע לשאוף למשקלי הקודם..זה מזכיר לי את שירן של פעם.. הבריאה עם אותם הנתונים הפיזיים שהכרתי כל חיי.. עכשיו זה ממש לקום כל בוקר ולראות גוף חדש.. תארי לעצמך כמה קשה לי עם זה.. ואני לא רוצה להרעיב את עצמי שוב.. ולא שואפת לכך.. מבינה גם שזה לא הפתרון.. נ.ב: הגבתי גם למעלה למחפשת מוצא.. מקווה שקראת את התגובה שרשמתי לה.. שיהיה גם לך סופ"ש רגוע וטוב! אוהבת, שירן

נזכרתי בדוגמה שאולי תמחיש לך ולשאר, למה הדבר דומה ולמה אני מתכוונת.. זה כמו שאישה בהיריון מעלה המון במשקל ולאחר לידה היא שואפת לחזור לנתונייה הקודמים.. או אדם שעבר טראומה גופנית אחרת בעקבות מחלה כלשהי והעלה במשקל ושואף לרדת את מה שעלה בתקופת המחלה.. אני יודעת שיש הבדל בין אחת שסובלת מהפרעת אכילה לבין אותם אנשים בריאים שציינתי למעלה.. אך איני רוצה לחזור לצד החולה שלי..

בדיוק השורה האחרונה שלך למטה, היא הנכונה ביותר.. אותם אנשים לא הזיקו לבריאות שלהם עם עליה חריגה או ירידה מהירה וחדה במשקל..את מבינה? ואולי הנכון לך הוא להישאר כמו שאת היום, ולא לרדת.. יקרה אולי נפסיק לחשוב על לרדת במשקל? יש לי איזו הרגשה שזה קצת תוקע אותך,ויכול להזיז אותך מהצד הבריא שלך שרוצה להילחם ולהבריא. מה שיהיה בעתיד, יהיה...כרגע אין שום סיבה לדבר על זה כרגע...במיוחד לא על ירידה במשקל! תקווה לבנה.

ערב טוב, הייתי בטיפול המרפאה להפרעות אכילה כ-3 שנים בערך ואציין שהוא עזר כי מהרגע שהופסק הטיפול (ביוזמתם) המצב רק הולך ומתדרדר. גם אני העליתי באחת מהתקופות היפות שלי קצת יותר מהמשקל הרצוי והחלטתי להוריד 3 קילו בערך כדי לרדת למשקל שאני רוצה שהוא בריא ולא מזיק, אך יותר נמוך ממה שהייתי בו וכמובן שהברקסים כנראה התקלקלו לי כי משם רק ירדתי וירדתי.. כשאת אומרת משקל תקין למה את מתכוונת? אני באופן אישי בודקת מהו משקל תקין ע" בדיקת ה- bmi שלי, bmi18-20 נחשב לתת משקל אך לא מסכן חיים, bmi20-25 נחשב למשקל תקין (אפילו שאני מבינה שלהגיע לשם זה להעלות כמה קילוגרמים טובים וזה קשה) ןbmi18 ומטה נחשב לתת משקל מסכן חיים ואנורקסי וכל זה למדתי מהמרפאה בה טופלתי.. לדעתי זה הכל שאלה של איזה bmi את נמצאת? וגם אם את 3 וחצי קילו מעל המשקל הנורמלי (אפילו שזה לא כזה נורא אבל אני בהחלט מבינה אותך..), אם יש לך את היכולת לעצור את עצמך בזמן אז תורידי אותם אבל אני אדגיש ואומר שאת מסכנת את כל מה שבנית עד היום לעצמך ואני לא ממליצה לך ללכת לכיוון של הורדת ה3 וחצי קילו האלה, לא כרגע בכל אופן.. זה נורא מצחיק, כי בזמן שאני רושמת לך את הדברים אני אומרת לעצמי בלב- "הלוואי שהייתי מיישמת חלק מהעצות שלי על עצמי"! זה נורא מצחיק שאני יודעת לתת עצות בריאות לאנשים אחרים ולא לעצמי.. אני שמחה לשמוע שאת ממש מתנגדת לקול החולה שבך ומצליחה לאכול, הלוואי ויכלתי ללמוד ממך את זה, אם תמשיכי ככה את תצליחי לנצח לא רק את המחלה אלא את הכל!! ותודה, אני מקווה שארוחת הערב כבר תהיה מאחורי.. שיהיה לך המשך ערב נעים ואני אחזור לפורום אחרי הארוחה- כרגע אני הולכת להתארגן.. חיבוקים ונשיקות..

שוב תודה.. את יודעת מה מוזר? כשאני קוראת את ההודעה שלך אני מבינה שבעצם אני לא עושה דבר כדי לרדת במשקל אלא ממשיכה לאכול את התפריט על בוריו..לא מפחיתה ואפילו פוחדת להפחית כי יודעת שאני עשויה להיות רעבה ולהזיק לגוף שלי.. אני לא בעד לעשות דיאטה אם זה מה שהתרשמת ממני <וגם השאר> ..אני אוהבת את התפריט שלי איך שהוא עכשיו ומתמידה בו..וכמו שאת רואה אני גם מסרבת לקולות המחלה שלי שקוראות לי לקזז.. כך שזה רק מראה כמה אני כן רוצה להחלים.. אך למרות שאיני עושה דבר כרגע כדי לרדת במשקל <וזה טוב אני חושבת> אני לא יכולה להימנע מהשאיפה לחזור למשקל הקודם שלפני המחלה..ולא יכולה גם להימנע מרגשי האשמה והעצבות כשאני מביטה בגוף ה"חדש" שלי.. זה כואב לי יותר ממה שאוכל להסביר..

אני מבינה אותך,יקרה.זה אכן טיבעי שיהיה לך קשה אבל את עומדת בכך בגבורה,וכל הכבוד על הצעדים להניח לקולות של המחלה ולהדוף אותם,אני יודעת כמה משהו שנראה לאנשים כ"כ פשוט,הוא ממש לא פשוט עבורך.וזה כבר התחלה.אני כן מאמינה שאת רוצה להבריא,ואני גם רואה את הצעדים ואת שינוי החשיבה(והוא לא מגיע ביום אחד וזה בסדר להרגיש כך,כל עוד שלא מיישמים) שמתרחש אצלך מיום ליום.

מאחלת לך ערב שישי נעים,
שלך,
קרן אור.

מה שלומך? איך עברו הבדיקות? אני מקווה שהתוצאות בסדר ושיש שיפור.. שתפי אותי.. הלוואי ואני אגיע בסופו של התהליך הזה לאיזון <שאני מגדירה אותו יותר כירידה במשקל >שאני כ"כ כמהה לו.. רציתי להבהיר שכדיברתי על הבגדים שכרגע לא עולים עלי, לא התייחסתי לאותם בגדים מתקופת המחלה.. אלא לבגדים שלבשתי עוד לפני האנורקסיה והיו עוד רחבים עלי! וכעת הם נורא צמודים וחלקם בקושי נסגרים עלי אפילו וזה אוכל אותי :( מבגדי המחלה כדאי באמת שאני אפטר ולא אחלום עליהם יותר כי זה לא הגיוני ללבוש בגד שקניתי כשעוד הייתי בת 14 בערך.. אימרי לי מה כוונתך כשציינת את רגע ההחלמה שלך מהמחלה? מתי הבנת בדיוק שהחלמת? ברגע שהגוף שלך ירד במשקל וחזר למשקל הקודם? קשה לי כ"כ עם הגוף הזה.. להסתכל עליו במראה..לקבל אותו.. אני רוצה בחזרה את מי שהייתי.. רוצה כבר לנסות מאכלים חדשים! "אסורים" מבלי להגביל כל דבר בכפייתיות אין קץ.. המסגרת המקבעת הזאת של ה"א הורסת אותי..אני רוצה לחיות אך חשה בכלוב.. ונראה שרק הזמן ישחרר אותי ממנו..=/ אם בכלל..

אתחיל מהסוף-אני חושבת שאחרי כ"כ הרבה שנים שדלת הכלוב שלך ננעלה ע"י "החברה" הכי טובה שלך,היא היום נפתחה ורק מחכה לאיזשהו איזון ותחושה ברורה מתי היא צריכה להיות פתוחה ומתי סגורה..אבל כאמור אחרי הרבה זמן,זה משהו שצריך ללמוד..שנשכח מאחור..כמו הרגל חדש שיש להנחיל עד שהוא הופך לשגרה.הרי גם שגרה התחילה בעבר ממעשה שחזר על עצמו שוב ושוב..
לגביי הבגדים-אל תייסרי את עצמך.אני תתעסקי בחישובים.תהליך ההחלמה שלי היה בעיצומו כשהבנתי שאין בי את הצורך הזה יותר למדוד את עצמי כל הזמן במראה,או להישקל לאחר כל ארוחה..כשהבנתי שאם אתיר לעצמי לאכול דברים שאני כמהה אליהם אז גם הצורך בהם באופן טבעי יפחת ומהצד השני,לא יקרה לי כלום.
אל תשכחי שלבשת את הבגדים של "לפני המחלה" לפני שנים רבות,עוד לפני שהתחלת את תהליך ההתבגרות,כך שגם מידותיהם לא הולמים גוף של אישה בגילך...
יקרה,רק נכנסתי כדי לראות מה שלומך.הבדיקות עברו בסדר,ואין עדיין תוצאות...נקווה לטוב.

אני אהיה כאן מחר שוב,
מקווה שאת בטוב הערב,
קרן אור.

הבגדים שאת מזכירה, הם לא מלפני שנים רבות..אפשר לומר שמלפני שנה <לפני המחלה> הם ישבו עלי אפילו די רחב על הגוף וכעת הם נורא צמודים וקשה לי להביט בעצמי מנסה להיכנס לתוכם ונתקפת בהלה! זאת תחושה נוראית.. זה כבר הגיע למצב שאני חוששת ואפילו מבועעת מעצם המחשבה של לנסות להיכנס למכנסיים שלפני חודשיים שלושה כן עלו עלי..גם לנסות אני כבר חוששת.. אבל את צודקת.. כנראה שהגוף שלי צריך להתרגל למצב החדש הזה של אכילה עד שהוא "ירגיש" שהוא יכול סוף סוף להתאזן.. האם כשאת אומרת שהתאזנת את מתכוונת שירדת במשקל? <אני מבולבלת מההגדרה הזו הרבה פעמים> אני באמת מרגישה שרק אחרי שהוא יפסיק לתעתע בי כ"כ הרבה ושארד קצת במשקל <כי כיום אני במשקל שלא הייתי בו מעולם גם לא לפני המחלה> רק אז אוכל לשים בו את כל מבטחיי.. אני יודעת שהמילים שלי נשמעות כמו מילים שנשלטות בידי הקול החולה שמבקש רק לרדת.. אבל אני לא רוצה חס וחלילה לחזור לתת משקל או לרזון החולני שהייתי בו.. אלא לחזור למשקל שהייתי בו לפני כן..לא לזה שכרגע.. <למרות שהוא תקין..> אני לא יודעת אם אני מסבירה את עצמי נכון .. האם זאת בקשה לא הגיונית/ "מופרעת" ? =/

שירן, אני מצטערת שככה אני מתערבת בשרשור לא שלי.. מקווה לא לקבל תגובות כועסות לאחר שתקראו את דבריי.. אבל אני אכן חושבת שאני צריכה להגיב על זה....כזאתי אני כנראה-שאני חייבת לומר משהו, אני באמת חייבת....וקשה לי לעצור את עצמי! אני שמה לב בהודעות שלך, אם זה בשאלות שלך אלי, או בשאלות שלך אל קרן אור..שאת מתעסקת המון המון בירידה...צאי מהירידה הזאתי כבר, תתעסקי בהחלמה....הגוף שלך יחליט בהמשך אם הוא צריך לרדת או לא...למילה "איזון" יש המון פרושים...איזון זה לאו דווקא לרדת, איזון זה להיות מצב טוב לגוף שלך..אין לי מושג כמה את שוקלת היום אז גם אין לי שום אינדקציה להגיד לך אם זה בריא או לא בריא. אבל בכל אופן, אף אחד לא יכול להבטיח לך שתרדי, את פשוט צריכה להתחיל להתעסק בהחלמה שלך שזה הדבר החשוב ביותר..בין אם תרדי אחה"כ לא, זאת לא התעסקות שצריכה להיות כרגע! את צריכה כרגע רק ללכת עם הראש וכל כולך לעבר ההבראה שלך..בהמשך, ואין לי מושג כמה זמן זה אמור לקחת, אצל כל אחת זה שונה בהתאם לגוף שלה ולמידת הטראומה שהוא עבר..את תתאזני, וכשאני אומרת "תתאזני", אני לא מתכוונת שתרדי במשקל, כי כרגע זה ממש לא מעניין אם תרדי או לא..אני מתכוונת שכבר לא יכאב לך כאשר תאכלי דברים נורמליים שכולם אוכלים ולא מתלוננים על כאביים וחוסר נוחות פנימית, על כך שהגוף שלך ירגיש תחושת שובע ותחושת רעב בזמן הנכון, בתיאום של היום שלך..הם התרגלות אמיתית שלו לאכול-הדלק שלו...שהוא יפסיק לפחד ממך שתמנעי ממנו את זה. אני גיליתי שהגוף שלנו הרבה הרבה יותר חכם מאיתנו..מהמוח שלנו...אנחנו יכולים ללמוד ממנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו, אנחנו לא יכולים לעבור עליו, כיעם הזמן במוקדם או במאוחר הוא קולט את הכל ומתרגל את כל ה"טריקים" שלנו, ולבסוף עוד "עובד" עלינו בחזרה. העיקר של מה שרציתי לומר לך..זה שאולי טעיתי שאמרתי לך שהגוף שלך יתאזן...לא זאת לא הייתה המילה הנכונה..כנראה שהכנתי בפנים יותר מדי את העיניין הזה שתרזי עם הזמן...שכחתי שזה בעצם בכלל לא חשוב...זה חשוב שהגוף שלך יחייה בתנאים הולמים את צרכיו ושיקבל את כל מה שהוא צריך מבלי להחסיר ממנו ולהרוס אותו. אני מקווה שלא הגעת עד לפה בפנים זועפות..זאת לא הייתה הכוונה שלי זאת הייתה אולי איזו תיקון טעות שלי... מאחלת לך באמת לילה טוב, וסופ"ש טוב, עם החלמה...הרגשה פנימית טובה.. ועוד יום של החלמה. שלך, תקווה לבנה (פשוט אני).

ערב טוב שירן, אני קוראת את הדברים שלך ואני מזדהה.. היו לי תקופות בטיפול שהצלחתי קצת להעלות במשקל ובאת מהן פתאום הכל נהיה צמוד ואף גינס שפעם הייתי שמה עלי מבלי לפתוח את הכפתורים לא נסגר עלי בכלל.. אני מבינה את כאב הלב שלך, אני חווה אותו בעצמי מידי יום, אך אל תתיאשי, כולנו איתך ואם לא אני אז לפחות אני מחזיקה לך אצבעות שתצליחי לצאת מזה (אפילו שאני לא ממש מכירה את הסיפור).. אני שולחת לך חיבוק כי אני יודעת כמה שזה מחזק.. מקווה שלא נדחפתי לך לאשכול.. שיהיה לך לילה טוב

עצה שלי- תיפטרי מכל הבגדים האלה..ככה אני עשיתי... וטוב שכך זה סתם מכניס לדיכאון למדוד בגדים כאלו... וחוצמזה, זו סיבה מצויינת ללכת לקניות =] יום נעים שירה

אני חושבת שהבנות כאן כולן מביאות איזשהי חוויה או דיעה שבסופו של דבר מתקבצת למטרה אחת-תהליך ההבראה.
תקווה לבנה,אני חושבת שאין משהו פגום במילה איזון,וכשאני מדברת על איזון דיברתי עליו מההיבט של עצירה בעלייה במשקל(ולאו דווקא לירידה) מעבר למשקל התקין,הנכון עבור כל אחת בנפרד ובהתאם למבנה ,לנטייה הגנטית ולאורח החיים.
אני לא חושבת שיש בזה משום פיספוס המהות העיקרית והיא שקודם כל צריך להבריא בשביל החיים,בשביל הגוף.ולכן רוב העבודה מתבצעת במישור הנפשי.המענה לגביי השקילות-עלייה\ירידה הוא צורך כואב שאי אפשר לנתק את עצמנו ממנו כיוון שברור שהוא זה שיעכב\יעצור את כל המהלך הנפשי.לכן כן יש משמעות בהבנה שהגוף מגיע לאיזון,בקצב שלו ובהתאם למשך המחלה.כאשר ברוב המקרים,בייחוד כאשר נצמדים לתפריט בריא ומאוזן (ומאוזן זה גם לאפשר לעצמך לאכול דברים "אסורים" מידי פעם) אחרי העלייה מתרחשת ירידה של איזון,לאו דווקא מכוונת.אבל זה כאמור התוצאה המישנית ולא הסיבה לכל התהליך הזה.אני חושבת שצריך לדבר על זה כי זה מכניס כן לפרופורציות ונותן תקווה בתחילת התהליך.והרי למה לא,הרי רבים המקרים שזה כן קורה.

אני חושבת שכולנו מתכוונות כאן לאותו הדבר,וזה מה שחשוב,גם אם לא משתמשים באותם המילים...
מאחלת לכולנו סופשבוע נעים וחמים,
קרן אור.

יקרה,אני מבינה כמה קשה לך,אבל יחד עם זאת,אסור לך לוותר עכשיו.כי לוותר אומר להסכים להשאר בגיהנום הפרטי הזה ,במאסר עולם לתמיד.
את כותבת שהרגשת טוב יותר כשלא אכלת,שהרגשת בשליטה-להזכירך כמה לבד הרגשת,כמה הירידה במשקל לא עזרה לך להרגיש טוב יותר עם עצמך,כמה החיים שלך לא השתנו לטובה אלא הצטמצמו לכדי עיסוק במלחמה שאין בה מנצחים,רק נופלים.שליטה??השליטה האמיתית היא לקום בבוקר ולהרגיש חופשיה לעשות כל מה שאת רוצה מבלי שהספרות יתנו לך את היום.זאת שליטה.להגיד לעצמך שהגוף שלך אומנם יצא מאיזון,אבל זה לא ימשך כך תמיד.
את כותבת שאמך בטיפולים,לא סיפרת על זה לפני.צר לי אהובה.אבל בתור אמא ובתור אחת שגם עוברת טיפולים אני רוצה לספר לך משהו-הדבר שהכי יכול לשבור אותי כרגע הוא אם ילדיי בזמן שאני נאבקת על חיי,יהיו לא בסדר.אם יקרה להם משהו ואני אדע שלא הייתי שם בשבילם,זה ימוטט אותי.ואני מאמינה שאמא שלך צריכה את ביתה חזקה(לא רק חיצונית) ובריאה לידה.בשעה שהיא נאבקת על חייה ,היא רוצה לדעת שהיא יכולה להיות רגועה כי ביתה בריאה .
אהובה,זאת בדיוק הסיבה בגללה את צריכה לחזור לטיפול.את לא יכולה לטפל בה"א רק מההיבט התזונתי כשהחלקים האמיתיים לא עוברים עיבוד וטיפול.אני מאמינה שכשתתחילי לטפל בעצמך נפשית,השקילה תהפוך לפחות מאיימת,פחות משמעותית.אין דרך קלה,לצערי.הלוואי ויכולתי לפזר לך את הערפל שמקיף אותך כרגע,אבל את צריכה לעשות את זה בשביל עצמך.מתוך אמונה שמגיע לך.אני תמיד אהיה כאן כדי ללוות אותך בדרך.
תמשיכי לכתוב יקרה,אני כאן כדי להקשיב.תקיאי את כל הרגשות לכאן ואח"כ כשתרגישי שהתרוקנת מספיק תקומי מהמקום הזה ותמשיכי להילחם.כי אני מאמינה שאת יכולה,תאמיני גם את.

שלך באהבה,
קרן אור.

כרגע האפשרות של לוותר נראית הכי טובה... בשביל מה להאבק ולהילחם מלחמות חסרות פשר? הסוף כבר ידוע- אני אפסיד בכל מקרה.... אני כבר מפסידה ומשלמת את המחיר של המחלה... אני לא מאמינה בעצמי...לא חושבת שאני מסוגלת יותר... הציפייה לאיזן היא הכי מתסכלת..אני תוהה אם בכלל הגוף יתאזן, וכמה זמן זה יקח לו... יכול להיות שהרסתי עד כדי כך שהוא לא יתאזן בחיים??? אני מפחדת לחזור לטיפול.... יש לי איזו שהיא פוביה מפסיכולוגים... אין לי בעיה לבכות עם עצמי עם חברות עם אימא וכדומה אבל כשזה נוגע לפסיכולוגים, אני פשוט לא יכולה לשבור את המחסום הרגשי הזה, ולכן אני מאמינה שכל הטיפולים הקודמים פשוט לא הצליחו... האם את מרגישה טוב? ציינת שגם את עוברת טיפולים- האם ישנה התקדמות לטובה? מקווה שתרגישי טוב שירה

קראתי עכשיו את הודעתך והזדהיתי איתך כל כך את לא יכולה לתאר עד כמה! נצבט לי הלב מלקרוא את מילותייך ולדעת בתוכי שאני עוברת בדיוק את אותו הדבר כמוך! אני יותר ממבינה אותך.. את צודקת שזה נורא כל שבוע ללכת לדיאטנית ולגלות שלמרות שאפילו הפחתתם פה ושם בתפריט עדיין יש עלייה.. זה מתסכל וזה שובר..והייאוש חונק ומציף... גם אני השבוע עליתי במשקל למרות שהפחתנו בכמה דברים ושוב הייתה עלייה.. ובכיתי כמו ילדה קטנה ומבוהלת ולא יכולתי להפסיק.. אך אומרים לי שזה יסתדר בסוף והלוואי והיו יכולים לומר לי ולך מתי ובאיזה תאריך.. אבל נגזר עלינו לחכות בסבלנות והאמיני לי אני בטוחה שזה שווה את זה.. שווה לנו להיות בריאות ולאכול ולהרגיש חזקות פיזית! מאשר חלשות ובקושי מסוגלות לעמוד על הרגלים.. אני בטוחה שאת כמוני לא היית רוצה לחזור לאותם ימים בהם היית כמו סמרטוט.. כמו שלד מהלך שבקושי יכל לזוז .. אני מאמינה שאם את פועלת לפי התפריט שלה אין סיבה שלא תרדי בסוף במשקל כי זה לא קשור בתפריט.. את לא אוכלת הרבה כפי שאמרת.. זה קשור בזה שהגוף שלנו קיבל טראומה ולפי דברי הדיאטנית שלי זה קורה להרבה מהמטופלות.. אנחנו לא היחידות.. ואני ממליצה לך שתפני לטיפול כי זה באמת חשוב..אי אפשר להתגבר על ה"א בלי טיפול נפשי..את חייבת לפתור את התסביכים הנפשיים האלה מהשורש אחרת זה לא ייעלם.. למה שלא תפני למרכז לבריאות הנפש? זה בחינם... אימרי לי מה דעתך.. שלך, שירן

פעם מישהי מדהימה אמרה לי משפט שאני לוקחת איתי עד היום ואני רוצה להעביר אותו אלייך:חוקי הפיזיקה הבסיסיים אומרים שהיכן שמושקעת אנרגיה תהיה תוצאה.אל תשכחי שאת לא מעט זמן חולה,והאיזון לוקח זמן.ומהצד השני,אם תוותרי עכשיו את תוותרי על אופציה אפשרית של החלמה.ויתור ו\או הימנעות זה ההפסד.להשלים עם מציאות שלא טוב לנו בה זה החוסר שליטה האמיתי,ולא המלחמה למען עתיד טוב יותר.את יודעת,האור תמיד נמצא שם בדרך,זה רק הסיבוב שמסתיר אותו..תהיי סבלנית,את תגלי את האור,כי הוא מגיע לך והוא שלך.
ועוד משהו,אין לך פוביה מפסיכולוגים,הפוביה האמיתית היא מפני עצמך.לתת לעצמך באמת להיות בתהליך הטיפולי עם כל הכרוך בכך זאת הפוביה האמיתית שלך,כי זה אומר להתמודד עם רגשות שאת מעדיפה כרגע להרעיב אותם.
אם את רוצה משהו אחר בשביל עצמך-זה הזמן.לא מחר,לא בעוד כמה ימים,עכשיו.תילחמי למענך.

ואני-אני גם נלחמת.ואגלה לך משהו??לא מעט אני גם נשברת ומוותרת לעצמי.אבל יודעת לקום למחרת מהמקום הזה,ולהילחם.כי זה הניצחון האמיתי,זה הכוח האמיתי.אני מעדיפה לקחת את התהליך הזה כניצחון מחודש בכל יום.ולא לראות את כל הדרך שמצפה לי,כי אז יש סיכויי שאוותר.אני חושבת שזה מה שגם את צריכה לעשות.

מקווה ששעות החשיכה שליוו אותך אתמול יתפזרו יחד עם זריחת השמש היום,
ושמיום ליום תמצאי את הכוחות שאת צריכה כדי לקום,רק בשבילך.

שלך,
קרן אור.

קודם כל תודה רבה על התמיכה והעידוד... אני מרגישה שאני צריכה את זה... בראש שלי אני יודעת שכעת אני במצב יותר שפוי, ושלאכול זה טבעי וחשוב אבל זה פשוט כ"כ קשה... כבר לא אכפת לי מכלום בחיים האלה... אין לי ייותר סבלנות, אני כבר קרוב לארבעה חודשים מנסה לאזן את הגוף שלי... זה פשוט כ"כ עצוב לי לראות את ההרס שעשיתי לעצמי... פעם המניע שלי להחלמה היה כדי שיגייסו אותי לצה"ל, ועכשיו אפילו זה לא מניע אותי... יש פשוט כ"כ הרבה לחץ בחיים האלה.. מבחנים, בגרויות, אימא שהיא לא מרגישה טוב וכאילו אין מספיק יש גם את המחלה הארורה הזאת... אני מרגישה כ"כ לבד בכל זה.. אני חושבת שאני אחזור לפסיכולוג הקודם שלי, שעבד איתי חצי שנה... אני ממש מפחדת.. אני מקווה שכל הערפל הזה יתפוגג... נמאב כבר לחיות בחשכה... אוהבת אתכן ומודה על תמיכתכן יום נעים שירה

בבית הספר שלך יודעים על המחלה שלך? ניסית לדבר עם מישהו על זה? יועצת/מורה? אני בטוחה שאם תשתפי יתחשבו בך.. מגיע לך שיתחשבו בך! את במצב מאוד רגיש והם צריכים לקחת בחשבון את זה שאת נתונה בלחץ נפשי גדול מדי.. את בכיתה יא' עכשיו?

אני בכיתה יב עכשיו... המחנכת שלי יודעת כי המורה לספורט אמרה לה... שנה שעברה, אחרי השביתה של המורים כשחזרנו לביהס המורה לספורט ישר אמרה לי "שירה, אני לא אוהבת את הרזון הזה" ואני בטיפשותי הרבה אמרתי לה מה קורה... והיא סיפרה למחנכת שלי שאין לי ממש יחסים טובים איתה...אני ממש לא רוצה לערב עוד את ביהס... אני שונאת אותו! מה איתך? איך עובר היום?

את כותבת "אני כבר הפסדתי".ואני מסכימה איתך,אבל בעצם הוויתור את כאילו מסכימה לקבל על עצמך גם אפשרות להפסיד בהמשך.לוותר לעצמך זה הכי קל.ושתינו יודעות כמה את רוצה.כי את מסיימת דווקא במין אופטימיות,הרעיון לחזור לטיפול נפשי מחלחל אצלך,ואני חושבת שזה נהדר.אז מה בכ"ז עוצר אותך,יקרה??

שיהיה לנו המשך ערב נעים,אני כנראה אפרוש היום מוקדם,
היה לי יום ארוך של בדיקות ואני עייפה,
שלך,
קרן אור.

אני כ"כ מבינה את הסבל שלך!! אני יודעת מה זה להסתכל במקראה עם כמה קילוגרמים יותר ופתאום לראות "שומנים" שלא היו שם לפני באיזור האגן לדוגמא או בירכיים. לימודי הפסיכולוגיה לימדו אותי שהם היו שם גם לפני בצורה יותר מעודנת ופשוט לא "ראינו" אותם. אני שמחה שאת לוקחת את דברי בצורה חיובית ומאמצת אותם ואני תמיד שמחה להיות פה בשבילך, אפילו שאני די חדשה כאן בפורום המדהים הזה... אני גם זמחה שאת לא מנסה לרדת ושאת מתמידה ומרוצה מהדיאטה שלך. וזה טוב שאת מסרבת לירידה במשקל זה אפילו מעולה ובעיני גם מדהים! תדעי שאני מבינה את הכאב והתסכול הסובבים אותך ואשמח להמשיך ולתמוך בך מתי שתרצי.. שיהיה ערב נעים

זה ביטול על ההודעה הקודמת...

היי שירה, איך עבר עלייך היום? תראי, ללא ספק הגוף שלנו מתנקם בנו קצת לאחר שאנחנו רוצות להבריא..בכל זאת, אסור לנו לשכוח שהוא עבר טראומה לא פשוטה..הרעבנו אותו, מנענו ממנו את החיים שלו, המצברים שלו, הדלק שלו...וכעת הוא מפחד אפילו מעצמו, ושומר על כל טיפה שנכנסת.. קראתי גם על אימך , ואני יכולה להבין ולהזדהות עם המצב הקשה שאת נמצאת בו, כאשר את מפחדת שזה יעשה לה יותר רע. אבל זה לא משנה כרגע, כי מה שאת צריכה זה לדאוג לעצמך, ואז גם היא תהיה מאושרת...תתחילי ללכת ולצעוד לכיוון בריא יותר, ואת תראי שהדברים ישתנו למקום יותר טוב עינייך, ופחות מקום עם הרגשה של "מטרידה ומפריעה". אני לא זוכרת אם אמרת לגביי זה משהו, אבל את הולכת לטיפול? זה חשוב מאוד בתהליך ההחלמה..זה חלק מאוג גדול בתהליך, ויכול להוות עוד עזרה שתקל עלייך בתהליך ותאפשר לך להעזר.. לילה טוב, חלומות פז, תקווה לבנה.

כשהייתי ביב' סבלתי מחרדה מסוימת שלא איפשרה לי לתפקד.. זה מנע ממני להצטרף להרצאות בבית -הספר , לטיולים ספציפיים, ואפילו לשבת בכיתה עצמה.. לא הייתה לי ברירה אלא לערב את המורה, היועצת..וכו'.. ואני חושבת שעשיתי צעד מאוד נכון.. וגם את! אל תצטערי על זה! הפחד שלך מלערב אחרים לדעתי נובע אצלך שוב מהתחושה המעיקה של : "לא מגיע לי שיתחשבו בי כך.. לא מגיעה לי התייחסות"... תזכרי דבר מאוד חשוב- זה מגיע לך! זה מגיע לך ועוד איך.. את סובלת מדבר לא פשוט בכלל והמורות בבית ספר צריכות להתחשב בך ולאפשר לך את הקצב הראוי לך לנוכח המצב הרגיש שלך.. תדרשי את זה אם צריך כי את כן צריכה את זה! זה לא בושה לבקש עזרה ולומר שקשה וכואב.. אם תמשיכי לומר שהכל בסדר יהיה לך קשה יותר לדעתי..חשוב שתשתפי, שתחלקי עם אחרים מה עובר עליך.. אפילו עם אמא.. את יודעת , גם אמא שלי חולה.. ולפעמים אני פוחדת לספר לה מה עובר עלי מחשש להכביד עליה יותר מדי.. אבל אני מספרת בכל זאת כי אמא זה הדבר שהכי קרוב אלי ואת מי אני אשתף אם לא אותה? ואני מרגישה דווקא טוב שאני משתפת אותה..והיא אותי.. נוצר בינינו בהמשך קשר של הדדיות.. היא מספרת לי על הכאבים שלה ואני על שלי ואנחנו עוזרות אחת לשניה עד כמה שאפשר.. תנסי, זה יכול מאוד לקרב ביניכן ולעזור גם לך לעבור את התקופה הזאת יותר בשלום.. ותשקלי בחיוב לגשת שוב לטיפול.. זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך! זה עוזר ומשפר את ההסתכלות על המחלה בצורה משמעותית.. מניסיון.. ולשאלתך, היום עבר עלי בסדר אפשר לומר.. אני קצת מתקשה לקבל את הגוף ה"החדש" הזה שנגזר עלי לקבל בגלל המחלה אבל ממשיכה בכל זאת.. עם התפריט וכל מה שמסביב..כי אני יודעת שקיזוזים והפחתה לא יקדמו אותי לעבר אופק ההחלמה שאליו אני כ"כ רוצה כבר להגיע!! ואני מקווה שגם את!

בוקר טוב! תודה על התמיכה והעידוד... אני כנראה חוזרת לפסיכולוג הקודם... אמא התקשרה אליו אתמול והוא מנסה למצוא לי מקום אצלו... אני מקווה שהפעם ייצא מזה משהו... שירן- אני מצטערת לשמוע שאימך לא מ רגישה טוב... אני מקווה שמצבה ישתפר.. ואת צודקת, לערב את אימא זה הכי עוזר... אימא יודעת הכי טוב... :) שיהיה לשתיכן יום נעים!

יקרה,איך עבר עלייך הלילה??? אני שמחה שהחלטת לשתף את אימך ולבקש ממנה תמיכה,והיני את רואה שהיא לא הופתעה אלא מיד הושיטה לך את היד שכ"כ חיכתה כבר שתבקשי ממנה...אני חושבת שזה מצוין לחזור לטיפול.ספרי לי מה אמר הפסיכולוג ולמתי תיאמתם?? אני שולחת לך כוחות וחיזוקים לעבור את התהליך הזה,תשני את הכיוון,את מסוגלת. איתך, קרן אור.

הפסיכולוג אמור לדבר איתי השבוע כדי לתאם סופית מתי נתחיל.. הדבר המצחיק הוא שסביר מאוד להניח שזה יהיה אותו יום ואותה שעה כמו שהיה כשנפגשנו לפני מספר חודשים... אני שמחה שהוא מצא לי מקום אצלו... תודה על התמיכה נ.ב סתם מתוך סקרנות...למה יש לך אהבה לשם שירה? שתיהיה לך שבת שלום!

שמחה לשמוע את העדכון שלך..
לגביי השם שירה-לבת שלי קוראים שירה וכן גם לחברה מדהימה שלי...
אגב,אם בסקרנות עסקנו האם זה שמך האמיתי??

ספרי לי איך עובר עלייך ערב שישי.
שלך,
קרן אור.

כן...שירה זה אכן שמי האמיתי (: ערב שישי עובר עלי עם הרבה שעורי בית בערבית ומבחן גדול בתנ"ך... לא הערב האידיאלי הייתי אומרת.. ארוחת השישי עברה בסדר... מרגישה קצת נפוחה למרות שאני לא אוכלת דבר שונה בימי שישי מבשאר ימות השבוע... השגרה היא העוגן שלי מסתבר... שבת שלום ולילה טוב (אני פורשת לישון אחרי יום ארוווךךךך)... שירה

תודה על ההתעניינות אני ממש מעריכה את זה.. היום עבר עלי קצת קשה..עלו בי הרבה מחשבות ונקיפות מצפון על הנזק שגרמתי לגוף שלי..הבנתי פתאום הרבה דברים שלא השכלתי להבין קודם לכן.. אני מתקשה לקבל את הגוף החדש שלי..להביט בבטן הבולטת שלי פתאום..בעלייה הזאת, במשקל הזה שמעולם לא הייתי בו.. והכי גרוע- לחכות.. לחכות ולקוות שאני אתאזן וארד במשקל..כי אני מרגישה מאוד לא טוב ככה..במשקל הזה.. אומנם הוא תקין אך אני יודעת שבהתאם לתפריט שלי הוא לא מתאים לי..כי אני אוכלת אף פחות מבעבר אך כיום שוקלת יותר.. ואני מניחה שזה בגלל תקופת ההרעבה. מדוע את מרגישה כי נפלת? האם את עייפה פיזית ונפשית בגלל עבודה? משפחה? יש קשר למחלה? את מוזמנת לשתף אותנו.. וגם אותי.. אני אשמח להקשיב ולעזור.. ואני בטוחה שעם כוח רצון ואמונה כמו שלך את תצליחי להתגבר על כל נפילה ומעידה כזו.. את בן אדם בסה"כ.. גם לך מותר..אל תשכחי את זה.. שירן

מחמם לי מאוד את הלב ההתעניינות שלך...! אני לא כ"כ בטוחה בנוגע לחזרה לטיפול על אף שאני יודעת כי יש לי המון עיניינים לא פתורים... אני מרגישה שבמצב הנוכחי אני לא יכולה להמשיך לחיות אבל אני מפחדת מאוד להיכנס שוב למסגרת של טיפול... מקווה שתרגישי יותר טוב... יום נעים, שירה