פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

ברוכה הבאה לפורום! תרגישי חופשי לכתוב ככל העולה על רוחך,אל תפחדי שזה יהיה "יותר מידי",אני כאן בשבילך כדי להכיל את הקשיים הלא מעטים שעוברים עלייך במסע לכיוון החלמה.
אני שמחה לשמוע שאת בטיפול.האם את משתפת את הפסיכולוגית והפסיכיאטרית לגביי מצבך הנפשי והתחושה שהכדורים לא עוזרים,אולי יש מקום להחליף אותם,כדי להקל עלייך.מה את אומרת??
מה עזר לי??כנראה מכלול של דברים שעברתי,אי אפשר להניח את האצבע על הנקודה שבה הדברים התחילו להשתפר.זה היה תהליך ארוך של הרבה ירידות ומעט עליות,אבל את יודעת מה אומרים:לפעמים צריך לרדת כדי לעלות.וכשאת למטה יש רק אפשרות אחת-לעלות למעלה.
כל אחת מוצאת את הדרך שלה להחלים.ואין מקרה אחד נושק למשנהו אם כי המרכיבים הכלליים די דומים,ומכאן ההבנה.
יקרה,אני מבינה שקשה לך.קחי את הבמה שהפורום הזה מציע לך,רק אל תשארי לבד עם הרגשות.
אשמח לשמוע מה שתרצי להשמיע.זה המקום שבו מסיכות לא מתקיימות,פשוט כיתבי את הכול בלי לפחד איך זה ישמע.ויחד נפרק את הפחד הזה לגורמים,כדי לעזור לך.

איתך,
קרן אור.

אין ספק שזה הדבר הנכון בשבילך ,אבל ברור לי שזה לא עושה את הקושי קל יותר.
אני חושבת שטוב שפירגנת לעצמך הנאה ממשלוח המנות,ראי איך גם הנפש שלך רצתה בזאת,איפשרה לך את זה בעקבות המחווה היפה של חברתך.כמה הנפש והגוף כרוכים אחד בשני,לא? אחרי שתשקמי את הגוף תמצאי תעצומות גם בשביל הנפש,אבל זה משהו שלא יתאפשר כשהגוף מורעב.
אני מקווה שהכול נשאר בפנים בסוף.את מסוגלת,אני בטוחה בכך.

שלך,
קרן אור.

צר לי לשמוע,עצוב.
רוצה לספר יותר,שנעכל ביחד??
אכן זה מסע לא פשוט,כל אחד לוקח אותו לכיוון אחר.
אבל מה שחשוב הוא שחזרת וזה הזמן לחזור ולטפל בעצמך,למרות הכול.
קרן אור.

כשקראתי את מה שכתבת צד אחד בי שמח בשבילך על ההורדה במשקל כי אני יודעת כמה אני הייתי רוצה לחזור למשקלי הקודם שכל חיי למדתי להכיר..<ואני לא מדברת על תקופת החולי> אבל צד אחד בי חשב על כך שנית, הצד הבריא, ואז הבנתי שיכול להיות שאת כעת נמצאת שוב בתת משקל ומסכנת את עצמך?? אני מקווה שאת לא שם..עם כל הרצון שלי לרדת במשקל אני מעולם אבל מעולם לא רוצה לחזור יותר לתת משקל חולני ומפחיד, על סף מוות כפי שהייתי.. אבל כנראה שאנחנו מדברות על דברים שונים.. בכל אופן אשמח לשמוע ממך עוד ומה אמרה הדיאטנית על כך.. האם מצבך הגופני בסדר עדיין? רק בריאות, שירן

שירן- אני עדיין במשקל תקין.. העיניין הוא שאני מתחת למשקל בו קיבלתי מחזור... אז אני קצת דואגת.. הדיאטנית בנתה לי תפריט חזרה לשיגרה.. ככה היא קוראת לזה... למשך שבוע... אני מתה מפחד כי אני בטוח יעלה מהתפריט הזה... קרן אור- אני עדיי לא מעכלת את כל מה שראיתי...המסע היה מתיש... מבחינה פיזית היה כ"כ קר, קור שחודר לעצמות... מבחינה נפשית, היה קשה להיות מחוץ לבית (רחוק מאימא), להיות עם חברה מסביבי (אני טיפוס שאוהב להיות לבד) וכמובן נושא המסע שהוא קשה מאוד... היה לי קשה לאכול בעיקר בגלל שמספר ימים לפני הנסיעה עליתי שוב במשקל, וגם כי באופן כללי קשה לי לאכול מול וליד אנשים אחרים (גם אם הן חברות שלי)... למען האמת, לא חשבתי שארד במשקל מסמסע, ולכן מאוד הופתעתי לראות שירדתי...אני מרגישה שהמסע הזה טילטל אותי, שינה בי משהו שאני עוד לא יכולה לשים את האצבע עליו... שבת שלום לכן אוהבת אתכן מאוד שירה

אכן המסע הוא מתיש וקשה,פיזית ונפשית.הטלטלות הנפשיות האלו זכורות גם לי,וכל טלטלה כזאת משפיעה מידית על המשקל שלנו.
יקרה,תנסי לראות מה למדת מהטיול הזה ולא להתמקד דווקא בקושי,הרי שם באמת מבינים מהי קדושת החיים וערך החיים,כמה אנו צריכות לשמוח שאחרי שהמסע מסתיים אנו חוזרות למקום החמים שלנו,לחיק המשפחה האוהבת והמחבקת שלנו..וזה הרבה,תאמיני לי .האנשים היקרים לך רוצים לראות אותך בריאה ומאושרת,ה"א שלנו מטלטלת גם אותם...אבל הם בניגוד אלינו חיים עם זמן יום אחר יום...
איספי את הכוחות והמשיכי להלחם,כי צריך וכי זה נכון עבורך.הם נלחמו על כל רגע בחיים אפילו שידעו שאולי עוד דקה זה יסתיים,כי דקה זה הרבה זמן והרבה יכול לקרות בזמן הזה..אז מי אנחנו שככה נוותר בקלות??ולמה?.

מאחלת לך שתדבקי בתפריט השבוע,שתבחרי לדבוק בחיים.
כי הם מה שיש.
קרן אור.

היום נפלתי שוב אחרי יומיים רצוף שהבאתי עם כאבים מטורפים היום כבר לא החזקתי אני לומדת בימי שישי וכל היום סבלתי שם והברזתי שעה אחרונה רק כדי לאכול שפוי ולהירגע ולא לא הצלחתי המחלה לקחה אותי שוב איך יוצאים מיזה גם התמכרתי לקבוצות תמיכה שכבר לא עוזרות לי רק מגבירות לי את התיסכול שאני לא מצליחה כמו שאר המכורים למרות שאני יודעת שלהיגמל מהפרעות אכילה הרבה יותר קשה מסמים אני מרגשיה שאני נאבדת ולא מוצאת פיתרון בשבילי אני כן בטיפול וכן עובדת על תכנים קשים אבל שורה תחתונה איך נלחמים עד הסוף ושוב היו לי תקופות ארוכות שכן הצלחתי וכל הנפילות מייסרות אותי אני מנסה לסלוח לעצמי אבל גם זה לא עוזר ואני מודה שמה שמנהל אותי יותר מהכאבים זה הפחד מלהשמין עוד איך על זה מוותרים איך אני יוצאת מהמעגל הזה שמתיש אותי פיזית ונפשית ולאט לאט הרבה דברים שהשגתי הולכים לי בעקבות המחלה תודה לך על הפורום על ההקשב והתמיכה

החוכמה אחרי נפילות היא תמיד לדעת לקום מהם,כמה שיותר מהר ולהתחיל מחדש.
נפילות יהיו תמיד חלק מתהליך ההחלמה,זה טבעי ומובן,אך עם הזמן הן הופכות לתכופות פחות.
לא הצלחתי להבין ממך-האם את בטיפול בשל הפרעות אכילה או בשל גמילה מסמים??ומה המטפלים בקבוצה אומרים על מצבך??
יקרה,יכול להיות שאת זקוק כרגע למסגרת מרפאתית מחזיקה יותר.עם מעקב וצוות טיפולי רב גוני שמבין בה"א.

מאחלת לך שמחר יאיר לך היום,ושתלמדי לחבק את עצמך גם בימים של נפילות.
ובנתיים,אני שולחת לך חיבוק אמיתי ואמיץ.

קרן אור.

הייתי בקהילה טיפולית של כל סוגי ההתמכרויות ומשם גיליתי את קבוצות התמיכה של מכורים וכן זה עזר לי לשמור זוהי תוכנית של 12 עשר הצעדים אבל אני לא מצליחה לדבר שם על הבעית אכילה שלי גם לא ככ יכולים להבין אותי ואז גיליתי קבוצה של אנורקסיות ובולמיות אנונימים ושם הצלחתי גם שנה אבל כבר לא יכולתי להיות בקבוצה הזאת וגם אני ועוד מישהי פתחנו קבוצה כזאת וובמשך הזמן היה לי רע מאוד בקבוצה ובשביל להיפטר מהקבוצה הזאת נפלתי אני יודעת שעשיתי טעות כי מאז חצי שנה קשה לי לקום בקיצור היסתבכתי עם עצמי אולי אני בכלל לא רוצה לצאת מיזה לא מסוגלת להיות עוד במקומות סגורים ודי נאבדתי במה ואיפה נכון לי להיות ומה בכלל יכול לעזור לי לעמוד בהחלטה שלי לא להקיא יותר כי אני תמיד מחליטה אבל לא עומדת בזה אני כועסת על עצמי שככה במודעות אני הורסת לעצמי את החיים זהו אני נאחזת בתפילה מעומק הלב היום לשמור תודה על ההקשבה

ראשית אל תייסרי את עצמך-כמעט בלתי אפשרי להחלים מה"א לבד.ולכן אני חושבת שהפתרון האמיתי הוא להסתייע במרפאה רב תחומית שה"א היא המומחיות שלה.
לכן גם מראש אני לא מאמינה בקבוצות תמיכה כשלעצמן,כי כל אחת מגיעה לה"א מהמקום שלה והמקום הזה דורש עיבוד וטיפול פרטני,ששונה מאחת לאחת.
אני מבינה שאת כבר עייפה וקשה לך ואולי גם התאכזבת מכל הקבוצות וקצת איבדת תקווה,אבל דווקא מהמקום הזה עשי את מה שנכון באמת לעשות-והוא לפנות לטיפול.
אפשר וצריך להחלים מה"א,אבל לא מספיק רק להתפלל צריך להניע כמה גלגלים כדי להתקדם.
"אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו",כך פירשו חכמינו..

קבלי החלטה,היום ולא מחר.ופעלי כי מגיע לך לחיות חיים מאושרים.
קרן אור.

קודם כל תודה תודה את נותנת הרבה כוח ועידוד את חושבת שבאמת אפשר לצאת מיזה? כי אני הבנתי שאני מכורה כמו כל המכורים שלא יוצאים מיזה ושכל הזמן צריך קבוצות וטיפול ודי נמאס לי מיזה אני כן בטיפול כיום בהפרעות אכילה והתחלתי גם טיפול (מחשבת הגוף)דרך המרפאה של הפרעות אכילה אני מקווה שזה יעזור לי כי פסיכולוגים אף פעם לא עזרו לי זהו אני לא רוצה יותר את הקבוצות האלה אני מרגישה שאני צריכה להיגמל מהם כי זה באמת לא כמו סמים וגם נכנס לי לשכל שתמיד אני אהיה כך ותמיד אני צריכה להיצמד לפיתרון 12 עשר הצעדים מכורה לכל החיים בא לי להאמין שאני כן יכולה לצאת מיזה בלי להיתעסק עם זה כל החיים מחלה מחלה מחלה די נמאס לי לשמוע זהו בנתיים היום אני בסדר ואני מודה קשה לי פחד עם כל האובססיה שלי והפחד להשמין כל הזמן להרגיש אשמה אחרי האוכל אבל די אני מנסה להיתעמת עם הראש שלי וכן לאכול ולהשאיר בפנים אני חייבת להצליח כי ההתעייפתי לגמרי מהמחלה הזאת תודה שהקשבת

כמו בכל דבר,אין כאן חוקיות ומה שמתאים לאחת לא בהכרח יתאים לאחרת.לכן אני מקבלת בברכה כל עשייה של משהו שגורם לך טוב,ולא משנה איזה שיטה או היכן.העיקר שתתחילי תהליך אמיתי ונכון עבורך שיעזור לך להחלים בסופו.כי אפשר וצריך.

היי חזקה!
קרן אור.

אני שמחה מאוד לשמוע ורוצה לחזק את ידייך לעוד ימים רבים וטובים שיבואו!

שלך,
קרן אור

אור יקרה.אני שמחה ששתפת אותנו. אין לך מושג כמה אני מזדהה איתך בכל מילה. הלב כ"כ שבור הנפש רסוסה. כולם שמחים בחג הפורים ואני? ? ? אני בתוך מסכה שמחה מבחוץ אבל מבפנים?!?!? קשה קשה:-( מקווה איתך שנקום מחר ליום חדש יום מלא בהפתעות טובות.

אני טיפוס שהכי מפחד להיכנס לעצב ולדיכאון אבל ביומיים האחרונים אחרי שנפלתי שוב עד שכבר הרגשתי טוב פזית שוב הרסתי אז כן אני עצובה וחבל שכך הנטיה להרוס ולהרוס ולפגוע בעצמנו אשכרה התעללות עצמית כמה כאב יש לי בפנים ושאני כן מצליחה לפחות יש לי קצת שמחה שאני משוחררת מהאטרף הזה של האכילה וההקאות עכשיו אחרי היומיים האלה אני מפחדת לחזור לתפריט שלי כאילו מה אני אעלה עוד 3 קילו אין צריך לוותר על השליטה בגוף ובאוכל אם לא נוותר על זה לא ניצא מזה אני משתמשת הרבה בתפילה לאלוקים כי אני מאמינה שרק הוא יכול לשחרר אותי מההיתנהגות החולנית הזאת והוא עזר לי הרבה פעמים היו לי תקופות ארוכות שהייתי בסדר והרגשתי שכח גדול ממני ומהמחלה שלי עוזר לי חבל מאוד שאני הורסת וגורמת לעצמי נזק רב גם לגוף וגם לנפש לצערי פורים וגם אני עצובה לא מצליחה אפילו לשים מסכה של שמחה שזה אני מצליחה לעשות די טוב בדרך כלל ביומיים האחרונים אין מסכות האמת שלי כואבת ומשדרת כלפי חוץ אין לי לאן וממה ליברוח אני חולה במחלה שאף אחד לא יכול להבין עד כמה היא קשה חוץ מימי שיש לו אותה הרבה פעמים אני חושבת אשכרה עדיף סרטן לפחות הם מתים מזה ואנחנו שנים יכולים לסחוב סבל שהורג לאט לאט מוות רוחני יותר קשה ממות פיזי כי זה למות בתוך החיים זהו אז אני שוב אתפלל ולכל מי שסובלת שהיום נצליח לאכול שפוי ושתיכנס שמחה אמיתית לחיינו

אני מבינה מאוד את המצוקה שאת מרגישה,חווה את הכאב.אבל חייבת להגיב למשהו שכתבת וצרם לי(האמת היא שהירהרתי בזה לא מעט בזמן האחרון)-המשפט על שהיה עדיף אם היה לך סרטן..אין לך מושג כמה פעמים אמרתי את זה בשנותיי החולות,רציתי משהו גופני שיהיה לי כדי שיראו את המצוקה,שיבינו עד כמה קשה לי,שיעזרו לי..והיום,היום יש לי סרטן.(אם היית שואלת אותי מה יש לי לפני יומיים,סביר להניח שהייתי אומרת "גידול").הקושי לא נעלם,אף אחד לא יכול להבין את גודל המצוקה שאני מרגישה,את הלבד עם כל הפחדים,הצורך לגונן על היקרים לי כדי לא להשקיע גם אותם..הניתוחים,ההקרנות,ההרגשה המרוסקת-הן של הגוף והן של הנפש,שנדרשת היום לקבל שינוי של 180 מעלות ממה שהייתי רגילה.אני ההיפרית,השמחה,זאת שלחמה בה"א וחשבה שבכך אני מוגנת..האדמה נשמטה מתחת לרגליי בלי שהבנתי מה קרה או שהיה לי את הזמן לכך.
אור,שמחי שאת בריאה פיזית.ליחמי כדי להבריא נפשית.אני היום מבינה שהן הסרטן "הרגיל" והן הנפשי שניהם ממאירות בפני עצמם.אחת אוכלת אותך מבחוץ,השניה מבפנים.אבל נקודת האור היא שזה בידייך,לטוב ולרע.זה קשה,אבל עדין בשליטתך וברגע שתעשי את הסוויץ' הנדרש את תוכלי להבריא.
ממני נשללה זכות הבחירה.אני קמה בבקרים למציאות שאין לי מושג איך היא תתחיל או איך היום יסתיים,או איפה.
סתם נקודה למחשבה...אין סבל אחד נושק למישנהו,וההשוואה לא מקדמת אותנו אלא רק מקבעת אותנו באותו מקום,של כאב,של גידול שרק מחמיר בלי טיפול.

קרן אור.

קודם כל באמת כאב לי לשמוע שיש לך את המחלה הנוראית לא ציפיתי לתגובה כזאת ואני בשוק וברור לי שאני לא רוצה שום מחלה אמרתי את זה מרוב שיברון וחוסר היכולת שלי להתמודד עם המחלה אני מתפללת בשבילך להרבה כח ואמונה לצאת מזה אחד הסיבות שאני שבורה זה כי מצאתי דרך להיתמודד עם המחלה דרך הקהילה שהייתי בה הכרתי את הקבוצות של 12 עשר הצעדים של מכורים אבל עכשיו נאבדתי כי זה כבר לא עוזר לי חצי שנה אני הולכת לקבוצות ונופלת בגדול והנפילה יותר קשה נאבדתי איפה אני שייכת מאיפה לשאוב כח אפילו התמכרתי לקבוצות האלה אבל מבעס אותי ללכת לשם ואני עדיין בשלי ןמפעם לפעם יותר מסטולה לא יודעת כבר מה יכול לעזור לי כי כח הרצון לא מספיק כדי לצאת מיזה כמה פעמים עשיתי סוויץ בראש ושוב חזרתי למוכר והידוע לחצים מקיאה עצובה מקיאה פגועה מקיאה ושאני בהקאות ועובר הזמן אז ניכנס פחד ההשמנה וכל הסרט מחדש כל פעם מה יכול כבר לעזור לצאת מהמחלה הזאת ? מה עזר לך ? ותודה שהקשבת וששתפת שיהיה לך החלמה מהירה מהמחלה הנוראית באמת כאב לי השיתוף שלך שולחת לך חיבוק אוהב

זה בסדר.דווקא בגלל שאני מבינה את הקושי והסבל אותם את עוברת,החלטתי להגיב מאותו מקום כדי לזרוק לך עוד נקודה נוספת למחשבה.
אני חושבת שמה שיכול לעזור לך הוא לפנות לטיפול פרטני.רק הוא יוכל לעזור לך להבין ולטפל בכל המכלול שגרם להיווצרותה של הפרעת האכילה שלך.ואני חושבת שאת מספרת לשתינו שהקבוצת תמיכה לא משמשת תחליף לטיפול שצריך להיות,והיא לא אמורה להיות כזאת,כי כשמה היא רק תמיכה,בה את יכולה להיעזר בין לבין.אבל חשוב כן לפנות לטיפול אישי.
עשי את מה שנכון עבורך,פני לקבלת עזרה,חבל על כל יום של חיים בגיהנום הפרטי הזה.
את יכולה,אם רק תרצי בכך באמת.

שלך,
קרן אור.

אני רק חוזרת ואומרת- אני אוהבת אותך. החוזק הוא בין שפתייך, בין מילותייך, ממש בתוכך..שלעולם לא תאבדי את עצמך, זה הדבר היקר ביותר שיש לך....כ"כ הרבה חוזק, שכל פעם אני נפעמת ממך מחדש. תקווה לבנה שלך.

החוזק קיים בכול אחת מאיתנו,צריך לדעת לחשוף אותו ולהשתמש בו נכון.

נשיקות,
קרן אור.

כאבתי לשמוע שאת עוברת מחלה קשה. ויחד עם זאת שמחתי לשמוע שאת מתגברת בגבורה.יקרה. אשרייך שנתנו לך הכוחות. אשרייך שאת כאן תומכת בנו יחד עם כל הקושי... תודה לך על היד החמימה והמלטפת המרגיעה והתומכת....אין אין מי שיבין אותנו אם לא אחת כמוך שהתמודדת ועוד מתמודדת עם קשיים .הן הנפשים והן הגופניים.הלוואי ונלמד ממך להתחזק ולהתחזק!!!! תרגישי טוב תשמרי על עצמך ואנו ננסה לשמור עלייך מרחוק.נקווה בשבילך ונתפלל לרפואתך השלמה! אנחנו צריכים אותך בריאה ושלמה עד 120!!!!

אור יקרה. מה שלומך?אני כ"כ מבינה אותך כל כך מזדהה איתך...תאמיני לי! איך את מרגישה היום יקרה? אתמול היה פורים, איך הרגשת?איך עברת היום הזה? הצלחת לנשנש משהו??? איך את מרגישה לאחר ההקאות?אני אחרי ההקאות חצי מתה:-( לא מצליחה לזוז. מוזר לי השבוע חברה שלי שלצערי היא גם א, סיפרה לי שאחרי ההקאות היא מרגישה הרבה יותר טוב...גם את ככה? שיהיה לך המשך יום טוב מתוקה!

אני את פורים עברתי גהנום והיום הצלחתי בנתיים עד עכשיו לעבור אכלתי והאוכל בפנים ככ קשה אבל זה המחיר שאני משלמת כל הזמן שאני מקיאה שוב להיתרגל לאוכל שישאר בפנים ועוד כל המחשבות שמתלוות והחשבונות של הקאתי עכשיו אני אעלה במשקל כל המחשבות האלה שלא נותנות מנוחה והרעב אחרי הארוחות כי כן הגוף מורעב להקאות הוא מתרגל מאוד מהר אבל להשאיר בפנים לוקח לו זמן והרבה כאבים וייסורים נפשים ועד שכבר אני מתאוששת שוב אני נופלת ככה אני כבר חצי שנה זהו יהיה בסדר אה נטע רצית לדעת מה אני מרגישה אחרי הקאות תחשבי שאני מקיאה לפחות 15 20 פעמים ביום תחשבי איך אני מרגישה רק הקאה ראשונה משחררת השאר זוועה סמרטוט וללכת ולקנות אוכל בקיצור מחלה משפילה כמו סמים לדאוג כל היום שיהיה לך במה להישתמש זהו אני כאן ועכשיו סובלת מכאבים כריזים כאלה שלא נותנים מנוחה השד הזה מבפנים שאומר לך ילה תאכלי עוד ותקיאי תפתרי את ההרגשה הזאת בהקאה אחת אבל זה אשליה כי זה יגמר בהקאות שלא ייגמרו עד שאני ארדם ולקום שוב ליום שחור סחרחורות הקאות בקיצור זה לא נגמר אני תפילה לי לך ולכל מי שסובלת שנעבור את היום הזה בשלום ונקום ליום לבן בלי הקאות אכילה שפויה וראש שפוי ושנמשיך לשתף במקום להקיא תודה שהקשבתם

מה שלומך? כאב לי לשמוע על המצב הקשה שאת עוברת. שתדעי לך שאת ממש ממש לא לבד!!! אני גם כמוך סובלת מאד. מה את אוכלת בעיקרון? אני , כמו שכתבתי כאן כבר לא היתי אוכלת שום דבר המכיל פחממות ושומן. את מבינה שזה לא כולל כמעט כלום!!! ואחרי שהיתי במחלקה הפסיכיאטרית ולאור כל הטראומה שעברתי שם התחלתי לאכול קצת פחממות ושומנים והצלחתי לעלות במשקל מעט. הבגדים של פעם כבר לא טובים עלי ועדיין אני צריכה לקנות בגדים במחלקת ילדים ולא נשים.ואני ממש מתוסכלת עוד יותר ממש סיוט. ועוד פעם אני מפחדת לחזור חלילה למצב הקודם ולהיות עוד יותר בלתי נראת. אני מתחילה לחזור למצב של חוסר אונים!!! החיים כל כך לא פשוטים שכל היום מה שבראש שלך זה אוכל אוכל ואוכל... איך את מקיאה אור יקרה? איך את גורמת לעצמך להקיא? אני מקיאה די בקלות רק מהמחשבה שהכנסתי לפה משהו... פעם זה היה לי קשה לפלוט הכל החוצה היתי צריכה לעשות זאת ע"י גורמים חיצוניים אבל היום הגוף שלי התרגל לזה לצערי הרב וכבר הרפלקב עובד. ואיך אצלך? אשמח לשמוע! אוהבת וחושבת עלייך,

בחסד האלוקים הצלחתי לעבור את היום עם אכילה שפויה וללא הקאות לא מובן מאליו בכלל הייתי בחופש היום ואמרתי לעצמי מחר את צריכה לעבוד ויהיה לך יותר קשה תתחילי מעכשיו ודי בצהרים היה לי קשה אז סימסתי לתזונאית שלי וכן הייתי בספורט זה עוזר לי לעבור יום יותר בשקט אני יודעת שזה ממקום חולה אבל עדיף לי מלהקיא כל היום את הנשמה וזה גם עוזר לי לא להיכנס לדיכאון טוב או לא טוב אני כבר לא יודעת העיקר שהיום הזה עבר ותודה לכן שאתן פה ונטע נשמה לגבי השאלה שלך אני 15 שנה עם הפרעות אכילה התחלתי להקיא מגיל 16 בהתחלה זה קשה להקיא אבל כיום גם אחרי שהייתי בסדר שנתיים רצוף וגם שנה שעברה היה לי שנה רצוף שאני חוזרת להקיא זה אוטומטי אני צריכה להלחם היום להשאיר את האוכל בפנים הן בראש והן פיזית הגוף שלי הורגל להקיא גם שהיו לי תקופות יותר טובות שנים היתעללתי בו וזה מה שהוא יודע הכי טוב לעשות אבל הצורך להקיא הוא יותר נפשי להקיא את הכאב להקיא את העצב את העבר את הלבד את פחד את כל הרגשות את מבינה קשה לי להכיל רגש ובעבר ההקאות עזרו לי לפחות 10 שנים זה עזר לי עד שניגמרתי זהו לצערי אני כל הזמן חוזרת על הטעות הזאת ושוב להיגמל כל הזמן מחדש לקום מצריך המון כוחות ויותר כאב וסבל הלוואי שמהיום שכבר יש לי יום אחד שאני רק אמשיך ואת וכל מי שסובלת אנחנו בתור אנורקסיות ובולמיות צריכות לוותר על השליטה בגוף ובמשקל וזה הקושי שלנו הפחד מלעלות כמה קילוגרמים יכול לשתק וכל היום אני נלחמת עם הראש החולה שלי כי עליתי מה שאני צריכה לעלות ואני ככ מפחדת לעלות עוד בגלל ששוב הקאתי זהו אסור לי להישקל לראות מספרים זה די כמה המחלה הזאת ערמומית כל הזמן מחכה בפינה אנחנו צריכות להיות עירניות כל הזמן זהו אני תפילה לקום ליום חדש מחר שפוי ולכולנו לאכול להפסיק לפחד מהאוכל ומהמשקל שנצליח לעבור עוד יום אוהבת ותודה שהקשבתן

הי, הרבה זמן לא הייתי פה ואני חייבת לציין שאני מתגעגעת!! :-) עוברים עלי שבועות קשים, הרבה מלחמות מתישות, שגוזלות ממני את כל כוחי.. אני נאבקת ואמשיך להיאבק, למרות שהרבה פעמים נדמה לי שזה מלחמת סרק ושאני סתם מנסה ומתישה את עצמי.. הרבה מהמלחמה שלי זה לקבל את עצמי. אני לא מכירה אותי כמו שאני בלי המחלה וקשה לי לקבל אורך חיים שונה ממה שהיה לי עם המחלה, היא עדיין איתי, מסתובבת לי בראש, צועקת מתי שהיא רוצה, מנסה לחלחל בי רעל אנורקסי והיא נאחזת בי ולא מרפה.. אני מספרת לך את זה, מכיוון שהיום סיפרתי את זה למטפלת שלי והיא אמרה שזה לא המחלה שנאחזת בי, אלא אני שלא מרפה ממנה וחושבת שזאת היא שלא מרפה ממני. אני זאת שבעצם לא משחררת. אבל, היא אומרת שזה גם טבעי והיא אומרת שזה רק בגלל שאני לא מכירה את עצמי, לא יודעת מי אני ולא יודעת איך לחיות ולהסתדר ללא המחלה. היא אמרה שבסוף, עם הרבה כחות, אני ארפה ממנה והיא תרפה ממני ואני רק מייחלת ליום הזה שכבר יבוא.. בדיקות הדם שלי לא בסדר בכלל, למרות שאני אוכלת.. הדיאטנית אומרת שזה הגיוני מכיוון שרק עכשיו בדיקות הדם מראות את ההשלכות של המחלה ושאם הזמן גם זה יסתדר! בעוד חצי שנה הם יעשו לי בדיקות חוזרת כדי לראות מה קורה ובינתיים דוחפים לי עוד כדורים כדי לנסות ולאזן את הגוף. אני מתנצלת שקצת נעלמתי, אני פשוט עוברת תקופה מתישה ואתן באמת חסרות לי... מה שלומך? איך את מרגישה? מקווה שהכל בסדר!!! שלך באהבה, מחפשת תשובה...

קודם כל אני רוצה להגיד שאני שמחה שוב לשמוע ממך, היית חסרה והתגעגענו אליך... אני יודעת שהמחלמה הזאת היא קשה ביותר אבל באמת שזה שווה את זה - מגיע לך לחיות בשלום עם עצמך ולהפיק מכך את כל הרווחים ואת היכולת לחיות את החיים באמת ... נכון שנורא קשה להתחיל לחיות בלי ה"א כי תכלס זה הדרך שאנחנו מסתקלות על החיים לאורך זמן אבל את תראי עם כל הקושי שלחיות בלי זה לא רק שזה אפשרי אלא גם משהו שנותן הרבה יותר מכל ה"א. אני יודעת שיש בך את הכוחות להלחם בזה עד כמה שזה קשה, רק תתני לעצמך את ההזדמנות לראות ולחוות את זה.. שלך תקווה..

הי, תודה על התגובה המעודדת!! מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים? שלך מחפשת מוצא..

שמחה שהפצעת כאן ופיזרת שבבים של תקווה אצל הבנות..
אבל מה קורה אצלך,בתוך ביתך פנימה??

קרן אור.

אני שמחה לשמוע על ההתמודדות על הפשוטה שאת עוברת.ונכון,אני חושבת שהקושי האמיתי שלנו הוא בלהרפות מה"א,להבין שחיינו יתקיימו בלעדיה(ותאמיני לי,הם מתקיימים יופי בלעדיה!) ,לאחר שהיא היתה חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו(או כך לפחות חשבנו).אז טיבעי שזה לא יהיה קל,אבל אפשרי ושווה.
אל תתעצבי מתוצאות בדיקות הדם,אם תמשכי בדרך הבריאה ,אין לי ספק שגם המדדים יתאזנו,בכ"ז לוקח זמן למלא משאבים ומאגרים שהתרוקנו..
וזה בסדר שאת נעלמת לעיתים,כל עוד שהסיבה היא בגיוס הכוחות למלחמה בה"א..רק חיזרי מידי פעם לספר לנו מה שלומך,כי אני דואגת ומתגעגעת...

חג שמח יקירה!
שלך,קרן אור.

הי, אני שמחה לשמוע שאת פה בשבילי, כי כרגע אני נמצאת במקום שבו אין יותר מידי אנשים תומכים ומחזקים. תמיד טוה לי ההרגשה שיש קרן אור קנן ששומר ותומך.. אני מתקשה קצת לישון, אחרי ארוחות הערב. אני לא רגילה ללכת לישון על בטן מלאה ובטח שלא אצלח לישון כשאני רבה עם עצמי, עם המחלה.. בינתיים אומר לך לילה טוב, באהבה, מחפשת מוצא

את לא רבה עם עצמך אלא עם המחלה,שהיא נפרדת ממך,בשביל להחלים.בואי ביחד נלמד להבין שה"א היא חלק ממך כרגע(שבבוא היום ילך ויקטן!) ,אבל היא לא מי שאת.היא כובלת אותך,עוצרת אותך,מונעת ממך להביא לידי ביטוי ומימוש את כל הרבדים הטובים והנוספים שקיימים בך.היא מונעת ממך לחיות,היא הסיבה שאת כואבת וסובלת כרגע.
אבל זה רק כרגע,כי זה ישתנה.
ואת בדרך הנכונה.
ואני כאן,יקרה.
שבת שלום,
קרן אור.

הדאגה והאכפתיות שלך כל פעם מרגשים אותי מחדש.. יפה שאת זוכרת תמיד שהיום זה יום הטיפול :) אני רוצה לספר לך שהטיפול היום עשה לי ממש טוב.. הבנתי כ"כ הרבה דברים חדשים על עצמי ועל המחלה שלא ידעתי קודם.. זה התחיל אצל הדיאטנית שם שיתפתי אותה בתחושות הקשות שמלוות אותי כבר תקופה ארוכה, בחוסר הגמישות שלי עם עצמי ועם התפריט, בפעילות הגופנית שעושה לי ממש רע, בתחושת האסור שאני מרגישה תמידית. היא שחררה לי טיפה את ה"רסן" כמו שאומרים ועודדה אותי שהשבוע כן אתחיל להתנסות גם בדברים חדשים ולא ללכת תמיד ישר כמו שהמחלה מצווה עלי. היא אמרה שרק כך יגיע מצב הרוח הטוב ותגיע תחושת המותר..רק כך אצליח "לסתום" את כל אותם חסכים שאני מרגישה בתוכי והסכמתי איתה . בעניין הפעילות הגופנית היא אמרה שלא כדאי לבצע אותה אם היא מגיעה ממקום של המחלה וזה אכן מגיע משם אצלי. זה לא מגיע מתחושות של כיף והנאה והחלטתי להפסיק עם זה <אלא אם כן אני עושה הליכה עם עוד מישהו שזה מקל עלי יותר> בשיחה שלי עם העו"ס הבנתי כמה אני רואה את עצמי מעוות <לאו דווקא מבחינת הגוף> וכמה לא נכון ושגוי אני מעריכה את עצמי. ואלו הם דברים שידעתי ממזמן אבל כל פעם מחדש אני נדהמת כמה אני מבינה את זה יותר לעומק. דיברנו על קבלת הגוף שמאוד קשה לי איתו עכשיו, שיש פתאום חלקים שהתמלאו שאיני יכולה לשאת אותם. היא אמרה שעלי לקבל זאת כי זה כרגע מה שיש. הרי אי אפשר לחזור חזרה לתפריט דיאטה ולשים עצמי במצב של סיכון בייחוד לא להכניס את הגוף שלי שוב לסטרס. ההסבר שלה היה נשמע לי הגיוני פתאום. לפתע הרגשתי שאני כן מקבלת את הדברים שלה, שיותר קל לי לקבל את זה.. חשבתי על זה היום הרבה..חשבתי שאם הייתי נפצעת כרגע בתאונת דרכים חס וחלילה ולמשל היד שלי הייתה נפצעת קשות והיה אסור לי לבצע כל פעילות שהיא ביד הזאת מלבד לתת לה לנוח. הייתי נאלצת לקבל את זה. הייתי אומרת לעצמי שזה מה שעלי לעשות ושאסור לי לאמץ אותה יותר מדי. וכמו שבדוג' הזו מדובר ביד, כרגע בתקופה הנוכחית מדובר בגוף שלי.. הוא זה ש"פצוע" כרגע ובו אני צריכה לטפל. אני מתכוונת לעשות כל שביכולתי כדי לקבע את המחשבה הזו בראש כי יש לי הרגשה שאחרי הכל היא תוביל אותי עוד צעד אל עבר ההחלמה. מה איתך יקרה ואיך את מרגישה השבוע? שירן

בכיף,יקרה.הדברים שכתבת נגעו בי במקומות עמוקים אצלי.בייחוד העניין עם התאונות דרכים.תראי,היום אני סובלת ממחלה שהיא פיזית ולכאורה היית מצפה שאגייס את כל המשאבים כדי להילחם בה,נכון??אז זהו,שלא.הלוואי והדברים היו פשוטים והולכים רק לפי הספר,אבל אין ספר כזה.לכל אחד יש את הסיפור שלו.וגם אני לעיתים נזרקת ברגעים הקשים לתחושת ה"עדיף למות",אני לא תמיד מעריכה את מה שיש לי בחיים(ויש לי הרבה,מסתבר),רק שלפעמים בתוך כל הקושי אנחנו כ"כ מרוכזות בו שאנחנו שוכחות לפרגן לעצמנו על הדברים הטובים שאנו עושות ועל כל הדברים המופלאים שקיימים בנו(ובכול אחת מאיתנו זה קיים!!).זה הכול עניין של ראייה והשקפה.כשנראה שחור,המעשים,הרגשות,התחושות יתאימו את עצמם בהמשך,כשלנמד לסלוח לעצמנו,גם גופנו ונפשנו יסלחו לנו..
הדגש הוא בלהקשיב לגוף ולנפש ואם נטיב לעשות זאת זה יספיק לנו בכדי לשמוע את התשובות לשאלות שאנו כ"כ מחפשות,והן נמצאות כאן מתחת לאף שלנו,רק שאנחנו מרוב חיפושים מפספסות אותן.
יקרה,שימרי על הגישה החיובית,רק היא תצליח לקדם אותך,ויחד נעבור עוד ועוד שבועות עד שגם בימי הסערה שיהיו נצליח להגיע למקום מפלט אמיתי ויציב.

חג שמח!
קרן אור

שלום שיר ,שמי נטע ואני סיפרתי את הסיפור שלי ועל הקושי שלי כמה הודעות למטה... הבנתי שהית מאושפזת,איך זה ש 4 חודשים הית בבית חולים ולא קיבלת טיפול פסיכולוגי? זה ממש מוזר. אני ממש מתפלאה ! ואני מקווה שאת מצליחה לעלות במשקל כרגע עם כול הקושי ויחד עם הקושי שאין לך פסיכולוג. דיאטנית, יש לך??? איך את מרגישה מבחינת גופנית? ונפשית? איזה טיפול קיבלת בביח אם לא פסיכולוגי? תרגישי טוב ונשמח לשמוע ממך:-)

שלום נטע אני היתי מאושפזת במחלקת ילדים לפני 14 שנה שהיתי בת 16 היום אני בת 30 וסיפרתי שאני מבחינת משקלעומדת ב47 קילו ועד היוםאני לא מצליחה להבריא נפשית כול הזמן אני סביב המשקל תודה שרשמת לי

אני מעריכה את האומץ ואת הגילוי לב.את מעלה שאלות תמוהות בעיניי ועם זאת כואבות,כמו למה חשבו שמעבר לעלייה במשקל שהיתה צריכה להתרחש לא לתמוך בך בדיוק לשלב של אחרי באמצעות מענה נפשי.
יקירה,אין פלא שאת מצב הזה היום.כי לכאורה פתרת רק את בעיית המשקל,אבל הראש נשאר חולה באנורקסיה ומשם הדרך למטה שוב היא באמת קצרה..(לצערי).בואי נעצור זאת,והיום כשאת מרגישה על סף התהום,פני בעצמך(ואל תחכי שיעשו זאת במקומך..) לסיוע נפשי.ארוך,מייגע ולפעמים לא קל.אבל שם נמצא המפתח לחופש שלך מהפרעת האכילה.

אני כאן איתך,אל תוותרי שוב על עצמך,קודם כל בשבילך!
קרן אור

אני בסדר. מנסה לצאת מהמסכה "המאושרת" ולהראות כלפי חוץ כזו אבל באמת מבעד למסכה זה לא קל...מקווה שיהיה לכולנו חג פורים שמח אבל עם שמחה אמיתית ושלמה!

מאחלת לנו שנקבל את החג הבא-חג החירות,בחופש וחירות אמיתיים לנפשנו.
שלך,
קרן אור.

תו דה רבה לך על הדברים הנכונים שאת אומרת אני חדשה בפורום היתי רוצה לדעת איך את קשורה להפרעות האכילה ואיפשר לצאת מזה לעולם כי אפילו שאני היום בת 30 אחרי 14 שנה שהיתי אנורקסית בפועל לא עוברת הבעיה בראש אני אחרי לדות והתעסוקה במשקל כול יום בראש תודה על ההקשבה

איך אני קשורה לה"א??לצערי,יותר מידי שנים חולות.גם אני היום בת 30 ,נשואה+2.אבל הסטטוס לא באמת חשוב,ואולי לפעמים רק יכול להעצים את ה"א שלא טופלה,כי אפשר בקלות להגרר למקום של טיפול במשפחתנו וילדינו,ובכך להעמיק את חוסר ההקשבה לצרכיי גופנו ,ולמה שנפשנו אומרת לנו:"אני לא מאושרת".
היום אני בריאה,ובריאה עבורי אומר שהמחשבות לעיתים כן עולות,אבל אני יודעת להקשיב לעצמי ולמה שאני צריכה באותו רגע באמת,ולא להגרר למקום המוכר אבל ההרסני שאנחנו כ"כ מכירות.אין מה לעשות,תמיד תהיה לנו את הנטייה(בייחוד אחרי כ"כ הרבה שנים) ,ותמיד נצטרך להיות עם האצבע על הדופק,אבל הנקודה היא שהיום אני לא מנוהלת ע"י הקולות האלו.אני מנהלת את חיי,ולא הם אותי.
שיר יקירה,למה את מתנגדת עדיין לטיפול??היום כשאת במקום אחר עם עצמך ועם התובנות שלך והידיעה שה"א לא נעלמת ללא טיפול(היא רק מחמירה ככל שהזמן עובר)??מה מפחיד אותך כ"כ בלקבל טיפול??ממה את בורחת??
אל תשארי בגיהנום הפרטי הזה עוד יום נוסף.מושלמות בעיניי זה להכיר במגבלות ולבוא ולומר:"אני לא מאושרת,אני צריכה עזרה".
פורים מחר יסתיים,בואי נניח את המסיכות במקומם עד לשנה הבאה,ונפנה מקום לבוא החג הקרוב,חג החירות.מי יתן והוא יהיה החירות האמיתית לגופנו ולנפשנו.

קרן אור.

אני חושבת שלאחר שהפרעת האכילה היתה חלק ממך כ"כ הרבה זמן,את לא מכירה את עצמך בלעדיה עד כי נראה לך לפעמים שהזהות שלך אבדה ושהויתור עליה הצריך המתה של חלקים בתוכך שאין להם אפשרות קיום בלעדיה.מה הם החלקים אותם היית צריכה להמית??
זה אכן תהליך קשה ואני מבינה את הקושי שלך.בסה"כ את לומדת היום לראשונה להפריד את עצמך מדרישות הסביבה ,מהפרעת האכילה שהיתה כל עולמך,ולהכיר חלקים בך שעד היום לא באו לידי מימוש.זה מפחיד,שונה ומוזר,אבל זאת את שירן,ואני חושבת שלראשונה את מגלה מי את מתחת לכל מסיכות ההכחשה שעטפת את עצמך בהם בשנים האחרונות.את לומדת לחיות לפי הצרכים,הרצונות ומה שמתאים לך וטבעי שזה יהיה מלווה בחששות.
אנחנו בפתחו של חג פורים,בואי בצאתו נניח את התחפושות והמסיכות במקומם ונשאר נאמנים לעצמנו,כי מיד אחריו יגיע חג החירות וכולי תקווה שאת החג הזה נעבור חופשיות ובחירות אמיתית לנפשנו ולגופנו.

מקווה שאת בטוב היום,
קרן אור.

לצאת מהמקום שמתאר את הגוף, לצאת מהמקום שמשתוקק להחליף זהות, לכבול את עצמך בזהויות אחרות, להיות את, בתוך גופך שהוא שלך, לקבלו.. להפסיק ללכת שולל אחרי חולי, גם אם זה רק במחשבות.. להפסיק להתחבא מאחורי תירוצים שלא עוזרים לך במאומה, שרק משקרים, שרק מסתירים מפני עצמך ומפני האחרים.. להבין שאינך חולה עוד, לשחרר.. להרשות לגופך להיות בריא, להפסיק לכבול אותו למחלת שאיננו צריך.. לפתוח עיניים גדולות ובוחנות, להביט סביבך ולראות מה קיים באמת ומה הוא פרי דימיונך.. להרשות לעצמך לפעמים להתהלך בעולם הפנטזיות, אבל לזכור שיש פה מציאות שצריך לחזור אליה.. אולי לקום בבוקר ולהודות על כאבים שאין לך, או להגיד תודה שאת בסה"כ בריאה בגופך, ואולי להגיד תודה ע"כ שעינייך נפקחות. להפסיק להסתכל על האנשים במבט תמוהה, לערער מאיפה הגעת ולמה..להפסיק, כי לדברים אליו אין פרושים פה בעולם הגשמי בו אנו נמצאים. להפסיק להבדילך מאחרים, לתת לך שמות אחרים, התנהגויות אחרות, צרכים אחרים.. את חלק מכולם, לצאת מהמקום שמבקש אישור למסכנות וחותמת קבועה לכל החיים, מקום זה אינו יקדם אותך לשום מקום, לפחות לא מקום טוב ויציב. להתחיל להיות את, להפסיק להסתתר מאחוריי אלפי מסיכות, בסוף אינך מוצאת את עצמך, להיות ישירה במה שאת, לדבוק בכך..לא לחפש מסיכות צבעוניות יותר או צבעוניות פחות. להיות את, עם כל הפשוט שקיים בכך. תקווה לבנה.

זה קשה.. כ"כ קשה... כתבתן לי דברים כ"כ נכונים ואמיתיים!! דמעות זלגו מעיניי כשקראתי את הדברים הללו.. אני מרגישה כלואה והכי גרוע זה שאני מרגישה שהמפתחות הן רק בידיי כמו שאמרה תקווה לבנה.. אך שאין ביכולתי לאחוז בהן אחת ולתמיד בחוזקה ולשחרר עצמי לחופשי מהאנורקסיה הארורה הזו.. הפחד מציף אותי, משתלט עלי, אוכל אותי.. הפחד מלעלות שוב למימדים שאיני יכולה לשאת יותר.. אך מחיר ההישארות במצב הנוכחי והקיבוע של המחלה כואב גם הוא!! כואב לי מדי להישאר במקום "הבטוח" הזה, המוכר.. הכל כך ידוע של המחלה.. הקיבעון הזה לאותו המזון כל הזמן מבלי לגוון מבלי להתנסות מבלי לחיות! זה כובל אותי.. זה כואב מדי בכדי להמשיך כך יום יום מצווה ע"י תכתיבי המחלה .. אני מרגישה אותה כמו רובצת במוחי ופוקדת עלי ללא הפסק.. ואני מתירה לה זאת..נותנת לאיומים ולהפחדות שלה דרור, מאמינה בהם בלב שלם..ואי אפשר להמשיך כך.. אני לא רואה את עצמי, את שירן, בין כל כך הרבה איומים והפחדות, בין כל כל הרבה חולי ששורר בתוכי!!! והגיע הזמן שאתחיל לקבל את עצמי כמו שאמרתן.. אך זה כ"כ קשה.. כ"כ קשה להתעורר כל בוקר עם הגוף החדש הזה ולומר: "אתה שלי".. קשה לחשוף פתאום את כל אותם צדדים שהמחלה מסתירה ולקבל אותם לחיקי..אך כמו שאמרתי- גם קשה להישאר במצב הנוכחי ולהמשיך בו. אני רואה אחרים נהנים ואוכלים מבלי להסס, לחשב ,ואני שואלת - למה אני צריכה להיות מוחזקת בידי מפלצת ולא להינות גם כן כמותם?? אני חייבת לעשות שינוי אני בשלב שאני כבר מבינה שאי אפשר להמשיך כך. זה או אני או המחלה שתצא עם ידה שעל העליונה :( והיום הבנתי זאת גם בטיפול <אפרט על כך בהמשך> אני מוצאת את עצמי עושה דברים שהמחלה מצווה עלי מבלי לאהוב בכלל.. כמו כל הנושא של הפעילות הגופנית.. אני חוששת לא לעשות בכלל, ואין פעילות שעושה לי טוב על הלב. עד עכשיו הכל נעשה ממקום חולה ומיותר לציין שאני לא נהנית מכך בכלל ואף סובלת.. מה הייתן עושות במצב שלי או מה הייתן ממליצות לי לעשות?? אני ממש אובדת עצות =/ הדיאטנית שלי אמרה לי שאם הפעילות לא באה מתוך אהבה אז לא לעשותה בטח ובטח אם היא מגיעה ממקום חולה. אך הפחד להרחיב את מעגל הקל' ולהתנסות, ביודעי שאיני מבצעת פעילות גופנית ואני עלולה לעשות במשקל- הוא כשלעצמו מפחיד אותי מדי... אני מרגישה במבוי סתום. =/

המפתחות הן בידייך,יקירה.ואת קרובה מאוד ללשחרר את עצמך מהמקום החולה הזה.ראי כמה את מנסה,נאבקת,חרף כל הפחדים,הציוויים,הרצון להרפות ולברוח למקום המוכר כ"כ..אני חושבת שאת היום במקום של השליטה האמיתית.המחשבות לא יעלמו מהר,הם היו כל עולמך,כל מנגנון ההגנה שלך שבנית במו ידייך כדי להמשיך ולשרוד,והיום את נדרשת למוטט אותו ולתת ביטוי אמיתי וממשי לדברים האמיתיים שמלכתחילה עוררו את הפעלתו.זה קשה מאוד,יקירה.אני מבינה אותך,אבל את ווינרית ואת לא תוותרי,נכון??
לגביי ההתעמלות-אני חושבת שכל מה שמשרת מקום חולה או שנעשה תוך כדי שנאה,אין לו מקום כרגע בתהליך החשוב והמבורך אותו את עוברת.הדבר האחרון שאת צריכה הוא לעורר כרגע עוד שנאה אצלך.לכן תרפי מזה,אולי עם הזמן כשזה כבר לא ישרת או יגיע מאותו מקום,את תחזרי לזה ממקום שנהנה מכך.אבל עד אז,לטעמי ,אל תאבקי בזה.
שירן,את עוסקת הרבה בהשוואות ואני חושבת שזה לא נכון.האנשים סביבך שאת רואה אוכלים להנאתם הם אנשים שמקבלים את עצמם,לכן הם מאפשרים לעצמם לאכול מבלי לדפוק חשבון או להיות מוטרדים בעניין המשקל(אבל בינינו,כמה כאלו את מכירה באמת ששלמים עם עצמם??),את תגיעי גם לשם,אבל לא עכשיו.כרגע את נדרשת קודם לשקם את עצמך,לקבל את עצמך ואז תגיע גם התפנית הזאת.והיא תגיע לבד מבלי שתחשבי אליה,כי את תביני שאוכל הוא הנאה וצורך קיומי,ומעבר לכך אין לו שום משמעות או נגיעה במי שאת ובאיך שאנשים רואים וחווים אותך.
לאט לאט,יקירה.אף אחד לא רודף אחרייך באמת.היי בשינויים האלו,אפשרי אותם מבלי להתנגד ואז תגלי שגם הגוף והנפש מתגייסים לעזור..

שולחת לך חיבוק עוטף,
קרן אור

תודה על המילים שלך ועל נקודות החושך שאת תמיד מאירה אצלי. את עוזרת לי לראות דברים יותר בבירור. אני לוקחת את מילותייך לתשומת ליבי!! הגבתי לך למטה לגבי הטיפול היום. אוהבת, שירן

לא פירטת הרבה על עצמך ולכן די קשה להבין מהמעט שכתבת מאיזה הפרעת אכילה את סובלת ולמה לא לפנות דווקא לטיפול פרטני,שהוכיח את עצמו יותר בטיפול בה"א.
אבל רשימת מרכזים ומטפלים עצמאיים בה"א ניתן למצוא באתר של סהר או באתר של אביב תחת הלינק של מרכזי סיוע.

בהצלחה ורק בריאות,
קרן אור.

אני סובלת מאנורקסיה. אני מתחרטת על כל שנייה.... אחרי חודשיים של צום איבדתי את המחזור, שעדיין לא חזר, למרות שנטלתי כמה וכמה פעמים כדורים... והבטן, הבטן שלי חסרת תקנה. חטפתי תסמונת המעי הרגיז. כיום אני לא יכולה לעשות כלום כלום בגלל כאבי בטן כרוניים מדי יום ביומו. אני מטופלת אצל פסיכולוגית מדהימה שעזרה לי המון המון, אבל אני עדיין מרגישה שאני זקוקה לשיחה עם אנשים כמוני, כי אף אחד מסביבי לא מבין. אמא שלי עצמה עיניים. גם היום היא מעדיפה לדעת כמה שפחות. החישובים מטרפים אותי. אני מנסה כ"כ חזק אבל אני נטרפת... אני עושה המן ספורט, 3 פעמים בשבוע אימוני כוח ו2-3 אירובי. אני תלמידה מצטיינת אבל אני מוכנה לוותר על למידה בשביל ספורט, זה הדבר היחיד ששומר עלי שפויה. כיום, אחרי שהבנתי מה עוללתי לגוף המסכן, אני מנסה לשקם אותו אבל נופלת, ומי יודע מאיפה מוצאת כוחות להמשיך. הרצאתי בכיתתי על הפרעות אכילה וסיפרתי את הסיפור שלי, ומעתה והלאה עד שאסיים י"ב אני אעביר סדרת הרצאות בכיתות ט'-י' (ביה"ס אהל שם ברמת גן). לא מוכנה לתת לעוד אנשים ליפול לזה. לא אתן.

מה שלומך היום?
אוי,כמה ליבי יוצא אלייך.אני מכירה מאוד מקרוב את מה שאת מרגישה כרגע.
מצד אחד,הרצון החזק להבריא,מצד שני,באין מענה החלפה של הפרעה בהפרעה אחרת(התמכרות לספורט).
אני שמחה שהפסיכולוגית שלך עוזרת לך ומקווה שאת משתפת אותה בכול מה שקורה איתך,כי רק כך תוכלנה להתקדם עוד.
אני לא מכירה קבוצות תמיכה בה"א,אבל מציעה לך את הבמה כאן כדי לחלוק,לשתף ולקבל תמיכה והבנה תוך כדי התהליך החשוב שאת עוברת.

חג שמח יקירה,
קרן אור.

אני רוצה לצאת מזה כ"כ חזק... אני לא יכולה להאמין שזה פשוט לא מספיק. זה חייב להיות מספיק. אבל אני פשוט לא מסוגלת לתאר לעצמי איך אפשר, פשוט לשכוח מהחישובים (המחשבון ביד שלי 4-5 פעמים ביום), לא להישקל יותר או לפחות לא להיטרף מכל גרם שעולים. והכאבי בטן הנוראיים האלה, כבר כ"כ הרבה זמן. אני מתעוררת כל יום בחמש-שש בבוקר בגלל כאבי בטן. אם הייתי יכולה הייתי מנפצת את כל המראות בעולם... ביום חמישי הקרוב אני מרצה בפעם הראשונה לכיתה ט' של מורה שהייתה מחנכת שלי שלוש שנים והייתה לצידי בכל צעד וצעד שעשיתי. ממש, באש ובמים. היא סיפרה לי שיש אחת בכיתתה שסובלת מהפרעת אכילה. אני כ"כ רוצה לעזור לה. אני יודעת איך אני צריכה מישהו שעבר את זה ומבין על מה אני מדברת.

אני מבינה שבגלל המחסור שאת עצמך חשה כרגע,את רוצה לעזור לאחרים.אין ספק שעזרה לזולת הוא משהו מאוד מבורך ומחייה.אבל מהצד השני,הוא גם דורש אנרגיות,שאין לך לתת כרגע.או לפחות-עלייך לשמר אותם בשביל עצמך,קודם כל.
לא יעזור לנו לנפץ את כל המראות בעולם,כי המראה המעוותת נמצאת בתוכנו,ותמיד תשאר כזאת שאי אפשר לנפץ.אני יודעת שהחוויה הנוראית בלהסתכל במראה הוא לאו דווקא לראות את הגוף שלנו,אלא את הדברים האחרים שאנו רואות(ואגב,אנחנו היחידות שרואות אותם) כשאנחנו מסתכלות במראה.הפתרון נמצא כנראה בלקבל ולחבק את הדמות שהמראה מראה לנו,זה להיות מושלם.אבל עד אז,השאיפה שלנו למושלמות דווקא מרחיקה אותנו מההגדרה האמיתית שלה וגורמת לנו לתסכול וכאב נוסף.
יקירה,אני באמת מבינה.אבל לא מספיק כאן רק הרצון,צריך לקום ולפעול.הכוח הזה קיים בך,רק שאת צריכה לשנות את הכיוון,ולהפסיק להילחם בעצמך,להילחם באויב האמיתי-והיא הפרעת האכילה שלך.זה אפשרי.

קרן אור.

קודם כל- תהני מחופשתך! המסע הוא אכן שבוע ימים.... הרופא משפחה שלי אמר שזמסע יכול לעזור לאנשים עם ה"א או לדרדר אותם... אני מקווה שהיה בסדר... טוב אני צריכה לזוז לארוז את כל הדברים... אוהבת המון שירה

ליבי יוצא אליך.. אני קוראת את הדברים שלך ורואה בך כ"כ את עצמי! הדברים שכתבת, הרגשות שתיארת- זה כ"כ אני ומה שאני עוברת... אנחנו עוברות את אותו הדבר לצערי הרב ומי כמוני יודעת עד כמה זה קשה לעלות כך במשקל- בייחוד שאנחנו לא אוכלות הרבה בכלל והתפריט שלנו מאוזן לגמרי!! וזה משגע ומחרפן ואת מתחילה לחשוב ולהעלות בראש מיליון תסריטים של אולי אכלת יותר בשבוע הזה ואולי עשית משהו לא בסדר.. אבל התשובה היא לא שירה. את אינך אשמה.. זאת המחלה- זאת ההרעבה שכרגע גופנו דורש את הפיצוי על כל אותה תקופה.. אני יודעת כמה זה כואב. אני אישית הורדתי את מינון השקילות אחת ל-3 שבועות. כל שבוע להישקל רק חובר אותך עוד יותר אל המחלה לדעתי. אבל זאת החלטה שלך כמובן ואת תעשי אך ורק מה שאת מרגישה לנכון. אני לא מצליחה להבין רק דבר אחד- אם את פעילה כ"כ ועושה פעילות גופנית איך זה שעדיין משקלך לא מתייצב? לי כל הזמן אומרים שפעילות גופנית והוצאה קלורית גבוהה רק יגרמו לגוף שלי להתאזן ולא לעלות במשקל..<למרות שאני נוטה להיות בספק כבר..אני כל פעם עולה מחדש שכבר אין לי אמונה אפילו בפעילות גופנית. אבל אני עושה די באילוץ =/ > אגב את אוהבת את הפעילות הגופנית הזו, היא עושה לך טוב? או האם גם את נמנית מבין אלו שלא אוהבים ומתעצלים כמוני חח? מה דעתך להוריד אולי את מינון הפעילות הגופנית ל-3 פעמים בשבוע? זה נשמע לי כמו אפשרות טובה כך שגם תוכלי להתעמל וגם תוכלי לפנות זמן עבור המבחנים שלך. וזה בסדר גמור שלא יצא לך להתעמל השבוע! את בן אדם ולפעמים יש אילוצים.. להיפך, אני חושבת שכרגע כדאי שתתרכזי יותר בלימודים ותשקיעי בהם מאמצים יותר מאשר הגוף והמשקל..זה הרבה יותר חשוב את לא חושבת? אל תאשימי את עצמך ואני יודעת שקשה מאוד שלא לעשות זאת!! נכון שהכל נגרם כתוצאה מההתעללות שלנו בגוף ומכל תקופת הצמצום, אבל כמה עוד אפשר להתאבל על זה? חשבתי על זה השבוע ואמרתי לעצמי הגיע הזמן להמשיך הלאה.. להשאיר את האשמה מאחור, להבין את הטעות ולהמשיך הלאה. אי אפשר שנלקה את עצמנו על כך ללא הרף. הרי לא עשינו לגוף שלנו זאת בכוונה..זה הכל קרה כתוצאה ממצוקה, ממשבר נפשי..עכשיו אנחנו מתקנות את הטעות.. האם את עדיין ממשיכה לאכול או שאת מרעיבה את עצמך לפעמים? אני מאוד מקווה שאת לא חוזרת לדפוס ההרעבה שאגב הדיאטנית שלי אמרה לי שאם חוזרים להרעיב הגוף אף יותר יעלה במשקל..ואני לא אומרת לך זאת כדי להפחיד אותך אלא כדי שתחשבי גם על זה לפני שאת עושה צעד של המחלה. תמשיכי לדבוק בתפריט עם כל הקושי! בסוף זה ישתלם אני אומרת לך! זה מה שתמיד אני אומרת לעצמי.. האם הדיאטנית שינתה לך את התפריט? אני מניחה שבטח כבר אין מה לשנות אצלך..כמו שאצלי.. אני רוצה להגיד לך שגם אני ממש מזדהה עם זה שאמרת שעכשיו יהיה לך קשה מאוד להתמיד באכילה. גם לי זה קורה כל פעם אחרי עליות במשקל. אבל זה חולף יקרה, את תראי שלאט לאט הגוף שלך ייעצר <הרי את נמצדת כל הזמן לאותו תפריט,

הוא חייב להיעצר> אני לא יודעת אם זה מנחם אותך מה שאני הולכת להגיד אבל הייתי היום אצל רופא המשפחה שלי ודיברנו על כמה התקדמתי ועל כל תקופת המחלה. הוא אמר לי שהגוף בסוף חוזר לעצמו, שהוא "זוכר" את העבר שלפני המחלה ואת חילוף החומרים. כולל כל מה שקשור בגנטיקה. גם אני מקווה ונתלית כל הזמן במילים של הרופאים. שבסוף יהיה בסדר ושאפסיק לעלות כל הזמן. אני רוצה שתאמיני בזה גם את. שלא תחזרי אחורה!! זכרי, אם את חוזרת אחורה עכשיו ומרעיבה התוצאות יהיו הרסניות אף יותר! ואת רוצה להחלים לא כך??? היום את נוסעת למשלחת לפולין ואני מקווה שזו תהיה לך אחת החוויות המשמעותיות והמרגשות שלך, שתלמדי הרבה דברים חדשים ושתגיעי עם תובנות חדשות. את יכולה להמשיך ולהתמיד בתפריט אם רק תחליטי שאת עושה זאת ולא חוזרת אחורנית! את מסוגלת שירה אני יודעת שכן. שלך, שירן

אני כל כך שמחה שאת מבינה מה עובר עליי :) באופן אישי- אני אוהבת פעילות גופנית שעובדת על השרירים... אני די שונאת וסובלת מהליכות, ריצות וכו... את מבינה למה זה כ"כ מתסכל אותי? שאני פעילה מאוד אבל עדיין או נשארת באותו משקל או מעלה עוד...!. היום אני אוכלת טוב לפי דעתי... אימא שלי אומרת שזו הרעבה... אבל אני מפחדת לעלות בתקציב קלוריות היומי... במיוחד אחרי כל העליות האלו... אני די פסימית לגבי העובדה שהחילוף חומרים שלי ישוב למה שהיה- אחרי שנים על גבי שנים של התעללויות... לאו דווקא באופן קיצוני כמו שהביא אותי לה"א, אבל מידי פעם נהגתי לקצץ באוכל, לאכול רק ירקות וכו... דברים שדי מהר הפסקתי איתם... זאת עד שנכנסתי לה"א שלי... גם לא ממש הייתי רזה לפני שחליתי, ככה שחילוף חומרים מהיר לא היה לי מעולם, אבל חילוף חומרים איטי כמו שיש לי היום- זה בלתי יאמן... איך את? קראתי שהורדת את השקילות לפעם ב-3 שבועות... איך את מרגישה עם זה? את חושבת שזו החלטנ טובה? טוב אני חייבת לזוז להמשיך לארוז... אוהבת אותך שירה

שלום לך שירה מקסימה שאת, האמת שאני התגעגעתי, לא יודעת למה לא כתבתי...אין לי יותר מדי סיבות, האמת שזה גם בגלל חוסר הזמן שיש לי, אבל כמובן שאין זה תירוץ הולם... בכל מקרה שירה יקירה- אני מבינה את כאבך הזועק כרגע, הדממה שמתחת לסערה , ואיך להתמודד? איך מתמודדים מול האוכל כאשר את יודעת במוח ההגיוני שאת צריכה לספק אותו לגופך, אבל נשמתך אינה רוצה בו? קודם כל הרשי לי לומר לך ש-800 גרם זה לא הרבה בכלל, אבל כמובן לא יעזור אם אומר לך זאת. אני יודעת שהמקום הזה שמתחילים לצאת, שמתחילים להבריא, שמתחילים בעיקר לעלות במשקל-הוא מקום מאוד קשה, האמיני לי שגם אני הייתי פעם במצב הזה? אז כן, אני גם הייתי בו. אבל את חייבת להתמודד, אסור לך לוותר בגלל הקושי הרב והכאב, אם תעשי זאת-את תוותרי לעצמך, את תרשי לעצמך ליפול, יקירה, שירה יקרה-את תרשי לעצמך לא להיות??? לא!! שירה, תביני, את צריכה להתחיל להתעסק בהחלמה שלך, הדרך קשה ולא פשוטה, לעיתים אף מפותלת ומראה סימנים של חזרה אחורה למחלה, לתוך ליבה של המחלה, אבל זה לא ככה, זה פשוט הנפילות ה"קטנות" האלו, הן לא פשוטות זה נכון..אבל את צריכה להכריח את עצמך. חישבי עם עצמך, איפה את רוצה לראות את עצמך בעוד כעשר שנים? האם את מדמיינת את עצמך ממשיכה להיות במקום החולני הזה? והרי ברור שאם לא תצאי ממנו, את הרי תשארי בו, תשארי דוממת בו, מצבך יחמיר, ואת תוכלי לראות ממש מול עינייך את הנזקים האיומים שהמחלה המבודדת הזאת תגרום לך. שירה, אני מחבקת אותך מרחוק, מרשה לעצמי לשלוח לך כוחות, רוצה להגיד לך לקום, רוצה להגיד לך להרים את ראשך ולרצות לעלות טיפה מעלה..לאט לאט. שירה, ליבי איתך, גם אם מילותיי כרגע אינן נוגעות בך ואינן מראות הזדהות.. מאחלת לך שתלמדי את מה שנכון לך במסע הזה, שלך, תקווה לבנה

אני אכן מבינה מאוד את התסכול שלך..אפילו נמצאת בתוכו =/ אני רוצה לספר לך שאתמול עשיתי הליכה והיה לי ממש קשה <אפילו סבלתי מזה> כי זה משהו שאני לא אוהבת לעשות והסיבה היחידה שאני עושה זה רק משום שאני לא רוצה לעלות עוד! הרופא שלי אמר שזה יכול מאוד לעזור ושאני חייבת לעזור כעת לגוף שלי לאחר כל מה שהוא עבר. ואני מרגישה שזו חובתי. שבפעילות הגופנית הזו אני עוזרת לו בסה"כ למרות שאיני נהנית ממנה.. אבל אני מנסה לחשוב על כך כעל תרופה עבורי כרגע. תרופה עבור הגוף שלי שהשתבש ואיבד את האיזון ושהפעילות רק תעזור לו <כך לפחות אני ממש מקווה!!> להתאזן. זה כ"כ טוב שיש לך פעילות שאת אוהבת לעשות..הלוואי והייתי מוצאת אחת כזו! יש לי שאלה, אמך אומרת שהתפריט שלך הוא תפריט הרעבה ואני די נוטה להאמין לה משום שאת יודעת הרבה פעמים יכולת ההבחנה שלנו נפגמת בגלל המחלה ואפילו מעט אוכל נתפש בעיניים שלנו כ"הרבה מדי".. האם את אוכלת בדיוק לפי התפריט שהדיאטנית נתנה לך? שוב אני רוצה שתדעי שאם את כן מרעיבה את עצמך עדיין ולא מספקת לגוף שלך את כל מה שהוא צריך- הוא לעולם לא יחלים!!! את חייבת לרצות באמת ולהחליט אחת ולתמיד עם כל הקושי שאת פועלת לפי התפריט ולא מקזזת. ותאמיני לי שרק ככה תבוא ההחלמה של גופך. אני רוצה לספר לך שמאז שהתחלתי לאכול היו לי הרבה מאבקים עד שהצלחתי להחזיק בתפריט שלי לאורך זמן. ולאט לאט הגוף שלי גם גילה סימנים של התאוששות , סימנים חיוביים למרות העלייה במשקל שמבחינתי נתפשת כדבר נורא ואיום! השיער שלי כבר לא נושר וזה הישג עצום מבחינתי!! בתקופת המחלה נשרו לי מהשיער ממש גושים ענקיים של שיער! זה תסכל אותי עד כדי דמעות! התביישתי ממש לצאת מהבית בגלל זה. ועכשיו אני לא מאמינה שזה פסק..והכל הודות לאוכל.. וגם המחזור שב אלי ונהיה סדיר..אני לא לוקחת זאת כמובן מאליו.. האם את מקבלת מחזור באופן סדיר? שירה, את אומרת שמדובר בהתעללות במשך שנים בגופך- לא הגיע הזמן להפסיק? שוב, אני לא יודעת איך באמת את אוכלת והאם את פועלת לפי מה שאומרים לך אבל אני די בספק שאת עושה כך. את מוזמנת לתקן אותי כמובן אם אני טועה. אני רוצה רק בטובתך בכל אופן! מחכה לשמוע ממך חוויות כשתחזרי וכולי תקווה שהקול הבריא שלך לא נותן לך שם ליפול לתהומות המחלה. אוהבת, שירן

קודם כל-ברוכה הבאה לפורום.אני מקווה שתמצאי בו את הכוחות להתמודדות הלא פשוטה שאת נדרשת אליה.
אין ספק,להיות במחלקה סגורה לה"א הוא משהו מהגיהנום,אבל לפעמים זה המוצא היחיד.אני שמחה שהמציאות שראית,בבחינת ראיית האמת מול העיניים,גרמה לך להסתכל לתוך עצמך ולהגיע להכרה שאת רוצה להיות בריאה,ושעדיף שזה יהיה בדרך שלך.
עליה במשקל לאחר תקופת הרעבה היא נפוצה מאוד,עד כמה וכמה שלפי דברייך היא אפילו מבורכת עבורך.והגוף מנסה לפצות את עצמו ולהחזיר את כל התפקודים לכדי איזון.אבל זה מתייצב בסוף.
אין לי מושג מהו גובהך ומשקלך,ויכול להיות שאת עדיין צריכה לעלות במשקל ולא יהיה זה נכון לייעץ לך מה לעשות כדי למנוע זאת.הדבר הכי טוב שאני ממליצה לך-הוא פשוט לקבל את זה,עד כמה שזה אולי קשה כרגע.
תרפי מהשאיפה להכנס לבגדים שמידתם לא נכונה עבורך היום,.על מה יש לך להאשים את עצמך ולשנוא את עצמך??בגלל זה שאת לא מתאימה במידות לאיזה שלד חסר חיים ושקוף היום??
אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מעריכה את היכולת שלך להרים את עצמך ולשקם את עצמך פיזית,אבל מה עם טיפול נפשי?מה עם לטפל בשורש הבעיה ולהבין למה את מייחסת חשיבות כ"כ גדולה לשתי ספרות שלא מציינות שום דבר??את שווה הרבה יותר מכך,נטע,הרבה יותר ממה שמראה מחוג המשקל.למדי להעריך את עצמך ולחבק באהבה את התכונות המופלאות שוודאי קיימות בך,ולהן אין מימד לא הגיוני או לא שפוי.

אני חושבת שדווקא במקום שאת נמצאת היום,עם כל התובנות ובכיוון הבריא,חשוב שתפני לטיפול.הן נפשי והן תזונתי שיקל עלייך כרגע עם איזון התפריט.

ואני כמובן כאן ואשמח אם תמצאי בפורום הזה את הבמה לפרוק את כל מה שיושב לך בפנים על הלב.
שלך,
קרן אור.

קרן יקרה! אין לך מושג כמה שעזרת לי...אין לך מושג כמה התעודדתי לקרוא את תגובתך המאירה והמהירה. את אכן צודקת בכל . קשה לי לקבל טיפול נפשי משום שהיותי מדחיקה את המצב... דיאטני יש לי ,אך כרגע אני נמנעת מלבוא אליו אני פשוט מפחדת לעלות על המשקל. פשוט מפחדת!!!! זה מרתיע אותי המחשבה הזו שהשמנתי כ"כ הרבה. היום אחרי שקראתי את מה שכתבת לי, הכנסת בי הרבה כוח פשוט רצתי למטבח ולקחתי קרקרים גבינה ודג, מי היה מאמין??? תודה על הכל:-) אין כמוך!

שמחה שיכולתי מעט לעזור,אבל הקרדיט הוא שלך בלבד.אין כאן כדי להאיר לך את הדרך,אבל את זאת שבסופו של דבר תחליטי אם לצעוד בה או לא.

בתיאבון עם ארוחת הבוקר!
שלך,
קרן אור

קראתי את הדברים שלך וזה באמת נשמע אחד הדברים המזעזעים והטראומתיים להיות סגורה במחלקה של הפרעת אכילה. כמה זמן היית במחלקה הזו? והאם הלכת בהסכמתך או שההורים הם אלה ששלחו אותך לשם? אני מבינה את הקושי שלך בנוגע לעלייה במשקל. יותר מדי מבינה לצערי.. גם אני עדיין עם משקל לא מאוזן וגם אצלי היו ועדיין מתרחשות עליות ...למרות שאני נצמדת לתפריט מאוזן שנקבע לי ע"י הדיאטנית. זאת המחלה. זאת בדיוק המחלה שגורמת לנו להעלות במשקל אחרי הכל. כל ההרעבה, הסגפנות והעינוי שחווינו בגללה- כל אלה מחפשים עכשיו פיצוי בהתגלמות של עלייה במשקל הכ"כ כואבת!!! הייתי נשקלת אחת לשבוע וזה עשה לי ממש ממש רע! היום אני נשקלת אחת ל-3 שבועות ובעוד חודשיים כשאני אראה שהמשקל שלי יציב <בתקווה רבה כמובן> אני חושבת להפסיק עם זה לחלוטין לפי המלצת הדיאטנית שלי שטוענת שזה יותר מזיק מאשר מועיל לי. אני מעודדת אותך כן להיחשף למה שמפחיד אותך- במקרה הזה לעלות על המשקל. אך אם את חושבת שזה יעשה לך רק רע ולא יקדם אותך אל תעשי זאת. מה שכן חשוב שתקבלי תפריט מאוזן שמכיל את כל אבות המזון- אחרי הכל אל תשכחי שהגוף שלך עבר טראומה והוא זקוק לכל מה שהיה חסר. טיפול נפשי חשוב גם הוא לא פחות ואף הכרחי. אי אפשר לטפל במחלה הזו ללא שילוב של השניים. זה יפה שאת ממשיכה לאכול בכל אופן. זיכרי שאם תחזרי להרעיב את עצמך את תכניסי את הגוף שלך אף יותר למצב של סטרס והוא יעלה אף יותר במשקל. וזה מה שאמרו לי בטיפול וזה גם הגיוני. תני לעצמך את האפשרות להבריא סוף סוף. זה או להמשיך הלאה או לחזור אחורה למקום הרבה יותר כואב והרסני. הבחירה בידיים שלך במקרה הזה. מקווה שעזרתי במעט. שירן

הי שירן, את ממש חמודה. אין לך מושג כמה עזרת לי!!! אני אתייחס למה שכתבת ברצינות רבה ואעדכן אותכן מה חדש אצלי... אז לשלאותייך-אני התגלגלתי למחלקה על ידי זה שחברה שלי הטובה ניסתה להפחיד אותי והכניסה אותי לשם "בכדי לבקר את חברתה"....זה סתם היה בלוף, היא רצתה שאקבל את המסר... אז מאד כעסתי על החברה שלי וכאב לי מאד על מה שהיא עשתה לי. לא הסכמתי לקבל את הטענה שהיא עשתה זאת למעני כי כידוע הכחשתי את המציאות... והיא לעומת זאת כל הזמן ניסתה ונדחפה ליצור קשרים אבל אני דחיתי אותה עד שיום אחד הבנתי שהיא הצילה אותי. הבנת? ומה קורה אצלך? נהנתי מאד ששתפת אותי. זה מאד עזר לי! בת כמה את? והאם את בולמית או אנוריקסית? יום טוב חמודה:-)

קודם כל הוקל לי לשמוע שלא אושפזת בסוף באמת בבית חולים כזה. כי זה באמת אחד הדברים הנוראיים. <לא שאושפזתי חס וחלילה אך יש לי חברה שכן הייתה שם ומהדברים שהיא סיפרה לי הזדעזעתי מאוד!> אני חושבת שבסה"כ לחברה שלך הייתה כוונה טובה , הרי תחשבי על זה, אם היא לא הייתה מביאה אותך לשם לא היית מתחילה לאכול. האם עכשיו את אוכלת או שאת עדין מרעיבה את עצמך ומגבילה? אני אישית לא אוהבת את ההגדרה "אנורקטית" , זה עושה לי רע אז עדיף שאני אומר שאני סובלת מאנורקסיה כבר שנה וחצי לצערי. זה כ"כ מוזר- פעם ממש אהבתי את הגדרת האנורקסיה, נתליתי בה כזהות שלי- היום אני כבר לא רוצה בה, אני שונאת את המחלה הזו בכל מאודי ורק מבינה כל יום מחדש כמה נזק היא גרמה לי ולגוף המסכן שלי. <אחרי כל ההתעללות שהעברתי בו הוא באמת מסכן> כיום אני בשלב שאני מאוד רוצה כבר להיות בריאה לגמרי! אני כ"כ מחכה ליום הזה שיגידו לי- "אין לך אנורקסיה יותר!" -זה יהיה פשוט חלום! אבל הדרך עוד ארוכה. יש לי המון עיוותים עדיין בדימוי הגוף והרבה הגבלות והתנהגויות שקשורות במחלה שקשה מאוד לעקור אותן. אבל אני מתקדמת..לפחות מנסה.. ומה איתך? האם את לפני גיוס? אני שמחה לשמוע שעזרתי לך ואשמח תמיד לעזור לך שוב ולתרום לך מהניסיון שלי. שירן

שירן יקירה, מקווה שאת בתקופה קצת יותר רגועה כעת. אשמח לשמוע עוד איך את ומה קורה איתך. אני מצטערת שאני "מתפרצת" להודעה שלא קשורה אלי, אבל אני חייבת לומר לך שהפריע לי לראות שכתבת "אני סובלת מאנורקסיה"-יקירתי-את אינך "סובלת" מאנורקסיה!! את יכולה לסבול מכאבי אוזניים, מכבי גרון, מכאבי פרקים..אבל מאנורקסיה, זה לא משהו שבא לך "פרום נו היר", -את שם ואת יכולה לצאת משם...אני לא מסכימה עם ההגדרה הזאת "אני סובלת מאנורקסיה"!! כי היא איננה נכונה..אנשים היום סובלים מכ"כ הרבה דברים חמורים בגופם, שאינם יודעים כיצד לרפא את עצמם, כיצד הם יתרפאו ואם בכלל..אני לא חושבת שיש זכות בכלל למי שקיימת אצלו הפרעת אכילה, להגיד שהיא סובלת מזה..כי אם באמת הסבל כ"כ קשה, אז לקום ולצאת משום..או לפחות להתחיל..להגיד "אני סובלת מאנורקסיה"-רק מקבע אותך בתוך משבצת כ"כ קטנה וצרה. היה חשוב לי להגיד זאת, מקווה שלא תראי את זה באופן פוגע, כי זו לא הייתה הכוונה... רציתי רק להאיר אצלך משהו..שנראה לי שמתוך כל ההתרגלות שלך למקום הזה, את רואה אותו כבר ככ"כ רגיל ונורמלי-וזה אינו נכון!! אף אחד לא "הטיל" עלייך את המקום החשוך והצר הזה. יקירה- המשך יום רגוע ונעים, אשמח לשמוע מה איתך ואיך עוברים הימים. תקווה לבנה.

הי. מה שלומכן בנות??? אני מצטערת שנעלמתי, הייתי ממש ממש חולה:-( עכשיו אני בסדר, מרגישה יותר טוב... מה איתכן? ולעניו שאלתך שירן-אני לא אתגייס לצבא ,הגוף שלי לא מאפשר זאת. ומה איתך?

שלום , אני בת 16 ,בכיתה י'. כבר שנה שאני חושבת על אוכל , הפרעות אכילה וכל מה שקשור בכך. הייתי רוצה להרזות אחת ולתמיד בכל דרך. אני לא ממש מצליחה. התחלתי בדיאטה רגילה בת 4 חודשים,ירדתי 6 קילו .נראיתי טוב ,קיבלתי מחמאות,אהבתי את עצמי אך מה ? רציתי עוד . . . החלטתי להפסיק לאכול ,נילחמתי בעצמי והתעלמתי מהרעב , ותמיד הגיע סוף השבוע המפתה שבו הייתי אוכלת בצורה כפייתית ומנסה להקיא . ראיתי שהקאות זה לא בשבילי וקניתי כדורים משלשלים. עברה שנה מאז , ואני עדיין מנסה , משלשלים , הקאות, הרעבות ובליסות.שום דבר לא עוזר. הייתי עושה ספורט בצורה כפיתית עד שנהיו לי דלקות בעצמות ברגלים. אני עובדת עצות,ולמרות הכל רוצה להיות אנורקסית. יש מישהי שמוכנה להצטרף?

אולי אחרי שנה הגיע הזמן להבין שהרעבה,הקאות ומשלשלים אינם הדרך הנכונה להרזיה???האם זה עבר לך בראש??
נראה לי שאת מנסה להתאים את עצמך לאיזשהי הגדרה,אבל את שוכחת שאנורקסיה היא מחלה וממש לא תואר שיש להתגאות בו.
שומר נפשו ירחק...

קרן אור.

רגע ורגע לפני שתכסי לקטגוריה הכ"כ לא נעימה (אנוריקסית) ולפני שיתחלף לו האור בירוק. לפני שידבק לך הבטן לגב ולפני כל הנקיפות והיסורים, עלייך להבין ומתוך הדפדופים, פה תוכלי לקרוא שלהיות רזה ,במידה שכבר לא יפה זו לא חוייה כל כך גדולה....ובכלל התחושה לא כזו נעימה והנפש כל כך כאובה כל כך מבולבלת. זה למה תכניסי את עצמך לשם???למה??? כל עוד את לא שם, הירחקי ילדה!

ראיתי את ההודעה שלך כבר אתמול וחשבתי איך להגיב ואם להגיב בכלל אבל אני יודעת שלהעלים עין לא יגרום לזה להעלם אז החלטתי להגיב כמיטב יכולתי ולקוות שהדבר יהיה לך לעזר... כפי שכבר הסבירו לך זהו לא פורום לעידוד ה"א ואת באמת לא זקוקה לטיפים כי כל אחת יכולה להסיק איך לרדת במשקל בצורה מזיקה ובלתי בריאה.. ה"א היא מחלה נפשית קשה מאוד משהו שאני לא מאחלת לאף אדם בעולם... יש דרכים טובות ונכונות לרדת במשקל בצורה בריאה. על האדם ללמוד לאהוב את עצמו לא משנה מה, אני חלילה לא אומרת שאל לנו לשאוף לדברים אני פשוט אומרות שכל אדם צריך להפיק את המיטב ממה שיש ולאהוב את עצמו עם המיד הנכונה של שאיפה בריאה ומאוזנת.. כולי תקווה שתביני שה"א זה לא הפתרון אלא רק חלק כואב מאוד של הבעיה! אל תעשי את זה לעצמך! כולנו כאן נשמח לתמוך בך עם כל הקשיים שאת חווה בחייך אך לא נעמוד ונתמוך בה"א... תקווה

אחת מהבעיות היא חוסר המודעות. אכן, הדרך המהירה ביותר לרדת במשקל היא צום, אבל השאלה איזה משקל את רוצה לרדת. חדשות לי אלייך: את יורדת ש-ר-י-ר!! את תשרפי את כל רקמת השריר שלך וברגע שתתחילי לאכול כרגיל את עלולה לעלות הרבה, ולמה? כי רקמת השריר היא הרקמה שצורכת הכי הרבה אנרגיה, ואם את מחסלת אותה - תביני לבד מה התוצאות. יותר מזה, ראית פעם גוף נטול שרירים? את לא נראית יפה, את נראית כ"כ שפופה ומדולדלת. את תעלי רק באחוזי שומן ותיראי כמו סמרטוט רצפה סחוט. יותר מזה, כשאת מרגילה את הגוף לא לאכול. מותק הגוף לא טיפש, הוא נכנס למצב של סטרס ואוגר את כל השומן, ולאט לאט חילוף החומרים שלך יורד. ואז את כמובן מעלה במשקל. הנה לך כל העובדות המדעיות. רוצה להיות סמרטוט רצפה נטול שרירים ולהסתכן בלעלות במשקל עוד יותר ממה שהיית? וולקאם. תוסיפי לזה את הכאב הנפשי המטורף. זה מה שאת רוצה? מאמי שלי כשאת תקבלי שכל זה יהיה מאוחר מדי, ושתביני מה עשית לגוף שלך, כשתאבדי את המחזור וכשלא תישאר לך טיפת אוויר לנשימה, אני לא בטוחה שתרצי להישאר בחיים. אל תעשי את זה לעצמך. תרחמי על הגוף שלך, ובמיוחד על הנפש שלך. צום זה בדיוק הדרך לרצות X ולהגיע לY.

אוח כמה שהמילים שלך צימררו אותי!!! זה כ"כ נכון! אם רק היה מישהו שהיה אומר לי את הדברים האלה לפני כן.. למרות שאם להיות כנה, אמרו לי שאני הורסת את הגוף שלי כ"כ הרבה פעמים אך העלמתי עין.. המצוקה הייתה גדולה מדי מכדי להפסיק עם כל הטירוף הזה.. אם רק הייתי יודעת את כל העובדות המדעיות האלה שהגוף מעלה במשקל אח"כ, שחילוף החומרים מאט בצורה משמעותית..אולי דברים היו נראים אחרת.. אני חייבת להפסיק להלקות את עצמי על העבר =/

היי שירן... כולנו חייבות, אני מניחה. לשמחתי העובדות המדעיות גורמות לאנשים לפתוח את העיניים, זה עד היום מחזיק אותי שוב ושוב לא לחזור חזרה, כי אני יודעת שבעצם אין טעם. אבל אם נחשוב על זה ברצינות... גם אם היינו יודעות, לא בטוח שהיינו מפסיקות. אז אין טעם להלקות. נכון? תרצי לדבר במייל?

קודם כל -כל הכבוד על עירנותך ודאגתך לחברתך.
לא כתבת בת כמה חברתך,וזה נתון חשוב מאוד-כיוון שאם היא קטינה עלייך לשתף מישהו מבוגר שידובב אותה ויאבחן אם אכן מדובר בהפרעת אכילה.מדברייך אני גם מבינה שכן חשוב שהיא בכ"ז תתחיל טיפול,בגלל שעברה עליה איזשהי טראומה שיכולה לבדה להיות בסיס לה"א או כבעיה בפני עצמה.
הסימפטומים לבולימיה הנפוצים ביותר בתחום הגופני הם: העלמות לשירותים לאחר ארוחה,אכילה מרובה שלא גורמת לה לעלות במשקל באופן בלתי מוסבר,שימוש באמצעים "מטהרים" כעונש ופיצוי כדוג' משלשלים,ספורט אינטנסיבי,צום אחרי בולמוסים.ניתן לראות ע"ג פרקי האצבעות חתכים שנגרמים עקב דחיפת האצבעות לגרון והחומציות המעכלת שבהקאה.בהמשך תופיע תשישות,התעלפויות,סחרחורות,אובדן מלחים ועוד.
במישור הנפשי הסימפטומים אינם ספציפיים(כלומר,יכולים להתאים גם לתמונה קלינית של דכאון)-אפיזודות של התפרצויות זעם לצד בכי פתאומי,הסתגרות,תחושה של בושה,אשמה,בדידות(ובל נשכח שה"א ובעיקר בולימיה היא מחלה שמאופיינת בצורך להסתיר ובסודיות בגלל הבושה).
אל תתייאשי והמשיכי לנסות לדבר איתה ולהיות לצידה,כי זה מה שהיא הכי צריכה כרגע.
חשוב שתגיע אפילו לייעוץ ראשוני כביכול רק כדי להרגיע אותך,ואולי מתוך זה תצוף האמת.

חשוב לטפל וכמה שיותר מוקדם סיכויי ההבראה גבוהים יותר.
אני כאן אם יש שאלות נוספות,בהצלחה,
קרן אור.

תודה רבה על המחמאות ועל הדברים המרגשים שכתבת לי.
אני שמחה שגם בתוך התקופה הלוחצת שעוברת עלייך את מוצאת את היכולת לפרגן גם זמן להיות עם עצמך,להרגיש,לדאוג לצרכים שלך.
אשמח כמובן אם תכתבי כאן יותר.

שיהיה לנו יום מקסים,שיביא איתו סופשבוע חמים ושלו עבורנו.
קרן אור.

מצטערת אני פשוט מנסה לבדוק מהי הסיבה שאני לא מצליחה לשלוח הודעות אל תתיחסו לזה

תודה שאת תמיד מתעניינת ודואגת!! אני כ"כ מעריכה זאת. אין לך מושג עד כמה. הייתי אצל הדיאטנית ביום שני ועליתי 150 גר'. לדבריה זוהי אינה עלייה משמעותית והיא יכולה להיות נעוצה בהרבה דברים פשוטים וזניחים כך שמדובר בדבר של מה בכך. וקיבלתי את זה.. לא נכנסתי ללחץ.. כיום אני בשלב שאני מבינה שהגוף שלי אינו רובוט ושפעם זה יכול להיות 100 גר' יותר ופעם פחות.. אך אני מקווה שכאן זה ייעצר ולא ימשיך לעלות... כי כבר קרו לי הרבה מקרים בהם הייתה עלייה קטנה של 100 גר' ומשם זה המשיך .. התחלתי עם פעילות גופנית 3 פעמים בשבוע, ואת האמת שזה דבר שאני לא אוהבת בלשון המעטה אך אני מרגישה שאני חייבת זאת. אני לא יכולה לסבול יותר עליות נוספות ומה גם שאני מנסה לאהוב את הפעילות הגופנית, אומנם באילוץ כלשהו אבל עדיין... אני כ"כ רוצה לראות סוף סוף את הגוף שלי מאוזן שלא אכפת לי גם לעשות דברים שאיני אוהבת =/ אני רוצה לספר לך שבעבודה היו מרוצים ממני לטובה. ובשבוע הבא אני מתחילה פרוייקט מכירה חדש שהוא נחשב די רציני ואני מאוד לחוצה. גם משום שמדובר בפרוייקט של 3 חודשים הפעם <וזה נשמע לי המון !!> וגם משום שמצפים מאיתנו <הדיילות> להיות "שפיציות" ולמכור כמה שיותר. כמובן שישנה הדרכה ארוכה לפני כן אבל עדיין אני מרגישה שנותנים לי כוחות לא לי...כשאמרו לי שרוצים אותי בפרוייקט הזה הייתי כ"כ מופתעת..חשבתי לעצמי: "על מה הם מדברים?? אין לי את כל היכולות האלה שהם טוענים.." אבל אני מוכנה לנסות ולראות איך הולך. למרות הפחד והמחשבות שמדובר בעוד עבודה/פרוייקט שגוזל ממני את החופש שלי או את החיים עצמם.. <כן זו המחשבה שמלווה אותי כל הזמן לצערי> אני כ"כ פוחדת לקרוס כמו בכל דבר שאני לוקחת על עצמי.. אני מרגישה שאולי אני לוקחת על עצמי דברים גדולים מדי.. שאני נכנסת מהר מדי אל ה"מים העמוקים".. כ"כ הצטערתי לשמוע שאת חולה שוב פעם. האם ההקרנות האלה לא אמורות לגרום לך להרגיש טוב יותר אחרי הכל?? איך מתמודדים הרופאים עם היחלשות המע' החיסונית בעקבות כך? אני מקווה שהיום את כבר עומדת על הרגליים ומרגישה הרבה יותר טוב. אגב, יש להקרנות האלה מועד סיום? או שצריך כל הזמן לעבור אותן כדי למזער את הגידול וכדי שלא יתעצם? אני מאחלת לך רפואה שלמה ומהירה! כ"כ כיף שאת פה!!! אוהבת, שירן

אני רוצה לומר לך שקראתי את מה שכתבת למחפשת מוצא והבנתי עד כמה התחזקת ועד כמה את מאפשרת לעצמך לראות ,לחיות ולפרוץ את גבולות המחלה.אני מאוד מעריכה את ההתמודדות הזאת שלך.
וגם במה שכתבת לי אני מרגישה משהו שונה.כן,זה עדיין קשה עבורך לעלות במשקל,אבל אני גם שומעת ממך עד כמה את מקבלת את השינויים שמתרחשים אצלך ונותנת לעצמך פשוט לחיות איתם.
לגביי העבודה-את רואה שאת מסוגלת??המחלה עד עכשיו קיבעה אותך באיזשהי אמונה שבלעדיה לא תצליחי כלום( למרות שההפך הוא הנכון) אז חבל לנסות ולהכשל.וכשאת נותנת לעצמך להיות באמת,ולא שקופה כמו שהיית עד עכשיו,את מגלה יכולות בעצמך שלא ידעת על קיומם.
אני בטוחה שגם את התקופה הקרובה את תעברי בהצלחה רבה.תתכוונני לשם,ותגיעי.

ולי נותר להיות כאן ולחבקך ולומר לך עד כמה אני גאה בך ובשינוי שהתחלת בחייך.
שבוע נעים יקרה,
קרן אור.

איזה כיף לשמוע מאחרים באופן אובייקטיבי לחלוטין כמה התקדמתי . את יודעת המחלה הרבה פעמים גורמת לי להאמין בלב שלם שאני לא מתקדמת אלא רק חוברת אליה יותר, וזה ממש עוזר ומחזק לשמוע שאחרים מבחוץ כן מצליחים לראות את ההתקדמות שלי מבעד למעטה האפל של המחלה. אני רוצה לשתף אותך שהיום ביקרתי אצל הדיאטנית ודיברנו על גמישות, ספונטניות. סיפרתי לה כמה שאני מעוניינת לחזור להיות ספונטנית, להתנסות בכל מיני דברים כאחד האדם.. מבלי לחשב, לפחד ולהרגיש אשמה.. והיא עודדה את זה, את ההתנסות, את הספונטניות שאני כ"כ כמהה לה..כאילו אמרה לי:"צאי אל הדרך" כמו שאומרים. הדרך לאכילה ספונטנית עוד ארוכה אצלי אבל אני שואפת להגיע אליה.. אני אספר לך שהיום הייתי ממש מופתעת מעצמי!! עשיתי משהו שלא האמנתי שאצליח לעשותו! נסעתי עם אמי לת"א לקניות והשעה הייתה כבר מאוחרת ונזכרתי שלא אכלתי עוד ארוחת צהריים..אמי הציעה שנשב באיזה מקום או שנקנה משהו לאכול על הדרך וסירבתי בתוקף! ליתר דיוק המחלה היא זו שגרמה לי לסרב. אמרתי לה ולעצמי שבשום פנים ואופן אני לא מאפשרת לעצמי "לחרוג" עכשיו באיזה בית קפה או לאכול משהו שאין לי מושג כמה קל' בדיוק יש בו..ואז היא אמרה טיעון הגיוני שאנחנו הולכות להישאר בת"א עד מאוחר ושאיני יכולה להחזיק את עצמי עד הערב ללא אוכל. ואז נזכרתי בשיחה שלי עם הדיאטנית , על כל נושא הגמישות, ואמרתי לעצמי- הנה מצב שמצריך גמישות וספונטניות. אי אפשר שהכל יהיה מושלם תמיד. וזה מה שעשיתי. הלכנו לבית קפה ואכלנו. <היית מאמינה? :) > הרשיתי לעצמי לטעום מדברים שאני חושבת שלפני חודש חודשיים לא הייתי מעיזה בכלל!! לא אשקר לך, היה לי קשה, הרגשתי אשמה לאחר שאכלתי.. זה עדיין לא עוזב אותי :(( רצו בי אלפי מחשבות ותרחישים של עלייה עתידית במשקל ורק השד יודע מה עוד.. אבל התגברתי על זה. וכשחזרתי הבייתה המשכתי ע"פ התפריט כרגיל. בדיעבד עכשיו כשאני יושבת מול המחשב וכותבת את זה אני כ"כ שמחה שעשיתי את זה!! הפחד שכך מעט ואני מרגישה כבר הרבה יותר טוב. פחות אשמה אולי אפילו בכלל לא :) ביום רביעי אני מתחילה את הפרוייקט החדש ואני נורא לחוצה. פתאום נהיה לי שבוע עמוס. אני מתמרנת בין החוג, לטיפול שלי ובין העבודה. זה מפחיד אותי האמת..מפחיד אותי שלא יישאר לי זמן לעצמי, שיכבלו אותי, ש"יחנקו" בעבודה. אני לא רגילה לשגרת חיים בריאה ונורמטיבית. אני רגילה שהמחלה היא השותפה היחידה בחיי ושכל תשומת ליבי מופנית אליה. מפחיד לי פתאום למרות שאני יודעת שהעבודה רק מיטיבה עם מצבי אחרי הכל... ומה איתך יקרה? מה שלומך בימים אלו?? שירן