פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

תודה על ההתעניינות והאכפתיות שלך.. אני מעריכה זאת מאוד! אהיה כנה איתך לגמרי- אני במצב מאוד מאוד לא טוב.. כפי שאת יודעת הפסקתי עם התרופות בפתאומיות ולא ידעתי כמה יהיו לכך השלכות קשות.. במשך השבוע הרגשתי רע מאוד <פיזית ונפשית כאחד> ..היו לי סיוטים בלתי פוסקים <3-4 בלילה אחד> , חרדות והרגשה כללית רעה .. ביום שבת זה היה השיא.. הכל התפרץ לי..כאב לי הראש בצורה כרונית והרגשתי מסוחררת מתמיד..היו לי התקפי בכי חוזרים ונשנים, חרדה קשה ומועקה.. אי שקט.. הרגשתי זרות כלפי העולם סביבי..כאילו כולם מנסים לפגוע בי ולהזיק לי .. לא הכרתי את עצמי.. נכנסתי לאינטרנט אתמול ובדקתי האם התסמינים שאני חווה הם בעקבות הפסקת התרופות- ועיניי פשוט חשכו.. התסמינים היו אחד לאחד..והרגשתי נורא עם עצמי שכך, בסערת רגשות בעקבות שעליתי במשקל,- הפסקתי בפתאומיות וצייתתי לקול המחלה.. אני לוקחת אקמול במשך היום- אך ההרגשה הנוראית לא עוברת. יש לי כאבי ראש נוראיים ותחושה שמשקולות כבדות מונחות על עיניי..אני בוכה ללא הפסק ומרגישה חרדה עצומה אפילו לנוכח הדברים שאהבתי והייתי רגילה לעשות בכל יום.. אפילו לשבת כאן ולכתוב לך קשה לי.. היום אצל הדיאטנית הגעתי כמעט על סף עילפון עם דופק מואץ..היא יצרה קשר מיידי עם הפסיכיאטרית וקבעה לי תור באותו הרגע.. כשנשקלתי הפעם- מסתבר שהחצי ק"ג שהעליתי בשבוע שעבר- ירד..והסקתי ישירות שזה כתוצאה מהפסקת התרופות.. הרגשתי הקלה אך עם זאת אני מודה שעשיתי טעות איומה בכך שנתתי דרור למחלה והפסקתי כך על דעת עצמי.. היה עדיף לחכות ולעשות זאת שלב שלב.. נכנסתי אל הפסיכיאטרית כעבור חצי שעה בערך מסוחררת עם בחילה נוראית וסיפרתי לה הכל..היא נתנה לי קלונקס חצי כדור , ועוד חצי כדור של תרופת הרגעה אחרת. כדי להקל על החרדות והמועקה.. קופ"ח שלי הייתה סגורה היום אחה"צ, אז רק מחר אני אצליח לקנות את התרופות האלה.. בינתיים אני עוברת פשוט גיהנום עם כל התופעות האלה..אני לא ישנה טוב בלילה ואם לומר את האמת- אני מפוחדת עד מוות מלישון שוב היום..מפאת כל הסיוטים.. אין לי מושג כמה זמן זה עוד ייקח עד שהגוף שלי יתאושש..אני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר כי נורא קשה לי ככה.. אני לא יכולה לתפקד.. עם זאת אני גם מתחילה לאבד תקווה שגופי יחזור להיות כשהיה לפני המחלה.. אני שמה לב שהוא עולה ממש מכל דבר קטן וזה מלחיץ ומעציב אותי מאוד.. אולי זה יישאר כך לתמיד ולא אקבל את חילוף החומרים שלי חזרה..מהיר כשהיה.. הפסיכיאטרית אמרה לי שהסיבה שאיני מצליחה להיכנס לבגדיי שלפני המחלה <שהם מלפני שנה בערך> נעוצה בכך שגדלתי והתפתחתי.. אך אני לא "בולעת" את זה ומתקשה להאמין.. אלו הם בגדים שאפילו היו עלי טיפה רחבים ומעל למידתי המדויקת.. מעציב אותי שלא אקבל את הגוף בחזרה אבל נמאס לי להילחם בזה..עייפתי מכל המלחמות.. ומיותר לומר שהייאוש משתלט עלי.. שירן

אני מצטערת לשמוע שמצבך הבריאותי לא במיטבו.. אני לא מבינה למה זה מגיע אדם טוב כמוך.. באמת..אבל כמו שאמרתי- ה' כנראה נותן דברים קשים לאנשים שמסוגלים לעמוד בהם.. ונסתרות דרכי האל ולעולם גם לא נבין.. אני מקווה שתרגישי גם את בנוח לשתף אותנו במצבך, כן גם הנפשי- כי חשוב לי ואני בטוחה שגם לשאר שתסמכי עלינו כפי שאנחנו עליך.. והייתי רוצה במעט להחזיר לך את התמיכה שאת מעניקה..כי זה מגיע לך ויותר.. אגב, איך מגיבים במשפחה למצב שלך? בעלך והילדים? את משתפת אותם? מאחלת לך רק בריאות וחוזק נפשי ופיזי כאחד! אוהבת אותך, שירן

הצטערתי לשמוע על מה שעובר עלייך בימים האחרונים,אבל אל דאגה,אני בטוחה שהקלונקס יתחיל להשפיע מהר ואז תרגישי איך התקווה,הפחדים והסיוטים הופכים לנסבלים יותר.
אני רוצה להגיד לך שלמרות שהיה לך קשה אתמול בשיחה,מגיע לך טפיחה על השכם,כי לא נכנעת,כי לקחת אחריות והיית כנה ובכך אפשרת לעצמך ולאחרים לעזור לך.והיני נמצא הפתרון.
החצי קילוגרם שירד אתמול כבר לא שיפר את מצב רוחך נכון??הרי מהו חצי קילוגרם לעומת קושי כ"כ קשה שאת מתארת??אני רוצה שתזכרי את הנקודה הזאת ואת הרגשתך,באם בפעם הבאה תעלי במשקל,ותביני שהחיפוש שלך אחר ירידה\איזון משקלי הוא זניח לעומת כל שאר הדברים שאת נדרשת להתמודד מולם.אז תרפי מזה,כמו גם מהשאיפה לחזור לשירן הקודמת.את לא תהיי אף פעם מי שהיית(ואל תשכחי שלא ממש היה לך טוב הרי לא סתם פיתחת ה"א),את תהיי שירן שתצליח להביא את עצמה לידי ביטוי,להניח לעברה ולהמשיך מהנקודה הנכונה ביותר כרגע בשבילך,והיא לא בהכרח מה שהיה בעברך.
לגביי יקרה-אני מתמודדת יום יום.ולא פשוט לי כ"כ,אבל גם אני לומדת לאפשר לאחרים להיות שם בשבילי,עד כמה שזה קשה עבורי.אבל אני יודעת שזה מצד שני,הכי נכון.

מקווה שהצלחת להירדם אתמול בלילה,ומי יתן וקמת ליום שהדברים בהם נראים לך פשוטים יותר,
שלך,
קרן אור.

שלום לך יקרה...שירן.. קראתי את מילותייך לקרן אור, וכאב לי לשמוע על כאבך העמוק והחוסר אונים שאת מרגישה. הלוואי והייתי יכולה לחשוב על משהו שיקל, אבל לצערי אני אכן חושבת שהתרופות יעזרו לך...או בתור התחלה לפחות יאזנו אותך, קודם כל לא מפסיקים תרופות כאלו בצורה כזאתי דרסטית, הגוף שלך מגיב בהתאם לטראומה שאת גורמת לו לעבור...והרי זאת לא הטראומה הראשונה, כי את המשפט הזה אמרתי לך בהקשר של הפרעות אכילה....את יותר מדי מעבירה את גופך שינויים חדים ודרסטיים, את חייבת להתחיל לחוש חמלה כלפיו, להבין שהוא חלק ממך...הוא בוגד בך ומתייסר, רואים את זה לפי כל התסמינים שאת מתארת. אגב מה גילית כאשר בדקת את התחושות שיש לך באינטרנט? שכל זה נובע מחרדה? אני מנסה להבין מה הולך אצלך.....את לא חייבת לשתף אם לא בא לך להיכנס לפרטים האלו. שירן, את חייבת בהחלט להתחיל לפעול למען עצמך..את צריכה מין הסתם התעייצות מקצועית, אם כי את חייבת לבדוק את כל האפשרויות שהם נותנים לך, לראות מה הכי יצמצם נזקים, לראות מה הכי פחות יפגע בך בעתיד, לראות מה הכי פחות התמכרותי. טוב יקרה, אני אסיים כעת, כי אני גם עם כאב ראש מעצבן שהתחיל לפני כחצי שעה, אני הולכת לבדוק מה אקח עכשיו על מנת לסיים אותו כמה שיותר מהר עם כמה שפחות כאב. שלך באהבה וחיזוקים, חגית

לצערי, גם הבוקר הכאבים לא נפסקו.. התעוררתי לכאבי ראש חריפים וחולשה רצינית..בחילות וחרדות. טילפנתי אל הפסיכיאטרית שלי כי זה היה ממש מקרה חירום והיא המליצה לי להעלות את הקלונקס ל-3 מ"ג..ואת האמת שאני די חוששת מזה וגם לא מעוניינת להעלות במינון .. אז לקחתי נורופן בתקווה שכאבי הראש הללו ייחלשו.. התרופות הללו מפחידות אותי..בייחוד לאחר החוויה הנוראית שאני נאלצת לחוות כרגע בשל גמילתן. אני פוחדת שזה יפגע בכושר ההיגיון שלי, במוח שלי, ושחס וחלילה אעשה לא שפויה..אני יודעת שאלו פחדים שאינם רציונליים ואני קושרת אותם את המצב הנוכחי שלי <שבו אני ללא תרופות> אך גם לשהות שלי במרפאה הזו שאני מטופלת, בה אני עדה להרבה מקרים שדי מפחידים אותי.. הכל מאוד לא רציונלי כרגע.. הפחדים והמחשבות שלי בעיקר..מחשבות של פחד לאבד שפיות, שמישהו עשוי לפגוע בי, שיקרה לי משהו, שאמות וכו'.. אני לא מבינה מאיפה כל אלו באו פתאום אבל אני כמעט בטוחה שזה תוצר לוואי של הזנק שגרמתי לעצמי בהפסקת התרופות בפתאומיות. קרן אור- מילותייך נגעו בי וכאבו כאחד.. הבנתי מהמילים שלך כמה דברים שכנראה הייתי צריכה להבין לפני כן..את צודקת שאין טעם שאשאף להיות מי שהייתי פעם- הרי המצב ההוא מעולם לא היה אופטימלי עבורי אחרת לא הייתי מגיעה למצב שאני נמצאת בו היום..אני פשוט במצב כ"כ רע עם כל האנורקסיה והדיכאון הזה שמה שעבר עלי פעם נראה לי לפתע פחות חמור מעכשיו..לכן אני גם כמהה לחזור לשירן של פעם..אבל שלא תביני אותי לא נכון.. איני מעוניינת לחזור לחרדות ולסבל שהיה כרוך בעברי.. אלא כשאני אומרת זאת אני מתכוונת שאני כמהה לחזור למשקלי הקודם ולהרגלי האכילה הקודמים שלי שהיו חפים מפני אשמה וייסורי מצפון- לשם אני מתגעגעת.. למקומות הטהורים הללו של האכילה.. לחילוף החומרים המהיר שהיה לי , למשקל שהבגדים שלי היו עולים עלי ונסגרים בנוחיות.. לשם אני שואפת כל הזמן.. ועכשיו אימרי לי - האם אלו שאיפות חסרות שחר? האם לא לצפות ולקוות שאחזור לשירן הזו שאני מתארת? למה כ"כ הרסני זה לדעתך הרצון העז הזה של לחזור למשקל ולמימדים הקודמים לי? עדיין לא הצלחתי להבין מה לא בסדר במה שאני עושה..ואם תתני לי הסבר מוצדק אני מבטיחה הפעם ליישם ולקבל בהבנה.. אשתף אותך שהיום קיבלתי החלטה. שמבחינתי היא די משמעותית. אני לא רוצה יותר להסתכל על החלקים בגוף שלי שעושים לי רע..לא מעוניינת יותר לבחון ולבדוק בקפדנות אם עליתי או ירדתי לפי ראות עיניי.. לא מעוניינת להגדיר את עצמי ואת כל יומי על סמך האבחנות הללו שאני עושה לעצמי כל יום.. לא מעוניינת לזרוק את כל הקושי העצום וההתמודדות הקשה שאני עוברת כל יום לנוכח עלייה במשקל..לנוכח הרף עין בודד שאני מעיפה בגוף שלי ולפיו קובעת אם עליתי או לא.. זה אבסורד וזה גורם לי להרגשה רק יותר רעה..לכן החלטתי להפסיק עם זה.. ואני חייבת לומר לך שזה עשה לי הרגשה טובה..הרגשה של קבלה ללא תנאים, של רוגע והיגיון. אך עם זאת איני

מצליחה להדוף את התקווה של חזרה למשקל הקודם. של הורדת ה-3 ק"ג האלה שמפריעים לי אין קץ. אשמח לשמוע מה דעתך. תקווה לבנה- את צודקת ואני מודה שלא הייתי צריכה להפסיק ככה את התרופות בפתאומיות עשיתי טעות שנבעה כתוצאה מסערת רגשות וייאוש. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהנה אני שוב עולה ואין לי אפשרות להצביע על גורם העלייה הזה.. למדתי את הלקח ולהבא לא אחזור על המעשה הזה.. אני נמצאת במעקב..אני מטופלת במרפאה שכוללת עו"ס, דיאטנית ופסיכיאטרית. מאז שהפסקתי חרדותיי התעצמו ונהיו גם לא הגיוניות.. וזה מפחיד אותי אם לומר את האמת.. נהיה לי מעין פחד של לאבד שפיות..למה זה קורה לדעתך? ומה זה אומר לגביי? מפחיד אותי מאוד להתרסק ולהגיע לתהומות עמוקים יותר מאלו שאני נמצאת בהם כרגע.. תודה לכן בנות על התגובות והתמיכה.. שיהיה לכן רק טוב, שירן

שירן יקרה, את שואלת שאלות שאני יכולה להבין לגמריי שגרות אצלך במוח ומטרידות אותך. ההרגשה שאת יכולה להשתגע באה מתוך המקומות הנמוכים שהגעת אליהם, הרבדים הנמוכים...גם העיניין הזה סביב האנורקסיה, כיביכול הגורמים ש"עוטפים" אותך, כמו הפסיכולוגית, הדיאטנית והעו"ס...אך בכל זאת את מרגישה לבד, השקליה שמתבצעת כל השבוע שגורמת לך לפחד איום...אגיד לך את דעתי שכנרא היא כלל לא מקצועית, אני לא חושבת שאת צריכה בכלל את השקילה הזאת פעם בשבוע, האם היא מועילה לך? אני יכולה להבין שכרגע את מרגישה בתוך תהום, אבל בסופו של דבר זהיתי לא מעט ניצנים של רצונות להבריאה, דבקות במטרה, רצון לא לסוג אחורה, אז יש לך את זה יקרה..יש לך כוחות רבים, רק שכעת את קצת בירידה וזה בסדר. ובקשר לתרופות, יקרה ללא ספק התרופות הן גם גורם בהרגשה שעוברת עלייך, את מרגישה מאוד מבולבלת, את עוברת מכדור לכדור, מנסיון לניסיון אחר, מסתבכת במשהו ואז שואלת מה קרה ומנסה לתקן, קשה מאוד לעשות נזקים עם כדורים ואז לקחת כדור אחר שיתקן..זה יסתבך לך יקרה, את חייבת להתחיל לעשות סדר בדברים ולאסוף את עצמך, לדעתי את מאוד "מתפזרת" כרגע וזה כלל לא בריא לך, זה סתם יגרום לך לעוד בלבולים ויעצים את התחושות הלא טובות שלך. אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר, אבל את צריכה להתחיל לבנות לעצמך תוכנית טיפולים שתהיה טובה בשבילך, לא לרצות אף אחד...רק שאת בסוף תרגישי מרוצה ושלמה עם מעשייך ודרכך שבחרת לך. אגב, למה את נפגשת עם עו"ס? הבנתי שכבר עברת את גיל 18, אז תרשי לי לשאול מה הקשר לעו"ס ולטיפול בך? אם כמובן בא לך לענות..סתם זה "קרץ" לי ועלתה לי השאלה לגביי זה. לילה טוב שירן יקרה, שתחלמי חלומות טובים.. ומחר תקומי ליום קצת יותר רגוע. שלך, תקווה לבנה

לשאלתך, מדובר בעו"ס קלינית..היא היחידה שמעבירה במרפאה הזו את השיחות לבנות עם הפרעות אכילה. התפקיד שלה הוא כמו של פסיכולוגית קלינית בדיוק.. לכן גם התואר שלהן דומה. ההבדל היחיד הוא שעו"ס קלינית לא מורשית להעביר אבחונים ומבחני אשיות ופסיכולוג כן.. ואני רוצה לומר לך גם שאני מעדיפה אותה על פני כל הפסיכולוגיות שהיו לי! כי היא באמת מדימה ועוזרת.. היא מנחה ומדריכה אותי.. גורמת לי לזהות כל מיני טעויות שאני עושה ומעודדת אותי לתקן אותן ולפעול באופן בריא יותר.. היא הראשונה שאני מרגישה שבאמת מצליחה לחולל בי שינוי מהותי. המעבר שלי מכדור לכדור באמת לא טוב..אבל איני עושה זאת על דעת עצמי.. הכדורים שהפסקתי איתם בפתאומיות <ויפאקס> במילא גם לא עזרו לי לבעיית הדיכאון כך שלא היה טעם שאמשיך איתם.. הפסיכיאטרית לכן נתנה לי תרופות להרגעה בינתיים במינונים נמוכים..ואני בטוחה שתפסיק לי אותם בשלב מסוים כי הם לא לטיפול ממושך.. לא הבנתי למה אמרת שאת חושבת שאני "מתפזרת" כרגע.. האם בגלל התרופות שהפסקתי? או בגלל סיבה אחרת? אגב מה שלומך? האם חלפה לה תחושת החולשה שהרגשת בתקופה האחרונה? שירן

שירן יקרה...שמחתי באמת לשמוע שאת בקשר טוב עם העו"ס, באמת שזה טוב.. אני יכולה להבין שגם היא יכולה להיות רבה יותר חמה מאשר פסיכולוגית. אמרתי לך שאת מתפזרת, משום שאינך יודעת כל כך כבר במה להתעסק, אם זה בתרופות ובהחלפתן והפסקתן, אם זה בעליה במשקל, בהחלמה, במחשבה שמתי בעצם תרדי את הכל.. זאת הכוונה... אני מבינה שלא את מחליטה להפסיק את התרופה , ברור שאני מבינה...זאת בדיוק הבעיה, לפעמים הפסיכיאטרים לא קולטים כמה טעויות הם יכולים לעשות, הרי שום דבר אינו וודאי, גם אם תשאלי את הפסיכאטרית שלך האם זה בטוח יעבוד, היא לא תגיד לך שכן, היא תגיד לך שנראה לה שזה יתאים לך ויהיה מעקב שיראה מה קורה. את מבינה? ומכמה תרופות אפשר לעבר עד שנגיע לתרופה המתאימה והנכונה שהכי פחות תעשה תופעות לוואי??? זאת באמת שאלה קשה. אבל אני שמחה שאת לא נתפסת בכדורים האלו, וחושבת על מתישהו שפשוט לאט ובהדרגה תפסיקי עם הכל, זאת מחשבה טובה. אגב, וכן, החולשה כבר עברה לי...מקווה שלא תחזור. שלך, תקווה לבנה.

אני רוצה לומר לך קודם כל שאני מאוד מעריכה את דעתך ואת הכנות שלך.. זה חשוב לי. ולומר לך את האמת- אני ממש אבל ממש לא מתלהבת לקחת תרופות ולא נהנית מעצם לקיחתן.. אני רוצה להפסיק איתן כמה שיותר מהר.. אפילו עם אלה שאני כרגע לוקחת שלטעמי הן גם זמניות <קלונקס וריספונד- לא יודעת אם שמעת עליהן> אתמול הרגשתי נפשית קצת יותר טוב ואני חוששת שזה אולי בעצם השפעת התרופה ולא שינוי חיובי שהראש שלי החליט לעשות פתאום.. אם כי אני נוטלת את התרופות הללו רק יומיים.. ויכול להיות שכבר אחרי יומיים יש שיפור כ"כ עצום? השיפור התבטא אצלי אתמול שכבר כמה ימים שאיני מביטה או בוחנת את הגוף שלי במראה..לא אכפת לי מזה יותר..זה גורם לי כך לקבל אותו .. התנסיתי במגוון מאכלים השבוע עם הרבה פחות חרדה.. היו עוד הרבה שינויים אך אני מאוד מקווה שהם לא בהשפעת התרופות אלא כתוצר טהור שלי..כי אחרת זה ממש יאכזב אותי.. אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר! שיהיה לך סופ"ש נעים, שירן

היי שירן יקרה, מכירה את ה"קלונקס" רק, והאמת שזו תרופה מאוד "נחמדה" יחסית לשאר התרופות.. היא מאוד קלה ולרוב מגיעה במינונים מאוד נמוכים, וכן גם אין לה תופעות לוואי, חוץ מאפשרות סבירה שתרדמי לאחר לקחית הכדור. אם היא עוזרת לך, אז זה בסדר גמור, כשתרגישי שאת כבר לא צריכה אותה, אני מניחה שתדעי זאת. יקרה, אני מרגישה לא נעים לומר לך את זה, אבל אני שוב מרגישה לא טוב..עכשיו תקף אותי וירוס של כאבי בטן מזעזעים וכל מה שמתלווה לכך, וזה בכלל לא נעים..ממש לא. חבל שדווקא בסופ"ש... טוב לא נורא. אתחמם לי בשמיכה עם תה טעים. שלך באהבה, תקווה לבנה

תקוה לבנה יקרה, אינך צריכה להרגיש לא נעים בגלל שאת לא מרגישה טוב...האם אני מזהה אצלך שוב את אותם ניצני אשמה ותחושות "לא מגיע לי"? גם את בן אדם כמו כולם עם חולשות ..אל תחמירי עם עצמך יותר מדי.. אנחנו כאן נקבל אותך גם ברגעי החוזק וגם ברגעי החולשה..אף אחד לא מצפה שתהיי מושלמת ..זאת רק את.. ואם בענייני בריאות עסקינן- גם אני עדיין מרגישה ממש נורא..אני כל היום רוצה להקיא והראש כואב לי בליווי של סחרחורות.. אני מוצאת את עצמי בוכה המון ואני מבינה שזה גם חלק מתופעות הלוואי של הפסקת התרופות.. אני רק מקווה שזה יישכך עם הימים שיעברו ושאני אחזור לעצמי.. מאחלת לך שתרגישי טוב! אל תדאגי זה בטח רק וירוס שיעבור בסוף.. אוהבת, שירן

כן, האמת שאני לא דואגת בקשר אליו, רק שיעבור כבר..... ומקווה שגם אצלך כל התופעות יעברו כבר, אני מניחה שזה לא נעים להסתובב ככה. שיתחיל לנו שבוע שמלווה רק בבריאות. שלך באהבה, תקווה לבנה

המהלך החשוב ביותר הוא הכרה בקיומה של הבעיה ורצון אמיתי וכן להלחם בה.
מציאת הטיפול הוא שלב קל יותר.אשמח לעזור לך אבל לשם כך חשוב לי שתכווני אותי-האם היית בטיפול בעבר??כמה שנים את סובלת מבולימיה??האם עברת הערכה לגביי מצבך הגופני??
ואיזה טיפול מתאים לך-פרטי או דרך קופ"ח??
אשמח אם תוכלי לענוטת לי על השאלות האלו,ונוכל ביחד לחשוב על מסגרת טיפולית שיכולה להתאים עבורך.

אני כאן,
קרן אור.

הי, אני עצובה לשמוע על הגידולים המגעילים שתפסו אותך. אני מקווה ומחזיקה לך אצבעות שהם יעלמו ובקרוב ושתחזרי להיות איתנו קצת יותר. :), אני באופן אישי מתגעגעת אלייך.. עוד 16 יום יש לי פגישה במרפאה ואפשר להגיד שאני אפילו מתרגשת. אני מפוחדת, אבל זה לא פחד שמסתובב סביבי כל היום. ישנם הרבה דברים, קטנים וגדולים, שכבר הצלחתי להתיר ושבהם כבר הבנתי שאני לא אשמה, אבל פה המצב הוא שונה ואני מקווה מאוד שבאמת יגיע היום בו אוכל לפרט על הנושא קצת יותר ולשחרר את זה ממני.. מחר אני נשקלת ואני די מבוהלת. אני מרגישה שעליתי ומפחיד אותי לדעת בכמה... מתי המצב יהיה קל יותר? מתי יגיעו ימים קלים יותר בהם המספרים לא יפריעו לי לסדר היום? אני רוצה להגיד לך שאני מודה לך על הכל, התגובות המעודדות שלך עוזרות לי ומחזקות אותי כשאני מרגישה כ"כ חלשה וקטנה. תרגישי טוב שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

על תעצבי בגללי,אני בטוחה שעוד יגיעו ימים יותר טובים,עבורי ועבורך.אני ממש נאחזת בתקווה הזאת בזמנים קשים ואני רוצה שגם את תאמיני בכך בשביל עצמך.
אין משהו שאי אפשר להתיר או לפחות ללמוד לחיות איתו כמה שיותר בשלום,ונכון,זה לוקח זמן,אנרגיות ולפעמים לא רואים את הסוף או שהדרך נעשית לא ברורה,אבל בסוף זה קורה.
אז ספרי לי איך היה לך היום אצל הרופאה??
גם אני כבר מחכה לתחילת הטיפול שלך במרפאה,יותר אולי משתוכלי להבין..אבל מה זה 16 יום לעומת חיים שלמים אח"כ שיכולים להראות אחרת??זה עובר כ"כ מהר ובנתיים הכי חשוב שאת מתמודדת ושתגיעי לתהליך הזה במקום יותר טוב עם עצמך.האם היית מאמינה לפני חודש שתתחילי להילחם כך??כשאני קוראת את ההודעות שלך,לא מזמן כ"כ,אני רואה כמה התקדמת וזה באמת מעורר הערצה!

היאחזי במקום הזה ותמשיכי בראש מורם בדרך הנכונה,בשבילך.
ואני אהיה כאן כדי לתמוך בך ולהרים אותך כשתצטרכי..
שלך,
קרן אור.

כלכך צר לי לשמוע על מה שאת עוברת. מאחלת לך החלמה מהירה ובריאות בריאות בריאות! אני לא יודעת אם קראת אבל יש לי אירוע מאוד מלחיץ השבוע. וזה קצת ערער אותי. היה לי היום שיעור ריקוד ובנוסף ביקשתי כמה ימי נסיון במכון כושר ושרפתי רק במכון 500 קלוריות. היה לי דחף נוראי לצום אבל החלטתי שאין מצב שאני עושה פעילות ולא מכניסה משהו לפה. אז אכלתי בבוקר יוגורט, לפני השיעור תפוח, לפני המכון חטיף אנרגיה ואחרי המכון עוד חטיף אנרגייה. לא הרבה, ואיכשהו זה גורם לי להרגיש כלכך טוב ואף יותר גרוע- טיפת חרטה על שלא אכלתי פחות... אני מניחה שהרגשות האלו עוד יציפו אותי ביימים הקרובים, אבל זה נגמר עוד 3 ימים. כי אחרי האירוע הזה, אני יודעת שאני ארגיש בנוח לאכול שוב 3 ארוחות מסודרות ביום ולחזור למסלול ההחלמה שמוביל לאיזון כלשהו. סוג האירוע והאנשים בו הם ביקורתיים, גם לגבי מראה כללי, לבוש, שיער, פנים וגוף. ובכל יום רגיל, למרות שעניין המשקל הוא בכל מקום, האנשים שמקיפים אותי בשגרה היומיומית הם אנשים חמים, תומכים ואוהבים שמעודדים אותי לאכול ולקבל את עצמי. מאוד מרגיע אותי שזה רק 3 ימים. אני לא נהנית להיות במצב הזה. משהו בי אוהב את ההרגשה של לעשות משהו כדי שיהיה לי את הגוף שאני רוצה בו כלכך אבל אני לא אוהבת שזה קורה בלחץ, בחרדה ובהרגשה של ביקורת כלפי. אני רוצה לעשות זאת בדרך הנכונה- לעשות פעילות גופנית בריאה, לאכול מסודר ולרדת למשקל תקין שאני מרגישה בו טוב. וכשיעברו ה3 ימים האלו ואני ארגע, זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות.

היום יש לי שיעור ריקוד בערב, וכשקמתי הלכתי שוב למכון כושר ושרפתי 500 קלוריות. אכלתי כשקמתי חצי אשכולית אדומה, אחרי האימון במכון אכלתי חטיף אנרגיה, כשהגעתי הבייתה החלטתי לוותר על ארוחת צהריים ושתיתי תה ירוק אבל אז התחלתי להרגיש בחילה, חולשה וסחרחורת ואמרתי לעצמי שאני לא מוכנה שהדבר הזה יפגע לי בריקוד. אז אכלתי פרוסת לחם קל עם פסטרמה וסלט. לא ארוחה מפוצצת אבל לפחות אני כבר לא מרגישה חלשה. אני אקח איתי איזה תפוח לאכול לפני השיעור, ואחרי השיעור..... לא יודעת עדיין. אולי עוד משהו קטן.. אולי כלום.. אוף... אני רוצה שהיומיים האלו יעברו כבר ואני אוכל להרגיש שוב בטוב ובנוח....יחסית. אחרי זה אני די בטוחה שאני אחזור לאכול כמויות יותר גדולות אבל אולי את המכון כושר אני אאמץ לי כהרגל לכמה חודשים הקרובים. ככה אני בכלל יוכל להרגיש בנוח להרשות לעצמי לאכול ולהנות מזה. אני אחשוב על זה. כבר תקופה שלא היו לי בולמוסים, לפחות מזה אני די מרוצה. אבל לצערי אני עדיין לא מרוצה מהגוף שלי. אני כן רוצה לרדת, אבל לאט ובטוח ולעצור במשקל תקין. שולחת לך ולכולן אהבה וחיבוקים. הכי תודה על הדבר הנפלא שאת עושה פה. את באמת קרן אור..

קודם כל אני חייבת להגיד לך שאני מבינה אותך לגביי הלחץ מהאירוע.לצערי גם אצלי אירועי המשפחה תמיד מאוד מתוקתקים וגוררים בדר"כ הערות כלשהם..אבל דווקא מהמקום שאני מבינה אותך,ולא ממקום שיפוטי,חשוב לי כן להעיר ולהאיר לך כמה דברים.
אירועים תמיד יהיו,הם חלק מחיינו,תמיד יהיו "נפשות טובות" שיהיה להם מה להעיר לנו מבלי שיבינו כמה השפעה יש להם על חיינו,אין לנו שליטה על כך.אבל מה שיש לנו שליטה הוא על אופן תגובתנו,מבלי משים אנחנו נותנים להם את הכוחות והשליטה בחיינו ובאופן התנהלותנו בהמשך היום.זה בטוח לא מה שהתכוונת אליו,נכון??
דבר נוסף-אנחנו כל הזמן חיים במחר,בעתיד.ואנחנו לא שמות לב לכך שהעתיד כבר כאן ורק לנו יש את היכולת להחליט ומתוך כל לפעול כדי לעצב אותו עד כמה שאפשר עבורנו.אבל אנחנו מתעלמות מזה כי זה נותן לנו בונוס של לא להתמודד עוד יום..וכל דבר אנחנו דחות למחר(והמחר הזה הרבה פעמים לא מגיע או מצטבר לכדי רצף של מחר רחוק..).למה לא היום??ואם מחר יהיה עוד אירוע שוב תלחמי בעצמך ובכך תשליכי את כל מה שאת מנסה במאמץ רב לשנות??למה??מישהו שווה את זה??את הרי היא זאת שמתייסרת.אלו הם החיים שלך,ולא של אף אחד אחר!
דבר שלישי-אני מקווה שאני טועה אבל אני מזהה כאן החלפה של התמכרות בהתמכרות אחרת.הרי אם זה לא בולמוסים,זה הרעבה\צמצום,ואם זה לא זה אז התעמלות אובססיבית יום יומית.אל תשלי את עצמך שזה תקין.ולכן לונה,אני מאוד מעריכה את המאמצים שאת משקיעה,ואני רואה גם את ההתקדמות-בכ"ז לא פשוט להפסיק לבד עם הבולמוסים וההקאות,אבל אל תהפכי את זה לבעיה אחרת.כי אז את רק משנה את העטיפה וההגדרה אבל בפנים נותרת עם אותה הרגשה.וע"כ חשוב לי שוב להגיד-טיפול,טיפול,טיפול.אני יודעת שבטח נמאס לך כבר לשמוע את זה,אבל רק הוא יכול לעזור לך באמת להחלים,מבפנים,שם צריכה להתבצע רוב העבודה.
תודה על המחמאות והתמיכה,מקווה שהמשך היום עובר עלייך בצורה קלה יותר,
שלך ,
קרן אור(שמוכנה לשמש תמיד כזאת עבורך,אם רק תרצי לקלוט ממנה..)

כמה שאת צודקת. אני מבינה את העניין של החלפה של התמכרות באחת אחרת. אני כרגע מאוד מנסה לאזן בין הקטבים ולשמור הכל במידה בריאה. היום בסופו של דבר נגמר קצת יותר בריא ממה שהוא התחיל. אכלתי את מה שאמרתי קודם, אבל לפני השיעור הוספתי לקט ירקות מבושלים ואז אכלתי את התפוח וכשסיימתי שיעור החלטתי שאני דווקא כן יאכל ארוחת ערב אז הלכתי לבית קפה והזמנתי צ'אי לטה וסלט מאוד נחמד (ירקות נבטים וכאלה..) עם גבינות. זה אומנם לא סטייק ותפוחי אדמה. אבל זה משהו. את יודעת?.. ככל שאת אומרת לי שוב ושוב על הטיפול זה מתחיל להראות יותר ויותר הגיוני. אבל אני מרגישה לא מוכנה, אני מרגישה שאני לא מסוגלת. אני מפחדת שטיפול ותפריט יגרמו לי לעלות ואולי אפילו להיות מרוצה מזה והמחשבה הזו מחרידה אותי ומפחידה אותי ברמות לא הגיוניות. יש בי מקום שרוצה ללכת, אבל יש את עניין הלהודות בבעייה ולספר לאדם זר עלייה או להורים שלי, ויש את העניין של להפקיד את השליטה שלי במחשבה ובמזון ביידי אדם אחר. זה מרגיש לי נורא. אני יודעת שזו לא באמת שליטה שלי אלא של ההפרעות שלי אבל זה עדיין מפחיד אותי כלכך. אני הסתכלתי היום בשיעור במראה ורציתי לבכות ממה שראיתי. איך אני אמורה להופיע ככה באירוע? עם הבטן הבולטת והתחת הענק והיריכיים העבות האלה?? (אגב זה לא אירוע משפחתי, זה אירוע שהוזמנתי אליו ואני לא מרגישה בנוח להסביר בדיוק מהו אבל האנשים שם הם מתעשיית הבידור- כלכך אוהבת את הצד האומנותי שבזה, וכלכך שונאת את הקטע החברתי\ ביקורתי שבזה...). באמת שזה מסוג האירועים החד פעמיים. אני מניחה שעוד יהיו מכשולים כאלה ואחרים אבל המכשול הזה בא בטיימינג מחורבן. בדיוק כשאני מרגישה שאני בדרך נכונה, ואני אוכלת יותר מבדרך כלל ואני עולה במשקל, אבל זה יהיה בסדר.. בדיוק אז זה הגיע. מקווה שלמכשולים כאלה ואחרים בעתיד אני כבר יהיה מוכנה נפשית והם לא יפריעו לי. כלכך משמח אותי שאת והבנות בפורום הזה פה בשבילי. שוב כלכך הרבה תודות. ההתקדמות שעשיתי (אומנם קטנה אבל בכלזאת), נזקפת לזכותכן. אוהבת המון המון המון המון לונה.

את כותבת שזהו לא הטיימינג המתאים,הרשי לי לשאול אותך מהו הטיימינג המתאים??אני חושבת שדווקא עכשיו כשהדרך לא ממש ברורה..דווקא אז אסור לך לאפשר למחלה לשלוט בך.
את כותבת שמפחידה אותך המחשבה ללכת לטיפול נפשי ותזונתי כי זה כאילו לתת שליטה על החיים שלך בידי ידיים אחרת,אז הרשי לי לתקן.השליטה כרגע ממש לא בידיים שלך,וגם הדיאטנית והפסיכולוגית הכי מדהימות שיהיו ועם רצון אמיתי לא יוכלו לשלוט על חייך(ותאמיני לי שהן גם לא רוצות בכך,הן רק רוצות להוביל אותך בדרך שנכונה עבורך ולהפוך את הקשיים לקלים יותר),אלא רק להתוות לך את הדרך.אם תחליטי לצעוד בה או לא,זה באמת בחירה שלך.בדיוק כמו שאת לא חייבת את התודות,כפי שכתבת,לפורום הזה.אני רק כאן כדי לתמוך,לנסות לעזור,אבל את היא זאת שבאמת מתמודדת ובוחרת למנף את העזרה הזאת לשם התקדמות והבראה.הקרדיט הוא אך ורק שלך!
אני שמחה שאכלת אתמול ארוחת ערב למרות הקושי,אבל את לא באמת חושבת שזהו תפריט מתאים למישהי בגילך,נכון??זה בדיוק הדרך שיכולה להוביל אותך או לבולמוס בסוף(כי הגוף מנסה לאזן את עצמו) או לתת תזונה.(אין בתפריט שלך כמעט פחמימות דבר שיגרום יחד עם ההתעמלות המסיבית,לחולשה ולאובדן כוח).
בקיצור יקרה,אל תספקי לי ולעצמך תירוצים למה לא ללכת לטיפול.עמוק עמוק בתוך תוכך את יודעת שזאת הדרך,אז למה לדחות את הקץ??את האפשרות לחיים שפויים יותר שיאפשרו לך מרחב וקבלה עצמית,גם באירועים מעולם הבידור,חשובים ככול שיהיו?!

מאחלת לך שהיום שהפציע יאיר את דרכך ויהפוך את הדברים לקלים יותר עבורך.
ואני כאן,תמיד,ללוות אותך בדרך הזאת..
שלך,
קרן אור.

קמתי היום, אכלתי תפוז, בצהריים אכלתי סלט ולחם עם פסטרמה, הפעם החלפתי את הלחם הקל בלחם רגיל, הבוקר לא הלכתי למכון כושר. עולות בי מחשבות על ללכת בערב אבל רוב הסיכויים שאני אוותר על זה היום ואוריד מהעומס. גם ככה יש לי היום שיעור ריקוד. אז ירדתי ממש טיפה... הרבה פחות ממה שקיוויתי. שקלתי 60 ועכשיו אני 58.9. קילו 1..... טוב, אולי זו התחלה של ירידה איטית ומבוקרת לראשונה בחיי? אני מקווה מאוד. אני יודעת שהשליטה כרגע לא אצלי אבל זה כלכך קשה, כי זו הרי אני שעושה את הדברים האלו, אני יודעת שאני לא חושבת בהגיון בגלל שיש לי מין עננה מול העיניים אבל אני לא באמת מצליחה להבין איך זה יכול להיות. ומעבר לזה. שמתי לב שאני לא מסוגלת להגיד "יש לי הפרעת אכילה". זה תמיד דברים כמו, "אני לא אוכלת מסודר\ אני טוחנת\ אני בדיאטה\ אני פשוט בתקופה כזו...." וכך זה ממשיך. וזו אחת הסיבות שמקשות עלי אפילו לחשוב על טיפול. זה נראה לי אבסורדי. אני חושבת לעצמי "לא יכול להיות שאני פשוט מישהי בדיאטה!?!" "או מישהי שלא אוכלת מסודר? או מישהי שמרגישה מלאה לא כי יש לה הפרעה אלא כי היא באמת קצת מלאה!?" אני מסתכלת על בנות קצת מלאות שיודעות שהן מלאות ולכן שומרות על משקל עם תזונה מתאימה. ואני שואלת את עצמי "אז גם להן יש הפרעת אכילה!? זה פשוט לא הגיוני!" אני מבולבלת ואני לא יודעת מה לעשות. מרגישה שאני לא מסוגלת להגיד את זה להורים שלי, או למישהו אחר. ומרגיש לי הזוי שאני בכלל צריכה להגיד את זה. וכל פעם שאני חושבת שאולי יש בזה משהו אז עולות מחשבות נגדיות "למה טיפול? את לא מרוצה מהמשקל- אז תרדי כמה קילוגרמים, תשמרי על תזונה נכונה וכושר והכל יהיה בסדר". לא יודעת... זה מוזר לי מידי..

הגדרה של ה"א היא הרבה מעבר לדיאטה רגילה.כשיש לך הפרעת אכילה היא זו שמנהלת ומניעה אותך כל יום,כל היום.היא הדבר הראשון שאת חושבת עליו בבוקר והיא הדבר האחרון שאת מהרהרת בו כשאת נכנסת לישון.היא מונעת ממך לעשות דברים שתיכננת או לצאת למקומות בילוי בגלל הצורך לאכול\להמנע.היא קובעת האם היום תחייכי לעצמך בבוקר או תשקעי לדכדוך ,בהתאם למה שיראה מחוג המשקל.
כשאת "רק" שומרת דיאטה,את יודעת לאכול נכון,תפריט מגוון ולא מצומצם שמספק לך את כל אבות המזון בהתאם לצרכייך.את יודעת להפסיק כשהגעת למשקל הנכון(ולא לתת משקל) ואם פירגנת לעצמך ואכלת ביום מסוים טיפה יותר אז את סלחנית כלפיי עצמך ולא חושבת על דרכי היטהרות.
מה את חושבת,לאיזה משתי ההגדרות את משתייכת??
אני חושבת שברורה לך התשובה כמו שלי היא ברורה.
צעד קדימה הוא הכרה בבעיה.היא אפשר להילחם במשהו שלא מכירים בקיומו,ולכן כל עוד שזה לא קורה,באמת אין טעם שתיפני לטיפול.זה יקרה כשתביני באמת את גודל הבעיה ותביני עד כמה היא השתלטה לך על החיים.
מבלבל??לא בהכרח ההגדרה מבלבלת אותך,אלא הצעדים שמתבקשים מתוקף ההכרה בקיומה.בתוך תוכך את הרי יודעת שאני צודקת.
שלך,
קרן אור.

זה נכון. אני כן משתייכת להגדרה של הפרעת אכילה. הורס אותי לכתוב את זה אבל אין מה לעשות. אני מבינה שאני צריכה לעבור את התקופה הלחוצה ולבקש מההורים פסיכולוג. אבל אני לא יודעת איך הם יגיבו, לא רוצה שהם ידאגו לי. לא יודעת אם אני מסוגלת... אולי אני לא אמיצה מספיק. זו אחת הסיבות שנכנסתי לראשונה לפורום הזה. הייתי זקוקה נואשות לתמיכה והבנה אבל לא הייתי מסוגלת לבקש אותה ממישהו פנים מול פנים. במקום מסויים אני מרגישה שלמרות המעידה הקטנה עכשיו אני כן בדרך נכונה, עד לפני יומיים או שלושה אכלתי מה שאני צריכה, והייתי סלחנית כלפי עצמי, ולא היו לי בולמוסים ולא נסחפתי עם פעילות גופנית, ולא פצעתי את עצמי ולא נגעתי במשלשלים. בכל אופן.. אני חייבת לעבור קודם את פברואר כי יש לי כלכך הרבה מחויבויות שאני לא רוצה עוד משהו שיעסיק אותי. בינתיים אני אשאף למצב הכי מאוזן ואחרי פברואר...... אחרי פברואר אני מקווה שיהיה לי את הכח הנפשי לעשות את זה.. הפורום הזה הוא אוצר. את והבנות כאן- ההכרות עם כולכן היא נכס גדול. המון תודה על הכל. תודה שאיכפת לך. ואו.. אני בוכה. חחח מקווה שלא חפרתי. נשיקות וחיבוקים. לונה.

נראה כי את עוברת תהליך בריא עבורך...שגורם לך לאיזשהי הרגשה של שמחה, ככה אני קולטת ממך לפחות..אבל תזהרי לא להחליף הפרעה אחת בשניה..זה עלול להיות מסוכן, במיוחד שהגבולות עם כ"כ דקים, עד כדי כך שאנחנו לא שמים לב ועלולים לדלג למקום אחר שהוא לא מקום יותר טוב מהשני. דבר שני, אני לא יודעת אם זה תפקידי לומר לך...אבל לדעתי בפורומים כאלו רצוי להימנע מלתת משקלים, ירידה במשקל שמתוארת במס' וכו....וכן גם תפריטים, אני מקווה שלא תעלבי ממה שאני אומרת, זאתי ממש לא הכוונה שלי.. אבל אני אכן מאמינה במה שאני כותבת, כל אחת פה שבאה לפורום נמצאת במצב אחר לגמריי, גם אם נדמה לנו שלאחרת יש אותה הפרעה כמו שלנו כיביכול, אף פעם זה לא אותו הדבר..ותמיד יש עוד המון דברים שאנחנו לא יודעים בהקשר הזה..ככה שלדעתי יהיה טוב להימנע מלתת סוג כזה של מידע, התמודדות זה מידע טוב עבורך ועבור מי שצופה.. :) ונחמד לי לקרוא את הודעותייך שמראות התקדמות במצבך...ובמצב רוחך!! :) המשיכי לכתוב ולעדכן, לדעתי את נותנת המון לבנות כאן! שלך באהבה, תקווה לבנה

צודקת לחלוטין. הייתי קצת עיוורת לגבי המידע שנתתי פה. לא יודעת איך לא חשבתי על זה... בכל אופן אני ממש מתנצלת. בשום פנים ואופן לא התכוונתי לגרום נזק לאף אחת!!!! המון תודה על התמיכה ועל שהקדשת מזמנת לקרוא ולהגיב. המון חיזוקים, חיבוקים ושוב מתנצלת מעומק ליבי. אוהבת, לונה.

לונה יקרה... הרגשתי התנצלות בהודעה שלך, וזאת ממש לא הייתה הכוונה שלי.. פשוט שתקחי לתשומת ליבך, אני יכולה להבין לגמריי שבכלל לא חשבת בכיוון הזה, וזה בסדר לגמריי...אולי גם לא היית צריכה לחשוב, אבל אני יודעת שיש בנות שבתהליך החלמה או בתוך המחלה, ויקחו את זה למקומות אחרים לגמריי, אמנם מקומות שהם שלהם ולא שלך, אבל עדיין יש לאנשים נטייה לקחת את זה לעצמם יותר מדי. אני ממש לא נפגעתי או לא נהיה לי שום נזק ממה שכתבת, אני בכלל לא במקום שאני לוקחת את הדברים האלה למקום אישי שלי שפועל עלי. את מקסימה ויקרה לונה, והחיזוקים שלי ימשיכו להיות מושמעים לך (או "קרואים"??) לך כל עוד תרצי בכך!! אהבה. ולילה טוב. תקווה לבנה

כתבתי את מה שכתבתי בתום לב לחלוטין אבל הארת את עייני לגמרי. פתאום כשהסבת את צומת ליבי לעניין נזכרתי במשהו שכבר קצת הדחקתי: בתחילת התפתחות התסביכי אכילה אצלי אני הייתי מחפשת את סוג המידע הזה, ולומדת אותו ממש כמו תלמידה חרשנית בשיעור מתמטיקה. ולא קלטתי שאני עלולה לספק מידע שלילי שכזה לאנשים אחרים. בכל אופן תודה על הכל. ולמרות שיש לי מחר אירוע מלחיץ, ולמרות שיש שם אנשים "חשובים" (כביכול), עשית לי כלכך טוב שאני עומדת לשים על כל זה *** חח ואני הולכת עכשיו לאכול משהו נחמד לפני השינה (: שיהיה גם לך לילה טוב ורגוע. עוטפת ומחבקת וכמובן גם פה בשבילך תמיד, לונה.

האמת היא שגם אני חשבתי אם להעיר על התפריט שאת מציינת,אבל הבנתי שאת כותבת אותו ממקוןם נכון עבורך שמחפש להראות שהוא כן מתמודד,ולא ממקום שמציין תפריט לירידה במשקל.מה גם שלנגד עיני עומדת הידיעה שמי שרוצה להרעיב את עצמה,יודעת בדיוק מה משמין ומה לא.בכול אופן,אני מקבלת את דעתה של תקווה לבנה ובואי ננסה להמנע מלציין תפריטים,כמו גם משקל,בפורום.
כך או כך-איך קמת היום בבוקר??אני מבינה שאת לחוצה קצת לקראת האירוע המתקרב בערב,ואני מאחלת לך שהוא יעבור בדיוק כמו שאת רוצה,ושמחר כשזה יהיה מאחורייך,יקל עלייך להתמודד טוב יותר עם עצמך.

יקרה,שהדמעות שירדו על פנייך תמיד יהיה ממקום שמרגיש שייכות,קבלה,הבנה ואהבה.
שלך תמיד,
קרן אור.

קמתי וישר נכנסתי לפה. קראתי עכשיו את ההודעה שלך ושוב דמעות מציפות את עייני. בזמן האחרון אני עמוסה רגשית. חזרתי מחו"ל לתוך כל מיני מחוייבויות ודברים לא נעימים שציפו לי, אחד מהם הוא האירוע, כל מיני פרוייקטים שלקחתי על עצמי ואני צריכה לסיים הכל בקרוב מאוד. גם העניין של לחזור ממקום כלכך יפה לסוג של שגרה. ובנוסף להכל גם חיכתה לי ידיעה לא כלכך נעימה. גיליתי שמישהי אהובה מאוד עוברת משהו ממש לא נעים. זה יעבור והיא תהיה בסדר.. פיזית בכל אופן. אני מקווה שגם נפשית. אבל למרות שהיום מתקיים האירוע. אתמול בלילה עשיתי החלטה ואכלתי. בשום פנים זה לא היה בולמוס, אלא ארוחה שהשלימה את כל החסר. ואכלתי עד ששבעתי. והאמת שהופתעתי כשבכלל לא היו לי ייסורי מצפון. הייתי רעבה כשהגעתי הבייתה וכשרעבים אז צריך לאכול וכששבעים אז צריך להפסיק. וזה בדיוק מה שעשיתי. ברגע שאני נותנת לגוף שלי את מה שהוא צריך לרוב אין לי ייסורי מצפון. המצפון תוקף בד"כ ברגע שאני אוכלת כשאני לא רעבה בכלל, ואז אני מרגישה שזה היה מיותר. היום אני מוותרת שוב על מכון כושר. החלטתי לא להרשם בינתיים, כי אני כבר עושה פעילות גופנית, ועוד פעילות אינטנסיבית היא מיותרת לי ברגע זה. אני רוצה לשמור על הפעילות הגופנית שלי בצד הבריא והיחסית שפוי שלה. לאט לאט אני מתחילה להרגיש שאני חוזרת למסלול שהלכתי בו קודם, ואף למקום יותר טוב. כי התזונה שהייתה לי אחרי שהפסיקו לי הבולמוסים היא מתקרבת לקיצוניות אחת והתזונה שהייתה לי בימים האחרונים היא קיצוניות שניה ואדם שיודע היכן נמצאים שני קטבים יכול בוודאות למצוא בדיוק היכן נמצאת נקודת האמצע שביניהם. הלוואי שלמצוא איזון בחיים היה קל כמו נוסחת מתמטיקה פשוטה של מציאת אמצע קטע. אבל בכל אופן אני מרגישה יותר טוב עכשיו. רוצה שהמחוייבויות יסתיימו אבל שהזמן לא יעבור. אני כלכך נהנית. אני חייה וחווה כל שניה ושניה של חופש ועשייה כייפית של דברים שאני אוהבת. יהיה לי קשה לשים את כל זה בצד לטובת המציאות. אני יכולה להעביר חיים שלמים בלראות נופים, ולקרוא ספרים, ולחשוב מחשבות, ולשמוע מוסיקה, ולרקוד, ולטייל, ולראות מקומות לא מוכרים, ולכתוב וללמוד. אני מקווה שבחלק בחיים שבו אני יוצאת החוצה יהיה לי את הזמן לעשות את כל אלו. קשה לי לחשוב שאולי אני אצטרך להחזיק עבודה שאולי אני לא יאהב, ולשלם חשבונות, ולהתעסק במספרים שזה משהו שאני ממש לא יודעת להתנהל איתו. ולהחזיק דירה ורכב וביטוח והמון אחראיות על גב של מישהי שלדעתי תמיד תישאר ילדה בת 15. גם כשיהיו לה ילדים משלה.. שוב הדמעות חוגגות. מצחיק אותי כמה אני בוכה בקלות בזמן האחרון. טוב, אני הולכת להכין לי קפה ואז לשים דיסק חדש שקניתי בחו"ל ולצאת למרפסת שלי עם ספר ולהנות מהבוקר הזה, כי עד אחה"צ, אין לי שום דבר טוב יותר לעשות! (:

לונה..לונה..לונה......כל כך הרבה יש לי לומר לך, קראתי את ההודעה שלך לקרן אור, כמה הבנה יש לך.....אני באמת חושבת שאת טיפוס משהו, באמת, אין לי דרך אחרת להגדיר אותך... אני האמת גם דומה לך בעיניין שכל חיי אני יכולה לשבת עם עצמי...למרות שבטוח יהיו לי הבזקים של רצון לעשות משהו חדש, אני מאוד אוהבת שינויים, אם כי לפעמים אני יכולה לסבול מאוד מהם...אבל בסופו של דבר, אני אוהבת חידושים לטובה....זה נותן לי מרחב להיפתח למשהו חדש וזה קצת כמו איזשהו אוויר לנשימה ומשמעות חדשה להוויתי. כל הכבוד לך על הגישה לגבי הארוע, יהיה בסדר..לא צריך להקשיב לאחרים, תהיי בדיוק כפי שאת, והאמיני לי שאף אחד לא יסתכל על המשקל שלך, על הגוף שלך... ומי שכן יסתכל, שיהנה לו....את לא צריכה אישור מאף אחד, העיקר שאת תהיי שלמה עם עצמך..ואת צריכה להתחיל להיות אם את לא, כי את באמת משהו, יש לך המון מבפנים, תהיי בטוחה בעצמך, לכל מקום שתלכי אליו. שלך באהבה, תקווה ךבנה

כלכך הייתי צריכה את החיזוק הזה לפני שאני הולכת היום.. היום איפשרתי לעצמי להנות מדברים כמו שוקולד וכאלה ואני הולכת אומנם טיפה בחוסר בטחון, אבל אני יודעת שאכילת שוקולד דווקא היום היא כדי להוכיח משהו. והמשהו הזה הוא הדבר הנכון בשבילי. אני יודעת שאני אהיה בסדר. אני רואה את המקום שאני צריכה להגיע אליו ואני די בטוחה שאני יודעת את הדרך. יש עוד הרבה עבודה אבל זה יקרה בסוף. המון תודה! אני לא בטוחה שאת מבינה כמה שמחה המילים שלך עשו אותי. מלא נשיקות, חיבוקים וערב נעים. לונה.

שאני מכבידה עליכן יותר ממה שכבר יש לכן.. שאני גורמת גם לכן להיות מדוכאות כמותי..שלא מגיע לי יחס, תשומת לב.. שלא מגיע לי לחיות.. מעולם אבל מעולם לא חשתי אשמה כל גדולה ותחושות צמצום כ"כ חזקות כפי שאני מרגישה כעת.. המחלה הרסה את כל הזכות שלי לחיים- היא לקחה ממני הכל..גם את הזכות להתבטא.. וכעת אני נותרת אכולת אשמה בגללה.. מנסה להתגבר על המחלה הזו בכל הכוח שעוד נותר בי.. והבחילה הזו לא עוברת..ואני מרגישה שבא לי להקיא.. אני לא יכולה לעצור את הדמעות ..ולהפסיק להצטער על התגובה הזו.. כי אני מתחילה להצטער שבכלל כתבתי את כל זה.. כי יש לכן גם ככה משל עצמכן.. אני רוצה מאוד לעזור לכולכן.. כי חשוב לי.. לא הפסקתי אפילו לקרוא את כל מה שכתבתן ואת מה שעבר עליכן..מבטיחה מחר לקרוא הכל ולהגיב.. אני פשוט כרגע במצב ממש לא טוב.. והייתי חייבת לפרוק.. אני אלך עכשיו לישון בתקווה שהמחר שיגיע יקל עלי.. מקווה שלא גרמתי לכן להרגיש רע יותר.. מתי האשמה הזו תיעלם? מתי ארגיש שסוף סוף מגיע לי??? שירן.

בוקר טוב יפיפיה! כואב לי לשמוע שאת במצב קשה ובדיכאון. טוב שכתבת וטוב שהוצאת ואני מקווה שזה עזר קצת. תדעי שאת מדהימה ושאת עוזרת ומעודדת ואין סיבה שתרגישי אחרת, להיפך אותי את עודדת כשהייתי צריכה, אני בטוחה שישנם עוד בנות שעודדת אותן, ואני מקווה שתמשיכי. מתי הפגישה עם העו"ס או הפסיכולוגית? סלחי לי עם אני קצת נשחפת, אבל אני חושבת שכמה שיותר מהר שתיפגשו ככה תוכלו לעבוד מהר יותר על המצבך. ואולי תשקלי לקחת תרופות שוב? הרי שאם המצב מחמיר כשאת לא לוקחת אותם, אז אולי כדי כן לקחת ואפילו להחליף תרופה. ישנם המון תרופות שיכולות לעזור לך ואני אשמח לשמוע ולראות קצת חיוכים מדברייך! אני מקווה שהיום יהיה לך יום יותר קל ושתקומי ליום מלא באור.. את מדהימה, מתוקה, חזקה ותומכת ואני יודעת, אפילו שאנחנו לא כ"כ מכירות, שאת יכולה להתאושש ולצאת מזה. אני מאמינה בך!!! שיהיה לך בוקר מקסים ומדהים בדיוק כמו שאת.. שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

אני כלכך שמחה לראות שיש לך את האומץ לכתוב ולפרוק, ולשתף, עם כל הקשיים. אני מבינה את ההרגשה שלך של להיות לא רצוייה או מעיקה אבל אני לא רוצה לשמוע ממך שוב "אני לא רוצה להפריע\ להעיק\ יש לכן מספיק צרות משלכן"! כמו שלך חשוב לשמוע ולעזור לכולן, כך גם לבנות האחרות בפורום הזה. בשביל זה אנחנו כאן, כדי לעודד ולתמוך אחת בשנייה. ולשמוע אותך פורקת את מה שיושב לך על הלב זה לא מפריע לעולם! להפך! זה נותן הרגשה טובה במובן מסויים, הרגשה שאני לא לבד, שיש מישהו שלצערי חווה דברים דומים לדברים שאני חווה. אני ממש לא רוצה שתחווי את הדברים האלו ולכן מצד אחד זה עצוב, אבל מצד שני יש מישהו שיכול להבין אותי. זה חלק מהעניין של הפורום הזה. ואת יותר משייכת אליו. לפחות מבחינתי (ואני בטוחה שגם מבחינת הבנות האחרות). עכשיו ברשותך אני אספר לך קצת משלי... אני חזרתי מחו"ל אתמול. היה מדהים, חוויתי, נשמתי, שמחתי, ומצד שני- אכלתי כמו פרה וזה עשה לי נורא רע, לא נשקלתי ואני מפחדת להשקל, וחוץ מזה יש לי אירוע השבוע שאני צריכה להראות בו ממש טוב. וזה מלחיץ אותי מאוד. אני יודעת שיהיו שם אנשים שיבקרו בנושא מראה כללי שלי ובנושא לבוש. שונאת את התחושה שמבקרים אותי, וזה אירוע שאני לא יכולה להמנע ממנו. זה מאוד מלחיץ אותי, והיום שקלתי להרשם למכון כושר, שקלתי לקחת משלשלים, שקלתי לצום, אבל בסוף אכלתי רגיל, והחלטתי לא לקחת משלשלים או לצום אבל זה כל היום היה לי בראש. יש לי בזמן האחרון הרבה דברים על הראש המון משימות שיש לי לעשות, דברים לא גמורים, עניין המשקל והמראה וכל מיני עניינים נפשיים שמרחפים לי בתודעה. אני רוצה להפטר מהכל כבר, מהמחוייבויות שמציפות במיוחד בתקופה הזו, מהאירוע הזה, מהעניינים החצי סגורים שמזמזמים לי בראש ומהמראה שלי. אני צריכה לרדת במשקל ומתסכל אותי שאני תקועה. אני כלכך רוצה לרדת 20 קילו אבל אני יודעת שאני אאלץ להסתפק ב10 כי מעבר לזה זה כבר תת משקל. אבל אפילו בקילו 1 אני לא יורדת, ועניין הקיצוניות נראה מפתה מתמיד. אבל אני עדיין מחזיקה. ולא נופלת. מקווה שתמשיכי גם להלחם בתחושות. אני רוצה אותך בריאה ומאושרת ויפה בכל המובנים האפשריים. כי יופי מתממש במלואו רק אם מכירים בו ונותנים לו להקרין ולזרוח החוצה. אוהבת, מחבקת ומחזקת. נשיקות וחיבוקים לונה.

בנות יקרות- חיממתן לי את הבוקר הזה.. ואין לי מילים לומר כמה שאני מודה לכן! החזרתן אותי קצת אל השפיות שחשבתי כי אבדה בגלל כל החרדות והמחשבות הטורדניות שחלפו לי בראש במשך הימים האחרונים.. הבוקר היה לי קשה מאוד..כל הלילה היו לי סיוטים אחד אחרי השני..בצורה שמעולם לא הייתה לי.. חלמתי על הדברים הכי גרועים שיש..ביניהם שאני עולה במשקל, מוות, שמנסים לפגוע בי ועוד שאר תרחישי אימה.. אני בטוחה שהמצב והקריסה הזאת שהייתה לי נבעה כתוצאה מכך שהפסקתי עם התרופות בצורה פתאומית מדי.. הרי אתן בטח יודעות שאסור להפסיק כך לקחת תרופות בצורה פתאומית ויש לעשות זאת בהדרגה.. אז הפעם אני מודה בתבוסה ובאשמה- האנורקסיה יצאה כשידה על העליונה..מבלי שאפילו שמתי לב שאני הולכת אחריה כמו עיוורת.. היא צרחה בראשי שאחדול מיד מלקחת את התרופות - כך אוכל סוף סוף לרדת במשקל והרגשתי רק תשתפר..והאמנתי לה.. וזה מה שעשיתי.. הפסקתי די בפתאומיות..ועכשיו אני חווה את התוצאות של זה- התוצאות החמורות בכך שהקשבתי למחלה ולא להיגיון הבריא.. אני מרגישה חלשה <נפשית יותר מפיזית>, מפוחדת, מבוהלת, כואב לי הראש ויש לי הרגשה כללית מאוד לא טובה.. אבל אני מקווה שזה יחלוף כי אחרי הכל אני כרגע גרמתי לגוף שלי "נוק אאוט" וייקח לו זמן להתאושש מהטעות החמורה שעשיתי.. אשתף אתכן שאני אכולת פחדים וחרדות.. בקושי הצלחתי לצאת היום מהמיטה.. ביטלתי את כל המחויבויות שלי ו"זרמתי" עם הדיכאון.. אבל אני נחושה לא לתת לזה לשבור אותי ולנסות כמה שיותר לעודד את עצמי ולהמשיך כרגיל בשגרת היום יום.. אפילו התיאבון נחלש אצלי.. שזה נדיר תאמינו לי! אני מתחילה להגיע למסקנה שאולי הרעב המטורף הזה שהרגשתי כל התקופה הזו נבע גם כן מהתרופות..וזה עוד יותר מחזק אצלי את האנטגוניזם כנגדן..יותר מאי פעם אפילו.. אבל הכרחתי את עצמי לאכול.. אפילו שהיו לי מחשבות של "לוותר על ארוחת הבוקר"/"לאכול משהו דל קל'" ..אכלתי כרגיל ואפילו קצת יותר מהמ שאני רגילה מבדר"כ.. אני מקווה שהתחושה הכללית הזו תחלוף ושאני אשוב לקדמותי כי אני כרגע מרגישה בן אדם אחר לגמרי.. מחפשת מוצא יקרה- המילים שלך מתקבלות אצלי תמיד בברכה!! את יכולה להרגיש חופשי לומר לי מה דעתך.. אני יודעת שכוונותיך טובות .. מחר אני נפגשת עם הדיאטנית שלי.. אספר לה בדיוק מה הנזק שעשיתי וכמה המצב חמור..אני מקווה שביחד נצליח למצוא פתרון..ושהיא תדבר עם הפסיכיאטרית שלי כמה שיותר מהר לגביי.. למרות שאני לא רוצה לחזור לתרופות האלה..אני רואה כמה נזק הן גורמות לי..קשה לי לעלות במשקל בגללן בכל שבוע..וזו דילמה נוראית! לא שמעתי עוד על תרופות נוגדות דיכאון שאין להן תופעה של עלייה במשקל אבל אני אברר בכל זאת.. אני רוצה לתת לגוף שלי להתאושש ולחזור לעצמו.. לראות את עצמי ללא תרופות אבל אם לא תהיה ברירה אז לא תהיה ברירה.. ומה איתך יקירתי? את מרגישה טוב יותר? איך עבר עליך הסופ"ש הזה?

שתהיה לך רק בריאות והרבה כוח! לונה יקרה- קצרה היריעה מלהכיל גם עבורך את מילות התודה שלי! אני שמחה לשמוע שלמרות הכל- הצלחת להינות בחופשה שלך..חווית ונחפשת לדברים ומראות יפים שמעולם לא יצא לך להיתקל בהם.. וזה מה שחשוב.. הזיכרון הנעים של החוויה הזו.. ולמרות הכל- אני מבינה לחלוטין את הקושי שאת נמצאת בו.. ואני גאה בך! שלא צמת, ולא קיזזת, ולא לקחת שום משלשלים.. זה אומר המון על ההתקדמות שלך! תמשיכי כך יקרה, למרות הקושי והמחשבות החולות שרוצות אותך שבר כלי- אל תתני להן את מבוקשן! את הרי יודעת שההמלצה אפילו של הרופאים היא אף פעם לא לצום או לקזז אפילו כשאכלנו הרבה מדי.. כמו בחגים למשל.. שימי לב שתמיד ממליצים לאחר מכן לחזור לשגרה ולאכול כרגיל! לגמרי כרגיל. כי "המשחקים" האלה שאנחנו עושים לגוף עם כל הצומות וההרעבות הללו רק הורסות אותו עוד יותר.. ומי כמוך יודעת את זה.. אנחנו צריכות סוף סוף לתת לגוף שלנו מקום מבטחים ולא תל חורבות.. לתת לו לבטוח בנו.. אחרת, אם נרעיב ונפגע בו כל הזמן איך נירפא?! והרי לשם מועדות פני כולנו לא כך??? חישבי על כך..את לא רוצה לגרום לו נזק יותר ממה שגרמת בכל ההרעבה החולנית הזו. חיזרי לאכול כרגיל.. וגם אם עלית קצת- אני בטוחה שהגוף יוריד את זה בחזרה..זה הרי דפוס חד פעמי ולא מקרה שחוזר על עצמו.. חישבי על הטיול- על כמה שנהנית.. וכמה טוב הוא עשה לך.. על החיים שעוד מחכים לך! ולגבי האירוע- אני לגמרי מצליחה להבין את חוסר הנוחות שלך.. אבל זיכרי שהאנשים שמהצד לא מבינים באמת מה עובר עלינו ומה זאת הפרעת אכילה.. הם מבחינתם היו רוצים לראותנו אולי רזות אבל מה שחשוב הוא שניתן לגוף את מה שהוא זקוק לו באמת..ואם הגוף שלנו מתעקש על משקל מסוים כנראה שיש לך סיבה את לא חושבת? הוא מנסה להגן על עצמו מפנינו- מפני האויב שהיינו לו תקופה כל ארוכה.. ולמרות האירוע הקרב- זיכרי שאף אחד לא באמת ינעץ עיניים רק בך ובמראה שלך.. אנשים יחמיאו ויעברו הלאה..אל שאר האורחים.. הם לא באמת מביטים אך ורק עלינו כמו שאנחנו תמיד חושבות.. לא באמת אכפת להם כמה אנחנו אוכלות איך ולמה..זה הכל בראש שלנו.. התלבשי יפה כמו שאת אוהבת , היראי הכי טוב שאת יודעת ולכי בראש מורם! ק"ג אחד או פחות לא ישנה אותך או את מהותך..את האדם הטוב והמקסים שאת.. ואני בכל זאת מתעקשת ואני מצטערת שאני מזכירה לך זאת שוב ושוב- אבל אני חובת שיהיה מעולה עבורך לפנות לטיפול..זה לא באמת כמו שאת חושבת.. לא מדברים אך ורק כל אוכל וקל'... זה טוב שיש אדם מקצועי שילווה אותך בדרך הקשה הזו.את לא צריכה לעבור את הכל לבד.. בנות יקרות- שוב תודה לכן על הכל.. אני מאחלת לכן יום מלא אור וחוזק! אוהבת, שירן

חיזקת אותי מאוד. עמוק בליבי אני יודעת שאת צודקת אבל איכשהו האירוע הזה כלכך מלחיץ אותי שזה קשה לי יותר מכל מכשול שהיה לי בתקופה האחרונה. הראש שלי מתקיף אותי כל היום- אני מרגישה שאקזז משמעותית, אני לא אהיה מסוגלת להסתכל לאנשים שם בעיניים. אבל זה שונה כרגע ממה שזה היה פעם. אני יודעת שגם אם אני אפחית בכמות או הסגנון אוכל, אני לא אצום את הכמה ימים האלו, ואני לא אפצע את עצמי אם משהו לא מסתדר, ואני לא אעניש את עצמי כמו שהייתי פעם. אני יותר חזקה עכשיו. ובקשר לייעוץ\ טיפול- אני בתקופה מאוד לחוצה עד סוף חודש הבא. אבל אחרי שהעומס יעבור יש לי כחודשיים עד הגיוס. בחודשיים האלו אני אקדיש את עצמי לטיפול בגוף שלי. אם ארגיש שהתזונה שלי לא התאזנה והמחלה לא מרפה אז גם אם לא ארגיש בנוח ללכת לפסיכולוג, אני כבר ביקשתי מחברה טלפון של תזונאי שמתמחה בהפרעות אכילה ואליו אני מרגישה מאוד בנוח ללכת. אני אנסה לעקוב אחר תפריט של תזונאי ואבקש שייתן לי הנחיות לגבי תזונה בצבא, אני אעשה מאמץ גדול להפחית משמעותית בעישון, אני אתנסה בסוגי פעילויות גופניות שונות כדי לשמור על הכושר ועל הבריאות. ובתקווה אני אשאיר את הדבר הזה מאחורי, או איתי אבל על אש קטנה ולא מזיקה.

הי, אני אשמח לענות על מה שתרצי. המפקד ישב בכלא שנתיים והיום, עד כמה שידוע לי, הוא מנודה מסביבתו. הוא היה דתי ואחרי הסיפור נידו אותו ואין לי מושג מה איתו היום. כשהוא השתחרר הודיעו לי. המקרה שיהי לפני כשנה וחצי לא היה קשור לתקיפה מינית אלא למשהו שיכל להיות מאוד חיובי וטהור אך נהפך לגיהנום ורוע. אני מתארת את זה ככה, כי כך אני מרגישה לגבי הנושא. כ"כ קשה לי לדבר בקול רם על מה שקרה לפני שנה שלא נדבר על לכתוב את זה! עבר עלי סופ"ש קצת קשה בגלל שהייתי קצת חולה, אבל עכשיו אני מרגישה טוב ואפילו חזרתי לתפריט הרגיל שלי. קצת קשה היה לי לאכול צהרים היום, אבל עמדתי בזה בגבורה רבה.. :) אני שמחה לשמוע שהיום קמת במצב קצת יותר טוב ושהתעוררת לבוקר קל יותר. אני מקווה שמחר תהיה לך פגישה קלילה ושתקבלי בה את מה שאת צריכה. גם אם יש עוד תרופות שלא יעלו אותך במשקל וגם אם אין, תמיד טוב לשאול. את חייבת את זה לעצמך ולבריאותך!! איך עובר עלייך היום הזה עד כה? מחכה לשמוע ממך.. שלך, מחפשת מוצא..

לונה - אני שמחה לשמוע שהיום את במקום חזק ובריא יותר.. אך עדיין שימי לב- שעצם העובדה של הפחתה באוכל וקיזוז -משאירה אותך במקום חולה.. נפשית.. זה מאותת לך שאת עדיין כבולה אל המחלה ושהיא די עושה בה כרצונך.. אומנם לא כמו פעם..אבל עדיין.. את צריכה לשים לב גם לסימנים האלה עם כל הקושי שבהם.. ואני מבינה שקשה לומר לה :"לא!".. אני מקווה שתשמרי על עצמך ולא תדרדרי את עצמך שוב להרעבה ..זה לא שווה את זה את יודעת נכון?? אני שמחה שאת לוקחת בצורה חיובית את הפנייה לטיפול..ואני מקווה שיילך לך טוב.. אגב, את מעוניינת מאוד להתגייס? לא היית רוצה לטפל בעצמך ולשקם עד תום בכל התקופה הזו במקום לעשות צבא? אומר לך מניסיון- התחלתי שירות לאומי כשהייתי מאוד מאוד לא בשלה.. לשום מסגרת.. הייתי בדיוק במצב של התאוששות ממצב אחר.. וכשנכנסתי לתוך מסגרת השירות הלאומי- הדרדרתי ישירות לאנורקסיה.. עכשיו בדיעבד אני מבינה שלא היה זה צעד נכון וחכם עבורי..לא ידעתי שכך יהיה.. הייתי צריכה לתת לעצמי עוד שנה להשתקם עד הסוף ולא לרוץ לעוד מסגרת העיקר כדי למלא את חובתי למדינה.. היה לי כ"כ חשוב לעשות משהו עם עצמי , שאותי- השארתי מאחור.. וגם כשסבלתי, שתקתי.. ועכשיו אני מצטערת שבכלל נכנסתי לשירות הזה..כי מי יודע אולי אם לא הייתי מתחילה אותו לא הייתי אנורקטית בכלל.. <אני רק אומרת את המושג הזה וחלחלה עוברת לי בכל הגוף> לכן אני מציעה לך לחשוב על כך שנית.. ואכבד כל החלטה שתקבלי.. אני פשוט לא רוצה שתחווי את אותה הטעות שעשיתי.. מחפשת מוצא- אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר!! ושחזרת לתפריט הרגיל שלך.. טוב שאת מתמודדת..אפילו שקשה..אח"כ יהיה קל יותר ..ברגע שתתרגלי לדפוס האכילה הזה דברים ייראו פחות ופחות מפחידים ומאיימים.. החשוב הוא שתחזירי את הגוף שלך כמה שיותר מהר לקדמותו ותחזקי אותו.. אני מצטערת לשמוע שהחוויה שהייתה לך הפכה לבסוף ממשהו טהור לגיהנום..ושוב, אם תרגישי בנוח ומתי שתרגישי בנוח- אני והשאר כאן כדי להקשיב לך ולשמוע את שעל ליבך.. אוהבת, שירן

המון תודה על החיזוקים. אני לא רציתי להתגייס לצבא אבל כרגע אני מרגישה שזה משהו שיכול לעשות לי טוב. אני עוד צריכה מסגרת, עוד לא מוכנה לצאת לעולם ולדאוג לעצמי. וקיבלתי תפקיד מאוד טוב שרציתי. ואני החלטתי (ואמא שלי מגבה אותי בעניין)- שברגע שאני מרגישה שזה עושה לי רע ולא טוב לי, או שאני מבקשת העברה למקום שטוב לי בו או שההורים שלי מצהירים שאני בדכאון ושאני לא אוכלת ולא ישנה וכאלה... הבנתי מהמון אנשים שאם אני מצהירה על מצב נפשי כזה אין סיכוי שלא נותנים לי ללכת. אני אהיה מאוד מודעת לעצמי ואם אני מרגישה שהמקום עושה לי רע ויכול לגרום לנזק, אני אפעל בנושא. יש לי עוד כמה חודשים לאזן את הגוף שלי, אולי ללכת לטיפול כלשהו (משהו שידרוש אומץ שאני לא יודעת אם יש לי), לרדת קצת במשקל (כמובן כמובן להשאר במשקל תקין!!!!!) לעבוד קצת על הבטחון העצמי שלי ולהיות הכי חיובית שאפשר. צר לי מאוד לשמוע על החוויה הלא נעימה שהייתה לך עם השירות לאומי. אני לגמרי אקח את זה לצומת ליבי ואזכור את זה ואם לא טוב לי אני לא אשתוק. מקווה שעוברים עלייך ימים יותר קלים. אשמח לשמוע איך הולך. נשיקות וחיבוקים אוהבת המון. לונה.

אני מצטערת לשמוע שאת מרגישה לא טוב... הדבר הכי חשוב עבורך זה לנוח כמה שיותר כדי לאגור כוחות ולנצח את המחלה!... אני מאחלת לך החלמה מהירה ושתרגישי טוב במהרה!!! אוהבת ומעריכה אותך המון שירה

הי, בוקר טוב! אני מרגישה יותר טוב הבוקר, קצת חלשה אבל הבטן פחות כואבת. אני מפחדת מאוד להתמודד עם הרגשות שהדברים יכולים להציף אותי, אני מניחה שיגיע היום שבו אצליח להתמודד גם עם זה. בינתיים, יש חומה שעוטפת את זה ומשקה על זה לצאת. אם הייתי יודעת איך לשבור את החומה, תאמיני לי שכבר היתי עושה זאת ממזמן. כואב לי מידי! אני מאחלת לך ולכולן למצוא רופאה מדהימה כמו שלי. היא תמיד שם, עוזרת כשצריך ותומכת. אספר לך שבגלל ארוע קשה שחווינו, אני ועוד כמה בחורות בצבא, פיתחתי בעיית שתיה שדפקה לי את הכבד ויכלה להרוג אותי. אין בוקר שלא הייתי קמת לתוך בקבוק וודקה ואין יום שהיה עובר בלי לשתות שתייה חריפה, רק בשביל להקהות את הכאב. הרופאה שלי הפכה עולמת בשבילי, והיא הצליחה להאיר את עיני ועם התמיכה שלה הצלחתי והפסקתי עם האלכוהול. היה לי קשה, אבל הכבד שלי הבריא והכל בסדר היום. בלעדייה ייתכן ולא הייתי כאן היום! על זה אשמח לספר כי את הנושא הזה כבר פתחתי וקיבלתי בטיפול הקודם שלי במרפה להפרעת אכילה. היה לנו מפקד בצבא שביצע בנו מעשי מין בכוח, התעללות מינית של חצי שנה ואף אחת לא ידעה על השנייה. הוא היה משתמש בכוח פיזי ובכוח הצבאי שלו כדי להשיג את מה שרצה. בסוף הוא עשה את זה לחיילת חדשה שלא היתה פריירית והלכה להתלונן וככה הכל יצא. היו משפטים והרבה בלאגנים. היינו בחקירות של חודשים, כולל הערכה פסיכיאטרית ופוליגרף. הוא קיבל את מה שמגיע לו ואני שמחה על כך. אני לא התלוננתי כי פחדתי שאף אחד לא יאמין לי ומסתבר שגם שאר הבנות חשבו כך למעט אותה חיילת צעירה וחדשה שמצאה את האומץ ואני מודה לה על כך.. בדיעבד כשאני חושבת על הדברים, תוך כדי שאני רושמת את ההודעה, אני נזכרת שקצת אחרי שאני והמטפלת אז, פתחנו את הנושא ופתרנו אותו, היה לי קל יותר לאכול כי כבר לא הרגשתי אשמה וכי הבנתי שלא עשיתי שום דבר שיכל לגרום לאותו מפקד לעשות את הדברים שעשה וקצת אחר כך הצלחתי גם להעלות במשקל ולהתייצב... אני חייבת לשאול וכמובן שאת לא חייבת לענות על כך, אבל מה זה הגידולים האלו? מה הם רוצים ממך? למה הם לא עוזבים אותך? כואב שלי שלבן אדם ישר ומדהים כמוך, שרק תומך ועוזר לאחרים ולנו קורה דבר קשה כזה.. אני מקווה שתראי ימים קלים יותר ושהכל יסתדר ושהגידולים יעברו. הכי חשוב שכרגע תטפלי בעצמך ותבריאי. אני מרגישה קרובה אלייך ואל הפורום הזה וכואב לי שאת חולה. אני שולחת לך, מכל הלב, חיבוקים גדולים ומחממים. באהבה, מחפשת מוצא...

שימי לב כמה תמיכה ואהבה את מקבלת מאיתנו- אני מקווה שאת מרגישה את זה...!! ואני רוצה להצטרף לדברי הבנות- את בן אדם כ"כ טוב לב! ומקסים.. לא ראיתי עוד אדם כמוך שלמרות כל הקשיים שהוא חווה ביום יום שלו - נשאר חומה יציבה כדי לתמוך גם בשאר...ועל כך תודה ענקית לך.. את אינך צריכה להתנצל- אני מבינה וגם השאר את מצבך הלא פשוט בכלל.. והכי חשוב כמו שאמרה שירה- שתנוחי ותאגרי כוחות.. אנחנו נחכה לך כאן תמיד בזרועות פתוחות כדי לשמוע מה איתך ואיך את מרגישה. ולשאלתך, ההתמודדות עם האחיינית שלי עברה בשלום.. הרבה יותר קל משציפיתי.. שמחתי לראות ש"השד" לא כ"כ נורא ושהאחיינית שלי לא באמת נעוצה רק בי כשאני אוכלת...שהיא לא עושה זאת מרוע..ואני אט אט לומדת לקבל ולהכיל אותה.. איני יודעת אם קראת אבל הפסקתי את התרופות בפתאומיות ואני מרגישה נורא! אני מפחדת שגרמית לעצמי נזק חמור יותר משכבר עשיתי.. שאני אשאר כך לתמיד עם התחושה הקשה הזו בגוף ובנפש.. את באמת חושבת שישנן תרופות שאין להן את תופעת העלייה במשקל? מחפשת מוצא- הלב שלי נצבט כשקראתי את שנאלצת לעבור.. האם המפקד הארור הזה נמצא כעת בכלא? גם אני רציתי לומר לך כפי שקרן אור כבר אמרה- שאת מוזמנת לפתוח את הטראומה שחווית כאן ושתהיי בטוחה שכולנו נעטוף אותך ונרגיע.. אם זה יעזור כמובן. אבל את לא חייבת..אני רק מציעה זאת כדי שזה יקל עליך אולי.. כדי שלא תכעסי על עצמך יותר ושתתני לאשמה הזאת להישכך.. יש לי שאלה אבל את לא חייבת לענות לי עליה- האם הטראומה שקרתה לאחר מכן, גם היא קשורה בתקיפה מינית? שוב, את לא חייבת לענות.. רק אם את מרגישה בנוח לשתף. אני חייבת לומר לך שאת חזקה!! שעברת את כל מה שעברת ואת ממשיכה להיאבק- את מעוררת הערצה עצומה בעיניי!! ואני אומרת לך את זה עם כל האמת והכנות שבי.. שירה יקרה- לא כתבת כאן המון זמן אך אני מניחה שזה בגלל הלחץ של הבגרויות והמבחנים.. אני יודעת ועדיין זוכרת כמה לחץ כרוך בזה וכמה קושי.. אבל עוברים את זה בסוף ואין לי ספק שגם את.. אני מאחלת לך הצלחה בכל המבחנים והרבה הצלחה במובן האישי גם כן.. מקווה שאת מתמודדת ומחזיקה מעמד.. קרן אור, אני מחזירה את מילותיי שוב אליך..ורוצה לספר לך שאתמול בלילה התפללתי לשלומך.. ולשלום שאר הבנות כאן.. שייתן לכולנו רפואה שלמה מכל המחלות האלה.. כי זה מגיע לנו אחרי הכל.. את באמת בן אדם כ"כ טוב וישר שלא מגיע לו מחלה כזו..אבל אני מניחה שה' נותן אתגרים לכאלה שמסוגלים לעמוד בהם..ואין לי ספק שאת תעברי את זה ועם כל החוזק שבך תביסי את המחלה ותשאירי אותה מאחורייך.. רק בריאות!! לך ולכולנו.. שירן

יקרה... לא סתם אני אוהבת שאת כותבת לי, יש משהו מאוד מרגיע במילותייך, אני נעטפת בהם...והן מצליחות להישאר איתי עוד הרבה הרבה זמן. אני רוצה לכתוב אלייך הרבה, ומרגישה שאולי לא פה...יום אחד אמרת לי שאת תדעי-ואולי כעת אני יכולה להיות רגועה ולגעת שהגיע הרגע המיוחל, ככה את אומרת..אם כי למען האמת מהנקודה שאני נמצאת כרגע קצת קשה לראות רק חיובי, אבל אני משתדלת...מבטיחה לעצמי להתרומם רק למעלה, ליפול מדי פעם, אבל לא לשכוח לקום -"רק אל תשכחי לקום"...י העבר שלי הוא חלק ממני, אבל הוא לא אני, אני לומדת לתת לו את המקום הראוי לו ולהמשיך הלאה, לא להיתלות בו, לשחרר-גם אם זה אומר לשחרר עוד כמה דברים שלפעמים קשה לי להבין שאני צריכה לשחררם...אבל כנראה ככה זה, עם הזמן הדברים נהיים יותר ברורים לי, האנשים מתבהרים וכן איתם גם הרגשות. אנחנו מכירות כבר לא מעט זמן, חגגנו שנה לפני כחודש....אני חגגתי בלבי, כי זו הייתה אכן חגיגה אמיתית בשבילי. שנה שנראית לי כמו הרבה יותר...כמעט כמו חיים שלמים. שתהיה לנו המשך שבת נחמדה... שלך באהבה, חגית (תקווה לבנה)-אני מניחה שאוטוטו אחזור ל"תקווה לבנה".

"אנחנו שוכחות פשוט לחיות.אנחנו מתכננות לנו את העתיד בונות מאווים,רצונות,תכלית אבל שוכחים שהעתיד כבר כאן ואנחנו אלו שיוצרות אותו ואח"כ קוראות לו גורל..."- המשפט הזה הסב את תשומת ליבי.. זה משפט באמת מדהים.. עיניי ישר לכדו אותו.. יש לך יכולת ביטוי מדהימה כבר אמרתי לך??

את הרצון להרגיש אהובה ומוגנת, שאף אחד לא יכול לפגוע בי, שמישהו שומר עלי...משהו שכ"כ מזמן לא הרגשתי, משהו שלמען האמת הרגשתי כ"כ מעט זמן, ולפני כ"כ הרבה זמן... אז אולי זאת חזרה לילדות, שזה משהו שמתאים לי ולא מתאים לי...אבל זה מה שזה, ולא פעם זה תוקע אותי במקום, לא נותן לי להיות אני, לא נותן לי להכיר את עצמי, לא נותן לי את האפשרות לבקש בשביל עצמי, משום שחייתי כל חיי לבד ובלי עזרה מאף אחד וניהלתי את חיי לבד, אז התחושה שבעצם לא מגיע לי התעצמה עם הזמן, התחושה שאני חייבת להתסדר בחיים לבד התגברה. ואולי העת לשחרר אותה? אולי העת לפשר לעצמי גם לקבל? להגיע למחשבה שגם אני יכולה? להגיע למחשבה שאף אחד לא יתרחק ממני, ליצור קשרים אמיתיים בחיי שלא מבוססים על רצון לעשות טוב לאחרים, אלא גם לשתף אחרים במה שקורה לי... ואולי כרגע שאני כותבת את זה זה כבר התחלה של תהליך חיובי. אני רוצה להבטיח שלא אסתתר יותר מאחוריי שמות שהם לא שלי, אני רוצה להבטיח שאשתדל לספר גם על עצמי, שאהיה כנה איתכן-וככה גם אהיה כנה עם עצמי, שהאמת תהיה ברורה יותר, שאכיר בה, שאבין אותה, שלא אפחד ואברח ממנה. שאבין שמה שקרה קרה, שאני לא אשמה, שאני לא צריכה לעזור למי שכבר מת מזמן, שכעת הגיע הזמן לדאוג לעצמי, שאגיע הזמן לתת לעצמי. האם אוכל להרגיש הקלה אחרי שאפטר מהמסיכות? ואיך עושים זאת אחרי כ"כ המון שנים עם התרגלות אליהן? אני מודה-אני מפחדת להיות בילעדיהן, ואולי חלקכן נבהלות כרגע ממני, לא..אין לי סכיזופרניה ואני יודעת טוב מאוד מה כרגע אני כותבת, ולמרות הקושי אני גם יודעת שאשלח את ההודעה הזאת..אשלח אותה ואולי פעם ראשונה אודה בפניכן שדמעות ירדו מעייני כי אני לא רגילה, אני לא רגילה לשתך, אני לא רגילה להיות כנה ברמות כאלו. אז זהו, הורדתי את המסיכות מולכן, אני לא אדם חזק כמו שבטח הצגתי בפניכן במהלך כל ההודעות שכתבתי אליכן...במהלך כל חיי שבהם אנשים רואים אותי מתהלכת ולא צריכה אף אחד. אני גם צריכה, אני פשוט לא יודעת לבקש, אבל אני לומדת...ואני מאמינה בעצמי שבסוף אצליח, בסוף אדע, ובסוף גם ארגיש את ההרגשה שאני נתרמת מכך. ועוד דבר אחד קטן- שמי הוא חגית, חשוב לי כן לומר לכן אותו, זהו גם עוד צעט לעזוב קצת את הכינויים החסרי חשיבות, השמות שרציתי להתחבא מאחוריהן, אמנם שם הוא לא הדבר החשוב ביותר, אבל זה איזשהו דרך להגיד לכן שאני מוכנה לחשוף את עצמי בצורה הכנה ביותר שאצליח, שאני מנסה. מקווה שלא עייפתי את עיינכן מדי, שלכן באהבה, חגית (תקווה לבנה).

חגית... שם מדהים בעיני! היתה מישהי שעשתה לי בעבר הרבה טוב, הכניסה הרבה אור לחיים שלי ותמכה בי כשהייתי צריכה אותה וקראו לה חגית.. אני קוראת את דברייך ואני שמחה לשמוע שאת כנה. את כנה לא רק עם הפורום אלא בעיקר עם עצמך וזה צעד משמעותי וחשוב. חלק מההגנה הטיבעית שלנו היא ללבוש מסכות כשאנחנו מרגישים "סכנה" וכמו שאנחנו יודעים לשים אותה ככה אנחנו גם יודעים להוריד אותה ולאט לאט את תראי שעם הרבה כוחות, המסיכות שהלבשת על עצמך ירדו. למדתי שבסוף הכל מתאפשר בחיים אם רק ניתן לדברים להתאפשר. אני חושבת שגם אחרי הרבה מאוד שנים של הסתתרות, הרגשת אשמה והרס עצמי אפשר לשנות, לתקן ולשקם את המצב אליו הבנו את עצמנו כשלא ידענו להתמודד עם הדברים. מגיע לך להיתמך ומגיע לך לקבל בדיוק כמו שאת נותנת! אני לא מכירה אותך הרבה זמן אבל אני קוראת את הדברים שרשמת כאן לבנות ולי ואני רואה בן אדם חזק ואמיתי שלא מבלבל את המוח ושאומר את מה שיש בראשו ועל ליבו. אני חושבת שזאת הבעיה אצל כולנו כבני אדם, אנחנו מקנים לעצמנו הרגלים, לפעמים טובים ולפעמים פחות טובים ואפילו גרועים, ואחרי שהתרגלנו קשה לנו לשנות אותם. לפעמים אני מרגישה שזה כמו להשתחרר מכלא, את לא יודעת מה מחכה לך בחוץ וזה מפחיד או כמו להפסיק לעשן, תחושות הטעם והריח אצל בן אדם שמעשן הן שונות מתחושות של בן אדם שלא מעשן וזה מטריף. אני מעשנת ואני יכולה לספר לך שכשניסיתי להפסיק זה היה נורא כי פתאום הרגשתי טעמים שונים שלא הכרתי והרחתי ריחות שלא הכרתי, בקיצור אני יודעת שזה מפחיד להתנתק מהאנורקסיה שכ"כ התרגלנו אליה ושהסתגלנו לסגנון החיים שלה, לפעמים אנחנו רק שוכחים שהיא הורגת והבריאות שלנו חשובה יותר מהכל, לכן צריך לסלק אותה מחיינו ולאט לאט לבנות חיים חדשים ושונים בלעדיה. מנגד, אני נעצבת כשאני קוראת את דברייך, אני כ"כ מבינה את הרגשותייך.. גם אני מחכה שהדברים יתחילו להראות קצה של אור, אבל אני גם מבינה שזה הולך לקחת הרבה מאוד זמן ושזה תהליך מאוד ארוך שיגזול ממני הרבה כוחות ואת יודעת מה, לא איכפת לי, אני רוצה את זה ותר מתמיד וזה מה שיחזיק אותי בהמשך הדרך!! אני מאמינה שאת רואה את הדברים האלה גם אצלך ואולי את רק צריכה דחיפה קטנה ועידוד! אני טועה?? הצטערתי לשמוע שאימך חולה. מקווה שהכל יהיה בסדר ושהיא תחלים.. אני שולחת לך חיזוקים, נשיקות וחיבוקים ומאחלת לך חלומות פז ולילה מקסים! תמשיכי לכתוב ולהשתחרר ואני מאמינה שבסוף הכל יסתדר! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא...

הכל יסתדר...הכל יסתדר-אכן. רק אם אמשיך לרצות....הדברים הרי במילא כבר מסתדרים, עם הזמן למדתי להיסתדר איתם, לקבלם..ומי יתן ועם הזמן אדע להשלים בצורה טוטאלית. תודה על מה שכתבת. אני כרגע קצת מרגישה חלשה מבחינה פיזית, אז אלך להכין לעצמי משהו חם לשתות שיחזיר לי את הצבע קצת. אגב שתדעי שאני לא אהבתי את השם שלי המון המון זמן, אבל כשהבנתי שהוא הכי מתאים לי, למדתי לקבל אותו, ואני כבר לא חושבת על שמות אחרים בשבילי.. שלך, תקווה לבנה

אני גאה בך! עשית צעד שאני בטוחה שהיה קשה עבורך.. לא קל להודות בחולשה.. להודות שאנחנו צריכים עזרה ושקשה לנו.. בייחוד לא עם תחושות אשמה מטורפות שגורמות לנו להאמין שאף פעם לא מגיע לנו.. זוהי תחושה הרסנית.. רק אתמול הבנתי כמה באמת המחלה הרסה אותי במובן הזה שהיא גרמה לי להאמין עד היום -שלא מגיע לי! לא מגיע לי לאכול, לחיות, שיתמכו בי, שיעזרו לי.. שיתייחסו אלי יפה.. אבל אני עובדת כרגע חזק מתמיד על התחושות האלה.. וההודעה הכנה שלך הזו- רק מעידה כמה את נלחמת כנגד התחושה הזו..מבחינתי בהודעה הזו את שברת את האמונה הזו- הרשית לעצמך לומר :"מגיע גם לי" , "קשה גם לי"- זה צעד עצום וחיובי כאחד. ואין לך במה להתבייש בו.. לכולנו יש רגעי חולשה.. וכולנו ואני מאמינה בכך בלב שלם , צריכות להחזיר לעצמנו את התחושה שמותר לנו, שיש לנו זכות קיום בעולם הזה, להדוף את האשמה ההרסנית שהמחלה הזו מיקמה בנו.. כאב לי לקרוא את הסיפור שלך ועל המצב של אמך..גם אני מקווה ומאחלת שהיא תרגיש טוב.. איך הקשר ביניכם אגב? היא הייתה שותפה ועדה להפרעת האכילה שלך? למרות שבעיניי עצמך את חלשה, אני חייבת לומר לך שאני התרשמתי ממך אך ורק לטובה.. ראיתי בך ואני עדיין רואה אדם חזק ונערך..אמיץ אנחנו כאן גם כדי לתמוך בך ותדעי שזהו מקומך..ושאת לא זרה כאן כלל וכלל.. אגב, התגברת לגמרי על המחלה? או שרגעי החולשה האחרונים שתקפו אותך לא קשורים אליה ואל הפרעת האכילה? שיהיה לך יום נעים, ושוב, אני מחזקת את הצעד שעשית.. אוהבת, שירן

היי שירן, אכן התגברתי על האנורקסיה, את הרי יודעת שה"א אכילה נשארת אצלנו, פשוט למדתי לא לתת לה להתשלט לי על החיים, ברגעים שאני מרגישה שאני נופלת, גם כשיש מדי פעם מחשבות, אני מיד עוצרת את עצמי ורצה לאכול, כדי שחס וחלילה החולשה לא תתפוס את מקומה ותגרור אחריה הרעבה מעברי. אני דווקא חושבת עלייך ותוהה מה שלומך..קראתי את הודעותייך, נשמע שמצבך אינו כ"כ טוב. אולי צריך איזו עזרה חיצונית? נראה לי כי את במאבקים פנימיים מאוד חזקים עם עצמך, וחבל לי שתשקעי ככה...לא נשמע טוב. מותר לך לחזור להעזר...אל תתני לעצמך להתפרק מבלי לשים לב את תהיי במקום עוד יותר עמוק, צאי משם עם רגל אחת קודם. ותודה לך על המילים החמות , תודה על המחמאות :) שלך תקווה לבנה

איזה כיף שעשית את הצעד הענק הזה! השם הזה, חגית, מאיר אותך פתאום באור שונה, יותר מוחשי, יותר אנושי, וזה כלכך מדהים בעייני. את אדם, אדם עם מעלות וחסרונות שסוף סוף מחליט להכיר בכך. יש קסם באנושיות שאני לא יכולה להסביר. אני גאה בך ברמות מטורפות! מקווה שזהו צעד ראשון שמתחיל דרך עמוסה בעוד הרבה תפניות חיוביות. מצטערת לשמוע על הסיפור הקשה שלך. לכל אדם יש את הסיפורים שלו וכמו שלכל אדם מגיע החום, האהבה, הנחמה והקרבה מהסובבים אותו, כך גם לך! אני מאמינה בזה בכל ליבי ושתדעי שאני תמיד פה כדי להקשיב ברצון רב ובחיבוק גדול לכל דבר שיש לך להגיד. אהבה, נשיקות חיבוקים ואינסוף הערכה, לונה

שלום לך לונה מקסימה... מילותייך נגעו בי. תודה רבה על הפירגון.....אני חושבת שאני מזהה אצלך המון הורדת מסיכות בריאה וטובה, מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך פה בפורום...... שיהיה לך לילה טוב, תקווה לבנה

תודה רבה! כיף לשמוע. לילה טוב ושבוע רגוע לכולנו.

כואב לי כשאני קוראת את דברייך, אך גם מבינה אותך. גם אני מרגישה כך לפעמים, אבל נראה לי שאת ממש מחמירה עם עצמך. עצוב לי שזה כך!! אני באמת מבינה לליבך וזה טוב שאת כותבת ומשחררת. לדעתי, אסור לשמור יותר מידי דברים בפנים כי בסוף אנחנו נסבול והכל יתפוצץ. זה חשוב וטוב שאת משתחררת!! אם היית לידי הייתי נותנת לך חיבוק גדול כי מנסיוני, שגם אני הייתי מקבלת חיבוק גדול בימים קשים, זה עוזר וזה לא משנה ממי זה מגיע העיקר שזה בא ומחזק. המחמאות שאת מקבלת פה בפורום מגיעות לך מאוד רק בגלל שאת תומכת, מחזקת וכנה. בעיני את לא עלובה את מדהימה ומגיע לך עוד אלפים של מחמאות.. אני יכולה לשאול מה קרה? כמובן שאת לא חייבת לענות... אני רוצה לשלוח לך נשיקות וחיבוקים כדי שיהיה לך יותר קל.. שיהיה לך לילה טוב וחלומות פז! שלך, מחפשת מוצא...

כמה עצב..כ"כ כאב לי לקרוא שככה את מרגישה.. אני שמחה לומר לך אבל שאת טועה!! את לא עלובה!! ומגיעות לך המון המון מחמאות מאיתנו! ולא רק מאיתנו כי אין לי ספק שגם במציאות את בן אדם מדהים וחכם! אני יודעת שזה בטח לא כ"כ עוזר שאני אומרת לך ההיפך ממה שאת חושבת על עצמך, כי אחרי הכל קשה מאוד להתווכח עם הרגשות והמחשבות שלנו על עצמנו.. אבל אני חייבת לומר לך שאת פשוט טועה.. ושאת מחמירה עם עצמך..כי את בן אדם טוב ומקסים, חכמה ואוהבת לעזור.. וזה תכונות שאין אותן להרבה אנשים! ואת צריכה להוקיר את התכונות הללו שלך למרות שקשה לך ושהנפש שלך הרסנית כמו שאת חושבת.. ואני לא באה להתווכח איתך על העובדה הזו.. כי אני יודעת בדיוק מה זו נפש הרסנית- יש לי אחת כזאת בעצמי.. נכון שזה מאוד קשה "לסחוב" נפש כזו אבל חשוב שנדע להבחין בין מה שאמת נכון לבין מה שלא.. ומה שהמוח שלנו גורם לנו לחשוב על עצמנו זה לא בהכרח נכון.. עובדה שאחרים אומרים לך שאת לגמרי ההיפך ממה שאת חושבת ומרגישה לגבי עצמך..ואני לא חושבת שהם אומרים לך סתם.. אני באופן אישי לא אמרתי סתם את מה שאמרתי לעיל.. אני באמת חושבת שאת כזו.. ומיותר שאציין אפילו כמה טוב שאת כאן! וכמה ההודעות והמילים שלך עוזרות!! ולא רק לי, אלא לכל הבנות.. לא כל אחד מסוגל לתת את ההקרבה הזו והעזרה שאת וקרן אור מעניקות לנו כאן.. מזמנכן ומהלב הרחב שלכן.. אני אישית לא לוקחת את זה כמובן מאליו. העובדה שהיית בגיהנום הזה שאנחנו עוברות ושאת חוזרת למקום הכואב הזה כדי לעזור ולהוציא עוד בנות מהגיהנום- זה מדהים בעיניי! תראי כמה תכונות טובות יש בך.. :) לכולנו יש רגעי שבר וחולשה.. וזה בסדר.. אני לא רוצה שתחשבי שאני באה לשפוט את מה שאת מרגישה.. מותר גם לך להישבר..ולחשוב רע על עצמך ולהרגיש רע עם עצמך.. אבל החוכמה היא לא ליפול לתוך המלכודת של המחשבות האלה.. כי הן לא תמיד נכונות..והן נובעות ממצב רוח רע ולא יותר. ובמקרה שלך- אני יכולה לומר לך שמה שאת מרגישה וחושבת על עצמך- זה באמת לא נכון ואובייקטיבי.. אני מצליחה לראות בך המון דברים טובים! ומקווה שהצלחתי לגרום לך לראות אותם גם בעצמך.. אני מצטרפת לשאלה של מחפשת מוצא.. אני אשמח אם תשתפי אותנו ותאמרי לנו מה עובר עליך.. אפילו שאת כאן כדי לעזור לאחרים- גם אנחנו כאן כדי לעזור לך ולקרן אור..לנסות להחזיר במקצת את כל התמיכה שאתן מעניקות לנו.. אז תרגישי חופשי.. *חיבוק גדול* שירן

את כותבת שאת אוכלת מעט במשך היום וכאן נעוצה הבעיה.חשוב שלא תגיעי בערב רעבה הביתה ולכן לשם כך רצוי שתאכלי יותר במשך היום,כל כמה שעות משהו קטן.ברוב המקרים זה עוזר ומונע את הפיצוי בערב.אם את עדיין מוטרדת,פני לייעוץ,אפילו חד פעמי,אצל דיאטנית שתנחה אותך ותתאים לך תפריט מסודר לפי צרכייך והעדפותייך.

בהצלחה,
קרן אור.

שגם את.
מחפשת מוצא עוד משהו-לגביי בעלך לעתיד אני חושבת שזה לא רע להפנים ולעבד לבד,אבל חשוב שתתני לו אח"כ את האפשרות להתמודדות יחד איתך,גם כי זה יהיה קל יותר שמישהו יבין אותך,גם כי הוא לא יתן לך ליפול אם יתעוררו קשיים,וגם כי הוא בוודאי רוצה בכך,ולא מתוך מחויבות,כי הוא אוהב אותך.היכולת לתת לאחרים להיות שם בשבילנו היא מאוד חשובה,כי הלבד שאנחנו יוצרות הוא קשה מידי(ותאמיני לי כי גם היום ברגעים הקשים שלי בהתמודדות עם המחלה קשה לי להראות לאנשים כמה רע ומפוחדת אני באמת מרגישה,אבל בסופו של דבר אני גוזרת על עצמי בדידות,שיכולה להימנע אם רק אשתף יותר.ואני עובדת על זה ועל שבירת "תדמית החזקה",זאת ש"יכולה להסתדר לבד")

שירה-אני יודעת "שברחת" קצת כי טיפה הוכחתי אותך (וזה מה שהרגשתי לנכון לאותו המצב,אבל קחי בחשבון שזה מגיע ממקום איכפתי ודואג) בפוסט הקודם,אבל כן חשוב לי להגיד לך הפעם-כל הכבוד!!(את רואה,גם הדברים החיוביים לא נעלמים מעיניי,וכן ירבו!!!) על ההתמודדות שלך בבית קפה.זה לא ברור לי מאליו...ואגב,אשמח לשמוע איך מתקדם לך הטיפול עם הפסיכולוג ועם הדיאטנית...ובאיזה תדירות אתם נפגשים.

אהובות,מה אאחל לנו לרגל השנה האזרחית החדשה שנפתחה??
אני רוצה לאחל לנו שפעם עוד נשב כולנו במסעדה,,ונחגוג ניצחון גדול עם שלל מאכלים(ותתחילו עם רשימות של מאווים..חחח..) בצורה שתהיה לנו הכי טיבעית וקלה!!!

מרימה כוסית לניצחון של כל אחת מכן על הפרעת האכילה שלה בשנה הקרובה...
שלכן באהבה,
קרן אור.

אם כי הודעה זו לא הייתה מיועדת אלי. כמה חום......

שלום לכן, אני מרגישה צורך להתנצל משום שאינני לוקחת פה חלק בהודעות בפורום בזמן האחרון....לא תומכת ולא מחבקת, רק מדי פעם עוברת ואולי נראה כאילו אני מותחת מין סוג של ביקורת. אך זו אינה כוונתי, ואני מצטערת אם מילותיי לא פעם נראו לא קשורות לתגובות שלכן ולא כ"כ הבנתן אותי, התכוונתי לעטוף אתכן ולשפר את הרגשתכן.. כעת אני מרגישה שאולי לא יהיה נכון להגיב לכן להודעות, מרגישה כבר קצת זרה.. וכאילו אני רק "חולפת" מדי פעם ואומרת כמה דברים.. אני גם מבובלבת קצת ולא יודעת מה לכתוב, אך כשנכנסתי לפה כעת אחרי כמה ימים שלא הייתי פה, וקראתי את כל מה שכתבתן, הרגשתי צורך עז לכתוב פה הודעה לכן.. אגב אם לא ברור אז קרן אור-את גם פה בהודעה, אני מתכוונת אל כולכן. בכל מקרה, אני מצטערת שככה אני עזבתי מבלי לומר דבר. כעת אני רק מאחלת לך בכל ליבי שיהיה טוב, שתצליחו להתגבר בעזרת כוחותייכן, כי יש לכן המון!! וגם אם לפעמים הכוחות קצת אוזלים..תזכרו שיום אחרי תמיד יכול להיות יום חדש שיביא עימו דברים יותר טובים. שאכן תתחיל לכולנו שנה לועזית טובה, שלכן, תקווה לבנה

אני מבינה את מה שכתבת,בניגוד למה שאולי תחשבי...אני חושבת שדיסקסנו כבר את הנושא,אבל למען הסר ספק אני חושבת שזה טוב לבוא ולעטוף ,לפעמים העשייה למען אחרים מחזקת אותנו גם מבלי שנתכוון לכך אפילו,מהווה עבורנו כמראה ...כל זאת בתנאי שאנו לא שוכחים גם לעשות בשביל עצמנו.וזה האבל הגדול...
אל לנו לשכוח שכולנו כותבות ממקום שאולי הוא מתאים עבורנו,מתוך האמת שלנו,אבל לאחרים יש את הנכון עבורם וכל אחת צריכה להגיע לאמת שלה ולמקום שנכון עבורה בדרך שלה.
וטוב שיש אנשים כמוך שכן נותנים במה לרעיונות אחרים,לאופן התמודדות ולטיפים שונים.אני בטוחה שהרבה כאן מוצאות את זה כמאוד עוזר ויעיל.כל אחת לוקחת מדברים של האחרת את מה שהכי מדבר אליה מתוך הפנים שלה.וזה מה שיפה בכול השיח שנקרא הפורום שלנו-לתמוך ולהיתמך,להיות אוזן קשבת,לעטוף ולחבק כשצריך.וכן,גם לא לשכוח "להטיף" כשמזהים כיוון שונה וסטייה מהמטרה הסופית.
כל אחת מוצאת את השייכות שלה.לפעמים זה מתחבר יותר ולפעמים פחות.אף אחד לא קובע את המינון,הוא נקבע לפי צורך והרגשה פנימית.
אני אישית אשמח אם תמשיכי לקחת כאן חלק.אבל גם אם לא,אדע לכבד זאת.
(אני שמה לנגד עיניי את הצורך שלך לעשות זאת ממקום שהוא לא בהכרח נכון עבורך וגם ברורה לי הסיבה,אבל רצונו של אדם-כבודו).

שלך,
קרן אור.

תודה על דברייך. אני קוראת את המילים שאת כותבת ואני מתמלאת ברגשות חמים. עכשיו אני מבינה שאני לא פסיכית, כי את שהחלמת עדיין חושבת לפעמים ברגעים קשים על הרעבה כפיתרון ואני מבינה שזה משהו שכנראה ילך איתי תמיד, אבל אז אדע למחוץ את המחשבה הזאת יותר בקלות מהיום. אני מאמינה שיגיעו ימים קלים יותר... היום קמתי עם חיוך ועם הרגשה שהיום הולך להיות לי יום קל יותר וכך היה עד לצהריים. מסיבה שלא היתה לי ברורה, רצתי לשירותים כל חצי שעה, הרגשתי לא טוב, בקושי הצלחתי לאכול, אבל על זה לא וויתרתי וכאבה לי הבטן מאוד. התקשרתי לרופאה שלי שמטפלת בי והיא הגיע אלי בערב כדי לראות מה שלומי ולהבין מה הבעיה. בסוף היא אמרה לי שכנראה חטפתי איזה וירוס ושזה יעבור תוך 24 שעות להערכתה. בינתיים, היא שינתה לי את התפריט לדברים טפלים, יבשים ובלי טעם וריח כדי לא להעמיס על מערכת העיכול, לכן גם הכפלתי, באישור שלה, את הכמות של ארוחת הערב. היא אמרה שזה מה שיעזור לי לעבור את זה וכל מה שיכלתי לחשוב עליו, זה שאני רוצה שזה יהיה מאחורי ולכן אני שמחה שהקולות החולים שבראשי לא תפסו טרמפ על המציאה. הייתי מספיק חזקה כדי למנוע את זה וזה היה מאוד קשה.. אני מקווה שמחר אקום בבוקר וארגיש יותר טוב. בינתיים השעה כבר מאוחרת ובגלל שאני לא ישנה כ"כ בזמן האחרון ובגלל שאני ממש לא מרגישה טוב, נרדמתי אחרי שהרופאה הלכה והצלחתי לישון קצת.. אני גם שמחה שאני נכנסת למרפאה עכשיו כשאני באמת באמת רוצה את זה ואפילו מצליחה לראות את זה ועושה שינויים בחיי. אני חושבת שכשאנחנו באמת רוצים משהו, כשיש את התמיכה, אנחנו נצליח ובגדול. גם בטיפול הקודם רציתי, אבל הפעם זה שונה והרבה יותר חזק!! אני רוצה להצטרף לאיחולייך לשנה החדשה ולאחל לכולנו שנה קלה יותר עם הישגים גדולים יותר! ועוד להגיד לך תודה על החיזוקים, זה עוזר, מעודד ונותן לי הרבה תקוות להמשך... שתהיה לנו שנה טובה ולילה טוב. באהבה, מחפשת מוצא...

קרן אור- "האמא" של הפורום הזה.. אני באמת מרגישה שאת כמו אם מגוננת ותומכת..ואין לך מושג כמה אני מודה על כך.. מאיפה הייתי שואבת כוחות והבנה כזו עמוקה אם לא בפורום הזה?? אני מצטערת לשמוע שאת עוד חולה..< האם מדובר בשפעת?> ומקווה שתבריאי כמה שיותר מהר..! איך את מרגישה היום?? לשאלתך, אתמול נפגשתי עם העו"ס יחד עם אמא שלי.. הפגישה עם הפסיכיאטרית עוד לא התקיימה ואני מקווה שתתקיים בקרוב כי אני כבר לא יודעת מה לעשות עם המוות הזה שאני מרגישה שמחבל בכל פעולה שאני רוצה לעשות.. אך עם זאת אני גם לא יכולה להעלות על דעתי לקיחת תרופה חדשה עכשיו כי רק המחשבה שאעלה במשקל שנית מחרידה אותי! הבנתי שכל התרופות ממשפחת SSRI יש להן את התופעה הזו של עלייה במשקל.. באמת שכבר לא נותרה בי אנרגיה לנסות מחדש...אני כ"כ רוצה להתנסות כבר במאכלים חדשים ולשבור את המחסום הזה שנקרא אנורקסיה, שאני לא מסוגלת להעלות בדעתי הישנות של עלייה נוספת ומשאלת ליבי הגדולה ביותר היא שהמשקל ייעצר כבר אחת ולתמיד! לגבי התחושות וההערות לנוכח האכילה- את לגמרי צודקת.. אני מודעת לכך שכשאני אוכלת ומתיישבים על ידי, לאף אחד לא באמת אכפת כמה אני אוכלת איך ולמה..ושהם לא חושבים שאני שמנה וזללנית כמו שהמוח שלי אומר לי.. זה דברים שאני אעבוד עליהם חזק יותר כדי לתקן.. קשה לי מאוד עם התפריט המונוטוני הזה.. אני מרגישה שאני על סף של התמוטטות עצבים.. המצב הזה שוחק את נשמתי.. אני כ"כ מקנאה באנשים שמנסים וטועמים מגוון מאכלים ללא ייסורי מצפון והלב שלי פשוט נאכל.. אני רוצה להתנסות אבל הפחד כובל אותי.. הקול הבריא שלי נותר מאחור ברגע שאני רואה שאני עולה כך במשקל..פתאום כל התקוות שלי מתנפצות והרצון להתנסות נשבר לנגד עיניי.. מה גם שהשבוע הזה טומן עוברי התמודדות קשה אף יותר כי התחייבתי בשיחה לנסות להתגבר על הדיכאון בכך שאסכים לפגישות חברתיות במקום לסרב.. אין לי מושדג איך אני אעמוד בזה :((( "אני רוצה לאחל לנו שפעם עוד נשב כולנו במסעדה,,ונחגוג ניצחון גדול עם שלל מאכלים(ותתחילו עם רשימות של מאווים..חחח..) בצורה שתהיה לנו הכי טיבעית וקלה!!! "-- חיוך גדול הועלה על פניי כשקראתי את המשפט הזה! :) והלוואי ונגיע למצב כזה שלא נחשוב פעמיים לפני שנרצה ללכת לבית קפה ונזמין מה שנרצה לפי החשק והרגש, ללא קולות המחלה זועקים בראש ומאיימים... שיהיה לך סופ"ש קל עם המון בריאות! אוהבת, שירן

טוב,אז עכשיו גם את גרמת לי לחייך....שמחתי לשמוע על ההחלטות החדשות שהתקבלו בפגישה עם העו"ס,אני מבינה שהיה לך קשה,אבל אני חושבת שאת חייבת לעצמך קצת לצאת ולבלות.בקצב שלך,כמובן.אל תשכחי שהמחלה גרמה לנו לבודד את עצמנו מהסביבה והיא היתה "החברה" הבלעדית שלנו,וחלק מתהליך ההבראה הוא לבקע את המקום הזה כדי שבזמנים קשים לא נתפס לשם אלא נסמוך על אנשים אחרים שיהיו שם בשבילנו ולא נגרר למקומות ההרסניים שכ"כ קל לנו לשקוע לתוכם..את עוד זוכרת כמה עזרו לך בעבר שיחות נפש עם חברות??מילה טובה,חיבוק וקבלה ??חוץ מזה,שעצם השינוי הזה הוא חיובי כי זה גורם לנו לראות שלא כל החיים סובבים סביב משקל ואוכל,ולהיזכר שיש הרבה דברים שאפשר להנות מהם ולא במושגים של "אכלתי-מגיע לי להענש.צמתי-כל הכבוד",זה הופך את ההתמודדות לפחות קשה. מול מי את הולכת לאכול הערב??חשבתי שדווקא אצלך בבית כן מקפידים על ארוחות משפחתיות,לא??בכול אופן,מאחלת לך המון בהצלחה(אני כותבת את זה אבל בטוחה ביכולת שלך להצליח!) ולגביי תרופות נוגדות דיכאון-יש תרופות שלא משפיעות על המשקל,אבל בואי נמתין בסבלנות עד ליום שני ונשמע מה בפיה של הפסיכיאטרית ואח"כ תקבלי החלטות.חשוב שבפגישה הזאת תשאלי אותה ותדברי איתה על כל החששות שלך בצורה פתוחה,כי יש לזה מרכיב חשוב בשיקולים שהיא תקח בחשבון. לגביי-אני כבר יותר טוב,פרט לקוצר נשימה ולחולשה אני מקווה שאפיזודת המחלה כבר מאחוריי... שבת שלום ובהצלחה, קרן אור.

אולי כבר כשמצאת את המוצא נשקול להחליף לך את השם??כמובן רק אם תירצי..חח.. הצטערתי לשמוע על הוירוס שתקף אותך,אבל אכן מסתובב וירוס הרוטה וגם אני סבלת ממנו לפני כמה ימים,אבל החדשות הטובות הן שהוא עובר מהר יחסית(24-48 שעות),כמובן שעם כלכלה נכונה.אני שמחה שדיברת עם הרופאה שלך ושהחלפתם מעט את התפריט ושאת עומדת בו.כי במצבך מאוד קל כרגע להדרדר,ואני מאוד מעריכה את יכולתך להתמודד ולא לתת לזה יד. אני מקווה שבשעה שאני כותבת לך את כבר יותר טוב.אל תמהרי לחזור לתפריט הרגיל מחר,אלא בצורה הדרגתית ותמשיכי עם מזון "עוצר" כדוג' אורז,תפו"א,בננה,גזר מבושל עוד יום לפחות כדי לתת למערכת העיכול להירגע.אני יודעת שזה תפריט תפל,אבל אין ברירה וחשוב שתעברי את זה כמה שיותר מהר במינימום הוצאה.... לגביי הסיוטים-זוכרת אותם עדיין,לצערי..זה כ"כ מפחיד עד שקמים בבוקר ולא יודעים מה קרה במציאות ומה היה חלום.אבל אם זה מנחם אותך,זה עבר לי ממזמן.וגם אצלך זה יעבור ברגע שתחזרי לתפריט מאוזן והאוכל לא יהווה פחד עבורך.. יקרה,סופרת יחד איתך את הימים עד לחזרתך למרפאה.אני בטוחה שזה יטיב איתך ויקל על ההתמודדות(שאת עומדת בה יפה!).אבל כמו שכתבת(ואם זה נכון עבורך אשמח אם תרצי לפרט יותר על זה) יש כמה קשרים להתיר שמודחקים כרגע,וההתמודדות איתם היא הכרחית כדי למנוע מצב של נפילה חוזרת... תרגישי טוב יקירה, שלך, קרן אור.

קראתי את המילים שלך וכל מילה בסלע... את צודקת עד עכשיו המחלה הייתה "החברה" הכי טובה שלי.. ואוי כמה שהתבדיתי :( "את עוד זוכרת כמה עזרו לך בעבר שיחות נפש עם חברות??מילה טובה,חיבוק וקבלה ??" - אם לומר לך את האמת, מעולם לא היו לי קשרים איטנסיביים עם חברות או קשרים מאוד טובים.. החברה הכי טובה שהייתה לי ניתקה עימי קשר וגם אני איתה.. היא השתנתה לרעה לבלי היכר עד שנאלצתי להודות שיש דברים שפשוט נגמרים ושכדאי לעזוב ולסיים את הקשר הלא מועיל הזה.. ובכלל, מעולם לא הייתי בחורה שהיה לה מעגל חברים גדול..לא הייתי אף פעם בליינית ולא נהגתי לצאת כמעט..וזאת משום שסבלתי מדברים קשים אחרים שמנעו זאת ממני..וכן,גם האופי שלי השפיע.. עד עכשיו, אחותי הייתה אשת הסוד שלי והתמיכה הכי ענקית שלי.. עד שלאחרונה קרה איזה מקרה בו היא הצליחה לשבור אצלי את כל התקוות ואת כל האמונה שלי בה ובאנשים בכלל.. היא התפרצה עלי בעקבות משהו שעבר עליה באופן אישי והעירה לי הערות מאוד כואבות על המחלה..היא "שיחקה" במידע שהיה לה עלי ועל הרגשות שסיפרתי לה שהמחלה מעוררת בי- כדי לפגוע בי באותו הרגע ומיותר לציין שזה שבר אותי לגמרי..לא דיברנו כמעט חודש..עד שהיא התנצלה על מה שקרה ואמרה שהמילים לא היו מכוונות להרע באותו רגע ושהיא פשוט הייתה במצב מאוד לא טוב.. אני כבר לא סומכת עליה כבעבר ומספרת מה עובר עלי כמו פעם..אני מעדיפה כך עם המרחק הזה.. זאת לא פעם ראשונה שהיא משתמשת במחלה שלי כנגדי ברגעי ריב וזעם ולכן אני חושבת שעם כל הקושי הכי טוב כך.. אמא שלי היא היחידה שיודעת עלי את כל מה שעובר לפרטי פרטים כרגע.. אך גם עליה אני לא רוצה להעמיס יותר מדי.. כמה אומר לה שקשה לי ?? כמה אומר לה שאני לא יכולה יותר?? אני לא רוצה שגם היא תקרוס בסוף :(( אצלנו בבית אין אף פעם ארוחות משפחתיות..רק בחגים..כך שבאופן כללי כל אחד אוכל מתי שבא לו..הבעיה העיקרית שלי היא לאכול ליד אנשים שבוהים בי ממש.. כמו למשל אחייני הקטנים.. הם באים לבקר אצלנו לעיתים קרובות ובשעות שאני אוכלת קשה לי קושי עצום! כבר קרו כמה מקרים בהם סירבתי לאכול איתם או על ידם עד שהם לא יעזבו את ביתנו.. אני יודעת שהם לא אשמים.. מדובר בילדים וילדים אוהבים לבהות במה שמסקרן אותם.. אבל לי אישית נורא קשה.. אני מרגישה איום ונורא.. אז בפגישה החלטנו לעשות היחשפויות קטנות לנושא הזה.. והיום העזתי לאכול מול אחיינית שלי..פעם ראשונה מאז המחלה שאני יזמתי את זה..פחדתי נורא אבל זה עבר בסדר..ואני שמחה שעשיתי את הצעד הזה.. היא הביטה בי פה ושם אבל כל ההתנסות שמתי לב שגם המבטים שלה חולפים..ולא נשארים "תקועים" רק בי..שהיא גם מתעסקת בדברים אחרים חוץ מלהסתכל רק עלי וזה הקל עלי.. אני שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר טוב! והלוואי ורק ימשיך כך! שלך, שירן

אני מרגישה הרבה יותר טוב מאתמול, אבל עדיין רצה מידי פעם לשירותים. אני שמחה לשמוע שאת כבר מאחורי זה, גם אני מחכה להיות שם. אני באמת מקווה שהסיוטים גם יחלפו להם עם הזמן, זה גומר אותי ומחליש. השעה 2:30 ואני לא מצליחה לישון, אולי מהפחד לחלום, אין לי מושג.. זה נכון שיש הרבה קשרים שצריך להתיר כדי להתקדם. זה מה שתקע אותי בטיפול הקודם. עד היום אני חושבת על זה וחולמת על זה וזה לא מרפה ממני. הייתי צריכה לעשות משהו שנגד את כל האידיאולוגיות שלי לגבי אותו הנושא כי לא היתה שום ברירה אחרת וזה קרע אותי והכניס אותי לדיכאון ממושך. במקום לשבת לדבר על זה, לפתוח את הנושא עם כל הכאב והצער בחרתי להשתמש, אז במה שאני הכי מכירה, הרעבה, אנורקסיה. אני אשמח לשתף אוצך ואת כולן בתקווה שאולי זה שחרר במעט ויעזוב. על מה בדיוק דיברת כשכתבת שאם זה נכון עבורי אז שאפרט? קרו לי כ"כ הרבה דברים קשים בחיים.. לימדו אותי שהדרך לצאת מהפחד היא להתמודד איתו וזה קשה, אך אני יודעת שאני מסוגלת... אני יודעת שמוצא כבר מצאתי, אבל אני רק בתחילת הדרך, אז בשביל לא לשבור את "המזל הטוב" אשאר בינתיים אם השם הנוכחי... בינתיים, שיהיה לילה טוב וחלומות מתוקים! שלך, מחפשת מוצא..

כואב לי לקרוא את דברייך. את כ"כ אמיתית ומרגשת. את חייבת להמשיך להזכיר לעצמך שאת עם גוף חדש ובריא יותר מהקודם, גוף שילך איתך כל החיים, גוף שתהני ממנו והוא ממך. אני לא יודעת כמה זמן את מטופלת, אבל אני יודעת שזה תהליך ארוך, שלוקח לו זמן כשבסופו הכל מסתדר. המשקל הופך יציב וגם האכילה מתייצבת. הרבה פעמים אנחנו בוחרים את הדברים שאנחנו עושים. אני נהנית מהעבודה ומהלימודים, לא רק בגלל שאני אוהבת את הדברים, אלא גם כי אני בוחרת לאהוב אותם. אני יודעת שזה קשה ולפעמים נראה גם בלתי אפשרי, אבל בשורה התחתונה, את תחליטי מה טוב לך וממה את נהנית ולכן, אני בטוחה שיגיעו ימים טובים יותר, בהם את תמצאי עבודה שתהני ממנה ותרגישי חופשייה. גם חילוף החומרים יסתדר. הוא משתבש כשאנחנו מפסיקים לתת לו אוכל ואז כשאנו מנסים לשקם את עצמנו הוא עושה ביות. אני אספר לך שהיתה תקופה שבה בלעתי משלשלים, תקופה די ארוכה. התחלתי בקטן, 2 כדורים ביום, אך אחרי חודש וחצי בערך, מצאתי את עצמי בולעת 20 כדורים ביום. פתאום קלטתי שאני הולכת לשירותים רק בגלל הכדורים והחלטתי שאני מפסיקה לקחת אותם. לקח לגוף שלי חצי שנה בערך כדי לחזור לתפקד, אבל בהתחלה הוא עשה לי הרבה בעיות. היה לי שבוע שאני כל הזמן בשירותים ושבוע שאני לא הולכת בכלל. אבל, זה עבר והיה. רציתי לשאול, כמה זמן את לוקחת כדורים? ואם אפשר לשאול איזה סוג ומה המינון? בטיפול הקודם, גם אני קיבלתי כדורים נגד דיכאון שנקראו פבוקסיל. הם היו אמורים להפחית את הלחץ והקולות שהיו לי בראש כדי שאצליח לאכול. בהתחלה גם אני חשבתי שזה לא עובד, אבל בסוף, איפשהו, זה כן עזר. הפסיכיאטרית שטיפלה בי אז, ציינה שרק במינון מסויים ואחרי תקופה מסויימת אפשר יהיה להרגיש שינוי והבעיה היא שכדורים נוגדי דיכאון לוקחים ומפסיקים איתם בהדרגה. הייתי צריכה להגיע למינון מקסימלי של 300 מ"ג כדי לראות קצת תוצאות ועד שהגענו למינון הזה לקח בערך 4-5 חודשים. תנסי לברר את הדברים ולראות מה הלאה וגם אם החלטת להפסיק, תדברי עם הפסיכולוגית שלך ותתיעצי איתה כי גם כשמפסיקים התהליך צריך להיות בהדרגה. אני בכל אופן הייתי נותנת לזה עוד צ'אנס. אתמול הייתי אצל הרופאה ונשקלתי.. המשקל נשאר אתו דבר שזה די מוזר לי כי הייתי בטוחה שהוא יהיה קצת יותר, אבל ללא שינוי. לפחות החודש הזה נגמר וחודש חדש בפתח. בעוד שבועיים בערך אני הולכת לפגישה ראשונה במרפאה ואני לחוצה מאוד. גם לחיוב וגם לשלילה. אתמול יצאנו לאירוע מהעבודה של חברי ואני "שמחה" להגיד שהאוכל היה מזעזע. למה "שמחה"? כי בעיניים האוכל היה נראה רע וידעתי עוד לפני שאכלתי שהוא יהיה רע, אבל אכלתי בכל זאת כדי לא לפספס ארוחת ערב ולמרות שהאוכל היה לא טעים, אני שמחה שאכלתי. אני מבינה אותך ומזדהה עם כל מילה שלך ומקווה שהיום תקומי ליום חדש וחייכני. אני מקווה שאת לוקחת אותי ברוח טובה, ומבינה שאני רוצה לשמח אותך ואת ליבך ולא לשפוט ולהרע ותדעי שהכל בראש. אם תחליטי שהמילה

"טוב" צריכה להיות בדעתך, אז היא תהיה ויהיי מה! את תחליטי את הדברים, את תשלטתי במה שעובר לך בראש. אפילו שזה קשה, תנסי לחשוב חיובי ושמח, גם קצת, ותראי שהדברים יראו אחרת... אני מלאה בתקווה אלייך ולכולן, שיגיע היום בו נצליח לקום ולהגיד שברנו את המחלה סופית!! זה הכל שאריות של המחלה איתם אנו נאבקות וזה יעבור. אני שולחת לך חיוכים וחיבוקים ושיהיה לך יום מקסים. :) זה היה קצת אורך, אבל אני מקווה שזה יתן לך קצת אור... שלך ובאהבה, מחפשת מוצא...

תודה רבה על התגובה המחזקת והמעודדת שלך.. אין לך מושג כמה אני מעריכה זאת..הצלחת לשכך מעט את החרדה שבלב שלי.. כ"כ עושה לי טוב לשמוע שאת אוהבת את הלימודים ואת העבודה שלך..זה נותן לי המון תקווה גם לגבי עצמי.. שלא הכל אבוד אולי..וייתכן שזה אפשרי גם עבורי.. לשאלתך, לקחתי המון סוגים של כדורים..בעבר לפני המחלה סבלתי מהתקפי חרדה ואז קיבלתי פבוקסיל- אותו הכדור שאת קיבלת- והוא עשה פלאים..הוא הפחית את התקפי החרדה שלי למינימום האפשרי..מה גם שהוא לא גרם לי לעלות במשקל.. לאחר מכן כשחליתי באנורקסיה הייתי כבר ללא הפבוקסיל..לא לקחתי שום תרופה ואז בטיפול החלטנו שאני אחזור לתרופות מחדש וניסינו שוב פעם פבוקסיל והוא לא השפיע..ניסינו ציפרלקס, רסיטל, וגם הם לא עזרו.. בעקבות הרסיטל התחלתי לעלות במשקל בהדרגה..שיערנו אני והדיאטנית שמקור העלייה היא לאו דווקא התרופות אלא הטראומה של הגוף.. כעת אני על ויאפקס 2 כדורים..בשבוע שעבר העלו לי מינון ל-3 כדורים וברגע שהעלו את המינון עליתי כמעט חצי ק"ג לאחר ש-3 שבועות רצופים משקלי נותר יציב.. <ובתפריט שום דבר לא השתנה.. זה לא שהוספנו עוד קל' או משהו בסגנון.> לכן אני משערת שזה באמת כנראה נובע מהתרופות.. ושאם בעבר הגוף שלי לא עלה מהתרופות הללו זה משום שחילוף החומרים שלי היה סדיר ודי מהיר למען האמת..וכעת אני כמעט בטוחה שהעלייה שלי היא דווקא כתוצאה מהתרופות הללו כי חילוף החומרים שלי די השתבש והואט וכנראה גם התרופות תורמות לעלייה הזו.. לכן החלטתי סופית להפסיק עם התרופות האלה כדי להבין אחת ולתמיד מה מקור העלייה שלי.. הולך להיות לי קשה אני יודעת.. כי הרי אני זקוקה לטיפול תרופתי..אבל אני מעדיפה לאזן את הגוף שלי כרגע יותר מכל דבר אחר בעולם.. אני לא יכולה לסבול כל פעם עלייה ועוד עלייה.. זה פשוט שובר לי את הלב..ואני לא עומדת בזה.. :( אני שמחה לראות שאת מתקדמת כ"כ יפה.. אני שמה לב כמה השתנית מאז שאת כאן וזה פשוט מדהים!! המשיכי ככה..אני מאמינה שגם כשתתחילי את הטיפול במרפאה את תרגישי טוב יותר ..את צריכה רק לשמוח על כך! אני כרגע גם נמצאת במרפאה של הפרעות אכילה..ואני מגיעה לטיפול פעמיים בשבוע...זה נותן לי המון כוחות ואני בטוחה שגם לך זה ייתן!! שוב תודה יקרה על המילים.. ואל תדאגי אני לא מפרשת את המילים שלך אחרת- אני יודעת שאת רוצה רק בטובתי..! אוהבת, שירן

אני שמחה לשמוע שאת לוקחת את דברי בהבנה. :) אני מכירה את הכדור שאת לוקחת ועד כמה שאני יודעת, מבנות אחרות שלקחו אותו הוא עוזר ולא אמור לגרום לעלייה במשקל. תסתכלי בפרוספקט המצורף לכדור ותבדקי בתופעות הלוואי האם יש גורם לעלייה במשקל. אני חושבת שאם תפסיקי עם הכדורים זה יקשה עלייך יותר ואולי כדי שתשקלי את זה שוב. אני מבינה אותך ואת הקושי שלך עם העלייה הזאת, הרי שכולנו חוות את זה, אבל עדיין, בשבילך, בשביל שתחלימי, שתחיי אולי כדי שתשקלי את הנושא שוב! על מה שלא תחליטי, אני כאן, לתמוך בך בכיף. אני מאמינה שגם אותי יחזירו לכדורים ואני די חוששת מכך, אבל יודעת שם בפנים שזה לטובתי. איך עובר עלייך היום בלי שום קשר? מקווה שהכל בסדר, באהבה, מחפשת מוצא..

את כותבת שאת רוצה להפסיק עם נטילת הכדורים כי את רוצה לאזן את הגוף.את שוכחת שהגוף יהיה מאוזן ויהיה לך קל יותר מבחינת התמודדות לאזן אותו רק כשהנפש תהיה מאוזנת אף היא.הרי אל תשכחי מה מניע אותך כרגע,את כובלת את עצמך,מונעת את האפשרות להרגיש טוב יותר נפשית,בגלל הפחד לעלות במשקל!!שירן,זה הזמן עבורי לשלוח לך תמרורי אזהרה שתיראי את מה שכרגע מחוג המשקל גורם לך לא לראות,אל תתני למחלה ולפחד מפני עלייה במשקל להחזיר אותך אחורה,כי אז את רק תתרחקי מהאיזון.אני גם מבינה מה עלייה במשקל עושה לך,ויכול מאוד להיות שזה אכן מהתרופות,אבל זה לא "הכול או לא כלום".כמו שהצעתי לך בעבר דברי עם הפסיכיאטרית שנתנה לך את הכדורים ותתייעצי איתה באופן הכי פתוח ואחראי,ואני יודעת בוודאות שעל אף שניסית תרופות אחרות יש עוד כאלו שטרם ניסית ואין להם השפעה על המשקל(לאלו שאת לוקחת יש דרגה 2 של השפעה על המשקל-כלומר הם מגבירים את התיאבון ע"י השפעה על הסרוטונין),כך שכדאי לא להפסיק ובמקביל כן לקבוע תור אליה בהקדם ולנסות טיפול תרופתי אחר.(ותאמיני לי שאני מבינה קצת בתרופות..).קחי אחריות גם על נפשך ואל תרפי עד שתמצאי את הטיפול הנכון עבורך.הן הנפשי והן הפיזי. יחד עם זאת,אני רוצה לשלוח לך חיבוק מרחוק כי על אף שקצת "הוכחתי" אותך למעלה,אני באמת רוצה עבורך את הטוב ביותר,ואני יודעת שאת מתאמצת מאוד כדי להגיע לשם.אני מאוד מאמינה בך,שירן. שלך, קרן אור.

היה לי כ"כ קשה לקרוא את שכתבתן לי.. ולא משום שאמרתן דברים רעים חס וחלילה אלא משום שאתן צודקות..וכואב לי לקבל את זה.. אני יודעת שכדי להרגיש טוב עם עצמי אני חייבת להתאזן גם נפשית אבל אני גם לא יכולה ולא רוצה לעלות יותר מדי ... בדקתי בעלון לצרכן של התרופה ולא היה כתוב שם על עלייה במשקל..ועד כמה שאני יודעת זה כדור שיש לו פחות את תופעת הלוואי הזו.. אבל משום שעליתי בשבוע האחרון לאחר שהגדלנו מינון אני נועצת את סיבת העלייה בתרופות הללו דווקא.. הרי על כל אחד זה משפיע אחרת. קרן אור- כבר לא מדובר בפחד מפני עלייה במשקל- מדובר בעלייה ממשית שמתרחשת ללא הפסקה..ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר לעצור את זה.. אני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר עם העליות הללו.. בהתחלה כששקלתי 3 ק"ג פחות <והייתי כבר בהחלמה אף מעל למשקל התקין> התחלתי לעלות בהדרגה ואמרו לי לא להפסיק עם התרופות.. והקשבתי למה שאמרו לי.. המשכתי.. ועכשיו עליתי עוד 3 ק"ג וחצי מאז אותו מקרה ואני לא רוצה בסופו של דבר להגיע למשקל שיהיה לי עוד יותר קשה איתו ושלא אוכל להתמודד.. הרי אם סיבת עלייתי נעוצה בתרופות הללו- אני לא רואה איך אני ארגיש טוב אם משקלי יעלה בכל פעם .. הרי זה אוטומטית יחריף את הדיכאון שלי..אז הכדורים במילא לא יעזרו.. אני יודעת שלא נתתי מספיק צ'אנס לויפאקס להשפיע..אבל העלייה של אתמול פשוט שברה אותי לרסיסים..אני לא מסוגלת לסבול עלייה נוספת..זה כבר יותר מדי עבורי..אני כרגע 4 וחצי ק"ג מעל המשקל התקין ובאמת שלא יכולה יותר.. אמרת שלכדור שאני לוקחת יש דרגת 2 מבחינת עלייה במשקל.. מה זה אומר? מה הדרגה הכי נמוכה ומה הכי גבוהה? זה משהו שאני שומעת עליו פעם ראשונה.. זו החלטה באמת קשה מה שאני לוקחת על עצמי אני יודעת.. אבל להמשיך לעלות זה גם סוג של החלטה ואותה אני לא יכולה לקבל כרגע :( אוהבת אתכן, שירן

אני קוראת את דבריך וליבי נצבט... אני יודעת שקשה לך כעת, ושאת מנסה בכל כוחך להקשיב לקול הבריא ולדחוק את הקול החולה.... אני מאוד יכולה להזדהות עם תחושת הזרות שלך בעולם, ועם הקנאה בכך שאנשים אחרים אוכלים בחופשיות...אבל עליך להאמין שיבוא יום, ואני בטוחה שהיום הזה יבוא בעבורך, בו תהי פחות בפחד, ותהי יותר ספונטנית באכילה...זהו תהליך, והוא לא קל, אבל אני יודעת שאת מסוגלת לעמוד בו, ואני מאמינה בכוחותייך להתמודד!. אני יודעת שזה מאוד מפחיד לאכול בחוץ ובעיקר ליד אנשים אחרים...אבל תני לי לספר לך משהו.. השבוע הלכתי עם אימא לאכול, ולקחתי מנת פסטה(!!!!!), ואחרי שליש בערך הרגשתי בחילה וגועל מעצמי, אבל אימא אמרה שאני חייבת לסיים, ואכן סיימתי עם כל הקושי... ואחרי שהגעתי הביתה ממש הרגשתי רע עם עצמי ושוב המחשבות מתרוצצות בראש, לקצץ בארוחת ערב וכדומה...אבל ברגע שהגעתי הביתה אכלתי תפוח, הכרחתי את עצי לאכול אותו... בנוגע לכדורים- האם את בטוחה בהחלטתך להפסיק עימם? כמובן שאם הם לא מועילים אז אין שום טעם לקחת אותם...אבל אולי כדאי שתשקלי לעבור לסוג אחר, או מינון אחר... אם אפשר לשאול- האם התייעצת עם מישהו לגבי הפסקתם? עם ההורים או הפסיכולוג? ומה דעתם על כך? ועוד דבר אחד- שירן לא מתה. והיא לא הולכת למות. אף פעם. את יודעת מה העובדה הכי חזקה ששירן עדיין חיה? זה העובדה שאת נלחמת במלחמה קשה מאוד, נלחמת להבריא, נלחמת עבורך, בשבילך, ואת לא מוותרת!. שולחת לך חיבוקים וחיזוקים שיהיה לך המשך ערב נעים שירה

בראש ובראשונה אני רוצה לחזק את עצם העובדה שהלכת לבית קפה עם אמא שלך.. הזכרת לי את עצמי כ"כ בחוויה הזו שלך.. לפני חודש בערך גם אני הלכתי עם אמי לבית קפה והזמנתי פסטה..ולאחר מכן הרגשתי רע והתרוצצו לי בראש מחשבות של להפחית בארוחת הערב אבל כשחזרתי- אכלתי כרגיל.. ושמחתי על הצעד הזה.. נכון שעכשיו נורא קשה לנו ללכת לבתי קפה ולמקומות מהסוג הזה אבל כמו שאמרת ואמרו כאן גם השאר- אני מאמינה שבסוף זה יהיה צעד של מה בכך עבורנו. ושאנחנו נלך לבתי קפה מבלי לחשוש.. בעניין התרופות, לנסות להחליף לכדור אחר זה גם בעייתי.. כי גם כדור אחר יכול לעשות את אותה פעולה של עלייה במשקל. <זו תופעה שנפוצה אצל כדורים מהסוג של נוגדי הדיכאון והחרדה> כבר ניסיתי כ"כ הרבה שאני מיואשת ולא רוצה להעלות בדעתי הישנות של עלייה נוספת. היום מהבהלה החלטתי לקחת כדור אחד במקום 3 שאני אמורה לקחת.. והמטרה שלי היא להפסיק עם הכדורים האלה לגמרי..אני רוצה להבין מאיפה אני עולה כל הזמן..הספק הזה פשוט הורג אותי.. לא התייעצתי עם אף אחד בנוגע להורדת המינון..הדיאטנית שלי כמובן המליצה שלא לגעת בזה ושאני אחכה ליום חמישי שיקבעו לי תור מוקדם אצל הפסיכיאטרית.. אבל אני לא יכולה לחכות עד אז.. אז לבינתיים אני אשאר על כדור אחד שאגב לא משפיע עלי בכלל.. כל הכדורים שנטלתי בתקופת המחלה ועד עכשיו לא השפיעו עלי.. אז אני לא רואה טעם להמשיך איתם או לנסות תרופה אחרת שמי יודע איך תשפיע עלי. איך עוברים עליך הימים? אם אינני טועה את בכיתה יא' נכון? איך את מסתדרת עם הלימודים? מקווה שאת בסדר ומחזיקה מעמד! אוהבת, שירן

אני מתנצלת שרק עכשיו אני עונה לך, רק עכשיו שמתי לב שרשמת את ההודעה. היה לי קשה אצל הרופאה. המשקל נשאר אותו דבר ויש לי הרבה בלאגנים בראש. בעוד שבועיים בערך אני הולכת לפגישה ראשונה במרפאה וזה די מלחיץ, אבל אני שמחה. שבוע הבא אני גם נפגשת עם הרופאה לעוד שקילה ולעוד שיחה, שאציין שמאוד מקלה עלי ומשחררת. שמתי לב לשינוי החיובי שחל בי בשבועות האחרונים ואני שמחה על כך. מה שכן, המצב זז קצת לאט, אבל אני מניחה שיקח עוד הרבה זמן עד שארגיש עוד ועוד שינויים לטובה. אני שמחה שאני מצליחה לעודד ושפר אפילו עם במעט, את מצב הרוח של הבנות הזקוקות לכך. אני חושבת שאין דבר יותר טוב מלדעת שאת מנסה ואולי אפילו מצליחה לשפר את מצב רוחו של בן אדם. את התמיכה שאני נותנת כאן אני משתדלת מאוד לתת גם לעצמי. זה מחזק ונותן עוד כוח להמשיך להילחם. אפילו שאני לא הרבה זמן בפורום ואפילו שאני לא מכירה אותך ואת שירן כ"כ טוב, אני מרגישה קרובה ונתמכת מאוד וזה חשוב. זה עוזר! החלטתי שהפעם אני נלחמת בלי מעצורים, שאמשיך עד שהמצב יהיה יותר טוב ועד שאהיה חזקה יותר.תמיד היה לי את הרצון אבל לא היה לי את הכוחות והיום, יותר מתמיד, יש לי ואני שמחה. בינתיים אני מתמודדת עם סיוטים ועם עליות וירידות במצב הרוח. אני מאמינה שאחרי שאכנס שוב למרפאה, גם זה יטופל ויהיה לי יותר קל להמשיך בדרך הנכונה.. אין יותר לשחק עם עצמי ואין יותר להרעיב! מבחינתי עוד יגיע היום שבו אצליח לאכול מה שארצה, מתי שארצה וכמה שארצה. אני מרגישה כמה הגוף שלי מתחזק, אפילו שהוא עוד חלש, ופתאום אני מרגישה יותר טוב, פחות עייפה. אם כל זה, לפעמים אני נכנסת לדיכאון מהעלייה במשקל ומהמספר שמופיע לי על הצג כשאני נשקלת, אבל אני משתדלת מאוד להתעלם מכך ומנסה להמשיך הלאה. ומה שלומך? איך את מרגישה? אני אומר לך תודה על הפירגון והחיזוקים ותדעי שאת עוזרת ומעודדת מאוד. :) שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

כ"כ הזכרת לי את עצמי עם המילים שלך! "מבחינתי עוד יגיע היום שבו אצליח לאכול מה שארצה, מתי שארצה וכמה שארצה"-- זאת התקווה הכי גדולה שלי וגם אני הרבה פעמים שמה לב שאני אומרת את זה לעצמי..שעוד יגיע יום בו אני אוכל לאכול כמה שארצה ומה שארצה.. כמו פעם..אבל אני פוחדת מהחלום הזה.. מאי התגשמותו ולכן אני לא נותנת לתקווה הזו יותר מדי מקום.. נמאס לי להתאכזב.. אני רוצה לומר לך שגם אני סובלת מסיוטים..ומאוד קשים.. אתמול היו לי 3 סיוטים והתעוררתי כולי מזיעה ומבוהלת.. כמו שקורה לי כמעט כל יום.. וזה מייאש כ"כ.. אני יודעת שזה לא יבטל את החשש שלך מה שאומר לך כרגע אבל קחי את האפשרות של הטיפול במרפאה כדבר הכי טוב וחיובי שיקרה לך בתקופה הקרובה! באמת שאין לך ממה לפחד ולחשוש.. את תראי שסוף סוף יש ביטוי לכל הכאב שלך ושאת יכולה להרגיש בנוח ובטוחה עם אנשי מקצוע סביבך שרוצים את טובתך ומקדמים אותך לעבר החלמה. ואני בטח לא מחדשת לך כלום כי כבר היית במקום הזה ואת מכירה אותו מצויין.. זאת עוד מדרגה חשובה בדרך להחלמה שלך.. יפה שאת יותר לא חושבת על הרעבה כפתרון..זה אומר המון על ההתקדמות שלך.. לעיתים כשאני נשברת המחשבות על הרעבה עולות בי שוב..זה קרה לי היום גם כן כשהתעוררתי מהסיוטים.. חשבתי אולי אוותר על ארוחת בוקר למרות שאני יודעת שאני במצב כרגע שאני לא מעיזה ולא מסוגלת לבצע את זה.. וזה טוב..כי אני לא רוצה לפגוע בגוף שלי יותר משכבר פגעתי.. תדעי שאני מאוד אופטימית לגבייך ומאמינה ביכולת שלך לעבור את זה.. והלוואי ובסוף נזכה לכתוב כאן גם את הניצחון שלנו על המחלה ולא רק את הסבל שהיא גורמת לנו. שלך, שירן

אני בהחלט לוקחת את הכניסה למרפאה מחדש ואת הטיפול שם כדבר חיובי וחיוני שיעזור לי רק לטפס עוד למעלה. גם אני סובלת יום יום מסיוט, לרוב הם פשוט חוזרים על עצמם, אבל אני מתעוררת, לפעמים בבוקר ולפעמים באמצא הלילה, מזיעה, לפעמים בוכה ולוקח לי הרבה זמן לצאת מזה. אני לא רוצה לחשוב על הרעבה כפיתרון לבעיות שלי כמו שעשיתי עד היום כי חוץ מלפגוע בי, זה לא נתן לי כלום. קורה שיש מצבים בהם אני ממש נבהלת והדרך היחידה שאני מצליחה לחשוב עליה כפיתרון היא הרעבה, אבל אני בהחלט הופכת עולמות כדי לא להשתמש בה. אני מחפשת דרכים יותר אפקטיביות לפתרון בעיותיי. נשמע לי יותר הגיוני, לא? גם אני למדתי שגודל האכזבה היא כגודל הציפיה, אבל אני חושבת שלא הפעם, לא בזה. קרן אור אמרה שהיא מאמינה בכוח הרצון והיא צודקת. אם תרצי משהו חזק כ"כ, את תהפכי עולמות כדי להשיג אותו ואותו הדבר פה, אם תרצי מספיק חזק, את תצליחי לנצח. אין דבר חזק יותר מהרצון שלך. תמיד תזכרי את זה. אל תתני לאף אחד ולמחלה לשים לך רגל. אני מאמינה בך ויודעת שאת גדולה ואת תצליחי, למרות הקושי ולמרות הדיכאון. תנסי להיאחז בדברים שעזרו ויעזרו לך להמשיך ולטפס בחזרה כדי שלא תיפלי ותאבדי את כל מה שהשגת. אני איתך, מחזיקה לך אצבעות ומחבקת אותך מרחוק כדי שתהיי חזקה ושתצליחי. רציתי לספר לך שאני הפסקתי לפני הרבה מאוד זמן ללכת למסעדות ובתי קפה, כי תמיד חשבתי שהאנשים מסביבי תמיד מסתכלים לי בצלחת וחושבים שאני איזה בהמה שרק אוכלת. כמובן, שאני מבינה שהכל בראש, אבל זה מצב שהיה מכניס אותי ללחץ ולכן ויתרתי על כך. החלטתי שהגיע הזמן שאצא קצת ואחזיר לעצמי את הביטחון לשבת במקום הומה אדם ולאכול. חוויה מתקנת. אני בן אדם שלא מזיז לו מה אנשים אחרים חושבים ואומרים אבל כשזה מגיע לאוכל אני נלחצת. אני חושבת שזה יהיה צעד חיובי ואולי אפילו יעזור לי לטפס עוד ולהתקדם עוד צעד או שניים. דיברתי עם חבר שלי שנלך לאכול היום בחוץ ואני מפוחדת. מה יהיה? מה יגידו? אני לא אוותר על זה ואני אמשיך עד שזה יעבור.. גם אני מקווה שנגיע ליום בו נכתוב כאן בפורום גם את הנצחונות שלנו ולא רק את הכאבים והשפעותיה של האנורקסיה.. מחכה לשמוע ממך.. באהבה, מחפשת מוצא...

באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדי הפורום הזה.. בלי החיזוקים שלך ושל כל הבנות כאן.. זה עושה המון! הרי בחיים האמיתיים שלי אף אחד לא באמת מצליח להבין אותי ולתמוך בי כמו שאתן עושות.. לאף אחד אין מושג כמה המצב קשה באמת ועד כמה כואב זה לעלות במשקל עבורי.. אתמול למשל אחרי השקילה נכנסתי הבייתה בוכה וההורים שלי רק החריפו את ההרגשה שלי עם ההערות הלא מבינות שלהם: "נו אז מה אם עלית? אז עדיין נראית טוב" "מה זה חצי ק"ג? זה כלוווםםם!!" ובאותו הרגע רציתי ממש למות..אני לא יכולה שמבטלים אותי ככה.. אני מניחה שאת יודעת וגם שירה בטח יודעת כמה ההערות הללו כואבות יותר מכפי שהן נשמעות.. את יודעת, אני קוראת את המילים שלך כל הזמן ואני אומרת לעצמי תמיד בלב : "וואו כמה היא התקדמה!".. באמת.. עצם העובדה שהחלטת ללכת עם בן זוגך לבית קפה זה צעד ענק! אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני החלטתי ללכת לבית קפה עם אחותי מאז המחלה.. ההרגשה הייתה כ"כ מצויינת! של חוזק ובריאות..של החלמה.. כמובן שהפעמים הבאות היו קשות אבל עמדתי בהן בגבורה.. ואני שואפת לחזור עוד ולבקר בבתי קפה.. ולהזמין מה שרק ארצה.. מבלי לחשוב על קלוריות ומבלי להזמין כל העת סלט תפל... אלא משהו שבאמת אני אוהבת.. זה גם כן אחד החלומות שלי.. אגב, את מתגוררת עם בן זוגך? איך הוא מגיב לכל המצב הזה שלך ולכל הסיוטים שאת עוברת? הוא יודע שאת הולכת לעבור טיפול עוד מעט? זה טוב מאוד שיש מישהו שתומך בך..! אני שולחת לך גם כן חיבוקים חזרה ומחזקת את הצעדים המדהימים שאת עושה! אוהבת, שירן

אני מחכה לשמוע כמובן איך הלך לך בבית הקפה.. את חייבת את החוויה הזו לעצמך.. להתנסות במה שגורם לך לפחד.. יהיה מה שתרגישי- תדעי שאת בדרך הנכונה בלבד! בהצלחה ושיהיה לך הכי קל שאפשר!

אני מכירה את ההערות עליהם את מדברת. גם אני סבלתי מהם עד ששלחתי את ההורים שלי לטיפול קבוצתי במרפאה בה טופלתי, שם הסבירו להם מה מותר ומה אסור עם ילד שסובל עם הפרעת אכילה ואציין שזה באמת עזר והקל עלי מאוד.. חבר שלי ואני חיים ביחד כבר שנה ואנחנו עוד מעט מתחתנים. הוא יודע במעורפל על הפרעת האכילה שלי והוא יודע שטופלתי בעבר ושאני חוזרת לטיפול גם היום. הוא תומך מאוד ומקל עלי. כשרק הכרנו, כמעט מיד מצב הרוח שלי השתפר וחזרתי לאכול, לא הרבה, אבל אכלתי. אחרי תקופה שמשקלי יציב והכל בסדר, פחות או יותר, עברתי משהו ששינה את חיי והכניס אותי לטראומה נוראית שממנה רק ירדתי וירדתי. כמובן שגם עם האכילה וההתקדמות של אז, הקולות והריבים החולים שהיו לי בראש לא נעלמו וכל עלייה במשקל "הרגה אותי", אבל השתדלתי. וחבר שלי, היה איתי וחיזק עד כמה שהצליח. הרבה פעמים אני נאחזת בו כדי לאכול ולהתקדם. תביני שאני לא אוכלת כי אני רעבה, אני אוכלת כי אני מפחדת שאם לא אכניס אוכל לגופי אדרדר ואמשיך לפספס ארוחות.. עכשיו אני יוצאת לבית הקפה, מלאה בחרדות ומקווה שזה יעבור בשלום. אעדכן כשאחזור... איתך, שולחת חיבוקים.. שלך, מחפשת מוצא...

חזרתי, אני בבית ואני שבורה. זה היה אחד הדברים שהיה לי הכי קשה לעשות ועשיתי. ישבנו והזמנו לאכול. הזמנתי טוסט גבינות, שהגיע גם עם סלט ואכלתי. המנה היתה ממש גדולה והשתדלתי לסיים אותה עד הסוף. בינתיים כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה האנשים מסביבי, מה הם אומרים? הרגשתי שהם צוחקים עלי ויורדים עלי מבפנים ואפילו שאני יודעת שאני כנראה סתם מדמיינת, זה כ"כ חזק וגדול ורציתי רק לחזור כבר הביתה. אולי אני פשוט מעמיסה על עצמי יותר מידי, אבל אני חושבת שזה חשוב וכמה שהדברים מרגישים לי קשים, ככה אני מבינה יותר את הנזק הנפשי והפיזי שעוללתי לעצמי. הדמעות לא עוצרות לי, קשה לי ואני גמורה!! אני לא מוכנה לוותר ואני מחכה כבר לרגע שהדברים יראו קצת אחרת, שהחיוכים שעל פני יהיו אמיתיים כי ככה אני באמת מרגישה ושיהיה לי קל עם האכילה והאוכל. כשהייתי בטיפול הקודם הרגשתי שיש לי רשת ביטחון שעוטפת אותי חזק ולא נותנת לי ליפול, היום הרשת הזאת קרועה ונעלמה מטווח הראייה שלי וזה קשה לבד. אני כ"כ שמחה שאני חוזרת לטיפול. עשיתי בדיקות דם לפני שבוע ונכנסתי מקודם לאתר הכללית כדי לבדוק את התוצאות והם יותר גרועות מהקודמות.. זה כואב כי אני מנסה. באמת! אני יודעת מהניסיון שלוקח זמן לדברים להשפיע, אז אני יכולה לקוות רק לטוב. בינתיים אני רק רוצה להיכנס למיטה, לסגור את העיניים ולקום בבוקר ליום חדש ומרענן, למרות שאני יודעת שאני לא אצליח להירדם כמו כל ערב... מה את חושבת? אשמח לשמוע את דעתך.. שלך, מחפשת תשובה.. שיהיה ערב נעים בינתיים

אני כ"כ מצטערת לשמוע שהיה לך עד כדי כך קשה בבית הקפה.. ואני די חושבת שזה היה צפוי.. אחרי הכל המחלה הזאת הורסת והרסה אותנו מהשורש עד כדי כך ששכחנו מה זה לבצע את הפעולה הבסיסית ביותר והיא- לאכול!! שכחנו לאכול.. איך לאכול כמה ומתי.. הכל נמחק מזכרוננו.. אבל אני מאמינה ויש לי אופטימיות מאוד חזקה לגבי הטיפול שלך- שברגע שהוא יתחיל- דברים ייעשו קלים יותר עבורך והרשת הקרועה הזאת שלך עכשיו תתחדש לרשת חזקה ויציבה.. מתי את מתחילה את הטיפול?? שיתפת את בן זוגך לגבי התחושות שלך ולגבי מה שזה עשה לך? אני לא חושבת שיש לך במה להתבייש וזה דווקא יועיל לך מאוד לדבר איתו ולספר לו בכנות את מה שעובר עליך. אחרי הכל הוא עומד להיות בעלך לעתיד וחשוב מאוד שהוא יכיל גם את הצד הכואב שלך..ויתמוך בך! כי ברגעים האלה אין כמו לקבל תמיכה אמיתית מאנשים שבאמת אכפת להם ואוהבים אותך.. מה דעתך? בכל מה שכתבת לא שמת לב לדבר חיובי אחד..ואני דווקא כן הצלחתי לשים לב אליו כי הוא כ"כ משמעותי! ואת יודעת מה החיובי? החיובי הוא שלא עצרת את המלחמה לרגע קט! המשכת לאכול עד הסוף והשתדלת לסיים את הארוחה למרות מה שהרגשת! וזה מדהים בעיניי.. יכולת בקלות לראות את האוכל ופשוט להגיד שאת לא מרגישה טוב או לסרב לאכול.. יכולת לברוח מהסיטואציה בקלות אבל לא! את נשארת שם איפה שכ"כ קשה וכואב לך והתמודדת! וזה רק מראה לי כמה שאת חזקה..ואני מקווה שאני גורמת לך לראות את זה גם כפי שאני רואה את זה.. זיכרי שמבחן התוצאה הוא מה שחשוב- ומבחן התוצאה הוא שבנק' הזו הצלחת להביס את האנורקסיה!! <למרות שאני יודעת שנראה לך שהיא הביסה אותך כרגע> זה לגיטימי שזה מה שתרגישי.. זה לגיטימי שתבכי, שתרגישי שאת מאבדת שליטה, שהעולם קורס וכל המחשבות האלה שהמחלה משכנעת אותנו לחשוב.. תני למחלה לצעוק לך מה שהיא רוצה..אבל תחזיקי חזק באמונה שמה שעשית היה צעד נכון! והכי בריא עבורך! הרי מתישהו אנחנו צריכות להתמודד עם החיים שבחוץ ועם הדברים הנורמלים שאנשים עושים .. לא כך? לאט לאט את תראי שזה נעשה פחות מפחיד..אל תאיצי בעצמך.. יהיה להכל את הזמן שלו..את תיכנסי לטיפול, תהיי מחוזקת יותר ואז בהדרגה תיחשפי לדברים שונים וביניהם גם בתי קפה.. את יודעת, אני כרגע מתנסה במאכלים שמעולם לא חשבתי שאצליח להכניס אל פי.. כל מיני ממרחים שממש התעקשתי שאנסה אותם..ועכשיו אני טועמת מהם ולפעמים אני לא מאמינה..לא מאמינה שכרגע אני בשלב שאני מסוגלת לאכול בכמויות שאנשים נורמלים אוכלים ולא כמויות רעב כמו שהייתי מקציבה לעצמי.. וגם את בסוף תגיעי לשם אני בטוחה! מקווה שנרגעת קצת ואת תראי שעם הימים שיעברו עוצמת החויה הזו תרד ואת תרגישי טוב יותר. מאחלת לך שמחר חיוך חדש <ואמיתי!> יעלה על פנייך ותראי את הדברים בצורה קצת שונה.. שולחת לך חיבוק גדול! שלך , שירן

את מדהימה! תודה!! טוב שהסתת את תשומת ליבי לגבי הארוחה היום. לפעמים אנחנו מגיעות למצב שמרוב שקשה אנחנו לא מצליחות לשים לב גם לצצדים החיוביים שבדבר וחשוה שכן ננסה לשים לב. עושה לי טוב, לקרוא את שכתבת והאמת שאני די נרגעתי ממקודם. לא שיתפתי אותו גם כי ככה אני רגילה וגם כי הוא לא כאן. הקפיצו אותו לעבודה ולא היה לנו כ"כ זמן לשבת בבית קצת ולדבר. בדרך כלל אני רגילה להתמודד עם קשיים לבד ובדרך כלל אני מתחילה בצום כשיש קשיים, אך לא הפעם. אני כן מתמודדת לבד אבל לא בצום. אני לא רואה סיבה לצום. אני גם מרגישה כאילו ששכחתי מה זה לאכול ואיך לאכול אבל אני מנסה להחזיר את זה אלי, כי בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה שבאמת מגיע לי להיות מאושרת, בריאה ושמחה באמת, בלי נזק עצמי ובלי הרעבות מיותרות! ב-20 לחודש יש לי פגישה ראשונה, הבנתי שזו פגישת אבחון ואחרי זה תחצור איתי קשר המטפלת כדי לקבוע איתי פגישה להתחלת הטיפול. זה נראה לי כ"כ רחוק ואני מרגישה שהזמן זוחל לו.. רציתי להגיד לך תודה על העידוד, החום והתמיכה. אם לא היה לי את הפורום הזה אין לי מושג איפה הייתי נמצאת היום.. אגב, כבר הפחתת עם הכדורים? ואיך את מרגישה? שיהיה לנו לילה טוב.. אני מאחלת לך שתקומי ליום חדש מלא בחום ובחיוכים ואני שולחת לך חיבוקים וחלומות פז!! שלך, מחפשת מוצא..

כתבתי לך הודעה כ"כ ארוכה מקודם והיא נמחקה..=/ אז אני אנסה לשכתב מחדש .. אני שמחה לראות שהצלחתי לגרום לך לראות את החוויה של אתמול באור יותר רציונלי והגיוני..כי באמת שראיתי בהתנסות שלך אתמול צעד משמעותי לעבר החלמה דווקא ולא לעבר החולי. והיה לי חשוב שתראי זאת גם את בצורה הזאת.. אני מקווה שהיום החדש שהגיע גרם לך לראות את זה כך אחרי הכל.. זה מצוין שאת לא רואה בהרעבה ובצומות כפיתרון ודרך להתמודדות יותר.. שוב, זה צעד עצום שמעיד על שינוי גדול אצלך..וראוי שתוקירי גם אותו על הדרך.. לא כך? אני חושבת שלמרות שאת נוהגת להתמודד עם קשייך לבד וזה בסדר גמור - כדאי בכל זאת שתשתפי את בן זוג במה שעובר עליך.. כי אחרי הכל את רוצה לחיות עם האדם הזה שנים רבות והוא הולך להיות בעלך לעתיד אז מן הראוי שהוא יידע מה עובר עליך ויתמוך בך גם בשעות הקשות.. זה מגיע לך.. אני מניחה שאם הוא היה חולה במשהו חס וחלילה את היית מעוניינת מאוד שגם הוא יספר לך על כך ולא יסתיר..היה מעציב אותך וודאי לדעת שהוא מתמודד עם מחלה קשה לבדו , לא? לשאלתך, הפחתתי מהתרופות.. אני כעת לוקחת כדור אחד במקום 3 שאני אמורה לקחת.. מאז העלייה של יום שני אני בחרדה עצומה.. והשאיפה שלי היא להפסיק לגמרי עם התרופות האלה כדי לבדוק אחת ולתמיד מאיפה ולמה אני עולה כל הזמן.. מתסכל אותי נורא לדעת שאני כבר 4 וחצי ק"ג מעל למשקל התקין וזה עוד ממשיך לעלות! מילא זה היה נעצר.. הייתי נרגעת לפחות :( אני רוצה לשתף אותך שעוברים עלי ימים מאוד קשים..אני נאלצת להתמודד עם דיכאון קשה ועם עם האנורקסיה וזה ממית אותי.. אני לא עומדת בזה.. מחר יש לי פגישה עם העו"ס בה תהיה גם אמי בשיחה ואנחנו נחשוב מה לעשות.. בין היתר גם עם התרופות.. אני מרגישה ממש רע עכשיו כי בארוחת הערב היום אבא שלי העיר לי הערה מאוד לא יפה שפגעה בי נורא קשה.. הוא אמר לי: "את אוכלת יותר מדי גבינה, אח"כ אל תתלונני שאת משמינה".. צעקתי עליו שלא יתערב לי באוכל ושייתן לי להחליט לבד..ואמא שלי כמובן גם יצאה להגנתי ואמרה לו שיעזוב אותי בשקט ושלא יתערב.. כבר ממזמן הבנתי שאת אבא שלי אי אפשר לשנות..חשבתי לשלוח גם אותו לשיחה של מחר אך הוא סירב..להבא אני אלמד שלא לשתף אותו במה שעובר עלי ולספר לו אם עליתי או לא במשקל. אחרת זה ישרת שוב פעם לרעתי.. איך עבר עליך היום יקרה? אני מקווה שיומך היה טוב יותר משלי.. זה יעודד אותי לפחות.. אני שולחת לך חיבוק גדול ומאחלת לך שהשנה הזו תתחיל עבורך ברגל ימין ועבור כולנו גם כן.. אמן אוהבת, שירן

קמתי היום ליום חדש ונקי, אך מלא בעצב. קשה לי מאוד עם התהליך הזה שאני עוברת. החלומות הרעים מעייפים אותי והמלחמה הבילתי פוסקת הזאת גומרת אותי. אני קמה בבקרים ואומרת לעצמי שזה יום חדש והיום יהיה יותר קל, כי אם אאמין בזה ואומר את זה לעצמי כל הזמן אז אולי באמת כך יהיה המצב. אני אומרת תודה על כל צעד חכם ובריא שאני עושה, ומוקירה כל דקה שאני שורדת.. בינתיים החלטתי שלא לשתף אותו יותר מידי בדברים, יותר קל לי ככה. אני יודעת שבשלב מאוחר יותר אני כן אספר לו קצת יותר וכן אשתף אותו.. וברור שאם הוא היה חולה הייתי רוצה להיות שם בשבילו ואני בטוחה ויודעת שזה הדדי, בינתיים הכי טוב ככה.. אני קצת בדיכאון ואני קצת עצובה כי אני מרגישה כמו בלון מנופח וזה מעיק, אבל יש בי קול חמוד, חיובי וחכם שנמצא לי בראש ואומר לי בלי הפסקה שאני מדהימה ושאני בסוף אצליח לאהוב את עצמי בדיוק כמו שכולם אוהבים והוא עוזר לי לעבור את הימים הקשים. אני כ"כ מכירה מקרוב את המשפט שאבא שלך אמר לך.. אמא שלי אמרה לי משהו דומה, לפני שנכנסתי לטיפול הראשון ולפני שהיא הלכה לקבוצת תמיכה, היא אמרה לי שאם אמשיך לאכול ממתקים אני אשמין אז שלא אתלונן!! אז, המשפט הזה גרם לי לא לאכול 5 חודשים וחבל, היום אין מצב שזה יקרה. אין מצב שמישהו שקרוב אלי יגיד לי משפט כזה ואני אתייחס אליו ברצינות. אני מבינה אותך, אבל אולי תנסי לשכנע את עצמך פשוט לא להתייחס למילים האלו, אפילו שזה קשה ואני יודעת עד כמה זה קשה!! אני שמחה שאת משתפת אותי בימים הקשים שלך, זה טוב בשבילך ובטוח מקל קצת, לא? אני גם שמחה שאת נפגשת מחר עם העו"ס ביחד עם אמא שלך. התמיכה הזאת רק תחזק רותך וחשוב שתדברי איתה על התרופה. אני מבינה שאת כמעט בטוחה שהעלייה במשקל לא נעצרת בגלל התרופה, אבל אני באופן אישי חושבת שזה לא קשור אליה. אני חושבת שאת עולה בלי לעצור בגלל שהגוף רוצה להתחזק ואני בטוחה שבסוף הוא יעצר, אך אם זה באמת בגלל התרופה אז פשוט תבקשי שיחליפו לך אותה. עצם זה שאת לוקחת את התרופה מראה לך שאת רוצה להחלים והתרופה רק תעזור לך ותקל. את מדהימה בעיני, את עושה דברים גדולים למען החלמתך וחייך ואני גאה בך!! אני רוצה לתת לך חיבוק גדול והרבה אהבה.. שיהיה לך לילה טוב ומדהים ואשמח לשמוע ממך מחר אחרי הפגישה.. מקווה שהיא תעבור בקלות!! שלך, מחפשת מוצא..

התעצבתי מאוד לקרוא את שכתבת.. אני עוברת את אותו הגיהנום כמוך.. גם אני מתעוררת כל לילה לסיוטים בלתי פוסקים! אין יום שעובר עלי ללא סיוט אחד לפחות! אני חולמת 3-4 סיוטים בלילה ומתעוררת שטופת זיעה ומבוהלת.. כך שאני מבינה את תחושותייך.. אך מהניסיון שלי עם סיוטים <ויש לי המון ניסיון לצערי.. כי גם בתקופה שסבלתי מחרדות היו לי סיוטים בלתי פוסקים> ברגע שמתחילים להרגיש טוב יותר וכשיש הטבה במצב- הסיוטים אט אט נחלשים ויורדים בתדירותם.. אני מקווה שמתישהו תקבלי את האומץ והכוחות לשתף את בן זוגך במה שעובר עליך..זה הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות למענך ולמען שניכם.. כי כמו שקרן אור אמרה- את תצטרכי מישהו שיתמוך בך בשעות הקשות ו"ירים" אותך כשצריך. התחושות שלך לנוכח האכילה הן לגיטימיות וזה בסדר שתרגישי עצב וייאוש..אני מבינה טוב על מה את מדברת..אני בעצמי כבר שכחתי מהו שובע ומה זאת אכילה נורמלית.. עד היום אני נוטה לפרש את תחושת השובע כעלייה אוטומטית במשקל! אני לא רגילה לתחושה המוזרה הזו ובכל פעם שהיא מופיעה אני מתרגשת ממנה ומאידך גם חוששת..כי היא מוזרה לי.. כן, עדיין.. המחלה שיבשה אצלנו כל אינסטינקט בסיסי שקשור באוכל, כל תחושה לגיטימית של הגוף... כאילו ניתקו אותנו מהגוף לגמרי.. ואני מכירה על בשר את תחושת "הבלון" הזו שאת מתארת.. גם אני עד היום מתקשה להתמודד איתה.. אך אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שתחושת שובע לא מעידה על עלייה במשקל! ושמותר לי ומגיע לי לאכול ולהינות מהאוכל על אחת כמה וכמה.. אני לא אשקר לך- עד היום כשאני אוכלת אני מרגישה אשמה וייסורי מצפון..אפילו על הדברים הקטנים..אבל אני כבר פחות מוצאת את עצמי פועלת לפי המחשבות האלה..פחות מפחיתה ופחות מקשיבה למחלה.. כשהייתי ממש חולה הייתי קמה במהלך הארוחה לפחות 3 פעמים לסיר כדי להפחית מהכמות של האוכל..עשיתי כמו עיוורת את מה שהמחלה ציוותה עלי.. היום, המחשבות והציווים של המחלה עדיין שם.. אך את כבר לא תמצאי אותי קמה לסיר כדי להפחית או פועלת אחר כל צו וצו של האנורקסיה.. אני חווה את המחשבות הללו כמו שהן תוך כדי האכילה, אבל פחות עושה כפקודתן.. אט אט כשאת תתרגלי לאכול אין לי ספק שזה יהיה לך קל יותר ויותר ואת תביני כמה לאוכל יש תפקיד משמעותי בקיום שלך, בתפקוד שלך..ואני מאמינה שאת גם פחות תפעלי לפי המחלה.. זה תהליך וזה לוקח זמן <עם כמה שאני שונאת לומר את זה אבל לצערי זה נכון.. גם לעצמי אני אומרת את זה לפעמים כדי להתעודד שאח"כ יהיה טוב יותר> אני מאמינה בכוחות שלך- וזה לא עוד משפט עידוד.. אני באמת מאמינה בהם.. ותאמיני לקול הזה שאומר לך שאת מדהימה- כי את באמת כזו.. וזה על סמך ההיכרות הקצרה שלי איתך כאן בפורום.. ואני כבר הספקתי להבחין בכך.. :) בעניין ההערות של אבא שלי- אני אקח את זה לתשומת ליבי ולהבא אני אדע באמת שלא להתייחס ולהאמין לכל מה שהוא אומר לי.. הרי בתוכי אני יודעת שהוא טועה ושאני אוכלת ע"פ התפריט בצורה מסודרת ונכונה..

אתמול הייתה הפגישה אצל העו"ס עם אמא שלי.. דיברנו על המון דברים בין היתר החלטנו לתרגל אכילה בפני אנשים.. שאני יודעת שזה הולך להיות מאוד מאוד קשה עבורי אבל אני חייבת..היום אני הולכת לתרגל את זה בפעם הראשונה מול אחד מבני המשפחה ואני מקווה שיהיה בסדר :( אמרתי לה גם שהחלטתי להפסיק עם התרופה כי היא מעלה אותי במשקל והיא אמרה שביום שני היא תדבר על כך עם הפסיכיאטרית שלי והיא תחליט מה לעשות ומה לתת לי.. אני רק לא חושבת שהיא באמת הבינה שכוונתי היא להפסיק עם התרופות הללו לגמרי..כי אני באמת מאסתי בכל התרופות האלה וההשפעות הקשות שלהם עלי.. השיחה הייתה לי מאוד קשה.. דיברנו על הדיכאון הקשה שלי והיא אמרה שאני חייבת להסכים לצאת עם חברות ולא לנתק קשרים כי זה רק משאיר אותי במקום.. הבעיה שחוסר האנרגיה הזה הורג אותי.. זה כ"כ ממית.. אגב, סיפרת פעם שהייתה תקופה שבה הגעת למשקלך התקין כשהיית במרפאה.. האם גם לך זה לקח זמן עד שהוא התייצב? בהזדמנות זו אני רוצה להודות לך על המחמאות שלך.. כואב לי שאנשים מצליחים לראות בי הרבה דברים טובים שאני לא רואה או מסרבת לראות בעצמי.. אני יודעת רק להתאכזר לעצמי תמיד.. =/ ומה איתך? איך עובר עליך היום? מאחלת לך סופ"ש הכי קל שאפשר עם הרבה כוחות!! אוהבת, שירן

אני שמוחה לשמוע שבפגישה שלך עם העו"ס דיברתם על הרבה דברים. אפילו שהן כואבים זה חשוב ונכון. אני חושבת שהעו"ס שלך צודקת בקשר ליציאה עם חברות. את לא חייבת להפוך את זה למנהג יומיומי, אלא תחזרי לקשר איתן ותנסי אולי למתן את זה, אני באמת מאמינה שזה יכול רק לעזור, למרות שאין לך כוחות פיזים ואני בהחלט מבינה את זה! לשאלתך, אחרי כמעט שנתיים שהייתי מטופלת, הגעתי למשקל שמבחינם לא סיכן את חיי, למרות שזה היה תת משקל אבל לא נורא, משקל שבו אכלתי 2-3 ארוחות בריאות ביום, קיבלתי מחזור באופן סדיר ותיפקדתי ביום יום שלי. כמובן שגם לי היה "קל לחיות איתו". הייתי יציבה כך כמה חודשים טובים עד שקרה לי משהו מאוד טרואמטי. כמה שהם ואני ניסינו מראש להכין את עצמנו אליו וניסינו בכל הכוח למנוע את השפעתו הוא היה חזק וגדול מידי ופשוט נפלתי שוב ומהר. אני חושבת שהיציבות הזאת היתה הדבר הכי טוב בשבילי אז והצלחתי להגיע לזה די לא, שנתיים כמעט, אבל מאז הייתי רק בנפילה מטורפת. עכשיו אני עושה את כל המאמצים כדי להשתקם שוב. אני חושבת שאתמול היה הלילה הראשון שלא היה לי סיוטים, למרות שהייתי קצת חולה אתמול. הלוואי ששאר הימים יהיו כך גם! בינתיים עובר עלי יום מבולבל קצת, בגלל שחטפתי וירוס, הרופאה שינתה לי את התפריט למאכלים תפלים ויבשים וזה מרגיש כאילו אני לא אוכלת, אפילו שאני מוסיפה עוד לתפריט וכן אוכלת. מחר, אם ארגיש יותר טוב, אני אחזור לתפריט הקודם שלי. :) קשה לי להאמין שאני כותבת את הדברים ומחייכת!! איך עובר עלייך היום הזה? מתי הפגישה עם הפסיכיאטרית? מקווה שיעזרו לך כדי שיהיה לך קל יותר בתהליך הזה.. אני שולחת לך נשיקות ושיהיה יום מקסים וקל. שלך, מחפשת מוצא.

אני יודעת שחלק מתהליך השיקום שלי <כמו שהעו"ס שלי קוראת לזה וזה נכון> זה לצאת עם חברות ולעשות מה שרוב הבנות בגילי עושות.. מבלות ונהנות.. הבעיה היא שברגע שאני מסכימה לחידוש הקשר הזה אני "מסתכנת" בהזמנות נוספות מצד החברות הללו ובקשר שייהפך לאינטנסיבי יותר.. ומבחינתי זה אומר שהולכים להוציא ממני עוד ועוד אנרגיה נפשית..פיזית אני יכולה, נפשית אני פשוט מתה וגמורה.. מה גם שקשה לי כשהחברה מתחילה לדבר על נושאים אחרים ואני מוצאת את המחשבות שלי נודדות למקומות אחרים ועצובים שלי כמו למשל המשקל , הדיכאון והמחלה..ואז אני מרגישה מין זיוף בחיוכים שאני מחייכת, במילים שאני אומרת.. הכל נהפך מאולץ וקשה עוד יותר.. הצטערתי לשמוע שנאלצת לעבור משהו כ"כ טראומטתי שהחזיר אותך אחורה..אני מקווה שאת לא כועסת על עצמך בגלל מה שקרה ובגלל הנפילה הקשה שהייתה לך.. כי את בסך הכל בן אדם וגם את קורסת.. ואני בטוחה שלמרות שהפעם הקודמת נכשלה- הפעם את לא תיכשלי..אני "שומעת" אותך חזקה יותר! יציבה יותר ורוצה מאוד מאוד להחלים.. אני טועה?? השתנית המון לטובה מאז שאת כאן..ואני מקווה שזה ימשיך כך.. אגב, האם הרופאה שלך היא פרטית? נראה כי מאוד אכפת לה ממך ושהיא תומכת בך.. את יודעת, אני תמיד מחכה לימי שני שיגיעו..ולא רק בשביל שאני ארגע בגלל המשקל אלא גם משום שהפגישות אצל הדיאטנית משרות עלי רוגע..אני מצליחה להוציא את כל ההשפעות,הרגשות והמחשבות שהאוכל גרם לי לחוש השבוע ותוך כדי גם מקבלת את תמיכת הדיאטנית.. גם אצלך זה ככה? כל הכבוד שאת מוסיפה גם אוכל לעצמך..התפריט שלך הוא זמני ולא יישאר כך לתמיד אז תתעודדי.. המון המון בריאות ושיהיה לך סופ"ש קל.. אוהבת, שירן

הי, דבר ראשון, את לא טועה בכלל. אני מרגישה חזקה מתמיד ואני יודעת שהפעם אצליח ובגדול!! שנית, אספר לך שאני כועסת על עצמי מאוד ואני מרגישה אשמה בגלל הדבר הגדול הזה שקרה אז. הרופאה שאני מדברת עליה היא רופאת המשפחה שלי שמכירה אותי מאז שאני קטנה. היא הבן אדם השני בערך שאני בוטחת בו והיא יודעת הכל עלי.. גם אצלי זה ככה. :), גם אני מחכה ליום שני כשאני הולכת להישקל. קשה להסביר את זה, אבל זה לא רק להישקל, את גם מדברת ומשתחררת וזה בהחלט נותן תחושה של הקלה וזה אפילו עוזר להעביר את היום הזה יותר בקלות. אני כ"כ מכירה את המצב הזה שאת יושבת עם חברות באיזה מקום ופתאום עולה נושא שיחה על משקל ואוכל. גם אני זוכרת שכל פעם שהיתה לי חברה שמעלה את נושא המשקל הייתי מזייפת איזה חיוך ומנסה להעביר נושא. אספר לך שיש לי חברה מאוד טובה שהיא אנורקסית ורק לפני מספר חודשים היא הבינה את זה ואפילו הצליחה להגיד בקול רק שהיא סובלת מהפרעת אכילה, אנורקסיה, היא לא מקבלת טיפול כי היא לא רוצה וזה חבל, אבל אני מאמינה שבסוף היא תראה את זה. ברוב השיחות שלנו היא מדברת איתי על מה שהיא אכלה ועל כמה שהיא שוקלת והפעם, היום, אני מגיבה אחרת, מנסה לעזור ולעודד מעומקי ליבי, בלי זיופים ובלי חיוכים מאולצים. אני לא נותנת לשיחות האלה להכניס אותי למקום חולה ועצוב כי זה לא מגיע לי. נכון שזה גוזל הרבה מאמץ אבל זה שווה כל רגע וכל טיפת אנרגיה שיוצאת ממני. אני יודעת שאת תצליחי, אל תלחיצי את עצמך ואל תדחפי את עצמך יותר מידי חזק כי גם זה מסוכן.. איך עבר עלייך השישי? אשנח לשמוע ממך מחר! שיהיה לילה טוב ומתוק.. באהבה, מחפשת מוצא..

מקווה שאת מרגישה יותר טוב ושהתאוששת.. אני שמה לב הרבה פעמים שאני מאיצה בעצמי..שאני לא מרפה ולא מאפשרת לעצמי את האפשרות פשוט להירגע ולהחלים..דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי וסיפרתי לה שזה נובע מתוך תחושה פנימית שלי ש"לא מגיע לי" כל הזמן.. לא מגיע לי להחלים,לאכול, לחיות.. ואני צריכה לעבוד על התחושות הלא נכונות האלה.. כי הן מוטעות מהשורש..אך המחלה גרמה לי לחשוב כך כל הזמן הזה..ולצערי, האמנתי לה.. מתי את הרגשת שאת בשלה לצאת לעבוד ולתפקד כרגיל? שאת מספיק חזקה נפשית בשביל זה? אני אשמח לשמוע מניסיונך ואולי כך גם לקבל קצת תקווה.. שיהיה לך שבוע קל עם המון בריאות! שלך, שירן

באמת שיהיה לנו שבוע מדהים וקל, מלא בחיוכים ובאושר שימלא את רוחינו!! תקווה לבנה- אני בהחלט שמחה שיש בי רולות בריאים שממשיכים להילחם ומאפשרים לי ופותחים בפני את דלת היציאה המחלה הארורה הזאת. אני גם מאמינה שהזמן יעשה את שלו ולאט לאט אתחיל להרגיש יותר קל במצבי ובמצב רוחי. ומה איתך יקרה? קרן אור, שירן ושירה- מה שלומכן? איך עבר הסוף שבוע? רציתי לספר לכן שקרא לי דבר מדהים היום. ישנו אצלינו זוג חברים מאוד טובים וקמנו מאוד מאוחר בבוקר והחלטנו שניסע לטייל קצת לנשום אוויר. נסענו לצפון והיה ממש כיף ופתאום הסתכלתי על השעון שבפלאפון וראיתי שהשעה כבר 14:30 ועדיין לא אכלנו, למרות שממש לא הייתי רעבה ואפילו שממש לא רציתי לאכול, לא קירקרה לי הבטן והמחלה צווחה עלי: "על תעשי את זה", הבאתי לתשומת ליבם שהגיע הזמן לאכול ואפילו "שיקרתי" ואמרתי שאני ממש רעבה. פשוט פחדתי שאם לא נשב לאכול ואפספס את הארוחה, אני אפספס גם את ארוחת הערב ואחרי כמה דקות ברגל מצאנו מסעדה והתיישבנו לאכול שם. אני מתגעגעת לימים בהם באמת הרגשתי את הצורך באוכל, ימים בהם הרגשתי רעב. אחרי האוכל הרגשתי ממש רע, בעיקר נפשית. הפעם החלטתי שאני לא מענישה את עצמי יותר, די! אני חושבת שמגיע לי יותר טוב מהמצב בו אני נמצאת.. גם ארוחת ערב אכלתי. אני שמחה, עצובה וכועסת ביחד... בכל מקרה, שיהיה שבוע טוב ושמח לכולנו... אוהבת את כולכן, מחפשת מוצא...

כל הכבוד על הצעד הענק שעשית! זה באמת צעד חשוב וראוי להערכה.. שאת צריכה להיות גאה עליו! לאט לאט כשתתחילי לאכול באופן סדיר את תתרגלי לכך וזה יהיה חלק בלתי נפרד מחייך.. ואת גם תביני כמה זה חשוב להחלמתך.. החשוב הוא מבחן התוצאה- ומבחן התוצאה היה שפעלת בניגוד למחלה..! לשאלתך, עבר עלי סופ"ש לא קל בלשון המעטה.. סיפרתי על כך קצת יותר בהרחבה בפוסט של תקווה לבנה.. מחר את אצל הרופאה נכון? אני מקווה שיילך לך טוב! אגב, את שמה לב כמה השתנית לטובה?? אוהבת, שירן

שירן- באמת פעלתי בניגוד למחלה, ואני מקווה להמשיך כך!! מחר אני אצל הרופאה ויש לנו פגישה ארוכה מחר. בנוסף, אני גם נשקלת ואני די חרדה ממה שיהיה. גם לטובה וגם לרעה. אני בלחץ מטורף כמו כל יום שלפני השקילה, אבל מחר הלחץ ירד ויהיה בסדר. היום בבוקר הייתי אצל חמותי לעתיד ודבר מדהים קרה, היא קנתה סופגניות, משהו ששנים לא העזתי לחשוב על להכניס לפה שלי ושהייתי חרדה ממנו, וממש היה לי דחף, התחלקנו בסופגניה ואכלתי את החצי שלי. היה לי ממש ממש טעים. תחושת הטעם הטובה והבריאה הזאת מילאה אותי בחום ונהניתי מכל רגע. באמת ששנים לא ידעתי מה זה "הטעים" הזה. פעם יום לפני שקילה, לא הייתי מעיזה לאכול ובטח שלא דברים שמנים כמו סופגניה והיום אני מרגישה כמו בן אדם אחר לגמרי. אני מתחילה להרגיש את השינוי החיובי הזה שנוצר בי ואני חייבת את רובו לכן, אתן עזרתן לי מאוד לפתוח את העיניים הסוגרות ולהבין שאני נשלטת ע"י המחלה. קראתי את מה שרשמת לתקווה לבנה וממש כואב לי לקרוא את דברייך. אני מבינה אותך ומזדהה. גם עלי שורר דיכאון וגם אני לא מרבה לצאת, למעט עבודה או משפחה שזה חובה. למדתי ש50% ממחלה של בן אדם כמו שפעת לדוגמא היא פסיכולוגית והבנתי שכשאני לא מרגישה טוב ואני יושבת בבית זה מחמיר את המצב. אני יודעת שאין להשוות בין הפרעת אכילה לשפעת אבל צריך לנסות. כמה שלא בא לי לצאת לעבודה ולראות אנשים אני יוצאת ומרגישה אולי קצת יותר טוב אחר כך. אני יודעת שקל להגיד הכל וליישם זה קשה, אבל שווה לך לנסות כן לצאת קצת ואולי להשתחרר מהדיכאון. כשאנחנו עסוקים אנחנו פחות חושבים על הדברים שמטרידים אותנו וזה מקל. את חזקה ומדהימה ואל תשכחי את זה, עשית דרך ארוכה כדי להגיע לאן שהגעת ואני גאה בך!! כמו שאת אומרת שאם הזמן הגוף יתרגל לאכול באופן סדיר ויהיה לא יותר קל, אותו הדבר גם פה, בסוף הטיפולים שאת עוברת, עם עוד קצת כוחות, יוציאו אותך מהמצב הזה והכל יהיה בסדר. תראי מה את עושה למענך: את בטיפול פסיכולוגי, את אוכלת עם כל הקושי, את משתחררת פה בפורום ותומכת גם באחרות ואת מתמודדת עם הפרעה שלא הרבה מסוגלות להתמודד איתה. את עושה המון ותאחזי בכך. אני שולחת לך חיבוקים ונשיקות שיחזקו ויחממו את ליבך.. קרן אור- הבנתי שזה הכרחי שאכריח את עצמי לאכול גם כשאני לא רעבה, כי אחרת אני לא אצליח להתרגל לאכול באפן סדיר. אני מנסה בכל הכוח להלחם ומחכה כבר שיגיע הרגע בו אגיד בקול רם "אני רעבה, בא לי לאכול" ואלך למטבח ואכין לי. אני מבשלת ואופה המון רק שעד היום פינקתי והאכלתי את כולם ולא את עצמי, אבל מגיע לי לפנק את עצמי, מגיע לכולנו! המחלה לקחה את זה ממני ואני אדאג להחזיר את זה לעצמי.. אני שמחה לשמוע שהכל בסדר וכולם מרגישים כבר יותר טוב... שלכן ובאהבה, מחפשת מוצא...

את מקסימה! התגובה שלך עודדה אותי ושיפרה את הרגשתי.. ותודה לך על כך! נדהמתי ממה שכתבת!- על המקרה שהעזת לאכול סופגנייה- פשוט התמלאתי גאווה והערכה כלפייך! זה צעד מדהים מה שעשית! גם אני לפני השקילות לא מעיזה לאכול מאכלים שונים חוץ מהתפריט הנוכחי אך השבוע החלטתי גם אני לשבור את זה.. העזתי לאכול את המאכל שאני אוהבת עוד מהימים שלפני המחלה <קורנפלקס אם לדייק> למרות שאני יודעת שזה מאכל שונה מבחינה קלורית מארוחת הערב הרגילה שלי.. אבל אני לא מוכנה לוותר על המאכל הזה רק בגלל המחלה..זה הזכר היחיד שנשאר לי מזהותי הקודמת... אני זוכרת ערבים בהם הייתי יושבת עם קערית קורנפלקס לארוחת הערב ומוזגת לעצמי מבלי רגשות אשם, מבלי מדידות כפייתיות- הנאה מוחלטת וטהורה...לא חשבתי על קלוריות ולא על שום דבר.. אני כ"כ מתגעגעת לזה! וקשה לי להאמין שאני אחזור לזה אי פעם.. ואם כבר הזכרת סופגנייה- החלטתי שהשבוע אני הולכת למאפייה וקונה לעצמי סופגנייה..לא דלת קלוריות ולא קטנה מדי- סופגנייה רגילה כמו כולם.. להרגיש כמו כולם.. נורמלית וטבעית.. אני חייבת את זה לעצמי.. תדעי לך שהאירוע שלך עם חמותך לעתיד רק חיזק אותי עוד יותר!! החדרת בי מוטיבציה.. אני יודעת שהזמן יוכיח מתי אני מסוגלת להתחיל לעבוד ולתפקד אך הזמן זוחל לו כמו צב ואני מרגישה מעין בזבוז, שהחיים שלי מתבזבזים בכל יום כזה שעובר ושהמחלה רק מנצחת אותי בזה שהיא כ"כ מחלישה אותי ומרחיקה אותי מהציפיות שקבעתי לעצמי.. איך את מצליחה לתמרן בין עבודה ללימודים? כשאני רק חושבת על לימודים אני מיד נתקפת חרדה והזכרתי את זה כאן פעם.. אני לא רואה את עצמי לומדת ומתקדמת.. קשה לי להעלות בדעתי שאצליח אי פעם לעבוד בחוץ.. <לא במסגרת המשפחה> ושיש עבודה שתעורר בי מוטיבציה ללכת אליה.. את נהנית בעבודה שלך? אני בטוחה שעם השקילות והשבועות שעוברים את תראי את השקילה כפחות ופחות מאיימת.. וזה מניסיון.. <אגב בינואר אמרת שאת מתחילה טיפול.. את מתאשפזת או שמדובר בטיפול על בסיס שבועי?> שיהיה לך יום נפלא מחר! אוהבת, שירן

סליחה שאני מתערבת...אבל ממש בא לי לחבק אותך שירן, באמת....את מעלה לי דברים שגם אני זוכרת מעצמי...."לאכול סופגניה רגילה כמו אנשים רגילים", אצלי אמנם זה לא היה סופגניה כי אני לא אוהבת..אבל זה היה דברים אחרים. וגם אני מאוד אוהבת קרונפלקס מאוד מיוחד, זה בעיקרון קרונפלקס בריאותי אבל הוא נפלא ואני אוכלת אותו כמו חטיף, לגמריי בלי חלב!!!! בקיצור הזכרת לי את עצמי לכמה רגעים...והיה בא לי לחבק אותך יקרה!!! ותפסיקי כבר להגיש שקשה לך להאמין שיגיע רגע ו.... יגידעו כל הרגעים שכרגע קשה לך להאמין.....אם כל כך קשה לך אז אל תנסי להאמין , זה פשוט עוד יגיע..תדבקי במטרותייך וכל הרגעים עוד יגיעו... שלך, תקווה לבנה

בוקר טוב, אני שמחה לשמוע שאני מצליחה, אפילו אם זה בקצת, לעודד אותך ולשפר את הרגשתך! אני מזדהה מאוד עם נושא הקורנפלקס. לפני המחלה, הייתה לי תוכנית בטלוויזיה שאין מצב שהייתי יושבת לראות אותה מבלי להכין לי קערת קורנפלקס. זה מאכל שעדיין לא הצלחתי להחזיר לעצמי, אבל אני מאמינה שעם הזמן אני אתחיל לאכול קורנפלקס שוב. הימים הטובים שלפני המחלה, בלי לספור קלוריות, בלי לחשוב כמה אכלתי היום ומה אכלתי, הימים של השקט נטול האובססיה על האוכל, גם אני מתגעגעת אליהם מאוד ואני בטוחה שאני ואת לא לבד וששאר הבנות איתנו ומתגעגעות לימים האלו גם. אני חושבת שאת מסתכלת על הדברים בצורה לא נכונה, תנסי להסתכל על הצד החיובי, אפילו שזה קשה. תנסי להגיד לעצמך שאת לא מבזבזת את הזמן גם אם זה נדמה לך שכן, להיפכך את מחזקת את עצמך ומנסה להחלים וגם כשהמצב נראה כאילו שהוא עומד במקום, הוא לא. בגוף עוברים שינויים שאת פשוט לא מרגישה ועם הזמן את תראי עוד ועוד התקדמויות במצב שלך. גם אני מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה ואפילו שזה לא תמיד מצליח אני ממשיכה לנסות. אני חושבת שאם נעבוד על זה נצליח לשנות את קו המחשבה שלנו. זה קרה לי גם בטיפול הקודם, שהרגשתי שאני צקועה במקום ומבזבזת את הזמן ובשלב מסויים, זה אפילו הגיע למצב שחשבתי, אז, שאני פשוט מתייאשת ורוצה לעזוב את הכל, המזל היה שהמטפלת שהיתה לי, לא נתנה לי לעשות את זה ואני מבינה ומעריכה אותה עד היום. אני בטוחה שיגיע היום שבו תהיי חזקה כדי למצוא עבודה במקום אחר ולא במשפחה. אל תשכחי שאת מנסה להחלים מהפרעה קשה שגושלת המון כוחות וזה טוב שאת עובדת במסגרת המשפחה, מקום בו יש לך תמיכה והבנה למצבך.. אל תדאגי!! אני נהנית מהלימודים, עם הקושי. ונהינת מאוד בעבודה. אני עובדת עם בעלי חיים שזה בערך הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. כשאני הולכת לעבודה אני לא מרגישה את הזמן וזה מקל עלי מאוד. אגב, כמה פעמים בשבוע את עובדת? אני מתחילה טיפול בינואר שכולל טיפול פסיכולוגי, דיאטנית ואחות שתשקול אותי ותיקח מדדים. לאשפוז אני לא נכנסת. אני חוזרת לטיפול הקודם במרפאה הקודמת בה טופלתי. מדובר בטיפול שבועי ועם יש צורך אז גם מעלים את הפגישות מ-1 ל2 ו3 בשבוע. עוד מעט אני הולכת לרופאה, להישקל ואני לחוצה מאוד. מה יהיה? מה יראה הצג? מקווה שיהיה בסדר.. מקווה שקמת היום לבוקר חדש ונפלא מלא באור וחיוכים. אני שולחת לך חיזוקים ליום מדהים. שלך ובאהבה, מחפשת מוצא...

תקווה לבנה- את מקסימה אמיתית! אני נורא אוהבת לקרוא את התגובות שלך..הן משרות עלי רוגע מסוים.. לצערי, אני נאלצת להשאיר כרגע מאחור את ההתנסויות שאני חולמת עליהם..<ארחיב על זה אח"כ בפוסט חדש> אני אנסה באמת שלא להילחם בתחושות האלה שצועקות לי "שבר כלי" ואתן לניסיון לעשות את שלו.. ואולי באמת הרגעים הללו שאני כ"כ כמהה להם יגיעו בסוף.. שולחת לך חיבוק גדול חזרה! מחפשת מוצא- כ"כ הזכרת לי את עצמי!! גם אני הייתי מתיישבת כל ערב עם קערית קורנפלקס וצופה בתוכנית האהובה עלי. זה היה המנהג שלי.. אני נזכרת בזה עכשיו ובא לי פשוט לבכות..אני ממש מתאבלת על הזכרונות האלה!! הלוואי ויום אחד אזכה להגשים את החלום הזה של לחזור לאכול את המאכלים שאני אוהבת מבלי למדוד ומבלי לחשוש.. שהחילוף חומרים שלי יחזור לקדמותו ולא יעלה מכל דבר קטן.. זה כ"כ מתיש.. אני שמחה לשמוע שטוב לך בלימודים ובעבודה.. זה דברים שבלתי נתפסים אצלי במחשבה..שיהיה לי טוב במשהו..שאני ארגיש טוב בכלל.. אני לא מעלה את המילה "טוב" בדעתי.. אני עובדת אצל אחי 4 פעמים בשבוע לערך.. כל פעם 3 שעות.. איך עבר עליך היום יקירה? מקווה שאת בטוב.. אוהבת, שירן

אני חייבת להגיד לך שעשה לי טוב לקרוא את מה שכתבת! את אמיתית וכנה וזה מחמם לי את הלב. את מספרת על עצמך וזה יפה וחשוב לדעתי, השיתוף הזה.. זה מקנה לי תחושה של ביטחון.. ולשאלתך, אני מתמודדת, אולי לא כמו שהייתי רוצה, אבל עושה את זה. היום בבוקר חבר שלי שלח לי הודעה מהעבודה שהוא אוסף אותי אחרי שהוא מסיים לעבוד ואנחנו הולכים לאכול צהריים אצל ההורים שלו, אחרי מספר דקות, אמא שלו מתקשרת אלי ושואלת אותי אם אנחנו באים ואמרתי לה שכן למרות שהיה בי משהו שלא רצה ללכת. מצאתי את עצמי מדברת איתה על ארוחת הצהריים בהרגשה שזה לא אני מדברת אלא האנורקסיה. לדוגמא, היא שאלה אותי אם אני רוצה שניצל תירס ואמרתי לה כן, לא, לא יודעת... המחלה דיברה ממני ובפנים כ"כ רציתי להגיד לה כן על כל הצעה שלה! זה נוראי, כאילו לא משנה מה אני עושה, המחלה לא רוצה לעזוב אותי, אבל אמשיך להילחם בה.. הלכנו לארוחת הצהריים ואם כל הכאב ורגשות האשמה שהיו לי אכלתי כמה שהקיבה הרגישה שהיא יכולה לאכול. אציין שאכלתי יפה, לא פחות ממה שהרופאה אמרה לי בתפריט. זה נורא מתסכל!! בפנים אני רוצה להחלים, לאכול, לחיות כמו בן אדם ולשקם את גופי ובמקביל אני מוצאת את עצמי אומרת בקול רם את דיברי המחלה, לא משנה שאני אוכלת בסוף, אבל זה נורא! אני מחכה בקוצר רוח להתחיל את הטיפול בינואר!!! אומנם אני מכינה את עצמי ומחזקת את כוחותיי, אבל אין דבר שאני מחכה לו יותר (פרט לחתונה כמובן...)! מה שלומך, איך את מרגישה? תודה על התמיכה שלך, אני שמחה שאת פה ושמצאתי מקום מפלט שמרומם את רוחי.. שלך, מחפשת מוצא..

קרן אור- הפחד מפני ההרעבה הוא מאוד נכון, גם אצלי זה קורה לא פעם...כי זה הפחד לחזור להרגל, לנסות שניה "לטעום" ממנו שנית, להרגישו, לרצות להמשיכו...לראות שבעצם נשארה בנו עדיין היכולת לצום ולא לאכול מבלי שזה כלל "ידגדג" לנו, וגם אני בתור מישהי שהחלימה לא פעם מוצאת את עצמי מתחכחת בזה כפי שאת יודעת...ולרוב עולה לי המחשבה הבריאה וההגיונית שאסור בשום פנים ואופן לראות איזה קצה קטן מהעבר החולה שהייתי בו. מחפשת מוצא-גם אני מאוד אוהבת שניצל תירס שתדעי לך.. קולות החלה רוצים לחזור, ואת מתלבטת האם להחזיר אותם או לדבוק בקול הבריא שרוצה להחלים..עצם זה שהקול הבריא קיים, זאת כבר נקודה טובה.. את רק צריכה להאמין בו יותר, לתת לו להתקיים יותר, לתת לו לתפוס את רוב המקום...לאט לאט להתרגל אליו ולנוכחותו בחייך כדבר שיגרתי ורגיל. שירן ושירה אני מקווה ששתיכן בסדר...ממשיכות להתמודד ולא נופלות..ואם יש מעידה, לא לשכוח את המקום הזה...לבוא ולספר לפני המעידה, וגם אחריה- על מנת למנוע את המעידה הבאה!!! לאט לאט המעידות יהיו יותר רחוקות אחת מהשניה....לאט לאט הקולות הבריאים יתפסו את רוב המקום :) שיהיה לכולנו סופ"ש נעים...והלוואי שיהיה פחות קרררררר כמו כל השבוע הזה. לא יודעת מה איתכ-אבל אותי עוד שניה מכניסים למקפיא. שלכן, תקווה לבנה

הפחד שלי מרעב לא נובע דווקא מכך שאני פוחדת להתפתות לו או להמשיך איתו.. להיפך, כשאני מרגישה ברעב הזה אני לא רוצה בו.. מפחדת ממנו ונרתעת כי הוא מזכיר לי את תקופת החולי בה קרקורי הרעב היו חלק מהוויתי.. אני לא מסוגלת להרעיב את עצמי יותר..פשוט לא..וזה סימן טוב אני חושבת.. אשתף אתכם אפילו בסיטואציה שקרתה לי אתמול- אכלתי ארוחת ערב ובאמצע הארוחה הרגשתי כ"כ שבעה שכבר לא יכולתי לסיים את כולה.. אך אכלתי בכוח למרות שגופי זעק לי "די"..<לא שהוספתי עוד אוכל או משהו בסגנון, זו הייתה הארוחה הרגילה שאני תמיד אוכלת אך משום מה הפעם הרגשתי שבעה מדי> המשכתי לאכול עד הסוף מפאת הפחד ורגשי האשמה שיציפו אותי לאחר מכן אם אשאר רעבה ואדע שלא אכלתי עד הסוף.. הפחד מרעב כ"כ כובל ומנהל אותי שזה כבר אובססיבי אצלי הייתי אומרת. זה נזק רציני שנגרם לי בעקבות המחלה..ואני מרגישה שאיני יכולה נגדו.. אני מרגישה שלאט לאט אני מרשה לעצמי קצת לחרוג..מזכירה לעצמי שלא הכל חייב להיות מדויק! ושגם אם יש חריגה קטנה זה לא בהכרח יעלה אותי במשקל.. נכון שלא בנות? <אני שואלת אתכן כי כבר החלמתן ואתן בטח יודעות את התשובה בוודאות יותר טוב ממני > אני עדיין לא כ"כ יודעת אם זה יעלה אותי או לא..אבל אני עושה על הגוף שלי כל מיני "ניסויים" כדי לבחון אם הפחדים שלי באמת אמיתיים או סתם שקריים.. מקווה לא להתבדות בסוף.. שיהיה לכן סופ"ש רגוע ושליו..! אוהבת, שירן

היי שירן.. מה שלומך ואיך עבר היום? אוקי, לשאלתך- חריגה מהתפריט שלך לא תעלה אותך במשקל, כעת את נמצאת בשלב שהוא מאוד ביניים..את צריכה למצוא את האיזון של עצמך.. מותר לך לאכול עוד דברים מלבד התפריט הקבוע שלך, לא יקרה דבר... אני גם מקווה שאת לא נשקלת כל יום, אולי באמת כדי שתשקלי אך ורק בשקילה השבועית..לדעתי זה הכי נכון. דבר שני, אני לא זוכרת אם הזכרת זאת או לא, אבל את הולכת לטיפול פסיכולוגי?? ואגב, כמה זמן את כבר בטיפול הדיאטני? ועד מתי הוא אמור להימשך? את תרגישי שהבראת רק אחרי שכבר לא תהיי אצל הדיאטנית, שכבר תחיי את חייך ותתנהלי בכוחות עצמך בהקשר של האוכל, שלא תצטרכי את ה"ליווי" הצמוד הזה...שכבר לא תצטרכי להישקל כל שבוע... בנתיים שיתחיל לנו שבוע טוב יקרה, שלך, תקווה לבנה

למען האמת מצבי לא כ"כ טוב.. אני מרגישה חלשה נפשית יותר משאי פעם הרגשתי.. בנוסף לאנורקסיה אני סובלת גם מדיכאון קשה שלוקח ממני את כל האנרגיות שלי.. ניתקתי קשר עם כל החברות שלי אני פשוט לא מסוגלת לדבר עם אף אחד.. אין לי אנרגיה ואין לי החשק לזייף מצב רוח חברותי וחייכני כשבפנים מחלמת דמים מתחוללת בתוכי.. לשאלתך, אני לא נשקלת כל יום.. רק בשקילה השבועית אצל הדיאטנית.. עד מתי זה אמור להימשך? אין לי מושג, אני מניחה שעד שדברים ישתפרו ואני ארגיש שאני פחות זקוקה לטיפול הצמוד הזה.. היא גם אמרה לי שלאט לאט אנחנו נוריד את מינון השקילות ואני אשקל אחת לשבועיים ולא אחת לשבוע.. אני מאוד רוצה לנסות מאכלים חדשים ולהתנסות..נמאס לי מהתפריט הנוכחי ומהפחד היומיומי הזה שכרוך סביב אכילה.. אני נמצאת גם כן בטיפול פסיכולוגי.. אחת לשבוע או ל-10 ימים בערך.. הטיפול עוזר לי מאוד.. זה עמוד התווך שמחזיק אותי שפויה בתוך כל המצב הזה.. אני לא רואה מצב של התאוששות נפשית..כולי במצב חלש וכ"כ טראומתי.. מהיכן מסגלים כוחות לצאת לעולם? לעבוד מחדש? לתפקד מחדש? כשאני רק חושבת על עבודה אני נתקפת חרדה.. בינתים אני עובדת בחנות של אחי..ומרגישה שם די בנוח.. אבל אני יודעת שזה לא יכול להימשך כך לנצח.. מה איתך יקרה? ואיך עוברים עליך הימים? שיהיה לך שבוע טוב, שירן

היי מותק, אני מרגישה בסדר..עם כי היום הייתי קצת במצב של חולי לא כ"כ ברור, הרגשתי לא כ"כ טוב פיזית, דקירות במקומות מסויימים, וקצת הבהיל אותי, אך כעת המצב השתפר ואני יותר בסדר... תראי, לא פעם יש דיכאון יותר קשה מזה שהיינו בתוך המחלה, כאשר אנו בדרך החוצה.. האמת שלי אין הסבר כ"כ ממה זה בא, יכול להיות שבגלל השינויים כ"כ חדים ודרסטיים שאנו עושים...אבל גם זה יעבור, את הרי יודעת, לא סתם את נלחמת!! אני שמחה לשמוע שאת הולכת לטיפול...ושכמובן הוא עוזר לך, זה דבר מאוד חשוב בהחלמה האמיתית שלך. עם הזמן את תחפשי את הקירבה שוב של חברותייך, או שאולי תבני לעצמך מעגל חברים חדש. מה שחשוב כעת הוא הטיפול שלך בעצמך וכל הכוחות שתגייסי על מנת לעזור לעצמך ולהקל על עצמך, כרגע לא צריך לחשוב על אף אחד מלבד עצמך. ושמחה על העבודה שיש לך אצל אחיך, זה דבר מאוד חיובי...טוב שאת לא יושבת כל היום בבית, עם הזמן כשתרגישי מוכנה אז אני מניחה שתחפשי עבודה יותר פרקטית בשביל עצמך ויותר מועילה שתהני בה יותר...אבל כשיגיע הזמן, אני בטוחה שאת כבר תרגישי זאת. בנתיים מאחלת לך ערב נעים ושקט, ושמחר יתחיל יום קל... שלך, תקווה לבנה

שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר בטוב.. אני מקווה שהכוחות יגיעו מתישהו.. אני מרגישה כאילו אני נמצאת מבעד לזכוכית שקופה ומביטה בחיים שחולפים לנגד עיניי מבלי להיות מעורבת בהם..בכל המערכה הזו שנקראת לחיות.. מין מוות פנימי כזה.. אני רוצה לשאול אותך- מה היו הצעדים הראשונים שעשית לעבר התאוששות הביטחון העצמי שלך? איך קרה שהתחלת לעבוד , ללמוד ולתפקד כאחד האדם ללא שום מגבלות של אכילה? מאחלת לך שמחר יהיה עבורך רגוע ושליו, שירן

שירן יקרה.. לשאלך ראשית, על מנת שלא אשכח.. זה לא שחזר לי הביטחון מיידית, חזרתי לשיגרה שבעצם מעולם לא עזבתי....ועם זה בא הרגלי האכילה הנכונים...התחלתי להבין מתי בסדר היום שלי אני אמורה לאכול וכדומה.... אני לא כל כך ממוקדת כרגע כי אני מרגישה רע עם סחרחורות מזעזעות. אענה לך מחר בצורה יותר ממוקדת. תקווה לבנה