פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

תודה על ההתעניינות!!! נשארתי אותו הדבר במשקל... מבאס... ההיתי היום אצל הפסיכולוג! ובאופן מפתיע היה בסדר גמור... אני מנסה לא לטפח תקוות בקשר לעתיד ( אמונות תפלות...)... ההגשה באומנות הלכה יחסית טוב, היה לי קשה לבטא את עצמי בעל פה (חלק מהציון זה פרזנטציה של העבודה) כיוון שהעבודות עסקו בנושאים מאוד אישיים של דיכאון ועצב... אבל המורה די אהב, הוא לא קטל אותי בצורה נוראית אז אני חושבת שיהיה טוב בעיניין הזה... איך עובר עליך היום? את מרגישה טוב יותר?

אני בטוחה שהיית מדהימה אתמול בהגשה!!(אני מעבירה אותך.חח...)
לגביי הפסיכולוג-אם את לא רוצה לפתח תקוות זה בסדר,כל עוד שאת לא שוכחת כן לבוא עם מוכנות לקשר אמיתי וכן.אני בטוחה שיהיה בסדר עם הזמן,רק תאפשרי לעצמך להיות.

בהצלחה,
קרן אור.

בוקר טוב, שלומי יכול להיות יותר טוב... לפני כמה ימים עשיתי עוד צעד ברצון להחלים! החלטתי שאני דוחקת הצידה עד כמה שאפשר את הקולות החולים ואת המחלה.. וכך עשיתי, איך אני לא ממש יודעת, אבל עשיתי.. הצחלתי לאכול קצת יותר- לפחות פעמיים ביום וקצת יותר מהכמות הרגילה.. שמתי לב שהקיבה ממש כואבת לי כשאני אוכלת ככה, אבל אני מבינה שהיא פשוט צריכה להתרגל ולכן אני מנסה לתת לה זמן להסתגל ופשוט להתעלם מהקולות שצועקים עלי שאני מכאיבה לה. ביום שני אני נשקלת ואני ממש ממש מפחדת כי אני יודעת שאם אעלה קצת יותר מידי במשקל יהיה לי מאוד קשה להילחם בקולות שסובבים אותי ואני מםחדת שוב ליפול! וזה קורה לי כל פעם שאני מנסה!! נמאס לי להתקדם צעד אחד משמעותי ולחזור אחורה 20 צעדים, כאילו לא עשיתי דבר.. אני מפוחדת וחרדה לכל המצב הזה שתוקף אותי כל פעם מחדש ואני באמת מקווה שלא הפעם! מה איתך? מה שלומך? כיף לי שאת חושבת עלי ועל שאר הבנות, שאת באמת פה... שתהיה שבת שלום, מחפשת מוצא..

גזלתי ממך כ"כ הרבה וכעת איני יכולה להשאיר לך כ"כ מעט. רוצה להחזיר לך את הביטחון בי ולגרום לך להבין שאיני האויבת שלך ומעולם לא הייתי, גם אם תקופה ארוכה התנהגתי כיאה לאויבת. היית הקורבן שלי- כלי בידיי כדי להכיל ולהתמודד עם כל הסבל שהציף את חיי. ואם המשקל הנוכחי הוא זה שגורם לך להרגיש קצת פחות מבוהל- הישאר עימו. אני לא אקח זאת ממך הפעם. אני מעניקה לידייך את מושכות השליטה ונותנת לך לבצע בחוכמתך את הצעדים הדרושים לך כדי להבריא. כדי להתאזן. כדי שתרגיש שבע אחת ולתמיד, כדי שתחבור אלי ותחדל מרעידותייך המפוחדות. אני מבטיחה לעשות כל שביכולתי כדי להפסיק לבחון אותך כ"כ הרבה למול הראי, כדי לחדול מהצביטות הכואבות שלי, מהנגיעות הטראומטיות שידיי מעוררות בך בכל מגע כזה מחדש. ואם את הבטן הזו אתה רוצה לשמר- הבטן שכה מפריעה לי- אקבל גם אותה. אקבל את המראה הבריא שלך. העיקר שאוכל ביום מן הימים לראותך מחלים לחלוטין. בריא רשמית. הפעם מחליטה אני לקרוא לך מאשר לאטום את אוזניי לשמע בקשותייך וחשקייך. הצק לי אם צריך- אני מבטיחה לנסות שלא לצרוח עלייך ולכלות בך את כל זעמי ותסכולי. אני חדורת מוטיבציה להשאיר את תקופת המחסור מאחורייך. שם היא תישאר. לא תסבול ולא תחווה עוד הרעבה בגללי. אני מקבלת אותך כפי שהנך. הפעם ללא תנאים.

כמה דמעתי לקרוא את מה שכתבת.דמעות של התרגשות והערכה כלפייך על האומץ והכוחות שקיימים בך להילחם חרף הכול.את יותר ממדהימה אותי באופן המהיר שבו את בוחרת לדבוק בשינוי.אני חושבת שבדרך הזאת את גם מצליחה לגלות תובנות חדשות על עצמך ולהבין שלא משנה מה קורה ויקרה את היא זאת שנלחמת כדי להביא את עצמך למקום בריא ושלם יותר עם עצמך.
כתבת על דברים שקשורים לאימך,אני מאוד מתחברת למה שכתבת.גם אני חייתי שנים בציפייה שישימו לב אליי,שאני לא מסתדרת כמו שציפו רק ממני שנים..ומצד שני,לפעמים רציתי להיות כה קטנה שלא ישימו לב אליי ולא יפגעו בי.אבל יודעת מה-אלו הם אנחנו והרעב הזה לתשומת לב יבוא על סיפוקו ברגע שאנחנו נשים לב לעצמנו ונלמד לתפוס את המקום ולהשלים עם הנוכחות שלנו בעולם.וזה יגיע גם אלייך,לאט לאט זה יזדחל,ההכרה שאת מישהי בזכות עצמך ומי שטוב לו שישאר ומי שלא,גם כך אנחנו לא ממש צריכות אותו.
גם אני לומדת עם הזמן להקיף את עצמי רק באנשים שעושים לי טוב,ויודעת להרחיק ולבנות חומות בפני אלו שמחפשים להרע או שלא ביודעין מכאיבים לי.וזה לא פשוט,כי לפעמים אלו הם אנשים מאוד קרובים.אבל למדתי שאני חייבת את זה בשביל עצמי.ותאמיני לי שהמחלה שלי היום לימדה אותי המון על עצמי,על חיי ועל האנשים שמקיפים אותי.השתנתי בשנה האחרונה.אולי התפקחתי יותר מידי.אולי כאבתי.אבל ללא ספק הפסקתי להתכחש,כי יש רק מציאות אחת עבורנו,האמת הפנימית שלנו.
אגלה לך משהו,אני במצב רוח טוב היום כי אני חוגגת סגירת עשור בחיי.סוגרת שנה קשה ומצפה בכיליון עיניים לזו שלאחריה ,שתפתח טוב יותר מאיך שהיא נסגרה.
שלך,
קרן אור.

שרק דברים טובים יקרו לך השנה מדהימה שאת...רק דברים טובים שבריאותך תגיע למקום יותר טוב-כי מגיע לך..כל כך מגיע לך אני מחזיקה את כל אצבעותיי בכל מקום בגופי, ומתפללת, מתפללת בשבילך רק לטוב, והרי ברור שיהיה טוב-את כזאתי בנאדם מדהים...ובסוף יהיה רק טוב, לאחר המכשולים והקשיים..יהיה טוב, אני מאמינה בכך. אוהבת אותך, תקווה לבנה

דמעות זלגו מעיניי למראה מילותיכן הכ"כ תומכות.. הייתי זקוקה למילים האלו ברגע הזה שכ"כ קשה לי בו עכשיו.. חזרתי לפני שעה מיום הולדת של חברה במסעדה..אתן יכולות לנחש מה קרה כבר אני מניחה.. כל האוכל הוגש לפנינו, מיטב הריחות והמטעמים ואני בוהה בו- לא מסוגלת לסבול את הריח את המראה..קולות של "אסור לך!" צועקים בראשי.. הגעתי לאחר שאכלתי ארוחת ערב אך אפילו לשתות לא הייתי מסוגלת..לא רציתי להזמין לי שתייה בעוד כולם אוכלים ונהנים ללא רגשי אשמה ונקיפות מצפון ורק אני עם הפרעת האכילה יושבת בצד בעונש..ככה הרגשתי- שאני נמצאת בעונש.. קללה חמורה שהביאה עלי הפרעת האכילה הזו.. נזכרתי איך פעם לפני המחלה הייתי מסוגלת לשבת ולהצטרף לארוחות ערב בחוץ ולהינות! וכעת אני בן אדם אחר. אני לא מזהה את עצמי.. בסופו של דבר החלטתי שאין טעם שאשאר <במילא גם לא הכרתי שם אף אחד חוץ מחברה שלי שגם לא טרחה לעשות בינינו היכרות רבה> בעוד כולם נהנים ואני סובלת. חזרתי הביתה עצובה כמו תמיד, מיואשת מאי פעם.. עם בטן מקרקרת כבכל ערב..מכניסה אל פי את אותו ירק קר ותפל כדי להרגיע את הרעב הזה.. אותו אני לא יכולה לסבול..אני יודעת שהבטחתי לנסות לקבל אותו אבל קשה לי.. קשה לי מדי כדי שאוכל להכיל את הקולות הגוועים האלה.. הם גוזלים ממני את הכל..את הקרביים שלי..הרעב הזה אוכל אותי מבפנים.. נמאס לי להיות שירן בעלת הפרעת האכילה..כמה עוד אוכל להתאבל על עצמי ועל מי שהייתי? כמה עוד אשב כאן ואבכה דמעות כאב ויגון, אכתוב על דפים מילים של צער וייאוש הממחישים את חיי בצל ההפרעה ודבר לא ישתנה.. היא תמשיך להיות שם ולהתקיים בי..

עוד לא יצא לי להיתקל באדם כמוך! האנרגיות החיוביות שלך הן הבסיס לכל הפורום הזה! תבורכי.. שירן

אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב ובמצב רוח מרומם!

אתחיל מהסוף-נראה לי שהפחד האמיתי שלך לוותר ולהרפות מה"א שלך נעוצה בפחד להינטש\לנטוש גם אותה.זה בוודאי נעוץ בעברך.מי נטש אותך יקרה,פרט לחברות??אני חושבת שאת כותבת את זה לשתינו וחשוב לטפל בשורש הזה,כי כשאנחנו מפחדים להישאר לבד,אפילו כשאנחנו יודעות שאנחנו נשארות עם משהו רע,אנחנו לא נרפה ממנו עד שלא נתיר את המחסום הזה ונבין שדווקא המקום הזה,המוכר כביכול כ"כ,הוא זה שממית עלינו את השואה הפנימית שלנו והוא זה שגורם לנו להרחיק את הקרוביםאלינו,מפחד שאם ניתן להם להתקרב הם יערערו את המקום החולה שבתוכנו(ובצדק) ויעוררו תחושות שאנחנו לא יודעות לקבל של הבנה,אהבה שלא תלויה בדבר,והיכולת לאהוב.וזה כפי שאת יודעת הדבר שהכי חסר לנו.אל תיפלי במקום הזה,שירן.אל תתני למחלה להמשיך ולהשלות אותך שכמה קילוגרמים יעשו בשבילך את ההבדל ויגרמו לך לחוש אחרת ממה שאת מתארת כרגע.
ועם כל זאת,אני שמחה לשמוע שהקשבת לגוף שלך והפסקת את האופניים אתמול.זה מראה כמה כוח יש בך וזה משהו שלא ניתן לכמת במספר.

חיזקי ואימצי,
קרן אור.

מי נטש אותי את שואלת? הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי נטישה מצד אמי..היא לא הקשיבה לי ולבעיותיי ותמיד זלזלה בהם ובעוצמת הסבל שלי..פיתחתי בתשומת הלב שלה תלות עם הזמן שעד היום אני מרגישה כי ללא המחלה היא תחדל מהתייחסותה אלי.. אבל אני לאט לאט לומדת להרפות מזה..לומדת להבין שמי שרוצה לעזור לי יעזור ומי שלא- זה גם בסדר.. הכי חשוב שאני אשאר שם בשביל עצמי... משום מה יש לי תחושה חזקה מאוד שה-3 ק"ג הם אלו שמפרידים ביני לבין ההתגברות הטוטאלית על המחלה.. אבל אני יודעת שאולי זאת אשליה בעצם.. מאוחר יותר אני אעדכן תובנה חדשה שכתבתי אתמול.. אוהבת, שירן

אני מבינה.. גם לי יש את האנשים האלה שאני מרגישה שאם אני לא אראה כמו שלד הם לא יהבו אותי ויפסיקו לדאוג לי. אז קודם כל אם אין אני לי מי לי- אף אחד לא יודע לשמור, להגן ולהקשיב לצרכים שלך יותר טוב ממך!שמרי על עצמך, תאהבי את עצמך ותטפלי בעצמך קודם כל, והאנרגיות הבריאות והחזקות שלך יזמנו אנשים טובים ואמיתיים שאוהבים אותך בגלל האדם שאת מאחורי הה"א. אני מבטיחה לך שאהיה פה תמיד לצידך אם תרצי בכך. ועוד דבר. דמייני גוש צהבהב, מהול בקצת מים, די סתמי, לא חיוני בשום דבר, אם הייתי שואלת אותך מה תתני לי בתמורה אליו היית אומרת "כלום!" אז ככה בערך נראים ה3 קילו האלה אם אוספים אותם מכל הגוף שלך ומחברים אותם לגוש אחד. והגוש שומן הזה, גוש של חומר מוצק ומטומטם, גורם לך, לי, ולעוד כלכך הרבה בחורות ובחורים בעולם לסכן את הבריאות הנפשית והפיסית שלהם! שירן יפה ויקרה כלכך, אני כלכך גאה בך על הדרך שעשית ועל הנצחונות שלך כנגד המחלה. אבל מחכים לך עוד הרבה נצחונות, זה לעולם לא נגמר, ואני ממש לא מתכוונת לזה במובן השלילי! ככל שמתקדמים בחיים, מנצחים עוד פחד, עוד הרגל רע, מוצאים עוד אדם אהוב, מסיימים שלב מסויים, כל החיים מלאים בנצחונות, על המחלה, על אנשים לא טובים, על מסגרות קשות ומלחיצות, על עצמך, וכל הנצחונות האלה מלווים בתחושבת סיפוק, תחושת התחזקות. אני אומרת לך מהנסיון האישי שלי- תני לעצמך את הזכות לחוות את כל הנצחונות שמגיעים לך. את אדם כלכך יקר ושווה ערך בחיים האלה, ערכך לעולם זה יהיה נמוך מערכו של אף אדם אחר. חייכי, האמיני בעצמך, את בדרך הנכונה! כולנו יודעים שחלק מהמחלה נשארת תמיד. אבל עם הרבה מוטיבציה ותמיכה נכונה, החלק הזה רק הולך ומתגמד אל מוך העוצמה שלך כאדם בריא. הגוף שלך יתאזן בסופו של דבר וכך גם של כולנו. נראה לי שזה שווה את הציפייה והחכיון (: יום טוב ורגוע, נשיקות וחיבוקים.

את כותבת כל כך יפה!! למילים שלך יש כוח עצום אין לך מושג עד כמה! ואני רק מתחזקת מהם.. תודה יקרה על מילותייך.. את כ"כ צודקת.. אני אנסה להסתכל על 3 הק"ג האלה כאל גוש צהוב חסר ערך כפי שתיארת.. למרות שלפעמים אני רואה בהם כהרבה הרבה יותר.. אבל אני אשתדל לעשות את השינוי הזה.. למען עצמי ולמען הבריאות הנפשית והפיזית שלי.. אוהבת, שירן

אמרתי לך כבר כמה אני מעריכה את זוית ההסתכלות החדשה שסיגלת לך על דברים בחיים??מדהימה! כ"כ הרבה כוחות.
נפעמתי ממה שכתבת לשירן.כל הכבוד!
קרן אור.

אגב לונה,האם אפשר לשאול בת כמה את ומה את עושה בחייך??

תודה רבה על המחמאה, הסמקתי (: אני בת 18, אני מחכה לגיוס שיהיה בעוד כמה חודשים. אני מתעסקת בחיי באומנות. אני שרה, משחקת, רוקדת, כותבת. אם מעניין אותך אני אשים פה איזה כמה דברים שכתבתי. אוהבת המון. באמת שאת מדהימה! סופ"ש נעים.

תודה על המענה..שאלתי כי בכתיבה שלך יש משהו מאוד בוגר וזה סיקרן אותי.
אני מאוד מחוברת לאומנות בעיניי זאת מתנה רבת ערך,ואני שמחה שאת מכירה בה.(אני כותבת המון שירה ובכלל,מוזיקה וריקוד הם אהבת חיי..)
ואני יותר מאשמח אם תשימי כאן דברים שכתבת,אם זה מתאים לך.

שלך,
קרן אור.

ניסיתי לשלוח 3 פעמים הודעה עם כמה מהשירים שלי ומשום מה ההודעות לא מופיעות בפורום. אני אנסה שוב בהזדמנות אחרת. שיהיה לך יום נפלא(:

הצטערתי לשמוע שלא הרגשת כ"כ טוב בימים שעברו ואני מקווה שתרגישי יותר טוב בימים הקרובים!!! לשימחתי, מחר תהיה לי קצת הקלה... מחר אני מגישה את המתכונת שלי באומנות מעשי... אני לחוצה ממש!! מקווה שילך בסדר... היום ההיתי אצל הדיאטנית, ונשארתי אותו הדבר במשקל... אבל אפילו כשאני עכשיו כותבת עולות לי דמעות.... זה כ"כ מתסכל להתאמץ כ"כ ולא לרדת את הקילו המיותר האומלל הזה... אני יודעת שזה טיפשי שהקילו הזה מנהל לי את החיים, אבל אין לי שליטה על כך... אני מפחדת כי הקול ה"חולה" אומר לי להוריד בכמויות, להתעמל כל הזמן.... אני מרגישה שלאט לאט כל הכוחות נגמרים.... אני מרגישה כ"כ רע עם עצמי... אני כל הזמן חושבת על השנה הנוראית הזאת.... המצב שלי היום הוא הרבה יותר גרוע מהמצב שההיתי בו כשאיבחנו את ה"א...אני מרגישה שאני מגעילה, דוחה, שמנה... אני מרגישה לא שייכת, שהיה יותר טוב אם לא ההיתי... אוף... נמאס ליפול כל הזמן... מחר אני חוזרת לפסיכולוג ואני בספק אם הוא יעזור... אני מרגישה שאני נאבקת לבד... אימא חולה ועסוקה בלהבריא, החברות (אלו שלא הסתכסכתי איתן) לא מבינות... לא יודעת מה ההיתי עושה בלעדיי הפורום הזה... אני מרגישה שפה מבינים אותי ועוברים את הדברים שאני עוברת... תודה לך קרן אור... את קרן שמש נפלאה בתוך כל האפור של החיים... שירה

אתחיל מהסוף-אני שמחה שמחר מגיעה הפגישה עם הפסיכולוג.את כותבת שאת לא יודעת אם זה יעזור וע"כ יש לי להעיר-אף אחד לא יוכל לעזור לך אם לא תרצי,ואם לא תאפשרי לו ויהיה מדהים ונכון כפי שהוא .אם לא תגיעי לטיפול ממקום של נכונות ורצון אמיתי וכן להחלים ולהתמודד,אז שום תהליך לא יתחיל להתרחש.אני חושבת שחיכית מספיק זמן עד לפגישה הזאת וחבל עכשיו לוותר כשאת יכולה כ"כ להיעזר,כפי שנעזרת בעבר.תזרמי,אל תחליטי מראש על תסריט שלילי,כי לפעמים הנחה כזאת מזינה את עצמה.
למה את נאבקת בקילו הזה??בואי נניח שהיית יורדת אותו היום,האם היית מרגישה אחרת??האם הוא היה גורם לך לאהוב או לקבל את עצמך יותר??אני מניחה שלא,נכון??זה רק הניסיון שלנו לחיות במען מטרה שאין לה יעד סופי או מטרה ולתלות בה את כל תקוותינו.את הרי זוכרת שגם לא מזמן כשהיית חולה מאוד לא אהבת את עצמך ולא משנה מה הראה המחוג,נכון??אז ותרי לעצמך ושימי את הדגש היכן שחשוב עכשיו והוא להבריא,ולהתחיל תהליך שיעזור לך בסופו לקבל את עצמך בלי קשר למה שמראה המחוג.את יודעת שאפשר.צר לי שאת מרגישה לבד ואת נלחמת לבד עם הפרעת האכילה שלך,אני יודעת כמה זה היה יכול לעזור יותר אם אמך היתה זמינה יותר ואם חברותייך היו נשארות איתך למרות הכול.אבל גם כשאין את זה,זה לא פותר אותנו מלהאבק ,כי בסופו של דבר אלו חיינו ואנחנו צריכות לחיות אותם ולא כתלות באנשים אחרים.
ואני כאן,מציעה לך את הבמה של הפורום להרגיש כמה אני מאמינה בך,ואני אתמוך בך תמיד,וזה כבר לא אף אחד,נכון??הרי ראי כמה איכפת לי ממך ואני לא מכירה אותך באמת,אז אני מאמינה שאם הייתי מכירה יותר אפילו הייתי מגלה עוד ועוד יתרונות שחבויים בך ללא קשר למראך.
מאחלת לך בהצלחה מחר בהגשה של המתכונת..
ויותר מכל-בהצלחה עם הפסיכולוג,אני חושבת שזה דבר חיובי מאוד שאת עושה למען עצמך,
שלך,
קרן אור

תודה רבה על דברייך... אני מעריכה מאוד את הדאגה שלך... זה מחמם את הלב לדעת שאיכפת לך ושאת מאמינה בי...! את צודקת... הקילו הזה הוא לא הפתרון שיוביל אותי לקבלה עצמית... אבל זה היה מנחם אותי, ולו רק בשעה אחת, שבה ההיתי יותר רגועה לגבי המשקל... בא לי שיגיע כבר היום בו השקל לא יעניין אותי בכלל... מעניין אם הוא יגיע... שיהיה לך ערב נעים שירה

את לא יכולה להבין מה המילים שלך עושות לי... את מעודדת ודברייך העלו דמעות של אושר בעיני! ההיאחזות שלי בעתיד ובילדים מחזיקה אותי ואני חושבת שבלעדי זה לא הייתי מצליחה להתחזק ולהלחם, לכן אני לוקחת את כל הויטמינים ותוספי המזון שהגוף שלי איבד, לכן אני עושה פעילות ספורטיבית מינימלית ומשתדלת לאכול כדי להתחזק.. לפעמים אני חושבת ושואלת את עצמי- איפה היו המחשבות המחזקות האלה עד היום? אבל, אני מאמינה שהראש שלי פשוט היה במקום אחר, חולה יותר.. השפעת עוד לא עזבה אותי לגמרי, אני עדיין מצוננת וחלשה וזאת באסה נוראית, אבל אני מאמינה שמה שלא הורג אותנו- מכשל והגוף מפה יכול רק להתחזק ולהחלים! אני מקווה שאצלך הכל בסדר.. הבנתי שהיו לך כמה ימים קשים.. מקווה שהדברים יעברו בשלום ושתתחזקי ותמשיכי להיות מי שאת- מקסימה, מדהימה ותומכת!! שלך, מחפשת מוצא..

שמחה שהצלחתי לגעת באותם מקומות של אושר בתוכך,מי ייתן ומיום ליום המקומות הללו יתפסו את מקומו של המקום החולה,. אני מאמינה שכשיש מטרה מגיעים אליה.ואני שמחה לקחת חלק במקום הבריא הזה אצלך.
אל תחיי בעבר,זה לא ממש משנה היכן היו הקולות או הכוחות האלו,כל שמשנה הוא שעכשיו הם קיימים ושצריך לעשות ככל הניתן כדי לגרום להם להישאר ולהתקיים.
אני שמחה לשמוע שאת דואגת לגוף שלך,ואני מאמינה שהוא בעתיד יחזיר לך באושר הנפשי שתשיגי דרכו.(וסתם הערה:זה חיוני לקחת תוספי מזון להחזיר לגוף את שאיבד,אבל זה כאמור לא תחליף לאכול,את יודעת זאת,נכון??).
תרגישי טוב ותתחזקי,ותזהרי שם עם ההתעמלות עכשיו שאת לא מרגישה טוב.
אכן היו לי כמה ימים קשים,אך הם מאחוריי ופניי קדימה להמשך.תודה על המחמאות.
שלך,
קרן אור.

מה שלומך היום ואיך את מרגישה? יש שיפור? מקווה שאת בסדר.. <הגבתי לך בשרשור חדש> אוהבת, שירן

קודם כל אני רוצה להגיד עד כמה אני גאה בך על שאת לא מתדרדרת בחזרה, אלא נאבקת בכל הכוח ולא מוותרת! כל הכבוד לך! אני יודעת עד כמה זה קשה לך, ועד כמה התחושות וההרגשות לגבי הגוף הן מייסרות.... אבל את בדרך הנכונה, את מבריאה ומסגלת לעצמך אורח חיים בריא, שזה הכי חשוב! את צודקת כשאת אומרת שקל ליפול שוב להפרעות האלו, אבל הרבה יותר קשה לצאת מהן!!! את שוב ושוב צריכה להגיד לעצמך שאת לוקחת את הצעדים הנכונים, גם אם הצעדים הם קטנטנים, אבל הם יובילו אותך למקום הרבה יותר טוב.... בנוסף, אני חושבת שזה חשוב שאת מגבילה את עצמך בסיגריות, את בטח יודעת עד כמה זה לא בריא!!!! מה בנוגע לטיפול פסיכולוגי? מאחלת לך יום נעים וקל יותר שירה

תודה על החיזוקים, עוזר לי המון לדעת שיש מישהו שתומך בהחלטות שלי. אני לא כלכך רוצה טיפול. אני מפחדת שזה יגביר את ההתעסקות שלי במחלה, ויגרום לי ליפול למקומות לא טובים שוב. לשבת מול אדם ולספר לו מה אכלתי וכאלה יכול לגרום לי מבוכה שתחדיר בי את הרצון לרזות שוב. כרגע אני במצב דיי יציב שמרגיש מוזר אבל אני יודעת בתוכי שהוא טוב ונכון. ואני מקבלת את התמיכה שלי מהפורום הזה שכלכך מדהים בעייני. שוב תודה, מאחלת לך יום נעים, מוצלח ובריא! (:

הזדהיתי כ"כ עם הדברים שכתבת.. הסיוטים האלה שיש לך אלה סיוטים מהם גם אני סובלת..:( גם אני חולמת פעמים רבות כי אני מאבדת שליטה על האוכל ואוכלת ללא היכר מאכלים שמנים מלאי שומן וקלוריות ומאבדת שליטה. זה מפחיד אני יודעת.. אבל כבר הבנתי שזה הדרך של המוח שלנו לבטא את הפחדים האמיתיים שלו.. וכל מה שאנחנו אוסרות על עצמינו ביום יום מתפרץ לנו בחלומות.. וככה זה תמיד.. לונה- חשוב מאוד שתפני לטיפול.. גם תזונתי וגם נפשי..עד שלא תנסי לא תדעי.. אני נמצאת כרגע בטיפול כבר כמה חודשים ואני רוצה להגיד לך שבכל פעם שיש לי טיפול אני מרגישה שכיף לי ללכת! אני אוהבת להיפגש עם הדיאטנית ולקבל ממנה את כל התמיכה שלה, לדבר עם העו"ס לספר לה מה עבר עלי ולשמוע גם ממנה כמה עצות חיוניות.. זה עוזר מאוד! וזה ממש לא רק לדבר על מה אכלת כמה ולמה.. זה הרבה הרבה מעבר.. אפילו אצל הדיאטנית שלי אנחנו מדברות על נושאים אחרים לגמרי שלא קשורים תמיד באוכל.. מה דעתך? שלך, שירן

לונה, אמרתי לך כבר שאני מתה על השם שלך??? אגב גם אני דוברת ספרדית, מהמשפחה שלי..ואני מאוד אוהבת את השם הזה..יש בו משהו כל כך טוב, כל כך שלו, יש לו משמעות ענקית מבחינתי...לונה..ירח. אני מבינה שכעת את עוברת תקופה קשה עם כל ההחלמה שלך...אני יכולה להבין כל כך את הנפילות האלה שלך, במחשבה...לפעמים גם במחשבה יכול לשגע, אבל חייבים לזכור שמחר יתחיל יום חדש שנקום בו עם רגשות אחרים, יותר טובים..עם פחות כעס על עצמנו. את צריכה להבין שאת יכולה לעשות את השינוי..אני מבינה שהיית במעגל הרסני במשך תקופה לא קצרה, אבל את יכולה לצאת מהמגעל הזה, להבטיח את יציאתך ואת אי חזרתך לשם....את יכולה! נכון שזה קשה, ומדי פעם אפילו נראה בלתי אפשרי-אבל זה כן אפשרי...ללא שום ספק!! ואת בכלל-נשמעת לי כזאתי מקסימה ובנאדם מאוד טוב, לא יודעת למה-אבל זאתי ההרגשה שלי...ואני בטוחה שיש בך מלא מעלות, את חייבת להתחיל לראות אותם, הם הרבה יותר מאיך שאת נראית או מכמות האוכל שאת אוכלת או מהקילו או שניים... לונה, תמצאי את הגרעין המיוחד שלך, זה שמייחד אותך מכולן, אני בטוחה שיש כזה...ותתחילי לאהוב את עצמך, כי את אכן ראויה לאהבה מעצמך, תתייחסי לעצמך יותר בחמלה ופחות בכזאתי נוקשות. לונה, יש לך משפחה בארץ? מישהו יודע מה עובר עלייך? ותומך בך? וגם אם לא, זה לא סוף העולם...אנחנו פה, ואני מוכנה כל פעם שתרצי להיות פה בשבילך, רק תבקשי, או אפילו תאותתי...ויהיה לך מי שיכיל אותך!! אנרגיות טובות...אור.. אל תשכחי שהאור הבולט ביותר ברגעי החשכה-זהו אורו של הירח.. -לונה- שלך, תקווה לבנה

סליחה על העיכוב בתשובה,פשוט לא הייתי כאן כמה ימים.
הדאגה לבריאותה הנפשית והפיזית של חברתך ראויה להערכה.אני בטוחה שהיא שמחה שיש לה חברה כמוך.
את שואלת מה ניתן לעשות.כדי שאוכל לענות לך באופן מלא חסרים לי כמה פרטים לגביי חברתך-בת כמה היא??אם היא מתחת לגיל 18 אז אפשר לחייב אותה לקבל טיפול,את כותבת שאי אפשר לפנות להורייה בשל מצבם,אז אולי כדאי לשקול פנייה ליועצת בי"ס,או לכל מישהו אחר שהיא סומכת עליו??
אם היא כבר בגירה,אז לצערי,לא ניתן לחייב אותה לקבל טיפול.(אלא אם כן קיימת סכנה ממשית שהיא יכולה להזיק לעצמה.את הרי כותבת שהיא סובלת מדכאונות קשים,במה זה מתבטא??האם קיים חשד סביר שהיא עלולה לנסות לבצע התאבדות??אם כן,אל תחכי עם זה !היא חייבת לקבל טיפול דחוף!!)וכל שאת יכולה לעשות הוא לנסות לדובב אותה לפנות לקבלת עזרה,תוך כדי הבנה ותמיכה.אפילו נסי להביא אותה לכדי מפגש עם רופא\דיאטנית רק כדי "להרגיע אותך" ואולי הם יצליחו כן לשכנע אותה לטפל בעצמה.את הרי כותבת שהיא היתה בטיפול פסיכולוגי והוא לא עזר.לצערי,שום טיפול אחר לא יעזור כל עוד שהיא מתכחשת לבעיה ולא פתוחה לקבל אותו.לכן הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות הוא לא לוותר.לנסות כל הזמן לדבר על ליבה,להיות לצידה ולהסביר לה שאת לא הולכת לשום מקום ושאת לא מתכוונת לתת לה לוותר על עצמה.אני מניחה שעם הזמן ההכרה בבעיה תחלחל,אבל לצערי היא צריכה להגיע למקום הזה בעצמה.
אשמח לשמוע יותר ו\או לענות על עוד שאלות אם ישנן.
תודה על הפרגון,גרמת לי להסמיק.....
קרן אור.

הי, כיף לי לראות את ההודעה שלך.. את פשוט מקסימה ובאמת מחזקת, לפחות אותי!! :) אם יש שינוי? יש, היום נקלתי והעלתי 250 גרם שזה לא הרבה אבל זה משהו.. אני מקווה ששבוע הבא יהיה קצת יותר טוב כי כל גרם עוזר ומשפיע גם לטוב וגם לרע.. אני משתדלת לעודד את עצמי כדי שאמשיך ואלחם.. בינתיי, רק בינואר אני נכנסת למרפאה ועד אז, אני מקווה שהדברים קצת ישתנו אצלי.. את מדהימה!! תודה על החיזוקים ועל התמיכה שעוזרת! שיהיה לילה טוב, שלך מחפשת מוצא..

את לא מבינה כמה עושה לי טוב לקרוא כאלה מילים. כשאתה לא מסוגל לחזק את עצמך אתה כלכך צמא לחיזוקים, אהבה, תמיכה, כל פידבק שהוא. עושה מאוד טוב להרגיש רצוייה. יש לי הרגשה שלהכנס לפורום הזה הייתה אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי בחיים. תמיכה מסוג כזה זה בדיוק מה שהייתי צריכה. קרן אור יקרה, מסכימה עם מה שנכתב כאן עלייך. את באמת עושה דבר מדהים ומרגש! לכל הבנות שהגיבו לי, תודה על ההבנה והקבלה. לראשונה בחיי אומרים לי שאני לא סתם בכיינית ושמה שעובר עליי הוא קשה. אנשים אחרים שלא מבינים פשוט דוחפים אותי ללכת למכון ואומרים לי שהפתרון הוא פשוט לסתום את הפה ולא לאכול. באמת שאני הולכת היום לישון היום עם חיוך. המון אהבה והערכה, לונה (:

"לא בטוחה שזהו מקומי"- זה בהחלט מקומך!! שלא תעזי אפילו לחשוב שלא :] אני מאוד נאחזת בתגובות המעודדות שלך ושל קרן אור כאחד- אתן מדהימות שתיכן.. וכל תגובה שלך מחזקת הרבה <גם אם לעיתים זה לא נראה לך ככה> הנוכחות שלך פה חשובה....! אוהבת, שירן

תודה על הנשיקות והחיזוקים... את יותר ממוזמנת להגיב על הודעות...! אני אישית שמחה לראות את דעותייך והשקפותייך, וזה מחמם לי את הלב העידוד שלך ושל כולן וגם שלך קרן אור!!! שולחת גם לך חיבוק ונשיקה גדולים גדולים שירה

אני שמחה שגרמתי לך לראות את הדברים כמו שהם,כפי שאת בעצמך תיארת אותם,ואני בסה"כ הקשבתי..הקשבתי לך כמו שאת לא הקשבת לגופך כל השבוע וזה מה שחשוב.תהליך ההחלמה הוא למצוא מה נכון עבורנו,ולפעמים בדרך אנו נוהגים בצורה שניראת לנו נכונה,אבל החוכמה היא לעצור ולהבין שאם זה מזיק לנו או לא משרת את המטרה הסופית שלנו,פשוט לחדול מהתנהגות זו ולחפש משהו שיעשה זאת טוב יותר.
ואני חושבת שהשבוע הוכחת לעצמך כמה מה שחשוב הוא להקשיב לגופך.הדיאטנית יכולה לעזור לך,והיא מנסה לעשות זאת,אבל היא עושה זאת בדרכים שמתאימים לרובם,ולא בהכרח גם לך.התעמלות היא חיובית כשיודעים לספק אותה לגוף במידה,בדיוק כמו המזון.כשאין עדיין את היכולת הזו או כשקיים סיכוי להחרפת המצב,יש לעצור ולהימנע,לפחות לתקופה מסוימת ואז לחזור ולראות אם משהו השתנה.אני מאוד מאמינה בתקשורת.הרבה דברים בחיינו היו נפתרים אם פשוט היינו מדברים אחד עם השני ולא עם עצמנו.מחר יש לך את הדיאטנית,ספרי לה בכנות מה עבר עלייך השבוע,שתפי אותה בכמה קשה לך למצוא את האיזון,ואני מאמינה שיחד תמצאנה פיתרון בריא ונכון שיתאים לך יותר.אל תשארי עם זה לבד,בגלל זה את נמצאת בטיפול אצל אשת מקצוע,שכל רצונה הוא לעזור לך להגיע למקום הנכון הבריא ביותר בשבילך.
ואגב,אני לא שומעת על הפסיכולוגית שלך...איך את חווה את התהליך הטיפולי באספקט הזה??

יקרה,הרימי ראש והמשיכי,זה לא הזמן לוותר לעצמך..
קרן אור.

אני קוראת את מילותייך בשקיקה.. נאחזת בכל מילת תקווה שלך.. את ממש קרן אור בשבילי! ככינוייך-כן את! :] ייתכן ומחר פגישתי תבוטל ואני מאוד מקווה שלא, כי יש לי המון מה לדבר עם הדיאטנית..כפי שאמרת.. אני חייבת לומר לה את הדברים כמו שהם.. גם אם ארגיש שאני נשמעת עצלנית מדי או לא מסופקת מדבר.. בקשר להיבט הפסיכולוגי- היה לי טיפול השבוע.. שיתפתי בכל מה שעובר עלי..ושוב אותן המילים שאני שומעת כל הזמן..אותן מילות התנחומים <שאיני יודעת אם נכונות הן או שלא> שגופי יקבל בסופו של דבר את הפרופורציות ויתאזן.. אין לה מעבר לכך מה לומר.. זה מצב די בעייתי שרק הזמן יגיד את שלו.. רק מבחן התוצאה.. כאילו לא משנה כמה יגידו ומה יגידו - עד שמבחן התוצאה לא יתרחש <שזה האיזון בעצם> לא אוכל להאמין כי נכונים מילות הניחום האלה וכל ההסברים שאני שומעת.. אני מרגישה שאני חייבת הוכחה שזה אכן יקרה בסוף.. כי כבר נמאס לי להאמין כל הזמן ואז שוב להתאכזב.. אני מניחה שאת יודעת כמה זה קשה עבורי לעלות כל שבוע על המשקל ולגלות שעליתי בעוד שני גרם, שלושה ולפעמים שמונה. זה מתיש נפשית ומוציא ממני את כל כוחותיי.. והדבר היחיד שאני שומעת הוא: "פעילות גופנית עשויה מאוד לעזור לך"..- וכשאני שומעת את המילים האלה ליבי כמה לעשות מה שהן אומרות העיקר כדי לעצור את הסבל הזה שבעלייה.. ולכן אני עושה את הפעילות הגופנית הזאת.. כדי לעצור את הסבל שבעלייה, אך עם זאת בד בבד קולות המחלה רק מתחזקים אצלי עוד יותר.. מחר אני מניחה שיצפה לי שוב יום קשה.. אני כבר לא מעזה לקוות שיהיה בסדר.. אני מאחלת לך מזל-טוב <הבנתי שיום הולדתך העיברי חל בשבוע הזה> ושהשבוע הזה יעבור עליך בקלות וברוגע.. שולחת לך הרבה הרבה כוחות! רפואה שלמה יקירה.. אוהבת, שירן

עצם הקימה לבוקר הזה ולהתמודדות שהוא טומן בחובו כמידי יום שני,ראויה להערכה.את ממש לא מפונקת או עצלנית,תוציאי לך את זה מהראש! את נלחמת כרגע ,על עצמך ועל חייך כפי שהם צריכים להיות.ויש בתהליך הזה הרבה ירידות,וברור לי שכל שקילה מעוררת אצלך את "הקולות",אני מכירה את זה טוב מעצמי,אבל יודעת מה??לא אנחנו כתבנו את הספר הזה או הראשונות(ולצערי גם לא האחרונות) שמתמודדות עם זה,ויש המון סיפורים עם סוף טוב של איזון(וכן גם כאלה לא טובים שהסתיימו רע,אבל זה בגלל שהחליטו לוותר למחלה),אבל בואי נאמין ונצעד לשם.כי עד שלא נגיע לא נדע(אני כבר יודעת) שזה נכון.ואת תגיעי למקום הזה.
אני מקווה שהפגישה היום לא תתבטל(במה זה תלוי??),כי אני חושבת שדווקא השבוע עם כל הקושי חשוב כן לקיים אותה כדי שלא תשארי עם זה עוד שבוע.
כך או כך,מחזיקה לך אצבעות,למה שתבחרי כטוב בשבילך,
שלך,
קרן אור.

מילותייך מחזקות ומתחזקות אותי כל פעם מחדש! הפגישה בסוף לא בוטלה..היא התקיימה כהרגלה למזלי.. הרגשתי שהיה לי המון מה לומר.. גם הדיאטנית שלי סבורה כמוך וכמו תקווה לבנה- שעלי להרפות מהמחשבה הזאת של לשאוף לחזור למימדיי הקודמים ולאפשר לגוף שלי להיות איך שנוח לו כרגע. המשקל נשאר כרגיל אך אני נורא חוששת שזה משום שביצעתי פעילות גופנית..ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לולא לא הייתי מבצעת השבוע שום פעילות.. וודאי הייתי עולה יותר אני מניחה =/ ושוב זה מכניס אותי עכשיו לדילמה..האם להמשיך גם השבוע באותה המתכונת או לפעול לפי הרגש ולתת לסיכון שבעלייה נוספת להישאר עימי? סיפרתי לה כמה אני מתקשה נפשית לבצע פעילות גופנית והיא אמרה לי להפסיק עם זה, אם זה משרת את קולה של המחלה. וזה אכן כך.. אני מפחדת לעשות כל שינוי.. אפילו הקטן ביותר! לא מסוגלת לסבול עלייה נוספת.. זה כבר יותר מדי בשבילי <נפשית ופיזית כאחד> =/

קשה לי לשמוע את הכאב שבמילותייך. אני הייתי פעם בתת משקל וכשניסיתי לאזן את הגוף ולחזור לאכול העלתי 13 קילו בפחות מחודשיים. אז אני מניחה שאני יכולה מהבין בדרך מסויימת את מה שאת עוברת. הצמדי לאנשים המופלאים שכאן. אני פה לא הרבה זמן והאנשים פה כבר הספיקו לעשות לי כלכך טוב. גאה בך על כל צעד, על כל גרם, על כל ביס, על כל החלטה חשובה בנוגע לבריאותך. את אדם אמיץ חזק ומיוחד, ואני אומרת זאת על סמך החלטתך להלחם במחלה בלבד. אז תארי לעצמך מה הייתי חושבת אם הייתי זוכה להכיר את שלל האיכויות והטוב שבך. האחזי במחשבות הטובות האלו לגבי החיים ולגבי עצמך והמשיכי להלחם, זה כלכך מגיע לך!

תודה רבה רבה על תגובתך! היא מאוד חיזקה אותי.. אם כי אני עדיין מרגישה מאוד חלשה ומבוהלת לנוכח המשקל הפתאומי הזה.. קראתי בפוסט הקודם שלך ששקלת פעם 47 וישר עשה לי רע לקרוא את זה.. אין לך מושג עד כמה.. כי גם אני באותו הגובה שלך וגם אני בתקופת המחלה שקלתי 47 לגובהי! והמשקל הזה עד היום מעורר בי אסוציאציות רעות ומחרידות של שלד מהלך.. הייתי נראית נורא..גוויה לחלוטין האם כאשר חזרת לאכול זה היה תחת פיקוח או שהחלטת לעשות זאת לבד? אני מאוד חוששת שזה עוד עלול לעלות במידה ולא אקפיד על פעילות.. אני מוצאת את עצמי כל היום מתעסקת בזה, קוראת על זה המון , וכועסת על עצמי במידה ופספסתי יום בו לא ביצעתי שום פעילות.. זה נורא מתסכל.. האם את בטיפול כרגע?

אני לא בטיפול, מעולם הייתי תחת פיקוח, לא הייתי בשום מסגרת כלשהי ואולי אם הייתי עושה דברים באופן מבוקר לא הייתי נופלת מאוד בקלות למקומות קיצוניים והפוכים. תראי, אני יודעת שלהגיד לך אל תתעסקי לא יעזור. אני בעצמי כל יום במשך ה4 שנים האחרונות מסתכלת על תמונות קוראת מאמרים, מחשבת, בונה עשרות תפריטים ביום. זה קשה ולפעמים עוד יותר קשה שלא להתעסק בזה כי אז אתה מרגיש שאתה לא בשליטה. משהו שלי עזר זה פשוט להוציא את המשקל מהחדר. לעשות החלטה, כמה שהיא קשה. אני לא נשקלתי כבר שבועיים ואני רגילה להשקל בערך 10 פעמים ביום. ואם את אצל תזונאית ואת חושבת שזה יכול לעזור, פשוט תבקשי לא לדעת את המשקל שלך. לפעמים המספר הזה מעוות את מה שאת רואה במראה. היו ימים שנשקלתי, שתיתי מים ונשקלתי שוב ואחרי שראיתי שעליתי כמה גרמים ראיתי דמות קצת יותר שמנה במראה. והרי ברור שזה כלכך לא נכון. בעייני פעילות פיזית זה מצויין אבל בשום פנים ואופן לא כדי לרצות את הקול החולה! את יכולה לעשות פעילות שהיא בשבילך בלבד, פעילות שהיא לא לשם שריפת הקלוריות, אלא בשביל ההנאה, למשל ריקוד, שחיה, לא סתם כפיפות בטן אל תוך הלילה מתוך הסטריה וחוסר נוחות. אני למשל, רוקדת. הריקוד גרם לי להרגיש טוב, אני מוציאה אנרגיה ,אני מוצאת משהו שאני מבטאת את עצמי בו, משהו שיכול להיות שאני טובה בו או יש לי סיכוי להיות טובה בו יום אחד. אני כלכך מבינה את התסכול והפחד שלך מעלייה. אבל הגוף שלך חכם. תני לו לעשות את מה שהוא צריך כדי לחזור לעצמו. גם אם זה כרוך בעליות וירידות נפשיות ופיזיות. מבטיחה לך שהוא יתאזן בסוף. זה שווה את החכיון. בינתיים נסי להתכרז בלנסות ולהפריד את הדימוי עצמי מהדימוי גוף, כלומר, להבין שאין לאיך שאת מרגישה פיסית שום קשר לערך שלך כאדם. מה שאומר שגם אם כרגע את מרגישה לא בנוח עם איך שאת נראית לא אומר שמשהו רע בך כאדם, ולא אומר שלא מגיע לך את כל האושר, הקבלה, ההצלחה והאהבה שבעולם. אם בתקופה הזו קשה לך להתייחס בחיוב לשינויים שהגוף שלך עובר, אז לפחות התייחסי בחיוב לשינויים שאת עוברת כאדם- את מתחזקת, מגלה אומץ לב אדיר וראוי להערצה, את מגיעה לתובנות ומסוגלת להחשף ולהודות בבעיות. זה צעדים ענקיים שאת צריכה להעריך כל אחד ואחד מהם היום היה לי גם קצת קשה, בדרך כלל אני אוכלת ממש מעט כל היום ובלילה כשלא רואים אני זוללת. ביומיים האחרונים הצלחתי להמנע מבליסת לילה אבל אכלתי כמות נורמלית ומסודרת של אוכל שהקשתה על התפקוד שלי היום. הייסורי מצפון העסיקו אותי ואכלו אותי מבפנים אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני בדרך נכונה ויום אחד אני עוד יגיע למשקל (לא 45 וגם לא 62) שבו אני אצליח לאהוב את עצמי. . זה כלכך קשה אבל מבטיחה להיות שם אם תזדקקי לתמיכה וחום ובייחד אנחנו נצליח.

תודה רבה על העידוד שלך.. התגובה שלך ממש חיזקה אותי.! את צודקת לגמרי בקשר למשקל- פעמים רבות אני מרגישה שאני=המספר שעל המשקל.. וזו תחושה נוראית.. כשהדיאטנית שלי שמעה שזה מה שאני מרגישה היא אמרה שבקרוב היא לא תשקול אותי אחת לשבוע אלא אחת לשבועיים...וזה האמת קצת מפחיד אותי..שוב עניין השליטה =/ הייתי מוכנה להישקל פעם בשבועיים אם הייתי יודעת שמשקלי מאוזן לפחות ואני לא ממשיכה לעלות כל פעם כמעט ק"ג בשבוע <שזה מה שפחות או יותר קורה כל הזמן> .. יש לי עליות כל הזמן וזה נורא מלחיץ שלא לדבר על תחושת הדיכאון שזה מקבע אצלי בתוך הלב עוד יותר. אני לא נשקלת בבית.. הפסקתי עם זה מאז הטיפול אצל הדיאטנית..אבל אני כן נוטה להסתכל על עצמי המון במראה.. לפעמים גם בלי לשים לב שאני עושה את זה!! זה כבר נהיה אצלי בתת מודע.. אני ניגשת למראה ובוחנת את עצמי בפרוטרוט..ואני לא שמה לב שאני עושה זאת למען המחלה.. אלה דברים שאני צריכה להרפות מהם בשביל עצמי, אני יודעת.. אך זה נורא קשה כשהמשקל מתנודד בצורה כה חדשה למעלה ולא נעצר.. אמרת שמעולם לא היית בטיפול.. למה שלא תנסי? זה יכול להיות מעולה עבורך..! וזה מניסיון.. אני כרגע בטיפול <גם תזונתי וגם נפשי> ואני יכולה לומר שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בתקופה הזו..ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה כי בהתחלה כ"כ חששתי מהטיפול הזה..אבל להיפך אני מרגישה שאני צועדת קדימה בזכותו! האם גם את סבלת מאנורקסיה בעבר? וכשניסית להחלים זה עבר לאכילה כפייתית? את צריכה להיות גאה בעצמך שאת מנסה לאכול לפי הצרכים שלך..כי אני מתארת לעצמי כמה זה קשה לך.. ועובדה- את עומדת בזה.. זה מראה כמה כוחות יש לך.. ואגב, אחרי שיש לך התקף אכילה כזה את נוטה להקיא? אני שואלת כי זה היה נשמע לי די דומה לבולימיה מה שאת מתארת.. אני מקווה שלמרות שעכשיו מאוד קשה לנו בסוף אנחנו נקצור את הפירות שזרענו! מה שכן, אסור לנו לחזור אחורה.. כי זה לא ייתן לנו שום דבר ורק ישאיר אותנו באותה הנקודה.. אני שולחת לך מכאן חיבוק גדול.. ומאחלת שמחר תתעוררי ליום קל הרבה יותר! שירן

שמחה על ההחלטה להוריד במינון השקילות. מבינה שזה קצת מלחיץ בגלל עניין השליטה. אבל תחשבי על זה ככה- את לא מאבדת שום שליטה, זו המחלה שמאבדת את השליטה בראשך ונפשך. המספרים האלו מזינים אותה, מזמנים אותה. אל תתני לה את מה שהיא רוצה. החליטי שבעייני מי שאת- בעייני שירן, אין למשקל שום חשיבות. ושאת לא צריכה מספר כדי להרגיש יפה. כמה שקשה, נסי לראות כל קילו, כל יום שאת עוברת בלי ליפול להרגלים החולים כנצחון ענק. מבטיחה לך שאני אנסה ככל שביכולתי לעשות זאת גם! בקשר לטיפול, אני מפחדת שהעיסוק בזה יעשה לי רע. ששקילה, תפריטים ודברים דומים ילחיצו אותי. יש גם את עניין הבושה. קשה לי מאוד להסתכל לאדם בעיניים ולספר לו שאני אוכלת כמו חזירה. אני לא יודעת אם סבלתי מאנורקסיה. קשה לי להגדיר על עצמי הפרעת אכילה אחת כי סבלתי מתסמינים של המון הפרעות אכילה. אבל כן הייתה תקופה די ארוכה ועיקבית של כמעט שנה שהתפריט היומי שלי נע בין כלום לכמה מלפפונים ויוגורט, לעיתים רחוקות קצת יותר. בתקופה הזו הגעתי למשקל של 47 קילו. מאז זה כל הזמן השתנה מצום, צום ואז בולמוס, נטילת משלשלים. היו תקופות שדבקתי במשהו מסויים והיו תקופות שלכל יום היה דפוס אכילה אחר לגמרי. אני ממש לא חושבת שהאכילה הכפייתית היא תוצאה של הנסיון שלי לחזור לאכול. היא פשוט דרך ביטוי שונה לבעייה שלא פתרתי. בנוסף לזה אני חושבת שהדרך אכילה שלי פשוט תלויה מאוד בתקופה שאני עוברת, ביום שלי, בסביבה שאני נמצאת בה, במצב רוח הכללי וכו וכו וכו... בקשר להקאות, יש לי הרבה התקפי אכילה שלא מלווים בהתרוקנות- וזו הפרעת אכילה שנקראת אכילה כפייתית. אבל היו לי גם תקופות של בולמיה (אבל לא עם הקאות אלא עם משלשלים) ניסיתי להקיא המון פעמים, המון...המון המון המון...חחח אבל משום מה לעולם לא הצלחתי... אצבעות, מברשות שיניים, ליטרים על ליטרים של מים... פשוט כלום. אז פניתי למשלשלים המחורבנים האלה (תרתי משמע חחח) שרק האטו לי את החילוף חומרים ובתקופה שהייתי לוקחת אותם על בסיס יומי הגעתי למשקל הכי גבוה שהגעתי אליו בחיים... אני עוברת ימים לא קלים. אני כבר שלושה ימים אוכלת 3 ארוחות מסודרות ביום, מקסימום משהו כמו יוגורט או חטיף אנרגיה בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב. אני מנסה להמנע ממשקאות דיאט ומוצרי 0% שומן. אני מרשה לעצמי לאכול מאכלים "אסורים" כמו צ'יפס או שוקולד. אני כל לילה חולמת שאני בולסת, טורפת מאכלים נוטפי שומן בחייתיות וגסות מפחידה ונוראית. ובחלום אני רואה את עצמי מבחוץ ואז אני קמה בהסטריה מהכמות אוכל ומבינה שזה היה חלום. זה מאוד קשה ומרגיש לא נכון אבל משהו פה חייב להיות נכון כי כבר 3 ימים אין לי בולמוסים ואני מרגישה שאני לא מוציאה רגשות על אוכל. כמוך מחכה לאיזון. אני מניחה שאעלה עכשיו אבל אני יודעת שיגיע הרגע שאני ארד בחזרה למשקל שבו אני ארגיש יפה. שולחת גם לך חיזוקים אהבה ותמיכה. שנקום כולנו ליום נפלא ומחוייך. נשיקות. לונה(:

הגבתי לך בשרשור שלך למעלה.. אך חשוב לי גם להוסיף שאני ממש גאה בך שאת מסגלת לעצמך לגמרי לבד אורח חיים בריא ותפריט מסודר של 3 ארוחות ביום! זה כ"כ ראוי להערכה! את באמת צריכה להיות גאה בעצמך.. לא כל אחד עם הפרעת אכילה מסוגל לעשות זאת לבד.. עדיין חשוב מאוד שתפני לדיאטנית ותספרי לה מה את אוכלת.. גם אם את חושבת שאת אוכלת נכון ומסודר ייתכן וישנם דברים שחסרים לך ואינך יודעת, או דברים שצריך לשים עליהם יותר דגש בתפריט שלך.. אל תהססי.. מה גם שכדאי שתעשי בדיקות דם כדי לראות שאכן הכל בסדר אצלך.. מגיע לך טיפול- אל תוותרי עליו! ושוב, אני ממש גאה בך שהתגברת על הבולמוסים האלה.. זה מראה שאת כן יכולה ושאת רק בדרך הנכונה! שלך, שירן

אני אומנם לא תזונאית מומחית אבל אני כן דואגת לאכול אוכל בריא, מכל אבות המזון, פחממות, חלבונים, ירקות וכאלה.. עשיתי ממש לא מזמן בדיקות דם והכל הכל תקין (: אני עדיין מרגישה קצת לא בנוח ללכת לטיפול. לפחות לא כרגע. למרות שאני כבר כמה ימים בלי בולמוסים אני עדיין מרגישה שלא התגברתי עלייהם ושהם יכולים לחזור בקלות רבה. אני מעדיפה לקחת קצת את הזמן, להמשיך טיפה בדרך הזו, להרגיש שאני מתרגלת לדפוס אכילה מסודר של 3 ארוחות ביום וכשאני ארגיש שאני יכולה להמשיך ככה לתקופה ארוכה אני לא חושבת שתהיה לי בעיה ללכת לטיפול של תזונאית או אפילו פסיכולוג. פשוט כרגע אני לא רוצה להתעסק בזה או להעלות רגשות. אני פשוט רוצה להתרכז באכילה מסודרת. אבל אני אקח את העצה שלך בחשבון ונראה לי שזה משהו שאני כן יעשה (: המון תודה על החיזוקים שיהיה לך לילה טוב ובוקר נפלא המון נשיקות חיבוקים ואהבה (: לונה.

לונה, אמרתי לך כבר שאני מתה על השם שלך??? אגב גם אני דוברת ספרדית, מהמשפחה שלי..ואני מאוד אוהבת את השם הזה..יש בו משהו כל כך טוב, כל כך שלו, יש לו משמעות ענקית מבחינתי...לונה..ירח. אני מבינה שכעת את עוברת תקופה קשה עם כל ההחלמה שלך...אני יכולה להבין כל כך את הנפילות האלה שלך, במחשבה...לפעמים גם במחשבה יכול לשגע, אבל חייבים לזכור שמחר יתחיל יום חדש שנקום בו עם רגשות אחרים, יותר טובים..עם פחות כעס על עצמנו. את צריכה להבין שאת יכולה לעשות את השינוי..אני מבינה שהיית במעגל הרסני במשך תקופה לא קצרה, אבל את יכולה לצאת מהמגעל הזה, להבטיח את יציאתך ואת אי חזרתך לשם....את יכולה! נכון שזה קשה, ומדי פעם אפילו נראה בלתי אפשרי-אבל זה כן אפשרי...ללא שום ספק!! ואת בכלל-נשמעת לי כזאתי מקסימה ובנאדם מאוד טוב, לא יודעת למה-אבל זאתי ההרגשה שלי...ואני בטוחה שיש בך מלא מעלות, את חייבת להתחיל לראות אותם, הם הרבה יותר מאיך שאת נראית או מכמות האוכל שאת אוכלת או מהקילו או שניים... לונה, תמצאי את הגרעין המיוחד שלך, זה שמייחד אותך מכולן, אני בטוחה שיש כזה...ותתחילי לאהוב את עצמך, כי את אכן ראויה לאהבה מעצמך, תתייחסי לעצמך יותר בחמלה ופחות בכזאתי נוקשות. לונה, יש לך משפחה בארץ? מישהו יודע מה עובר עלייך? ותומך בך? וגם אם לא, זה לא סוף העולם...אנחנו פה, ואני מוכנה כל פעם שתרצי להיות פה בשבילך, רק תבקשי, או אפילו תאותתי...ויהיה לך מי שיכיל אותך!! אנרגיות טובות...אור.. אל תשכחי שהאור הבולט ביותר ברגעי החשכה-זהו אורו של הירח.. -לונה- שלך, תקווה לבנה

לונה, אמרתי לך כבר שאני מתה על השם שלך??? אגב גם אני דוברת ספרדית, מהמשפחה שלי..ואני מאוד אוהבת את השם הזה..יש בו משהו כל כך טוב, כל כך שלו, יש לו משמעות ענקית מבחינתי...לונה..ירח. אני מבינה שכעת את עוברת תקופה קשה עם כל ההחלמה שלך...אני יכולה להבין כל כך את הנפילות האלה שלך, במחשבה...לפעמים גם במחשבה יכול לשגע, אבל חייבים לזכור שמחר יתחיל יום חדש שנקום בו עם רגשות אחרים, יותר טובים..עם פחות כעס על עצמנו. את צריכה להבין שאת יכולה לעשות את השינוי..אני מבינה שהיית במעגל הרסני במשך תקופה לא קצרה, אבל את יכולה לצאת מהמגעל הזה, להבטיח את יציאתך ואת אי חזרתך לשם....את יכולה! נכון שזה קשה, ומדי פעם אפילו נראה בלתי אפשרי-אבל זה כן אפשרי...ללא שום ספק!! ואת בכלל-נשמעת לי כזאתי מקסימה ובנאדם מאוד טוב, לא יודעת למה-אבל זאתי ההרגשה שלי...ואני בטוחה שיש בך מלא מעלות, את חייבת להתחיל לראות אותם, הם הרבה יותר מאיך שאת נראית או מכמות האוכל שאת אוכלת או מהקילו או שניים... לונה, תמצאי את הגרעין המיוחד שלך, זה שמייחד אותך מכולן, אני בטוחה שיש כזה...ותתחילי לאהוב את עצמך, כי את אכן ראויה לאהבה מעצמך, תתייחסי לעצמך יותר בחמלה ופחות בכזאתי נוקשות. לונה, יש לך משפחה בארץ? מישהו יודע מה עובר עלייך? ותומך בך? וגם אם לא, זה לא סוף העולם...אנחנו פה, ואני מוכנה כל פעם שתרצי להיות פה בשבילך, רק תבקשי, או אפילו תאותתי...ויהיה לך מי שיכיל אותך!! אנרגיות טובות...אור.. אל תשכחי שהאור הבולט ביותר ברגעי החשכה-זהו אורו של הירח.. -לונה- שלך, תקווה לבנה

אני לא יודעת אם קראת דברים שכתבתי פה, אבל לא באמת קוראים לי לונה.. אבל זה גם לא סתם שם.. יש מאחוריו סיפור. כבר כתבתי אותו פה בפורום.למקרה שלא קראת: פעם היה לי התקף אכילה נוראי ואחריו ישבתי ותיארטי לפרטי פרטים את הבחורה שאני רוצה להיות, להרגיש ולהראות, וקראתי לה לונה. זה השם שהרגיש לי הכי נכון כדי לתאר את מי שאני בפנים. ריגש אותי לשמוע שאת מרגישה לגבי דברים טובים כאלה. אני יותר מגאה להגיד לך שאחרי תהליך של בין 4 ל5 שנים מצאתי את הגרעין שלי, ואני תמיד ממשיכה לגלות עוד ועוד זה תהליך שנמשך כל החיים. למזלי, הדימוי עצמי והדימוי גוף שלי מופרדים לגמרי. אני שונאת את הגוף שלי, למרות שאנשים אומרים לי שאני יפה אני לא מצליחה לראות ולהרגיש גאה בעצמי. אבל אני די אוהבת את האדם שאני בפנים ואת החיים שלי. אני עושה המון דברים בחיים ויש לי המון תחומי עניין בעיקר באומנות. אני רוקדת, אני שרה אני משחקת ועוד כל מיני דברים. אני גם כותבת שירה. אולי אני אשים פה כמה דברים שכתבתי בהזדמנות אם זה יעניין מישהו.. יש לי משפחה בארץ חח אני ילידת הארץ. כמו שכתבתי, השם האמיתי שלי הוא לא לונה.. והשם האמיתי הוא מאוד ישראלי חח המשפחה שלי לא מבינה ואני לא רוצה לערב אותם. ההורים שלי נוטים לרדת על הרגלי האכילה שלי. לא מתוך רוע או חוסר רגישות אלא פשוט מחוסר ידע. הם לא יודעים מה אני עוברת ומה המילים שלהם עושות לי. ואני גם לא רוצה לערב אותם. אז פשוט אמרתי להם שפוגע בי שהם מעירים לי והם הפסיקו. עד לא מזמן הרגשתי מאוד לבד עם ההפרעה הזו, למרות שהיה עם מי לדבר וגם דיברתי עם אנשים אבל אף פעם לא הרגשתי שזה סוג האנשים הנכונים. הפורום הזה מאוד מרגיע אותי אותי ואני מרגישה שהוא פשוט מילא לי חור ענק בלב. אתן כולכן נותנות לי את כל התמיכה שאני רק יכולה לבקש ואין לי מילים להודות לכן שאתן שם. אוהבת אתכן המון. נשיקות וליל מנוחה. שנקום כולנו מחר ליום נפלא (:

כאב לי לשמוע שמחלת האנורקסיה מושרשת חזק במשפחה שלך.. זה בטח ממש לא קל..<אגב, אמא שלך גם סובלת מזה/אחיות/אחים?> אבל אני רוצה להזכיר לך את המקום שאת נמצאת בו היום! את בכיוון ההחלמה..אל תשכחי את זה.. נכון שהחג קרב ולכל חג יש את המאכלים המיוחדים שלו שאנחנו לא רגילות אליהם בכלל וחוששות מהם פחד מוות.. אבל למרות זאת זה לא שווה בכלל שתחזרי להרעיב את עצמך! ושתפסיקי לאכול!.. תחשבי מה יהיה השלב הבא אחרי שתעשי זאת.. את תרעיבי את עצמך- גופך שוב ייכנס למגננה וברגע שתחזרי לאכול שוב- הוא יעלה ויעלה..ויהיה לו אף קשה יותר להתאזן! עכשיו את בשלב שאת אמורה להתאזן..את מחכה לרגע הזה כ"כ זוכרת?! ואת האמת שגם אני מחכה לזה כבר.. נמאס לי מכל ימי הרעב והנזקים שחוללתי בגופי...אני רוצה את הגוף שלי בחזרה! תקין ולא משובש..ואני בטוחה שזאת גם השאיפה שלך.. להיות ללא המחלה הזאת בעוכרייך.. את עצמך שמה לב כמה ההרעבה הזאת עשתה לך נזק..את יודעת כמה קשה עכשיו להחזיר לגוף את הביטחון והאיזון שלו..אז לקלקל הכל שוב פעם? ואז שוב פעם תצטרכי לעבור את שלב העלייה במשקל הקשה מנשוא, ואח"כ שוב פעם לחכות לאיזון וכך הלאה והלאה.. זה מעגל שלא נגמר.. תני לעצמך את האפשרות להיות בריאה אחת ולתמיד.. זה מגיע לך.. <ואגב, איך הולך אצל הדיאטנית? יש שיפור כלשהו?> כאן בשבילך שירן.

מבחינה רציונלית אני יודעת את זה... שאם אני ארעיב ארת הגוף שלי שוב הוא יגיב בצורה יותר חזקה... האמת שכרגע כ"כ קשה לי להתאזן בגלל שלפני כחצי שנה החלטתי להוריד בכמויות ואז כששבתי לאכול הגוף עלה בלי חשבון... אבל זה כ"כ קשה להשתיק את הקול החולה... הוא תמיד לוחש לי שמנה... מגעילה... כמה את אוכלת... הוא במיחוד חזק עכשיו בגלל שבביקור האחרון אצל הדיאטנית עליתי עוד 200 גרם... כ"כ מתסכל!!!! אימא שלי טוענת שאין לה הפרעת אכילה אבל אני יודעת שבצעירותה היא התעסקה הרבה עם המשקל... כמו כן שתי האחיות שלי מהנישואים הקודמים של אבי חלו בה"א... כך שאני מוקפת במחלה הזו מכל הכיוונים... איך את מרגיעה את עצמך לפני החגים? האם את בשלב שבו את מרשה לעצמך לאכול מאכלים "רגילים"? ואיך את בכללי מרגישה? מתי את הולכת לדיאטנית השבוע? שירה

אני יכולה להבין שהקונוטציה שיש לך מחג החנוכה היא שלילית,לכאורה רצף של דברים שסיבותהם אינם תלויים בך,אבל אני חושבת שיש חשיבות למשקל שאת נותנת לדברים.אנשים מכאיבים לנו,והם לפעמים אינם מודעים לעד כמה.הם כאילו מתחפרים בסיבות של "הגנה" "בשבילנו" ואולי איזה תיקון שרצו לעשות מעצמם בעצמם ולא הצליחו,והכול מושלך לעברנו.זה לא תלוי בנו,אבל מה שכן תלוי בנו הוא הכוח שאנחנו נותנים בידיים של אחרים על חיינו,התנהלותנו,מחשבותינו ותפיסתנו את עצמנו.הרי ברור לך שהאישו הוא לא האם לאכול את השוקולד או לא.אין משמעות מי צודק,ואם נסתכל על זה בזוית שונה כל פעם יכול להיות שכולם צודקים כי לכל אחד יש את האמת שמתאימה לו וכל אחד הגיע לשם מכל מיני תהליכים שהוא הושפע מהם.אבל זה לא אומר שגם את צריכה להתאים את עצמך לאחרים.את היא שירה,ולשירה יש צרכים ורצונות שלא תמיד יעמדו בקנה מידה עם אותם צרכים של אחרים,וזה בסדר.
אז מה את אומרת-במקום להמשיך את הרצף הנורא והחולה משנה שעברה למה שלא תקחי את זה למקום של תיקון,ותוכיחי לעצמך שאפשר גם להנות מהחג ומהסמלים שלו,אולי השנה תחליטי שמגיע לך לצאת מהחושך לאור??
את יודעת,לפי התאריך העיברי נולדתי בערב הראשון של חג החנוכה וממש בימים אלו אני חוגגת יום הולדת.עברתי שנה קשה,בדומה אלייך,אבל אני כן רוצה לקוות ולהאמין שהעשור החדש שיפתח יתחיל באור בניגוד לסיומו...שירה,תאמיני בזה גם את בשביל עצמך.

שלך,
קרן אור.

קודם כל תודה על מילותייך ומזל טוב ליום הולדתך העיברי!... אני מצטערת לשמוע שעברת שנה לא קלה ואני מקווה מאוד שהשנים שיבואו יהיו יותר טובות... הבעיה היא שאני כבר לא יודעת מי אני מה אני... לא יודעת מה אני רוצה, לא יודעת למה אני מסוגלת... אני לא יכולה לחשוב באופן עצמאי כ"שירה", תמיד מאחורי הראש יהיה את הקול שיגיד לי מה אני עושה לא נכון, ומה אנשים שהם יותר טובים/מוצלחים ממני יעשו באותם המצבים... אני לא יודעת להפריד ביני לבין השאר... איבדתי את עצמי בכל הכאוס הזה של לרצות אחרים, של להיות מה שאני לא... אני באמת מרגישה שלא מגיע לי לצאת מהחושך לאור... אני לא שווה את זה... איך אפשר בכלל לראות את האור כשרך חושך ואפלה סביבי?? ואיך עבר עליך היום? את מרגישה יותר טוב? שירה

אנחנו כותבות באותו התזמון...
תודה על האיחולים ואמן!
אני חושבת שדווקא בגלל שהמחלה שלנו גזלה מאיתנו כל יכולת להיות מי שאנחנו באמת,לחשוב בצורה הגיונית,לדעת שהשליטה רחוקה מאיתנו בגללה שנות אור(אנחנו לא שולטות בכלום היא שולטת בנו באופן טוטאלי),שלהיות מושלם הוא לקבל את עצמנו עם כל החבילה שהיא אנחנו,הכוללת את היתרונות לצד החסרונות שלנו ולדעת שזה איזון.דווקא בגלל שהמחלה רוצחת כל רצון שלנו להיות כל שנחפוץ,אלו סיבות מספיק טובות לצאת מהחושך לאור.וברור לי שבתוך כל השחור השחור הזה לא רואים או מצליחים לאחוז באיזשהי תקווה,אבל אני מאמינה שאם נאפשר לעצמנו לאט לאט יתבקעו סדקים מהערפל שמטשטש את ראייתנו וזקיקים של אור יצליחו לחדור מבעד לחומות ההגנה שהצבנו מסביבנו(הרי לאור יש עוצמה הרבה יותר גדולה מלחושך).
גם אני חייתי שנים בשביל לרצות אחרים,אבל יודעת מה גיליתי??שאין לזה סוף.ושבניסיון לרצות את כולם,תמיד יהיו כאלו שלא מרוצים(הרי אי אפשר לרצות את כולם בבת אחת),אז למה שלא אדאג לרצות את עצמי??ואני חושבת שעצם העובדה שאת כותבת כאן מראה שאת מאמינה שאת כן שווה את זה,שאת מאמינה שמגיעים לך חיים אחרים,והם לא כ"כ רחוקים.כל שאת צריכה הוא לרצות בהם.

אני פורשת יקירה,יש לי מחר יום עמוס,
שלך,
קרן אור.

יש לי וידוי-מקור השם האמיתי שלי הוא לונה.כך קראו לסבתי שעל שמה אני נקראת.(אבל היום השם שלי מעוברת למשהו אחר לגמריי)
התרשמתי מאוד לקרוא על איזשהו תחילת שינוי שחל בך,ניכר כי את מתייחסת לעצמך באופן יותר סלחני.מה לטעמך עורר את השינוי המחשבתי הזה??ונכון,כל דבר מתחיל במחשבה ובסימון יעד,וכשהיעד ברור המטרה הופכת למוחשית יותר ואיתה הדרך..
השלב החשוך ביותר במשך היום הוא ממש השלב לפני שהשמש זורחת והירח מפנה את מקומו למאור גדול יותר....עוצמתי יותר...
אני יותר מאשמח לשמוע איך הולך ,ובכיף על התמיכה-את יצרת אותה כאן בשביל עצמך...
שלך,
קרן אור.

אני לא בטוחה בדיוק מה עורר את השינוי. אני חושבת שזה בעיקר התקופה שאני נמצאת בה כרגע בחיים. מן שלב ביניים. יש לי זמן לחשוב, לבחון ולחקור. דוגמא למשהו שפתאום הכה בי לא מזמן: אני שוקלת 60, הגובה שלי הוא 1.64 ויש לי מסת שריר גבוה יחסית. משקל החלומות שלי הוא 49 קילו. לפעמים אני בטוחה שאם אני אגיע לשם אני אהיה מאושרת. לפני שנה וקצת הגעתי למשקל של 46 קילו באותו הגובה. הרגשתי הרבה יותר שמנה ממה שאני מרגישה עכשיו. ראיתי תמונה שלי לא מזמן במשקל 47. והמראה שלי כלכך לא תאם את ההרגשה שהייתה לי באותה תקופה. בנוסף מקיפות אותי כבר שנים בחורות עם הפרעות אכילה שונות, במשקלים שונים, חלקן התאשפזו, חלקן התגברו (לא שמחלימים מזה לחלוטין אבל הן בשליטה), חלקן עדיין נלחמות ואחת אחת אני רואה אותן נגמרות לי מול העיניים. מבזבזות שנים כלכך יפות של החיים שלהם. לא שאני חושבת שבזבזתי משהו, ההפרעה הזו לקחה לי את הבטחון העצמי, את הדימוי העצמי, את האהבה לאוכל ועד ועוד.. אבל אם יש משהו שהיא לא לקחה וגם לא תיקח זה את השמחה והאהבה שלי לחיים. אפילו לדברים השליליים שבחיים. בכל מקרה מבחינת אוכל היה לי היום קצת קשה. אכלתי בבוקר יוגורט, צהריים פסטה עם פרמזן, ירקות מבושלים וחצי אבוקדו, ובערב טוסט מוצרלה וצ'יפס. מבחינת כמות אני חושבת שזה סביר. אבל קשה לי שלא להתייסר על הבחירות שעשיתי. מחשבות מתרוצצות לי בראש: " למה עוד חצי אבוקדו?" "למה פרמזן על הפסטה?" "למה צ'יפס ולא סלט?" "את רוצה לאכול אז בסדר אבל למה דברים כאלה משמינים?" זה אף פעם לא מניח לי לגמרי. אבל לפחות האכילה הייתה רגועה, מבוקרת, אכלתי עד שובע ולא עד בחילה, לא אכלתי בין הארוחות ולא היו לי בולמוסים. אני מנסה לחזק את עצמי ולהגיד לעצמי שזו כבר התקדמות אבל קול קטן בראש אומר לי שלאכול צ'יפס ופרמזן ופסטה ואבוקדו באותו היום זה פשוט מגוחך. והאמת, שבדרך כלל, הקול הביקורתי הזה זה בדיוק מה שגורם לי לפנות למקרר בחיפוש אחר חום, אהבה, תמיכה וקבלה. זה מעגל שלא נגמר.... אוח. כמה שחפרתי! מאחלת לילה טוב לכולם. המון אהבה והצלחה. נשיקות- לונה (:

אני עוד מעט צריכה לצאת אבל מרגישה צורך להגיב למה שכתבת-קודם כל אני מאוד מעריכה את העובדה שקיבלת החלטה ואת דבקה בה.ואני יודעת כמה קשה לך כעת.אבל אני גם שומעת כמה את מבינה שה"א גורמת לנו לאבד את עצמנו ואת כל שאיפותינו ורצונותינו מהחיים.
לגביי התזונה שלך-אני חושבת שזה דווקא טוב שאת לומדת כן לפרגן לעצמך מאכלים שאת רוצה בהם באמת ואני גם שומעת עד כמה את עושה את זה במידה הנכונה ומקשיבה לגוף שלך.לפעמים מתוך רצוננו לרדת במשקל אנחנו אוכלים כמויות גדולות יותר של מאכלים "מותרים" אבל זה לא ממש ממלא אותנו כי זה במקור לא מה שבאמת אנו רוצים,ואז זה פתח לבולמוסי אכילה.ואת מטיבה לתאר את זה בדברייך שכך אכלת עד שובע ולא מעבר.
אל תייסרי את עצמך,הדבר החשוב כרגע עבורך הוא להקשיב לגוף,ללמוד ממנו מתי הוא רעב ומתי הוא שבע,וגם לדעת מתי את אוכלת מתוך קושי נפשי.הזיהוי הזה הוא לטעמי התקדמות גדולה קדימה ופחות הערך הקלורי של התפריט שלך כשלעצמו.

שיהיה לך יום מקסים עם התמודדות קלה יותר,
קרן אור.

אני מניחה שאת צודקת. הה"א הזו קצת מעוותת לי את המחשבה לפעמים. בדרך כלל התזונה שלי במהלך היום היא או צום או כמויות מאוד קטנות של אוכל. ובלילה לפני השינה, כשאף אחד לא רואה, אני בולסת. וקמה עם תחושת כשלון ובושה מהלילה של אתמול. ואתמול הגדלתי את הכמות במהלך היום, ואכלתי מאכלים כמו צ'יפס שבדרך כלל אני מפחדת מהם פחד מוות. זה מאכלים שאני בחייםם לא נוגעת בהם כשאני "כביכול" שפוייה או בשליטה. זה מאכלים שאני מסוגלת לאכול רק כשאני בבולמוס ואני לא ממש רואה בעיניים. אבל בסוף היום לא היה לי בולמוס. אני לא חושבת שזה רק בגלל שלא הייתי רעבה בלילה. אני חושבת שזה בעיקר כי כשהגעתי הבייתה, עוד לפני שחשבתי לרוץ למקרר, נכנסתי לפה וקראתי את התגובות שלכם. אז תודה..

שיהיה לנו יום שבת נפלא וחמים....יש בחוץ פינות כאלה מוארות של שמש, רק צריך למצוא אותן...הן מחממות ועושות הרגשה נפלאה!! נשיקות לך יקרה שלי, תקווה לבנה.

היני חזרת לשם שהולם אותך... אכן ביליתי היום בחוץ, עם הילדים,הספקתי קצת לנשום אוויר ולהתחמם מעט לפני שמזג האוויר הפך לסגרירי וגשום.ועכשיו אני אופה עם הילדים סופגניות חמות(לא יכולה לסבול את ריח הטיגון אז זה הפשרה שמצאתי) בתקווה לערב חמים בתוכנו. נשיקות גם לך, קרן אור.

הי, אני מתנצלת בעיכוב עם תשובתי, הייתי חולה בשפעת ורק היום הצלחתי לצאת מהמיטה!! המרפאה עדיין לא יכולה לקבל אותי, הם טוענים שכרגע אין הם יכולים להקדים את בקשתי לחזרה לטיפול, אני עדיין הולכת לרופאה בכל שבוע ואנחנו עדיין מנסות להקדים את כניסתי למרפאה. בינתיים אני נלחמת ומנסה, הבעיה העיקרית היא שאני לא מצליחה לשמור על משקל יציב, אני מנסה לאכול ומנסה להילחם בקולות שעוטפים אותי אחרי, הקולות הרעים ולא אשקר ואומר שלפעמים זה מצליח ועובר חלק ולפעמים אני פשוט נכנעת לקולות האלה.. הלוואי והייתי מצליחה לחזור אחורה לימים בהם לאוכל לא היתה משמעות כזאת גדולה, לימים שהייתי אוכלת בלי לדפוק לעצמי חשבון כ"כ גדול.. אני מקווה שהדברים יזרמו קצת יותר חלק ויותר מהר!! נ.ב: קראתי שאת נלחמת כרגע בעצמך.. אני מקווה שתעברי את הכל ומהר.. שחייך יחזרו למסלולם!! אני מאחלת לך החלמה מהירה :) שלך מחפשת מוצא..

הצטערתי לשמוע ע"כ שחלית,אבל שמחה שעכשיו את בריאה.
אני מאוד מעריכה את הכנות של דברייך,אבל יש לי להוסיף ע"כ משהו-את כותבת שהלוואי ויכולת לחזור לאותו מקום שהיית בעבר,ואני רוצה לומר לך שאפשר.אני באמת מאמינה שכשרוצים משהו,מגיעים לשם(וראי כמה אנרגיה וכוחות השקעת בעבר בכדי להפסיק לאכול,זוכרת כמה זה היה קשה בהתחלה??)-הנקודה היא שצריך לקחת את כל הרצון והאנ רגיה הזאת בכיוון ההפוך,כלפיי עצמנו ולא כנגדנו.
ה"א שלנו היא לא מי שאנחנו,אם כי נתנו לה את הכוחות להיות חלק מאיתנו.להיות זאת שתשלוט בנו ותגרום לנו לזנוח את מי שאנחנו,ואת מי שרצינו אי פעם להיות.היא האויב שלנו ולא באה כעזרנו.וכשתבינו זאת,באמת,זה יהיה השלב שאת תקומי ותלחמי.כל התהליך הזה לא יתחיל לקרות אם לא תגיעי בעצמך,בשביל עצמך,למקום הזה.
אני יודעת שאת יכולה,שני את הכיוון,האם גם את מאמינה בזה??
אם כן,את יודעת מה את צריכה לעשות.

מחר יש לך תור אצל הרופאה,נכון??

ערב נעים ובריא,
שלך,
קרן אור.

הי, היום הייתי אצל הרופאה, רק שהפעם בשקילה העליתי 250 גרם! אני יודעת שזה לא הרבה, אבל באיזה שהוא מקום אני שמחה על כך.. ממזמן כבר בגעתי להכרה שהמחלה הזאת שולטת בי ובמעשיי והיא זו שמחליטה מה יהיה, ובאמת כשהבנתי את זה הצלחתי לטפס למעלה. היום המצב קצת שונה. בגלל כמה בלאגנים שעברתי נפלתי ומאז אני כל הזמן מחליקה, הפעם אני מנסה שוב לדאוג לכך שהמחלה תחזור למקום שממנו היא באה.. אני זוכרת כמה היה לי קשה בהתחלה לדכא את הרעב, אבל יותר קשה להחזיר אותו לחיים! בכל מקרה, אני עושה מאמצים כבדים ובאמת משתדלת בינתיים לשמור על ימים עם אכילה כדי שאצליח לחזור לעצמי. שבוע הבא אני הולכת להישקל שוב והפעם אני מקווה שיהיה קצת יותר טוב, כי מבחינתי כל גרם הוא טוב, ואני אומרת את זה לעצמי הרבה- אולי ככה המחלה תרצה ללכת ממני... אני מקווה שזו תהיה הדרך שתגרום לי להצליח לנצח את זה ואני אמשיך להגיד את זה עד שזה יקרה, בתקווה שהיא לא תפיל אותי שוב!! שיהיה לנו שבוע טוב ולילה טוב בינתיים... שלך מחפשת מצא..

שמחתי לשמוע על השינוי שחל בך,גם הוא הוא מתקמט לכדי 250 גרם.אני יודעת עד כמה זה נראה לאנשים מבחוץ כעניין של מה בכך,אבל אצלנו זה מערער את כל חומות ההגנה שבנינו סביבנו-אז יקרה,כל הכבוד!!גם 250 גרם הם התחלה של שינוי,וכל שינוי כזה מבורך בעיניי.

מאחלת לך ששבוע הבא יהיה קל וטוב יותר,
החזיקי מעמד!
קרן אור.

אני כל כך גאה בך.. על המילים שלך.. על הרצון שלך להחלים. על כך שאת אומרת לעצמך כמה חיובי וכמה חיוני זה עבורך העלייה הזו במשקל.. כל עלייה היא משמעותית ואת יודעת את זה .. זה רק מוביל אותך להחלמה..כך את צריכה תמיד לחשוב.. ואני בטוחה שכרגע הקול החולה שלך בטח צועק ונוזף בך על ש"זנחת" אותו.. מנסה לגרום לך לחשוב שהעלייה הזאת נוראית ושזה סוף העולם.. עצה שלי- אל תגיבי לו פשוט.. שיאמר מה שהוא רוצה לומר לך.. תני לו לצרוח עליך ולצעוק- ואת, המשיכי בשלך גם אם יש נפילות בדרך.. באמת שהיה לי כיף לקרוא מה שכתבת..! שלך, שירן

אני ממש שמחה בשבילך שאת בדרך להחלים! אני גאה בך שאת עושה את הצעדים הנכונים ונאבקת במחלה! שיהיה לך יום נעים שירה

תודה, אתן מקסימות ומעלות חיוך על פני!! אני מקווה שמפה אנחנו רק נטפס למעלה ונמשיך ללכת בלי להסתכל אחורה אל המחלה הארורה הזאת!! אני מקווה שיגיעו ימים קלים יותר!! הימים האחרונים קשים לי בצורה שקשה לי לתאר.. אני אוכלת ואם כל אכילה הקולות מתחזקים ואני מוצאת את עצמי מתווכחת עם הקולות בלי סוף. זה גוזל ממני הרבה כוחות ואני לא מצליחה להתעלם מהם, הם פשוט כ"כ חזקים!! בינתיים אני לא נכנעת להם ואני יודעת שבסוף הם יבינו את המסר וילכו ממני- עד אז, אני סובלת. שירן, מה איתך? איך הולכת הדרך להחלמה? אני מקווה שהכל בסדר! הייתי חולה מאוד בשמך השבוע האחרון ולא יצא לי להיכנס לפורום... שירה, אותך אני לא כ"כ מכירה.. אשמח אם תספרי לי מה איתך? תודה לכן על הכל, שלכן, מחפשת תשובה..

קודם כל כל הכבוד שאת נלחמת בקולות שבראשך, ומפנה מקום לקולות של בריאות! אני מקווה שעם הזמן הדברים יהיו יותר קלים עבורך! אני בסדר.... ביום רביעי יש לי דיאטנית ואני מפחדת מאוד.... הגוף לא מצליח להתאזן... אבל אני מקווה שבסוף יהיה בסדר... די לחוץ לי השבוע... יש לי מבחן ענקי באזרחות מחר ומתכונת באומנות ביום חמישי... שונאת לחץ...! מה איתך חוצמזה? מה התוכניות שלך להשבוע? זזתי ללמוד =[ שלך שירה

אני מקווה שהשבועות הקשים שעוברים עלייך יעברו במהרות! גם אני מאוד לחוצה.. השקילות האלה מחלישות אותי כל פעם מחדש, גם לטובה וגם לשלילה. כל שבוע זה אותו הסרט על מה יהיה בשקילה? גם אני לא מצליחה לשמור על איזון במשקל ואני חושבת שזה די מקשה על כל המצב... התוכניות שלי השבוע הם בעיקר לנסות ולאכול ולהתמקד בבריאות שלי וברצון שלי להבריא למרות כל הכעס, העצב והלחץ שיש בי בגלל המחלה!! אני מנסה להתמקד בעיקר במחשבות הבריאות ובעיקר בלהשאיר אותן בראש לפרקי זמן ארוכים יותר מבדרך כלל, אולי כך הקולות החולים יבינו שאין להם מקום וילכו... גם אני לומדת, יש לי מבחנים בפברואר.. שיהיה לך המון בהצלחה במבחנים ותחזיקי מעמד, תחשבי חיובי ואל תתני למחלה לתפוס עלייך שליטה, תחשבי על הדרך שאת עושה בשבילך ואני מקווה שתצליחי בכך!! אשמח לשמוע על התקדמותך... שיהיה שבוע טוב שלך, מחפשת מוצא

תודה רבה... שגם לך יהיה המון בהצלחה (במבחנים ובהתגברות על ה"א)! וכמובן שתנצחי את המחלה ושהקולות הטובים יביסו את הקולות הרעים...! שבוע נעים!! שירה

היי יקרה, אני מבינה את הקושי שבפעולת האכילה שלך.. אבל אל תרפי.. אל תיכנעי.. כשאת מתווכחת עם הקולות האלה את רק מוציאה יותר אנרגיה ולשווא..תנסי כמה שפחות להתווכח איתם ולפעול בדרך להחלמתך. אני יודעת שזה קשה אבל זה אפשרי לפעמים. עשית צעדים מאוד יפים השבוע הזה ואת צריכה להיות גאה בעצמך.. אל תאמיני למחלה שצועקת לך מילות כישלון בראשך..האמיני לקול הבריא שאומר לך שאת בדרך הנכונה! זה מעולה שעלית במשקל..שנני לך זאת כל הזמן.. הרי את אינך רוצה להישאר כך לנצח נכון?? חלשה פיזית ונפשית ובתת משקל נוראי..אלה לא חיים.. אני מקווה שהשבוע הזה יהיה לך רגוע וקל יותר מהקודם.. תמשיכי כך.. אני מאמינה בך!! ולשאלתך, הדרך להחלמה קשה עבורי מנשוא.. אני מרגישה שאני עושה 2 צעדים קדימה אבל הולכת חמישה צעדים אחורה.. השבוע הצלחתי לשמור על משקלי אך משהו בתוכי אומר לי שבשבוע הבא זה לא הולך להיות כך וכי המשקל שוב יתעתע בי ואני אעלה עוד הפעם.. ואני נוטה להאמין למחשבות האלה..אני חוששת כי הרסתי לגמרי את חילוף החומרים שלי והאטתי אותו לתמיד.. אני קוראת כ"כ הרבה על ההשפעה הארוכת טווח של דיאטות רצחניות < שזה בעצם מה שעוללתי לעצמי =/> ואני מבועתת רק ממה שגרמתי לעצמי! אני לא יכולה להירגע... המוח שלי עוד רגע מתפוצץ לאלפי חתיכות :(

תודה על החיזוקים, זה תמיד עוזר ומקל עלי! אני מבינה אותך ואת המצב בו את נמצאת.. זה נכון שבעצם הדיאטה הנוראית הזו אנחנו הרסנו לעצמינו את חילוף החומרים בגוף, אך תדעי שבסוף, עם הרבה מאמץ, חילוף החומרים חוזר לתפקד כמעט כרגיל ובצורה תקינה... תנסי לשמור את המילים האלה אצלך כדי שיהיה לך יותר קל לעבור את התהליך הזה.. היום קמתי בבוקר בהרגשה רעה, אני מרגישה כמו בלון מנופח וזה מאוד מקשה עלי לאכול, יש בי קול שאומר לי לא לאכול, שאני השמנתי וזה מכוער, אבל הקול הבריא מנסה להילחם בזה.. קשה לי מאוד והמלחמה לוקחת ממני כוחות אדירים.. מתי זה יגמר? בכל מקרה, אני פה... אשמח לשמוע מה שלומך היום? שלך באהבה מחפשת מוצא..

אני קוראת את מילותייך וליבי נצבט...כי אני כ"כ מבינה אותך.. כל יום זה מלחמה יום יומית עבור שתינו! וזה מאוד קשה.. גם אני עדיין מרגישה מנופחת כמו בלון לאחר שאני אוכלת.. זה לא מרפה ממני.. אבל אני מעבירה את התחושה הזו הלאה...אני מזכירה לעצמי שמחר יבוא יום חדש והנפיחות הזו שאני מרגישה עכשיו והבטן המלאה ייעלמו.. התחושות האלה יעברו וזה רק משום שאכלתי כרגע.. תזכירי לעצמך כמה חשוב עבורך לאכול ולהזין את עצמך! לא היית רוצה הרי לחיות כל חייך בחולשה תמידית...את בטח גם מרגישה מאוד חלשה פיזית וזה מקשה עליך לבצע המון דברים.. אני זוכרת שבתקופת המחלה כשהייתי בתת משקל לא הייתי מסוגלת לעמוד על רגליי שלא לדבר על לשבת.. גם לשבת כאב לי, לעמוד כאב לי, ללכת כמה צעדים כאב לי.. כאב לי לסחוב את הגוף החולה הזה איתי לכל מקום..ועכשיו כשאני נזכרת בזה אני מבינה כמה אני לא רוצה לחזור לשם! לא היית רוצה סוף סוף להרגיש חזקה פיזית כדי שתוכלי לבצע את כל הדבים שאת חולמת לעשות? עם חולשה תמידית אי אפשר להתנהל! זה לא חיים ככה.. תזכירי לעצמך את חלום ההבראה.. שיהיה תמיד לנגד עינייך.. את מסוגלת אל תאמרי לעצמך שלא... זה קשה אבל זה משתלם בסוף! כי מגיע לנו לחיות חיים בריאים ומאושרים יותר ללא פיקוח המחלה הרצחנית הזו. בנוגע אלי, גם אני מרגישה שאני מתנודדת כל הזמן בין הקול החולה לבריא.. הקול הבריא עדיין לא מקובע אצלי לצערי ופעמים רבות אני מוצאת את עצמי מותשת ומנסה לבחון את המחשבות שלי- איזה מהן נאמרות ע"י החולה ואיזה ע"י הבריא ומנסה לסנן כמה שיותר את הקולות הלא טובים ולא לפעול על פיהם.. וזה מה שאני עושה בסופו של דבר..כשאני מזהה שבעצם המחלה היא זו שפוקדת עלי כל מיני בקשות ופקודות כמו למשל היום..הייתי נורא נורא עייפה והמחלה ציוותה עלי בקולי קולות לקום ולעשות פעילות גופנית כי הרבה זמן לא עשיתי ואם לא אעשה אז אעלה במשקל.. אך גופי היה עייף מכל היום שעבר עלי והתלבטתי מה לעשות. בסוף בחרתי ללכת לפי מה שהייתי רוצה באמת לעשות- וזה לנוח.. לישון כמה שעות ..החלטתי לא להקשיב למחלה ולעשות את מה שהיא מצווה עלי.. נמאס לי להיות עבד נרצע שלה ולמלא אחר פקודותיה כשפחה.. אני מניחה שגם לך נמאס.. אני חייבת לומר לך שמילותייך נתנו לי קצת תקווה כשאמרת שחילוף החומרים חוזר לתקנו בסופו של דבר אך אני נוטה להסס אם זה באמת נכון..זה דבר שאת יודעת שקורה בודאות? הכוונה שרופא אמר לך שזה חוזר להיות כבעבר בסוף? אני לא רוצה להשלות את עצמי סתם... איך עבר עליך היום? ושוב תודה. טוב שיש מי שמקשיב שירן

אני כ"כ מבינה על מה את מדברת.. ברור שאני לא רוצה לחזור למצב שבו לא יכלתי לקום מהמיטה, לצאת החוצא לקניון, להסתובב, לקנות, לראות ולחיות חיים נורמליים!!! הרי שזאת הסיבה שבגללה בעיקר אני מחלימה.. אני מתחתנת בקרוב ואני רוצה ילדים, ואם המחלה אני פשוט יודעת שזה לא יקרה!! אי שמחה לשמוע שנכנסת לנוח במקום להקשיב לקול החולה, לי יש בעיה אחרת... אני מחוייבת לעשות הליכות לפחות 3-4 פעמים בשבוע בגלל הצפיפות עצם ונכון, ולא אשקר, זה בהחלט משרת את המחלה, אבל מצד שני אם לא אעשה את זה המצב יכול להתדרדר.. אני משתדלת לא לתת למחלה להנות מהפעילות הספורטיבית שאני עושה בכך שאני משתדלת להכניס משהו לפה אחרי כל פעילות כזאת, מבחינתי הספורט הזה הוא למטרה חיובית למען בריאותי ולא למען המחלה.. אני שמחה שאני נותנת לך תקווה ואשמח לתת לך אפילו יותר... גם רופאים ודיאטנים אמרו לי לא לדאוג ואמרו לי שבסוף (לפעמים אחרי הרבה זמן ולפעמים אחרי פחות זמן...) מערכת העיכול מסתדרת ומתייצבת.. יש לי גם חברה שהייתה במצב הזה.. כשהיא ניסתה להחלים מהמחלה שלה היא העלתה בסביבות ה-10 קילו שמתוכם 4 קילו היו מעל המשקל שהיא היתה צריכה להיות בו, אחרי זה הדיאטנית שלה עזרה לה לייצב את משקלה בעזרת דיאטה נכונה ואכילה.. אני מבטיחה לך שה-4 קילו האלה כבר לא עליה, היא שומרת על משקל תקין ואוכלת (לפי מה שהיא מספרת... ואני מאמינה לה- היא חברה ממש ממש טובה וקרובה!).. אני לא אגיד לך שהיא אוכלת 3 ארוחות גדולות ביום, אבל היא אוכלת כמה ארוחות קטנות, בריאות ומערכת העיכול שלה מתפקדת כמו בימים שלפני המחלה!! לדעתי כן צריכה להיות תקווה אצל כולנו לגבי הנושא- אני מאמינה שבסוף הכל מסתדר!! למרות שאני מבונה שהמצב יכול להיות מאוד מאוד מאוד מייאש- גם אותי זה מתסכל מאוד וגם אני מגיעה למצבים שאני מתחילה לפחד שאשמין מעל מה שאני באמת צריכה ושאולי אני לא צריכה לאכול גם את המשהו הזה, אבל אני חייבת את זה לעצמי ואני משתדלת להזכיר לי את זה לפחות 30 פעם ביום... זה מדכא וקשה, אך אני יודעת שיגיעו ימים טובים יותר ואת כל זה אני עושה למען עתידי.. נמאס לי כבר מכל הקולות, החולשות, העייפות המתמדת, הכן לאכול או לא לאכול כי זה משמין, נמאס לי מרגשות האשמה שיש בי אחרי אכילה, נמאס לי מהדיכאון, נמאס לי מלספור קלוריות על כל דבר שנכנס לי לפה, נמאס לי מהאובססיה והכי חשוב, נמאס לי להיות נשלטת ותלויה במחלה.. אני מקווה שאת מבינה אותי ואני מקוהה שתצליחי לאמץ לך את דבריי כדי שתצליחי!!! אתמול היה לי יום קשה, לא היה לי חשק לצאת מהמיטה (אני עוד מרגישה לא כ"כ טוב), אני מקווה שהיום יהיה אחרת ויותר שמח עם פחות קולות והפרעות... איך עובר עלייך היום ואתמול? מחכה לשמוע ממך שלך מחפשת מוצא..