פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

הי, תודה לך על הביטחון הגדול שיש לך בי! אני מעריכה את זה מאוד!! את צודקת, אני עוברת תקופה מאוד לחוצה והיה לי קצת קשה להכינס לפורום, אבל החלק הקשה מאחורי. הייתי היום בפגישה ראשונה ויצאתי ממנה בהרגשה מוזרה קצת. זו אותה המטפלת שהיתה לי אז ככה שהרגשתי איתה מאוד בנוח, אבל התחלנו לדבר על נושאים שהיה לי קשה להתמודד איתם היום. אני חייבת לציין שבפנים היא היתה חסרה לי, היא טיפלה בי כמעט 3 שנים ופתאום אני רואה אותה אחרי חצי שנה וזה עורר בי געגועים. גם הייתי היום אצל הפסיכיאטרית ואצל הדיאטנית שנתנה לי תפריט מדוייק יותר ואפילו טיפה שונה משל הרופאה.. אני והמטפלת קבענו שיום שני יהיה יום קבוע למפגשים ואני מתחילה להרגיש קצת הקלה, כאילו שפתאום יש רשת מתחתי שתתמוך בי ותציל אותי עם אפול. היו לי גם 2 מבחנים היום ויש לי עוד אחד בעוד שבוע ואני מרגישה חנוקה.. כשהגעתי למבחן הראשון הרגשתי שאני כמו בלון שעוד שניה מתפוצץ. כשהתחיל המבחן הוצאתי במהירות את כל החומר על דף טיוטה וכשנכנסתי למבחן השני הרגשתי שאני ריקה ממידע. חרשתי למבחנים האלה ומרוב לחץ, של הכל, היה לי קשה ואני מאוד מקווה שעברתי. התגעגעתי גם אלייך ולבנות הפורום היקרות שאני מקווה שלא כועסות שנעלמתי.. מה איתך? איך עבר עלייך הסופ"ש? ואיך את מרגישה? שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה לשמוע שיצאת אתמול מהמרפאה עם הרגשה של תמיכה,של יציבות,של הגנה.(ואגב,מה אמרו לך על בדיקות הדם??ואיך היו המדדים החיוניים אתמול??) אני יודעת עד כמה תקופת המבחנים היא תקופה מתישה,אבל לא נשאר עוד הרבה וזה יסתיים ואת תוכלי להתמקד נטו בטיפול. מאושרת בשבילך,את בדרך הנכונה, שלך, קרן אור.

הי, את מקסימה! לא כל בדיקות הדם חזרו, רק חלק קטן מהם.. ברגע שתהיה לי תמונה כללית יותר מאשמח לשתף אותך. בינתיים אני ביום ראשון הולכת לעשות עוד כמה בדיקות שהם שכחו לבקש, בניהם: בלוטת התריס, סוכרים ואיסוף שתן! הם רוצים שאהיה בצום שוב גם בבדיקות האלה, אבל זה בסדר כי זה ל- 6 שעות שאני הולכת להעביר בשינה! הסמסטר הזה נשאר לי עוד מבחן אחד, אז ככה שאני די רגועה! תודה על העידוד!! :-) רציתי לציין, שקראתי את מה שכתבת, על החברה שלך וזה נגע לליבי. את ריגשת אותי מאוד ואני רוצה להגיד לך שאני פה, נותנת לך כתף כמו שאת נותנת לי (אם תרצי כמובן..). אני יודעת מה זה לאבד חברה קרובה.. את החברה שלי איבדתי בפיגוע קשה באוטובוס. אספר לך שבשנתיים הראשונות לא הייתי מסוגלת ללכת לאזכרה שלה, היה לי כואב מידי, היום אני כבר הולכת, כל שנה.. מדברת איתה ובוכה מהצער הכבד. אני מבינה לליבך!! באהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה שדברים מתחילים להכנס לשגרה ולהסתדר עבורך...
תודה על המילים החמות.אכן קשה לאבד חברה קרובה.התלבטתי אם לכתוב את זה כאן ולשתף אותכן אבל החלטתי שכן.דווקא ממקום שרוצה לספר לכן שה"א יכולות להסתיים בכאב גדול.ושאלו שנשארים מאחור נדרשים להתמודד עם אובדן שאין לו מזור.
אני מאמינה שאף אחד לא הולך סתם מהעולם,תמיד הוא משאיר משהו בלכתו.והיא השאירה בי את הרצון לעזור,לנסות לצמצם את הצער של מישהו אחר על המקרה הבא.
כל שנה החודש הזה הוא החודש הקשה ביותר עבורי,אבל היא לא השאירה אותי לגמריי לבד,כי באותה שנה יצרתי חיים אחרים,שמקלים עליי בהרבה רגעים שהמחסור בנוכחותה מורגש יותר.
פשוט היום דיברתי עם אחותה התאומה לגביי מיקום האזכרה,והרגשתי כאילו אני מדברת איתה.הן תאומות זהות,עם אותו קול..שזה פשוט מוטט אותי.
אמרה לי היום מישהי שמאוד יקרה לליבי שהאהבה כואבת מאוד אבל היא גם מחייה.וזה נכון.

תודה שוב יקרה,
אוהבת,
קרן אור.

אני רוצה להצטרף לאיחולים של קרן אור ולומר לך שגם אני מאוד שמחה שהתחלת טיפול! וגם אצלי יום שני הוא יום קבוע בו אני הולכת לטיפול :] אתמול כשסיימתי את הפגישה אצל הדיאטנית בדמעות לאחר שהתברר לי כי שוב עליתי, הייתה לי פגישה נוספת עם העו"ס והיא ממש הצליחה להרגיע אותי ולגרום לי לקחת דברים בפרופורציה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הטיפול הזה. ואני בטוחה ומאמינה שגם אצלך זה יתפוס מקום ניכר בחייך ויקנה לך הרבה אמונה וכוח במקומות שהמחלה לוקחת אותם מאיתנו. את בהחלט בדרך הנכונה! ואגב אין לך מה להצטער על כך שלא נכנסת לכאן כמה ימים. בוודאי שאנחנו מבינות ואני רוצה שתדעי שבעיניי יכולת התפקוד היומיומית שלך מעוררת הערצה רבה!! שירן.

הי, את מקסימה... עניתי לך בשירשור שלך! שלך, מחפשת מוצא

אני די טוב. אני אוכלת טוב, ונהנית מזה! (: היו עכשיו כמה ימים שאכלתי קצת יותר מידי והייתי מאוד סלחנית לגביי זה. אין מה לעשות- אני אדם שאוהב את החיים. עם כל הטוב והרע שבהם. אז במצב גרוע אני לא יכולה להיות. מקווה שהכל איתך טוב. אוהבת המון ומחבקת, לונה.

אני בסדר לונה יקרה.. שמחה לדעת שאת גם בסדר ואת אכן אוכלת ונהנית מזה!!!! כמה אני שמחה מזה....אוכל ללא ספק זה אחת ההנות של החיים..קרן אור מה יש לך לומר? אני וקרן אור מעריצות את הסושי, לא חושבת שהיה אי פעם מאכל שנהנתי לאכול יותר מאשר סושי...עם קרן אור :) בזכות הסושי למדתי להנות מהאוכל.. ערב נעים יקירה :) שלך באהבה, תקווה לבנה

אין לי מילים לתאר את הרגשתי בכל הנוגע לתמיכה ולכך שזוכרים אותי (!) בפורום הזה.... אני מודה לך על החיבוקים ועל האהבה...זה באמת מחמם לי את הלב :) אני בסדר...חיה מיום ליום כמו שאומרים... הדבר המוזר הוא, שככל שעובר הזמן בו אני כביכול נמצאת בשלב "בריא" כלומר משקל תקין וטיפול פסיכולוגי,אני מרגישה עוד יותר געגועים לתקופה החולה... כ"כ רע לי כרגע כ"בריאה" מאשר שההיתי "חולה"...לפעמים אני חושבת לעצמי, שלא היה שווה לחזור לאכול, עדיף היה להמשיך להידרדר...כי גם כשההיתי חולה, וחשבתי על להבריא, לא ככה נראה הדימיון שלי בקשר להבראה.... המשקל שממשיך לעלות גם עם מינימום קלוריות שהדיאטנית מאפשרת, פעילות ספורטיבית יומיומית... זה כ"כ מתסכל ומדכא. איך את מרגישה? אם אפשר לשאול מדוע לא עבר עליך שבוע פשוט? (את ממש לא חייבת לענות...) שיהיה לך המשך ערב נעים שירה

אומנם ההודעה לא כוונה אליי אבל רציתי כן להגיב על משהו -הרבה פעמים השינוי התזונתי-פיזי מתרחש מהר יותר ולא עוקב אחרי השינוי הנפשי ומכאן הקושי שאת חשה.כל מערכות ההגנה שיצרת לעצמך כרגע מרגישות מאוימות,כי כשאת משתחררת מהדפוסים של האכילה,פתאום כל הצרכים,הפחדים והדברים שעד היום קיבלו הסוואה נחשפים ודורשים הכרה,עד כי לפעמים נדמה לנו שעדיףלחזור אחורה מאשר להתמודד.אבל אז אנחנו מגלות שהכול בעצם אשליה,כי גם לאחר שאנחנו יורדות במשקל,אנחנו לא מרגישות טוב יותר או מאושרות,אלא נשארות עם רעב למשהו פנימי שמחפש כל הזמן לבוא על סיפוקו,ועם רעב פיזי למשהו אחר,שמחמיר את המצב.
האומץ האמיתי הוא בדיוק עכשיו כשכ"כ קשה לך לפתוח את הדברים החשופים ולתת להם ממשות והכרה,מבלי לפחד.כי רק אחרי שתעשי זאת תוכלי להמשיך הלאה,ממקום בריא ומחושל יותר.
אל תבזבזי את האנרגיות שלך במאבק בעצמך כי אין לזה סוף,חפשי להפנות אותם לחמלה והבנה כלפיי עצמך.

שלך,
קרן אור.

הי, תודה לך על ההתעניינות. שלומי יכול להיות יותר טוב. אני נמצאת בתקופה קצת קשה שאני בטוחה שתעבור מהר, אך בינתיים, אני נחנקת ממנה!! היום הייתי בפגישה ראשונה ויצאתי בהרגשה קצת מוזרה משם.. חוץ מזה היום היו לי 2 מבחנים ושבוע הבא יש לי עוד אחד ואני מתחילה להרגיש כאילו חסר לי אוויר.. את מכירה את זה? מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים האחרונים? אשמח לשמוע ממך.. המשך יום נעים, מחפשת מוצא..

הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא לקבל החלטה.כי לי נראה שעוד לא החלטת.מצד אחד,ברור לך שאת משלמת את המחיר בגין הפרעת האכילה שלך,ומצד שני-את לא ממש רוצה לשחרר.
מה את מצפה שאגיד לך??שאתן לך אישור להמשיך בדרך הזאת,שאראה אותך עומדת מעל התהום ואשתוק??כך או כך,בכל מקרה אם תחליטי לקפוץ אליה,זאת בחירה שלך,לטוב ולרע.ולנו אין מה לעשות כדי לעצור אותך.מצד שני,אם תחליטי להילחם על חייך,אני יותר מאשמח להחזיק לך את היד וללוות אותך בתהליך הזה.
אז היכן את עומדת??האם חשבת על טיפול??(הצעתי לך מקומות,כך שבנושא הזה אין תירוצים!)
מצטערת אם אני טיפה נוקשה איתך,אבל האמת שלי אומרת שהיכן שצריכים ניעור לא נותנים לטיפה.

את יודעת איזה דרך נכונה עבורך,מקווה שתחליטי ללכת בה,
קרן אור.

הפרעת אכילה לא נעלמת לבד.וכל עוד שלא תטפלי בגורמים שיצרו אותה,הרי שהיא תמשיך לתבוע את זכותה לקיום בכל פעם שתדרשי להתמודד עם הדברים האמיתיים ותחפשי את המקום המוכר,שלא דורש התמודדות,אבל הרסני.
ההגדרה לא ממש חשובה,קיימת בעיה וחשוב שתכירי בה.את כותבת שהבעיה שלך היא מינורית,אבל ברור לי שאת מנסה לשכנע את עצמך בכך,כי אותי לא הצלחת.ממה את מנסה "להתנקות" ??ולמה האוכל והישארותו בפנים נתפסת אצלך "כטמאה"?מהם החללים אותם את מנסה למלא ואז להקיא מתוכך??
בסוף,כאילו כדרך אגב,את כותבת שיש לך רעב למשהו אחר.לחום,לאהבה,לכל הדברים שאנו צריכים כדי לחיות והאוכל לא מצליח ויצליח למלא.ואם הייתי מסכמת למה כתבת הייתי אומרת שזה המהות האמיתית.וחשוב כן להבין ממה היא נגרמת ומתוך כך לפעול כדי ללמוד ולהרגיש אחרת.
אפשר,ואני חושבת שאחרי כ"כ הרבה שנים,את ראויה לזה.להרגיש אהובה ,לאהוב,להזין את עצמך מבפנים במזון הבסיסי הזה,אבל השאלה היא כמה את רוצה???ברגע שתעני לעצמך על השאלה הזאת,סימון הדרך יהיה קל יותר.
קבלי החלטה.את חייבת זאת בשביל עצמך.את צעירה,והחיים עוד לפנייך,ואפשר שתחווי תחושות אחרות,אל תוותרי על עצמך בקלות כזאת.
ואני אמשיך להיות כאן להקשיב לך כשתחפצי בכך.
שלך,
קרן אור.

אני שמחה שנתת את התייחסותך לנושא העבודה שכ"כ הציק לי. זה עזר לי .. אני אכן אנסה השבוע להתחיל עבודה חדשה.. בדיילות אם את מכירה פחות או יותר. זה אומנם עבודה ללא אנשים. <אני צריכה לעמוד בדוכן לבד ולאפשר לכל מיני אנשים לגשת ולנסות מוצר חדש> אבל אני חושבת שזאת גם התחלה בשבילי. צריך להתחיל מהקל אל היותר קשה. אני נורא מפוחדת. קשה לי להאמין שאצליח להחזיק מעמד. אני בטוחה שאקרוס ואתמוטט ומתחילה באמת להאמין שאולי עבודה זה לא בשבילי ושאולי יש לי נכות שתמיד תשיאר בגלל המחלה. אני רוצה להתייעץ איתך בדבר נוסף שעלה בטיפול שלי. סיפרתי על הקושי שלי מבחינה תעסוקתית. על הפחדים מעבודה ומלהתערות באנשים. ואז עלה הנושא של אחוזי נכות. אני לא יודעת כמה את בקיאה בזה אך חשבתי אולי באמת לברר את הנושא ולשקול את זה בחיוב משום שאני באמת מאמינה ואף יודעת שיש לי מוגבלות כלשהי בלכלכל את עצמי ולהיות עצמאית תוך כדי עבודה בחוץ. יש לי את כל המסמכים הדרושים אך דבר אחד מטריד אותי והוא עצם זה שברגע שאבקש את קצבת הנכות הזו אני בעצם אכריז על ניצחונה של המחלה מבחינתי. זה כמו לתת לה לצאת כשידה על העליונה. "הנה אני נכה בגללך". ככה זה משתמע אצלי. ואני באמת לא יודעת מה לעשות. לא יודעת אם יחלוף לי הפחד הזה מלעבוד בחוץ ולהסתדר, מעולם לא הצלחתי להחזיק הרבה זמן מעמד בעבודות בשוק החופשי. משום שתמיד סבלתי מבעיה כזו או אחרת. מסגרת העבודה הכי ארוכה שהייתה לי הייתה השירות הלאומי שהתברר גם הוא כלא מתאים לי. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. האם להכריז על כך כנכות שלי או אולי לנסות ולראות עבודות אחרות שמיותר לציין שוב- שאני מאוימת עד העצ רק ממחשבה על כך. אני אתייעץ על כך עם העובדת סוציאלית שמטפלת בי ומכירה אותי גם קצת לעומק אך עדיין מעוניינת לשמוע את דעתך <לטוב או לרע>.. שלך, שירן

למיטב ידיעתי ה"א בדרגה קשה מזכה בקצבת נכות,לפחות זמנית(לשנתיים אם אני לא טועה,ואח"כ מתבצעת הערכה מחדש).את שואלת מה דעתי בנושא??אני לא חושבת שאענה לך ממקום אובייקטיבי כי גם אני ניצבת כרגע בפניי החלטה כזאת בגלל מחלתי ולוחצים עליי לעשות זאת כדי שאוכל לנוח ולהתמסר למלחמה במחלה.אז לי יש בעיה כרגע עם ההגדרה של נכה 100% ,כי עצם היציאה לעבודה(עד כמה שקשה לי פיזית כרגע) והאינטרקציה עם אנשים,קצת עוזרת לי לראות ולהתנהל מעבר למחלה שלי,כי אם הייתי נשארת בבית בוודאי הייתי שוקעת לתוך זה,לתוך הכאבים והפחדים.אז לי האחיזה בשגרה כמה שניתן שומרת עליי דווקא.לכן לא נראה לי שאני מתאימה לענות על שאלתך.
אבל אני כן חושבת שכדאי לך כן לנסות להתחיל עבודה השבוע,אבל חשוב שתבואי אליה עם ראש פתוח ולא עם תסריט אפשרי של כשלון,כי אז זאת תהיה נבואה שמגשימה את עצמה,כי את תחכי לזה..ואם כן ניסית ואת רואה שההתמודדות קשה מאוד עבורך,אז תשקלי את העניין הזה בחיוב,לפחות עד שתבריאי לחלוטין.
מחר יש לך פגישה עם העו"ס??אשמח לשמוע מה היא,שמכירה אותך,חושבת על זה.
תחליטי מה שתחליטי יקרה,אני איתך,השיקול העיקרי שצריך להילקח כאן בחשבון הוא רק טובתך האישית ,וכל דבר שהולך עם תהליך ההבראה שלך הוא מבורך בעיני.

ערב נעים יקירה,קרן אור.

שלומי דיי טוב. ב3 ימים האחרונים אכלתי קצת (ואולי הרבה) יותר ממה שהייתי אמורה. לא איזה בולמוס או התקף אכילה. פשוט כמויות יותר גדולות ודברים הרבה יותר משמינים. קצת מעבר למידה הרצוייה. פחות התרכזתי בארוחות מסודרות ואוכל בריא ואכלתי הרבה שטויות ופחות אוכל. אבל לא כעסתי על עצמי. הבנתי שזה היה הסופ"ש ואלו ימים שאני בבית כל היום, קרובה למקרר, משועממת קצת וסביר להניח שאני אתעסק הרבה באוכל. אבל נלחמתי בכל כוחי כדי להעלים את ייסורי המצפון. חשבתי עלייך וזה נתן לי כח. אכלתי ככה לאורך כל הסופ"ש ופיזית זה עשה לי הרגשה קצת כבדה, שזה פחות נעים, אבל אני מאוד סלחנית לגבי זה. כי זה רק הסופ"ש ומותר לפעמים גם לאכול קצת יותר מהמסגרת הרצוייה כל עוד זה לא הופך להרגל קבוע ופחות בריא. מחר אני חוזרת לשגרה, אני אהיה בבית בבוקר, בצהריים ובערב, ובין לבין אהיה מחוץ לבית, ככה שסביר להניח שאני יאכל די מסודר, כרגיל (: אני כלכך אוהבת לאכול טוב, לא יותר מידי ולא פחות מידי, להרגיש לא רעבה, אבל לא מפוצצת. זה נחמד. גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. אז חדשות טובות- הגוף מתחיל להתאזן. נשקלתי לפני הסופ"ש (אולי אחרי הסופ"ש זה כבר השתנה קצת) והמשקל שלי מתחיל לחזור לעצמו, בצעדים איטיים וכמעט בלתי נראים אבל באופן בריא ובטוח. בחיים לא הייתה לי יירידה כזו איטית. באיזשהו מקום אני רוצה שזה יקרה כבר והגוף יתאזן ויחזור למשקל האידיאלי ויעצר. אבל אני מבינה שזה לוקח זמן ואני ממתינה בסבלנות. כמה שזה קשה. בגלל ה אני רוצה כבר לחזור לשגרה ולחזור לתזונה הטובה שהתרגלתי אלייה כדי לא לקלקל את מה שעשיתי. חבל. זה דרש מאמץ רב.. אני רוצה לשמור על המשקל שלי לאורך זמן הפעם וזה קורה רק עם תזונה מאוזנת. אני סומכת על הגוף שלי. עם כמה שנלחמתי בו כל השנים- אני יודעת שהוא יהיה בסדר בסוף. רציתי לשאול אותך.. אני יכולה לכתוב לך משהו קטן למייל הפרטי? אני מקווה שאף אחת מכאן לא תפגע אם היא תקרא את זה, זה לא שאני מסתירה משהו מהבנות כאן, אני פשוט פרנואידית בדברים האלו, זה אתר שלאנשים שאני מכירה יכולה להיות גישה אליו. יש אנשים שלא הייתי רוצה שיידעו עלי דברים מסויימים וקצת מלחיץ אותי לחשוב שאולי מישהו שאני מכירה יקרא את זה ויישר יידע שזו אני.

אני שמחה שאת נושאת אותי בתוכך כדי להאיר לך רגעים פחות קלים..זה מאוד מחמיא לי.
שמחתי גם לקרוא שאת הרבה יותר סלחנית כלפיי גופך ועצמך,ומבחינתי זאת ההגדרה של איזון((הירידה במשקל היא בונוס)-היכולת לאכול בימים מסוימים טיפה יותר מבלי להרגיש רגשות אשמה או צורך בקיזוז למחרת.את יודעת מה אומרים על תהליך מהיר- easy come- 'easy go .
יקרה ,בוודאי שאת יכולה לכתוב לי למייל הפרטי,המייל שלי הוא: [email protected]

בנתיים המשך ערב נעים,
קרן אור.

תודה על האהבה והתמיכה... אני באמת מעריכה את זה... אני כרגע בתקופה לא קלה...מבחינה פיזית ונפשית.. הפסיכולוג דיבר על תרופות נגד דיכאון... אני עוד צריכה לחשוב על כך... איך את מרגישה? אני מקווה שאת בסדר!!! שירה

אין בעד מה,יקרה.אם כי את כותבת,ונסוגה לאחור.למה??ממה את מפחדת??למה שלא תאפשרי לעצמך טיפה לשחרר ולהוציא החוצה את מה שמעיק עלייך??
כמובן שאני מכבדת גם את רצונך לפרטיות,אבל יותר מאשמח אם תאפשרי לעצמך את הבמה הזאת כאן בפורום לפחות.
אולי תשתפי אותי מה את מרגישה בנוגע לתרופות נוגדות דיכאון??אולי נוכל לפרק ביחד את החששות ולאפשר לך להחליט יותר בקלות??
אני בסדר,יקירה.קשה לי יותר מתמיד פיזית,אבל מקווה שאתאושש בקרוב.

שלך,
קרן אור.

קרן אור יפייפיה... אכן נהנתי... שיתחיל לכולנו שבוע טוב וקל... נשיקות יקרה, תקווה לבנה

תודה-תודה.שמחתי לשמוע שנהנית.

שלך,
קרן אור.

אני שמחה שלפחות מצאת פה מקום שאת יכולה לבטא את עצמך- אל תדאגי כולם פה נורא מקבלות ותומכות ומוכנות לשמוע ולהגיב על כל דבר שתהיי מוכנה לשתף אותנו בו.. אני חושבת שעניין ההקאות הוא משהו שמן הסתם מהווה בעיה למרות שזה רק מדי פעם עדיף לעלות על דברים שכאלא כמה שיותר מוקדם- ככה גם יותר קל לטפל בזה.. חשבת על טיפול? עם כל הקושי שבזה אני חושבת שזה כדאי אפילו רק כדי להיות בטוחה שזה לא יתפתח ליותר כי בדברים כאלא מאבדים לצערי את השליטה מהר מאוד.. תמיד כאן בשבילך- תקווה

אני כן בטיפול.. אצל פסיכולוגית אבל זה לא קשור לזה.. חברים שלי לוחצים עליי לספר לה אבל אני אל חושבת שאני מסוגלת, ברגע שאני אספר זה יהיה אמיתי. יש לי שני חברים שיודעים על זה, החבר הכי טוב שלי וחברה הכי טובה שלי.. לא יודעת, אבל נראה לי שהם דיי מיואשים מהעניין. אולי אני כן אנסה לספר לה אני לא יודעת תודה

כל הפרעת אכילה היא קשה..נכון שיש עוצמות ודרגות שונות אך כל אחת ואחת מהן קשה בדרך שלה. כך שאל תמעיטי בערכה של הבעיה שלך. אני אכן חושבת שמדובר בהפרעת אכילה. בצורך כלשהו שלך לשליטה על דבר שבחיים האמיתיים אינך מצליחה לשלוט. נסי לחשוב מה בדיוק גורם לך להרגיש איבוד שליטה ועל מה היית רוצה לשלוט ואת מרגישה חסרת אונים לגביו. אני גם חושבת כמו "תקווה" שעלייך לפנות לטיפול ואף כמה שיותר מהר. אני סובלת מאנורקסיה כבר שנה וחצי כמעט, ואני כמעט בטוחה שאם הייתי פונה לטיפול אחרי חודש חודשיים שזה קרה לי דברים היו ניראים אחרת והיה אפשר להוציא אותי מזה יותר בקלות. לכן כדי שמצבך לא יחמיר ולא ייהפך להפרעת אכילה גדולה אף יותר אני חושבת שכדאי שתפני מהר לעזרה מקצועית ותדברי על כך. כי אחרת את יכולה להפוך את זה להרגל רע של להקיא כל יום ואולי אף כמה פעמים ביום כמו שהרבה בנות עושות. ואני לא רוצה חס וחלילה להפחיד אותך. אלא רק שתקחי בחשבון את הסיכונים הכרוכים בכך. את ילדה בריאה כמו שאמרת אז חבל שתקלקלי זאת. ואם אפשר יש לי בקשה אחרונה אליך- בפעם הבאה שאת מרגישה לא נעים, שרע לך ושהכל אבוד- נסי על עצמך ניסוי קטן- עשי משהו אחר מועיל יותר חוץ מלהקיא. ניסית פעם? זה עזר? אני חושבת שבמקרה שלך לא יזיק לנסות שוב גם אם נכשלת פעם קודמת. חישבי על פעולה יצירתית או על דבר אחר שיכול לעזור לך לשכך את התחושה הרעה הזו שאת מרגישה באותם רגעים.. שיהיה לך בהצלחה ואשמח אם תמשיכי לעדכן.. שירן

אני בת 19, ואני כן נמצאת בטיפול אצל פסיכולוגית אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי להגיד לה את זה.. כאילו ברגע שאני אגיד את זה זאת באמת תהיה בעייה וכרגע אני לא בטוחה אם זאת אכן בעייה רצינית. ואני מעדיפה להשאיר את זהככה.. אני מפחדת שזה ירחיק את החברים שלי, כמו שאמרתי רק מעט יודעים אבל נראה לי שזה מפחיד אותם ושהם מתייאשים מלנסות לעזור לי. אני לא יודעת אם זה הצורך בשליטה. אולי יש בזה משו. היו הרבה פעמים בצבא שהרגשתי שאני לא שולטת בכלום.. אבל עכשיו עברתי תפקיד וזה כבר יותר טוב. אולי זה העובדה שאני מרגישה שהחיים שלי קצת נעלמו לי. אני לא יודעת אם אתן מכירות את ההרגשה, אבל כשסיימתי תיכון הרגשתי שאני מושלמת. שאני מוצלחת ומוכשרת ויכולה לעמוד מול הכל. שהתבגרתי כבר ועברתי את כל תהליך ההתבגרות ושעכשיו אני בוגרת ומושלמת ושהחיים שלי מושלמים. היו לי חברים הכי טובים שיש, ציונים מעולים, הייתי פעילה מאוד. ופתאום הגעתי לצבא והרגשתי ככ קטנה. עכשיו אני כבר לא מרגישה ככה, אבל אני כן מרגישה שאיבדתי את החיים שלי שכל כך אהבתי. ואני לא מצליחה לחזור לעצמי. אולי אני עושה את זה בגלל שריק לי, שמשעמם לי, אולי אני מחפשת איזה משו שיפסיק את הריקנות והשיעמום שאני מרגישה. אולי אני סתם רוצה תשומת לב אין לי מושג אני לא יודעת מה נסגר איתי, ואני לא מכירה את עצמי ככה.. ואני כאילו יודעת שזה לא בסדר מה שקורה אבל אני לא מבינה את זה... אני לא קולטת את זה עוד דבר, זה שאני מאוד צריכה לדבר עם חברים שלי אבל אני לא חושבת שאני יכולה להעמיס עליהם כרגע. הם מאוד עסוקים בחיים שלהם, ואני לא יודעת כמה הם פנויים לזה. אני מרגישה כל כך חרא, אין לי מושג מי אני ומה לעשות עם עצמי.

אני חושבת שזה חיוני עבורך כן לדבר לפחות עם הפסיכולוגית שלך על הנושא,כי נראה שזה משפיע על חייך ונוגע במקומות שחשוב כן לעבד בטיפול,כמו הצורך בשליטה וגורמים אליו.חשוב שלא תקלי ראש בעניין החומרה של ההקאות,כי זאת בדיוק הנקודה שהדברים כן מתחילים לצאת משליטה,בין אם תודי בזה או לא,זה הפך להיות צורך מותנה אצלך.
היציאה לחיים בחוץ היא הרבה פעמים שונה "מהחממה" בה היינו וגדלנו,אבל אלו החיים וחשוב כן לדעת להתמודד איתם ולא לברוח לבעיות אחרות,כי בסופו של דבר גם לא תפתרי את הבעיה וההרגשת הלבד רק תגדל וגם תמצאי את עצמך בגיהנום של הפרעת אכילה בלתי נשלטת ש
הדרך החוצה לא תהיה קלה.
לגביי החברים שלך-בראייה שלי,מי שאיתך יהיה איתך גם ברגעים הקשים ואם הוא לא,אז כנראה שאת לא צריכה אותו בתור חבר.אבל הרבה פעמים את תגלי שאנשים יודעים מה שאת מנסה להסתיר,ויותר מזה,שהם מוכנים להיות איתך אם רק תתני להם ללוות אותך.אל תגזרי על עצמך בדידות,כי הלבד הזה הוא קשה מידי.ויש ברירה אחרת.

את יודעת בתוך תוכך מה לעשות,קחי את הכוחות מהיכן שאת צריכה ותמנפי אותםלעזרה עצמית,זאת השליטה האמיתית!

ואני כאן,כתמיד,
קרן אור.

קודם כל ברוכה הבאה לפורום!! אני בטוחה שעל אף שאלתך נכנסת לפורום הזה כי איפשהו בתוך תוכך את מרגישה שההתנהלות שלך היא לא תקינה.ואת צודקת.הקאה,למעט במחלות ספציפיות,היא לא משהו רגיל,בשום תדירות.(ואגב כולנו חשבנו שההקאות בשליטתנו ואיפשהו סיימנו עם הקאות יומיומיות אפילו לאחר שתיית מים..אני תמיד אומרת שאין דבר קבוע יותר מהזמני ועם הזמן התדירות תמיד עולה,אל תשלי את עצמך שלא) עד כמה וכמה שאת מעידה שההקאות הינן פסיכוגניות.כל הקאה גורמת לנזקים מצטברים שמסכנים אותך החל מהרס השיניים,סכנה לקרע בוושט,ארוזיות,איבוד אלקטרוליטים וכלה בסכנה לדום לב.את בפתחו של גיהנום פרטי ועדיף לטפל בכך כמה שיותר מהר לפני שזה הופך להיות תגובה מותנת וקבועה ואז קשה יותר(וכשאני קוראת על ההיי שאת מרגישה לאחר הקאה,שאגב יש לו הסבר פיזיולוגי כי משתחררים בזמן הקאה חומרים מרגיעים,זה בדיוק מה שאני מתכוונת כשאני אומרת שעם הזמן זה הופך להתמכרות כי דרושות יותר ויותר הקאות כדי לחוש את התחושות האלו),את בדיוק בשלב שלפני איבוד השליטה,זה מה שאת רוצה בשביל עצמך??אני בטוחה שלא.זה חמור מספיק בשביל שתקחי את עצמך ותתחילי טיפול!
אשמח לשמוע יותר עלייך-כמו בת כמה את??האם את באיזשהי מסגרת טיפולית??

רק בריאות,
קרן אור.

הזכרת לי ממש את עצמי במילים שלך... אני זוכרת שבתחילת המחלה שלי גם אני העדפתי שלא לדבר על זה כי הרגשתי שברגע שאודה בכך- זה ייהפך לבעיה אמיתית שדורשת טיפול. אז בהתחלה העדפתי להדחיק כמה שיותר.. אח"כ כבר לא יכולתי..התחלתי לכתוב על זה, לספר לאחרים במשפחה שלי , להכיר במחלה הזו. ורק כך ברגע שהכרתי בה יכולתי באמת לטפל בה. הדבר שגרם לי להכיר במחלה הייתה כתבה על אנורקסיה שקראתי בעיתון. דובר שם על כל התסמינים והזדהיתי אחד לאחד. אז , כבר לא הייתה לי ברירה אלא להודות. כי ברגע לא שמכירים בבעיה מבפנים- אי אפשר לטפל בה. את סתם משקרת לעצמך כרגע וחושבת שאולי זה דבר פעוט של מה בכך ושזה יעבור.. הרי את זו ששולטת..את מחליטה מתי להקיא ואת יכולה להפסיק מתי שרק תרצי. גם אני חשבתי כך בתמימותי. הרגשתי השולטת בכל- אני מחליטה מתי לאכול איך וכמה. אני אחליט להרעיב את עצמי ואני אוכל להפסיק מתי שרק ארצה. אבל לא- המחלה השתלטה עלי הרבה קודם. היא חטפה אותי ושללה ממני את זהותי הבסיסית. ועכשיו אני אדם אחר שאני שונאת. אני חיה בצל הפרעת אכילה כ"כ קשה שאני כבר לא רואה חיים בלעדיה. השבוע המטפלת שלי ביקשה ממני שאכתוב לה לפגישתנו הבאה איך ייראו חיי ללא הפרעת אכילה ודמעות הציפו את עיניי. זה העציב אותי כ"כ כי כבר הורגלתי לחיות בצילה תקופה כה ארוכה שקשה לי לדמיין אותה עוזבת אותי !! אני בספק אם זה יקרה..למרות האמונה בכוחותיי. אני באמת בספק. יקרה, אל תשלי את עצמך.. הפרעת אכילה זו הפרעת אכילה. גם אני חשבתי שאצלי זו לא אנורקסיה בכלל.. הרי הייתי אוכלת אבל שכחתי עובדה מאוד חשובה..שהייתי אוכלת אבל נורא מעטט! הייתי מרעיבה את עצמי וחיה ברעב מתמשך..כשאמרו לי אנורקסיה צחקתי לאנשים בפנים..אני אנורקטית?! מה פתאום.. אני הרי אוכלת.. אני לא מאלה שאוכלות תפוח ליום או כמה עלי חסה- זו אנורקסיה. אבל לא ידעתי עובדה מאוד חשובה. שלכל הפרעה יש דרגות ועוצמות שונות. וגם להפרעה שלי יש את העוצמה והדרגה שלי אך זה עדיין לא מבטל אותה. תחשבי על זה שוב ותספרי על כך לפסיכו' שלך. אחרת דברים לא ישתפרו האמיני לי. שירן

אני יודעת בדיוק מה את מרגישה. כלכך הרבה פעמים ההורים ומשפחה אמרו לי שלא יזיק לי לאכול פחות, שזה משמין, וזה משמין. הם אמרו לי שאני צריכה להפסיק עם הבולמוסים, שזה לא כלכך קשה, אני צריכה פשוט לא לאכול. פעם בת משפחה אמרה לי שלפני שאני טסה לחו"ל אני צריכה לא לאכול כדי להיות חתיכה. יש כל מיני הערות ציניות בקשר ליריכיים השמנות שלי והתחת הענק שלי, פעם בן משפחה אמר בצחוק שהוא ירשום אותי ללרדת בגדול ושאם אני נראית ככה עכשיו אז איך אני אראה כשאני אתגייס. כל מיני הערות של אנשים "טובים ויפי נפש" שרק אוהבים אותי ואומרים הכל בצחוק. אני אסביר לך מה העניין- אנשים לא מבינים! הם לא מבינים את המצב הרגיש שהבת שלהם נמצאת בו או יכולה להמצא בו, ולכן הם לא מייחסים חשיבות להערות שלהם. כי אם מישהו יגיד לילדה בריאה לחלוטין "זה משמין" או "כמה את אוכלת" אז היא תצחק ותמשיך לאכול בהנאה. אני מכירה טוב מאוד אחת כזו. מישהי רזה מאוד שאוהבת לאכול המון ולא משמינה. אז כל פעם שמישהו אומר לה "זה עם אחוזי שומן גבוהים" היא אומרת " אם זה היה עם אחוזי שומן נמוכים לא הייתי אוכלת את זה" ומחייכת בפה מלא. חחח אני כבר החכמתי לדעת שההערות האלו מגיעות מכמה מקומות, או ממקום של בורות, או מחסך אישי שלהם. רוב האנשים שאמרו לי את ההערות האלו הם אנשים שלהם בעצמם יש בעייה עם הגוף שלהם או שהיה להם נסיון רע וטראומה מהשמנה קיצונית והם משליכים את זה עלי כי הם מפחדים שאני גם אחווה את מה שהם הרגישו אם אני אשמין. מה שהם לא מבינים זה שאני כבר חוויתי את מה שהם חוו ואולי הרבה יותר. העניין עם האנשים האלו הוא שאת לא צריכה לרפא אותם. את צריכה להתרכז בהחלמה שלך. אם יש להם בעייה עם עצמם שהם רוצים לטפל בה- אז שילכו לטיפול בעצמם! בכל אופן אין לי דרך להעלים את ההערות האלו, הם בכל מקום, הם באות מההורים מהמשפחה, מאנשים ברחוב, משלטי חוצות, מקטלוגים של דוגמניות רעבות לפחממות, מפרסומות לגלולות הרזייה באינטרנט. העולם שמסביבך, ובמיוחד עולם הבידור, הוא חולה, הוא מעביר מסרים כאלה במפורש או בעקיפין גם לאנשים הרזים ביותר. אני אישית חושבת שלהעלים את ההערות האלה זה לא הפתרון. כן, את כן יכולה, ויש לך את הזכות המלאה לאמר לאבא שלך שזה לא לעניין ושיתעסק בצלחת שלו ובגוף שלו ולא בשלך. אבל כמו שכבר כתבתי, ההערות לא באות רק ממנו. ואחד מהשלבים החשובים בהחלמה שלך היא התמודדות עם ההערות האלה. לא לתת להן לגיטימציה, לא לתת להן מקום, שהן לא יהיו פונקציה. לחלוף על פנייהן בראש מורם ולדעת שהן לא נוגעות אלייך. וגם אם הן באות מאנשים אהובים ויקרים, אז להבין שהן נובעות ממקום דומה לשלך, או פשוט מריק, מבורות, מחוסר. ולהערות שבאות מכלום אין סיבה להתייחס. בקיצור יפה שלי. בעולם החולה הזה יש גם הרבה טוב, יש הרבה בריאות, הרבה אור, יופי ואהבה. צאי החוצה, תחווי אותם, תכניסי אותם ללב שלך ותני להערות האלו את המקום הראוי להן- מחוץ לכותלי ליבך.

תודה רבה על התגובה היפה שכתבת לי! חיזקת אותי המון וגרמת לי להבין שאם אפגע ואקח ללב מכל תגובה כזו- לא יהיה לזה סוף!! כי אנשים באמת לא מבינים והם חסרי ידע בסיסי למה זו בכלל הפרעת אכילה וכמה היא פוגעת. אמרתי לאבא שלי שלא יתערב לי באוכל יותר אני רק לא בטוחה עד כמה זה נכנס לתודעה שלו ולהבנה הלקויה שלו. מה שכן אני אמשיך לומר זאת עד שזה ייחדר לו לראש. זה באמת לא עניינו. פשוט נורא נורא כאב לי לשמוע אותו אומר לי לאכול פחות בעוד שלאחותי הגדולה הוא תמיד אומר : "למה את לא אוכלת כלום? תאכלי משהו!" .. כאב לי לראות את האפליה הזו בינינו. את תחושת המותר שלה לעומת האסור שלי. אני אקח את דברייך לתשומת ליבי ואיישם. שוב תודה. שירן

רק עכשיו קראתי את ההודעה הזאת,ועל הדברים הבאמת מרגשים שלונה כתבה לך יש לי להוסיף כמה דברים:לפעמים התגובות הפוגעות ביותר שאנו מקבלות מהקרובים אלינו ביותר נובעות ממקום שמרגיש אצלם חוסר אונים ,מחוסר שליטה.זה קשה לולהשליםעםהידיעה שלו חולה בה"א,זה אוטומטית מרגיש לו כאילו כולם מצביעים עליו באצבע מאשימה.אז הוא משליך את התחושות האלו עלייך,כי כך קל לו יותר להתמודד עם זה.
וזה קשה מאוד,ואני יכולה להבין כמה נפגעת,אבל חשוב תמיד שתזכרי שסוף סוף את עושה משהו בשביל עצמך ולא בשביל אף אחד,ולאף אחד אין את הכוחות לקחת או לשנות את זה.זה שלך,יקרה.וגם אם אבא שלך לא יכול להבין כרגע את זה או שהוא מאכזב אותך אל תוסיפי עוד הרס.את צריכה להתחיל ללמוד להתנתק ריגשית מאביך ולחיות את חייך כפי שאת רואה לנכון.
אני שמחה שהערת לו על זה,ובין אם זה חדר לראשו או לא זה לא משנה,חשוב שהוצאת את זה ממך במקום לתת לזה ביטוי בפגיעה עצמית.ואני רוצה לקוות שמתישהו הוא כן יבין את זה ויהיה לצידך,אבל גם אם זה לא אפשרי כרגע את תמשיכי להילחם למען עצמך,וישנם מספיק אנשים שישמחו ללוות אותך בדרך הזאת.

שלך,
קרן אור.

יורדות לי דמעות כשאני קוראת את המילים שלך. כ"כ הרבה כאב והכל בגלל משפט, שאני יודעת שיכול להפיל גם אותי! אולי תנסי לדבר איתו? ואולי תנסי להסביר לו מה המצב איך? כי זה חוזר על עצמו, וחבל לי מאוד!! את חזקה מאוד וגם זה יחלוף.. בחיים יהיו לנו הרבה עליות וירידות ואנחנו חייבות ללמוד להתמודד איתם בצורה טובה, זה בסדר שאת כועסת, פגועה ועצובה, אבל אני מבטיחה לך שאת יותר חזקה וחכמה מזה וגם זה יעבור! על מה שלא יהיה, אני פה בשבילך, מתי שתרצי! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

תודה על ההתייחסות ומילות התמיכה! אני לא אתן לאבא שלי להרוס את המקום היותר בריא בו אני נמצאת היום. אפילו שעלו בי מחשבות על הרעבה באותו הרגע שנאמר המשפט האכזרי הזה שלו, המשכתי לאכול מול עיניו כרגיל...עם כל הכאב שהרגשתי באותו הרגע.. אך דבר אחר מציק לי כרגע יותר, והוא עניין העבודה בחוץ.. שלחתי היום קו"ח למספר משרות דרושים באינטרנט ומאחד מהם כבר התקשרו אלי. מדובר בעבודה בדיילות ומיותר לציין שאני מבועתת רק מעצם המחשבה של להתחיל לעבוד בחוץ. מעציב אותי להפסיק לעבוד במקום העבודה שעבדתי בו עד עכשיו אך אני יודעת שזה הכרחי כי איני יכולה להמשיך ולעבוד עם אחי שרק גורם לדיכאון שלי להתעצם ביחסו כלפיי. מחשבותיי צורחות לי "שבר כלי" .. שלא אהיה מסוגלת לעבוד בחוץ גם אם ארצה, שאקרוס, שאתמוטט ואפגע. שאני לקויה והמחלה הרסה לחלוטין את יכולת התעסוקה שלי. שמעולם לא אצליח לכלכל את עצמי ולהיות עצמאית. ואני פוחדת מהמחשבות הרעות הללו. לא יודעת אם "לבלוע" אותן או לסלק. אם להטיל בהן ספק או ללכת בזרם שלהן. אולי באמת איני יכולה להועיל וזה רק ייצור הרס גדול יותר אם אצא לעבוד בחוץ. אני מרגישה כ"כ שבורה והרוסה! אין לי מילים לתאר עד כמה... שירן.

ומקווה שמחר יהיה יום חדש וחייכני!! שיהיה לילה טוב, שלך, מחפשת מוצא..

זה הרבה זמן שתהיתי מה איתך ומה שלומך.. אין לי מושג מה הסיבה שאת אינך משתפת יותר אך אני מכבדת את זה ורוצה לומר לך שלא משנה מה, תדעי שאנשים כאן רוצים ושמחים לעזור לך ולעודד אותך כשצריך. אני יותר ממבינה אותך ואת מה שאת עוברת. גם אני נמצאת בנק' שפל בחיי. כך אני מרגישה. הכל נראה שחור , מעיק ומכביד. אך הדבר הטוב שיש לך כרגע זה הטיפול שלך <את עדיין מטופלת נכון?> היאחזי בו ואת תראי שבסוף דברים ייראו אחרת. לי הטיפול נותן המון תקווה וכוח ואני בטוחה שגם לך. האם מאז שהפסקת לכתוב כאן חל שיפור כלשהו את חושבת? אפילו שעכשיו את נמצאת ברגע מאוד קשה , נסי להתסכל על כל מה שעברת אני בטוחה שתמצאי כמה נק' אור שיראו לך שלא הכל אבוד וכי היו מצבים לאורך כל התקופה הזו בהם נהגת אחרת והתגברת!! אסור לנו לשכוח את רגעי הניצחון הקטנים הללו על המחלה ולקחת אותם כמובנים מאליהם. ועצם זה שאת ממשיכה לתפקד כרגיל והולכת לבית הספר, זה גם הישג כשלעצמו. יקרה, אני בטוחה שגם אם זה לא נראה כך את יכולה נגד המחלה הזו. ואת תצליחי. זה תהליך ארוך אבל שווה לעבור אותו למען חיים אחרים שמגיעים לנו. איך הולך בטיפול בינתיים ואצל הדיאטנית? את לא חייבת לשתף אם אינך רוצה/מרגישה בנוח. ומה שלום אמך? אשמח לשמוע כל מה שתרצי לשתף, שלך ואיתך, שירן

בכ"כ מעט הצלחת לתאר כ"כ הרבה-כאב,עצב,ייאוש,חוסר תקווה.אבל גם במקום הזה בחרת כן לשתף ואני מודה על כך.
את לא לבד,גם אם זה מרגיש לך כך ברגעים מסוימים,אני כאן איתך ואני רוצה להקשיב,לדעת,להבין-רוצה לספר קצת יותר?????????

אני מחכה לשמוע ממך ועד אז,שולחת לך אהבה וחיבוק שיפיגו מעט את תחושת הבדידות.
את כאן וזה כבר מקום.....ביחד נמצא לו מילים ומשמעות.

חיבוק גדול יקירה,
קרן אור.

אין מילים בפי כדי להגיד לך כמה שאני מבינה, מכירה ומזדהה עם רגשותייך!!! הלוואי והייתי יכולה ללמוד ממך איך מוציאים את הדברים החוצה, כי אני לרוב, עוטפת את עצמי במסיכה, כדי שאך אחד לא ירגיש ולא ידע. גם כשאני מרגישה בדיכאון הכי גדול או הכי רע בעולם, אני מסתירה את זה וזה החיסרון היותר גדול שיש בי.. הרבה זמן לא היית כאן... לא שופטת אותך, רק שמחה לשמוע שאת פה! תמשיכי לכתוב, כי זה בטוח עושה לך רק טוב ותדעי שאנחנו פה בשבילך.. תמיד!! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

אשמח לכל העזרה שאוכל לקבל רק עד כמה שזה קשה להגיד לצערי אני יודעת שאין הרבה מה לעשות חוץ מלשמוע ולנסות קצת לעודד.. בכל מקרה המילים שלך באמת מחממות את הלב- טוב לדעת שלאנשים באמת אכפת, ואני מקווה שנוכל לחלוק יותר משם.. תקווה

יקרה, לשמוע ולהיות שם כשצריך, זה הרבה..האמיני לי, גם המחשבה שאם תפלי ותזכרי שקיים שם מישהו שינסה להרים אותך מעלה, זה גם מעודד..גם עוזר, גם מקל על הנפילה. איך את היום?

יקירה,בטעות נעלמה לי ההודעה שלך,לכן לא עניתי לך מקודם.. בכול אופן,כחברת קופ"ח מכבי אני מכירה את של מרפאת האכילה ברמת השרון.מהפסיכיאטרית דווקא התרשמתי לטובה את הדיאטנית אינני מכירה.אבל למיטב ידיעתי הטיפול שם לחברי קופת החולים אינו כרוך בהוצאה כספית...בכול מקרה,אני מבינה שהטיפול שקיבלת אכן היה לוקה בחסר אבל זאת לא סיבה מספיק טובה לוותר על ניסיון במרפאה אחרת (וזה לא כרוך בהוצאה כספית,יש רק צורך בהפנייה מגורם טיפולי ,הטיפול ממומן ע"י המדינה.ואגב,יש בנתניה שירות פסיכולוגי חדש ליד המתחם של איקאה שהוא בית שיקומי ללא מטרת רווח ומטפל באופן משולב בהפרעת אכילה)-יש הרבה אופציות,אל תוותרי לעצמך.אל תתני לחוויה אחת לקלקל לך שינוי שצריך להתבצע ויכול להתבצע אחרת ולטובה במקום אחר. ברגע שתירצי באמת את תיראי איך כל התירוצים פתאום נעלמים..ופתירים אחד אחד. מה את אומרת על ניסיון אחר??לא מגיע לך לקבל טיפול ראוי ולחיות את חייך מחוץ לכותלי הכלא שנכבלת בתוכו?? שלך, קרן אור.

עד כמה שזה נשמע מוזר זה לא תרוצים זה פשוט המציאות וההורים שלי לא בדיוק הכי תומכים בעולם במיוחד בקטע הזה... אשמח לשמוע ממך קצת יותר על אפשרויות של טיפול- אולי יש משהו קצת יותר קרוב אלי? אני גרה ברעננה..וקשה לי מאוד עם כל העניין, מקרה קשה.. תודה מראש- תקווה

הי, אני שמחה לשמוע שזה בסדר.. מה שלומך היום? אפשר לשאול מתי את מתגייסת? שלך, מחפשת מוצא..

היום דווקא לא היה משהו.. הרשתי לעצמי לישון עד מאוחר, עד סביביות 11 ואז כבר לא היה טעם לארוחת בוקר, אח"כ אמא שלי חזרה הביתה הכינה לי ולאחותי הקטנה צהריים אז אכלתי בסביבות 2:30 ואז יצאתי לעשות בגרות במת' ואז הלכתי לחברה שלי לעשות עבודה בביולוגיה וחזרתי רק ברבע ל-9 ככה שיצא שגם את ארוחת הערב פספסתי... נקווה שמחר יהיה יום יותר טוב.. ואיך היה היום שלך?, מקווה שהוא היה יותר מוצלח משלי.. אני אמורה להתגייס בסביבות אוגוסט של השנה. מה איתך? אשמח לשמוע קצת יותר עליך ועל מה שקורה איתך- כל מה שתהיי מוכנה לשתף כמובן.. שלך, תקווה

הי מתוקה, אני כ"כ מבינה שיש לך לוח זמנים עמוס, אבל אני חושבת שגם ב- 9 בערב זה בסדר לאכול. אני אומרת לך את הדברים הבאים מתוך מקום בריא וקטן שעוד קיים בי ומתוך רצון עז לעזור ולתמוך בך מכל הלב. כדי להחלים צריך לעשות מאמצים גדולים עם כל הקושי שבכך וזה אומר שגם אם ישנים עד מאוחר וגם אם חוזרים הביתה מאוחר וגם באמצע אפשר לאכול.. מישהי שאני מאוד אוהבת ומעריכה אמרה לי שלא להסתכל, כרגע (ואני מדגישה: כרגע!), על הארוחות כבוקר, צהריים וערב, אלא כ-3 ארוחות שהגוף שלי צריך כדי לחיות. בבוקר, לא משנה באיזה שעה, אני אוכלת עוגיה עם הקפה, אחרי כמה שעות טובות עוד ארוחה ובערב, לא משנה מתי (גם 12 בלילה) אני אוכלת משהו קטן כדי לא להעמיס. אני לא אשקר לך, אני יצאתי מטיפול לפני חצי שנה בערך ושבוע הבא אני חוזרת לשם, כי אני לא מצליחה לבד להתמיד בארוחות כי המחלה הזאת חזקה ואני אעשה הכל כדי להיפטר ממנה!! תנסי להסתכל על הדברים כעצה טובה, אולי לך זה יעזור כמו שלי זה עזר אז.. אני השתחררתי מהצבא לפני הרבה מאוד זמן. עוד חצי שנה אהיה בת 27 ואני מתחתנת בקרוב :-) לפעמים אני אומרת לעצמי שיש לי הכל, בעל בקרוב, בית מדהים, אוטו צמוד, עבודה, עסק, לימודים ורק המחלה הארורה הזאת תקועה בי ולא רוצה להניח לי. אני מקווה שהטיפול הזה יסלק אותה ממני. את מתגייסת ישר אחרי הבגרויות לא? את יודעת לאן? שלך, מחפשת מוצא..

קודם כל המון המון מזל- טוב על החתונה המתקרבת באמת שאני שמחה בשבילך! תודה על העצה זה באמת נתן לי נקודת מבט קצת שונה שאף פעם לא חשבתי עליה, היום היה לי קצת יותר טוב, אבל אני לא יודעת איך להגיד את זה בלי שזה ישמע עלוב- קשה לי מאוד, מפחיד אותי לחזור כ"כ קרוב למשקל ההתחלתי שלי, החילוף חומרים המהיר שלי ממילא עלה עוד יותר שחזרתי לאכול אפילו קצת, ואני מתגעגעת לחברה שלי שהתגייסה ופשוט נעלמה ... אני מנסה שלא להתיאש אבל זה קשה- לא פשוט לעשות את זה אבל את זה את בטח יודעת לצערי על בשרך.. אני כן מתגייסת בע"ה חודש אחרי הבגרויות למורות חיילות של התרבות התורנית.. מה שלומך היום? אגב עושה לי טוב על הלב לשמוע ממך אז- תודה! שלך- תקווה

הי, אני מבינה את געגועייך לחברה שהתגייסה. אני מבטיחה לך שאחרי שהיא תגיע לבסיס הקבע שלה ותדע כל כמה זמן היא חוזרת הביתה ואתן תפגשו. הרי שהיא לא נעלמה לגמרי, נכון? אני שמחה לשמוע שהיה לך יום יותר קליל מאתמול ואני מקווה שמפה הם רק ימשיכו להיות יותר קלים! ועוד יותר שמחה שלהתכתב איתי עושה לך טוב.. תאמיני לי שזה עושה גם לי טוב!! לי יש מבחנים שבוע הבא אז אני לומדת כמה שאני מצליחה. קצת קשה ללמוד כשהראש שלי עסוק כל היום באוכל ובמחלה.. אני מקווה לטוב! ביום שני הקרוב אני מתחילה את הטיפול ואני כולי התרגשות ושימחה.. מורה חיילת זה תפקיד מעולה, אני חושבת שאת מאוד תהני ממנו. אני הייתי טכנאית קשר בצבא ואני חייבת לציין שממש לא נהניתי מכך.. יש מצב שאת חוזרת לטיפול? שלך, מחפשת מוצא..

אני ממש מבינה אותך גם לי יש מבחן גדול בתנ"ך ביום ראשון אבל הראש שלי במקומות אחרים אז מספיקים את מה שיכולים בין לבין... החברה שלי התגייסה כבר לפני יותר מחצי שנה לחבצלות וחוזרת הביתה פעם בשבועיים לפי מה שהבנתי, היא אמורה לחזור גם השבת אבל שתינו גרות באזורים שונים של העיר אז אנחנו לא נתקלות אחת בשניה במקרה, אולי בכל זאת אנסה להתקשר אליה פשוט ממש לא נעים שהיא מסננת אותי ככה אולי הקשר פשוט לא אמור להמשך.. מה את לומדת? אני מקווה שזה יותר מספק מרוב הדברים שאני לומדת בב"יס.. מקווה שגם לך היום עבר קצת יותר טוב.. עד כמה שזה נשמע קצת מטופש אני באמת אוהבת לשמוע ממך אז אשמח לשמוע כל דבר שתרצי להשמיע... שלך תקווה

הי, יש לי ניסיון מאוד גדול עם חברה שמסננת, המלצה שלי אל תתקשרי אליה. תני לה להתקשר אלייך כשהיא תרצה. מגיע לך הרבה יותר מסינון הטלפון. יכול להיות שהיא "מסננת" מסיבות אחרות. תני לה את הזמן שלה. אני גם מבטיחה לך שיהיו לך עוד הרבה חברות בחיים! :-) אני עושה תואר ראשון בפסיכולוגיה, שנה שניה. זה מעניין, אבל קשה מאוד! בינתיים, אני הולכת לישון. יש לי יום ארוך מחר ואני קצת חלשה בזמן האחרון.. אשמח לשמוע ממך מחר, שיהיה לילה טוב וחלומות מתוקים. שלך, מחפשת מוצא..

תודה על העידוד אני בטוחה שאת צודקת אבל תמיד קשה לוותר על חברות במיחוד שהם כ"כ חשובות לך אבל חלק מהחיים זה ללמוד לשחרר ובדיוק כמו שהיא המשיכה בחיים שלה כך אני צריכה להמשיך בשלי בלעדיה עם יהיה צרוך, עד כמה שזה יהיה קשה... צר לי לשמוע שאת חלשה אני מבינה את ההרגשה בתחילת שנה אפילו היו לי רעידות בידיים מחוסר תזונה, אבל אישית העדפתי לקשר את זה ללחץ אבל עמוק בתוכנו תמיד יודעים את האמת.. אני לא יודעת איך להודות לך מספיק את ממש מצליחה לעזור לי להתמודד עד כמה שזה מוזר, עצם הידיעה שמישהי שאני בקושי מכירה מוכנה להושיט לי יד לעזרה ובאמת איכפת לה איך עובר עלי היום פשוט עושה בשבילי את כל ההבדל.. ברור שעדין יש לי יותר ימים קשים מקלים אבל אני בטוחה בדבר אחד איכשהו אני אצליח לשרוד והמשיך לחיות ואני בטוחה שאת תצליחי לעשות בדיוק אותו דבר רק תתני לעצמך את ההזדמנות- הדבר הכי קל זה לוותר לעצמך אבל בשניה שתחליתי שלא אז תראי שזה שווה את זה .. שלך תמיד תקווה

הי מתוקה, אני כ"כ מבינה אותך ואת מה שעובר עלייך.. אני מאובחנת כאנורקסית וזה התחיל אצלי בערך בגיל 15 ועדיין לא עבר. גם אני הייתי בטיפול, כמעט 3 שנים ועכשיו, חצי שנה אחרי ששוחררתי אני חוזרת אליהם שוב ואני חייבת להגיד שאני ממש שמחה על כך. כמה זמן היית מטופלת? אולי שווה לך לנסות מרפאה אחרת להפרעות אכילה... קרן אור המקסימה היא בן- אדם מדהים, היא פתחה בפנינו דלת כדי שנוכל להוציא את כל מה שיושב על ליבינו ואין יותר טוב מזה. מאז שנכנסתי לפורום, היא תומכת, מעודדת ואפילו מעלה חיוך על פני, מה שלא קורה בדרך כלל.. מצאת לך פה מקום מדהים, בו תוכלי לדבר על הכל, לשתף בסיפורים וברגשות ואנחנו פה בשבילך.. תרגישי חופשי!! מקווה שאת לא מרגישה "שנדחפתי" לך לאשכול, רציתי לספר לך שאני מזדהה איתך מאוד ומבינה.. :-) שלך, מחפשת מוצא...

כשם שבחרת לעצמך-אף פעם אל תאבדי תקווה! אני מסכימה שעם השנים הפרעת האכילה הופכת להיות עמידה יותר אבל זה לא משהו שאי אפשר למגר עם הרבה כוח רצון.
אל תשפטי את החברה שלך-יכול להיות שהיא מתנדנדת כרגע ומנסה לא להדרדר שוב והחשיפה איתך קשה עבורה,זה שלה ומשהו שהיא צריכה לעבור בעצמה,אבל חשוב שתביני שזה לא בא ממקום שלא איכפת לה.קבלי זאת,אני בטוחה שתוכלי למצוא תמיכה ואוזן קשבת אצל עוד אנשים שאוהבים אותך,וגם כאן בפורום.
נשמע שמבחינה פיזית הטיפול הדיאטני דווקא כן הטיב איתך.רוצה לספר יותר למה לא הסתדרת עם הדיאטנית??לפעמים תוך כדי המחלה שלנו אנחנו חושבים שכל העולם קשר קשר כנגדנו ואנחנו לא שמות לב שאנחנו בעצם נאבקות באנשים שרותים בטובתנו.הרי חשבי שניה-את באמת מאמינה שהדיאטנית רוצה משהו אחר בשבילך,למעט זה שתחלימי??
וגם אם באמת לא הסתדרת איתה זאת לא סיבה להפסיק טיפול.יש הרבה מרפאות נוספות שאפשר לטפל בהם.החשוב ביותר הוא להיות בטיפול,ולא משנה כרגע איזה.או היכן.(ואגב,אם תכתבי מאיזה איזור את בארץ אולי אוכל להפנות אותך לכמה מרכזים נוספים,בהתאם להעדפותייך).
את כותבת בעיקר על הטיפול הדיאטני,ואני שואלת את עצמי היכן הליווי הנפשי בכול זה??האם עברת טיפול פסיכולוגי במרפאה אליה הלכת??ואם כן,מה טיב היחסים שלך עם המטפלת??

יקרה,הכי קל לוותר.אבל הנצחון האמיתי הוא להילחם,לא לאבד תקווה,אין דוגמה חיה לכל זה.אם מראש תכשילי את עצמך,זה באמת יהיה סוף עגום.אבל אפשר גם אחרת,ורבות יעידו ע"כ(כולל אני).
את צעירה,כל החיים לפנייך,אפשר שתחיי אותם באושר.רק קבלי החלטה ע"כ.

שלך,
קרן אור.

אני מניחה שרק מי שהיה שם מסוגל להבין עד כמה העניין של לאכול\להמנע\להיטהר הוא לא הקושי האמיתי אלא הפחדים שמסתתרים תחת המעטה הזה.
תקווה,את יותר ממוזמנת לכתוב כאן ולשפוך את שעל ליבך,אני מבטיחה להיות כאן בשבילך.
אשמח לשמוע קצת יותר עלייך...כמובן,רק מה שתירצי להשמיע.

שלך,
קרן אור.

(זה בסדר נכון..) :-) לא הייתי אתמול אצל הרופאה, היא חוזרת רק ביום חמישי וקבענו לשבוע הבא! הייתי היום במרפאה אליה אני נכנסת, הם התקשרו וביקשו שאגיע ללקיחת ממדים לפני הטיפול הראשון.. הגעתי היום בבוקר, לקחו לי גובה, לחץ דם, דופק ומשקל והדברים לא מזהירים. לחץ הדם שלי נמוך יחסית: 80 על 60 כשבדרך כלל הוא 110 על 70 והמשקל שלי נמוך יותר- האחות שקלה אותי 45 קילו. הדיאטנית גם פגשה אותי היום (אותה הדיאטנית מהטיפול הקודם) והיא אמרה שזה בגלל חילוף חומרים מאוד מהיר וגם בגלל שהתגובה של הגוף היא איטית וההשלכות של אי האכילה מלפני מספר שבועות מורגשות היום. היא אומרת שאין לי מה לדאוג ושלאט לאט הכל יסתדר. שבוע הבא, ביום שני אני צריכה לתת מדדים שוב ותהיה לי פגישה ראשונה אצל הפסיכותרפיסטית וזה מאוד מלחיץ... את הרופאה שלי אני פוגשת ביום שלישי.. אני כ"כ שמחה שנגמר הזמן ואני מתחילה כבר את הטיפול, קשה לי מאוד!! תודה על כך שאת מתעניינת ופה בשבילי באהבה, מחפשת מוצא..

כמה אני שמחה לשמוע שכבר התחלת את הטיפול במרפאה! נכון,המדדים אכן מאוד נמוכים,ואני מניחה גם שלקחו לך ספירת דם,אבל אני לא דואגת כי זאת הנקודה ממנה הדברים רק יתחילו להשתפר.ראית איך הזמן עבר מהר???
אני תמיד כאן,ואמשיך להחזיק לך אצבעות גם ביום שני!

ובוודאי שזה בסדר,
שיהיה יום מקסים,
קרן אור.

אני שמה לב שבתוך כל הקשיים הללו אני מעמידה במקום זניח את הצעדים הענקיים שאני עושה ונותנת מעמד גבוה לכל אותם קולות חולים והתנהגויות של המחלה. גרמת לי לראות בעצם שאכן הצלחתי ליצור סדק ואף גדול מאוד! במעטה ההרס הזה שנקרא הפרעת אכילה. בעצם זה שאני ממשיכה לאכול כרגיל ולא מעלה על דעתי הישנות של הרעבה או "קיזוזים". לעיתים אני מפרשת את חוסר היכולת הזה "לקזז" כחולשה שלי. ואני יודעת שלהיפך- זה מעיד על חוזק. אבל אני מדברת על סיטואציות שונות בהן למשל איני מרגישה כלל רעבה לאחר ארוחת צהריים טובה שאכלתי , אך למרות זאת כשמגיעה ארוחת הביניים איני מסוגלת לפספס אותה. אפילו שאיני מרגישה רעב. אבל כמו שאמרו לי בטיפול- לפעמים אנחנו אוכלים לא רק כשאנחנו רעבים אלא כי בא לנו משהו. וזו תחושה שאני עדיין מתקשה לקבל.. שבא לי משהו, שמותר לי -למרות שאיני רעבה. ההמחשבה האוטו' שנתפשת אצלי היא חולשה ובושה בצרכיי. "בואי נאפשר לעצמנו למצוא מקום חדש,בריא יותר שהוא יהפוך למוכר ולמרגיע שלנו"- המשפט הזה ישר משך את תשומת ליבי. אני מרגישה שאין מקום כזה אצלי- נטול ביקורת, תמים וטהור. אני באמת מאמינה ואף יודעת שיש לי ותמיד תהיה נטייה לדיכאון <וזה גם לפני המחלה> אני פשוט לא מצליחה לשבור את המחסום הזה, מאבקיי כושלים בזה אחר זה .. אבל אני יודעת שאני חייבת. כי הנפש והגוף שלי הם הדברים הכי חשובים שנמצאים ברשותי. אני רוצה לשאול אותך, זה הרי ידוע שבעקבות תהליך ההחלמה מהמחלה הזו מרגישים ריקנות עצומה וכוחות נפשיים מדוללים. "החברה" היחידה והקרובה שהיתה לי עד עכשיו הייתה המחלה ועכשיו איני מוצאת את הכוחות להקנות תשומת לב לאחרים לרבות חברותיי . אני מרגישה אשמה עצומה על כך שאני מסננת אותן ומסרבת להיפגש. איך את הצלחת לשאוב כוחות ולעצור את יצר ההרס הזה של הנפש? האם את מרגישה שהייתה איזו נק' מפנה שגרמה לך להיות חזקה יותר ? אני מתחילה להפנים שאולי משהו לא בסדר אצלי.. בנפש שלי..אולי היא פגומה.. :( ובתוך כל הבלגן הזה אתמול קרה לי דווקא דבר חיובי. התחלתי את החוג בציור וממש נהניתי! שמתי לב שממש מתמכרים לזה ברגע שיודעים איך, וזו תרפיה מצוינת עבורי. ומה איתך, איך את מרגישה?? שלך, שירן.

אני שמחה לשמוע שאת אוטוטו מתחילה את הטיפול שלך במרפאה!! אין לי ספק שזו תהיה אחת החוויות הטובות שקרו לך לאחרונה..אחרי הכל הטיפול הזה מטרתו היחידה היא לעזור לך ולהבריא אותך. המדדים הפיזיים ישתנו לטובה עם הזמן ואת תרגישי חזקה הרבה יותר! ואני מדברת עכשיו אל הקול הבריא שלך שרוצה להחלים ורוצה אותך במקום חיובי! ולא אל הקול החולה שוודאי שמח על כך. האם בן זוגך יודע שאת מתחילה טיפול בהפרעת אכילה עוד מעט? איך את מסתדרת בימים אלו עם האוכל ובכלל? שיהיה לך הרבה הרבה בהצלחה!! שירן.

הי, הקול הבריא שלי מקשיב לך! שומר את הכל בפנים ויודע שיבוא היום בו אתחזק ואשרוד את כל התהליך הארוך הזה.. אני תמיד מנסה להיאחז בחיובי כי אחרת, למה לנסות?? לקחו לי המון דם ומאוד מסקרן אותי לדעת מה קורה שם.. הבנתי שזה יקח עד שבועיים עד שכל התוצאות יהיו אצלי בידיים.. מה איתך? איך עוברים עלייך הימים האחרונים? אשמח לשמוע.. באהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה לשמוע שגרמתי לך לראות עד כמה בכול הקושי כן יצרת והובלת את עצמך למקום מאוד נכון ובריא.הקושי הוא טיבעי,ועם זאת את נלחמת בו ללא הפסקה וזה מה שאני רואה לנגד עיניי כל הזמן.והזמן אכן יעשה את שלו,לא פשוט ללמוד להתנהל אחרת ממה שהכרנו כל החיים(הדפוסים הרי התקיימו עוד הרבה לפני הפרעת האכילה שלך),אבל בהחלט אפשרי ושווה.
את שואלת איך עוצרים את יצר ההרס העצמי??אספר לך שגם היום אני לפעמים צריכה למתן אותו,כי זה הופך לפעמים לתגובה "אוטומטית" שהכי קל לברוח אליה כי לפגוע בעצמנו זה קל יותר מאשר להתמודד לעיתים עם אחרים או בעיות אחרות שמפריעות לנו.אני מזכירה לעצמי כל הזמן שזה רק מגביר את ההרס מסביבי ומרחיק אותי ממה שאני רוצה בשביל עצמי ולמען עצמי בהמשך.ואם פעם שמרתי בבטן והכאבתי לעצמי במקום להוציא החוצה,היום אני מגיעה מהמקום הכי ישיר ומדברת בצורה גלויה ולא מפחדת לומר לאנשים שהם פגעו בי.הרבה פעמים,אגב,אני מבינה עד כמה אני משליכה על אנשים רגשות פנימיים שלי ובכך שאני מדברת על הדברים זה עוזר לי לנטרל את התחושות הקשות .

מאחלת לך שכול יום תוסיפי להתעורר לעוד יום של התמודדות,עד שזה יהפוך להיות קל וחלק ממך.
שלך ,
קרן אור.

הי, תודה, גם אני פתאום שמה לב שהזמן עבר!! איזה כיף! :_) לקחו לי הרבה יותר מספירת דם.. הוציאו לי הרבה מבחנות. הם רוצים לבדוק ויטמינים, אינסולין, הורמונים ועוד.. כי בבדיקות הדם הרגילות לא תמיד רואים את הדברים.. אני ממש מתרגשת לקראת יום חמישי, מקווה שהכל ילך לי בסדר.. מה שלומך? איך את מרגישה? אשמח לעדכן אותך בהמשך.. באהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה שביצעו לך את כל הבדיקות ולאחר שיגיעו התוצאות יוכלו להתחיל לאזן אותך.אני מלאה באופטימיות עבורך.
וכמובן שאשמח לקחת חלק בתהליך המאוד חשוב ומרגש הזה.
אני בסדר,חטפתי כנראה שפעת,אבל זה באמת קטן עליי!

שלך,
קרן אור.

הי, מקווה שתרגישי טוב, אני יודעת שאת חזקה מאוד ותעברי גם את זה.. שיהיה לילה טוב ושינה מתוקה, שלך, מחפשת מוצא..

תודה רבה על התגובה היפה שכתבת לי! חיזקת אותי וגרמת לי להבין שאם אפגע ואקח ללב מכל תגובה כזו- לא יהיה לזה סוף!! כי אנשים באמת לא מבינים והם חסרי ידע בסיסי למה זו בכלל הפרעת אכילה וכמה היא פוגעת. אמרתי לאבא שלי שלא יתערב לי באוכל יותר אני רק לא בטוחה עד כמה זה נכנס לתודעה שלו ולהבנה הלקויה שלו. מה שכן אני אמשיך לומר זאת עד שזה ייחדר לו לראש. זה באמת לא עניינו. פשוט ממש כאב לי לשמוע אותו אומר לי לאכול פחות בעוד שלאחותי הגדולה הוא תמיד אומר : "למה את לא אוכלת כלום? תאכלי משהו!" .. כאב לי לראות את האפליה הזו בינינו. את תחושת המותר שלה לעומת האסור שלי. אני אקח את דברייך לתשומת ליבי ואיישם. שוב תודה. שירן

קרן אור מקסימה, אצטרך לקבל את האובדן...פשוט כרגע קשים ההרגלים שאין לי מה לעשות איתם.. והזיכרונות המתוקים שכרגע מרים. יהיה בסדר...לאט לאט, הבנתי כבר שאין לי לאן למהר... שיהיה לנו יום טוב יקרה שלי, יום טוב וקל, מבורך באור. שולחת לך את אהבתי, תקווה לבנה

אכן לא פשוט לקבל ולהשלים עם אובדן של משהו שליווה אותך כ"כ הרבה שנים,דרך כל הקשיים,הפחדים וגם הרגעים המאושרים שבהם.החלל שנוצר הוא מובן אבל אני מקווה שמיום ליום זה ילך ויעשה קל יותר ושאת המקום העצוב כרגע שנמצא בתוכך ימלא אור שיאיר לך את כל הרגעים הדוממים שאת חווה כרגע.

שיהיה לנו יום מואר וחמים,
קרן אור.

קראתי את ההודעה שלך אתמול מאוחר בלילה והוצפתי רגשית עד דמעות. מילאת את כל כולי בשלווה. את מקנה לי בטחון שמה שאני עושה זה טוב. שמה שאני רוצה זה נכון. אני אדם של תחושות בטן. בהרבה מקרים התחושות בטן שלי צודקות. אני מקבלת רושם מאוד מהר על אנשים. קרה לי 3 פעמים שראיתי נשים כבייכול רגילות, אחת ברחוב, אחת במסגרת לימודית שהייתי בה, ואחת בשדה תעופה. ומשהו בתווי פנים שלהם, בהחזקת שרירי פנים שלהם, בכיווץ\ הרפיית שפתיים, בהרמת גבות, בקיבוע\ תזזיתיות של העיניים ובכלל באנרגיות שהם שידרו, גרם לי להיות בטוחה ב99.9% שהן נשים מאוד מיוחדות עם סיפור חיים מאוד אחר\קשה ומעניין. 2 מהן לא ראיתי יותר, הן רק חלפו על פני, ואת השלישית היכרתי וצדקתי. וקרה לי 3 פעמים ששפטתי אנשים שאני לא מכירה ולא ראיתי מעולם על פי השם שלהם והתחושת בטן שלי וכשפגשתי אותם גיליתי שצדקתי לגמרי בשלושת הפעמים. אז השם שלך...פשוט אין דברים כאלה! ואני לא מכירה אותך יותר מידי. אבל אני כלכך בטוחה שאת בין האנשים המדהימים והייחודיים שהכרתי בחיי. אני נותנת לך עכשיו את השמות של שני האנשים שהכי השפיעו עלי והיו חלק בעיצוב מי שאני ואת השם של הבחורה\ אשה שאני הכי אוהבת בעולם. מעולם לא אהבתי מישהי ככה- לא אהבה רומנטית, לא אהבה לחברה טובה, לא אהבה כמו למשפחה- משהו שמתעלה על הכל. סוג של נפש תאומה. שימי לב: אור, קרן, אור. קטע, לא? אין פלא שיש לי חיבה מיוחדת לשם הזה... את יודעת מה? עכשיו כשאני חושבת על זה.. פתאום אני נזכרת שכתבתי משהו פעם. מכתב למישהי, וקוראים לו "מיס קרן אור היקרה". אוקי, הייתי חייבת לחפש את הדף הזה ומצאתי. כתבתי שם מכתב למיס קרן אור היקרה, שמתאר 2 נשים משני עולמות שונים, אחת מהן זו אני והשנייה זו היא. שהגיעו באופן מקרי לנק' מפגש מסויימת. במכתב הנק' מפגשת היא טיסה לפריז. אנחנו לא מכירות, אבל יש ביניינו נק' דמיון ובסוף המכתב אנחנו חוזרות כל אחת לעולמה שלה, אבל במובן מסויים, אנחנו בדיוק באותו המקום. את המכתב הזה כתבתי לפני שנתיים וחצי בערך ל2 נשים שהתחברו לאישיות אחת - קרן ואור. ומאז שהכרתי אותך, קלטתי שבכתיבה שלך ובחלקיק אופי הקטן שיצא לי להכיר, יש משהו שמאוד מזכיר לי כל אחת מ3 הנשים האלו. באמת קטע.. בכל אופן. שתדעי שקיבלתי ממך המון. למרות שאנחנו לא לגמריי מכירות. שיהיה לך שבוע טוב ומלא באור מבפנים ומבחוץ. אוהבת המון ומחבקת. לונה- שנראה לי שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, תדעי איך קוראים לה באמת.

הפעם את חיממת את ליבי בתגובה הכ"כ יפה שכתבת לי,וזה באמת המון בכל התקופה הקשה שאני עוברת.וגם אני כמוך ניחנתי באינטואיציה מאוד חדה ואין לי מושג לפעמים להסביר למה אבל מספיק לי לראות אנשים לכמה דקות בשביל לקרוא אותם,ולא אחת אמרתי לבעלי שזה או זאת לא ניראים לי ולא יכולתי להסביר מדוע,ובדיעבד כשהתכחשתי לרגשותיי גיליתי כמה צדקתי.
הפתעת אותי גם עם ההקבלה והנקודות דימיון שמצאת בכול הסיפורים.אכן מדהים!
ומעל הכול-את יודעת שאני אשמח להמשיך לתת לך עוד הרבה כדי לראות אותך במקום שאת רוצה למען עצמך.וכמובן שאשמח להכיר את הדמות מאחוריי השם כשיתאים לך.

שלך,
קרן אור.

בוקר טוב לכולכן, אני מקווה שכל אחת מכן תתעורר לבוקר טוב יותר ומאיר יותר! ושנדע לאהוב את הילדה הקטנה בתוכנו, היא שלנו, היא חלק בלתי נפרד מאיתנו... זה אמנם כ"כ קשה..אבל גם אפשרי!! אני לפעמים שואלת את עצמי מאיפה נכתבו המילים האלה שלי פה...הן פשוט יצאו למען האמת...הן יצאו כי רצו לצאת והתאגדו ל"שיר" קטן... מאחלת לכן תחילת שבוע נעים וקל... שלכן, תקווה לבנה.

שתאהבי תמיד את הילדה שבך ושתמשיכי להתבטא בצורה ככ יפה! מאחלת לך בוקר נפלא ועוד המון ימי ייצירתיות ואושר. אוהבת לונה

את כותבת כ"כ מרגש ויפה! ואת צודקת במילים שלך..חוסר ההקשבה שלנו למה שהולך באמת בפנים הוא זה שהוביל אותנו להרס הזה ולפתח הפרעת אכילה. הלוואי וכולנו כאן נזכה להגיע למעמד כשלך בו את מקבלת את עצמך ואת שהנך..זה מרשים בעיניי!! שירן

מאוד אהבתי..אבל אני חושבת שהגיע הזמן דווקא לשחרר את הילדה הפצועה שבתוכנו,ע"י הכרה בסבל שלה ולהיפרד מהתקופה הזאת לשלום ובכך לפנות מקום לדמות הבוגרת שהפכנו להיות.כי זה לא נכון לחיות בעבר היום,הוא כבר לא מתאים למי שאנחנו,למי שאנחנו רוצות להיות.
אני חושבת שחשוב לקחת מהילדות רק את התובנות הנכונות עבורנו ולמנף אותם להווה ולעתיד חדש,כפי שהוא מצטייר בעיניי רוחנו.

מה שכן-שנדע תמיד לאהוב ושנרגיש נאהבות,מבפנים ומבחוץ.
שיהיה שבוע בריא וטוב עבור כולנו,
קרן אור.

תודה רבה על התגובות היפות שלכן..לרגע כבר שאלתי את עצמי למה אף אחד לא מגיב, שמא חשבתי שלא מוצא חן בעינייכן. תודה על התגובות המחממות..כרגע רק אני רואה אותן. וכרגע ריק לי ועצוב לי. היום הכלבה שלי מתה, הורדמה..או איך שלא אומרים את זה, כל כך קשה לי לומר את זה. זה עצוב כל כך וכל כך ריק לי כרגע. היא הייתה בת 14....כל כך הרבה שנים, היא הייתה נשמה מדהימה....היא בעצמה הצליחה לתת לי כוחות לא פעם ולהרים אותי.. בסוף לפני שלקחנו אותה, היא התחילה ללקק אותי...פשוט התחילו לרדת לי דמעות. טוב אפסיק לכתוב כי זה מחזיר את הכל... אני רוצה אותה חזרה...למה אי אפשר לחזור????

אני רוצה לחבק אותך כי אני יודעת שאין מילים כדי לנחם.אובדן בע"ח הוא קשה,הוא ממש נשמה קטנה,כמו בן אדם,ואני מבינה את הרגשת הריקנות.תני לעצמך להתאבל עליה,לי עצמי יורדות עכשיו דמעות,כי הספקתי להכיר אותי ובאמת היא היתה מקסימה.היא מאוד אהבה אותי ותמיד קפצה עליי בהתלהבות,זוכרת??ותמיד פינקתי אותה בעוגיות שאכלתי כי עשתה לי פנים כאלו7 עצובות שמתחננות ואני הרי לא יכולה לעמוד במבט הזה...
אבל אם זה מנחם במשהו,היא היתה כבר זקנה והיא סבלה מגידול ולא היה ניתן לעשות משהו כדי לרפא את זה,וכנראה שבמקומות האלו צריך לחשוב על טובתה,לא להאריך את החיים במחיר של איכות החיים כי לנו קשה להתמודד עם האובדן.אז לפחות עכשיו היא לא סובלת.(ואני כותבת את זה ויש לי צמרמורת בגלל הרגישות שלי בנוסף לנושא הזה..)

יקרה,אני מחבקת אותך ואיתך בכאב,עצוב שלא ניתן לעשות יותר,אבל היכולת שלך להתאבל ולבכות עליה היא יכולת חשובה.

שלך,
קרן אור.

יפה שלי יקרה ואהובה... לעולם לא תהיה אחת מדהימה כמוך, באמת..רק את מסוגלת להזדהות איתי ברמות כאלו, כמו תמיד..לא סתם אנחנו נמצאות במקום בו אנחנו נמצאות אחת אצל השניה. גם את גרמת לי לצמרמורת עם המילים החמות והעוטפות שלך...ועם החמימות שהרגשתי כאשר קראתי את מה שכתבת..תודה לך על המילים, אני יכולה להרגיש כמו תמיד את החיבוק החם שלך שרוצה לנחם ולהוציא ממני את כל העצב שקיים בדבר. תודה לך. חיבוקייך אכן הגיעו..כמו תמיד.. רציתי בהתחלה רק לכתוב " אני אוהב אותך" וזהו, אבל פשוט לא ייכלתי שלא להגיב במילים אחרות גם. אז אני אגיד את זה בסוף אני אוהבת אותך מאוד יקרה שלי. תודה לך על המקום העצום שאת תופסת בחיי, תודה לך על הכל. שיעבור עלינו לילה קל... אני באמת מפחדת ממחר שיבוא, אני רוצה כבר לעבור אותו ואת מחרתיים...ולהתרגל. אני לא רוצה את הכאב והחלל שהיא תשאיר לי. זה כואב לי מדי. נשמה קטנה ומדהימה היא הייתה..וכן יקרה שלי, היא מאוד אהבה אותך, והעיניים שלה לא עוזבות אותי...לא פעם היא הייתה אפילו מסתכלת עלי במבט דואג שרוצה לנחם. וכן..היא ממש חשבה שהיא בנאדם, דרשה ממך את האוכל, גם ממני...אבל אני יכולה לומר לך שבתקופות גרועות מאוד שלי-היא הייתה גורמת לי לאכול.... שלך באהבה ענקית, ושוב תודה. תקווה לבנה.

משתתפת בצערך על מות הכלבה שלך. ואני מצליחה להזדהות איתך כי גם לי קרה מקרה דומה לשלך. ואני יודעת כמה כאב כרוך בכך . אחרי הכל היא הייתה חלק חשוב בחיים שלך והיא עדיין חלק חשוב אצלך. היא תמשיך להתקיים בך לא משנה מה.. המוות לא ייקח את הזכרונות ואת החותם שהיא השאירה אצלך ובחייך. אני מסכימה עם קרן אור שאמרה שצריך להתחשב בעובדה שהיא הייתה חולה. אחרי הכל בטוח לא אהבת לראותה סובלת ומתענה. היא במקום טוב יותר עכשיו . היי בטוחה בכך. אגב, היא קבורה ליד בית מגורייך? היאחזי בזכרונות שלך ממנה היא תמיד תחיה בהם! מחזקת את ידייך, שירן