פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

את כותבת שמדובר במצב חדש יחסית,אז לא חושבת שהייתי ממהרת להסיק מסקנות להמשך.לפעמים לגוף שלנו ישנם חוסרים שהוא מנסה למלא אותם ע"י הגברת התיאבון.אבל נשמע שאת מוטרדת בעניין הזה לכן עצתי לך היא לפני שאת אוכלת וברור לך שאת כבר מעבר לשובע הטבעי והרגיל שלך,עיצרי רגע ותני לעצמך להרגיש-אילו רגשות או חללים בפנים את מנסה למלא כרגע באוכל??והאם עוד פיתה עם שוקולד תצליח למלא אותם??אני מניחה ששאלות אלו יתנו לך איזשהו קצה חוט להתחלה.
בכל אופן אם מצב זה ממשיך,ואת ממשיכה להיות טרודה בעניין פני לייעוץ אצל דיאטנית ובהמשך תשקלו יחד אם יש מקום גם לטיפול נפשי.

בהצלחה,
קרן אור.

ההתפקים האלה באים פתאום. זה יכול להיות יום ככה ויום ככה, מה בבטוח זה שתמיד יש עניין סביב האוכל. כי גם כשאני לא אוכלת- זה מתוך החלטה, שנגררת לקיצוניות מהצד השני. אני לא מצליחה להגיע לאיזון בעיניין הזה. ונכון, ברור לי גם באותו רגע של התקף בליסה מהן הסיבות. זה לפעמים דרך להתחמק מדברים שאני לא רוצה להתעסק בהם, לפעמים אני פשוט רוצה להרגיש בפה את הטעם של האוכל, ולהתענג עליו, במשך שעות. לפעמים ההרגשה הזאת של ההתמלאות מספקת נחת, הרגשה שיש בתוכי עכשיו כוח להתמודד עם דברים מסובכים. יש עוד מלא סיבות לאכול, שהן מעבר לרעב בריא וטבעי. אז כן, האוכל בהחלט מספק צורך כולשהו, ואני לא בטוחה שיש סיפוק יותר נעים מזה. זאת הבעיה.

שלום לך יקרה, התסכול שלך לגביי חוסר ההבנה מדוע את כל הזמן מרגישה צורך לאכול ולאכול מובן לגמריי. אולי חישבי עם עצמך, האם את אוכלת רק כי את אוהבת לאכול? או שאת רוצה או חושבת שזה ממלא אצלך איזשהו חלל ריק? ולגביי שוקולד- אוי אני גם מתה על שוקולד, אני מציעה כן לאכול שוקולד, למה לוותר על שוקולד כאשר אפשר שלא לוותר?? וכמו קרן אור הקסומה- שיהיה לך בהצלחה בהמשך דרכך ואל תפסיקי לאכול שוקולד!! :)

החשש שלך מוכר ולגטימי,הרי בכ"ז זה לגייס את כל המשאבים בתוכך למקום בריא יותר,למקום שרוצה להחלים,במקום להפנות אותם למקום המוכר לנו(אבל הרסני) כלפיי עצמנו.אבל אני מאמינה שעם כניסתך למסגרת טיפולית החששות יתפוגגו ואת מקומם תתפוס תחושת הקלה ותמיכה.
לגביי מרפאת הנוטרים-הטפסים אצלם הם שאלונים מורכבים של אופי,תכונות בסיסיות ומצב הפרעת האכילה.ראיתי את הטפסים האלו,הם מייגעים למילוי,אבל הם מאוד נקודתיים כדי לתת להם אינדיקציה לגבייך ולגביי חומרת הפרעת האכילה שלך ומתוך כך להתאים לך את הטיפול ואת מידת הדחיפות.הבנתי שהמרפאה פתוחה לחבריי כל קופות החולים(תבררי איתם טלפונית אם צריך הפנייה מרופא משפחה או משהו כזה),אם כי היא מסונפת כמרפאת חוץ של בי"ח שלוותה ששייך לקופ"ח כללית(כמו רוב בתי החולים בארץ).ואין לך מה לדאוג בגלל שאת נחשבת בגירה(מעל גיל 18) אין צורך ביידוע ההורים או בהסכמתם כתנאי לקבלה למרפאה.
מעבר לזה אולי מישהי כאן יודעת יותר,כי אני כאמור לא טופלתי שם,אבל ניזונה מחוות דעת של חברות שכן טופלו שם(חברה שלי ז"ל לאחר אישפוזה בשלוותה היתה שם במעקב כמה שנים).
כל הכבוד שאת לוקחת אחריות על עצמך ועל חייך!!!
שלך,
קרן אור.

קודם כל ברוכה הבאה,את מוזמנת לכתוב כאן כמה שתרצי ואני מבטיחה להיות כאן כדי להקשיב...
אני יכולה להבין את מה שאת מרגישה,אכן הסבל הוא איום.
את שואלת אם אפשר להבריא מבולימיה תשובתי היא כן ולא.תלוי במידת הרצון שלך להבריא,ובכך לאפשר לעצמך לשחרר את כל הדפוסים הלא בריאים האלו,תוך כדי התמודדות עם הבעיות האמיתיות שהפרעת האכילה שלך מכסה עליהם.
לא מאוחר לחזור לטיפול,אני חושבת שלאחר 6 שנים כדאי שתפני לטיפול כזה,זה באמת קשה מאוד לבד,ואם זה היה אפשרי היית כבר מזמן במקום אחר עם עצמך,לא??. אבל את צריכה להתמיד כי זה תהליך שלוקח זמן,הרי הוא מושרש אצלנו עוד הרבה לפני הפרעת האכילה שהוא ייצר.אבל זה לא סיבה לוותר לעצמך,כי לפנייך עוד חיים ארוכים ואפשר שתחיי אותם אחרת,מאושרת,מנותקת מהכבלים שיצרנו במו ידנו.את צריכה להאמין בדרך,כי אם לא תאמיני בה עם הקושי הראשון את שוב תחזרי להרגלים המוכרים לך,אבל ההרסניים כ"כ.

כשאת מרגישה את הדחף לאכול ולהקיא שוב-עצרי רגע,נשמי אוויר,נסי לדבר עם עצמך ולהקשיב למה שהנפש רוצה להגיד לך..ובואי לכאן וכאן תקיאי הכול,אולי זה יעזור למנוע את ההתקף הבא,ואפשר שזה יגלה לך תובנות חדשות לגביי עצמך.

אל תוותרי לעצמך על עצמך,עכשיו זה הזמן,אח"כ זה הופך להיות קשה יותר.
שלך,
קרן אור.

הי, עכשיו חזרתי מהפגישה וקצת כואב לי, נפשית!! היתה לי פגישה קשה שלקחה ממני הרבה כוחות. המטפלת שלי רצתה שאפתח וכשנפתחתי.. עשינו פעילו קצת שונה היום! עשינו סימולציה שלי מול המחלה מה שהיה לי מאוד קשה לבצע. פעם הייתי אני ופעם המחלה.. זה מרגיש כמו פיצול אישיות... עכשיו אני באמת רואה אתה כמו שהיא ולא כמו שהיא גורמת לי לחשוב.. המטפלת שלי אומרת שזאת ההתחלה... :( אני מקווה שמפה הכל ילך יותר חלק ואני מקווה שהזמן ירפא את הכל! בינתיים אני נכנסת לנוח, אני מרגישה עייפה קצת.. תודה שאת פה!! באהבה, מחפשת מוצא..

אני מבינה עד כמה זה ההסתכלות על עצמך מבחוץ והתובנות החדשות הן קשות,אבל יחד עם זאת זה התהליך הנכון והאמיתי.לדבר על הדברים,במקום שהורגלנו לחנוק אותם...ואם תסתכלי אחורה תזכרי כמה כוחות הפרעת האכילה לקחה ממך,נכון??אותי לימדו שבדיוק בנקודה שהכי קשה עבורך,זה המקום הכי נכון להתחיל ולהשאר בו.

אני לא יודעת עד כמה בכוחו של הזמן לרפא,אבל ללא ספק הזמן יקל עלייך.
נוחי יקרה שלי,את בדרך הנכונה ואני שמחה יותר מתמיד לשמוע עליה.

שלך ,
קרן אור.

מחפשת מוצא - זה לגיטימי שיהיו לך הרבה רגעים קשים לאחר טיפול, אחרי הכל את מעלה גם נושאים קשים, ואת סוף סוף חושפת את כל הכאב האצור בך. את תראי שלאט לאט הטיפול יעשה עימך רק טוב ואף יחולל פלאים! את בדרך הנכונה, אל תתייאשי.. כבר אמרתי לך שאני מאמינה בך נכון?? קרן אור היקרה- הייתי היום בטיפול והחלטתי להוריד את מינון השקילות אחת ל-3 שבועות. היום לרגל היום הסימלי לא נשקלתי ואני שמחה על כך. סיפרתי היום בטיפול שאני מרגישה שאני צועדת במקום אך אמרו לי שאני טועה ושמאוד התקדמתי!! זה עשה לי מאוד טוב לדעת את זה.. ולמרות הכל, הייתה לי שיחה קשה היום עם הדיאטנית..קשה בתכנים . דיברנו על הטראומה שהגוף שלי עבר ושאלתי אותה הרבה שאלות בנושא הזה.. בין היתר האם גופי ישתקם וכמה זמן זה יכול לקחת.. הופתעתי שזה עשוי לקחת אף שנתיים..! שזהו תהליך מאוד מאוד איטי ושאי אפשר לומר שבכל המקרים חד משמעית הגוף חוזר לעצמו.. למען האמת, זה הפחיד אותי..זה העציב אותי כ"כ.. אני לא יכולה להפסיק להרגיש אשמה על מה שחוללתי לגוף שלי.. היום למשל כשהלכתי לחפש לעצמי בגדים שמתי לב שהמידה שנהגתי ללבוש כבר קטנה למידותיי ושאני צריכה מידה גדולה יותר.. זה עשה לי כ"כ רע.. אבל אני משתדלת כמה שיותר להתייחס בחמלה אל הגוף שלי <ולמען האמת אני מופתעת שאני מגיעה אל השלב הזה> ולנסות לקבל אותו.. מקווה שפעם אצליח..בדיוק כפי שאת הצלחת בניצחונך על המחלה. דיברנו על כך שביום הולדתי הבא אולי כבר אהיה בריאה ושהמחלה תהיה מאחוריי..זה חימם לי את הלב, אין דבר שהייתי רוצה יותר מזה!! שירן

כל הכבוד על הפרגון לעצמך בבית קפה אתמול,זה בדיוק ממחיש לך כמה התקדמת(בהמשך למה שנאמר לך ע"י הצוות הטיפולי) מלפני כמה חודשים,ואין לי ספק שעוד שנה כשנחגוג איתך כאן עוד יום הולדת נוכל לשמוח ולומר שזה הנצחון והמאורע הגדול ביותר בחייך,החיים עצמם,הם הם הדבר.

שמחה שנטעתי בך תקווה,ובכיף עם המחמאות,הן מגיעות לך מכל הלב!

שלך,
קרן אור.

מזל טוב- יקרה!!! אני רוצה לאחל לך שנה חדשה וטובה, קלה יותר ושמחה! תרגישי חזקה מתוקה, כי כל שנה שעוברת, את רק מתחזקת!! ואני שמחה להיות פה בשביל להזכיר לך את זה.. מקווה שתחגגי כראוי לך את היומהולדת- כי זה מגיע לך!!! אפשר לשאול בת כמה את היום? אני שולחת לך איחולים רבים ונשיקות... באהבה, מחפשת מוצא...

מזל טוב!!!! יומולדת שמח!!! אני מאחלת לך שהשנה הזאת תהיה שנה הרבה יותר שמחה ומאושרת, שתמיד תחייכי גם אם קשה ואפור ושתגיעי לשקט נפשי עם עצמך... אני רוצה להגיד לך שאת בנאדם מדהים ומיוחד, תמיד נחמדה ותמיד עונה ומקשיבה בתשומת לב... תודה לך על כך!!! אני מאחלת לך את הכל הטוב שבעולם כי באמת מגיע לך אותו!. וכמובן הרבה בריאות ואהבה!!! אוהבת אותך המון המון שירה

שירן יקירתי, מזל טוב לך.... אמן והשנה תכנסי למקום בריא יותר עבורך, את כבר רוצה-וזה המון יקרה. את חזקה, אני יודעת זאת....את ממשיכה לעמוד על שלך למרות כל הקושי והנפילות והמעידות...יקרה-החיים חזקים מהכל, וכן גם את!!!! מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב!!!! שיהיה לך יום מקסים היום... מקווה שאת מצליחה לבלות אותו בצורה טוב וכפיית!! יש לי מה לכתוב לך על התגובה שלך למטה, אך כעת אני חייבת לצאת כבר, אז אכתוב לך מחר בבוקר. שוב- ים של מזל טוב!! נשיקות, תקווה לבנה

כמה שאתן מקסימות!!! הצלחתן לחמם לי את הלב בצורה שאף אחד היום לא הצליח!! באמת!!! אין לכן מושג כמה אני מודה לכן על כך! הרגשתי קצת רע היום במובן הזה שחשבתי כי הרבה שכחו את יום הולדתי. אני נוטה להרגיש הרבה רגשי נחיתות ביום הזה, אני תמיד מתאכזבת בו כי אני מצפה לכ"כ הרבה ובסוף מקבלת נורא מעט.. אך הפעם אני שמחה לומר שיום ההולדת הזה היה טוב יותר מקודמו!! עשיתי "שופינג" קטן בבוקר מעין זמן איכות עם עצמי, לאחר מכן ישבתי לאכול צהריים בבית קפה ותופתעו לשמוע שהפעם כבר לא היה לי כ"כ קשה!! הזמנתי את אותו מאכל שבפעם הקודמת שניסיתי אותו הגבתי בהתקף חרדה ודמעות וכעת כשאכלתי אותו, לא היו לי מחשבות על הרעבה! ואף לא הרגשתי צורך להרעיב את עצמי .. אני עדיין בהלם שזה עבר על מי מנוחות..למרות שהיה לי קשה וידעתי כי אני אוכלת יותר- אך הדפתי את רגשי האשמה ואפשרתי לעצמי להינות. והפעם אני יכולה לומר בלב שלם שבאמת נהניתי מהאוכל..!! עוד ניצחון קטן על המחלה :) היו לי גם תחושות לא טובות במשך היום הזה..תחושות של חסך , שלא עשיתי מספיק ביום הולדת הזה, לא עשיתי משהו מיוחד כפי שבנות בגילי נוהגות לעשות ולחגוג..<אני בת 20 היום למי ששאלה> אך כשאני חושבת על זה- מבחינתי חגגתי את אחד הניצחונות היום!! ניצחתי את המחלה בעוד קרב ואני גאה בעצמי על כך.. זה שווה יותר מכל מאורע גרנדיוזי או מפואר.. לא כך?? בנות יקרות שלי, תודה רבה לכן על המילים המחממות! הן נגעו בליבי! ריגשתן אותי.. אוהבת אתכן המון, שירן

אוי שירן, ברור שזה שווה יותר מכל דבר שהוא גרנדיוזי או מפואר!! ניצחון המחלה שלך זה ה-דבר!!! זה ניצחון החיים...זה הבחירה המודעת בחיים, כל כל הקושי שקיים בכך!! את בחרת בחיים...מה שלצערי הרבה לא יכולים לעשות. ולגביי הבית קפה- נשמע נפלא :) שמחה שיכלת לעשות צעד זה...כל הכבוד לך!!! וכל מה שכתבנו לך, הגיע לך יקרה, ללא שום ספק!! שמחה שהצלחנו לרגש ולגעת במקומות עמוקים אצלך.... שיהיה לך יום נפלא.. שלך, תקווה לבנה

אני יכולה להבין את המצוקה הקשה בה אתה נמצא,הפרעת אכילה הינה גיהנום נוראי של סבל וכאב המשתלט על כל חיינו.ברור לך שה"א היא רק סימפטום למשהו עמוק יותר,נכון???חשוב שתבין למה אתה בורח למקום של אכילה והקאה-אילו רגשות הם כ"כ לא נסבלים מבחינתך שאתה מנסה להקיא מתוכך??מה האוכל מסמל עבורך??
אתה לא כותב פרטים בנושא,אבל עיבוד הרגשות האלו מתאפשר בטיפול ולכן חשוב שתתחיל טיפול כזה.ואני לא מדברת רק על טיפול נפשי אלא גם על טיפול תזונתי שיעזור לך לבנות תפריט מאוזן ולא של חסכים,כך שניתן יהיה לצמצם את תדירות הבולמוסים.בפרט כשאתה כבר כמה שנים מתמודד עם הפרעת האכילה שלך.קשה מאוד לצאת משם לבד,לכן אשמח לעזור לך להגיע לכדי טיפול כזה.
אשמח לשמוע פרטים נוספים לגביי גילך,האם טופלת בעבר\מטופל כרגע,ומה אתה מחפש בעצם.
תמשיך לכתוב,תקיא לכאן את הרגשות שאתה בורח מהם,הנייר סופג הכול...

שלך,
קרן אור.

תודה תודה לך יקרה שאת!! גם אני שולחת לך איחולים חמים לשבוע יותר טוב, עם בשורות טובות ומרגיעות.. קצת שקט בנשמתנו, לא יזיק בכלל. נשיקות של אהבה וחיבוקים ענקיים, תקווה לבנה

רק שקט חיצוני ופנימי,לפחות לשבוע אחד....

אוהבת,
קרן אור.

הי, את מקסימה! תודה על התמיכה ועל הכל... היתה לנו במשפחה תאונת דרכים מאוד קשה ולכן נעלמתי.. ההרגשה של כמעט לאבד אדם יקר לך, אח, גורמת לשכוח את כל הצרות שבחיים!! אבל, עכשיו הכל בסדר, הלך האוטו, אבל כולם בריאים וזה מה שחשוב. הסימנים הכחולים והשברים יעלמו עם הזמן.. בינתיים יש לי מבחן מאוד גדול השבוע ומחר יש לי עוד פגישה במרפאה. אני חייבת להגיד לך שאני מרגישה קצת יותר הקלה באכילה שלי. אולי זה בגלל החזרה למרפאה? אין לי מושג. אני שמחה על כך וממשיכה במלחמה האין זופית הזאת! מה איתך? איך את? איך עבר עלייך הסופ"ש? מקווה שיותר טוב משלי.. באהבה, מחפשת מוצא..

תודה רבה לך... מילותייך כ"כ מנחמות ומעודדות... תאמיני לי שאני מנסה לחפש את הכוחות שבי, אבל אני פשוט לא מוצאת... היום רבתי עם החברה הכי טובה שלי ריב שהגיע לצעקות של ממש... הריב היה על זה שהיא לא אכלה צהריים ואני ממש נלחצתי כי גם לה היו תסביכים עם אוכל... והיא ממש התעצבנה עלי... אז זה גורם לי להרגיש יותר רע עם עצמי.. אני מרגישה כ"כ טיפשה שרבתי גם עם החברה היחידה שלי... אוףףף... אף אחד לא מבין... אף אחד לא מבין איך זה לחיות ולהתהלך כל הזמן עם מעין וילון שחור ועצוב שעוטף אותי... מה איתך? איך עבר עלייך היום? מחפשת מוצא- קראתי בתגובתך שמשפחתך עברה תאונת דרכים... את בסדר??? אני מאחלת לך ולמשפחתך החלמה מהירה!!!!

שמחה לשמוע שאת מוצאת את מילותיי מעודדות ומנחמות,זאת אכן כוונתי מתוך הבנה כמה לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכות.אספר לך שגם אני בתקופה זאת לא תמיד מוצאת את הכוחות,לפעמים אני ממש מרגישה שהם הסתיימו ואז אני מקיצה לעוד יום ומשום מקום הן נאספות ומתקבצות..
אני יכולה להבין עד כמה הדאגה לחברתך גרמה לך להתעצבן עליה ובל נשכח שהנוש\א הזה הרי כבר טעון עבורך..אבל אני חושבת שגם אם היית טיפה אגרסיבית איתה או הרמת את הקול,אם היא חברה אמיתית היא בסופו של דבר תבין שעשית את זה ממקום דואג ואוהב(הרי על מי אנחנו מתעצבנים תמיד??רק על הקרובים והאהובים עלינו).
יקרה,אני מבינה איך זה לחיות עם וילון שחור כל היום עד שנדמה שזה כל מה שיש סביבנו,אבל החוכמה האמיתית היא לראות שגם הוילון חדיר לקרני אור בצבעים אחרים,אם רק נאפשר לעצמנו..
אני יודעת שודאי לא קל לך,אבל את מתמודדת,בדרכך שלך,וזה מה שחשוב.את יודעת גם תמונת הפאזל הכי גדול התחילה פעם מחלקים קטנטנים..

שלך,
קרן אור.

הי יקרות, אמא שלי ואחי היו בתאונה. הם נסעו ואחי איבד שליטה על האוטו בסיבוב בתוך מנהרה באיזורי. הוא נכנס חזיתית בקיר המנהרה ואז עף אחרוה וכנס בקיר השני. האוטו נראה רע מאוד.. הם היו במיון וחוץ מכמה שברים, חבורות, סימנים כחולים ועוד.. הכל בסדר עד כמה שאפשר. הם שניהם בטראומה קשה ואני מוצאת את עצמי מבינה שאני צריכה להיות חזקה בשבילם! ביום אחר לא הייתי מצליחה לאכול בכלל מהכאב והפחד והכוחות האלה שעוטפים אותי.. :) תודה על הדאגה והאהבה הרבה!! קרן אור- אני מצטערת לשמוע שהיה לך סופ"ש קצת קשה! מקווה שעכשיו את מרגישה יותר טוב.. תדעי שאני פה בשבילך, אם תרצי!! שירה- מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים? שוב תודה!!! באהבה, מחפשת מוצא..

צר לי לשמוע על מה שעבר עלייך.מה שלומו כרגע??האם הוא באשפוז??אני רוצה לשתף אותך שאני בעצמי עברתי שני תאונות דרכים מאוד קשות,שמהראשונה לפחות יצאתי ממש בנס כי הרכב הלך טוטל לוס ואני חטפתי זעזוע מוח ושבר בחוליה..וזה אכן גורם לנו להבין כמה החיים שבירים,וכמה צריך לחיות את הכאן ועכשיו ולא את העתיד.אני לצערי לומדת את זה גם מהגידול כרגע.ויכול להיות שיותר קל לך עם האוכל בגלל שהבנת כמה עניין חיים מול מוות הוא לפעמים עניין של דקות.ויכול להיות גם שזאת באמת ההקלה שבאה בעקבות החזרה למסגרת המרפאה והתחושה שיש צוות שלא יתן לך ליפול.כך או כך אני מברכת על כך ומקווה שמגמה זאת תמשך תמיד.

לגביי-אני ביום שישי לא הרגשתי טוב.שכבתי עם תחושת לאות ותשישות במיטה והתעלפתי פעמיים.אבל נחתי וזה עבר וזה מה שחשוב כרגע.כבר חזרתי לשגרה המבורכת(עד כמה שניתן לפחות)

בהצלחה במבחן השבוע! בהצלחה גם מחר!
שלך,
קרן אור.

אומנם ההודעה לא כוונה אליי אבל ברוכה הבאה לפורום!
אשמח לשמוע קצת יותר עלייך.

קרן אור.

אני סובלת מאנורקסיה כבר שנה וחצי.. כואב לי לדעת שאת מזדהה עם מה שאני מתארת.. לדעת שיש עוד בנות כמוני שצריכות לעבור את הגיהנום המתמשך הזה. אני מצטרפת לברכה של קרן אור ויכולה לומר לך שאם את מחפשת תמיכה, זה המקום..! אגב ממה את סובלת? אשמח לשמוע גם כן לגבייך, שירן.

הדיאטנית שלי הציעה לי כבר מספר פעמים לא לדעת כמה אני שוקלת... אבל אני *חולת שליטה * חייבת לדעת... אני בהחלט מבינה את משבתך... אני שמה לב שכאשר למשל לא יוצא לי לראות את הגיאטנית שבועיים (כלומר שתי שקילות, מצב הרוח הוא טיפה יותר טוב. אבל אחרי כל שקילה אני פשוט הרוסה... זה כאילו השבוע מתחלק לשניים: לפני השקילה ואחריה... אני חושבת שאת צריכה לעשות מה שטוב לך... אני כן מאמינה ששווה לך לנסות לא להישקל... בכל מקרה את תהי תחת מקב של דיאטנית נכון? גם ללא השקילה הפיזית? אם את חושבת שהשקילות מאיטות את התקדמותך ומרחיקות אותך מהחלמה, כדאי לך לנסות דרך חדשה ולראות איך החיים בלי לדעת... אולי כאשר לא תדעי את המספר תתחילי לראות בעצמך את שירן המדהימה והתומכת שכולנו רואים, ולא רק שני מספרים!. אולי האיזון המיוחל יבוא כאשר תהי יותר רגועה מבחינה נפשית וזה יקרה כאשר לא תדעי כמה את שוקלת? אולי אז הגוף ירגע ויאשן את עצמו? לא ניתן לדעת בלי לנסות..! דרך אגב, מה הדיאטנית שלך אומרת על זה? שיתפת אותה? תומכת בך בכל אשר תחליטי! שולחת אליך נשיקה וחיבוק שירה

כמה כיף לשמוע אותך מדברת מתוך הקול הבריא.. ולראות שגם בך יש עדיין אמונה שדברים יכולים להיראות אחרת אפילו שקשה לך עכשיו. אמרת שאת "חולת שליטה". ואני חושבת שאין באמת דבר כזה. זאת אומרת המחלה הפכה אותנו לכאלה.. לחולות שליטה.. אבל זה לא דבר שנולדנו לתוכו ושהוא תמיד היה בהישג ידינו. המחלה גרמה לנו לאבד את השליטה הכי בסיסית שהייתה לנו בחיים וכרגע אנחנו רודפות אחריה ללא הרף מבלי לשים לב בעצם, ששליטה כבר מזמן אין לנו. ובזה הכי כואב לי להודות... הדיאטנית שלי גם כן הציעה לי להפסיק להישקל..וזה ממש נכון שאמרת שיש הקלה מסוימת כשאת לא נפגשת עם הדיאטנית וברגע שאת נשקלת כל המאמצים שעשית כאילו נזרקים "לפח" ואת הרוסה וממוטטת.. אני באמת לא יודעת מה להחליט.. מחר יש לי פגישה איתה ואני אעלה את הנושא הזה בפניה ובפני המטפלת שלי. אני כבר כ"כ רוצה להגיע למצב בו אני מקבלת את עצמי מבפנים.. ולא רק מבחוץ. מיום ליום אני שמה לב כמה חוסר קבלה פנימית וכמה שנאה יש לי לגבי עצמי וזה נורא לחיות בתחושה כזו. אני חושבת שאני אשקל בעוד שבוע בפעם האחרונה ואח"כ אני אשקול להפסיק עם זה לגמרי.. אולי אני אמצא עבורי דרך חדשה וקלה יותר להתמודד עם המחלה.. אגב, את רואה את הדיאטנית שלך כל שבוע וגם נשקלת פעם בשבוע? שירן.

אני תומכת בך בכל החלטה שתחליטי... ! אני מקווה שהקבלה העצמית שלך תגיע בסופו של דבר, ותוכלי לחיות בשלום פנימי. אני רואה את הדיאטנית שלי פעם בשבוע ונשקלת פעם בשבוע.. אני חייבת להודות שהשקילות הן עיניין שאני עדיין מנסה להתרגל אליו... אני בחיים לא הייתי נשקלת, תמיד פחדתי פחד מוות מהמשקל...רק אחר שאובחנתי עם ה"א התחלתי להישקל אצל הדיאטנית.. זה מוזר לי... המשך ערב נעים :) שירה

אמרת שאת מתחילה להתרגל אט אט אל השקילות.. וממש הזכרת לי עצמי במובן הזה.. גם אני כבכל שבוע הרגשתי שאני כאילו מתרגלת אל המשקל והשקילות כבר לא משפיעות עלי כבעבר.. אך עדיין, רק עכשיו אני שמה לב כמה השקילות האלה לא מקדמות אותי לשום מקום וכמה הן מושכות אותי אחורה וגורמות לי לחבור את המחלה עוד יותר.. אני בטוחה שאת גם רואה את זה בעצמך.. כבר הפסקתי להישקל אחת לשבוע.. למרות שהפיתוי והסקרנות הם גדולים מנשוא. אבל אני באמת חושבת שהכי בריא יהיה, שיהיה מרווח כלשהו בין השקילות האלה, כפי שהמליצה לי הדיאטנית. כמו שכבר אמרתי שאני שוקלת להפסיק עם זה לגמרי.. אעדכן לגבי החלטתי.. אגב, האם את גם את מרגישה רעבה רוב הזמן? זאת תחושה שמלווה אותי הרבה זמן ואני ממש מרגישה מוזרה ושונה לגבי זה.. שולחת לך חיבוק, שירן

גזר יקירה, שלום לך וברוכה הבאה לך יקרה, מקווה שתצליחי למצוא כאן את התמיכה שאת צריכה, וכן גם לשאוב מכן כוח כדי להתחיל בדרך להבראה. אפשר לצאת מזה..ולא אגיד לך שזה פשוט וברגע שתחליטי ע"כ לא יעבור זמן אחרי שכבר תהיי אחרי, ממש לא..יקח זמן ובעיקר עם כוח רצון והתמדה שלך. לגביי התחלפות הפרעה בהפרעה, זה אכן מוכר בהפרעות אכילה..אך לצערי זו אותה הפרעה בדיוק, רק עוד ועוד כאב נפשי יקרה. את אכן יכולה לצאת מזה... לקחת את השליטה לידיים שלך, זה אכן לא דבר פשוט, לאחר שהחלטת לתת את השליטה לאכול..אבל את יכולה, בדיוק כפי שנתת לו אותה, את תקחי אותה לידיים שלך, למחשבה הבריאה. בהתחלה זה אפילו יכול להרגיש מלאכותי ולא מובן לך כ"כ, אבל בסוף (וממש לא בסוף) תגידי לנקודה שבה הכל יראה לך כ"כ טבעי, לא תביני כיצד האוכל לקח לך את השליטה ממך. יקרה, אני לא כ"כ מרגישה טוב ולכן כותבת מעט. אמשיך לכתוב לך בהמשך.. מקווה שתמצאי כן את המקום שלך ותוכלי להיתמך ולקחת כוחות כדי להתמודד נכון. המשך שבת נעימה, תקווה לבנה

התופעה של החלפה בהפרעה אחת לאחרת הינה תופעה מוכרת ונפוצה,כל עוד שהתנאים שמאפשרים אותם לא עובדו לכדי טיפול וניתן להם מענה.זה אותו גיהנום,המטרה צריכה להיות הבראה ולא חזרה לאנורקסיה או פיתוח עוד תת של ה"א.בשניהן אין כוח או שליטה,רק הדחקה וכאב פנימי שלא יודע דרכי ביטוי אחרים.
את צודקת שקשה לך,אני מבינה לחלוטין את ההרגשה שמשהו השתלט עלייך,כי אכן כך הדבר.ה"א משתלטת על כל יישותנו,אנחנו לא בוחרות בה,היא בוחרת בנו.
יקרה,לא כתבת האם היית במסגרת טיפולית כזאת או אחרת או האם את עכשיו במסגרת כזאת.אבל חשוב שתעזרי באנשי מקצוע שזאת מומחיותם,יחד תצליחי להתיר את הקשרים ולהתחיל להניע את הגלגלים לכיוון בריא ושלם יותר.כי כרגע את חיה בגיהנום פרטי,אבל אפשר גם אחרת.את שואלת איך??לכל אחת יש את הדרך שלה ואופן הטיפול המותאם לה בהתאם למצבה הנפשי והפיזי,אבל דבר אחד משותף לכול החוזרים..-הרצון האמיתי לשחרר,להבריא,להילחם בשד הזה.כל עוד שאין את זה הטיפול לא יהא יעיל ולא משנה איזה טיפול או כמה הוא עזר למישהי אחרת.

אני שומעת את הזעקה שלך,גם אם היא חרישית, אבל האם את מקשיבה לעצמך?
הגיע הזמן לתת לה להשמיע את קולה האמיתי,לא בחשש, בשקט,כי אם בקול. כבר עשית את הצעד הראשון-פנית לכאן .עכשיו כל שניתן הוא לקחת את כל התמיכה שתינתן לך כאן(וראי את זה כהזמנה ברורה כמובן!)ולהתחיל בטיפול אמיתי בעצמך.את יודעת שהריפוי תמיד מתבצע מבפנים לבחוץ נכון??(באופן שונה מאופן התפתחות מחלה שקודם באה לידי ביטוי חיצוני וכשלא מתקבל המענה או הטיפול היא נכנסת פנימה לאיברים חיוניים).

אשמח לשמוע ממך פרטים נוספים,
קרן אור.

נחמד שיש אנשים שבאמת מקשיבי, הפתעתם אותי גם במהירות ושוב תודה. כשחליתי באנורקסיה הייתי -כפי שאני קורא לזה "בשילוש הקדוש"-דיאטנית, רופא, ופסיכולוגית. הבעיה שעם הפסיכולוגית הפסקתי כי לא היה חיבור ועד כה לא הייתי בטיפול פסיכולוגי כי אני לא מוצאת חיבור עם הבנאדם שיושב מולי. כרגע עקב יצאתי מהצבא אני מכריחה את עצמי לדבר עם אדם-תואר הנקרא גם פסיכולוג, אך אני לא מרגישה בכזאת עזרה. האדם יושב מולי ופשוט מהנהן אין דו-שיח,האם כך אמור להיות הטיפול? מלא בשקט מביך?! וזהו, בעיקרון כך מתנהל לו הטיפול שלי, כי מבחינת משקל אני תקינה ואך מעבר. וזה לא שאני רוצה לרדת למשקל שזוף, הבנתי את הטעות שלי ואיני רוצה לחזור למה הייתי חוץ מזה אני אוהבת את ישבנתי הנוכח, אני פשוט לא יודעת מה לעשות כשאני עצבנית, עצובה או שמחה האוכל קורא לי אני באמת מנסה לאכול נון אבל עבד לי כל ההיגיון , בשניות אני מוצאת את עצמי חסרת שליטה

מאחלת לך ולכל אחת מאיתנו שבת רגועה ובריאה...
אמן!

קרן אור.

תודה על ההתעניינות והדאגה!! היום השני והשלישי לעבודה עברו עלי בעצלתיים..רק עכשיו בצאתי לשוק החופשי אני מבינה כמה הנפש שלי פצועה.. כמה היא עדיין מדממת, חולה וחלשה... כל דבר מפחיד אותה, כל דבר מאיים על שלמותה, היא בקושי מסוגלת "לעמוד" בכוחות עצמה. אני כבר לא יודעת כמה אצליח "לסחוב" אותה כך, עם כל החולי והכאב שהיא מכילה. איך לטפל בה ואיך לרפאה. הכל נראה כ"כ אבוד.. אני מרגישה שהיא פשוט צורחת אלי מכאב, מאובדן שליטה, מאימה..ואני לא יכולה לעזור לה..אני שומעת את קולות בכייה ומתאבלת יחד איתה , מזדהה עם כאבה ולא פעם חושבת אפילו לעזוב את הכל ולברוח איתה לאותם מקומות כואבים ובודדים שהיא מרגישה "מוגנת" בהם.. קשה לי בעבודה. נפשית.. העבודה היא באמת בסדר אך הקושי הנפשי הוא מאין כמותו. הפחד הוא מאין כמותו. השחור משתלט עלי והייאוש גם הוא. נשארו לי עוד ימים ספורים לפרוייקט הזה וטוב שכך. כי לא יודעת איך הייתי מחזיקה מעמד לולא כן. מיותר לציין שאני חסרת אמונה לגבי יכולתי לעבוד בעבודה קבועה. אני לא רואה את זה קורה. זה כך על קצה המזלג מה שעובר עלי בימים האחרונים.. לא מזהיר במיוחד.. ומה איתך יקרה? האם חלפו התחושות הכואבות שהרגשת כלפי עצמך? ואיך את מרגישה באופן כללי? שלך, שירן

היי שירן יקרה, דבר ראשון - אני מצטערת שאני רואה רק עכשיו את ההודעה שלך, לא שמתי לב מקודם שכתבת הודעה. אני בסדר, שלומי בסדר...מחר תחילתו של שבוע חדש. קודם כל אני חושבת שחוסר אמונה לא עוזר לך במצבך, את כן צריכה להאמין במה שאת עושה, לא לזרוע ניצנים של חוסר אמונה ותקווה, זה לא מה שיוביל אותך למקום יותר טוב!! ממש לא.... יקרה, אם אין לך תחושות טובות לגביי העבודה הזאת, אז וותרי, כי במילא לא ילך לך טוב כאשר עוד מההתחלה את פוסלת את המקום הזה, אז וותרי לגביי זה, חבל על המאמץ שלך אם את פוסלת, ואם את כן בכל זאת בוחרת להמשיך בעבודה הזאת, אז תתחילי לזרוע אמונה בעצמך לגביי זה. לגבי נשמתך הפצועה, יקרה אם זה באמת אני לא יכולה שלא להסכים איתך..אכן נשמתך פצועה והרוסה וכאובת ודואבת....אבל את תתחילי ללטף אותה ולתת לה חום ואוהבה, שזה מה שהיא צריכה...והיא תתרפא לך יקרה שאת, היא תתרפא... תני לה חמלה, היא צריכה אותך, את החמלה שלך..... היא צריכה אהבה ממך, היא לא צריכה שנאה והרס ממך, שזה מה שהיא קיבלה..היא צריכה שיאהבו אותה..כי גם אם הסביבה שלך תאהב את שירן שנמצאת בתוכך, עדיין היא לא תקבל את האהבה והחום שהיא צריכה ומגיע לה לקבל, כי את חוסמת את זה ממנה עם חוסר הקבלה שלך וההשנאה הבלתי פוסקת, וההתעללות בגופך...גופך זה המעטפת של נשמתך, את לא יכולה להרוס אותו. תמשיכי לכתוב, תפרקי כל מה שעליך, תתרוקני... אני פה, מוכנה להכיל אותך ברגעים שאת צריכה. לאט לאט תחברי את פיסות נשמתך שהלכו לאיבוד בחורבן ובהרס שהתקפת אותה. שלך, תקווה לבנה

את יודעת, זה ממש חימם לי את הלב לקרוא את המילים שלך :"אני לא מוותרת לך"... כבר הרבה זמן שאני בתחושה שכולם ויתרו עלי, התייאשו. גם אני במובן מסויים ויתרתי על עצמי.... אני לא רגילה שמתייחסים אלי, שפונים אלי... אני תמיד בתחושה שאני לא נשמעת, שאיש אינו רואה אותי... וזה באמת עושה לי הרגשה טובה שכל הבנות המדהימות בפורום הזה שואלות לשלומי... וכן, הדרך שלי להתמודד עם הדברים היא לברוח... להעלם זה הרבה יותר פשוט, לא? זאת למרות שאני יודעת כי זו לא הדרך הנכונה ושעליי להתמודד... אז אני נעלמת... ומנסיונות קודמים, לאף אחד גם לא ממש אכפת, אז זה הפך לדרך חיים בעבורי... לברוח. האמת, ימים לא קלים עוברים.... את רוב שנות ההתבגרות "ביליתי" בדיכאון, אך כעת, הוא ממש בולע אותי, אני מרגישה שהוא מתעצם ואני שוקעת בו... אני פשוט מגעילה את עצמי. ואין כבר כוח לכלום. לא לאוכל. לא למשפחה. לא לחברות, לא ללימודים. מה שלומך את? איך עבר עליך סוף השבוע?

אני יכולה לחזור על צמד המילים האלה כל הזמן.. אני לא מוותרת לך, אני לא מוותרת לך, אני לא מוותרת לך!!! קולך אינו נשמע כי את לא רצית להשמיע..ואת שואלת האם לברוח זה הכי פשוט? תלוי מתי ותלוי למי..אני חושבת שלך היה נדמה שזה הכי פשוט, אבל לא..ממש לא. כי כמו שאת רואה-הכל חוזר..האם את מאמינה שאם לא היית בורחת, המצב היה יותר חמור ויותר כואב מאשר היום? אם את שואלת אותי, ממש לא. לעניות דעתי, הדברים אינם נעלמים, ואם נטייח אותם הם עדיין לא יעלמו...רק ישבו להם באיזו פינה מוסתרת, אבל יגיע רגע (במוקדם או במאוחר) שנצטרך להתמודד עם הדברים ולהסתכל עליהם ולא לברוח. יקרה, להסתכל על עצמך, לתוך תוכך, לתוך עמקי נשמתך-ולא לברוח!! כי תמיד ברחת.. זה כמו שנסדר את החדר ונדחוף את הדברים שנראה לנו כי אין לנו כוח לסדרם, לאיזו פינה מוסתרת בחדר, יש כאלו שידחפו לארון, יש כאלו שיחדפו מתחת למיטה..אבל כמה זמן נוכל באמת להישאר בבלאגן הזה? נצטרך יום אחד להתכופף או לפתוח את הארון, ולסדר את הדברים שרצינו לברוח מהם. האם את יכולה להסכים איתי? אני אמשיך לשאול בשלומך, ואמשיך לשאול אותך ישירות כיצד את מרגישה.. אם תרשי לי אנסה להחדיר אלייך גרגירי תקווה ואמונה..משום מה אני מרגישה שעוד קיימים בך, אם כי את מנסה לכסות אותם מפני עצמך בכל כוחך, מפחדת להתמודד..אכן..אבל הכוחות נמצאים אצלך, ברגע שתתחילי את תגלי זאת, עעם כל תהפוכות הנפש והכאב שעלול לעלות..אבל סוף סוף הוא יצא, בינתיים לא העלמת אותו, רק החבאת אותו, הוא נמצא שם, וכל פעם עולה לך, בצורות חדשות שלא הכרת..לא הגיע הזמן להתמודד איתו בהסתכלות ישירה אליו, לאיך שהוא ומי שהוא..להוציא אותו את בעצמך, ולא שיעלה לך כל פעם עם פנים חדשות שאינך מזדהה, אבל עם אותו כאב שצובט ומרוקן. האם יש לי נקודה לגבייך?? או שדבריי נראים לך כזרים לחלוטין? ואיך עברי עלי סופ"ש? ככה, ייכל לעבור יותר טוב, לא נורא. יש לי את תחילת השבוע וכן גם את סופ"ש הבא..נכון? ויקרה, אם אין לך כוח לסובבים אותך, לא צריך, זה מה שאת מרגישה כרגע, וזה בסדר לגמריי, ומאוד מובן!! את כרגע צריכה להתמקד בעצמך, שירה, מה דעתך להתחיל להכיר את עצמך? ומתוך זה לצאת לעולם? להיות שירה, ולא להיות צלה של מישהי שלא רוצה את עצמה.. חישבי על דבריי...אולי משהו מכל "בלבולי השכל" שלי, יראה לך נכון...ואולי גם משהו יצליח לגעת.. שלך באהבה, תקווה לבנה.

המילים שלך כ"כ ריגשו אותי.. כשקראתי אותן דמעות זלגו מעיניי.. תיארת כ"כ טוב ומדויק את מה שאני עושה לעצמי ואת מה שעובר על הנפש הפצועה שלי.. רואים שעברת כברת דרך ארוכה כדי להגיע לתובנות כאלה.. בעניין העבודה, קצת צבט לי לקרוא כשכתבת- "וותרי"..כי זה מה שאני תמיד מרגישה שאני עושה.. נכון שאני נלחמת המון ואני זוקפת זאת לזכותי.. אבל משום מה במקומות עבודה מעולם לא הסתדרתי מעל לשבוע, תמיד הרגשתי חנוקה, כבולה, מבוהלת ומאוימת. אם מפאת חרדות או פחדים אחרים וחוסר יכולת שלי לתפקד בתנאי לחץ. אני באמת שלא רוצה לוותר לעצמי בעבודה הזו כי זה רק יחזק את תחושת חוסר המסוגלות שלי..זה הכי קל אם אוותר לא כך?? אני מעוניינת להמשיך ואקח עימי את מילותייך..להתחיל לזרוע אמונה במקום בו אני זורעת רק הרס.. למרות שמאוד קשה לי עכשיו וכשאני רק חושבת שביום רביעי אני צריכה שוב לחזור לעבודה הלב נצבט לי, אני מקווה לעשות את זה ולהוכיח לעצמי שאני יכולה לעמוד בזה.. כי אחרי הכל זו עבודה באמת בסדר..אין לי בוס ש"עומד לי על הראש" בזמן שאני עובדת ואני מרגישה די חופשייה במובן הזה. אני אנסה בתקווה שהחרדה תפחת עם הזמן.. אני לא יכולה לתת לאנורקסיה ולפחדים לנצח אותי גם בפרוייקט הזה שלקחתי על עצמי. תודה שאת כאן יקרה, המילים שלך עושות המון. שלך, שירן

כשאני קוראת את המילים שלך אני מבינה איזו משפחה יפה ותומכת יצרנו לעצמנו כאן.. זה מדהים בעיניי.. אני בהחלט אשקול להישקל אחת לחודש.. מחר אני בטיפול ואני אעלה את הנושא.. איך את מרגישה היום? האם השתפרה הרגשתך מאז יום שישי? ומה לגבי עניינים שבלב והתחושות הקשות שהרגשת? יש הקלה? שתפי אותנו.. מחפשת מוצא- הצטערתי לשמוע שמשפחתך עברה תאונה ואני שמחה לשמוע שבני משפחתך בריאים ושלמים. מאחלת לכולם החלמה מהירה.. מחר את בטיפול נכון?? שיהיה לך טוב מחר בטיפול!! <ואין לי אפילו ספק בכך.. לי תמיד עושה טוב על הלב ימים בהם אני הולכת לטיפול> ובהצלחה בבחינות! שירן

עכשיו אחרי שכולם כבר בבית המצב יותר טוב, למרות שההלם עוד לא עבר! מחר אני הולכת לטיפול ואני מרגישה נינוחה ורגועה עם הנושא, אני אפילו מצפה לכך בקוצר רוח. אני יצאתי משם בפעם האחרונה עם הרגשה טובה.. :) איך עבר עלייך הסופ"ש? ואיך מתקדם אצלך הטיפול? אני רוצה להגיד לך תודה על התמיכה והאהבה שאת נותנת!! לא דיברנו הרבה זמן ואני אשמח לשמוע מך.. באהבה, מחפשת מוצא..

אני רוצה להתנצל שלא עניתי לך לפניי,הודעתך התפספסה לי בכל המלל שהיה למעלה יותר ורק עכשיו ראיתי אותה.
יקרה,אני יכולה להבין את התסכול שאת חשה בהתמודדות הלא פשוטה עם רגשותייך ומאבקך בהפרעת האכילה שלך.זה נורא קשה! ועוד יותר קשה אטימות הסביבה שאנו חשות לעיתים,בשעה שכל מה שאנחנו צריכות כדי לעבור עוד יום של התמודדות הוא רק חיבוק,מילה טובה,תחושה של הכלה.אבל יחד עם זאת,ועם כל הקושי,אל תתני לאכזבה מאביך להרוס לך ואל תוסיפי עוד הרס לעצמך.את לא אשמה באטימות שלו,למדי לקבל זאת ועל אף הקושי-להמשיך.
ואפשר גם אחרת יקרה-אני מזמינה אותך לכתוב כאן רגע לפני שבירה,להקיא את המילים שאת רוצה להוציא מתוכך..ואת לא מאפשרת לעצמך(ואז זה יוצא בצורה של פגיעה עצמית).אני מבטיחה להיות כאן.
אשמח לשמוע יותר עלייך,כמובן מה שתרצי להשמיע.

שולחת לך חיבוק אמיץ וכנה,ומקווה שהוא יעטוף אותך ברגעים הדוממים.
שלך,
קרן אור.

שעשיתי את כל שניתן לעשות.

אהובה שלי,קשה לי כרגע מאוד.הבדיקות כואבות,הכאבים מאיימים להכניע אותי,אבל אני מאמינה שאי שם את שומרת עליי,שלפעמים כשנדמה שכוחותיי אוזלים,אני קמה בבוקר לעוד יום של התמודדות עם כוחות מחודשים,בזכותך.

אני מקווה ששנה הבאה אוכל להרים סוף סוף כוסית ולספר לך בגאווה שהצלחתי.כי אם יש חיים מעבר,אני מאמינה שזה מה שאת רוצה עבורי.

שלך באהבה קרובה-רחוקה,
קרן אור.

דמעות זלגו מעיניי כשקראתי את המכתב הכ"כ כואב הזה.. כמה כאב!!! כמה אהבה יש לך לאותה חברה וכמה מצמרר לדעת שהיא עברה איתך כ"כ הרבה ושאת נאחזת כך בדמותה כדי להמשיך. תמיד כשאת מעודדת אותנו ומחזקת, אני תוהה במחשבותיי האם גם את רוצה לומר לנו משהו. האם גם לך קשה מדי או אף יותר, האם את רוצה לצרוח, לזעוק, להוציא מתוכך את כל הכאב שאת עוברת. כי אני יודעת שאת חווה כאב. והרבה. ואת מתמודדת בצורה מעוררת הערצה! את עובדת ומתמסרת למשפחתך, מטפלת בעצמך וממשיכה הלאה בצורה שמעולם לא ראיתי אדם שמסוגל להתמודד כך למרות הקושי. בורכת בחוזק רב! אני מאמינה בכך באמת. לאנשים כמוך מגיע רק טוב והלוואי וכולנו כאן נעניק לך את כל התמיכה שאנחנו יכולות לתת, כפי שאת מעניקה אותה לנו ללא תמורה. אני באופן אישי מרגישה שאני חייבת לך המון! כל תקווה שזרעת בי, כל חיוך שהעלית על פניי, כל פחד שהסטת מדרכי, כל נחמה שהרעפת, כל מילה טובה שאמרת, כל התמיכה שעטפת ושאת עוטפת אותי בה- כל אלה גורמים לי לרצות להעניק לך חזרה. כי באמת מגיע לך. לא יצא לי להכיר עוד בן אדם טוב כמוך עם יכולות כמו שלך. אני לא יודעת עד כמה זה מנחם כל מה שאני אומרת אבל היה לי חשוב להבהיר לך את הנק' שאת יכולה תמיד לספר ולשתף אותנו במה שאת עוברת אפילו שנראה לך שיש לנו מספיק משלנו- אנחנו כאן גם כדי להכיל אותך ולהיות שותפות לסבלך. לעודד אותך כשצריך ולמלא את אותם חללים ריקים שאת וודאי מרגישה. לנסות להעניק לך ולו במעט את הנחמה והתמיכה שכ"כ חסרה לך ברגעים אלו. אני לא מסוגלת אפילו לתאר כמה קשה זה וודאי לחוות מוות של חברה כ"כ קרובה. ממש בדרגה של אחות קרובה לפי מה שאת מתארת. אבל אני חושבת שיעשה לך טוב לדבר איתה. וכמו שאת כותבת לה וזה מצוין <אני בטוחה שהיא שומעת אותך!> , כך גם לכי לקברה. ואני מתארת לעצמי כמה קשה זה אך אני באמת חושבת שרק אם תפתרי את הנק' הזו ותתני לעצמך להתאבל עד הסוף , כך תסגרי איזה מעגל בתוך עצמך ותדעי שעשית את שרצית לעשות תמיד. אני בטוחה שאת רוצה לעשות זאת ומה שעוצר אותך זה הפחד והכאב. שלא תוכלי להתמודד, שלא תעמדי בכך. אל תלחיצי את עצמך. עשי זאת כשאת מוכנה ומרגישה צורך לעשות זאת. יקרה, אם זה עוזר, היאחזי גם בנו כחומת מגן כשאת צריכה. אנחנו נהיה כאן תמיד עבורך!! אוהבת אותך! שירן.

טוב היום זה יום הבכי שלי מסתבר,וזה בסדר,כי הרבה זמן עצרתי בפנים מפחד לגעת,להישבר שלא יהיה בי יכולת להמשיך.אז אני נותנת לעצמי.
תודה על המילים המרגשות שלך,אין לך מושג כמה חיממת את ליבי..
ואם תקראי מה שכתבתי בתגובה למחפשת מוצא תביני מה מקור הרגשת השליחות שאני מרגישה,ולמה כל התקדמות של כל אחת כאן מרגשת אותי ומעניקה לי את הנחמה ואת היכולת להתמודד עם האובדן,לדעת שבמותה היא גם השאירה והנחילה לי משהו שאני לוקחת איתי ברצון.
הפרעת האכילה שלה גרמה בסופו של דבר למותה.וזה היה מוות כ"כ מיותר.היה לה כ"כ הרבה לתת,היא היתה חכמה בצורה בלתי רגילה,כ"כ רגישה..כנראה שהחיים היו גדולים עליה.היא לא הבינה איך אנשים חיים ומתנהלים כשאיבדו את המהות,את החמלה..ואם רק אצליח לעצור מקרה אחד נוסף,עשיתי את שלי,גם בשבילה.

תודה יקירה,
קרן אור.

אני שמחה לדעת שהמילים שלי עשו לך טוב ואני אשמח להמשיך לעשות זאת תמיד! זה יפה וטוב שאת משתפת אותנו ברגשות שלך לגבי אותה חברה ולגבי עצמך בכלל. אחרי הכל הפורום הזה הוא תולדה של הקשר ביניכם באיזושהיא צורה. לא כך? המשיכי לשתף ולהיאחז בנו כשאת זקוקה, תמיד כאן בשבילך. שירן

תודה.אכן את צודקת.
שיהיה לנו בוקר קסום.אני כבר התחלתי אותו בהרגשה טובה יותר.

שלך,
קרן אור.

קרן אור יפייפיה שלי....קרן אור זוהרת ומדהימה... את יודעת כבר מה אני חושבת, את יודעת את הכל..יקרה שלי, כעת נותר לי רק להגיד לך שאני מאוד אוהבת אותך, והלוואי והייתי יכולה להצליח לעטוף אותך בכל האהבה שיש בעולם, בכל החום, בחיבוק החזק שאת צריכה, בחיבוק החזק שאנחנו צריכות...היה עולה לי חיוך גדול בפנים, ובעיקר יקרה-בעיקר בלב... אולי יום אחד אצליח..בנתיים אני בשאיפה.. אני שולחת לך נשיקות של אור שיצליחו לגעת בדיוק במקומת הפצועים שלך כרגע, במקומות שכנראה בתקופה זו (ולא סתם) נפתחו...וקצת שורף, ונראה כאילו מפזרים לך מלח על הפצעים.. ולא יודעת אם התחושה תהיה יותר קלה בעתיד, נראה לי שאני חושבת שלא, אבל אנחנו נצטרך להתמודד עם הרגעים שזה חוזר...ולא סתם אני אומרת "אנחנו", אני איתך..אם במקרה ובטעות עדיין לא שמת לב. אהבה לך פיית אור יקרה שלי.. תקווה לבנה

אני חושבת שאתמול הצלחת לעטוף אותי בהרבה אהבה.אולי יותר משתצליחי להבין,אולי יותר משאצליח להסביר במילים(ואת יודעת עד כמה בתקופה האחרונה קשה לי איתם).אז תתחילי לחייך,ואני רוצה להרגיש את החיוך הזה מתפשט גם אצלך בלב.
אכן,מפזרים לי מלח על הפצעים,בשעה שהחיטוט העצמי הוא קשה.אבל זה בסדר,התרגלתי לזה שאנשים נעלמים בדיוק בנקודות הקשות ביותר.אני לא נותנת לעצמי להישבר מזה,אני ממשיכה הלאה.כמו תמיד.
אנחנו נשברים לעיתים,כוח של התמודדות עם מציאות קשה וכואבת.ועכשיו זה קורה לי יותר מתמיד.אבל מהמקום הזה אני אדע תמיד לקום,מחושלת יותר ועם תובנות חדשות על החיים ובכלל.

את איתי,אני יודעת זאת,כשם שאני איתך נכון??
אהבה ועוד אהבה(מה צריך יותר מזה,לא??)
קרן אור.

אם אני מבינה או לא מבינה, זה באמת לא חשוב יקרה שאת..העיקר שאכן הצלחתי להכיל ולהיות שם וכן לחמם לך מקום בלב. ובטח שאני יודעת שאת איתי...שלא יהיה לך צל של ספק. וכן, אנחנו צריכים רק אהבה בחיים..מה מחייה אותנו יותר מאהבה וחיבה של מישהו? אבל מתוך ובתוך כל זה, נשלח גם קרני אהבה לתוכנו עצמנו, ולא רק לסובבים אותנו, לאחר זאת-האור והאהבה שנשלח לאחרים יהיה הרבה יותר גדול ומשמעותי, בעל עוצמות ואמיתי. אני מחייכת ומחבקת אותך כעת. תקווה לבנה

נדמה לי שאת מכלה את כוחותייך במגרש הלא נכון,ובמגרש הזה אין אף פעם מנצחים,רק מפסידים.אבל כנראה שאת צריכה לרדת עוד קצת למטה כדי להבין שאין מנוס מלקבל החלטה על טיפול,אמיתית,כי את עוד לא שם.וברור לי שכדי שהטיפול יהיה יעיל את צריכה לבוא עם נכונות לשתף פעולה,נכונה לשינוי ועם מסוגלות להסתכל לאמת בלבן של העיניים בלי לפחד ולדעת שמהנקודה הזאת יקרה השינוי.
הכוחות קיימים בך,אבל את מפנה אותם כלפיי ונגד עצמך,ואני רוצה לקוות שיבוא יום ותביני שהכיוון צריך להשתנות.וכשתביני זאת,את תמצאי את הכוחות ועוד כמה שלא ידעת על קיומם.

תאמיני לי,אני מבינה.ולכן לא אספק לך עוד פתרונות לכל "התירוצים" שהעלת,כי את תמהרי לשלול אותם.
את צריכה לרצות,מבפנים.אני מבטיחה שברגע שתראי נכונות אני אעזור לך באיך.

שלך,
קרן אור.

יקרה, תקוות נועדו למי שחפץ בהן.. ולי יש הרגשה מאוד חזקה שאת ללא ספק צריכה את התקוות...יש אנשים שרק מהתקוות נשארים על פני הקרקע ולא נופלים.. אני יכולה להבין שהעליה במשקל מקשה עלייך משבוע לשבוע..אבל לצערי זה המחיר שאנחנו משלמות, והלוואי וזה היה היחיד, אנחנו משלמות יותר מזה, בכל התחומים..לפעמים לוקח לנו לא מעט זמן לראות את התוצאות בכל מיני תחומים אחרים בחיינו, בהם ההפרעה נגעה ופצעה, ואנחנו לא רואות זאת בו זמנית. איזה מילים אוכל לומר לך על מנת לנחם אותך? על מנת שהעליה הזאת תהיה פחות קשה?..האמת שאני לא יודעת.. אני אוכל רק להיות פה ולתמוך.. יקרה אני כבר אחרי זה, וגם אני עברתי גיהנום, באמת שגיהנום..ואני יכולה לומר לך שלי לא היה את הפורום כדי לקבל את התמיכה, לי לא היה חברות מבינות וכו'..לצערי לי לא היה אף אחד שיבין ויתמוך..הייתה לי רק אותי, אותי ואת עצמי...ושתינו (אמנם אנחנו חלק מיישות אחת) נלחמנו בכל כוחנו כדי להתקדם עוד צעד, ולא פעם רציתי למעוד, רציתי ליפול, רציתי לגעת שוב בריצפה הקשה להרגיש שהתהום יותר עמוקה ממני, להרגיש שיש לי לאן "לשאוף", לשאוף למטה..זה מה שרציתי..ועצרתי את עצמי, אולי החלומות והשאיפות של מי שהייתי עצרו, אולי הם היו חזקים יותר מכל מחלה או הרס.. יקרה, אני פה..אני כאן, והאמיני לי שאני יודעת שזה ממש לא מובן מאילו, אני הגעתי למצבים מאוד גרועים של התהום, ועם כל זה, עדיין לא נגעתי בה...תמיד היה לאן לרדת..תמיד היה יותר עמוק, גם כאשר חשבתי שזה הסוף, זה אף פעם לא היה הסוף..ואז גיליתי שזה לא יגמר לעולם..לעולם לא אוכל להגיע לנקודה שאוכל לומר "זהו, הגעתי הכי עמוק שאפשר", זה לא נכון..תמיד יש עוד יותר עומק, רק למרבה הצער, ייכלתי למות בדרך..יקרה שלי, אני הייתי עם רגל אחת בקבר כבר, רק היום אני יכולה להודות בזה לגמריי...רק היום אני מסתכלת במבט אחורנית ויודעת שאני לא רוצה לחזור לשם, לעולם לא ארצה לחזור לשם. שירן יקרה, אני בהבראה שלי נלחמתי המון, המון המון..מההתחלה, בתור התחלה זה היה להתחיל לאכול אוכל שבכלל לא התעכל לי, אני לא הייתי מסיימת את הארוחה שבמילא בתור התחלה שמתי לעצמי מאוד קצת בצלחת, אבל את יודעת, זו הייתה התחלה..אז כמו שהתחלתי לומר, לא הייתי מסיימת את הצלחת וכבר רצה לשירותים להקיא, ואומר לך עוד משהו שגם אני מתביישת לומר, לפעמים גם לא הייתי מצליחה להגיע לשירותים, ואז הייתי מרגישה כמו סכין בתוכי, הרגשה של חולשה, של גועל עצמי...ותאמיני לי שרק הדבר הזה היה יכול להחזיר אותי אחורה ולרצות לגרום לי לוותר, יקרה לי לא היה מי שיעזור לי לקום מהריצפה, כי אני הסתרתי, כי שמתי על עצמי אלפי מסיכות שאנשים אחרים פשוט לא יכלו באמת לראות כמה אני סובלת וכמה אני נלחמת.. ועם הזמן לאט לאט חזרתי לאכול...ועם כל כאבי הבטן שבעולם, ועם כל ההקאות הבלתי נסבלות האלה, אגב היה לי מאוד קשה כי מעולם בעצם לא הייתי דוחפת אצבעות לפה ומקיאה, וההקאות אכן נבעו מחוסר יכולת של הקיבה

מחוסר יכולת של הקיבה לקבל את האוכל שהכנסתי לו...קודם כל הקיבה באמת התרגלה לא לקבל אוכל, דבר שני היה לה מאוד קשה להתחיל לעכל את האוכל. ולא לקח לי מעט זמן, ואחרי תקופה באמת הגוף שלי התחיל איכשהו להתרגל לאוכל במינונים לא גבוהים, ושירן תאמיני לי שגם מזה הוא עלה..פשוט התחלתי לעלות..ולא הייתה לי שום בקרה...לפעמים עליתי קילו, לפעמים קילו וחצי, לפעמים שתי קילו.... היום אני בסדר שירן, היום יש לי את הזכות וכל הגאווה לומר שאני בסדר, ואני שמחה ע"כ, ואמן וגם את תאמרי זאת..אני מאמינה, את מאמינה???? את חייבת להאמין, במה יש לך עוד להאמין בדרך להחלמה מלבד זה?????? שירן יקרה, מחבקת אותך מרחוק. ואני פה, אני פה כשתצטרכי, כשתרצי..בכל עת, אספר לך כל דבר שתרצי, אני פתוחה לכל שאלה שרק תרצי לשאול, אם זה יעשה לך טוב..כעת אני יכולה להבין שלא פעם מתרוצצות לך הרבה שאלות במוח, תשאלי, תשאלי כל שעולה על דעתך..אני פה ואני אענה עד כמה שאני יכולה. שלך, תקווה לבנה

אני כ"כ מזדהה איתך.. גם אני נמאת כרגע אחרי כמה שקילות שבהן עליתי.... את צריכה להאחז במקום הבריא, ולהמשיך לקוות ולא לוותר אף פעם!!!! שולחת לך חיבוקים ונשיקות והמון תמיכה... את חזקה, אני יודעת זאת, ואני מאמינה בך... יהיה בסדר בסוף (זה משפט שגם אני מנסה לשנן, וזה לא פשוט...). אוהבת שירה

קשה לך עכשיו,אני יכולה להבין עד כמה.אבל אני רוצה להגיד לך שאני מעריצה אותך,את אמיצה! עם כל הקושי את ממשיכה להילחם,ואני בטוחה שיש לך עוד הרבה כוחות להתמודד גם עם הקושי של היום.
אני רוצה לספר לך משהו שקשור אליי-כשרציתי להתחיל לאכול,לא יכולתי.כאבה לי הבטן והיו לי בחילות והקאות נוראיות.עד כי לפעמים היה נראה לי שהרבה יותר פשוט היה לי לא לאכול.הלכתי לטיפול בבי"ח איכילוב,למח' תזונה ואז אחרי שבוצעו הבדיקות הנדרשות וניתנה לי העזרה המתאימה סוף סוף המצב התחיל להשתפר.עליתי לאט לאט בכמות הקלוריות,שיפרתי את מערכת העיכול שבקושי תפקדה(גם בגלל שימוש מטורף במשלשלים),ואז עליתי במשקל ומהר.וכמה שרציתי להבריא,זה היה שובר אותי כל חודש מחדש בשעה שבאתי לביקורת.לא פעם רציתי פשוט לחזור להיות חולה,שנאתי את עצמי..אבל המשכתי.למה??כי איפשהו בתוך תוכי היתה בי תקווה ואמונה,בחיים אחרים,בייעוד שעוד לא הגשמתי.ברצון להרגיש טוב ומאושרת פעם אחת בחיים.
זאת דרך מאוד קשה,שירן.הלוואי ויכולתי להגיד לך מתי זה ישתנה ויתחיל להיות קל יותר,אבל צריך לתת לגוף שלנו להתאושש\וזה יתבצע רק בקצב שלו.כל נפילה שתאפשרי לעצמך,תרחיק אותך מהיעד הזה,תאריך את הזמן אח"כ.
תזכרי שהמשקל הוא לא מי שאת,וכן,זה קשה מאוד כרגע.הלוואי והיה בכוחם של מילים לשנות מציאות או להפוך אותה לנסבלת,אבל לצערי זה יתבצע רק באמצעות מעשים.
תקווה לבנה כתבה לך הודעה מאוד מרגשת וכנה,אין לי הרבה מה להוסיף מעבר.אני רק רוצה לשלוח אלייך כוחות,אמונה ואהבה.וכולי תקווה שהם יצליחו לגעת בך ולגרום לך לראות שאת אהובה כפי שאת.
שלך באהבה,
קרן אור.

פעמים רבות אני תוהה מה הייתי עושה בלי הפורום הזה והתמיכה שלכן. . בלי התקווה הזו שאתן יודעות להעניק לי. אני באמת מודה על כך. תקווה לבנה- ריגשת אותי מאוד בתגובה שלך ותודה שאת תמיד נמצאת כאן כדי לעזור. אני שואבת מסיפור ההחלמה שלך ושל קרן אור הרבה כוחות! אני נאחזת בסיפורים הללו כדי להאמין שגם יומי מתישהו יגיע ושאזכה להבריא מהמחלה הארורה הזו. האמיני לי שאני מנסה. אני עושה כ"כ הרבה צעדים נגד המחלה!! אני נלחמת בה בכל הכוח. אבל היא תמיד מושכת אותי אחורה עם כל העליות האלה. היא גורמת לי להישבר ולפחד מאוכל שוב ושוב ושוב. במקום שאתחיל לסמוך על הגוף שלי ולחיות איתו בהרמוניה היא גורמת לי לשנוא אותו ואת המשקל הלא רגיל והלא מוכר הזה שהוא מסגל לעצמו. אני שונאת את הגוף שלי. את מה שנהיה ממנו. זה משקל שיא שמעולם אבל מעולם לא הייתי בו. והכי מסתכל הוא שאני מרגישה רעבה ללא הפסק. ובשבוע האחרון אף יותר. אני מתוסכלת מכל קרקורי הרעב ומתוסכלת עוד יותר מהעובדה שאני עולה במשקל למרות שאיני אוכלת מאכלים "חריגים" אלא נצמדת לתפריט מוגדר וקבוע. זה מייאש כ"כ. אני זוכרת שסיפרת כאן פעם שהיה שלב שהגעת למשקל השיא שלך. ותמיד תהיתי איך הצלחת להמשיך ולאכול כרגיל <ועוד כשהיית ללא כל פיקוח או בקרה כלשהי> כשראית את משקלך כך עולה ועולה?? מה עשית ומה גרם לך להמשיך? שירה יקרה- את תמיד מזדהה איתי וכואב לי לשמוע שזה גם מה שאת נאלצת לעבור בדיוק כמוני. זה גיהנום עלי אדמות שאני אפילו לא צריכה לתאר לך. מה הדיאטנית שלך אומרת על כך? מדוע יש את העלייה הזו כל הזמן למרות היצמדותך לתפריט? אולי היא אומרת משהו אחר ממה שהדיאטנית שלי אומרת <שזה כתוצאה מהטראומה שהגוף עבר> . אולי יש עוד סיבות לעלייה המתמדת הזו שלנו. קרן אור- תגובותייך תמיד נוגעות במקום הנכון כמו תמיד. את יודעת לומר את המילים המדויקות שיודעות לנחם אותי. אני פועלת בדיוק לפי עצתך. עם כל הקושי והקולות בראשי שאומרים לי שאם אמשיך כך- אאבד שליטה ואפול לתהום עמוקה עוד יותר. הסיבה היחידה שאני ממשיכה לאכול כרגיל היא בדיוק כפי שאמרת- יש לי תקווה קלושה שאולי יום אחד הגוף שלי יחליט להתחשב בי ויחדל מכל התעתועים והעליות שלו. למרות שהתקווה הזו נשברת תמיד לנגד עיניי. אני לא מבינה למה אני עדיין מחזיקה בתקווה הזו . קשה לי להאמין שהגוף שלי יחזור לעצמו מתישהו. וכן אני רוצה שהוא יחזור לעצמו. אני רוצה בכך בכל ליבי. אני רוצה אותו חוזר למשקל ההתחלתי שלו, לחילוף החומרים המהיר שלא גרם לי לעלות אף ממאכלים אסורים ומאכילה בבתי קפה לעיתים קרובות- אני רוצה כ"כ את הגוף שהיה לי שזה כואב לי רק לחשוב על זה. זה הרי ברור לי ומובן לי שהמשקל הנוכחי זה לא משקל כתוצאה מהתפריט שאני אוכלת. כי כיום ביחס לתקופה שלפני המחלה אני אוכלת הרבה פחות ועדיין עולה ללא הפסק. ברור לי שהגוף שלי השתבש ושהוא לא מאוזן אבל השאלה של מתי זה יקרה ואם זה בכלל יקרה האיזון הזה, לא מפסיקה להטריד

אותי. אני מניחה שלעולם לא אקבל עליה תשובה. הייתי מאוד רוצה לשמוע ממך איך את התמודדת עם אותן ביקורות חודשיות שהיית עולה בהן ללא הפסק? כמה זמן לקח עד שגופך עצר מהעליות הללו והתאזן? והאם לבסוף חזרת למשקלך שלפני המחלה? אשמח אם תעני לי על כך. שירן.

הרבה זמן לא דיברנו ורציתי לשאול לשלומך?? אני כ"כ מבינה אותך וכ"כ מזדהה איתך! אני חווה את הדברים בעצמי.. אני מבינה כמה זה קשה כשהרצון להחלים הוא כ"כ גדול, אך מנגד כל דבר קטן עוזר למחלה לערער את בטחונינו ומנסה להפיל אותנו. אני יודעת שאת חזקה ואת עושה המון כדי לנצח, אל תתני לדברים האלה לדכא אותך. מגיע לך הרבה יותר ממחלה שמנסה לשכנע אותך שהכי טוב לך איתה כשבעצם היא עושה את הכל כדי להזיק לך.. גם אני עוברת תקופות כאלה, בדיוק עכשיו התחלתי את הטיפול ותאמיני לי שמפה אני רק הולכת לעלות במשקל ואני יודעת שרק אבכה מזה, אבל תאמיני לי שלא אוותר!! בפנים אני יודעת שבסוף אחזור למשקלי התקין ואולי אפילו כבר אתנער ממנה ואצה לחופשי!! אני פה כדי לתמוך בך! אני שולחת לך חיבוק ונשיקה כדי שאולי אצליח לשמח אותך ולחזק! (מקווה שאני מצליחה... :-)!) מה שלומך ככה? באהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה לשמוע שמילותיי נוגעות בך במקומות חשובים ועוזרים לך לקבץ את הכוחות משום מקום ולהמשיך.
שאלת אותי שאלות שאינני זוכרת במדויק את התשובות עליהן אבל התחלתי טיפול בבי"ח קרוב לחתונה שלי.שיניתי את כל התזונה,והרגשתי נפוחה כל הזמן באופן תמידי.הייתי במשקל נמוך כך שהעליה במשקל היתה צריכה להתרחש.ואז התחתנתי ונכנסתי להריון.המשקל עלה במהירות,מבלי שאכלתי יותר מידי וכך מצאתי את עצמי בחודש חמישי עם עלייה של 11 ק"ג.הרבה מזה,כך לפחות נאמר לי,זה כתוצאה מכך שהגוף מפצה את עצמו ואוגר למקרה עתידי של הרעבה(כפי שהיה רגיל).הרבה לא היה לי מה לעשות,כי פחדתי.אחרי הלידה הפסקתי להשקל.הנקתי הנקה מלאה עד גיל שנתיים.אכלתי באותה צורה כמו בזמן ההריון,ובאיזהוא שלב הגוף לבד התחיל לרדת במשקל.לא חזרתי למשקל של לפני,אבל גם לא רציתי וזה לא היה נכון עבורי לחזור למשקל הזה.וכן,כל הבגדים מידה 34 או 0 שהיו לי בארון לא נסגרו עליי וזה כאב לי.אבל קיבלתי את זה שהפכתי להיות אישה,אם לתינוק מדהים ורק להסתכל עליו ועל התהליך המופלא הזה שיצר חיים,גרם לי לשנות את סדר העדיפויות לגמריי ולחיות באמת.לא עפ"י משקל.זרקתי את כל הבגדים,הוצאתי את המשקל מהבית ושמרתי על תזונה שפויה ונכונה עבור מישהי בגילי ועדיין נחשבתי רזה.בהריון השני הגוף כבר היה מאוזן כך שעל אף שאכלתי הרבה העליה ממש לא היתה משמעותית ושלושה חודשים אחרי לידה חזרתי למשקל שלפניה וחייתי עם זה בשלום.עד לפני שנה בה כאמור התגלה הגידול ותופעת הלוואי הראשונה שהדליקה נורה אדומה היתה שהרגשתי רעבה יותר מתמיד ואכלתי המון(גם במונחים של גברים) ועם זאת המשקל פתאום ירד.זה ישמע לך מוזר,אבל זה הפחיד אותי.בעיקר פחדתי משחזור התחושות מתקופות קודמות.
שירן,זה תהליך וצריך לקבל אותו בהבנה .אין כאן חוקים,כל גוף מגיב אחרת לטראומה שהוא סופג.תני לזה את הזמן שלו,וותרי לעצמך,אל תאבקי במקומות הלא נכונים,השקיעי את האנרגיה בלמצוא שקט ומרגוע לנשמתך...

שלך,
קרן אור.

מחפשת מוצא- תודה על העידוד שלך. זה עושה המון! אני לצערי עדיין מרגישה רע מאוד בייחוד עם העלייה המשמעותית הזו במשקל. הדבר החיובי <כך אני לפחות מקווה> היחיד שאני יכולה לומר זה שמחר אני מתחילה עבודה חדשה. אני מפוחדת מאוד אבל אני מקווה שזה יהיה צעד טוב עבורי. אומנם עבודה זמנית ומפחיד אותי לחשוב מה יהיה אח"כ כשאצטרך לחפש כבר עבודה על בסיס קבוע. אשתף השבוע איך הלך לי בהתנסות הזו. קרן אור- כמה שאת צודקת. קראתי עכשיו את מה שכתבת לשירה ולקחתי את מילותייך גם אלי. זה נכון שהרעב הוא רעב בנשמה. למשהו אחר לגמרי. אך עם זאת הגוף שלי זה דבר שהכרתי מאז ומתמיד ואני מרגישה כרגע שקיבלתי גוף חדש וזו עובדה. מבחינתי אני לא מכירה אותו עם המשקל הזה. עם המימדים החדשים האלה. הכל שונה לי ולכל דבר שונה ושלילי שאנחנו לא מכירים, אנו נוטים להתנגד ולא לרצות בו. לא כך? אני כל הזמן שומעת שעלי לוותר על המאבק הזה עם המשקל. אבל שוב , זה ממש פוגם לי בתהליך ההחלמה שאני יודעת בוודאות שהגוף שלי עולה מהר מאוד ושהוא כבר לא כמו פעם. אבל אני אשתדל לתת לזמן לעשות את שלו. להתייחס אל עצמי יותר בסבלנות עד אשר יהיה איזון והעליות ייפסקו. כי הבנתי שהן חייבות להיפסק באיזה שלב. דבר נוסף שמטריד אותי נורא ואני מעוניינת שתאמרי לי מה את חושבת. בשבועות האחרונים אני סובלת מרעב חזק. אני נהיית רעבה מהר מאוד גם ללא קשר למה שאכלתי לפני כן.השבוע זה החמיר. זה הגיע לרמה כזו שלאחר שעה או אפילו חצי שעה אחרי ארוחת צהריים טובה, אני מרגישה כאילו יש לי משהו בבטן שמכרסם אותי ואני נהיית שוב רעבה! <אני חייבת לציין שאני גם אוכלת דברים מאוד משביעים ובכלל התפריט שלי בנוי בצורה כזו שתגרום לי שובע> אני ממש בוכה מזה ולא יודעת מה לעשות. החלטנו אני והדיאטנית להוסיף א.לילה או להגדיל קצת את נפח הארוחות כך שישביעו יותר אבל זה לא פועל טוב לאורך זמן. כעבור שעה שעתיים אני מרגישה את הרעב בגרון, בקיבה. בכל מקום בגוף וזה מתסכל אותי! חשבתי בהתחלה שאולי הסיבה נעוצה בכך שאני בימים של וסת חודשית אך הגעתי למסקנה שמדובר ברעב תהומי כזה שבאף ימי הוסת שהיו לי מזה 20 שנה- לא נתקלתי עוד ברעב כזה שלא משנה מה אני אוכלת- פשוט לא נסתם!! אני יודעת שבימי וסת מרגישים רעבים אבל אני לא חושבת שזה בדרגה כזו כמו שאני מתארת. לא כל שעה או חצי שעה. אני פוחדת שאולי משהו קורה לגוף שלי , שמשהו השתבש אצלי ולא ייפתר.שאני אחיה תמיד ברעב. אני שוברת את הראש בלחשוב מאיפה ולמה זה קורה הרעב הזה פתאום ושום פתרון הולם לא עולה לי לראש. <אני גם ללא כדורים יותר כך שזה לא נובע מהם> מה דעתך ומה עלי לעשות? :(( שירן.

שירן,עזבי את ההשוואות.תניחי למי שהיית בעבר,ותדאגי למי שאת רוצה להיות כאן ועכשיו.המשקל שהיה נכון עבורך כשהיית ילדה לא נכון עבורך היום כשאת אישה.ואולי הבעיה נעוצה בקושי לקבל את השינוי הזה.
אני מאוד מבינה אותך יקרה,יותר משתוכלי לדמיין.מפחיד כל פעם לראות את המשקל עולה,אבל אסור לך לתת לזה להחזיר אותך אחורה.אל תתני לשתי ספרות להשפיע על הרגשתך בבוקר ולמנוע ממך את ההתפתחות האישית שאת רוצה וצריכה למען עצמך.
אני מסכימה עם תקווה לבנה.גם אני הפסקתי להשקל וגיליתי שאני הרבה יותר סלחנית כלפיי עצמי,ושלאף אחד לא ממש איכפת כמה אני שוקלת.אכלתי,עליתי,וקיוויתי לאיזון,אבל זאת לא היתה המטרה שלי.המטרה שלי היתה להיות חופשייה.את יודעת כמה שקט בראש פתאום נוצר אצלי כשלא חשבתי כל היום על אוכל??בחיים אנחנו נדרשות להתמודד עם דברים משמעותיים יותר,קשים יותר,בואי נפנה לשם את משאבי הנפש שלנו.
וכן,עם כמה שזה קשה אם את חשה רעב,תאכלי.זה לא שאת נכנסת לאיזשהו בולמוס,הארוחות שלך מלכתחילה אינן גדולות ויכול להיות שלגוף שלך ישנם צרכים תזונתיים אחרים היום,פערים אחרים שצריכים להתמלא בעקבות תקופת ההרעבה והדרך של הגוף לעשות זאת הוא להגביר אצלך את תחושת הרעב.לכן לא נראה לי שכדאי להאבק בה.
ואכן בתקופת הווסת אנחנו רעבות יותר.אני למשל אוכלת כל היום רק מתוקים בכמות לא הגיונית,אבל אני מאפשרת לעצמי כי אני יודעת שאחרי כמה ימים הצורך הזה יתאזן ואני אחזור לשגרת האכילה הרגילה שלי.

יקרה,מאחלת לך המון בהצלחה היום עם תחילת העבודה החדשה.מחזיקה לך אצבעות ומחכה שתשובי לעדכן.

שלך,
קרן אור.

בוקר טוב, אני שמחה לשמוע שאת מתחילה בעבודה חדשה!! איזה עבודה? ספרי לי... אני מניחה שלאט לאט עיניין המשקל יתפוס קצת פחות מקום אצלך ותביני שהכל יהיה בסדר!! מה שלומך הבוקר? שמחה לשמוע ממך.. באהבה, מחפשת מוצא..

שירן יקרה, ללא ספק קיים תסכול רב מאוד בעלייה במשקל, עם כל הרצון הטוב שבעולם להבריא, ללא ספק העלייה הזאת לא פעם מאיימת למשוך אותנו למטה, ואם לא בירידה חוזרת במשקל, אז בירידה דרסטית במצברוח!! אני יודעת זאת מעצמי יקרה מעברי. מה גרם לי להמשיך? זו שאלה באמת טובה..מעניין, אולי אף פעם לא בדיוק עניתי עליה בפני עצמי. קודם כל היו לי הרבה שאיפות שלא יכלו להתקיים עקב האנורקסיה החמורה, ידעתי זאת וזה ניקר לי במוח מלא, כאשר עליתי והייתי מאוד מתוסכלת מזה, רק ראיתי את ההחלמה, עם כל הקושי, זה היה היעד שלי, היעד העיקרי, כמובן שאחריי זה יש עוד הרבה ייעדים שהיו לי בראש. נכון, גם לי מאוד היה קשה להגיע למשקל ה"שיא" שלי, והמשכתי לאכול..אבל אגלה לך עוד סוד קטן, אני לא נשקלתי, החלטתי להפיסק להישקל, אחרי שעליתי 8 ק"ג, ואגב עדיין הייתי בתת משקל ומשקל מאוד נמוך, הפסקתי להישקל, פשוט הפסקתי, יום אחד החלטתי להפסיק וככה היה..ידעתי שגם אחרי השמונה ק"כ האלו, אני אהיה חייבת מין הסתם לעלות עוד, הדרך עוד הייתה ארוכה מדי, וייכלתי להישבר כל שניה, עזבתי את המשקל, הרי מה זה המשקל? למי אכפת כמה אני עולה? למי זה משנה? פשוט ככה עזבתי אותה..ולא פעם תהיתי מהו משקלי, אבל הנחתי למחשבה הזאת בצד..וגם כאשר עליתי, ידעתי שאני עולה, ייכלתי לדמיין מה המשקל שלי, התפתתי לא פעם לבדוק, אבל לא עשיתי זאת, מהפחד ליפול חזרה. לא היה קל שירן, באמת שלא היה קל..בגלל זה אני מאוד מבינה אותך כעת, עצוב הוא שכעת אני לא יכולה להגיד לך לנהוג כמוני ולא להישקל..אבל במקומך אני הייתי עוצמת עיניים, לא מסתכלת מהו המשקל, שירן מה חשוב המספר הזה????? הבעיה הוא שהוא מאוד חשוב כרגע בשבילך..אבל מציאותית הוא ממש לא חשוב, למי אכפת כמה את שוקלת? לאף אחד!!!! חישבי ע"כ.... את שווה הרבה יותר משתי ספרות על משקל. שולחת לך חיזוקים ואהבה, תקווה לבנה

לדיאטנית שלי אין הסבר למה הגוף ממשיך לעלות... היא אומרת שאולי זה בגלל שאני מעלה במסת שריר (טיעון שקשה לי להאמין לו....)... בעיקרות היא אומרת שלגוף נגרמה טראומה והוא לא מתפקד כמו פעם... והתפריט הדל והפעילות הגופנית יכולים להעיד על כך... זה כ"כ מתסכל אותי!!!! מה איתך? איך עובר עליך היום? המשך יום נעים שירה

קרן אור- ייתכן ובאמת הגוף שלי קיבל תוך כדי גם מבנה נשי יותר ויש שינוי במשקל. אך המשקל שעליו אני מדברת וכמהה הוא לא משנות ילדותי ולא מנעוריי. זה משקל של לפני שנה וחצי בלבד! ואכלתי הרבה יותר ביחס לעכשיו ועדיין משקלי נותר כמות שהוא. היה לי חילוף חומרים מאוד מהיר. ואת צודקת שלאף אחד לא באמת אכפת כמה אני שוקלת, אבל כשאני באה ללבוש את בגדיי והם לא נסגרים עלי- כאן הבעיה. כאן המקום הכ"כ כואב ותחושת אובדן השליטה! ואני בטוחה שאת מבינה אותי. תקווה לבנה- אני כ"כ גאה בך שעשית צעד כזה עצום והפסקת להישקל- זה מדהים כמה כוח יש לך! קשה לי שלא להישקל אפילו שבועיים ברצף, משום שהגוף שלי כרגע עולה ללא הפסקה. מילא היה נעצר קצת , אז מן הסתם הייתי יותר סלחנית כלפיו ומאפשרת לעצמי להירגע עם כל השקילות האלה. אבל הוא כל הזמן מאכזב אותי. וכנראה שבצדק כי גם אני גרמתי לו נזק בל יתואר. לפעמים אני חושבת ואומרת לעצמי: "איך אני מצפה מהגוף שלי להחלים אחרי 5 חודשי אכילה שפויים אם הרעבתי וסיגפתי במשך 10 חודשים!? זה אפילו עוד לא מכסה את כל תקופת ההרעבה!" אני לא יודעת עד כמה למחשבה הזו יש בסיס הגיוני אבל אני חושבת שיש בזה משהו. כנראה שזה ייקח זמן עד שהוא יתאזן ואני אחכה עד אז. כי אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לראות אותו מאוזן. שירה- הדרך שלנו כרגע לא קלה בכלל וגם אני נאלצת לשמוע כל מיני הסברים מאולצים ואולי אף תמוהים מפי הדיאטנית שלי. בתוך תוכי אני בטוחה שהכל נגרם כתוצאה מההרעבה והגוף כרגע "מפצה" את עצמו על אותה תקופה. נצטרך להתאזר בסבלנות אין לנו ברירה אחרת. נכון שיש ברירה נוספת והיא לחזור למצב הקודם- אך זו לא צריכה להיות המטרה שלנו. למרות כל העליות הללו אני תמיד רואה לנגד עיניי את ההחלמה והאיזון שיגיע. אני רואה לנגד עיניי את הגוף שלי יום אחד מפסיק לעלות כ"כ הרבה ונשאר יציב. מפחיד אותי לחשוב על זה כדי לא להתבדות אבל אני חייבת כדי להיאחז במשהו. איך את מרגישה היום? מחפשת מוצא- מה שלומך היום ואיך את מסתדרת עם הלימודים? אשתף אתכן שהייתי אתמול בעבודה ביום הראשון שלי והלך לי ממש רע!! הגעתי למקום ואף אחד לא הסביר לי איפה נמצאת העמדה של הדיילות, איפה המוצרים למכירה <והם אמורים לעזור ולהסביר לי>, היכן עלי להתמקם- כלום. הרגשתי אבודה וחלשה. התקשרתי למנהלת האיזורית שאחראית עלי אך היא לא ענתה. אז התקשרתי למנהל מעליה והסברתי שאני כרגע לא מוצאת אף אחד ואמורה להתחיל את המשמרת ממש בקרוב. שלחו לי מישהי שתעזור לי לבסוף לאחר רבע שעה ואז קיבלתי טלפון מהמנהלת האיזורית שצרחה עלי באכזריותה על כך שעקפתי את סמכותה. הרגשתי רע, קפאתי במקום. למרות שעניתי לה והסברתי את עמדתי יפה מאוד. לחץ האנשים כבל אותי הרגשתי שוב איך עולם התעסוקה כובל אותי ואני נפלת ברשתו כטרף קל. אני לא יודעת אם אני בנויה לעבודה בחוץ. הכל כ"כ מפחיד ומאיים שאני כבר לא יודעת מה לחשוב על עצמי. למרות שבמבחן התוצאה הלך לי מעולה. מכרתי המון

מוצרים והמוצר שווק בצורה טובה. אך הרגשתי שאני רק רוצה לברוח ורציתי באותם הרגעים פשוט לקחת את התיק ולעזוב. לאותו מקום "בטוח" וכואב שאני כ"כ מכירה, לבדידות. אבל נשארתי למרות הכל ואני לא יודעת אם עשיתי טוב. כי גם בשירות הלאומי פחדתי לוותר לעצמי והדרדרתי תוך כדי עמוק לתוך האנורקסיה מבלי לשים לב שהמקום הזה רק עושה אותי חולה עוד יותר. נשארו לי 8 ימי עבודה וכל אחד אומר לי שזה דבר של מה בכך ואני יודעת. אך בתוכי גם יום אחד זה קשה. נמאס לי להגיד כבר שקשה. אני מרגישה שלא מגיע לי . נמאס לי מהפחד. היום זה יום העבודה השני ואני מקוה שיהיה לי קל יותר ופחות מפחיד. אולי אני עדיין לא בשלה לכל זה. =/ שירן

אני שמחה שעל אף הקושי את לא מאפשרת תסריט אפשרי של בריחה למקום המוכר לך,אלא פנייך קדימה לעבר תהליך ההחלמה.וזאת השורה התחתונה והחשובה ביותר.קשיים תמיד יהיו אבל את מתמודדת איתם יפה ולא נותנת להם לשבור אותך,וכל הכבוד!!
לגביי העבודה-מבחינתי מה שמשנה היא העובדה שאם תשימי לב את לא ויתרת,דיברת עם המנהלת והתמודדת.התשובה או הכעס שלה כבר לא קשורים אלייך,זה שלה.מבחינתך עמדת על שלך,ובסופו של דבר גם הצלחת לסכם את יום העבודה על אף "התקל" שהיה לך בתחילתו בצורה טובה מאוד.זאת רק ההתחלה ובכול מקום עבודה יש את הקשיים להכנס לתוכו עם כל המערכים ומשחקי הכוח,אבל אסור להישבר על ההתחלה.את תראי שעם הזמן זה כבר יהיה קל יותר כי תוכיחי את עצמך,תתחברי עם אנשים שם,ואז לא תרגישי רק את הניכור והקור..
בכול אופן אשמח לשמוע איך עבר עלייך היום השני.
שלך,
קרן אור.