פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

תודה תודה אהובה יקרה שאת.. היה כפי שאת כבר יודעת, אך עם זאת מעט קשה, הזמן יעשה את שלו אני מניחה. קרני אור.. תקווה לבנה

הי, אני רוצה לשתף אותך בהחלטה שעשיתי. לפני מספר ימים החלטתי שכשאני קמה בבוקר, אני משננת לעצמי מספר משפטים חיוביים כמו "אל תשכחי לאכול" או "בלי אוכל איך תעמדי על הרגליים" וכדומה, כמה שזה אולי נשמע מטומטם, אבל עובד כי בינתיים אני אוכלת. אני חייבת להרגיל את הגוף המסכן שלי, אחרי מה שעוללתי לו, להתרגל לאכול מחדש וחשבתי שאולי זה יעזור וזה עוזר קצת. אם כל הדיכאון והעצב שבי בגלל האכילה, אני מרגישה שאני נמצאת היום במקום אחד אולי אפילו בריא יותר ממה שהייתי לפני מספר שבועות.. אין לי מושג איך ולמה, אבל קיבלתי סוג של פוש רציני והחלטתי לנצל אותו לטובת החלמתי. איפשהו, אני אפילו מרגישה טוב יותר וחזקה יותר. אני חייבת להגיד לך שלא קל לי בכלל עם כל במצב הזה וקשה לי מאוד, בעיקר בנושא התזונתי. אני לא יודעת מה זה לאכול ועוד לאכול כ"כ הרבה דברים, אבל זה בריא וחשוב לשיקום הגוף ואחרי כל הנזקים שעשיתי לו (ועשיתי הרבה) זה מה שהוא צריך ונמאס לי למנוע ממנו את הדברים האלו.. אני עדיין מרגישה אשמה בכל מה שעשיתי לו ולפעמים זה מאוד מקשה עלי לתת לו את הדברים, אבל אני כן מרגישה שזה מגיע לו ולי ואני לא אוותר על כך!! זאת פעם ראשונה שאני באמת מרגישה את הרצון החזק הזה להחלים ואני שמחה על כך!! מה איתך? איך את מרגישה? מקווה שאצלך ואצל ילדייך הכל בסדר ושכולם בריאים... שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה שאת מוצאת את הכוחות להתמודד ,חרף כל הקושי הטבעי והמובן,עם כל מה שהויתור על הפרעת האכילה גורר בעקבותיו.
ניכר כי מצאת את הדרך,ולא משנה מה היתה הסיבה שהאיצה את התהליך הזה,כל עוד שהוא קיים וצריך לשמור עליו כזה.כל אחת מוצאת את הדרך שלה להתמודד,ואני רק מברכת על כך.

אני בסדר,תודה.וגם הילדים כבר בהטבה ואני מניחה שעוד יום ואוכל להגיד שזה מאחורינו.

קרן אור.

:) אני שמחה לשמוע שהכל בסדר!! אני בהחלט שומרת ואוחזקת בחוזקה רבה בכוח הזה שקיבלתי כדי להחלים.. תרגישו טוב בינתיים, שלך, מחפשת מוצא...

אני מבינה אותך, בעיני את נשמעת מאוד הגיונית.. גם אני חווה דברים דומים. זה נכון שמותר ללעוס מסטיקים רק אל תשכחי שהרבה פעמים לעיסת המסטיקים עוזרת בהרגשת שובע וזה משרת את המחלה, אני לא שופטת אותך או אומרת שזה מה שאת עושה, להיפך אני חושבת שלעיסת המסטיקים אצלך לא מגיעה ממקום חולה.. נכון? אני חושבת שאת במקום טוב היום וחיובי, תנסי אולי פחות לחשוב על הדברים שעלולים להפריע לך במשימה, כדי שיהיה לך יותר קל לעבור את הימים בתופה הקשה הזאת שאת עוברת... תמשיכי לשתף כי זה רק יעזור לך ויעשה לך טוב. אני שולחת לך חיבוקים וחיזוקים מכל הלב.. מקווה שזה עוזר! שלך, מחפשת מוצא..

אני מכירה את הנושא הזה גם מעצמי... אבל אצלי זה בא במקום האוכל... סוכריות ללא סוכר, מסטיקים וכ'ו פשוט מילאו אצלי את תפקיד האוכל והקנו לי תחושת שובע (מלאכותית כמובן...) אני לא חושבת שבמקרה שלך כפי שאת מתארת אותו יש איזושהיא בעיה להמשיך ולאכול את המסטיקים, כל עוד הם לא באים במקום טיפול או משהו בסגנון.. אני לא חושבת שכדאי לך להדחיק ולהרחיק את הרגשות האלו, אלא כדי לך לדבר, לפרוק ולנסות לפתור אותם... בתכלס, המסטיק לא "יפתור" לך את ההרגשות אלא רק ירחיק אותם... המסטיקים הם לא שונים משום דרך התמודדות אחרת כמו שציינת, ואם הם עוזרים לך להתמודד אז יש להם מקום... אבל רק אם באים עוזרים להתמודד ולא באים במקום ההתמודדות האמיתית... אני בעד אם זה עושה לך טוב וממתיק לך את היום... אבל אם את מרגישה שזה מפצה או ממלא ריקנות כלשהי, אני חושבת ששווה לבדוק אם יש דרכים אחרות למלא את הריקנות הזו... את תמיד מוזמנת לכתוב את הרגשותייך כאן ברגעי ריקנות שכאלו.. אולי זה יעזור! שלך תמיד שירה

קודם כל אני מברכת אותך שוב על ההתמודדות האמיצה שלך ועל התובנות החדשות על עצמך.אני חושבת שזה חיובי ומשמעותי.
לגביי עניין המסטיקים-אני חושבת שאל לך לייסר את עצמך בגלל שתי מסטיקים עם סוכר.ואני לא חושבת שהם משרתים את קולות המחלה.כי הם עושים לך טוב.אם היית כותבת שהצורך בללעוס אותם הוא גדול יותר ומדובר בכמויות גדולות יותר שמהוות תחליף לאוכל,אז כן הייתי ממליצה להימנע.אבל אם שתי המסטיקים האלו גורמים לך לחוש יותר טוב לגביי הרגשות שלך,אל תחשבי על זה יותר מידי ולכי על זה.
את מתמודדת כרגע עם המון דברים,עם קשת של רגשות שאת רק עכשיו מתחילה להבין,לא נראה לי שיש להוסיף להתמודדות הזאת גם את הייסורים על המסטיקים,אלא אם כן הצורך בהם גדל ו\או נהיה אובססיבי.כל עוד שזה ברמה שתיארת,לא נראה לי שזה בעייתי.
כך או כך,המשיכי בתהליך שהתחלת.אני שמחה שהרופא והדיאטנית אמרו לך שהכול יסתדר ושלא נגרם נזק משמעותי פרמננטי,את צריכה להיות גאה בעצמך על שעצרת דקה לפניי...

שיהיה יום מקסים,
קרן אור.

תודה על תגובותיכן.. עזרתן לי להתייחס אל הדילמה הזו קצת יותר בסלחנות מאיך שאני התייחסתי אליה. איני לועסת אותם כדי ליצור תחושת שובע..אני דואגת לאכול ורק אח"כ לקחת מסטיק בשביל הטעם המתוק.. קרן אור את צודקת שאין עניין של מה בכך ב-2 מסטיקים <ואף ללא סוכר>.. אני פשוט מרגישה לעיתים קרובות תחושות של ריקנות, פחד, חרדת רעב לאחר שאני מסיימת לאכול ארוחת בוקר..אני מרגישה מין צורך עז לעוד, למשהו שימלא את החלל הריק הזה שאני מרגישה .. וכדי להתגבר על התחושות הקשות הללו עבורי אני חייבת מסטיק כדי להרגיש טוב יותר עם עצמי..ובכדי להירגע.. שוב זה לא עולה יותר מכמות של 2 ליום. אך עדיין זה נשמע לי כמעין בריחה מתחושות קשות שלי.. מה דעתך? יכול להיות שאני שוב מחמירה עם עצמי ואוסרת על עצמי הנאות קטנות? אגב, מה שלומך, איך את מרגישה היום? תודה לכולכן.. אתן מקסימות! שירן

כמו שכתבתי לך לפני -כל עוד שזה בא לאחר אכילה מספקת,ואת נהנית מכך,אין בכך כל פגם,ולא נראה לי שיש למה להיאבק בזה,שעה שאת מתמודדת עם דברים ורגשות משמעותיים יותר.

אני בסדר,כפי שכתבתי.הייתי היום בעבודה לכמה שעות וחזרתי כדי לנוח בבית ולהתאושש לגמריי.
טוב שסוף השבוע בפתח ואני מקווה שאצליח לנוח בו ולהשלים שעות שינה חסרות...

שלך,
קרן אור.

אני אקח את הדברים שאמרת לתשומת ליבי.. לאחרונה אני מבינה שללא קשר למסטיקים- אני מוצאת באוכל את תחושות הרוגע והנחמה להם אני כה זקוקה.. וזה מעציב אותי.. מעציב אותי שהאוכל ממלא תפקיד וחלק כ"כ משמעותי בחיים שלי..לטוב ולרע.. לפעמים כשאני אוכלת אני מייחלת שהארוחה לא תיגמר רק משום שאיני רוצה לחוש בתחושות הריקנות והעצב שבאות לאחר מכן.. אני מתביישת אפילו להודות שהגעתי עד למצב כזה =/ אני ממש מחכה לארוחה הבאה, מחכה שהשעות יעברו כדי שאצטרך לטעום שוב מהאוכל- זה רעב מוחי מטורף! האם התחושה הזאת מוכרת לך? אני מרגישה כ"כ שונה ומוזרה עם זה.. אני נלהבת ומתרגשת מאוכל יותר מכל דבר אחר..! ואני חושבת שזה נוצר כתוצאה מכמה סיבות ביניהן התקופה הארוכה בה הרעבתי את עצמי וכעת מזון נתפש בעיני כחדש ומלהיב וגם משום שזה ממלא המון חללים בתוכי, המון ריקנות , ומשכך מעט את הסבל שבעקבות המחלה הזו.. האם חווית דברים דומים בתקופת ההחלמה שלך? אני מרגישה מבוכה ובושה בעקבות התחושות הללו.. אני שמחה לשמוע שמצבך השתפר..ואני מקווה שגם יישאר כך! תודה שאת תמיד כאן כדי לתמוך בי ובשאר! אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו.. שלך, שירן

בוקר טוב, אני מורידה בפנייך את הכובע!! אין עלייך!! את חולה, מטפלת בעצמך, בילדיים ועדיין מוצאת את הכוחות לתת לנו תמיכה כאן בפורום- פשוט מדהימה!! יש לך כוחות עצומים!! היום קמתי מאוד מוקדם, אחרי חלום רע, שוב! אני מקווה שבטיפול במרפאה באמת אצליח לייצב את המצב הנפשי שבי כי זה מאוד מתסכל, בינתיים אני מתמודדת ועושה את זה בצורה החיובית ביותר שרק אוכל לתת לעצמי.. רציתי לספר לך שהיתה תקופה בטיפול הקודם שנתנו לי אנשור כתוספת ביום יום. אני משתדלת לאכלס בכל ארוחה את כל אבות המזון,: םחמימה, ירקות, חלבונים ועוד... הארוחות הם קטנות כדי לא להעמיס, אך אם ארגיש רעבה בין לבין פשוט אלך לאכול משהו ולא אכנע למחלה. לפני כמה ימים אכלתי בצהריים ואחרי שעתיים בערך התחלתי להרגיד רעבה שוב (וזהה הפחיד אותי מאוד!), אבל החלטתי שאם לא אלך ואכניס משהו לפה, זה כאילו אני נותנת למחלה להתעורר ואני לא רוצה את זה, אז הלכתי ואכלתי יוגורט, שזה כלום אבל זה הישג אדיר בשבילי.. אני מקווה שמפה הדברים יסתדרו כי זה קשה.. שתהיה לך ולילדייך החלמה מהירה ותרגישי טוב.. תודה! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא....

הצטערתי לשמוע שעבר עלייך לילה קשה, ואני מאוד מעריכה אותך על התמודדותך! אני מקווה מאוד שתרגישי יותר טוב!!!! מצבי לא כ"כ טוב... הייתי אצל הדיאטנית ואני עדיין על אותו משקל.. זה מעייף אותי ומתסכל אותי להתמודד... כרגע הרבה יותר פשוט לי לקצץ באוכל כי ככה יותר קל לי להתמודד אבל אני מפחדת מאוד להרוס במו ידי את כל העבודה שהשקעתי בחצי שנה האחרונה כדי לייצב את המשקל ולשמור על תפריט סביר... משום מה הגוף שלי מתעקש על המשקל הנוכחי ולא משנה מה שאני עושה הוא לא משתנה... כמו כן, מדידת בגדים הפכה לעיניין מעציב מעצבן ומתסכל כאחד..למרות שקניתי בגדים חדשים לאחר שעליתי במשקל, יש עדיין כמה בגדים שאני כל הזמן בודקת איתם וזה משגע אותי כל המחשבות שמתרוצצות בראש: לפני שנה זה היה יותר רפוי, לפני שנה זה היה יותר גדול, לפני שנה זה נראה עליך יותר טוב, את שמנה, את דוחה, את זוועה מהלכת..... אני מרגישה שהראש מתפוצץ!!!! אני יודעת שזה לא ממש קשור אבל אני חייבת לפרוק את תחושותיי... רבתי עם כמעט כל החברות שלי.. וניתקתי קשר לחלוטין עם חברה אחת שהחשבתי אותה לחברה מאוד טובה ויקרה, אבל כעת מתבהר לי שהיא פשוט ניצלה אותי... אני מרגישה כ"כ חסרת תועלת, מיותרת.. כאילו אם אעלם לאיש לא יהיה אכפת כלל... לא בא לי להיות יותר בעולם הזה.... זה אולי ישמע מוזר, אבל אני לפעמים מרגישה כאילו אני מביאה מעין מזל רע על כל העולם, על הסובבים אותי... מעין יצור שעושה רק רע ומחריב את הכל...

עצוב לי מאוד לקרוא את מה שכתבת.. אני מאוד מאוד מזדהה איתך כי אני בדיוק באותו המצב כמוך.. כל עניין הבגדים זה באמת מעציב ומתסכל כאחד אבל תנסי בתקופה הזו שאת מחלימה לא למדוד בכל פעם את הבגדים ..תני לגוף שלך את הזמן להחלים.. זוכרת כמה כאב לך <וגם לי> כשהיית כל שבוע עולה במשקל? רצית שזה רק ייעצר ! והנה הגוף נעצר פתאום ואלה חדשות מדהימות בעיניי!! גם אני בשבועיים האחרונים נשארתי באותו המשקל ולמרות שיש בי צד שרוצה לחזור למשקל הקודם ולרדת, יש בי גם צד רגוע ושקול יותר ששמח שסוף סוף אולי דברים יתחילו להסתדר והמשקל יפסיק לקפוץ כל הזמן.. לפחות זה נעצר כרגע ולא ממשיך לעלות..זה מראה שהגוף שלך מתאזן..נסי לשמוח על כך.. תני לגוף שלך להרגיש בטוח.. כשאת מקצצת ומפחיתה את שוב פעם מכניסה אותו למגננה! ומוציאה אותו מאיזון! את עושה לו הפוך..אם את בוחרת להחלים- לכי עם זה עד הסוף עם כל הקושי! ואני יודעת שקשה אבל כל התעתועים האלה שאת עושה לגוף, הקיצוצים וההפחתות הללו <אני לא יודעת עד כמה את מקצצת והאם זה משמעותי > רק ייצרו תגובה הפוכה של הגוף שלך במקום לאפשר לו סוף סוף לסמוך עליך.. האם ההפחתות הללו שאת עושה הן משמעותיות? חשוב שתתייעצי עם הדיאטנית שלך בנוגע לזה..אל תהרסי את כל מה שבנית במו ידייך בכ"כ הרבה מאמצים!! חבל שתרדי במשקל ותיפלי לבור הזה שוב ואז את יודעת מה השלב הבא- לעלות בחזרה -ואין צורך שאזכיר לך כמה קשה לעלות! עשי זאת למען עצמך..בחרי להחלים ולכי עם התחושה הזו.. חילוף החומרים שלך ישוב לקדמותו- אתמול אמר לי את זה גם הרופא משפחה וגם הדיאטנית..כך שאין לך מה לדאוג.. ברגע שהגוף ירגיש מוגן הוא ישוב לעצמו..אל תערערי אותו שוב.. שולחת לך הרבה כוחות וחוזק!! שלך, שירן

תודה על העידוד והחיזוקים... יש לי רק רצון מאוד חזק לקצץ, אבל בפועל לא קיצצתי עדיין... זה פשוט קשה... במיוחד עם כל ארוחות החג, תמיד יש את הפיתוי של לא לאכול כלום, שיראו שאני לא אוכלת כי זה מראה על חוזק ושליטה וכל הדברים האלו שהמחלה גורמת לנו לחשוב... מה איתך? איך עובר עלייך היום?

כואב לי לקרוא את מה שאת כותבת.. אני מבינה ומזדהה- אל תקצצי באכילה, תנסי לשמר בתוכך את ההבנה שהשגת המון בחצי השנה האחרונה כדי שלא תאבדי את זה. אני מבינה את הפיתוי שלך שלא לאכול, אני מבינה כמה הוא עצום וחזק ומנסה להשתלט עלייך ולגרום לך לחשוב שאת שולטת. זאת המחלה ואל תשכחי את זה, גם אני מתאמצת מאוד להחדיר לעצמי שכל הקולות שיש לי בראש, שאומרים לי לא לאכול ולא צריך את זה כי זה בעל ערך קלורי גדול ועוד, אבל אני ממשיכה להגיד לעצמי שזאת המחלה שמנסה להרוס לי את החיים ואני "סובלת בשקט". אני רוצה לספר לך שלפני מספר שבועות עשיתי צעד גדול והעפתי מארון הבגדים שלי את כל בגדי המחלה, בשביל שלא אמדוד אותם "ואבכה" על כך "שהשמנתי" או יותר נכון העלתי בשמשקל, בנוסף אני משתדלת להביט פחות במראה ולבחון את עצמי. באופן אישי זה מאוד עוזר לי לעבור את היום יום, עם כל הקושי שבדבר ועם כמה שלפעמים קשה לי לעמוד בזה.. לפעמים יש בי געגועים לבגדים הקטנים שהעפתי, אך אני מעודדת את עצמי במחשבה שהכל למעני ומען בריאותי והעתיד שלי והאמת שאני ממליצה לך לעשות את אותו הדבר. אני חושבת שיהיה לך יותר קל לשרוד את המלחמה הקשה. אני מקווה שלא תחשבי שאני מנסה לחדור לך לחיים, אני רק רוצה לעודד ולעזור.. שולחת לך חיבוקים ושיהיה לילה מתוק. שלך, מחפשת מוצא...

קודם כל, בשמחה רבה ובאהבה אני מקבלת אותך לחיי, תודה על כך שאת רוצה לעודד ולעזור אני באמת מעריכה אותך על כך!!! העיניין הוא שכמעט וחזרתי לאותה המידה מלפני המחלה... כך שאני רואה בלזרוק את הבגדים "בזבוז"... אם כי אני יודעת שזה הדבר הכי נכון לעשות... זה גם בלתי נמנע מלהסתכל במראה כל הזמן.. באיזשהוא מקום זה לא בשליטתי... מה איתך? איך את מתמודדת? שיהיה לך יום מקסים אוהבת שירה

הי, אני כ"כ מבינה אותך.. ההסתכלות האובססיבית הזאת במראה לפעמים בלתי נמנעת.. כמה שאני אומרת לעצמי לא לעשות את זה, פעמים מועטות זה קורה, זה כבר מושרש בתת מודע שלנו ולפעמים אין לנו שליטה על דברים מסויימים שאני עושים. אנחנו בסך הכל בני אדם וזה בסדר! אני משתדלת לזרום עם הימים הקשים שעוברים עלי וחולמת על ימים קלים יותר, קשה לי מאוד ואני מתמודד עם מצבים שאני לא יודעת איך לשנות אותם ואני עושה את זה לבד כרגע, עד ינואר כשאכנס למרפאה לטיפול שוב.. מקווה להחזיק מעמד עד אז ואני אעשה הכל כדי לא להישבר!! אני שמחה שאת מקבלת אותי בהבנה ובחיוב, אני תמיד שמחה לעודד ולעזור.. תרגישי חופשי לשפוך את שעל ליבך, שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

את בעצם מתחילה את דברייך בכול נושא המשקל,אבל לאט לאט את מאפשרת לעצמך לקלף את השכבות ולומר את האמת שאת מנסה להסתיר-ההימנעות שלך מהאוכל ומאבקך במשקל(וחוסר שביעות רצונך או אפילו שמחה ולו הקטנה ביותר שגופך כבר לא עולה במשקל אלא מתאזן סוף סוף) הם הסוואה לתחושת הריקנות,הלבד,הצמצום העצמי עד כדי צורך להיעלם,ואם לא נפשית,אז פיזית.אני חושבת שעל הדברים האלו את צריכה לעבוד בטיפול.לכאורה את כותבת את כל הסיבות למה בעצם לא להיפגע מהחברה שעזבה אותך-היא ניצלה אותך!!!!!!!!!!!!!!אבל זה עדיין גורם לך להרגיש רע עם עצמך,למרות שהיגיונית את יודעת שהיא זאת שלא בסדר.ואת משליכה זאת,לצערי,על עצמך.
שירה,את לא עושה כלום לאף אחד,את זאת שסובלת,אלו הם חייך ועליהם יש לך כן שליטה.למדי לקבל גם את העובדה שחוץ מעצמך אין לנו שליטה על חייהם ומחשבותיהם של אחרים,ואל לנו לייסר את עצמנו על טעותיהם.אלף-כי זה במילא לא יעזור. בית-כי זה יתן להם לגיטימציה לא להבין כמה הם טעו!
מה הדיאטנית אומרת על המשקל שלך ועל הישארותך בו??
והיכן הפסיכולוג נמצא בכל התהליך הזה??

חשוב שתלמדי לדבר על הדברים,ממקום פתוח וכנה ששואף באמת להחלים.\
את הגוף,תודה לאל,כבר שיקמת.כרגע חשוב להשקיע את המאמצים לרפא את הנפש ולא לפגוע בעצמך ובגוף שלך,את הרי יודעת שאין לזה סוף.

אני יותר טוב,תודה.
שיהיה יום נעים,עם נוכחות ,
קרן אור.

בוקר טוב ! הדיאטנית אומרת שכנראה לגוף יש סיבה משלו להתעקש על המשקל הנוכחי... קיבלתי את המחזור במשקלים יותר נמוכים בזמן שההיתי בכל הטיפול במחלה, אבל בטיפשותי כל הזמן שיחקתי עם המשקל, וקיצצתי באוכל והורדתי, עד שבסוף קיבלתי מחזור רק במשקל יותר גבוה... לצערי, אני כרגע יציבה למדי על המשקל שבו קיבלתי מחזור בפעמים האחרונות, והדיאטנית אומרת שאם מתישהו אני אכן ארד את הקילו האומלל הזה, יש סיכוי טוב שלא אקבל מחזור...! היום אני נפגשת עם הפסיכולוג.... אני מקווה שהפגישה תלך טוב... שיהיה לך יום מקסים אוהבת המון שירה

אני מניחה שהדיאטנית שלך צודקת וזה המשקל הראוי והמתאים לך.לא נראה לי שכדאי להאבק בו,דבר שיוביל לשלל בעיות נוספות,והרי בסה"כ מדובר בקילוגרם אחד.זה מה שזה.כן מומלץ לפרק ולעבד מה הקילוגרם הזה עושה לך,ולמה המשקל שלו עבורך הרבה יותר מכך.
מאחלת לך פגישה מוצלחת היום עם הפסיכולוג,פגישה בה תתחילי להתיר בה את הקשרים והחבלים שקושרים אותך ומונעים את התקדמותך..

שלך,
קרן אור.

קראתי את מה שכתבת ואני מבינה אותך לגמרי.. עלי יש 3-4 ק"ג עודפים שמציקים לי ואני עושה מאמצים עילאיים לקבל אותם.. אני מסתכלת על הבטן שפתאום צצה לי ומזכירה לעצמי תמיד שלא מדובר בבטן כתוצאה מאכילה יתרה, אלא בבטן לאחר מחלה!! גופי במשקל הזה כרגע כי הוא לאחר מחלה וטוב לו ככה..אני מנסה לקבל את זה עם כל הקושי ולהבין גם אותו.. הרי חלפו רק 5 חודשים מאז התחלתי לאכול ואני התעללתי בו 10 חודשים.. קשה לי שלא להאיץ בו..קשה שלא להסתכל מול הראי ולבדוק אם עליתי או ירדתי.. כמו ש"מחפשת מוצא" אמרה- זה כבר בתת מודע שלנו הדפוסים האלה.. אבל את צריכה לשמוח על כך שסוף סוף משקלך נשאר יציב ולא עולה יותר! והק"ג האומלל הזה כפי שאת קוראת לו- לא משנה כהוא זה את מידת בגדייך או את גופך.. אני יודעת שקשה לך לקבל את זה אבל ק"ג אחד זה באמת דבר של מה בכך..את עדין יכולה ללבוש את בגדייך מלפני המחלה.. לי יש בגדים שמלפני המחלה כבר לא עולים עלי..וזה קשה לי.. לא אשקר לך.. אני כרגע במשקל שמעולם לא הייתי בו.. אבל אני מנסה לקבל.. להבין שהרסתי והתעללתי בגוף שלי..ויש בי תקווה שמתישהו הוא יחזור לקדמותו..אבל אם אשב ואצפה למשקלי הקודם יום יום, שבוע שבוע- החלמתי רק תתעכב וזה יותיר אותי מאחור.. לכן אני מחליטה לנסות להיות שבעת רצון ממשקלי הנוכחי..וימים יגידו מה יהיה אח"כ..לי חשוב שהגוף שלי יחלים לגמרי.. בכל המובנים.. אני מציעה לך שתחשבי על כל מה שהשגת בזכות המשקל הזה וזה- מחזור הווסת שלך, חוזק פיזי, בריאות פיזית, מראה חי ובריא, ועוד הרבה דברים שהאכילה עשתה טוב לגוף שלך..זה דברים בעלי ערך שאסור לנו לשכוח אותם! אני מאחלת לך המון המון בהצלחה בפגישה אצל הפסיכולוג! ספרי אח"כ איך הלך.. שלך, שירן

אני יודעת שהכי חשוב זה שהגוף יתפקד כמו שצריך אבל באיזשהוא אופן אני מתגעדעת לתקופת המחלה... זו הייתה תקופה שזכורה לי כנעימה ויפה, גם אם היא הייתה רווייה בהכחשה... היה דווקא ממש טוב אצל הפסיכולוג אתמול.. בפעם הראשונה בכל התקופה שהוא מכיר אותי, דיברנו אך ורק על הנושא של המשקל והאוכל, והאמת יצאתי בהרגשה טובה! מאחלת לך יום נעים וסופשבוע מקסים תמשיכי להתמודד! אני יודעת שאת חזקה! שירה

אני חושבת על הדברים שאמרת ואני לא באמת מאמינה שאת מתגעגעת לתקופה שהיית חולה.. אהבת בקושי לעמוד על רגלייך?? להרגיש חלשה כעלה נידף ברוח?? שבקושי יכלת לעלות במדרגות שלא לדבר על ללכת או לעמוד?? ומה עם לשבת?? לא כאב לך?? לא תסכל אותך שעות לשבת עם מחשבון ולחשב קלוריות באובססיביות עד שהמוח שלך היה כבר מתפוצץ? ואני יודעת שוודאי גם עכשיו את עושה את זה..וגם אני מחשבת לעיתים קלוריות אך לא באובססיביות כבעבר...אני מחשבת רק כשמדובר במאכלים חדשים עבורי ואני חשה פחד כלפיהם. ונכון, גם זה לא בריא.. אהבת את צבע העור הצהוב שלך יותר מאשר את צבע העור שלך כרגע? אהבת את שיערך הנושר יותר מאשר את שיערך כרגע?? את החולשה התהומית הזו שיכלה בכל רגע למוטט אותך ולהרוג? את המחסור וההרעבה?? את ההישקלויות האובססיביות? את הבטן המקרקרת ללא הפסק?? אהבת ללכת לישון רעבה?? אהבת להרגיש כי בכל רגע את עלולה למות? לראות אנשים אוכלים ולשאול את עצמך ללא הרף "למה לי אסור"? אני בטוחה שעלו לך מחשבות כאלה ואחרות בתקופת המחלה וודאי עדיין עולים לך.. התרחישים שציינתי לא שונים כ"כ מאחת לאחת.. אמרי לי את האמת.. כי קשה לי באמת להאמין שאת מתגעגעת לתקופה הזו.. זאת לא את שמתגעגעת.. זאת האנורקסיה שאומרת לך שהתקופה ההיא הייתה היפה ביותר בחייך בה כיביכול היית בשליטה והכל היה "מושלם".. זאת האנורקסיה שאומרת לך שעכשיו את נמצאת באיבוד שליטה מוחלט כי החלטת לאכול.. חישבי על זה.. חישבי מה שירה האמיתית- הנפרדת מהאנוקסיה- הייתה רוצה! שירה האמיתית הייתה רוצה לחזור להיות חולה וחלשה או חזקה ובריאה? שלך, שירן

קודם כל אני מתנצלת שלקח לי הרבה זמן להשיב לך! אני מסתכלת לאחור שנה ןאני באמת שמתגעגעת לתקופה ההיא... המצב אצלי היה שונה, לא נשקלתי אפילו פעם אחת לאורך כל התהליך של הירידה במשקל, ואני באמת ובתמים לא שמתי לב שאני מורידה במשקל... הפעם הראשונה שנשקלתי הייתה כבר אצל הרופא שאיבחן את הה"א... אני הייתי כ"כ בשוק, כי לא ראיתי שירדתי כ"כ הרבה, זה היה הלם ענק עבורי.... ואז בפעם הראשונה בחיי, הייתי באופן רשמי "רזה". גם אם לכאורה "רזה מידי", אבל את יודעת מזה בשבילי להיות "רזה" אחרי שנים של מאבקים עם המשקל?? הרגשתי מצויין, הרגשתי לפעמים (עד כמה שזה נשמע חולני) שהרעב והחולשה נותנים לי כוח במובן מסויים.... נהנתי כשכאב לי לשבת על כיסא כי העצמות בלטו, והתגאתי כשהמכנסיים נפלו ממני.... אהבתי את התחושה של השליטה במשקל ובאוכל.... אני לא אשקר, העובדה שהלכתי בפעם הראשונה לדיאטנית והתמדתי מראה שכן רציתי להחלים... אבל במבט לאחור, אני חושבת שאם הייתי יודעת ש"להחלים" זה להיות במצב שאני בו כעת, אז אני באמת חושבת שהיה עדיף אילו הייתי ממשיכה להידרדר... שונאת את עצמי. שונאת את החיים. מה איתך? קראתי בפוסטים שהימים קשים לך.... אני רוצה שתדעי שבעיני ההתמודדות שלך היא מדהימה, ואני מאוד מעריכה אותך על כך... אל תוותרי!. אני שמחה שאת חושבת שהטיפול הפסיכולוגי מעניק לך שפיות..זה טוב שיש מקום לפרוק את כל מה שמתחולל בפנים... שולחת לך המון חיבוקים שירה

אני קוראת את מה שאת כותבת,וצר לי להגיד לך אבל המחלה מדברת בשמך.
את כותבת שאת מתגעגעת לתקופה "ההיא"-אז למה את לא שם עדיין??הדלת פתוחה,את רק צריכה לצעוד בה.אף אחד הרי לא יוכל לעצור אותך,לא??
אבל יודעת מה-את לא שם,כי את יודעת שאת חיה באשליה.וברור לך שהאנורקסיה מדברת מגרונך,אבל היא לא תיתן לך את הכתףשתצטרכי כשתיפלי.יודעת מי כן??אנשים שבאמת אוהבים אותך,בשר ודם,שרוצים רק בטובתך,אך את בוחרת לא לראות זאת.מפחד.את מפחדת פחד מוות להתמודד ואת מעדיפה להשלות את עצמך שאם תרזי את תרגישי יותר טוב.
אותי לא שיכנעת,אני מקווה שגם לא את עצמך.
מאחלת לך שתתפקחי וכמה שיותר מהר,כי את מכניסה את עצמך לגיהנום שתצליחי לעלות ממנו רק כאשר תבחרי.
באמת.
שתבחרי בשירה.
אבל עד אז,מאחלת לך בהצלחה.
ואני אהיה כאן כשתחליטי שאת רוצה להיעזר כדי להבריא.
קרן אור.

גם אני חושבת כמו קרן אור- שהמחלה מדברת ולא את.. ואני מבינה ומכירה את התחושות האלה שאת מדברת עליהן- הכוח והשליטה שבירידה במשקל- גם אני הרגשתי בהן ואהבתי להרגיש שהכל בשליטתי.. אבל בתוך תוכי ידעתי שזה רק עושה לי רע ושאני נובלת..בתוך תוכי ידעתי כמה נזק אני גורמת לעצמי ושהמשקל הנוראי הזה לא באמת עושה אותי מאושרת.. את רוצה להגיד לי שהיית מאושרת באמת ותמים כשהיית בתת משקל? כשכאב לך?? כשהייתי עור ועצמות היה נדמה לי כי כך אני משיגה אושר..אבל עובדה שגם במשקל הכי רזה שלי- שנאתי את עצמי..ואת המצב שלי..המשקל לא עזר לי.. יש משהו שעוד לא הצלחתי להבין ממך- דיברת על מאבקים עם המשקל לאורך כל חייך כמעט.. האם הדרדרת לאנורקסיה בעודך בעודף משקל או שהיית רזה גם לפני כן? שתינו יודעות טוב מאוד שהסיבה הרי שאנחנו הולכות לטיפול זה משום שלא היה לנו טוב במצב שהיינו בו.. והרי אם היה לך כ"כ טוב בתקופה ההיא והיית מאושרת בה- אז למה את פונה לדיאטנית ולפסיכולוג? תחשבי על זה.. חולי זה לא באמת מה ששירה האמיתית הייתה רוצה..

הצטערתי לשמוע שאת לא מרגישה טוב.. יש לך שפעת? כמו שאמרת, בעוד כמה ימים זה יהיה מאחורייך ואין לי ספק שתבריאו..! לשאלתך, אני מרגישה שהתחלתי את היום שלי ברגל שמאל.. כתבתי על זה בפוסט הקודם שלך למחפשת מוצא.. היה לי קשה הפעם עם ארוחת הבוקר.. נשלטתי בלי משים ע"י איומי המחלה. אבל החשוב מכל הוא שלבסוף התעשתתי והפקתי לקחים לנסות לא לחזור על כך שוב.. ואני מקווה לעמוד בזה.. אני רוצה את ההחלמה הזו יותר מאי פעם.. תרגישי טוב יקרה!! נ.ב- גם אני מרגישה שהפורום הזה הפך למעין משפחה .. משפחת תמיכה מצומצמת אך גדולה בערכה!! - וזה החשוב מכל.. שלך שירן

דבר ראשון תרגישו טוב, את וילדייך!! שנית, רק אחרי שאני קוראת את שכתבת אני מצליחה לראות שבאמת התקדמתי, זה פרט שלא שמתי לב אליו.. אני רוצה לספר לך שקשה לי מאוד, אני כמעט ולא ישנה וגם כשאני כבר כן נרדמת אני מתעוררת אחרי שעתיים בערך, מזיעה מחלום רע.. ההתמודדות לוקחת ממני הרבה ואני שמחה שלמרות הכל אני מצליחה לעמוד בזה... יש לי וידוי- היום בבוקר קמתי רעבה מאוד ולא אכלתי.. בצהריים חזרתי הביתה מהעבודה ורק אז אכלתי ואני אוכל גם בערב... אני מפחדת מהרעב הזה שמגיע בלי סוף מאז שהתחלתי לאכול, זה לא מוכר לי ואני מפחדת מזה, בחיים, מאז שאני זוכרת את עצמי, לא הייתי רעבה בבוקר ופתאום הבטן מתחילה לקרקר ולהכאיב.. הכאב הזה כבר מיותר בעיני ואינני זקוקה לו, אך אני מפחדת שכל האכילה הזאת תצא מכלל שליטה.. אני יודעת שאם אני רוצה להחלים אני אהיה חייבת באיזשהו שלב לאכול גם בבוקר, אבל בינתיים, באישור הרופאה שלי, החלטנו שזה בסדר שבינתיים אוותר על ארוחת הבוקר כדי שלא יקרה מצב שאני ארגיש שזה יותר מידי ואפול שוב ואצנח! היום בצהריים כשחזרתי הביתה, החלטתי שדבר ראשון אני נכנסת למטב, עם כל הקושי והחרדה. יה בי קול שניסה בכל הכוח להגיד לי "לא אל תאכלי, את תשמיני" ואחרי כמה דקות של וויכוחים עם עצמי הבנתי שאם אמשיך להילחם בקול הזה באותו רגע, הזמן פשוט יעבור ואיתו גם הרעב ואז אני לא אשב לאכול, לכן עצרתי את זה ואמרתי די! הכנתי את מה שהרופאה רשמה לי התפריט והתיישבתי לאכול, על רגשות האשמה שהיו לי אחר כך, אני בכלל לא רוצה להיזכר, בל אני יודעת שזאת הדרך ואין ברירה אחרת, בסך הכל אני אשמה גם בכאב הנפשי ברכילה וגם בכאב הפיזי.. אני משתדלת להעסיק את עצמי כדי לא לחשוב על אוכל, אכילה וכל דבר אחר הקשור במחלה, גיליתי שככל שאני חושבת על הדברים יותר, ככה הרצון לאכול נחלש, לכן החלטתי שכדי להפחית מחשבות מיותרות אני יעבוד קצת יותר וזה עוזר לי מאוד.. בכל מקרה, קצת בלבלתי את השכל, אז אחזור ללמוד בינתיים- הפסיכולוגיה קוראת לי ואומר לך תודה, זה מאוד עוזר ומשחרר, עושה לי טוב בלב!! :) תרגישי טוב וחג שמח, שלך מחפשת מוצא...

מחפשת מוצא יקרה- אני קודם כל רוצה לומר לך שאני שמחה על התחלת המחשבות שלך על הבראה...יפה שאת מתחילה לפחות לחשוב בכיוון..אבל זכרי שגם לבצע ולהתחיל ל"העביר" הילוך קדימה צריך להגיע...כי להישאר בארוחות המצומצמות האלה שמתחילות החל מהרציים גם לא בריא. ודבר שאני שאני רוצה לומר לך, ואני מקווה שזה לא ישמע לא טוב. הבנתי שאת לומדת פסיכולוגיה תואר ראשון..את מתכוונת להמשיך גם לתואר שני אגב? או שרק תואר ראשון ואז להגיע למקצוע טיפולי ולא דווקא פסיכולוגית? בכל מקרה-בעבר כאשר הייתי חולה, חשבתי שאוכל לרפא אנשים גם ככה..חשבתי שמה שחשוב זה איך שאני באמת, וזה בכלל לא משנה שקיימת אצלי מחלה, שהעיקר זה מה שאני יכולה לתת לאחרים, ועוד יותר-ההרגשה שהם יוצאים אחרי שיחה לא ארוכה איתי... לקח לי המון המון זמן להבין שאני טועה ובגדול, טעות מאוד גדולה!!! אני לא מסוגלת לטפל באף אחד באמת כאשר אני חולה בעצמי...באיזו זכות אני יכולה לעשות דבר כזה? איך אני יכולה לתת עיצות כאלה חכמות לאחרים בזמן שאני הורסת את חיי? איך אני יכולה לשכנע אנשים להילחם ולא לסגת לאחור כאשר אני חופרת לעצמי בור עמוק מאוד? את מוסיפה על עצמך הרבה מדי לדעתי, את באמת חושבת שהיום את לומדת ממקום נקי ונכון? כי הרי את קודם כל צריכה טיפול בעצמך, לפני שאת לומדת את תורת הנפש..... קודם כל את צריכה לטפל בנפשך שפצעת אותה כ"כ הרבה ומנעת ממנה את הדברים הבסיסיים לקיום של עצמך. טוב בכל מקרה זאת דעתי האישית. וקרן אור-לילה טוב שיהיה לך וחלומות פז! גם לך מחפשת מוצא יקרה. ליל מנוחה, תקווה לבנה

הי, אני חייבת להגיד לך שאני עושה צעדים והחלטות משמעותיות בדרך להחלמה, שנית אני לא ממשיכה לתואר שני בפסיכולוגיה, אני רוצה ללמוד פסיכותרפיה ותהיי בטוחה שאני מודעת לזה שעד שלא אחלים לא אוכל לטפל באנשים ובעיקר לא הנושא הזה! לרוב אני לא מרגישה שיש עלי עומס וכשאני מתחילה להרגיש שדי אז אני פשוט מצמצמת את הפעילויות שלי בדברים שאפשר.. בינתיים אני מתקדמת מאוד יפה ואל תשכחי שאני חוזרת למרפאה להפרעות אכילה שטיפלה בי עד לפני מספר חודשים, בעוד כשבועיים בערך, ככה שאני יודעת שאז כבר יהיה שינוי יותר דרסטי ומשמעותי ובתוספת אורחה ליום.. אני לא יודעת אם טופלת במרפאה כזאת, אבל גם בטיפול הקודם הם התחילו איתי מאוד בקטן (אל תשכחי שאסור להעמיס על קיבה מצומקת וקטנה..), ארוחה קטנה ביום, אחרי מספר שבועות העלו את גודל הארוחה והוסיפו ארוחה קטנה ואחר כך גם את זה העלו וכל מספר שבועות מעלים את התפריט הן מבחינת ערך קלורי והן מבחינת כמות הארוחות ביום.. ככה שאני חושבת שאחרי תקופה ארוכה שלא אכלתי, היום אני נמצאת במקום טוב יותר- אני אוכלת ולא מפספסת יום אחד בלי לאכול, זאת התקדמות יפה ומשמעותית שמפה יכולה רק לעלות ולטפס... אני משתדלת לשמר את המצב כמו שהוא ומקווה שהכל יסתדר בסוף... אני רוצה להגיד לך תודה על הכנות ועל התמיכה החמה ואני מתנצלת אם תגובתי קצת קשה, זאת לא כוונתי אלה הרצון להסביר את עצמי קצת יותר טוב... מה איתך? מה שלומך? שיהיה לילה טוב, שלך, מחפשת מוצא...

קרן אור- הצטערתי לשמוע על מחלתך ושל ילדייך.. מאחלת לך שתרגישי טוב וגם ילדייך.. ובהזדמנות זו אני רוצה גם לומר לך תודה.. על כך שגם כשאת עסוקה וגם כשקשה לך את מוצאת זמן להתפנות אלינו, הבנות בפורום.. זה מעודד לדעת שיש מי שמקשיב ותומך כ"כ.. מחפשת מוצא- אתחיל הפעם מהסוף, לימודי פסיכותרפיה ופסיכולוגיה תואר שני זה לא כמעט אותו הדבר? מה ההבדל עד כמה שידוע לך וכמה שנים זה לימודי פסיכותרפיה? <אני שואלת משום שגם אותי זה עניין..> סיפרת על קרקורי הרעב שלך- ומיד הזדהיתי.. אני זוכרת כשרק התחלתי לאכול.. את הימים והשבועות הראשונים..בדיוק היום יצא לי להיזכר בזה.. ההרגשה הייתה כ"כ קסומה..סוף סוף אוכל, סוף סוף שובע..לא האמנתי וגם לא גופי לתחושות שהתחוללו בי לנוכח האכילה.. ונכון שהיה לי קשה מבחינה נפשית אבל היה לזה גם פן מאוד חיובי בעיניי...פן של החלמה ובריאות.. כשחלפו השבועות הראשונים נהיה לי קשה יותר ויותר.. הבטן קרקרה לי כל הזמן גם כשאכלתי, והייתי כל הזמן רעבה.. נאלצנו להגדיל כמויות עם הזמן וכשסיפרתי על כך לדיאטנית שלי היא אמרה לי שזו תגובה טבעית ונורמלית של הגוף. שהוא מנסה לפצות כעת על כל תקופת ההרעבה ולהחזיר לעצמו את כל המזון שאבד... תנסי לראות את זה כך.. אני יודעת שזה קשה כי אלה תחושות שלא מוכרות לך..אבל עד עכשיו רק דיכאת את הרעב הזה- לא הבחנת בו- סתמת אותו בכוח.. וכעת את סוף סוף נותנת לגוף שלך ביטוי- אל תקחי את זה ממנו..תחשבי על כל מה שהוא עבר ועוד נאלץ לעבור עם כל החסרים שיש לו..ואני לא אומרת לך את זה כדי לשפוט אלא כדי שתנסי יותר להתייחס לגוף שלך בחמלה.. ודבר נוסף, בטח שמעת על המושג הזה "רעב מוחי/מנטלי" וזה קורה הרבה ברגע שמתחילים לאכול.. שלפעמים לא הגוף עצמו רעב אלא המוח..שרוצה עוד עוד.. את כל מה שגזלנו מהגוף.. אני עד היום נאלצת לחוות את הרעב המוחי הזה ולעיתים אני אפילו מתבלבלת בין סוגי הרעב הללו.. חשוב שתבחיני בין אם מדובר ברעב פיזי או רעב של המוח מה שנקרא.. גם אני לא האמנתי שאני אוכל כפי שאני אוכלת היום..לא האמנתי שאי פעם אני אחזור לאכול ארוחת בוקר בימי שישי..והנה- חזרתי לכך..ויש לי עוד הרבה דברים לחזור אליהם ולשם אני שואפת.. את בדרך טובה תאמיני בכך! שולחת לך המון כוחות!! שיהיה לך לילה רגוע וחלומות פז.. שלך, שירן

את מדהימה, פשוט מצליחה לחמם לי את הלב ואת נותנת לי משהו שקשה לי למצוא- המציאות.. אני מבינה שכל התחושות שיש בי הן לא מוכרות ושונות ממה שהכרתי עד היום, אך תדעי שאני מנסה כמה שיותר לקחת אותן כמשהו חיובי שרק יכול לעזור לי ולא להזיק! אני אספר לך שיש בי קול, שממש קשה לי להיפטר ממנו, שיש לו רצון להחזיר אותי אחורה שמנסה למשך אותי חזרה לרשת האנורקסיה ואני מתנגדת לו ולא מקשיבה לו, כי אחרת כל מה שאני עושה כרגע פשוט יהרס והצד הבריא שבי לא מוכן לוותר על החיים שלי ועל הבריאות שלי. כשאני נכנסת למיטה בלילות האחרונים הדיכאון תוקף אותי ומתחילים אצלי המחשבות הנוראיות של איך אצא מהבית כשאני נראית כמו שאני נראית ומחשבות של לא מגיע לי להחלים, אבל אני כן יוצאת מהבית ואפילו יש בי חלק שבאמת מאמין שכן מגיע לי להחלים. הבנתי שההרעבה הזאת פשוט לא שווה את מה שאני עוברת היום עם הרצון להחלים. יש הבדל בין פסיכולוגיה לפסיכותרפיה הוא שכשאת לומדת פסיכולוגיה את יכולה להיות פסיכולוגית קלינית או פסיכולוגית ארגונית ויש עוד הרבה תחומים בפסיכולוגיה. בפסיכותרפיה את עובדת עם אנשים ומטופלים גם במובן הפיזי ולא רק במובן הנפשי, בעיני זה יותר מעניין ומאתגר.. אין לי מושג כמה שנים זה לימודי הפסיכותרפיה באוניברסיטה מכיוון שעוד לא התחלתי לברר על זה, יש לי עוד זמן עד שאסיים את התואר וכשיגיע הרגע אעשה זאת. איך עוברים עלייך הימים? תודה על החיזוקים את מחממת לי את הלב ומרגיעה.. שיהיה לילה טוב וחג שמח שלך ובאהבה, מחפשת מוצא..

אני כ"כ שמחה שהצלחתי לעזור.. ואני מוכנה תמיד לתמוך בך ולהרגיע כשתצטרכי! אני יותר ממבינה אותך.. ואת מה שאת עוברת.. חוויתי ואני חווה הכל עד בשרי עד ליום הזה אפילו. אפילו כשאני בתהליכי החלמה יש בי עדיין את הקול שרוצה אותי בתת משקל, עור ועצמות.. אני אתוודה בפנייך ואומר לך שכרגע סיימתי לאכול ארוחת בוקר ואני מרגישה אכזבה גדולה.. ואת בטח שואלת למה? במשך רוב הארוחה פעלתי לפי קולות המחלה..בלי לשים לב את מאמינה לי?! ממש בתת מודע.. הלכתי לפי מה שהיא אומרת לי בראש מבלי לעשות סטופ ומבלי לעשות אחרת.. ואני מאוכזבת מעצמי המון כרגע.. אך לקראת סוף הארוחה אמרתי לעצמי: "שירן אל תקשיבי לקולות בראש שלך! שני את התנהגותך ופעלי אחרת מהם.. עשי מה שאת <דגש על את> באמת רוצה!" וכך עשיתי.. לקראת סיום הארוחה הפקתי לקחים וחזרתי לעצמי.. לקול הבריא שאמר לי לא להקשיב למחלה הארורה הזאת.. ההתנדנדות הזאת בין הקולות היא קשה ואני יודעת ומבינה אותך..אך מה שחשוב זה תמיד להשתדל לעשות את ההיפך בסוף ולהזכיר לעצמו שהבריאות מחכה לנו שנקטוף ממנה ונטעם.. וזה מגיע לנו! זה מגיע לך! יש לך חיים עשירים שמחכים לך בפתח.. להזכיר לך? הלימודים שלך, המקצוע שאת שואפת אליו, בעלך לעתיד, הילדים שאת מתכננת , את עצמך! כל אלה מחכים שתחלימי.. אני בטוחה שאם תתגברי על זה ותעלי במשקל לטווח התקין את תאהבי יותר את המראה שלך למרות שיהיה לך קשה עם זה.. אבל את תאהבי לראות את עצמך פתאום מצליחה כן לעמוד על רגלייך בחוזק, שהבגדים יושבים עליך ולא נופלים ממך, שאת נראית חיה! ויותר יפה אפילו.. ואת כל זה אני אומרת לך מניסיון..! אני עכשיו הרבה יותר אוהבת את הגוף שלי מאז תקופת החולי..אני לא רוצה לחזור למראה השלדי שהיה לי..ונכון שקשה לי עם המשקל הנוכחי אבל אני מנסה לקבל אותו ולהבין את הגוף שלי ..שזה בעצם לא משקל כתוצאה מאוכל אלא ממחלה קשה שעברה עליו.. שיהיה לך יום קל עד כמה שאפשר יקירה.. תזכירי לך תמיד לנגד עינייך את החלומות והשאיפות שלך ומהם תשאבי כוחות!! כאן בשבילך, שירן.

תודה על האכפתיות שלך! הגבתי לך בפוסט הקודם לגבי מצבי בימים האחרונים <ייתכן ולא שמת לב?> היום הייתי אצל הדיאטנית..לאט לאט אני פחות רואה במשקל הזה את האיום הכי מפחיד שלי, אני לומדת להתייחס אליו יותר באדישות עם הזמן..וזה טוב.. משקלי נשאר יציב תודה לאל!! ואני מאוד מאוד מקווה שכך ימשיך.. עשיתי היום צעד נגד האנורקסיה..העזתי לאכול מאכל "אסור".. היה לי קשה להחליט..זה הוציא אותי לגמרי מהמצב הבטוח של האכילה שאני כבר מכירה.. אבל החלטתי שאם אני רוצה להתחיל לסמוך על הגוף שלי ובאמת להויווכח שלא קורה לי שום דבר- אני חייבת לנסות ולהסתכן גם במאכלים שאני חוששת מהם ונורא אוהבת ורוצה לנסות.. ועשיתי את זה ואני גאה בעצמי למרות הפחד שמתרוצץ בי שאולי אעלה עכשיו בשקילה הבאה בגלל שהעזתי לנסות =/ אני חייבת להחזיר לעצמי את שירן שהייתי.. לפחות את רובה..נמאס לי להיות כל הזמן עם אותם המאכלים- באותו מצב מוגן ותמידי מבלי לגוון, לשנות,להעז..נמאס לי לחיות בתוך הכלא הזה שהמחלה כלאה אותי בתוכו.. אני מקווה שבסוף זה יגיע..! שאני אוכל לאכול סוף סוף ללא רגשות אשמה מטורפים ולהתנסות בעוד הרבה מאכלים שכבר שכחתי את טעמם ומרקמם.. להסכים גם לבילויים הכוללים אכילה בין היתר ולהרגיש שסוף סוף מותר לי..ולא תמיד אסור.. ואיך את יקירה? איך עוברים עליך הימים? שלך, שירן

בעצמך את אומרת שלקחת השבוע צעד קדימה.. ולכן למרות שהשקילה מפחידה, את צריכה לשנן לעצמך את זה כל הזמן... את חייבת להיות חזקה, ולהתחזק רק ככה תוכלי לנצח (ואת כבר בדרך לניצחון, אני יודעת!!!). אני ממש גאה בך על כל הצעדים החיוביים שלקחת ועל האומץ שלך לא להכנע!. אסור לךלהקשיב לקולות המחלה אלא לנסות ולשמוע את הקול הבריא וההגיוני ! ואת כן שווה וכן מגיע לך התייחסות וטוב לב- את בנאדם מדהים ומקסים, ואין דבר שמגיע לך יותר מלהחלים!. לא משנה מה יראה המשקל, תדעי שאת הצעדים הנכונים כבר לקחת...! וזה שווה הכל, כל מספר שהמשקל יראה!... בהמון אהבה!!!! שירה

אני חושבת שאת המוצא כבר מצאת,אותו מפלט לחיים אמיתיים,ראויים ובריאים שלא נשלטים ע"י קולות אכזריים..כל שנותר הוא להמשיך בדרך הזאת שכבר צעדת בה את הצעדים הראשוניים.אף אחד לא מבטיח שיהיה קל,הרי אם זה היה קל ממזמן כבר היית נמצאת במקום אחר,אבל אני יכולה להבטיח לך דבר אחד-זה שווה את זה.וכשמחר תהיי על המשקל וכל ש"יחגגו" הם הקולות בראשך,את תגידי לעצמך שאת הזוכה האמיתית,תזכרי שכל צעד אחד אפילו הקטן ביותר מקרב אותך לעבר החלום שלך.ולעומת זאת קל ויתור וצום נשנים,גורמים לך במודע להפסיד את הרצונות,החלומות שלך,את עצמך כפי שאת רוצה לזכור.

אני אהיה כאן כשתחזרי,
איתך במאבק,
קרן אור.

הי, תודה על התגובות המעודדות!! אני רק עכשיו נכנסתי הביתה אחרי יום מפרך... נשקלתי היום- 47 ק"ג ואני חייבת לציין שאני ממש יכולה לחיות עם זה! עד לפני מספר שבועות, אם הייתי רואה 47 אוטומטית הייתי מכניסה את עצמי למשטר של צום והיום, נשקלתי עם חיוך וכשירדתי מהמשקל אמרתי לרופאה שלי בקול רם שאני מבסוטה, עד כמה שאפשר כמובן... ציפיתי לנפילה כמו תמיד, חשבתי שאחזור הביתה ואתחיל צום ולהפתעתי הדברים האלו לא קרו, אני ממש שמחה שהצלחתי המשימתי לדחוק את המחלה כדי שהקולות הבריאים שבי יוכלו להילחם בצורה הוגנת, בלעדיהם המצב שלי היה שונה היום אחרי השקילה.. אפילו ארוחת ערב אכלתי שזה מדהים בעיני כי בדרך כלל אחרי שקילות לא הייתי מכניסה פירור לפה, למרות שאני חושבת שזה עדיין לא מגיע לי, אבל אני חייבת את זה לעצמי.. עשיתי מאמץ ועמדתי בו אחרי תקופה ארוכה!! שבוע הבא אני נשקלת שוב ואני מקווה שגם אז אהיה במצב רוח טוב מהמשקל ולא אפול.. שירן- את בחורה מדהימה, מה איתך? איך עוברת עלייך ההחלמה בימים אלו? קרן אור- את אחד מקרני האור הבודדים בחיי, תודה לך על הכל.. אשמח אם תומרי לי מה את חושבת על מה שכתבתי... כתבת שאני כבר מצאתי מוצא ואני באמת נאחזת בכך ומקווה שכך הדבר!! שיהיה לכולנו שבוע טוב ולילה טוב, אוהבת, מחפשת מוצא..

קודם כל אני רק רוצה להבהיר ששירה היא זאת שהגיבה לך מקודם ולא אני.. אך אני רוצה לומר לך שקראתי הרגע את הדברים שכתבת והתמלאיתי כולי בגאווה בך.. את ממש גאה בך על הצעדים העצומים שאת עושה.. כשאת כותבת את המשפטים החזקים ו"בריאים" הללו אני תמיד אומרת לעצמי בלב: "כמה כוח יש לה!".. זה מעולה שאת מצליחה לראות בעלייה הזו דבר חיובי ולא שלילי..תמשיכי לראות בה כך- כי בסה"כ זה מה שהגוף שלך היה רוצה כ"כ, וזה להתאושש סוף סוף, לאכול, לתפקד, לחיות.. הלוואי וזה ימשיך ככה..ושתמיד יהיו לך את הכוחות להילחם כנגד הקולות החולים .. אני מאמינה בך! ולשאלתך, איך עוברת עלי ההחלמה בימים האחרונים? אני מנסה לעשות צעדים לקראת שינוי, מנסה פחות <אם כי מאוד מאוד קשה לי> להביט בגוף לי במראה באובססיביות, פחות לבחון, פחות לבקר ויותר לקבל אותו לחיקי.. זה קשה לי מאוד לעשות את זה אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שהבטחתי.. הבטחתי לגוף שלי שאני אעשה זאת למענו.. שאני אפסיק לגרום לו סבל בהתנהגות הזו .. ואני מנסה לאט לאט לסמוך עליו.. שלך, שירן

אני חושבת שהצעדים שאת עושה, אפילו הקטנים שבהם, חשובים ובריאים, כל הכבוד- לי יש כח? נדמה לי שאת חזקה מאוד.. להפסיק להסתכל במראה זה צעד חשוב ואני יכולה להבין עד כמה זה קשה, גם אני נלחמת בזה, אבל אין ברירה כי זה חשוב!! אני מתנצלת על ההודעה הקודמת, פשוט לא שמתי לב שרשום שם שירה.. אני רוצה להגיד לך שאת מקסימה, חזקה ועושה מאמצים אדירים שרק ישתלמו לך- אני מקווה שאת מצליחה לראות את זה... שימרי על כוחותייך ותמשיכי לעשות את הצעדים המדהימים האלה שאת עושה, אני פה בשבילך!! לילה טוב, מחפשת מוצא..

הי, אני מתנצלת- לא שמתי לב שכתוב שירה וחשבתי שכתוב שירן.. :) רק רציתי להגיד לך שאת מקסימה ותודה על החיזוקים שרשמת לי ועל החום. מקווה שאצלך הכל בסדר.. שיהיה לילה טוב וחג שמח שלך, מחפשת מוצא..

בטח שאת חזקה!! אל תעזי לומר לעצמך שלא.. אפילו שאת כרגע נשלטת בידי המחלה- בסוף היא תיחלש.. זה תהליך ארוך אבל הוא שווה כי אני בטוחה שבסוף נגיע לתוצאות טובות! תודה על המחמאות יקרה, הגבתי לך בפוסט של קרן אור- "יקרות שלי".. שלך, שירן

שתיהיה לך טיסה נעימה! תבלי והעיקר תחזרי בריאה ושלמה.. מחכה כבר לשמוע חוויות! שלך באהבה שירה

אני מקווה שתספיקי לראות את ההודעה הזאת לפני הטיסה שלך..אבל גם אם לא -אני מאחלת לך חופשה נעימה,שתצברי חוויות,ושתפרגני לעצמך מנוחה אמיתית-לנפש ולגוף כאחד.
ואני,אנחנו,נחכה לך כאן לכשתחזרי.
שלך תמיד,
קרן אור.

המון תודה גם לך וגם לשירה על האיחולים. מתרגשת כבר לקראת הטיסה, הכל ארוז ומוכן, הכרטיסים כבר בתיק. ואני נותנת לזמן לעבור, ליום לחלוף ועד מחר אני כבר אהיה באירופה היפה (: אוהבת!

מאחלת לך נסיעה הכי מהנה שאפשר!! שתחזרי עם הרבה כוחות ואנרגיות מחודשות! נחכה לך כאן כשתחזרי :) שלך, שירן

ואמן קרן אור! שמחה לשמוע שעבר עליך סופ"ש מהנה וחיובי! מאחלת גם לך שבוע עם הרבה כוחות חדשים ואנרגיות שלך, שירן

קרן אור נפלאה שלי... שמחה לדעת שנהנת אתמול :):):) מגיע לך!!! שיתחיל לך שבוע שקט קל וטוב... וכמובן עם המון אנרגיות חיוביות ואור!! שלך עם המון אהבה, תקווה לבנה

לך מלך מלכי המלכים
השוכן במרומי השמים
פזורים שם למעלה אלפי מלאכים
אלפים אלפים של ידיים.
לך המלך אשר כל שקיבלתי
שייך לך מהתחלת ההתחלות
תגיד לי איך יכולתי והבדלתי
בין זעקת עזרה לסתם יללות.
ואיך בכלל עזבתי כמעט הכול
ולמה פתאום הכול נראה כה שחור
כמה שנים אוכל עוד לסבול
מחנק מעוות שנסחב מאחור.
לך מלך מלכי המלכים
השוכן במרומי השמים
סליחה,תודה ושכל המלאכים
ימשיכו להחזיק לי ידיים.

את כותבת כ"כ יפה..! אהבתי לקרוא את מה שכתבת.. הזדהיתי במיוחד עם המשפט הזה: "תגיד לי איך יכולתי והבדלתי בין זעקת עזרה לסתם יללות. " זה כ"כ דיבר אלי... האם זה נכתב בתקופת המחלה? <אנורקסיה> רואים שהיית לוחמת לפי השירים שלך! שירן

שמחה שהתחברת לשירים שלי. כן,כתבתי את זה בתקופה של המחלה.אבל,לצערי,אלו היו מיעוט של שירים יחסית אופטימיים כי באותה תקופה כתבתי דברים קשים לרוב. איך התחיל לך השבוע?? קרן אור.

מילותייך מדהימות ומלאות עוצמה... "אני אשיג כל מה שרצוני מבקש. אני אדע לספוג הכול ולא להתייאש. אני אכריז לעולם שיש יותר טוב אני אראה לכולם שהתחלה איננה סוף." אמן.

לא כתבתי על משהו שלא קיים בכול אחת מאיתנו...צריך רק לתת לו לבוא לידי ביטוי. שלך, קרן אור.

תודה על ההתעניינות יקרה.. אפשר לומר שהתחיל בסדר.. אך אתמול קרה משהו קשה שרק גרם לי להבין כמה המחלה הזו טמועה בי אף יותר ממה שחשבתי.. המקרה היה שהתיישבתי לאכול ארוחת ערב עם הוריי ואבי החליט לטעום לי מהאוכל..ממש לא בכוונה רעה.. הגבתי בצורה היסטרית, לא חדלתי לבכות במשך חצי שעה שלמה בה הסתגרתי בחדר וסירבתי לצאת..ואף אחד מבני המשפחה לא הבין מדוע הגבתי כך ועשיתי מזה כ"כ הרבה עניין..הרי אבא שלי לא עשה דבר רע בסה"כ.. הוא טעם לי מהאוכל ויכולתי בצורה יפה פשוט לומר לו שזה מפריע לי ובכך לסגור את הנושא.. אך המחלה גרמה לי להגיב בהיסטריה ובתגובת חוסר שליטה. כשראיתי שהוא טועם לי מהאוכל חזרו לנגד עיניי לפתע כל תרחישי הרעב מתקופת המחלה- חרדת הרעב הורגשה בכל רגע בכל תא ותא בי שלא יכולתי שלא להגיב בהתקף פאניקה.. זה היה ממש התקף חרדה לכל דבר. לא יכולתי להירגע..וגם כשחזרתי לאכול חשתי בחרדה הזו בצורה כ"כ עוצמתית שהדמעות והרעידות לא חדלו. לא האמנתי שאני מסוגלת להגיב כך..הרגשתי מוזרה, שאף אחד לא מבין וגם לא יבין אותי לעולם! אף אחד במשפחה שלי לעולם לא יבין שאחרי שלא אכלתי 10 חודשים יש לי חרדת רעב מטורפת שלא נותנת לי לנשום! וכל מחשבה או דוגמה למחסור <במקרה הזה המחסור מבחינתי היה- הלקיחה מהאוכל שלי> מעוררת בי חרדות עד כדי התקף.. עד עכשיו אני המומה מהמקרה של אתמול.. וגם משפחתי.. ניזוקתי כ"כ.. שלא לדבר על האכזבה הנוראית שאני מרגישה כרגע..הקשבתי לקולות המחלה באותם רגעים שצעקו במוחי- אובדן שליטה.. והגבתי אליהם בלי משים.. המחלה הזאת בתוכי..ולא מתכוונת לעזוב..=/

את כותבת מדהים!!!! המילים נוגעות אלי מאוד... שלך, מחפשת מוצא...

ככינוייך- כן את!! את באמת תקווה לבנה וטהורה...! את כותבת באמת מדהים ויפה.. כ"כ אופטימית שזה כיף לראות שיש עוד אנשים כמוך!! אוהבת, שירן

שירן ומחפשת מוצא יקרות.. תודה לשתיכן על המחמאות..... ויש גם דברים פחות אופטימים שכתבתי, ויותר כואבים... אך בחרתי לעלות דווקא את זה, כי זה קליל ומביא איזשהי "רוח" אחרת..מחשבה אחרת... שיהיה לנו כייפ סופ"ש הזה, שלכן.. תקווה לבנה

אני הייתי שמחה לקרוא עוד דברים שכתבת או שתכתבי... כשכותבים מהלב, מבפנים ובצורה אמיתית, המילים יוצאות כמו שירה מדהימה.. תמשיכי לכתוב- מנסיוני זה עוזר ומשחרר!! ותמשיכי לשתף את כולנו... שלך, מחפשת מוצא...

הדברים שכתבת פשוט יפהפיים! אולי האופטימיות שלך מדבקת ? נראה לי אני זקוקה למנת אופטימיות גדושה :) שירה

אני כ"כ אוהבת לקרוא את המילים שלך.. יש בהן כ"כ הרבה אופטימיות ורוגע! זה מדהים.. היום עבר עלי בסדר אפשר לומר..ניסיתי לישון כמה שיותר כדי לא להרגיש רעבה =/ קשה לי עם תחושת הרעב -עדיין.. למרות שאני מנסה ואני יודעת שהבטחתי לקבל את התחושה הזו- היא מקשה עלי. התפריט הזה מקשה עלי , המונוטוניות המשוועת שלו, הרצון שלי לפרוץ מסגרת ולאכול כאחד האדם.. כבר נמאס .. אני מרגישה שכל יום זהה למשנהו.. מקנאה בכל אותם אנשים שמסוגלים ויכולים לאכול מיני מאכלים, לצאת לבתי קפה ולבלות ואני- אסור לי.. אני בעונש.. כך אני מרגישה.. עד שמשקלי לא ייבלם וייעצר איני יכולה ואני חוששת עד מוות לעשות שינויים באכילה.. קשה.. =/

שירן יקרה.. אני אמשיך להשמיע לך את מילותיי כל ע תרצי בכך :) ושמחה שהן עושות לך טוב! שירן, אני כל הזמן שומעת ממך את המילה "אסור", מי בעצם אוסר עלייך לאכול? את אוסרת עלייך את ה"מאכלים" האלה לפי דברייך?? או שדיאטנית אוסרת עלייך? אני פשוט לא כל כך מצליחה להבין.. זה נראה לי יותר מדי מוחלט כל העיניין הזה של לא לאכול דברים שהם כיביכול "מחוץ למסגרת". אני לא מצליחה להבין את זה.. אשמח להבין אם תסבירי. מה את עושה היום?

תודה על ההתעניינות! ההגשה באומנות הלכה יחסית טוב... היה לי קצת קשה להתבטא בע"פ (הייתי צריכה לעשות פרזנטציה- חלק מהציון..) אבל אני חושבת שהצלחתי להעביר את המסר של עבודתי... אני יכולה מאוד להתחבר למקום של לא להראות לאף אחד את ציוריי, כי זה פרטי ומדבר על נושאים אישיים... במובן מסויים להראות את העבודות זה כמו להישאר עירום... סתם מתוך סקרנות- האם למדת אומנות? ואיך עובר עלייך סופהשבוע? יום נעים שירה

הי, הרבה זמן לא דיברנו כי אני כבר לא זוכרת לאיזה ארוחה את מתכוונת מרוב שהיו לנו כ"כ הרבה בזמן האחרון- אבל, לרובן הלכנו ואכלנו ובאופן אישי גם כאבתי!! השבוע החלטתי לצעוד קדימה ולדחוק את הקולות החולים ואת המחלה כמה שאפשר הצידה ואני אוכלת קצת יותר.. סיפרתי לקרן אור הכל בתגובה ואת יותר ממוזמנת להגיב שם גם!! אני אשמח!! אני פשוט מרגישה לפעמים שאני תקועה וזה מפחיד!! מה שלומך את? איך עבר עלייך השבוע? לי היה שבוע קשה, מלא בעבודה והשפעת הזאת שלא עוזבת אותי... שתהיה לנו שבת שלום, שלך, מחפשת מוצא...

מחפשת מוצא יקרה- אני שמחה על התהליך שאת עוברת כעת...גם אם הוא קשה, אל תסוגיי לאחור...תשארי במקומך והמשיכי להילחם למען עצמך, למרות כל הקושי והכאבים הכרוכים בכך. שירה-למדתי אומנות רק שנה....הלכתי לשם משום שתמיד אהבתי לצייר וגם ציירתי, שהגעתי והתנסתי בעוד דברים, הבנתי שכנראה זה לא בשבילי, מאוד קשה לי להיות כפופה להוראות של מישהו אחר בקשר לציוריי...אני מעדיפה ללכת לפי מה שהרגש אומר באותו רגע ולצייר בצורה שעולה לי במוח, ולא ע"פ הכתבות של מישהו אחר...אז לאחר שנה באמת עזבתי, אבל הציור נשאר אצלי, בדיוק כפי שהיה לפני שהתחלתי ללמוד...הלמידה היא יותר טכניקות, היא לא למידה של ציור, אני אכן מאמינה שלמי שיש את זה-יש את זה, ולמי שאין-אין!! ולדעתי גם לא פעם טכניקות מקלקלות אותנו...וגורמות לנו לצייר ממקום פחות טהור ואמיתי...ככה אני מאמינה, וכבר הבנתי שיש המון אנשים שחולקים עלי. ואני מקווה שהציון הסופי שלך בבגרות יהיה טוב, אני בטוחה..כי הרי למה שלא?? שלכן, תקוה לבנה.

אני בהחלט מסכימה איתך.. לפעמים הוראות של איך לצייר ומה לצייר כובלות אותנו ולא נותנות לנו להתבטא בדרך שאנו רוצים...ציור שבא ממקום אמיתי הוא הכי נכון שיכול להיות בעולם.... למזלי, המורה שלי נותן לי חופש כמעט מוחלט בכל הנוגע לציור... הוא תמיד אומר שהרבה מהכללים שמלמדים במוסדות האומנות השונים הם לא נכונים, וצריך לנפץ את כל "המיתוסים" למיניהם...רק ככה אפשר "ליצור" באמת... שלך שירה

המילים שלך הם כמו שיר ערש מרגיע.. ובוודאי שאני ארצה לשמוע אותם תמיד!! :] את צודקת שבגלל המחלה אני אוסרת על עצמי המון דברים.. וזה מכמה סיבות: האחת, היא סיבת השובע- איני רואה את עצמי כרגע מחליטה להתנסות באכילת חטיף שוקולד כארוחת ביניים ולוותר על מעדן שיותר ישביע אותי וירגיע את המוח הרעב שלי.. יש לי חרדת רעב מטורפת..רק המחשבה של התנסות במשהו חדש שפחות יקנה שובע- מטריפה את חושיי :( השנייה, היא סיבת המשקל.. משקלי עדיין לא יציב דיו... ועד שהוא לא יתאזן וייבלם מעלייתו איני מסוגלת להתנסות בדברים חדשים שעלולים להעלותי במשקל.. אני פוחדת פחד מוות!! כשסיפרתי לדיאטנית שלי על תחושת ה"אסור" שאני מרגישה היא אמרה שלא לכך היא התכוונה.. היא דווקא כן בעד שאני אתנסה אך היא הולכת עימי לאט משום שהחרדה שלי גדולה מאוד כרגע.. הייתי מאוד רוצה להתנסות באכילה בבית קפה למשל.. להזמין אחת ולתמיד מאכל שאין לי מושג מה כמות הקלוריות שבו! להסכים לצאת עם חברות לבתי קפה מבלי להזמין כל הזמן משקה דיאט תפל..נמאס לי מהשגרה "האסורה " הזו.. לאכול גם מאכלים שתכולתם הקלורית גבוהה יותר כמו שוקולד ודברים אחרים.. לא טעמתי תקופה ארוכה מאכלים כאלה שהמוח שלי פשוט "רעב" לנסות אותם..:( אבל משהו כובל אותי.. וזה חרדת הרעב וחוסר האיזון של המשקל.. שגורמים לי להיצמד כמו דבק מגע אל התפריט המונוטוני שלי .. היום ניסיתי להקשיב לחשק והצלחתי..סירבתי לקולות המחלה שאסרו עלי ללעוס אפילו מסטיק =/ - כן זה קורה לי המון המחשבות האלה.. אני מתביישת שאני כותבת את זה פה אפילו כי זה בטח אבסורד..אבל בשבילי זה הישג עצום.. מקווה שהסברתי את עצמי טוב יותר.. שלך, שירן

האם את שומרת שבת??

קרן אור.

לא, אינני שומרת שבת. ואת קרן אור האם את שומרת שבת? וגם איך את מרגישה היום?אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר

אכן אתמול היה יום הולדתי וחגגתי אותי בחברת המשפחה הקרובה מאוד..היה לי ממש כיף.ואני דובקת במצב רוח הזה גם היום,כי עוד מחכה לי היום בילוי בערב עם בעלי בעוד הילדים ילונו אצל הוריי...(דבר ששנים לא קרה).
לגביי אתמול-אני חושבת שדווקא ניתן להסתכל על מה שקרה בצורה חיובית כיוון שאם תשימי לב כל מה שקורה לך רק ממחיש כמה המחלה כבר לא חלק ממך,כמה היא רק מזיקה לך,כמה היא מבודדת אותך,וכמה בניגוד לעבר היא גורמת לך להרגיש רע עם עצמך עוד יותר..שונה...-בדיוק המקום שאפשר להתחיל ממנו לשנוא אותה ולהילחם נגדה.את החלטת כבר,ואת יודעת מה לעשות,ואת גם מספרת לנו שבסופו של דבר את עושה זאת.נכון,זה עדיין לא ספונטני,ואת עדיין מונעת ממקום של היצמדות לתפריט מתוך פחד,אבל לפחות את לא מחסירה מעצמך כלום,וזה חשוב מאוד.לאט לאט את תלמדי גם לפרגן לעצמך דברים שכרגע הם בבחינת איסור עבורך(ותגלי יחד עם זאת שלא קרה כלום מלהתיר קצת את הרסן..).תתייחסי אל הקולות כאלו שיציבותם התערערה ותמשיכי להילחם בהם בדיוק כפי שאת עושה,עד שחומות ההגנה יתרסקו והם יעזבו אותך(או לפחות יהפכו לכאלו שלא משפיעים על יומך וניתן להרגיע אותם במהירות..)
מאחלת לך סוף שבוע הכי מדהים שתרצי בשביל עצמך,
שלך,
קרן אור.