פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

תתחילי להאמין שאם אנשים נותנים לך ומקיפים אותך באהבה,כנראה שמגיע לך ואת ראויה לזה,אל תתייחסי לזה בביטול.
מחפשת מוצא יקירה-קראתי את מה שכתבת לשירן,ואני מבינה מאוד שבתוך כל הקשיים שאת עוברת קשה לראות איזשהו קצה של חוט,אבל הוא קיים והוא לא רחוק כ"כ.הנקודה החשובה היא שאת ,למרות הכול,ממשיכה כן להילחם ולהאבק,וזאת הדרך יקירה.פרגני לעצמך,כי מגיע לך להיות במקום אחר,טוב יותר בשביל עצמך.ואת יודעת זאת,נכון???
תקווה לבנה ולונה יקירה-לא שמעתי ממכן מאז אתמול מקווה שאתן בטוב.

שיהיה לנו סופשבוע בריא עם הרבה מחשבות חיוביות,
שלכן ואיתכן,
קרן אור.

הי, אני יודעת שמגיע לי להיות במקום אחר, בריא יותר. גם אם לפעמים אני לא רואה את זה, אני יודעת שזה קיים ולכן אני עושה את המאמצים כדי להשיג את זה.. ככה לפחות אני מניחה. רק לחזור לעצמי, זה כל מה שאני רוצה! קראתי את מה שכתבת לשירן ואני באמת מקווה שהכל כבר יהיה מאחורייך ושהכל כבר יגמר.. אני רוצה לתת לך חיבוק גדול כי את מדהימה וכי זה מחזק גם אותי... שיהיה לנו סופ"ש נעים וחייכני.. שלך, מחפשת מוצא..

אני מקבלת ברצון את החיבוק החמים והכנה ששלחת אליי..
האם יש לך תכנונים עם החבר לסופ"ש??

שבת שלום,בעיקר עם עצמנו,
קרן אור.

הי, כיף לי שקיבלת את החיבוק שלי! :) האמת שעכשיו חזרנו הביתה, ישבנו באיזה פאב ממש ממש מגניב. לפני שיצאנו מהבית לקח לי שעה להחליט מה ללבוש ואיך להסתיר את "השומנים" שאני יודעת שהם לא באמת שם והיה לי ממש קשה לעשות את ההחלטות האלה עד שכמעט ואמרתי שאני לא יוצאת. אבל, יצאנו ונהנתי מאוד ואני שמחה שיצאתי. גם ככה אני לא יוצאת כמעט בכלל. כבר תקופה שלא חשבתי שאצליח לעשות את זה וקשה לי להאמין שהצלחתי לשבת שם 4 וחצי שעות. שתינו, צחקנו ונהנו וזה מה שחשוב באמת. אני חייבת להתוודות ולספר לך, שהיה איזה רגע שהסתכלתי על עצמי במראה וחייכתי.. הרגשתי חתיכה והרגשתי שאני נראית טוב. הרגשתי רזה. אולי זה בגלל האלכוהול? ואולי זה בגלל השינוי שחל בי לאחרונה? באמת שאין לי מושג, אבל כשאני חושבת על זה, זה מדהים שדבר כזה קורה לי.. מחר אנחנו הולכים בצהריים לארוחה אצל סבתא שלי ואני חוששת מכך.. לאכול עם המשפחה זה נושא שאני די מתחמקת ממנו.. אשמח לשמוע את דעתך על הכל. בינתיים שיהיה לילה טוב וחלומות מתוקים! באהבה, מחפשת מוצא..

איזה כיף לי לקרוא שלא ויתרת לעצמך ויצאת אתמול בכול זאת,והיני התוצאות ממש חיוביות.לפעמים כשאנו מאפשרות לעצמנו לצאת,להנות אנו יודעות גם לקבל את עצמנו יותר ולהבין שהחיים סביבנו לא סובבים סביב נושא המשקל,כפי שאנו נוטות לראות אותם.יכול להיות ששם באמת ראית את עצמך כפי שהינך-רזה וחתיכה.אבל הכי חשוב שתהיי שלמה עם עצמך ומאושרת,ולא משנה מה.אני מקווה שזהו התחלתו של תהליך קבלה עצמית.
מאחלת לך בהצלחה בארוחה המשפחתית היום,אני יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה טוב כמו אתמול לפחות,תרשי לעצמך להנות גם מהמשפחתיות ,ואז נושא האוכל יהיה רק נספח ולא המהות של היום.
וגם לי צפויה ארוחה אצל חמותי,שזה לא כוס התה שלי (בלשון המעטה) אבל עם השנים למדתי לא לתת לזה משקל כ"כ גדול וכך זה עובר לי בקלות בלי להתייחס לצרי העין מסביב.

שיהיה לנו יום נעים וחם מבפנים,
קרן אור.

הי, גם אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי על היציאה. נהינתי ואולי זה גם ילמד אותי קצת לצאת יותר ולהסתובב בחברת אנשים מבלי להרגיש רע! הייתי בארוחה המשפחתית וזה הלך יחסית בסדר. לא אכלתי המון, אבל אכלתי עד שהרגשתי שובע שזה מדהים ולא קורה אצלי הרבה. תחושת שובע זה משהו שאיבדתי כבר מזמן וכשאני מרגישה אותה מידי פעם אני שמחה כי היא מראה לי שהיא עוד פה ולא עזבה אותי לגמרי.. אני גם מנסה לא לתת לארוחות המשפחתיות האלה משקל, אך זה לא כ"כ עובד. אני מניחה שגם אצלי יגיע היום בו לא אתייחס לארוחה משפחתית כפרוייקט גדול ומסובך כ"כ. בכל מקרה, אני שמחה שאת פה, מחזקת ותומכת! מה קורה איתך עכשיו, אחרי הכימו'? אם אפשר לשאול... באהבה, מחפשת מוצא..

אני שמחה לקרוא שלאט לאט הדברים מתחילים להיות יותר ויותר פשוטים עבורך,ושהיכולת שלך להתמודד איתם נעשית טיבעית מיום ליום.ורק עוד קצת,ותכנסי לטיפול המרפאתי.בנתיים,איך אצל הרופאה??האם מחר אתן נפגשות??

לגביי, הכימו' טרם הסתיים(ההקרנות כן)-ומחר צפויה לי ביקורת בבי"ח והם אמורים להורות לי להפסיק.לא קל,אבל אין הרבה ברירות.

מאחלת לך המשך יום נעים,
שלך,
קרן אור.

הי, אני שמחה לשמוע שההקרנות הסתיימו ואני מחזיקה לך אצבעות שמחר יגידו לך שכך גם לגבי הכימו'.. מחר באופן חד- פעמי אנחנו לא נפגשות כי היא לא בארץ והיא תחזור רק ביום חמישי, כך שקבענו מראש ליום שני שאחריו, בכל מקרה, היא שלחה לי sms אתמול, שאלה מה שלומי וכמו שאני מכירה אותה, היא תשלח עוד.. נכון שהיא מדהימה?? בינתיים נשאר בסך הכל עוד שבוע בערך עד שאכנס למרפאה. קבעו לי את הפגישה ב- 2 לפברואר, יום שני. מה זה שבוע? זה לא הרבה, אבל בפנים מרגיש כמו נצח ואני מקווה שהזמן יטוס!! שיהיה ערב מדהים, באהבה, מחפשת מוצא..

אכן נשמע שמצאת לך מישהי מדהימה שדואגת לך והיא גם מקצועית שזה עוד בונוס.אני מאוד מבינה את הכיף שבלהרגיש שאת חשובה ואהובה,וההודעה אפילו הקטנה הזאת שמראה לך שהיא חושבת עלייך בין לבין עושה המון,נכון??אני מכירה את זה גם מעצמי.גם אני משתמשת המון באמצעי של ההודעות(רק שהפעם אני זאת שמשגעת אותה...אבל היא מדהימה ועונה לי הודעות כ"כ חמות שאני נאחזת בהם בתקופות קשות).

עוד שבוע עד המרפאה,זה עובר כ"כ מהר יקרה.זוכרת שרק לא מזמן זה היה שלושה שבועות??את תעברי את השבוע הזה כמו גדולה!!!

ערב נעים,
קרן אור.

אני בטוב. לא עניתי לשאלתך כי אין לי תשובה בעצמי. אני כן יודעת שזה השתלט לי על המחשבות, על סדר היום, על ההרגלים וכד'. ובמקום שבו היו ההרגלים, המחשבות, הסודות, הדברים האסורים, הדברים שהם חלק ממי שאני, כי בכלזאת זו אני שייצרתי את הדפוסים הלו- במקומם נשאר חלל ריק. אני מרגישה שככל שאני נלחמת בהפרעת אכילה, אני הורגת עוד דברים בי שכנראה ניזונים ממנה. אני לא יודעת בדיוק מה הם. אני צריכה לחשוב על זה. אם אני אחשוב על משהו אני אכתוב אותו. אני עדיין אוכלת, היום אכלתי קצת יותר מהרגיל, ויותר משמין מהרגיל, אבל זה בסדר. גם מישהי העירה לי על זה שאכלתי צ'יפס וזה משמין אז אמרתי לה שתתעסק בצלחת שלה ולא שלי. והמשקל עדיין תקוע. אבל זה בסדר. שוב הכל בסדר. לא פחות ולא יותר מבסדר. המילה הזו מתחילה להוציא אותי מדעתי.

אני מניחה ששאלתי אותך שאלות שהתשובות עליהם הן קשות,אבל אני חושבות שזה הבסיס להחלמה שלנו מהפרעת האכילה.כל עוד שלא נבין אילו חלקים באמת ה"א ממלאה אצלנו,לא נוכל להחליף אותם במימד אחר מלא יותר ואמיתי יותר,וזה פשר הרגשת החלל שנפער אצלך.אני מניחה שאין תשובות קלות ולכן חשוב כן לעבד את זה בטיפול,ולא לפחד לראות את האמת שנמצאת מוסתרת מאחוריהם,כי רק כך נלמד להחיות את אותם חללים בתוכנו בצורך אמיתי.
שאלות אלו אני שואלות את עצמי לא אחת,גם בתחומים אחרים.
והחיפוש אחר התשובות הוא קשה וכואב לא מעט,אבל זה המסלול והדרך.עשית את השינוי הפיזי,אבל את מתארת שזה מרגיש לך "בסדר",וכשאני קוראת זאת זה אפילו לא נשמע לי שאת מרשה לעצמך להנות ומעריכה את עצמך על כך.זה אכן מעורר אצלי שאלות מורכבות ,ונראה לי שיקל עלייך כן להיות טיפול ע"מ לפתוח אותם,כי לפעמים זה קשה לבד.

בכול מקרה,כל הכבוד על השינוי התזונתי.את בדרך הנכונה,רק שצריך לתת קצת זינוק לסיום המסלול...חישבי על כך,יקרה.ואני כאן תמיד.

שבת שלום,
קרן אור.

אני מכבדת ומעריכה את דברייך ואת דעותייך- באמת! אבל כרגע באופן מיוחד אני מרגישה שטיפול זה הדבר האחרון שאני רוצה. תמיד הייתי אדם שמתחבר ומבין יותר את הצד הנפשי של הדברים. מה שהכי הפריע לי היה העניין הפיסי, החוסר שליטה על האוכל, הבולמוסים, התנודות הקיצוניות במשקל וכד'. חשבתי שעל הדברים האלו אני לא אצליח להתגבר לבד. ואין לך מושג כמה מתגמל זה לדעת שעשיתי את זה דיי לבד. ודיי הצלחתי. אני אוכלת טוב ואני אמשיך לאכול טוב. אין לי שום כוונה לנטוש את ההרגלים החדשים שסיגלתי לעצמי. טוב לי איתם. יש חללים, אבל אותך אני אצליח למלא. יש תחושות שליליות, כמו לכל אדם, וגם מהם כמו מהתחושות הטובות אני מצליחה להנות. כי הן חלק ממי שאני והן חלק מהחיים שלא תמיד חיוביים. תחושות פחות נעימות זה בסדר במידה, כי הן מעצימות את התחושות הטובות, בלי כשלונות לא היו להצלחות כל משמעות, בלי פחד אומץ לא היה דבר כלכך חשוב, ובלי תחושות שליליות, התחושות החיוביות לא היו מעלות לי חיוך על השפתיים. הדבר החשוב הוא לא לשאוף להעלים כל תחושה, מכשול, או פחד לא נעימים, אלא להבין מאיין הם מגיעים ולהתמודד איתם, גם אם זה אומר שהם תמיד יהיו חלק ממני. אלו הם החיים. וזה לא בסדר מבחינתי- זה נפלא! אני לא מבטיחה שאני אדע ואחכים להבין את כל מה שקורה בראש המסובך והמורכב שלי, אבל אני יודעת שאני רוצה לנסות. אין לך שום סיבה לדאגה. פיזית אני בריאה.. אולי חוץ מהעישון שאני מנסה להפחית בו. ונפשית- בנפש שלי יש פגמים, יש בה עצב, כאב, צלקות, אך גם שמחה, חיים, נכונות, סקרנות ועוד כל מיני דברים נפלאים. וכל אלו הם ברכה גדולה! כי איזה מן חיים יש לאדם שנפשו מעולם לא חוותה כאב או תסכול ומצד שני גם אושר וסיפוק? אני מניחה שלכל אחד תהיה תשובה אחרת לשאלה הזו אבל אני בכל זאת אגיד שבעייני אלו הם חיים חסרי תכלית לחלוטין. בכל אופן המון תודה על כל התמיכה! באמת שאין לי דרך להודות לך. לך ולבנות כאן יש חלק גדול בהצלחה שלי. אמרת לי שעשיתי את זה לבד, אלו היו בחירות שלי, וזה נכון, פיזית זה נעשה בזכותי, אבל המקום שההחלטות האלו באו ממנו, היה זקוק להמון תמיכה והבנה כדי להצליח, תמיכה והבנה שקיבלתי כאן. מאחלת לך המון המון המון בריאות ושבוע נפלא. אני אמשיך לעדכן מה קורה איתי, ועד אז- המון חיבוקים ואהבה. לונה

אני מסכימה איתךשכדי להעריך את מה שיש לנו בחייים,אפילו דברים קטנים שניראים פעוטים וחסרי חשיבות,צריך קודם כל להיות במחסור,להרגיש אותו ולצמוח מהמקום הזה.ונכון,מי שלא חווה עצב מעולם לא יודע להעריך גם טוב,אבל לא נראה לי שקיים על הפלנטה מישהו כזה..לכולנו יש קשיים,ברמה כזאת או אחרת,ויש אנשים שזקוקים למעט ניעור כדי לקום ויש כאלו שיותר,זה לגמריי סובייקטיבי.ואני מסכימה שבסופו של דבר זה מה שהופך אותנו לשלמים,אבל(וכאן האבל הגדול) הוא מהי המשוואה.היכן על המאזניים נמצאים משקולות הדכאון,הצער והכאב,והיכן נמצאים משקולת השמחה,האושר.ורק את יכולה לענות ע"כ בצורה אמיתית.אם טוב לך בלי טיפול ובסה"כ את מרגישה שאת ממצא את החיים ואת מה שיש להם להציע ,כשהקשיים הם רק זנב קטן,אז מעולה.אבל זה לא מה שתירת.את תיארת מן חוסר סיפוק,תחושה של התנהלות ולא חיים ,תחושה שמשהו חסר,ריק והומת,ולזה הגבתי כשכתבתי לך.אני מקווה שאני טועה.
בכול אופן כמובן שבשורה התחתונה תעשי מה שאת מוצאת לנכון,אבל חשוב שזה יבוא ממקום אמיתי שמבין שהוא מסוגל,ולא ממקום שמונע דרך פחד מהתמודדות(וזה מה שכתבת בעבר כעוצר אותך מלפנות לטיפול).אני מציגה לך את שני הכיוונים,וכמובן שאכבד כל החלטה שתקבלי.

בכול אופן אני באמת מעריכה את ההתמודדות הלא פשוטה שלך,
שלך,
קרן אור.

אני לא חושבת שזה פחד מהתמודדות. אולי זה היה אבל כרגע זה לא מה שמונע ממני ללכת לטיפול. אני מידי פעם מרגישה שמשהו חסר, ומידי פעם לא. אני חושבת שזה פשוט חלל שטבעי שיווצר. כמו להפטר מהרגל ישן שנטמע כלכך עמוק (למרות שכולנו יודעים שזה כבר הרבה יותר מהרגל- זה כבר חלק ממך, מהמחשבות, מההרגלים, מהכל..) אז מן הסתם שזה ישאיר אחריו חלל שעכשיו צריך למלא. אבל זה יתמלא. ועד שזה יקרה אני לא במצב של ציפייה או סבל מהתהליך. אני חייה אותו ומקבלת אותו. ונהנת מהמחשבה על זה שיום אחד אני אחייה עם הגוף שלי בשלום. לא רק כי הוא התאזן- אלא גם כי אני קצת התאזנתי. שיהיה לילה טוב ואחריו בוקר טוב. שנהנה מכל פרט מהיום שיבוא ושלא ניקח אותו כמובן מאליו. נשמע קצת כמו כל מיני פרסומות קיטשיות לקולה או אלכוהול וכאלה. אבל זה נכון אוהבת אותך ואת כל הבנות כאן מאוד. חיבוקים ענקיים, לונה.

אני כל פעם מחדש נפעמת מיכולת ההתמודדות והחוסן הנפשי שלך! זה אחד הדברים היפים שאני מעריצה ואוהבת לראות באנשים.. האם תמיד היית אדם אופטימי? מאז שאני זוכרת את עצמי פסימיות הייתה מנת חלקי. וכיום אני כבר לא מנסה להילחם בה כי זה אף פעם לא עזר. אני פשוט מאמינה שאם הייתי אדם אופטימי יותר הייתי לוקחת את המקרה הזה בקלות יותר ולא נופלת למצבים כאלה דיכאוניים. את אכן צודקת שבימים האחרונים אני נשמעת מעודדת יותר. ואני חייבת להיות כנה איתך.. כשקראתי את המשפט הזה שלך הרגשתי פחד. הפחד להינטש, להיעזב כמו שקרה לי תמיד בעבר..שברגע שתחושה טובה התמקמה לה לתקופה קצרה- חוסר ההבנה והאטימות לא אחרו לבוא.. ומזה אני פוחדת תמיד. וגם כעת בטיפול אני חוששת שזה יקרה..שיפחיתו לי בתדירות המפגשים ושאשאר לבד ללא עוגן או הבנה כלשהי. אך אני יודעת שזו אינה כוונתך ושאת רוצה רק שיהיה לי טוב! זאת רק מחשבה שרודפת אותי כל הזמן.. אני מרגישה שאני מתקדמת מבחינת האכילה. אך לצערי זו עדיין אינה אכילה ספונטנית ואני עדיין נדבקת לתפריט אם כי לא בעוצמה חזקה כבעבר. אני מרשה לעצמי לגוון ולטעום גם דברים אחרים. למרות הכל יש לי עדיין את המחסומים באכילה שלא מאפשרים לי לצאת לבתי קפה, לאכול משהו שאיני יודעת כמה קל' הוא מכיל, לשנות כמויות, להתנסות בפרק זמן קצר וכו'. איני עוד בשלב הזה אך אני יודעת שזה תהליך ומאמינה שאגיע גם לשם.. אני מנסה גם לאכול מול האנשים שהכי קשה לי איתם כרגע- אחיינים שלי. אתמול אכלתי מולם פעמיים והרגשתי איום ונורא! לא יכולתי לסבול את עיניהם ננעצות בי ואת מבטיהם הנוקבים. ואני יודעת שמדובר במבטים תמימים של ילדים ולא מעבר. אך המחלה גורמת לי לחשוב ההיפך. ובתחושה שלי אני מרגישה שהם לוקחים/גוזלים ממני את "המקדש" הזה שנקרא אוכל.. אני יודעת שזו מחשבה לא הגיונית ושבמבטיהם הם לא גוזלים דבר.אך איני יכולה להילחם בזה. זה מציק לי מכדי שאוכל לשאת. אתמול הלב שלי ממש פעם בחוזקה והרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי . רציתי כ"כ להיעלם ולהפסיק עם הסבל הזה של לאכול מולם. האם לדעתך גם לזה אני צריכה לתת את הזמן שלו? להיחשף ברגע שארגיש חזקה יותר? בטיפול הנושא הזה עלה ודיברנו על כך שעלי להיחשף לכך לאט לאט אבל באמת שזה קשה לי מעל ומעבר. ואף מתסכל עוד יותר. זה תקופה ארוכה שאיני מביטה בגוף שלי בראי באובססיביות, אך לא אשקר- עדיין איני מרוצה ממראהו ומאותם ק"ג עודפים שסיגל לעצמו. קשה לי עם זה. ואני מאוכזבת מעצמי. כי הבטחתי לקבל את הגוף שלי אחת ולתמיד ואני לא עומדת בזה..=/ יש לי תמיד איזו תקווה בלב שהוא יחזור לקדמותו.. בעניין החברתי חברה הזמינה אותי לצאת לבית קפה בשבוע הבא ואני מתלבטת אם ללכת מ-2 סיבות. הסיבה הראשונה די ברורה- הפחד מלחרוג.. והרי השבוע קרה לי פעמיים שהתנסיתי במאכלים שקצת גרמו לי לצאת מהמסגרת. ואני חוששת לעשות זאת שוב בפרק זמן קצר כ"כ. והסיבה השנייה היא משום שהחברות הזו היא

שטחית בטיבה. אין בינינו גילויי נפש ואף אחת מאיתנו אינה משתפת את האחרת בדברים שעוברים עליה. הכל מאוד בנאלי וטריוויאלי בתכניו. ואני מרגישה שבתקופה כזו קשה , קשה לי להחזיק בחברות כזו שאיני מסוגלת לבטא דברים שעוברים עלי. נכון שאני יכולה תמיד לפתוח את הנושא הזה עימה ולשתף אבל זה ייראה לי מוזר ואין לי ממש חשק לעשות זאת עם אדם שאיני מרגישה כ"כ בנוח. מהסיבות האלה אני מתלבטת אם להמשיך ולהחזיק בחברות הזו ואם עלי להיפגש איתה בשבוע הבא. כי זה באמת נראה לי כלא מועיל. מה דעתך על כך? שיהיה לך סופ"ש טוב ורגוע, אוהבת, שירן

אתחיל מהסוף-לגביי החברה-אם הקשר ביניכן הוא שיטחי ואין לכן יותר תחומי עניין משותפים,אז באמת כדאי לוותר.אני חושבת שאת צריכה לטפח את המקומות של החברות בהן את אמיתית ויכולה לדבר על רגשותייך ולדעת שמהצד השני מישהי מכילה אותך ומחבקת אותך מתוך דאגה ואהבה.
לגביי הארוחות עם האחיינים-לפעמים זה קל יותר ולפעמים פחות.אני עוד זוכרת שסיפרת לא מזמן על חוויה כזאת שנתפסה כחיובית בסופה.מה שאני מנסה להגיד הוא שאני כן חושבת שאת צריכה להיחשף לכך,אבל תוך כדי הבנה שלפעמים יהיה לך קשה מאוד ולא תצליחי אבל מצד שני,לפעמים זה יכול להיות אחרת,כי זה צריך להיות אחרת באופן טיבעי.לכן עשי זאת אבל תוך כדי הקשבה וסליחה לעצמך אם לפעמים לא תוכלי להתמודד.את יודעת,ילד שלומד ללכת נופל אין סוף פעמים עד שהוא כבר רץ,אבל אם הוא היה מפחד מהנפילה הוא לא היה לומד מעולם ללכת.זה חלק מהחוויה "להישרט" לפעמים ולדעת שלא קרה כלום,עד שזה הופך בשלב כלשהו לאוטומט.
אני שמחה לשמוע שבסה"כ את כן מקבלת את עצמך טיפה יותר ושהנפילה הכואבת שהיתה לך לא מזמן רק גרמה לך ללמו'ד לא ליפול.
לגביי לא הייתי מעודי אופטימית(ואני זוכרת תקופות חולות בה"א שהאמנתי שזה הסוף..שכול יום יחלתי לכך..) וגם היום אני לא חושבת שאני כזאת.אבל כשאת מתמודדת עם סכנה ממשית שמרחפת מעל ראשך,ושבכול הסבל הזה את לא רואה את הסוף,את נאחזת בכל שביב של תקווה כדי לא לוותר ולשקוע.אני מגדירה זאת יותר כפחד,התגוננות ולא כאופטימיות.אולי אחרי כן ארגיש משהו אחר,אבל כרגע זאת הדרך שלי לא לא להתמוטט,כי מאוד קל כרגע לוותר.ואני מנסה כל יום לקום בבוקר ולהחליט על עוד יום של מלחמה שבה אנצח.וגם אם לא,אדע שאני מבחינתי עשיתי את המקסימום.(אבל אל דאגה,זה לא עומד על הפרק).

שלך ואיתך,
קרן אור.

הפרעות אכילה הם רק סימפטום לבעיה ששורשיה עמוקים יותר.כל ההתנהלות,מעבר למזון,היא בעייתית.באנורקסיה ניתן לראות שהצמצום והסגפנות הם לא רק בכול הקשור באוכל,אלא מושלכים על כל היבטי החיים.בבולימיה הניסיון הוא לשלוט באישזהו צורך שנתפס "כחייתי" כי זה מה שלמדו בחוויות החיים בעבר.ומתוך כך,כשהבסיס הזה קיים ולא מטופל,וזאת גם הבעיה הרבה פעמים שגורמת לאישפוזים ולהדרדרות חוזרת במצב,מספיק איזשהו משהו אפילו קטן-גדול(מישהו שיעיר לה שהשמינה,הצקות,חוויות טראומטיות נוספות כגון אונס,הטרדה מינית וכדו') ,שלזה ידידה שלך התכוונה באומרה "טריגר",כדי לגרום להתלקחות מחודשת או הדרדרות קשה יותר בה"א.
הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות למענה הוא לעזור לה להגיע לטיפול(אתה לא כותב אם היא נמצאת או היתה בטיפול כזה בעבר),וכמה שיותר מוקדם כן ייטב.כי מאוד קשה לטפל בה"א כשהיא נכנסת לשלב הכרוני שלה.היא צריכה להבין שהפרעת אכילה לא נעלמת מעצמה.
אני כאן אם יש שאלות נוספות,(ואשמח לשמוע פרטים חסרים נוספים כגון בת כמה היא,כמה שנים היא חולה,האם טופלה בעבר או מטופלת היום..)
קרן אור.

את יכולה להיות רופאה את יודעת? :) מדהים אותי כל פעם מחדש הניסיון שצברת והידע הרחב שיש לך! בעניין העבודה, את צודקת ..ואני לוקחת זאת לתשומת ליבי..הבעיה היא שאצל אחי יש הרבה ימים "שחורים" כאלה בהם הוא נוטה להשליך את תסכוליו עלי אך כמו שאמרת- זה שלו. ואני לומדת להבין ולקבל את זה.. שזה לא קשור אלי ושאין זה אומר שבאמת הוא כועס עלי אלא על המצב הנוכחי. אתמול שוחחתי עם אמי שוב.. היא שותפה עקבית לכל מה שעובר עלי..דיברנו על אותו יום בו חזרתי בבכי מהעבודה כי פירשתי הכל שחורות. תיארתי בפניה את אותם תרחישים שמצטיירים אצלי בראש ברגעים כאלה והיא אמרה לי שאני מתארת דברים שבכלל אינם נכונים. שאחי לא במצב כ"כ רע כמו שאני עושה ממנו. שהוא אינו על סף חוסר תפקוד ואינו בדיכאון..ופה הנקודה העיקרית אני חושבת- אותם השלכות שאני עושה על אחרים- אני תמיד בטוחה שגם להם קשה כמוני ושגם הם על סף חוסר תפקוד ודכאוניים.. אני מרבה לעשות זאת המון גם באופן אוטומטי ובלתי מודע..וזה דבר שעלי להבחין בו ולתקן בכל פעם שזה מתרחש. הייתי מאוד שמחה להמשיך ולעבוד שם. כמו שאמרת- זאת גם הכנה טובה לעבודות בחוץ וגם סביבה די מוגנת ויציבה עבורי. אך אני חוששת שהמסגרת היציבה והמוגנת הזו לא מגיעה לי. ושעלי להתחיל ולחפש עבודות חדשות כדי להיפטר אחת ולתמיד מהאימה שיש לי כלפי עבודות שונות בחוץ וכלפי העולם שבחוץ. כשאני שומעת על חברות שלי שעובדות בכל מיני מקומות אני מתקשה להאמין שאפשר לנהל מציאות יומיומית במקום עבודה במשך תקופה ארוכה. אני מתקשה לקבל שיש אפשרות כזו של הנאה בעבודה ולא רק סבל וקשיים. איני מעלה בדעתי תרחישים של הסתדרות בעבודה או תרומה לה. אני מרגישה שבר כלי גמור מהבחינה הזו ומהרבה בחינות אחרות. אמרת לי בתגובתך הקודמת שאל לי להאיץ בעצמי. ושכדאי שאתחיל בעבודה חדשה רק כשארגיש מספיק חזקה ושאדע שזה הזמן.. ואם הזמן הזה מעולם לא יגיע? הרי הפחד שלי יכול תמיד להישאר איתן ויציב כל עוד לא אעשה שום פעולה כדי "לשבור" אותו.. מה את חושבת על כך? אתמול הייתי אצל הדיאטנית והחלטנו שלא להישקל הפעם.. היא טענה שהשקילות הללו רק מחזירות אותי אחורה ולא מקדמות בשלב הזה לשום מקום..השקילה הבאה שלי תהיה רק בעוד שבועיים ואני חוששת מאוד..מוזר לי שלא נשקלתי כבכל שבוע אם כי אני גם מרגישה הקלה עצומה ויודעת שזה הכי נכון עבורי כרגע..זה שם דגש יותר על קבלת הגוף שלי וזה עוזר.. בשבוע הבא אני מתחילה חוג חדש..כהמלצה נוספת לטיפול בדיכאון שלי..אלמד לצייר. ולמרות החששות שלי מהחוג הזה אני גם רוצה להתחיל ולהביס עוד פחד על הדרך.. ולגבי האירוע- הוא היה אתמול ואני רוצה להגיד לך שהפתעתי את עצמי כ"כ לטובה!! למרות הפחדים והחששות שהיו לי, למרות תחושת ה"שמנה" שהרגשתי כל הערב ושכולם מסתכלים לי בצלחת ואיך אני אוכלת- התגברתי על זה בעזרת פעולותיי הנחרצות שביצעו את כל שהיה צריך.. לאכול כאחד האדם.. הגעתי הבייתה בתחושה ממש אופורית!

לא האמנתי שהעזתי לאכול גם מאכלים "אסורים" ולחרוג פה ושם! ולא רק אני הופתעתי לטובה אלא גם ההורים שלי.. הם היו גאים בי מאוד על אתמול ואמרו שהתקדמתי יפה.. האירוע הזה היה אחד הנצחונות שלי על המחלה ואני יותר משמחה על כך.. אני גם שואפת לחזור לאותם מאכלים "אסורים" שהעזתי לאכול בעבר..אני רוצה באמת לבסס אצלי את האמונה שלא עולים מהר במשקל כמו שאני חושבת ושגם חריגות קטנות פה ושם אינן גורמות לי לאיבוד שליטה או לעלייה במשקל.. אני מקווה שבשקילה הבאה לאחר כל ההתנסויות שאעשה לא אתבדה. הלוואי.. אך דבר אחד הטריד אותי בסוף הרעב וזה הרעב הנפשי שעדיין נשאר אצלי.. <ראי תגובתי לתקווה לבנה בפוסט החדש > הרגשתי "רעבה" לקבלה של האנשים אותי, לפידבקים שלהם, הרגשתי חסרה... חיפשתי נואשות משהו שימלא את החלל הזה , שיגרום לי לקבל את עצמי סוף סוף.. אני מרגישה רע עם עצמי ומתביישת בתחושות הנזקקות הללו.. אני מרגישה בזויה ולא ראויה. קשה לי לומר לעצמי שאני רוצה ורעבה ליחס וקבלה מבחוץ. זה מעיד אצלי על חולשה . למרות שאני יודעת שכל אחד זקוק לפידבקים מהסביבה אני יודעת שאצלי זה באובססיביות יותר. כי כשזה לא קורה אני מרגישה חסרת ערך ופגומה. איך הצלחת להתגבר על התחושות הללו ולקבל את עצמך למרות הכל בתקופת התאוששותך מהמחלה? זה מעניין אותי לדעת.. ומה איתך ? איך את מרגישה ואיך עוברים הימים? אוהבת, שירן

מה שלומך היום??אני מקווה שהמצב עם אחיך נרגע וגם אם לא שלמדת לקבל את זה יותר טוב ולהמשיך.לגביי העבודה-זה נכון שצריך לפעמים לקפוץ למים כדי ללמוד לשחות,אבל לפני כן צריך לדעת ולהאמין ביכולת שלך לעשות זאת,ביכולת ליישם את כל התנועות שמובילות לשחייה.המלצתי לך לחכות עם חיפוש העבודה כי שמעתי ממך כמה רע זה גורם לך כרגע להרגיש ועם כל חוסר היציבות שלך בנושא הפרעת האכילה ובהשפעתם של השינויים עלייך,זה לא נראה לי נכון כרגע להלחיץ את עצמך.מתי הרגע המתאים??את בעצמך כותבת זאת.מתי שתלמדי לכבד ולקבל את עצמך(ומתוך כך תגיע אח"כ האהבה) ולתת פחות משקל למה שאחרים חושבים או אומרים עלייך.כשתהיה לך דיעה משל עצמך.כשתאמיני ביכולת ובכוח שלך.הצורך לקבל אהבה מאנשים הוא צורך מובן אם כי אסור להישען ולבסס את הכול עליו.כי תמיד יהיה מישהו שלא ניתן יהיה לרצות אותו,תמיד יהיה מישהו שיהיה לו מה להגיד,ולא בהכרח ממקום רע אלא כי האמת שנכונה עבורו היא שונה במהות מהאמת שלך.ומה אז??הניסיון לרצות אנשים הוא ניסיון כואב ומאכזב,כי אין דבר כזה.את שואלת מהיכן מתחילים??מתחילים מלרצות את עצמך,בראש ובראשונה.אני תמיד אומרת שבסופו של יום הבן אדם היחיד שאת נותנת לו חשבון לפני שאת נרדמת הוא את,ואת צריכה להיות שלמה עם עצמך.
אני שמחה שהאירוע בשורה התחתונה סוכם כמוצלח.את רואה??טוב שהלכת,עשית עוד צעד חשוב בדרך להחלמה.
אני שמחה שאת מתחילה חוג ציור,אני מאמינה בכוח של יכולת הביטוי יש כאלו שעושים את זה בכתיבה,יש כאלו בשירה,יש כאלו בריקוד ויש ..בציור.

יקרה,אני לא כ"כ בטוב,אבל כן היה חשוב לי לכתוב לך כמה מילים.
מקווה שאת בטוב,מאחלת לך ערב נעים,
קרן אור.

אני כאן. עדיין בחיים. פשוט לא היה לי משהו מיוחד להגיד. אז לא אמרתי. המצב די אותו הדבר. ארוחות מאוזנות, בוקר צהריים ערב וביניים. מרשה לעצמי גם דברים שיש בהם אחוזי שומן גבוהים. מרגיש רגוע. המשקל עדיין תקוע, אבל זה בסדר. זה אולי לא המשקל שאני רוצה, אבל כל עוד הוא לא עולה או יורד בקיצוניות כמו בדרך כלל זה כנראה אומר שאני עושה משהו נכון (מכניסה בערך אותה כמות אנרגיה כמו שאני מוציאה). וזה מרגיש בסדר בינתיים. חייבת להודות שאני לא באושר מטורף מזה שאני תקועה במשקל כמעט הכי גבוה שהגעתי אליו אי פעם. אבל זה בסדר. אני מסתכלת במראה ולא סובלת. אני לא מרגישה צורך להרעיב את עצמי או לחלופין- להתנפל על אוכל כאילו אין מחר. אני במין מצב ביניים. אני רגילה תמיד לשאוף לאנשהו. תמיד להיות בדרך ליעד מסויים בנושא המראה אז המצב הזה מרגיש קצת תקוע ומוזר אבל זה בסדר מבחינתי. לפחות לבינתיים.

את בעצם כותבת דברים שאני מאוד מאושרת לקרוא שקרו אצלך,על איזשהו איזון מיוחל שרק חלמת עליו לפני כמה חודשים.אז למה נראה כי את לא שמחה???אני מבינה שמבחינתך המשקל תקוע וזה מה שמאכזב אותך אבל חכי רגע ראי כמה התקדמת שאין לך יותר את הבולמוסי אכילה שהיו לך עד לא מזמן,זה לא דבר של מה בכך שאפשר לבטל!! עברת דרך משמעותית ואולי הקשה ביותר בכול התהליך,תאמיני בזה ותרשי לעצמך לפרגן לעצמך כי את ראויה לזה! לגביי המשקל-אני בטוחה שעכשיו הוא יתחיל להתייצב ולהתאזן,אבל מבחינתי זה ממש לא מהותי כל עוד שאת לא משועבדת לאוכל והוא לא מנהל את חייך.את יודעת כמה זה משמעותי??האם את לא מרגישה בזה??
זה הרבה יותר מבסדר,אל תקטיני את המשמעות של זה,וזה משהו בהחלט מיוחד שקרה.

אשמח לשמוע ממך יקירה,
שלך,
קרן אור.

לפעמים כשאתה מגיע למקום טוב, אתה לא יכול להעריך כמה הוא טוב כי אתה לא זוכר את נקודת ההתחלה. ברגע שזו הפכה לשגרה היומיומית שלי, כבר די שכחתי איך הרגיש להיות מתוסכלת, נבוכה ומפוחדת מאוכל ומלהראות את הפנים שלי בכל מיני מקומות. עכשיו אני די בסדר. אני אוכלת טוב, אני יודעת ומרגישה שאני נותנת לגוף שלי את מה שהוא צריך. אבל חלק בי מרגיש מת. ועצוב לי קצת. אני יודעת שזה נשמע קצת פסיכי, אבל אני מרגישה שאני יכולה להיות כנה איתך- חלק בי אהב את הטירוף הזה. את החוסר איזון הזה. זה גרם לי המון סבל, והמון עצב וכעס, אבל זה גרם לי להרגיש חייה. ואנושית. משהו בי משתעמם מ3 ארוחות ביום. מלדעת שאני אוכלת "בסדר" ונראית "בסדר" לא בעודף משקל ולא בתת משקל. באמצע. חייה בקו אחד. המחשבה הזו מעציבה אותי. כי באיזה שהוא מקום, כמו שאני אוהבת להרגיש שמחה גדולה במיוחד, אני גם אוהבת להרגיש עצב גדול במיוחד ואני אוהבת להרגיש שינויים סביבי. ככה אני יודעת שאני חייה. לא רק פיזית, גם נפשית. אני לא מתכוונת להרוס את כל מה שעשיתי. אני כן מרוצה מהדרך שעברתי. התרגלתי לצורת אכילה הזו. אני כבר לא נלחמת כדי לאכול ככה. אבל עכשיו לא נשארה מוטיבציה. לא מוטיבציה לרדת, לא לעלות, לא לשנות, פשוט להשאר, ולהמשיך באותו המקום. אני מרגישה שאחרי הדרך שעברתי, הפעם זה יהיה שונה. שברגע שהגוף שלי יתאזן, ואני ארד כמה קילו למשקל המתאים לי. אני כבר לא אשנא את הגוף שלי כמו פעם. אני אחייה איתו בשלום. למרות שאני לא בטוחה שהרגע הזה יגיע כי בכמה שבועות האחרונים הגוף שלי די מוסר לי שנוח לו ככה וככה הוא הולך להשאר. והדרך אכילה וחיים הזו היא כנראה הדבר הנכון לעשות. אבל אני לא אשקר ואומר שזה לא מפחיד אותי מאוד.

מעבר לשינוי הפיזי שהוא מבורך בעיניי,דברייך מעוררים בי שאלות חשובות:למה קשה לך לוותר על הפרעת האכילה(ואני מתכוונת למקום התפיסתי של העניין),איזה צורך היא משרתת אצלך,ואילו חלקים היית צריכה להמית שלא מתאפשרים להחיות במציאות היום ללא הפרעת האכילה??
חשוב שדווקא עכשיו כשאת במקום אחר עם עצמך,כן תבררי את הצורך הזה .את חזקה,והגעת למקום מאוד נכון עם עצמך,אבל כדי שתמשיכי לדבוק בזה רצוי כן לעבד את הנושא הזה ולאפשר לשינוי גם לקרות מבפנים.

שלך,
קרן אור.,

הי, תודה על היחס החם ועל העידוד, שעוזר! אני חושבת שהיום אני במצב הרבה יותר טוב.. קשה לי ורע לי אבל אני אוכלת ומשתדלת להתמודד עם הדברים בצורה הנכונה ביותר. אני מנסה לחזק את עצמי מכל כיוון אפשרי ואני מאמינה, בכל ליבי, שזה יעזור! אני מרגישה רעבה כל הזמן ואני לא מונעת מעצמי את מה שהגוף מבקש, אני אפילו מוסיפה לו קצת יותר מהתפריט שקיבלתי מהרופאה. בינתיי, עד שאכנס למרפאה, החלטנו שיהיה הכי טוב אם לא אשקל וטוב לי עם זה. את יודעת, שלפני כמה שנים, אחרי שהייתי עושה קניות של בגדים ומספרת על כך לחברותיי, הן היו צוחקות עלי ואומרות שאני בטח קניתי בשילב. אז, הייתי לוקחת את זה בכיף וזה היה עושה לי טוב לדעת שסוף סוף בצלחתי להרזות ממש! עכשיו המצב שונה. היום, הלכתי לקנות בגדים ואחרי שחזרתי דיברתי עם חברה טובה שלי וסיפרתי לה שעשיתי קניות ושהיו סיילים מטורפים והיא צחקה עלי, כמו תמיד, שבטח קניתי בשילב או בפוקס קידס ואני ממש התעצבנתי עליה כי זה מעליב. פתאום אני מבינה שזה העלבה לשמה והעמדתי אותה במקום על כך. אני מרגישה קצת רע שצעקתי עליה, אבל די! כמה אפשר לספוג. אחרי השיחה איתה הלכתי לאכול. הגיע הזמן שזה יפסק! עם כל הקושי, אני כן מצליחה להרגיש שאני גאה בעצמי ואני כן יכולה לראות התקדמות מצידי. ומה אצלך? שיהיה ערב נעים.. שלך, מחפשת מוצא...

מה שאת בעצם מתארת הוא שינוי מחשבתי מהותי מאוד-מתחושת שליטה וגאווה שהרגשת כשהיית חולה(אשליה שהאנורקסיה מכרה לך) ,את פתאום מרגישה שזה ממש לא גאווה או תואר להיות אנורקטית,כי היום את מבינה כמה זה נורא,כואב ומשתק לחיות עם ההפרעה הזאת.
זה רק מראה כמה את בכיוון הנכון.התחושות האלו מוכרות גם לי,דווקא ממקום שאחריו התרחש השינוי המשמעותי שאיפשר החלמה.
חיזקי ואימצי אהובה!

אני לא במיטבי בשבוע האחרון,תחושת חולשה נוראית ותשישות מלווים בכאבים,אז זה כנראה תגובה לכימו ואני מקווה שעד תחילת השבוע הבא עלינו לטובה אסמן גם וי על זה.

איתך תמיד,מרגישה את המלחמה ובטוחה בניצחון!
קרן אור.

הי, אני מצטערת לשמוע על השבוע הקשה שהיה לך ועל כך שאת חלשה, אבל אני שמחה שהקשה מאחורייך ואני יודעת שהזמן יעשה את שלו ואת תרגישי יותר טוב. אחות של אמא שלי אובחנה עם סרטן השד לפני כמה שנים וגם אחרי שהוציאו את הגידול בשלמותו היא עברה ועוברת טיפולים כימותרפים כי זה כל הזמן חוזר... אני מקווה שזה יעבור ומהר!! את צודקת ומבינה אותי וזה חשוב לי. את עוזרת לי להבין את עצמי כי אני שרויה בערפל ובבלאגן. אני זזה בינתיים ללמוד, יש לי מבחנים עוד שבועיים בערך.. באהבה, מחפשת מוצא..

קרן אור היקרה- אני מצטערת לשמוע על הרגשתך הרעה ואני מאחלת לך שתרגישי טוב כמה שיותר מהר!!..האם לאחר הטיפולים הכימו' האלה צריך להתרחש שינוי כלשהו? הגידול צריך להיעלם? או שהם נועדו רק כדי למזער את הנזקים? ומה באמת בקשר לגידול שחששו כי יש לך אותו? נשארתי קצת מבולבלת ממה שסיפרת בפעם הקודמת ואשמח אם תסבירי לי. מה שכתבת לי ממש נגע לליבי..כי את כ"כ צודקת..וכואב לי לקרוא את המילים האלה- להבין אותם ולקבל את אמיתותן- להבין בעצם שאני צריכה לרצות את עצמי, ולחדול מהצורך הזה של לרצות את כולם.. אבל בתחושה הפנימית שלי דברים נראים לגמרי אחרת.. יש בי צד שכל הזמן מחפש, רודף אחרי החיזוקים הללו וע"י הצורך שכולם יאהבו ויאמרו עלי טובות.. ואני מרגישה אשמה מטורפת ע"כ שאני כותבת את זה אפילו.. כי אני מרגישה שלא מגיע לי.. בדיוק היום הייתה לי שיחה על זה בטיפול שלי ודיברנו על כך שביטחון וערך עצמי נבנים לא רק מתוך עצמנו אלא גם מחיזוקים של הסביבה ושצריך למצוא את המידתיות בין הדברים.. לא לרדוף אחרי זה באובססיביות.. וניסיתי להסביר לה שאצלי אני מרגישה שזה ממש אובססיבי.. הצורך הזה.. אך לא נראה לי שהיא ירדה לסוף דעתי והבינה עד כמה אני באמת מרגישה חסרת ערך ולא שווה.. ועד כמה הצורך שלי בלרצות את כולם ואת הסביבה הוא אובססיבי דיו.. אני מתהלכת עם התחושה הזו ברחוב כל הזמן.."מה הם חושבים עלי?" , "האם אני נראית בסדר בעיניהם?" זה כל הזמן בראש שלי.. בתת מודע ואני לא מוצאת את הכלים להיפטר מזה.. אז החלטתי להפסיק להילחם בזה..ולתת לתחושה הזו להיות.. איך שהיא.. אולי כך היא באמת תצליח לחלוף בלי כל המאבקים שאני מנסה לנהל נגדה ללא הרף.. הרי כשמנסים להתנגד למשהו לרוב הוא מתחזק ומשיב מלחמה בחזרה וככה זה גם עם רגשות. מחפשת מוצא- אני שמחה לשמוע ששהותי כאן חשובה לך ושאני מצליחה לתרום מעצמי ולעזור לך! ואני יותר משמחה על השינויים הגדולים שאני מרגישה שמתחוללים בך..על הצעדים הענקיים שאת עושה! את בעצמך אומרת שאת מעיזה לאכול קצת יותר ממה שהרופאה נתנה וזה לא דבר רע! אני זוכרת שכאשר התחלתי לאכול גם אני הרגשתי רעב כל הזמן.. ללא הרף.. והדיאטנית אמרה לי שזו תגובה טבעית של הגוף- שהוא מנסה להחזיר לעצמו את כל האנרגיה בגלל שהרעבנו אותו הרבה זמן.. כמו שקרן אור אמרה- רעב זו תחושה חיובית במקרה שלנו כי זה מראה על צורך ההישרדות של הגוף שלנו.. שהוא עדיין חי ומנסה להתקיים למרות כל מה שעבר.. ואני יודעת שקשה לקבל את התחושה הרעבה הזו! אני יודעת שזה בטח מתקשר אצלך כעת לחולשה ולדברים שליליים אחרים..ואני גם מכירה את הקושי בלהעז ולאכול טיפה יותר כי הגוף דורש יותר..ופתאום צריך למלא את מבוקשו..ולא יודעים איך לעשות זאת.. הכל נראה שונה ולא מוכר.. אבל אספר לך שהיום זה כבר נעשה עבורי הרבה יותר קל פשוט לגשת אל המקרר ולקחת משהו לאכול כשגופי דורש זאת.. אני לא חושבת פעמיים ולא מעלה בדעתי על להרעיב באותו הרגע. אני יודעת שזה

הצעד הנכון עבורי לעשות.. וגם את ללא ספק תגיעי לימים בהם לגשת אל המקרר ולהכניס אוכל לגופך כשגופך יזדקק לכך- יהיו פחות ופחות קשים ויותר קלים עבורך.. את כרגע בהתחלה, אך התחלה טובה! ולאט לאט את תתקדמי.. אני מקווה שגם את שמה לב כמוני וכמו קרן אור לשינויים הגדולים שאת עושה מאז שהתחלת לכתוב כאן.. כמה תובנות גילית לגבי עצמך וכמה נחשפת.. היית מאמינה שאעז ללכת לאירוע משפחתי ולאכול אף מאכלים "אסורים"?? אני בעצמי לא הייתי מאמינה אם היית אומרת לי זאת לפני חודש בערך.. אבל הנה התקדמתי.. לאט לאט .. וגם את תתקדמי במסגרת הטיפול שלך אף יותר! אין לי ספק בכך ואני מאמינה בכוחות וביכולות שלך.. בהצלחה יקרה עם המבחנים! שלך שירן.

אני באמת מאמינה שיבוא היום והגוף שלי ישתקם ויהיה יציב יותר. אני לא אשקר, קשה לי מאוד לראות את זה, נדמה כאילו שזה רחוק ושבחיים זה לא יגיע. אני קוראת את מילותייך ומנסה להישאר אופטימית לגבי זה.. אני שמחה לשמוע שהיית באירוע משפחתי ואכלת "מאכלים אסורים". זה צעד מאוד מאוד גדול ואמיץ. כל הכבוד לך!! אני מקווה שאת מצליחה לראות כמה שאת חזקה.. מה עם הטיפול התרופתי? אני קצת מבולבלת לגבי זה ואשמח אם תרצי לספר על כך.. מה קורה באופן כללי? איך הטיפול? אולי אני טועה, אבל את נשמעת יותר מחוייכת ושמחה. אני טועה? שלך, מחפשת מוצא..

אני יודעת שזה נשמע לך רחוק ממך שנות אור.. גם אני לא הייתי מאמינה שיהיה יום בו אצליח לאכול גם מאכלים "אסורים" ובעיקר באירוע משפחתי..ששם תחושת איבוד השליטה מבחינתי הרבה יותר קשה וחריפה מאשר בבית קפה למשל.. אבל עשיתי זאת ואני עדיין לא מאמינה..השקילה הבאה שלי תהיה רק בעוד שבוע ואני מייחלת בכל ליבי שהגוף שלי לא "יקפוץ" שוב מבחינת עלייה במשקל ויישאר כפי שהוא.. נמאס לי מכל העליות והנסיגות שמתלוות לאחר מכן.. בעניין הטיפול התרופתי אני כרגע נוטלת חצי מ"ג של תרופה נוגדת חרדה. מינון ממש נמוך כפי שאת שמה לב..ואני בסדר עם כך.. איני רוצה לעלות שוב במינונים כי זה רק גרם לי תסכול רב יותר.. גם מבחינת העלייה במשקל וגם מבחינת הרעב הבלתי פוסק שהרגשתי. מאז שהפסקתי עם התרופות הקודמות, הרעב שלי התייצב ואני מאושרת שכך סוף סוף..זה גם כן הוביל להקלה אצלי פיזית ונפשית. את צודקת שלאחרונה אני נשמעת יותר טוב..ויותר מחויכת.. זה גם אחד הדברים שאני לא מאמינה על עצמי.. מוזרה לי פתאום התחושה הזו.. אין לי מושג אם זה כתוצאה מהתרופות שאני לוקחת או כתוצאה מהשינויים וההתקדמות שלי.. אני מאמינה שרוב העבודה היא שלי כי אחרי הכל כשאני מתקדמת ועושה צעדים כנגד האנורקסיה <כמו למשל האירוע הזה שהיה> תחושת הערך העצמי והביטחון שלי מתחזקת.. וכפועל יוצא גם הדיכאון פוחת. ואני בטוחה שגם אצלך יקרה אותו הדבר.. ברגע שתחול אצלך התקדמות את תרגישי טוב יותר .. איך את מסתדרת בימים האלה? את מרגישה שיפור בזכות התרופות? שלך, שירן

הי מתוקה, אני שמחה לשמוע שאת באמת במצב יותר טוב. עד כמה שידוע לי, התרופות נגד חרדה רק עוזרות לנו ומקלות עלינו כדי שנוכל להתמודד בצורה קלה יותר עם המחלה. אני בטוחה שהשינוי בך קשור גם לתרופות, אך גם לכך שאת רוצה בזה. אותו הדבר גם אצלי, התרופות מאוד עוזרות ומקלות עלי ואני מקווה שכך זה ימשיך.. אני נמצאת בתקופה לא כ"כ קלה, אך אני בטוחה שהיא תעבור ואחזור למסלול הרגיל שלי. אני לא נשקלתי כבר 3 שבועות בערך. אני והרופאה שלי הסכמנו שלא אשקל עד שאכנס לטיפול שוב ואת יודעת מה, יותר קל לי! אני מרגישה יותר חופשייה לאכול מבלי שאצטרך לחשוב שמחר אני נקלת וכמה אכלתי לפני השקילה.. את נשקלת אחת לשבועיים, נכון? גם את מרגישה כך? איך עבר עלייך הסופ"ש? מקווה שבילית ונהנת... באהבה, מחפשת מוצא..

כמה שמחתי לקרוא שאת כבר לא נשקלת כבכל שבוע.. כמוני.. עד עכשיו הייתי נשקלת כל שבוע . אך בפגישה האחרונה החלטנו אני והדיאטנית להישקל אחת לשבועיים. הזדהיתי מאוד עם תחושת ההקלה שאת מרגישה בכך שאינך נשקלת. גם אצלי זה כך. כבר 3 שבועות שלא נשקלתי ואני מרגישה טוב יותר, אם כי מעורב בכך הרבה פחד משום שעבר הרבה זמן. בשבוע הבא את מתחילה טיפול נכון? הצטערתי לשמוע שאת עוברת תקופה לא קלה בלשון המעטה, ומיותר לומר שאני מזדהה איתך בכל ליבי. כי גם אצלי יש רגעי שבירה שמרגעים הם הופכים לשעות ואח"כ לימים, וקשה לי מאוד "להרים" את עצמי מהם. כמו שקרה לי למשל השבוע. היה איזה טריגר שגרם לי להישבר ולאבד את מעט המצב רוח שהיה לי. זה קרה כשניסיתי להיכנס למכנסיים הרגילים שלי, אלו שאני לובשת בתקופה הנוכחית, ופתאום חשתי שהם צמודים עלי נורא!! כאב לי ללבוש אותם <פיזית> ולא הבנתי מה בדיוק השתבש.. הרי עד עכשיו הם היו נוחים . הרגשתי רע מאוד עם עצמי וששוב עליתי במשקל.. אבל לידי עמדה אמא שלי והזכירה לי שאני לאחר ארוחת צהריים וייתכן שבגלל זה אני מרגישה כך נפוחה והמכנסיים צמודים. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. חוסר הוודאות הזה מקשה עלי, והשקילה רק שבוע הבא. בינתיים אני פוחדת ללא הפסק. אבל ממשיכה להתנסות למרות זאת. ההחלמה היא קשה מנשוא עבור שתינו אבל אני מאמינה שבסוף יהיה לנו קל יותר. שולחת לך חיבוק גדול והרבה כוח, שירן

הי, רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך.. ביום שני אני מתחילה טיפול ראשון, גם היום הייתי שם (הרחבתי על כך לקרן אור ואשמח אם תיכנסי ותקראי).. אני כ"כ מבינה אותך, לגבי הג'ינס. זה פחד מאוד גדול אצלי! אני מאמינה שלאט לאט הכל יסתדר והכל יהיה בסדר. מתוקה, את חזקה יותר מהכל ואל תתני לשום דבר כזה לנסות ולהוריד לך את המצב רוח.. איך הולך לך בטיפול? באהבה, מחפשת מוצא..

כמו שאת יודעת בדידות היא "מחלה" סובייקטיבית-לפעמים את עשויה להיות מוקפת באנשים אבל לא לראות זאת,ולהרגיש לבד מתוך תחושה פנימית או אמונה פנימית וזה סוגר את הגולל על אנשים שכן רוצים לבקע את הבועה הזאת ולהיות שם,להחזיק לך את היד,ולשכך במקצת את ההרגשה הזאת.יש הבדל רב בין בדידות לבין בודד.הראשונה היא תחושה והשניה היא מציאות.ואם אגיד לך ששניהם ניתנים לשינוי כשתחפצי בכך,תאמיני לי??השאלה היא מה מקבע אותך בתחושה הזאת,ומה היא עבורך.אף אחד לא נהנה להרגיש בודד,אבל אני מאמינה שזה עניין של החלטה.וכשתפתחי באמת את תגלי כמה אנשים רוצים להקיף אותך,ולא רק להישען עלייך..,כמה הדברים הם לא חד סטריים בחיים.

אהבה??היא אכן הבסיס להכול.היא התרופה גם למחלת הבדידות.אבל אי אפשר להרגיש נאהבת אם לא תאהבי את עצמך קודם ותלמדי לקבל אותה,ומתוך כך לאהוב.

מחלת הבדידות צריכה להיות מחלה שחולפת-היא יכולה לחלוף כבר מהיום.
קבלי החלטה ע"כ ותראי כמה רק בקבלת ההחלטה את מרגישה אחרת.

שלך תמיד,
קרן אור.

קרן אור אהובה, אני ממש מסכימה עם כל מילה ומילה שלך.. תסתכלי במה שכתבתי, את תראי שהכל כבר כתוב שם...כל מה שכתבת לי נמצא כבר שם. ברור שזה שזו מחלה שחולפת, כתבתי אפילו למטה שבדידות היא מחלה שחולפת, ולא מחלה שבונה חיים. אז אולי קו מחשבתנו אותו הדבר?? אולי.. כשכתבתי את זה, וכתבתי את זה פה..אז בעיקר זה היה כדי להראות פה לבנות שמה שהן מרגישות אכן קיים, להביא את הרגשות העמוקים ביותר שלהם לביטוי בכתב, ביטוי שיופיע מולן, שישקף להן את המציאות..שישקף להן שלהכל יש פתרון, וגם אם לא מיידי..אבל משהו שנמצא בתהליך , משהו שאנחנו צריכות להביא לתהליך ולדבוק בו. לפעמים יש נפילות, חלקן קטנות וחלקן קצת יותר גדולות... אבל ללא ספק אני מאמינה במה שכתבתי, אנחנו צריכים להיות בעצמנו ה-אהבה, ולא לחפש אותה בחוץ, זה אמנם כבר יותר קשה..כי הרי מאיפה מתחילים להבין את ה-אהבה שנמצאת בתוכנו, מאיפה אנחנו מתחילים לקבלה לאהוב אותה, לטפח אותה, ולהביא אותה לידיי ביטוי? התשובות האלה נמצאות אצלנו..לדעתי ההתחלה זה פשוט להתחיל, להבין שקיימת אהבה מאוד גדולה אצלנו, לפני שנחפש אצל אחרים, קודם כל נחפש אותה אצלנו.. האהבה לנו שנמצאת בתוכנו תמשוך אלינו את אהבתם של אחרים, את שמחתם, אנחנו כולנו צריכים להיות אור אחד בודד, כל אחת ואחד מאיתנו....וככה נצבור לנו יחד אור אחד גדול שיחמם ויאיר את כולם. תודה קרן אור מקסימה על התגובה היפייפיה שחיממה את ליבי, ואמן-אמן שנתחיל היום בטוב, אמן שהאור יאיר אותנו...אמן שאנחנו נדע שאנחנו זה ה-אור, ה-אהבה, ומשם נחיה, ומשם נצמח, ומשם נכיר את עצמנו ונהיה אנחנו. שלך באהבה תמיד, תקווה לבנה. (פרח אהבה)----->בשבילך

אני קוראת את דברייך ולא יכולת לתאר טוב יותר את שאני מרגישה ! "אנחנו צריכים להיות בעצמנו ה-אהבה, ולא לחפש אותה בחוץ, זה אמנם כבר יותר קשה"- כמה שהמשפט הזה נגע לי! הוא כ"כ נכון ואמיתי.. תיארת אותי בדיוק..זאת תחושה שהרגשתי כ"כ הרבה בתקופה האחרונה בעיקר ולא הבנתי איך לקרוא לה! לא הבנתי שאכן בעצם מדובר בתחושת בדידות..ברעב הזה לאהבה מבחוץ, לקבלה מבחוץ במקום לקבל ולאהוב בעצם את עצמי "ולהשביע" את הרעב הזה.. איך עושים את זה תאמרי לי? איך מגיעים למצב כזה של קבלה ואהבה ללא רעב אובססיבי לאהבה של אחרים ולקבלתם אותי? אספר לך שאתמול הייתי באירוע.. וכשהוא נגמר הרגשתי כ"כ רע! רציתי שהוא יימשך.. גם כי נהניתי וגם כי נשארתי "רעבה" לעוד.. ומה זאת אומרת? חיפשתי את הקבלה של האנשים אותי בכל מקום.. ניסיתי להיתלות ולהיתפס בכל מחמאה שלהם כדי לחזק את הקבלה שלי את עצמי.. הרגשתי כבולה ע"י זה.. רדופה ע"י הרעב הזה שלא יודע שובע .. אני כל הזמן מרגישה ריקה וחלולה מבפנים..שרק דבריהם ומחמאותיהם של אחרים יכולים "למלא" אותי.. וכשזה לא מגיע <כמו שיכול לקרות לעיתים וזה לגיטימי> אני מרגישה שמשהו בי לא בסדר ושאני פגומה..כי החברה לא נתנה לי את הפידבק הזה שהייתי צריכה כדי "לאשר" את עצמי.. מצאתי המון הזדהות במילים שלך.. עד עכשיו בכלל לא ידעתי איך לקרוא לזה וכנראה שבדידות גם כן מתאימה לתיאור של מכלול הרגשות "הרעבים" הללו שיש בתוכי.. אני מרגישה מתוסכלת..איך להחליט שאיני זקוקה יותר כאויר לנשימה בקבלת הסביבה אותי?איך להתחיל סוף סוף למלא ולקבל את עצמי מבלי לחוש "חסרה"? אני תמיד מסתובבת בתחושה מתמדת שמשהו חסר לי.. וזה מכאיב לי.. אשמח לשמוע את דעתך, שלך, שירן

שירן יקרה...קראתי וקראתי.. אגיד לך את דעתי, אבל מהי דעתך? אני רוצה שתגבשי דעה מתוך עצמך, ולא מתוך דעתי ואני... דעתי נחה לה על מקומה במדף הספרים, הינך יכולה להסתכל בה מדי פעם, את יכולה גם לשאוב ממנה כוחות ואנרגיות כאשר תצטרכי, אבל את הדעה שלך תצטרכי להתחיל לבנות כבר מעכשיו. אוקי, אז איך מתחילים, הרי אחרי כל דברי החוכמה, זו השאלה האמיתית, איך מסתכלים על הדברים ומפסיקים להתסכל עליהם במבט מרוחק שבוחן ומבין, כעת צריך להבשיל שרוולים ולהתחיל לפעול ליישם!! בואי נתחיל ב-לאהוב את עצמנו, להכיר את עצמנו, את הרבדים העמוקים של עצמנו...את יודעת מה? אולי לאהוב את עצמנו זה כבר שלב קצת יותר מתקדם...אולי קודם כל נכיר את עצמנו, ואחה"כ נקבל את עצמנו, אם זה מוצא חן בעיניינו או לא, נקבל את עצמנו מבלי לשאול שאלות למה וכמה.. ה-אהבה נמצאת בתוכנו, קשה לנו להרגיש אותה לפעמים, לרוב גם קשה לנו להכיר בה..ובגלל זה אנחנו בוחרים לתרגם אותה לאהבה לאחרים, לחיפוש אהבה לעצמנו..אבל את יודעת מה הנזק הגדול ביותר שאנו עושים לעצמנו? כאשר אנו אוהבים מישהו, זה כלל אינו משנה מה מינו, אז מה אנחנו עושים? מרעיפים עליו אהבה כאילו אין מחר, מקבלים ממנו אהבה והמון...חיים מתוך זה? חיים למען זה? חיים "בזכות" זה? זו הטעות הגדולה ביותר שאנו עושים.. האהבה באה והולכת...ככה זו האהבה שבאה מבחוץ, אם תהיה לנו אהבה בפנים, לעולם היא לא תלך...גם אם אותו בנאדם בפיזיות שלו הולך מאיתנו וממשיך הלאה. מה קורה לנו כאשר אהוב יקר שלנו עוזב? אנחנו נכנסים עמוק לדיכאון (לפעמים לא כ"כ עמוק) ומרגישים רע, מועקה, עצבות בדידות ושאלות כמו מה יש לי עוד לעשות פה... בקיצור מרגישים אבודים עם כל המשמעויות שיש לזה. להתחיל לקבל את עצמך... חישבי על מה שכתבתי....ותחזרי להגיד לי דעתך..... אהבה לך יקרה, תקווה לבנה.

אני קוראת את המילים שלך ומסכימה עם כל אחת ואחת מהן.. כל מילה שלך ממש בסלע ואת גורמת לי להבין בעצם מאיפה הכל מגיע..בעיקר כשכתבת שאנחנו מחפשים אהבה בחוץ כדי לאהוב את עצמנו.. זה כ"כ נכון! וזה קורה לי כ"כ הרבה ביום יום.. אני מרגישה ממש רדופה אחרי התחושות האלה.. אחרי הרעב הזה.. שלא יודע שובע.. הרעב הזה לכך שאחרים יקבלו, יחמיאו ויקבלו.. כי אחרת- ממני זה בקושי מגיע.. יש בי קול בריא והגיוני שטוען אחרת.. שאוהב את שאני ויודע להעריך.. אבל הוא לא מגובש דיו כדי להחזיק אותי.. הוא נרמס אצלי כ"כ בקלות ע"י קולות המחלה שגזלה את מעט הערך העצמי שהיה לי ואת כל הביטחון.. ועכשיו אני נאלצת לבנות הכל מחדש..לבד.. אני מנסה וניסיתי כמה פעמים לשנן את המילים שלך לעצמי בראש.. שאנחנו צריכים להיות ה-אהבה של עצמנו.. חזרתי על המשפט הזה בראש שלי שוב ושוב ברגע שהופיע הרעב הזה והביקורתיות שחשתי כלפי עצמי.. אבל לצערי זה לא עזר.. כי כבר הבנתי שלנסות לשלוט ברגשות שלנו זו מלחמה אבודה מראש.. זה כמו לומר לבן אדם: "אל תהיה עצוב/אל תהיה מדוכא"- זה הרי לא משנה דבר ולא משפר את התחושה.. אי אפשר לשלוט בתחושה הזו אבל אני מקוה שלאט לאט היא תעזוב אותי ואני לא אזדקק כ"כ הרבה לחיזוקים מהסביבה ולאהבה מבחוץ ואלמד גם לתחזק את עצמי ללא עזרה של אחרים.. אני מניחה שגם זה יגיע בסוף כחלק מהתהליך שאני עוברת עכשיו.. והלוואי ובסוף גם אני אזכה לכתוב את אותם המילים שאת כתבת ולהרגיש את אותן תובנות שאת מתארת.. שירן

אין לך מה להרגיש רע עם עצמך על כך שאת "נעלמת" לפעמים מבלי לומר דבר או לא מגיבה בזמנים.. אהיה כנה איתך- זאת תחושה שמלווה גם אותי כאשר איני נכנסת לכאן יום ביומו. אך אני מבינה מאיפה זה בא.. אני מבינה ומזדהה עם הצורך שלך גם לפסק זמן קצר מהדיבור וההתעסקות במחלה.. וזה לא שהפורום הזה חס וחלילה מצטייר לרעה..להיפך.. אבל את בטח יודעת שגם כשמדובר בתמיכה ובדיבורים על החלמה- עדיין, מעורבת כאן המחלה וקשה לנו עם זה.. אז תרגישי בנוח להיכנס לכאן כשתחפצי. גם אני אעשה כך.. עלינו להיות סלחניות עם עצמנו...ולהבין מאיפה זה מגיע.. <קרן אור, אני מקווה שאת לא מפרשת את דבריי בצורה שלילית ושהבנת את כוונתי..לא הייתי רוצה שתחשבי שיש לי דבר ולו אחד כנגד הפורום הזה..להיפך, הפורום הזה הוא אחד הדברים שמצליחים לשמור על שפיותי ברגעים קשים אלו של התמודדות והחלמה> אני מבינה את התסכול שלך בכך שדחו לך את הטיפול לתחילת פברואר..ואת הצורך העז שלך כבר להתחיל.. אבל רק עוד סבלנות <שאני יודעת שבטח כבר נגמרה לך> וזה יגיע.. עוד מעט כבר לא תהיי לבד בתוך הגיהנום הזה <וגם עכשיו את לא לבד מבחינתי..יש לך תמיד כאן אותנו לעזר> ויהיו אנשי מקצוע שיעזרו לך ביעילות רבה.. אין לי ספק בכך.. בקשר לדימוי הגוף- גם אני כעת לא מרוצה מהגוף שלי.. קשה לי עם המשקל הפתאומי הזה שהגוף סיגל לעצמו.. אבל אני ממשיכה קדימה למרות הכל ומתנסה גם בדברים חדשים.. אתמול הייתי באירוע והלך לי די טוב למרות כל הציפיות.. היה לי קצת קשה עם האוכל אבל איך אני תמיד אומרת??- מבחן התוצאה! ומבחן התוצאה שלי היה שאכלתי והתנסיתי בכל מה שרציתי. אכלתי כאחד האדם באירוע המשפחתי הזה.. וההרגשה שבאה לאחר מכן הייתה אופורית! הרגשתי שהניצחון בידי ולא בידי האנורקסיה .. יקרה, גם את תגיעי לימים כאלו..ואף לטובים יותר..!! את כרגע נמצאת במצב שאינך יודעת כיצד ואיך לפעול וזה בסדר.. אל תהיי קשה עם עצמך.. עם הטיפול את תראי שדברים ישתנו ואת תעשי דברים שלא חלמת לעשותם אפילו בכיוון האכילה. שלך, שירן

תודה! אין לך מושג ולי אין את המילים לספר לך כמה חשוב לי שאת כאן. את מעודדת ומעלה חיוך על פניי. את מדהימה.. בקצרה אספר לך שהמצב אצלי, פחות או יותר, יותר טוב ושבאופן כללי הכל בסדר. הרחבתי לקרן אור ואשמח אם תיכנסי, תקראי ותתני לי את חוות דעתך.. ומה איתך? איך עוברים עלייך הימים? שיהיה לך ערב מקסים. שלך, מחפשת מוצא..

כמה דאגה וכמה אכפתיות יש בך..את בן אדם נדיר באמת.. נעדרתי מכן ביומיים האחרונים אכן מחוסר זמן.. אך הפורום הזה תמיד במחשבותיי.. ואני נאחזת בו כאחד מקרנות המזבח שלי בהחלמה הזו.. עברו עלי כמה דברים בשבוע האחרון ואני רוצה לשתף אותך: האחד היה שהרגשתי שחלה ירידה במשקלי..ע"פ הבגדים שלטעמי הם המדד הטוב ביותר לדעת. אני מודה שעשיתי לא טוב באותו הרגע שהתחלתי "לחפור" לאמא שלי בנושא הזה ולשאול אותה כל מיני שאלות על מה דעתה אם ירדתי או לא.. כי כך רק חיזקתי את המחלה עוד יותר.. אבל לא יכולתי למנוע את פרץ ההקלה הזה שהגיע באותו הרגע.. אני חושבת שהירידה הזו נעוצה בכך שתיאבוני התייצב וכעת אני פחות רעבה..אני נהיית רעבה אחרי כמה שעות כמו אצל אנשים "רגילים" ולא כל שעתיים כמעט. שזה טוב ומקל עלי.. בשקילה האחרונה נאמר לי כי עליתי..ותסכל אותי לחשוב שאולי זה בכלל התברר כטעות..<נאמר לי גם שבאותו היום המשקל אופס אז ייתכן וחלה טעות>.. אבל אמרתי לעצמי אח"כ שלא משנה גם אם עליתי את חצי הק"ג הזה אני מקבלת אותו ולא עוצרת את ההתקדמות שלי עכשיו שאני מרגישה שהיא באמת בשיאה! האירוע הוא ביום שני הקרוב ואני די חוששת.. חוששת מאיבוד שליטה. יש לי מחשבה מתמדת בראש שהגוף שלי עולה מכל פיפס קטן או מכל חריגה קטנה..כי זה מה שהראה לי המשקל עד כה.. אבל אני חייבת לנסות.. מה גם שאני מאוד רוצה לצאת ולהינות קצת ולהיות כנה איתך- אני מתביישת בזה.. מתביישת בצורך הזה שלי להינות שיחמיאו לי..שוב התחושה הזו של: "לא מגיע לי" ו:"למה אני בכלל צריכה/זקוקה לתשומת לב של האנשים האלה שבמילא לא חשובים לי??" כי מדובר באנשים שבאמת עשו לי רע בעברי..אבל העו"ס שלי דווקא עודדה אותי כן ללכת.. מעין הוכחה להם שהתגברתי על מה שעשו לי ושאני מעל כל מילות הגנאי שלהן..היא טוענת שזו תהיה הזמדנות מצוינת למנף את התחושות הטובות שלי לגבי עצמי..ואני ספקנית בנוגע לכך..כי מניסיון קודם שלי זה אף פעם לא הסתיים בטוב כל האירועים האלה.. תמיד נשארתי "רעבה" לעוד.. לעוד מחמאות ולעוד יחס..אני פוחדת לתת לרעב הזה פתח.. מבחינת המחלה אני חשה פחות רגשי אשמה תוך כדי אכילה..אני שמה דגש יותר על הנאה והודפת ייסורי מצפון כשהם מגיעים! שזה הישג אדיר בעיניי.. אך יש לי עוד בכ"כ הרבה להילחם ואני עייפה..עייפה מהלילחם בדיכאון הזה.. במצב "הבטוח" הזה שיצרתי לעצמי.. בלי חברות וחיי חברה. רק בחיק המשפחה כל הזמן שמבינה ודואגת לי.. חברות מנסות ליצור איתי קשר ולהזמין אותי לבלות איתן ואין לי כוח.. ואין לי מושג מאיפה לגייס אנרגיות לצאת איתן.. אני יודעת שזה חשוב שאפתח אבל זה נורא קשה.אני מרגישה שלא מבינים אותי ורק רוצה שיעזבו אותי בשקט וייתנו לי להיות לבד כל הזמן..=/ אני נאלצת להסכים להצעותיהן בחיוב והכל נעשה באילוץ משווע.. אני הרי צריכה לשבת איתן בבית קפה ולהזמין תמיד את אותו המשהו הזה שאני יודעת בדיוק כמה קל' יש בו ומה הוא מכיל ונמאס לי מזה.. נמאס לי להזמין תמיד את הידוע מראש..אני

רוצה גם להזמין כמוהן- בספונטניות.. לא רוצה להזמין כל הזמן משקאות דיאט תפלים או קפה עם סוכרזית.. אני מרגישה שזה מין טקס טכני כזה שאני נאלצת לעבור.. זה הרי לא מקדם אותי לשום מקום.. אני מרגישה שאני חייבת פעם אחת להזמין משהו שאין לי מושג כמה קל' יש בו כדי להתגבר על זה.. אבל קשה לי! אני לא מסוגלת לזה עדיין... עד שאני לא אראה יציבות במשקל שלי.. אני לא מבינה בכלל למה ללכת איתן לבית קפה אם אני יודעת כבר מראש מה אני הולכת להזמין ומה אני הולכת לאכול באותו היום כדי להתאים הכל בצורה מושלמת לקל' שאני צריכה..בא לי פשוט לצרוח עליהן שיעזבו אותי.. שיפסיקו לשאול למה אני נעלמת להן ולמה אני ככה ולמה השתניתי ואני כבר לא יוצאתץ אין לי כוח להסביר.. אני יושבת כאן וכותבת לך עם דמעות כי זה באמת מצב שנמאס לי ממנו..ואני מרגישה שהבנה אני לא מקבלת משום מקום.. השבוע הזה דבר נוסף גם כן שעשה לי מאוד רע ופקח את עיניי.. ההתקשרו אלי מחברת כוח אדם והציעו לי עבודה בתור קופאית באיזו חברה..<לא סופר> התחלתי ממש להילחץ ולגמגם כל השיחה. פחדי פחד מוות רציתי באותו הרגע לנתק את הטלפון ולשכוח שבכלל התקשרו אלי.. לא רציתי לעזוב את מקום העבודה שאני נמצאת בו כרגע לטובת עבודה שאין לי מושג מהי כוללת ושהתחושה הראשונית שלי היא- שהיא הולכת לפגוע בי ושאני הולכת שוב לסבול. כמו שקרה לי בכל מסגרת ובכל עבודה. בשום מקום לא היה לי טוב.. ועד שסוף סוף קצת קל לי באיזה מקום <בחנות של אחי> אני לא רוצה לעזוב את זה.. אך אני יודעת שכדי להחזיר לעצמי את הביטחון שגזלה המחלה אני חייבת להתנסות כמה שיותר.. להוכיח לעצמי שאני יכולה ושזה לא בלתי אפשרי עבורי החיים שבחוץ.. אבל שוב- אין לי כוח להילחם.. רוצה שיעזבו אותי לנפשי ויפזיקו להגיד לי מה עלי לעשות ושאני צריכה להתגבר.. אני כל יום עוברת מלחמה ואני מחפשת רק לנוח.. מה דעתך על כך? האם לדעתך אני חייבת כבר עכשיו להתחיל ולהתנסות בעבודות בחוץ? אני שמחה לשמוע שההקרנות כבר מאחורייך ומקווה שאת מרגישה טוב יותר ואמן אמן שיהיו תוצאות טובות ושההקרנות הללו ימזערו כמה שיותר את הנזקים! שתהיה לך רפואה שלמה אוהבת המון, שירן

שמחה לשמוע על שיפור במצבך,אם זאת נראה לי שאת לוחצת את עצמך קצת יותר מידי.אני מסכימה שהדבר הכי חשוב עבורך הוא להכנס לשגרה,ולהתחיל להתמודד עם הסביבה,אבל נשמע שאת עוד לא מוכנה לזה.מתי תהיי מוכנה??כשתרגישי שאת מסוגלת לפרוץ את הגבולות,שאת כבר יציבה בתחום של החרדות והפחדים,שאת יציבה גם מבחינה גופנית.זה יקרה,אבל לאט לאט.מה שחשוב הוא שאת עושה כל פעם צעדים חיוביים לעבר העתיד הזה-החל ביציאה מחר לחתונה למרות שזה לא פשוט עבורך כי הסביבה "טעונה" כפי שציינת,ואני מסכימה עם העו"ס שלך שכן צריך ללכת ולעמוד בזה בגבורה.כי מה לעשות שירן,בחיים עוד נתקל בהרבה אנשים שהנוכחות שלהם לא תעשה לנו טוב,אבל כן נהיה חייבות להיות באינטרקציה איתם(אם זה חברים,עבודה ואח"כ משפחה שנייה) וחשוב שנלמד להסתדר באיזור "הלא סטרילי" הזה.
לגביי החברות-אני כן חושבת שחשוב שתמשיכי כן לצאת לבילוי איתן רק שבמצב הנוכחי את קצת מחטיאה את "הפואנטה" ,והיא שזאת יציאה שאמורה להיות נעימה עבורך,ואת קצת הלכת לאיבוד בגלל המחשבות על האוכל עד שזה הפך להיות כל מה שמטריד אותך.לטעמי,אפשרי לעצמך כן להתנסות במאכלים שאת תכולתם את לא מכירה,תאמיני לי שלא יקרה כלום אם לא תדעי מה הערך הקלורי המדויק של ארוחה כזאת,אבל התחושה הטובה שתרגישי אחרי שתעשי זאת ותגלי שלא קרה כלום,ובטח שארוחה זאת לא העלתה אותך במשקל,יהיה שווה את זה.עם הזמן זה יהפוך ליותר ויותר ספונטני עבורך,רק שצריך להתחיל מהיכן שהוא.
לגביי הבגדים והמשקל-אני לא באמת יודעת מה קרה או אם זה תחילתו של איזון,אבל זה לא כ"כ משנה כל עוד שאת דואגת לאכול מספיק ולא מצמצמת ומצד שני,כן מתנסה במאכלים אחרים.
לגביי עבודה-כמו שכתבתי בתחילת ההודעה שלי,אם זה מלחיץ אותך יותר מידי ויכול כרגע בהרגשה שלך להזיק יותר מלהועיל,וכל עוד שיש לך את האופציה המוכרת והנוחה שמאפשרת לך ומתחשבת בתהליך ההבראה שלך,הישארי בה.יהיה לך הרבה שנים עוד לעבוד במסגרות אחרות.אל תלחיצי את עצמך בכך.

יקרה,מחר לפנייך יום משמעותי כפי שאני מבינה-הפגישה עם הדיאטנית,הפסיכולוגית ובסוף האירוע,
אני רוצה לאחל לך המון בהצלחה,ואני יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה כמו גדולה ולסמן V גם על הצעדים האלו.

שיהיה לך המשך ערב נעים,
שלך,
קרן אור.

למה זה אף פעם לא עובר לי?? הדיכאון הזה, המוות הזה, חוסר האונים הזה שאני מרגישה שאני נושאת על כתפיי וגורם לי לקרוס.. חזרתי מלפני כמה שעות מהעבודה, וישר בכיתי..בכיתי מהמועקה שהרגשתי, מהפחד התמידי שאופף אותי, מהחרדות שיש לי לגבי עצמי ולגבי העולם הזה, מהמצב הדיכאוני הזה שמסרב לעזוב אותי ונדבק לעורי כזפת דביקה ועקשנית. מהאנורקסיה שלקחה הכל והזיקה ומזיקה לי יותר מאי פעם- היא הנחיתה עלי דיכאון שאין כמותו...בחיים לא הגעתי למצב כזה שאיני מסוגלת אפילו לדבר בטלפון! איני מסוגלת לתקשר עם אף אחד שאינו מבני משפחתי או אנשים ממסגרת הטיפול שלי..איני מסוגלת לדבר עם חברות שלי.. אני מתרחקת מהן.. כותבת להן הודעות מעורפלות שאיני מרגישה טוב ועוברים עלי ימים קשים.. חלקן יודעות במה מדובר וחלקן לא..ואין לי חשק להסביר.. אני מתחילה באמת לשנוא אותן על כך שהן רוצות כ"כ בחברת אדם מת וחסר אנרגיה כמוני.. כי זו אני כעת..אדם מת.. אני מכריזה על עצמי כך.. היה טריגר לכל ההתפרצות הזו מחדש..בעבודה היה לי קשה היום.. אחי אדם מאוד לא רגוע ופעמים רבות כשהוא עצבני בעבודה הוא נוטה להפיל זאת עלי..אמי דיברה איתו על כך כמה פעמים וגם אני..שזה נורא פוגע בי ומציק לי.. אך זה כמו לדבר אל הקיר- הוא טיפוס כזה שלעולם לא ישתנה. היום למשל הוא שוב התלונן <ובצדק> על כך שאין לו עבודה ושהוא לא מצליח למכור כלום בגלל המצב והוא שטח בפניי את צרותיו ועל כמה שיהיה לו קשה לשלם את הכל בקצב הזה.. הרגשתי שאני רואה בו את עצמי- הרגשתי שאני רואה מולי את אותו אדם מת שאני- שלא מתפקד , שעוד רגע עומד ממש לקרוס.. פחדתי מזה..פחדתי כ"כ.. לא רציתי לראות בו את אותם הדברים שאני רואה וחווה על בשרי..ואני יודעת שהראייה שלי כרגע היא מאוד לא אובייקטיבית.. כי עצם זה שלא הולך לו בעבודה אין זה אומר שהוא בדיכאון אקוטי כמוני ושהוא לא מתפקד.. עובדה שהוא קם לעבוד כל בוקר.. אבל הייאוש שלו ממקום עבודתו הורס אותי..וגם היחס שבא בעקבותיו. אני כבר לא חושבת שזה מקום טוב עבורי לעבוד בו.. אני כבר לא מרגישה בטוחה ומוגנת. הכל נראה לי מאיים ומפחיד.. דיברתי איתו על כך וגם עם אמא שלי.. שאלתי אם באמת מצבו כ"כ רע כמו שאני חושבת ושהאם באמת הוא לא יוכל להסתדר בקצב הזה של המכירות.. היא אמרה לי שאני טועה בתפישתי ושזה לגמרי שונה ממה שאני חושבת..ושהעולם לא עומד להתמוטט כמו שראשי מדמיין לי כ"כ בבירור .. שזה נכון שהמכירות ירדו אך אין זה אומר שלא נוכל להסתדר..שיש לו חסכונות משלו שהוא שמר וחסך גם למצבים קשים.. אני חווה הכל בעוצמתיות.. כאילו כל העולם על כתפיי.. כל פעולה קשה לי מנשוא.. אני מאבדת אחיזה בכל הדברים הקטנים שחשבתי כי עזרו לי להחזיר את השליטה לחיי.. ביניהם גם העבודה הזו שעד לא מזמן הייתה כאור בקצה המנהרה החשוכה שלי.. כעת אני מרגישה שקשה לי להיות ולהימצא בה.. לשמוע את כל הצרות של אחי ולהרגיש רגשות מוקצנים ומוטעים לגמרי כשבפועל דברים מתנהלים אחרת.

אני מתחילה להאמין בלב שלם שהדיכאון הזה הוא מנת חלקי.. הוא מפתה אותי לעזוב את הכל ולצלול אל תוכו עוד יותר...כי ככה הכי קל. בתחילת השבוע הזה הרגשתי טוב והרגשתי כי דברים משתנים עבורי. שלא הכל שחור פתאום.. והתאמצתי בכל מאודי לשמור על זה! קראתי על הדיכאון לעומק באינטרנט ועל דרכים לצאת ממנו..הכנתי מחברת מיוחדת בה כתבתי את כל הדברים הטובים שיש בחיי..כתבתי בסיום כל יום מהם הדברים שעשו לי טוב על הלב ומה החיובי שהתרחש.. אבל הכל חוזר לקדמותו בשבריר של שנייה ..ואני שוב נופלת למצולות הדיכאון הללו.. נכון שאין פתרונות מהירים..ושלצאת מהדיכאון הזה זהו תהליך..ארוך.. אבל אין לי כוח יותר.. עייפתי.. אולי זה מנת חלקי ותמיד תהיה..האנורקסיה הביאה איתה הפעם שותף..היא לא הגיעה אצלי לבד.. אני מתמודדת עם 2 מחלות בו בזמן ולא עומדת מול שתיהן. אבדה האמונה שלי שמשהו בכלל יסתדר לטובה מתישהו וגם יחזיק מעמד ויישאר טוב. כנראה שטוב לא נועד עבורי..יש לי נפש הרסנית..

שמחה לשמוע שסיכמת את הביקור אצל הרופאה שלך בהרגשת הבנה,תמיכה "והתרוקנות".אכן כשאנו לומדות לדבר על הדברים האמיתיים שמציקים לנו,תחושת ההסתרה והלבד מתפוגגת ואת מקומה תופסת תחושת הקלה .לכן אין זה מפתיע שמיד לאחר מכן הלכת לאכול(וכל הכבוד!),כי התחלת להפנים שהאוכל הוא רק כלי משחק קטן במשמעות של כל החיים האמיתיים.
אני בטוחה גם שעם התחלת הטיפול שלך במרפאה המקרים האלו יהיו תכופים יותר וכך יקל עלייך להתמודד גם עם קבלת הגוף שלך במראה(בדומה למה שחווה שירן כרגע),כשהצעד הראשוני שאת מספרת עליו הוא באמת חוסר ייסורי המצפון אתמול לאחר האכילה(וכן ירבו!)
בנתיים,נראה שהרופאה שלך באמת מדהימה ואני מציעה לך לקבל את עזרתה הכנה(והמרשימה,יש לציין!) ולהיתמך בה בייחוד בימים הקלים פחות.

מי יתן וגם היום יהיה לך קל יותר עם עצמך,
שלך בהערכה,
קרן אור.

אני שמחה לשמוע שאט אט את חושפת את עצמך לדברים שכואבים לך ומדברת על מה שקשה לך. כפי שאת רואה וכמו שאמרה נכון קרן אור- האוכל זה רק כלי קטן שהעמדנו לרשותנו כדי להסוות את הכאב ואת הפחדים.. מצאנו לעצמנו כלי מאוד לא יעיל כמו שאת בטח יודעת אבל אני מאמינה שלאט לאט נדע להתייחס לאוכל כמו שכולם מתייחסים אליו ונלמד לחיות איתו בשלום ובאהבה כמו כל אדם.. אני כותבת את המילים הזה וזה נראה לי פתאום לא הגיוני.. לא הגיוני כל היחסים המופרעים האלה שפיתחתי עם האוכל.. אני, שהייתי שומעת על אנורקסיה בבית הספר והיו מרצים לנו על זה ומראים לנו כל מיני קלטות וידאו על בנות חולות מאושפזות שמסרבות לאכול וכמה מסוכן זה תת משקל וכו'..זה חלף לי ליד האוזן! ממש כך.. כששמעתי אנורקסיה אמרתי לעצמי תמיד בלב: "לי זה לא יקרה".."אני אוהבת לאכול, אין מצב שארעיב את עצמי" והיום אני לא מאמינה שאני בתוך הבור הזה.. שאני ביחסים מופרעים עם הדבר שהיה הכי שקט וטוב לי איתו- האוכל.. אבל השאיפה שלי היא לשנות את זה ואני רוצה גם להצליח.. את יודעת השבוע שמתי לב להרבה שינויים שמתחוללים בי..המכנסיים נהיו עלי פתאום פחות הדוקים ודי נהייתי מתוסכלת מעצם העובדה שבפגישה הקודמת אמרה לי הדיאטנית שעליתי במשקל.. אני רואה לפי הבגדים שחלה אצלי ירידה קלה..וחוסר הידיעה הזה מטריד אותי.. כמה אני שוקלת באמת..שוב נושא השליטה הזה.. אבל אני מנסה שלא להיגרר לזה יותר מדי ומחזיקה מעמד יפה בלא להביט במראה כשאני מתקלחת.. כבר שבועיים אם לא יותר שאני לא נזקקת למראה הזו :) אבל אני חייבת להודות שבתחילת השבוע נשברתי.. כשראיתי פתאום שהמכנסיים קצת נופלים נכנסתי למין מצב של אופוריה וסערת רגשות.. לא הבנתי מה בדיוק קורה ולמה בשקילה האחרונה נאמר לי ההיפך..<היא גם טענה שבאותו יום איפסו את המשקל אז יכול להיות שחלה טעות> ולמרות המחשבות שבאו לאחר מכן של להמשיך ולרדת במשקל עצרתי את זה והבטחתי לעצמי להמשיך ולהתנסות בכל המאכלים שתכננתי..<הכנתי רשימה ארוכה אגב> ובאותו היום הלכתי וחיפשתי ב-3 מאפיות סופגניות <בשביל ההתנסות> אבל לצערי כבר לא מכרו יותר אבל העיקר שרציתי והיה לי הרצון להמשיך לנסות..זה מה שחשוב לי באמת.. ואני עדיין מתנסה..מנסה כמה שיותר לשבור את עוצמת הצמצום והחד גוניות שחייתי בה עד עכשיו כי נמאס לי.. נמאס לאכול כל הזמן אותו הדבר ביראה מתמדת בבנאליות משוועת.. אני מאמינה באמת שאם תחליטי להפסיק להביט בראי כשאת מתקלחת זה יעשה את השינוי המתבקש.. את תראי שאת מקבלת את גופך ושהעיסוק במחלה פוחת אוטו'..את חייבת לנסות כדי לדעת.. עוד 4 ימים להתחלת הטיפול שלך נכון??? בטח את כבר ממש רוצה להתחיל ואני מאחלת לך שהטיפול הזה יתחיל ברגל ימין ויימשך כך! שיהיה לך סופ"ש קל ואני אשמח לשמוע מה איתך ואיך עוברים עליך הימים.. שירן

אני שמחה לשמוע שבתור אשת מקצוע מצאת את הפורום הזה כמרגש.הקמתי את הפורום הזה מתוך כוונה לתת מקום חם ואוהב ,לתת במה לקשיים שעולים תוך כדי המלחמה בה"א,מתוך היכרות אישית שלי עם הפרעת אכילה בה נאבקתי במשך 11 שנים.בזמני לא היתה לי כל כתובת אליה יכולתי לפנות,למעט הפן המקצועי,שהיה אכן אמפאתי ותומך,אבל לא הבין את המצוקה הקשה,את הרצון לנוח לפעמים כדי לנשום אוויר ולהמשיך.
אני אינני סמכות מקצועית(וכל ידיעותיי הם רק מתחום הרפואה),ואני מברכת ומקבלת בברכה את הצעתך המחממת את הלב.זה ממש לא צעד שהוא ברור מאליו,זאת יוזמה מבורכת שאני בטוחה שתהיה לעזר לבנות כאן.דווקא מזוית הסתכלות קצת אחרת.
נעמי,האם את פסיכולוגית\פסיכותרפיסטית\עו"ס קלינית??לא שזה משנה הרבה,אבל רק בשביל שתהיה לי תמונה קצת יותר ברורה לגבייך.ובכלל אשמח לשמוע(אם תרצי להשמיע) איך הגעת לפורום הזה והאם עיקר עבודתך היא בתחום הפרעות אכילה?
אני בטוחה שחיבוקך הכנה הגיע אל כל אחת ואחת מאיתנו,
אליי לפחות הוא הגיע בדיוק למקום שנזקקתי לו עכשיו,
תודה וערב נעים,
קרן אור.

קרן אור, לשאלותייך, אני פסיכותראפיסטית . אני עובדת בעיקר עם חרדה, דכאון והפרעות אכילה. יש גם שהסמפטומיים האלו מגיעים ביחד.. אני מחזקת אותך. נראה שנתת מענה אחר , שאינו יורד בערכו ממקום מקצועי, מקום שלב מבין ללב אחר ממקום שמכיר...יש ריפוי במה שהבאת לפורום זה. אני בטוחה שישנם מקרים שבהם את הרגשת לא טוב ומצאת שלחזק אחרים מחזק אותך. אני מקווה ששלומך טוב ורוצה להעביר את האמונה השלמה שיש לי בריפוי. כוח החיים מדבר ממך. ומדבר מכל אחד/אחת שפונה לעזרה בפורום שיצרת. אני רואה כל "בעיה" כזאת כסימפטום למצוקה. אני בטוחה שיש כעס אפילו שינאה כלפי המקומות האלו. אבל אני באמת חושבת, שלמי שיש בולמיה נאבקת בכל צורך חייתי, טבעי ,יצרי שקיים בה כי היא למדה בשלב כלשהו בחייה שהוא אסור ובתוך המאבק הזה ישנם עיפות וכאב אבל אולי גם ניצחון קטן של אתמול או ניצחון קטן שיהיה מחר ואם תמיכה נכונה באמת אפשר לעשות שולם בינכם הבוגרות לילדות שבכן. מקווה לעמוד לרשותכן .נעמי

נעמי יקרה,
תודה על המחמאות,הפעם את ריגשת אותי.אני שמחה לשמוע חוות דעת מקצועית,ואני יותר משמחה שיש ביכולתי לתת מענה לפחדים,לקשיים,ללבטים לפני ובמהלך הטיפול,ואני אמשיך לעשות זאת ממקום שמאמין שכל אחת שכותבת כאן רוצה לחיות,אבל משהו במציאות החיים העכשוית שלה השתבש,והכיוון קצת אבד.זה לא קלישאה שאומרים שהחיים חזקים מהכול,רק שלפעמים צריך למצוא איך בנסיבות החיים הקיימות חיים מבלי שזה יכאב מידי,מבלי לפחד כ"כ וליצור כל הפרעה שתגרום לנו לא להתמודד עם מה שמפחיד אותנו באמת.
כל ה"א היא מעטה הגנה שיצרנו כדי לחיות,כדי שהנפש שלנו תוכל להמשיך ולהתמודד ולא להתמוטט.וברור לנו שכשאנו מנסות למוטט את מעטה ההגנה הזה שבנינו בעמל רב כדי להגן עלינו,כל חומות ההגנה פשוט "מתמרדות" וכל רגש שלא קיבל מענה אמיתי מתחיל לתבוע את זכותו להכרה.זה הבסיס לקושי בהחלמה.
פעם חשבתי שהצעד הכי קשה הוא להפנים שיש בעיה ולפנות לקבלת עזרה.עם הזמן למדתי שזה אומנם הצעד החשוב ביותר אבל חשובה יותר ממנו היא היכולת להביא את עצמך בטיפול ממקום כנה וכן,שבאמת מוכן לוותר על כל חומות ההכחשה האלו.להסתכל לאמת בעיניים ולא לפחד.להבין שהפחד הגדול ביותר הוא פחד מעצמך.וכן,ההחלמה האמיתית היא לגרום לחיבור בין הילדה שבתוכנו ולתת לה אפשרות להיות ולהרגיש,(ובכך לשחרר אותה)לבין החיים הבוגרים שלנו,שדורשים מאיתנו דרכי התמודדות אחרים מבלי לברוח מהם.
נעמי,אני מאוד מעריכה את הנכונות שלך.זה לא ברור לי מאליו שיש מישהי מקצועית שמוכנה לעשות מעבר,גם ללא תמורה.פשוט מתוך חמלה ורגישות למצוקות אחרים.

תבורכי,
קרן אור.

נעמי, אני בעצמי התרגשתי לקרוא את התגובה שלך, היה בה המון חום ורצון לעזור ממקום כנה ואמיתי..כמה נפלא זה לראות שעוד קיימים אנשים כאלו בעולם...לצערי לא מעט כבר "פספסו" את המטרה האמיתית של בחירה דווקא במקצוע זה, ורואים שאת ממש לא, כי לא כל יום קמה פסיכולוגית ומציעה את עזרתה, ועוד מספרת על התרגושה מסה"כ התכתבויות מאוד פשוטות בפורום של הפרעות אכילה, אך לדעתי זה הרבה יותר מפורום שנקרא בסה"כ "פורום הפרעות אכילה"-לדעתי זה הפרעות נטו. ודבר שני-התמיכה שמוצעת פה היא תמיכה בדרך, בהתמודדות, בעליות ובירידות...ולא דווקא בהפרעות אכילה, התמודדות מול המציאות על מנת שלא יהיה צורך ב"הפרעת אכילה" או להחליפה בהפרעה אחרת. אני אישית אומרת לך תודה, ושוב אומר לך שמאוד חימם את הלב לקרוא את תגובתך. שלך, חגית.

שירן יקירה-אני שמחה לקרוא שקצת יותר טוב לך עם עצמך.לשאלתך בנוגע לכדורים,לתופעות לוואי שלהם,להפסקתם-אין לי תשובה וגם אם היתה לי אני לא חושבת שזה נכון לייעץ לך דרך האינטרנט מבלי להכיר אותך,אני הרי לא סמכות מקצועית.אני מציעה שתסמכי על הגורמים המטפלים שלך שיתאימו לך את הטיפול הכי נכון עבורך.
לגביי עניין התיאבון\חוסר תיאבון-לא יודעת ממש ממה הוא נגרם,אבל(וכאן האבל הגדול) זה לא טיבעי לא להרגיש רעב אחרי שבע שעות,ועוד בהתחשב בעובדה שארוחת הבוקר שלך היתה מצומצמת מהרגיל.אני יודעת שבאיזשהו מקום את מרגישה טוב עם המצב הזה,כי את לא מרגישה מאוימת,אבל חשוב שלא תיפלי בפח הזה,כי זאת הפרעת האכילה שלך.חשוב כן ולמרות חוסר התיאבון לאכול כרגיל ובהתאם לתפריט שהותאם לך.את לא חייבת לקחת תוספות,אבל כן לאכול את כל מה שנמצא בתפריט שלך,כי הדיאטנית התאימה לך אותו בהתאם לצרכים שלך ולמה שנכון עבורך.כל סטייה(ובמקרה שלך מדובר בצמצום משמעותי) פירושה הושטת יד לה"א שלך.אני מקווה שהיום דיברת עם הגורמים הרלוונטים על העניין הזה ושחזרת עם תשובות שסיפקו אותך.כמובן שאשמח לשמוע איך היה לך.
לונה ושירה היקרות-אתן מקסימות,וגרמתן לי לחייך(וזה הרבה בימים טרופים אלו).אני רוצה להחזיר מקצת הכוחות שקיבלתי ממכן אליכן,ואני בטוחה שתמשיכו לעשות בהן שימוש מושכל.
תקווה לבנה-את מצליחה כל פעם להפתיע אותי מחדש,עם התובנות החדשות שאימצת לעצמך לאחרונה.מחמם את הלב לקרוא כמה את עוזרת לבנות במצבך,וההכרות שלך עם מצבן מבפנים נותנת להן המון,כפי שיעידו כאן.שאפו יקרה! נוכחותך כאן מאוד מבורכת.

שיהיה לכולנו המשך יום נעים,איתכן תמיד,
קרן אור.

הי, אני קוראת את דברייך ומבינה את כוונותייך. אני מפחדת לנוח, לעצום עיניים ולהירגע, אני מפחדת שלא אתעורר מזה ואשקע. אני כן מרגישה שאני צריכה את המנוחה הזאת, כדי להתחזק ואולי גם בשביל שקט נפשי, אבל בגלל שאני מפחדת שלא אצליח לקום מהמנוחה הזאת אני מלחיצה את עצמי ולוחצת כדי שלא אפול. הבעיה היא שזה נוגד אחד את השני ואולי אפילו יוצר מצב שהוא הרבה יותר גרוע ממה שהוא יכול להיות.. אני כן מנסה בכל הכוח להיאחז בנקודות אור הקטנות שמחזיקות אותי ומצילות את החיים שלי, אני לא מפסיקה לחשוב עליהם ולפעמים הם אפילו מתחזקות עד לרמה שהם מחממות לי את הלב... יש ימים שאני לא מצליחה בכלל לראות אותם ואז אני מתחילה לבכות.. אני עוברת ימים לא קלים! לאכול, לא לאכול ואני לא מוכנה לוותר על האוכל כי זה חשוב ועכשיו אני מרגישה כמו פרה, לא בא לי להסתכל על עצמי ואני נגעלת ממה שעיני רואות.. זה מצב נוראי ואני יכולה רק להתחנן שזה יעבור. זה מתסכל וכואב עמוק בפנים.. עוד 4 ימים הייתי אמורה ללכת לפגישה וזה מדכא שהם דחו את זה, אני מבינה אותם ומבינה למה, אבל זה לא ממש עוזר.. קרן אור, אני לוקחת את שמך ומנסה להשתמש בו כדי לראות קצת תקווה בחיי וזה עוזר.. תודה שאת פה!!! מה שלומך? איך את מרגישה? איך עוברת התקופה הקשה שאת עוברת? אני רוצה לשלוח לך גם חיזוקים, חיבוקים ונשיקות בתקווה שזה יעזור לך.. תנוחי כמה שצריך ותכתבי כשתרגישי יותר טוב.. באהבה, מחפשת מוצא...

אותי למידו בעבר בספורט כלל שאולי תקף גם לכאן-לפעמים כדי לתפוס תאוצה צריך לקחת צעד קטן אחורה,ואז לפרוץ קדימה.אני חושבת שזה שהתעייפת אין פירושו שכל מה שהשגת בעמל רב בטל.את הרי נלחמת,לא ויתרת לעצמך בהרבה מקומות שלפני חודש כן ויתרת בהם,זאת התקדמות,גם אם היא קטנה ולא מורגשת,אבל אני רואה אותה בשבילך.קיראי את ההודעות שלך לא ממזמן ותזכרי על מה אני מדברת.יקרה,עברת דרך משמעותית,כשהצעד הראשוני והחשוב ביותר הוא הכרה בבעיה ומתוך כך גייסת את כל הכוחות לשם השגת טיפול שיהיה לך לעזר.טפחי לעצמך על השכם! נוחי מעט,זה בסדר,אני אהיה כאן בשבילך בשביל לדאוג שלא תשכחי כל הזמן למה לקום,כי יש לך למה.הפחד האמיתי ממנוחה נובע לטעמי ממקום אחר.מהשקט,אז המחשבות והפחדים עולים והם מבקשים הכרה,וזה בסדר,כי בקרוב את גם תטפלי בהם,וזה יקרה,אהובה.
אני נותנת לך בכיף את האפשרות להשתמש בשמי,ובכך אני רוצה שתזכרי שלקרן האור יש הרבה צבעים,ולא רק שחור או לבן.שום דבר לא אבסולוטי בחיים.למטרה יש כל מיני דרכים כדי להגיע אליה.כל אחת בוחרת איזה דרך מתאימה לה ביותר,אבל הנקודה החשובה הכי הרבה היא לסמן את המטרה ולהגיע לשם,בכל שביל או דרך שתבחרי.ואני כאן יקרה שלי,להאיר לך ימים קשים,כי את יודעת שהשעות הכי חשוכות בלילה הם ממש כמה דקות לפני שהשמש מפציעה.והיא תפציע גם בשבילך,אני בטוחה בכך.מאמינה לי???

אוהבת ומחזקת את ידייך,
שלך,
קרן אור.

הי, אני מאמינה לך!! אני רק מקווה שזה יגיע מהר... אני שמחה שאת פה מרימה לי את המצב רוח. מחר אני נפגשת עם הרופאה שלי שוב, בפעם השנייה השבוע ואני חושבת שאספר לה הכל בתקווה שזה יעזור לי לשחרר קצת מהלחצים שעטפו אותי.. את צודקת ואולי מנוחה רק תעזור לי לאסוף כוחות מחודשים כדי שאוכל להמשיך במלחמה הקשה הזאת. אני רוצה לספר לך שבאופן כללי, בחיים שלי, בדרך כלל אין רק שחור או לבן אלא מגוון צבעים וכל צבע עוזר לפעמים להגיע להחלטות שונות וטובות. תהיי בטוחה שאני רואה גם את הצבעים שבשמך כדי שיעזרו לי להאיר את ימיי הקשים. תודה שאת פה, אני מעריכה זאת מאוד.. ואם לא אכפת לך אשמח לקחת את מילותייך לתשומת ליבי ולהשתמש בהן במידת הצורך- כמו הליכון שאוכל להיתמך בו...? אני נכנסת לנוח, אני לא מרגישה כ"כ טוב.. אני שולחת לך החלמה מהירה ומקווה שתעברי את הכל מהר! באהבה, מחפשת מוצא

כואב לי לשמוע שעוברים עליך ימים לא קלים.. ובכל פעם שאני קוראת את המילים שלך ואת האופן בו את מתמודדת עם עצמך ומחתלתך אני אומרת לעצמי בלב: "כמה חזקה היא!" ואת באמת כזו! זה מדהים אותי אצלך כל פעם מחדש..ואני מאחלת לך שהחוזק הזה ימשיך להיות אצלך ולא ייחלש אף פעם.. אני מקווה שלמרות הכל את כנה איתנו ולא שומרת על חזות חזקה תמיד מולנו מהחשש להראות חולשה..תקני אותי אם אני טועה .. פשוט לא הייתי רוצה לדעת שקשה לך ושאת חלשה מבפנים ורוצה להוציא מתוכך המון דברים אבל נשארת חזקה רק בשבילנו.. הייתי רוצה שכשתרגישי צורך לכך תשתפי גם אותנו במה שעובר עליך- שתדעי שגם אנחנו כאן איתך .. מלוות אותך בכל התהליך הזה שאת עוברת..שולחות גם לך קרני אור כמו שאת תמיד שולחת לנו.. בנוגע אלי, נראה לי שהובנתי קצת לא נכון.. איני מקזזת בצורה משמעותית מהתפריט הנוכחי שלי בשל הירידה בתיאבון..ארוחותיי לא הצטמצמו למינימום האפשרי..אלא ממש שינויים קלים..האמיני לי שאיני נותנת להם להצמטמם יתר על המידה מהסיבה היחידה- שאיני רוצה לשוב להיות חולה.. אני חולה כבר עכשיו מספיק לא כך? אני נאחזת עדיין בתפריט ומגוונת המון כדי לשבור אחת ולתמיד את תחושת ה"אסור" שמנקרת לי בראש מאז התפרצות המחלה.. היום היה לי יום טוב לשם שינוי.. הדיאטנית והעו"ס היו גאות בי על התקדמותי..על כך שהתנסיתי בכ"כ הרבה מאכלים בשבוע אחד..הייתה ספונטניות רבה יותר בשבוע הזה.. ומוזר שהשינוי החיובי הזה קורה דווקא כשאני ללא התרופות הללו.. אומנם אני לוקחת קלונקס חצי כדור ביום אך אני חושבת שכמו שאמרת- את רוב השינוי אני עושה בעצמי.. היום נשקלתי כבכל שבוע ועליתי חצי ק"ג .. את אותו חצי ק"ג מרגיז שוב פעם.. אבל הפעם כפי שכתבתי למחפשת מוצא- קיבלתי זאת באהבה.. כשחזרתי הבייתה זה הדבר האחרון שהטריד אותי היית מאמינה?! נכון שלא? אני לאט לאט מגיעה לעוד תובנות לגבי עצמי ונהיית יותר גמישה עם עצמי ..אני מרגישה שאני מקדמת בצעדי ענק לעבר החלמה ואני מאושרת על כך.. אני לא נותנת לחצי ק"ג הזה להפריע לי בתכנונים שאני מתכננת השבוע ובהתנסויות שלי.. ואני מקווה לעמוד בזה הפעם במלוא העוצמה והכוח! ומאידך, יש משהו שעדיין מציק לי.. אתמול עשו לאחיינית שלי יום הולדת וכל המשפחה שלי אכלה עוגה ושאר מאכלים ומיותר לציין שישבתי בצד והרגשתי צער עמוק על חוסר מסוגלתי לאכול כמותם. רציתי למות..זאת הייתה ההרגשה פשוט.. רציתי כ"כ לגשת לשולחן ולאכול גם.. אבל נזכרתי שאכלתי כבר ארוחת ערב ושאין מצב שאני מרשה לעצמי לחרוג כך.. אני מקווה שהלאה בעתיד אני ארשה לעצמי גם חריגות כאלה.. בשבוע הבא יש לי אירוע משפחתי ואני מתלבטת אם ללכת מהסיבה הזו האמת.. איני רוצה לראות איך כולם אוכלים מכל הבא ליד, להיזכר בשירן שלפני המחלה שגם כן הייתה אוכלת באירועים בספונטנטיות ומנגד להתמודד מול המחלה בשעת האירוע ברגעים שצריך לאכול מול כולם.. אין לי מושג איך אצליח למזוג לעצמי לצלחת בספונטניות <אני עדיין אוכלת בצורה כפייתית

ואובססיבית..אני נורא חוששת ממבטיהם של האנשים באירוע שיראו שאני בלחץ בגלל האוכל.. אין לי מושג איך אעמוד מול כל המאכלים הללו .. המוח שלי בטח ישתגע וירצה לטעום מהכל! :( ומצד שני אני יודעת שלא ללכת זה גם לא פתרון.. כי זה שוב מצמצם לי את החיים להפרעת האכילה ואני לא רוצה בכך.. מה היית עושה במקומי? אשמח לשמוע את דעתך בנושא. מאחלת לך החלמה מהירה ככל האפשר ושיהיו לך ימים קלים!! אוהבת המון, שירן

כמה התמודדות,כמה רצון,כמה כוח!!!
אני יותר משמחה לקרוא את מה שכתבת אתמול,על השיפור בתפיסתך את עצמך,ואת סלחנותך לגופך.כל הכבוד על הדבקות בתפריט,למרות הכול,ועל היכולת המופלאה שלך להעיז ולנסות גם מאכלים אחרים,כאחד האדם,מבלי לייסר את עצמך אח"כ.אם יש הגדרה לאיזון,הרי היא מוגשת לפנייך.
לגביי היום הולדת והאירוע הצפוי-אל תייסרי את עצמך על שלא יכולת לאכול כלום ביום הולדת,את מתמודדת יפה עם נושא האוכל והמשקל,ואני בטוחה שעם הזמן גם זה יגיע.
לעומת זאת,לגביי האירוע אני כן חושבת שכדאי לך ללכת וכן לנסות לאכול את ארוחת הערב שלך,במינון ובקצב שלך.זה גם ימנע הערות על ההימנעות שלך,וגם תגלי שאירוע הוא בילוי חברתי כשהאוכל הוא אחד ממרכיביו.לכן אל תוותרי על האופציה הזאת.לנסות תמיד אפשר.וזוכרת שסיכמנו כבר שאף אחד לא באמת מסתכל לך על הצלחת??(לעומת זאת,חוסר אכילה כן גורר הערות).

שאלת לגביי-לא הכחשתי שקשה לי,ואני גם מתפרקת ומתמוטטת לא מעט,אבל גם יודעת לאפשר לעצמי את זה ולקום למחרת להתמודדות מחודשת.מה שאני כותבת לכן כאן אני הרבה פעמים אומרת גם לעצמי,כי אני באמת מאמינה בכך.ולפעמים גם לי אין יכולת להקשיב או שאני מתעייפת,אבל מוצאת תמיד מקום חם להניח עליו את הראש ולנוח.

יהיה טוב,בואי נצייר לעצמנו את העתיד שאנו רואות בדימיוננו,כי לשם פנינו.

שלך,
קרן אור.

גם אם קשה לך כרגע,אני יכולה להבטיח לך שהדברים יעשו עבורך יותר קלים עם הזמן.
אני שמחה שאת נפגשת עם הרופאה שוב היום,ואני כאן כדי לשמוע ממך איך היה.
בין שני הציורים שציירת(שאגב,מאוד מזכירים לי את מה שאני ציירתי בזמנו על עצמי) יש עוד מצבי ביניים,ואני מאחלת לך שעם הזמן תסגלי לעצמך את המקום המתאים לך,זה שאת יכולה לחיות איתו,אבל בצורה בריאה,ביניהם.(זוכרת את קשת הצבעים??)
אני שמחה להאיר לך ימים קשים,בתקווה שעם הזמן הם ילכו ויתמעטו.

שלך,
קרן אור.

"כמה התמודדות,כמה רצון,כמה כוח!!! " - המשפט הזה שלך עשה לי את היום :) אין לך מושג כמה זה חיזק אותי ועודד.. בהחלט העלית חיוך גדול על פניי.. אני שמה לב לאט לאט שאני אוהבת יותר את תשומת הלב של האנשים לנוכח ההתקדמות שלי מאשר את תשומת הלב שאני מקבלת מהם כשאני במצב לא טוב ובחוסר התקדמות.. כלומר, אני שמה לב שעושה לי יותר טוב לקבל קומפלימנטים על התקדמות ושגאים בי על צעדיי הענקיים שאני עושה מאשר לקבל תשומת לב שנובעת כאשר אני נמצאת במקום שלילי... ודווקא מילות העידוד והגאווה הללו- נותנות לי עוד יותר כוח להמשיך..עוד יותר מוטיבציה.. אני רוצה שביום שני הבא כשאגיע לדיאטנית והיא תסתכל שוב ביומן האכילה שלי -הדבר היחיד שהיא תחשוב ותגיד לי יהיה: "אני גאה בך!" כמו שאמרה לי אתמול.. זה גרם לי להבין כמה החלמה הרבה יותר עדיפה על חולי וכמה אור יש בהחלמה הזו! הלוואי ואני אמשיך כך.. את צודקת שאין טעם שאייסר את עצמי בתקרית יום ההולדת..בדיעבד אני מצטערת שבאותו הרגע לא לקחתי אפילו איזה ביס מהעוגה העיקר כדי לשבור את מחסום המחלה הזו ולהרגיש כמו כולם שגם לי מותר.. חבל שלא עשיתי זאת.. אבל כמו שאמרת יהיו לי עוד הזדמנויות.. ולאירוע שבשבוע הבא אני אלך.. עם כל הקושי. ואולי גם ארשה לעצמי להתנסות במאכלים שאיני יודעת כמה בדיוק קל' יש בהם.. ואחרי הכל הכי חשוב זה שאזכור כפי שאמרת שהאירוע עצמו הוא לא רק אוכל! ואזכיר לעצמי שיש דברים אחרים שהמחלה מונעת ממני לראות הרבה פעמים.. אני שמחה לשמוע שאת אותם מילים שאת אומרת לנו כאן, את גם אומרת לעצמך.. את בן אדם כ"כ אופטימי וזה יפה לראות שיש עוד אנשים כמוך. אני אישית מאוד אוהבת אנשים אופטימיים! הם עושים לי טוב על הלב ומרגיעים אותי..כנראה זה משום שזו תכונה שמאוד חסרה בי ואני מחפשת מישהו שישלים לי אותה..ואת תמיד מספקת את מנת האופטימיות הזו עבורי. ועל כך, תודה. ובלי קשר איך את מרגישה באופן כללי? אני מקווה שקצת יותר טוב! שלך, שירן

בוקר טוב מקסימה, תודה על המילים שלך, את פשוט מקסימה וזה מעודד אותי.. אני חושבת שכרגע אני נמצאת במקום שאני מרגישה שממנו אי אפשר לצאת ושהוא לא ישתנה, אפילו שאני יודעת, עמוק בפנים, שהדברים יסתדרו ויהיה יותר טוב, זה כ"כ חלש עד שנדמה לי שזה כ"כ רחוק ממני.. אני זוכרת שהיה לי יותר קל להתמודד עם המצב כשלקחתי את הטיפול התרופתי ולכן אני חוזרת אליו בהבנה וברצון, פשוט כדי שיהיה לי יותר קל. המצב הזה מכביד עלי מאוד. היו לי כמה ימים שפשוט שכבתי במיטה והרגשתי לא טוב, נפשית יותר מפיזית וזה מצב שקשה לי לקבל כי אני לא כזאת. בדרך כלל אני שמחה וחייכנית ואני בן אדם עם "קוצים בתחת"- קשה לי לשבת במקום אחד יותר מידי זמן, זה תמיד ללמוד, לראות דברים חדשים ולהסתובב. זה חסר לי!! בכל מקרה, אני זזה להתארגן לעבודה (המקום היחיד שאליו אני הולכת בזמן האחרון) ואני שמחה שאת פה בשבילי, מעודדת ותומכת, זה מחזק אותי מאוד!!! מה שלומך? מה חדש? איך את מרגישה ואיך עוברים עלייך הימים האחרונים? אני מקווה שהכל בסדר ואני מאחלת לנו יום קל ושקט וחייכני! שלך ובאהבה, מחפשת מוצא...

אל תכעסי ואל תחמירי עם עצמך- לכולנו יש ימים כאלה קשים .. אספר לך שלפני שבוע ממש, בדיוק כשהפסקתי על דעת עצמי את התרופות בפתאומיות , חוויתי בדיוק את אותם התסמינים שאת מתארת <אפילו שהנסיבות של שתינו שונות במקרה הזה> . לא יכולתי לצאת מהמיטה, הכל היה זר ומפחיד עבורי והרגשתי שזהו- שום דבר לא הולך להשתנות.. אני בטוחה שלאט לאט כוחותייך יחזרו אליך ואת תשובי לקוות ולהאמין שוב.. את בעצמך אמרת את התשובה- את יודעת שדברים יהיו בסדר אח"כ ..יש לך עוד את האמונה הפנימית הזו, את הנר הדולק הזה- שמרי עליו ואל תתני לו להיכבות.. זה בסדר שקשה אבל אני מבטיחה לך שדברים ייראו קלים יותר אח"כ.. בנוגע אלי- אני מרגישה הרבה יותר טוב לשמחתי.. חלים בי שינויים פשוט עצומים! הייתי היום בטיפול ולא הפסיקו להחמיא לי על התקדמותי לעבר החלמה.. זה עשה לי כ"כ טוב! אתוודה בפניך שאף עליתי חצי ק"ג ולא קיבלתי את זה קשה בכלל הפעם! היית מאמינה??? אני יושבת כאן וכותבת את זה ופשוט לא מאמינה.. החצי ק"ג הזה פתאום לא הזיז לי!! הבנתי שהגוף שלי הוא לא מכונה ושפעם זה חצי ק"ג יותר פעם פחות- אי אפשר לשמור על דיוק בדברים האלה.. אני חושבת שהשינויים החיוביים האלה שקרו לי השבוע חלו בעקבות הירידה בתיאבון שלי.. זאת אומרת - אני עדיין רעבה אך לא כבעבר בצורה אובססיבית וחולנית.. שכנראה התרופות גרמו לך אני כמעט בטוחה שכן.. פתאום כשהתיאבון הזה פחת התפניתי לדברים אחרים..מה גם שהחלטתי לא להביט יותר בגוף שלי ולבחון אותו..נמאס לי מזה ולכן גם הפסקתי.. והאמיני לי שהתחושה מדהימה! את תופתעי לשמוע שדווקא כשאיני מסתכלת במראה אני מרגישה יותר בעלת שליטה! וואי אני לא מאמינה אפילו למה שאני כותבת חח :) אני מרגישה שיש לי שליטה כי אני מחליטה מה לאכול ובמה להתנסות באותו שבוע ולא נותנת לחצי ק"ג הזה לשבש לי את ההתקדמות.. נמאס לי לתת לו דרור להרוס לי את החיים.. והלוואי וזה ימשיך כך ואני מאחלת גם לך שתגיעי לשלב הזה שלא תצטרכי לבחון יותר את הגוף שלך בראי .. נכון שיש לי פה ושם מעידות.. אני איני יציבה ואיתנה עדיין.. אך לשם פניי מועדות ולשם אני שואפת.. ולמרות שעליתי השבוע אני מתכוונת להמשיך ולסמן "וי" על כל מאכל "אסור" שאני רוצה להתנסות בו השבוע.. על הפרק עומדת סופגנייה :) <כן כן אני עוד עם רגשי נחיתות על כך שלא אכלתי בחנוכה =/> ואחרי כל החדשות הטובות נזכרתי במשהו שגרם לי ממש רע אתמול ואותו אני גם חייבת לציין. אני מרגישה צורך כי הוא חשוב.. לאחיינית שלי נערכה אתמול יום הולדת.. על השולחן הוגשו שלל מאכלים ביניהם עוגת יום הולדת.. ראיתי את כולם אוכלים ונהנים ואת עצמי יושבת בצד ומתבוננת.. רציתי למות באותו הרגע..לברוח, להיעלם.. למה אני צריכה כך לסבול? אבל איכשהו ישבתי שם ונשארתי.. ואין לי מושג אם טוב עשיתי.. אבל אני כ"כ רוצה להיות כבר בשלב שאני מרשה לעצמי לחרוג גם במקרים מיוחדים כאלה.. כ"כ כואב לי כשאני נזכרת באירוע הזה של אתמול..ובשבוע הבא יש לי אירוע

משפחתי ואני לא רוצה ללכת רק מהסיבה הזו.. שאני אצפה בכולם אוכלים מגוון מאכלים ורק אותי יושבת ואוכלת משהו אחד בלבד בנוקשות וקפדנות מבלי לחרוג אפילו טיפה.. מה דעתך על כך? האם כדאי לי בכל זאת ללכת? אוהבת ושולחת לך המון כוחות! שירן

אני ממש שמחה לשמוע שחזרת לטיפול התרופתי ושמצבך טוב ושאת ממשיכה לטפס למעלה והחוצה אל החופש. אני מקנה בך, הלוואי ואזכה לאות את היום בו אעלה במשקל ויהיה לי טוב! את מדהימה ועל זה אני תופסת ממך בן אדם חזק ואמיץ שמגיע לו! כל הכבוד :) תאמיני לעצמך, כי את עושה מאמצים מדהימים כדי להגיע לאן שאת מגיעה ואני שמחה לקרוא את מילותייך ולהרגיש שירן חדשה, את באמת נשמעת הרבה יותר טוב. אני הפסקתי להסתכל במראה ממזמן כדי להקל על עצמי, אבל כשאני נכנסת להתקלח ואני מביטה בעצמי אני נחרדת. אני מבינה שהתפיסה שלי מעוותת, אבל זה לא עוזר לי לראות אותי האמיתית. אני כן אספר לך שאני אוכלת, עדיין וממשיכה להילחם, למרות כל הקושי. גם אני מועדת לפעמים, אבל אני באמת משתדלת לא לפספס ארוחה ולאכול גם כשאני לא רעבה. לפעמים אני מרגישה שבזה שאני אוכלת גם כשאני לא רעבה, אני נותנת "בוקס" לאנורקסיה וזה עושה לי טוב כמה שזה נשמע מוזר. אספר לך אפילו קטע יותר הזוי, הרופאה שלי הפגישה אותי עם מטפלת באומנות והיא ביקשה ממני לצייר לה אותי כמו שאני חושבת שאני ניראת וציירתי אותי בצורה מעוותת מסתבר, ירכיים גדולות, ידיים גדולות וכו'.. אח"כ היא ביקשה שאצייר לה אותי כשאני מרגישה את הרצון להחלים וציירתי אותי, רזה, עור ועצמות כמו שאני באמת (וכמה שזה מצחיק, אני באמת מבינה את זה), בתוך כלוב קשור לעץ באמצע שום מקום. לא היה לי מושג מה אני מציירת עד היא העירה את עיניי והסבירה שהציור הראשון הוא התפיסה המעוותת, היא העמידה אותי מול מראה, שמה לידי את הציור ושאלה אותי עם ככה אני רואה את עצמי ופתאום הבנתי שהדימיון יותר פורה מהמציאות. הציור השני, היא הסבירה, הוא מי שאני באמת. רזה מידי, כלואה בתוך כלא האנורקסיה, מיואשת מהמלחמות ומהנסיונות להצליח להחלים. תביני שאני כותבת ך את הדברים ודמעות נופלות מעיני בלי הפסקה כי זה כואב. בסופו של עיניין, אני לא אפסיק להילחם וכמו שקרן אור אמרה לי, "תנוחי ואני אהיה פה בשביל להעיר אותך" אז זה מה שאעשה בתקווה שהכל יהיה בסדר!! שוב, אני שמחה לשמוע שאת במצב טוב יותר, חזקה מתמיד ומחזקת אותי. אין לך מושג כמה זה חשוב וכמה שזה עושה לי טוב בלב.. שיהיה לילה טוב וחלומות מתוקים.. באהבה, מחפשת מוצא..

בקשר לאירוע המשפחתי, אני הייתי הולכת וכן טועמת ומנסה. אל תתרחקי מאירועים, אפילו שהם גורמים לך להרגשת אי נוחות מסויימת כי לדעתי זה יעשה רק רע. תלכי, תהיי חזקה, תאכלי ותטעמי רק מה שבא לך ותהני כי זה מגיע לך!! אני מכירה את זה, אני חווה את זה כמעט כל שבוע כשאנחנו הולכים לארוחה עם המשפחה של חבר שלי, אבל אני אוכלת וטועמת ומנסה לשים את רגשות האשם בצד כדי שאלמד לנסות להיות כמו כולם, נורמלית ובריאה... על מה שלא תחליטי, אני פה כדי לשמוע אותך, לעודד ולתמוך בך!! שלך, מחפשת מוצא..

אני חושבת שאת באמת כזו! למרות כל מה שאת עוברת ועברת- את מעוררת הערצה בעיניי..באמת. יכולת ההתמודדות שלך היא דבר שאין להרבה אנשים ועצם זה שאת מתנהלת יום יום כרגיל וממשיכה את שגרת חייך- זה מדהים כשלעצמו.. זה לא קל אבל את עומדת בזה..עובדת לומדת ותוך כדי גם נלחמת במחלת האנורקסיה הקשה הזו..- אינך יכולה לומר שאת לא חזקה! הזכרת לי ממש את עצמי כשכתבת שבמקלחת את רואה את עצמך במראה ונחרדת.. אני בדיוק כך! ליתר דיוק אני גאה לומר שכך הייתי.. כי אני כבר שבועיים בערך שלא מסתכלת על עצמי בכלל בכלל במראה! לא על הבטן שכ"כ מציקה ולי ולא על שאר החלקים שאני חושבת ששמנים בי.. היה לי נורא נורא קשה לוותר על ההסתכלות הזו במראה.. היא ביטאה עבורי שליטה ולא האמנתי שאני אגיע אי פעם למצב שאני לא ארצה יותר ואחליט בתקיפות שאיני מביטה יותר בראי הזה.. והנה היום הזה הגיע ועכשיו המקלחות הן הרבה פחות לחוצות ויותר נעימות עבורי.. כי אני לא מצמצמת את היום שלי להרף עין או למבט מעוות של האנורקסיה שעושה אותי שמנה וענקית. אני לא נותנת למבט הזה בראי יותר מקום להפריע לי בהמשך ההתנסויות ובהמשך בניית הערך והביטחון העצמי שלי.. זאת הרגשה באמת טובה את חייבת לנסות.. אני מודה שזה יהיה קשה אבל את תרגישי נהדר שלא להסתכל גם במקלחת..תביני שזו הדרך שלנו להחלים ולקבל את הגוף כמות שהוא..המבטים ההללו לראי - תכופים וקצרים ככל שיהיו נותנים במה לאנורקסיה הארורה הזו שאומרת לנו את כל הזוועות הלא נכונות לגבי הגוף שלנו ולגבי עצמנו. ריגשת אותי מאוד כשתיארת את הפגישה אצל המטפלת באומנות..<אגב, כמה עולה דבר כזה? והאם גם אני יכולה לבקש טיפול מהסוג הזה במקום בו אני מטופלת?> זה רק מראה לך בטח כמה מה שאנחנו חושבות לעצמנו כ"כ לא נכון.. את יודעת היום בעבודה הסתכלתי במראה הגדולה שעמדה מולי ואמרתי לעצמי: "אני רזה לעזאזל! למה אני כל הזמן חושבת שאני שמנה אם כך?!?!" זה הכעיס אותי..זה תסכל אותי לחשוב שיש בי 2 קולות שחושבים לגמרי ההיפך! אבל לאט לאט אני מאמינה שאני אצליח להתגבר על הקול החולה הזה ואשאיר אותו מאחור. אני החלטתי בסוף כן ללכת לאירוע.. ואולי באמת זאת תהיה הזדמנות מצוינת עבורי לתרגל קצת ספונטניות באכילה.. אני חייבת זאת לעצמי.. יקירה, למרות שעכשיו קשה לך- זיכרי שאח"כ יהיה טוב וקל יותר..! ההתחלה היא תמיד קשה וכואבת..אבל אח"כ מגלים תובנות חדשות.. אני לא אומר לך שלא כאב לי לראות שעליתי השבוע במשקל ושלא התאכזבתי עד עמקי נשמתי.. הרגשתי רע אבל לקחתי זאת הפעם בצורה שונה.. לא רציתי לוותר על התחושה הטובה הזה שאני מרגישה בימים האחרונים.. תחושה של התקדמות לעבר החלמה ובריאות.. לא רציתי לתת לחצי הק"ג הזה הרבה מקום ולהשאיר לעצמי כ"כ מעט.. היה לי נמאס..וכעת מבחינתי החצי ק"ג נשאר בצד..אני מאפשרת לעצמי להמשיך כרגיל כאילו לא קרה דבר.. מקווה שהרגשתך השתפרה מאז הימים האחרונים.. רק עוד קצת ואת מתחילה טיפול! תחזיקי מעמד! אוהבת,שירן

תרגישי טוב, תתרכזי בלדאוג לגוף שלך ולנוח. ולא נורא אם לא תכנסי לכאן כל יום. כי הוויתך וליבך כאן תמיד, ואנחנו כאן כדי לענות אחת לשנייה. אוהבת המון. מאחלת לך רק בריאות. המון אהבה, הערכה והערצה- לונה.

יקרה שלי! אני מקווה שהטיפולים יעברו מהר ושתרגישי טוב במהרה!!! אני נושאת תפילה שהטיפולים יעזרו ושתבריאי.... אוהבת המון שירה

הי, קודם כל, אני מקווה שההקרנות יעברו ושהכל כבר יהיה מאחורייך!! כואב לי שלפעמים יש מצבים שלא מגיעים לנו והם עדיין קורים.. לא מגיע לך להיות במצב הזה ואני מקווה שהוא יחלוף מהר וששוב תהיי בריאה!! אני נעלמתי כי המצב שלי על הפנים והרגשתי לא בנוח להתבכיין, הרגשתי שאני צריכה קצת זמן עם עצמי, אפילו שהדבר הכי טוב שקרה לי הוא התמיכה שלך ושל הבנות פה בפורום! היה לי התקף חרדה קשה כנראה בגלל שמאוד קשה לי עם האכילה. היתה לי הרגשה שזה יגיע פשוט לא ידעתי מתי. אני יודעת שלברוח זה לא הפתרון אבל התביישתי מעצמי וממה שקורה איתי. דחו לי את הפגישה לתחילת החודש הבא בטענה שיש להם קצת בלאגן במקום ועומס. אני מבינה, אבל זה עצוב וקשה לי גם ככה ואין הרבה אנשים שאני יכולה לשתף אותם במה שעובר עליי. בכל מקרה, אחרי ההתקף הזה, הרופאה המדהימה שלי קפצה אלי ושוחחה עם המרפאה אליה אני נכנסת ובתיאום איתם, היא החזירה אותי לטיפול התרופתי, לפבוקסיל. אז עוד יש בי תקווה!! בינתיים קשה לי לצאת מהבית וקשה לי לראות אנשים, קשה לי ללכת לישון וקשה לי לקום בבוקר ואני כותבת את הדברים עם דמעות בעיניים כי פשוט כבר אין לי כוח יותר למצב המגעיל הזה ולרחמים העצמיים האלה שעוטפים אותי ברגעים הקשים. אני מרגישה כלואה ואני לא מוצאת את המפתח שיוציא אותי החוצה.. מקווה שתרגישי טוב ובקרוב ואני שמחה שאת זוכרת אותי ושאת פה בשבילי כי זה נותן הרגשה טובה. שלך ובאהבה, מחפשת מוצא...

תרגישי נוח - אנחנו מבינות אותך ויודעות שאת תמיד נמצאת איתנו גם כשאת אינך כותבת כאן יום יום. אני מאחלת לך שהטיפולים האלה סוף סוף יעזרו ושלא תזדקקי להם יותר אף פעם!! שיהיה לך הרבה כוח להתמודד מולם ושאופטימיות לא תחסר לך.. לא זוכרת אם אמרתי לך או לא- אבל את אחד האנשים החזקים שיצא לי להכיר אי פעם!! את מעוררת הערצה בעיניי.. תנוחי, קחי לעצמך את כל הזמן הדרוש כדי להירפא .. אנחנו כאן נחכה לך תמיד ונשמח גם לצאת לעזרתך כשרק תצטרכי.. רק בריאות יקרה! שירן..

קראתי את המילים שלך והזדהיתי כ"כ.. הרגשתי צורך עז לכתוב לך..את מה שעובר עלי.. את הגיהנום שאני עוברת בגלל הטעות הזו שעשיתי לגוף שלי <שלא לדבר על נזקי הנפש>.. אצלי זה לא התחיל כי לא הייתי מרוצה ממשקלי..זה נבע מצוקה קשה מאוד ואז השלתי 5-6 ק"ג בערך והגעתי למצב של תת משקל.. אבד לי המחזור וחשבתי שאני עם יד על הדופק..אני השולטת.. ועכשיו אני 9 ק"ג יותר מאז שהייתי חולה.. נכון ש-9 ק"ג נשמעים המון ואם היית אומרת לי את זה לפני המחלה הייתי מסרבת להאמין.. אבל עד עכשיו אני עדיין לא מאמינה..אומנם עליתי הכל בחזרה אבל אני נראית בריאה עכשיו! ולא שלד/גוויה או איך שתרצי לקרוא לזה.. הגוף שלי בכל זאת החליט לשמר לו כמה ק"ג עודפים ומאוד קשה לי איתם.. לא אשקר לך.. העליתי הכל בחזרה בדיוק כמוך, ואף יותר ממה שהייתי צריכה.. זה קורה תמיד ככה בדיאטות כסאח..לכן אני מקווה מאוד שהפקת את הלקחים מזה ושלא תחזרי לזה שוב.. העיצה הכי טובה שאוכל לתת לך היא שתפני לטיפול..כי יש לך הפרעת אכילה בדיוק כמו לכולנו..וזאת לא בושה! את חייבת ליווי של דיאטנית שתעזור לך בתהליך הקשה הזה של האכילה המחודשת וגם ייעוץ נפשי.. אי אפשר לעבור את זה לבד זה קשה מאוד.. ביחוד שאת גם נמצאת כרגע במסגרת לימודית נכון? שתפי את הורייך או אחד מהם במה שעובר עליך, פני לעזרה, זה אף פעם לא מאוחר לתקן.. שירן

זה ,זאת עבודה שחייבת להיעשות,ותצטרך להעשות ולכן עדיף כמה שיותר מוקדם לפני שהסימפטומים שלה משתרשים עמוק יותר.כך או כך,אני מכבדת את החלטתך ואני יותר משמחה לגלות שבסה"כ את מצליחה לבד ואת יודעת להנות ולנצל את מה שאפשר להפיק מהחיים.זה ראוי באמת להערכה! ואגב,לא זוכרת אם כתבת,אבל איך עבר האירוע??ומה מחכה לך עד פברואר שאת לחוצה לקראתו??

כך או כך יקרות שלי,רוצה לאחל לנו שבת שלום,
שלכן ואיתכן,
קרן אור.

מחמם את הלב היחס שלך, הדאגה שלך והתמיכה שלך. אני כן אשקול בחיוב מאוד את עניין הטיפול לאחר שיעבור הלחץ אבל עושה לי טוב לדעת שתכבדי את החלטתי לא משנה מה תהיה. האירוע עבר טוב. הרבה אנשים מאוד צבועים פלצניים, מלוקקים ומטומטמים שאמרו לי שאני נראית טוב בלי להעיף אפילו מבט קצרצר על איך שאני נראית. אבל זה לא שינה לי יותר מידי. הייתי עם חברה טובה שתמיד גורמת לי להרגיש טוב עם עצמי. חזרתי ואכלתי ארוחה גדולה, וגם שוקולד. אני לא ממש טיפוס של ממתקים, במיוחד לא של שוקולד, ולכן הייתה לי הרגשה שהכמיהה לשוקולד בימים האחרונים מצביעה על הזמן ההוא בחודש. ואכן צדקתי והיום בבוקר התחיל שבוע ה"תענוג". כמו תמיד ה"תענוג" הזה מביא איתו רעב גדול וכמיהה למתוקים. והיום נהנתי (ולא בציניות) מארוחות גדולות ומסודרות, בנוסף חטיפי ביניים ואיזו גלידה על הדרך. ואכלתי עד שובע, ונהנתי לאכול ולא ספרתי קלוריות ואני גם לא מתכוונת. יש כלכך הרבה שאני לא הולכת לטרוח וזה גם לא ממש מזיז לי. בשבוע הזה אני כן יכולה לספק את החשק למתוקים הזה וכשהחשק יעבור, מן הסתם גם אני יחזור לסוג של שגרה, וזה בסדר. בכל אופן היום היה יום טוב. והערב אני רואה חברים טובים ואהובים אז בכלל יהיה טוב. ימים קצת עמוסים אבל אני מצליחה למצוא את עצמי בין המחוייבויות ולהנות מכל רגע. אוהבת אותך כלכך ושולחת לך המון אנרגיות חיוביות, היום יש לי המון מהן לתת. (: מקווה שגם אצלך דברים יותר טובים. אשמח מאוד לשמוע. נשיקות אהבה וחיבוקים, לונה.

הצצתי בהודעה שכתבת לקרן אור.. ועלה חיוך על פניי כששמעתי שיפור במצב רוחך, ושוב-שמחה שהלכת אחרי עצתי ולא הקשבת לאף אחד ולא הסתכלת לעבר אף אחד, והיית במחשבה ש"כל אחד יגיד כרצונו", טוב מאוד יקרה!!! :) שמחה לשמוע על האנרגיות החיוביות שלך, תטעיני את עצמך הרבה בהן, תראי איך בכל יום את מתמלאה מחדש באופן טבעי בהן! אז מה את עושה היום? יש תכנונים למשהו? או שאת סתם נשארת בבית עם השמיכה כי ממש קר... אגב לדעתי זה אחלה רעיון כי קר... זה מה שאני עושה למען האמת, התחלתי וירוס מעצבן ביותר, שיעבור כמה שיותר מהר כי אין לי זמן אליו. אור אור אור אור אנרגיות טובות ואהבה. תקווה לבנה

זה בדיוק מה שעשיתי נשארתי בבית. אבל אני הולכת לישון מאוחר לצערי כי היו אצלי חברים ומחר אני קמה מוקדם מאוד אז אני אלך לישון. נשיקות אהבה ובריאות. וירוסים- לכו! לכוווו!

אני שמחה שהלכת אחר צו ליבך וסיפקת לעצמך את מה שרצית,וזה לא משנה כרגע אם זה בגלל מחזור שצריך להגיע או בגלל שפשוט בא לך.לא צריך סיבות מיוחדות בשביל לפרגן לעצמנו שוקולד כשבא לנו.
אני שמחה שהאירוע בסה"כ סוכם מבחינתך כחיובי,ואת רואה שהחמיאו לך(אם כי את לא מסוגלת לקבל מחמאות,את חושבת שלא הסתכלו וסתם זרקו לך הערה..אני חושבת שאת ודאי ניראת טוב וכדאי שתלמדי לפרגן לעצמך ולראות את עצמך כמו שאנשים אחרים רואים אותך.הרי ברור לנו שזה נמצא בבסיס ה"א שלנו).
תודה על שליחת האנרגיות,אני מקווה שתמיד יהיה לך הרבה מהם גם לתת לאחרים,אבל בעיקר לעצמך,ושהם ימשיכו ללוות אותך כל השבוע וזה שיבוא אחריו.

נשיקות וחיבוקים,
קרן אור.

גם היום אכלתי מה שרציתי. אולי טיפונת הגזמתי. אבל לא התקף אכילה. הייתה אכילה רגועה ואיטית לאורך כל היום. ארוחות מרכזיות וגם קצת נשנושים בין לבין. גם היום למרות שאולי היה אפשר להרגיע קצת, אני בסדר. אני מרגישה די טוב, וגם אמרו לי שאני נראית יותר טוב ביומיים האחרונים. אני רוצה לחזור לשגרה של ארוחות יותר מסודרות ולהפחית מהנשנושים בין לבין כדי לא לעלות במשקל משמעותית ומעבר לזה, זה בסדר במידה אבל לא יותר מזה. אבל הכל ברגוע, בלי להגזים, ואם רציתי לאכול בצורה מסויימת ויצא שאכלתי יותר, כמו היום למשל, זה לא כזה נורא. מחר יום חדש והזדמנות חדשה- קצת להפחית בשטויות, להתמקד באוכל רציני, לספק לגוף שלי את מה שהוא צריך ומותר גם פינוק קטן מעל מה שהוא צריך. אבל הכל במידה ובגבול הטעם הטוב...תרתי משמע. אני חושבת שההערכה העצמית שלי יותר גבוהה ממה שאת חושבת. קודם כל הדימוי העצמי שלי (מה שאני חושבת עלי כאדם) הוא די בסדר. והדימוי גוף שלי פחות. אבל זה לא שאני חושבת שאני פרה, אני ממש לא חושבת שאני מכוערת. אבל אני לא מרוצה מהגוף שלי כרגע מבחינת משקל ומבחינת אחוזי שריר נמוכים. אבל זה דברים שאפשר לשנות או לעצב עם פעילות ותזונה בריאה, ואת זה אני מנסה להגיד לעצמי כל הזמן. לא צריך לרעוב כדי להרגיש בנוח. צריך כח רצון, צריך התמדה, אבל ממש לא צריך לפגוע או לסכן את עצמי בשביל זה. אוהבת ומאחלת לילה טוב ושבוע חדש, נקי ומוצלח.

זאת הגישה הנכונה,מאחלת לך שתמיד תשמרי על מורל גבוה.
ואגב,התייחסתי לדימוי גוף שלך ואיך שאת תופסת את עצמך,שהוא לא מנותק מהדימוי הכללי והתפיסה שלנו את עצמנו.תאמיני לי שאף אחת לא מרוצה מהגוף שלה,הסוד הוא בלשנות את הניתן לשינוי ולקבל באהבה את מה שלא.
לשאוף זה תמיד בסדר,אבל צריך גם להיות ריאליים .

שלך תמיד,
קרן אור.

אהבה אהבה אהבה אהבה שתעבור עלינו שבת טובה (כמו שאת כבר יודעת, אני מקווה שהוירוס הזה יעבור מהר)! וכמובן רגועה, שתטעין אותנו באנרגיות טובות לשבוע שיבוא... כל יום שישי אנחנו כותבות הודעה בסגנון הזה..כמה השבוע עובר מהר, אה?? שלך עם המון אהבה, תקווה לבנה

לא נעים לי להגיד לך אבל אני חושבת שהתגובה(ולא האופן) של הפסיכיאטרית שלך נכונה.היא הגיבה כפי שהגיבה כי אם היא היתה מגלה הבנה לרצון ולפחד שלך מעלייה במשקל זה היה כמו להסכים ולשרת את קולה של המחלה.ובקטע הזה היא צודקת,כי הדבר הכי חשוב הוא להחלים,ולא המשקל שלך.היציבות הנפשית שכרגע את מרגישה עד כמה היא התערערה היא הבסיס לקיום הבריאות הפיזית שלך.ואם זה אומר שתעלי מעט במשקל בגלל זה,אז זה המחיר שאותו תצטרכי לקבל ולשלם,אבל זה מחיר שלטעמי הוא קטן יותר מתחושותייך הקשות כרגע.את בוודאי יכולה להסכים איתי.
לגביי הירידה בתיאבון-אפשר להבין אותה כי את סובלת מבחילות ובחילות גורמות לתחושת גועל ולחוסר תיאבון.בנוסף לכך,התרופות שיפרו את מצב רוחך ובאין דכאון התאבון חוזר למסלול הרגיל והטבעי שלו.היעדר תחושת רעב פיזיולוגית היא לא מצב טיבעי.אוכל הוא צורך קיומי שלנו ואיתות על תחושת רעב מראה שהגוף שואף למקום בריא.אל תאבקי בו.יציבות ואיזון,זוכרת??
כולי תקווה שהרגשתך תשתפר בהקדם ובנתיים חשוב למזער נזקים וזה אומר לאכול את הארוחות הרגילות שלך,למרות ועם כל הקושי שכרוך בכך כרגע.אל תספקי לעצמך תירוצים למה לא,אלא למה כן.יש לך הרבה יותר להפסיד כרגע ובידך ההחלטה מה לעשות.אני בטוחה שאת יודעת מה נכון עבורך.

שולחת לך כוחות לשבוע קל יותר,
שלך,
קרן אור.

לא נעים לי להגיד לך אבל אני חושבת שהתגובה(ולא האופן) של הפסיכיאטרית שלך נכונה.היא הגיבה כפי שהגיבה כי אם היא היתה מגלה הבנה לרצון ולפחד שלך מעלייה במשקל זה היה כמו להסכים ולשרת את קולה של המחלה.ובקטע הזה היא צודקת,כי הדבר הכי חשוב הוא להחלים,ולא המשקל שלך.היציבות הנפשית שכרגע את מרגישה עד כמה היא התערערה היא הבסיס לקיום הבריאות הפיזית שלך.ואם זה אומר שתעלי מעט במשקל בגלל זה,אז זה המחיר שאותו תצטרכי לקבל ולשלם,אבל זה מחיר שלטעמי הוא קטן יותר מתחושותייך הקשות כרגע.את בוודאי יכולה להסכים איתי.
לגביי הירידה בתיאבון-אפשר להבין אותה כי את סובלת מבחילות ובחילות גורמות לתחושת גועל ולחוסר תיאבון.בנוסף לכך,התרופות שיפרו את מצב רוחך ובאין דכאון התאבון חוזר למסלול הרגיל והטבעי שלו.היעדר תחושת רעב פיזיולוגית היא לא מצב טיבעי.אוכל הוא צורך קיומי שלנו ואיתות על תחושת רעב מראה שהגוף שואף למקום בריא.
כולי תקווה שהרגשתך תשתפר בהקדם ובנתיים חשוב למזער נזקים וזה אומר לאכול את הארוחות הרגילות שלך,למרות ועם כל הקושי שכרוך בכך כרגע.אל תספקי לעצמך תירוצים למה לא,אלא למה כן.יש לך הרבה יותר להפסיד כרגע ובידך ההחלטה מה לעשות.אני בטוחה שאת יודעת מה נכון עבורך.

שולחת לך כוחות לשבוע קל יותר,
שלך,
קרן אור.

תודה,תודה..
רוצה לשלוח לך גם כוחות ואנרגיה ומקווה שבשעות אלו את כבר מרגישה טוב יותר ושהוירוס הסתלק לו כלעומת שבה.

אכן הזמן טס והשבועות עוברים מהר..אבל אני מאחלת לנו שכל שבוע יפתח לנו יותר טוב מקודמו...

שלך,
קרן אור.

תודה יקרה שלי, האנרגיות שלך אכן הגיעו...בטח אוטוטו יסתלק לו הווירוס!! ולך אהובה-לך אני מאחלת שיהיה קל עד כמה שאפשר, תעברי את זה כתמיד כמו גדולה, כי את מנצחת וכבר דיברנו על זה...ויש לך את כל הלגיטימציה שבעולם להישבר, אני אחכה לך בזרועות פתוחות. אוהבת אותך ומחבקת אותך כעת... תקווה לבנה

תודה יקרה שלי, האנרגיות שלך אכן הגיעו...בטח אוטוטו יסתלק לו הווירוס!! ולך אהובה-לך אני מאחלת שיהיה קל עד כמה שאפשר, תעברי את זה כתמיד כמו גדולה, כי את מנצחת וכבר דיברנו על זה...ויש לך את כל הלגיטימציה שבעולם להישבר, אני אחכה לך בזרועות פתוחות. אוהבת אותך ומחבקת אותך כעת... תקווה לבנה

את צודקת.. לאט לאט אני מבינה כמה הק"ג העודפים האלה זניחים לעומת המצב הנפשי שלי- שאותו הרבה יותר קשה לתקן!! אני לצערי עדיין עם בחילות פה ושם.. אם כי היום היו לי הרבה פחות. אך עדיין תחושת התיאבון ירדה בצורה משמעותית.. אני למרות הכל ממשיכה לאכול כרגיל..היום למשל אכלתי ארוחת בוקר למרות שלא היה לי תאבון והמחלה ישר צעקה לי בראש: "מה את עושה? את יודעת טוב מאוד שזו הזדמנות מצוינת עבורך לאכול משהו דל' קל' ולרזות.. איך את לא מנצלת את זה? הרי כ"כ רצית לרזות!" כאב לי לשמוע את המילים האלה של המחלה..כי מצד אחד היה נראה לי שהיא צודקת.. הרי באמת הנה הזדמנות אז למה לא לקפוץ עליה??..אבל ....ויש אבל גדול מאוד! למרות זאת החלטתי לאכול ארוחת בוקר רגילה כי הזכרתי לעצמי שהגוף שלי זקוק לאוכל..ושאני לא רוצה לחזור ולגרום לו להיראות כמו שלד דוחה שכל הבגדים נופלים ממנו..אני נגעלת מהדמות החולה שהייתי.. והיא תמיד לנגד עיניי.. ואז יצא שהסתובבתי וטיילתי בעיר ולא שמתי לב שהזמן עבר כ"כ מהר והשעה כבר 4 ולא אכלתי שום דבר מהבוקר..ותחושת הרעב- אינה.. זה הפחיד אותי מצד אחד..לא הבנתי למה עברו כמעט 7 שעות מאז אכלתי ושום קרקור לאוכל ושום קריאה מהגוף לא נשמעה..האם הגוף שלי עובר שינויים שצריך לעבור כרגע? האם הוא מתרגל לכמות פחותה של אוכל פתאום? <כמו שאמרה לי אז תקווה לבנה-תקני אותי אם אני טועה.. אני זוכרת שאז אמרת לי שיהיה שלב שהוא לא יצטרך כ"כ הרבה אוכל כדי להיות שבע> לא הייתה לי בחילה אבל עם זאת גם תיאבון לא היה..וכמובן שמיהרתי הבייתה ואכלתי צהריים.. אם כי הפחד שהרעב המטורף הזה יחזור שוב היה בעוכריי והפחיד אותי כל הארוחה.. אני פוחדת נורא שהרעב הזה שהיה לי יחזור שוב..שאולי מצבי כרגע אינו אידאלי <זה לא שאיני רעבה כלל וכלל.. אני כן.. אבל הרבה הרבה פחות מלפני כמה שבועות בהם נטלתי תרופות> היה לי נורא קשה להתנהל ככה בין קולות רעבים כל היום.. הרגשתי רעב "מוחי" בלתי פוסק וגם פיזי והדבר היחיד שהיה לנגד עיניי היה האוכל..24 שעות ביממה. עכשיו אני מרגישה הקלה.. אני אוכלת את הארוחות שלי אך לא ברעב מטורף.. פתאום הראש שלי מתפנה גם לעיסוקים אחרים ולא חושב רק על אוכל.. אוח אני כ"כ מבולבלת ומפחדת.. אני לא מבינה מה קורה ולמה זה ככה פתאום..אני מקווה שזה יישאר כך..כי אני פתאום מרגישה מנוחה.התיאבון המופחת הזה עוזר לי לגלות עוד דברים חוץ מאוכל ..וזה כיף.. זה תחושה שלא הייתה לי המון זמן.. מה ההשערה שלך קרן אור? אני שוב אשמח לשמוע מה את חושבת בעניין.. לדעתך כל עוד איני חוזרת לתרופות הללו אני אשאר עם סף הרעב הזה? יכול להיות שסוף סוף מדובר בסף רעב נורמלי לחלוטין אך אני פשוט לא רגילה לכך שהגוף שלי מסתדר בלי אוכל כמה שעות כמו אצל כל בן אדם ? מצטערת על אוסף השאלות זה נורא מלחיץ ומבלבל אותי כאחד.. שירן

את מוזמנת להכנס לאתר של סהר,תחת הלינק מרכזי סיוע-הפרעות אכילה.
ניתן למצוא רשימת מרכזי טיפול גם באתר של נופית.

בהצלחה,
קרן אור

אני דווקא שמחה לשמוע שלמרות הקושי איפשרת לעצמך לדבר,לבכות ולהשתחרר.לפעמים אנחנו נוטות לפחד "לגעת" בתחושות שלנו מפחד להישבר,אבל זה לא ממש עוזר לנו,כי גם אם לא נדבר על הדברים או נדמודד איתם זה לא יגרום להם להיעלם ולחפש אפשרות לביטוי בדרכים אחרות...דווקא המקום הזה יכול כן להפוך את הדברים לקלים יותר,ועובדה שאת כבר כותבת לשירן שאת יכולה לכתוב לה אם היא רוצה מה קרה לך.אז קודם כל,את לא צריכה אישור.את מוזמנת להקיא את הרגשות שלך לכאן,ואחרי שהם יהיו כתובים שחור ע"ג לבן כבר לא תחיי בסוד ובצורך להסתירו,וההתמודדות אולי תהיה פשוטה יותר כי לא תהיי לבד איתה.
בכול אופן,שמחה לשמוע על שיפור בהיבט התזונתי,ואני מזהה כאן יכולת קבלה עצמית טובה יותר??
אל תשכחי שאנרגיה מושקעת תמיד תניב תוצאות.יש לך יכולת היום לבחור את הכיוון.אני מאמינה שכבר בחרת,ונכון שזה לא קל,אבל אין ספק שכבר יש תוצאות,אפילו התקדמות מאתמול...

מאחלת לך יום נעים,
שלך תמיד,
קרן אור.

הי, את תמיד מצליחה לעודד אותי! קשה לי להגיד שאני באופן ממשי מקבלת את עצמי, אבל אני בהחלט מנסה ללמוד אך עושים זאת. בטיפול הקודם הסבירו לי שכל בן אדם חייב, במידה נכונה, לאהוב את עצמו ואת מי שהוא ומה שהוא רואה מולו. מאז שאני זוכרת את עצמי, לא אהבתי שום דבר שיש בי, אפילו אספר לך שרק אחרי שנה שהייתי בטיפול הצלחתי לראות דברים טובים, חמים וחיוביים שיש בי שלא היה לי מושג שהם קיימים. היום אני כבר רואה אותם באופן כמעט מלא, לכן אני גם מאמינה שבסוף, יגיע היום שאלמד לאהוב את עצמי. בינתיים, הרופאה נתנה לי משימה. לאכול ארוחה אחת עם החבר שלי וארוחה אחת לבד. היא לא הסבירה למה ואני לא שאלתי, אבל כשאני חושבת על זה, נדמה לי שזה אולי ניסיון ללמד אותי ואולי גם להרגיל אותי לאכול בחברה ולהכין לעצמי ארוחה גם כשלא בא לי. עשיתי את זה אתמול והיום היתה לי תקלה קטנה. עבדתי 9 שעות. מ9 בבוקר ועד 6 אחרי הצהריים. עבדנו כ"כ קשה וכ"כ אינטנסיבי, שאפילו לעצור לשתות לא היה לנו זמן וכשסיימתי פתאום קלטתי שעוד לא הכנסתי פירור לפה ומיד הרגשתי רע. פתאום התחילה לכאוב לי הבטן ופתאום קול מוכר וחולה צץ לי בראש וניסה לשכנע אותי לא לאכול כשאני מגיעה הביתה. כשהגעתי הביתה כן אכלתי ולא רק שאכלתי גם צחקתי על המחלה. זה נשמע מגוחך אבל אמיתי. אספר לך שלא העמסתי על עצמי עם ארוחה גדולה אבל עכשיו, תוך כדי שאני רושמת את ההודעה, אני אוכלת את ארוחת הערב שלי, אפילו שאני לא רעבה. אני מבינה שאני חייבת ואני שמחה על הכוח הזה.. זהו, רק רציתי לשתף... מה שלומך? איך עוברים עלייך הימים המעייפים? רציתי להגיד לך ולכולן שאני שמחה שאתן פה ומעריכה .. שיהיה ערב מקסים וקל, באהבה, מחפשת מוצא..

שמחה על היכולת לזרוע בך אמונה ותקווה,אני אכן מאמינה שאת ראויה לכך.
לקבל את עצמנו אומר להניח בצד עד כמה שניתן את הרצון לשלמות,ולהבין אנחנו בסה"כ אנושיות.רק כשנעשה זאת נצליח ללמוד לקבל ומתוך כך לאהוב את עצמנו,גם את החלקים הטובים וגם את אלו שפחות.וראי כמה אהבה ותמיכה את מקבלת מחברות הפורום כאן,וכל זה עוד מבלי שהכרנו אותך לגמריי! וזה לא סתם,זה כי זיהינו המון תכונות מדהימות שקיימות בך,והצעד הבא עבורך זה להפנים את זה ולקבל את העובדה שאנשים אוהבים אותך בזכות מי שאת ולא בזכות איך שאת ניראת.
ונכון הדרך לשם רצופה קשיים,בכ"ז את מעידה על עצמך כמי שעוד מילדות לא אהבה את עצמה,אבל בטיפול תלמדי לזהות למה בעצם,ומתוך כך לנהוג בחמלה והתחשבות לגופך,לעצמך.
את חייבת להמשיך להזכיר לעצמך לאכול.במצב כרגע אסור לך לאפשר "שיכחה" של ארוחת אחת אפילו,למרות כל הסיבות מוצדקות כביכול הכי שיהיו(אני בטוחה שאלו שעבדת איתם כן עצרו לכמה הפסקות שתייה,אוכל ועישון,לא??)

בכול אופן אני שמחה שאכלת בסוף אתמול,עדיף מכלום,
ספרי לי איך עובר יומך היום.
שלך,קרן אור

תודה שאת מתעניינת בי.. המילים שלך תמיד עושות לי טוב על הלב.. אמרת שאת מזהה בי שינוי חיובי וזה ישר עורר אצלי ספקות.. כי כרגע אני לא מצליחה לראות שום חיובי כשאני במצב פיזי ונפשי כ"כ קשה.. בייחוד הקושי של הגמילה מהתרופות שמשחיר כרגע את כל עולמי וגומר אותי. אני לא יודעת מה גרם לך לחשוב שמתחולל בי שינוי חיובי <ואשמח לשמוע מה הסיבה> אבל כשאני מתאמצת קצת לחשוב על זה, את צודקת.. בשבוע האחרון יצא לי להתנסות בהרבה מאכלים חדשים.. ועל דעת עצמי בלבד.. היה לי כ"כ נמאס מהתפריט ומאותו האוכל כל הזמן שהחלטתי לגוון ולנצל את הירידה בתחושת הרעב שלי כרגע, כדי להתנסות במאכלים לא משביעים כ"כ אבל שאני כבר המון זמן רוצה להתנסות בהם! היום למשל אכלתי וופלים. ידעתי שזה לא ישביע כ"כ אבל שוב- ניצלתי את זה שהפעם אני לא כ"כ רעבה בגלל התרופות שהורידו לי מהתיאבון <ושלא תחשבי לא נכון- אני אוכלת בכוח ומקפידה לשמור על התפריט למרות הכל> כדי להתנסות ולחוות דברים שמפחידים אותי. מחר אני מעוניינת להתנסות בשוקולד..יש לי רשימה ארוכה של התנסויות והיא עומדת לנגד עיניי.. אני נחושה בדעתי הפעם לצאת מהמחלה הזו כמה שיותר מהר.. אני לא רוצה בה יותר.. אם את מרגישה בנוח אשמח שתשתפי אותי במה שעברת כמו שהזכרת..אבל אם לא, אכבד את החלטתך.. את אומרת שיגיע יום בו אוכל לאכול מה שארצה וללבוש את הבגדים שארצה..זה לא לדעתך שאיפה לא טובה כמו שקרן אור אמרה? זאת אומרת, ממה שהבנתי מקרן אור אין טעם שאשאף לחזור למימדיי הקודמים וכעת אני מקבלת ממך את התחושה שאולי זו תקווה ששווה להחזיק בה עדיין.. אני מבולבלת בנושא הזה מאוד ואשמח אם תסבירי לי למה התכוונת אם במקרה הבנתי לא נכון. אגב, גם אני רואה התקדמות עצומה אצלך..! זה באמת מדהים וראוי להערכה.. אני גאה בך.. שירן

סליחה שאני מתערבת.. אבל את לא צריכה "להיתפס" במה שאנשים אחרים אומרים.. את לא צריכה כרגע לשאוף לדבר הקשר למשקלך או למראך וכו'...את סתם מאכילה את מחלתך שעדיין קיימת אצלך. כמו שראית כאן, קרן אור נתנה לך נקודה למחשבה שלדעתה היא נכונה, אגב אני גם לא חושבת שצריך בשלב זה לשאוף לשום מקום, אלא בכלל לא שאיפות, תשאפי להבריא ולהיות במקום יותר טוב ורגוע עם עצמך. וניסית למצוא במילותייה של "מחפשת מוצא" איזשהי תקווה שאכן כן תחזרי "לממדייך" הקודמים, המחשבה עצמה היא בכלל לא נכונה, ובטח ובטח שלא כעת. רדי מזה ואל תתעסקי עם זה כ"כ הרבה, יש לך כרגע דברים הרבה יותר חשובים להתעסק איתם.. תחיי את העכשיו ותתחילי להוביל את עצמך למקום בריא יותר, מאשר לחשוב אם תרזי או לא, ומתי.. תקווה לבנה

בוקר טוב יקרה, אני רוצה לחדד את דברי כי הם הובנו מאוד לא נכון! ראשית כתבתי לך שיבוא יום, אחרי הרבה מאבקים, בהם תאכלי לאכול וללבוש מה שתרצי בלי מחשבות כואבות וייסורי מצפון. בשום אופן לא כתבתי שתאחזי בתקווה שיום יבוא ותחזרי למימדייך הקודמים, החולים. ממש לא!! אני לא יודעת איך הבנת את זה מדבריי, אך עם הבנת דברים מוטעים אז אני מתנצלת על כך. אני גם בטוחה שקרן אור קראה את שכתבתי לך ואם היא היתה רואה דברים כאלה היא היתה מגיבה לי על כך, לכן אני מקווה שעכשיו את מצליחה להבין אותי יותר טוב. שנית, את כבר תקופה נמצאת בדיכאון שאוכל אותך וקשה שלא לראות את זה מדברייך.. בהודעה האחרונה שלך, אחרי הפגישה אצל הפסיכיאטרית היתה לי הרגשה מדברייך שקצת, אבל קצת, יותר טוב לך ואולי אפילו את מתחילה לראות דברים אחרת. שוב, זאת הרגשה שלי בלבד ולכן שאלתי אותך אם זה נכון.. את בעצמך כתבת שאם את מתאמצת לחשוב על זה את רואה את זה גם. רציתי עו להגיד לך שזה חשוב שאת רוצה להתנסות במאכלים חדשים ושאת מכניסה בכוח אוכל לגוף אפילו שאת לא רעבה, אבל אולי תנסי כן לחזור לתפריט הרגיל שלך, שוקולד, וממתקים בכלל הם דברים טובים, את ידעת ששוקולד גורם להפרשת הורמון מסויים מהמוח הגורם לנו להרגשה טובה ושמחה? אבל הוא צריך לבוא כאחרי ארוחה טובה ובריאה ולא כתחליף. קראתי גם את דבריה של תקווה לבנה וחשוב לי להגיד לך את זה גם. את לא חייבת "להיתפס" (כמו שהיא אומרת..) על במה שאחרים אומרים. קחי את הדברים בהבנה שרק רוצים לעודד אותך ולתת לך עצות ובשום אופן לא להגיד לך מה לעשות או לשכנע אותך כי לא כך הדבר. אני גם רואה אצלי התקדמות יפה, אני כ"כ מחכה כבר להיכנס למרפאה והזמן זז לי כ"כ לאט עד שנדמה לפעמים שהיום הזה לא יגיע. אני משתדלת לעמוד בתפריט שקיבלתי מהרופאה, עם כל הקושי ותאמיני לי, קשה לי מאוד ואני מתאמצת לאכול. הרבה פעמים גם אני מכריחה את עצמי בכוח לאכול גם כשאני לא רוצה.. בכל מקרה, אני מקווה שהבנת אותי, ושאת מבינה שלא ניסיתי לגרום לך להרגיש שזה בסדר להיתלות בתקווה של לחזור למימדייך הקודמים אלא שהתכוונתי שפשוט יגיעו ימים טובים יותר.. שיהיה לך יום טוב ונעים, באהבה, מחפשת מוצא...

בוקר טוב מתוקה, תודה על דברייך. תהיי בטוחה שאני מכריחה את עצמי בכוח לאכול גם כשאני לא רעבה, כי באמת אני מרגישה שעשיתי המון צעדים קדימה ובשום אופן אני לא רוצה לאבד את זה.. יש ימים בעבודה שאני באמת מצליחה לעשות הפסקות של אוכל, שתייה וסיגריות, אבל קורה לעיתים מאוד רחוקות שגם זה לא מתאפשר ואני משתדלת מאוג להגיע הביתה אחרי ופשוט לאכול. מבחינת הרופאה שלי, כרגע זה לא כ"כ משנה מתי אני אוכלת, העיקר שאני אוכלת. ברור לי שהיא היא לר תומכת בזה ושכן היה עדיף שאוכל לאכול בזמנים שהם קבועים, אבל בינתיים מבחינתה, העיקר זה לאכול ולהרגיל את הגוף לזה. ובאמת, מכל הלב, לך ולחברי הפורום, אני רצה להגיד תודה על התמיכה הרבה ועל האהבה! :) שיהיה לך יום מקסים ויפה.. באהבה, מחפשת מוצא..

תקווה לבנה יקרה- קראתי את מילותייך ואת ממש צודקת.. כמה שכואב לי להודות בכך- אבל כל מילה שלך נכונה..כל ההתעסקות שלי הזו במימדיי הקודמים רק משאירה אותי מאחור.. במקום של חוסר התקדמות ודריכה במקום. לכן החלטתי כפי שכבר כתבתי לקרן אור, שאיני מעוניינת יותר להביט בגוף שלי ולבחן אותו מדי יום.. זה לא הגיוני שאצפה ממנו גם לחזור לעצמו לאחר תקופה כ"כ קצרה <לעומת תקופת הסבל הארוכה שהעברתי אותו> וגם לא הגיוני ולא פייר עבור עצמי להשליך כך את כל מאמציי ההתקדמות שלי לנוכח עלייה במשקל ואבחנות שאני עושה לגופי <אם עלה במשקל או ירד> .. אני אשאיר את זה בצד..עלי להתייחס אליו בחמלה יותר כפי שאמרת..להבין שהוא לאחר טראומה קשה ולא להאיץ בו.. ועוד דבר.. כשאמרתי שאני מעוניינת לחזור למשקל הקודם שלי אין הכוונה הייתה לחזור למימדים של תקופת המחלה.. אלא למימדים של לפני המחלה בה בגדיי היו עולים עלי ללא בעיה בנוחיות והייתי בריאה לחלוטין. אבל אני מבינה שזו שאיפה שלא מקדמת אותי כרגע..לכן אעשה כל שביכולתי כדי להרפות.. אבל יש לי שאלה אליך- אמרת שבתקופת ההחלמה שלך הגעת למשקל השיא שלך..ובתוכך ידעת שזהו לא המשקל המתאים עבורך.. משהו בפנים אמר לך שתחזרי למשקל שהיית בו לפני המחלה.. ייתכן וזה מה שנתן לך כוחות להמשיך? עובדה שגם אותך המחשבה הזו ליוותה ואולי גם נתנה לך את המוטיבציה להחלים? מה דעתך? תקני אותי אם אני טועה אני פשוט רוצה להבין יותר לעומק איך מתנהלים בתקופה כזו מבלבלת. ועוד דבר, אתמול גם החלטתי להוריד את מינון השקילות אצל הדיאטנית..אני אתחיל בלהישקל במקום אחת לשבוע, אחת לשבועיים ואח"כ אחת ל-3 ואז לחודש עד שארד מזה לחלוטין..כי זה באמת לא מועיל לי. את צודקת.. מחפשת מוצא יקרה- מצטערת שדברייך לא הובנו אצלי נכון..רק להבהיר לך- לא התכוונתי שאני רוצה לחזור להיות במשקל חולה כבעבר..כשאני מדברת על משקל קודם זה משקל שלפני תקופת החולי..אך הבנתי כבר מדברי תקווה לבנה שזו לא הדרך שתקדם אותי להחלמה שאני כ"כ רוצה בה.. וגם כשדיברתי על התנסויות- איני מחליפה ארוחות שלמות בהתנסויות בודדות..אני מקפידה עדיין לאכול את 3 הארוחות שלי כסדרן אך בין לבין מכניסה גם גיוונים.. היום למשל העזתי לאכול ממרח שוקולד..ההרגשה הייתה כ"כ טובה.. הגיונית ובריאה..למרות שלאחר מכן הרגשתי בחילה עזה כי מאז שאני נגמלת מהתרופות האלה איבדתי קצת תיאבון.. אני עדיין מרגישה חלשה ומסחוררת..ואני מקווה מאוד שזה יעבור.. אני כבר מתחילה להילחץ שאולי אשאר כך לתמיד.. אבל ימים יגידו.. =/ אני שמחה לשמוע שאת עומדת בתפריט שלך בגבורה ובאומץ. תמשיכי כך יקרה - את בדרך הנכונה!! עוד קצת ואת מתחילה טיפול לא נשאר עוד הרבה ואז תראי שדברים ייעשו קלים יותר עבורך! אוהבת, שירן