פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

עצוב לשמוע שאת במחלה כל כך הרבה זמן..
מקווה שאת אכן פועלת להחלמה בכל דרך אפשרית.

לגבי המחזור- למיטב ידיעתי מחזור "מדומה" מגלולות- לא יאפשר לך להביא ילדים!
כדי להרות צריך לקבל מחזור אמיתי.
ובשביל זה צריך להבריא ולאכול!!
אל תקחי גלולות, הן לא תעזורנה במקרה הזה. כי לא תוכלי לדעת האם יש לך מחזור או שהגוף עדיין במצוקה!!!


אם את חושבת על ילדים, סימן שאת כבר ממש רוצה להחלים...!
מקווה שתצליחי..

בכל מקרה- יש לך פה בית חם ונשמח לעזור לך במה שנוכל!!!

בהצלחה

בלונדי!

באמת ממש תודה :), אני יכולה לומר שאני כן פועלת על מנת לעלות במשקל, זה לא שאני בתת משקל כזה רציני, אבל בכל זאת יש את הבאסה והדיכאון כשעולים אפילו אם זה קצת במשקל, יש את הפרדוקס בין הנכון והשפיות לבין החשק והרצון להיות חולה, שצריך להילחם בו ככל שאפשר.
הבעיה היחידה זהעלייה איטית מדי

ואני שמחה לשמוע את בהחלט פועלת להבראה.

תת-משקל הוא לא המצב היחיד המסוכן בהפרעות אכילה.
בולימיות לרוב אינן בתת-משקל ומפרפרות בין החיים למוות!!! הורסות את עצמן, למרות שמבחוץ הכל נראה כרגיל..

אז תני לעצמך הזדמנות לקבל מחזור אמיתי..

בת כמה את?
אשמח לשמוע עוד ממך!!!

יום טוב,
בלונדי (בחורה)!!

ברוכה הבאה!
תומכת לחלוטין בכל מה שכתבה לך בלונדי.
ונראה שאת בעצמך יודעת את התשובה - מחזור סדיר הוא חלק מגוף בריא, עלייך להחלים, לייצב את גופך, ואז הוא יופיע שוב. אל תקחי גלולות נגד הריון בשלב זה, זהו מחזור מלאכותי לחלוטין.
לי הפסיק המחזור עקב אנורקסיה בגיל ההתבגרות. הוא חזר לאחר שנה. במשך כמה חודשים עליתי בהדרגה במשקל, אך הוא עדיין לא הופיע. הרופאה שטיפלה בי "אישרה" לי להשאר באותו המשקל, אך בשני תנאים:
1. כל יום לאכול משהו מתוק - שורת קוביות שוקולד, חטיף שוקולד, כדור גלידה, בנוסף לתפריט הרגיל (עשיתי זאת ולא עליתי עוד במשקל).
2. לעשות כל מה שביכולתי כדי לשפר את מצב רוחי ולצאת מהדיכאון בו הייתי שרויה.
לאחר כמה חודשים של התמדה מלאה כמעט בעניין השוקולד ושיפור מהותי במצב הרוח (התאהבתי...) המחזור חזר.
אולם, סוף הסיפור אינו כה אופטימי, לאחר מספר שנים פתחתי בולימיה קשה.
אז ראשית, אולי תנסי את השיטה הזו? לא קל, אך אפשרי.
שנית - עשי כל מה שביכולתך למען בריאותך הנפשית. טיפול פסיכולוגי, טיפול תרופתי.
את יכולה לצאת מכל זה, את יכולה להיות בריאה. רק תרצי מספיק...
בהצלחה!

אני בת 18 וחצי, מתגייסת בדצמבר למודיעין, יש, לא בגלל שאני רוצה להתגייס, אני מפחדת מזה ממש, אלא בגלל שזה הניצחון האמיתי של המחלה, אף אחד לא האמין שאני יתגייס. למרות כל עניין המחלה סיימתי בית ספר עם ציונים ממש גבוהים.
אפשר לומר שהשנה התחלתי לחיות, במשך שלוש שנים לא היה לי כל עניין בחיים אלא רק במחלה, אבל הבנתי את הנזקים ואני רוצה להיות בריאה, אם היה אפשר להישאר כפי שאי עכשיו ולהיותבריאה אז זה היה ממש כיף כי אני אוהבת בערך את איך שאני נראית, אבל אי אפשר ואני אישית מעדיפה את הבריאות,לפני חמישה חודשים הרפיתי קצת מהעניין וירדתי במשקל מבלי להרגיש ועכשיו אני עוד פעם מסה לשקם אותו, למרות שזה לוקח ממני כוחות נפש עצומים.
אף פעם לא התאשפזתי למרות שאמא שלי והמכון שבו טופלתי ממש היו בעד, אבל הפסיכולוגית שהייתה לי הייתה נגד, דרך אגב היא האישה הכי מדהימה בכל העולם, היחסים שהיו לנו גם בתקופה בה היא טיפלה בי היו יחסי אם בת, הייתי ישנה אצלה שבועות, חוגגת אצלה את החגים וכאלה. אני חושבת להתחיל טיפול עוד פעם אבל לא יודעת אם לעשות את זה אצלה, כי היחסים שלנו הם יותר מפסיכולוג מטופל.
אפשר לומר שהשנים האחרונות היו התקופה הכי קשה בחיים שלי, ושאני ממש שמחה שקבלתי את השכל לצאת מזה אבל זה עדיין קשה, יש לציין שזה היה בעקבות המסע לפולין שאליו יצאתי למרות ההתנגדות המוחלטת של המכון.
את יכולה לספר קצת על עצמך?

שמחה לשמוע שכעת כבר יותר טוב. ושיצרת קשר נפלא עם המטפלת שלך. גם המטפלת שלי הצילה אותי ממוות!!!


אז אני בלונדי! בת 26. נמצאת בהפרעות אכילה מאז גיל 6. הייתי שנים רבות אכלנית כפייתית, עד ש"גיליתי" את האנורקסיה ולאחר מכן את הבולימיה.
הגעתי למצב קשה והתאשפזתי מרצון.
האשפוז הציל את חיי, תרתי משמע.

אני כיום מתמודדת עם ההחלמה מהבולימיה, ועושה זאת בגבורה, יש לציין. לאחר שנים קשות וחשוכות, יש לי היום חיים מאושרים! יש לי אהבה גדולה. (נשואה) אני מאושרת. ומצפה לעתיד...! לא סופרת קלוריות ולא נכנעת לפתריטי רעב נטולי פחמימות!!

השמנתי מאז יצאתי מהאשפוז. הגוף זכר את מה שנעשה לו והחזיר לעצמו כל מה שנחסך ממנו. וקצת קשה לי עם זה, אבל יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם כיום!!

אני נהנית מאוכל ומנסה שלא לחשוב ולהתעסק יותר מידי.

יש ימים קשים, אבל תמיד מביטה קדימה, לעולם לא לאחור. רק מזכירה לעצמי את הדרך הארוכה שעשיתי כדי להגיע לכאן, וכמה אני לא רוצה לחזור לעבר החשוך והאפל, הרזה אמנם, אך החולה מאוד!!

אשמח לשמוע יותר עלייך...

חיבוקים

בלונדי!!

אני גם הייתי אנורקס לפני שהתגייסתי אבל הייתי עוד במשקל נורמלי (לפי המספרים בגוף שלי נראיתי סופר סופר סופר שחיף וגם הרגשתי ככה) בצבא לפעמים קשה למצוא פתרון נכון לבעיות האלו וכדאי שתשימי לב טוב ותדברי גם עם אנשים מחוץ לצבא כי בצבא מתייחסים לאנשים לפי "צורכי הצבא" ולא לפי צורכי האנשים ולבעלי הפרעות אכילה מסוימות זה ממש לא הזמן לאטימות, אני שמח לשמוע שאת מטפלת בזה ומקווה שתמצאי את עצמך מעבר לשטחיות של ערך קלורי.
חיבוקים ע'.

זה ממש כיף לשמוע את זה שהתגייסת למרות המחלה, אני בהבדל לאיך שאתה הרגשת לא מרגישה רזה אלא סבירה
הצבא לא יודע שהייתי אנורקסית, הוא חושב שהייתה לי בעיית אכילה לא הפרעת אכילה, אני לא מצפה לשום דבר בצבא, יש לי עם מי לדבר, חברות שלי מודעות להכל ולדברים ממש נוראיים שקרו לי אז אני יוכל לדבר איתן, אני יודעת שאני יצטרך להשגיח על עצמי יותר שם אך זה גם יכול להיות משהו טוב כי זה יהיה רחוק מהבית ויש האומרים שהבית הוא גורם מאוד מרכזי בהתפתחות הפרעת האכילה

בשלב זה נראה לי שעדיף שהגורמים בצה"ל לא ידעו על הפרעת האכילה. אותי "גרשו" ממודיעין לאחר מיונים ארוכים, כאשר דיווחתי שאני בטיפול פסיכולוגי בעקבות אנורקסיה (לא הייתי בתת משקל בעת הגיוס).
הבנתי שכיום צה"ל מתייחס אחרת לבעיות שכאלו ומקבל בהבנה יחסית טיפול פסיכולוגי, אך אם את מתגייסת, חשוב ביותר שיהיה לך תפקיד מעניין ומהנה, וכל עוד אין צורך דחוף לא הייתי משתפת בבעיה.
ייתכן והמרחק מהבית יסייע לך להחלים ולשפר את מצבך, אך גם כאן יש מלכודת. התחושה שאת עצמאית, בוגרת, שאין מבוגר המשגיח על הרגלי האכילה שלך ובריאותך עשויה להזיק.
אם את מתגייסת, אם את מתרחקת מההורים ולא נמצאת בטיפול פסיכולוגי שוטף, את חייבת לוודא עם עצמך שאת מוכנה לקבל את האחריות הזו על גופך ועל נפשך. את חייבת להבין שהעצמאות הזו ניתנת לך כדי שתשמרי על עצמך, ולא לנצל את החופש והמרחק מההורים כדי להמשיך ולפגוע בעצמך.
תאמיני לי, יש דברים חשובים יותר מצה"ל, ובניהם הבריאות שלך.
תמשיכי להיות עירנית...
שלך, שלי.

שלום לך!

ראשית, הרשי לי להצטרף לדברי החכמות והנבונות שמעלי ולייעץ לך לא לקחת גלולות כדי "לסדר" את המחזור שלך, כי הגלולות פועלות בעצם במקום הגוף, כך שהן לא פתרון. המטרה העיקרית שלשמה פותחו הגלולות היתה מניעת הריון, כך שאם את מחפשת רק "לסדר" את המחזור שלך - השיבי את זה הטבעי. מצב טבעי ללא הורמונים סינתטיים הוא תמיד הרצוי ביותר.

שנית, לגבי ההפרעה והצבא - אני מעצמי יודעת שכל מצב של לחץ, שבירת שגרה או הסתגלות למצב קיים חדש עלול להבריח אותי בחזרה לחיק ההפרעה, כי ברגע שאני מרגישה חוסר שליטה בחיי אני תמיד עלולה ליפול. לכן אני כל הזמן מחפשת יציבות ושונאת שינויים. אני לא אומרת שהמעבר שלך למסגרת הצבאית בהכרח יפיל אותך, אבל רק קחי לתשומת לבך את העובדה שזה יכול לפעול לשני הכיוונים.

שיהיה לך חופש נעים עד הגיוס, וקחי את הזמן שנותר עד אז כתקופה להתאוששות ולהתחזקות!

לילה טוב,

כרונית.

בוקר אור!
מקווה שאת לא יוצאת מדעתך בשל ארגון הבית לקראת העוזרות! אני די בטוחה שזו מחלה ישראלית ייחודית, שלא לומר פולנית...
מתנצלת על העדרותי - הלחץ כבד ושבוע הבא נוסעת לחו"ל, כך שלשם שינוי עלי להיות יעילה במיוחד!
נו, אז עברת בכבוד עוד יום (או לילה?) של בטן נפוחה וכואבת? מקווה שצרה זו לא תשוב בקרוב, אך כנראה שהיא תופעה מוכרת בקרב סובלות לשעבר מההפרעות השונות...
עוד קשה לי להתמודד עם העובדה שגרמתי לעצמי נזקים שיגררו כאבים ואי נוחות לעוד תקופה ארוכה, אם לא לתמיד. קשה גם כי רגעים אלו של כאב הם טריגר רציני לשוב להתנהגות חולה.
אבל עוזר לי לראות איך אתן מתמודדות עם התופעות המטרידות הללו ולא מאפשרות לכן להחזיר אותכן אחורה.
כן, תאמיני או לא, את נשמעת אופטימית, שפויה, ומאד מודעת. תראי באיזה אומץ את מתמודדת עם הנפילות הקטנות פה ושם, אך את שורדת את העלייה במשקל בלי להרעיב עצמך שוב.
את יודעת, לפעמים אני מצטערת שבתקופות הקשות לא אשפזו אותי. המטפלת שלי טענה שאני טיפוס בעייתי לאשפוז, שבמקום להחלים "אתפוס" לי עוד הפרעות, אסווג עצמי כמופרעת באופן רשמי ואנצל זאת כדי לא לתפקד כמו אדם נורמלי (יחסי...). אני נוטה להאמין לה כי בצעירותי חבבתי את הילת "המפורעות", שהיא טפשית לא פחות מהילת האנורקסיות.
עם השנים התפתחה הערכה רבה לאנשים שמתפקדים היטב, מתמודדים עם חיי היומיום ללא התנהגויות קיצוניות ודכאונות, ואני בהחלט מעדיפה להשתייך לקבוצה הזו...
מקווה שמזג האוויר אצלך בהיר ויפה ושתוכלי להנות מכמה שעות של פעילות בטבע. אני כאן מול המחשב, עובדת ועובדת, ומקווה לתוצאות!
יום מקסים!

התגעגעתי אליך, חסרת לנו פה!!

שמחה לשמוע שאת בסדר, ותיארתי לעצמי שאת בהכנות לקראת הנסיעה לחו"ל. (שאלתי במייל מהו יעד הנסיעה ולא ענית לי. אני מסוקרנת מאוד..) ואני מודעת לעניין שאת עובדת קשה ואני סולחת לך שלא היית פה, חחחח. יש לך חיים, זה בסדר וזה טוב מאוד!!

תודה על המחמאות, יקירה שלי.

לגבי אשפוזים- אני "למדתי" שם כל כך הרבה. ממש ."הרחבתי" את הידע שלי וגיליתי שיטות וטריקים חדשים. ובנות "שאבו" ממני מידע והשתמשו בזה לטובתן האישית (וההרסנית).
אך למזלי, את כל ה"ידע" שרכשתי שם, הזזתי הצידה, והתמקדתי רק בהחלמה. אני מודה שבהתחלה זה קסם לי, אבל זו לו דרך חיים. ומזל שהייתי חזקה מספיק כדי לדחות את עצות האחיתופל ש"קיבלתי" מהבנות שם.

אצלנו יש יום יפה, ללא גשם , אך עם 8 מעלות צלזיוס!!!!! קררר מאוד. את וכרונית (ונראה לי שגם קרן אור) לא הייתן שורדות פה.
הידיים שלי קפואות, ונראה לי שאלך להכין לי כוס תה ירוק להתחמם קצת!
אני לא אוהבת להדליק את החימום בבית אז נהייה פה חנוק מדי. זה חימום של רדיאטורים!
החורף מתחיל לתת את אותותיו, ויגיע במלוא כוחו, ממש עוד מעט.. ואני מנצלת את הימים האחרונים שעוד מוגדרים פה "יפים"- לטיולים בטבע.

ואת, יקירה! תהני לך בעבודתך שם מול המחשב והחזיקי מעמד. כי עוד מעט חופשה בחו"ל!!!! איזה כייף לך!!!

יום נעים ומקסים!!

אוהבת

בלונדי!!

ואני מאד שמחה שהיית מספיק חזקה שם, באשפוז, כדי לצאת בריאה ואף חזקה יותר! את רואה, כמה שלא תנסי להכחיש, את אמיצה ואופטימית.
וגם אם היית בעבר חולה מאד, וגם אם שרידי המחלה עוד מטרידים את גופך ונפשך, הרי שיש בך גרעין בריא מאד והוא כיוון אותך לדרך הנכונה.
לדעתי, בי אין גרעין שכזה באופן טבעי, ואני נאלצת לבנות את יסודותיו.
חוץ מזה, אפונה זה אכן יאמי! אני בדיוק בהכנות ארוחת צהריים, וכאן תתבשל לה שעועית ירוקה!
מקווה שעד שעה זו כבר הספקת לרכב על אופנייך, שולחת לך מייל לגבי הטיול.
להתראות!

החצופות טרם הגיעו, וישבתי פה לחכות. אז לא עשיתי כלום..

תודה על המחמאות. ואני לא מסכימה שתגידי שבך אין גרעין בריא! יש בך, ועוד איך!! אחרת לא היית נמצאת היום במקום בו את נמצאת!!

שעועית ירוקה זו אהבת חיי. ממממ כייף לכם!!

וכעת לו החום.. לא יודעת למה. החליט להגיע היום! אני לא מרגישה טוב, ואלך לנמנם על הספה, עד שיהיה זכר למנקות.


שיהיה לך בתיאבון!!!

נשיקות

בלונדי!

המנקות טרם הגיעו, ועוד לא יצאתי לרכיבה על אופניי!!

מעצבנות!!!

בינתיים אכלתי לי פה אפונה! יאממממי..


המשך יום נעים!!

בלונדי!

את לא קמה בחמש וחצי בבוקר...

טליוש מתוקה, שנים רבות קמתי אפילו לפני חמש בבוקר..
אז מותר לי לנוח קצת מהשעות האלה עכשיו..

זה סתם מרמור מהפסיכו' המאוס הזה

הגיע הזמן, קדימה!!!!

מקווה שתסיימי כבר את הפסיכו' הזה..תזכירי לי מתי הבחינה???
תנוחי קצת יקרה,נשמע שאת ממוטטת...

נכנעתי לתאוות הקפאין, והכנתי לי כוס נס קפה טעימה במיוחד כדי להיכנס עמה לפורום בלילו של יום.

ו- או-הא! אני רואה שהיתה כאן פעילות רוחשת!

יקירה, מה שלומך??? אני מקווה שאת מרגישה טוב ושלא הקאת בסוף. את יודעת משהו? גם אני לא "מתה" על גבינות. יש תקופות שאני ממש נגעלת מהן, ואילו יש תקופות שאני סתם אדישה אליהן. בתקופה זו, לדוגמה, אני משתדלת לאכול גבינה לבנה 3%, בגלל הסידן.

באשר לספורט לסוגיו - אני שונאת חדרי כושר!!!! לא תמצאו אותי שם לעולם! אותי תמצאו, אם כבר, משוטטת ברחובות המטרופולין הסואן. היום אני לא עושה שום פעילות גופנית, לאחר ששנים לא מעטות ביצעתי פעילות אירובית בכפייה. וזה פגע בי. בכל אופן - זכור לי שלעשות ריצה בחורף זה הכי כיף! האוויר צח, הריח של הגשם נודף מהאדמה ומהצמחים המבריקים, לא קר לך כי את מתחממת מהר ומצד שני את לא מזיעה ונוטפת, ואת פשוט נהנית מכל רגע! ואם יש לך "הפרעה על מים" (גשם) כמו שלי יש, אז זה לגמרי סבבה... בקיצור, אני זוכרת שהייתי חוזרת מריצה בחורף פשוט... שיכורה ולא מיין! (ממים אולי כן...חחח...) וכולם היו בטוחים שהשתגעתי...

מתוקה, תרגישי טוב!

אני.

שלום יקירתי.
איזה כייף לך שם עם כוס הקפה שלך...

את יודעת, מעולם לא הייתי בחדר כושר, עד שהגעתי לפה. זה תמיד נראה לי נורא ואיום ולא הצלחתי להתחבר לזה. לא יכולתי להבין איך מחליפים הליכה באוויר הפתוח בחדר צפוף מלא במכשירים מאיימים.
ורק פה- התחלתי ללכת לחד"כ. רק 3 פעמים הייתי בסה"כ. אין שם כמעט אנשים ואני די לבד. ומכורח הנסיבות אני נאלצת לעשות זאת. וזה בסדר. פחות מאיים ממה שחשבתי!

הבחילה עברה לה, ואכלנו ארוחת ערב בכייף...

אני מרגישה נפוחה מאוד ולא כ"כ יודעת למה. אולי מחזור מתקרב..מי יודע?!

מה שלומך?איך עבר יומך?

אני מאוד עייפה וכנראה אפרוש למיטה כבר..
צריכה גם לקום מוקדם מחר.

שיהיה לך לילה טוב ומקווה שהכל בסדר אצלך!

אוהבת
בלונדי!

קודם כל - אני שמחה לשמוע שלא הקאת! זה פשוט נפלא! ולגבי הנפיחות - מתוקה שלי, אני נפוחה ולא ממחזור!!! אז שיהיה שקט שם!!! חחח...

הו, כה נחמד לי שהתקרבת אלי בשעה, אה? ואגב, ביררתי. אצלכם מזיזים את השעון בסוף אוקטובר-תחילת נובמבר, אז עד אז - תישארי קרובה אלי. אכלת אותה!

איך עבר יומי?? התחיל גרוע, בדאון ממשי בגלל החזרה לשגרה, אך השתפר מעט בהמשך. אח"כ המשכתי לסופר, והיה שם מחזה מוזר - מדפים ריקים! לגמרי! לחם?-אין! ביצים?- אין! היוגורט שאני אוהבת?-אין! חצי מהירקות שרציתי? -אין! וכו' וכו'. היה מוזר... אין ספק - "לא נעים לראות גן נעול".

ומה אתך? איך יצאו הדגים?? אני סומכת עלייך.

שיהיה לך יום נחמד ופורה מחר!

ממני.

הסופר אצלנו :)

תוסיפי רצפה מלוכלכת...

אני מקווה שתחושת הבחילה חלפה,ואני תמיד גאה בך איך את מתמודדת עם החשק להקיא.לצערי מוכר לי ,בערב החג אכלתי הרבה מידי,ואת בטח מכירה את ההרגשה אח"כ של הכובד בבטן,עברו הרבה שנים מאז שזה קרה לי לאחרונה,ובאיזשהו מקום אמרתי לעצמי בוא נקיא את זה ונגמור כבר עם תחושת הלחץ בקיבה..אבל כמובן שנמנעתי.חשבתי על עצמי מספרת את זה בפורום,ועצרתי את עצמי.כשנמצאים קדימה אסור להתיר את הרסן אף פעם.אז התחשק לי להקיא,ואכלתי יותר מידי אז מה????אז למחרת אפסח על ארוחת הבוקר ואוכל כשתתפנה לי הקיבה ואחזור להרגיש טוב,ובאמת זה מה שקרה.
אני מקווה שתרגישי טוב,שיכבי למנוח על כרית גבוהה,זה עוזר למנוע מהאוכל לעלות,ומשפר טיפה את תחושת הבחילה(לי לפחות.)
אוהבת קרן אור

תאונות דרכים זה נורא ואיום.... אני לא מסוגלת לראות זאת. מסכנה.

והטרדה מינית = חוצפה רצינית!!!!!! אין לי מילים להוסיף.


טוב מתוקה רוצי לך לאכול ושובי אלינו עם כוחות מחודשים...

נשיקות
בלונדי!

מה שלומך?
אכן הייתי מאד עסוקה אתמול, לא יכולתי להגיע הנה אך התגעגעתי!
מקווה שהיום מצפה לך יום נעים יותר בעבודה, ללא עצבים וללא מטרידים גסי רוח. זהו סוג האנשים השנוא עלי ביותר - גברים שחושבים שמותר להם הכל.
לאחר כמה ארועים לא נעימים בעבר, היתה לי תקופה שממש נרתעתי מכל קשר עם גברים מבוגרים (בוסים, מרצים) וניסיתי להמנע מתקשורת עמם. נהייתי "לא אני", לא מחייכת, לא מגלה שום סימני חיבה או עניין. לגברים מסוימים קל מאד להתייחס אלי בהתנשאות כאילו הייתי ילדה קטנה, ופעם גם אני תרמתי לזאת במראה הילדותי שלי, ביישנות וחוסר ביטחון. אך עם הזמן הצלחתי לבסס קשרים טובים ונורמלים שמבוססים על הערכה וכבוד. אך עדיין, כמעט תמיד אעדיף לעבוד עם ותחת נשים, למרות שהן לעולם לא יעניקו לי יחס מיוחד או פינוקים מיוחדים.
זה דווקא היה חשוב עבורי - להוכיח לעצמי שאני יכולה להצליח ולזכות בהערכה בלי קשר למראה חיצוני או יכולת להתחבב על גברים.
אבל במעמדך המצב שונה, ואני מקווה שאת מצליחה להעמיד נבלות שכמוהו במקום!
ואיך את מרגישה? מה מצב הגרון ומה מצב הבטן?
אני בסדר גמור, למרות החג העמוס במזון חזרתי (ולא בקלות!) לתפריט נורמלי ללא קיצוצים. אך אני חרדה מהחופשה המתקרבת, איך עוברים אותה בלי נפילות ובלי עלייה משמעותית במשקל???
אשמח להמלצות...
יום נפלא יקירה, אכתוב בהמשך!

כל הכבוד שחזרת לשגרת אוכל מסודרת ללא קיצוצים וקיזוזים! זו הדרך היחידה, אני גאה בך!!

לגבי החופשה! אני מבינה את הפחד מנפילות ואת הפחד מהשמנה.
תני לעצמך ליהנות. נסי מאכלים חדשים, אך הכל במידה. לא להתנפל על האוכל אלא ממש ליהנות מהאיכות שלו. אל תחסכי לטעום! רק היי עם יד על הדופק, כדי לא להגזים!!

אני יודעת שזה מאוד קל בתאוריה ואני מאחלת לך שתצליחי לעמוד בהכל!!

נשיקות
בלונדי!

איזה כיף לך! את מוזמנת לשאוב קצת מוטיבציה ממני :-)
(משתוקקת לקצת אירובי......!)



בינתיים לומדת פה שקט,
חושבת אם אצליח לפילאטיס.
סליחה על העגמומיות שאני מביאה איתי, אבל כ"כ קשה לי. אני רואה את תוצאות אי האימונים של הזמן האחרון. ובו זמנית מרגיעה את עצמי- יהיה בסדר, זה עלה בקלות, זה גם יירד. יהיה בסדר!!!!!!

כיף לך! פדלאה לא פדלאה, אחרי שעושים את הצעדים הראשונים הרבה יותר פשוט להמשיך, ותחושת הסיפוק שאח"כ! :)

בנימה אחרת, חורף, אה?
אני כבר מתכוננת למצב חורפי פה. המצברוח החורפי כבר נמצא,
עכשיו צריך רק קת גשם, שיעשה את זה למוצדק :)
טיול בגשם דווקא נשמע כיף :)


אור.

כרגע לא ממש מתאים לי טיול בגשם... ועכשיו באמת הפציעה לה השמש.

חזרתי מהחד"כ ואני אכן מרגישה קצת יותר טוב, אם כי תפסה אותי בחילה קלה. אוףף.

אני מבינה שקשה לך בתקופה האחרונה, אבל אלו החיים ואת חייבת להמשיך את המלחמה. ועוד כמה קילו שתעלי- לא יהרגו אותך! הם אולי יבאסו, אבל האמיני לי שתהיי בן אדם בדיוק אותו הדבר. ואף אחד לא יאהב אותך פחות!
זה קשה לחשוב כך, אבל זו הדרך היחידה. וחוץ מזה, כמו שהזכירו פה כבר בעבר- לאנורקסיות ובולימיות תמיד תהיה בעיה עם המשקל, כי הגוף זוכר את הנזקים שנעשו לו ונלחם בחירוף נפש על כל קילוגרם בודד. אז סביר להניח שתהיה עליה קלה (או כבדה) במשקל, לאחר תקופת החלמה כלשהי...

יקירה. החזיקי מעמד, ועוד מעט כבר תשובי להתאמן. (האם זו אובססיה?? האם הספורט שאת עושה גובל בהפרעה?? כי נשמע שאת ממש מסורסת בלעדיו..)

לימודים מהנים ובהצלחה.

להת'
בלונדי!

המילים האלו עוזרת (גם מביאות אותי לדמוע קצת המון עכשיו מול מסך) אבל גם עוזרות.... תודה.

זו לא אובססיה כמו בעבר. זו הייתה אובססיה לחלוטין. לפני שנה התמכרתי פשוט לספורט, והתאמנתי יום יום. עד שהגוף קרס לי כשהתחלתי אורח חיים אחר ויותר אינטנסיבי. מאז אני גוררת פיעה וגם בגלל האורח חיים הזה המעטתי בימים, הפכתי להרבה יותר שפויה בעניין. לא כל יום, לא ריצה. אני לא אגיד שאני לא מתייסרת כל פעם שאני לא הולכת או בכל פעם שביטלתי בעבר, ועדיין מאוד אוד מאוד חשוב לי ללכת לאותם שיעורים שבחרתי לי. ובזו זמנית אני מנסה להקשיב לגוף שלי.
והנה עכשיו- כמה שקשה לי, אני יודעת שההתמודדות ריכה להיות ממקום אחר, לקבל את עצמי על אף עןוד שני קילוגרמים. אבל זה מציק כ"כ, זה בדיוק ההבדל הדק הזה בין להיות חופשיה, באוכל, בלבוש, בהתנהגות.... לבין הפחד הזה שאני אכנס לקניון והמאבטח שישאל אם אני בהריון. ממש ככה. מצחיק אפילו(או שלא...), יש בי אי נוחות תמיד להכניס את הבטן, שלא תתנפח. עם שני קילו פחות אני יודעת שזה יהיה כ"כ יותר פשוט. אני מרגישה כמו כל אישה אחרת, שיש לה קצת משקל עודף והוא לא נוח לה... אבל לי כאילו אין את הזכות להרגיש כך, בגל שאני רזה, אז מה פתאום אני מתלוננת. אז זהו, גם ברזון יש רצון לפרופורציות, לא? ולפעמים שני קילו זה בדיוק זה.



קשה לי. אני יודעת שאני סוחטת פה מילים.
ומילים כאלו של הבנה ממש עוזרות לי.



תודה.



עד כמה ימים, אה?


:)

את יודעת? גם לי תמיד הייתה בעיה עם הבטן וגם אותי שאלו אם אני בהריון. וכמה שנעלבתי... כי ברור שלא הייתי בהריון והייתה זו רק הבטן שבלטה.
ירדתי 60-70 ק"ג בתקופה ה"טובה" ולכן נשארו לי עודפי עור, שללא ניתוח, לא ייעלמו לעולם!
זה מביך, זה מציק וזה בהחלט לא קל להתלבש כשיש בטן כזו. כי בגוף הכל פרופורציונלי אצלי, חוץ מהבטן ההריונית הזו.
מאוד קשה לי למצוא בגדים שישבו עלי בצורה נאותה, וזה תמיד היה העניין שהכי הפריע לי בהכל!

אני כל כך מבינה אותך, אבל את יודעת? אני הולכת פה ברחובות ורואה בחורות, נשים, ילדות! ולכולן יש בטן! כן, ממש כך. לכווולן. זה לא פוסח על אף אחת. אז נכון, כל אחת במידה שלה, אבל זה טבעי וזה גוף האדם.
ומצד שני אני רואה "קרשים" ואני יודעת היטב מה מצבן, ומה הן חושבות על החיים בכלל ועל בנות מלאות בפרט. (וכשאני אומרת "מלאות" אני מתכוונת לבנות שנראות נפלא, רק שבשבילן הן נראות כמו פרות, בשל העיוות במוח) ואני לא רוצה להיות כמותן!! לא רוצה להתייסר ולחשב כל קלוריה. לא רוצה להרעיב את עצמי למוות. לא רוצה לצלול שוב למקומות הנוראיים האלו שהייתי בהם.

ואת יקירה!! אני בטוחה שאת יפה ומוכשרת. והבטן שלך היא חלק ממך! כן, היא שלך ולמדי לחיות איתה. זה לא קל, אני יודעת. כי אני ממש באותה סירה. אבל זו מי שאת, וככה יאהבו אותך! ומי שלא יאהב את הבטן- שילך לחפש את יודעת את מה....!!!

נשים גפרוריות ושלדיות הן נשים אומללות שחיות בסבל! אין לך שום רצון להיות שם, האמיני לי!!! יש לך חיים שלמים לחיות! ולא צריך לסבול בהם!

ובקשר לספורט- זיהיתי פה משהו לא בריא!! ואני מקווה שאת בהחלט שומרת על עצמך ולא מפקירה את גופך לאובססיה הזו.
התמכרות לספורט היא בעיה מוכרת, וקשה ככל ההתמכרויות!! אין לזלזל בכך.


שמרי על עצמך יקירה. את יפה ומוכשרת וצעירה.
והבטן שלך לא תלך לשום מקום! נסי ללמוד לאהוב אותה כשם שאת אוהבת את עצמך!! כשם שכולם אוהבים אותך, בלי קשר למשקל שלך!

בהצלחה יקירה...
חיבוקים!!
בלונדי!

אני גם יודע שזה בערך מה שאני צריך לחשוב ולהשלים איתו אבל אני לא מצליח להתמודד עם ההשמנה, אני לא מצליח להגיד לעצמי זאת הבטן שלי ואלו הרגליים שלי ולא כדאי לי להחזיר את עצמי למצב של גפרור, אבל אז אני מסתכל על התמונה בארנק שלי ונזכר שבמקום שהייתי היה רע...
אולי אני מפנטז על זה אבל משהו בי רוצה לרדת במשקל והמוח שלי עומד מהצד השני ושומר על המשקל גוף שלי מכל ירידה הכי קטנה שיש...
תעזרו לי להוציא את המחשבה הזאתי ותגידו לי שזה נורמלי
ד.א כל הכבוד לך בלונדי על המוטיבציה לכושר, אני יודע שכשאני מתעקש לשלוף את עצמי לפחות לאיזה הליכה זה ממש עושה טובה להרגשה במיוחד עם מוזיקה

כמה טוב לראותך פה איתנו, למרות שכבר יום ראשון ואתה בוודאי כבר בבסיס.

הסתכל על התמונה שלך מפעם. מה אתה רואה? גפרור אומלל וחולה. האם היית רוצה לחזור למקום ההוא? אז אמנם היית רזה והרגשת שאתה שולט בהכל, היי לא נורמלי. אבל מה קרה לך בפנים? הנפש נשברה והיית מדוכא וחולה.

אתה לא רוצה לחזור למקום ההוא.

גם לי יש בעיה עם השמנה. התחלתי את חיי בתור אכלנית כפייתית. ולכן תמיד יש איום שאחזור לשם. הרגלים של שנים-קשה מאוד לשנות! אבל אני מנסה בכל הכוח..

ואתה- טפח לעצמך על השכם! אתה בטיפול, אתה מקבל עזרה! אתה לא מאבד תקווה ואתה ממשיך להלחם, למרות כל הקושי שבדבר.
זה אכן מסע ארוך, וכל יום שעובר מקרב אותך למטרה הנכספת!!
אל תתייאש והמשך בדרך הזו.
הבטן? הרגליים? ניתן לשינוי!!! קצת ספורט והכל יכול להתעצב. ואני לא מדברת על ספורט אובססיבי, חלילה!! ממש לא. ספורט רגוע מדי פעם. בשביל הבריאות הפיזית והנפשית שלך.

ובקשר אלי- פדאלה מארץ הפדלאות!! תודה על המחמאות לגבי הכושר. אני חייבת את זה כי אני כרגע במקום בחיי שאני לא פעילה הרבה, ויש הרבה אוכל חדש לנסות כל הזמן (אני בחו"ל), ולכן העליתי הרבה מאוד במשקל. אז אני מנסה לגרור עצמי בכל יום לעשות משהו ספורטיבי- טיול אופניים, הליכה, ריצה קלה. לא משהו אגרסיבי!!!!
ואני מקווה שאתה גם תצליח להביא עצמך לעשות ספורט כלשהו..

שיהיה לך המשך ערב נעים ותהיה חזק!!!!!

חיבוקים

בלונדי!

אתה יודע אנחנו מנסים להיתפס לרזון כאילו זה משהו שיגרום לנו להרגיש טוב,או ילמד אותנו לאהוב את עצמנו.ההתעסקות הזאת מנסה להסתיר את האמת הכואבת שאנחנו מנסים להרעיב\להוציא מתוכנו.ולכן זה ממכר כי זה נותן את תחושת האופוריה לכמה רגעים,אבל חוזר על עצמו כי כמה אפשר להטביע ולהרעיב את הנפש(ונעזוב כרגע את הגוף...),בסופו של דבר הכל מציף אותנו ועולה.מה שאתה מרגיש הוא נורמלי בהחלט וחלק מתהליך ההיפרדות.מצד אחד המחלה היא החברה הטובה ביותר שלנו(ו לפחות כך אנחנו מנסים להאמין) ומצד שני-צריך ללמוד להבין שהיא היא האויב מספראחד שלנו,וזה לא פשוט לעשות את הסוויץ' הזה.תיזכר עד כמה כשהיית במצב קשה יותר היית אומלל,רזה אבל אומלל.אתה באמת חושב שזה שווה את ההקרבה??אני חושבת ששום דבר לא שווה את ההקרבה של עצמנו,בכלל בחיים.אבל יש גם נקודת אור,כיוון שאתה בטיפול,ואתה רוצה,וזה לוקח את הזמן עד שמבינים את המניעים למחלה ועד שלומדים להיסתכל לכאב בעיניים מורמות ולדעת שהוא חלק מהעבר שלך,אבל לא חייב להיות חלק מהחיים שלך בעתיד,זה רק אתה קובע איך העתיד שלך יראה.
אז תחזיק מעמד,
מקווה לימים יותר מאושרים,חיבוקים קרן אור

תודה על העידוד חזרתי היום הביתה לג' כי לא הרגשתי טוב מחר בבוקר פגישה אצל הפסיכיאטר ואמא שלי רוצה לבוא איך שהיא מגנה עלי מכל דבר נראה לי שהיא נלחמת יותר ממני לפעמים...
קרן אור זה נראה לי האמת מה שגרם לי מאוד להיכנס לאנורקסיה שחברה שלי אמרה לי את המילה "צ'אבי" וכל כך נחרדתי מהמילה הזאת שפשוט התאים לי להיות ההיפך מצ'אבי... והיא היחידה שאמרה לי את זה והאמת שהיא בעצמה חצי שנה אחריי נהייתה אנורקסית, זה נשמע לי כל כך נכון מה שאת אומרת אבל כמו שאמרתי קשה לי להחזיר את האמונה בעצמי.

אני כל כך מושפע מדיעות של אנשים וקשה לי כל כך לפתח את הבטחון העצמי שפעם היה לי, אני נזכר בגיל יותר צעיר שהמילה שלי הייתה ברזל ומסביבי הכל היה קורה לפי המילה שלי.

ומה היא בכלל ה-מטרה? איך יוצאים מהפרעות אכילה מתי יודעים? מתי מפסיקים לדבר לעצמי? למה אני מרגיש שכולם חוץ ממני יודעים לאן אני צריך להגיע ואיך אני צריך להיות ולא אומרים לי רק מנסים לכוון אותי להגיע לתשובה בעצמי =\

אף אחד לא באמת יודע לאן אתה צריך להגיע ובאיזה דרך.תמיד המטרה בטיפול שהוא שתגיע לאמת בעצמך,כי כך תאמין ותחווה את זה.מתוך הידיעה של הסיבות והגורמים שהניעו אותך,וההתמודדות עם האמת היא רק שלך.כולנו יכולים לתמוך בך ואנחנו עושות את זה בכיף,אבל עיקר העבודה היא שלך,אין מה לעשות.אנחנו והמטפלים אולי לא תמיד נהיה שם,ולכן חשוב שתדע בעצמך מה אתה רוצה באמת,ולא שנוביל אותך.זה מתקשר לצורך שלך בתמיכה וריצוי של הסביבה,אתה מאמין שאם רק תרצה את כולם או תמצא חן בעיני כולם,אז כולם יאהבו אותך ולא תחוש את הדבר שאתה הכי מפחד ממנו-דחייה.נראה לי שזה הבסיס שלך,וגם לגבי החברה שקראה לך צ'אבי,אתה יודע לכמה אנשים קוראים שמנים(אפילו) והם לא מפתחים ה"א?ולמה,כי טוב להם עם עצמם,והדימוי העצמי שלהם גבוה,הם מבינים מה שאנחנו נבין אחרי שנים של מחלה(ואולי לא) שהם יותר ממכונה.שמה שהם מביאים מבפנים הוא שיגרום לאנשים לאהוב אותם.ולא קילוגרמים ספורים לכאן או לכאן.
לרצות את כולם,למדתי מניסיוני האישי תאמין לי,הוא דבר שאין לו סוף לעולם וזה יותר מתסכל.תמיד יהיה מי שיהיה לו מה להגיד.היום אני יודעת מי אני,ואני לא מוכנה להשתנות בשביל אף אחד,כבר פחות איכפת לי מה אומרים עליי,ותאמין לי אני משדרת משהו אחר ודווקא עכשיו אנשים מעריכים אותי באופן שונה.פעם אם מישהו היה אומר לי משהו הייתי יושבת בלילה ובוכה וחושבת למה הוא התכוון(ותמיד זה היה לתפיסתי כמו שהרגשתי משהו רע,רק שאח"כ הבנתי כמה הפער היה גדול מהמציאות...).חשוב שתעבוד על הדימוי העצמי שלך.איך אתה שואל??בכך שתכיר בעצמך במגבלות שלך וביתרונות הרבים מצד שני,ותבין שאנשים שאוהבים אותך יהיו איתך תמיד,ומי שלא באמת לא שווה שתבזבז את החיים שלך לצידו.
מקווה שעזרתי.קרן אור

אני שמחה לראות שאתה בבית...

החברה הזו שקראה לך צ'אבי היא בעצמה בחורה אומללה...מסכנה שגם נפלה לבור הזה.

מהי המטרה?
המטרה היא שתחיה טוב עם עצמך. שתרגיש נוח בתוך הגוף שלך ותשלים עם מה שיש, ותלמד ליהנות ממנו. המטרה היא לראות דברים בחיים, מעבר לקלוריות ומשקל.

איך יודעים שהגענו לשם?
כנראה שזה מגיע בהדרגה. לא מגיעים לכך בן לילה. זוהי דרך. וכל פעם עושים עוד צעד ועוד צעד. והדרך מתקרבת... ובסוף זה מגיע!! אתה מתחיל לראות מעבר למשקל ומעבר לספירת הקלוריות.

ועם טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי- אתה בהחלט בדרך הנכונה! אתה לא לבד ואתה מקבל תמיכה. וזה מצויין!!

לילה טוב ונעים.

חיבוקים!!

בלונדי!

אני רוצה לומר לך שיפה שאלת, אך אין בידינו תשובות שיספקו אותך כפי שהיית רוצה. כי התשובה היא, שבעצם אנחנו לא יודעים. כמו שאמרו לך לפניי - אתה צריך ללמוד הרבה על עצמך במהלך המסע שלך, כפי שאתה קורא לו (וזה באמת מסע). לכן זה מצוין שאתה בטיפול, כי כרגע אתה מבולבל ומרגיש איפשהו חסר אונים, ולכן זה טוב שיש בך נכונות לתת לגורמים חיצוניים לנווט אותך. מטרת הטיפול היא לאפשר לך להכיר את עצמך ולא לוותר לא לעצמך ולא על עצמך. לגרום לך להבין שמצד אחד אתה זכאי לחיים כמו כולם, ומצד שני - שזכותך לחיות כאינדיווידואל כפי שאתה. לא לוותר על הצרכים שלך, על הרצונות שלך, על החלומות שלך, ועל הדרך המיוחדת שלך לחוות את החיים, כי כל אחד מאתנו הוא אדם יחיד ומיוחד בפני עצמו.

צ'אבי... אתה יודע כמה נפלו לה"א בגלל המילה התמימה הזאת?! למרות שאני חושבת שזה רק נראה כך כלפי חוץ. כלומר: צריך משהו הרבה יותר חזק ממילת גנאי כזו או אחרת כדי לפגוע בעצמך בצורה כ"כ קשה, והנה שוב הגענו אל המניעים הפנימיים הנסתרים.

לילה טוב ופגישה מועילה מחר אצל הרופא!

כרונית.

ועכשיו אני רק מצליחה להביא את עצמי למצב של לכתוב. זה באמת העניין, אני יודעת שזה הגוף שלי, הוא לא באמת ישתנה. אני באמת מנסה לעבוד עליו הרבה זמן ממקום של לחטב, ולא לרדת. אני לא רוה להיות שלד, ראיתי את זה על אחרות- זה לא משהו בלשון המעטה.

מבנה גוף זה כל העניין.
יש דברים שאי אפשר להילחם בהם.
לכל אחת יש משהו, יש כאלה שלא מרוצות מהיריכיים, מהמותנים, מהרגליים, או מהבטן. "את לא פלקט", אני מזכירה לעצמי, אולי אני אדביק את זה איפשהו ואשנן לי בלי הרף :).


תודה לך בלונדי,
את ממש הקול השפוי שאני פשוט צריכה כדי להפסיק לתסכל את עצמי.



ליל מנוחה.

לא, הבחילה לא עברה!! אוףףף... אין מה לעשות! נמשיך ונראה ונקווה שהכל יעבור.
ת'אמת שהכל מאיים לעלות לי למעלה. אני לא שוכבת, אני באמצע הכנות לארוחת ערב.
ואני כל כך מכירה את הדילמה של "להקיא ולגמור עם זה" או "להתמודד"!!! ולשמחתי אני מצליחה לדחות את אפשרות האסלה...!

תודה יקירה, וערב נעים!!

נשיקות
בלונדי!

ברגעים כאלה של שפיות!!!!

מעולה! כל הכבוד לך. אני יודעת כמה שזה קשה....


בכל מקרה רציתי להגיד שאפילו שאני לא במקום כ"כ טוב בימים האחרונים, זו בדיוק הגישה שאימצתי לעצמי בחגיגות וסתם יציאה עם חברות. ..
(הבעיה שלי היא השגרה :)


אני יודעת שאחרי הפעמים הראשונות שזה קרה, פתאום ראיתי שאני עדיין אני, לא עליתי במשקל, לא השתנתי. אין ממה לפחד. ולאט גם המחשבות של "אוי, אוכל" נעלמו.
(בשגרה זה קת יותר קשה כאמור. אולי אפילו בלתי אפשרי)


בכל אופן ישר כוח.
זו בהחלט דרך להתחיל שנה!
את נותנת תקווה לעיניים קוראות, אני בטוחה.



שיט, לימודים!!!!



אור.

איזה חיוך העלית לי פה על הבוקר, מלקרוא את הודעתך הזו על חישובי האוכל וביטולם!!
איזהו יופי, כמה אני גאה בך. ואני יודעת ובטוחה שהרגשת פשוט נפלא עם עצמך! זה מדהים!
הנה, עבר לו חג עמוס, ואת עומדת איתנה על הרגליים! שומרת את כל כוחותייך ומתעסקת אך ורק בדברים חשובים. ו-כן, בילויים ליליים, התפנקות ורביצה בבית הם דברים מאווווד חשובים וחיוניים לנו ממש כמו אוכל. והנה- עשית זאת בגדול!
את ממשיכה להפתיע פה כל יום מחדש, עם הגישה הכה בריאה שלך לחיים והדרך בה את מתמודדת!
ממש מעורר הערצה!!

המשיכי כך, ועוד מעט כבר 3 חודשים...נכון??

מאחלת לך יום חיובי ואופטימי, ממש כמוך!!

אוהבת
בלונדי!

כמה כייף לך שאת יכולה לשתות כך חופשי ולהרגיש מסטולית מזה.
אני לא יכולה ומתגעגעת לזה.
פעם היינו שותים כל החבר'ה בקבוץ! כל יום שישי נפגשים בבית של מישהו, מתחילים לשתות, ויוצאים לפאבים-דיסקוטקים באיזור! וואוו כמה שיכורים שאנחנו היינו. היה כייף. אך זו הייתה תקופה שכבר מזמן נגמרה לה, ואני במקום אחר לגמרי. וטוב שכך!!!
אך עדיין מתגעגעת לתחושת ה"היי" וה"סוטול" הזו...

תמשיכי ליהנות כל עוד את יכולה!!!

נשיקות.

בלונדי!

אני מבינה שאת לקראת יום עמוס ורצוץ...
וכמה מבאס לסיים חופשת חג בבית ולחזור לשגרה, אני יודעת!
אבל עוד מעט כבר סוכות, זה ממש לא רחוק, ואז שוב חופש!!!

בקשר אלי- אם לא אהיה אופטימית, אז מה אהיה? אשקע שוב בדכאון ואצלול לתהומות אפלים? אין לי כוחות לזה. צריך כוחות לזה, את מבינה? חח

ובקשר לנשנושים- אני כבר מזמן הבנתי שהנשמה גם רוצה לפעמים לטעום קצת דברים, ואני לא מונעת ממנה את זה. אני מנסה להגיד לה שהיא צריכה איזון. לטעום ולנשנש, אך לא לזלול את כל המקרר!! לעיתים היא מקשיבה לי, ולעיתים היא "ילדה רעה". ואז אני קצת עצובה, אבל ממש קצת, והכל ממשיך כרגיל!! לא חושבים על זה יותר מידי!

אני מקווה שהגרון ישוב לסורו ותרגישי טוב.

שיהיה לך יום נעים, רגוע, שאנטי, לא לחוץ בכלל!!!!

אוהבת ומחבקת אותך
בלונדי!

מה שלומך, ילדה?? ישנה? הלוואי... מה שכתבת למעלה הוא מוטו שצריך לשנן שוב ושוב ושוב ושוב ושוב! אני מקווה שעבר עלייך יום טוב, ושאת אוגרת כוחות למחר.

מה שכתבתי לאור אתמול אכן חשוב, כי יש איזשהו קסם מזויף באנורקסיה שנוטה להטעות, וצריך לשים את הדברים במקומם. הרי אנורקסיה היא גיהנום נפשי, ואין בה שום קסם.

סרטן הנפש - כך אני קוראת לה.

אגב, אני מעולם לא השתכרתי, וגם לא נראה לי שזה יקרה אי-פעם, כי אני קונטרול-פריק ברמות מבהילות! (כנראה שיש לי הרבה מה להסתיר?).מלבד זאת, אלכוהול "לא עושה לי את זה", לא אוהבת את טעמו כלל וכלל ובאופן כללי אנחנו לא "מתחברים".

אבל לפעמים דווקא בא לי "לדפוק את הראש", רק כדי להרגיש את התחושה הקלילה והכיפית הזאת שכולם מדברים עליה. אבל שוב - זה לא יקרה! לא בגלגול הזה לפחות..

שיהיה לילה טוב ורגוע!

כרונית.

עד שגם פה יעבירו לשעון חורף!!

איזו מפגרת אני!...

ומתי מעבירים אצלכם? מתי יוצא אצלכם "יום כיפור"? חחח...

אל תרגישי לא נעים! גם אני חשבתי שזה מרחיק אותי מכם בעוד שעה ואז בעלי היקר חידש לי את החדשות!!

מתי מעבירים? לדעתי באוקטובר!

ומתי יום כיפור? לא יודעת!! אני לא חוגגת יום כיפור, חחח! איזה מן חג זה??

כרונית ובלונדי יקרות,
שבתי עכשיו מארוחת ערב חגיגית עם חברותי הטובות, במצב רוח מרומם ושתויה למדי. באמת שאין לי מושג איך נהגתי הביתה, חוסר אחריות אמיתי...
בכל מקרה, לא הספקתי כלום היום, התעוררתי עייפה (מכירות את התחושה?) והייתי אפופה כל היום. את רובו העברתי בבהייה בנקודות שונות בקיר וחוץ מכביסה לא עשיתי שום דבר פרודוקטיבי.
אך היה לי ערב מקסים ומשחרר, ולמרות שאכלתי לא מעט (האלכוהול חיסל את חישובי המזון אך גם את ייסורי המצפון) אני מרגישה טוב והבטן מלאה אך רגועה.
זה ללא ספק היה חג של פינוקים, אוכל ושינה, יין ועוד שינה. אולי כך צריך להתחיל שנה חדשה עם המון תוכניות ומטרות. לפחות אדע שניצלתי את החג עד תום.
לילה טוב לכן אהובות, מקווה שאתן מרגישות טוב ומאחלת לכן חלומות פז!
ואל דאגה, למרות השכרות היחסית לא שכחתי לעדכן שעונים ואהנה מעוד שעת שינה מתוקה...
להתראות!

שמחה לשמוע שנהנית לך הערב ובכלל בחג הזה!!
איזה כייף....

את בטח כבר ישנה אז רק אאחל לך ליל מנוחה ובטח תשני טוב בהשעת היין. ואולי לא?

נשיקות

בלונדי!

ומחר בבוקר אל תיתני לזה לייסר אותך, כי כמו שאת בעצמך אמרת - זו הדרך הטובה ביותר לפתוח את השנה!

אני באמת שמחה לשמוע שבילית ושעשית כיף אמיתי! זה הכי חשוב! ולא נורא שלא הספקת לעשות שום דבר פרודוקטיבי. לפעמים צריך לקחת פסק זמן מוחלט מהכל כדי לקבל כוחות להמשיך הלאה.

אני היום לא בהיתי כלל. אבל מחר אני אבהה כהוגן. מעייפות! כרגיל!

אז לילה טוב מתוקה, ושתהיה לך נחיתה רכה לתוך השגרה מחר, לא שום האנג-אובר!

כרונית.

אוי כמה שאני מבינה אותך וכמה הנושא מוכר לי.
כי ממש בימים אלה, ובכלל בתקופה האחרונה, אני גם מתעסקת כל היום באוכל. כל היום רוצה לאכול, ללא קשר לתחושת רעב!

זה מבאס ומדכא, ואני רק הולכת וגדלה. כי אני לא מקיאה!!

מה לעשות עם זה? אין לי פתרון בשבילך כי אני בדיוק באותו המקום!
אבל אולי לאכול קצת, לתת לגוף את מה שהוא מבקש מבלי להגזים יותר מידי.
והכי חשוב- שלא תלכי לסיים זאת באסלה!! כי משם הדרך כבר סלולה למטה. אל תכנעי לזה...

מקווה שצליחי לעבור בשלום את הלילה הזה!!

לילה טוב.

בלונדי!

אני פה, מנסה להכריח את עצמי ללכת לישון.
אני לא עייפה. מי היה מאמין, אה? ממש עונש.

לא כיף.
ברור לי שהזלילות יבואו לידי ביטוי בסוף בגוף. וזה לא שווה את זה מצד אחד. אני לא מקיאה ולא מקזזת. אם אכלתי היום יותר, מחר אני אוכל כרגיל, אולי יותר בגלל החשק הלא מוסבר הזה (לעזזל כבר אמרתי?) אבל לא פחות. אני לא מרשה לעצמי. זה מדרון תלול, והמחשבות על לקזז עושות לי בחילה, אין לי כוח לזה!!!!!!


אני ממש מתפללת שמחר, אחרי שיורידו לי את התפרים ברגל, אני אוכל לחזור להתעמל שוב, לפחות קצת, בשביל השפיות.


תודה.

את חושבת בצורה בריאה מאוד!
אני גאה בך.
ו-כן, זה מתבטא על הגוף לבסוף.
אבל צריך לדעת לאזן הכל ולא לקזז או להפחית!

כל הכבוד יקירה ומקווה שתצליחי להרדם בקרוב..

חיבוקים וליל מנוחה!!

בלונדי!

מאד בולטת אצלך ההגדרה של העניין. שמתי לב מזמן שהיא מאד חשובה לך. מאד חשוב לך כל הזמן להדגיש ש"זה לא בולמוס אמיתי", ש "אבל אני לא בולמית" ושאת מפחדת מבולמוס אמיתי "לפי הספר", כהגדרתך. קרן אור כבר סימנה לך את זה אתמול, ואני עכשיו אוסיף את שלי, לאור דברייך האחרונים.

ברור שאת באנורקסיה, וכל העת מלווה אותך מין פחד ליפול לבולמיה, את כל הזמן מפחדת שיתפוס אותך הבולמוס ה"הוא" מהספרים, שיפרוץ את כל הסכרים ושאת תהיי עוד אחת ש"נפלה משיא השליטה הנעלה היישר לבהמיות, לחזירות ולאסלה". ולכן, איפשהו, את אוכלת קצת ועוד קצת כדי להרגיע את השד שמפחיד אותך.

אבל אור, זה לא משנה אם את באנורקסיה או בבולמיה - זה אותו חרא! גם אני פעם חשבתי כמוך, ועדיין אני חושבת כך ברגעיי החולניים, אבל ה"הילה של ההצלחה האנורקטית" היא לא קיימת והיא שטות מופרכת לחלוטין!

מה הטעם בהצלחה זו אם איני מסוגלת לספק את צרכיי הבסיסיים ביותר - הזנה לתאי הגוף? מה הטעם בהצלחה זו אם גופי מפרק את עצמו כדי להתקיים? ומה הטעם בהצלחה זו אם אשכב קרה תחת תלולית עפר בטרם עת ואגרום שברון לב בלתי ניתן לריפוי למי שהביא אותי (באהבה?) לעולם? אין בכך שום הצלחה, רק כשלון.

לכן הייתי מציעה לך להפסיק להכניס את עצמך להגדרות ולהתחיל להקשיב לגוף שלך שהוא רעב ולא מקבל כל צרכו. ברגע שתאכילי אותו בצורה מספקת, הוא יפסיק להציק לך בנשנושים בלתי פוסקים.

לילה טוב.

תדה על מה שאת כותבת. ברור שאני מפחדת. אני מפחדת כי אני לא רגילה לצאת משליטה ושלא יהיה לי אכפת להעמיס על עצמי עוד. הגדרות אינן שובות, אני מסכימה איתך לחלוטין, הפרעת אכילה זו הפרעת אכילה, ודימוי גוף זה דימוי גוף. זה לא ישנה כלום גם אנורקסית וגם בולמית בסופו של דבר מרגישות אותו הדבר- שמנות.
אבל אני משתמשת בהגדרות האלו רק כדי לנסות להסביר את עצמי. אין לי ספק שזה לא משנה וכהוא זה.

אגב, בעניין ההילה של אנורקסיות, אני לא מתייחסת לזה כך. כלומר, אני בשום אופן לא מרגישה נעלה על אחרות בגלל שאני יכולה בלי לאכול. זהו, שאני בדיוק לא יכולה בלי לאכול. מכל הסיבות שבעולם. בגלל שאני הגיונית יותר מבעבר אני לא מסוגלת להתייחס לעצמי עם אותה הילה של תחילת המחלה. כתבתן כאן באחת התגובות לע' שבנות לא יודעות לעזור אחת לשנייה. זה נכון לגמרי. אני לא מסוגלת להיות בקרבת בנות אנורקסיות, כי יש לי חשש שזה יפגע בי לרעה. כאן, כמובן זה לגמרי אחרת, ואתן מקסימות לגמרי, אני פה כי אתן באות ממקום בריא.
כשאניי רואה אנורקסית אני יודעת מה עובר לה בראש- מחשבות כמו- "אני טובה ממנה, אני לא אוכלת", גם אם זה בא מתוך מצוקה, אלו מחשבות גועליות לא פחות מ"חזירות" כמו שקראת לזה... :)
אז לא, אני לא מנסה להגיד שאני מולחת יותר בגלל שהעבר שלי אנורקסי ולא בולימי. ואם זה השתמע מדבריי, בשום אופן זו לא הכוונה, אני באותו מקום נמוך.


זה בא בגלים, אתן רואות. ימים טובים וימים שבא למות.
התעוררתי הבוקר רע, אני נפוחה ויודעת שאין לי ממה לקצץ. אני לא יכולה לאכול פחות, כל השאיפה שלי בשנה האחרונה בעיקר, ובכלל בשנים האחרונות בעצם, היא לשפר את התזונה עוד ועוד.


תאכילי את עצמך את אומרת. אני אוכלת! אבל הכל טעון שיפור, אין שום סיבה להכחישה את זה. אלא שהשינויים הם קטנים ואיטיים, קשה לי לשנות דברים ברגע. בואי נשים דברים על השולחן, בלי ספורט קשה לי עוד יותר. הגוף כבד עליי.

לא הורידו לי את התפרים היום. עוד כמה ימים. להיות חזקה ולהילחם בשדים.... לא להתייאש...


יאללה ללימודים.



אור.

תסלחי לי, אבל לא שכנעת אותי. כי ככל שאני קוראת אותך, יותר ויותר עולה לי דמות מיוסרת שמצד אחד מצהירה קבל עם ועדה שרוצה להשתפר ולהיות בריאה, אך מצד שני נאחזת בחולי בעקשות ולא רוצה לוותר.

נכון, כולנו בתהליכים כאלה ואחרים, וגם את, אך את נוטה להרגיע את עצמך שבסך הכל את בסדר, כאשר המצב אינו כזה כלל וכלל. לפחות לא על פי מה שנראה לי. מצטערת, ההודעות שלך זועקות לי "אני רעבה!".

כי יקירה - את כן מרעיבה את עצמך, כי את לא אוכלת מספיק (להרעיב פירושו לא רק לצום למוות), ובגלל זה יש בך דחף לנשנושים תכופים. נכון שבולמוסים נובעים גם ממניעים רגשיים, אך לא נראה לי שזה המקרה אצלך, כי את "מחזיקה קצר" את האוכל.

אני שמחה לשמוע שאכלת ארוחה מלאה, ואני מאמינה לך מבלי שתצטרכי לחזור על כך, אך האם ארוחה טובה אחת "תכסה" על כל ההרעבות שקדמו לה? לא, לא נראה לי.

אני גם שמחה שלפחות בתחום ההגדרות הסכמת אתי, ואני מקווה שאת אכן חושבת כך, כי הרבה טועים לחשוב אחרת. אני מבינה את הפחדים שלך, אך האם חשבת פעם למה את כל-כך מפחדת מזה? מפחדת "להיכנע" לאוכל? האם תרד קרנך בעינייך אם חלילה תהיי בולמית?

את יודעת שלפחות לפי המחקרים ה"יבשים" כ-50% מן האנורקטיות יפתחו בולמיה? למה? כי אי-אפשר לחיות על כלום כ"כ הרבה זמן. מה גם שכל האנורקטיות הרי רוצות לאכול, יש להן תיאבון והחשקים שלהן לאוכל לא נמחקים. רק מה? מעל הכל ניצבת ה"שליטה" שמכחישה את הכל וצורחת: "לא, לא, לא נכון!!!". הרי זה עלוב. עלוב ועצוב.

אור, את לא אוכלת במידה מספקת, את מיוסרת ואכולת אשמה על כל ביס, את חולמת על ספורט כעל כלי עתידי לקיזוז קלוריות, ובכלל - לא טוב לך היכן שאת נמצאת, ואת בעצמך מודה בזאת.

אני מקווה שאת מבינה שאין לי שום כוונה להרגיז אותך חלילה, אלא רק "להעיר" אותך קצת בכלים הצנועים שעומדים לרשותי, כי אני הייתי במקום שאת נמצאת בו עכשיו, ולכן אני מרשה לעצמי לדבר.

אה, ואני הכי שמחה שקראת אותי שוב ושוב ושזה גרם לך לחשוב. זה טוב מאד!!!

שלך באיחולי לילה טוב!

כרונית.

כרונית,
מה שאכלתי אתמול בערב, זה גם מה שאכלתי היום בערב. מה שאני אוכלת כל ערב. אני אדיין בשטאנץ של לשמור על תפריט כלשהו פחות או יותר. זה לא ארוחה מסודרת פעם ביומיים, אלו ארוחות מלאות כל יום :) לא משנה.

שוב, זה בא בגלים. כן עכשיו אני בתקופה לא משהו, אבל לפני כמה חודשיים הרגשתי הרבה יותר טוב, והרבה יותר משוחרר.
אני טיפה קדימה ממה שזה מצטייר כרגע בעיניך, ולכן נורא קשה לי להסביר את עצמי. אני לא חיה בהכחשה שאין לי הפרעת אכילה והכל סבבה. אני לא אכחיש שהרי כל הבעיה שלי היא שאני- מ פ ח ד ת להשמין...
זה לא אומר שאני רוצה להיאחז בחולי, ממש ממש לא (!) זה אומר שקשה לי לקבל את עצמי עם עוד כמה ק"ג....
בעיתות שגרה, כל העניין של הספורט התחיל אצלי לא מתוך מקום של לרדת במשקל, אלא כדי שאני אוכל לשמור על המשקל ולחטב את הגוף.
ככה פשוט. הגעתי לשם ממקום טוב, אני לא צריכה לומר את זה לאיש, חייתי את ההרגשה הזו מבפנים!

את כל הזמן אומרת שואלת או רומזת שאני ארגיש כאילו תרד קרני אם אהיה בולימית. זה לא זה! והסברתי את זה קודם- אני לא אקיא זה דבר ראשון, כי אני לא עושה דברים כאלה. וגם בהנחה שכן, אני לא רוצה להיות בולימית לא כי ככאילו תרד קרני, אלא כי זה לא מקדם אותי לשום מקום אלא רק מביא אותי לחולי דומה. מה עשיתי בזה? הצלחתי להוציא עצמי מההרעבה כדי להתחיל עם בולמיה? נו באמת. את לא באמת מאמינה בזה שכל החשש מלהיות בולימית הוא בגלל ש"קרני תרד"?!
ושוב אמרתי גם קודם, אני לא מאמינה בשום "הילה" שמקיפה את האנורקסיות. זו אשליה שכבר לא עובדת עליי. אני לא מרגישה מוצלחת יותר אם צמתי, להיפך! אני כ"כ גאה בעצמי שאני מצליחה להתיר את הרסן...! ... לאכול בריא! אני מרגישה כאילו הענקתי לגוף שלי.

בדיוק בגלל זה אני לא אכולת אשמה על כל ביס. אני מסוגלת להגיד לעצמי ואומרת.. שאכלתי, נו אז אכלתי. ביג דיל.

אבל אני לא מסוגלת שזה קורה בצורה בלתי נשלטת כזו (כן, אני ריכה להחזיק את האוכל קצר. עם זה אני מסכימה המון). אני לא רוצה להיכנס לזלילות כאלה. אני רוצה לשלוט בהן. אני רוצה לדעת שאם אני אוכל עוד משהו זה יגרום לי לא לאכול אלף דברים שלא מתחברים לכלום. לדוגמא, לשבת ולאכול פרוסת לחם, במקום לנשנש קליליות יעשה לי הרבה יותר טוב. אלא שחילוף החומרים שלי לא בשמיים, אני בבית כרגע והפעילות הגופנית שאני עושה היא אפסית. את יכולה להאשים אותי בזה שאני מרגישה חרא?
ושדווקא עכשיו פחות מתאים לי לעשות שינויים באוכל? אני רוצה לחזור לעצמי ולהמשיך משם.... זו התקווה. היא עד כדי כך מטומטמת?


האמיני לי שאני יודעת. אני למודת ניסיון ויודעת, אני מכירה את הנזקים, וחווה אותם על עצמי. אין לי שום מטרה להיות חולה.



לילה טוב.
ותודה על המענה, זה לא מובן מאליו!



אור.

שמעי יקירה, אני שמחה שהגבת עכשיו ואני אענה לך על כל נקודה, וביחד עם זאת - אין לי כוונה להתחיל להתנצח אתך פה. זו לא המטרה. המטרה היא להביע דעה ולהאיר קצת אחרת על פני הדברים, אבל אם זה כ"כ קשה לך - אולי כדאי לנהוג אחרת.

אז ככה:

כמו שאת יודעת, כל התהליך הזה מורכב מגלים-גלים, וככה זה אצל כולנו. גם לי קשה יותר עכשיו, לאחר תקופה רגועה יותר יחסית. הרי לפני דקתיים כתבתי לבלונדי שאני נפוחה ולא ממחזור. גם לי קשה, כמו לך וכמו לכולם. כולנו מפחדות להשמין, וכולנו שונאות יותר את עצמנו על כל קילו מסכן שדבק בנו. כך אנחנו. הרי זה בדיוק העניין. ולרגע לא אמרתי שאת מכחישה את הה"א שלך! ולשניה לא אמרתי שאת רוצה להיאחז בחולי! מי רוצה להיאחז בחולי, אלוהים ישמור?? איפה ראית שכתבתי שמטרתך להיות חולה?! זה לא מה שכתבתי! להיפך! את מודעת לה"א שלך, מודעת לה מאד אפילו, אבל ביחד עם כל המודעות שלך את לא ממהרת לזוז ממקום שהוא לא כ"כ בריא לך. זה הרושם שאני קיבלתי, ולא רק אני, אז אולי אנחנו טועות ועמך הסליחה!

לגבי הספורט - ראשית, אצלי זה היה אחרת ומלכתחילה הוקדש להפרעה. אני מבינה שאצלך זה התחיל ממקום אחר. ובכל זאת, פיתחת אובססיה לספורט, ביצעת אותו באופן כפייתי ולצערי נפצעת, כלומר - פגעת בעצמך. האם ההתמכרות הזו לספורט עמדה בפני עצמה? או שהיה לה קשר לעניין בו אנו דנות? אני לא מוכיחה אותך, חלילה. אני רק שואלת אותך.

לגבי תדמית האנורקסיה-בולמיה - הבהרתי את דעתי על כך קודם, ואין לי מה להוסיף. אני לא רומזת כלום ואני לא מנסה להכניס בפיך מילים שלא היו שם. אני שאלתי אותך את השאלה ששאלתי אותך קודם כדי שתחשבי עם עצמך לעומק מניין נובע הפחד הזה שאת מודעת לו. הרי כבר ענית לי שאת מסכימה אתי בעניין הזה, אז מדוע כ"כ התרגזת עכשיו?

כולנו רוצות לשלוט באוכל, במקום שהוא ישלוט בנו. כולנו רוצות מצד אחד לאכול טוב, בריא ובמידה מספקת, ומצד שני להרגיש שהשליטה בידינו ושאנחנו לא אלה שנגררות אחריו. הרי אף אחת מאתנו לא רוצה לפגוע בעצמה. אנחנו רוצות להרגיש טוב מול האוכל! אבל האידיליה הזאת של שליטה מוחלטת באוכל היא לא ריאלית וגם לא תהיה, כי יש גם את הנפש שתובעת את שלה, וזה טבעי, ועוד לפני הנפש יש את הפיזיולוגיה שצריכה את הדלק שלה, ושדורשת אותו.

אז מה התשובה? שצריך ללמוד להרפות, אפילו קצת, ולהשלים עם דברים. צריך לקבל את העובדה המוגמרת שאנחנו כבני-אדם לא נוכל להשליט את הסדר המוחלט הזה באוכל שאנחנו כל-כך חושקות בו, כי זאת מין פנטזיה לא מציאותית שלא תתקיים.

התקווה שלך היא לחזור לעצמך ולהמשיך משם, כדברייך. ובהנחה שתגיעי ל"שם", מה מחכה לך שם? הרגשה טובה יותר? יותר השלמה? יותר תקווה לעתיד?

אור, אני לא שופטת אותך! אני מביעה את דעתי באופן מקובל ומספקת לך כמה נקודות למחשבה, בינך לבין עצמך.

בכל אופן, אני מקווה שהפעם הצלחתי להבהיר את דבריי כהלכה.

ליל מנוחה!

כרונית.

לא מתנצחות.
הפורום הזה מקסים, ממש כמו משפחה, אין לי שום רצון להעכיר את האווירה!



אז תודה רבה, אין לי אלא להסכים שאלה החיים, שצריך להשלים ולהמשיך הלאה, להתעסק בזה שאני לא יכולה להתעמל לא יוביל אותי למקום בריא יותר. התסכול הורס, אין בו דבר בונה עבורי.


מצד אחד אני רואה נשים יפות ודקיקות, ושמה אותן למודל.
מצד שני אני רואה נשים מלאות שהן כל כך יפות! (נועה תשבי היא הדוגמא האולטימטיבית. כל כולה אישה משגעת!). ובדיוק הנשים האלה שהן יפות בזכות זה שנוח להן עם עצמן הן צריכות להיות המודל האמיתי.

כשאני אומרת יפות אגב אני לא מתייחסת רק ליופי חיצוני,
גם לשטחיות שלי יש גבול :)


בכל אופן שיהיה יום נעים לכולנו!

שוב המון תודה על תשומת הלב שלך!!!!



אור.

ונכון מאד - התסכול תמיד הורס, ואף פעם לא בונה. הוא רק שורף, מאכל וגורם נזק. ובכל זאת - אי-אפשר להיפטר ממנו לגמרי... ועל זה - מה חבל!

אני מקווה שעם הזמן המודלים שלך יתבססו רק על האישיות ועל התוכן, ולא על מידת הרזון - כזו או אחרת. מצד אחד - אנחנו בני אדם ואנחנו נמשכים ליופי, ורזון הוא חלק מיופי (ואני לא מדברת על רזון של טרום-מוות עכשיו). זה טבעי, מוכח בכל המחקרים ואין מה להתכחש לזה. וביחד עם זאת - מה שגורם לנו להעריך את הבנאדם שמולנו (לחבב או לתעב) הוא הרי אך ורק האישיות שלו ומה שיש לו בפנים, או מה שאין... ובכל מקרה - ללא קשר למשקל.

באשר לנועה תשבי, אם כבר הזכרת אותה - לדעתי היא לא פחות ממהממת, ותמיד כשהיא קופצת לארץ אני חוששת לגלות שהיא נדבקה במגפה, נכנעה ללחץ וירדה במשקל. אני גאה בה על איך שהיא נראית. אני בטוחה שמופעלים עליה לחצים תמידיים להתאנרקס, אבל לפחות עד כה נראה כי היא עומדת בהם בגבורה. ועל כך כל הכבוד לה!

אני מקווה שעבר עלייך יום פחות טורדני עם האוכל ושאת מרגישה טוב!

לילה טוב!

כרונית.

אני קוראת אותך שוב ושוב, וחייבת להגיד שאני כן אוכלת. ואתמול הנשנושים האלו היו אחרי ארוחה ממש מלאה. כן, כולל פחממות. ומכאן התסכול העמוק! אני מרגישה שאני צריכה להתגונן משום מה.
אני באמת לא מרעיבה את עצמי (!!!!!!!!!). אני פשוט לא משנה הרגלים בקלות. חשוב לי להסביר את זה, זו התייחסות שונה לחלוטין...

אני קורא רק כותרות אפילו בעיתונים ואפילו בכתבות בטלויזיה אני הפרעת קשב מהלכת אבל הייתי ממש עמוק בדו שיח שלכן (אור וכרונית), זה נשמע לי כל כך מוכר (ממקור של גוף ראשון), ואני חושב שאני בעצם באותו מצב של אור כי אני גם עוד מתכחש לעצמי.
אני התחלתי מדיאטה כביכול בשליטה, אחרי זה יצאה משליטה כשהפכתי לאנורקס סופר-שומר מכל משמר על המשקל הנמוך, ואחרי זה עברתי בולמוס שהחזיר אותי למשקל ההתחלתי + 12 קילו
ועכשיו זה נורא מתסכל כי הייתי רוצה לרדת במשקל, ולפעמים אני מרגיש כל כך בשליטה אבל ברגע שמישהו אומר לי שאני עוד לא בשליטה אני כל כך נאטם ומסרב להקשיב,,,
מתי אני יגיד לעצמי להפסיק להמציא תירוצים על כל דבר לפי מה שנוח לי? מתי אני יפסיק להשתנות לפי מה שאנשים אומרים לי...
האם בשנים הקרובות אני אמור לא לחשוב על ירידה במשקל? האם זה פסול לחשוב על חיטוב הגוף על ידי דיאטה?...
כרונית בלונדי וקרן אור בקשר למה שדיברנו על זה שאני נפגע כשקוראים לי שמן, ולא בתור בן אדם אלים שיחזיר בקללות או במכות, איך אפשר להתמודד עם זה?
ודרך אגב מה זה ה"א ומה זה בולימיה ניירוטית? (אני לא בטוח שאמרתי את זה נכון)

איך היה אצל הרופא?
ומה המרגש?
מקווה שיותר טוב.

כן, גם אני נפגעת כשמעירים לי משהו על המשקל. ואני חושבת שרוב האנשים נעלבים מכך. או לפחות רוב הנשים.
אני לעד אפגע מזה, כי זו נקודה חלשה אצלי.
וגם אצךל זו נקודה חלשה, שתמיד תהיה רגיש אליה באופן מיוחד.. ככה זה איתנו, מופרעי האכילה!!

לגבי שאלתך על חיטוב הגוף- אני לא מאמינה בדיאטות!! לא מאמינה בדיאטה כזו או אחרת לשם ירידה. זה צריך להיות אורח חיים בריא ונכון. שיכלול תזונה מאוזנת ופעילות גופנית סדירה.
הדיאטה שעשינו הביאה אותנו למקומות אפלים ורעים.
ולכן, אתה יכול לאמץ לעצמך תפריט מאוזן (אתה מטופל אצל דיאטנית) ולהוסיף לכך קצת פעילות גופנית. הליכה או כל דבר שאתה רואה לנכון לעשות.
כמובן שבלי פעילות גופנית, לגוף יהיה קשה להוריד את העודפים שלו. והאמן לי שאני יודעת כמה זה קשה להביא עצמך להתעמל!! אבל רק כך, בתוספת תפריט מאוזן- תרד במשקל ותשמור על הבריאות שלך!!

האם אתה לא אמור לחשוב מחשבות על ירידה במשקל?
אין תשובה לכך. אי אפשר לשלוט על המחשבות והרגשות.
המחשבות תמיד תהיינה אי שם. השאלה איזה מקום אנחנו נותנים להן ועד כמה אנחנו מיישמים אותן.
אתה חושב שלא הייתי רוצה לחזור להיות במשקל יותר נמוך? בטח שכן!! אבל אני רואה כיום את הדברים בפרופורציות נכונות. והחיים שלי לא תלויים ועומדים על ספרות המשקל. ולכן, לא אשוב לאנורקסיה או הבולימיה!! את המחשבות הללו אני מזיזה אחורה, ומפנה מקום לחשובות יותר!!
יש עוד דברים בחיים!!!

יקירי, הדרך היא ארוכה. אבל אני מבטיחה שאם תתמיד בה, אתה יום אחד תביט על הכל, ותחייך! כי כבר לא תהיה במקום ההוא.. תהיה במקום הרבה יותר טוב!! האמן בעצמך!!

חיבוקים!!

בלונדי!

מי קורא לך שמן?
האם זה משהו יומיומי??


לא יודעת איך להתמודד עם דבר כזה.
כל חיי הייתי שמנה וסבלתי מזה מאוד...
הלוואי והיה נחסך ממני הסבל הזה.
אני כל כך מבינה אותך...

תהיה חזק!!! החיים שלך שווים הרבה יותר מהמילה "שמן"!!


חיבוקים
בלונדי!

שלום לך! איך המרגש הלילה ואיך היה אצל הרופא? אני מקווה שיצאת מעודד לאחריה, עד כמה שניתן לצפות... ראשית, אני שמחה לשמוע שאור ואנוכי גרמנו לך להתרכז ושמצאת אותך שם בין הדברים! אתה דווקא נשמע מודע היטב למצבך, ואני מקווה שזה יוביל אותך למקום טוב יותר.

אתה שואל לגבי מחשבות וכולי. אז כמו שבלונדי אמרה לך - אנחנו לא באמת יכולים לשלוט על כל מה שעובר לנו בראש, כי מחשבות הרי משקפות גם את כל הפחדים, השאלות, התהיות והבעיות הלא פתורות בחיינו ובהווה שלנו. מסיבה זו אי-אפשר לשלוט עליהן לחלוטין, אבל כן אפשר להתאמץ לנתב אותן לכיוון החיובי. ברור שענייני המשקל והאוכל ימשיכו להטרידך לא מעט, אבל אם תחליט שמהיום אתה מתאמץ לקחת את זה למקום בריא ושפוי - עשית את שלך.

לעניין שמות הגנאי - תראה יקירי, לי קוראים "יא שמנה!" כאילו בצחוק, וזה פוגע בי. זה פוגע בי כי הם לא יודעים כמה היסטוריה כואבת מתחבאת מאחורי זה, ושלא לדבר על כך שהקולות החולים שבי מהנהנים אצלי בראש ואומרים לי: "את רואה? את שמנה! עובדה!".

ה"א= הפרעת-אכילה. יותר נוח לי לכתוב ה"א מאשר את שתי המילים הארוכות הללו. אז אמור מעתה: ה"א או גם ה.א. ...

בולמיה נוירוטית - אז אני אישית טרם שמעתי על המושג הספציפי הזה, אבל אני כן יכולה להבין מניין הוא צמח, כי כל הה"א לסוגיהן הן התנהגויות מופרעות-נוירוטיות לגמרי, ולעתים על סף הפסיכוטיות לשמה, אם תרשה לי להוסיף...

תרגיש טוב וליל מנוחה!

כרונית.

הצחיק אותי מה שכתבת לי, ותיכף אני אשלח לך הסבר קצר!

נשיקות אהובה, ולילה טוב!

ממני.

עוד שעה לישון!אני מותשת ולא כ"כ בא לי לחזור לעבוד,אז לפחות אתנחם בעוד שעה.
אני כ"כ עייפה ונימנמתי לי איזה חצי שעה,אז עכשיו אני די עירנית(נקווה שלא אשלם על זה ביוקר יותר מאוחר).
אני בטוחה שזה קורה לכן-אבל לי זה די חדש-בימים האחרונים אני כל הזמן רעבה.כל היום מנשנשת משהו.אני לא מרגישה עם זה בנוח,ולא ברור לי מהיכן זה מגיע.אולי מכך שאני מרגישה מעט חלשה,והגרון שוב שורף לו??טוב אני הולכת להכין תה עם דבש,אתמול נראה לי שזה עזר לי מעט.
נשיקות,קרן אור

הנשנוש הבלתי פוסק הזה הוא מכה רצינית!! גם אצלי... ממש מבאס!!

יאללה שיפסיק כבר לשרוף לך הגרון!!! ממה זה? אוף, מסכנונת!!

רפואה שלמה ומנוחה ומרגוע!!
נשיקות
בלונדי!

אני מניחה שהגרון כואב לי ממשהו ויראלי,ולא חיידקי,כי אין לי חום.טפו..טפו...
שתיתי תה,עכשיו אני הולכת להכין תיקים למחר
אגב,קיבלת את המייל ממני??
קרן אור

תהנו מהשעה הזאת ותוסיפו אותה למנוחה לפני שרצים לתוך השבוע החדש שאחריו יום כיפור,
אני שמח שמצאתי את הפורום הזה תודה לכולן על התמיכה והיחס החם
חיבוק גדול ע'.

אני בחו"ל אבל תהנה אתה מחילופי השעון, אם בכלל ניתן ליהנות מכך.

שמחה שמצאת אותנו ושמחה שאתה איתנו.
והלוואי ויהיה לך רק טוב!!! מגיע לך!

חיבוקים גדולים וחזקים..

בלונדי!

איזה כייף- יום כייף עם הילדודס. כל הכבוד לך!

שמחה לשמוע שהגרון כבר יותר טוב.

כן, איזה חלום, אה? אני גם רוצה לחשוב עי הוא אופטימי ואנסה בפעם הבאה לחלום עלינו במקום אחר לחלוטין... ובתנאים אחרים...

יופי יקירה. לי היה יום מצויין, לעומת אתמול. מרגישה כבר יותר טוב נפשית!

מאחלת לך המשך יום נעים ונשתמע בהמשך!

אוהבת
בלונדי!

אני שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר היום! ככה צריך!!

ואני? אני עסוקה כרגע בענייני "אדמיניסטרציה כללית"...

אגב, לדעתי החלום שלך על קרן אור מבשר טובות! אמנם הוא "מריח" קצת חולני בקריאה פשטנית, אבל לדעתי המשמעות שלו טובה מאד ואופטימית לבאות! מדוע? כי את בעמדה חזקה יותר (את שומרת על מישהי חולה, משמע: את מושכת לכיוון הבריא), ובו בזמן את נאחזת בתקווה גדולה לבאות - תקווה מוחשית להביא חיים לעולם חרף שנים רבות שלי חולי. זוהי דעתי לפחות. הנה היא פרושה כאן לפנייך.

יקירה, עשי לך שבת טובה ולהשתמע מאוחר יותר!

ממני.

תודה לך, מתוקה!!

אני מקווה שענייני ה"אדמיניסטרציה" שלך עברו בשלום והצלחת גם לנוח מעט..

תודה על פירוש החלום, ואני גם רוצה לחשוב כי הוא אופטימי וטוב..

נשתמע בהמשך, ושיהיה לך יום מקסים.

אוהבת,
בלונדי.