פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

יופי שבאת ולו להצצה חטופה..

בנוגע לשאלתך על החום- ברגע זה אני מודדת, כי אני מרגישה שהחום כבר מטפס ועולה לו.... !
וכמו שחששתי- הוא אכן למעלה, גם היום. הוא לא הקשיב לי..

אני כבר ממש מתחילה לדאוג... אני כעת אברר אם המרפאה פתוחה היום ונוכל להגיע לרופא..

שיהיה המשך יום בריא לכולנו.

בלונדי!

תרגישי טוב יקרה,את חייבת ללכת לרופא היום,תעדכני אותי מה קורה.
שולחת איחולי החלמה יקירתי,אוהבת קרן אור

מה שלומך יפיופה? כן, שרדתי את היום (מסתבר), והנה אני מקדימה היום ונוחתת כאן עכשיו. כן, קיבלתי את המייל שלך, ואענה לך עליו מאוחר יותר, כשאחזור. אגב, הרגת אותי אתמול עם סרטון הפרסומת ההוא...

בעבודה עבר עלי יום די רגיל, ולי יש עוד יום וחצי כדי "לסגור את הבסטה" לשבוע (אין לי ימי בחירה). מקווה שאת חשה בטוב ושהגרון נרגע.

חג סוכות הוא בהחלט חג חביב ונעים, רק חבל שאין לי פה סוכה. טוב, תיכף אצא לראות איך אנשים אחרים בונים לעצמם סוכות...

המשך ערב נעים!

ממני.

בעלי הסתכל אצלי במיילים אתמול,ידיד שלי שולח לו מיילים הזויים ואני מקווה שכשהוא העביר אותם הוא לא שלח גם לך...אני הולכת להרוג מישהו...ביי
אני מקווה שאת מדברת על משהו חמוד,כי קבלי התנצלות אם לא.

אני מדברת על הסרטון ההוא עם הטלויזיה הארוכה... :-)

מתוקה, בדקי את תיבתך בעוד כשתי דקות.

נשיקות ולילה טוב!

ממני.

ואין לי שום כוונות לנטוש את הפורום. חלילה. למה? מה פתאום???!!!

בצהריים נסענו לעיר הגדולה. לקחתי אקמול. הסתובבנו קצת, עשינו קניות בשוק הצבעוני, ועוד כמה סידורים.
כאשר נכנסנו לאוטו לנסוע הביתה, מדדתי חום במדחום החדש שלי, והנה שוב הייתה עליה במעלות... שוב חום!!

אז אני מרגישה לא טוב. חלשה מאוד. עייפה ונטולת כוחות. ואם זה לא יעבור בקרוב, אקבע תור לרופא... (אין לי כוח לפרוצדורה הזאת)

שוב קורים בבית בארץ כל מיני דברים... וזה קצת מעיק עלי..

מה שלומך? איך המרגש היום? מקווה שהכל בסדר.

נשתמע מאוחר יותר.
אוהבת,
בלונדי!

מכירה את ההרגשה,אחרי 10 שנים של אנורקסיה ההחלמה האמיתית היתה בהריון הראשון.
למדתי לנתב את האנרגיות שלי,לאן שהן הכי נחוצות,לילדים היקרים שלי(יש לי שניים).
אני אוהבת סיפורי הצלחה,כי הם באמת מעודדים ונותנים מוטיבציה שמעבר לקושי במסע,הסוף שלו הוא חיובי!
בהצלחה ואשמח לשמוע ממך,
קרן אור

על ששיתפת אותנו בסיפורך האופטימי. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה שווה ים, ובסוף כולנו ננצח את החשכה הזו.

לילה נעים!

למה החלטת להפסיק את הציפרלקס ?
אני התחלתי רק לאחרונה - שלושה חודשים לקחת ודי מרוצה, בעבר לקחתי סרוקסט אבל עכשיו אין מצב שאני חוזרת אליו.

מידנה אירופאית מדהימה, נו זה ברור... אתם אוכלים צ'יפס עם מיונז ?

אני מאוד מרוצה מהציפרלקס וזה ממש הציל אותי. אני לאחר שנים ארוכות, וכיום נמצאת במקום הרבה יותר טוב. והמחשבה היא לכיוון תכנון הרחבת המשפחה. מה שאומר, שעדיף להתחיל להגמל כעת, כדי למנוע על נזק בעתיד...

זו תרופה מעולה! ומוכיחה את עצמה כמעט כל אצל כל אחד...


צ'יפס עם מיונז? ממממ, בוודאי. אבל פה אוכלים גם צ'יפס עם חומץ ומלח. זה מאוד טעים, למרות שנשמע לא הכי...



מה שלומך?

יום טוב..
בלונדי!

כל הכבוד,אני שמחה לכתוב זאת היום,ואשמח לכתוב זאת כל הזמן...אני יודעת ששבוע בלי הקאות נראה לך עד לפני כמה זמן כמשימה בלתי אפשרית,אבל היני הוכחת לעצמך שעם שינוי חשיבה אפשר.מאחלת לך שנחגוג עוד הרבה ימים ושבועות כאלו,אני בטוחה בכך!!
ואני כאן יקירה תמיד!!!!

המאבק הוא בלתי פוסק, זה מתיש להתמודד עם המחלה הזאת דקה אחרי דקה יום אחרי יום...

אבל כל יום שעובר הוא בבחינת עוד יום נקי.

קשה לי, לפעמים קשה לי עם ההגדה הזאת "בולמיה" אני לא רואה את עצמי בתוך מחלה, ולמרות זאת אני מנסה להילחם בה.

מה שבטוח זה במשך כמעט כל חיי אני אוכלת אכילה רגשית, מגיל צעיר ביותר מצאתי מזור באוכל. ועם הנחמה המתוקה הזאת גדל גם התחת שלי למימדי ענק... ופתאום יום אחד אחרי אכילה רגשית כזאת (בומוס בשבפה מקצועית - כנראה) חשבתי לעצמי כמה נחמד יהיה להקיא את כל האוכל הזה ולא לעלות ממנו במשקל.
לקח לי זמן, לפתח טכניקות של הקאה, זה מאוד הפחיד אותי בהתחלה אבל לא התיאשתי ועד מהרה פיתחתי את הטכניקה שלי. ופתאום הקלות הבלתי נסבלת של ההקאה, איפשרה לי להתיר את הרסן לגבי האכילה שלי.
פתאום ידעתי שזה לא משנה מה אוכל, כי ממילא אני אקיא את זה אח"כ...
בינתיים עברו להם מעל לעשר שנים, חתונה, חמישה הריונות ושתי לידות והתובנות פתאום החלו לקרות...
הי אני מקיאה המון,
אני בעצם בולמית...

קשה קשה לי לקבל את זה,
עוד יותר קשה לי להילחם בדפוסי ההתנהגות שמושרשים בי כבר שנים.

בא לי לצרוח לשמיים לאלוהים שתעזור לי.

אז את נשואה. ויש לך 2 ילדים... וואוו... איזה יופי. לא סיפרת זאת עד עכשיו!

הסיפור שאת מתארת דומה מאו דלמה שקרה אצלי. מגיל ילדות האוכל היה בשבילי הכל. אמא ואבא, חום של משפחה, חברים- הוא שימש להכל. אכלתי בכל עת. לא ידעתי להתמודד עם דברים מלבד ע"י אוכל...

אבל את הרית... וילדת.. מתי כל זה קרה? האם הקאת כך גם במהלך ההריונות?

באשפוז שלי היתה איתי בחורה אנורקסית שילדה. במשך ההריון היא לא אכלה כמעט כלום והייתה לוקחת משלשלים. הילד שלה יצא עם חוסרים אדירים. ואני תוהה מה קורה איתו היום...
והייתה עוד בולימית הריונית.. התאשפזה בהריון...
ולא הבנתי איך אפשר להיות בהריון ולהמשיך עם כל זה... זה היה נראה לי טירוף... זה לפגוע בגוזל שלך שגודל שם...

אני עדיין ממליצה בחום על טיפול פסיכולוגי ומעקב דיאטני. טיפול פסיכולוגי יעזור להבין מאיפה הדברים קורים ואיך להתמודד איתם. ומעקב דיאטני עוזר מאוד כדי להכנס למסגרת. ולדעת שיש מי שפוקח עליך עין.

אני מחזקת אותך על שבוע נקי. זה המון וזה צעד רציני. ומקווה שתמשיכי עם הכוחות האלה שלך.. ותצעדי איתם קדימה....


ערב טוב...

בלונדי!

כן אני נשואה ויש לי שתי בנות.
במהלך ההריונות הקאתי, אבל פחות, הרבה פחות... כך שהבנות שלי טפו טפו נולדו בסדר גמור (אני מקווה).

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, בערך...
גם אני כמוך חיה לא בישראל, והמטפלת שלי נמצאת בישראל כך שאנחנו נפגשות כשאני בארץ בצורה מרוכזת - יום יום, וכשאני כאן אנחנו מתכתבות במיילים ובSMS, לא הכי טוב אבל זה מה יש.

אני מנסה לעשות עבודה על עצמי, ואני חייבת לספר שהיום הצלחתי לעצור את עצמי מלהכנס לבולמוס, שזה משהו שבדרך כלל קורה לי בלי מחשבה - הכניסה לתוך הרצף הזה של בולמוס ואח"כ הקאה. אני גאה בעצמי, אבל זה דורש ממני מאמצים כבירים.

אני יודעת יש לי כוחות לנצח את המחלה הזאת, מהשורש, כלומר לטפל באמת בכאב שמטריד אותי ולא רק בסימפטומים, אבל זה קשה וזאת עבודה סיזיפית...

ל

אוי, מה יהיה עם החום והחולשה האלה? אולי בכ"ז תלכי לרופא? אולי כדי להתייעץ גם בקשר לגמילה מהציפרלקס? מכל מקום, אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב עכשיו, שהכל בסדר אתך ושהערב עובר עלייך בשקט יחסי. מתוקה, אני אשמח לשמוע ממך.

חיבוק גדול!

ממני.

כל הכבוד יקירה!
שבוע נקי מהקאות זה צעד גדול מאוד, ואת צריכה לטפוח לעצמך על השכם. כל הכבוד!!!!
אני יודעת כמה כוחות דרושים כדי להפסיק, וזה לא מובן מאליו.

הקורס שאת מתחילה היום, הוא עוד צעד בריא ביותר. להתעסק בדברים אחרים, לצאת מהבית, ולא לחשוב על האוכל שאורב לך בכל פינה. כל הכבוד. זה מאוד חכם לעשות, וחוץ מזה- מגיע לך!!!!

תהני בקורס החדש!!

ותמשיכי בדרך שהתחלת. ואנחנו איתך, לצידך, תמיד!!!! ספרי מה קורה ואיך את מרגישה!!!

שיהיה לך יום נפלא!

חיבוקים,
בלונדי!

ואגב- בקשר למקום מגוריי! מפאת חשש לחשיפה ברשת, אוכל רק לומר שאני גרה במדינה אירופאית- מ-ד-ה-י-מ-ה!!!! זה כל מה שאני יכולה לגלות.... אז תפעילי את הדמיון, ואולי תנחשי..חחחח!!!

מאד משמח אותי לקרוא שאת מציינת שבוע תמים ללא הקאות! את צריכה להיות מאד גאה בעצמך ולתדלק את עצמך בהצלחה היפה הזו כדי להמשיך הלאה באותה דרך.

באחת תוכניות האירוח שראיתי התארחה אריאן לב שהיא בולמית קשה לשעבר. היא סיפרה שלפחות בשנים הראשונות למחלתה היא התרגלה להקיא אחרי האוכל וזה לא נראה לה כ"כ רע ומוזר. למנחה היה פשוט קשה לקלוט את זה. אותי פשוט עניין אם היתה אצלה הכחשה חזקה במיוחד, או שבאמת היא לא הבינה עד כמה נזק היא גורמת לעצמה ועד כמה הדבר הזה היה רע.

אני מבינה שאינך עובדת היום. אני חושבת שזה מצוין שתמצאי לך עיסוקים מחוץ לבית, כמובן במסגרת המתאימה לך. העבודה שלי, שהיא כורח המציאות, מחזיקה אותי על הרגליים - תרתי משמע. שם אני לא יכולה להתחיל לבלוס ולהשתולל, אך לצום אני כן יכולה... אבל אני כבר לא עושה זאת.

בהצלחה בקורס החדש והמשך ערב נעים!

המשיכי לשתף אותנו...

כרונית.

אני אכן פה, ויתכן ואחזור עוד מעט. כתבתי גם לך, ואני מקווה שהגיע. אני שמחה לשמוע שנהניתם ושחזרתם בשלום. נשמח לשמוע על קורותייך והתמודדותייך ככל שתרצי לשתף.

ובכל אופן - נחמד לראותך פה שוב!

לילה טוב ושינה ערבה!

באהבה,

כרונית.

שלום יקירתי!
קיבלתי, גם קיבלתי, את המייל המקסים שלך! אין כמוך. תודה יקירה!!!


אני מרגישה לא טוב... דכאון השתלט עלי. הרגשה רעה שרובצת לי על הלב. אני לא מסוגלת לחשוב בבהירות כרגע.
אני עולה למיטה. אני מתה מעייפות.

מאחלת לך לילה טוב ושקט.
וחצי שבוע קל ונעים!!!!
נפגש מחר, כמובן!

אוהבת,
בלונדי!!

מדוע נפלו פנייך, חמודה? הלוואי שתקומי לבוקר של אור!

שיהיה לך יום נעים מחר עד כמה שאפשר!

לילה טוב ולהשתמע!

כרונית.

אכן, קיבלתי את המייל שלך, וגם עניתי לך עליו עכשיו. כן, כהראה היתה בעיה בסרבר כי קיבלתי את מכתבך כמה וכמה פעמים ובשעות שונות...

לגבי הגרון שלך - אני עדיין חושבת שכדאי לך ללכת לעוד מישהו, רק ליתר בטחון. ולא, היום כבר לא נותנים כדורי אנטיביוטיקה למנע, כי כבר יודעים שזו טעות. גם לי בזמנו אמרו לבלוע כל לילה חצי כדור ל"מנע", וראינו איזה מנע יצא מזה... בכל אופן, היום כבר לא עושים זאת. פעם היתה לי דלקת כ"כ חריפה בגרון שיצרה לי כבר קרומים לבנים בכל הלוע. הרופאה כבר נבהלה לגמרי כי היא חשדה שזה דיפתריה והיא שלחה אותי מיד לבי"ח. בסוף זאת היתה "רק" דלקת גרון סטרפטוקוקית חריפה... תודה לאל (רק שתביני עם מי את מדברת).

מקווה שנהניתם בחתונה ושהיה לכם שמח-שמח!

לילה טוב ונשיקות!

כרונית.

הגוף שלנו היא מכונה מאוד מחכה,לומדת שכשמספקים לה מעט קלוריות להיות יותר יעילה,וגם אם אוכלים ברמה תקינה,עולים בתחילה במשקל.החדשות הטובות הם שניתן לשקם את זה.בתחילה אוכלים,ואח"כ מתחילים להתאזן ולהשאר על אותו משקל.חייתי באנורקסיה 10 שנים,ולמזלי יצאתי מזה בשלום,ללא נזק כרוני.בתחילה היה לי קשה כי עליתי במשקל,בדיוק כמו שקורה לך,והיום אני רוצה לספר לך שחזרתי לאותו מצב כמו בגיל 12 שהכול התחיל והייתי אוכלת בלי לחשוב יותר מידי,ועם זאת שומרת על המשקל.הגוף לא יבגוד בנו,כל עוד שלא נבגוד בו.שנלמד להקשיב לקירקורי הרעב שלו,שנלמד שאוכל גם יכול להיות הנאה ללא ייסורים.אבל את יודעת הלוואי והאוכל היה הבעיה שלנו.הבעיה שלנו היא מה האוכל וההתעסקות איתו משרתים עבורנו.אילו כאבים אנו מנסים להרעיב.חשוב לברר את הסיבה,כי הסיבה היא הרבה מהפתרון.
אשמח לשמוע ממך עוד פרטים-כמו בת כמה את??האם את באיזה מסגרת טיפולית??
ואני כאן כדי להקשיב ולתמוך.
שיהיה לילה טוב,קרן אור

ראשית תודה רבה על תגובתך- היא מאוד מעודדת.
אני בת 24 ואני לא מטופלת בשום צורה. את בטוחה שאני לא אשמין?שהגוף שלי יחזור להיות כמו פעם? חשבתי ללכת לדיאטנית שמתמחת גם בספורט כדי שתשלב לי תפריט עם תוכנית אימונים כך שלא אשמין. האם כדאי או שאני מכניסה לעצמי כל מני שטויות לראש. בת כמה את? מתי חלית ותוך כמה זמן ואייך נירפאת?
האם כיום את מסוגלת למשל לשבת במסעדה עם חברים ולהזמין פסטה (ולא רק סלט) או לאכול בערב גלידה או עוגה בלי רגשי מצפון? מה עליי לעשות כדי שאוכל גם אני לעשות כך.
ושאלה אחרונה=-נגיד ואני אוכלת בערב עוגת יום הולדת ואני מרגישה שזה משמין אותי- האם הכל בראש שלי?
תודה רבה

קראתי את שתי ההודעות שלך,
אני מסכימה עם קרן לחלוטין ששנים של מחלה שיבשו את המנגנונים הטבעיים ואת חילוף החומרים הנורמליים בגוף שלנו, ושאנחנו צריכות לתת לגוף שלנו זמן להתאושש ולהחלים.

אני חייבת לציין שמקראת הפוסטים שלך, את נשמעת שאת עדיין בתוך המחלה (כמוני, כמו כולנו, זאת התמודדות לכל החיים בעצם)
אני חושבת שמה שהעלתה קרן יכול להיות מאוד מאוד נכון ומתאים עבורך, יעוץ דיאטני וטיפול. המחלה שלנו היא דרך שלנו לתת צורה גופנית לכאבים נפשיים, ורק בעזרה חיצונית אני מאמינה שאנחנו יכולות להתחיל ולשנות את זה.

מאחלת לך המון בהצלחה, ושתמצאי מטפל/ת שיעזרו לך להחלים

ל

אתחיל מהסוף-ואם באמת תשמיני מה יקרה???מהיכן נובע הפחד???תאמיני לי שאת תשארי אותו בן אדם גם אם תרדי במשקל וגם אם תעלי,את יודעת אנחנו נוטים לתלות יותר מידי תקוות בעצם בספרות.אצל כל אחד זה נובע ממקום אחר.אבל ההתמודדות תמיד תעלה ותדרוש התייחסות.הרי כמה שנים אפשר לחשוב על המשקל,ולהדחיק את הדברים האמיתיים??בסופו של דבר צריך לקבל דברים,להבין אותם,וללמוד לחיות עם העבר שלי.העבר שלנו תמיד ילווה אותנו אבל הוא לא בהכרח העתיד שלנו.מה יהיה איתנו זה רק אנחנו קובעות,ולאן שננווט את חיינו,לשם הם ילכו.אני לא חושבת שדיאטנית היא הפתרון המתאים(אגלה לך סוד על עצמי אני בהכשרתי דיאטנית,אבל לא מתעסקת בזה),אלא יותר טיפול פסיכולוגי,כדי להבין מה הפרעת ההאכילה משרתת עבורנו.וברגע שתביני כמה הכל אשליה,תוכלי למצוא את הכוחות להירפא.
שאלת בת כמה אני-29 עוד מעט.בגיל 12 התחלתי דיאטה,שנגררה לאנורקסיה(הייתי בנבחרת של התעמלות אומנותית היה עלי הרבה לחץ),ואני חושבת שתהליך ההבראה שלי התחיל לאחר משבר שקרה לי אחרי החתונה,וה"א היתה אז בשיאה,היו לי שינויים ב-א.ק.ג. ואז הבנתי לראשונה בחיי כמה אני לא רוצה למות בשביל אף אחד.ואת יודעת המוטו שלי הוא כשאתה הכי נמוך אין לך לאן לרדת רק לעלות.זה היה תהליך אינני יכולה להשים את האבצע על משהו שגרם לזה,אבל לאחר הלידה שלי בני זה היה השינוי האמיתי,שהבנתי שאני צריכה לחיות בשבילו.ולשאלתך,כן אני אוכלת רגיל לגמרי היום,עם אנשים,בעבודה הרבה אני מבלה במסעדות(שם זה כולל מנה ראשונה שניה ואחרונה..)
אני מפרגנת לעצמי הכל.ותאמיני לי שאני חיה טוב מאוד עם עצמי,כי הבנתי שהמשקל לא יפתור לי את הבעיות.

נשמע כי את בתסבוכת אחת שלמה. את לבטח מרגישה חוסר אונים וייאוש לנוכח המחלה הזאת שכבר ממש נראה כי היא חלק ממך. אבל היא לא!! את לא חייבת לקבל את זה. את יכולה לשחרר אותה ולהמשיך את חייך.

זה נשמע בלתי אפשרי, אבל זה אפשרי בהחלט. דרושה עבודה רבה וכוח. והכל יכול לקרות.


אני ממליצה לך בחום להתחיל טיפול פסיכולוגי, ויחד עם זאת, במקביל, להתחיל מעקב אצל דיאטנית. זה מאוד חשוב כי זה בעצם מלמד אותך כיצד לאכול. מנגנון הרעב והשובע משתבש בה"א ויש ללמוד לזהות הכל מההתחלה. ולכן, דיאטנית ותפריטים זה דבר מאוד חשוב, לפחות בשנה הראשונה להחלמה.
טיפול פסיכולוגי נכנס לעומק הבעיה, לשורש שלה. וכך את לומדת להשלים עם מה שקרה ולהמשיך לצעוד קדימה. חזקה יותר.
טיפול דיאטני מטפל באכילה. וזה לא פחות חשוב!!!!!


ממליצה בחום.

אם זה רלבנטי לגבייך- המחלקה להפרעות אכילה בתה"ש ממוחית בכך, ותוכלי למצוא שם מענה הולם וטיפול מקצועי.
03-5305101

ואם זה רחוק לך- יש עוד מקומות... רק תגידי!


שיהיה לך ערב טוב,
בלונדי!

איך פעם מישהו כתב-"אני יוצא למסע".זה מה שזה.לפעמים המסע מלהיב לפעמים פחות.לפעמים הוא משעמם,ומחפשים את הריגושים,לפעמים לא.לפעמים קשה יותר,ואז רוצים לחזור הביתה למקום המוכר,האהוב,גם אם הוא לא כ"כ טוב,ןלפעמים מתחילים להרגיש שבא לפרוץ את הגבולות,ורק מי שמעיז בסוף מצליח.
תיראי הרגשות לא משתנים ברגע,זה תהליך,של ללמוד להקשיב לגוף ,לרצונות שלו,לתאוות שלו,וזה לא קל כי פירושו של דבר להקשיב למה שעד כה ניסינו לקבור או להוציא מתוכנו.אבל מי שמאמין בעצמו ושורד את המסע הזה הוא מבין שהיה למה.שהחיים באמת יפים.ואז ישנו הוויתור לעצמי לפעמים,היכולת לקבל את התנודות השונות,הזרימה שעליה את מדברת..
אני בטוחה שבסוף הדרך תשתלם לך,אני יודעת שלא קל לך כרגע,אבל קחי כל יום צעד קטן קדימה ולפני שתשימי לב בכלל,תביני עד כמה התקדמת,ועד כמה יש חיים מעבר למשקל ולה"א.
ואני כאן תמיד להבין,להקשיב,להרים אותך על כפיים,אבל את צריכה לרצות,ולהאמין שאת יכולה.מעבר לזה תאמיני לי הכל קטן ולא משמעותי.
אוהבת,קרן אור

לקפוץ למים- זה מה שאני עשיתי לפני כמה שבועות (אולי חודש??) . פשוט החלטתי שאין מצב שזה ידפוק לי השקעה של 3 חודשים.
בהתחלה זה קשה כואב ולא נעים, ואמנם שהרגשה ובחשיבה לא השתנה הרבה , אבל וואלה, עליתי קצת במשקל והעולם לא קרס.

אני מבינה שעם סיום הלימודים גם האופטימיות הגיעה!!!
כן ,אה??בהתחלה נראה שאם נעלה במשקל משהו ישתנה,ןפתאום אנחנו מגלות שאף אחד אפילו לא שם לב,ושניתן לחיות עם זה ואפילו טוב!!
מחזקת את ידייך יקירה.ויאללה מספיק,אני נותנת לך את ה-800!!!

אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת, הפחד הוא האויב הכי גדול שלי, שלך, שלנו.

אני כבר יודעת שכשאין לי את האומץ להתמודד עם החיים שלי, כשאין לי את האומץ להתמודד עם הכאב שלי, אני בורחת למחלה.
זה עצוב, אבל אני מבינה את זה...

אני חושבת שחשוב להבין מה "מבריח" אותנו מלהתמודד ולמה אנחנו בוחרות במחלה ובכאב שהיא מביאה איתה כצורת התמודדות. זה כמובן במקביל למציאת דרכי התמודדות יותר בריאות.

אני גאה להכריז בזאת רשמית שהיום הוא היום האחרון בחיי בו אני לומדת לפסיכומטרי!!!!!!!!!:) ה-ל-ל-ו-י-ה!
ביום שלישי הבחינה, יום לפני כמובן לא לומדים ...
זהו זה נגמר
איזה אושר:)

איזה כיף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שיהיה לך בהצלחה,את מרגישה כבר את חשובת השחרור המיוחלת???
אשמח לשמוע ממך.
קרן אור

תראי מה אני עושה במקום לנצל את יום הלימודים האחרון כמו שצריך:)

ומה השלב הבא?

אני מקווה שאת מתכננת לפרגן לעצמך חופש מפצה כמו שצריך!

שמחה לקרוא על ההתקדמות שלך! המשיכי כך!

ליל מנוחה!

כרונית.

זה נורא מוזר- קמתי הבוקר, והייתי מתה לפתוח איזה ספר וללמוד משו אבל אסור לי.. מה אני אמורה לעשות עם עצמי היום?!?

התכניות להמשך- קודם כל לישון... והמון. יש לי שלושה ספרים בעברית שקניתי לפני בערך חצי שנה ולא הספקתי עדיין לקרוא, חוצמזה להיפגש עם כל האנשים שהוזנחו בחודשיים האחרונים. זה אמור למלא לי את סוכות.
אחרי סוכות הסטודיו נפתח!!! אז אני הולכת לחרוש שיעורים:)
וגם לחפש עבודה וכאלה.
בקיצור להתחיל לחיות באמת:)
יאאאאאאאא... איזה התרגשות:)

אני שמחה לשמוע (קצת באיחור, סליחה) שאת נטולת לימודים לפסיכומטרי! יאללה, בשעה טובה. הגיע הזמן. עשית זאת!!

אני מקווה שהתקופה שבאה כעת, תנוצל אך ורק לדברים חיוביים. את יודעת.. לא לדברים רעים. טפחי את עצמך והשקיעי, ותהני מהחופש. ובאמת הפגשי לך עם כל החברים... ובקיצור- תעשי חיים, אחרי שלמדת כל כך קשה. רק נסי לא להשתעמם...כי אז מתחילות מחשבות.

מאחלת לך בהצלחה בהכל! וברוכה הבאה לחופש!

חיבוקים,
בלונדי!

קודם כל - בהצלחה רבה במבחן! אני מניחה שאמרו לכם לא ללמוד ביום האחרון, אבל אצלי כמובן הכל הפוך. אני לומדת עד הרגע האחרון - פשוטו כמשמעו. מצד שני, הפרעת הריכוז שלי או מה שזה לא יהיה עושה בי "שמות", כך שבכל מקרה קשה לי להגיע מוכנה למבחן כמו שצריך. אני צריכה כל דקה...

ולגבייך - עכשיו מצפים לך דברים כיפיים, אז תיהני מהם!

ולא לשכוח לדאוג לעצמך בין כל היתר!

בהצלחה וכל טוב!

כרונית.

את כאן? הרי לך אות חיים כפי שרצית... אך אני מקווה שאת ישנה כבר.

שמחתי לקרוא שלא צמת ושאת מרגישה יותר טוב. חשבתי עלייך היום. חשבתי על מה הייתי עושה לו היו לי ילדים, כי אין מצב שהייתי יכולה לקום ולטפל בהם. ז'תומרת - יש מצב, אבל היה לי הרבה יותר קשה.

בכל אופן, הצום עבר בסדר בסך הכל, חוץ מבשעות האחרונות שלו בהן הגיעו אלי כאבי הראש. אז זחלתי לי בחזרה למיטה בחדר החשוך, ונשארתי שם עד הסוף. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, אם כי מאד עייפה.

לגבייך - אני בכ"ז חושבת שאת צריכה ללכת לבדוק את עניין הגרון. זה מוזר ששלוש פעמים הסיפור חוזר על עצמו עם אנטיביוטיקה וללא החלמה. אולי כן תלכי ל-א.א.ג? חשבי על זה.

לילה טוב ומקווה לפגשך מחר!

כרונית.

יום הכיפור שעבר עלייך נשמע כמו עינוי אמיתי... וחבל שכך. אך זו באמת התחלה חדשה לשנה שכולנו מקוות שתהייה בריאה יותר, ונקייה מאנגינות!
נותר בך איזה כוח להתחיל שבוע חדש?
מקווה שתוך יום יומיים תחלימי לחלוטין ושחג הסוכות יעבור בנעימים!
מאמינה שעבורך הקילו שניים שנוספו אינם מהווים טרדה משמעותית, וודאי יעלמו תוך ריצות אחר הילדים בחג הבא...
תודה על המילים היפות - כן, אני מאמינה שבעתיד עניין המשקל יהיה קריטי פחות. בנתיים אני עדיין בשלב בו לומדים שאפשר לאכול כמו אדם נורמלי ולא להפוך לגוש ענק ברגע... את יודעת איך זה, ההגיון מבין זאת היטב אך הנפש החולה והמשתקמת עוד מפריעה.
בכל מקרה, עבר לו יום כיפור רגוע, ללא צום וגם ללא דאגות מיוחדות. רוב משפחתי לא בארץ כך שגם לא היו ארוחות, מה שרק הוסיף לשלווה שבחוץ.
רצה לסיים לארוז - טסה מחר!
שנה טובה לך יקירתי, תודה על הכל, ונפגש עוד שבועיים!
אוהבת,
שלי.

שתהיה לך חופשה מדהימה!!מקווה שתעשי חיים,משוללי כל רסן ודאגות...(כן,אני מאחלת לך מה שהייתי מאחלת לעצמי).ואני מאוד אתגעגע אלייך כאן....ואני בטוחה שאת תחזרי אלינו מלאת אנרגיות טובות.נמתין לך,ואשמח לשמוע ממך,אם יצא לך,אבל אם לא,מקווה שתתגעגעי קצת אלינו..ואם יהיו ימים קשים,תזכירי לעצמך כמה עברת,ואיזה גרעין חזק התקבע בך בחודשיים האחרונים.אנחנו רק יכולנו לעזור ולהיות שם,אבל הכל שלך וישאר בך לתמיד.
אוהבת מאוד,
קרן אור.
נ.ב. לא אין לי כוח להתחיל את השבוע,אבל מי בכלל שואל אותי...לפחות הגרון בסדר,אני שוב על אנטיביוטיקה,אבל לשם שינוי זה לא התפתח למשהו חמור יותר.

מבטיחה לשלוח מייל אחד לפחות...
תרגישי טוב ותשמרי על עצמך! (זו הוראה, לא בקשה...).
שלך,
שלי.

התעוררתי מוקדם, החברה עוד ישנה, מפחדת לצאת מהבית כי לא רוצה להעיר אותה. סוף סוף היא יכולה לישון כמו שצריך...
ומה שלומך בלונדי יקירה? איך את מרגישה? מקווה שהכל בסדר ושתצאי לטיול הקטן שלכם בכוחות חדשים.
אני בעיצומו של התקף אלרגיה נוראי. מאתמול מגרד לי בכל הגוף, העינים שורפות ועל פניי מין פריחה שכזו. איזה סיוט. אין לי תרופות, כי כבר מזמן החלטתי שהן מסוכנות לי, אז אאלץ להמתין בסבלנות עד יעבור זעם.
חברה שמקפידה לצום כל שנה אמרה שזהו העונש שלי.. לי נראה שזה רק הסתיו!
מקווה שעל כולן עובר צום קל, בשינה מתוקה וטיולים נעימים בחוץ. אל תייסרו עצמכן יותר מידי, אנו הרי עושות זאת לעיתים קרובות מידי גם כך!
להתראות בסיום החג,
שלי.

צר לי לשמוע שאת עדיין נשקלת כל יומיים. אבל אני מאמינה שעם הזמן תוכלי להוריד גם את זה... איו ספק. לאט-לאט.

יופי שאת הולכת לבלות עם חברה, שמחה בשבילך.

תהני ותבלי..

להת' אח"כ..
בלונדי!