פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

עצוב עצוב לקרוא את דברייך... הייתי שם! מבינה אותך לגמרי.

אשמח אם תספרי על עצמך ונוכל להכיר אותך טוב יותר. אני וכל חברי הפורום פה. נשמח לעזור ולתמוך בכל מה שאפשר.

שיהיה לך ליל מנוחה ותהיי חזקה!

בלונדי!

קראתי את הודעתך כאן,וגם בפורום המקביל.הבנתי שאת בטיפול,ואת בצומת של להחליט מתי יש להרפות מטיפול.אשמח אם תוכלי לשתף אותנו במהלך המחלה,כמה זמן הטיפול מתבצע..ואנחנו כאן להקשיב.חשוב לי שתדעי,שאין כזה דבר שאי אפשר להחלים.כולנו כאן בשלבים שונים של החלמה אחרי עשור של כל ה"א לסוגיה.זה לא קל כמובן יש הרבה עליות וירידות,אבל אפשרי.ואם טיפול אחד לא מקדם אותך,אולי יש מקום לחשוב על טיפול אחר.אבל לעולם לא לוותר,ולרצות בכל מאודך להבריא.כשיש את שני המרכיבים האלו,לא ראיתי מצב בו זה לא אפשרי.
אשמח לשמוע ממך יותר פרטים,
מאחלת לך רק בריאות(כל השאר יבוא מעצמו...)
קרן אור

נכון, את צודקת. להקיא זה קשה, כואב, מבאס, מפחיד.
ואני יכולה להוסיף עוד כמה פריטים לרשימה שלך:
כמה זה נורא שמייד אחרי שהקאת, הבטן ריקה ואת רעבה. ואת אוכלת שוב, ומנסה לא להקיא הפעם, אבל נשברת.
וכמה מתיש לקום בבוקר עם סחרחורת, כי ישנת מעט והקאת הרבה.
וכמה מעייף לשבת בשיעור, או בעבודה, ולחשוב רק על אוכל.
וכמה מתסכל כשהבטחת לעצמך שהיום לא תקיאי, ובסופו של דבר הקאת יותר מפעם אחת...
וכמה מכאיבות הצרבות של אחרי.
וכמה מכוערות העיניים האדומות, והפצע על היד, והיובש מסביב לשפתיים.
כמה קשה להסביר להורים להיכן נעלם השוקולד שהיה בארון.
ואין סוף לכמה הזה. אם את רוצה, אמשיך.

אני לא מקיאה כבר כמעט 3 חודשים. גם לא זוללת. גם לא מרעיבה את עצמי. זה קשה, וכואב לפעמים, אך ההצלחה מפתיעה וממכרת, ומלמדת שאפשר, אפשר להפסיק ולצאת משם.

את יודעת כמה נפלא לאכול ארוחה שלמה, לא יותר מידי, לא פחות מידי, להרגיש שבעה אך לא מפוצצת?
וכמה כיף לסיים ארוחה ללא שום דחף או רצון להקיא?
כמה נוח ללכת לישון כשאת לא רעבה?
לקום בבוקר, להתרחץ ולצחצח שיניים ולדעת שמצפה לך יום נקי?
כמה קל פתאום ללכת לקניות בסופר, ובעגלה יש רק מה שאת צריכה?
איזו הרגשה מדהימה זו להפסיק להסתיר, להכחיש, לשקר לסביבה?
לא לדאוג יותר היכן ומתי תקיאי?

כל זה ועוד שווה את כל המאמצים הדרושים כדי לברוח מהמחלה הזו, להתחיל לשקם את הגוף והנפש ולתכנן חיים בריאים.
אולי תעשי לך רשימה של כל הדברים היפים והנעימים שיקרו כשתפסיקי?

תזכרי - את לא מגעילה, המחלה מגעילה. והמחלה זו לא את, אפשר גם בלעדיה.
מקווה שתשארי איתנו ותאפשרי לנו לעזור לך ככל האפשר.
שלך, שלי.

מצטרפת לכל מילה שלך!!!

בלונדי.

את בכלל לא מגעילה, והחיים שלך לא מכוערים.
את פשוט חולה במחלה מאוד קשה ואת צריכה להבין את זה ולטפל בעצמך.
בדיוק כמו שאם חלילה היית חולה בכל מחלה אחרת היית מטפלת בה.
זה קל להגיד וקשה לעשות - אני יודעת בדיוק מה את מרגישה, אני מרגישה שכל מה שכתבת יכולתי לכתוב אני בעצמי.
אבל מודעות ורצון לשנות את השליטה של המחלה בנו, לשליטה שלנו במחלה הם מה שיכולים לעזור לך לצאת ממעמקי השאול שבהם את נמצאת.

ממתינה לבעלי האהוב!

אני שוב רוצה לחזור ולומר שלא התכוונתי לפגוע ברגשותיה של אור, ואני מצטערת אם זה יצא כך!
רק רציתי לומר מה אני מרגישה.

אור- אני מקווה שלא תיעלמי בגללי!!


בלונדי!

אני מכירה איך הגלגלים שלך עכשיו זזים,שכחת שאני אותו הדבר???ברור לנו שרצית להביע דיעה,זהו מאחורינו,הכול ברור ונעים.
אוהבת קרן אור

לא ממש נראה שזה המצב.
נראה כאילו "הזמנתי" או התחלתי פה איזה קרב.
ואת יודעת שאני האחרונה שאיזום "קרבות". זה ממש לא אני. את מכירה אותי כבר...

ידעתי שאסור לי לדבר...

לילה טוב!
אוהבת
בלונדי.

שמחה שהמקום הזה קיים...

טוב לאות את כל התמיכה שקיימת פה בפורום

שמחה שנכנסת,את מוזמנת להיות חלק מהבית החם שלנו.אשמח לשמוע את סיפורך.
קרן אור

ברוכה הבאה לפורום הכי מקסים בארץ!
מצפים לך ומחכים לשמוע ממך.
לילה טוב!
בלונדי!

רק עכשיו אמרתי את מה שעל ליבי. ראי שרשור מהצהריים!!

החום ירד בכמה עשיריות המעלה.

ואני ממש רחוקה מהלקאה. לא עשיתי שם דבר רע ואני מרגישה בסדר גמור!

הולכת גם להכין ארוחת ערב..

תודה יקירה וערב נעים שיהיה לך!

אוהבת
בלונדי!

הרפלוקס לא ניצח, הוא רק הזכיר את קיומו...
אני מכירה אותו היטב, וגם חרדה ממנו, ונדמה לי שכתבתי זאת לכרונית, שהסבירה לי שגם אנורקטיות סובלות מרפלוקס -אני מכירה כבר בעובדה שהוא יהיה שם לנצח. תזכורת איומה לבולימיה.
בהחלט סבורה שזה קשור למחלה שתקפה אותך. אם את זוכרת, זה קרה לי מייד עם סיומה של השפעת שהיתה לי. החום ירד, הרגשתי הרבה יותר טוב, ואז שני לילות רצופים שכבתי במיטה עם בטן נפוחה ומזון ונוזלים שמטפסים להם מעלה מעלה.
ואת יודעת, במצבי לא יכולתי להכנע לצורך (צורך, לא סתם דחף או רצון) להקיא, או לאפשר למשהו לצאת, וזה היה נורא.
לא יודעת מה הסיבה, אולי החולשה הכללית של הגוף.
ב
ולימיה היא מחלה איומה, ואני מוכנה לכתוב זאת כאן כל בוקר, אם משהי שכחה או פשוט לא ידעה.
אין חמור יותר או פחות - אנורקסיה, בולימיה ואכילה כפייתית הורגות. את הגוף ואת הנפש.
ואין מגעיל יותר או פחות - לזלול ולהקיא זה מגעיל. ריח הרעב, העצמות הבולטות והחולשה של הרעבה עצמית גם הם לא נעימים כלל.
ואין הילה זוהרת של שליטה עצמית וסגפנות סביב אנורקסיה, כמו שאין שום קסם ביכולת לאכול הכל אך להשאר רזה.
ואין שום דבר אצילי באנורקסיה, כמו שבולימיה אינה חזירות - היא הפרעה נפשית חמורה שפוגעת בכל חלקה טובה.
וכל מי שאי פעם סבלה מאחת מהמחלות האיומות הללו "זוכה" לתזכורות מידי פעם. כי הגוף לא שוכח כל כך מהר.
הבעיה היא שלעיתים קרובות בולימות חשות בושה גדולה יותר במחלה שלהן, וכמוני, חוששות לידע על מצבן העגום ולבקש עזרה. וכמו שכתבתי אתמול, אף אחד לא רואה... אם לא צועקים, אף אחד לא שומע.
ואני מנסה לצעוק זאת כל הזמן, לכל מי שעוברת כאן ומספרת על הקאות תכופות יותר או פחות. ואם משהי זקוקה לתאור צבעוני יותר של חיי בולימית, כאבים וצרות שמופיעים בדרך, שרק תגיד.

תרגישי טוב מלאכית שלי, אולי קצת טוסטים יבשים ירגיעו את האזור.
ולא הבנתי את "המבין יבין"... זקוקה לרמזים נוספים...
אוהבת,
שלי.

צודקת בהחלט!

אין שום "הילה" מעל אף אחת מהמחלות האיומות הללו והיה חשוב לי לחדד זאת פה בפורום! ואני שמחה שכתבת דברים כה יפים ונכונים. כל מילה שלך נכונה ונבונה!

וכן, זה קרה מהמחלה שיש לי כבר 3 ימים. מה לעשות?
ולא התכוונתי בדבריי שהריפלוקס ניצח לתמיד! התכוונתי שכעת הוא ניצח, פה עכשיו!! לא תמיד! אני מצליחה לשלוט בו, אבל עכשיו זה היה יותר מדי!

"המבין יבין" ? - כל אחד יבין את דבריי ויפנים אותם אליו! ואני בטוחה שהצלחתי להעביר פה מסר כלשהו!! ואת ההוכחה שהצלחתי! תודה!

המשך ערב נעים!

בלונדי!

להתמודד באומץ עם הכאב ולזכור מתי זה הופיע! רק כך ניתן אולי למנוע את הפעם הבאה. ולהשלים עם העובדה שכל פעם שהגוף נחלש חוזרות להן תופעות מהעבר.
את יודעת, כמו כאבים של פציעה ישנה שחוזרים מידי פעם, יש אנשים שקור למשל מעורר כאבים שעברו כבר מזמן.
ממש מקווה שעד הלילה הכל יעבור ושתוכלי לישון היטב!
דווחי בהמשך.

אני לא מרגישה שעשיתי פה שום דבר רע. אני מרגישה בסדר גמור עם עצמי. לכל אחד קורה שיש לו מחלה והוא מקיא קצת.
תודה על העידודים, אבל אני ממש בסדר ולא מרגישה שלא בנוח!

קרה וזהו. אני חולה! ומסכנה...חחח!!!

תודה יקירה!
את מקסימה!

נשיקות!
בלונדי.

אני לא מבינה מאיפה נוצר הרושם הזה.
אנחנו נגד הפרעות אכילה באשר הן יקירה.

די עם ההבדלים הללו, את לא במחנה הבולימיה כמו שאני לא במחנה האנורקסיה. אין שום רצון מאף אחת מאיתנו לתת לזה להישמע כאילו אנורקסיה היא "אנה", בנות חולות מתייחסות למחלה כך, אבל מלבדן- מהי הנפקות להתעסק במה יותר נורא ממה?!
הכל רע!

הכל הכל הכל רע!!!!!!!


הלוואי שתרגישי יותר טוב,
ומחוזקת בקרוב.


ואם יש משהו שלא הבנו (ובוודאי שיש) אנא- דברי מפורשות. נספוג את זה, נבההיר ונמשיך הלאה, לדרך בריאה יותר.



תרגישי טוב!

אור.

כתבתי לך למטה, בהמשך לשרשור הארוך של אתמול.
ערב נפלא!

כתבתי לך מייל, אפילו שניים.. לא קיבלת?

הרושם נוצר בשל משפטים כמו: "אני לא מקיאה, אני לא עושה דברים כאלה, לעולם לא אקיא!"

כאילו יש משהו נחות או פסול בכך! כמובן שיש בכך משהו פסול כי זו ה"א והיא קטלנית, אך אין בכך פסול יותר מאשר הרעבה או אכילה כפייתית!
ואין בכך "חזירות" או "בהמיות"! ממש לא!
ואני לא רוצה שיהיה זלזול כלפי המחלה האיומה הזו! ומצטערת, ככה נגרם לי להרגיש. אולי שלא בכוונה, אבל עם רגשות לא מתווכחים!
וזה לא נעים להפגע פה בפורום. בייחוד שאני כה משתדלת לא לפגוע ברגשותיו של אף אחד מהמשתתפים!

והיה חשוב לי להבהיר את זה! כי אני סוחבת איתי את זה כבר כמה זמן! ויש דברים שאני לא יכולה להעלות פה בשל כך. וחבל מאוד כי זה "בית חם" ואוהב שלנו! ואנחנו אמורים להרגיש פה הכי חופשיים שאפשר!

אין לי כל תחושת נחיתות בשל הגדרתי בולימית. אני בזה ל"הילות" המשוייכות למחלה זו או אחרת! זוהי שטות ואיוולת לדעתי. לאף מחלה אין כל "הילה". רק מוח חולה מסוגל לחשוב כך!

נפגעתי, כן! בבית שלי נפגעתי. וזה לא דבר נעים. התעלמתי מזה עד עכשיו, אבל מפריע לי שאינני יכולה לדבר פה בחופשיות. ולכן החלטתי לדבר. זה לא קל לי להוציא זאת החוצה, כי אני לא אוהבת לריב. אבל אני לא מרגישה שאפשר לדבר פה בחופשיות יותר..


וחבל לי על כך מאוד!

ערב טוב!

בלונדי.

אמרתי שאני לא מקיאה או לא אקיא כדי לציין מצב עובדתי, לתאר איפה אני עומדת, ובמה אני נלחמת. את בטח תסכימי איתי, שבשביל מישהי שלא הקיאה אף פעם, לא כי זה חזירי, אלא כי בשעתו באמת לא היה לי אומץ. אני בטוחה שאם היה לי אומץ הייתי מקיאה אז בתקופה הקשה. אבל בינתיים, בשביל מישהי שלא הקיאה מרצון אף פעם, תסכימי איתי שלהקיא זו הדרדרות רצינית! אז סיפרתי, שאני לא מתכוונת להקיא.


אני באמת מרגישה כאילו זה בית נפלא לכן.
לא התכוונתי להרוס או להכעיר, ואני מתנצלת על כך.

ואגב חבל שלא הוצאת את זה קודם, כי הרגשתי בין השורות. ככה זה, עם תחושות לא מתווכחים- נכון :)


ערב הרבה יותר טוב שיהיה...
והחלמה מהירה...


אור.

אני חושבת שהדברים הוסברו בשתי הצדדים,ועכשיו אפשר להתפנות ולדבר על החלמה!הבית שלנו הוא חם וימשיך להיות כזה וחילוקי דעות הן חלק בלתי נפרד,בייחוד כשבבית ישנם דיירים כמונו.
אני שמחה שכל אחת אמרה מה שעל ליבה,ואני באמת מאמינה בלעשות זאת בקביעות.כולנו חיינו בשקר,וכולנו לומדות מהי האמת שלנו,ולכל אחת יש את האמת שלה.לפעמים זה מובן לנו יותר ולפעמים פחות,אבל חשוב באמת להבין למה התכוון כל צד.
העלתי את הנושא כי הרגשתי אותו גם בין השורות.אני חושבת שלאף אחת אין כוונה לפגוע באחרת..ואם זה לפעמים מרגיש כך אני נוטה להאמין שזה לא מכוון.
אז יאללה לדבר.........[
אוהבת
קרן אור

כתבת "זה בית חם לכן",שכחת לכתוב לנו.את חלק מאיתנו,ואני רוצה שתרגישי כזאת.זה בסדר הסברת את עצמך...אני יודעת שלא התכוונת לדברים בצורה האמורה,אבל זה היה נשמע כך.לא נורא נאמר.בואי נמשיך הלאה.
מאחלת לך ערב נעים,ואשמח לשמוע ממך,
קרן אור

מחזקת את דבריה של קרן אור- אמרת "בית חם לכן"!! האם אינך מרגישה כי את חלק מהבית הזה?

סתם תוהה מה הפשר..

בלונדי.

אני שמחה שהעליתי את הנושא. דברייך שנאמרו בתקופה האחרונה הביעו כמו זלזול בבולימיה...
אני שמחה לשמוע שלא התכוונת לכך ומקווה שאכן זה הסיפור!

אבל לא משנה, העיקר שנשים זאת מאחורינו ונמשיך לצעוד מכאן.

תודה
בלונדי!

ממש לא התכוונתי להתקיף אותך או לפגוע ברגשותייך.
מצטערת אם זה יצא כך.
סה"כ רציתי לומר מה אני מרגישה.

מקווה הכל בסדר אצלך!

ערב טוב!

בלונדי!

נפלא שפרקתן כאן דברים, כל הכבוד על האומץ, וכמו שקרן אור אמרה -
ככה זה בבית. במשפחה. לפעמים גם יש פיצוצים.
אני לא מתייצבת לצידה של אף אחת, רק רוצה לנסות להסתכל על ההודעות האחרונות מהצד ולהציע נקודת התייחסות אחרת -
בלונדי, צר לי מאד שנעלבת, ואני בטוחה שאור לא התכוונה להעליב אף אחת. וגם יודעת שאת לא רצית לפגוע, ואור, מקווה שהבנת זאת גם את.
אני לא מנסה לדבר בשמה של אור, אבל כך אני מבינה את מה שפגע באחרות:
כפי שכתבתי בעבר, אני עדיין מאמינה שלכל אחת הזכות להגדיר עצמה, ואת מיקומה במחלה (בחוץ או בפנים), ולקבוע ציפיות ומטרות. וזכותנו להביע דעה ולהזהיר, אם אנו מוצאות זאת לנכון.
אך אני בטוחה שכשאור אומרת שהיא לא חולה, היא לא מתכוונת לפגוע באף אחת מאיתנו, או להתנשא מעלינו, ולמקם אותנו כחולות ואת עצמה כבריאה. זו הגדרה שחשובה לה, ולפעמים הכל סמנטיקה!
שנית, מה שהתפרש כזלזול בבולימיה, או כדחייה מבולימיות, הוא אולי פשוט חרדה אמיתית מהמקום הזה. וזו אולי דרכה של אור להרחיק עצמה מהאפשרות של המחלה הספיציפית הזו, שכולנו יודעות כמה היא איומה.
אני חושבת שבהצהרה "אני לא מקיאה" אור לא התכוונה להציב עצמה כטובה יותר מאחרות, אלא לידע שהיא לא נוקטת בשום צעדים של הטהרות, למרות הקשיים באכילה מאוזנת.
וזהו, אני בטוחה שאור יכולה להסביר עצמה כאן ולחסל את אי ההבנות ותחושת העלבון.
לילה טוב לכולן,
אוהבת,
שלי.

א. ) אני לא מתכוונת להגיד לאף אחת איך להגדיר את עצמה. אין לי כל זכות ואין לי כל עניין לכך.

ב.) רציתי לספר על מה שאני מרגישה בפנים, בתור חברה בפורום הזה.

ג. ) אני מבינה שזה נתפס כהזמנה לקרב. וזה ממש לא מה שניסיתי ליצור. חבל שכך נראים פה פני הדברים.

ד. ) לא רציתי להמשיך "להסתתר" פה מאחורי מסיכות שהן לא אני. לא רציתי לפחד לדבר בפורום.

ה. ) לא התכוונתי לפגוע באור, ואין לי כל כוונה לעשות כך. מי שמכיר אותי, ואפילו קצת, יודע שאני ממש לא בן אדם כזה.

ו. ) כנראה עשיתי טעות שדיברתי. ידעתי שאני לא צריכה לעשות זאת. אני רואה למה זה גרם פה וזה ממש חבל לי. רק אמרתי מה אני מרגישה. לא באתי לתקוף. ועד שאזרתי אומץ זה מה שקורה!

ז.) אני לא מבקשת מאף אחד לקחת "צדדים" כי זו לא מלחמה! אנחנו כולנו יחד פה. משפחה אחת!

לילה טוב לכולם!

בלונדי.

אין צורך לעשות שולם כי אני מבחינתי לא ברוגז עם אף אחד. כולה אמרתי מה אני מרגישה!!

תודה על ההצעה הנדיבה, חחח!

לילה טוב
בלונדי!

מה שלומך, עפרונית שלנו? מקווה שאת חשה בטוב ושמצב רוחך שפיר ביותר!

את לא טועה לגביי, יקירה. אני אכן בצד הפסימי (לצערי), אבל את יודעת מה אני אומרת: "זה לא שאני פסימית. אני ריאלית. זה הכל".

בכל אופן, אני אשמח להצטרף אלייך, כי אני חושבת שאת נמנית דווקא על המחנה השני, עד כמה שזה יישמע לך מוזר! ההודעות שלך מאד אופטימיות ומאד מאירות, ואפילו שאי-שם בביתך הקט את מתמודדת בגבורה עם כאבייך הפרטיים, עדיין השאיפה לראות טוב ולקבל טוב קיימת אצלך וניכרת בין שורותייך.

אז אצלך הגרעין בריא, והיסודות קיימים. ואילו אצלי הגרעין עכשיו מבריא, ואילו את היסודות נאלצתי להחליף, כי הם היו מקולקלים ומעורערים ביותר. חבל מאד שלקח לי כ"כ הרבה זמן כדי להבין שהיסודות רקובים ומקולקלים ושצריך להחליפם בדחיפות, כי כל קיר שהייתי בונה עליהם - היה קורס תוך זמן קצר, וזה אכן מה שהיה קורה בעבר. היום היסודות חזקים ובריאים, ולכן הקירות שאני בונה היום יעמדו איתנים (בתקווה...).

שלי, אני מאמינה שכולנו כאן מגיעות מחולניות מסוימת בתוך המשפחה, כך שאת לא יוצאת דופן בזה. גם אני מגיעה ממשפחה חולנית למדי, אם כי כלפי חוץ הכל היה נראה "פיקס מתוקתק". גם חוסר הבטחון הטורדני הזה הוא מצרך שחולק לכולנו בנדיבות כנראה... אני מסכימה עם הפסיכולוגית שלך על כך שאתן צריכות לעבוד על שני התחומים במקביל, אבל לדעתי את לא צריכה להלחיץ את עצמך ולצפות מעצמך לקבל 100 בשניהם. בסך הכל עכשיו את בעיצומו של תהליך קשה מאד, והרבה יותר חשוב שתגיעי לחוף מבטחים מבחינת ההפרעה מאשר שתלחיצי את עצמך בעניין הקריירה. ראי את קרן אור - היא פרשה מלימודי רפואה כדי להבריא ובעצם כדי להציל את חייה. והיום, עם כל הצביטה הקטנה הזאת בלב עקב הקרבת החלום, היא מבינה שהיא קיבלה את ההחלטה הנכונה, כי אילולא נהגה כך - מי יודע אם היא היתה אתנו היום (אוהבת אותך, קרן אור!).

גם בי יש פחדים שעוצרים אותי, ורק היום אמרה לי עוד מישהי נחמדה (לשם שינוי) שעובדת אתי: "אני לא מבינה מה את עושה פה בכלל. ממש חבל לי עלייך". האמת היא שקצת נעלבתי מן היציאה הזאת. מה ז"א "חבל לי עלייך"?! מה, נחרץ גורלי? זהו?? פירשתי את זה כאילו היא אומרת לי שסופית נכשלתי בחיי. אבל היא קלטה אותי מהר וביארה לי את המשמעות המקורית שכבר ניחשתי בעצמי... אז הפחדים שלי חוסמים אותי מלהגיע לעמדה בכירה יותר, כי אני מפחדת להיכשל. ואני שונאת להיכשל! ואז אני נותרת מתוסכלת בשממוני.

ואני כמובן מאמצת את הגישה של הפסיכולוגית שלך, אך מצד שני קבלתי כאן לא מזמן על הקלות שבאמירה ועל הקושי שביישום...

השבוע עבר עלי מהר מאד. כפי שהבנת מתשובתי לקרן אור ולבלונדי - אני קצת לחוצה מיום-כיפור, ורוצה שיעבור. באשר לסמסטר החדש המתקרב - אני מדחיקה, כי אני כבר שחוקה לגמרי, ומ-מ-ש לא בא לי לחזור למסכת הלחצים המטריפים הללו! אבל... אין ברירה, אה? "כאשר אבדנו - אבדנו"..

לילה טוב, שלי יקרה!

כרונית.

מה שלומך יקירה?
איזה יום מצפה לך? מקווה שהוא כולל ביקורים נעימים יותר מאתמול! מצד שני, ביקורי בית חולים הם אף פעם לא ממש נעימים... ואיך את מרגישה? מה קורה בגרון האומלל שלך?
האם יש הכנות מיוחדות ליום כיפור? לחצים חדשים?
ובכלל לא דנו כאן בסוגיה הזו הכה רלוונטית לכולנו - צום!
אני באופן אישי נמנעת, ולא רק בגלל ההיסטוריה שלי, זה לא כל כך נהוג במשפחתי החילונית להחריד. צמתי כמה פעמים ולא הרגשתי כלום מלבד עונג אנורקסי שכזה.
התכנון שלי הוא לצעוד בערב לחוף הים, אולי לבד, אולי עם החבר, ולעשות קצת חשבון נפש (כאילו לא עשיתי זאת מספיק בחודשיים האחרונים...).
אצלי הכל בסדר! לא פחות ולא יותר. לא לחוצה מידי, לא רגועה, לא מוטרדת, לא שמחה יותר מידי. מין מצב די נורמלי לשם שינוי!
סתם נזכרתי מה כתבתן לי לפני חודש או קצת יותר, כשפרטתי כאן על מצוקתי הנפשית, עצב, בכי, מועקה. וכרגיל צדקתן - הכל נהייה קל יותר.
אני לומדת להתמודד עם כעסים ולחצים בדרך בריאה יותר ומגיבה באופן מתון יותר. וכל זאת בלי לפצות עצמי במזון או להחסיר מעצמי מזון.
כנראה שגם הטיפול המחודש קצת מרגיע, לצד הנקודות הכואבות שהוא מעורר. אני צריכה לכתוב עליו קצת לעצמי לפני שאוכל לנסח כאן משהו ברור, ואולי אספיק לעשות זאת היום. חשוב לי לכתוב על כך לפני הנסיעה המתקרבת.
שיהיה לך יום קל, מהיר וקצר, והנה, כמעט נגמר לו עוד שבוע!
להתראות,
שלי.

שלום חברים וחברות יקרים ויקרות!!!
הנה שוב קמתי. אחרי שסוף-סוף הצלחתי לתפוס תנומה קלה. היה לי חלום מעצבן, וקמתי שוב עם חום! אבל לא נורא. יהיה בסדר.

גשם הספיק לרדת בזמן שישנתי. אז הכל רטוב כעת... אבל בכל זאת יצאה השמש ולא ממש קר פה כמו אתמול. רק 14 מעלות נכון לכתיבת שורות אלה!

קרן אור- את מדהימה!! אין לי מילים!! ואת יודעת יפה מאוד למה אני מתכוונת! את רגישה וחכמה ויודעת להביא את הדברים בצורה כל כך נכונה על גבי הדף. ואני בטוחה שגם בחיים האמיתיים ולא הוירטואליים!
לגבי העליה ב-2 ק"ג- האם אני אמורה הסיק מכך משהו? כי לא הבנתי...
כמה טוב לשמוע בחורה יפה ובריאה מדברת בכזה בוז על ה"א! ממש מחמם את הלב וממש עושה חשק להיות במקום שלך! כמה אמיצה וחזקה את! באמת..

שלינקה- תודה מתוקה על הדאגה. ואכן זהו לא זמן לקפה שחור. אבל פתחתי את ה"בוקר" כעת בכוס קפה, ומיד אני ניגשת ל"משמעת מים" שלי ומתחילה להחזיר נוזלים חיוניים! אני קצת הסטרית לגבי מים! תמיד דואגת שיהיו איתי בקבוקי מים בכל מקום בו אני נמצאתץ כי אם אני לא שותה מספיקף מיד מתחיל כאב ראש שנגרר ונגרר..ואז אני נהיית כמו חיה פצועה!

כרוניתוש- אני מקווה שיש לך יום נעים. מחכה לך לעת ליל!!!

לגבי הצום- קרן אור יקרה! אני חושבת שאת יכולה להרפות ממנו השנה ולקחת לך קצת הפסקה! ולמרות שאת מבית דתי (ואני כל כך מצטערת אם נפגעת בעבר מדבריי בהקשר לדת ולאנשיה) אולי הגוף שלך לא יקבל את זה בעין יפה. אולי השנה לא תצומי. ואני מכירה את עניין הסחרחורות והתיאור הכללי כאשר לא אוכלים. באשפוז כשלמדתי לאכול שוב, בהתחלה לא זיהיתי תחושות רעב-שובע! ולימדו אותי שם לזהות. וכאשר השתחררתי- היה מאוד חשוב לאכול בזמן את הארוחות, אחרת היה מתגנב לו כאב ראש וחולשה...
אז יקירה, למרות אצבעה המאשימה של אמא- אולי תעשי לעצמך "פטור" רק השנה. מותר לך. בהשגחת!! חחח, אני מאשרת לך! ואם מישהו שואל- שלחי אותו מיד אלי!

יום כיפור יוצא בסופ"ש, ואני ובעלי מתכננים טיול של יומיים-שלושה! יש חופש וצריך לנצלו. וסליחה, אבל אני לא דתיה ואף לא קרובה לכך, ולכן אני לא צמה ולא פועלים עלי חוקי האיסורים השונים. אז אל נא תפגענה ממ



נגמר לי המקום וממשיכה בהודעה הבאה!!

קרן אור- אני שוב חוזרת ומתנצלת אם נפגעת בעבר מכל אחת ממילותיי בהקשר לדת! אני ממש לא התכוונתי ואני ממש מצטערת. האמיני לי!
וחוץ מזה, זה מעניין לשמוע על חינוך דתי! אני לא מכירה זאת בכלל!

במחלקה הכרתי חברה דתייה. תארו לכם- קיבוצניקית ודתיה חברות טובות! הייתי היחידה שהיא התחברה אליה, משום מה! אבסורד! והיא כמובן היתה דתיה- דתיה. חצאיות, איסורים, והכל- הכל. והיה לי מוזר שהיא לומדת במדרשה רק של בנות.. נראה לי כה מוזר שאין בנים...! (אבא שלה התעלל בה והיה מכה אותה. בפעמים בו פגשנו בו- הוא דיבר איתי בגנותו של רבין ז"ל וניסה להחזיר אותי בתשובה! מיותר לציין שהבן אדם הזה נפסל על הסף מבחינתי, בכל הרמות. גועל נפש. להכות כך את הבת שלו, ועוד בתירוץ ש"התורה מאשרת". חוצפה! ילדה אומללה! וגם לנסות לכפות עלי את הדת. איש באמונתו יחייה, ואין צורך להכריח אף בן אדם לעשת משהו שהוא לא חפץ בו. ובטח שלא אשתכנע בעקבות אב מכה!!!)

היינו מסתובבות יחד ברחובות תל אביב ב"אפטרים" שהיו לנו מהמחלקה וזה היה מחזה מוזר- דתיה עם חצאית ארוכה וחילונית בחצאית מיני, קעקועים ופירסינגים- מסתובבות יחדיו! כל פעם היו שואלים אותנו אם אנחנו אחיות או מה..? לא הבינו איך הקשר בינינו. כמובן שלא סיפרנו מה קושר אותנו. מה גם שהיא הרבה יותר צעירה ממני... ואותי טעו לחשוב בגיל שלה! הורידו לי 5 שנים מהגיל לפחות..חחח!!

אני לא אומרת שרק בדת יש אנשים שמתעללים בילדיהם, זה רק היה סיפור על אותה חברה. ובאמת אני מבקשת מכולם פה- נא לא להפגע ממני. זהו רק סיפור על פגישה בין דתיה לחילונית שמאלנית!!!

אז זהו לגבי יום כיפור!

האם אתם גם לא מדליקים מחשב ביום כיפור? האם לא תהיו פה? או שבעצם גם אני לא אהיה פה..

טוב יקרים שלי ויקירות מתוקות!
מאחלת לכולכן המשך יום מהנה!
ואני מקווה שלא שכחתי פה להגיד כלום!

אוהבת
בלונדי!

לגבי מה שלא הבנת פתחתי את הדלת....חחח....
אני ממש לא נפגעת כיוון שלא תיראי אותי הולכת עם חצאיות כמעט,אני הולכת עם מחשוף,עם צמוד,ובסה"כ גדלתי בבית של "כיפה סרוגה" כלומר דתיים מסורתיים(לא דוסים),וללא כפייה דתית.אז כן למדתי בבי"ס דתי אבל היו שם גם בנים,זה מה שאני קוראת בטוב טעם.ההורים שלי שומרים שבת,כשרות וכמובן חגים.אני לא ואני מגיעה אליהם עם רכב(כמובן שחונה לא ליד הבית,למראית עין,בעיקר כבוד כלפיהם),אבל יום כיפור זה די השריד האחרון שנשאר לי,וכן לא חשבתי על זה אבל לצערי לא אהיה כאן,כי אני לא אדליק אורות,לא ארד במעלית,לא אבשל...בקיצור צום והתענות אמיתיים....(אם אשרוד,בשעה 12 אני גוועת מרעב,שלא לדבר על שתיה!)
ואת יכולה להגיד באמת מה שבא לך כי גם אני בעיקרון נגד כפייה דתית.אני מאמינה שלכל אחד יש את הדרך שלו להאמין,כמו בכל תחום בחיים...
איך את מרגישה???????החום ירד??לא סיפרת אם בסוף אתמול הכנת סלט וטוסט...האמת היא שאכלתי ואני לא יודעת מה יש לי אבל אני עדיין רעבה ועד שאגיע היום הביתה בטח יהיה 6 בערב....
טוב יקרה אגיב לעוד כמה הודעות ואכנס לישיבה...
אוהבת קרן אור

הי יקרה שלי!

לא ידעתי שיש חינוך דתי משותף ובנים ולבנות גם יחד! זה חדשות בשבילי.

אין לי בעיה עם שום דבר, כל עוד זה לא נכפה עלי. ולא כדאי שארחיב מעבר לזה!

אז אני שמחה שיישרנו את ההדורים ומקווה שאכן מעולם לא נפגעת מדבריי.

אני מבינה שחשוב לך לצום ומכבדת את זה. אני מקווה שתעמדי בכך (כי זהו רצונך).
את לא צריכה להתבייש לדבר על החששות לגבי הצום. איתי את יכולה לדבר על הכל! אני מה שנהוג לכנות "כופרת", ונחשבת כ"לא יהודייה" במגזרים אלו או אחרים, ע"פ מעשיי (וגם אי-מעשיי) ודעותיי. אז הרגישי חופשי! שום דבר שתגידי לא יזעזע אותי!
אני מקווה את עדיין רוצה להיות חברה שלי (-: למרות שאין לי כל קשר לדת! חחח..

החום לא ירד! נשאר למעלה.

לשאלתך- אכלתי בבוקר סלט טעים + צנים עם גבינה לבנה! יאמי!!!

ובקשר ל"פתיחת הדלת" - תודה!!! אין כמוך!! כבר אמרתי זאת!

יש לי בחילה מארוחת הצהריים והאוכל מאיים לעלות וממש כבר נמצא בגרון.. איכס!

טוב יקירה. המשך יום מהנה לך!

נשיקות
בלונדי!

והנה אני עדיין פה. מרגישה איך שוב עולה לו החום..
ותיכף אזדחל למיטה ואנסה לשקוע בשינה..
אף אחד עוד לא פה, אז נדבר בהמשך!

נשיקות,
בלונדי!

ערה משלוש בבוקר... איך העסקת את עצמך?
כשהייתי ילדה זה תמיד היה קורה לי - אחרי יומיים של שפעת פשוט לא הייתי מצליחה לישון. היה לי ספר אחד שקראתי שוב ושוב בנדודי שינה, עד גיל מאד מאוחר, ופתאום בא לי לקרוא אותו שוב, למרות שהוא ספר לילדים.
מה יהיה עם החום שלך? את לוקחת אקמול או משהו כזה? מה עם תרופות סבתא קלאסיות כמו מרק עוף ותה עם דבש?
לא, זה לא הזמן לקפה שחור, את יודעת...
מקווה שתרגישי טוב במהרה ושיהיה לך יום נחמד בסופו של דבר.
עדכני בהמשך!
נשיקות,
שלי.

כן מ- 03:00 בבוקר. מה עשיתי? ירדתי למטה וניגשתי מיד למחשב.
הדלקתי את כל החימומים בכל הבית (הבית מרושת ברדיאטורים קבועים לקירות ומופעל בחימום מרכזי- חום נעים ורך, לא כמו של מזגן), הכנתי לי כוס תה, וקיוויתי שאוכל לחזור לישון!
אבל.. העייפות איחרה לבוא. ורק בסביבות 08:00 נרדמתי שוב. והנה אני כאן לאחר עוד 4 שעות שינה גרועות....

שוטטתי לי ברחבי האינטרנט, כתבתי מיילים רבים, ומצאתי איך להעביר את הזמן. וגם בעלי קם באמצע לעבודה, אז ישבתי עמו לקפה של בוקר ונפרדתי ממנו לשלום כמו בכל בוקר. (אני תמיד קמה איתו, לבלות איתו כמה דקות של בוקר לפני העבודה. הוא לא מבקש, וחלילה לא פוקד עלי. אני עושה זאת מרצוני. רוצה "לוודא" שהוא קם והכל בסדר. ושהוא שותה ואוכל משהו טרם צאתו)

אז הנה אני כאן, שוב עם חום!

ומה איתך יקירה? איך עובר היום?
נשתמע בהמשך ומקווה שהכל בסדר!

אוהבת
בלונדי!

חשבת על נקודה חשובה הצום.אני מבית דתי,למדתי בבי"ס דתי,ועל אף שאני לא דתייה כיום,משהו נשאר לי בכ"ז וזה החגים,והצומות.ואני מתביישת או לא להגיד,אני בדיכאון מהצום המתקרב.מאז שיש לי ילדים אין לי יכולת לצום בכלל.היום שלי מתחיל בשש בבוקר,והזמן נמתח לו כמסטיק...וברור לי שכמו שנה שעברה בטח ארגיש את הסחרחורות לקראת הצהריים,ואז אקשיב לגוף שלי ואשתה\אוכל.כמובן שבתקופה שהייתי חולה אסרו עליי לצום,כי זה פותח פתח לירידה תלולה...לטעמי כל אחת צריכה להקשיב לגוף שלה ולאיזון הפיזי שלה.אני בכ"ז אנסה(המצפון...אני שומעת את ההטפות של אמא שלי....),ונראה מה יהיה.
טוב חייבת לעוף לפגישה,נשתמע בטח אחה"צ.
קרן אור

למי שגדל בבית דתי וספג חינוך יהודי אמיתי זו החלטה מאד מאד קשה. סבא שלי התעקש לצום גם בגיל 95...
במקרה שלך, אם ילדים קטנים ועוד אחרי טיפול אנטיביוטי מסיבי, זה נשמע קשה במיוחד. אז אולי תחליטי מראש על צום עם שתייה? כן ,אני יודעת שזו לא ממש הגדרת הצום, אך בכל זאת... נסיבות מקלות!
מאחלת לך צום קל ומהיר, ושמזג האוויר ישחק לטובתך!
נשיקות!

זהו, סיימתי את שינת הלילה שלי בשעה 03:10. ממש נורא, אה? אוף. הלכתי לישון מאוד מוקדם ואפילו לא הייתי פה כדי לאחל לך איחולי לילה טוב!!
אז, עמך הסליחה!
היה לי יום של הרגשה לא טובה, וכנראה כי זה השפיע על השינה המוקדמת.
והנה כעת אני ערה כמו שור!! (לא ידעתי איזה דימוי לכתוב פה, ו"שור" נראה לי ער למדי, חחח) בהתחלה עצמתי עיניים וניסיתי להרדם. אך אני כבר מזמן הבנתי (זוכרת את תקופת נדודי השינה שלי?) שאין מה להלחם בכך. זה יבוא בשעה זו או אחרת..! ולכן, קמתי מהמיטה והנה אני פה כעת! אולי אכין לי כוס תה להתחמם איתה, כי ממש קר. ואני רואה שיש לי אי מיילים בתיבה, ואני כה שמחה לשבת לכתוב! למרות שזה הכייף של הבוקר שלי- לפתוח את תיבת האי מיילים ולכתוב לעולם כולו!

אז כרונית מקסימה שלי- את בטח כבר מזמן ישנה לך כי אצלך כבר ממש תיכף 04:30. נוחי לך בנעימים ונפגש פה בלילה הבא.
ושיהיה לך יום נעים וקל מחר!!

אוהבת מאוד

בלונדי!!

גם גבינות עיזים לא בא בחשבון!!
הגבינה היחידה שנכנסת אלי לפה היא גבינה לבנה!! זהו!!

החום לא יורד... עדיין חלשה אבל אופטימית..


כואב לשמוע על המקום בו היית. ובדיוק סיפרתי כי גם אני צפיתי היום בתוכנית על בולימית וזה עשה לי ממש רע. לא יכולתי לתאר את עצמי שוב במקום הנורא ההוא. להרוס את חיי ואת חיי הסובבים אותי.
נורא לשמוע על הבנות שם במחלקה שהיית..כואב הלב...

טוב יקירה, מתפנה לסיים בישולים לארוחת הערב!
נשתמע בהמשך!

נשיקות
בלונדי!

אור, אני חוזרת בדבריי וחושבת כי את לא במקום בטוח היום כדי לעזור לחברה במצב כזה. את נלחמת מאוד על מקומך, ואולי רצוי שתתרכזי רק בזה!
קרן אור צודקת..

ערב טוב.

בלונדי!

רק היום שוחחנו על המגפה האיומה הזו, שמתפשטת לכל כיוון, וכמו שאמרה בלונדי - קיימת בכל מגזר בישראל.
צר לי שנאלצת לעבור חוויה כזו באמצע יום שהתחיל טוב כל כך, אך ייתכן וטוב לכולנו להזכר איפה התחלנו, לאן הגענו ולאן אפשר להגיע.
זה גם גרם לי לחשוב על אחד הדברים האיומים ביותר בבולימיה - קל כל כך להסתיר את המחלה מהסביבה. אדם רגיל, שלא הגיע משם, או לא נתקל במחלה אצל אדם קרוב, לא יעלה על דעתו שמשהו לא בסדר.
כל כך הרבה פעמים אמרו לי בדיוק מה שנאמר לך היום - "איזה כיף לך, רזה טבעית". ובמכון כושר - "איזה שרירים!".
השבוע המדריכה שלי לפילאטיס אמרה לי "כמה יפה את שומרת על הגוף שלך, הכל מוחזק טוב". לרגע רציתי לומר לה שאני כנראה נס רפואי ושלי לא ממש ברור איך לא נאכלו לי כל השרירים ואיך גם בתקופות הרעות ביותר, ששום דבר כמעט לא נשאר בבטן, לא התמוטטתי כך באמצע שיעור.
אפשר לחיות כך שנים רבות ואף אחד לא ישאר שמבפנים המצב לא פחות גרוע משל אנורקסיות הנראות כשלד מהלך.
בכל מקרה, תודה על הדיווח יקירה. אני מאמינה שהוא מחזק את הרצון להחלים אצל כולנו!
מקווה שמחר נתקל כולנו בארועים ומחזות נעימים הרבה יותר...
לילה טוב!

איך הסתובבנו תקופות ארוכות, הזקנו לעצמנו, ואף אחד לא שיער מה שנעשה בחדרי חדרים!! מזעזע..

שיהיה לך ליל מנוחה!

בלונדי!

חוויה ממש קשה, אה? אני בקושי מסוגלת להסתכל על זה בטלויזיה. פנים מול פנים?! לא הייתי מסוגלת, זה נורא. זה פשוט נראה זוועה!
בצבא הייתה איתי בחורה שהיתה אנורקסית, והיא הייתה זוועתית ברזון שלה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה ידעתי שאני לא רוצה להיות ככה רזה וזהו! כל פעם שאני ריכה להתחלחל אני מזכירה לעצמי כמה היא נראתה נורא, וכמה היא נראיתה הרבה יותר יפה ומוארת כשהיא התחילה סופסוף לעלות במשקל, בזכות טיפול. ראיתי אותה- שהמדים ישבו עליה כמו שק, וראיתי בנות אחרות שהמדים ישבו בול, והן היו מושלמות בעיני.

אז במובן הזה אכן הרזון קורץ, אבל עד גבול מסוים. אני יודעת שכשזה נראה נורא, זה נורא. זה פשוט כיעור מוסר שלא רוצים להתקרב אליו.

דווקא מפתיע אותי שאתן מציעות לי לקחת מרחק. אלוהים יודע, שעשיתי את זה כל השנים בכל פעם שזיהיתי אנורקסית בסביבה. כדי לשמור על עצמי. במו עיני ראיתי איך אחת הבנות בתיכון, כשאני התחלתי להחלים, התחילה להידרדר, ולא דיברתי איתה יותר. היא לא הבינה למה, יכול להיות שזרקתי לה איזה מילה בנושא , אבל אני בטוחה שלא הסברתי את עצמי טוב אז. בזמנו הכרחתי את עצמי לאכול, כל ארוחה הייתה כרוכה בייסורים,
לא יכולתי לשמוע ממנה שאיזה כיף היום היא אכלה רק מלפפון.

אני ממש מוציאה עכשיו דברים שלא דיברתי עליהם אף פעם, תודה לכן על הבמה!

במובן הזה היום, המחלה לא בדיוק קורצת. מפני שכמה שאני רוצה להיות רזה, אני לא אצום ולא אגזים עוד בספורט וכו' וכו', כך שהחשש שלי הוא אחר- אני אראה אותה, ואדע שאני לא יכולה להגיע לשם. זה לא שאני אדרדר לאנורקסיה שוב, אני מאמינה, אבל יהיה לי קשה יותר להרגיש טוב עם עצמי. חוץ מאולי הגאווה שתציף אותי כשאני שוב אעבור בגלידריה תל אביבית ולא אחסוך מעצמי :)


יכול להיות שאתן צודקות. אני אשתהה עם זה בינתיים.
ואקח לי עוד זמן מחשבה.


תודה לכן,

וקרן אור- לפעמים כמה רגעים של חופש, זה כל מה שצריך!


אור.

הייתה תוכנית של קרין מגריזו שראיינה בחורה אנורקסית, והראו איך שהיא ממש לא מסוגלת לגעת בביגלה אחד (אחד!) וממש מפחדת ונרתעת ממנו (מבייגלה!). אלו הרגעים שאני מבינה כמה הפרעת אכילה זה מגוחך!!!!

איך את מרגישה? מקווה שהחום ירד ושהמחלה שתקפה אותך בשליטה!
זה אכן נורא נורא עצוב, ובהקשר למה שכתבה אור, על החברה והנערה החולות, זו פשוט מגפה.
אני זוכרת שכשאני חליתי, רופאים ופסיכולוגים הסבירו להורי שאני עונה על "הקריטריונים" להפרעות אכילה, שיש לי כמה מהמאפיינים האישיותיים שמגבירים את הסיכוי לאנורקסיה - פרפקציוניזם, אינטליגנציה גבוהה, "חינוך" של מחול קלאסי, מופנמות ועוד.
אני ובנות גילי הרי לא היינו חשופות למדיה של היום, להערצת הדוגמניות ההיסטרית הזו, לא גדלתי עם כוכבות טלוויזיה בנות 16 במשקל נוצה וחזה מסיליקון (הגיבורה שלי היתה ציפי שביט...). אז חפשו סיבות ומניעים אחרים למחלה.
אבל היום נדמה שכל אחת חשופה, שכמעט כל נערה בסיכון גבוה. לא צריך כבר להיות רקדנית קטנה, או מתעמלת, או פרפקציוניסטית אובססיבית כדי לחלות.
וזה ממש נורא, וכואב, ומדאיג.
ובנימה אופטימית זו... להתראות בהמשך!

מקווה שאת נהנת מהבוקר הרגוע יחסית בבית! הבית וודאי ריק ושקט, מצב כמעט חריג, לא?
פנקי עצמך בארוחת בוקר טובה ותעבדי בפיג'מה... זה כיף! בגלל שרוב עבודתי מתבצעת מהבית, לפעמים אני מנהלת שיחות טלפון רציניות בכותנת לילה ומסכה לפנים, או מסדרת ציפורניים תוך כדי. משום מה זה תמיד מצחיק אותי וגורם לי להרגיש "חתרנית" מעט!
יקירתי, היום אני אכן יודעת שיש בי כוחות שמעולם לא הייתי מודעת אליהם, או שפשוט לקח להם זמן להבנות, ואין לי שום כוונה לחזור לצד החולה והמופרע, או לפתח הפרעות חדשות במקום הישנות. להיות מופרעת, בכל צורה, כבר לא "מגניב" בעיני. אבל ברור לי שאני צריכה להיות מאד מאד זהירה.
ומהבחינה הפיזית - הכאבים היומיומיים ובעיות העיכול כמעט ונעלמו לגמרי! אני עדיין מופתעת שארוחות החג עברו ללא שלשולים, כאבי בטן או צרבות. מבחינתי זה אומר שני דברים - הגוף אכן מתאזן ומשתקם, גם לו יש כוחות מופלאים. שנית, כבר למדתי כמה שיעורים חשובים באיך לאכול ומה לאכול. כל בוקר וכל לילה לפני השינה אני שואלת את עצמי - "איך את מרגישה?" ובשבועיים האחרונים התשובה היא "מרגישה טוב! ממש טוב!".
ומצד שני, התסכול ממצבי בתחום המקצועי הוא בלתי נמנע כרגע ומשפיע עלי, וגם החזרה לטיפול לא קלה...
יש לי הרבה מה לספר על הפגישות האחרונות בטיפול ואעשה זאת בהמשך.
ושולחת לך מייל קצר על הטיול שמצפה לי!
הרבה נשיקות ולהתראות בהמשך!

זהו שאני עובדת ללא איפור(כמה זמן זה לא קרה לי??קשה לזכור),ועם הפיג'מה של הלילה,וכיף לי.כמובן שעוד מעט אני חייבת להתארגן לפגישות,אבל כבר על הבוקר החצי יום הזה עשה לי תיאבון הכנתי לעצמי טוסט עם מלא תוספות(חולה על טוסטים אפילו קניתי הביתה טוסטר מקצועי כמו שבחנויות),וסלט יקרות עם גבינה בולגרית,ממש מעדן!!!ואני לגמרי לבד,אין בלאגן של צעצועים מסביב,הבית שקט,שומעת תוך כדי מוזיקה שנוגעת בי עמוק(בניגוד לשירי ילדים שנהיו התרבות שלי...),חבל שצריך לעבוד בכלל!!!

ושמחה לראות איך את מסוגלת לנצל עד תום בוקר אחד של שקט!
לפני ראש השנה היה מוסף ספרים בהארץ שהוקדש לספרי נסיעה, ספרים וחופשה. נדמה לי שהיה זה יאיר גרבוז שכתב שבניגוד לאלו הנוסעים למקומות אקזוטיים לחופשה, הוא מפנטז על חופשה בבית!
כנראה שכך זה כשיש משפחה ושהחיים עמוסים כל כך - חופש קצר בבית ריק ושקט, עם מוזיקה טובה ואוכל בייתי הופך לדבר נפלא!
לא אצלי, שהבית הוא גם ספריה ומשרד...
נצלי כל רגע!

כן זה פוגע בכל השכבות, ראיתי זאת במו עיניי. יהודיות, חרדיות, דתיות, ערביות. כולן היו מאושפזות איתי יחד.

החום לא יורד ואני מקפידה לשתות מים ולנוח..

תודה מתוקה.
בלונדי!

היי, לא ממש שהספקתי להיכנס לכאן אתמול,
אבל הבנתי ששלי- עבר עלייך יום לא פשוט, אני מקווה שהכל יותר טוב עכשיו. אכן את ראויה להערה עם צעדי הענק שלך! כל הכבוד, זה עניין לגאווה! את חזקה מאוד, כבר הוכחת לעצמך. העמדת סטנדרט שאני לא מרשה לך לרדת ממנו :)


אכן הורידו לי את התפרים היום, אבל יש לי דלקת, ואנטיביוטיקה וכו'...
בכל מקרה, אני יכולה להרשות לעצמי לזוז קצת, שזה משמח, אני כבר מרגישה שחרור. בינתיים יש לי כאבי בטן, ואני מקווה שהם יחלפו בקרוב קרוב, כדי לממש את עניין התזוזה הזה. אני לא אעמיס על עצמי בכל מקרה, לאט לאט. המון זמן לא התעמלתי, אני מצפה שיהיה לי קשה, ולכן אני גם אקבל את עניין הלאט בהבנה. לפעמים כיף לעשות שיעור ממקום לא מחייב ורגוע יותר :)



אתמול היה יום מוצלח מאוד! נפגשתי עם חברה בערב אפילו במקום פילאטיס, וזה היה רק כיף. מעשה בריא. נשמתי קצת אוויר! הייתי חייבת. בער לי לצאת מהפיג'מה. פשוט בער. נורא בריא לי להתלבש , להרגיש את הבגדים שוב. מצחיק אה?

והכי חשוב- דבר שריתי לספר לכן- הצלחתי לעודד בחורה בת 18 שהדבר הבריא והנכון הוא ללכת למשהו שהוא כנראה אשפוז יום. מסגרת שבה היא נמאת במקום עם דיאטניות ופסיכולוג ואוכלת שם, מהבוקר עד' הערב.
היא חששה שהיא לא תוכל ללכת לחדר כושר בגלל שהיא הולכת למרכז הזה, אבל הסברתי לה שהדבר הבריא הוא ללכת, מפני שהיא אמורה להגיע לחדר כושר ממקום בריא ולא ממקום של פחד מלהשמין. הסברתי לה שכל מה שהיא צריכה להתמודד איתו זה הפחד מלהשמין, ולכן המטרה שלה היא להצליח לעבור את הימים למרות שהיא לא מתאמנת.

היא אמרה שהיא מרגישה שהיא רוצה ללכת אבל היא לא יכולה להכריח את עצמה. אוי כמה שהבנתי את זה, בדיוק מה שאני אומרת בגילי המופלג, אילו מישהו רק יכול היה להכריח אותי לא להתאמן כשהרגל כאבה. אז הסברתי לה שאם היא חושבת שיש לה ברירה, בעצם אין לה ברירה! זו לא ברירה אמיתית. הדרך היא או להבריא עכשיו או להידרדר מעכשיו יותר. אין ברירות וזה לא משחק. וכהנה וכנה דיבורים ..
היא השתכנעה ואמרה שהיא תודיע לאמא שלה מיד שהיא רוצה להתחיל עם המסגרת הזו של הטיפול. כואב לי נורא שאמא שלה לא עשתה את זה בעצמה. ממש לא מובן לי אמהות שמעלימות עין, שהן אדישות, שהן לא יודעות להתמודד עם המצוקה של הבת שלהן שרק רוצה עידוד ודחיפה.

לחברה שנפגשתי איתה אתמול יש חברה אחרת אנורקסית, שבעבר היינו יוצאות ביחד שלושתינו. ומאז שהיא הידרדרה לאנורקסיה אני לא מסוגלת ליצור איתה קשר. גם לטובת הבריאות שלי, וגם כי לא נעים להיות ליד מישהי שרוצה שתאכלי ותאכלי רק כדי שהיא תוכל להמשיך לצום. אין לי יכולות לעמוד מול אובססיה כזו, מספיקים לי השדים שלי. אחרי שהתרחקתי מהמקום החולה, אני יודעת שאיכשהו עדיין יהיה קל להפיל אותי חזרה, אני מפחדת לרצות לחקות את ההתנהגות העלובה שלה, ולא רוצה להעמיד עצמי במבחן.

ניצלתי את כל המקום :)


בכל אופן מה שרציתי להגיד הוא שגם אמא של החברה ההיא היא די אדישה לעניין האובססיה של הבת שלה והרזון הזוועתי שסיפרו לי שהיא הגיע אליו. משום מה אני מרגישה משהו כמו- טוב, אז שהיא תאכל את מה שהיא בישלה ובזוף תראה שהרזון לא מוביל אותה לשום מקום, בדרך הקשה. כאילו לא מפריע לי שהבחורה הזו תעבור בדרך הקשה.
פתאום עולים לי רגשי אשם תוך כדי שאני כותבת שורות אלה- וחושבת בעצם, למה שאני לא ארים אליה טלפון ואספר לה מה עברתי ואנסה לעזור. מה יהיה כ"כ רע בזה, חוץ מהעובדה שאני פשוט אתמודד עם מישהו שהיא יותר רזה ממני.


הנה אמרתי את זה, כנראה זה הפחד האמיתי- לראות מישהי רזה ממני.

רזה ואומללה, אור.
ואומללה.
למה זה תמיד נשכח ממני?



יאללה ללימודים.
שיהיה לכם יום נפלא, אני אשמח לשמוע מחשבות, ואקרא אותן בתקווה רק בלילה (בהנחה ששאר היום עד אז יוקדש ללימודים :)

צהריים טובים.

קודם כל - בת כמה את? כי אמרת "גילי המופלג" ואני לא זוכרת מהו.. למיטב זכרוני אנחנו בנות אותו גיל! אבל תקני אותי אם אני טועה!

חוץ מזה. אני שמחה לשמוע כי יצאת לבלות וויתרת אפילו על שיעור פילאטיס. ואצלך אני אומרת "אפילו" כי כבר זיהיתי שהספורט מהווה בשבילך משהו קצת נרחב מדי..

בכל מקרה. בקשר לאותה בחורה. למה שלא תתגייסי, תרימי אליה טלפון ותנסי לעזור לה? למה לא ליייעץ ולעזור למישהו אחר אם אפשר? אולי אותה בחורה רק משוועת למישהי שתבוא ותהיה שם בשבילה? מישהי שעברה זאת בעצמה ויודעת היטב מה התחושות.?!
יכול להיות שאת פוחדת להשאב חזרה? יכול להיות שהמקום ההוא יקסום לך בשנית? יכול להיות שאת מפקפקת בכושר עמידתך מול המחלה?

אני מקווה שתהיי חזקה מספיק, ותוכלי לעזור קצת לאותה בחורה. ואם לא- אז לא נורא! עשי מה שטוב בשבילך! ואם זה יגרור אותך למטה, וותרי על כך, כמובן!

שיהיה לך יום נעים, ותני לעצמך מנוחה! תרחמי על הגוף האומלל!!

להת'

בלונדי!!

רציתי להיכנס לכאן רק בלילה, אבל לא התאפקתי מלהציץ בזמן הלימודים.
ממש מתיש העניין הזה. ממש ממש. נרשמה התייאשות קלה.


אני באמת מפחדת להישאב לזה חזרה. אני יודעת שקשה לי לפעמים להיות ליד אנשים שעושים דיאטה, כי אז אני מרגישה שאני צריכה גם. לא תמיד אבל לפעמים. אני באמת אחשוב על להתעלות על עצמי. אני פשוט לא יודעת כמה היא רוצה לצאת מזה. עד עכשיו הייתי ממש אנטי, ותוך כדי שכתבתי לכן המחשבות השתנו. מוזר לחלוטין :)


אני בת 25. זה מופלג מפני שאני בגילי לא צריכה לרצות שיכריחו אותי. כבר לא טינאייג'רית.


תודה רבה, אני אשמור על עצמי :)

יופי שבאת ולו להצצה חטופה!

ידעתי שקשה לך קצת עם הבחורה הזו, אבל בלי לחץ. אם מתאים לך- עזרי לה. ואם זה מהווה איום- אז אל תעשי זאת!!

ואני בת 26...
ואשתדל להרגיש טוב... אוףףף! תודה!

המשך יום מהנה.

בלונדי!

איך את מרגישה? מה מצב הדלקת? ממש מדהים איך כמעט כל טיפול רפואי פולשני גורר אחריו עוד נזק, ועוד תופעת לוואי... מקווה שתחלימי לחלוטין בקרוב!
תודה על מילות ההערכה ששוות המון... אכן, העזתי הפעם להציב לעצמי סטנדרט גבוה, ואין לי שום כוונה לרדת ממנו! תמיד שנאתי להכשל, ולכן גם לא העזתי לנסות. והנה, ניסיתי, ומסתבר שאפשר גם להצליח.
כל הכבוד על שיחתך עם הנערה האנורקסית! אני רק יכולה לתאר מה נדרש ממך כדי לפתוח בשיחה הזו, כדי להסביר לה על הנזקים וההשלכות של המחלה. כמו שכתבת, הרי יש לך שדים משלך... ההתערבות שלך עשויה להציל אותה מעתיד שחור משחור.
ולגבי החברה ההיא - אל תלחיצי את עצמך. אם לא השבוע, אולי בחודש הבא יהיו לך הכוחות להתמודד איתה.
חשוב שאת מודעת לשדים שלך, לתחושות ששיחה עמה עשויה לעורר בך.
ובנוגע להורים - אני בהחלט מבינה את הכעס שלך כלפיהם. בתיכון היתה לי חברה אנורקטית שאחותה הקטנה סבלה מבולימיה מגיל ממש צעיר. ההורים שלה היו מודעים לחלוטין למצב של שתיהן ופשוט בחרו לא לטפל בהן. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהם מאמינים שהן יחלימו רק בכוחות עצמן. זה מזעזע בעיני.
מצד שני, יש הורים שלא מודעים לחומרת המצב, או להשלכות של הפרעות אכילה. ההורים שלי למשל חששו מאשפוז, אפילו אשפוז יום, כי הם פחדו שאשפוז ישאיר "כתם שחור" בעתיד שלי. בסופו של דבר, המחלה הזו היא הכתם השחור הגדול ביותר שיש בעברי. הם סמכו על הפסיכולוגית שהתנגדה גם היא לאשפוז, הם האמינו שאפשר לטפל בי באופן פרטי, כך שבעתיד אף אחד לא ידע... שום רישום בקופת חולים, ללא ביקורים בבתי חולים. הכל פרטי וסודי.
אני לא יכולה להאשים אותם. גם כי איני יכולה לדעת אם אשפוז היה מועיל או מזיק, גם בגלל שהם פשוט לא ידעו מספיק. לכן לפעמים קשה לי לשפוט הורים אחרים.
ולמשהו אחר - איך מתקדמים הלימודים? ומתי את חוזרת לחיים רגילים יותר? ועוד שאלה, סתם מסקרנות, (או חטטנות, את יכולה כמובן להתעלם!) את גרה לבד? שותפים?
ערב טוב יקירה ובהצלחה במה שאת לא לומדת שם!

גם אצלי זה היה ככה, העניין של ההורים. סודי. אמנם הלכתי לקופות חולים, לא התאשפזתי, אבל אמא שלי כלל לא זיהתה את זה כהפרעת אכילה עד שלא אמרו לה. אני בשום אופן לא באה אליה בשום טענה!! היא אמא נפלאה והיא עזרה לי המון, ועדיין! זה סתם היה עניין של חוסר מודעות, מבחינת ההורים שלי (ואבא בעיקר, שזה היה עניין ממש מעיק), אם הילדה לא אוכלת אומרים לה- תאכלי :-) כן בטח.
זה גם היה כמו שאת אומרת משהו שלא מדברים עליו, לא מספרים שלא יתגלה לצבא וכו'.

בכלל בעבר, נניח לפני 10 שנים בערך, אני חושבת שהייתה הרבה פחות מודעות לזה מאשר היום, לא?

לגבי האמא של החברה- היא פשוט רוצה שהבת שלה תיראה טיפ טופ, ומדרבנת אותה לזה. עוצמת עיניים לדעתי.


ושלי יקרה, אני אשמח לענות לך על השאלות,
וזוכרת שהשארת לי מייל. רק שלא הספקתי להשתמש בו, תשלחי לי שוב,
מבטיחה הפעם לענות ! :)


ליל מנוחה.

זה נכון, המודעות עלתה מאד בשנים האחרונות, אך כמו שאת מדווחת כאן - עדיין יש הורים שבוחרים להתעלם.
לדעתי, כמו שבארצות הברית יש קבוצות תמיכה של אלכוהוליסטים אנונימיים בכל עיר, כיום יש צורך בקבוצות תמיכה להפרעות אכילה בכל בית ספר, בסיס צבאי, אוניברסיטה וכו'. עצוב, אך נדמה שזו מגפה נפוצה כמו אלכוהוליזם, ווודאי הרסנית לא פחות.
והנה שוב המייל שלי
[email protected]
מיילים יתקבלו בשמחה!
יום נפלא יקירה!

כתבתי לך בהודעה הכללית.

מקווה שנהנית ושהכל טוב אצלך!
הלוואי והייתי הולכת גם.... אבל אני מפחדת בגלל החום שהיה אתמול.


נתשמע!!

נשיקות

בלונדי!

כיף להיכנס לפורום ולראות אותך פה! אז תודה שאת פה/שם, זה עושה לי טוב...

ומה קרה, מתוקה? מה חטפת עכשיו??

טוב, לכי לנוח ונדבר מחר...

שיהיה לך לילה שקט ומבריא!

באהבה,

כרונית.

לשרשור של קרן אור.

לילה טוב.
נשיקות!!!
בלונדי!!

איזה כייף!
טוב לשמוע ממך אחרי יום ארוך...

אני מבינה שמחר את באיזור הדרום... מסרי ד"ש בבית..חחח!!

מה שלומך?

המנקות החצופות לא הגיעו. כנראה החליפו יום נקיון!

והיה לי חום היום! והרגשתי לא טוב, אך כעת כבר אין חום, ואני אחרי בישולים לארוחת ערב!!

טוב יקירה, נשתמע בהמשך!!
אוהבת
בלונדי!

כן גם אני התגעגעתי,הפורום נהיה התמכרות שלי(טוב לפחות התמכרות טובה),למרות שכשאני מגיעה הביתה ופותחת את המייל נעשים כמה פרצופים עצובים מול עיני שתובעים את היחס שלהם...אבל עכשיו הנשמות הקטנות הללו הלכו לישון.
מה קרה??למה יש לך חום??זה כמו הפעם הקודמת....???
מקווה שתרגישי טוב יקירה לכי לנוח לך.ואל תטרידי את עצמך מהמנקות,לפחות היה לך שקט היום,ויצא טוב כי את צריכה את המנוחה הזאת.
אוהבת קרן אור

עליתי למעלה ופתאום שמעתי שהלפטופ מאותת שנכנסה לי הודעה חדשה. ואז הבנתי כי אהיה חייבת לרדת למטה "להשתיק" את המחשב אחרת הוא ינדנד כל הלילה. אז בעלי התנדב למשימה והנה אני במיטה, עדיין ערה, עם הלפטופ.

כייף לראותך פה גם, יקירה..

מקווה ששלומך טוב..

נשיקות ולילה טוב!!
אוהבת
בלונדי!

מה שלומך? דאגתי לך עקב העדרותך הזמנית, יקירתי! אני מקווה שאת חשה בטוב ושהכל בסדר אתך ועם משפחתך.

הו, איזה יופי שהעקשנות שלי השתלמה! מצד שני, הרי אני כבר מכירה אותך ואת בטח "תרימי" חצי בית מחר, אז נראה לי שלא תהיה לי ברירה אלא לבוא עד אלייך ולעשות לך "השגחה אישית"! ותאמיני לי שלא כדאי לך! חחח...

בקיצור, יקירה - נצלי את הזמן לנשום עמוק ולנוח בחצי יום שיעבור עלייך בבית, ואל תתעסקי במטלות שיסחטו ממך כל טיפת כוח. הנה, סוף-סוף קיבלת הזדמנות להיות עם עצמך לכמה שעות, אז נצלי אותה כהלכה ובאמת אפשרי לעצמך להיות עם עצמך כמה שעות!

לגביי - לא עובר עלי שום דבר מיוחד ואני בסדר גמור. אני במצב הקבוע שלי... אתמול הייתי עייפה מאד, ואף לא היה לי מה לחדש מעבר למה שכתבתי פה. אוחח, מתוקה שאת! תודה על הדאגה! אני מאד מעריכה זאת, אך באמת שאין מה לדאוג.

תרגישי טוב ושיהיה לך יום מוצלח ומהנה מחר! שתעמדי בכל יעדייך ושתקבלי רק מחמאות!

רק אהבה יקירה!

כרונית.

לא כתבתי שום הודעה ובכלל לא הייתי בבית מאחר הצהריים...
שבתי עכשיו קרועה מעייפות, אם לא אשלוף את העדשות מעיני יש סיכוי שאתעוור.
אז מחר אתעדכן בכל ההודעות החדשות, ובנתיים, לילה טוב לכולם וחלומות מתוקים ביותר!

מתוקה, מה שלומך? גם אני מרגישה שהמצב שלך לא איי-איי-איי... האם קרה משהו? נשמח אם תשתפי אותנו. אני מבינה שאת לחוצה עקב סידורים של טרום-חו"ל, אך אני חשה שזה יותר מזה. ההודעות האחרונות שלך מדברות קצת ב"דיכי", ואני מקווה שזה רק מצב-רוח חולף.

שלי יקירה, לדעתי לא רק לבלונדי יש גרעין בריא, אלא גם לך! ובענק! כי אחרת - לא היית מצליחה לעבור את כברת הדרך הקשה שעברת. תמיד צריך לזכור שהחיים מורכבים מעליות ומירידות, ואי-אפשר להיות תמיד למעלה (אבל אפשר להיות תמיד למטה... טוב, סליחה, זאת רק הציניות הדכאונית שלי מזמזמת פה. הנה, כיביתי אותה). בכל אופן, חביבתי! מעכשיו את משננת לעצמך את המשפט הבא: יש לי "ווחד" גרעין בריא, ועכשיו אני בונה את הקירות שלו, כי היסודות נמצאים עמוק בתוכי!

באשר לנזקים לגוף - אל תכניסי לעצמך לראש שגרמת לעצמך נזק בלתי הפיך כלשהו, כל עוד את לא יודעת על דבר כזה בוודאות. גם אם את סובלת כרגע מכאבים ומיחושים - אין זה אומר שזה לתמיד וגם לא לעוד הרבה זמן. לגוף יש יכולת מופלאה לשקם את עצמו, אז תני לו קצת קרדיט. הרי אחרי הכל התעללת בו לא מעט זמן. אז אין ברירה אלא להתאזר בסבלנות ולנשוך את השפתיים.

שלי מתוקה, אני מקווה שהתעוררת לבוקר חדש ואופטימי יותר! שיהיה לך יום מוצלח ומחויך! :-)

לילה טוב,

כרונית.