פורום הפרעות אכילה - תמיכה - יש לך שאלה?

כמה שאני שמחה שהצטרפת אלינו לפורום!!
אני גאה בך ומקווה שתמצא פה בית חם ואוהב ותוכל להעיזר בנו כמה שיותר!!

יש לי ניסיון רב עם בנים בהפרעות אכילה!! אני יודעת יותר ממה שאתה בכלל מתאר לעצמך! ולכן- הרגש חופשי לדבר על הכל, כי אני מבינה אותך לחלוטין!!

אני שמחה מאוד לשמוע שאתה מטופל וגם שהורייך מטופלים- זה מאד חשוב! אשמח אם תכתוב איפה אתה מטופל, איפה הם מטופלים, ואיזה טיפול בדיוק אתה עובר!

היו מאושפזים איתי בנים במחלקה. זוהי תופעה הולכת וגוברת, ואלו כלל לא מחלות רק של בנות!!

אשמח לשמוע ממך יותר, מה שאתה מוכן לספר!!

בינתיים שיהיה לך יום נפלא ותהיה לך שנה טובה ובריאה, ומאושרת!!

חיבוקים!!!

בלונדי!!

נשמע שאת ממש סובלת. מרגישים את התשישות שלך...
תרגישי טוב...

גם אצלי זה חדש תחושת הרעב הבלתי נפסקת הזו. אכלתי קודם ארוחת ערב (לילה) ממש יפה. ואני אני מחפשת מה עוד לדחוף לפה. זה הופך לסיוט מיום ליום. ממש לא נוח. ואני חסרת אונים מול עצמי (מה עושים?! הרי באמת אכלתי!)

בכל מקרה, מקווה שתתחזקי...!
על בשרי למדתי שלפעמים, עם כל הכבוד למחוייבות בעבודה, המחוייבות שלנו לגוף שלנו, זה האחד והיחיד, חשובה הרבה יותר, ומותר, שלא לומר חובה, לתת לו לנוח. אפילו במחיר של יום מחלה.

תרגישי טוב!!


ליל מנוחה.


אור.

בשרשור אחר...

אני חייבת לספר לך, שבתקופה הקשה שלי מאוד רציתי לשמוע מבחור שיש לו כזו בעיה, להבין מה עבר לצד השני בראש, הרי גבר ושלד לא מסתדרים, לא? :) אני זוכרת את זה כאחד הדברים שממש ייחלתי להם, האמנתי שבחור יוכל לכניס לי פרופורציות יותר מאישה.


אני מאחלת לך רפואה שלמה,
ונשמח להיות לך אוזן קשבת. תשמע, זה יכול לעזור גם לנו.




אור.

שלום ע' יקר!
למרות שעד כה בפורום זה פעילות רק בנות, אתה מוזמן בברכה ומתקבל באהבה רבה. מקווה שתשאר איתנו ותמצא כאן תמיכה וחום.
ספרת על עצמך בקצרה, אך סיפורך מוכר מאד לחלקנו. גם אני התחלתי מאנורקסיה בגיל ההתבגרות שהתפתחה לבולימיה, זהו "מסלול" נפוץ מאד, מייסר וכואב.
שמחה לשמוע שאתה בטיפול ומקווה שאתה חש שיפור. ובכלל, טוב לדעת שיש מי שיודע על המצוקה שלך, הורים ומטפל. בלתי אפשרי לעבור את כל זה לבד.
כתבת שאתה חייל - האם אתה משרת בבסיס סגור? האם אתה מטופל במסגרת הצבא או במסגרת פרטית?
אני יכולה רק לדמיין כמה קשה לבחור למצוא הבנה והזדהות במצבך. נכון שיש לא מעט גברים הסובלים מהפרעות אכילה, אך הסביבה נוטה לייחס את המחלות האלו לנשים בלבד.
אך יש לי הפתעה בשבילך - נשים לאו דווקא מגלות אמפטיה לנשים אחרות שסובלות מאנורקסיה או בולימיה. רבות מהן מתעלמות מהעובדה שהחברות שלהן, או אפילו בנות משפחה סובלות כל כך. אחרות פשוט לא מסוגלות להבין את הסבל שכרוך במחלה הזו ולא מספקות שום תמיכה.
כך שהגעת למקום הנכון, כאן יש מי שיזדהה עם מה שאתה עובר!
אז שנה טובה ולהתראות!

צהריים טובים!

אני מבינה את תחושת הבדידות שלך מול מחלתך, אך בוא ואספר לך משהו: גם אני מאד לבד עם הבעיות שלי. במרחב הוירטואלי הייתי אומרת שאני חלק מקהילה, אך בחיים האמיתיים אני לבד, ולגמרי. ואתה לא יודע עד כמה...

אז ראשית, צר לי לשמוע שאתה סובל מהבעיה, אך טוב ש"הרמת ראש" בפורום המאד חובק שלנו. אני מניחה שדפדפת בו וקראת את חלקו לפחות, אני טועה? ברור שההפרעה פוגעת גם בבנים, אם כי עדיין אלו מחלות נשיות ברובן. אבל ענייני רוב ומיעוט אינם משנים פה כלל, מכיוון שכל פרט שסובל מזה הינו עולם ומלואו של ייסורים.

אשמח לשמוע יותר עליך ועל סיפורך - מתי זה פרץ אצלך, כיצד זה התחיל והאם יש מקרים נוספים של ה"א במשפחה. כמובן - עד כמה שתרצה לשתף.

ובינתיים שבת נעימה ורגועה!

כרונית.

קודם כל ברוך הבא לפורום שלנו,אני חושבות שעל אף שהפורום כלל עד היום בנות,אתה יכול להוסיף לו עוד מימד צבעוני וחדש.
נכון,הפרעות אכילה פחות "מקובלות" אצל בנים,ולכן אני מניחה שלפעמים הסבל וההכחשה הם קשים יותר.אתה כותב שאתה בטיפול,אשמח אם תשתף אותנו באיזה מסגרת וכמה זמן כבר.האם אתה חש שהוא עוזר לך???
זה מה שיפה בפורום הזה,כולנו שונים במבנה וגם הסיבות הן שונות,אבל הבסיס של ההפרעה זהה אצל כולנו.אין הנחות לבנים או לבנות המחלה קטלנית אצל כולם.
אשמח לראות אותך לוקח חלק בפורום זה,תרגיש חופשי לשתף אותנו,כולנו לבד בחיי היום יום אבל לפעמים כיף שכשחוזרים הביתה יש את מי לשתף ועם מי לדבר שיכול להבין אותך.
שיהיה ערב נעים
קרן אור

היי ע', הבחור החדש.

גם אני סוג של בחורה חדשה כאן.. (ראה את שמי:)
אבל לצערי לא בנושא הפרעות האכילה... כבר 3 וחצי שנים שאני סובלת מבולימיה
כך שבעניין התקפי הרעב אני כל כך יכולה להבין אותך.
אני מטופלת כבר 3 שנים ואחד הדברים שלמדתי זה שהמודעות לכך שההתקפים הם לא מרעב אמיתי אלא מרעב רגשי היא שתוביל לרצון למצוא את הדרך למצוא פיתרונות רגשיים לבעיה רגשית.
מה שאני מנסה לאמר הוא שההתקפים, אצלי לפחות, מגיעים כשאני חרדה ממשהו, פגועה ממשהו, מרגישה בודדה, ריקה, לא מחוברת...
אני יודעת (מהמוח, מהלוגיקה), ואני מניחה שגם אתה, שהאוכל הוא בריחה, הוא הסיפוק המיידי,
החבר הטעים שתמיד שם, זמין, לא מבקר,לא בוחן ומרגש.

כל הזמן אומרים- אם את באמת רוצה אז יש דרך! את תנצחי!
"הרצון" הזה שמדברים אליו כאל פתרון המחלה הוא הרצון לחיות.
הבלומוסים זו בריחה משיתוף פעולה עם החיים. מלהיות חלק. מלתת לעצמך לצאת מעצמך.

אז מהי הדרך למצוא את הרצון?
בעיניי (אני בשלב הזה בדיוק), זה למצוא את המקומות בחיים שלך בהם אתה אוהב להיות, בהם יש לך מקום, בהם אתה מרגיש שייך.
המקומות שנותנים לך ביטחון כשאתה אתה, באמת שלך, ולא המקומות שגורמים לך לרצות לברוח.

זה קשה עבורי למצוא את המקומות האלה כי אני מרגישה שאני רק בבנייה שלהם.

ע'. אני מחזקת אותך. וזה שאתה בחור בוודאי לא עושה את זה קל יותר.

לי עשה מאוד טוב להיכנס לפורום הזה. ולראות שמתייחסים אליי. שגם ל"כיעור" ולחולשות שלי
יש מקום. מקווה שגם לך.

שלך,
הבחורה החדשה

בנות תודה רבה על התמיכה הרבה ושאתן כל כך גורמות לי להרגיש בנוח כי כבר ממה שהבחורה החדשה כתבה לי אני מרגיש שקיבלתי קידום עצום כי התחילו לעבוד איתי על זה בטיפולים! אז קודם כל אני מודה לך ושתידעי שעשית לי תחילת שבוע עם נקודה אופטימית מאוד למחשבה!
אני חייב להגיד לכן דבר ראשון שהשבוע בדיוק גיליתי שידידה שלי מהבסיס היא אנורקסית והיא בדיוק גילתה את זה אבל היא פוחדת להודות שהיא אנורקסית והיא פוחדת לאכול ואני גם מפחד להגיד לה משהו כדי שהיא לא תילחץ אני רוצה לעזור לה לאט ובעדינות...
קראתי את ההודעות האחרונות בפורום כדי להבין באיזה סוג של פורום מדובר אני בדרך כלל לא נכנס לפורומים ודברים במחשב אבל אני חושב שבאמת מילה קטנה מכן (כמו שכבר היה עם בחורה חדשה) יכולה לעשות את ההבדל במצב רוח,
אני אכן נמצא בבסיס "סגור" אבל למעשה אני לא הרבה בבסיס כי אני הולך לפסיכולוגית פעמים בשבוע אזרחית, פעם בשבוע לדיאטנית פעם בחודש לפסיכיאטר וגם לוקח כדורי הרגעה, אני מרגיש כמו בובת מריונטה שכמה אנשים שולטים בחוטים שלי, וההתקפים אצלי באים בגלים, כל פעם יש תקופה טובה ואני מרגיש בסדר ואוכל רגיל ואז דברים מתחילים להתדרדר ואני מותקף רעב מצבי רוח ומצוקות נפשיות ובדרך כלל זה גורם לי לרצות לסגת מהטיפולים... לא ידעתי שזה משהו שיכול לקחת תקופות כל כך ארוכות ונראה באמת שאני בתחילת הדרך שלי ... הפסיכולוגית שלי קוראת לזה "מסע"
כשאני קורא את ההתמודדויות שלכן המבוגרות בפורום אני פשוט מעריך את ההתמודדות שלכן שנראית לי הרבה יותר קשה מההתמודדות שלי ולכן אני מרגיש "בית" לבעיות שלי פה,
שיהיה לכן שבוע טוב, רגוע ופורה

כמה טוב שהצלחנו לעשות לך קצת טוב על הלב.
ודע לך שפה אתה יותר מרצוי, ואנחנו מבינות בדיוק מה עובר עליך.

אכן, זהו תהליך ארוך מאוד. ולא קל, כפי שאתה שם לב.
ואני שמחה לשמוע כי אתה מטופל בכל המסגרות שצריך. כי כולן חשובות מאוד להחלמה שלך!!!

אתה בחור צעיר וכל החיים עוד לפניך.
המסע, כמו שאתה קורא לו, עוד יקח זמן, ועוד תדרש פה לתת עבודה רבה. אך אני מבקשת ממך להיות חזק כמה שאתה יכול ולא להתייאש. כי עובדה שאתה דואג לעצמך ומנסה בכל הכוח לצאת מן התהום הזו. אתה יודע שאלו לא חיים בשבילך, ומגיע לך משהו הרבה יותר טוב.

אני יודעת בדיוק מה אתה מרגיש. אני אחרי שנים כה רבות של כל מגוון הפרעות האכילה. וכיום אני במצב טוב. מאושרת ממה שיש לי ורואה רק את העתיד, מנסה לחשוב עם הפנים קדימה. כמובן שלא הכל וורוד ויש עליות וירידות. אבל, תמיד תמיד, מביטה קדימה, וזנכרת בכל מה שהשגתי ובמקומות האפלים בהם חייתי שנים רבות מדי.

האם חברייך יודעים על כך?

יקירי, זה אפשרי! רק צאיך לעבוד הרבה ולא לוותר!

אני מקווה שיש לך גישה למחשב מהבסיס ותוכל להמשיך לדבר איתנו.

כולנו כאן בשבילך, תמיד!!!

שיהיה לך לילה טוב ושקט.
ורק טוב!!


חיבוקים

בלונדי!!

אני שמחה לשמוע...

דרך אגב גם אני חיילת.

אתה רואה שאנחנו פייטרים!!!

בטוח הייתה גם לך לא פעם אחת אופציה להיפלט מהמערכת (גם לי יש פסיכולוגית אזרחית פעמיים בשבוע.. - ונניח והיינו רוצים היינו יכולים בשנייה לצאת מהצבא)

פשוט צריך לחזק ולבסס את הנקודות החזקות- יש בך אותן- כמו למשל ההישארות בצבא..

אני לא טועה, נכון?

שבוע נפלא

היי בחורה חדשה זה נכון גם בנוגע אלי שאנחנו פייטרים לא קטנים והאופציה לצאת מהצבא יושבת לה במרחק של "רק תגידי ואת בחוץ..." אנחנו ממש באותה סירה שעכשיו הצטרפנו לפורום ושנינו חיילים ואני חושב שאנחנו בטח גם על אותם מסלולים כי מה שאמרת לי קודם פשוט הרגשתי שאמרת לי משהו שתואם בדיוק בדיוק בדיוק את המצב שלי בקשר לבולמוסים ואני מקווה שאת גם חזקה (רגשית) כמו שנשמע לי, אני חושב שזה מדהים שאפשר לדבר פה בחופשיות כזאת קלה על המצב הזה כי אני כל כך דואג להסתיר דברים מאנשים שזה הפך לספורט בפני עצמו רק להסתיר מאנשים את הבולמוסים שקורים לי ואת רגעי הדכאון שבאים אחריהם, קרן אור, האמת שיש לי אינטרנט בבסיס אבל כנראה שאני לא יכתוב ממנו כדי שאנשים אחרים לא יגיעו בטעות בהיסטורי לזה שאני מתכתב בפורום.
למה ידידות שלי חושבות שהמילה "שמן" זה חמוד אפילו שאני לא מגיב כאילו שקיבלתי מחמאה.. או שאנשים מסביבי אומרים לי שאני שמן או יש לי "מסה" בפנים גם כאלה שאני לא הכי קרוב אליהם?... לפעמים זה כל כך מסובב לי את הראש כשמישהו פשוט זורק מילה כזאת בקלות ואני ישר נלחץ מזה ומשתנק...
הפכתי לרודף דיעות של אנשים בקשר למראה שלי, אני כל הזמן בודק מה אנשים אומרים עלי וזה גורם לי ללחצים מטורפים קשה לי להאמין לעצמי. למה אני כל כך פגיע עד כדי כך שאני משתדל להסתתר מכל העולם? בנות איך מוצאים אופטימיות ומוציאים את ההרגלים הלא נוחים האלה... =[

זו אני ששאלתי אם ישל אינטרנט בבסיס, כדי שנוכל להמשיך לדבר איתך גם משם.

אני יודעת שאתה פגיע ורגיש לגבי המראה שלך ואני מבינה עד כמה זה מעליב כאשר אנשים מעיזים להעיר הערות לגביך. אתה תופס עצמך ולא מבין איך לעזאזל הם מרישם לעצמם להתנהג כך? באיזו זכות? מוכר לי, כל כך מוכר.

כמה זמן אתה כבר בסיפור הזה?
האם מישהו חברייך יודע על כך?
ואיפה מטופלים הורייך?

אני מניחה שיקח לך זמן רב לענות כי את התהיה בבסיס עכשיו אבל אני מקווה שאוליתוכל להגיח לכאן לפעמים ולשתף אותנו במה שעל ליבך.

ואיך מתמודדים? פוטש ממשיכים עוד פעם ועוד פעם. לא מוותרים ולא מתייאשים.
שיהיה לך שבוע קל ונעים וחיובי!!

חיבוקים

בלונדי!!

יקירה, אני מקווה שאת ישנה כעת בנעימים כאשר חיוך נסוך על פנייך!

קורה שיש ימים אפורים וקודרים, אבל הם עוברים, ומחר תמיד מאיר יום חדש!

מאחלת לך שמחר תקומי לבוקר מבטיח ומחויך הרבה יותר!

ממני.

מקווה שהעצבות והעצבים של אתמול חלפו להם ושעובר עלייך יום נעים.
איזה כיף לך, ממתין לכם עוד יום של סוף שבוע. אצלי כבר מתעוררת תחושה של "שביזות יום א'"...
אל תהיי קשה עם עצמך, מותר לך לשקוע בעצבות, מותר לך לשגע קצת את בן הזוג, רק אל תדחיקי את הקשיים והכאב. זו לא תקופה קלה עבורך, אך גם היא תעבור.
שמתי לב שלאחרונה את גוררת את עצמך לפעילות גופנית. בטוחה שאם תתמידי עוד קצת זה יגרום לך לחוש טוב יותר. ספורט, אפילו מתון, גורם לנו להרגיש טוב יותר בגופנו וגם מסייע להפחתת לחצים, גם אם רק באופן זמני. ובסופו של דבר זה הופך להרגל, ולשם שינוי, הרגל בריא ומועיל! (כל עוד לא מגזימים, כמובן...).
יום נפלא יקירתי, עדכני אותנו בזמנך הפנוי.
שלך, שלי.

תודה יקירה.
מרגישה הרבה יותר טוב היום..

מקווה שהכל בסדר אצלך, ונשתמע יותר מאוחר!

להת'
בלונדי!

היי, מה קורה? שוב הגרון? אולי תעשי לך תה חם?

מקווה שהלכת לישון ונרדמת, ואם לא - אני פה! 3>

לילה טוב ורגוע!

כרונית.

סרטים זה אחלה פתרון בזמן האחרון :)

לילה טוב!

היי אני עדיין ערה,קוראת לי ספר,דיברתי עם חברה,הכנתי לימונדה,עכשיו אני שותה תה עם דבש...
מה שלומכן???

שלומי סביר, תודה. שומעת מוסיקה, צופה ב-T.V. , כותבת לי כעסים על נייר...

טוב מאד על התה! לבריאות!

תרגישי טוב, מתוקה!

אני.

כתבתי לך מייל...אולי תשתפי אותי בכעסים...אני כאן יקרה,ולא נראה לי שזה ישתנה בחצי שעה הקרובה.

אני בסדר, וזאת אחת מדרכי ההתמודדות שלי שסיגלתי לעצמי. הערב עבר עלי בסדר, אם כי רציתי להתארגן ללילה יותר מוקדם. אבל לא נורא, שטויות.

אור, מה שלומך הלילה? איך עבר הערב? מקווה שבסדר.

בנות, לילה טוב בינתיים!

אני אחזור אח"כ...

ו-אה! קרן אור - ברוכה הבאה למחנה הינשופי...

כרונית.

לא מעוניינת להיות ינשופית.אני שונאת את שעות הלילה הריקניות האלה,זה מזכיר לי נשכחות...
עוד 20 דפים ואני מסיימת את הספר,ואז אאלץ את עצמי לישון.אז אם לא אשמע ממכן עד אז,
לילה טוב.

אני יודעת שאת לא רוצה להיות ינשופית, זה גם לא הכי בריא שבעולם...

ואני דווקא אוהבת ספרי רפואה, אז את מוזמנת לשתף אותנו בשם הספר, אם תרצי כמובן.

מקווה שנרדמת מהר בסופו של דבר ושאת ישנה חזק עכשיו!

נשיקות ושבת של מנוחה!!!

כרונית.

אם קראת את ההודעות הישנות שלי אז גילית שאני בדר"כ לא קוראת ספרים.אבל אני כבר בסיום הספר.זה בטח לא יעניין אותך,כי זה ספר של רפואה.משעממת אני...נראה לי שהמלצות טובות יכולה לתת לך בלונדי ו שלי.
אגב,מה שלומך???איך עבר עלייך המשך היום???

לקחתי לי חופש. בלי כוונה יותר מדיי. אבל יצא שכל היום נמתח לו לטובה. לפעמים יום של חופש זה כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר! כמה פשוט...

קצת ישיבה ליד הים, קצת דיבורים של חול עם חברה (לא משהו שאני מדברת עליו כאן :) חזרתי הבייתה בדיוק בזמן לארוחת ערב, שלאחריה הייתי אמורה לאגור כוחות כדי ללמוד, אבל משהו בטלויזיה (וזה לא קורה המון אם בכלל) תפס אותי לישיבה ממושכת וצחוק מדי פעם. ועכשיו, עכשיו אני נהנית מהלילה ומההחלטה שללמוד מסודר זה רק ממחר.

קישטא לחץ.



נשמתי קיץ. לבשתי ג'ינס. יצאתי.
אפשר להתמכר לזה.



אכן ספרי רפואה זה לא הטייפ שלי.:))
יש לי כמה ספרים לא חינניים משלי כאן. אילו היה נכנס בי חשק הייתי צוללת לרומן או שניים שיש ליד המיטה. אבל בינתיים, לבהות זה נפלא.


ליל מנוחה ויום מהנה שיהיה לך מחר!



אור

עד שהרופא אסר עלי להמשיך איתן אם אני רוצה להמשיך לראות.
וכעת אני אבו-ארבע! ואני שונאת את זה!
אבל מה עדיף? להיות עיוור? כנראה שלא ואין לי ברירה אלא ללכת עם משקפיים!
משקפיים היה הסיוט שלי אבל כאשר זה משקפיים או עיוורון- אז זה ברור מה הבחירה שלי!

לגבי טרנינגים וכפכפים וכל זה- אין לי בעיה לצאת עם שום דבר מהבית אבל לעולם (!!!!!) לא יתפסו אותי ללא מסקרה שחורה, כי "אין" לי ריסים, הם לבנים וזה נראה נורא, ולכם תמיד אני משחירה את ריסיי כדי לא
להיראות מתה. אבל אני חולת כפכפים ויש לי עשרות זוגות!!!

קרן אור- שכחתי להגיד לך שאני שמחה שהחלטת לחזור לסטודיו C ואני חושבת שזה יעשה לך ממש טוב לצאת מהבית ולדאוג לעצמך קצת, לזמן איכות! מגיע לך יקירה!!

ואני כעת הולכת לעיסוקיי ואשוב מאוחר יותר!!

שיהיה לך יום מקסים !!
אובת!
בלונדי.

הצטערתי לשמוע שנ"חתה" עלייך מלנכוליה,אבל שמחה שהיא כבר מאחורייך.
מכירה את זה שאת רואה משהו על מישהו והוא נראה לך מדהים עד שאת צריכה להשים אותו-כך דעתי לגבי משקפיים.אחותי רואה מעולה אבל קנתה משקפיים בשביל הפוזה,וזה נראה מדהים.רק על עצמי אני ביקורתית בקטע הזה...
אני עם עדשות מהיום שהייתי צריכה משקפיים שזה גיל 11 בערך,ולמזלי הכל בסדר.אבל כמובן שאם היה גורם לי לדלקות או לבעיות אחרות,הייתי מסתובבת עם משקפיים,ובטח גם מתרגלת למראה.
בטח שעדיף לראות,מאשר להיות עיוור.הלוואי והיה לי האומץ לעשות ניתוח לייזר(כי יש לי מספר מאוד גבוה,עקב ההקאות הקפיצו אותו...),אבל אני כ"כ מפחדת שדווקא בניתוח שלי משהו ידפק,אז מעדיפה לא לקחת סיכון.
כבר הספקתי לשכוח מההתעמלות,כזאת אני,אבל ביום ראשון באמת אברר שוב פרטים.
טוב יקרה אשמח לשמוע ממך יותר
אוהבת קרן אור

אל דאגה הריבים הם רק בראשי, אני רחוקה מיכולת לעשות משהו חולה. גם אם הייתי רוצה לצום, זו לא מחשבה אמיתית. מפני שאני מעדיפה הרבה (!!!!!!!!) יותר לאכול בהנאה. אין תחליף ללשבת בבית קפה ולאכול! כך שאם כל הכבוד למה שנאמר בין השורות, אלו רק מחשבות של אובדן שליטה. יודעות, מצד אחד את רוצה לשלוט במה שאת מכניסה לפה, ומצרה שאת לא מצליחה לעשות זאת. ומצד שני, הרי אנורקסיה היא היא ולא אחרת מחלה של אובדן שליטה. אני בוחרת בחופש, חופש שלא צריך לבכות כל פעם שמכניסים משהו לפה. בשלבים הראשונים של היציאה מהאנורקסיה, הושיבו אותי לאכול, ואני בכיתי בכיתי בכיתי. כל הגוף שלי התנגד והיה עצבני, לא הצלחתי לאכול. אכלתי בייסורים. אח"כ למדתי לאכול ולא ויתרתי על שום ארוחה, מאותו חשש של מדרון חלקלק מצד אחד, ומצד שני- כי נהניתי לאכול! לא הודיתי בזה כמובן :) אז זה היה מחשבות בסגנון- "אני חייבת לאכול וזהו, אם הייתם שואלים אותי לא הייתי אוכלת כלום". אבל אכלתי, ועם הזמן הרשתי לעצמי כמו ששלי מספרת, כפית גלידה וזה עבר לכדור ואפילו שניים.
צעדים קטנים.
אין לי שום כוונה להביא את עצמי למצבים של פעם. לצאת מהם זה קשה מדיי מכדי שאפשר יהיה לתאר, אתן ממילא מכירות את זה על בשרכן.

עכשיו נדרש ממני צעד נוסף, בעיקר בכיוון המחשבתי. הערכה עצמית? בהחלט.
אני מסוג הבנות שצריכות שיגידו להן שהן יפות.
בחורה מהממת שתעבור לידי תגרום לבטחון העצמי שלי ליפול, סיפרתי לכן על זה לא מזמן :)

חשבתן על זה - כמה אתן באמת אוהבות את עצמכן? ומה עושים כדי לשמר את התחושה הזו?

דיברתן על בגדים- אצלי זה הכי עוזר. להתלבש- יפה, מחמיא. אני מוכנה להשקיע בזה, ולו מפני ששם טמון סוד הביטחון העצמי שלי :) (עצוב, אה?)


אז היום התלבשתי, פשוט אבל יפה, ויצאתי לאוויר של בתי קפה :)
חזרתי הבייתה, והבטתי בעצמי במראה וממש התפלאתי לעצמי- משהו בסגנון- הייי, אני נראית דווקא סבבה סבבה.


שתהיה לכולכן שבת סבבה.
אשמח ללמוד מכן עוד (אגב איך שזנחתי את הלימודים היום :)



אור.

כתבת לי לגבי הפחמימות. אני אוכלת, אני בטוחה שזה לא ישמין אותי, אבל אין בי כוחות לשכנע את עצמי להכניס את זה בצורה יומיומית. אבל בעיקר בסופי שבוע זה בהחלט חלק מהאוכל :) על צעדים קטנים כבר דיברנו? אני צב בעניין הזה. לחלוטין. אבל היי, מי חשבה בכלל לפני כמה שנים שאני אוכל חמין של שבת?! (תכף חורף, זה יתחיל שוב :) אני אוכלת הרבה דברים שאנורקסית לא הייתה מעלה עלה דעתה להכניס לפה. פעם הייתי רבה עם עצמי אם הייתי צריכה לאכול תמר בארוחת ראש השנה. היום זה נעשה בצורה אוטומטטית, פשוט חופש. אני מספרת ומאריכה, אולי מפני שיש בכ"ז מישהי שקוראת ואפשר לומר לה שיש תקווה.. שהעניין הוא לא לחזור אחורה. גם אצלי, הייתי עכשיו הרבה יותר בריאה אם לא הייתי זונחת את התפריט של אחרי המחלה. בגלל שלפני כמה שנים עשיתי בו קיצוצים, קשה לי עכשיו קצת יותר להרים את עצמי מעלה חזרה. אם פעם אכלתי כל יום פסטה, היום אני אוכלת פעם ב... אבל אוכלת...



טוב, דיברתי המון :)

אני מאמינה גדולה בצעדים קטנים,כל עוד שהם כאלו,אבל ללא נסיגה בצעדים גדולים אחורה..
את כותבת על התמודדות לא פשוטה,וכולנו הרי יודעות את זה.אבל אנחנו יודעות גם שצריך לאכול במשך השבוע,ולא בסופ"ש כי זה המתכון לאכילה בלתי נשלטת שתביא אחריה ייסורי מצפון ורצון להיטהרות.את יודעת שנים חייתי על פחות מ-500 קלוריות ביום(ביום טוב) ולא רזיתי גרם.הכי שנאתי שהיו אומרים לי עד כמה אני ניראת טוב,איך מישהי שלא אוכלת כ"כ הרבה זמן יכולה להיראות טוב??אבל זה כיוון שהגוף הופך להיות יעיל ולקלוט כל קלוריה שנכנסת לתוכו בצורה אופטימלית,כי מי יודע מתי תגיע הפעם הבאה..
כשהדיאטנית שלי נתנה לי תפריט ואמרה לי שעוד ארזה ממנו,צחקתי לה בפנים.אם מ-300 קלוריות אני לא יורדת אז איך מתפריט של מעל ל-1000 קלוריות?אבל עם השנים לא שמתי לב צריכת הקלוריות שלי עלתה גם בגלל ההריונות,והיום אני יכולה להגיד שאני נהנת מאוכל.לפעמים אני אוכלת למרות שאני חולה,לפעמים אני אוכלת למרות שאני לא רעבה,ויש לי לחדש לך שמבחינת משקל אני עומדת סטטי על אותו משקל רזה כבר כמה שנים.הסרוטונין שבפחמימות מורכבות מתפרק לאט,ונותן לנו הרגשת שובע.תחושת הרעב לעוד משהו נעלמת.מציעה לך כן לחזור לאכול פסטה או כל קטניה אחרת מידי יום.זה לא כזה אסון.ויש מצבים שצריך מידית לעלות קצת,כדי להרגיש יותר טוב.
אני מבינה שרק החשיבה שלך נשארה אנורקטית,אבל זה רק מאוד גדול.(ואגב,לא נראה שזה החשיבה רק..את מספרת על צמצום שנמצאים גם במישור הפיזי,וצעדים קטנים לא תקפים במישור הזה עם מיעוט קלוריות) כל עוד שהמחשבות כאלו,זה יותר מסוכן,וצריך לטפל בהם.
אני מאמינה שעצם הכתיבה כאן נותנת לך כוחות ואני שמחה ע"כ,אז אל תתנצלי כל פעם כשאת מעריכה,זה בסדר,כולנו מניחות את הקלפים בדרך כזאת או אחרת על השולחן.זה חלק מלהבין את הבעיה,ולהיות כנה איתנו אבל בראש ובראשונה הכי חשוב שתהיי כנה עם עצמך.
שאלת כמה מאיתנו אוהבות את עצמן-קשה לי להאמין שהרבה אנשים גם ללא ה"א אוהבים לגמרי את עצמם.גם לי יש ימים שאני מתעוררת בבוקר ואני לא אוהבת להיות אני.זה חלק מהחיים.כל זמן שנשמר האיזון ואחרי זה קמים וממשיכים.אבל זאת הרגשה פנימית ולא חיצונית.אני מאמינה גדולה בלקבל את עצמך כמו שאתה עם היתרונות ועם המגרעות,זאת בעיני אהבה עצמית.
שבת שלום,
קרן אור

תודה רבה על המילים היפות, מלאכית שלי.
גם אני מגלה כל יום מחדש שבאופן מפתיע יש בי עוד כוח להמשיך, למרות שרק לפני זמן קצר הרגשתי חרדה וחלשה כל כך. אבל כל יום שעובר מעניק לי עוד קצת ביטחון, ומאזן התחושות החיוביות והשליליות נראה קצת יותר טוב...
לראשונה בחיי אני מרגישה שמה שאני אומרת לאחרים נובע מניסיון אמיתי, מחוויה אותנטית לחלוטין, ולא עצות סרק, פסיכולוגיה בגרוש. בניגוד אלייך, איני מהוה דוגמא להחלמה ולבריאות, אך אני דוגמא טובה לכל מי שרוצה לדעת מה יקרה לה לאחר שנים ארוכות בצל המחלה, וגם שאפשר לצאת משם.
ובנוגע לבגדים - משום מה תמיד היה נדמה לי שכשיהיו לי ילדים וודאי לא יהיה לי זמן לטפח את הופעתי, לקנות בגדים, להתאפר בבוקר. אבל שאני קוראת אותך אני מבינה שזהו כוחו של ההרגל, נשים כמונו הרי שמות עדשות ומתאפרות גם מתוך שינה... (גם אני עם עדשות מגע).
ובנוגע לטרניג - זו אשלייה בלבד... המראה הלא מתאמץ שלמעשה מושג לאחר חיפוש ארוך אחר הטרניג המושלם, הטישרט המושלמת וקשירת הקוקו הכאילו מרושל...
ולמרות אהבת הבגדים הגדולה, לפעמים אני מקנאה באלו שבאמת מסוגלות לצאת מהבית בפיג'מה...
המשך חג נעים אהובה שלי!

אולי עוד לא החלמת לגמריי,אבל אני חושבת שאת דוגמה מצוינת למישהי שרצתה ותוך חודשיים הצליחה לשנות את חייה מהקצה לקצה.אז נכון את מתמודדת ולא קל לך,אבל ממש מרגישים את הכיוון הבריא.ולכן אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת לשאר הבנות,כי אני יודעת ושומעת מבין השורות,עד כמה היום את מאמינה בזה.את יודעת,לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי בנות כאן מסתכלות עליי אחרת ממך,כי ההתמודדות שלי היא די ישנה..ונראה כאילו גם רחוקה,ולא קרובה אליכן..ומהבחינה הזאת אני מרגישה שאת מחזקת יותר ואני שמחה ע"כ.
ואגב,אני חולה על טרינינג,ועל מראה כאילו לא מושקע,אבל ברור שהושקע.פשוט על עצמי נראה לי שזה לא ישב באותה מידה...אבל דווקא עם מחשופים התחלתי ללכת,לא תאמינו אבל בהריונות גדל לי החזה ונהיה ענקי,ושנאתי את זה,זה לא פרופרציונלי לגוף הקטן שלי,ודווקא עכשיו אחרי שגמרתי את ההנקות,החזה קטן לי,והתחלתי ללבוש מחשופים.כמובן שלא חולצות בטן או כל דבר זול,אלא במידה.את יודעת בגד נראה זול על מישהי שגם משדרת את זה,ואיך חברה אומרת לי גם אם תתאמצי להיראות זולה אין לך סיכוי.אז אני מתנחמת בזה...
ולגביי האיפור-אם אני לא שמה איפור אני ניראת חיוורת וחולה.אני לא מתאפרת כמעט בכלל אבל מייקאפ וסומק הם חובה בשבילי.כשאני רוצה כמה ימי חופש אני יוצאת לרופאה בלי איפור,וישר מקבלת.אבל זה לא קורה בדר"כ גם לרופאה אני מגיעה מאופרת ומבושמת(הרגל-אבי תמיד היה אומר אין אישה לא יפה,יש אישה לא מטופחת וזה חדר אליי חזק כנראה),עד כי לפעמים הם מעצבנים אותי כי הם חושבים אולי שאני מתחלה.גם לבי"ח לפני שבועיים הגעתי עם איפור ובהתחלה הרופאים אמרו לי הלוואי וכל החולים היו ניראים כמוך!!זה כל פעם מדהים אותי מה כוחו של הצבע בחיינו!
נשתמע יותר מאוחר,
קרן אור

ראשית - מקווה שאת מרגישה טוב ושכאב הגרון של אמש היה תופעה חולפת בלבד. ומקווה שאת מבלה היטב בפארק המים עם הקטנטנים שלך... איזו אם נמרצת!
ההתמודדות שלך אולי ישנה, אך הדרך הארוכה שעשית והנקודה בה את נמצאת היום - בריאה, אם לשניים, עובדת - מעוררת הערצה וגם תקווה רבה אצל כולנו. זהו בדיוק המקום בו אני מקווה להיות בעוד כמה שנים.
אין אדם מתאים יותר לנהל פורום שכזה, להציע תמיכה לסובלים וסובלות מהפרעות אכילה שונות בשלבים שונים.
ובכלל, אחד היתרונות של הפורום הזה הוא הגיוון והשוני ביננו, לצד כל הדמיון. לכל אחת יש מה להעניק לאחרות מניסיונה הכואב או ניסיונה הטוב, מההתמודדות היומיומית וההתמודדות בעבר.
אני מוצאת כאן המון סיפוק - בתמיכה שלכן, כמובן, ואם הצלחתי לגרום למשהי להרגיש, אפילו לרגע אחד, שהיא לא לבד, זהו גם סיפוק גדול!
מאחלת לך סיום חג נעים ורגוע, ושולחת חיבוקים רבים!

גם לך דאגתי!!! ימים עמוסים הם טובים, כי הם נותנים תחושת סיפוק מענגת, כל עוד כמובן העומסים מתבטאים בחוויות חיוביות בלבד! בכל מקרה, ברור שאשמח לשמוע על קורותייך.

ו-לא, אין שום סיבה לדאגה! אברית'ינג איז אול רייט!

לי אין ממש ארוחה משפחתית להגיע אליה הערב, כך שאני חייבת להכין לעצמי משהו פן אגווע לי פה ברעב! (חחח... ממש לא בקרוב עם איך שאני נראית עכשיו...יש, יש עתודות). בכל מקרה, כבר החלטתי מה אני אכין. משום מה בא לי מרק, אז אני אעשה לי מרק שעועית מקסיקני, ולזה אני אוסיף פתיתים או נודלס ירקות. נראה לי גם שאני אבשל לי קצת אורז לבן כדי לשדרג עמו את סלט הטונה שלי. נראה לי שזה מתאים.

טוב, במקום לברבר הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

שיהיה לך בתיאבון עם המייל, ואכלי אותו בביסים קטנים, אה? ;-)

חג שמח וסופ"ש נעים!

כרונית.

אני שמחה לראותך פה!
באמת שכבר דאגתי, אך כעת קראתי את המייל ואני רואה שאין סיבה לדאגה. (אגיב עליו מאוחר יותר!)

נשמע טעים התפריט המתוכנן לך להיום...ממממ בא לי גם!

ואני אולי אכין דגים חריפים היום.. בתוספת אורז בסמטי ובמיה...יאמי


טוב מתוקה, שמחה לראות שהכל טוב אצלך ושאת בריאה ושלמה!!

אכלי בתיאבון ושיהיה לך יום מקסים ורגוע (וכמה כייף שאת לא צריכה לקום לעבודה גם היום!!!!! אני ממש שמחה איתך!!).

ונשתמע בהמשך..

אוהבת

בלונדי!

כן, את נשמעת לי אופטימית! מקווה שתחושתי לא רחוקה מהמציאות...
ותודה רבה על המחמאות והחיזוקים יקירתי.
גם אני שבתי מאימון כושר, לא משהו אגרסיבי, אך קצת פעילות לאחר יומיים עמוסים בארוחות.
עכשיו, סוף סוף, הבית ריק ואני בדרכי למיטה עם ספר טוב, מתכננת יום שלם של מנוחה נעימה ורגועה. אחד מיתרונות הארוח הוא מתנות החג החביבות שקבלנו, ספרים, כמה דברים לבית, ולצערי - המון שוקולד! מהסוגים האהובים עלי ביותר...
בהשראתך אלך להכין לי כוס קפה, נס, כי השחור נגמר, ואהנה לי משלוות החג.
יום נפלא!

השוקולדים שמקבלים לחג תמיד נתקעים אח"כ ועושים לנו בלאגן בראש.. מכירה את זה ומקווה שאת לא משתגעת מהם.

אופטימית? משתדלת להיות. היום נחתה עלי מלנכוליה שהביאה אותי לסערת רגשות..לא יודעת. וגם עייפות נוראית! אבל כעת כבר יותר טוב.

אני שמחה שבילית לך יום רגוע עם ספר, אוי כמה זה טוב!

ואגב- גם לי אין יותר מידי מה לשים במחשופים- ואני לא אוהבת מחשופים בכלל. זה משהו שהורגלתי אליו מימי ההשמנה המסוכנת שלי. לחשוף כמה שפחות...

טוב יקירה. מאחלת לך באופטימיות המשך יום נעים ורגוע.

אוהבת

בלונדי!

שלום יקירה! קצת דאגתי לך אתמול כשלא הופעת פה... בכל אופן, שמחתי לשמוע שהאירוח עבר בשלום, ואף יותר מכך - שסימנת לעצמך עוד "ווי" קטן-גדול במחברת. כל הכבוד על ההתמודדות שלך מול כל המכשולים שניצבו בפנייך! חבל שהסתפקת רק בכפית גלידה אחת, אבל עם הזמן תוכלי להרשות לעצמך יותר. לאט-לאט.

כן, אני לבשתי שחורים מכף רגל עד ראש, כי הרגשתי הכי פחות זוועה במלבושים שחורים. ציינתי פה לא מזמן שקשה לי עם הגוף שלי לאחרונה כי עליתי קצת, ולכן "התלבשתי על השחורים" - תרתי משמע! קיבלתי מחמאות כי לבשתי בגדים חדשים סוף-סוף, והאמת היא שגם לי היה נחמד לראות את עצמי סוף-סוף באלגנט. גם ביום-יום אני מתלבשת בצורה נאה, אבל לא יותר מזה.

אך יותר מזה שמחתי שהאשליה האופטית עשתה את שלה, וזה הרי מה שרציתי. :-)

אמנם לא אמרו לי שרזיתי, אבל דודה שלי אמרה לי ש.... גבהתי?! (ולא, לא הייתי על עקבים). חחח... טיפשונת, בגילי גובהים? איפה? הלוואי...

חג שמח!

כרונית.

כיף מאד לקרוא אותך במצב רוח טוב יותר!
אה, וגם שמחה מאד שאהבת את זר החמניות שלי!
ואת רואה, גם את כבר קצת יותר קלה עם עצמך... במקום ללכת לישון מורעבת הרשת לעצמך עוד קצת. כל הכבוד!
רפלוקס? חשבתי שצרה זו היא "מתנה" שמקבלות רק הבולימיות שביננו. וזה בהחלט הורס השנה מספר אחד!
כמה נחמד שקבלת מחמאות על הופעת החג האלגנטית שלך, ודווקא טוב שלא אמרו לך שרזית. נדמה שאצלנו זה תמיד גורר תגובות חולניות אף יותר. "באמת רזיתי?", "למה היא מתכוונת, קודם הייתי שמנה?".
בטוחה שנראת נפלא, וודאי נראת נפלא אף יותר בגלל שהעלת טיפה במשקל.
את יודעת, עולם הלבוש הוא המקום היחיד בו אני לא דופקת חשבון לאף אחד, לא מפחדת להגזים וסומכת על טעמי בלבד. אם בא לי, אגיע לשיעור בשמלה ועקבים, או בטרניג לארוחת ערב חגיגית. תמיד חשוב לי להראות טוב, ורכישת בגדים, נעליים ואביזרים היא תחביב אהוב במיוחד (לצערו של חשבון הבנק שלי), אבל בתחום הזה אני מרשה לעצמי כל מה שבא לי. כל עוד לא מדובר בקצר מידי, חשוף מידי, שקוף, ובכלל, פרובוקטיבי.
יש שיאמרו שאני מגזימה, אך כל עניין ההתלבשות מספק לי רגעי אושר קטנים, וזה מה שחשוב...
נוחי היטב יקירה, אל תתדאגי מבוקר יום א' ונצלי את החופשה ככל האפשר!
חג שמח,
שלי.

כיף מאד לקרוא אותך במצב רוח טוב יותר!
אה, וגם שמחה מאד שאהבת את זר החמניות שלי!
ואת רואה, גם את כבר קצת יותר קלה עם עצמך... במקום ללכת לישון מורעבת הרשת לעצמך עוד קצת. כל הכבוד!
רפלוקס? חשבתי שצרה זו היא "מתנה" שמקבלות רק הבולימיות שביננו. וזה בהחלט הורס השנה מספר אחד!
כמה נחמד שקבלת מחמאות על הופעת החג האלגנטית שלך, ודווקא טוב שלא אמרו לך שרזית. נדמה שאצלנו זה תמיד גורר תגובות חולניות אף יותר. "באמת רזיתי?", "למה היא מתכוונת, קודם הייתי שמנה?".
בטוחה שנראת נפלא, וודאי נראת נפלא אף יותר בגלל שהעלת טיפה במשקל.
את יודעת, עולם הלבוש הוא המקום היחיד בו אני לא דופקת חשבון לאף אחד, לא מפחדת להגזים וסומכת על טעמי בלבד. אם בא לי, אגיע לשיעור בשמלה ועקבים, או בטרניג לארוחת ערב חגיגית. תמיד חשוב לי להראות טוב, ורכישת בגדים, נעליים ואביזרים היא תחביב אהוב במיוחד (לצערו של חשבון הבנק שלי), אבל בתחום הזה אני מרשה לעצמי כל מה שבא לי. כל עוד לא מדובר בקצר מידי, חשוף מידי, שקוף, ובכלל, פרובוקטיבי.
יש שיאמרו שאני מגזימה, אך כל עניין ההתלבשות מספק לי רגעי אושר קטנים, וזה מה שחשוב...
נוחי היטב יקירה, אל תתדאגי מבוקר יום א' ונצלי את החופשה ככל האפשר!
חג שמח,
שלי.

כמו שציינתי, אני מאד אוהבת פרחים, ואפילו סתם צמחים! אני יכולה סתם לקטוף עלים, לרסק ולמולל אותם בידיי, ואז להריח את הכלורופיל שלהם! אני גם מאד אוהבת ריח של אדמה, ובייחוד אחרי שיורדים גשמי ברכה חזקים!

רגעי אושר קטנים... לדעתי הם-הם האושר האמיתי והדבר הכי חשוב בחיים האלה. לתפוס את אותו רגע חמקמק ולעתים בטעות מובן מאליו, וליהנות ממנו עד תום. אנשים חולמים על "האושר הגדול" מבלי להבין על מה בדיוק הם חולמים. הם נוטים לחשוב על עושר מופלג, וילה עם גינה ומכוניות מפוארות, מבלי להבין שהם עצמם יישארו הם עצמם עם כל הבעיות שלהם. הם לא מבינים שהחיים הם היום ולא מחר, ושאם כבר העתיד יהיה פחות טוב, כי מה לעשות וזו דרכו של הטבע.

לי דווקא אין "פטיש" על רכישות בגדים מטורפות, וגם לא על נעליים. אמנם אני אוהבת בגדים יפים ולהתלבש יפה, אך קשה לי למצוא דברים שאני אוהבת. כמו שאת יודעת, היום הכל חשוף ופרוץ, ואין מצב שאני הולכת ככה. ביום-יום אני לבושה די סולידי. לעולם לא תראי אותי עם מחשוף (חחח... מחשוף על מה בדיוק?) או אפילו עם גופיה. עם זאת, אני אוהבת למצוא לעצמי דברים מיוחדים, וללבוש דווקא אותם. טרנינג, למשל, אני אלבש רק בבית או בעת פעילות גופנית. לעולם לא לארוחת ערב, ואפילו לא לעבודה. כזו אני. שמלות לא לבשתי כבר תקופה ארוכה, בגלל הבעיות שלי עם הגוף שלי. גם חצאיות לא. אני לא אוהבת לחשוף את הרגליים שלי, ומכנסיים תמיד יהלמו אותי יותר.

באשר לריפלוקס - אז כן, גם אנורקטיות לוקות בו, כי ברגע שאת לא אוכלת - הקיבה הרי מצטמקת, וקשה לה להכיל. כל זה יוצר לחץ שעלול "להקפיץ" את מה שכבר אכלת בחזרה מעלה-מעלה, ובייחוד אם יש לך נטיה גנטית לרגישות בשסתום האמור, כמו שלי כנראה יש.

באשר לאוכל - האמת היא שרציתי לבשל משהו גם כדי לדעת שיש ושאני לא "ריקה" בשבת, וגם כי חברה טובה שלי אולי תבוא אלי, וחשוב לי שיהיה לי מה להגיש לה. גם לה יש ה"א, אך מסוג האכילה הכפייתית. אז תמיד כשהיא באה אלי אני משתדלת להכין מאכלים קלים טעימים אך עם זאת לא שומניים או משמינים, כי יש לה עודף משקל לא קטן ואני די דואגת לה.היא לא מטפלת בזה והיא די מיואשת מכל הדיאטות. עצוב.

טוב, מתוקה, אני חייבת להתרחק מהמחשב...

סופ"ש נפלא ותודה מקרב לב על דברי העידוד והתמיכה!

שלך באהבה,

כרונית.

גם אני רוצה חברה שתבשל לי אוכל טעים ולא משמין...
אך היחידה שממש יודעת להכין בדיוק מה שאני אוהבת, ומה שגורם לי להרגיש טוב, היא אחותי, והיא רחוקה מאד.
החברות שלי תמיד יגררו אותי לאיזו מסעדה או בית קפה, איזה מקום שמעורר חישובי קלוריות. וחלקן יאמרו "איזה כיף לך, את רזה, את יכולה לאכול כל מה שבא לך", אחרות יוקסמו מהיכולת לסרב לאוכל ויש גם את אלו שיתבאסו אם לא אכלתי. כמעט תמיד יש איזה סיפור סביב זה, למרות שהחברות הקרובות יודעות שיש לי בעיה.
דברייך על רגעי האושר הקטנים יפים כל כך, אעתיק אותם ואשמור אצלי!
וחוץ מזה, גם לי אין מה לשים במחשופים... אבל לא נורא, זה חוסך לי הוצאות על חזיות!
להתראות יקירה!

אין לי בעיה לבשל לך משהו טעים, רק שאני לא יודעת איפה את... חחח...

וברצינות: תקופת החגים היא ה-תקופה להתכנסות משפחתית חמימה. אולי כדאי לך לארגן משהו עם אחותך? אני מניחה שנפגשתן בחג. אני טועה? בכל מקרה, תמיד אפשר לגבור על מרחקים גיאוגרפיים ולהדק את הקשר. אני מקווה שהקשר ביניכן הוא חם ואוהב. אחות טובה היא גם חברה טובה ואין לה תחליף.

שתהיה לך שבת נפלאה!

אה, ואגב - אני מוכנה להקצות תקציב לחזיות בתמורה לקבלת פרונט נשי יותר...

לילה טוב, יקירה!

כרונית.

כל פעם אני מופתעת מחדש מיכולתך לכתוב הודעות קוהרנטיות בשעות הלילה הקטנות...
אחותי היא האדם הקרוב אלי בעולם כולו, יש לנו קשר נפלא ויוצא דופן, למרות שכבר שנים מפרידים ביננו ימים ויבשות. שיחות טלפון יומיומיות ושני ביקורים בשנה מקלים על הריחוק הפיזי, אך בכל זאת, זה לא אותו הדבר.
אם הייתי יכולה, הייתי עוזבת עכשיו הכל ונוסעת אליה.
נראה לי שמצפה לי יום קצת מתסכל, מטלות רבות והתאקלמות לשבוע חדש, אך נקודת האור היא שלאחר יום כיפור אני נוסעת מכאן לחופשה כמעט אקזוטית! כך שאין לי ממש זכות להתלונן...
מקווה שהכל בסדר אצלך, שישנת היטב, ונדבר בהמשך.
יום נפלא יקירה!

אני מבינה לפי דברייך שאחותך צפויה לשהות תקופה ממושכת בחו"ל, וברור שכל הטכנולוגיה ושני ביקורים בשנה אינם מספקים את הרצון להיות קרובות יותר ולהתראות יותר. ובכל זאת, הטכנולוגיה כן מאפשרת להתקרב יותר, ובייחוד מאז כניסת האינטרנט (מיילים ושיחות וידאו וכאלה). הכלים הנוכחיים מקילים קמעא על תחושת הריחוק, ואני מקווה שתוכלנה להיפגש יותר.

גם לי מצפה יום די מעיק, ומספיק להסתכל בשעון ולהיווכח שחציו כבר עבר... גם לי מצפות כמה מטלות מעיקות, ובמיוחד מפריעה לי העובדה שלא פתחתי ספר (לימודים) כלל בכל חצי השבוע הזה! ובכלל, בערב אני אשקע לי בדאון, קטן כגדול, כי מחר חוזרים לעבודה, ואילו סוף השבוע הבא "שרוף" כולו על יום-כיפור ואי-אפשר ממש ליהנות ממנו... כך שנותר לי רק להתנחם בחוה"מ סוכות המתקרב...

טוב מתוקה, שיהיה לך יום נחמד בלי שום מועקות!

שלך,

כרונית.

מה שלומכם עכשיו בצהרי יום חג-ערב שבת זה? אני מקווה שהכל כשורה עכשיו. מסכנונה שלי, היתה לי הרגשה ש"תבלו" במוקד אתמול, לא יודעת למה... (כבר אמרתי לך שהתחושות שלי חזקות , נכון?). בכל אופן, תשתדלי עכשיו לנוח כמה שאפשר, טוב? הרי ביום ראשון חוזרים לעבודה, איזו באסה...

אני בסדר, תודה לאל. ברגע ששעות הקימה והערות שלי מתואמות עם השעון הביולוגי (ההפוך) שלי - אני כבר מרגישה יותר טוב, ורואים את זה עלי. אני גם מרגישה הרבה יותר שפויה, נשמע מוזר?? הרי קשה מאד לחיות בכוח בשעות אחרות שאינן תואמות לשעון הביולוגי שלך. אני יודעת שיהיה לי קשה מאד ביום ראשון, אבל אין לי ברירה. אתמול, למשל, החלטתי ללכת לישון רק כאשר ארגיש עייפות מוגברת, וזה קרה רק בשלוש בבוקר... אבל בואי לא נשכח את העובדה שישנתי יחסית הרבה שעות בלילה הקודם.

טוב, לא אלאה אותך באי-האיזונים שלי בשינה, ומכאן פשוט אעבור לאי-האיזונים שלשמו הוקם פורום זה - אי האיזונים באוכל... אתמול עבר בצורה די שפויה, אבל פתאום יחסית מאוחר התחשק לי לאכול. זה הרגיז אותי, כי אכלתי די הרבה אתמול באופן יחסי, אבל בסוף ארגנתי לעצמי משהו קטן לאכול כדי להרגיע את הרעב. אני בד"כ לא אוכלת בשעות מאוחרות, כי זה עולה לי בריפלוקס כשאני הולכת לישון וזה מתכון לצרות.

מקסימונת, שיהיה לך חג שמח ושבת מופלאה עם הילדוד'ס וכל המשפחה!

כרונית.

כמה טוב שאת גלויה ומשתפת אותנו בתחושות האלו שכולנו כל כך מתביישות בהן, ובטוחות תמיד שאף אחד לא מסוגל להכיל אותן. שהן מגעילות וחריגות...
אולי אם כולנו נכתוב משהו שכזה, תרגישי נוח יותר.
אז אני למשל, בחגים וארוחות קודמים, הייתי אוכלת עם כולם, והולכת להקיא. ואחר כך כמובן רעבה שוב, או לא מסופקת, ואוכלת שוב אחרי שהלכו האורחים ושוב מקיאה. כמה פעמים? כמה שצריך. וכך היה שנים רבות, מלבד כמה תקופות טובות.
והשנה, הסתכלתי על קופסת הגלידה עם הטעמים האהובים עלי וברור שעלתה המחשבה איך אוכל לחסל אותה כשכולם ילכו... ואז להקיא. אך מייד הזכרתי לעצמי איזו דרך עשיתי עד היום, ושהתנהגות כזו לא באה בחשבון יותר.
חבל שלא הייתי מסוגלת לאכול קערה שלמה ולהנות ממנה, חבל שהסתפקתי רק בכפית, אך אני מאמינה שבהמשך אוכל להעניק לעצמי קערה שלמה ללא ייסורי מצפון.
ההפרעה היא המגעילה, לא אנחנו!
בהודעה שלך יש מצוקה אך גם המון אופטימיות. את כותבת שאת לא מוכנה יותר לשקר לעצמך, שאת לא מוכנה שוב להרעיב את עצמך. את במצב הרבה יותר טוב ממה שהיית בעבר, הרבה יותר בריאה ומודעת.
ואני בטוחה שאת בדרך לאיזון שגם אני מייחלת לו כל כך...
אם הבנתי נכון מהודעותייך הקודמות את בתקופה של בחינות, איזו תקופת מעבר, קצת תקועה בבית עם עצמך. ומאד יכול להיות שתרגישי הרבה יותר טוב כשתקופה זו תסתיים.
לסיכום, אני מעריצה את היכולת שלך לכתוב לנו בחופשיות, ואת המלחמה שלך בשאריות המחלה, ומאמינה שגם לך מצפה שנה הרבה הרבה יותר טובה!
יום נפלא יקירה,
שלך, שלי.

את לא מקולקלת! אבל החשיבה שלך, לצערי, כן. יקירה, קערות של ירקות אינן נחשבות זלילות. וגם לא כמה קעריות קורנפלקס, במידה וזה מרכז התפריט שלך. הבטן מתנפחת כי ירקות מכילים סיבים וקשים לעיכול, אבל זה לא נקרא בולמוס. ומה לגבי ההרעבות וההקאות? מצד אחד את כותבת שהשכל הישר שלך מבהיר לך שזה טיפשי ואסור, אך מצד שני לפי אופן דברייך עולה הרושם שאת כאילו מצרה על כך שאין בך כוחות להרעבות או להקאות. האם היית רוצה שיהיה לך כוח להרעיב את עצמך או להקיא?? מקווה שלא!

אולי אני טועה, אבל לי נראה שאת פשוט רעבה כי את לא אוכלת טוב, למרות שאת כותבת שלא מדובר ברעב אמיתי. אני חושבת שתחושת התסכול האישית שלך נובעת עדיין ממקום חולני, לצערי. הרי מותר לך לאכול לא רק כדי לקיים את המכונה שבך, אלא גם סתם כך לשם הנאה, ובייחוד בעתות חג, ואם עובדה טבעית זו מייסרת אותך או ממשיכה לייסר אותך - יש מקום לטפל בזה.

מה את בעצם מאחלת לעצמך? לאכול ארוחות קטנות מבלי לנשנש אף פעם? ליהנות מהאוכל? לאכול בקטן וגם ליהנות? להתרחק כמה שאפשר מהאוכל? מה את באמת רוצה מעצמך בנוגע לאוכל? חשבי על זה.

ובבקשה אל תכעסי או תיפגעי! אני רואה לנכון לכתוב מה שאני חושבת, גם אם הדברים לא תמיד נעימים לאוזן. פשוט, זיהיתי ניואנסים לא כ"כ חיוביים בהודעה שלך, ואני חושבת שגם לך חשוב לשמוע תגובות מבחוץ.

שיהיה לך חג שמח!

כרונית.

חייבת להצטרף לכרונית ולומר שמשהו בהודעתך לא מסתדר לי.

קערת ירקות או קערית רוקנפלקס אינן נחשבות בולמוס!!!!!!!
רוצה שאתאר לך מהו בולמוס? לא כדאי..

נראה כי מרעיבה את עצמך! כי לאכול תפריט שמורכב רק מירקות- נקרא - הרעבה!!!!! אין דרך אחרת לקרוא לכך.
הייתי שם- זמן כה רב... ואין לזה מילה אחרת.
הייתי רעבה ללחם!

האם את אוכלת משהו חוץ מירקות או קורנפלקס?
ולמה את חושבת כי זהו בולמוס??

אני חושבת שאת פשוט צריכה להתחיל לאכול תפריט מאוזן, כי אחרת לעד תהיי רעבה...

ואגב- האם משפחתך וחברייך יודעים על המחלה? איפה הם בסיפור הזה??

מאחלת לך יום נעים ושקט!

בלונדי!

חשובות לי התגובות שלכן! גם את הטוב וגם את המכוער- תביאו לי מול הפרצוף. זה לא פוגע, זה מחזק ומלמד.
מה שפוגע היא ההתנהגות האובססיבית בנוגע לאוכל.

המון תודה לכן קודם כל, זו בדיוק המראה שאני צריכה. צודקות, זה לא בולמוס אמיתי של בולמית, אבל אני לא בולמית. זה כן בולמוס בשביל מישהי שאמורה להיות עם ראש אנורקטי. בשבילי אוכל אמור להיות פרט שולי. מה אני רוצה? אני באמת רוצה שהוא יהיה שולי. שאני לא אצטרך לחשוב עליו. שאני אוכל מתוך רעב כדי להשביע את הרעב, ולא אוכל כדי למלא את הבטן מפחד להיות רעבה.
אז אני לא בולמית, והלוואי שלא אהיה גם, הרי ברור לי ההבדל הדק, גבול שערה להיות כזו בסוף, אם היה לי יותר אומץ בטח כבר הייתי כזו, אבל תודה לאל על הפחדנות והקצת שכל בכ"ז ! אבל בדיוק בגלל זה אני גם לא אוכלת בכמויות דברים שיכולים להשמין אותי יותר מדי, לא יהיה לי בולמוס לעוגה שלמה אבל כן יהיה לי לקרקרים ולירקות מבושלים למשל. וזה מציק, כי זה לא אמור להיות אם אוכלים מסודר, ואני משתדלת לאכול מסודר. אני חושבת שאני אוכלת מסודר, אבל לא מספיק מבחינת איכות האוכל זה בהחלט. בלונדי אמרה- רעבה ללחם? כן, מוכר.

רעבה באופן כללי אני לא. אני לא אוכלת רק ירקות, אבל בעיקר ירקות. אני יודעת שאני אוכלת כמויות שאם הייתי אוכלת אוכל מזין יותר אני לא בטוחה שהייתי צריכה לאכול כ"כ הרבה. אני לא מצליחה לשנות את זה לבד. אני פשוט כועסת על עצמי שאני לא מסתפקת במנה אחת ותמיד צריכה עוד מנה.


מבחינת המשפחה כולם יודעים ועברו את זה איתי, אני עכשיו נחשבת לבסדר, אוכלת, לא מרעיבה את עצמי, נהנית מאוכל. אבל זה חיצוני, על הפחדים והחששות והכאב הנלווה אני מספרת רק פה.



אני חייבת לצאת (לא מסוגלת יותר בית, צריכה קצת אוויר, זה רק יעשה לי טוב :) אבל רציתי להודות לכן, להגיד שקראתי כל מילה, ושאתן מחזקות אותי. הכעס שלי על עצמי נובע גם מתחושה של חוסר שליטה, לרצות לאכול עוד ועוד, ואתן גורמות לי להרגיש שהנזק הוא לא נזק. שהנזק מאי אכילה הוא הנזק האמיתי. ככל שאני אראה את הנקודות הבעייתיות שלי, ככה אני אצליח לגרש את השדים. אני לא מצפה שתחבקו אותי במילים, אני כן רוצה להתמודד!

תודה רבה!!!!


שישי נעים לכן.



אור.

מה שלומך???איך עבר עלייך החג???
אני מניחה שהפתרון טמון באכילות קטנות למשך כל היום,עמ"נ להרגיל את הקיבה לאוכל.ברור לי שהחודשים האחרונים לא עברו עלייך טוב,ושלא אכלת כ"כ,ועכשיו הקיבה התכווצה.אבל אל תכנעי לזה.תאכלי שש ארוחות קטנות מפוזרות למשך היום.
אבל את יודעת שזה טיפול נקודתי כי הטיפול האמיתי הוא להתחיל להתמודד עם הבעיה.
אני מקווה שהשנה החדשה תגרום לך להבשיל בנושא,ולהבין שאת צריכה טיפול יקרה.לצערי אין קיצורי דרך.הדרך להרגיש טוב מבפנים היא להתמודד באמת,לעבור את כל המסלול ולצאת ממנו מחוזקים.
שנה טובה,ואני מקווה שאת כבר חשה יותר טוב!

מאד מזדהה עם כאבך, הפיזי והנפשי. אם את זוכרת, גם אני הרגשתי כך אחרי כל ארוחה כמעט עד לפני כמה שבועות.
אך זה שיעור חשוב עבורך - כאשר אנו מתעללים בגופנו, מונעים ממנו תזונה סדירה, הוא מגיב מייד. תקופה קצרה של הרעבה עצמית מספיקה כדי לגרום נזק וכאב. המערכת מגיבה מייד, היא בטראומה.
כמו שקרן אור כתבה - נראה לי שהפתרון היחיד לכאבי הבטן, הבחילות והצרבות הוא כמה ארוחות קטנות ביום. להמנע ממזון חריף או מתובל מידי, להמנע ממאכלים כבדים מאד כגון בשר, להעדיף ירקות מבושלים על טריים.
תוך כמה ימים תרגישי הרבה יותר טוב.
הבעיה עם הכאבים האלו שהם מעודדים מייד חזרה לדפוסים האנורקטיים. הרי כשאת לא אוכלת, לא כואב לך. לתחושת הרעב התרגלת כבר מזמן, נכון? היא כלל לא מטרידה אותך.
תזהרי! תמשיכי להתעקש ולאכול למרות הכאבים, אל תשובי לצומות.
אני יודעת זאת כי בכל ניסיון החלמה קודם, מה ששבר אותי היה הקושי לעכל. הבטן שמתנפחת, הצרבות, הבחילות, שלחו אותי שוב לאסלה.
תתמודדי באומץ עם הכאב, נסי לקחת "קלבטן" אם הכאב בלתי נסבל, אך אל תרעיבי את עצמך. המצב רק יחמיר.
ולמרות הכל, שנה טובה מתוקה שלי!

נראה לי שהמחזור שלי חזר..

מצטערת שאני קופצת מיד לספקולציות,אבל אני מקווה שאת יודעת שכל מה שנאמר נאמר ממקום של דאגה.

מחזור זה סימן טוב...

לילה טוב.

האמת היא שנכנסתי הנה רק כדי להתעדכן ותכננתי לכתוב בהמשך, אך ההודעה שלך העלתה דמעות בעיני ואת הכאב של מצבך כרגע - מקום בו הייתי גם אני עד לפני כחודשיים. והייתי שם שנים ארוכות.
חג, סוף שבוע, ימי חול. כל יום בו התעוררה מצוקה או חרדה, או אפילו שעמום, הייתי שם, היכן שאת עכשיו. והיו תקופות טובות יותר, אך גם הן לא היו ממש טובות, נכון?
זאת בריחה, ובריחה מכאיבה כל כך עם השלכות ונזקים איומים.
אני יכולה לדמיין איך מצד אחד את נגררת שוב ושוב אל המטבח והשרותים, ומצד שני מקווה שהיית מסוגלת להוציא עצמך מהבית, להתלבש ולבלות את החג כמו כולם. וההפרעה מנצחת. כי היא מוכרת, והיא שלך, והיא לא דורשת ממך לחייך ולהנות, לא דורשת ממך להתמודד.
אבל יש לך הזדמנות להתחלה חדשה! הרי בכל זאת, זהו ראש השנה...
ותאמיני לי, אם אני, אחרי 15 שנה של הפרעות אכילה הצלחתי להעביר חודשיים ושבוע במצב נקי, בריא יותר ואופטימי יותר, אני בטוחה שגם את יכולה.
זה לא קל, גם במסלול להחלמה יש המון כאב ועצב, תחושות אשמה ומצוקה. אך לפחות יש איזשהו אור שמנצנץ בסוף הדרך ותחושה טובה של שיפור.
אם פנית הנה, ודווקא היום, הרי שאת רוצה לצאת משם. אם תשארי איתנו תגלי שכולנו סובלות מהפרעות אכילה שונות, נאבקות לצאת, או נאבקות להשאר בשלב הבריא והנקי.
אז קבלי היום החלטה, החלטה לדרך חדשה ובריאה, ואנו נעשה הכל כדי לעזור לך.
אכתוב לך עוד בהמשך, ובנתיים - מחזקת את יידיך בדרך החוצה.
שלך,
שלי.

תודה שלי על תגובתך.
אני באמת רוצה לנצח!
אני שואלת את עצמי כל כך הרבה פעמים מה עשיתי שזה מגיע לי איפה טעיתי? האם מתישהו זה ייפסק, באמת, והמחשבות יניחו לי?

האם את יצאת מזה לגמריי? או שעד היום את בהתמודדות?

ראש השנה מביא אותנו לשאלה מה אנחנו רוצים לשנה החדשה ומה עשינו השנה.

הרבה זמן אני רוצה לנצח.

אני חיילת והיו לי לא מעט אופציות לצאת מהצבא... נאבקתי כדי להישאר במערכת מתוך ההבנה
שמסגרת חשובה לי אם אני רוצה להבריא וכי אם העתיד שלי חשוב לי עליי לעשות צבא.

השאלה היא איך מתמודדים ולא בורחים... יש לך רעיון בשבילי? האם את מצאת את המקומות החזקים שלך?

שנה טובה ושוב תודה על ההתייחסות. עשית לי טוב.

שלי כתבה לך תשובה מאוד מרגשת ועם זאת מאוד אופטימית ונושאת איתה את הבשורה שבדרך להחלמה אמיתית את צריכה להאמין בך,להאמין בכוחות שטמונים בך להבריא.את צריכה לרצות בזה יותר מלרצות להיות רזה.הרי הסבל הוא קשה וכמעט בלתי נתפס.המחלה לא "משרתת" את מה שהיא היתה אמורה לעשות.לפעמים האושר שלנו נמצא במרחק של חודשיים (כמו שלי),צריך רק לגעת בו ולרצות.ואז כל השאר מתגמד.אז נכון נופלים,וקמים,ולעולם לא שוכחים את המטרה האמיתית.אני לא מכירה את הסיפור שלך יותר לעומק,האם טופלת ובאיזה מסגרת,אבל חשוב שתדברי על זה כי רק מתוך הדיבור תצמח היכולת לשנות ולהבין ולזהות את הטריגרים המקדימים.וזה מאבק,לפעמים אין סופי,אבל הוא שווה את זה.
אני מאמינה שלא סתם נכנסת לפורום ברה"ש וקראת לעצמך הבחורה החדשה.אני מאחלת שבאמת השנה תהיי הבחורה החדשה שאת רוצה להיות,הבחורה החופשיה והמאושרת.
ואני כאן תמיד,כדי להקשיב ולעזור.
שנה טובה,
קרן אור

לעזור. אני חסרת מילים כרגע, אבל מצטרפת לאיחולי הבריאות של קרן אור ושלי. אל תתני לעצמך ליפול, אל תקיאי גם אם זה יגרום לך לבכות. צאי מהבית, תקיפי את עצמך במשפחה ובחברים, תני לעצמך הזדמנות להרגיש שהחיים האלה יפים יפים.

לגבי הבולמוסים, הלוואי שיכולתי לעזור. אני כרגע נאבקת בעצמי לא פחות, אבל גם די נכנעת ולא מונעת מעצמי לאכול. נורא קשה לי עם זה, וקודם עברה בי המחשבה, אם רק הייתי יכולה לרוקן ת הכל מעמי, והמצפון היה מעיק פחות. אני טועה. אין בהתנהגות הזו שום דבר שפוי, שום דבר בריאה. זו התנהגות דוחה. הקאה זה לא זיכוך, זה גועל נפש של פעולה.
סליחה על ההתבטאות. אבל אין בזה שום דבר טהור.

אנישם אוכלים ויאכלו כל הזמן, בחגים אנחנו נהנים יותר מאוכל, זו חלק מהחוויה החברתית של החג... אני אומרת לעצמי ברגעים אלו ממש.

יקרה, תריבי עם עצמך להיות בריאה.
זה שווה את זה. מהמקום הזה שבו כתבת את ההודעה, תאזרי כוחות ותקומי.
אנחנו פה לשמוע. לא רוצות לשמוע שנפלת, טוב?

טוב?



שנה יפה יפה שתהיה לך, בריאה, שפויה, מאוזנת ומאושרת!



אור.

אני כל כך שמחה שנכנסתי לאתר הזה...

אור וקרן.
זו מחלה מזעזעת. וברגעים הטובים שלי אופציה של בולמוס או הקאה לא עוברים במחשבתי לרגע.
אני אפילו לא מרגישה שיש לי הפרעת אכילה.
כל הזמן יש בי רצון לשלוט על אוכל אבל אני כעת בשלב של לנסות למלא ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים, למצוא את המקומות בהם אני מרגישה חלק ושליטה בחיי- ללא כל קשר לאוכל- כדי שיבנה בי הביטחון לא להזדקק להתעסקות הזו.

1 הסיבות שלי למחלה היא שהרבה פעמים אני לא מרגישה את קיומי, מקומי, מקום- אז אני פונה לאוכל כדי להרגיש. פיזית. קיימת.מרוגשת.
ההתרוקנות אחר כך משלימה את ההתרגשות וכביכול מחזירה את השליטה ואת הרצון לשוב לתקשר עם העולם.
זה בלוף. ענקי. כי כשאתה כל כך ריק אתה לא נוכח. וכשאתה לא נוכח אתה לא קיים. ולא חי.

כל בוקר, ברגע שאני פוקחת את עיני- אני טסה למטבח כדי לאכול משו קטן- מייד להרגיש.

הבוקר הדבר הראשון שעשיתי זה להיכנס לכאן.
לראות איך התייחסתן אליי ברגעים הראשונים בהם פקחתי את עיני- חיזק אותי.
וגרם לי להרגיש חלק ומקום בלי קשר לפעולת הלעיסה והבליעה.
אור- אני לא יודעת איך זה הולך כאן אבל תוכלי לספר לי על עצמך...?
קרן- גם לך הייתה\יש הפרעת אכילה?

שיהיה יום נפלא. יום של חיוכים

את שמחה שנכנסת לפורום הזה, ואני שמחה שחזרת!
קשה לי להסביר לך כמה ההודעה שלך נגעה לליבי, כמה מצאתי בה את עצמי. אם היית נעלמת לאחר אותה הודעה הייתי מודאגת מאד...
כתבת שאת בטיפול, ומבחינים זאת בברור בהודעתך האחרונה. את יודעת שהמחלה הזו היא בריחה, היא ניסיון להעלם, ולמעשה, היא ניסיון התאבדות מתמשך.
ההבנות האלו שרכשת כנראה בטיפול יסייעו לך לנצח את המחלה, אך מניסיוני האישי - טיפול אינו מספיק. את צריכה לרצות, לרצות באמת להתמודד עם החיים כפי שהם, עם כל הכאב, העצב והבלבול שכרוך בהם, אם התהיות לגבי מקומך בעולם הזה וזהותך. רק רצון אמיתי והבנה מלאה של ההשלכות של המחלה יוציאו אותך משם.
כתבתי כאן לפני כמה ימים לבחורה שכינתה עצמה מ' - כתבתי לה שבגילה האמנתי שהבולימיה תעלם מעצמה. שאי אפשר לחיות איתה לנצח, שהיא חלק מגיל ההתבגרות. וטעיתי. עד שלא התעורר בי רצון אמיתי ומחויבות להחלמה, היא היתה איתי, והיתה "אני". ואז גיליתי שאני לא לבד, שיש עוד כל כך הרבה נשים בגילי ואף מבוגרות יותר שחיות עם המחלה הזו, לחלקן משפחה וילדים, והן עדיין הורסות עצמן באופן יומיומי.
בבולימיה, כמו כל הפרעת אכילה אחרת, צריך להלחם.
שאלת אם יצאתי מזה לגמרי, אם אני עדיין בהתמודדות.
אני בשיאה של התמודדות, והאמת היא, שאני לא ממש יודעת מה המשמעות של "לצאת מזה לגמרי".
חודשיים ושבוע מחוץ למעגל המחריד של זלילות והקאות, חודשיים ושבוע של מאבק להחלים. אין לי עוד דחף לבולמוסים, וגם לא להטהרות, אך לא קל לי.
החודש הראשון היה כרוך בכאבים פיזיים קשים ותחושת מצוקה איומה, אך הכל משתפר לאט לאט. אני עדיין מפחדת לפול שוב, מתאמצת להפתר מהרצון הזה להיות רזה, להשאר רזה, ויודעת שלפני עוד דרך ארוכה.
אך אני מרגישה במסלול הנכון, גאה במאמצי ונהנת כל יום מתחושת ניצחון קטנה!
ואני בטוחה שגם את יכולה, ומאמינה שככל שתוותרי על המחלה מוקדם יותר, כך יהיה לך קל יותר. בהיבט הפיזי והרגשי.
תמשיכי בטיפול, ותמשיכי לרצות. תבטיחי לעצמך שנה הרבה הרבה יותר טובה...
שלך, שלי.

אני בלונדי, וטרם יצא לנו להכיר...

אני רואה ששלינקה וקרן אור כתבו לך פה כבר תגובות יפות ומרגשות ונותר לי רק להצטרף לדבריהן ולומר שצריך רק לרצות!!!!
אם לא רוצים- לא יעזור כלום.
ובמשך שנים, אני "רציתי" אך כנראה שלא באמת, והנה כעת אני רוצה לגמרי והכל נראה אחרת..

אני מבינה שאת בטיפול וזה דבר טוב שאת לא מתמודדת עם הכל לבד. זה חשוב מאוד. ואני מקווה שתלכי ותתחזקי ותצליחי לגבור על הכל..

לא זוכרת אם ציינת- המשפחה והחברים יודעים על מחלתך??

מאחלת לך יום נעים ורגוע, ללא בולמוסים וללא הקאות.. ותרגישי טוב. וכמובן שתהיה לך שנה חדשה וטובה יותר מהקודמת. והנה פתחת את השנה החדשה שהיכרות איתנו.
זה בית חם ונקוה שנוכל לתמוך בף ולעזור כמה שאפשר.

את בחורה צעירה, וחבל שתבזבזי עוד יום נוסף במחלה הזאת.

חיבוקים

בלונדי!

מה שלומך? אני מקווה שהבחילות חלפו ושאת מרגישה יותר טוב, כמו גם בנך. מה שלומו? מקווה שהוטב לו. בזוגיות תמיד ייתכנו מתיחויות מדי פעם, זה טבעי. עברה עלייך תקופה קשה לאחרונה ואת צריכה את מרחב המחיה שלך וזקוקה לקצת שקט כדי לעשות סדר במחשבות. לכן תשתדלי לנצל את חופשת החג כדי לנוח כמה שאפשר ולעשות דברים שגורמים לך טוב.

אני חושבת שהשיחה עם הפסיכולוגית שלך הציפה בך זכרונות שהעלו בך מחשבות חדשות-ישנות. גם זה טבעי כי כשאנחנו נזכרים במשהו שמקושר לכאב אישי שלנו, מיד מציפות אותנו מחשבות שאוחסנו בתאי הזכרון שלנו ושמודחקות ביום-יום. את לא צריכה לחשוש מזה. את יכולה לחבוק את זה ולהסתכל אחורנית בהשלמה לעבר העבר שלך, כי הוא חלק ממך וילווה אותך כל חייך. זה הכאב שאת נושאת ותמשיכי לשאת על כתפייך כל חייך, כאשר ההווה שלך היום הוא אחר לגמרי.

וכן, אני מכירה את המצב הזה שמתאמצים להיראות טוב גם כשמרגישים חרא. לכאורה זה פרדוקס, אבל כשחושבים על זה לעומק זה די מובן. כשאני מרגישה ממש רע וצריכה להופיע באיזשהו מקום, קורה אחד משניים: או שלא אכפת לי, אני שמה ז** ומגיעה איך שאני, כלומר - לא מוזנחת או משהו, אבל כרגיל, או שאני מתלבשת ומתאפרת טיפ-טופ מבלי להבין כ"כ למה. לדעתי זה קשור בצורך התמידי שלי לפחות להציג חזות בוטחת וחזקה וחס וחלילה לא להראות שעובר עלי משהו. סיבה נוספת שחשבתי עליה - כשאת נראית יותר טוב, אוטומטית את מרגישה יותר טוב, כך שאולי בתת-מודע ההליך הזה גורם לנו לעשות את זה.

יקרה, שיהיה לך המשך חג שמח וזמן איכות נפלא עם המשפחה!

באהבה,

כרונית.

היום תיקתקתי עבודה(ניקיונות,כביסות,אפילו אפיתי עוגת דבש על הבוקר),וההרגשה מאתמול הרבה הרבה יותר טובה.רק שהבן שלי עדיין עם התקף,הסטורציה שלו נמוכה,ושכנעתי מישהו בבי"מ שיתן לי בריקלין,אז הוא עכשיו אחרי 3 מנות של אנהלציה,מסכן תשוש עם דופק מהיר,אבל למזלי הוא עדיין לא במצוקה נשימתית.מקווה שלא אבלה את הערב במוקד...
כרונית את צודקת,הכאב ילווה אותי כל החיים,הוא חלק ממי שאני,אבל בימים שלא הכל מסתדר לנו הוא עולה...ברור לי שאני לא אפול למלתעות שלו,עברתי כבר את השלב הזה,כי כמו שאת תמיד אומרת צריך להיות עם היד על הדופק,ולזהות את המוקשים עוד לפני הפיצוץ..
פשוט נראה לי שלא כ"כ אהבתי את עצמי אתמול,הוויכוח עם בעלי,המצגת למנכל"ית שלא סיפקה כ"כ,ואתמול הגעתי למסקנה שאני חוזרת להתעמל.אחרי החג נראה לי שאתקשר לסטודיו C _פעם הייתי מדריכה שם עוד לפני ההריונות) אני לא רוצה לרדת במשקל,רק למצק את עצמי.פעילות אניאירובית,זה גם יתן לי שקט פעמיים בשבוע,ואני גם ארגיש שאני עושה משהו בשביל עצמי.אחריי הלידות הגוף שלי השתנה,והוא רפוס,ולאחרונה זה מפריע לי.אז אני פשוט אפתור את זה בדרך בריאה...
בלונדי-אני שמחה שגם את התגברת על הדחף להקיא,מותר גם לנו להנות שתחילת השנה,ולי יש אמונה מגוחכת שאיך שמתחילים את היום הראשון של השנה כך היא תהיה...
שלי-מקווה שלא התעייפת עם כל ההכנות והניקיונות ושנהנית.
כרונית-אני שמחה שהלכת בסוף.אולי לא היה קל,אבל לפעמים להיות בערב חג לבד,עושה עוד יותר רע.
וכל השאר-מקווה שאתן אינן כי אתן מבלות,ולא מסיבות אחרות...

אני כ"כ שמחה לשמוע שעבר עליכם ערב מהנה אתמול, למרות הצלילים הצורמים שהתחילו אותו. אני מבינה שזה החג הראשון שלכם בארץ נכר, הלא כן? אף פעם לא הייתי בחג בחו"ל, אני מניחה שהייתי מרגישה קצת מוזר, אולי אפילו דוק של עצב... אבל אני מניחה שהייתי מחפשת לי רוח יהודית או משהו כזה, אני יודעת?... מצד שני, אולי לא הייתי עושה כלום, כי אני די פסיבית לאחרונה...

ואני מאד גאה בך על התמודדותך אתמול!!! כל הכבוד על שלא הקאת וששמרת הכל בתוכך! באמת כל הכבוד! טפחי על שכמך והוסיפי לך שני כוכבי זהב במחברת!! אני מאשרת לך! :-)

ובאמת גם אני תוהה - איפה כולן?? אני מקווה שהדממה הזאת לא מרמזת על התפתחויות לא כ"כ מבורכות, אבל גם אם כן - בואו ושתפו אותנו, כי בשביל זה אנחנו פה!

טוב,בלונדי, אני אפנה עכשיו לעיסוקיי בשעות האור (...), ואנחנו נשתמע בערב.

המשך חג שמח!

כרונית.

שלום לכולן ובמיוחד לכרונית שעוד משוטטת פה..

קרן אור- אני מצטערת לשמוע על הבחילות אך מקנאה בך בכל מיני המאכלים שגרמו לי להזיל פה ריר...מממ! תרגישי טוב ותעברי את הלילה בשלום ומחר כבר תקומי כמו חדשה.

כרונית- תודה מתוקה. יופי לקרוא שהכל בסדר איתך. נראית לי לא משהו...שמחה לשמוע שיצאת בסופו של דבר והלכת לחגוג, ואפילו אם לא להרבה זמן. זה גם נחוץ לפעמים.. זה יותר נעים מלשבת לבד בערב חג. גאה בך מאוד!!
ואגב- אני חולה על פרחים ובכלל על צמחים..!! ובטח שעל ספרים!!!


ואנחנו פה, התלבשנו יפה (ברור שלבשתי שחור, כרונית!), ונסענו לעיר הבירה למסעדה מקסימה ואותנטית. אכלנו אוכל מדהים ומטעמים שמעולם לא טעמנו... היה טעים אך לאחר הארוחה האוכל איים לעלות. אך התגברתי על עצמי ולא עזרתי לו לצאת, כמובן.

לאחר הארוחה שוטטנו קצת בעיר המדהימה הזו, ספגנו את חיי הלילה, ונסענו היישר אל המאפייה לקנות סופלה + גלידה, להמשך החגיגה בבית.... שני דובים שכמונו!!! וכעת אנחנו שרועים פה בסלון, לאחר ארוחה + קינוח שווה... וחושבים כבר מחר על שעת חדר הכושר שלנו.. קצת הגזמנו היום! אבל לא נורא, זהו יום חג! (הבעיה שאצלנו כל דבר נהייה "סיבה למסיבה" ואנחנו נוטים להגזים עם האוכל.. ובייחוד עם המתוקים!)

הערב התחיל ברגל שמאל, בשל מתח ביני ובין בעלי, אך הכל הסתדר והמשיך בצורה טובה והצלחנו ליהנות..

אז זהו, זה ערב ראש השנה שלי.. לא מסעיר אך בהחלט שונה ומיוחד מכל מה שהיה לי אי פעם בערבי חג!!

ולכן, בנות יקרות- מאחלת לילה טוב ונעים!

אוהבת

בלונדי!!

הי יקרה,חזרתי לא מזמן מארוחת החג.היו דברים טעימים כמו שרק אמא יודעת להכין.החריימה המדובר,לוביא,במיה,קציצות לוף,ריבות מדהימות,בקלוואה,כונפה וכד'.בקיצור אני הרי חייבת לטעום מהכל.ועכשיו אני מתחרטת כי יש לי בחילות איומות,עד כדי כך שאפילו הסתננה לי מחשבה לראש להקיא ולגמור עם זה...כ"כ הרבה שנים לא היה לי את זה...בקיצור,אני לא אכנע לזה אני אלך לשכב במיטה להרים את הראש.לקחתי עכשיו גם כדור פרמין,הוא בטח יתחיל לעבוד והבחילה תעלם..
בקיצור אני נכנסת לישון,היתה לי תקופה עמוסה ולחוצה בשבועיים האחרונים,ונראה לי שזה מתחיל לתת את אותותיו,אז אני הולכת לישון ובטוחה שמחר אקום רעננה.
אז תהני לך בארוחת הערב.
ואני מקווה שכולן סיימו את הערב בסדר,וללא גיחות מיותרות לשירותים...אני מאמינה שיהיה בסדר.
וכרונית-לא שמעתי ממך יקרה,תני אות חיים...התגעגעתי....
לילה טוב משפחתי,
אוהבת קרן אור