פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

לד''ר פנחס דנון, למערכת BeOK ולפונים לפורום התמכרויות - בהצלחה!

אפרת יקרה!
ריח מרוכז ולא נעים מהגוף ובפרט מהנרתיק יכול להגרם מחוסר נקיון / דלקת מקומית / פטריה / מחוסר שתיה. צריך לשמור על נקיון- להסתבן ולהשטף היטב לפני ובכל מקרה להבדק בהקדם על ידי רופא/ת נשים לשלול בעיה רפואית.

סוניה יקרה!
כמעט כל אדם שעומד לשנות משהו מאורחות חייו מתלבט ותוהה איך ומה יהיה ואיך יגיב... זהו חשש מהלא נודע. אבל קרוב לוודאי שעוצמת הפחדים שספגת גוברת על התשוקה ללדת ילדים. ממה הם נובעים ואיך להתגבר עליהם - כדאי שתגלי בעזרת איש מקצוע. וכפי שהגדרת - את רוצה מאוד משפחה וילדים בשבילו. האם לא את היא זו שבשֶלה ורוצה באמת?

נוי יקרה!
אהבה וזוגיות בריאה מושתתים על פתיחות, אמון ובטחון הדדי. אם את לא חפשייה לספר לבן זוגך על דברים כה מהותיים בחייך, הסודות רק יצברו תאוצה עד לפיצוץ וריחוק ביניכם. על כן עליך להקדים ולשתף אותו במצוקה שעוברת עליך ועל משפחתך ולגלות לו שהחשש לספר על אחיך החל בתחילת הקשר ביניכם ומאז לא אזרת אומץ לחשוף אותה. הוא יבין זאת ככל שתקדימי לספר. לא את קבעת את גורל אחיך. הסירי את האחריות לנטל הנפשי הזה מעליך. תגובתו לכתבה טבעית ביותר. ככל הנראה כאב את הסבל של הלוקים וסביבתם וכיוון שהנושא קרוב לליבך, הסקת בטעות מתגובתו כאילו הוא רואה את החריג באור שלילי. אף אחד לא מאחל לחברו עול שכזה ולכן ה: "אוי ואבוי, שלא נדע" . אני מסירה בפניך את הכובע על הכוחות והמסירות שיש בך להוריך ולאחיך הסובל מליקוי. חיזקי ואימצי!!!

אז מה אם בן זוגך יידע שיש לך עם תסמונת דאון לדעתי ומנסיון אישי לא צריך להתבייש בקרובי משפחה חולים אני בת 24 נשואה שנה אימי הייתה חולה במחלת נפש די קשה וסיפרתי על כך לבעלי ממש לא מתביישת....כולם אומרים שלא נדע שרואים חולים אבל איך אח שלך ירגיש אם יידע שאת מתבישת בו.....לדעתי קודם כל שומרים על כבוד המשפחה .....יש אנשים שנראה להם בושה לספר דברים כאלה אבל לא צריך להתבייש אף אחד לא יודע איזה מחלה תתקוף אותו או איזה נכות תהיה לו .......אם לבן זוגך מפריע מסיבה כלשהי מחלת אחיך את צריכה לשקול אם בכלל כדאי להיות איתו.....מקווה שעזרתי

אסנת, תודה על התגובה הנמרצת משהו. את צודקת כמובן, אבל תגובה נמרצת שכזו מנעה ממני עד היום לספר... החשש לעיתים גובר על ההגיון. אני בוחרת לשאוב מתשובתך את הכוח ועל כך נתונה לך תודתי.

מצטערת אם פגעת בך סורי....ואם עזרתי אני שמחה....בהצלחה

רחל יקרה!
האם שוחחת עם חברך ובררת מדוע לקח הפסקה מהלימודים. יתכן שהוא נאלץ לחזור לעבוד עם אביו לפרק זמן קצוב בגלל בעיה תקציבית וכשיתאפשר לו - ישוב ללימודים. אני מניחה שאמך דואגת לך ורוצה בטובתך, ואולי יש שמץ מהאמת בחששותיה, או שמא היא נוהגת כך להתערב ולשלוט בחייך בדרך כלל. אבל בסופו של דבר, את ההחלטה עם מי להנשא רק את צריכה לקבל ולא היא או אדם אחר שרוצה שליטה על חייך. אין ספק שבנוסף לפתרון הבעיה שהצגת, עליך לטפל בנושא העצמאות והבטחון העצמי שלך אולי תתחילי לשפר באמצעות יעוץ.

אוי ואבואי לך , לא מצאתי מילה אחרת להגיד לך.
אני מכירה בחור יפה תואר שהיה חלש אופי וקשור מאוד לאימו , הוא לא התחתן (בגללה) ולפני 5 שנים שהיא נפטרה הוא לקח את זה מאוד קשה.אגב עד היום לא הקים משפחה,הוא כבר מבוגר.
אמא כזאת היא יכולה להיות אמא אוהבת ותומכת אך מצד שני גם שתלטנית ...בצורה לא נורמלית.
הרבה הורים לפעמים הורסים לילדים שלהם את החיים או /ו מערכות יחסים ולא תמיד מרוע שוב ההפך מדאגה
אבל לא תמיד הם צודקים.זה מעגל אנחנו הרבה פעמים לדוגמה מ"אשימים" את ההורים שלנו בחינוך בנו, מעבירים עליהם בקורת וכשאנו הופכים להורים אנחנו גם הרבה פעמים טועים וגם הילדים שלנו יגדלו ויעבירו בקורת עלינו וזה גלגל שמסתובב.
לעינייננו: אני לא יודעת אם אמא שלך צודקת או טועה כי לפעמים גם לאמא יש איטואציות נכונות אני יכולה לספר לך גם ששמעתי סיפורים לא אחד ולא שתיים שההורים (זה תמיד יותר האמא)הזהירה כביכול ולא מצא חן בעיניה החתן והיא צדקה. בטח בלבלתי אותך אבל פשוט יש כאן 2 צדדים ולדעתי את צריכה לברר זאת עם גורם מקצועי.
בכול אופן שבי עם עצמך ותתעמקי ב מי את?מה את רוצה מבן זוג?האם היחסים בינך ובין ההורים הם נחשבים מצד אחד גם להרסניים, לדעתי את צריכה קודם את הגילוי העצמי ורכישת בטחון ולהגיע לבשלות רגשית בלי תלותיות שיכולה לפגוע בך גם אם תמצאי בן זוג אחר. השינוי חייב לבוא לך וקודם כול בך וזה לכול מהלך החיים שלך גם במישור האישי וגם חברתי.
נ.ב. השכלה אקדמאית לא תמיד מביאה אושר והצלחה צריך גם אנטלגציה רגשית.
מקווה שעזרתי ורשמתי מילות חוכמה.

אני מינה שדעת אימך נורא חשובה. אבל לא אימך יוצאת איתו לא אימך צריכה לבחור לה קשר!!!
עם כל הכבוד להורים (ןיש כבוד) הבחירה בסוף היא שלך!!!!! ומה עם אמך תמצא לך איזה פרופסור מלומד אדם מתוסכל גבר בן 60 אז מה תיתחתני איתי? כי אימך מעונינת בכך? ומה הלאה??? את צריכה לחיות את חייך ולא את חיי אימך. טוב לך איתו? אז קדימה!!!! אז מה עם הוא לא למד? אני מכירה הרבה זוגות עם מקרים דומים-אבל הקשר נהדר. זה לא ההשכלה עושה את הקשר זאת את!! איך את חושבת שהוא מרגיש? ועוד אחרי שבאה לדבר עם אימך? זה לא שאת ילדה בת 15 שצריכה את אישור אימך לצאת עם מישהו! אמך גם צריכה להבין שבשלב כלשהו אנחנו מתבגרות ובסופו של דבר אנחנו מחליטות עם מי להיות, כן היא רוצה בטובתן אבל זה מוגזם. שיחה עם אימך תעזור לך-תסבירי שגם לך יש דעה. גם לך צריך להקשיב.

בהצלחה.....

מקווה שלא פגעתי-ואם כן סורי... עדיף אמת כואבת משקר מתוק.
מקווה שעזרתי

תגידי לו שאת רוצה גברים אחרים ושאת לא נהנית איתו בסקס נראה איך ירגיש.......חוצמזה גברים לא בנויים לראות סרטי סקס איך הוא היה מגיב אם היית אומרת לו שאת צריכה לראות גברים שריריים וחטובים עם מכוערות לפני הסקס בשביל גירוי ישר נהיית לו אימפוטנציה.....גם בעלי רואה סרטים כחולים בזמן סקס ואני שונאתך את זה ואם אני מוצצת לו יוצא לו נוזל מידי פעם רק כשהוא רואה סרטים כאלה אז אני מתחילה להגעל כי מעצבן אותי שהוא רואה את החתיכות האלה בטלוויזיה.....כאילו הם חושבים שאנחנו מסוגלות לסבול כל שטות שלהם...

לגיטימי לפנטז. מותר לפנטז.. אבל לא בגסות רוח עם עקיצות עצבניות. כמעט כולנו עושים זאת בחיינו המיניים ובטח ובטח אחרי כמה שנות יחד. לריגוש, לחידוש, לריענון. אבל לעשות סקס זה קודם כל בנשמה. ללטף, לחזר, לפנק, להתלהב אחד מהשני... לא להשוות, לרטון, לרגל, לחשוד וללכת למיטה בשביל "תאכלס זיונים" שזה משעמם נורא אחרי זמן מה. ואם הוא ואת משחקים בעצבנות בתחום המיני מתוך קנאה ופחדים... יש משהו עמוק ובסיסי יותר שאתם צריכים לבדוק. אולי משעמם לכם יחד בסקס ואתם צריכים ריענון. דברו על זה בחופשיות בלי שיפוט וכעסים. זה בסך הכל טבעי לרצות להוסיף פילפל לחיים.

היי נורית, מזל טוב לך!!!
לבעלך יש פנטזיה מסויימת איך האהבה צריכה להיראות, והפער בין המציאות לבין הפנטזיה מייאש אותו כל פעם מחדש. אני חושבת שיהיה לך מאוד קשה להדביק את הפער הזה, בייחוד שבאופייך אינך מתרפקת אלא סגורה ומופנמת. אני מציעה שאם היחסים האלו חשובים לך תמהרי לקחת ייעוץ זוגי, כי הצורך שלו באהבה לא יעבור, והוא במהרה עלול לחפש יחסים מחוץ לנישואין, ויגיד לעצמו שהוא צדק עוד בתחילת הדרך, כאשר היסס אם להתחתן איתך, הוא כבר מכין את הקרקע לא להתקשר רגשית לבת שלו.
מה שהוא לא מסוגל כנראה להבין, הוא שאהבה יכולה להתבטא בדרכים שונות מכפי שזה מעוצב בפנטזיה שלו. ייעוץ טוב יכול לפתוח לו את העיניים ולגרום לו למצוא את האהבה ביניכם בדרכים אחרות, ואולי גם אצלך יכול לחות שינוי בביטוי החיצוני ובפתיחות שלך. אני מקווה שהוא ייענה להצעה של ייעוץ.
רק השבוע פגשתי שני זוגות, בהם אחד מבני הזוג התחנן במשך כל שנות הנישואין - בוא/י נלך לייעוץ זוגי, ולא הלכו כי השני לא הסכים, ורק כאשר אותו בן זוג התייאש ודרש להתגרש - רק אז הסכים השני להגיע לייעוץ. אך בינתיים, ככל שהשנים חלפו, האהבה נשחקת ומאוד קשה כבר לשקם את היחסים.
לכן - חבל על כל רגע. אל תתפשרי, בלי עזרה חיצונית יהיה לכם מאוד קשה לבנות מערכת יחסים בריאה ואוהבת.

אסנת היקרה עד מאוד,
הכנסת אותנו לתוך שאלה מאוד מעניינת. ראשית, שני הביטויים - אומללה ואבודה - הרי שניהם אינם רצויים, אבל אולי חברותייךמתכוונות לכך שמעבר לכך שתהיי עצובה עם התרחקותם של ילדייך, את עלולה למצוא את עצמך נטולת "אג'נדה" בחיים. כאילו משימת חייך היתה לגדל אותם ולדאוג להם וכאשר משימה זו הושלמה - מה את הולכת לעשות עם עצמך? האם יש לך כיוון נוסף, עניין אחר? עיסוקים אחרים שימלאו אותך ויתנו לך משמעות והנאה וסיפוק בחיים? אולי הן, מן הצד רואות עד כמה השקעת את עצמך במשימה הזאת ונמנעת מלפתח בעצמך תחומי עניין אחרים, ואולי את לא רואה זאת בעצמך עד כדי כך. יציאתם של הילדים מן הבית עלולה לעורר בך לחץ פנימי.
דייויד שנארש, פסיכולוג אמריקאי שאני מאוד מחזיקה ממנו, מדבר על [a href=http://www.zugiut.net/?p=67 id=link]"זהות שאולה": [/a]כאשר אדם מגדיר את זהותו בהתאמה לאחרים, במקום מתוך תכונותיו וכישוריו ומטרותיו הוא. כל החיים הוא מוותר על פיתוח וצמיחה אישית למען מישהו או מישהם אחרים, ואלה הופכים להיות מאוד משמעותיים עבורו כי הם מגדירים את מי שהוא. זהותך כ"אמא" היא הדבר שמגדיר הכי הרבה את עצמך, ואם יטלו ממך את הפונקציה המרכזית הזאת - את עלולה להרגיש אבודה.
מה שזה אומר - זה לא סוף העולם...אם זה אפילו קצת ככה, את יכולה לראות בעזיבתם את הבית הזדמנות לעשות היכרות מחודשת עם מי שאת ולמצוא בהדרגה אילו דברים מעניינים אותך ומושכים אותך. הזהרי לא לשקוע לתוך האומללות. נראה שלך זה מופיע טבעי שתהיי אומללה, אבל תחשבי על כך שהאומללות הזאת מכסה על החשש מאבדן הזהות ומכך שלא תמצאי לעצמך משמעות עמוקה אחרת. אם את מודעת לכך - אז המפתח הוא להכיר את עצמך ולהעיז להכניס דברים חדשים לחיים שלך, דברים שנובעים מתוכך, שיגרמו לך עניין וסיפוק ואושר, כך שתעמדי על רגלייך את ותשחררי את צאצאייך לחיות את חייהם שלהם בלי לדאוג לך ולחשוב שאת אומללה. תני להם לעוף ותתחילי להתעופף גם את.

תחילה תודה על תגובתך המהירה. אך ברצוני להוסיף פרט חשוב, כי הם אומרים לי זאת בהקשר שהם מודעים לכך שאני סובלת מאד מאד מחסך מבעלי, ושום שיחה איתו לא עזרה וגם לייעוץ אינו מוכן ללכת, ולא מוכן לשנות את אופיו הקשוח והמר. הילדים הם שנתנו לי טעם לחיים, חישק לחיות, גיבוי, מהם קיבלתי כל השנים ועד היום פירגון וכוחות, ובזכותם אני מרגישה אישה שווה.וכד', אני פוחדת פחד מוות אילו חיים יהיו לי בלי יילדי, אני כבר מתארת לעצמי: ריקנות, שעמום, דיכאון, כי בעלי לא משקיע בי ב-90 אחוז, הוא לא ממלא את הצרכים שלי מה שכל אישה אמורה לקבל ואיני יכולה לעזבו מהמון סיבות, אני רק חושבת שכולם עוד מעט יצאו מהבית ארגיש כאילו זרקו אותי למדבר. אני בחרדה, הם פשוט ממלאים אותי ותמיד מילאו אותי מגיל אפס., אני מאד שונה מבעלי ועם השנים הפער מתעצם, אני טיפוס מאד מאד פתוח וחם (והמבין יבין). תודה על התייחסותך למכתבי.

אסנת, בוקר טוב לך,
מה שהוספת אכן מאוד משמעותי לחיים שלך – מערכת היחסים עם בעלך. אבל, יחד עם זאת, אני ארשה עכשו לעצמי להיות איתך ישירה ואפילו נוקבת, כדי לטלטל ולנער אותך קצת – הכל מתוך כוונה הכי טובה, אסנת.
שימי לב עד כמה את תולה ומייחסת את האושר שלך או את האומללות שלך לגורמים חיצוניים. מה כוונתי? את כותבת שהילדים נתנו לך טעם לחיים, חשק לחיות, כוחות, בזכותם את מרגישה אישה שווה. ואילו עכשו, כאשר הם לא יהיו, אז בגלל אופיו הקשוח והמר של בעלך – את צופה שחייך יתמלאו ריקנות, שעמום ודכאון.
או שאת משתמשת בביטוי "ארגיש שזרקו אותי למדבר". זרקו – כאילו את יצור סביל, שאחרים עושים בך כרצונם.
אם תהיי מוכנה לשקול שאת אחראית לחיים שלך מכאן ואילך, אף אחד אחר לא אחראי – אז אולי תתחילי להתנהג אחרת כלפי עצמך, לפרגן לעצמך, למצוא לעצמך עיסוקים שיעניינו אותך, שימלאו אותך. את כותבת שאת אישה חמה, פתוחה – חישבי מה מעניין אותך לעשות עוד בחיים, בלי קשר לבעלך או לילדים.
יקירתי, האחריות היא באמת עליך. הכל בידיים שלך. אל תפילי את התיק הזה על בעלך או להבדיל - את אושרך על הילדים כי גם עליהם זה נטל כבד – להתרחק ממך ולהרגיש שהם נוטשים אותך. גם אם תנסי להסתיר את פחדייך מהם – משהו בהם יקלוט זאת והם לא ירגישו את החופש "לעוף חופשי" ללא רגשי אשמה. אם הם יראו אותך נעמדת על רגלייך את – מוצאת לעצמך עיסוקים, מגשימה את עצמך – הם יהיו הרבה יותר רגועים וגאים בך.
הרבה נשים עשו את הסוויץ' הזה לאחר צאת הילדים מן הקן ומצאו והמציאו את עצמן מחדש.
אם את לא מצליחה לבדך – קחי ייעוץ או קחי קואוצ'ינג.
מה דעתך?

שלום רב. אך בכל זאת למה כוונת החברות שאומרות לי שהן חוששות שארגיש אבודה לאחר שכולן יצאו מהקן וביטלו את ההגדרה שלי: אומללה, זה לא אותו הדבר?, לא אותה משמעות?, ומה פירוש המילה קאוצ'ינג? ואני רוצה להודות לך על העידוד, נתת לי חיזוק אדיר ומקום למחשבה לקחת את עצמי לידיים כי אין כבר מה לצפות מהבעל אחרי כל כך הרבה שנים שציפיתי, הגיע הזמן לדאוג לעצמי, ואעשה כל מה שטוב לי ובא לי. באמת שוב תודה על תגובתך.

לגבי המילים:
"אבודה" נראה לי במשמעות של - לא יודעת מה את הולכת לעשות עם עצמך - זה יותר בכיוון שכתבתי לך. אומללה - גיבורה טראגית שהחיים התאכזרו אליה והיא מרשה לעצמה להיות בדכאון. יש לה הצדקות מדהימות...
ואני שוב אומרת - רק ליתר בטחון, יקירתי, שגם מי שיש לו הצדקות מכאן ועד להודעה חדשה בדמות בעל "קשוח ומר שאינו משקיע בך ואינו מספק את צרכייך" לא חייב לדפוק את חייו רק בגלל שיש לו כאלה הצדקות טובות...
קואוצ'ינג - אימון אישי. זה מקצוע חדש בשנים האחרונות. סוג של עזרה בלזהות יחד איתך מה מדליק אותך לעשות בחיים - דברים גדולים ודברים קטנים, ואז לתמוך בך ולהעצים אותך כך שתגשימי את חלומותייך. בדיוק הדבר בשבילך, לא?
בהצלחה, דורית

נטלי יקרה!
יש לי חדשות בשבילך: רובנו לא אוהבים את פעולות הניקיון וארגון הבית, אבל נאלצים לעשות זאת כי נעים לנו יותר לגור בבית ריחני נקי ומסודר ולא לכולנו יש אמצעים להעסיק עזרה. הבעיה שלך היא הרגלים. לא בעיה פסיכולוגית שתשכיב אותך על ספת הפסיכולוג לדלות מנבכי עבר, שהלא את עצם הבעיה את מכירה ומודעת למקורותיה ויודעת שהרגלים ניתן לשנות. בניגוד לאמך, את כן מעדיפה בית נקי ומסודר, אך לא היו הרגלי נקיון וסדר שיכולת לאמץ מבית הוריך. זה רק עניין של החלטה לשנות הרגלים ומבחינתך היא אפשרית ולא גוזלת יותר מידי זמן. לא נכון לך להכריז על עצמך כעל עצלנית ולהשתמט מאחריות. נסי לתכנן ולהחליט על יום קבוע בכל שבוע אותו תקדישי לנקיונות בסיסיים, דברי עם חברה מסודרת שתלמד אותך קיפול כביסה. זכרי שהרבה יותר נעים לנוח בבית מסודר ונקי. וחשוב לציין שילדים רואים הכל ולומדים ורצוי להקנות לילדייך הרגלים נכונים שמשפיעים על כל שאר תחומי החיים. תזכרי עד כמה את לא אהבת את הלכלוך והבלאגן בתור ילדה.
במידה ותתמכרי לנקיונות, כתבי אלינו שוב :)

זיוה היקרה,
עוד לפני שקראתי מה שכתבת לגבי מות אביך חשבתי שמן הסתם איבדת מישהו מאוד אהוב עליך בגיל צעיר, והנה - לא טעיתי. הדברים קשורים מאוד זה לזה. כעוצמת האהבה כך גם עוצמת הפחד לאבד אותה ולסבול שוב. זה שאינך זוכרת אותו מחזק את המקום העמוק ממנו את מגיבה עכשו. היית כל כך קטנה ופגיעה כאשר זה קרה - וחווית את האבדן בלי שיכולת לעבד אותו אפילו במילים, והרגשת ברמה מסויימת גם איך זה מטלטל את מי שמסביבך, שוב - בלי היכולת לעבד זאת מילולית עם מישהו.
החרדה והפחד שיקרה לחברך אסון עלולים להכניס את יחסיכם למתחים מיותרים. ספרי לו על כך, על מנת שיבין על איזה רקע קורה לך מה שקורה לך. הסבירי לו שזו בעייה שלך עם עצמך, וקחי על כך אחריות בכך שתיכנסי לטיפול פסיכולוגי שיאפשר לך למקם רגשית את תגובותייך אז לעומת תגובותייך היום. זה יכול מאוד להקל עליך. אל תדחי זאת.

למה שאת מתארת יש שני היבטים, לדעתי:
1. באמת קיימת אפשרות שלאחר שהוא "כבש" אותך והבטיח אותך לעצמו - הוא איבד עניין. במקרה כזה תבדקי קודם כל בינך לבין עצמך - מה את מוצאת בו מעבר לתשומת הלב שהוא נהג לתת לך. זו ההזדמנות להכיר את אופיו בלי העטיפה הנוצצת של תשומת הלב והחיזורים והמחמאות. תבחני עד כמה אתם מסוגלים לשוחח, לשתף זה את זו בעולמות הפנימיים שלכם. תבחני האם יש לכם הסכמות על המטרות הגדולות בחיים - ילדים, מקום מגורים, עבודה, סגנון מגורים, חלומות משותפים. האם יש לכם תחומי עניין משותפים? האם את עדיין מאוהבת בו? יש פרפרים?

2. אפשרות שנייה היא שאצלך יש צורך חזק מדי בתשומת לב ובחיזורים, ואם את טיפוס כזה, תדעי לך שזה מאוד מעייף את הגברים...הם לא יכולים לעמוד בקצב שלך ולספק לך מספיק מחמאות ומחוות של אהבה ורומנטיקה, ובעצם את תתאכזבי מכל גבר אם מה שאת מצפה ממנו זה להמשיך להעניק לך את הדברים הללו. יש חיים אחרי החיזורים, אם כי אני יכולה להבין שנורא כיף להיות בתקופה הראשונית ההיא. אבל אם תחשבי על כך, אלה לא החיים עצמם. עכשו יש צורך למצוא משהו אחר לעשות יחד, ולבחון האם הוא האדם המתאים לבלות איתו את חייך.

שמרית יקרה!
את פגועה. אך מדבריך משתמע שהבגידות הן התוצאה ולא הבעיה. הבעיה העיקרית היא הקשר ביניכם. חוסר התקשורת והשאלה אם יש ביניכם בכלל אהבה, חברות או איזשהו רגש.
כתבת: "... הלוואי וגם אני יכולתי להשתחרר מהמוסר המזוייף הזה ולממש את עצמי בתחום של רגש מין ואהבה..." שכנראה חסרים בזוגיות שלכם.
נושא הבגידה בגנים של שניכם כנראה, רק שאצלך הוא מודחק והיית רוצה יותר אומץ. לכו ליעוץ ותבחנו אם אתם בכלל מתאימים להמשיך ולחיות ביחד.

כוכבה יקרה!
אולי כך הוא בוחן ומתבונן בכולם. תיהני מההרגשה הנפלאה שאת מוצאת חן בעיניו. זו שפת הגוף שהוא משדר בכדי לאמר שאת מוצאת חן בעיניו. קבלי את התבוננותו בעיניך כמחמאה ותו לא..

טלי יקרה!
בכל יחסים יש עליות ומורדות. את צריכה לקבל את ההתלבטויות שהיו לחברתך בהבנה, כי למרות ההתלבטויות הלגיטימיות ובדיקת הקשר הקצר שהיה לה עם הבחור - למרות ואחרי הכל, היא חזרה אליך. אז אולי הקשר ביניכן יותר טוב ממה שחשבת. תסתכלי על הפן החיובי. ואם את לא סומכת עליה- דברו! תקשורת תקשורת תקשורת. לא הבנת מדבריה אם הנשיקה איתו היתה שונה טוב או רע מזו שביניכן. שאלת אותה? ניחשת, ואת מתייסרת בשאלות. דברו. יצר קינאה יכול להיות הרסני לכל קשר.

רבקה יקרה! בעלך רוצה מעט עוצמה, חופש ועצמאות וזה לא מגונה מצידו גם לרצות לגונן עליך. אך כיוון שמדובר בהתחייבות כלכלית של שניכם- במקביל לחופש, הוא בהחלט צריך לשתף וליידע אותך, עם תחושה שאת סומכת עליו ולא שולטת בו במחשבות ובהוצאות. הדברים צריכים לבוא לביטוי בשיחה והקשבה ולא בחקירה כדי שלא ייאלץ להסתיר מפניך מהלכים.