פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

אנונימית יקרה, סקס בפעם הראשונה זהו צעד חשוב, הרבה נשים חוששת בדיוק ממה שאת ציינת, שהחדירה תהיה כרוכה בכאב.
הרבה לפני שלב החדירה, מאוד חשוב שתכירו היטב זה את זו, ותרגישו מספיק חופשיים להגיד מה נעים ומה לא נעים. אני מניחה שיש ביניכם הרבה התמזמזות ואני מקווה שזה משהו שהוא נעים לשניכם.
בחדירה יש גם קצת כאב, בייחוד בפעמים הראשונות, אבל חשוב שתדעי שזה גם יכול להיות מאוד מענג!!!
על מנת להגיע לשלב המענג, צריך להקפיד שהחדירה תיעשה לאחר הרבה משחק מקדים ומיזמוז, כי זה מה שמכניס אותך למצב עוררות מינית גבוה, ומרחיב את הנרתיק באופן טבעי. בנוסף, עליכם להצטייד בג'ל על בסיס מים שאפשר לקנות אותו בכל בית מרקחת - ונקרא "KY".
החבר שלך צריך להתחיל את החדירה ממש בעדינות, לגעת בך קודם בנרתיק בעזרת האצבעות כדי להרגיש שאת מוכנה ורוצה בכך,ולא מתכווצת ומתנגדת.
יתכן שיהיה עליכם לנסות מספר פעמים מבלי שתהיה חדירה, וכל פעם יהיה עליו להתקרב אליך עם האבר שלו - לא לחדור, רק לתת לך להרגיש אותו בצמוד לנרתיק שלך, עד שתרגישי שממש מתחשק לך שהוא יהיה יותר בפנים. וגם אז - כדאי שהוא יידע שאסור לו לעשות זאת בבת אחת, אלא ממש בעדינות ובהדרגה, ולהיות מרוכז בתגובות שלך ולא בעצמו.
כי אם הוא יהיה מרוכז בעצמו, הוא ודאי ירצה להיכנס עד הסוף, וזה עלול לגרום לך לרתיעה ואת עלולה אחר כך לסחוב את הרתיעה הזאת לאורך שנים.

עד כמה את מרגישה שאת יכולה לסמוך עליו שהוא יהיה קשוב אלייך ואפילו יצליח לעצור את עצמו ולהסכים לדחיית החדירה, אם את מכווצת וחוששת?

עלייך לעשות איתו את השיחה הזאת, ולתת לו לקרוא את התשובה הזאת.

כמו כן אני ממליצה להיכנס לאתר "יחסים" ובו יש מאמר לא רע על "סקס בפעם הראשונה".
החבר שלך צריך להבין שלבחורה זה הרבה יותר קשה, כי חודרים אליה. שיחשוב איך היה מרגיש אם מישהו היה רוצה לחדור אליו נניח לפי הטבעת. (חדירה אנאלית) מה הוא היה מרגיש לקראת מצב כזה?

בקיצור, זהו צעד גדול וצריך להתכונן אליו היטב, ולדעת שהפרטנר שלך מבין את המצב ושתוכלי לסמוך עליו.

מאוד פשוט בכתב, אבל קשה לי מאוד ליישום בפועל.
קשה לי לשמוע שהוא מבלה איתם זמן בערב, נניח.
אני רק שומעת את זה ממנו ואני נהיית אדם אחר.
אני באמת מנסה להילחם בזה, ולתת לזה מקום קטן, כפי שכתבת, אבל זה קשה לי מאוד ואני מפחדת לא להישבר באיזשהוא שלב.

שלום שוב,

אני יודעת שזה נראה כביכול פשוט. זה לא. זה דורש ממך המון אנרגיות ועבודה עצמית לא קלה. מה שכן, את צריכה להמשיך ולהיות "את" ולשתף אותו עד כמה זה קשה, מה את רואה, לשקף לו את הדברים, לספר קצת על התלות הזאת. לתת מקום לזוגיות גם שם, בתוך המקומות האישיים של בן זוגך.

אתם מעט זמן ביחד ולכן צריך להמשיך ולבדוק איך את חשה לאור הקשר הזה עם הבחור, ולראות מה בעצם "מפעיל" אותך שם, מה התחושה שאת מזהה שמקפיצה אותך להיות "אדם אחר". אם תרצי להמשיך לשתף, אשמח.

שלום לך נועה,

ראשית תודה על השיתוף שלך. אני כן אשמח להתייחס למספר דברים ואולי אתן לך מעט חומר למחשבה נוספת-

יתכן ומה שאת חווה הוא דווקא בגלל מה שהחברה "שמה" עלייך- עול ונטל של "אנחנו מצפים ממך, את תצליחי". מעבר לסטרס הקיים בך מכל מקרה בשל חוסר הזוגיות בחייך, יש גם אותם "על הראש" וזה בטח לא קל.

לגבי מערכות היחסים- אני שמחה שהתגברת מהר על הפרידה האחרונה, כנראה גם את חשת במוקדם או במאוחר שלא הייתם מתאימים. לגבי האקס המיתולוגי- יתכן ודאז לא הייתם מתאימים, אבל אני מעריכה שלא סתם יזמתם איזשהו קשר מחודש. לא משנה מה תוכן הקשר, יש עננה שתרחף תמיד והיא הקשר והאהבה שהיתה לכם. יתכן ושניכם מתגעגעים אליה וזה דווקא אפשרי ליצור משהו מחודש, עם הבנה אחרת, שכן כל אחד מכם עבר איזה שינוי. ויתכן וזהו סתם געגוע למשהו שהיה וכרגע הקשר המחודש מתאים לשניכם לאור תחושת הבדידות.. יתכן הכל. את בהחלט צריכה לבדוק האם הפרידה היתה מוחלטת מבחינתך ולאו דווקא להסתכל רק על החברה ודעותיה. אני מבינה כי אלו אנשים שדואגים לך וקרובים לך, אבל שווה לך לבדוק מה בדיוק את חשה. מעבר לכך, את צודקת, כולם סביבך מתחתנים ואת בהחלט חוששת להיות לבד, והוא נמצא שם איפשהו וזאת כביכול אופציה "זמינה" לאיזו דלת שתיפתח..

אם היית פוגשת עכשיו מישהו לטעמך- האם עדיין היית עסוקה בקשר עם האקס? זאת שאלה שאולי כדאי להתעכב עליה.

אני מקוה שמשהו מכל אלו סייע לך, ורוצה לחדד את מה שאת כבר יודעת- לשקוע שם יגרום לך להתרחק מהמטרה שלך, להתרחק מאוד. את בפירוש צריכה לאזור כמה שיותר כוחות ולצאת "בכוח" מהבית, להיפגש כמה שיותר, להכיר ולנסות, להגיע לאירועים ולהראות את עצמך. יתכן ומדובר בתכנים שעולים בך ושאפשר לדבר עליהם עם מישהו קרוב ולהשתחרר מהם, אולי אפילו להתייעץ מקצועית. אבל חשוב שהמטרה שלך תהיה לנגד עינייך. חבל לשקוע במקום הזה, נסי לקבל את התחושות ולזכור שהן לגיטימיות, אך לא לתת להן לנהל אותך כך.

שלום קרן,

כפי שכתבתי בעבר, המטרה הברורה היא לחיות את חייך ללא תלות בבן זוג שימלא את צרכייך. יש הרבה אנשים שצריכים לעבור את מה שאת עוברת כרגע כדי לפתח את ה"אני" שלהם, את העצמי שלהם- וזה מצליח בסופו של דבר.

כרגע מה שאת חווה הוא בעיקר היפרדות מהתלות הלא בריאה שהיתה לך מול האקסים שלך, ואת מחפשת את הדרך הנכונה לחיות "איתך" ולהישאר מסופקת. אני בטוחה שאם תמשיכי כך את רק תרוויחי. כפי שהסכמנו בעבר, ברגע שאת "בשלום" עם עצמך את לא משדרת מצוקה, להפך, את משדרת אינדיבידואל חזק מאוד וכזה שקשה "לשבור אותו". ברגע שאת משדרת עצמיות חזקה- אנשים מתעניינים,סקרנים לגבייך ורוצים בסביבתך. ככל שתמשיכי בדרך הזאת של למלא את הפנאי שלך ולהבין מדוע פעלת כך או אחרת בעבר, וללמוד מזה- את תראי שבסוף את תהיי עם הפרטנר המתאים, בתוך זוגיות שלא רק תמלא לך "משבצות" ריקות וצרכים בחייך, אלא גם תעשיר אותך ותאפשר לך את הזמן שלך ואת העצמיות שלך. אני בהחלט מאחלת לך את כל אלו.

המשך הצלחה.

הי עדן,

כיף לקרוא שהדברים זורמים. אני גם מרגישה מתוך כתיבתך שאת יותר דומיננטית בקשר, יותר יוזמת, ולפעמים הצד השני פחות יוזם אוטומטית כדי בכל זאת להביא את הקשר לאיזון. הצד הקיצוני הוא שבן הזוג כביכול נבלע בתוך הנסיונות האלו. כאן זה לא המצב כמובן, מה שכן יהיה כדאי באמת טיפה להוריד הילוך בעיקר לבדוק איפה הוא ומה בדיוק הוא יוזם איתך.

טבעי שתחושי את החשש לאבד, וטבעי שזה יחזיר אותך לקשרים אחרים- ככה אנחנו בנויים. כל קשר שטוב לנו בו אנחנו נחשוש שהצד השני בו יאבד עינין- זאת ההוכחה שהקשר הזה טוב לך ונכון לך כרגע.

אם יעזוב את העבודה להערכתי זה יתן "פוש" גדול לקשר ופתאום כן תישענו על סופ"שים וכן תריבו על הזמן שלכם יחד. שאלה כמו "את לא רוצה להיות עם החברים שלך בסופ"ש?" אולי לא תגיע במצב כזה. כיוון שהמצב היום מדבר על כך שאתם נפגשים כל יום.

אפרופו "מחכה לפיצוי", אפילו שזה נאמר בהלצה- הייתי מציעה להימנע, כיוון שזה גורם לצד השני להרגיש "חייב", התחושה הזאת יכולה להשתדרג פסיכולוגית לתחושות כובלות יותר בהמשך. ולכן יהיה כדאי לתת לו להרגיש "מחזר ומפצה" ולתת לו להגיד "אני אפצה אותך", על מנת שזה יבוא ממנו.

מה דעתך?

הי, תודה על החידוד.

אם כך, שמרי זאת למצבים ההומוריסטיים הקלילים ולא למקומות בהם את חוששת, נניח, אחרי שהבריז. במילים אחרות, אל תשתמשי בזה לאותם מקומות של סימני שאלה בקשר אלא לאותם מקומות קלילים, של ודאות.

אני פה לעדכונים..

יש לי חברה שמכירה אותי עוד מימי המלון – אותי ואת הגרוש.
היא מעולם לא הבינה את החיבור, למרות שהיו לנו שנים יפות והיא הסכימה.
אבל אף פעם לא הבינה (והיא לא היחידה) מה אני עושה איתו.
אני בכוונה מקצינה...
אני באה ממשפחה כביכול טובה, אני משכילה, חשוב לי להתקדם, יציבה בחיים, יציבה כלכלית (לפחות בראש – אני לא אבזבז בלי לחשוב) וכו'...
הוא לעומת זאת – ממשפחה... בקושי תעודת בגרות, להתקדם – במילים ולא במעשים, כלכלית – איפה שאפשר לבזבז...
בלי אחריות, בלי מוטיבציה, בלי כלום כלום כלום! כל הזמן שיעשו לו ויעזרו לו, אחיות שלו והבת זוג שלו עושות בשבילו הכל – ולא בקטע השוביניסטי.
הוא מחפש עבודה – אחיות שלו מחפשות, שולחות קורות חיים. מחפש דירה – הגיס שלו הולך לראות איתו, הולך איתו לסגור וכו'...
אני ממממששששש לא משווה, אבל אותה חברה לא מבינה למה אני "נופלת" על אותו דפוס בערך.
ברור לי, באמת באמת באמת באמת, שהגרוש לא מתקרב לקרסוליים של הבחור.
ברור לי הכי הכי הכי הכי שיש משהו שונה.
נכון – הבחור בא אולי ממשפחה לא הכי מבוססת (ואני כן וזה ממש לא עוזר לי)
אין לו בגרות מלאה והוא לא הולך ללמוד בקרוב...
אבל כן חשוב לו להתקדם, כן חשוב לו לעשות משהו מעצמו.
הוא תופס מעצמו ויודע שיש לו על מה (הגרוש היה תופס מעצמו כי לא היה לו ביטחון וזה היה הדבר היחיד שהחזיק אותו ואת הפוזה שלו).
הפער בינינו של 3 שנים - ממש לא מפריע לי, אבל יש בו משהו קצת כמו ילד – ומצד שני הוא גבר... הם ילדים לנצח.
אני חושבת בקול כי אני רוצה להעמיד דברים. לא רוצה לחיות באשליות. חייבת להיות מציאותית. כיף לי כל כך, באמת, טוב לי. הוא מדהים והוא מותק ואיתי הוא הכי הכי בעולם. אפילו הילד לא מרתיע אותו – ככה זה נראה בינתיים... וככה זה יישאר!!! אמרתי לך – הבחור מדבר על הילד, כשאני מדברת על הילד הוא מקשיב, צוחק, מגיב. צחקנו על זה שאני לא נותנת לילד דני – הוא אמר לי – אנחנו גדלנו על זה, למה לא וכו'... ואז הוא אומר בצחוק "אני צריך לדבר עם הילד, לתת לו את נק' התורפה של אמא". וזה מראה לי שהוא בסדר עם העניין של הילד. לפחות במינון של עכשיו. (ואני מקווה מאוד שגם במינון יותר גדול).
אגב - לחברה ממש ברור שזה לא ילך עכשיו כמו שזה לא הלך עם הגרוש. אני חולקת עליה...
אם להיות כנה – אני כבר לא פוסלת עתיד איתו – אף פעם לא פסלתי באמת, אבל היה לי קשה לראות, לקבל את העובדה שיש מישהו שמוכן, יש מישהו שרוצה אותי למרות ועל אף. אז נכון, זה עוד מוקדם, זאת רק ההתחלה ואני מקווה שהכל ימשיך כפי שהתחיל.
בקיצור ולעניין – מחשבות בקול... מילות חוכמה יתקבלו בברכה!

הגרוש ואני עבדנו שם ביחד, שם הכרנו. זה היה לפני עשור...

כל זה גורם לי לקצת חוסר ביטחון בכל הקשור לזוגיות... זה מתחיל ב – מי ירצה אותי בסטטוס שלי ג+1, ועד – אין לי מושג מה עושים בסקס.
מצד אחד – זה ממש נחמד לי החוסר ביטחון הזה, כי זה מיישר קו עם הבחור החדש. אני לא באה "אשת העולם הגדול" שכבר חוותה ויודעת הכל ומי אתה בכלל. ואז אני באמת מצליחה להרגיש לידו קצת ילדה והוא ה-גבר. (אמרתי לך שאני מאוד נותנת לו את המקום שלו, בלי לבטל את עצמי כמובן). ויש משהו מרגש בזה שאני לא יודעת ולא בטוחה, והוא כבר יודע והוא יוביל וכו'... קצת להישען על מישהו, תמיד רציתי שיגיע הגבר שיקח אותי ביד ויראה לי את הדרך. וזה קסום בעיניי.
מצד שני... בכל הקשור לסקס – אני מרגישה שקצת איבדתי את זה. הביטחון שלי ירד... הרי אני והגרוש... שנים... ואחרי הלידה בכלל. והוא גם טרח להגיד לי שאחרי הלידה מרגיש לו שונה, אז אני בכלל לא בטוחה מה הבחור מרגיש. וכאילו בגלל שעבר ככ הרבה זמן מאז שאני פינקתי מישהו – אני כבר לא בטוחה בצעדים שלי...
המשך המחשבות בקול... סתם מחשבות ביני לביני...

שלום עדן,

למחשבות האלה יש הרבה מקום פה ואני שמחה ומודה לך שאת משתפת אותי כך. נתחיל בכך שאני חושבת שהזוגיות הזאת, יחד עם הפערים, יחד עם הכל- היא מסתורית ומרגשת כאחד. אני חושבת שאת "יודעת מה את עושה" לפחות אינסטנקטיבית ואת פועלת נכון.

יהיו הרבה שיגידו לך שאת משחזרת את הדפוס- אני לא בטוחה שזה מדויק פה, בכלל לא בטוחה. אני דווקא חווה אותם שונים זה מזה. אנחנו כן נמשכות בד"כ לטיפוסים בעלי קווי דמיון, ולפעמים דווקא נימשך בדיוק לקצה השני דווקא כדי לא ליפול שוב. אבל איתו דווקא מרגיש לי שאת אחרת, שאת באה לשם כבר לא אותה "ילדה", את באה עם תובנות אחרות על חייך ואת מציאותית- שופטת את הזוגיות גם לפי הילד, התגובות שלו, וכו'.

לגבי יחסים אינטימיים- אולי יהיה כדאי בשלב זה או מאוחר יותר, להעלות מה כל אחד מרגיש לגבי התחומים השונים של הקשר, לבדוק איתו מעט גם את הנושא הזה. חשוב גם שתנסי לזהות את הסה"כ הכללי- ז"א, מה את חווה ממנו בגדול, מאז שהכרתם. האם את מקבלת פידבקים או שאת צריכה לשאוב אותם, האם הוא נהנה איתך (בעינייך). המטרה היא שגם תעלי מעט את הדימוי שלך בעיני עצמך בתוך הקשר עוד לפני שאנחנו תוהות מה הוא חושב.

הגרוש שלך השאיר בך הרבה "חותמות", ברור שנלך לשם כשאנחנו מנסות להשוות אותו לקשר הנוכחי.. והפוך. יש איזו השלכה אוטומטית.. זה מובן ולגיטימי, רק צריך להכיר בה. צריך לתת לזה שם ומקום. ברגע שאת יודעת שיש את הגרוש שזורק מידי פעם את עצמו לתוך מציאות חייך יהיה לך גם יותר קל "לגרש" אותו כי סה"כ הוא מגיע בצורת מחשבה, תהיה, ולא משפיע עלייך לחלוטין בתוך תגובותייך ופעולותייך בקשר.

קודם כל תודה על כל מה שאת כותבת!!!
אני מאוד מקווה שאני פועלת נכון. זו מערכת יחסים שאני לא רוצה להרוס, ומצד שני גם לא להרגיש שאני הולכת על ביצים. כי אני כן אמיתית וכנה ולא חושבת יותר מידי לפני שאני עושה או אומרת משהו. למשל – אני מאוד מחמיאה לו, לא יודעת כמה הוא מחמיא בחזרה, סתומרת – לא יודעת אם הוא מחזיר באותה מידה (ברור שהוא מחמיא). ולא אכפת לי כי זה מה שמרגיש לי – בא לי להחמיא – אז למה לא?
אני גם לא חושבת שיש פה שחזור – כמו שאת אומרת – בטח יש קווים דומים, כי סהכ כל אחד נמשך למשהו מסויים, אי אפשר פתאום להחליט להימשך למשהו אחר לחלוטין. אבל אני באמת מרגישה שהבסיס שונה. אני מקווה שזה שאני לא "ילדה" באמת עוזר לי להיות מציאותית, כי כבר אמרתי לך בעבר – יש לי נטייה לשכנע את עצמי לדברים שאני רוצה.
מבחינת האינטימיות – הוא מבחינתו מפנק ובגדול – אז אני מאמינה שהוא נהנה איתי (הרי גברים נהנים רק מעצם זה שאנחנו נהנות). דווקא אתמול נפגשנו והרגשתי שמשהו בביטחון שלי לאט לאט חוזר בעניין. לא שעשיתי משהו באמת (היינו בעבודה), אבל בהרגשה שלי הרגשתי ש – וואו, אני מוכנה לעשות א ב ג גם אם אולי קצת שכחתי. ואני מאוד מאמינה שצריכה להיות פתיחות בעניין הזה – להגיד, לכוון, לבקש – ואני בטוחה שזה יבוא.
הגרוש... כן, הוא תמיד יהיה שם. וכמו שאני עובדת על הביטחון שלי בדברים שמישהו פעם אמר משהו וזה נתקע, את כל מה שקשור לגרוש אני חייבת למחוק – shift delete!
מחר בערב הוא נפגש עם חברים ואחכ אמור לבוא אלי. נראה איך יזרום הסופש. אני מבחינתי, אחרי אתמול, באה עם יותר ביטחון (בכלל, לא רק באינטימיות) – נקווה שזה יחזיק גם כשניפגש.

עדן יקרה,

את באמת תנסי לזרום עם הסופ"ש ולבדוק עם עצמך לאורך השעות איך את מרגישה. אני לא בטוחה שצריך למחוק לגמרי את הגרוש, רק לנסות לטשטש את ההשלכות שלו בחייך. הוא ישאר תמיד דמות משפיעה באופן זה או אחר. אבל רק דמות. השפעה קלה שאת מודעת אליה.

כפי שאת עושה בחירה ובזוגיות כרגע עם הבחור, ככה גם הוא עושה בחירה והוא נמשך אלייך כפי שאת אליו. אולי בו יש משהו שדווקא זקוק למישהי כמוך, עם ה"חבילה" של הילד וכו'? אולי אצלו יש צרכים סמויים (או לא) של מישהי שעברה משהו, שיודעת משהו, שתנסך בו איזה ביטחון ומחמאות?

בינתיים הכל זורם וכיף לי ממש. אתמול לקחנו יום חופש שנינו ונהנינו מאוד... עד אשר... וזו למעשה השאלה שלי. קצת איחרתי לגרוש – אבל אני לא מתרגשת מזה, לאור העובדה שהוא מקדים ומאחר באופן קבוע וממש לא מעניין אותו איפה אני בסיפור. רק בסופש האחרון החליט להחזיר את הילד שעתיים לפני הזמן – אני בכלל לא הייתי בבית והוא שם את הילד אצל אמא שלי – חוסר התחשבות. וכשהוא מגיע באיחור, מודיע ברגע האחרון שלא לוקח וכו'... – זה גם בסדר. בקיצור – כל הדרך חזרה מהמרכז הביתה הוא מנדנד לי בטלפון. הודעות, טלפונים – עניתי פה ושם להודעות, ממש אין לי כוונה לדבר איתו ליד הבחור שלי. אבל הבחור מרגיש, והוא כבר יודע עד כמה הגרוש דביל – יודע עוד מהעבודה, עוד לפני שהיינו ביחד – יודע. בגלל שכבר היה מאוחר, החלטתי לאסוף קודם את הילד ואחכ להוריד את הבחור (נסענו ברכב שלי). הגרוש בא עם הילד, הילד ממש שמח והתרגש לראות את הבחור שלי וכל הזמן אמר לאבא בהתלהבות – אבא, תראה מי ברכב!!! נסענו אליו, הורדתי אותו והמשכתי הביתה.
הרגשתי ממש לא בנוח – נכון, זה החיים שלי, וזה מה יש. מצד שני – לא רוצה שהבחור שלי ייחשף בצורה כזו ויהיה עד לכל זה בשלב ככ מוקדם – שוב, הוא מודע לדברים, והיה עד בעבר (לפני שנה לסיטואציה מאוד לא נעימה של הגרוש בעבודה שלי, הוא בא לפה והיה בלגן). רוצה לבסס את הקשר שלנו, כי מבחינתי בכל שלב בחיים שלי – הגרוש זה העסק שלי, לא של הבחור שלי. הוא ישמע ויהיה מודע, אבל ממש לא רוצה וצריכה שהוא יהיה מעורב. הלוואי והייתי מצליחה להימנע מאתמול.
כשנסענו אליו אחרי שאספנו את הילד, הרגשתי בשינוי קצת מצידו – יכול להיות שזה בראש שלי והסרט שלי, אבל הרגשתי שמשהו השתנה. למרות שכשהילד היה ברכב הוא דיבר איתו וצחק איתו, וכל שניה אומר לי – איזה מתוק, איזה חמוד וכו'... (על הילד). בבית סימסתי לו ואמרתי לו שהיה לי יום ממש כיף, ואני מאחלת לנו עוד ימים כאלו – והוא מצידו ענה שגם הוא ממש נהנה ובהחלט יהיו עוד ימים כאלו, וההתכתבות היתה רגילה ביותר – ואני אומרת את זה לחיוב. מה שהוא כותב לי, מאחל, שמות חיבה, אייקונים – אז אני רגועה ויודעת שהכל יהיה בסדר.

לא יכולה שלא לפחד שהאסימון שלו ייפול. רק מקווה ומייחלת שכאשר האסימון ייפול הוא יחיה עם זה בשלום והכל יהיה טוב ובסדר ומצויין ומושלם! באמת, ככ טוב לי, ככ כיף לי, הוא בן אדם ככ מדהים. כל אחד שרואה אותנו פה לראשונה אומר לי – איזה יופי, אנחנו ככ שמחים בשבילך, הוא בן אדם מדהים, מגיע לך וכו'... וזו הרגשה נהדרת. אני באמת מרגישה על גג העולם, בעננים. ומרוב שלא חשבתי שזה יגיע, לא רציתי שזה יגיע, פחדתי מזה – כי פחדתי להתאכזב – מרוב כל זה אני מפחדת מהאסימון הזה שיאכזב אותי...
מה עושים...? הם מבחינת האסימון והן מבחינת הגרוש.
עוד משהו קטן – אתמול במהלך היום אחותו התקשרה והם דיברו – הוא לא אמר – אני פה ושם מבלה עם כך וכך. בתום השיחה אמר לי – יש לך דש מאחותי. סתומרת – היא ידעה שהוא איתי, סיפר לה לפני שהתחיל היום הזה – ומבחינתי זה אומר המון, וזה כיף כל כך... או שאני משלה את עצמי שזה אומר משהו? כי אם הוא מספר למשפחה, חברים, מה שזה לא יהיה – שהוא ביום חופש איתי, אני מניחה שזה אומר משהו...?

הי עדן וסליחה על האיחור במענה,

לפי מה שאת מתארת בהחלט מדובר בהתקדמות משמעותית בקשר. אני לא חושבת שמדובר בבחור שהאסימונים שלו מתעכבים ולא נופלים. את לא יכולה למעשה לדעת מה החישובים הפנימיים שהוא עושה עם עצמו.. אבל לדעת שהוא בזוגיות עם ג+1 לצורך הטייטל, את זה הוא יודע. להתייחס ולא להתעלם מהילד שבתמונה, ולהתייחס אליו יפה- את זה הוא עושה. הוא לא נשמע מפוחד או מהסס. אז כן, לפעמים זה נראה טוב מכדי שיהיה אמיתי, אבל דברים טובים בהחלט קורים.

ממשיכה לפוסט הבא..

בבקשה, מישהו!!אני מרגישה ממש רע, לא יודעת מה לעשות, מרגישה מרוחקת ומתרחקת עוד יותר, לא שמחה כשהוא מתקשר, מה שלא היה אף פעם..פשוא אוכלת את עצמי מבפנים.. תעזרו לי...

דנה ערב טוב,

את מתארת מערכת יחסים מאוד מאוד לא פשוטה. בשורה התחתונה איך שלא תהפכי את זה- בן זוגך תלוי תלות גמורה בגרושה, בילדיו וברצונו להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד מהם. הוא יודע שאם הוא יעשה משהו בניגוד לרצונה, הוא יתקל בחומה בצורה לא רק שלה אלא גם של ילדיו. ילדיו הם גם שלה, הם תלויים בה לא פחות ממנו, ועל כן אינם יכולים לראות אופציה שאת תהיי חלק מכל האירועים - שהם רק סימבוליקה לכך שהם אינם יכולים לקבל תחליף למישהי במשבצת של "בת זוג" לאביהם. מעבר לכך גם את הקודמת הם לא קיבלו בשל הלחץ של האמא- כך שזה לא אישי באמת אלייך. זה המצב הנתון במשפחה הזאת.

לקרוע את בן זוג מכל המכלול הזה לצערי זה בלתי אפשרי. זה "לא כוחות", יש את האמא והילדים מצד אחד, ועל הכף השניה של המאזניים יש "רק" אותך. לכן לא תוכלי להשפיע שם כפי שאת רוצה. הוא מצידו יפסיד הרבה מאוד אם הוא יעשה כזה מהלך נגדה- כיוון שהילדים איתה בכל דבר. הוא יודע שההפסד יהיה מר מאוד ולא יעמוד בו. ולכן, גם כיום כאשר היא חולה, הוא לא יהיה מסוגל לסגת. צריך לזכור שהיא היתה אשתו המון שנים והקימה איתו משפחה. לא מושלמת ככל שתהיה- היא אשתו. הוא לא "חזק" מספיק מול כל הלחץ הזה.. את תצטרכי להבין את זה, או לעשות בחירה ולחשוב אם בכלל להיות איתו. כי להרגשתי- זה או הוא עם כל הדבר הזה, או כלום.

הדבר בפירוש עשוי להרחיק אותך, אך בשל העובדה כי הוא טיפוס מאוד תלותי בעצמו שלא מסוגל להיות לבד, כך נראה, סביר להניח שהוא ירצה לרצות גם אותך ולפצות אותך. הבטחות לחוד ומעשים לחוד. חשבי לעומק האם מתאימה לך כזאת מערכת יחסים, ואם כן- היי בה "כולך" וראי את הטוב בה. אל תנסי לשנות, כי להערכתי דבר לא יוכל להשתנות שם- התלות שאת מתארת היא גדולה מדי.

אני מקוה שתחזיקי מעמד ושנתתי לך מעט חומר למחשבה.

תודה על התגובה...תגובתך לא הפתיעה אותי, אך גם לא הקלה עליי... ההרגשה מאד כבדה, ההתלבטות לא פשוטה, אני חושבת ימים ולילות אך לא מצליחה להחליט: מצד אחד טוב לי וכייף לי איתו, מצד שני - לא יכולה להתחבר ודבר הזה ולהרגיש כל הזמן "מבחוץ", למרות שהוא טוען כי הוא רוצה להזדקן איתי ואפילו להביא עוד ילד... אבל אני חושבת לעמי לאיזו משפחה ייוולד הילד הזה..? את בהחלט צודקת וקלעת בול את האופי התלותי של בן זוגי...ובאמת הוא פוחד להפסיד את הכל ואפילו לנסות לנהוג אחרת....השאלה אם יש איזה סיכוי בטיפול מכל סוג שהוא להביא אותו להבנה ולשינוי?

הי דנה,

אני רוצה להאמין שיש טיפול שהוא אפשרי. אפשר לשנות דפוסים כאלו ואחרים, אך זה מצריך המון אנרגיות קודם כל מצד זה שצריך את הטיפול, ז"א, הוא. הוא צריך באמת לרצות שינוי ולהבין שאם השינוי לא יגיע את לא תוכלי להישאר בקשר הזה כיוון שצרכייך אינם מסופקים.
שינוי אם בכלל זה תהליך ארוך, לפעמים לוקח גם שנים. נשאלת השאלה עד כמה את סבלנית ועד כמה הוא באמת מבין עד כמה דרוש כאן שינוי. יתכן ובשל אופיו הוא יחוש כי אינו מסוגל לזה, ויסוג. צריך לקחת את זה בחשבון.

שוב, דפוסי תלות מהסוג הזה אינם פשוטים, יתכן והוא לא באמת "נפרד" ממנו והוא עוד זקוק לזמן, יתכן והוא לא חזק מספיק אל מול הלחץ הסביבתי והוא נתון להרבה מאוד מורכבויות רגשיות. מאידך, הוא לא רוצה להיות לבד, מה שמחדד יותר את חוסר הבשלות שלו להיות "הוא" - הרי הוא זקוק לסביבה כל הזמן...

אני מתארת לעצמי שזה לא פשוט לך לקרוא, אך לצערי ממה שתיארת אני לא רואה יכולת לתקוף את הבעיה אלא אם כן הוא באמת יכנס לטיפול מאוד אינטנסיבי שידרוש ממנו הרבה כוחות, לא בטוח שיש לו- אבל תמיד תמיד צריך להאמין בשינוי.

הייתי מציעה שתראי לו את התכתובת שלנו או שתציעי לו בע"פ שינוי כזה, ותבדקי איתו מה הוא חושב.

ליועצות שלום רב
קראתי בעיון רב את מסקנותיכם לגבי הסטטסוס והקונפליט שאני מצוי ושרוי בו.
ולכן ברצוני להעיר ולהבאיר כמה נקודות.ולאחר מכן אשמח מאד לתגובה או לעצה כול שהיא .
נכון שממש בסמוך להיכרותי את דנה סימתי מערכת קשרים של 14 שנה עם הרבה אהבה ופסופה בגידה .ובואתה תקופה של מערכת הקשרים היה ברור ומוסכם בין שנינו שאני כגבר לא מבצע את מאתלות הבית(כביסה .כלים.בישול.וכ"ו).ואני לעומת זאת כול הדברים שמצריכים את עשיות של גבר לרבות הוצאות בילויים פינוק וכ"ו יש לציין שדבר זה היה מוסכם בין שנינו ולשביעות רצון שלנו.
ולכן כשנפרדנו חרב עליי עולמי ולא היתי בטוח שאני אוכל להתמודד עם כול העבודות שהיא ביצעה
ומכאן נבע הצורך אז לגור במשותף עם דנה אז(היום הדבר לא כך )אני גר לבד ועושה הכול לבד .
בזמנו היה גם הסכם לא כתוב עם בת הזוג שהיא לארועים שלי שקשורות לבנות בלבד היא לא מוזמנת ואין היא יכולה להגיע (זה התאים לשנינו והכול התנהל על מי מנוחות לשביעות רצון כול הנוגעים בדבר.
.
ולאחר כ 4 חודשים שהכרתי את דנה ולאחר שקבלתי את הגט נולד לי נכד ודנה מאד רצתה להיות בארוע אולם אימם של בנותיי התנגדה נמרצות שדנה או כול אחת אחרת
תתיצב יחד איתי בטענה שזה עדיין מוקדם ומביך לפגוש את החברה של האבא
והיא מטילה וטו שבמידה ודנה תגיע היא לא תגיע
לא עזרו תחינותיי או הכעסים או המריבות ואפילו לא דיברתי איתם (כמובן שהבנות הפנו את כול הכעס לכיוונה של דנה) והאשימו אותה שהיא ממרידה את האבא ואיך היא לא מבינה שזה עדיין מוקדם וצריך לתת זמן לכול התהליך הזה
יש לציין שביתי הבכורה לומדת תואר שני בפסיכולוגיה והיא בעצמה מטפלת.
ורצה הגורל שגם לה נולדו שני בנים ועוד מעט יהיה ברית וברור שדנה עדיין לא מוזמנת
מהסיבות הבאות
1.לאמא נתגלה גידול ממהיר והיא במצב נפשי קשה מאוד(גם הבנות).
2.האמא כרגע לא מסוגלת להתמודד עם עוד משבר ובטח שהבנות לא יתמכו בי.
3.הוברר לי חד משמעי שאם אני מתכוון בכול זאת להחליט להגיע עם דנה אז עדיף שאני לא הגיע והם מעדיפים לראות את האמא שם ולא את דנה
4.דנה כועסת על זה שאני מדוכדך בקשר לאמם ומעז לעזור לה בזמן שהיא לא מקבלת אותה .
5.דנה כועסת על זה שאני מאשים אותה בחוסר רגישות ושזה נראה לי קטנוני ואפילו ילדותי שהיא מטילה את כול יהווה ואת כול הזוגיות בינינו רק על ההגעה לברית
וחוץ מזה כול כולה היא שייכת גם לי וגם לבנותיי וגם לכול הסובבים אותה
6.מיותר לציין שבכול הארועים המשפחתייםואלא משפחתיים שגרושתי לא נמצאת דנה נמצאת.
אנה יעצו לי איך אוכל להתמודד עם הדילמה בין גרושתי חולת הסרטן בנותיי שאני מאד אוהב זוגתי שלא היתי רוצה לאבד(למרות הבטחותיי שזה רק עניין של זמן עד שהכול יפתר)היא עדיין עומדת על שלה ...

שלום לך בן הזוג,

אני שמחה שכתבת את משנתך לגבי הקשר ביניכם וללא ספק זה עוזר לראות את כל התמונה. לגבי הדברים שציינת- אם היה ביניכם הסכם מראש על אי כניסתה של דנה לתוך אירועים שהגרושה משתתפת בהם- הרי שזהו הסכם לכל דבר. קרה והדבר התחיל להפריע לדנה יותר ויותר, כיוון שהקשר התקדם והיא מעוניינת להיות חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים גם שלך עם סביבתך.

כשאנחנו מדברים על "פרק ב'", יש לקחת את כל הגורמים בחשבון. כל אחד מגיע מעולם שונה לחלוטין, הוא כבר הרכיב לו איזה משפחה משלו, עולם פרטי משלו, עם דפוסים, הרגלים, בעיות, יתרונות- משלו. להכניס אדם מבחוץ לתוך מערכת כזאת (כפול שניים שהרי זה דו צדדי) - לא פשוט בכלל.

נושא אחר חשוב לא פחות הוא העובדה כי גרושתך חולה. נאחל לה בריאות שלמה. אני בטוחה שעבורך ועבור ילדיך הדבר קשה מנשוא ולא פשוט. מדובר באם ילדיך ובאשה שהיוותה חלק נדבך ומרכזי בחייך ובחיי הילדים, עדיין, איך שלא נסתכל על זה. על אחת כמה וכמה לא יהיה אפשרי כנראה מבחינתך לעשות משהו דרסטי, אלא להתרכז במה שקורה.

אם אתה עומד במילתך שזה רק עינין של זמן, ואתה מוכן להתחייב תרתי משמע למערכת היחסים עם דנה ולאור כך גם להראות נכונות להכניס אותה יותר עמוק לחייך, זוהי החלטתה של דנה האם לחכות ועד מתי. אני חושבת שכדאי יהיה לעבור קודם כל את התקופה הלא פשוטה הזאת, מדנה צריכה להגיע נכונות ואמפתיה למצב הרגיש ואילו מצידך צריכה להיות התחייבות למערכת החדשה ולשים את כל הפרידות מאחור. כן, עם הילדים זה לא יהיה קל בכלל אך ככל שתהיה יותר החלטי לגבי אותו פרק ב' בחייך, יהיה לכולם פשוט יותר לקבל את העובדות וגם את זוגתך.

הרבה בריאות ובשורות טובות.

כן, ממש אבל ממש כואב לי, בגלל זה ניסיתי להדחיק את כל העניין במחשבה טיפשית,שאולי זה יעבור(רחוק המעיין-רחוק מהלב..), אך לא,זה לא עובר,רק הזמן עובר(אנחנו ביחד כבר כמעט 10 חודשים).אך שום דבר לא השתנה. הבעיה שלי היא לא שהגרושה שלו לא רוצה אותי,אלא שהוא עצמו לא אכפת לו שאני לא אהיה שם.."לא מבין למה כל כך חשוב לך להיות במשפחה שלי", "למי את צריכה להוכיח" -אלה המילים שאני שומעת ממנו. ואף יותר מכך, כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא מאשים אותי בחוסר רגישות לאישה החולה ובחוסר אכפתיות לרגשות שלו, שאני חושבת רק על עצמי, על מה שאני רוצה. האם הזמן יעשה את שלו,כאשר הוא לא עושה כלום חוץ מלחכות לכך,שאולי הגרושה שלו תסכים להזמין אותי לאיזה אירוע משפחתי? למה שהיא או ילדיו יעשו זאת כאשר לאף אחד חוץ ממני בעצם זה לא מפריע? הרי ככה הוא גם הציג את זה מול הילדים, שדנה רוצה להיות באירוע...אז ברור שאני זאת ש"ממרידה" את אבא שלהן... (אגב, ה"הסכם" לא היה בינינו,אלא בינו לבין האקסית שלו,שהיא לא מגיעה לאירועים שלו, וכך זה היה נוח לכולם במשך 14 שנים ופתאום מופיעה דנה ש"הורסת" את האידיליה המשפחתית,אז ברור שיכעסו עליי...). והנה, השבוע שוב יש ברית לנכדים, והבת שלו קנתה בית חדש ואני מאמינה שתהיה חנוכת בית ואני כמובן מחוץ לתמונה המשפחתית. האמת, הילדים שלו מקבלים אותי, אין להם בעיה לראות אותי, להיות בחברתי,אז כל הטענות שהם צריכים להתרגל לראות את אבא עם בת זוג לא רלוונטיות. כל פעם שאני מעזה להעלות את הנושא הוא מתרגז,לא רוצה לדבר,טוען כי אני רוצה לריב, או שואל מה אני רוצה שהוא יעשה...וכאשר אני מציעה כל מיני דרכים הוא טוען כי אני דמגוגית וקטנונית... אני חייבת לציין, שאני בעצמי בת להורים גרושים,שהתגרשו כאשר כבר הייתי אמא, חייתי עם בן זוג שהיה גרוש והיו לו שני ילדים מנישואים קודמים וגם אני כרגע גרושה,ואני יודעת מה אני עשיתי כאשר היו (והיו לא מעט) בעיות גם עם ההורים שלי שהתגרשו בצורה מאוד לא יפה, וגם איך שאני נוהגת עם הילדים שלי בנוגע לבן זוגי...אז כל מה שאני מציעה זה לא באוויר, אני חוויתי והתמודדתי, לכן קשה לי לקבל את חוסר המעש שלו ובטח לא יכולה לסמוך עליו, (בעצם, לא עליו אלא על המזל ועל רחמיה של גרושתו...). אגב, הוא נמצא בכל האירועים של הילדים שלי, יחד עם אבא שלהם, ויותר מכך: בקרוב האח למחצה של ילדיי(הבן של האקס שלי) מתחתן ובן זוגי כמובן מוזמן יחד איתי לחתונה...יותר מזה??? אז אני באמת קרועה מבפנים וגם כשלא מדברת על זה למרות שמשתדלת להדחיק את המחשבות - הן לא מפסיקות לכרסם אותי ולא מאפשרות לי להתקרב ולהרגיש בטוחה או לסמוך על בן זוגי...מה לעשות???אולי אני המעוותת כאן? אולי אני לא מבינה משהו? אני מוכנה לשמוע ולנסות להבין אולי אני טועה...

שלום דנה,

אני מבינה את הכאב שלך, בעיקר כשאת מאוד מנוסה וחווית הרבה אירועים שמפגישים אותך שוב היום עם אותן נקודות רגישות. כשאת נוכחת להבין שבן זוגך פועל אחרת, באותן סיטואציות, זה בהחלט מעורר שאלות וגם כעס, בצדק.


מה שחשוב שתזכרי שיש מצוי ויש רצוי. הרצוי שלך הוא שאשתו תתרצה, ותסכים לקבל אותך כחלק מהמשפחה. המצוי הוא שהיא אינה מתכוונת לעשות זאת ואף יותר מזה- בן זוגך כנראה מרגיש כלפיה רגשות אשם או תלות גדולה, כפי שהרחבתי על כך בפוסט הקודם, לא מסוגל להיות בין שתיכן. ולכן הוא בוחר לנסות למתן אותך כי כנראה את הצד שיותר קשוב, שיותר מבין.. ואין מה לעשות- הצד השני חולה, וזה עושה את שלו לפחות מבחינה רגשית.

אלו דברים שכרגע יש להשלים איתם, ואם אינך מסוגלת שקלי לגבי המשך הקשר. לא כל אחד מכם נמצא באותו שלב. אם את יכולת לצרף אותו ללא הרבה קושי ותהיות- לשמפחה שלך ולאירועים- הוא עצמו כרגע לא בשלב הזה. המורכבות הרגשית היא גדולה. אם יש לך אפשרות לגשת איתו ליעוץ זוגי קצר מועד, כזה שיוכל לכוון אתכם קצת- עשי זאת כמה שיותר מוקדם, כדי שלא יתפסו את האהבה רגשות שליליים מדי, ותהיי מתוסכלת אף יותר ממה שאת היום.

איך אני אמורה להסביר לילדיי שאיננו מוזמנים לברית של הנכד של בן זוגי? אצלם כמו גם אצלי הדבר מובן מאליו כי אנחנו חלק מהמשפחה שלו בדיוק כמו שהוא חלק מהמשפחה שלנו, אז איך זה שאנחנו לא נוכל להיות שם? הילדים שלי גדלים במשפחה שהיא מאוד מורכבת : יש להם אחים מצד אבא שהם בקשר תמידי וטוב מאוד,כולל ביחסים טובים עם האמהות(כן, אמהות-לאקס שלי שני ילדים משתי נשים שונות, שהיו לפניי), לכל אחד מההורים שלי יש בן\בת זוג שאנחנו נפגשים תמיד ביחד בחגים ואירועים שונים, וכל האירועים הקשורים לילדיי כוללים את כולם: את האקס שלי, שהוא אבא של ילדיי, את הילדים שלו עם מבני זוגם, שהם אחים של ילדיי, את ההורים שלי עם בני הזוג שלהם וכמובן את בן זוגי, שהוא חלק מאיתנו כרגע... אז איך אסביר להם שאצלו אנחנו לא חלק מכל העניינים????והם שואלים "מתי הברית"? ולי אין תשובה...אני אומרת "לא יודעת" ... בברית הראשון של בן זוגי אני די התחמקתי מתשובה, ובסוף גם "שיקרתי" כי לא יכולתי ללכת כיוון שאני עובדת ביומי שישי, אבל למה אני צריכה לשקר לילדיי??? מצד שני אני לא יכולה לספר להם כי הם יפגעו... ילדיי מאד חמים, נותנים , מתים על תינוקות, ביקרנו כמה פעמים בבית היולדות לפני הלידה(רק כאשר גרושתו לא יכלה להגיע כמובן),ואתמול בפעם ראשונה נסענו לשמור על התינוקות כי בן זוגי ביקש,כיוון שהבת שלו היתה צריכה להגיע לבדיקה ולא היה מי שישמור על הילדים, ובעצם, זאת הפעם הראשונה שראינו את התינוקות שנולדו כבר לפני כחודש...האמת, די בגללי, כי לא ידעתי איך להרגיש, איך להתנהג, וגם היום אינני יודעת...מצד אחד אני רוצה להאמין שהדברים הסתדרו, מצד שני אני לא יכולה לחיות עם המחשבה שאני צריכה להיות תלויה בגרושה של בן זוגי...וגם ה"טיפול" שלו בנושא, שזה אומר "לא לעשות כלום אלא לתת לזה זמן ולחכות שהדברים יסתדרו" לא ממש מקובל עליי... אני מתנצלת מראש אם הדברים שאני כותבת מבולבלים ולא ממש ברורים, ככה הרגשות שלי והמחשבות שלי... אשמח אם תהיה לך איזו עצה...כי אני אובדת עצות....

שלום שוב דנה,

מעבר למה שהמלצתי לך בפוסט הקודם, כדאי יהיה לחשוב להסביר לילדים באופן פשטני שהדברים קצת מורכבים. שאמנם יש להם צד אחד שבו הדברים יותר מסתדרים, והם מתראים עם האחים שלהם ועם הקרובים להם, אך מהצד השני יש לפעמים מצבים בהם לא תוכלו להגיע, נסי להסביר בקצרה שיש מורכבות מסוימת וזה מכביד.. אך תמיד הזכירי כי את מקוה שבעתיד זה יתאפשר.

אני מבינה לחלוטין את הבלבול שלך, אם אינך מסוגלת לקחת את הזמן ו/או להשלים עם המצב, נותר לנו לשאול האם את מוכנה להישאר במערכת יחסים בה את לא לגמרי מקבלת את המקום שלך, ואין לך הכרה מול אנשים קרובים בחייו של בן זוגך. נשאלת השאלה עד כמה את בעצם בשלה ומוכנה רגשית להמשיך להיות במערכת כזאת, נשמע שמאוד לא פשוט לך.

עבר זמן רב מאז פניתי אליך בבקשה לעזור לי בעצה... ולפי עצתך פנינו למטפלת... היינו אצלה בשני מפגשים וכיוון שבן זוגי החליט שהיא "מדברת שטויות" ו"לא אומרת מה לעשות" הפסקנו... ההבטחות שהכל עניין של זמן עדיין בעינן, אך שום דבר לא השתנה מאז... (אנחנו ביחד כבר מעל שנה). יותר מכך, אני די הפסקתי לדבר איתו על הנושא, אך הוא החליט שכן הילדים שלו די מכתיבים לו את החיים, עם מי לבוא ומה לעשות (וזה לא רק בנוגע אליי). אז כל פעם שאמור להיות אירוע של ילדיו הוא מתחיל לריב איתם ועושה את זה לדעתי בדרך הכי לא נכונה - משתמש בי כתירוץ. כלומר, הם טוענים שהכל בגללי, שמאז הוא איתי הוא הפסיק "להיות כמו שהיה פעם", השתנה, והוא רב איתם רק כדי לא להגיע לאירוע ולא לעמוד באימות ישיר או עקיף מולם... וכמה שאני לא מבקשר שלא יהיו ברוגז, שלא יריב איתם, שפשוט יגיד להם את עמדתו ולא יכנס לריבים כאילו הוא ילד מתבגר שמורד מול הוריו - זה לא עוזר... הן מאשימים אותי בכל מה שלא מוצא חן בעינייהם. הגענו אפילו למצב שאחת הבנות אמרה לא ש"אמא שלהם לא מרשה להם לדבר איתי ושאני הרווחתי את זה ביושר". הם טוענים שאני משפיע על אביהם, כי הם מכירים אותו ואין מצב שאלה החלטות שלו, אלא שלי.אני מבחינתי אומרת להם שהם ילדים גדולים ושאני לא יכולה ללהכריח אף אחד כולל לא את אבא שלהם לעשות משהו שאני רוצה, שאני כן אוהבת אותם, ששום דבר לא ישנה את היחס שלי כלפיהם ושהבחירות הן של כל אחד בעצמו. הבעינ היותר גדולה היא שהוא באמת מאוד מושפע ולא החלטי וכל ריב וויכוח עם ילדיו הוא מתחיל לכעוס עליי שאני ובגללי וכו'. שאני אגואיבטית, שחושבת רק על עצמי ועל הרגשות שלי ועל מה שטוב לי ואם הוא היה חשוב לי אז הייתי אומרת לו להיות עם הילדים... אני ממש לא יודעת איך להתקדם....כל תשובה שלא מוצאת חן בעיניו היא מבחינתו שטות. אבל כשאני אומרת לו "תעשה מה שאתה חושב" או "מה אתה רוצה לעשות" התשובה היא "לא יודע" מצד אחד ומצד שני זה "הכל בגללך" , ו"אם לא היית אז לא היו הבעיות". יש לנו ממש בעיות בתקשורת, שיח חירשים. הוא מגדיר אותי בהגדרות שהן בכלל לא אני, מצד אחד הוא "לא רואה שאני נותנת מעצמי" ומצד אחר הוא טוען כי אני חשובה לו והוא לא רוצה לאבד אותי.

דנה שלום,

עדי החלה הטיפול בפנייתך בעבר, בימים אלו בחופש.
תוכל להשיב כשתחזור בימים הקרובים...

בברכה

קודם כל, תודה על התגובה.. אחכה לחזרה של עדי. ואולי בינתיים (אם ז לא נוגד לשום אתיקה מקצועית, כמובן), את תוכלי להתייחס לכל העניין (את יכולה לקרוא את ההתכתבות בינינו). אשמח אם זה אפשרי. ושוב תודה על התגובה המידית שלך.
אנה

שלום לך שוב,

אני מצטערת לקרוא שהרבה לא השתנה. שוב מה שניכר מהודעתך הוא העולם ממנו מגיע בן זוגך. הוא לא רק מרצה את הגרושה אלא גם את הילדים ונראה כי מתקשה ליצור לעצמו איזה חוט שידרה חזק מול כל הלחצים שהוא חווה.

הוא מעדיף לשים אצלך את האחריות מאשר להתמודד, ואולי באמת אין זה מכוחותיו. הילדים עדיין משמעותיים לו, וכך זה גם ימשיך, וברגע שהקשר איתם נמצא באיום לעימות או לריחוק, הוא תופס את הצד שלהם ומרצה אותם רק כדי להמשיך להיות קרוב.. נשמע שמאוד מסובך עבורו לייצג את גם את המקום הזוגי שלכם וגם את האבהות וההורות ולשים גבולות. כשאת עצמך מבקשת ממנו להתנהג אחרת- הוא כנראה יודע ומרגיש שאת תקבלי את הדברים באופן "נסבל" יותר ואיתך הוא יוכל להתמודד, אך עם הילדים זה לא יהיה אפשרי מבחינתו, רגשית.

לגבי מטפלת- קודם כל אובייקטיבית לא כל מטפל הוא ה-מטפל המתאים. לפעמים צריך ללכת לעוד חוו"ד של מטפל.. אך לפני כן צריך לתת צ'אנס אמיתי של כמה פגישות עם המטפל ואולי אף להגיד לו מה התחושה או מה הציפיה. להערכתי הוא לא הגיע בשל לשם, אולי לא מוכן לשינוי, אולי יודע שהוא זקוק לזוגיות כדי לתחזק את התא המשפחתי אך מתקשה להסתדר בתוך הזוגיות עצמה..

כך או כך, נשמע שאת צריכה לקבל החלטה יותר ברורה לגבי אושרך- האם את מוכנה לחכות ולהיות סבלנית ולא לצפות לשינוי ניכר, ולהמשיך כך.. או שאת מחליטה שזה לא מתאים לך, שהמורכבות רבה לך מדי והגיע הזמן להתקדם הלאה. חשוב מאוד לראות את כל המכלול- יש כאן אב, גרוש, בן זוג וכו'- הרבה תפקידים. לא בכולם הוא יכול לעמוד "שווה בשווה", ולפעמים "לוקח מפה ומלווה לשם".. ז"א, בזוגיות הוא פחות "שם", ובהורות יותר. זה קורה במערכות של פרק ב' וזה קורה הרבה. החשוב הוא לדעת להתגמש ולהבין עוד מראש, שפרק ב' הוא לא פשוט כ"כ, והגמישות היא מהותית להמשך ולהצלחת הזוגיות החדשה שנבנתה מהצדדים השונים.

אם את מרגישה שזה פשוט יותר מדי עבורך ואת מקריבה ללא תמורה- חשבי על המשך הקשר.

אני מבינה, שפרק ב' הוא לא פשוט, אני לא מצפה ליחסים נקיים ללא עכבות, כפי שגם לי יש בוודאי דברים שאני לא אוכל לוותר, ולא מדובר על לוותר, אלא להכניס דברים(לרבות זוגיות) חדשים למצב קיים. אני לא מצפה שהכל יעשה בהנפת מטה הקסמים ובין לילה, אך במצב זה אני לא רואה איך זה יוכל להעשות בכלל... כמו שאמרת - יש הבדל בין אמירות לבים מעשים. הוא טוען שהכל עניין של זמן והכל יסתדר מעצמו, ואני רואה את זה אחרת לגמרי. כל פעם שהוא צריך להתמודד מול ילדיו הם מצליחים לשכנע אותו כי הכל לא כך... הוא לא בטוח שאני צודקת, לכן הוא משתכנע בקלות בדבריהם. ואז הוא אומר: מה בסך הכל הם מבקשים? אם לפני שנה כשהתחיל כל הסיפור הזה והתפוצץ סיכמנו(לפחות חשבתי שסיכמנו, ואפילו התגמשתי והסכמתי לחכות), שכאשר מדובר באירועים חשובים וחד פעמיים כמו ברית, חתונה וכו' לא תהיה ברירה שהוא ילך לבד , וכאשר מדובר בימי הולדת ואירועים שלא חייבים להיות באותו היום ואפשר לעשות ולחגוג אפילו פעמיים אז הוא לא ילך , אז לפני שבועיים נוכחתי לדעת ששוב הכל חזר לקדמותו, כאשר היה יום הולדת לאחד הילדים והם רצו לחגוג "כל המשפחה" , ובן זוגי שוב היה בדילמה ושוב "לא הבין" למה אני מתעקשת ורוצה שיהיה לו רע שהוא לא יהיה ביום הולדת. הטענה שלו היא שבסופו של דבר אם הוא יתעקש - הילדים שלו ישנאו אותי והכל יתנקם בי... אפילו שאני מנסה "עודד" אותו ולהגיד ש"לא משנה", שאם הוא רוצה להגיע למקמות אחרים הוא חייב לנסות דרכים אחרות - שום דבר לא עוזר: הוא ממשיך להגיד שהוא מכיר את הילדים שלו ושהם ישנאו אותי... לדעתי, הוא פשוט לא עושה את הדברים נכון רק כי הוא פוחד וכשהוא עושה אותם כביכול בדרך שלי, הוא לא מוכן להתמודד עם אי נוחיות זמנית אפילו. האמת, אני מרגישה כל פעם אכזבה ולא רק בגלל שהדברים לא משתנים (זה לא שאין לי סבלנות), גם בגלל שאני לא רואה שזה ישתנה מתישהו...(אני אומרת שאם לא נעשה שום דבר -שום דבר לא ייעשה מעצמו). הוא מצידו טוען שהדברים ישתנו מעצמם. אני חושבת על העתיד: כל פעם שיש אירוע - באה לי לקבור את עצמי, להעלם במקום, כשאני פוגשת את המשפחה שלו, או את החברים, שמדברים על מה היה ואיך היה. או אפילו לפני כשהוא מתקשר להזמין את האחרים לידי... אני מרגישה כמו איזו מאהבת סודית... ונגיד, ואני יכולה "להתגבר" על זה, לבלוע את הצפרדע, אבל הוא טועם כי אני בת הזוג שלו והוא רוצה להזדקן איתי ולעשות איתי אפילו ילד... מה יהיה אז? הילד שלנו יהיה מול הילדים שלו? הילדים שלו יגידו שהוא משקיע יותר בילד שלנו ואין לו זמן בשבילם? היום ילדיו מכתיבים לו מתי לבוא אליהם, לכמה זמן ("אם אתה לא יכול לבוא מ-5 עד 10 - על תבוא לשעה"). ביום הולדת האחרון של הבת שלו היא רצתה לחגוג כמו שהם רגילים, והוא אמר שהוא בא איתי, אז שוב היה סיפור. היא התקשרה אליי ואמרה ששוב אבא מתחיל להלחם עליי ושוב הם רבו ולמה אני לא מבינה ומשפיעה עליו.

ואני אמרתי לה (כפי שהוא ביקש, שאני אגיד שזה הוא ולא אני, שאני בכלללא רוצה לבוא ושלא אכפת לא לי) , שאני לא מתעקשת ושאנחנו בכלל לא מדברים על זה ושאני יודעת על זה רק ממנה(מה שבאמת נכון, כי אני כבר מזמןם הפסקתי לבקש ממנו וללחו עליו). והיא אמרה שהיא יודעת שזאת לא אני, אבל אבא עושה לי שירות דוב כשהוא מנסה בכח להכניס אותי לריבים. ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד לה שעם הזמן הדברים יסתדרו ושלא תריב עם אבא שלה, שתתן לו להחליט ומקסימום, כמו בשאר המשפחות גרושות שתחגוג פעמיים: פעם עם אמא ואחים ופעם עם אבא ואחים... ואחרי זה הוא התקשר ואמר ששוב רב עם הבת, כי הוא לא רצה לבוא לבד. הוא אומר שהוא מצד אחד באמת מרגיש שהם מכתיבים לו את החיים , אך מצד שני הוא רוצה להיות ביום הולדת שלה, כי בסך הכל מה היא מבקשת: פעם בשנה לחגוג עם המשפחה :אמא אבא ואחים ובעליהם וילדים.אז אני אמרתי שאנסה להיות אובייקטיבית ולהראות לו את שתי האופציות: אחת אם הוא ילך -זה ימשך ככה כי הם ידעו שאפשר להמשיך ולנהל את אבא, והשניה אם הוא לא ילך - הם יכעסו, אולי להרבה זמן, אבל הוא לא יתן להם להיות ברוגז וימשיך להתנהל באהבה ואז הם יראו שהדבר לא כזה נורא ואפשר אולי אפילו להרוויח מזה... זאת השקעה לתווך ארוך, כמו עם הילד שלא קיבל את מבוקשו באותו הרגע והוא משתטח על הריצפה בבכי. הכי קל לתת לו את מה שהוא רוצה ולא להתמודד עם בכיו... ואפילו הצעתי לו, כי אני לא אבוא באותו היום , אלא למחרת בבוקר, כדי שלא יהיה עליו לחץ. (למרות שיום קודם שאלתי אותי אם הוא הולך ליום הולדת ואם רוצה שלא אבוא, והוא אמר לי: "מה פתאום! גם אם אלך את באה איתי", וגם יותר מכך, הוא ביקר אותה יום קודם). הוא אמר שיחשוב ויחזיר לי תשובה. בסוף הוא התקשר אליי בערב ואמר לי " יופי, ניצחתן! אני לא הולך ליום הולדת ואל תבואי! אשאר לבד! " וזה ממש אבל ממש פגע בי! סגנון דיבור כזה??? למה??? כי הכל בגללי! "אם לא היית אז כל זה לא היה קורה... 15 שנים הכל היה רגיל ולכולם זה התאים" (לא להפגע?). נעלבתי מאוד, לא רציתי לדבר.ואחר כך התברר לי שבאותו היום בערב הוא בכל זאת התקשר לבת שלו ואמר שהוא בא , רק שהיא אמרה שכבר אין צורך ושהם בסוף לא הולכים לחגוג... וזה עוד יותר כאב לי... בגלל זה אני לא רואה איך זה יוכל להפתר...

שלום שוב,

אני מבינה את התסכול שלך. כפי שכתבתי לך, את צריכה לקבל החלטה ברורה מה את מוכנה לספוג ומה לא. ברור שנכנסת לקשר עם מורכבות רבה, עם גבר שקרוע בין הילדים, לגרושה, אלייך, לדרישות הסביבה ומתקשה לעשות "לוליינות" בין כולם. זה אכן לא קל.

העובדה שכן יכולה לתת אור בקצה המנהרה היא שהוא כן הלך איתך לטיפול והייתי מציעה לנסות בכל זאת לחזור למטפלת עם ציפיה ברורה ובקשה - מה אתם רוצים להשיג בטיפול. מטפל לא יכול תוך 2 פגישות לתת לכם את מבוקשכם. הפגישות הראשונות מטרתן לאסוף מידע ולראות איזה כלים יכולים להתאים לכם, מה ניתן לעשות עם כל התכנים שעלו. בשלב כזה, מוקדם מדי לדעתי לצאת מהטיפול ולהספיד אותו. אם מדובר בכימיה שלא קרתה שם עם המטפלת- אפשר לנסות ולתת הזדמנות למטפל נוסף.

לאחר שתנסו שוב, ותראי שכלום לא משתנה, כפי שכתבתי- תצטרכי להסיק מכך שהוא אינו בשל מספיק לשינוי שאת רוצה בו.


מאחלת לך בהצלחה רבה,

שלום לך אשל,

אזכיר מספר דברים שהעלת פה:

1. החבר תמך בך ברגעים קשים וזאת אחת הסיבות שנשארת איתו.
2. אף פעם לא היית באמת סגורה עליו וחיפשת גם תשומת לב אצל אחרים.
3. ככל שהעמקת את המחויבות כלפיו הוא החל לזלזל, לקלל ולהתייחס אלייך ביחס משפיל ומעליב.
4. האהבה אינה בריאה, את מכנה אותה "אובססיבית" ומלאת ריבים.
5. את לא נהנית בקביעות מיחסים אינטימיים והבעיה סביב זה רק הקשתה יותר.
6. הרבה סערות רגשות, בכי, הבטחות לשינוי שלא הגיע, ואם בעבר היתה אוזן קשבת שהחזיקה אותך בקשר- היום היא איננה.
7. הוא עצמו אינו מעוניין בקשר- אומר במפורש שמשעמם, שאין לו עינין וגם מתנהג את הדברים בפועל.
8. את עצמך יודעת את התשובה ויודעת כי הדבר הנכון הוא פרידה, אך משום מה מהססת או חוששת.

להערכתי את חשה כי את אוהבת אותו, מתוך אותו הרגל של שיחה טובה או מתוך הישענות על העבר. נסי לחיות את ההווה, ברור ומובן ובהיר- לא טוב לך. לא טוב לכם יחד, אתם מזינים אחד את השני בסבל וב"אהבה" שאין לה באמת תוכן. תוכן הקשר הוא ריבים, קללות, עימותים וידיעה ברורה שאתם לא מתאימים זה לזו. נכון, הוא ה-חבר, נכון, קשה לצאת מזה רגשית בעיקר עקב חוסר ביטחון שלך וכיוצ"ב. אך יש גורמים אחרים שיכולים להעלות לך את הביטחון ואת הדימוי- הוא לא אחד מהם לצערי.

נסי לחשוב על הדברים שהעליתי ואשמח אם תוכלי להמשיך לשתף.

אני יוסיף וירחיב, בעבר היו לו המון התפרציו על דברים ממש טיפשיים, לדוגמא פעם אחת שחכתי את הטלפון שלי שנסענו לאילת אז הוא אמר לי "יבת אלף" ורב איתי
היתה פעם אחת שהוא שמר שבת ואירחתי בחצי שעה והוא השתגע, התחיל לתחקר אותי עם מי נסעתי עכשיו ושבר את התריס מרב עצבים.
מצד אחד יש לו לב רחב ואוהב, ויש לילות מדהימים.
מצד שני שאני יוצאת איתו הוא ניהיה בן אדם אחר לגמרי, לא מעניין, לא צוחק, לא מתפתח כ"כ דו דיח, אלא אני פשוט ברב הזמן מנסה להחיות שיחה (אוסיף וארחיב שגם ברב היציאות היו ריבים שקילקלו את הערב- בגלל העצבים שלו)
מצד שלישי - יש בי צד שאוהב.
היו לנו אינסוף ריבים של פרידות צעקות בכי, הוא עשה עלי מניפולצות ריגשיות וגרם לי להרגיש אשמה והייתי משכנעת וחוזרת כי לא רציתי להרגיש אשמה.

מתישהוא, היה לנו ריב ששבר את גב הגמל ווהוא היה הפרדה הכי ארוכה שלנו - כחודש.
החודש הזה הוא ניסה לחזור אליי להיפגש אלי ואני לא קיבלתי אותו , עד שהוא הפתיע אותי ברחוב והתחנן ולא עזב ואמר שאני האושר שלנו.
אפשר להגיד שהשתנו דברים בשבועיים הראשונים , הוא התחיל קצת יותר להיות רגוע, ויותר מעניין.אני נכנסתי למצב שאני לא יודעת למה זה קרה אל נכנסתי לדיכאון עמוק.
כל פעם הייתי בוכה לו שאני מרגישה ריקנות ואין לי רצון לעשות כלום ואני עצובה.
אין שום סיבה שאני צריכה להיות בצבא החיי הנוכחים, יש לי הורים טובים, מקצוע טוב, אנ לקראת שחרור ואין לי שום חובות.
החיים שלי באמת מושלמים, והקשר דיכא אותי - אפילושהוא ללא ריבים.

עברו חודשיים מאז שחזרנו ולא היו לו התפרציות עליי, ואתמול אחרי שלא התראנו שבוע בגלל הפסיכומטרי (אנחנו מתראים פעם בשבוע) נפגשנו אצל חברים שלו.
אני מודה, היה משעמם, אנחנו בקושי דיברנו - כי אן על מה כ"כ לדבר
ואני הסתכלתי על זוגות אחרים וראיתי שהם מדברים בשפע.
א כבר לא זוכרת מה זה בן זוג נורמאלי, האם כשאני יוצאת איתו זה אמור להיות ככה?
אני לא אמורה להנות ממנו בור בן אדם ביציאה הזו ? כי תאמת, שיותר נהנתי מהחברה עצמה.
ניסיתי לדבר ואמרתי לו שממש כיף לי בצבא והחברם שלי אחלה והראתי לו תמונות שהצטלמתי עם בנים מהצוות בשתייה ובנים מצוותים אחרים.
הוא התעצבן שלא אמרתי לו שיש לי הרבה תמונות עם בנים - שאת רבם הוא מכיר והם ידידים ואמר לי יבת אלף, ולא עזב את הטלפון שלי ליד כל האנשים
אני ניסיתי לקחת ממנו את הטלפון אבל הוא אמר לי אני ישם לך את הטלפפון בתוך הפנים ורק אחרי שהוא ראה הכל הביא לי והלכנו.
הוא בעט בקיר מרב עצבים, נכנסנו לאוטו והוא הסיע אותי הביתה ואמר " תעופי לי מהחיים, את בוגדנית, הכל נתתי לך, תסתמי את הפה שלך"
זה ממה שאני זוכרת, ביקשתי שיעצור ושיעבור בבית שלו שיביא לי את התיק אך הוא לא הסכים לשמוע ונסע במהירות לבית שלי.

אני יצאתי מתוך האוטו והתחלתי להתהלך רגל כי לא יכלתי לשמוע אותו יותר.
הלכתי לכיוון הבית ואז ראיתי אותו מאחוריי, הוא התחיל להתחנן שאני יסלח לו בכה לי פשוט, התחנן כרע על ברכיו והתחנן.
אני אמרתי לו שאני מכנ לסלוח וזה פעם את יותר מידיי, הוא פגע בי ברמות אחרות כי אני לא עשיתי לו כלום וזה נגמר..
הוא התחנן לחיבוק והוא אמר שהוא קורס ואמרתי לו שאין לו עם מי לדבר ושאני מצטערת ופשוט ישבתי במדרגות שמתי את הראש על הברכיים ולא יכלתי להסתכל על עצמי פוגעת בו, כי הוא מישהו שאני אוהבת ואני יודעת מה זה להיות במקומו.
יותר מאוחר, התברר שהוא חיטט לי ביומן שהיה בתיק שלי וראה כל מיני שטיות, וזה מוסיף לצדקתי שהוא חוצפן שהוא מחטט בדברים אישיים.

שלום אשל,

אני שמחה עבורך שנפרדת מהבחור. נשמע שלא טוב לך להיות בקשר הזה והדברים שאת מתארת די מעוררים דאגה לגבייך, הרי מדובר, לפי מה שכתבת, באדם שלט שולט בעצמו, אלים, מקלל ומשפיל. זהו לא קשר בריא עבורך ואין טעם שתהיי בו.

אם תחושי כי את מאויימת שוב, או שהוא יפעל בדרכים לא מתאימות ולא יעזוב אותך לנפשך למרות שביקשת ממנו (וכדאי שתבקשי זאת)- ערבי את הורייך או הכל גורם תמיכה אחר על מנת לסייע לך להוציא אותו מחייך. לצערי למרות הימים הטובים שהיו לכם, מדובר בבחור שלפי מה שאת כותבת פה -אינו שולט בהתנהגותו ועלול להיות לך מסוכן בהמשך. לא סתם את נכנסת לדיכאון- הקשר הזה בהחלט יכול לעורר תסכול רב ורצון להסתגר. ולכן- כדאי שתפעלי ובאמת תנסי לנתק אותו מחייך, וכל עזרה מהקרובים לך תהיה מבורכת.

בהצלחה רבה

אני יודעת שזה המעשה הנכון, הפחד שלי שאולי טעיתי, אולי יום אחד אני אתעורר ואבין שהפסדתי מישהו שאהב אותי בצורה הכי מדהימה שיש, והתייחסתי אליו כמובן מאליו כי תמיד הוא רוצה לחזור תמיד יש לי הרגשה שגם אם ניפרד הוא ינסה לחזור אלי בכל מצב שהוא.

הוא חסר לי וייחסר גם בעתיד, אבל אני נקרעת מבפנים.. אני שבורה כ"כ...פתאום אני מסוגלת לשכוח ברע ולהתעמק בטוב.. וזה הפחד שלי , שאתחרט.
והוריי מעורבים, והם לא מסכימים לי לחזור אליו הם תמיד לא היו בעד הקשר הזה

שלום אשל,

לא ניתן לקרוא לו "מישהו שאהב אותך", כיוון שאמות המידה שלו וההגדרות שלו לאהבה ולנתינה הן שונות מהמקובל. יש לו מצוקה ברורה וקושי ניכר כדי להראות כלפייך אהבה בריאה. בד"כ לאנשים מסוגו יש את הנטיה להיות מאוד מקסימים מצד אחד ומאוד קשים מצד שני- אין להם יכולת להיות ב"אמצע", לשם כך הם צריכים לעבור שינוי, בטיפול אישי צמוד או שינוי בדרך אחרת - אבל שינוי מהותי.

מה שאת חווה כרגע הוא טבעי. החשוב הוא שתהיי חזקה ותזכרי מה את שווה, איזה אדם לחיות לצידו, נסי לדבר עם ההורים או הקרובים לך כדי להתחזק בהחלטתך לסיים את הקשר. נסי להיזכר בכל פעם שקשה לך, למה נפרדת ממנו ומה היו הסיבות. זכרי שיש בחוץ בני אדם טובים שכן יכולים להעניק לך את מה שאת צריכה גם מבלי להיות "בצד השני", כלומר- הנוקשה, הקשה. בהחלט יש אנשים, רובם, שיש בהם איזון מסוים והם יודעים להעניק לאחר במידה המתאימה ולדעת לבקש נכון את צרכיהם, מבלי לשאוב בכוח, אלא פשוט לתת ולהעניק כמו בכל מערכת זוגית נורמלית.

אני בטוחה שתתחזקי בהמשך ותזכרי שעשית את המעשה הנכון. ישר כוחך.

שלום א',

את כנראה עסוקה רגשית בכל הנושא הזה של הכעס והנקמה בבן זוגך לשעבר על כל מה ש"עולל" לך ולילדייך. כנראה השנים והקושי הרב לא הותירו אותך סבלנית או מכילה והיום יש באפשרותך להוציא את כל התסכול שלך עליו.

מבחירתך להיות עמו בקשר, מבחירתך לשתף אותו בכל ההולך בחייך מהפן האישי והרומנטי, מבחירתך בעצם להגיע למצב הזה. יש בך, כפי שתיארת, צורך ברור, להמשיך את המשחק המבוזבז הזה.. שניכם מרוויחים מכך משהו, ככל הנראה. הוא מקנא בך קנאה קשה ומזין אותה משמירה על הקשר הזה ביניכם, ואת מרגישה שידך על העליונה, שאת שולטת בו, כפי שהוא שלט בחיים שלך ושל ילדייך על ידי כך שלא היה בהם- אך דווקא בגלל שלא היה מורגש - שלט בהם שלילית ויצר אצלך כעס של שנים על גבי שנים. היום את מתקשה להתנתק מהקשר הזה, כיוון שאם יש כאב שאת עוד יכולה "להעניק" לו בתמורה למה שעולל לך- את מוכנה לסבול את הקנאה, ובלבד שישלם את המחיר.

את מרגישה ילדותית כי אכן זה משחק של ילדים- הקנאה, ה"דווקא", ה"פרנציפ", לראות זה בסבלו של זה. למעשה את מאוד סובלת אבל מוכנה לסבול את זה. נשאלת השאלה האם יש בך מקום של מחילה כלפיו, על מנת שתוכלי יום אחד לשחרר גם את המקום הנקמני (שיש בכולנו..) ולהתחיל לחיות "נורמלי".

מה דעתך?

ראשית אודה לך מאוד על היענותך ודברייך הנכונים עד מאוד.
יש בי צורך נקמני, מין צורך אפילו לחיות על מנת לנקום. אני עצובה על כך אבל לשאלתך אם יש בי מקום למחילה.....אני עוד לא רואה את המקום הזה.
לצערי ניסיתי בעבר לתת לו צ'אנסים איתי ולחזור לחיי כמה פעמים ובכל פעם איכזב אותי מחדש. אני לא יודעת אם בחורה אחרת היתה מוכנה לדברים שאני עברתי איתו אבל סתם ככה לתת קצת אינדיקציה למקרה:
הוא אדם מהמר שבשל הימוריו לא שם לנו לחם על השולחן.
לא הסכים לקנות טיטולים ומטרנה לילדינו.
העדיף אותי על פני הילדים.
לא הסכים לדברים בסיסיים בבית כמו חימום מזגן או תנור, חימום בוילר או רדיאטור לילד.
שיקר על מקום הימצאו כל הזמן, טען שנמצא עם חברים בזמן שהיה על כסאות הקזינו.

זה ממש טיפה בים ממה שסבלתי איתו, אך יש בי הרגשה קשה עם עצמי שאני בדרך כלל אדם חומל ומאמין בתורה, קוראת תהילים ומאמינה בבורא, ולמול כל ה"מודה ועוזב ירוחם"....ליבי לא עוזב אותי כאילו עד יום מותי לתת לו "מנה אפיים" ולחכות בסבלנות עד שייפול לביבים וארגיש למולו מנצחת כפי שנתן לי להיות עם ילדיו בביבים ללא מזון.

אני מאוד רוצה לשנות אותו, ויודעת שאדם לא משתנה, לא תמימה, לצערי למדתי על בשרי בדרך הקשה, אך מה שאני לא עושה אני בקשר שבו יש מסע ארוך ומייגע נפשית למוטט את האדם שהרס את חיי. אני לא מצליחה להשתחרר מהרגשות של עצמי. אני מאוד רוצה לשחרר וזאת מעלה אדירה לחמול ולוותר, אך לכל העולם יש לי מחילה, רק לא לו. אני יודעת שאם חס וחלילה היה חולה או מאושפז הייתי רצה לטפל בו.....אולי מין חסד נעורים שכזה שהכרנו בעודנו חיילים, ויש לי מעט זכרונות מתוקים של צעירה חיילת יפה ומחוזרת על ידו. הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה אבל יש בי המון משקעים קשים ממנו ואני עדיין לא רואה את קצה האור במנהרה הזו.
הייתי מאוד שמחה לשמוע ממך מה היית ממליצה לי לעשות כדי לעבוד על עצמי וגם אם לא לסלוח אז אולי לבוא ממקום של לרחם עליו שהוא פשוט יצא כזה . אני לא אדם רע מטבעי והאנרגיות הרעות הללו שאני מבזבזת עליו בחיים שלי גורמים לבזבוז אנרגיה לטובה ולחיוב.
אודה לך על עצותייך אם ישנן ותודה על העזרה בפורום המדהים הזה שכל כך חיפשתי להעלות את הנושא הקשה הזה.

ערב טוב א',

קודם כל תודה על הכנות והפירוט. לא פשוט בכלל כל מה שאת מתארת. כל הנקודות שציינת- שימת עצמו במקום ראשון ללא כל יכולת ואפשרות לראות את האחר- האחר, דמו שלו- ילדיו, וכל היתר- יכולים בהחלט לזעזע ולערער מאוד. אני גם לא יודעת, כמוך, האם אשה אחרת היתה יכולה לעבור את מה שאת חווית וכל המשתמע מכך- כלכלית, רגשית, פיזית, נפשית וכיוצ"ב. לכן אני לא מתפלאת כי אינך רואה את מקום המחילה, בך, כלפיו.

אדם מכור להימורים הוא אדם חולה לכל דבר. הוא אינו שולט בצורך החזק הזה להיות מכור, ההתמכרות משרתת אצלו הרבה דפוסים קדומים, אולי שגדל עליהם ואולי שרכש עם השנים. הדבר הברור הוא שאדם שהוא בעל משפחה ומכור בו זמנית- זוהי תהום שיש להיזהר ממנה, כיוון שהתמכרות כמו כל התמכרות- לכסף, להנאות, להימורים, לסמים- היא מחלה לכל דבר. הוא לא הצליח כנראה להתמודד - והוא בחר בדרך שאת וילדיכם נפגעתם ממנה קשות.

לגבי מה שאת עוברת- את עוברת כנראה מסע של השלמה, התאבלות ואולי גם מעט הכחשה לגבי השינוי שכביכול אפשר לחולל בו. לצערי את לא יכולה ואין בך את האפשרות לעשות בו שינוי. השינוי, אם יבוא- הוא יהיה רק ממנו. בכל אופן ככל שהקשר הזה ממשיך, בכל רמה שהיא, את תמשיכי לחולל גם בעצמך את השינוי השלילי- הרצון לנקום ומאידך הרצון לבוא לקראתו ולטפל בו כשהוא סובל. את נמצאת באמביוולנציה ברורה - מצד אחד רוצה לראות אותו בגסיסתו ומצד שני את תרוצי לטפל בו. אבל הוא צריך לסבול "טוב" בשביל זה. אני יכולה להבין את תחושת ההרס, הכעס, הנקמה. התהליך הארוך הזה שאת עוברת מאוד מקשה עלייך כיוון שזוהי סערת רגשות מאוד "מעורבבת" - יש בך כל מיני תחושות, אפילו של רצון לסייע לו ולהושיע אותו מהמצוקות.

לצערי אין לי פיתרון ממשי עבורך (כאן על דפי הפורום), כיוון שבמצב כזה נזדקק לקצת יותר מידע, כדי לתת כלים מעשיים איך לשבור את הלופ הזה. בתור התחלה חשוב שתדעי שכרגע את מזינה את המצב ממש "באינפוזיה" - את מאפשרת לטנגו הזה להתחולל, לא באשמתך, אבל כן בשליטתך. כדי לצאת מכל תחושות הכעס והתוקפנות אולי כדאי להשתמש גם בכלי האמונה שיש בך, ולזכור טוב על מה נשען עולם האמונה, אולי הקונספט של "שכר ועונש" יכול לסייע, אולי לקרוא על כך יותר, אולי טיפה להעמיק את הנושא של האמונה ולקרוא קצת על מידת הכעס והנקמה. זה יכול לסייע בתור התחלה. אם יש לך דמות שאת יכולה לשתף אותה שתסייע לך ולתמוך בך לא להמשיך את הקשר ולחדד את הכרת הטוב- זה גם יכול לעזור. אם תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע ברמה אישית יותר, פרטנית, זה יכול אפילו להועיל יותרו להאיץ את השינוי.


בכל אופן אשמח להמשיך לכוון אותך ולסייע לך במידת האפשר.

היי

אם יורשה לי להוסיף על דבריה הנכונים והמקצועיים מאוד! שכתבה לך עדי...

ביום שתצליחי לקבל ולהכיל את מה שעבר עלייך ו..."תסלחי" לעצמך! כל הלופ ההרסני הזה ייעצר!
אני מניח שניסת אין ספור פעמים להפטר מעונשו של הנבל...אולם "ההרגל" החזיר אותך לאותה נקודה שוב ושוב כי לא היה לך את הכוחות והאומץ לפתוח דף חדש,

את צודקת -
לשנות הרגל של 17 שנה זה לא קל אבל אפשרי!

תמצאי לך הרגלים חדשים, בונים/מקדמים, ותגלי מהר מאוד שאת שווה הרבה יותר ממה שאת חושבת,

במקום לחפש רחמים עבור אחרים...
תרחמי קצת על הלב שלך...
על עצמך...
על 3 ילדייך...
הם סומכים עלייך, ומחכים שתעשי את הצעד הראשון, כל השאר יבוא מאיליו באחריות!!!
בהצלחה

ראשית עדי אודה לך על תשובתך אליי. בהחלט שמת לי "מראה למול הפנים" שהיא כבר נמצאת מולי שנים אבל משתדלת שלא להסתכל בה.
אני מודעת לחיי האבסורד האלה שאני חיה בהם. האמביוולנציה של חיים בשני צידי המתרס. הצד העוזר והחומל לומל הצד הנוקם והכועס.
בהחלט אקח לתשומת ליבי את שכתבת לגבי אמונתי, זה יכול לעזור לי לקבל את המושג סליחה ולהאמין שצריך בחיים גם לסלוח ממקום אמיתי ולא סליחה של לצאת ידי חובה.
אולי אני צריכה לבוא ממקום מרחם ופשוט לרחם על האדם הזה שהוא לא הגיע לתובנות של עצמו ולהנות מחיי משפחה נורמליים. יחד עם זאת אני בעצמי עוד לא הגעתי לתובנות מספיקות אם אני עדיין חיה במסע נקמני מלא טעם של פספוס, בזבוז זמן, ותחושת החמצה עצומה בחיים.
עם זאת למדתי להבין ולקבל את זה "שבן אדם לא משתנה".
שאם כבר, זו אני צריכה לשנות את הדברים בתוך עצמי.
עצוב לי שעם זאת זה מלווה עדיין בהרגשה של המתנה "ליום הדין" ואולי זה מה שמוציא אותי מדעתי שאני מבזבזת את האנרגיות שלי על השטויות הללו.
אני נמצאת בקבוצה תומכת של חד הוריות אבל מלבד חברות אני לא מרגישה שאני שם נטו מטפלת בעצמי. על כך אני מודה לך שאת בעצם כאן ומדי פעם אשמח להתייעץ לגבי שינויים והמשך המסע כמובן לחיוב ולא לשלילה.
תודה לך מקרב לב.

שלום לך א',

נראה שאת עושה עבודה משמעותית עם עצמך ועל כך כל הכבוד לך. המודעות שלך לשינויים שחלים בך עם הזמן ולמקורות מהם את פועלת היא חשובה ומשמעותית למציאת פיתרון למה שאת חווה.

חומר קריאה תורני יכול לעזור לך במקרה הזה- קריאה על שיפור המידות למשל, החומרים בשונים מבית נחמן מברסלב על שמחה ועל סליחה. וגם אפשר לגשת לחומרי קריאה אחרים, שמדברים על מקום של מחילה בתוכנו.

ההחמצה הזאת היא בשליטתך, את יכולה "למנן" אותה.

אני פה אם תזדקקי ושיהיה בהצלחה, המשיכי לעדכן.

תמר היקרה, אני חושבת שקיבלת את ההחלטה הנכונה, ויש זמנים או מצבים בחיים שמאלצים אותנו לבחור בחירות קשות. החלטת לסיים את הקשר והתעכבת לבצע זאת בגלל החשש להישאר לבד.
אבל אם תסתכלי על נקודת הזמן בה את נמצאת, תוכלי לראות שעכשו הכל פתוח לפנייך!!! כבר עשית את ה"קפיצה למים הקרים" בכך שהחלטת על סיום הקשר.
עכשו את מתחילה לשחות והמים מרגישים עדיין קרים, לא ידידותיים, וזה אומר שעלייך להפעיל את שרירייך וללמוד איך מסתדרים בסביבה החדשה, עד שתרגישי שיש בה דברים שאת גם אוהבת ונהנית מהם.
אני נזכרת איך לפני המון שנים הייתי כבר נשואה כמה שנים והיתה לי חברה רווקה. דמיינתי את החיים החופשיים שלה, את האפשרויות שלה להכיר עוד ועוד גברים פוטנציאליים וקנאתי בה, שהיא חווה חוויות שלי כבר אין סיכוי לחוות...נכון שמן הסתם היא גם קינאה בי...אבל העובדה שהיה לה משהו שבאמת אין אותו למישהי שנמצאת בזוגיות - היא נכונה.
כך שזה הזמן לחגוג את החופש, לבטא את מי שאת ושלא יכולת לתת לו ביטוי מלא כאשר היית בזוגיות הקודמת, ולהתחיל לפגוש בני זוג פוטנציאליים, בקצב שלך, לא למהר ולא להתפשר ומצד שני לא להינעל יותר מדי וכן לתת צ'אנס ל"טיפוסים" שונים, לפתוח את הלב ולחפש את הבן אדם מעבר לקליפות החיצוניות.
הצעה מעשית - לכי לעשות את ה"פורום" של חברת לנדמרק או סדנה אחרת לצמיחה והתפתחות, גם כי זו עבודה עצמית מאוד חשובה להתפתחות האישית, וגם כי זה מקום למצוא חברויות חדשות בסביבה מאוד ידידותית, עם הרבה פחות מסיכות...

שיהיה בהצלחה!!!

שלום אברהם,

כדי לקבוע שאשתך גרידית אתה צריך לראות את ההתנהגות הזאת בעוד ועוד תחומים. אם זה משהו עקרוני, פרנציפ, והיא דורשת פיצוי תמורת המוצר- זה אחד, ואולי יכול להעיד על כך שהיא יודעת להיות צרכנית נבונה ששומרת על זכויותיה. אך אם מדובר בעוד תחומים, הן רגשיים והן קונקרטיים- של חמדנות, ראיה אינטרסנטית, וכיוצ"ב- אז אולי זה יכול להעיד על האופי שלה.

כך או כך זה אמור להתבטא בעוד תחומים.

יש פעמים שאנחנו מרגישים שעבדו עלינו, רימו אותנו, השקענו הרבה מאמץ, משאבים וכסף ובסוף לא קיבלנו מה שרציני- יתכן ועקב התסכול הזה היא פועלת כך. אני מכירה הרבה אנשים שהיו פועלים כמוה.

נקודה אחרת היא שאנחנו לא יודעים איך מוצר זה או אחר ישפיע על אדם X ולכן מראש כמובן אנחנו לוקחים את הסיכון עם כל תרופה או תוסף, שיתכן ולא נקבל ממנו את מבוקשנו.

שלום לך דרור,

אכן בעייתי, האמון נשבר באותו רגע שגילית, הדבר הזה מביא אותך לבדוק שוב ושוב כדי לא להיפגע. כשנכווים פעם אחת כבר לא לקוחים סיכון וממשיכים להאמין באותה מידה.

על פניו לא נראה שיש לך ממה לחשוש, בעלך ממש "איתך", ואם הוא מסתכל על אחרות- לא הייתי מגדירה את זה כ"נפילה" אלא כדבר נורמלי שלא בהכרח מעיד על רצון לממש בגידה עם מי מהן.אך עבורך המצב הזה מאוד מערער.

במצב כזה כדאי יהיה להמשיך ולהתייעץ עם איש מקצוע, אני מאמינה שכמה שיחות יכולות להשפיע על הרגשתך. בטיפול יהיה אפשר לבחון לעומק מה בדיוק את חשה, מאיפה הדברים נובעים, מאיפה את פועלת ואיך ניתן ביחד לשנות את הדפוסים ולהביא את הזוגיות למקום טוב יותר. כמובן שגם עבור בעלך, שלבטח גם הוא מרגיש לא נוח.

עינת היקרה, נראה לי שהידיד הזה מתקשה לתקשר, ולתחזק קשר.
נראה לי שהוא שקוע בעצמו, ולא רגיש אלייך.לא חושב על מה עובר עלייך כאשר הוא לא חוזר אלייך.
אין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מאשר לגבי הקשר האחרון שסיפרת עליו - שהוא טריק של האינטרנט. זה קורה המון שאתר ספאם משתלט על רשימת המיילים של בעל תיבת דואר מסויימת ושולח לכל המכותבים שלו הודעה על חברות ברשת והזמנה להירשם לרשת, לרוב בכלל ללא ידיעתו של בעל התיבת הדואר.
כך שנראה לי שהתקשורתהאחרונה היתה מן הסוג הזה, ללא ידיעתו, ולא ביוזמתו.

אני במקומך הייתי מרפה מן הקשר הזה ולא מפנטזת עליו. "בחור שרוצה בחורה" בדך כלל יוצא לצייד, בייחוד אם היא משדרת לו אורות ירוקים. כך שנראה לי שהוא לא מספיק רוצה להיות איתך בקשר. יתכן גם שיש לו מישהי אחרת על הכוונת ואת מהווה עבורו אלטרנטיבה כאשר הבחורה בה הוא מעוניין אינה זמינה. זוהי כמובן רק השערה, לאור חוסר העניין וההיעלמויות שלו.

הי אלה,

ראשית- מזל טוב להולדת הבת!

תיארת בפירוט והעברת את החוויה לחלוטין- זה בהחלט מסייע להבין יותר את התמונה.

מה שאת מתארת הוא אופייני לחלוטין ככל שהמשפחה מתרחבת. לא פעם אנחנו שומעים את המשפט "חכי כשיהיו לכם ילדים.." וכד'. כשמגיעים הילדים (שזאת ברכה ושמחה גדולה) האיזון מופר, נקודה. אין סיכוי להמשיך את מה שהיה קודם. הזוגיות נדחקת ונדרש ממנה להתחיל "להמציא את הגלגל" - להתחיל לבנות מחדש מערכת יחסים ויחסי גומלין שמשלבים גם את הביחד האישי שלכם, גם את הביחד עם כל ילד בנפרד, וגם ביחד של כל המשפחה. כל הקומפלקס הזה הוא בהחלט "גדול ומורכב", הוא טומן בחובו לא פעם חילוקי דעות. המתח עולה, כיוון שחלוקת הנטל והזמן שלכם גם היא עמוסה- יש מעט מאוד שעות שינה, המון אחריות וסטרס, אין כ"כ זמן למטלות מסוימות או לדברים אחרים שבעבר היו מקבלים עדיפות עליונה יותר. יש תסכול מתמשך מכך שהצרכים לא מסופקים וחוזר חלילה.

מה שטוב הוא ששניכם תמיד מקפידים להתפייס ולהשלים, לדבר על העימות שהיה ולנסות ללמוד ממנו. אני לא חושבת שכולם ניחנים בתכונה הזוגית החשובה הזאת. את חשה שהיחס שלכם אחד כלפי השניה השתנה, בגלל הריבים המרובים כנראה. כשיש אוירה של עימות ואי הסכמה באויר, וזה מגיע לעיתים קרובות, התחושה היא שמשהו התערער ומשהו לא בסדר. פחות מסתכלים על כל המשוואה (הרי שהרבה השתנה במהלך השש שנים האחרונות שלכם יחד,נוספו לכם 2 ילדים) ונוטים לשפוט את הקשר עדיין לפי אמות המידה הראשוניות - "הרי לפני 6 שנים זה לא היה ככה. לפני 3 שנים זה לא היה ככה". הייתי רוצה שתנסי לשפוט את הקשר דווקא לפי מרכיביו הנוכחיים ולא לפי מה שהיה אז. אני מבינה את התחושה השונה ואת החשש שמא זה ילך וידרדר- זה לא ידרדר כל עוד יש דיבור ועשיה ומציאת פתרונות, "הכאת הברזל בעודו חם", ואין הזנחה של הבעיות.

היחס ההדדי יכול להשתנות גם בגלל דברים שכביכול נראה שנסגרו ונפתרו- אך הם לא ממש כך, כפי שציינת יפה. ז"א, יש בוודאי נושאים מסוימים שחוזרים ונשנים בתוך חילוקי הדעות שלכם, לבטח יש מכנים משותפים שאת מוצאת את עצמך מתעסקת בהם בכל פעם שיש אי הסכמה. ולכן כששוב הם מועלים, היחד כבר לא אותו יחס סבלני, אוהב ומתחשב כמו בפעמים הראשונות, כשה"בטריה" היתה טעונה במלואה.. הפעם הכוחות אינם אותם כוחות, המציאות משתנה, תוסיפי לזה שאת אחרי לידה, אחרי הריונות, ותקבלי סה"כ משוואה שאומרת כך- אתם מתנהגים נורמלי ביחס למציאות שלכם. אבל זה לא אומר שכך המצב ישאר ותצטרכו לקבל את המציאות as is.

הדבר שאני יכולה להמליץ עליו היא סדנת הורים- לאו דווקא טיפול או יעוץ. סדנה של הורים שמשתתפים ועולים שם גם תכנים כפי שציינת. קרוב לוודאי שעם תינוקת בת שבוע זה פחות רלוונטי, אבל היא תגדל מהר. :) אם תרצי הכוונה נוספת לגבי קבוצות וכד' אוכל לסייע.

עד אז, נסי לקרוא ואולי גם להראות לבעלך את הדברים שהעלנו, יתכן וזה ירגיע את אי השקט שנוצר בך ואת החשש שמשהו הולך להתפרק.