פורום פסיכולוגיה - יש לך שאלה?

שלום מירי
אכן את עושה מצווה
אולם נראה שהעומס עליך כבד מדי
ושאת על סף התמוטטות
אולי ליבך רך מדי
זה נכון שלאמך הכי נוח איתך
אולם האם את מוכנה להקריב את כל חייך ואת לימודיך וזמן עם משפחתך שלך
רק כי אמך חשה לא נוח עם אדם אחר מלבדך?
תעשי חשבון מה את מסוגלת ויכולה
והשתמשי יותר בעזרה שמיגעה לכם מביטוח לאומי
הסבירי לאימך שאין ברירה ושאלה אנשים מקצועיים
הרי אם אמך הייתה בבית חולים חלילה
היא לא הייתה בוחרת מי היא רוצה שיטפל בה
לעיתים אין ברירה
מצד שני, נסי להיות יותר אסרטיבית מול אחיותיך
לדבר אל ליבן
לבקש שיתגברו על הקושי שיש כמובן גם לך
ושביחד יהיה קל יותר לתמוך באמא
זה קשה, אך מאחלת לך הצלחה בשינוי שיאפשר לך גם לתמוך באמך
וגם לחיות חיים משלך
סיגל לוי

שלום תמר
תודה על הכנות והשיתוף
מרגישה שאת כן מצליחה להעביר במילים משהו מעוצמת הכאב שאת חווה
גם כן מרגישה שמה הכתבת כאן הוא בעצם בקשה או פנייה לעזרה -
זאת אומרת שאת כן מסוגלת לכך
גם אם זה יותר קל כי זה וירטואלי
בכל מקרה טוב שיצרת קשר משמעותי עם המטפלת שלך
ואכן יציאה לחופשת לידה מפירה את המאזן
ומפחידה
וגם בוודאי נחוות כנטישה
אך אולי יש עוד זמן לעשות הכנה לקראת זה
ואולי כבר צברת מספיק כוחות לשאת את ההפסקה
מבלי באמת לחזור לאחור
בכל מקרה, גם אם את לא מרגישה שינוי בדפוסים שלך
הכרה בהם וקבלה שלהם זה חצי מהדרך...
סבלנות
שינוי מצריך זמן ואנרגיה מרובים
מקוה שעזרתי לך במשהו
סיגל לוי

ממליץ לך לפנות לאגף השיקום ברח' דוד המלך 44 בחיפה,
הם מארגנים קבוצות כאלה לנכי צה"ל.

כמו כן, ממליץ לך לפנות למחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה של בית חולים רמב"ם,
גם הם מארגנים קבוצות תמיכה נפשיות...

בהצלחה !!!

אין מה לעשות, את צריכה לקחת אחריות על מעשייך,
גם אם מעדת ברגע של משבר.

נסי לדבר עם בן זוגך,
אם זה לא עוזר אז אין מה לעשות,
לפעמים מעשים שלנו קובעים לנו הרבה מאד דברים לטוב ולרע...

בהצלחה !!!

נראה לי שאת סובלת מאד ופוחדת. לפעמים אי אפשר לצאת מה"ברוך" לבד או שזה מאד קשה ולמה לסבול. פני מהר לטיפול. אפשר שתפני לרופא פסיכיאטר או לפסיכולוג דרך קופת- חולים. ואני מקווה שתרגישי טוב במהרה.
דניאלה
לא הבנתי למה התכוונת בכותרת "נפטר" , למה הכוונה?

בהודעה הראשונה רשמתי שסבא שלי "נפרד" והתכוונתי לנפטר. פסיכיאטר?????קצת מלחיץ אותי כל העניין הזה.

תדברי עם הסביבה שלך על הבעיה או אולי תרשמי כל פעם במחברת את המחשבות שלך כדי שזה יצא מהראש ותנסי לחשוב על כך שסבא שלך חיי חיים ארוכים וזכה לעשות המון דברים. תראי את הדברים החיובים של החיים. אני יודעת שזה קשה להתעלם מן המחשבות והם יצוצו מידי פעם כי תמיד אנחנו מפחדים מהלא נודע תנסי לעשות פעילות גופנית שמאוד עוזר ואני בטוחה שיש עוד טיפים שאת יכולה לקבל מסביבתך, תעזרי בהם. מקווה שנתתי לך כמה טיפים שיעזרו.

אין טעם להילחץ מפסיכיאטר. פסיכיאטר הוא רופא של הנפש , וכשהנפש סובלת הולכים לרופא כמו שהולכים לרופא כשהגוף סובל. אני ממליצה לא רק על טיפול של שיחות עם פסיכולוג/ית אלא על רופא כי רק רופא רשאי לתת טיפול תרופתי, שיתכן שיעזור לך מאד (אם הרופא יחליט שכדאי גם עזרה תרופתית ולא רק שיחות). אם קשה לך עם רעיון קבלת עזרה מרופא פני לפסיכולוג.

הסבל שאת עוברת מלחיץ יותר מכל רופא.
אל תזניחי את עצמך.

דניאלה

אשל שלום
ייתכן שאתה אדם עם רמה גבוהה של יצר מיני
ייתכן שאם היית חילוני, לא הייתה עם זה בעיה
היות שזה נוגד את האמונה ואורח החיים שלך, זה הופך לבעיה
תבדוק עם עצמך האם באמת אין לך שליטה בכך
ובנוסף אולי כדאי לך להעזר בגורמי תמיכה
למשל להתייעץ בדיסקרטיות עם רב שאתה מעריך ואשר יוכל לתמוך בך, לייעץ ולא רק לבקר
ואם זה לא בא בחשבון
אולי כדאי להיוועץ בסקסולוג
שמעתי שיש גם שירותים כאלה דרך הקופה
בכל אופן, אם זה כל כך מפריע לך
תבדוק אם אתה יכול לנהוג אחרת
שכן, איזהו הגיבור, הכובש את יצרו...
בהצלחה
סיגל לוי

ליבי ליבי אלייך...

אני ממש מבין את מה שאתה מתאר,
כנראה שאין ברירה, עלייך להוכיח כל פעם מחדש שאתה
לא רוצח תינוקות או שודד אלים, אין ברירה, לא בחרנו בזה...

תהייה עצמך, אמיתי ותלמד להפיק מהרע את הדברים הטובים כי יש כאלה...

תנסה להכנס לאתרי היכרויות כמו lovedavka לחולים-לשעבר. ייתכן מאד שתמצא מישהי טובה ונעימה הנמצאת במצב דומה מאד לשלך.

תודה גם לך על העצה. ראי - אני סולד מהאתר הזה וממשרד השידוכים הנלווה לו, מכיון שלדעתי הוא מבזה את כבוד האדם. יש מגוון נושאים ודרכים שעל בסיסם בני זוג יכולים למצוא חיבור, תחומי עניין מגוונים, ספרים אהובים, שפה משותפת, פילוסופיה והשקפת עולם, טעם מוזיקלי, וכו וכו'.. מה שבאתר הזה מנסים לעשות זה לשדך אנשים דרך התוית שהחברה הדביקה להם, אות הקין, כשהמכנה המשותף (לפעמים היחיד) של זוג כזה הוא ששניהם קורבן של חברה דורסנית ומפלה. מצא מין את מינו..... תארי לעצמך שהיו מנסים לזווג בחור ובחורה על בסיס זה שהמכנה המשותף של שניהם הוא צלקת על לחי ימין? זה היה יכול כמובן להצליח ואולי היתה צומחת אהבה גדולה - אבל בשורה התחתונה, זה מגוחך ומזעזע ולא הומני.......... אני מקווה שאני לא צריך להסביר את גודל הגרוטסקה.. למעשה, מה שאתר זה ודומיו עושים זה להנציח את הסטיגמה ולהעצים אותה. יש מאחוריו תפיסה פטרונית של עובדים סוציאלים, פסיכיאטרים ואנשי בריאות הנפש שרואים לנגד עיניהם לא בני אדם אלא "חולים" או סימולי אבחנות מהדי אס אם. ואם להפליג קצת על כנפי האלגוריה זה משהו שקצת מזכיר לי את הרעיונות של חוקי נירנברג -שיהודים יכולים להתחתן ולהוליד רק עם יהודים... סליחה על ההשוואה , אבל יש לא מעט הקבלות שאפשר לעשות : הכנסת ה"משוגעים" לגטאות רחוק מהעיר, מאחורי גדרות חשמליות (ובבית החולים הפסיכיאטרי הגדרות אכן חשמליות.... ) ביצוע ניסויים וטיפולים רפואיים בכפיה בבני אדם [מזכיר משהו?]במחלקות סגורות, איסור על "חולי הנפש" לעבוד בעבודות מסוימות - משרדי ממשלה מקומות עבודה ציבוריים, בידוד במועדוני 'אנוש', בעבודות נתמכות בשכר רעב, עד כדי רעב ממשי.. שלילת חירויות ללא הליך הוגן [גם ליהודים היה אסור להכנס לבתי משפט], דה הומניזציה - לעג ,ביזוי מושא לרכילות, "גרפים תפקודיים" , שלילת רישיונות נהיגה ורישיונות מקצועיים, איפיון שרירותי של בני אדם על בסיס גנטי [משותף גם לתורת הגזע כמובן], ולסיום הגבלות בנישואין ושלילת זכות הבחירה לכנסת (במחלקות) . "חולה הנפש" הוא תת אדם - החברה לוקחת אותו בעירבון מוגבל מאד, לא מאמינים לאף מילה שלו, והוא בעצם בבחינת המקבילה ל "חרש שוטה וקטן" . אז נכון שהפסיכיאטריה לא כופה את עצמה ישירות למעט באשפוזים כפויים (חמור, מרושע ,ופשע נגד האנושות כשלעצמו), אבל היא גורמת פגיעה איומה לנרדפיה באופן עקיף ולפעמים גם כנמרה בעור כבש, כמו כאן. ומקדשת את עצמה כדת ,כאמת יחידה וטוטאליטרית.. ממש כמו הרייך

ואתה כל כל צודק שאני מרגישה שדיברת בשמי ובשם רבים

איש לא הקים את האתר המדובר כדי לכפות על אנשים להשתמש בו. אני משערת שהאתר הוקם על ידי המשתמשים בו בעצמם או למענם ואתה חופשי לחלוטין להתבונן בו ולראות אם יש מישהי הנושאת חן בעינך או לבחור לא להשתמש בו.

איני יודעת מה עוצמת המחלה שעברת או מה קשה היתה פגיעתה והאם האבחון שניתן אכן היה מדויק ונכון. אני מבינה כי אתה לא מסכים עם האבחנה הרפואית, או שאתה חושב שהיא היתה נכונה לזמנה וכרגע אינה רלוונטית?

דניאלה

האמירה המקובלת היא שאדם לא יכול לאבחן את עצמו אבחון פסיכולוגי או רפואי, ואפילו רופאים בדרך כלל הולכים לקולגות ולא מטפילם בעצמם או בבני משפחתם .. כך שצריך לקחת את דברי בערבון מוגבל עם זאת בחוויה שלי האבחון היה שגוי והבדיקה הפסיכיאטרית שלי במיון היתה רשלנית וחפיפניקית.... דברי הוצאו מהקשרם פשוטו כמשמעו - הובנתי על ידי הפסיכיאטרית בצורה מגמתית ודוגמתית, לא עשו לי בדיקות דם שנדרשות (הגעתי למיון אחרי בליעת מינון יתר של כדורי הרגעה ואלכוהול), ולכן מה שאמרתי (דיברתי קצת שטויות) לא שיקף את מצבי הנפשי-פסיכוטי אלא בעיקר את הקוקטייל המיותר שלקחתי (נדמה לי שקוראים לזה "אבחנה מבדלת" - את זה לא עשו כהלכה). עובדה שלמחרת בבוקר כל מה שנשאר מה"התקף הפסיכוטי" שלי היה האנגאובר קל .... ושוחררתי לפני ועדה רפואית. ביני לבין עצמי אני חושב שההפרעה היחידה שאפשר ליחס לי בודאות היא דיכאון ואישיות קצת ילדותית (בעבר, היום אני בוגר יותר יחסית)... עכשיו רשום בתיק שלי סכיזופרניה ולך תוכיח שאין לך אחות. כל רופא שאני פוגש מניח מראש שמה שכתוב שם גובר על מראה עיניו. כששאלתי פעם את הפסיכולוגית שלי באופן ישיר האם היא מרגישה שהיא מדברת עם סכיזופרן או מישהו שהיה בעברו, היא אמרה בפירוש שבטיעונים שלי לשפיות יש לא מעט... כמובן שאם אומר את כל זה לפסיכיאטר הנוכחי שלי הוא ייחס את זה כ"חוסר תובנה למחלה". או פנינה אחרת מהז'רגון הפסיכיאטרי (..אולי פראנויה?).. ועם אקסיומות כאלה אני כבר לא יכול להתווכח

נשמע מצב מתסכל ומבלבל - כאילו אתה לא בטוח אם להאמין לתחושתך הפנימית או לדברי הרופאים. אני שמה עצמי במקומך וחושבת שלו אני במקומך הייתי מוצאת רופא שיבין ללבי, שיקשיב ושינמק. יתכן שיש רופא מסוים שמטפל בך במרפאה או בבית החולים אך זכותך לפנות לרופא נוסף שאתה סומך עליו ולהיוועץ בו. יתכן שכך גם אפשר לשנות את מה שכתוב בתיק ושאני מרגישה שמטריד אותך מאד. לא ברור לי אם כל האפיזודה נמשכה יום אחד בלבד והאם אתה עדיין מטופל תרופתית. ולא ברור לי מה דעתה של המטפלת שלך. דניאלה

אם כי אני לא יודע איפה מוצאים רופא פסיכיאטר ליברלי עד כדי כך שישנה אבחנה של משרד הבריאות, ואין לי מושג איך הוא יעשה את זה... הבעיה שלי היא פחות פורמלית - מה רשום אי שם במרתפים של לשכת הבריאות, אלא יותר חברתית - איך החברה תופסת אותי פתאום, והיחס של הסביבה אלי השתנה, למרות שאני אותו אדם בדיוק! פתאום מאדם מוצלח ונחמד הפכתי בעיניהם למקרה סעד ותמיד מסתכלים עלי דרך משקפיים כאלה, אפילו באופן לא מודע........ אני מרגיש את זה כל הזמן. לשאלתך: האפיזודה ה"פסיכוטית" נמשכה ערב אחד בלבד למספר שעות, ומאז לא היה לה זכר, ולכן גם לא היתה עילה לאשפוז. המטפלת שלי שמעה את כל הגרסה שלי לאירועים ואמרה שיתכן מאד שאני צודק, ושאין אצלי ,בתקופה הארוכה שאנחנו נפגשים ,שום סימנים של פסיכוזה , סכיזופרניה וכיו"ב... מה שכן אני אדם דיכאוני - אבל שוב, מיחסים את זה באופן אוטומטי ל"דיכאון פוסט פסיכוטי" בלי לקחת בחשבון שכל חיי הייתי על הגבול בין מלנכוליה לדיכאון - ותפקדתי למרות זאת כאחד האדם. יעידו על כך הפסיכיאטרית ורופא המשפחה שנתנו לי תרופות SSRI ודומיהן הרבה לפני האשפוז.

אני מטופל תרופתית, אך חודשים רבים כמעט ללא תרופות אנטי פסיכוטיות (גם לפני כן הייתי על מינונים "מניעתיים") , ובכנות - מרגיש הרבה יותר טוב, צלול עירני שמח ומרוכז במידה ניכרת. ירדתי במשקל לערכים נורמאלים והפסקתי לישון הרבה, מאז אותה תקופה של אחרי האשפוז שהולעטתי במינונים גבוהים, ובגלל שרזיתי והפסקתי להיות עייף גם חזרתי בד בבד לתפקוד, הביטחון העצמי חזר בהדרגה , חזרתי לצאת מהבית ולהפגש עם אנשים וכו'  התרופות שאני לוקח הן אנטי דיכאוניות בלבד (מינונים בינוניים) - ואותן אני נוטל בחפץ לב. כי אני מודע לכך לבעייה של הדיכאון. שאגב - הוא מה שהוביל לאשפוז, כי הכל התחיל מניסיון התאבדות... (כמו שכתבתי בהודעות הקודמות) א'

על מי אתה מדבר ובעיני מי השתנית כל כך?
אין צורך להיות ליברלי אלא איש מקצוע אתי שנותן את האבחנה כפי שהוא רואה אותה, גם אם יש קולגות למקצוע שחושבים אחרת. זה מאד מקובל ותמיד יש מקום ל"דעה שניה ונוספת" או לדעה של מומחה נוסף. למה לא בעצם אם הדבר יואיל להרגיע את רוחך?
שכן, נדמה לי שמעבר למה שאחרים חושבים אתה חושב על עצמך באופן שונה שכן אתה מאד מוטרד ממה שכתוב "במרתפי משרד הבריאות". אבל אתה כותב שהאפיזודה חלפה לה ולא הותירה נזק. שאתה מטופל ומתפקד ובכלל אתה אדם מוצלח ונחמד וחכם. אם כך אולי תניח אותה מאחוריך או תמצא את הדרך שהשאלה תפסיק להציק לך.
דניאלה

אולי הובנתי לא נכון, המטרה לא היתה לנפנף בסגולותי הטובות שאני "מוצלח ונחמד וחכם וכו'" אלא רק להדגיש את גודל האבסורד בו אני חי.... שקיים פער בין איך שאני מבין את עצמי - אדם ממוצע ונורמאלי - לבין איך שהסביבה הקרובה רואה אותי ,בעקבות הסטיגמה... ה"סטיגמה " הזאת שאני מדבר עליה היא לא סתם מילה ערטילאית מתוך נאומים להגניים בערבי התרמה של 'אנוש', אלא דבר שאני חווה יום יום על בשרי במפגש עם אנשים,חברים ,ודייטים . כשברור לי שיודעים ולהם ברור שאני יודע שהם יודעים, ולכן מדברים איתי אחרת. לא תמיד אני יכול לשים על זה בדיוק את האצבע ולהסביר איך, אבל אני מרגיש שונה וחריג בחברה שפעם הרגשתי בה שווה. ואני משוכנע שזה בגלל הלשונות הרעות יכול להיות שאני טועה והפסיכיאטרים הם לא גילדה , ויש כאלה שיהיו ישרים עם עצמם ואיתי.... לי בכל מקרה היה ניסיון רע עם זה, ונפגשתי כמו שאת מבינה עם מספיק גורמים 'טיפוליים' - התחושה הדי מבוססת היא שיש כאן אפקט של כדור שלג - אבחנה נולדת מאבחנה, וקיים מסלול דטרמיניסטי לכל אחת כזאת.. עד שלפעמים היא נראית כמו גורל בלתי נמנע. הרי ידוע שסכיזופרניה היא מחלה כרונית.. ואיך אפשר לשכנע את המשוכנעים?

מנסיון אישי שלי ושל רבים אחרים שפונים אליי,
אני יכול להגיד לך בוודאות שברגע שתקבל את עצמך כמו שאתה,
בלי לנסות להילחם בכל העולם,
כך גם לא יהיה לך איכפת אבחנות כאלה או אחרות.

זה לא משנה מה האבחנה שלך,
השאלה היא אם אתה מקבל את עצמך על הטוב ועל הרע שלך,
ואם אתה כל כך משתפר, אז לעזאזל האבחנות,
שהרופאים ישאירו אותן לעצמם ואתה תחייה את חייך,
בלי להרגיש צורך לדפוק חשבון לרופא כזה או אחר,
ועל אחת כמה וכמה כל מיני בחורות שאתה מכיר או חברים.

המהות שלך היא לא המחלה אלא מה שאתה מביא לעולם הזה
והמחלה היא דבר זניח ולא חשוב. ברגע שתבין את זה, תוכל לחיות בשלווה....

אני בטוחה שהידיעה על מחלתך שינתה גישה של אנשים אבל נדמה לי, וזה מובן בהחלט, שפיתחת רגישות גדולה ושיתכן שאתה משליך ממה שאתה חושב ומרגיש על התנהגותם של אחרים. להרגשתי, קודם כל הדבר לא נותן לך מנוח ולא מרפה ממך. אולי תחושת השונות נובעת קודם כל ממך ואתה יכול להשפיע ולשנות אצל עצמך לפני שתשנה אחרים.
בקשר לאנשי מקצוע - מה הסיבה שרופא שהגיע למסקנה רפואית שונה מקודמתה בקשר אילך יהסס מלמסור את חוות דעתו המקצועית האמיתית, ולדעתך יתן עדות שקר מקצועית? למה לו לעשות זאת?

לא הבנתי ממכתביך הקודמים שנפגשת עם אנשי מקצוע רבים.

ולגבי הכרוניות של הסכיזופרניה - כמו בכל מחלה אחרת יש דרגות ועוצמות. יתכן אף שאפיזודה אחת זו ההופעה של המחלה במשך החיים.

ובקשר אליך - אכן לא ניפנפת אבל אתה בכל מקרה מרגיש לי כאיש נעים ונחמד.

תראי, יכול להיות שאת צודקת ושאני צריך באמת לעבוד על התחושה שלי ולשקם אותה... מה שבטוח זה שכמו שאמרתי ורונן הבין מיד, אני בנקודת פתיחה לא טובה וקצת אובד עצות. דילמה של יציאה מהארון? למי לספר ועד כמה? אולי זה שאני לא מדבר על דברים כל כך גוררת רכילויות שמצמיחות לי קרניים?... לגבי המטפלים: אני לא יודע אם צריך לרדת לרמה של עדות שקר - יש תחום אפור רחב של חסך באינטגריטי ושל העדר אומץ לחלוק על קולגות ועל רופאים\מטפלים בכירים ממך.. גם אני הופתעתי כמוך לגלות ולשוחח לעומק לא עם מטפל אחד ולא שניים שמגמגמים באופן מביך כשמאמתים את דעתם האובייקטיבית מול חוות דעת קודמות, עד כדי כך שאני נאלץ לחקור אותם שתי וערב א-לה דרמה משפטית כדי לסחוט אמירה או תובנה ברורה כלשהי... (דבר שאני ממילא מאד לא אוהב לעשות ב"טיפול" - אלא שדוחקים אותי לקיר) ..ברגע שיש חוות דעת של בית חולים שחתומה עליה גם מנהלת מחלקה, לאף אחד אין אומץ לכתוב הפוך, על אחת כמה וכמה מטפלים שמכירים אותה אישית - וכמו שאת בטח מנחשת כולם מכירים את כולם, מקצועית ובדר"כ גם חברית, ומכל מקום גם יש פער בין מה שאומרים לי בעל פה לבין מה שנכתב ב"סיכומי פגישות" ב"חוות דעת" וב"מכתבים" (- והמרכאות בטח מבהירות לך איך אני חווה את הניירת הלהגנית - ). כאילו שמדובר כאן בתקדים משפטי מובהק שאסור לסתור, והגווארדיה לא מתעסקת בנפש האדם אלא באיזו אמת מדעית חד משמעית שהוכחה מכל הכיוונים וזיכתה את מנהלת המחלקה בנובל כפול. אז אני לא יודע מה לחשוב ואיפה מוצאים את הצדיק בסדום, כי במדגם הלא מייצג שלי הוא איננו. כרוניות של המחלה: את צודקת ואת רק מדגישה את גודל האבסורד - ששמים אותי תחת מטריה אחת עם ה"חולה" שמרייר במחלקה הסגורה ומדבר ג'יבריש עם רוחות רפאים... עם כל האמפתיה אליו ולעוול שמעוללת לו המערכת ונציגיה. רונן - אתה מחזיר אותי לתחילת ההודעה הזו , אני באמת נוטה ומנסה להאמין למה שאתה כותב... רק שמדי פעם המציאות טופחת על פני , אני לא חי בוואקום... אבל נראה שאין דרך אחרת חוץ מלחשוב ככה, כמו שאתה מציע מניסיונך. אז תודה לך ותודה לדניאלה!

כל מה שאתה אומר נכון אחד לאחד גם במקרה הספציפי שלי,לא יאומן כמה קלות ראש וטעויות הרות גורל הם עושים פשוט עוול לכל החיים עצוב..

אני כ"כ מבינה אותך!סטיגמה זה דבר קשה לצאת ממנו...אני בחברה דתית-לייטית ויצא לי שם של פרחה קלה להשגה..אני כגרע בתהליכי שינוי אבל תמיד יזכרו אותי כזאת וזה מעצבן וכואב

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=232 id=link]פסיכיאטריה ילדים ובני נוער[/a].

דבר ראשון אני יודעת מה זה לאבד מישהו קרוב,זו הרגשה שכאילו חלק ממך נעלם ואתה מנסה בכל דרך אפשרית למלא את החלל שאותו אדם מילא אצלך אבל אתה צריך לחשוב עם עצמך אם אתה באמת רוצה אותה או שבגלל שאתה יודע שהיא לא תחזור אליך אז זה מה שגורם לך לחשוב שאתה רוצה אותה.. הרי משהו גרם לך להתלבט באותה תקופה אם אתה רוצה אותה או לא, ז"א שבאותו זמן היו לך ספקות לגבי הקשר שלכם..פתאום כשהיא לא איתך אז אתה חושב שהיא הדבר הכי חשוב לך?? או יותר מזה פתאום כששמעת שהיא יוצאת עם מישהו אחר אז הגעת למסקנה הזו? לדעתי התשובה נמצאת אצלך ולא אצלה, נראה לי שאתה פשוט פגוע מהעובדה שהיא התגברה עליך מהר או שבאמת יכול להיות שהיא האחת בשבילך ואתה מרגיש ככה כי רק עכשיו אתה מבין מה איבדת? בכל מקרה אין לך כל כך הרבה מה לעשות מאחר והיא החליטה לעזוב כך שהדרך הטובה ביותר לדעתי היא פשוט לנסות למלא את היום בכמה שיותר דברים שיעשו לך טוב..תצא ותבלה ותהנה..ככה אני מנסה לפחות לעשות..זה קשה מאוד,גם אני מרגישה ככה לגבי מישהו שאני לא בקשר איתו יותר אבל אתה חייב לנסות להמשיך אחרת בגללה תפסיד הרבה הזדמנויות שיכולות דוקא להביא לך אהבה חדשה..

תודה רבה על העצות קשה לי מאוד להמשיך הלאה, אך ברור לי שאין ברירה

בתקווה שאתה מרגיש קצת יותר טוב, רציתי לשתף . גם לי היה קשר שנמשך שלוש שניםעם גבר מדהים שהיה לי קשה לוותר עליו וגם לו ולכן נשארנו ביחד הרבה מעבר לרצוי. גם אני כמוך הרגשתי שלעולם לא אפגוש מישהו כזה וממש שכנעתי את עצמי ולכן לא יצאתי להכיר והפכתי למעין נזירה. אני מתערבת אתך שאני טועה ולמרות שלא פגשתי אחד כזה רגיש ואכפתי ונותן אני בטוחה שיש. אולי לא הרבה אבל עם חשיבה יצירתית אפשר למצוא.

שלום אורן
יש אמירה שאומרת שאם הפסדת מליון דולר, לפחות אל תפסיד את השיעור
נסה ללמוד מהמקום הכואב שבו אתה נמצא
(תעזר כמובן בטיפול לשאלות אלו)
מדוע הערכת את הקשר רק אחרי שיצאה עם אחר
(אפילו כשעזבה את הבית ורצתה לחזור עוד לא חשת את זה)
מה מקור הפחד מחתונה
האם היית רוצה בדיעבד להתחתן או רק לשוב להיות חברים (אילו יכולת)
האם לקחת אותה כמובנת מאליה

נסה עוד לראות מה תוכל ללמוד לקשר הבא
כדי לא ליפול שוב באותם בורות
ואולי יש לך סיכוי שאם תודה בטעויותך, יום אחד היא תחזור...
לוקח זמן להתאושש מפרידה כואבת
אך שווה ללמוד ממנה להמשך
בהצלחה
סיגל לוי

שלום סיגל, אכן הייתי מוכן להתחתן, וכן לקחתי אותה כמובנת מאליה. ונפלתי לא נראה שיש דרך חזרה מקווה ללמוד להמשך

אני כל כך מבין אותך. גם אני נמצא בקשר בעייתי ליישום, קשר רע בהתנהלותו שרוב הזמן עושה רושם שהלא מוביל לשום מקום ותוקע את החיים של שני הצדדים ללא התפתחות. קרו המקרים ומצאתי את עצמי בוגד, אולי מתוך מרמור, אולי מתוך נסיון להרוס את הקשר באופן תת מודעי מתוך ידיעה שאין לו סיכוי ?? אך האמון נשבר ועתה כיצד בונים את האמון מחדש ללא התעסקות בטפל והתמקדות בבניה המחודשת ? גם היא מדברת איתי על חתונה בעתיד, למרות שלא גרנו ביחד מעולם (שוב, מבעיות טכניות) וגם אני מוצא את עצמי מצהיר שוב ושוב על ניתוק הקשר אך חוזר בי למחרת כי מרגיש שהיא "האחת"... אז מה נכון לעשות ? לגבי המקרה שלך, אני רואה אפשרות אחת מרכזית - במקום לשקוע במחשבות על הבחורה וללכת לטיפול שיוציא אותך מהדכדוך, עשה דבר הפוך לחלוטין - פתח כרטיס באתרי הכרויות ותתחיל לצאת לדייטים כמו משוגע. (ראה, להבדיל אלפי הבדלות, מה עושים אלמנים ואלמנות, פשוט לובשים את הבגדים הכי "שמחים" ומתחילים להכיר, על אף הזכרון הקשה מהאהוב הקודם) בעשר הפעמים הראשונות יכאב לך, תרגיש שאין לה תחליף ושכל הבחורות שאתה פוגש לא "משתוות" לה אפילו במעט, אבל בפעם שאחרי תפול עליך משום מקום, מישהי תכבוש לך את הלב במקום, ברמה שלא הכרת לפני ! גם תמצא אהבה חדשה שאף תהיה אולי יותר חזקה ותגרום לך לדעת שהיא האשה שאיתה אתה רוצה לחיות את חייך, וגם הפלא ופלא - שום מחשבה וזכרון מהאקסית. אני יודע שמנקודה זו הדברים נשמעים תאורטים מדי ולא משכנעים, אך האמן לי אם ישנה דרך להמשיך, אז זו היא הדרך ! שאלה נוספת - אם החברה לשעבר מגיעה אליך ואומרת לך שהיא מוכנה לחזור אך רק אם אתם מתחתנים - בכנות - מה אתה עונה ??! שאל את עצמך את השאלה הזו ! האם אתה בשל, מוכן ומעוניין לענוד את הטבעת ממש הרגע ??! אם כן - חזר אחריה, לך לביתה, בקש לדבר איתה ותסביר לה שאתה מעוניין לשאת אותה לאישה ! (כמובן שאל תצא בהצהרות שווא לא אחראיות). אם לא תסכים - לפחות ניסית. אם לא - נפתרה בעייתך. המשך בחייך ללא צער ומתוך הבנה וידיעה שקיומך בחייה היה מזיק לה יותר מאשר מועיל, שכן היא מצפה להקים משפחה ולא יכולה לשים את חייה על רולטה אלא במסלול ודאי, ודע שבפרדה ממה עשית טוב למישהו שחשוב לך. מערכות יחסים בגילאים בוגרים הינם יותר מורכבות, מסובכות ודורשות הרבה יותר התפשרות מצידנו, התגמשות וויתור על עקרונות - דבר שהוא קשה לכל הדעות, אך נראה שכולנו נאלץ לעבור זאת. המערכת כנראה מסתבכת לה יותר כשמתחתנים, ככה שזהו שלב ה"סטאז'" בלבד נראה לי ;)

שלום מאי
אני גם מורה לקונדליני יוגה, ושם מדברים על מחזורי חיים וגם על מחזור של 11 שנה
את נמצאת בתום 2 מחזורים של 11 שנה
ובאמת יש שינויים רבים בחייך
וברור לך שיש דברים שאת רוצה לשנות
רק שאת בדיוק נפרדת מדפוסים קודמים ועוד לא אימצת חדשים
נצלי את הבלבול והמשבר כהזדמנות לצמוח, לגדול, להרחיב יכולות ושכעת אפשריות ולא היו קודם לכן
בברכה
סיגל לוי

התאומה ,את המשפחה של חבר שלי את החברות שלי את החבר שלי את אמא שלי את אחותי הקטנה את העבודה את הלימודים את עצמי עם הביקורת הנוקשה שלי אני נלחמת במשקל שלא אעלה בטעות חצי קילו ואני מתה מפחד שיצא לי חצ'קון ,אלא עוד הדברים הקטנים ,אני מרגישה כל הזמן בלחץ שמא לא אספיק לעשות כל מה שאני צריכה ,תמיד אני רוצה להתקדם ולהצליח עוד ועוד ומפחדת לעצור לרגע אני מפחדת שיש טובים ממני ,שלא יהיה לי תואר ראשון ,שיש יפות ורזות ממני ,אני קנאית בטירוף פשוט נמאס לי מהמצב הזה מהפרפקציוניזם הזה ,אני סובלת כל כך ,הרדיפה הזו אחרי החיים ,ללא מנוח ללא מרגוע ,כמו ציפור שמפחדת להפסיק להניע את כנפיה שמא תיפול כך אני מפחדת מפני הנפילה אני אדם מאוד פסימי רואה רק דברים רעים כל כך האבה בילבולי מוח אני מקווה שמשהו יוכל לייעץ אשמח לתגובות תודה

שלום ליאל
נדמה לי שכבר כתבת פה ו"שוחחנו" על הקשיים
קודם כל קשה לך לפרגן לעצמך
להנות באמת ממה שהשגת בכוחות עצמך
להנות ממה שיש, עבודה, לימודים, חבר, יופי...
שנית קשה לך לבטוח בהישגיך ונראה לך שהכל שברירי ויכול כל רגע להתמוטט
אינך סומכת על יכולת ההתמודדות שלך
שגם אם משהו שיתבש, תוכלי להתמודד כפי שעשית עד עכשיו

נראה שעברך מציק לך כמו צל
שאינו מאפשר לך פשוט להשתחרר
אני ממליצה לך מאד על טיפול תומך
שיעזור לך להתמודד עם השדים מהעבר שמפריעים לך להנות מן ההווה
כי נראה שאת בעומס נפשי רב
שמקשה עליך להנות ממה שיש לך בחייך

אם לא טיפול, נסי לבנות לך סביבה תומכת
שתהיה כמו תחליף לכך שלא זכית לתמיכה חמה כשהיית צעירה

כל הכבוד על כל מה שהישגת במו ידיך
זה מעיד שיש בך המון כוחות!!!
תאמיני בזה
סיגל לוי

שלום שאול
כשאדם חש לא נוח עם תגובת הפסיכולוג שלו, בדרך כלל מומלץ לפתוח זאת בטיפול, ואז תמיד אפשר ללמוד מכך משהו
אתה רק התחלת טיפול והוא מיד נפסק, כך שתאלץ לעבד את הדברים רק עם עצמך
יכול להיות שמפריע לך שכשאתה חש כעס, אינך מגיב על כך על המקום אלא רק לאחר זמן, שאתה לוקח איתך את זה ורק בהמשך זה צץ
אולי לא נעים לך להגיב כשמישהו בעל סמכות מגיב אליך בצורה לא נעימה
ואולי יש עוד אפשרויות
כיון שאיני מכירה אותך איני יודעת מה נכון
אך תנסה לחשוב מה הפריע לך במיוחד במצב הזה
ואולי תלמד מכך משהו על עצמך...
בהצלחה
סיגל לוי

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href=SelectedForum.aspx?ForumID=169 id=link]רפואת משפחה[/a].

שלום יוסי
מצב מביך וקשה
לצערי אין כאן תשובה נכונה
פעל לפי צו ליבך...
זכור שלא אתה יצרת את המצב!!!
סליחה שאין לי משהו "חכם" וחד משמעי לומר
סיגל לוי

לגיוס כוחותיך. האם יש לך אחים? אחיות? אם כן, תתלכדו ביניכם, ותיגשו כולכם לאמא שלכם, תאמרו לה: אמא, יש משהו קשה מאד שעלינו לספר לך. בהמשך, אם היא תבחר ללכת לרבנות ולבקש להתגרש, היו כולכם נוכחים ברקע. בשתיקה. מאחוריה.

שלום ענת
נראה לי שאת דואגת לשלומו, לבריאותו
אני מכירה מקרוב התקפי סטרידור וזה יכול להיות מלחיץ
חשוב לקבל ידע כדי לדעת איך להתמודד עם ההתקף
ידע מסייע להשקיט חרדה
אפשר למשל לחשוף את הילד לאויר קר (לפתוח חלון) וזה מקל על הנשימה
אפשר לקנות מכשיר אדים קרים ולהוסיף למים שמן אתרי של לבנדר
אפשר לעשות לו אינהלציות לאחר יעוץ עם רופא ילדים
והכי חשוב
אם את נלחצת גם הוא נלחץ
קחי אויר, שתי כוס מים (לא בצחוק)
תגידי לעצמך שהכל בסדר
ושחשוב שתתפקדי בשבילו
עשיה מגבירה שליטה ועוזרת להרגיע חרדה
בברכה
סיגל לוי