פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום לך,
כל הכבוד על המוטיבציה שלך לעזור לאחיך.
את מתארת אותו כבחור, שהוא כרגע אבוד, אך בהחלט ניתן לעזור לו למצוא את דרכו.
אני מציע לך לשוחח איתו ולבדוק, האם הוא מעוניין לקבל עזרה טיפולית.
אם כן, תוכלי לעזור לו לפנות לתחנה לבריאות הנפש הקרובה למקום המגורים או לקופת החולים.
המרפאות/התחנות לבריאות הנפש של משרד הבריאות נותנות ללא עלות, עזרה נפשית.
במסגרת הזו יפגוש אחיך אנשי טיפול, שיאבחנו את הבעיות המרכזיות, אשר איתן הוא מתמודד.
בעקבות זאת הם יציעו לו את הטיפול המתאים לו.סוגי הטיפול העיקריים הניתנים: טיפול בשיחות פרטני או קבוצתי וטיפול תרופתי.
בעזרת המרפאה לבריאות הנפש או לשכת הרווחה הקרובה אפשר לבקש לבדוק מול ביטוח לאומי את זכאותו לקצבת נכות וכן את זכאותו לשיקום מקצועי.זהו תהליך ארוך, אך חשוב.
ניתן וחשוב לעזור לאחיך,ראשית כדי למנוע הדרדרות במצבו הנפשי, ושנית כדי לקדם אותו בתפקודו.
אם תיתקלי בקשיים, את מוזמנת לכתוב שוב ואנסה לסייע.
בהצלחה,
אילן.

הכמות שאני מדבר עלייה בעישון של פעם בשבועיים עד חודש בערך זה כמות של 2 סיגריות חשיש(לא נחשב הרבה בכלל).
אני מודע לזה שאם זה לא נחשב הרבה זה לא אומר שזה טוב, אני רק רוצה לדעת אם למשל עישנתי עד עכשיו 3 פעמים בערך בתדירות שציינתי ובכמות שציינתי בכל פעם האם תיהיה עליי השפעה ארוכת טווח.
ואם אנסה עוד פעם או פעמיים בתדירות ובכמות הזאת...

אורן,
החששות שאתה מגלה הם סימן טוב.
אני שוב מציע לך לקבל אינפורמציה מלאה באתרים של ארגונים העוסקים בנושא, ויש להם את כל המידע הנחוץ לך.
אילן.

אורן שלום,
בראשית דבריי ברצוני לציין שחשיש הוא סם מסוכן, ושיש לו השפעות פיזיולוגיות ונפשיות מזיקות.
בעישון חשיש קימת האפשרות שתתפתח תלות הולכת וגדלה בסם, כלומר שתדירות השימוש בסם תעלה. התלות בסם היא פיסית ורגשית, והמשמעות שלה היא, שללא הסם עלולים להיות קשיי תפקוד וכן עלול להתפתח דיכאון.
עדיין אין מידע ברור העונה לשאלה:"מיהו האדם המתמכר?" התמכרות קיימת בכל שכבות החברה, וכדאי לך ללמוד היטב את הנושא, כדי להפחית את הסיכונים הבריאותיים שלך או של חבריך.
במקרים רבים מתחילים להשתמש בסם, כדי להגביר את מצב הרוח, בשל שיעמום או כבילוי חברתי.
אדם שמתחיל להכיר את עולם הסמים יכול שלא להסתפק בחשיש, ולהרגיש דחף לנסות סוגי סמים נוספים, שהם מסוכנים ביותר ועלולים לפגוע במצב הנפשי.
אני מציע לך לבדוק היטב את כל הסיכונים. אפשר ללמוד על כך באנטרנט וממומלץ להכנס לאתרים של הרשות למלחמה בסמים או של ארגון "אל סם".
בברכה,
אילן.

המון תודה לך! נכנסתי לאתר אל-סם וזכיתי למצוא את התשובות שלי.
ואני מצטט:
"הפסקת השימוש בקנאביס, כבכל שינוי בהרגלים, כרורה בהערכות מתאימה.
התופעות שונות בהתאם לדרגת השימוש בסם, והשפעתן יורדת עם הזמן."
אם ההשפעה יורדת עם הזמן אני שמח שהפסקתי וזה אומר שאני אתפקד כרגיל אם לא אמשיך.

"יחד עם זאת, התחושה של הפסקת עישון הקנביס, עשויה להיות תחושת רווחה, וחזרה לחוות את עצמך באופן אמיתי יותר, ללא התלות בסם, והיות צלול יותר. ודאי לאחר מספר ימים או שבועות."

אני נורא שמחתי לגלות שאם משתמשים בסם ואז מפסיקים הוא לא מסוגל להוות נזק לכל שארית חיי או לחלק נכבד מחיי.
תקן אותי אם אני טועה......

ושוב, תודה.

אני שמח שנעזרת במידע שקיים.
אני בהחלט חושב שהפסקת השימוש בסם הוא צעד נבון.
בהצלחה בהמשך.
אילן.

הבחירה שלך במילה "קשרים" אינה מקרית. בקשר בין שני בני זוג יש משימה מורכבת. המשימה היא להשאר יחד ובמקביל לחוד.
אינני יודע מה גילך, האם זהו החבר הראשון והאם כבר קיימת בעבר יחסי מין. כל אלה שאלות חשובות כבסיס ראשוני להבנה של הקשיים שעולים.
אני רוצה לומר לך, שחשוב שלא תבקרי את עצמך ושלא תרגישי שמשהו אצלך לא בסדר. את מעלה קשיים נורמליים, וככל שהחבר יבין יותר את המחסומים, כך יגדל הסיכוי שהרגשתך תשתפר. גם אם לא ברור לך, למה את חסומה, חשוב לכבד את רגשותייך ולתמוך בך. זוהי החברות במיטבה.
הפחד שלך, שביחסי מין תרגישי את החבר קרוב מידי, ואז תרגישי ש"אין את העצמי", הוא אחד הפחדים המוכרים ביותר בקשר. בקשר יש פחד מלהבלע בתוך האחר, וביחסי מין הפחד הזה, לעיתים מתעצם. להבלע,כלומר שחייך יהפכו להיות חייו ורצונותייך יהפכו להיות רצונו.
אפשר גם להסתכל על זה מכוון אחר: פחד מתלות,כלומר מלהיות תלויה בו, או ממצב שרגשית תרצי אותו ולא תוכלי להרגיש או לתפקד טוב בלעדיו.בשל הפחדים הללו ישנה זהירות מלהתקרב והתקרבות הדרגתית תוך כדי בדיקה. חשוב שתאפשרי לעצמך את הקצב שלך.
כוון נוסף שחשוב לבדוק: האם חווית אכזבות מקשרים קודמים או האם נפגעת מיחסי מין. אם כן, את מגיעה לקשר הזה עם חששות, ולכן את זקוקה לזמן ולחוויות משותפות עם החבר, כדי לבסס אמון בקשר. ככל שתוכלו לדבר על רגשותייך, בלי שתרגישי אשמה, כל ייטב לכם יחד.
לעיתים קרובות איננו יודעים את הסיבות לרגשות הלא נעימים שלנו. זה לא אומר שאנחנו "דפוקים",
זה אומר שיש לחפש את הסיבות, כי אחרת ניכנס למעגל אשמה והמצב יחמיר.
זהו מסר, שאני מציע לך להעביר לאוהבייך וקרובייך.
אני ממליץ במקביל לבדיקה האישית להיעזר באיש מקצוע: יועצ/ת חינוכי/ת, פסיכולוג/ית או עובד/ת סוציאלי/ת.
בהצלחה,
אילן.

שלום,
נראה שהמשפחה עשתה את הדברים הנכונים בשביל אחותך, היא הלכה לפסיכיאטר, קיבלה טיפול תרופתי וגם טיפול פסיכולוגי.
אין מה לייעץ לך לגבי הטיפול התרופתי, כי איני מכירה, אך לפי ידיעתי יש הרבה תרופות , אני מקווה שימצאו לה משהו מתאים לה,.חשוב גם מי הפסיכיאטר, האם הוא של ממרפאה ציבורית או איש מקצוע מומלץ, בולט בתחום הטיפול התרופתי. העצה שלי: לא להסתמך רק על המרפאות הציבוריות אך לקבל עצה מקצועית שניה.
העובדה שחתכה את עצמה , נשמעת לי כמו פגיעה עצמית לצורך ביטוי רגשי של מצוקה שלא יכולה להביע במילים..... היא כנראה נערה סגורה מאד.
על הפסיכולוג , אין לי מספיק נתונים כרגע, אני יכולה להגיד לך רק שצריך להיות פסיכולוג קליני , ושיהיה בקשר מקצועי רציף עם הפסיכיאטר. הסמפטומים של אחותך די קשים, לכן לא מצופה הטבה מאד מהר, צריך סבלנות.
תנסה להראות לה יחס חם, כדי שתדע שאתה חושב ואוהב אותה, תנסה לעשות לה good time, שתשכח לפרקים מהצרות שלה, להיות שם בשבילה , זה הדבר הקטן (אך גם הגדול..)הכי נכון לעכשיו.
אמרת גם משהו על האוירה במשפחה. טיפול משפחתי במקביל לטיפול האישי של אחותך יכול בהחלט להועיל מאד.
בהצלחה ,
שלי ורדי 

ידעתי להבחין בין טוב לרע והפסקתי עם ההקאות(שגרמו לי לנשירת שיער ולחור בשן הקדמית)
את בטח תגידי לי שכדי להרחיב את המעגל החברתי כדאי לי ללכת לחוגים ולכל מיני מסגרות כדי לפתח, הבעיה ששום דבר לא מעניין אותי, אין לי חשק לכלום.
יש לי חבר אחד, הוא החבר הכי טוב שלי.
רק שבזמן האחרון הוא נהיה קר ומרוחק, כל הזמן עם פרצוף רציני, ונמאס לי להיות בחברתו. אני רוצה שיהיו לי כבר חברים אחרים!!, ויודעת מה? לא חייב חברים אמיתיים, אלא סתם חברים, העיקר לבלות בחברת אנשים ולהנות ולצחוק ולשכוח מכל הבעיות שמטרידות אותי.
הבעיה עם החבר היא כזאת: הייתי במשך תקופה ארוכה מהחופש אצל משפחה בחו"ל, ושבוע או שבועים אחרי שחזרתי התקשרתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת החוצה, הוא אמר בסדר, וכל הזמן שהיינו בחוץ הוא היה קר אליי והיה רציני מדיי ולא דיבר איתי, והוא ככה גם בבצפר עם כולם,
הוא כבר לא צוחק איתי, אנחנו היינו צוחקים המון ביחד, והוא כבר לא צוחק והוא מתרחק ממני:\
אז החלטתי גם להתרחק ממנו, אבל אין לי עם מי להיות וזה קשה:\
ואני רק חושב על החיים שאחרי בית הספר, איפה אני אוכל להכיר חברים? באיזה מסגרות? המחשבה שבעקבות האופי שלי אני אצטרך לבלות את כל חיי לבד, כל כך מכאיבה לי:\
היה לי נעים לפרוק ואשמח אם תביעי דעתך.

שלום לך,
לא יודעת אבל משהו בדברים שלך, זה שכתבת הרבה ובסוף הוספת שזה עשה לך טוב לפרוק , אומר לי שיש תקווה. עד כמה שאתה סובל, הצורך העז שלך לשנות את המצב יביא אותך לזה.
הסמפטום שבחרת, כמו הפרעת האכילה שלך, דוקא מפחיד אותי מאד. כי אתה יעלול להתמכר ולהידרדר עוד יותר ללא שליטה.לא הבנתי עד הסוף באיזה שלב אתה עם הפרעת האכילה, האם הפסקת את ההקאות? האם אתה מרגיש שאתה שולט בהפסקה הזאת?האם עברת לדיאטה קיצונית? אולי אתה חושב שיצאת מזה ולמעשה אתה עוד עם הפרעת אכילה ושוב תתחיל להקיא.. תזהר! זו מחלה ערמומית, שלא עוברת מהר. ...
לגבי הבדידות- בהבעיה שלך מזכירה חרדה חברתית, אני מניחה שיש סיבות טובות למה קשה לך להתקרב לאנשים, משהו בחויות שלך עד היום בבית, בקרב המשפחה ובבית הספר ובהיותך חלק מקבוצה גרם לך להיות חשדן, חששן, לפחד מאינטימיות, מקירבה, שמא יגלו אצלך משהו פגום, שמא יפגעו בך רגשית, תחושה שאתה נחות ולא בשל ביחס לאחרים. אני חושבת שיש לזה שורשים בבית, אולי יש לזה קשר לתלותיות יתר בהורים שלך (נפשית ופיזית, אך לא בהכרח פיזית), אולי גוננו עליך יותר מדי ונתנו לך הרגשה שאתה לא מסוגל, ואז יש תחושת חוסר מסוגלות כשאתה משווה את עצמך עם בני גילך., אולי לא מספיק איפשרו לך וחיזקו אצלך את גילוי הדחפים והרגשות הספונטניים שלך. ואולי גם המשפחה שלך מסוגרת וחשדנית כלפי העולם... יכולים להיות הרבה מקורות לחרדה חברתית...
מהסיפור עם החבר היחיד שהתרחק ממך, אני לומדת שאתה נפגע ומתרחק , זה מנגנון ההתמודדות כדי להיפגע פחות, מוותר מרצונוך על הקשר ולא מצפה מהקשר הזה יותר.
אתה נשמע לי אמביוולנטי לגבי יצרית קשרים, אתה לא תלך לחוגים למיניהם, כי לא בא לך להכיר, אך גם אתה רוצה להכיר... אני מסכימה איתך שאתה עצור, לא חופשי , מודע בכל רגע לאיך אתה נראה בפני אחרים, יותר מדי חושב, לא נותן דרור לדחפים, לרגשות ולספונטניות.
לא יודעת שום דבר על הבית, אך הרבה כנראה לא מקשיבים שם, כמו בסיפור על בר מצווה. אני סקרנית לדעת איך הוריך מתייחסים לבדידות שלך, האם רואים ומבחינים בכאב שלך, האם מדברים אתך על זה, האם הבחינו בהפרעת האכילה שלך, הרי היו תופעות כל נשירת שער....
נדמה לי שגם בבית אתה מאד לבד, כי לא רואים, ואתה לא מנסה להראות אך משתוקק שמישהו יראה ויבין מה שמתחולל בנפשך.
חשבתי שכתיבה בפורומים למיניהם של מתבגרים יכולה להועיל לך, בתקשורת עקיפה אתה מצליח להעביר את המסרים והרגשות שלך טוב מאד, וכן אתה מודע במידה מסוימת לעצמך.זה מצביע על בגרות. אולי תיפתח מעט יותר דרך כתיבת בלוג, התייחסות ותגובות לאחרים. תמצא שאתה לא לבד ויש שותפים לבדידות שלך....
אני לא ייודעת אם היית רוצה אבל גם טיפול פסיכולוגי היה מתאים,במיוחד טיפול קבוצתי לנערים /ות בגילך עם קשיים חברתיים..השאלה האם תוכל לומר להוריך שאתה מעוניין בטיפול כזה.
העצה שלי: לא לעשות כל כך חשבון לאחרים,תתעקשה על מה שאתה רוצה.
מחזיקה אצבעות,
שלי ורדי

ערב טוב:]
אכן הפסקתי להקיא, כבר למעלה משנה שאני לא מקיא.
לגבי ההתייחסות של ההורים שלי לבדידותי, ההורים מכחישים את המצב.. לא מדברים על זה איתי, וזה נראה כאילו הם מעלימים עין, כאילו זה לא קיים.
סליחה על הבורות, אבל מה זה אמביוולנטי?
ואני לא הולך לחוגים כי אין לי הרבה תחומי עניין, וחוץ מזה שבעיר שלי אין הרבה ילדים בגילי שכבר הולכים לחוגים, ובתור אחד ששונא מסגרות הדבר היחיד שאני רוצה אחרי בית הספר הוא חוסר במסגרת.
איך לשפר את המצב? יש לך עצות ?
שיהיה לך שבוע טוב.

שלום,
קודם כל, אמביוולנטי זה צורך או נטיה של אדם עם שני כיוונים מנוגדים בו זמנית, נדמה היה לי מדבריך שגם אתה רוצה חברים ובאותו זמן אתה מרגיש דחיה ואי רצון להשתדל. ממניעים מובנים בהחלט, כי זה מפחיד, אתה אולי מפחד להתאכזב, מפחיד אותך שיכירו אותך עומק ואולי לא ירצו את קרבתך, אולי ישפיעו וישתלטו עליך יותר מדי , או חוס רבמיומנויות חברתיות כמו לא יודע איך לתפוס שיחה ולהמשיך אותה. יש אלף סיבות למה אנחנו משתוקקים וגם דוחים ובאותה עוצמה ובו זמנית משהו.
לגבי ההורים שלך, אני מצטעת שכל כך לא רואים, מה אתה ל אמעניין אותם או פוחדים לראות שיש בעיות אצל הילדים שלהם, עסוקים עם בעיות החיים? זה בטוח משהו שמפריע לך ובודד אותך בתוך הבית. התקשורת החברתית הראשונית מתחילה בתוך הבית תמיד.
אני חושבת שחוגים זה לא כמו בית ספר, תבחביב אתה בא מרצונך ואין בו כל כך מסגרת, ושוב אם יש קצת מסגרת כמו שעות וימים קבועים, זה לא רע, זה נותן השתייכות. מההיסוס שלך נדמה לי שקודם אתה צריך איזה ייעוץ נפשי, להתקרב לאיש מקצוע, ואחר כך לצאת לחיים יותר מחוזק, אתה צריך הרבה עבודה עצמית, גם מודעות אך גם עוד משהו, לחפש בתוכך את המשאבים, את ההתעניינויות, את האור והינצוץ הזה שיתנו לך משמעות לחיים. אתה חייב, חייב לומר להורים שלך שאתה צריך טיפול, אם לא טיפול פרטני (נראה לי עדיף בהתחלת הדרך) אז טיפול קבוצתי לבעיות דומות לך. אפשר ישירות להורים, אפשר דרך יועצת בית הספר או המחנכת שלך, או כל אחד שתמצא לנכון לשמוע , להקשיב ולהבין אותך מעט. תילחם על זה, יש גם טיפולים ציבוריים, לא בהכרח הכל בכסף,
תודיע לי אם עשית איזה צעד,
שלי

איך אני מבינה איך זה להרגיש ככה...גם אצלי המצב עם החברים שלי נראה בערך ככה, אבל זה בגלל שאני לומדת בעיר אחרת וכל החברים שלי שם, ולנסוע לשם זה כסף, משהו שאין לי...ומצד שני החברים שפה אצלי בסביבה אני כבר לא מרגישה קשורה אליהם כי אני כל הזמן לומדת, וכשיש חופש או זמן פנוי אני כמעט לא יוצאת לשום מקום, וגם כשאני יוצאת אז זה לא הכי כי אני כמו הרגל החמישית של הכלב...
יש לי חברה אחת שהיא החברה הכי טובה שלי, היא היחידה שיודעת בדיוק מה עובר עליי, כל דבר, והייתה תקופה שבה התרחקנו זו מזו והרגשתי שאני רוצה למות כי הייתי לבד יותר מתמיד, אבל בסופו של דבר חזרנו להיות חברות כרגיל....היא כמו אחות בשבילי אז זה פשוט בלתי אפשרי שהקשר שלנו יפסיק ככה רק בגלל ששתינו התחלנו להתרחק זו מזו...
בסופו של דבר...אנחנו אלה ששולטים במציאות שבה אנו חיים, כי אנחנו בוחרים את הדרך שבה אנחנו רואים את הדברים, בסופו של דבר דברים משתנים, שום דבר לא נשאר לנצח , כך שגם אי אפשר להיות בודדים לנצח, ככה שפשוט צריך להיות חזקים גם כשכל ההרגשות הרעות מציפות אותנו ו"הבדידות הורגת אותנו" , להגיד לעצמנו שהכל יהיה בסדר ולחכות שההרגשה הרעה תתחלף להרגשה טובה....הסוד בעיניין הזה הוא שצריך לאפשר לדברים הטובים בחיים לקרות לנו...כל הקומפלקסים שיש לנו לגבי עצמנו , עודף משקל או כל סוג של "כיעור" שאנחנו מוצאים בעצמנו, זה תוצאה של דברים שנכנסים לנו לראש מאז שאנחנו קטנים בגלל הדרך שבה העולם שלנו בנוי, ובגלל הדברים שהחברה של היום שמה אותם בערכים עליונים, שזה יופי בעיקר...גם אם זה קשה, צריך להצליח לקבל את עצמו כמו שאנחנו וכשאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו גם אחרים יראו את זה...כי סה"כ מה שאנחנו מרגישים בפנים זה מה שאנחנו משקפים החוצה...

אני גם במצב דומה לשלך, אשמח אם תפנה ליי בעזרת איסי קיו או מסאן,

[email protected]

אשמח אם תפנה אליי וכך נוכל ביחד לשנות את המצב.

שלום עדן,
את מתארת עצבנות, שקשורה ליום הראשון בבית הספר. ייתכן שאינך מודעת עדיין לכך,שהחזרה לבית הספר היא עבורך לא קלה מבחינה רגשית. אם תיזכרי בקשיים שהיו לך בבית הספר בשנה שעברה, תוכלי להבין את הסיבות האפשריות לעצבנות.
בית ספר היא מסגרת, שמחיבת סדר וארגון, וייתכן שקשה לך עם דרישות אלה.
מעבר לכך, השאיפה להשגים דורשת השקעה, וגם עניין זה עלול להכניס אותך למתח.
את מתארת ריב עם החברות. הריב יכול להיות תוצאה של המתח המצטבר, והוא גם יכול לבטא את מה שקשה לך עם החברות לאורך הקשר שלך איתן.
כשיש מתח וטרדות מסיבות אמיתיות,הוא לעיתים גורף, או כפי שאת אומרת:"אני מתעצבנת מכל פיפס קטן". אני חושב, שברגע שתאתרי את מקורות המתח, ותלמדי כיצד להרגיע אותו בתוכך, תרגישי שאת מצליחה לשלוט בו. חשוב שתיעזרי באנשים הקרובים לך, שעליהם את סומכת,
וכן ביועצ/ת בית הספר.
בהצלחה,
אילן.

איריס שלום,
אני מבין שאינך מרוצה מעצמך, ושאת מייחסת למראה החיצוני את הרגשות השליליים שלך כלפי עצמך ואת הסיבה להרגשה שאת דחויה.
ישנן שאלות רבות, שאני מציע לך לשאול ולבדוק:
כשנכנסת לדכאון, על פי דברייך, לפני שנתיים, מה קדם להרגשת הדכאון?
איך יצאת בתקופה ההיא מהדיכאון?
מה בזמן האחרון גורם לך שוב להרגיש רע עם עצמך?
מעבר למראה החיצוני, ממה עוד אינך מרוצה?
שאלות אלה חשובות, על מנת שתוכלי להכיר את עצמך לעומק ולזהות את נקודות התורפה ונקודות החוזק. בגילך ישנן תנודות במצב הרוח, שכן את נמצאת בשלב התבגרות והתפתחות, שטומן בחובו שינויים פנימיים וחיצוניים.
את מתארת את ההשוואה, שאת עושה עם נערות אחרות, ואת הרגשת השנאה כלפי עצמך. אם בעיני עצמך קיים מודל מסוים של יופי לחיקוי ולהזדהות ורק אותו את מוכנה לקבל, זה בהחלט יכול ליאש.

אפשר לצאת ממעגל החשיבה השלילית על ידי החלטה לראות ולטפח את החיובי שבך-החיצוני והפנימי. אני מציע לך להגדיר לעצמך מטרות, שניתן לישם, כמו לצאת לארועים חברתיים, ולא לוותר, על אף החששות. חשוב שתדעי, שלעיתים כשמראש אנו חוששים שאנחנו לא מספיק שווים, אנחנו מכינים את הקרקע להפגע על ידי אחרים. מאידך אם אנחנו מעריכים את עצמינו ומרגישים ראויים לאהבה, חלון התקווה נפתח, ואנחנו מרגישים אהובים יותר ורצויים יותר על ידי האחרים.

בנוסף, אני מציע לך למצוא בסביבתך- בקרב המשפחה, החברות הקרובות ויועצת בית הספר- אפשרות להתיעץ ולהיתמך. לעיתים הסביבה יכולה לעזור לך לראות, שהמציאות הרבה יותר אופטימית ממה שהיא נראית לך בתקופה מסוימת.

בהצלחה רבה,
אילן.

שלום לך הילה,
האם את יודעת מה קרה לפני שנה ונכנסת לדכאון? האם התפקוד שלך בבית ספר, בלימודים או התפקוד החברתי שלך הצטמצם? יש סמפטומים להגדרת דכאון שחלק מהם אלה מה שציינתי ויש אחרים גם. השאלה הגדולה האם אצלך זה משהו תגובתי וזמני, או משהו יותר עמוק שקשה לצאת ממנו בלי עבודה רגשית מעמיקה.
מהמעט שאת מספרת, נדמה לי שהתרחקות מההורים כמו ללכת לגור אצל הדודים, משפרת במעט את מצב רוחך,אולי את צריכה יותר פרטיות, פחות התערבות של ההורים בחייך, אולי האווירה בבית גורמת לך למצב רוח רע...
להיות עם עצמך זה סוג של טיפול רגשי-עצמי לעיתים.
האם את יכולה לזהות מה עושה לך טוב? מה משפר את מצב רוחך ואת הערך העצמי שלך? מה מעורר בך עניין? פעילות חברתית, קרבה עם חברה טובה, תחביב מסויים. אולי יש לך דאגות גדולות, היו לך, נדמה לי, לפחות דאגות לגבי בית ספר והכיתה שרצית, וקיבלת אותה.
התהליך המבריאי מתחיל מזיהוי נכון של הצרכים, של החסכים וגם של השאיפות האישיות והחוויות הנותנות כוחות, עניין, הנאה וצמיחה אישית.
מניסיוני, אדם בלי מטרות וייעוד, נכנס בקלות יתר למצבי רוח דכאוניים.

דבר נוסף: הדכאון בגיל שלך הוא חלק בלתי נמנע מתהליך ההתבגרות.מצבי רוח מתחלפים הם מנת חלקם של הרבה מתבגרים, עד כמה שזה כואב , יש בזה גם משהו מבשיל.. הכי חשוב , זה גם עובר, זה זמני, תזכרי את המילים האלה שלי.
בתקווה לזמנים יותר טובים,
שלי ורדי
בעוד כמה זמן תהיי במקום אחר

שלום נוי,
דיאטות הוא עניין נפוץ, וכיום רבים בגילך עסוקים בהורדת המשקל, כי בחברה המערבית להיות רזה, זה להיות יפה. לצערי לא כולם מודעים לכך, שאכילה נכונה אינה צמצום האוכל, אלא למידה של אכילה מזינה ומסודרת. אני לא מתפלא, שאת מתחילה דיאטות ו"נשברת", משום שהגוף זקוק לאוכל ולא להרעבה. כשהגוף זקוק להזנה ולאנרגיה,שאינן מתקבלות, מופיע הרעב שמביא לאכילה מופרזת ולרגשות האשם,וזהו מעגל שמיאש. אני מציע לך להתיעץ עם דיאטנית בקופת חולים ולהתחיל בתוכנית מאוד הדרגתית של שינוי בהרגלי אכילה. חשוב שבדרך תפרגני לעצמך, גם אם לעיתים אינך עומדת בפיתוי. חשוב שתזכרי, נוי, שכשאת כועסת ומאשימה את עצמך, האכילה המופרזת עלולה לגבור.מעבר לכך, אני מציע לך להיעזר בשיחה עם אדם קרוב שיקשיב לך וגם עם איש מקצוע: פסיכולוג/ית או יועצ/ת של בית הספר. מספר שיחות יאפשרו לך לדבר על כל מיני רגשות ועל חוויית הדחיה שאת חשה. שיחות אלה יאפשרו לך להבין את עצמך לעומק, להעריך את מראך ואת כישורייך החברתיים ולהרגיש בטחון בעצמך.
בהצלחה רבה, ואת מוזמנת לעדכן בהתפתחויות.
אילן

שלום לך,
אנשים תמיד מחפשים ומוצאים סיבה, אפילו הקטנה ביותר כדי להרגיש טוב עם עצמם, ואחד האמצעים הוא לצחוק על אחרים, וכך להסיט את תשומת ליבם מהבעיות שלהם...
אצלך הגובה הוא לא חסרון, בעתיד יהווה יתרון, לפחות תמיד תהיי בולטת, בעלת נוכחות , זה גם משהו. אני חושבת שהרבה בנות היו רוצות להתחלף איתך, פשוט בגיל שלך את בולטת יותר, לא התרגלת למימדי הגוף שלך עדיין.
הכי טוב בשבילך זה להתרכז בחברים שלך ופחות באנשים שאת לא מכירה, הם לא מכירים אותך, אם יכירו אותך , יחשבו אחרת, אני בטוחה שיש לך יותר מה להציע מאשר תשומת לב לגובה.
ייתכן שגם מקנאים קצת בגובה שלך...
בכל מקרה מי שחשוב אלה החברים הקרובים, ובוודאי הם רואים בך מגוון של תכונות,

כל טוב,
שלי

שלום,
אני קוראת מה שכתבת ואני שואלת את עצמי, כמה טוב שיש משפחה כזו, דודות ובני דודים חמים וכנראה משהו בכל האוירה המשפחתית היה נוח, שליו ואוהב והיחס המיוחד שנתנו לך בתור אורח שלהם בתקופה הזו...הוסיף להרגשה הטובה שלך...
זו משפחה ששווה להתגעגע וגם להיות בקשר לשמור על קשר טלפוני, אמיילים וכו'. ואם אתה רוצה מאד, תוכל לבקר אותם שוב.
אני חושבת שהקושי הגדול אינו עם המפשחה בחו"ל אלא עם המשפחה והחיים כאן בארץ.
קיבלת שם משהו שאתה לא מקבל פה. משהו בתנאי החיים שלך גורם לך לחסך . אולי בבית שלך חסרה אוירה מלוכדת ומשפחתית ומכווננת לילדים ולך, אולי הורייך כמו שהזכרת עסוקים עדיין מהיותך ילד קטן בעבודותהם...
אני לא יודעת מה גילך אך אולי זה הזמן ליצור יותר חברים ולהתרחק קצת מהתלות במשפחה ....
משהו ממה שבספגת בצורת החיים של המשפחה בחו"ל שכל כך אהבת, אם תוכל ליצור אוריה דומה באמצעות רשת חברתית כאן, יהיה לטובה.
בהצלחה,
שלי

היי קרן,
ללא ספק את בתקופה רעה, העובדה שאבא לא בקשר קרוב מיוזמתו פוגעת בך מאד, זה די טבעי, יש לך צורך באבא, בדמות הורית ,יש לך צורך שתהיי הכי חשובה עבורו. אך זה לא קורה, אין לי מושג למה ומי הוא. בטוח זה לא בגללך, אלא מהסיבות שלו. עדיין החסך קיים, אך את לא חייבת להאשים את עצמך או להרגיש שאת לא ראוייה ...
את באמת שונאת את כולם, או כך את מתבטאת? נדמה לי שזו יותר צורת ביטוי לכעס ולייאוש ולתחושת הבדידות שאת מרגישה.
לתקופה הזאת של התיכון יש כמה חסרונות, אני מסכימה אתך: מגבילים אותך, נכנסים לך לחיים, אומרים לך מה לעשות. תזכרי שרוב חייך תהיי אדם חופשי, ברוב שנותייך תהייה בוגרת, עוד 3-4 שנים המצב ישתנה. בפרופורציה של זמן החיים קצת סבלנות תעזור.
בדרך כלל, האנשים שהכי קרובים אילנו הם האנשים שגם אנו "שונאים " אותם. אני מתרשמת דוקא שיש לך רגשות עזים וגם חמים לאנשים שהזכרת, ,אמאמ , סבתא, חבר.
לגבי החבר, תשימי לב, תתני מעצמך, אך תדרשי גם, אל תתני בלי תנאים אם את רואה שהוא לא מחזיר לך, לא מתחשב. אל תתני לו את הררגשה שלך לא מגיע, ורק לו מגיע. באופן מוזר, אם צד אחד לא יוצא מגדרו להתחשב, הצד השני מכבד אותו יותר ולא מקבל אותו כמבון מאילו.
האם יש איזו הזדמנות לדבר עם אמא שלך, אפילו בתיווך של אדם שלישי, קרוב משפחה או אפילו איש מקצוע, כמו מטפל משפחתי, יועצת בית ספר? היה טוב אם מישהו היה מתווך בינכן כדי שתתקרבו, במקום שתרגישי שרק יש לה דרישות ממך, ואינה מבינה לליבך.
מקווה שמעט עזרתי..
שלי

שלום לך,
נדמה לי שעניתי לך לפני כמה ימים בדילמה האם להמשיך בקשר עם הבחור שהמשפחה אוהבת. בינתיים אני מבינה שהלכת לפי הלב שלך. ..
הזכרת שהמשפחה לא בקלות מחבבת את בני הזוג שלך, אני לא יודעת מה היה לך בעבר ובת כמה את, אך אולי יש משהו גם בבני משפחתך שמכתיבים לך, שהם ביקורתיים, אולי גם עלייך ביקורתיים? או אולי לא בקלות רוצים לשחרר אותך מהמשפחה ומצפים שתמצאי את הטוב ביותר.
יכול להיות שקשה להשתחרר מהם. מציאת בן זוג לעיתים קרובות כרוכה בהיפרדות אמיתית מהמשפחה, היפרדות רגשית ויצירת קשר שונה אתם, בעל תלות הדדית בוגרת, בה את עדיין מכבדת את דעתם אך פחות מושפעת מהם בכל הרבדים הרגשיים הולכת לפי ליבך והעדפותייך. תבדקי גם את הנושא הזה בתוכך.
לגבי העובדה שאת לא מחבבת ולא נמשכת בקלות לבנים, ייתכן ונפגעת בעבר ופוחדת להיפגע, להיקשר ולהפגע, יש הרבה סיבות למעצורים שאת מרגישה, ויהי לי קשה לדעת מהן הסיבות האישיות שלך. את מזכירה שאת אוהבת להרגיש שמתקשרים אלייך, אולי את צריכה את ההוכחה הוודאית שהם מחזרים ומעוניינים, את לא בטוחה שאוהבים אותך מספיק או שאת ראויה.
אני לא יודעת איך לייעץ לך יותר, אל תשכחי שגם אני פסיכולוגית וכשאני ממליצה למישהו ללכת לייעוץ, זה מתוך אמונה שרק מתוך עצמך והבנתך העמוקה את עצמך ואת תפיסות העולם שלך תצמחי. ראיתי הרבה אנשים שהטיפול הפסיכולוגי הארוך טווח דוקא )ולא טיפול קצר ואינסטנט) היה ההשקעה הכי טובה שלהם בחיים. אחר כ, ן או מצאו בן זוג או התפתחו וצמחו במקום עבודתם.

כמובן הבחירה החופשית של כל אדם לבחור את הדרכים שלו לצמיחה. אך קשה מאד לתת רעיונות ועצות טובות בלי לדעת לעומק את סיפור חייך ובלי שהתהליך הזה יקח זמן.
אני לא מאמינה בזה פשוט, ואני די בטוחה במה שאני אומרת.
אני גם מאמינה במשהו נוסף: שאם את, או כל אדם אחר, תתני פחות מקום למחשבותייך ,ותתני פחות את הדעת על מציאת בן זוג נכו לתקופה הנוכחית, ותנסי לפתח קשרים בינאישיים פוריים ומגוונים עם חברים, חברות, אם תתפתחי ברמה האישית בדברים שנותנים לך משמעות, אם זה לימודים, מקצוע, עבודה מאתגרת אותך, פעילות התנדבותית, טיול מעניין, רוחניות או כל דבר אחר, ואם תנסי להיות טובה, נדיבה וללכת לפי נטיות ליבך, דווקא אז אולי צהיי בשלה לבן זוג. אם תוכלי לעשות את זה לבד, תבורכי. את משקיעה מחשבה רבה עם פסימיות וזה גורם לשקוע...
אני לא יודעת אם את חייה עם משפחתך עדיין ובת כמה את, אך אם כן, תחשבי על מגורים נפרדים, גם זה מפתח ומשחרר ממטענים ,עוזר למצוא את עצמך בלי המחסומים של היחסים עם ההורים.

בהצלחה רבה בדרך לא קלה,
שלי

שלום יובל,
נראה לי סכום מאד גדול כדי שתרויחי אותו בחופש אחד, בלתי אפשרי. מקומות עבודה יש, אני לא יודעת אם את גרה במרכז הארץ , אנ מניחה כי במרכז האפשרויות לעבודה רבות יותר. כבת 15 את יכולה לעבוד כמדומני רק בחופשים ולא בזמן הלימודים , רק מגיל 16 והלאה מותר לעבוד בזמן בית ספר. יש מקומות תעסוקה לנוער, מקומות בהם את יכולה להוציארישיון תעסוקה, תשאלי את חברותייך איפה המקום בקרבת מגורייך.
השאיפה לעבוד ולשלם בכספייך את הטיול שלך מראה על רצון להיות עצמאית, אך
נדמה לי שתצטרכי להתספק בטיול יותר קטן.
בהצלחה,
שלי