פורום נוער במצוקה, תמיכה נפשית - יש לך שאלה?

שלום חן,
קודם כל כל הכבוד לדאגה, נדמה לי שעול כבד עלייך מכיוון שאת חברתה היחידה..
נדמה לי שחברתך רוצה שידעו את מצוקתה, כי מספרת לך, וגם סיפרה ליועצת.. זה סוג של זעקה לעזרה ביחד עם נסיגה ורצון שלא יגעו ולא יטפלו, היא בדילמה עם עצמה....
יש במשפחה שלה מחסום רגשי, סוג של הכחשה למצב שלה, מה, הם לא רואים את מצבי הרוח שלה? הזכרת בעצמך שהיועצת עשתה אתם שיחה...
נדמה לי ששוב בית הספר צריך ללחוץ על המשפחה שתקח את עצמה לטיפול, אני מתכוונת שכל המשפחה צריכה ללכת שם לטיפל, לא רק חברתך,מצבה מספיק קשה כדי שישתפר ללא התערבות מקצועית.
אני מציעה שתתייעצי עם אמא שלך גם, אולי היא יכולה לדבר עם ההורים שלה, כדי שלא תהיי לבד במערכה. כשהלימודים יתחילו, תודיעי גם ליועצת, את העובדה שהיא שורטית את עצמה וזה ממכר. זו תופעה ידועה , זו לא פגיעה עצמית ברמה של אובדנות אך מצביע על בעיה קשה. היועצת יכולה לזמן אותה לפגישה ולכוון את הנושא לבעיות שלה בלי שתגיד שאת דיברת אתה. האם את חוששת מנאמנות כלפי החברה שלך אם תספרי דברים שהיא משתפת אותך בהם? מניסיוני, מכירה כמה מקרים שחברות באו וסיפרו לצוות החינוכי-טיפולי של בית הספר על דאגה לחברה וזה עבר בשלום בין החברות לבסוף... היא פעם תומר לך תודה ...
ברמה החברתית בבית הספר, צריך לדבר עם הילדים, זו חובה של הצוות החינוכי, לעשות סדנא בכתה וכו' ,אך בטח זו ל אחריותך כמובן, רק תשפתי את היועצת או המחנכת, אם לא קשה לך.

את חברה טובה, נדיבה ואחראית,
הרבה כוח,
שלי

שנה הבאה אנחנו לא באותו בצפר ..
בבפר השני יש לה עוד חברה ...
האם כדאי לשתף אותה בזה ?

וניסיתי לדבר אם אותה ילדה ואמרתי לה שאני רוצה לספר את זה לפסיכולוג והיא אמרה שאם כן היא תתאבד !!!!!

נ.ב יש לה פייסבוק וכל פעם היא רושמת שהיא בדיכאון ורוצה להתאבד אז ככה שגם אמא שלה יודעת מזה וגם כל הבנות בכיתה ....
ועכשיו קוראים לה "פריקית" או "אימואית" ומתחילים לרדת עליה ולקלל אותה .....

מה אפשר עוד לעשות ?

שלום חן שוב,

האמת שאין הרבה מה לעשות מצידך, תמשיכי להיות לה חברה טובה ומקשיבה ואולי לטובתך קצת לשמור מרחק מכל הבעיות האלה, תנסי לעשות אתה דברים כייפים כמה שאפשר, להוציא ולהשכיח בשבילך ובשבילה את הבעיות שגם כך לא עוברות מהר. אם באמת החברה משדרת לך אותות מצוקה רציניים גם בשנה הבאה, תוכלי לגשת ליועצת שלך ולומר לה והיא תיצור קשר עם היועצת של בית הספר החדש של החברה. היו דברים כאלה.
תפני לאמא שלך, אל תהיי לבד עם אחריות הזו.
לידיעתך, מתוך ניסיוני, אף נערה לא עשתה מעשה קשה כתגובה לכך שהחברה שלה דאגה מדי ושיתפה מבוגרים ...
כל טוב,
שלי

וחברה שלי גילתה את זה והיא לא מוכנה לדבר איתי !
זה כבר חודש ככה !
היא עכשיו התקבלה לבצפר חדש שרצתה לעבור אליו 3 שנים ולכיתה שבה חברתה הטובה מהיסודי נמצאת אז ירד לה טיפה הדיכאון ....

OK תודה בכל מקרה ...

שלום חן,
אני מצטערת לשמוע על ההרגשה ה קשה שלך, על תחושת הדחייה שאת מרגישה מהאחרים. לא ברור לי האם זה מתמיד, מאז שאת זוכרת עצמך בחברה, או בשנתיים האחרונות במיוחד. אני שמה לב שאת כן מבחינה לפעמים בין רצון של בן להתחיל אתך לבין מניע אחר כמו לצחוק איתך ואת מתלבטת מתי הכוונה אמיתית ומתי חוסר אהמון בעצמך ובאהבת האחרים כלפייך משתלטים עלייך.
חסרים לי המון פרטים על אופן ההתנהגות שלך לאחרים. תמיד תיזכרי שיש שני צדדים למטבע, אולי משהו בהתנהלות שלך ובמה שאת מקרינה מושך אנרגיות שליליות. אולי סיגלת לעצמך התנהגות של "קורבן" ,אחת שיעליבו אותה ומזמינה את זה... ( זו התנהגות עם מניעים תת-מודעים שאת לא יכולה לשלוט עליהם, אלא אם כן תביני אותם). כמובן, לא מגיע לך שיתייחסו אלייך בקללות והעלבות).
לדעתי, תצטרכי ללכת לייעוץ פסיכולוגי או לקבוצה לפיתוח מיומנויות חברתיות ולבדוק את כל הדברים האלה. זאת , כדי שיהיה לך את הכוח להשפיע באופן חיובי ועל פי רצונותייך על הסביבה שלך וגם לאהוב את עצמך.
הרבה כוח,
שלי

שאני הולכת לפסיכולוגית !

וואי כמה שאני שונאת ת'חיים האללהההה !

שלום,
אני רואה שהרבה בעיות מצטברות אצלך, והאווירה בבית בין ההורים לא מוסיפה. לא נראה ע ל פניו שיש תקשורת טובה בין ההורים שלך,
את המצב בבית קשה לך לשנות , האם חוץ מלעבור דירה יש איזו אופציה לסגור מרפסת ולבנות לך חדרון? נראה שההורים שלך לא מקבלים החלטות כצוות , אם אביך אומר לך שאמא צריכה להתחיל לעבוד כדי שתעברו דירה. אני חושבת שתא טועה לגבי המצב הכלכלי, אולי לא רע לכם, אך כדי לעבור דירה ההורים שלך בוודאי זקוקים להרבה מאד כסף, למרות שמצבכם ביום-יום טוב.
כשאני שומעת שלא טוב לך עם חברות, לא טוב בית הספר וגם לא מרגישה מאמא מספיק תמיכה (למרות שאני מתרשמת שיש ביניכם קשר תקין בבסיס - היא חושבת עלייך, קונה לך כל מה שאת רוצה...)
אניחושבת שהיה טוב אם היית מקבלת ייעוץ רגשי, את מתחילה להיות במצב רוח לא טוב, למאד אוהבת את עצמך ואת בגיל רגיש. תפני להורייך קודם כל ואם לא מקבלת מענה, תפני ליועצת בית הספר שהי אתדבר עם ההורים, כשיתחילו הלימודים, תעמדי על זה. זה יעזור לך לבטחון העצמי במצב כזה של חוסר בטחון לא הייתי ממליצה לצאת לפנימייה, את צריכה להיות יותר מחוזקת לצעד כזה ובכלל צריך לשקול אותו היטב.
הרבה כוח ובהצלחה,
שלי

תודה שענית לי על השאלה
:)

גם לי זה ככה יש לי אחות מעצבנת שיותר גדולה ממני ויש לי בעיות בבית ספר ואני שמנה לגילי ניראה לי וגם אני רוצה ללכת לפנימיה ולא יודעת איך לספר להורים כי אבא שלי אומר לי שאם אני ילך הוא לא יודע כמה זמן יש לו לחיות בגלל שהוא חולה סרטן והוא רוצה זמן איתי הבעיה היא שהוא שונא אותי למשל בקיץ הייתה לי עם ההורים מריבה ממש גדולה כאילו ואמרתי להם שאני רוצה ללכת לפנימיה והם לא מסכימים לי כי יש פנימיות ממש טובות אלוני יצחק או הדסה זה פנימיות ממש טובות

שלום,
אני מציע לך להתייעץ עם יועצת בית הספר
ולספר לה על הקשיים שאיתם את מתמודדת בבית.
אני מקווה, שהיא תוכל להיות לך לאוזן קשבת, ושיהיה ביכולתה
לתמוך ולעזור לך לשפר את היחסים עם ההורים.
תוכלי לבדוק איתה גם את הרצונות שלך בנוגע למקום הלימודים.
בהצלחה,
אילן רוב

שלום לך,
באמת את לא צריכה לצאת אותו, חד משמעית. הוא לא מושך אותך מסיבות אמיתיות, בגלל האופי שלו וכנראה מבחינה מינית לא מושך אותך, אז למה לך ?
המשפחה לוחצת עלייך ומשפיעה עלייך מאד חזק, יש התערבות יתר בעניינים שהם אישיים לחלוטין, כמו בחירת בן זוג . בעניינים של זוגיות תקשיבי ללב שלך, לתחושות הגוף שלך, לחשק שלך. את לא תבחרי בן זוג כי לאמך מוצא חן.. את זאת שצריכה לחיות אתו.
תצטרכי בעתיד להזהר מההשפעות האלה, לעמוד מול המשפחה ולהיות בטוחה שאת צודקת, כי בענייני הבחירת לב תמיד תהיהי צודקת...
בהצלחה,
שלי

הי הילה,קראתי את מה שכתבת ואשמח לענות מנקודת מבטי מתוך משהו שהזכיר לי קצת את עצמי.לפני כשנה וחצי עברתי תקיפה מינית והסתרתי את הדבר מהמשפחה מנקודת הנחה שאני אשמה או שהם לא יבינו ויקבלו את הדבר או שלא יצליחו להכיל אותי ועוד כל מיני סיבות,בסופו של דבר שיתפתי את אחד מבני ביתי בציפייה שזה יעזור אך קצת התאכזבתי מהתגובה הרגשתי שיש פחד משני הצדדים לגעת בנושא ,באמת משהו שקשור לקירבה ולחשיפת רגשות ולפעמים זה ללא שליטה,אני חושבת שזה טבעי שלאחותך יהיו רתיעות כאשר יש מגע בסביבה גם אם היא עברה רק ניסיון לתקיפה וגם אם יותר..ואני מקווה שזה יעבור במשך הזמן אבל מבחינתך לפי דעתי אם קשה לך לדבר איתה בגלל המגע אולי תנסי בלעדיו ותזרמי תוך כדי השיחה בלי לחשוב פעמיים,ככה מבחינת שתיכן זה ייצא טוב וכל אחת תכבד את הצרכים של השניה.מעבר לזה אני חושבת שאם אחותך שיתפה אותך בדבר כנראה שכן יש איזה נזק גם אם הוא קטן אחרת מלכתחילה היא לא הייתה באה ומשתפת ,סתם נקודה למחשבה..מניסיון אדם שעובר כל סוג של תקיפה מפחד לשתף ואם כבר עשה את זה יש איזו שהיא ציפייה שידע שיש לו עם מי לדבר ושהוא לא לבד בייחוד כשזה מישהו מהמשפחה..אז אני לא חושבת שאם תפני אליה היא תרגיש שאת שופטת אותה ולא מקבלת אותה ההפך הוא הנכון,אם תתעלמי ותתנהגי כאילו לא קרה כלום אולי בפנים זה מה שהיא חושבת כרגע ויש איזו אכזבה מבחינתה וויתור על הרצון לשתף ולדבר שוב מתוך הגעה למסקנות על ידי השערות בלבד לגבי חשיבתך.יכול להיות שאם תבואי ותהיי כנה איתה תגלי דברים חדשים ואז התמונה תיראה לך אחרת..בתקווה כמובן שזה אכן רק תקיפה ולא יותר מזה,מקווה שהצלחתי להביא קצת משהו מהראייה שלי ושהמצב יסתדר בסוף מאחלת הצלחה,שבוע טוב!

שלום הילה,
הבעיה שאת מציגה היא לא פשוטה ומתרחשת אצל רבים: מצד אחד, אנשים חשים אחריות ורצון להושיט עזרה והקשבה לאדם קרוב להם, מצד שני נבהלים מהתכנים שעלולים להתגלות, מהכאב והפחד הכרוכים באירועים מסויימים. זה נכון במיוחד לגבי תקיפה מינית.- אירוע שעצם העדות לקיומו מפחידה כך שמעטים מוכנים להתמודד איתו. כל העולם מתהפך, הבטחון באנשים קורס, תחושת חוסר האונים וחוסר השליטה מתעצמות.
אנשים שנפגעים מינית נשארים לעיתים בודדים, או נשפטים על כך שהיו קורבנות ולא הצליחו להיחלץ מהמצב הפגיע.
אני לא יודעת מה אחותך עברה, כי תגובותיה יכולות להיות תוצאה של ניסיון תקיפה מינית או פגיעה של ממש. בכל מקרה, גם ניסיון מפחיד מאד ויכול לגרום לטראומה במידה ניכרת. יש הבדל גדול בין חוויות שאנחנו קוראים עליהן בעיתונים לבין חוות את הפגיעה בעצמנו.
בנוסף, יש סיכוי שגם היה שם משהו יותר כבד והיא לא סיפרה את כל האמת כדי לא להפחיד, או כי חששה שלא תוכלי להכיל את הכל, או כי התביישה, או כי הסיפור עצמו היה מצריך ממנה להיכנס לזה שוב..
טוב שאת חושבת עליה, יש לך רגשות חמים כלפיה אך את גם מנסה להפעיל הגנות ולשכנע את עצמך שאין ולא היה דבר רציני. ..
כדאי להראות לה קצת יותר את אהבתך אליה ואת חושבת עליה, גם אם היא תדחה אותך בשלב ראשון. תייעצי לה ללכת לטיפול, תגידי לה שגם בשביל ניסיון לתקיפה צריכה ללכת, אם באמת מרגישה מצב רוח רע. אם היא מסרבת ואומרת שזה לא קשור לניסיון התקפיה, , אז עדיין צריכה עזרה ותמיכה נפשית כי היא במצב רוח לא טוב. לא חשובה מה היא הסיבה, היא צריכה עזרה.
תנסי לא לשפוט אותה , אין מה לשפוט כאן כי עם רגשות לא מתווכחים.
ורק אם את מוכנה ובטוחה שאת יכולה לשמוע יותר ממה שהיא סיפרה, אז תציעי לה אוזן קשבת.

בהצלחה,
שלי

תודה על התגובה של שתיכן.חשוב לי לשמוע את הצד של כל אחת מנקודה אישית מתוך ניסיון ומנקודה של מתן ייעוץ.אנסה באמת להתקרב אליה מתוך רצון באמת לעזור ומקווה שהדבר יוביל לתוצאות טובות..אך מה עושים אם לא יהיה שיתוף פעולה וארגיש שהבאתי אותה למצב לא נעים והיא תתפרק בגללי?לא מרגישה שיש לי מספיק כלים להתמודד ולעזור ובמיוחד אם התגובה שלה תהיה קשה..זה נושא מאוד רגיש וכואב ויש לי פחד לעשות את הצעד הה גם כשאני מאוד רוצה

היי הילה,
מאד מובן החשש שלך, יש לנו נטיה לקחת אחריות על תגובות האחרים....
אך תזכרי שהגרוע (אם היה כל כך גרוע..) כבר קרה. התחושות הקשות קיימות גם כך, את אולי תהיי האדם הראשון שיהיה עד להן. את לא אחראית לתחושות הקשות, שלה אלא רק אם את דוחפת ומנסה בכוח להוציא ממנה טרם אחותך בשלה לכך. מצידך הדבר הכי טוב זו פניה עדינה אליה, לשדר לה מסר שאת מוכנה לשמוע, להיות שם , אולי לכאוב ביחד אתה, אפילו בלי הרבה שאלות, בלי שיפוט, אך גם לא לגמרי בלי שאלות, כדי שלא תבין שאת מאד נבהלת ושוכחת מכל העניין. אנשים שקורים להם פגיעות מסוג זה, נפגעים מאד כאשר משתפים מישהו ,דבר שמאד קשה עבורים, ואחרי כן הםמרגישים שהאחרים שכחו מכל העניין ומתנהגים כרגיל.
כדאי לך לבדוק עם עצמך עד איזה עומק את מוכנה היום לשמוע ולהכיל את מה שקרה, עד כמה יהיה לך קשה.
אם את מחליטה שכן יש לך כוח, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות במצב כזה, זה לתת לה הרגשה שאת במצב המתנה ואת מוכנה להתבונן בזה ... בלי ציפיה שאת יכולה להעלים את הרגשתה, מקסימום את יכולה להקל על המועקה. זה גם משמעותי מאד עבורה.
דבר אחר שאת יכולה לעשות, זה לתת לה להבין שאת לא שוכחת את מה שהתחילה לומר לך ולנסות בדרך עקיפה ולא ישירה להנעים לה את זמנה, לנחם אותה, לחבק אותה , אפילו בלי מילים על האירוע, להציע לה לעשות אתך פעילות מהנה כלשהי. כך אחותך תרגיש שאת מנסה להוציא אותה מהזכרונות לזמן מה, בלי שתקבל את הרושם שאת מצפה ממנה להקלה משמעותית .
המקום שלך בכלל לא קל, אני מבינה את האחריות שלך, וגם חשה את אהבתך אליה.
את רוצה לעשות משהו למענה.
אני מקווה שעצם העובדה שאת עסוקה בזה ואת כותבת ומתייעצת כאן בפורום, עובר אליה ברמה התת מודעת והיא מרגישה אותך אתה.

הרבה כוח,
שלי

הי הילה,אשמח להוסיף קצת..אני חושבת שאם תעשי את הצעד ותפני לאחותך אולי באמת עדיף לפני להכין את עצמך למה יכול להיות ואיך תגיבי..אם את מפחדת שאין לך כלים..לפי דעתי השיחה תהיה לך יותר קלה ופחות תפחדי לגשת אליה..יכול להיות שהיא תגיב אחרת ממה שאת חוששת ובכלל לא תגיע למצב של התפרקות ויכול להיות שכן..אבל את מבחינתך ניגשת והתעניינת ועצם זה מביא להערכה רבה מבחינת האדם השני..וזה לא משנה אם היא עברה ניסיון,תקיפה או כל אירוע אחר שלא קשור לנושא זה,אם אחותך תראה נכונות מבחינתך אפילו במידה מועטת אולי היא תיפתח מעצמה ולא תצטרכי לפחד מהשאלות שיבואו בהמשך ובייחוד אם את תשתפי אותה ותראי לה פתיחות בדברים האישיים שלך..זה משדר מקום טוב והנה אני לא לבד במערכה ויש עוד כל כך הרבה חיים מעבר לאירוע הזה ספציפי..ואולי בסופו של דבר זה רק יחזק את הקשר ביניכן כי פתאום הקשר בנוי על דברים אחרים ולא רק על נושאים סיתמיים.אני כותבת ותוך כדי מייחלת לכולם וגם לעצמי באמת להרגיש שזה בא ממקום של דאגה ורצון לעזור ללא הרגשה של ביקורת ושיפוטיות כי בדרך הזאת הכל יכול לקרות ולא ניתן לדעת מהן התוצאות עד שמגיעים לשם..אז שיהיה בהצלחה ומקווה שתעשי את ההחלטה שתהיה לך הכי טובה.

וואו לא ציפיתי למהירות התגובה ולתוכן שנאמר כאן,תודה רבה על הייעוץ.חשבתי על זה והחלטתי כן לעשות את הצעד הזה ויהיה מה שיהיה והמון בזכות המילים אז תודה ומקווה לעדכן בטוב.

המחנכת: "יובלי, זה בשבילך"? יובל: "לא, אני ברוך השם בריאה בנפש". המחנכת: "אז בשביל מי זה"? יובל: "סתם... לא משנה, בשביל אף אחד". הדיאלוג הזה לא חשוב לסיפור, זה סתם כדי להראות את חוסר הרצינות. ממתי למחנכת מותר לשאול שאלות כאלה?!?). בסוף הצלחנו איכשהו לגרום למחנכת ללכת, ואז היועצת אמרה לנו: "כן, ספרו". אני: "אפשר בבקשה ללכת לחדר שלך או משהו כזה? לא נעים לי להגיד את זה בפורום הזה". היועצת: "לא, באמת שאין צורך בכך. אתן יכולות להגיד לי כאן". סיפרנו לה, היא כל הזמן קטעה אותנו באמצע בהסתכלות על השעון שלה או משהו-היא אפילו לא טרחה לשבת. בסוף היא שאלה אותנו: "איך קוראים לכן, תזכירו לי"? מה להזכיר?1 היא בכלל לא מכירה אותנו. לא משנה. אמרנו לה את השמות שלנו וביקשנו, התחננו שלא תספר לאף אחד שאלה אנחנו. היא הבטיחה. הכל היה בסדר. שעה אחרי השיחה עם היועצת, יפעת באה אליי ואומרת לי: "מעיין, את ויובל הלכתן ליועצת וסיפרתן לה את מה שאמרתי לכן"? אני: "מה"..? אני ויובל ירדנו לחדר מורים כדי לדבר עם המחנכת שבדיוק הייתה בשיחה. היא כנראה כבר ידעה מכל הנושא, והיא אמרה לנו: "כן, בדיוק רציתי לדבר איתכן, חכו בבקשה עד שאסיים את השיחה". אני ויובל חיכינו לה משהו כמו חצי שעה מחוץ לחדר מורים, הפסדנו שיעור שלם עד שהיא הועילה בטובה לפתוח לנו את הדלת. בסוף דיברנו איתה וסיפרנו לה (היא כבר ידעה מזה) ושאלנו אותה למה היועצת סיפרה ליפעת שאנחנו סיפרנו לה את זה. המחנכת אמרה לנו: "מה פתאום!? היא לא סיפרה לה. יפעת גילתה לבד". שטויות. יפעת אמרה לי בפירוש: "את ויובל הלכתן ליועצת". נכון שהיא סיפרה את זה רק לי וליובל, עד כמה שידוע לי-אבל היא לא יכולה לדעת אם רק אני הלכתי, או אם רק יובל הלכה, או אם שתינו ביחד. היא סיפרה את זה לעוד ילד, אבל הוא לא כזה פולני ודאגן שיטרח לעשות משהו. קיצר היה סיפור, כולם אמרו לי וליובל שאנחנו הפגנו חברות טובה וכו', אבל יפעת לא הסכימה לדבר איתנו. היא כמה חודשים לא דברה איתנו, עד שהתקרבנו עוד פעם ועכשיו היא כן מדברת אתנו. היא סיפרה לנו שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון, והיא אצל פסיכולוגית או משהו, קיצר-היה משהו בדאגה שלנו, לא סתם סיפרנו ליועצת.
אז למה כתבתי את כל זה? יש לנו ילדה בבי"ס שנולדה עם איזו מחלה (לא משנה) והיא לומדת אתנו חלק מהשיעורים. היא התחילה להראות לי וליובל ולעוד ילדה (כנראה שאנחנו הפסיכולוגיות של הבי"ס) כל מיני שירים עם נטיות אובדניות ודברים כאלה. אני לא אכנס לזה יותר מדי, הלכנו שלושתנו למחנכת והיא אמרה שהיא תטפל בזה, לא עשתה כלום. אני לא יודעת מה לעשות כי גם אנחנו סובלות מזה, זה מעצבן כל הזמן לשמוע את השטויות האלה של "בא לי למות, בא לי למות". להשאיר את זה ככה או לפנות למישהו? ואם כן, אז למי? אין לנו ממש על מי לסמוך בבי"ס הזה...
תודה (וסורי על האורך חח...)
מעיין.

שלום מעיין,
יש לך הרבה אומץ והרבה מצפון, כנראה את צודקת שאת ויובל נהייתן הפסיכולוגיות של הכתה הזו, יש לכן עתיד...
אתן מקשיבות נכון והחברות מרגישות בנוח לשתף אותכן בבעיות שלהן.
אין לי ספק שאת צריכה לשתף מישהו שוב ולהעביר את האחריות והדאגה למבוגרים. למה שלא תספרי להורים ותבקשי מהם להתערב - והתקשר להורים של החברה או לדבר בעצמם עם הצוות החינוכי, קרו וקורים דברים כאלה. אני חושבת שיש עלייך לחץ גדול ועול כבד. למרות הלב הרחב שלך, את צעירה מדי כדי לשאת אותו.
מהמקרה של החברה הראשונה אפשר להבין שאחרי זמן מה הבינה שעשיתן בשבילה את הדבר הנכון. ולעתי היא מודה לכן בליבה היום. הרבה פעמים, עצם השיתוף החוזר ונשנה בבעיות מסגיר את המשאלה שהחברות יגלו את הסודות ויזעקו לעזרה.

כל הכבוד על האומץ, והתלבטויות האחריות (תמסרי הנ"ל גם ליובל..)
שלי ורדי

שלום דניאלה,
המקרה שלך מוכר לי איכשהו מניסיון החיים... יש סוג של אנשים כמו החברה שלךשאוהבים להיות עם אדם אחד בלבד. קודם היית את, עכשיו החבר שלה. אמרת שגם קודם לכן לא היו להך חברות רבות, רק אותך. היא נאמנה לאדם אחד באותו הזמן, קצת תלותית אפילו הייתי אומרת. אני לא חושבת כמוך שהחליטה להתרחק ממך, רק יש לה תחליף כרגע. לך זה כואב כי דפוס הקשרים שלך הוא אחר, יש לך יכולת רבה יותר להשקיע באנשים רבים באותו הזמן. או שהיא תתבגר ותבין את השגיאה שלה, או שתצטרכי פעם להסביר לה שבחברות היא צריכה לשמור על קשר כדי שתתקיים לאורך הזמן. אם היא תיפרד מהחבר שלה, תרוץ אלייך שוב. האיטואיציות שלך היו כנראה טובות, כשהרגשת שהיא משקיעה במילים אבל לא ממש במעשים. אני מאמינה כמוך שהמעשים מראים יותר על יחס האדם.
תעשי את החשבון שלך אם כדאי לך להישאר אתה בקשר, או לצפות ממנה פחות, יכולה להיות סוג של חברות אחרת ממה שתיארת לעצמך אתה עם פחות ציפיות, אולי לקבל אותה כמו שהיא. ממלא לך יש חברויות אחרות שאני מקווה שהן נותנות לך התחשבות ויחס כמו שאת מצפה.
אני כן חושבת כמוך שכדאי לך להתקשר ולומר לה מזל טוב, להראות שאת מחשיבה אותה כחברה וכאדם משמעותי בחייך. מהתגובה שלה אלייך תלמדי עוד משהו עליה...
בהצלחה,
שלי

היי סיוון,
באמת המצב עגום, המעברים האלה מתישים אי אפשר להתקשר למישהו בוודאות שהקשר יימשך ולא ייקטע. טוב לפחות שאת חברותית..
האם יש סיבה חשובה לכך שהמשפחה עוברת מקום בכל פעם?
זכותך לבקש לשהות במקום אחד ולבנות לך הקשרים לאורך זמן ולהרגיש היציבות.
אני לא יודעת עד כמה עמוקות המחלוקות ביניך לבין הורייך, אך קודם כל הייתי ממליצה לך לבקש טיפול משפחתי, לעצמך ולהםביחד. אם זה לא יילך, תנסי לגייס את היועצת או המחנכת של בית ספרך כשיתחילו הלימודים.,שהן ישכנעו את ההורים ללכת לטיפול משפחתי. אם לא קורה שום דבר או למרות הטיפול הבעיות לא נפתרות ברמה משמעותית, והמשפהח ממשיכה לעבור מקומומ, אולי כדאי לחשוב על מסגרת פנימיית. לפחות כך יהיה לך מקום קבוע, עם חברים קבועים להיות בו. אני לא יודעת אם אפשרות כזו עלתה במחשבותייך.... קודם כל נראה לי שצריך למצות את אפשרויות שיפור הקשר בתוך המשפחה .
בהצלחה רבה,
שלי

אם תעני לי, תעני לי על 2 ההודעות בנפרד.. כל אחת מהם קשורה לנושא אחר לגמריי..

שלום ספיר ( או ענבל?),
די עצוב לי לקרוא מה שאת מספרת , את משתפת אותי ברגש קשה מאד שלך על תחושותייך בחיים....
קודם כל, לדעתי הסיבה שאין בהמתת חסד חוקית היא כי אנשים פוחדים להוזיל את ערך החיים, אפילו אם יש מצבים שאם נכנסים לעומקם , אולי זה הדבר העדיף... אחר כך במצבים אחרים פחות קיצוניים, עלולים לפעול באותו האופן..
שנית, בגלל שיצר החים כל כך חזק, ועדיין הרבה אנשים במצב נואש גופנית ונפשית לא רוצים למות, קשה לאדם אחד לקבוע עבור האדם השני מתי למות. כמה פעמים אנשים ביקשו או ניסו למות, וזו היה רצון זמני, דחף זמני מתוך נואשות ואחרי שהצילו אותם, הם בחרו בחיים, אפילו בתוך סבל?
לא תמיד רצון האדם מבטא הוא הרצון הקובע לאורך זמן, ובטח זה נכון לאדם נואש. דברים יכולים כן להיראות אחרת בנקודת זמן אחרת. תחשבי על העתיד, אולי נראה לך האופק לא קיים היום, כי את "טובעת" בבעיות העכשיות , משיהו נואש לא רואה רחוק ולא רואה עתיד, אבל זה יבוא, תחשבי על העבר, האם הייתה לך פעם שמחה ושביעות רצון? התחושות האלה יכולות לחזור אם פעם כן היו שלך..

אני מבינה שאת סובלת מאד...
אענה לך בשאלה הבאה שלך,
למרות הייאוש,, מאחלת לך כוח ויכולת לראות גם דברים טובים מתישהו

שלי

הי ענבל,
טוב, למרות שזה וירטואלי אני שולחת לך חיבוק גדול..
חלק גדול מהבעיה הפסיכולוגית שלך זה שאת מרגישה בודדה מאד. הפחד להיות חולה או להרגיש כאבים הוא סימפטום ל עיות אחרות, עמוקות יותר, כך את מתעסקת עם הפחד והמחלות ופחות עם הדברים הכואבים האמיתיים.
את באמת צריכה טיפול . האם אמך מודעת למצב שלך?. אני מתכוונת לחומרת המצב ולדחיפות שיש בטיפול פסיכולוגי. יש אפשרות לקבל טיפול ללא עלות כספית מטעם המדינה, מטעם משרד הבריאות במרפאה לבריאות הנפש לנוער, המקומית במקום מגורייך.. היא צריכה לפנות מיידית , אני מקווה שיש לך דיבור איתה, למרות שנדמה לי שלא כל כך, אם היא לא זמינה לתת חיבוק כשאת צרי כה..
הרופא שלך יכול לעזור לך, לדבר עם האם ולפנות אותכן.. יש גם עובדות סוציאליות שמטפלות בחלק מבעיות של נערות בגילך. אולי אפשר להיעזר בשירותי הרוווחה.
אם העניין לא מתקדם , צרי קשר בתחילת הלימודים עם היועצת שלך ותשתפי אותה בצורך בטיפול והיא תעזור לאמא. אך נראה לי שאת צריכה יותר דחיפות, את צריכה כבר בקיץ להיות בקשר עם איש מקצוע,
יש לך סיפור חיים לא פשוט כנראה ותצטרכי לא להיות לבד עם זה להרבה זמן.
תכתבי לי שוב אם העניין לא מתקדם ומה עשית או לא עשית בנדון,
שולחת לך עוד חיבוק ומחזיקה אצבעות,

שלי

שענית לי..
קוראים לי ענבל, חברה שלי אחר כך כתבה פה הודעה מהמחשב שלי ואז שמנו לב שגם השם משתנה..(היא לא קראה את מה שכתבתי בשביל הפרטיות שלי אבל היא קראה את מה שענית לה), עכשיו אני כותבת ממחשב אחר, אני מאוד מצטערת על הבלאגן בהודעות..

אממ מה שרציתי להגיד זה קודם כל- תודה.
ורציתי גם לפרוק עוד קצת, עכשיו למשל, אני באחת ההסטריות המפגרות שלי, אני לא מאמינה שאני בכלל מצליחה לכתוב כמו בנאדם, אני מתביישת להסביר ממה אני כל כך מפחדת עכשיו, אבל אני צריכה לקום ממש מוקדם מחר בבוקר ואני לא מצליחה להירדם אז חשבתי שאם אני אכתוב פה זה יעזור לי..
איך אני אסביר את זה..אני כותבת ו-בוכה, אני לא מבינה אפילו למה, הלוואי שידעתי, קודם ישבתי על הספה בסלון ובכיתי כמו מטורפת, הרגשתי כאילו הנשימה שלי הולכת לעצר כל רגע, הרגשתי שאני הולכת להיחנק, ולמה?
אני מרגישה שאני מתפרקת, שאם מישהו לא יחזיק אותי עכשיו אני אמשיך להתפרק לאט לאט, אני כל כך נואשת למישהו שיחבק אותי, חזק חזק וישמור שאני אשאר שלמה, למישהו שיחבק אותי כל כך חזק שגם החלקים שהתפרקו כבר יחזרו להיות כמו קודם, כמו למשל- הביטחון העצמי שלי, וההערכה העצמית שלי, והכבוד העצמי שלי!! אני מרגישה כאילו הגוף שלי, ממש פיזית, פשוט מתפרק ושאם מישהו לא יעשה משהו הוא פשוט יתפרק לגמריי והנשמה תצא, ואני יודעת שאני נשמעת כמו פסיכית, אני גם מרגישה כמו פסיכית, אפילו לא שמתי לב מתי התחלתי לאבד את השפיות. אני לא מבינה מה עובר עליי אבל אני רוצה שזה ייפסק..אני צריכה מישהו שיחבק אותי חזק חזק חזק ויגיד לי שהכל בסדר, שאני בסדר ושאני אמשיך להיות בסדר, ושמישהו ייגרש את המחשבות הרעות, וכל פעם שאני במצב כזה אני מוצאת את עצמי לבד, פשוט לגמריי ל-ב-ד.
עכשיו למשל אני לבד בסלון, וחשוך פה והאווירה פשוט קרה כזאת וריקנית כזאת, ורע לי ונמאס לי ואני לא עומדת בזה יותר!!

בקשר למה ששאלת, אמא שלי לא יודעת כל כך איך אני מרגישה, זה גם לא מעניין אותה, בכלל לא, כמה פעמים ביקשתי ממנה שתמצא לי פסיכולוג והיא בכלל לא מאמינה לי שאני צריכה פסיכולוג, היא יודעת שאני פרנואידית בקשר לבריאות שלי אבל אני לא חושבת שהיא יודעת שזה עד כדי כך, ובבקשה אל תגידי לי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לספר לה, כי זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות..

כבר לא יודע מה לעשות

אני כבר התגברתי על המצוקה שלי, אבל זה לא נחמד לדעת שאת מדגלת עליי.

היי תומר,
אתה צודק שנעלבת, איחרתי לענות כי הבעיה שלך קצת לא מובנת בעיניי.. האם הוכרחת לנסוע לחו"ל? מי היום מכריח ילדים לנסוע ? האם אתם לא יוצאים ורואים מקומות? הרי הכל חדש עבורך, אלא אם היית כמה פעמים באותו מקום...
אני חושבת שהבעיה העיקרית זו התקשורת במשפחה, המשקעים שיש לך על ההורים שלך, מניעים שאתה חושב שקיימים מאחורי ההחלטה לנסיעה שלך, האי התחשבות שאתה חש מצידם אילייך ולצרכים שלך, מכל מיני סיבות שבטח אני לא יכולה לדעת. תצטרך להיות יותר אסרטיבי וברור מול הורייך, על כל רצון שלך בעתיד, כי חוסר האונים שלך מולם לא עושה לך טוב. אתה מחזיק המון בפנים ועד כמה שאני יכולה לחוש באופן אינטואיטיבי (אולי אני גם טועה..) פחות מתמעט אתם. לדעתי הדכדוך נובע מחוסר האונים...
אני שמחה שהתגברת,
שלי

שלום גדי,
מדבריך אני מתרשמת שיש סהחלט מקום לדאגה שלך. אולי דאגתך גבוהה יותר מכיוון שאתה לא חי עם הבן ואתה לא יכול להיות על המשמר כל הזמן. אולי גם אתה מאשים את עצמך במצבו בעקבות הגירושין?
אני כן מתרשמת מקשר טוב ביניכם, יש ביניהם תקשורת ושיתוף. זה לא מובן מאליו. אני מקווה שהקשר הטוב והאמפתיה שאתה מגלה ובוודאי הוא מרגיש ממך אליו, תעזור לו ותעודד אותו. הפגיעה העצמית, עד כמה שאני מבינה נובעת מהצורך להרגיש, במקום שהמילים לא יכולות לבטא את הרגשות. תעודד אותו כמה שיותר לבטא רגשות, תבטא בעצמך את הרגשות שלך כמודלינג עבורו.
טוב שאתם מטפלים בו אך לדעתי יש כמה דברים לא כשורה: לא ייתכן שהילד במצב כזה ואין ביניכם דיבור, בינך לבין אישתך לשעבר. אתם צריכים איש מקצוע שיגשר ביניכם. אתם צריכים לשים בצד את הריבים והמשקעים שלהם, אחד לשני.
לגבי הטיפול, לדעתי הבעיה של הבן שלך צריכה להיות מטופלת ע"י פסיכולוג קליני ולא ע"י מטפלת באמנות. בנוסף, המעקב הפסיכיאטרי הכרחי ובצורה מסודרת. אל תחשוש לגבי תרופות, הן לא מזיקות, מזיק יותר מה שהוא עושה לעצמו והסבל הרב שלו. תורופות מביאות למצב כזה שהטיפול הפסיכולוגי יוכל להועיל יותר, הן אמצעי ולא מטרה. היום יש תרופון מצוינות, הרפואה התפתחה
אם כבר מדבירם על אשמה ואחריות, עצם העובדה שאתם , ההורים שלו לא מדברים ביניכם, ויש ביניכים משקעים, ייתכן שמגבירה את הסבל שלו. אתם מוכרחים להגיע בעצמכם לאיש מקצוע קלב הדרכה וייעוץ.
בהצלחה רבה,
מקווה לטוב,
שלי ורדי

שלום לך,
מדברייך אני חווה את חווית התלות שלך בהורייך, עד כמה חשובה לך דעתם עלייך. זה די לא מפתיע וזה דיט בעי בעיניי שדווקא כשהיחסים לא טובים, אז יותר קשה להיפרד מהם רגשית. קשה לסמוך על עצמך כשאין בתוכך דמויות הורים מופנמות מטיבות מספיק עבורך, הנותנות לך את ברכת הדרך. ההליכה לטיפול פסיכולוגי, מטרתו בראש וראשונה לפתח את הזהות השלמה והמגבושת, שתהיה פחות ופחות תלויה ומתמזגת עם רגשות האחרים עליה. אם הורייך נורמלים, או לא נורמלים ומתעללים, זה פחות רלבנטי בעיניי, או מי צודק - את או הם. אחד הדפוסים בתקשורת שלכם זה לנסות ולהוכיח אחד לשני מי צודק... בטוח שאת צודקת בכך שאת רוצה לצאת ולהיות עצמאית, חופשיה, ולבנות את החיים שלך בלי הרבה קונפליקטים כל יום. ובטח שאת צודקת כשאת מרגישה חסך בתמיכה או חום מהם.
אבל ייתכן שהורייך לא סתם רוצים להחזיק אותך קטנה ולא עצמאית, או לא סומכים עלייך, או מקנאים בך (כל זה בודאי ברמות שונות יכול להיות נכון..). ייתכן מאד וקשה להם בעצמם להיפרד מהילדה הקטנה שלהם, לאבד אותך, גם להם זו פרידה כשביתם נהית בוגרת ולא צריכה אותם בעוצמה שפעם הייתה תלויה בהם. אלה בעיות שלהם, אולי נובעות מקשיים שלהם, הן בוודאי מעיקות עלייך, אך את לא אחראית עליהן. עלייך מוטלת משמיה קשה אך הכרחית, אם את רוצה לעשות לעצמך, לצאת ולנסות את העצמאות שלך ולהתמודד לבד עם כל מיני בעיות ביום יום.

יש סיכוי שהקשר ביניכם ישתפר עם הזמן , אם תהיו רחוקים.
יש לך אומך ותצאי לדרך,
זיכרי: הם פחות ישתנו , את זו שתשתנה.
בהצלחה רבה,
שלי ורדי

שלום יובל,
שאלה מאתגרת את שאלת כאן,
זה קורה, אני בטוחה כי כמה מהקוראים בפורום כאן מרגישים הזדהות, נדמה לי שגם אני חשתי פעם כך בנסיבות בעבר.

בדרך כלל זה קורה עם ילדים שלא מכירים טוב, הם לא חברים ממש, הם מחברי הכתה. מכוח הנסיבות הייתם בסוג של השתייכות - חברים באותו בית ספר, אותה כתה.
אני לא יודעת בדיוק למה זה קורה , אולי את מרגישה את המבוכה הנגרמת מהפער בין הרגשת ההשתייכות בעבר שהייתה קצת מלאכותית, לבין הזרות שאת מרגישה היום כלפיהם, את מתוודה כי אין לך יותר מדי משותף איתם היום. אז עדיין מרגישה שאת צריכה לשדר קירבה אם תפגשי אותם מקרוב ואת לא רוצה או לא מרגישה שזה נכון לך לעשות זאת.
סיבה אחרת למבוכה היא אולי כי את מרגישה שהם תופסים אותך כמישהי שעזבה, נטשה את בית הספר שלהם , לא הייתה מרוצה , אולי מהם. את אולי חושבת שהם שופטים אותך?
תזכרי כי לעיתים נדירות המחשבה שלנו על איך האחרים תופסים אותנו דומה למציאות...

מקווה שעזרתי,
שלי ורדי

לגבי מה שרשמתי לך ..
אז עבר יום מאז שזה קרה כאילו זה קרה אתמול ...ואמא שלי לא מדברת עם אבא שלי..ואותו הדב אבא שלי הוא לא מדבר עם אמא שלי הם עכשיו בריב.. לאמא שלי לא אכפת מאבא שלי והיא רוצה לעשות לו הכל דווקא בגלל שהיא טסה אז אבא שלי בהתחלה אמר לה שלא תכך פלאפון כי זה סתם יהיה אז עכשיו היא עושה לו דווקא היא תיכח פלאפון והיא אמרה שהיא תיתקשר 20 פעמים ביום כדי לוודא שהוא לא לכח אותנו לסבתא וסבא שלנו (ההורים שלו) ואתמול היא אמרה לו את זה גם .. אז הוא אמר לה הם לא יענו לך אני לא יתן להם לענות לך ! ואני רוצה לראות שהם ידברו איתך !
גם בבוקר שמעתי את אמא שלי מדברת בטלפון עם אמא שלה (סבתא שלי) והיא אמרה לה שהוא סתם מגעיל.. ושהוא מתנהג בחזירות..
והיא אמרה עוד מלא דברים..
את חושבת שהם עומדים להיפרד ?!
בבקשה תעני לי מהר :'( !!
צהריים טובים ותודה מראש..
ליאור.

היי ליאור,
תיארת בפרטי פרטים את הריבים של ההורים, מי יודע קשה לצפות אם יתגרשו, קשה לך כפלים כי את לא יכולה לשלוט בזה או לצפות את זה מראש. העובדה שבעבר לא רבו בעוצמות האלה, מראה שזה אולי דבר חדש אצלם .מניסיוני לוקח זמן אם בכלל שזוג שיש לו ילשים מתגרש...זמן רב מדי אם זה יקרה זה יהיה תהליך ארוך...יש להם מטענים שקושרים לנאמנויות במשפחות המקור...חבל...
לגבי המחשבות עם מי מההורים תגורי בעתיד אם בכלל ייפרדו, נדמה לי שאת בעצמך מתבלטת לבחור, ובצדק, איזה ילד רוצ הלבחור בין הוריו, אוהב אותם באות מידה. ברוב המקרים נשאירם עם האמא, עם ההורה שעד כה הוא האחראי העיקרי לניהול ופיקוח חיי היום יום של הילדים. ברוב המקרים יש הסדרי ראייה עם האבא, אין שום מניעה , בטח בנערה גדולה ומתבגרת כמוך ללפגוש את האבא, את לא תלויה באמך בכלל. אך כל זה אם בכלל יתגרשו. תנסי לא להיכנס לנישות כאלה של לבחור בין ההורים, הם בכלל לא אורמים לשאול אותך דבר כזה, אך למה לרוץ לדברים שעוד לא קרו? תנסילחיות את החיים שלך, לתמוך מעט בהם כבני אדם אם קשה להם , אבל יותר בריא להתרחק ממחשבות על משהו שאת לא יכולה לשלוט עליו.

מקווה שעזרתי
שלי