פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

אתי יקרה,

חששותייך טבעיים וברורים לגמרי.
במשך (כמעט) שלוש שנים גידלת את הילד הזה, מושא אהבתך ודאגתך, לבדך. נשמת והרחת אותו מידי לילה לאחר שכיסית אותו לפני שינה, העפת בו עוד מבט אחד מלא אהבה לפני שסיימת את יומך ועלית על יצועך ובבוקר, חלפת על פני חדרו והעפת מבט בפני המלאך שלו בדרך למטבח, לכוס הקפה הראשונה המסמלת את תחילתו של יום נוסף.
רק המחשבה על לילה בלעדיו, יכולה לעורר חוסר שקט וגעגועים, על אחת כמה וכמה כאשר מחשבה זו תהפוך למציאות והוא באמת לא ישן בסמוך אלא במקום אחר, ולא במקום אחר כלשהו אלא בביתו של אביו שזה לא מכבר חזר לחייו.
דאגתך גם היא טבעית וברורה לחלוטין. כאמור, אביו בחר לקחת חלק משמעותי ותדיר בחיי בנכם זה לא מכבר ואת תוהה האם לאחר פרק זמן כה קצר אפשר לסמוך עליו שיעמוד בהתחייבות ובאחריות על בנכם יומיים שלמים ורצופים.
התשובה לכך נמצאת אצלך. את מכירה את הבחור ואת יודעת מה הדבר הנכון לעשות.
העובדה שמעבר להיותך מודעת לחשיבות הקשר ביניהם את מעודדת את הקשר הזה והעובדה שבנך אוהב אותו מעידות, כנראה, על כך שלקחת החלטה נכונה.
אני משוכנעת, שאם לא היית חשה שלמה (בעת קבלת ההחלטה) עם שהות בנך אצל אביו למשך יומיים הכוללים לינה, היית מטילה וטו נחרץ ותכנית זו הייתה נדחית עד אשר היית חשה שלמה עם כך, כפי שאומר המשפט "אמא תמיד יודעת"...
תחושותייך כעת, לאחר שלקחת החלטה, מעורבים וגם זה טבעי, שהרי מעבר לשיקול השכלתני קיימים הרגשות, הגעגועים והדאגה, שהם תחושות שילוו אותך תמיד, הם חלק מהגדרת תפקיד האמהות...

מאחלת לכם הצלחה ב"משימה".
אשמח באם תבחרי לשתף אותנו בתחושותייך ובחוויותיכם לאחר שבנך ילון אצל אביו.

אני מודה לך שמצאת את הזמן להגיב לי ,וגם תגובתך הייתה לי מאוד מעניינת ומרגשת. אני מודעת שפחדיי הינם טבעיים לאם ,ומבחינת אבי הילד אני די סומכת עליו , רק שאני מרגישה כאילו אף אחד לא ישמור עליו יותר טוב ממני.הפחדים העיקריים שלי הם דאגות חזקות וכול מיני תרחישים מפחידים שעוברים לי בראש.אולי בגלל שזו הפעם הראשונה שהוא נוסע ממני ויהיה במרחק של שעתיים ממני..מבחינת התפתחותו והחשיבות של הקשר שלו עם אביו אני רוצה להאמין שאני עושה את הדבר הנכון ,ואני לא גורמת לו טראומה בניתוק של יומיים ממני...בכול מקרה בעוד יומיים הוא נוסע אז רק הזמן יעיד...המון תודה לך מוניקה

מוניקה המון תודה על העצה ,השבת חלפה הרבה יותר טוב משדמיינתי,הילד היה פשוט מאושר וחזר מרוגש עם המון חוויות טובות, ולי היה קצת זמן להרגע לעצמי...מסתבר שהכול בעצם הפחדים האישיים שלי בתור אמא, אני שמחה ששיחררתי ושנינו מחכים לשבת הבאה, המון תודות

אתי יקרה,

ראשית אני רוצה להודות לך על העדכונים ועל השיתוף בקורות אתכם.
כמו כן, אני מאוד שמחה לקרוא כי הייתה זו חוויה טובה, מעצימה, מקרבת ובונה, כך ששניכם ממש מצפים לפעם הבאה.
כמאמנת וכאם לשלושה בעלת ניסיון של כמעט 15 שנים בתחום ההורות והאמהות אוכל לומר לך כי החיים מזמנים לנו אינסוף אתגרים בתחום הזה (כמו בכל תחום אחר...) וכי, תמיד, עלינו לקחת את ההחלטות מתוך הקשבה מוחלטת לעצמנו (ולא לחששותינו...). מאחר ואנו מכירים את ילדינו, מודעים ליכולותיהם ומאמינים בהם, עלינו לבחור מתוך האמונה בהם ולא מתוך הפחדים שלנו.
לאור זאת, טוב עשית כאשר למרות חששותייך ודאגותייך בחרת בכל-זאת "ללכת עם הלב" ולאפשר לבנך לבלות עם אביו.
לא רק שעזרת בכך לחיזוק בניית וטיפוח הקשר ביניהם אלא גם, ולא פחות חשוב מכך, נהנית גם את מזמן איכות עם עצמך בו את היית העיקר, וכולנו זקוקים לזמן "עצמנו" מידי פעם...
אני מאמינה כי היה זה אתגר משמעותי, אותו צלחת והצלחה זו תעמוד לזכותך בהמשך הדרך.
בכל אופן, באם תבחרי לחזור ולשתף אותנו גם בעתיד, אשמח לסייע ככל שאוכל.

סיגל יקרה,

למיטב הבנתי בעלך בחר להינשא ולהקים משפחה בגיל מאוחר יחסית (יש לי תחושה שהקשר איתך היה הקשר הראשון שהיה לו, במהלך חייו, שהוביל לנישואין ולהקמת משפחה, האם אני צודקת?) ולא בכדי...
נראה כי למעשה יש לך שני ילדים. ילד בן שנה ושבעה חודשים וילד בן 40...
אני מאמינה לו. אני מאמינה שהוא באמת התכוון לקיים את כל ההבטחות שהוא הבטיח לך בזמנו, הוא פשוט מתקשה לעשות זאת.
בשפה האימונית, התנהלותו מאופיינת על-ידי מספר חסמים, מחסומים, אשר מונעים ממנו לעמוד במילתו אלייך ולהתנהג כפי שאת מצפה ממנו וכפי שהוא היה רוצה, כפי שהוא הבטיח.
אחד החסמים הבולטים הוא חוסר היכולת שלו לקחת אחריות על חייו ובוודאי שעל חייכם המשותפים.
הדבר בא לידי ביטוי בכל שורה (כמעט) בפנייתך. בהודעה הפתאומית הזו, מבחינתך, לגבי ה"חופשה עם החבר'ה באילת", בחוסר התפקוד שלו בבית ובהתנהלותו הסוליסטית המונעת על-ידי הרצונות והדחפים שלו בלבד בתוך הזוגיות והמשפחה.
חסם נוסף שלו הוא חוסר הבגרות שלו. בדומה לנער בגיל ההתבגרות, שאינו מודע לתפקיד המוטל עליו במסגרת המשפחתית, אשר מרוכז בעצמו בלבד וחי בתחושה תמידית שאם הדברים לא מתנהלים על-פי רצונו פירושו שמעכבים בעדו, כך גם בעלך חש שאת "כל הזמן עוצרת אותו מלעשות דברים בחיים"...
ואם הוא חושש שמא רצונותיו ידחו על הסף או יתקבלו בעין לא יפה הוא פוצח ב"מתקפה", בדומה להצהרה הזו, על כך שאת עוצרת אותו, במטרה לגרום לך לרגשות אשמה ולרצון עז לכפר על "התנהגותך הרעה" ולהסכים לגחמה החדשה שלו, במקרה הזה הטיול לאילת, בעיתוי ממש גרוע מבחינתך.

כמו שאני רואה זאת, מהות הזוגיות שלכם ואיכות חייך, כחלק מזוגיות זו, תלויות בעיקר בך.
ככל שתצליחי לנווט ולנתב את חייכם כמשפחה מתוך אהבה, הכלה, קבלה וסבלנות, תצליחי להביא למצב בו ה"יחד" שלכם ינוהל ויתנהל כמשפחה נורמטיבית.
העובדה שלאחר טיפול זוגי הקשר ביניכם השתפר מעידה על הרצון שלו ב"יחד" ובמשפחה אשר יצרתם יחד, אולם לאור החסמים המנהלים את חייו הוא אינו מסוגל, בשלב זה, לפעול לשם כך.
ייתכן כי סיימתם את הטיפול הזוגי לפני שהוא הסתיים באמת, בטרם עת.
יש מקום לשקול המשך טיפול זוגי או אימון לזוגיות עד תחושי כי בעלך מצליח לנהל את חייו כחלק ממשפחה ולא להיות מנוהל על-ידי חסמיו וראיית העולם הסוליסטית המנחה את התנהלותו כעת.

דורית ערב טוב.

ראשית רב תודות על תגובתך המהירה.
האופציה הטובה ביותר עבורי היא לסיים את הקשר מכיוון שאני מכירה את עצמי ככל שאתקרב יותר אקשר אליו יותר ואפגע מנסיון העבר.
השאלה ( אולי פאתטית ) ניסיתי לא מעט אך מוצאת אני את עצמי חושבת עליו 24 שעות ביממה, כן כן, גם באמצע הלילה מתעוררת לראות אם נשלחה הודעה במקרה או אם הוא מחובר לפייסבוק או למייל , והסרט ממשיך ברגע שאני רואה שאינו מחובר אני מסיקה שהוא בדייט אחר וכל מני מחשבות שמשתלטות עליי.
האם את מציעה שאגש לטיפול? אני מרגישה שהפכתי להיות מכורה לקשר.
כיצד שוכחים?????

תודה

דיקלה יקרה, מה שאת מתארת הוא אופייני למישהי מאוהבת. התופעות אצלך במקרה הזה אפילו חזקות יותר כי את יודעת שזה בידייך לחזור לקשר הזה. זה לא שהוא חתך והודיע לך שהוא לא רוצה ואז את נאלצת להתרגל לאט לאט לכך שהוא לא יהיה בחיים שלך, והזמן עושה את שלו ולאט לאט כל התופעות שאת מתארת מצטמצמות בהיקפן ובתדירותן.

לכן אולי באמת כדאי להיעזר בטיפול פסיכולוגי, וזו הזדמנות לבחון גם למה בחרת ב"אובייקט" כל כך לא מתאים ודווקא בו התאהבת כל כך חזק. אולי אם תביני מה מפעיל אותך תוכלי לחפש לך בן זוג מתאים יותר.

טיפ נוסף: אני מציעה לך לא לנסות להימנע מלחשוב עליו! תני לעצמך את הזמן הדרוש כדי "להתאבל" ואל תברחי מן המחשבות עליו או אל תכעסי על כל התופעות שקורות לך. את יכולה לראות בכך סימן ליכולת שלך להתאהב עמוקות, וזה באמת עניין של זמן ומתן לגיטימציה לעצמך לחשוב עליו ולהתשוקק אליו. אם תילחמי בכך ותנסי להדחיק את המחשבות - כל התהליך ייקח יותר זמן...

בהצלחה!!!

דורית ערב טוב.

תודה על התשובות.

לינוי יקרה, סליחה על העיכוב בתשובה.
מן הדברים המיוחדים שתיארת כאן, בולטת לי עובדה אחת - שעמדתם לעשות שינוי גדול מדי בסך הכל. זה לא היה רק להתחתן. זה היה גם לעבור ליישוב אחר ולדירה אחרת, זה היה בשבילך לעזוב מקום עבודה ולהסתמך עליו כלכלית. נדמה לי שאלו יותר מדי דברים בבת אחת - כאשר האחריות הרבה ביותר היא עליו, ובכל אותו זמן - יש את ההשפעה של המחלה הזאת, שאי אפשר להירפא ממנה, רק להקל על הסימפטומים.

אז אם נסכים כאן שיש עליו המון לחץ, (גם בלי המחלה) לא פלא שהוא קצת "התהפך" ונבהל ולקח אחורנית.
מצד שני הקשר הוא כן טוב, ולכן הוא מתנדנד הלוך ושוב.

אולי היה עדיף לא לעשות כל כך הרבה צעדים גורליים. למסד את הקשר בהדרגה.

אני חושבת שחשוב שהוא יגיע לייעוץ פסיכולוגי - לבד, אולי, כדי שיוכל להתייעץ על מצבו ולהחליט מה יעשה לו טוב ומה יזיק לו מבחינת הצעדים המשמעותיים האלו העומדים בפניו.
אני לא הייתי חותכת למרות כל הקושי לעמוד מול האפשרות שהוא זה שזייף את מיילים והסמסים. אין לי מושג למה נזקק למשהו כה קיצוני, אבל צעד כזה מעיד עד כמה היה נואש לעצור מהר את תהליך השינוי הדראסטי הזה.
האם יש אפשרות להקים מחדש את הקשר תוך הורדת השינויים הדראסטיים? אולי כדאי לך למצוא דרך להציע לו להחזיר את הגלגל אחורה, להוריד את תאריך הנישואים, להישאר בעבודה שלך, ולחזור להיות זוג?

תודה רבה על תגובתך

בנתיים לאחר קשיים רבים הגענו למצב בו אנו יכולים להקשיב האחד לשני תוך כדי השיחות הצעתי להבדק במכונת אמת כדי להוכיח שלא בגדתי.
הוא הסכים לכך

אין ספק שחוסר האמון הגיע לשפל אך אם תוצאת הבדיקה תטהר ותתקן את שקרה אני מוכנה לעשות זאת למרות שאני מרגישה נורא מהמצב איליו הגענו.

מה דעתך האם הבדיקה אכן תפתור את מצב חוסר האמון שנוצר ומה מהמנות הבדיקה?

לינוי היקרה, אינני מתמצאת בתחום זה של מכונת אמת.
אני תוהה האם יש הסבר אחר למיילים הללו. האם יש מישהו ברקע שלו שמתנגד לזוגיות שלכם?
נדמה לי שאם נוצר המצב בו את הצעת בדיקה במכונת אמת והוא הסכים - אל תרדי מזה ביוזמתך עכשו. אם בהמשך הוא יציע שזה מיותר - כדאי לזרום עם זה.
אבל בעיקר חשוב להיות רגישה לא לערוך עכשו יותר מדי שינויים בחיים של שניכם, כפי שכתבתי לך בתשובתי הקודמת.

מאחלת לך המון הצלחה!

המידה שלי לא השתנתה כל השנים האחרונות. זה לא שאני הולכת ותופחת. אילו הייתי הולכת ותופחת, יכולנו לאמר שהוא חושש 'איפה זה יגמר'. אבל אני באותו מצב כבר שנים. הבגדים שהיו קטנים עלי אחרי ההריון- עדיין קטנים. בגדים שעלו עלי לפני חמש שנים- עולים עלי גם עתה.


שוב תודה.

בוקר טוב לך ממוצעת,

ראשית אני מציינת שכתבת את "הסיפור שלך" באופן ברור והצלחת להעביר את המסר- של מה את חווה, אל מול מה הוא חווה.

אני רוצה להעיר כמה דברים, שאולי יפתחו עוד כיוונים ואשמח כמובן לדעתך:
1. יש אותך ויש אותו: נתחיל בו- הוא, לפי דברייך, בעל מצוין עד שזה מגיע ל-לקבל אותך כפי שאת בבחינה חיצונית. הוא מאוד מאוד רוצה שתורידי במשקל וזה יעשה לו מאוד טוב (מניחה שגם יעריך אותך מאוד על המאמץ). הוא מעיר לך הערות מתוך התסכול שלו, אולי מתוך כך שרואה ומשווה לאחרות (מבוגרות יותר בגיזרה דקה יותר), או מתוך נטו טעם אישי ורצון וכמיהה שלו שתחזרי למה שהיית פעם, כי הפעם הזה היה מתוק יותר, וכיף יותר.

2. את, לעומת זאת, חווה משהו אחר לגמרי: על פניו נראה שאת מאוד מקבלת את מידותייך, ולאורך הודעתך את מסבירה את מצבך, את מצבו (אני מבינה שאצל גברים מאוד חשוב...) ואפילו מסבירה רציונלית (אין לי בעיות בבדיקות דם, אני לא במצב מסוכן-למרות שהרופא ישמח...).

אני מרגישה שיחד עם זאת- "אני נורא רוצה לתת לו את מה שהוא כ"כ רוצה".., ז"א למרות הרציונליות שבדברייך, למרות מצבך שאת מקבלת - את כן רוצה שיהיה לו טוב וכן רוצה לתת לו את מה שרוצה, אבל, וזה אבל גדול - "אני לא מאמינה שאצליח לרזות".

3. נשאלת השאלה האם כאן מדובר, באמונה החסרה שלך, בעצמך, לגבי הרזון. אולי תחווי עוד כישלון, אולי תרזי ותעלי חזרה? אולי תפתיעי לטובה ויתאכזבו ממך שוב?

4. משהו בהודעה שלך כן מספר על הרצון שלך להיות יותר רזה, לאו דווקא בשבילו הפעם. אני חושבת שבשבילך. את לאורך התיאור מאוד "מתנצלת" על המצב - "אולי טיפה יותר, באמת שלא יותר מטיפה" (למרות שאין צורך בכך אם היית מקבלת את מצבך!).

5.אני רוצה שתחשבי עם עצמך יותר לעומק- לאן את באמת שואפת להגיע. מצד אחד, אם את נשארת על ה-44 הזה את נשארת במצב של זוגיות שיכלה להגיע גבוה יותר, ועם בעל שימשיך לנדנד ולהשתגע כשרואה נשים מבוגרות ממך רזות יותר. מצד שני, אם את תרזי אפילו 5-7 ק"ג, משהו שכבר אפשר לראות - יתכן ותזכי בשמחתו, בהערכתו, בחיזוריו ובשמחתו של הרופא.. נשאלת השאלה האם תזכי גם בהערכה עצמית מחודשת, אמיתית- שהנה, הגעת לזה והוכחת, לא רק לו- אלא גם לך.

6. אם אין בך רצון ולו קטן או לעשות לו ג'סטה או להרזות- כי את באמת מסתכלת במראה וממש טוב לך - אז הוא, מצידו, יצטרך להבין את זה ע"י תגובות אדישות שלך (כל הזמן) להערות המעליבות משהו שלו.. ז"א כל פעם שהוא יעיר את תצטרכי להגיד את המנטרה החוזרת "אני אוהבת אותי איך שאני ואני ממוצעת שטוב לה"... (אבל רק אם את באמת מרגישה כך).

אשמח לדעתך..

ניסיתי פשוט להבהיר, שאני לא מקטינה את מידתי- תרתי משמע, כי הרי אתן לא רואות אותי, ועלולות לחשוד שאני מצירת כאן תמונה של גופי, שהיא לא נכונה, כדי שאראה צודקת.

זה נכון שהיתי שמחה להיות רזה יותר- כל חיי הייתי בחורה ממש רזה. בגיל עשרים פלוס השמנתי מעט, הצלחתי לרזות ולשמור על זה כמה שנים, אח'כ בעקבות הגירה עליתי, ושוב הצלחתי להשיל את הרוב, ואז בא ההריון, ומאז אני בחורה שמנמנה.

אני כבר לא יודעת איך להגיב- ביקשתי ממנו שלא נדבר על הנושא, אבל הוא זורק מידי פעם הערות. אני יודעת שהוא מאוד מפנק ודואג לי, וזה רק הוגן שאתן לו את מעט הדברים שהוא צריך בתמורה...
אני לא חוששת שאעלה הכל חזרה, כלומר- אני יודעת שסטטיסטית זה די צפוי, אבל אז לפחות אוכל להגיד לו 'טוב ניסיתי, אתה רואה שזה לא הולך'.
בואו לא נתרכז ב 'איך אני מרזה'- מסיבה זו או אחרת, אני לא מסוגלת לעשות זאת. הייתי בעבר, עכשו לא. ( אולי בגלל, שהגוף שלי הוא במידה הטיבעית לגיל שלי... )

אני רוצה להתרכז, מה אני עושה מולו. ההערות שלו, הכעס שלו, משפיע עלי והוא רואה שאני בוכה בגלל זה.תודה שוב.

אבא שלי סובל מעודף משקל קיצוני. מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא שמן מאוד. וכך גם אימו ( סבתי). בעלי טוען שהוא חושש שאגיע למצבו של אבי.
אני טוענת שאם כיום אני ממוצעת, אשאר פחות או יותר כך. הוא טוען, שהוא חושש שאם לא ארזה אלך ואשמין, ובסופו של דבר בריאותי תדרדר מאוד.

אני משערת, שהוא משתמש בטיעון בריאותי בנוסף לאסטתי, כדי שזה יראה יותר 'טוב'. הוא עצמו, מודה שמפריע לו מאוד הפן האסטתי.

שלום שוב ממוצעת,

אני מבינה ממך שעל אף איזו פנטזיה רחוקה של אשה רזה- את לא שם רציונלית. ההערות שלו אולי רק גורמות לך להיזרק שוב לרצון הגדול הזה שליווה אותך בעבר.

את לא רוצה להתרכז באיך את מרזה, ואני חושבת שזה לא באמת האישיו כאן. מה את עושה מולו ומול ההערות שלו- זה תלוי מאיזה מקום את מונעת- וזה יראה גם מולו הכי אותנטי. ז"א, אם את לא מרזה כי את מונעת ממקום של שלמות עצמית- את צריכה לשדר לו שאת שלמה עם עצמך, ומרוצה מאיך שאת. אם את מונעת ממקום של "לא יכולה", את צריכה לשדר לו את חוסר היכולת והמוכנות של הגוף שלך לפצוח בדיאטה.

נקודה נוספת, אולי הוא מדבר על המשקל שלך דווקא כדי לספר לך משהו אחר- אולי משהו בקשר ליחסים האינטימיים? אולי יש משהו שהיה רוצה שתגשימו והוא "מוצא שביל" דרך שם? תוכלי להיות שם, במקום הזה, ולהשתתף איתו?

הבכי שלך רק גורם לכעס שלו לצמוח ולגדול, אם תצליחי לעשות שינוי בתגובות, הוא גם יגיב אחרת. הבכי שלך נובע אולי גם מהסיבה שהוא נוגע בנקודה מאוד רגישה בשבילך, נקודה שליוותה אותך כל השנים.. ואולי הוא לא רגיש מספיק או לא יודע מספיק שהוא מכאיב כ"כ .האם ניסית לספר לו כמה זה רגיש אצלך, וכמה זה פוגע? אם תחברי אותו לחוויה שלך- יש סיכוי שהוא יפנים, פעם אחרי פעם יותר ויותר- שהגיע הזמן לרדת מזה, ולקבל אותך בדיוק כפי שאת.

בשורה התחתונה- אם הוא רוצה שינוי שאת רוצה בו, מה טוב ומה נעים. לפחות שניכם באותה סירה. אבל אם הוא רוצה לשנות משהו שאת שלמה איתו וטוב לך איתו ואת לא מתכוונת להתאמץ בשבילו, כתוצאה מהשלמות שלך עם עצמך- ולקחת את ההשלכות בחשבון (של המשך הערות, והמשך כעס) - ואת מרגישה שאת מצליחה להתמודד בלהדוף אותו- זאת גם אפשרות. מה שחשוב הוא מה א-ת מרגישה לגבי עצמך. מה את משדרת לסביבה, ולו. והאם את יכולה "לפצות" אותו (כי הרי כפי שכתבת- כ"כ מגיע לו.. וסה"כ הוא בעל טוב), בדברים אחרים, בהפתעות, בחיזורים, בבילוי לא שגרתי? אולי אפשר לנתב את האנרגיות של השינוי שהוא רוצה- לשינויים אחרים? ובכל הוא ירגיש שהנה, את עושה למען שינוי.

ולגבי מה שהוספת - אוקיי, הוא חרד שתגיעי למצב הזה ויש סיכוי שהעינין הרפואי הוא עוד קטליזטור בשבילו שתרזי.. אבל כל עוד את תראי לו שסה"כ את אוכלת בריא, ושאת לא מעלה - כפי שאת כרגע - זה "אמור" להסתדר, לא? שוב- זה רק מה את משדרת בבחינת השלמות העצמית שלך, ואולי כפי שכתבתי לנסות לברר איתו האם משהו עומד מאחורי כל הבקשות האלה?

מה דעתך?

תראי, דיברנו על זה המון המון. גם בפעמים בהם שנינו רגועים ולא בתוך מריבה.
הוא יודע שזה מפריע לי. מבחינה אינטימית- הוא דווקא מראה הרבה התלהבות... הוא קונה לי לבנים שיפים בעיניו ואני לובשת אותם... אנחנו בהחלט מקיימים יחסים למעלה מהממוצע ... ולא רק בצורה הכי קונבציונלית שייש. הוא משדר לי שאני מושכת אותו, למרות הבטן שמפריעה לו.לי יש אולי בעיה- כשהוא כועס עלי, ולא משנה על מה- זה נורא מפריע לי. גם בנושאים אחרים, אם קורה שהוא מתרגז... אני לא יכולה להיות שלווה, רחוק מזה.

הזוגיות שלנו איננה מותשת ושחוקה. אני מקבלת ממנו הרבה פעמים את ההרגשה שהוא עדיין מתלהב ממני. אני שואלת אותו שוב ושוב מה אפשר לתת לו, והוא מבקש מעט. אני משתדלת לתת לו בתחומים האחרים שהוא צריך ומציין.
אני לא חושבת שהוא ישלים עם זה- בשבילו מאוד חשוב איך דברים נראים. לא רק אני, גם בבית וכו'. השאלה אולי, בעיקר איך חיים בשלום, כשהוא רוצה- וירצה תמיד- משהו שאני כנראה לא יכולה לספק. איך אני מתנהגת כך, שהוא לא יעלה את הנושא..
כמובן שהכי טוב היה לשלוח אותו לטיפול, להשלים עם זה שאינני הנערה בת ה 19 שהוא פגש בזמנו... אבל הוא לא יעשה זאת. לכן, מה שנשאר בידי לעשות, זה למצוא דרך כך שכמה שפחות אני והוא נריבעל זה. אולי אין מוצא, ואני פשוט צריכה להשלים עם זה, שלכל זוג יש קונפילקט כלשהוא לא פתור, והחיים אינם מושלמים....

שוב תודה

צהריים טובים,

אכן נשמע שיש לכם זוגיות שאפשר לקנא בה בבחינת מה שאת מתארת- חברות טובה, אין שחיקה, יש ריגושים וחיים מלאים. כתבת שקשה לך כל פעם שהוא מתרגז, גם בנוגע לעוד תחומים, ואולי בתחום הזה של המשקל זה פשוט "יותר פוגע" באיזו מטרה ישנה. לאורך ההודעה את מסבירה שהבעיה נובעת מעצם הכעס שלו - ואיך הכעס הזה משפיע עלייך ועל פעולותייך אחריו. אם יש משהו שצריך לקבל בזוגיות, ביחסים ובכלל לגבי עצמנו- הוא שבאמת אין דבר כזה "סופר", או מושלם, לא תמיד נוכל לרצות את כולם, במקרה הטוב אולי את עצמנו. וכשהסביבה לא מרוצה ומראה את זה בצורת תסכול, או כעס, או הערה כזאת או אחרת- אנחנו מיד נזרקים למרום של "איך אני משנה את זה, שהכעס יתחלף בתחושת סיפוק, ושלא ארגיש רע עם עצמי".. וזה לא תמיד אפשרי. לפעמים הפוך- כדאי להתמודד עם המציאות as is וזה גם הרבה יותר מחשל להמשך.

את לא רוצה שהוא יעלה את הנושא, אני מניחה, בגלל מה שזה מציף אצלך ומחפשת את הדרך איך להקדים תרופה למכה. אז אפשר לחשוב בכיוון הזה, של ללכת יותר על ביצים ולגרום לו פחות להעלות את זה.. ואפשר גם לחשוב על כך שאם עלית על הנקודה שהיא- כל פעם שיש מצידו כעס את לא שלווה, את מוצפת, ולא משנה מפאת איזה נושא- אולי דווקא זו הנקודה שתוכל לפתוח לך את הפתח לפיתרון. כי אחרים כפי שגם את כתבת לא נוכל לשנות. אבל אם על עצמנו יש לנו שליטה, ויכולת ניהול עצמית, בוודאי נוכל לשנות תגובות שלנו, כמו הצפה וסערת רגשות מכעס של אחר קרוב אלינו.

ואם נחזור לבקשתך- אני מאמינה שהוא ימשיך להעלות את הנושא, אני לא בטוחה שזה בשליטה שלך- למנן את מידת ההערות ואת התדירות שלהן. אבל כשזה כן יקרה את תוכלי להגיד כפי שהצעתי שככה טוב לך ואת מעניקה לו את כל מה שאפשר, או באמת להגיד את מה שכתבת כאן מאוד יפה- לכל זוג יש איזה קונפליקט לא פתור. אם הוא לא יהיה מוכן להגיע ליעוץ, אזיי הוא מעדיף להישאר בעמדה המעירה, ופחתו בעמדה שחולקת עבודת צוות משותפת על הנושא, או על עינין הכעסים. שוב אני מחדדת שרק את יכולה להשפיע על התגובות שלך - ואם זיהית אצל עצמך חלק חלש, שנפגע לעתים קרובות- אולי שם דווקא אפשר לטפל, ולהבטיח יותר שלווה להבא.

אתן לך דוגמא- לפני כמה חודשים, כעס על משהו אחר לגמרי, וגם אז הרגשתי נורא עם השתיקה שלו, עם החמצת הפנים. אני חושבת שאנסה טיפול, שיתן לי כוחות,דרך להתמודד עם הרגעים הפחות אידאליים בנישואים שלי ושלו...


תודה על הכל.

זה דורש אומץ לכתוב מה שכתבת ולהתכוון ברצינות לעשות צעד. אני משוכנעת שכשתתחילי לגעת במקום הזה, את תחושי כבר את ההקלה מולו - והוא מולך באופן אוטומטי כמעט.

אין לי ספק שאת עושה צעד חשוב לך ונכון. נשמע שאת לא מה"עומדות במקום", שמנסות, כפי שתיארת את חיי הזוגיות, באופן סימבולי.

אם תרצי עזרה נוספת, המלצות וכדומה- אני פה, ובמייל המצוין למעלה.

הרבה הצלחה- וישר כוחך.

הי יואל,

אני מבינה את הלחץ שלך- אתה מרגיש שבאמת הכל עליך, ואם זה לא מספיק אז אשתך לא מפצה בענייני ניקיון הבית למשל.. מה שאולי היה מצופה ממנה אם היא לא עובדת.

יש אנשים שלא בנויים לעבוד במסגרות, או שהם לא מצאו את עצמם עדיין, או שהם מנסים ומנסים ומתייאשים, או חסרי ביטחון במסגרת של יחסי עובד מעביד- יש הרבה סיבות. אני משוכנעת שאשתך כשרונית ובעלת יכולות להיות מועסקת, לא חושבת שמדובר במשהו שכשור לכישורים, אלא למשהו אישיותי.

נכון יהיה לומר שצפוי שהיא תנקה יותר ותכבס יותר, אבל זה עדיין לא משלים את המשבצת של הסיפוק האישי שלה מעצמה ומעבודה מסודרת שתעניק לה סדר יום, ופחות מחשב וטלויזיה כל היום. הנושא של ניקיון הבית ומטלותיו, והנושא של העבודה, נראה שיש להם מכנה משותף- אולי ילדותיות, אולי עצלות, אולי מעין חוסר עינין להתניע את החיים.. אך מאידך הם גם שני נושאים שונים שחשוב שתעשה להם הפרדה- העובדה שהיא לא מביאה פרנסה הביתה ולא מתמידה בעבודה, וענייני הבית השונים.

לא כ"כ פרטת לגבי שיחות שהיו לך איתה בעינין, והאם ישבתם על זה ברצינות. המצב הזה בו היא תיתלה בך לא יוכל להמשיך, באיזשהו שלב אתה תיכנס למעגל הזה של לראות בה "יצור" שלא עושה כמעט כלום, שתלוי בך- וכאן גם שאלת האהבה- עד כמה האהבה תחזיק- באה לידי ביטוי, וזה כבר לא טוב לזוגיות שלכם, לטווח הארוך. השאלה היא עד כמה אתה משדר, ועד כמה היא חווה אותך כרציני, כיותר אסרטיבי, כדורש. יותר עזרה בבית, יותר עשיית דברים למען הבית כמו קניות ותחזוקה כאשר אתה עובד והיא לא, ובפירוש להעלות את עינין הילד- איך נביא ילד במצב זוגיות כזה? (נניח רגע למצב הכלכלי). הילד- עם האושר שיביא, הוא גם דורש ויש לו צרכים- מי ימלא אחריהם?

נסה להבין מה הכיוון שלה לגבי קואצ'ר שאולי יכול קצת לסייע, בבחינת סוג הטיפול. זה לא טיפול קלאסי ו"חופר", ואולי אימון אישי יכול לעזור לה להתניע את ההתמדה, לעזור לה לחפש מקצוע שמתאים לה והיא תתמיד בו- היא צריכה הכוונה בכיוון הזה, ואני מציעה גם לפנות למוניקה בהקשר הזה, היא בטח תוכל לסייע לה, לכם.

אשמח לדעתך.

יואל יקר,

למיטב הבנתי, אשתך "נתקעה" איפשהו ועל משהו... משהו שחוסם לה את כל שדה הראייה והיא לא רואה אור או תקווה.
התנהלות שלה מאפיינת אדם "חסר חיים" החי בתחושה תמידית של "בשביל מה לקום בוקר". היא "גוררת" את עצמה במשך היום, חסרת עניין ומעש, בין מחשב וטלביזיה, שהם שני "תחביבים" שלא צריך להשקיע בהם יותר מידי מחשבה ויותר מידי מעשה וזה מעביר את הזמן, שממילא אין לה איך למלא אותו וגם אין לה חשק למלא אותו. כפי שעדי כתבה לך, אין לה עניין להתניע את חייה.
היא פשוט ממתינה שייגמר עוד יום. בנוסף ה"עלילות" במחשב ובטלביזיה משכיחות ממנה את חייה, שכאמור משהו חסר לה בהם. משהו משמעותי, המשהו הזה שימלא אותה באנרגיות של עשייה, יצירה, חיים.
וכאן "נכנס" נושא הרחבת המשפחה.
אני חושבת שהיא רואה בתינוק את המושיע לכל צרותיה. התינוק הזה שהיא כל-כך רוצה הוא המשהו הזה שיוציא אותה מה"בור" אליו היא "נפלה" ושהיא לא מצליחה לצאת ממנו.
התינוק הזה הוא ה"מפתח" שיעזור לה ל"התניע" שוב את חייה.
אז... אני מציעה שתגרום לה להבין שמבחינתך הרחבת המשפחה תוכל להתממש אך ורק לאחר שהיא תיקח אחריות על חייה. במילים אחרות, מה יצא לה מזה שהיא "תחזור" לחיים.
כאשר היא תיקח חלק מכובד במטלות הבית, כדי שאתה תוכל להתפנות לפרנס את המשפחה המתרחבת בכבוד, תוכלו להתחיל לתכנן את הרחבת המשפחה.
עליך ליצור אצלה תקווה כך שהיא תראה את האור בקצה המנהרה מתקרב אליה ושיהיה לה מניע רציני להתקרב אליו כמה שיותר מהר.
עליך להבין שמבחינה נפשית היא נמצאת במקום לא נעים בכלל. ה"תקיעות" הזו "תפסה" אותה חזק ונראה כאילו היא מאמינה שאין באפשרותה לשנות את מצבה. רק מניע משמעותי יכול לגרום לה להתחיל בשינוי.
עליה "למצוא" את יכולותיה שוב ולהאמין כי הן קיימות בה. כדי לסייע לה עליך לעטוף אותה בחום, אהבה ותמיכה, שלהם כוח עצום.
במידה ואתה חש שזה קצת "גדול עליך", אני מציעה לך לשקול את הצעתה של עדי בדבר אימון עבור אשתך.
אימון הוא תהליך קצר וחיובי בו המתאמן "מתחבר" ליכולותיו ומאמין בהם בשלב הראשון.
בשלב השני הוא בוחר משימות הולכות וגדלות ועומד בהן וכך חוזרת התקווה לחייו.

מאחלת לך ולכם הצלחה רבה.
אשמח באם תבחר לחזור ולשתף אתנו בהמשך וכמובן, אשמח לסייע ככל שאוכל.

כל עוד אתה יכול ,לפני החתונה

מישהי יקרה,

למיטב הבנתי, נרקמה איזושהי מערכת קשרים ידידותית בינך לבין האיש הנשוי, מערכת קשרים אשר אינך שלמה עמה, בלשון המעטה.
הקשר ממשיך להתקיים אך ורק מפני שלא נעים לך לפגוע בו או לגרום לו לתחושת אכזבה. בה בעת שאת כל-כך מתחשבת ברגשותיו את שוכחת להתחשב ברגשותייך, בתחושותייך וב"אני מאמין" שלך ולך, לא נוח ולא נעים להיות חלק מקשר אשר כצופה מהצד היית נוקטת עמדה מאוד ברורה וחד-משמעית וללא כל היסוס היית פוסקת לנתק את הקשר ובהקדם מאחר ולמעשה "אין מה לעשות בקשר כזה".
אני מבינה שאת מתקשה, לכאורה, לקחת החלטה ולפעול על-פיה מאחר ואת חלק מהקשר, אולם בפנייתך מנית "את כל הסיבות שבעולם" מדוע אין סיבה להחזיק בקשר שכזה, סיבות רגשיות וסיבות שכלתניות ויש לי תחושה שאת יודעת היטב מה הכי נכון עבורך ובחרת לפנות לפורום כדי לקבל אצלנו חיזוק ואישור לרצונך לסיים את הקשר.
הדבר הנכון לעשותו הוא הדבר הנכון ביותר עבורך, המעשה אשר יביא לסיומה את תחושת חוסר הנוחות שלך, המעשה אשר יביא לשקט הנפשי שלך, הדבר עמו תהיי שלמה ביותר.
הנאמנות שאת חשה לקשר לא מיטיבה עמך ולכן אני מציעה לך לשים את נאמנותך לעצמך ולדרכך בראש סדרי העדיפויות שלך ואז אני משוכנעת שתדעי כיצד לנהוג.

אני שמחה לשמוע... מחכים לעדכונים... בהצלחה רבה

עדן, בשרשור המקורי שלנו יש תגובה חשובה של "אני", אני ממליצה לך לראות אותה.. וכמובן להמשיך את השרשור המקורי על אף היותו "בעל בשר" וכבר ארוך. :)

רונית יקרה,

נראה שערך המשפחתיות מדורג גבוה מאוד בסולם הערכים של בעלך. הדבר בא לידי ביטוי הן במשפחה אשר יצרתם יחד וכפי שציינת, "הוא אב אוהב ובעל חם מעין כמוהו", והן במשפחה הגרעינית שלו, בהתנהלותו מול אמו.
מאחר ולמשפחה יש חשיבות גדולה בעיניו והמשפחה תופסת מקום מכובד בחייו, בשנים בהם גדל, בגר והתפתח בבית-הוריו, נרקמה בינו ובין אמו מערכת יחסים קרובה, פתוחה, חמה ותומכת, כנראה יותר מאשר מערכת הקשרים בין חמתך לבין שני בניה האחרים. זה גם יכול להסביר את העובדה שהיא מתקשרת אליו כאשר היא זקוקה לעצה או עזרה, כנראה בתדירות גבוהה יותר מאשר לשני גיסייך.
עם השנים, ההתנהלות ביניהם, הפתיחות, השיתוף המלא, ההיוועצות לגבי דברים רבים והתמיכה ההדדית השתרשו וקבלו "מקום של קבע" במערכת היחסים המיוחדת שלהם. שניהם נהנים מכך ונראה ששניהם זקוקים לכך בחייהם.
אני מאמינה כי חמתך מוקירה את המשפחה אשר יצרתם יחד, היא בוודאי מאושרת שבנה מצא את השותפה לחיים הנכונה עבורו והקים עמה משפחה אוהבת, חמה ותומכת, ממש על-פי הערכים אשר היא הקנתה לבנה לאורך השנים. בנוסף, חמתך מעריכה פתיחות, כנות ושתוף והעובדה שהיא משתדלת להתקשר פחות, לאחר ששיתפת אותה בתחושותייך, מעידה על כך.
דבר נוסף שיכול להיות הוא, שהיא חוששת, שלא במודע, לאבד את "מקומה" ו"חשיבותה" בחיי בנה האהוב והקרוב ולכן היא "נלחמת", כדי לשמר את הקיים.
לאור זאת, נראה לי, שכדי ליצור את השקט הנפשי, לו את כה זקוקה, יהיה עלייך להמשיך ולדבר איתה בעניין הזה ולא עם בעלך. יהיה עלייך לרתום אותה להשגת מטרתך ולהמשיך ולסלול את הדרך אל ליבה, כך שהיא תתגייס למענך. עשי זאת בכבוד, מתוך קרבה ושותפות ויחד עם זאת, מ"מקום" נחוש והחלטי.
לאחר שאת לקחת החלטה, שתפי אותה, כדי שהיא תרגיש את השייכות והשיתוף, להם היא זקוקה וכדי שהיא תדע שההחלטה כבר נלקחה.
כאשר היא תרגיש שהיא חשובה לשניכם, כאשר היא תבין שדעותיה בעלות משקל (אך אינן קובעות) ושלעולם היא תתפוס מקום מכובד בחיי בעלך, היא תרפא, לאט לאט...וכאשר היא תרפא מעט גם בעלך ישחרר קצת.
עלייך להתאזר בסבלנות ולהתוות את דרכך בהתמדה ובעקביות.

אליקים יקר,

בדומה לבניין אשר עומד על יסודות יציבים לאורך שנים ואינו מאבד מיציבותו ומחוסנו למרות הזמן החולף, שינויי מזג-האוויר, הדיירים השונים והמשתנים, הסביבה המשתנה סביבו ואף רעידות אדמה בעוצמות שונות, כך גם אהבה אמיתית ובשלה מושתת על ערכים עמוקים, איתנים ויציבים המקנים לה את היכולת להתקיים בעוצמה לאורך שנים ולהתמודד באומץ מול האתגרים השונים מבית ומחוץ.
היסודות, הערכים, עליהם מושתתת האהבה האמיתית והבשלה הם ערכי ההדדיות והשוויון, הנתינה וההכלה, המחויבות והנאמנות, הכבוד והערכה, הדאגה וההתחשבות וכמובן האהבה והקרבה, האינטימיות הנפשית והפיסית.
כמו בכל טנגו, נדרשים שניים שבנוסף לערכי הזוגיות הבסיסיים והיסודיים מדרגים ערכים נוספים, ערכים אישיים, באותו סדר חשיבות, כך שהם יוכלו לרקוד יחד את חייהם מתוך הבנה, מימוש עצמי
ותרומה זה לצמיחתו של זה לצד התפתחותה והעמקתה של הזוגיות, כחלק מהמשפחה.
לצורך הדוגמא, אם לאחד מבני הזוג ערך המשפחתיות מאוד חשוב הוא בוודאי ירצה להקים משפחה ולהרחיבה בהקדם וכמו כן, להקדיש לבני המשפחה זמן משמעותי ואיכותי. במידה ובן-הזוג השני רואה את הדברים אחרת, והמשפחה היא אמנם ערך חשוב אך במידה פחותה מהקריירה וההתפתחות האישית, הוא ירצה, ראשית, להתקדם במקום עבודתו ולהשקיע בעבודתו זמן משמעותי ואיכותי ורק בשלב מאוחר יותר ל"הגיע" ל"זמן" הרחבת המשפחה.
במקרה כזה עשויים להתלקח וויכוחים, להתפתח אי-הסכמות ותחושת מרירות האחד כלפי השני.
לחילופין, כאשר שני בני-הזוג מדרגים את ערך המשפחתיות או הקריירה באותו מקום, הם יתקדמו יחדיו מתוך הבנה אישית והדדית.
האהבה הזוגית היא אהבה אגואיסטית לחלוטין מהבחינה הזו, שזהו הקשר היחיד מבין כל מערכות הקשרים הקיימות, שטובתו של בן-זוגנו חשובה לנו לפחות כמו טובתנו שלנו, אם לא יותר. כאשר טוב לבן-זוגנו, כאשר הוא שמח, מאושר ומצליח בפועלו, טוב לנו, ולכן נתגייס למענו ונתרום כמיטב יכולתנו עבורו מתוך אהבה ומתוך אינטרס, טובתו היא בפירוש טובתנו.
באהבה כזו, אשר מכילה את ערכי הזוגיות ואשר שני שותפיה מדרגים את ערכיהם האישיים על-פי אותו סדר חשיבות, לא רק ש"שווה" להשקיע, אלה שזו ההשקעה המהווה את הבסיס האמיתי לאושרנו ולהתפתחותנו האישית.

הי שני,

אכן ניכר כי את בבילבול. אכתוב בנקודות דברים שעלו לי ממה שתארת:
1. משהו כללי שיהיה לך ברקע: הגיל- איתו הצבא. בגיל כזה עדיין האישיות לא לגמרי בשלה, בקשרים רציניים אנחנו יכולים לראות שינויים קיצוניים באישיות, ובשלב זה המצב הזה טבעי.

2. לא כתבת כמה זמן אתם בקשר, וזה פרמטר חשוב, אך אני מבינה שאתם בקשר תקופה לא קצרה. בתחילת קשר כולנו משקיעים -כולנו רוצים להראות כמה אנחנו אוהבים, אכפתיים ודואגים. כבר בתחילה נאמר לך שהוא אדם אדיש, ובתחילת הקשר לא נראית דווקא אדישותו אלא האכפתיות שלו והאהבה שלו. עם הזמן, כאשר ההתאהבות מתחילה טיפה לרדת והערפל מתפזר, אך טבעי שגם ההתלהבות מעט תרד. השאלה היא עד כמה.. ואכן פה את שואלת שאלה- האם האדישות לא מספרת לך על חוסר רגש?

3. אני רוצה להסב את תשומת ליבך שהניתוח ברגל שעבר, אולי עבר, אך בכל זאת מדובר במשבר ובתהליך שחבר שלך עבר או עדיין עובר. הוא מוגבל מאוד פיזית, יתכן ועדיין מוטרד סביב הנושא הזה.. ויש לתמוך בו עד כמה שאת יכולה- את זאת דווקא שצריכה להתקשר, ליזום, ולתמוך מיוזמתך. בד"כ בן הזוג אף מצפה שמאוד נראה יחס והתחשבות בזמנים כאלה. הקושי אינו רק פיזי עבורו, עד כמה שהוא אדם סגור- ודווקא בגלל זה, נסי לנחש מה עובר עליו גם ברמה הזאת. אולי לא סתם כתבת שמאז הכל החל להדרדר..

4. נסי להיות ערה לכך שאת מאוד עסוקה בכמויות- כמה הוא התקשר, כמה זמן דיברתם, כמה פעמים נפגשתם בחודש- השאלה היא האם אלו פעמים שהוא יזם, שאת יזמת? שוב, הנושא של הניתוח יכול להיות קשור גם כאן. לגבי השיחות הקצרות- שוב, כל תהליך של קשר מתחיל בהתלהבות אדירה ויכול לאט לאט להתפוגג כאשר המציאות פתאום תופסת מקום ופחות ה"פרפרים", וכן, יש שיחות גם מאוד קצרות לפעמים.. חשוב שתהיי מודעת גם לאופן הטבעי של הקשר. אני לא יודעת אם זה המקרה אצלך- אבל רשמי לך כנקודה. וכאן אני רוצה להתייחס לעוד משהו שכתבת- אדם שאכפת לו ירצה לדבר עם בן זוגו כל הזמן ולחפש את הקירבה אליו- לאו דווקא! בכל קשר יש את הזמן הזה, שוב, של הפוגה קלה מהצפיפות, של מתן מרחב לצד השני.. להתחיל לצאת מהבועה הזוגית ולחשוב גם עליי. וזה טבעי מאוד. השאלה היא- האם את מרגישה שהקשר עדיין "חי" בתוך הירידה של הקשר לעולם מציאותי ופחות רומנטי.

5. טוב עשית שדיברת איתו, אך להערכתי את מאוד מחכה לתוצאות, ורוצה לתת "ציון". הקשר הוא גם שלך, ואת בהחלט יכולה ליזום עוד שיחה בה את מספרת כמה חבל לך על מה שקורה, בה את לא מאשימה אותו אלא מדברת עלייך ועל רגשותייך לגבי הנסיגה שאת חשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שהוא לא אוהב, פחות מרגיש אלייך, הייתי לוקחת כמה דברים בחשבון: הגיל והשינויים, הניתוח שעבר ואיך השפיע עליו, תהליך טבעי של כל קשר רומנטי, והעובדה שסיפרו לך על אדישותו (מראש אני אומרת שזה יהיה קשה לשנות, אבל אם תבואי לקראתו ותתרככי יתכן וגם הוא ישתנה בהתאם). תקשורת היא שם המשחק- והייתי מאפשרת לזה עוד צ'אנס- שאת שמה ה-כל על השולחן, גם את העינין של הטלפון המקולקל ומה את חשה לגבי זה.

אשמח לדעתך ואולי נוכל להמשיך משם.

ראשית כל רציתי להגיד לך תודה :)
האמת הקשר שלנו לא ארוך מאוד, אך אכן נראה כאילו עברנו הרבה. אנחנו ביחד חודשיים. בנוסף לכך רציתי להתייחס למשהו שאמרת בקשר לרגל, אני יודעת שאני אמורה לתמוך בו, והאמת אני הכי הייתי רוצה לתמוך בו. אני אדם מאוד אמוציונלי יחסית, אשר מביאה רגשות וזקוק להרבה יחס- ואמרתי לו את זה. ברגע שהתחלתי לראות ממנו שהוא לא מתייחס התחלתי להרגיש דחויה ולא רצויה ופחדתי להתקרב, פחדתי לבוא עליו, הכוונה היא שאני אדם שאוהב לחלוק דברים ולשתף אחרים, וברגע שאני רואה מחבר שלי שהוא לא משתף אותי, שהוא מתנהג עלי מוזר, ואף נראה כאילו כבר לא רוצה להיות בקשר הזה, קשה לי לבוא ולתמוך בו. אני יודעת שבמערכת יחסית ה"פרפרים בטן: כמו שאמרת נעלמים עם הזמן, ואני לא מחפשת את כל ההתרגשות עכשיו אלא רוצה לראות ממנו אכפטיות, ואכן אני לא רואה אותה ממנו...אני אמרתי לו שמפריע לי שאנחנו לא מדברים הרבה, שאנחנו לא נפגשי, שמפריע לי להראות כאילו אני היחידה בקשר הזה שאיכפט לה וזה ניראה כאילו רק אני מתגעגעת. כאשר הוא דיבר איתי על כך הוא אמר שזה לא ככ, ושגם הוא מתגעגע ואיכפט לו, וכאשר אמרתי לו שכניראה לי איכפט יותק הוא לא ענה, בנוסף הוא אמר לי שאכן מפריע לו מאוד הניתוח ושהוא מאוד מתוסכל מהמצב הזה, וכאן אני נקרעת בין 2 חתיכות- מצעד אחד אני הכי רוצה לתמוך בו כמו שארמת וכמו שכבר ציינתי, להיות איתו ולעודד אותו, אך מצעד שני מפריע לי נורא כל הקטע הזה שהו אלא מתקשר ולא מתעניין. שהקשר הזה אכן דועך מאוד, אני לא יודעת אם אני רוצה לעשות איתו "עוד שיחה" או שכדי לי להגיד לו שאני רוה להיפרד. האמת חלק מההחלטה הזאת התקבלה אצלי בגלל שרציתי לראות איך הוא יגיב, אני רוצה לראות אם הוא ילחם עלי? אם איכפט לו ממני בכלל.??? כי אני לא רואה את זה אצלו, אך כמוון אני פוחדת שאני עושה טעות איומה ושאני אץחרט על זה כל כך. היה ךי כל כך כייף איתו בהתחלה ואני לא רוצה לאבד את זה, רק שאני פודת שזה כבר אבד.
בנוסף, אני פוחדת שאני לוחצת עליו עם כל השיחות האלו, שזה מבהיל אותו, שאני מאוד תוקפנית ושימאס לו לשמוע אותי כבר.
חוץ מזה מצעד שני אני לא רוצה להיות בקשר בו אני מרגישה בזויה או שאני כל הזמן בלחץ ועצבים. אני כל הזמן חושבת למה הוא לא מתקשר? מה א אכיפט לו?? ונעניין אותי לדעת, איך אדם מביעה אהבה, רגשות?? איך אוכל לדעת שהוא אכן מרגיש משהו??? בנוסף, אני חושבת ולוקחת את ההדדיות כחד הפרמטרים החשובים בקשר, אני חושבת שבקשר שני הצדדים צריכים לאהוב במידה שווה, ולהתגעגע במידה שוה ואכן להתחשב אחד בשני ולוותר אחד לשני במידה שווה. אני יודת שזה אף פעם לא יהיה שווה לגמרי, אך עד כמה שזה יכול להיות. אי רוצה להתקשר עליו ולדבר איתו ומרגישה שהוא לא רוצה, שהוא אפילו לא חשב עלי במשך היום. ואת גם דיברת על האופן הטבעי של הקשר, התוכלי להסביר לי בעוד מס' מילים למה הכוונה?

היו פעמים שהייתי רואה שהוא התחבר לפייסבוק, הגיב לחברים ואלי הוא לא התקשר. הוא אומר לי שהוא ישן כל היום ואני מאמינה לו, או יותר נכון רוצה להאמין בו, אך עולים בליבי ספקות כי הוא גם לא דובר אמת, הרי כמה שעות ביופ ניתן לישון. כאשר דיברתי איתו על זה הוא אמר שהוא מעדיף לעבור את כל התקופה הרעה הזאת עכשיו בשינה. אני לא רוצה היות פרנואידית מידי אבל אני בסך הכל רוצה לדעת שאיכפט לו ממני, שהוא מרגיש אלי משהו, ושאכן רוצה להמשיך מזה. היו לי קשרים לא יוצלחים בעבר, ונפגעתי בדיוק מכך שאני הרגשתי לצד השני רגשות והוא עלי לא. אני בסך הכל רוצה שהקשר שלנו יעבוד וילך טוב. אני לא רוצה להטריד אותו יותר מידי ולהשמע חופרת מידי או אחת שכל הזמן יש לה מה להגיד ועל מה להתלונן. אבל אם הוא לא היה מתנהג ככה אז לא הייתה לי סיבה לדבר איתו. אני גם לא יודעת אם אני עשיתי משהו רע?? האם כדי לשאול אותו..? האם אני פגעתי בו בדרך זו או אחרת??

סליחה על החפירה..

הי שוב שני,

הבחנתי בכך שאת קצת ההפך ממנו- יש בך צורך לשתף ולחלוק ולהביע רגשות. בעוד הוא לא כזה, זה עינין אחד. את שואלת בעצם האם לא רק האדישות היא העינין אלא משהו בו שלא רוצה בך או בקשר איתך. את בעצם עושה מה שהרבה אחרים היו עושים- כשמישהו מתרחק, או מתנהג באופן שיכול לפגוע -את נסוגה, כדי להתגונן מהפגיעה. כדי להיות הדדית- את מתנהגת באותה מטבע, כדי לא להיפגע- וזה מאוד מובן. אבל שימי לב שזה מייצר כל הזמן הרבה שאלות, כמו מפעל- ככל שהדברים בעלטה, ככה סימני השאלה גוברים.

יש שני מישורים לגביו- האחד מה שהוא מצהיר בפועל- אני רוצה, אני אוהב ואכפת לי. מישור שני הוא היכולת הרגשית שלו להחזיק כרגע קשר. כרגע הכוונה לתקופה שהוא עובר ולכן שמתי עליה דגש חזק בהודעתי הקודמת אלייך. עבורו, סלחי לי, עדיין ילד, הניתוח הזה הוא לא סתם. ניכר כי הוא חושש ממנו, מוטרד, אני לא יודעת מה הרקע לניתוח- אולי גם זה חשוב. אני לא יודעת כמה תמיכה יש לו מהמשפחה- גם זה פרמטר. בכל אופן, לא סתם את חוששת גם מלתמוך, הרי אתם חודשיים יחד. חודשיים זה זמן קצר ביותר כדי להכיר, ובתוכם את חשופה לעוד פן אצלו, והוא כנראה אתה סגירות ואדישות. אבל- בתקופה כ"כ קשה, לא בטוח שאפשר לשפוט אותו. מה שהדליק אצלי נורה זה שהוא מספר לך שהוא מעדיף להעביר את התקופה הזאת בשינה, במילים אחרות -אני לא רוצה להרגיש. אני רוצה שהכל יעבור ואתעורר כשהכל יעלם. זה מעיד ומספר לנו משהו על יכולת ההתמודדות הנמוכה שלו כרגע עם המצב, או על תחושה של מעין "דיכאון" וחוסר עינין הסביבה (מה שאת חשה).

בקשר רומנטי ההשקעה היא אדירה- ההשקעה הזאת של לחשוב על האחר (עלייך), להגיע (אלייך), לצאת (איתך), להשקיע רגש וחיזורים.. ההשקעה והאנרגיה גדולות ביותר. עבור אדם שעובר משבר- לפעמים הן בלתי אפשריות, ואולי זו הסיבה שאת חשה ממנו את הניכור והריחוק.

אז מה עושים עם זה? אם הייתם תקופה מאוד ארוכה יחד, אולי הייתי יותר חד משמעית. אבל בגלל שהתקופה בה אתם מכירים קצרה יחסית, והתחושה הזאת של התסכול מגיעה מאוד מהר- אני חושבת שהייתי מקצרת תהליכים, והולכת כמעט על הכיוון שלך.. ז"א, לשבת ולדבר איתו "דוגרי". להגיד לו- כן, אתה עובר תקופה, אני מנסה לתמוך ולא מצליחה, אתה מרחיק אותי בהתנהגות שלך ואני מתוסכלת מזה, אני מאוד מתגעגעת למה שהיה ומצד שני שואלת את עצמי- האם זה היה משהו חולף וזה "אתה האמיתי", או שזאת רק תקופה קשה? מה באמת אתה רוצה? כל השאלות האלו צריכות להיות על השולחן. את בהחלט יכולה להגיד בשיחה הזאת שאת רוצה תשובה חד משמעית- האם אתה מסוגל רגשית להחזיק את הקשר הזה, להשקיע ולחזור לעיקרון ההדדיות שהיה כה משמעותי בחודש הראשון, בעוד אני מצידי אתמוך ואהיה שם בשבילך, להבין ולהקשיב.. או שזה גדול עליך, ההשקעה רבה מדי וכרגע אתה רוצה להשקיע יותר בכל מה שעובר עליך מאז הניתוח (ואין מה לעשות, אם יגיב כך תדעי שזה מאוד מאוד לגיטימי..). אני מנסה לחבר אותך לחוויה שלו ולא סתם- כי ההדדיות פועלת גם כאן..

לגבי התנהלות טבעית של הקשר- זה בדיוק הנושא של דעיכת הפרפרים... שבהתחלה סוחטים את הגז, ואח"כ ההתלהבות מעט יורדת. אך כפי שהבנתי ממך את חשה ממנו דברים אחרים, ואשמח לדעתך לגבי מה שכתבתי.

בהמשך להודעה הקודמת, בפירוש המטרה של השיחה היא להבין האם נפרדים.

דבר חשוב נוסף- את בפירוש צריכה לחשוב על עצמך בתוך הקשר הזה.. ואם תרגישי שזה אמיתי ויש מצידו רצינות להמשיך, כאן תבוא לך הזדמנות אדירה לממש את הנתינה שבך - את ההקשבה, ההקרבה בקשר וכו'. אבל אם תחושי שזה הדדי, כפי שכתבת.

אני די מרגישה שהבנת את המצב שלי עכשיו, ואת בהחלט מראה לי פנים אחרות לקשר, ומאירה לי גם את התנהגותי בקשר...אני בהחלט חושבת שאדבר איתו ואניח את הקלפים על השולחן ואברר אחת ולתמיד מה הוא רוצה מהקשר ואיך אנחנו ממשיכים מכאן, אם בכלל?..
ושנית, רציתי לשאולך, בקשר לזה שהוא עובר עכשיו תקופה קשה, את יכולה לתת לי עצות או דרכים למוך בו?? כלומר אנחנו הרי לא מדברים הרבה( אולי בעיקבות השיחה עכשיו זה הישתנה) ואיך להראות לו שלי כן איכפט ממצבו עכשיו ושאני מבינה לליבו??

הי שני,

אני שמחה שההתכתבות בינינו סייעה.. כל הכבוד לך שאת מיישמת ומוכנה לפתוח כיווני מחשבה חדשים.

לגבי מה ששאלת- תמיכה יכולה לבוא בהרבה דרכים. יש אנשים שירצו שיתמכו בהם ע"י פשוט להיות איתם, להקשיב להם, לגרום להם "לפרוק" מה שעובר עליהם. ויש אנשים שרק המשפט "אני פה בשבילך" יעשה להם המון. ממה שאני מבינה הבחור פחות נוטה לפרוק ולשתף, אבל את בהחלט יכולה להראות לו שאת שם בדרכים אחרות- ליזום יותר שיחות, לא לשפוט אותו על מה שקורה כרגע בקשר, להראות לו שאת מבינה את הכאב שלו, את המשבר שהוא עבר, לשאול מה (באמת) שלומו היום ואם יש משהו שאת יכולה לעשות. אולי בכל זאת להגיע אליו, או להיפגש בקירבת מקום לבית שלו? אימייל, אס.אמ.אסים וכו'.

המכנה המשותף של כל ההצעות האלו היא לא להאשים אותו לגבי מה שקורה בקשר, נסי לשים את זה רגע בצד. נסי להיות עכשיו "החברה הטובה" ופחות "הבת זוג הדורשת", החליפי לרגע תפקיד. החליטי שעכשיו אני שם בשבילו.

כפי שאת, כשאת חולה או לא מרגישה טוב- מה את הכי צריכה? כוס תה, מסאז', שמישהו יבוא, יכסה אותך.. סוג של פינוק ותחושה של "מותר לי להרגיש לא טוב, מקבלים את זה". אותו דבר לגביו- נסי יותר לפנק אותו, יותר להעניק, לתת לדברים להיות כפי שהם ופחות לבוא בדרישה. במקביל בדקי האם משהו בו משתנה, האם יש בו פתאום יותר רצון לקירבה. יתכן שכשהוא רואה שאת מסתייגת ממנו בגלל הניתוח- הוא בעצמו מסתייג ממך בגלל התגובה (הדדיות...), כמו כדור שלג.

הניתוח כנראה הוריד הרבה מהביטחון ואולי אף מהגבריות שבו. נסי להחזיר לו את הביטחון ע"י התמיכה שלך.

ראשית, שוב תודה לך על התמיכה, הייתי רוצה לשתף אותך במה שקרה היום....
היום, הייתי עם חברה שלי בבית והוא התקשר, וכשעניתי לו הוא נשמע מאוד עייף, ישנוני כזה ויש על ההתחלה הוא אמר לי שעכשיו הוא הצליח לתקן את הטלפון( זה מה שהוא אמר לי לפני מספר ימיםף שהטלפון לא עובד ולכן וא לא יכול לדבר איתי),ושהוא מתגעגע ושהוא ממש שמח סוף סוף לשמוע את הקול שלי ושהוא יודע שאני בטח כועסת וכו'...ואמרתי לו שכן, אבל כל כך התרגשתי לדבר איתו, ופתאום עצם שחכתי כל מה שקציתי להגיד לו....ואז התחלתי לדבר איתו על חלק מן הדברים אך הכל נראה לי פתאום כל כך לא נכון ולא חשוב...למרות שידעתי שזה מפריע לי עדיין...ואז הוא פשוט איכשהו הפך את הגלגל ואני יצאתי אשמה...אמרתי לו שאני לא מאמינה לו שהטלפון שלו היה מקולקל ושהוא היה יכול למצוא דרכים אחרים לתקשר איתי והוא אמר לי חבל מאודץ..שאני לא מאמינה לו ושהוא חשב שהספקתי להכיר אותו בזמן הזה שהוא לא אדם כזה ולא משחק משחקים...לאחר מכן הוא אמר לי שהוא ממש עייף, ושכל מה שהוא ניסה זה לתקן את הטלפון ולא ישן כל הלילה וזה כדי לשמוע אותי...(הוא מורח אותי בשקרים) ושהוא הולך לישון והוא התקשר יותר מאוחד...אמרתי טוב והשיחה היסתיימה.. בינתיים חברה שלי היית בסלון ודיברה עם חבר שלה, שהוא גם חבר של חבר שלי..והוא אמר לה שהוא בדיוק דיבר איתו עכשיו( עם חבר שלי) והוא העיר אותו משינה והוא סתם כזה צחק איתי" מה זה כמה הבן אדם הזה ישן", ואז התקשרתי עליו ישר ואמרתי לו את זה והוא כמווון מרח אותי שוב פעם בתירוצים ואיכשהו התחמק מיזה..חוץ מיזה הטון שלו נשמע מאוד רע ומזלזל( מאוד נפגעתי)...לאחר מכן חברה שלי שוב פעם התקשרה לחבר שלה לברר שאכן הוא ישן וחבר שלה אמר שכן שהוא העיר אותו וזה, ואז היא סיפרה לו שחבר שלי אמר לי שהוא לא ישן כל הלילה ואפילו חבר שלה אמר "איזה שקרן הבן אדם הזה"....ואז בדיוק חבר שלי היה בממתינה ולאחר כחצי שעה חברה שלי קיבלה הודעה ששם חבר שלה אומר לה בעצם שהוא התבלבל ושחבר שלי לא ישן וכל מיני שטויות כאלה, כאילו ניסה פתאום לחפות עליו כי הוא דיבר איתו...ואני יודעת שהוא משקר לי, וטפסתי אותו על השקר הזה ואני לא מבינה למה הוא עושה לי את זה?? למה הוא מתנהג ככה? לא נמאס לו מכל התירוצים הלאה?? ואני ממש פוחדת עכשיו כי אני מרגישה מאוד חשופה, מאוד לא בטוחה בעצמי, אני דיי חוששת לדבר איתו, אני פוחדת שאני לא יוכל לעמוד מולו ואני איכשהו שוב פע אפול בפח שלו..שהוא יוצא אותי שוב פעם ההאמה וה- לא בסדר בסיפור. אני יצאתי חברה ממש חופרת והיסטרית ואני ממש לא כזאת, זה הוא שפשוט גרם לי להרגשי ככה..ובגלל זה אני התחלתי כל כך לחשוב על זה..אם הוא לא היה נותן לי את הסיבות הלאה כל זה לא היה קורה בכלל...

אני כבר מויאשת ולגמרי לא יודעת מה לעשות ואיך להמשיך אני יודעת עכשיו בוודאות שאני רוצה להיפרד כי אני לא רוצה שאף גבר יוציא אותי מושפלת או נודניקית או כל דבר אחר ושישקר לי בפנים...

הי שוב שני,

צר לי לשמוע את זה.. אני מאוד מרגישה את התסכול שלך. לצערי ממש עכשיו אני לא אוכל להאריך, אבל לקראת הצהריים כנסי שוב ואני מאמינה שכבר תהיה תגובה שלי, מפורטת יותר, מה כדאי לעשות הלאה..

עד אז- היי חזקה.. סומכת עלייך.

הי שני,

לגבי מה שכתבת לנו- אני חושבת שאת צריכה ללכת עם הלב שלך ועם החשיבה הנכונה שלך. את לא מאמינה בו, ולכן גם לא כ"כ בעתיד הקשר. אני גם לא יודעת כמה החוויות האחרונות מולו השאירו בך אהבה אליו? אולי הרגל?

את כל המסקנות שהסקת מהקשר הזה- עלייך- תוכלי כמובן ליישם גם ביחסים עם אנשים אחרים, וגם בקשרים רומנטיים, בעיקר.

מה שתארת מלמד על "לשחק משחקים בקשר", הוא לא נשמע בשלף אולי הוא נורא רוצה, אבל המשבר שעובר, והתקשורת שלו שלמדת דרך החבר והחברה שלך - אמרו כמה דברים. יש לדעתי להודיע לו על סיום הקשר, ובכל גם תרגישי שלמה יותר ולא מנוצלץ, או מבויישת.

היי
את מציגה באופן ברור ביותר את השאלות שלך, מה שמלמד עלייך שאת כבר יודעת את התשובות ! ובעצם, אין לך בכלל ספק לגביהן,
א מ מה...
את רוצה שמישהו יחליט בשבילך ויציל אותך מהזוגיות הלא בריאה הזו,
תתבונני בבקשה במה שכתבת, ותקראי שוב את אותם משפטים רק בסדר הזה,
(שימי לב שאת מקטינה את עצמך מולו בכל הפרמטרים, אני אתחיל מהסוף-)
*הוא לא מוכן ללכת לעבודה זוגית-אין על מה לדבר ?!
*אני יודעת שאם זה היה ההפך והוא היה בתקופה שבה הוא היה אומר לי שכרגע לא מתאים לו, הייתי מחכה לו. לא הייתי יוצאת החוצה.
*אבל אם יבוא יום ואני אעצור אותו או שהוא ירגיש מחנק הוא יקשיב קודם לעצמו ורק אחר כך לי.
*הרי גם בחתונה עשינו הסכם ממון לבקשתו גם כן.
ועל כולנה את כותבת >
*יש בי חשש שיבוא היום שהוא פשוט יקום וילך שוב. כי ההסכם לא מתאים לא יותר, כי אני עוצרת אותו וזה לא יתאים לו וכו'.
ואת שואלת ?
מה יקרה אם תהיה תקופה בחיים שלא יבוא לי בכלל, במובן הפיזי.
ואני הקטן שואל ???
מה יקרה אם תריבו סתם כך והוא ירגיש פגוע ממך ?
מה יקרה אם תהיי בשמירת היריון או שתהיי לא זמינה מכל סיבה שהיא ?
-
מצד שני א"א להתעלם שהייתה לכם תקשורת טובה מלכתחילה והצלחתם לשדרג אותה אלף מונים, ועל כך מגיע לך ולו כל הכבוד !
אבל איך אמר פעם חכם סיני אחד, המבחן הוא בתוצאה !
התקשורת שלכם הייתה עד כדי כך פתוחה שהיא זלגה לאוייב,
בשמה של זוגיות פתוחה כביכול הוא "לקח" ממך את הזכות לבחור בכל עת מה יהיה עם עתידך,
ואת "נתת לו" את זה על מגש של כסף, "אפשרת לו" לקחת ממך את הצרכים הכי בסיסים שיכולה אשה אחת קטנה לבקש,
מה בסך הכל את צריכה, איני יודע, אבל את זו שכתבת, אני רוצה בטחון !
אני הייתי רוצה שהאהבה תהיה פשוטה ונוכחת ללא צורך בהסכמים,,,
אז אני שאול אותך את אותה שאלה שאת שואלת אותנו. (אותנו נשמע כמו תאגיד,,,)
>
האם הקשר נשמע כמשהו בריא ונכון להמשיך?
-
גברת נכבדה- לעצור עכשיו !
קחי בעל מקצוע לבדך, שילמד אותך כיצד לשים גבולות בלי לקרוע גבולות של אחרים, איך לתמרן בין רצונות ושאיפות (שיש לכולנו אגב,,,)למעשים שבונים את הקשר הזוגי ולא מחריבים אותו,
אין כאן רצונות שלך לחוד ורצונות שלו לחוד, ואז זה כאילו מתנגש ומישהו חייב לוותר לטובת המשך הקשר,
חייב להיות בסיס משותף שנותן מענה לצרכים של "הזוגיות שלכם",
כן, יש כאלו באגדות,,, !
תתחילי להעצים את האישיות שלך כדי שתוכלי לעמוד מול התשוקות שלו בגאווה,
אני יודע שדיברתי בסיסמאות והשתמשתי בעיקר במילים שאת כתבת, אבל הכתובת הייתה על הקיר, צילמתי אותה לפני שהיא תימחק,
בהצלחה

שלום לך "זקוקה לעזרה" יקרה, וברוכה החוזרת אלינו.
בהחלט יש משהו בדבריו של בני שמפנה את תשומת הלב שלך לאי השוויון השורר ביניכם בזוגיות, ומעודד אותך להתחזק ולשמור יותר על עצמך ועל הדברים החשובים לך, כי מרוב פחד לאבד אותו את בולעת ומיישרת קו על פי הדרישות שלו ולא מקשיבה לעצמך - וזו לא שיטה לאורך זמן.

מצד שני לבעלך יש תשוקות בוערות למימוש פנטזיות מיניות, והצורך החזק הזה מאד מנהל אותו וחיוני לו.

נשאלת השאלה - אולי יש משהו אחר שאת יכולה לעשות מבחינת המיניות שלכם כזוג - כדי שבעלך יהיה יותר מסופק ומוגשם במסגרת הפנימית שלכם.

אולי כיום יש פער בין מה שאת מוכנה לעשות איתו לבין מה שהוא מצפה ממך? ואז יש פתרון "קל" לצאת החוצה? שמישהו אחר יעשה את הדברים האלו יחד עם בעלך?

האפשרות האחרת היא להתפתח מינית בעצמך ולהיות יותר מתירנית מבחינת גיוונים והגשמת פנטזיות מיניות ביניכם, ואולי כאן, בהיבט הזה, שווה לך לפנות לייעוץ סקסולוגי או זוגי באופן אישי - כי הוא לא מוכן (וחבל...),ויתכן שתוכלי ללמוד דבר או שניים לגבי עצמך וההתפתחות המינית שלך.
כי בדרך כלל יש פער בהיבט הזה בין גברים לנשותיהם, הגברים "רצים" קדימה ואוהבים להתנסות וחופשיים "להתפרע" בכיון הפנטזיות שלהם, ואילו הנשים שקיבלו חינוך יותר שמרני - עוצרות אותם מתוך בושה ואי רצון להיתפס מופקרות, ואז מתחיל להיווצר פער ותסכול אצל הגבר, השואל את עצמו - מה יהיה? האם לעולם אצטרך להיות עצור במיניות שלי וליישר קו על פי אישתי השמרנית?

המסקנה היא שבני זוג צריכים לעשות כל הזמן - שניהם - את המאמץ להתקרב זה אל עולמו הפנימי של האחר, ולהתפתח, להשתנות, להתאים את עצמם - גם בתחום המיני.
הרבה נשים לא יודעות מה לעשות עם הפער הזה ומגיעות למסקנה שהיה להן הרבה יותר קל אילו לא היה סקס בעולם...ברור שזה לא פתרון, ונדרש שכל אחד מבני הזוג יעשה כברת דרך ויתאמץ ויחפש את המדרגות המתאימות לבנות את המכנה המשותף, שאגב - ישתנה מידי פעם עם השנים.
העקרון הזה נכון לא רק לסקס אלא לכל תחום אחר בזוגיות...

דורית שלום,
תודה שענית לי.

המענה של בני גרם לי לתחושה מאוד לא נעימה של תקיפה.
אני מאמינה שאני עושה הרבה בתוך הקשר ומקבלת גם הרבה. אני מודעת לנקודות החולשה שלי אבל מאידך מאוד חזקה ויציבה.

פניתי עם בעלי בעבר לסדנאות שונות לזוגות, מפגשים עם עוד זוגות - כך שמפגש עם סקסולוגית לפתיחת המיניות שבי בתוך עצמי ובקשר נראה לי משהו שלא יועיל כעת כי אני מכירה ועושה את הדברים הללו. משחקים, פנטזיה, עינוג הדדי. אין לי הרבה עכבות בתוך האינטימיות של הביחד.
העכבות שלי הן בהוצאת האינטימיות שלנו החוצה. מצד אחד אני מבינה את הצורך של בעלי, מבינה את הצורך בלהגיע יחד לפשרה מסויימת ולנק' איזון שמתאימה לשנינו ומצד שני בא לי להשאר בצד שלי. במקום הבטוח. זה שלא עושה צעד לקראתו.
אני מבינה שזה יביא השלכות , כמו שאמרת - אצלי זה מופיע במיניות, בכל זוגיות זה יכול להיות בנושאים ותחומים שונים. אני יודעת את הכל בראש.
הגוף והלב עדין עובדים אצלי קצת שונה. ועל זה אני מנסה להתגבר. על המקום הזה שמתנגד לפשרה שכזו כי זה הגוף שלי ומיניות. אם זה היה נושא אחר מן הסתם שהיה לי קל יותר להתפשר ולהיות שם.אך גם בעלי התפשר בעצם היותו מונוגמי איתי והקים איתי משפחה. דבר שלא היה ברור עבורו מההתחלה. גם ההסכם שיצרנו הוא בעל התנאים(רובם) שלי.

האם אני מסבכת את עצמי?

בוקר טוב לך!
תודה על התוספת, ששינתה את ההבנה שלי. בעצם את אומרת שהבעייה היא לא באיכות וגיוון המיניות שלכם - שם את משוחררת וזורמת איתו אלא החשש שלך מה יקרה בעתיד - במידה וההסכם שיש לכם עכשו לא יספק אותו ובכלל - את שואלת למה צריך בכלל הסכם כזה. למה לא להישאר במיניות אינטימית זוגית כמו רוב הזוגות, כאשר הנאמנות היא ברורה ומובנת מאליה.
יש לי הרגשה שבעלך אינו אדם רגיל, שגרתי, וכי את נהנית מן הייחודיות שלו בהרבה מובנים. להנאה הזאת יש מחיר, ואולי כדאי להסתכל על כך מן הזווית הזאת: נקודת הפתיחה שלו היתה רחוקה מזו שלך. הוא לא דגל ביחסים מונוגמים ועשה לקראתך כברת דרך ונענה לתנאים שלך.
תוך כדי הליכתו לקראתך - נוצרו פתרונות "על השולחן" של מפגשים עם זוגות אחרים - על מנת לגשר על הפער ביניכם.
יש בכך הגיון!
חישבי על האלטרנטיבה: שהוא יוותר על דרכו וצרכיו וימחק את עצמו למענך - יש סיכוי גדול שאילו זה היה קורה - את היית מאבדת עניין בו. מן הסתם אחד הדברים שאיתגר אותך ומשך אותך אליו היתה הייחודיות שלו. לא כדאי לך לקחת (לסרס) זאת ממנו.
חישבי גם על אלטרנטיבה אחרת - נניח והיית בוחרת מישהו יותר סטנדרטי ממנו: זוגיות שגרתית מונוגמית, שבה המיניות נשחקת ונעשית משעממת וצפוייה ואז נולדות בעיות מסוג אחר...
כך או כך - ברוב המקרים אין פתרון נינוח ואידיאלי, ותמיד צפויים מתחים ופערים והחוכמה היא לבנות ביניכם את הגשרים, את הפתרונות שיבטאו היטב את הצרכים של כל אחד מכם, ומידי פעם לערוך בהם שינויים והתאמות.
אני חושבת שמכיוון שכבר צלחתם כמה תחנות בדרך בהצלחה (יצרתם את ההסכם הראשון, ואחר כך עברתם בשלום את ההפסקה בעקבות ההריון והלידה) - יש סיכוי טוב שתמשיכו לייצר פתרונות מוצלחים גם בעתיד!
על כן הדגש צריך להיות יותר על היכולת הזוגית למצוא פתרונות ולא על מהות הפתרון (כי הפתרון ישתנה מפעם לפעם).

מקווה שזה יעזור לך קצת.

אכן יש נימה של תוקפנות בדרך העברת המסרים שלי, ואני מקבל על עצמי להיות זהיר יותר בתגובותיי, אז תודה לך על ההערה, ושוב "סליחה".
את מזכירה לי את הכנרת... בכל פעם צריכים להגדיר מחדש ולקבוע מהו הקוו האדום החדש שאותו אסור בשום פנים ואופן לעבור,
בכל מערכת זוגית יש וויתורים, אחרת לא ניתן לקיים שותפות/זוגיות לטווח ארוך, הבעיה היא כשמוותרים על האני העצמי לגמריי, התחושה שנתתי את כל כולי, ובכל זאת הצד השני רוצה עוד ועוד, משאירה טעם רע מאוד בפה, וגורמת לתיסכול שיכול לסיים את הקשר,
אם את רוצה ומוכנה לתת מעצמך כדי לשמור על הזוגיות שלכם איתנה ובריאה לאורך זמן, תצטרכי לבחור אחד מהשניים,
או שאת נותנת לו בלב שלם ועושה את כל מה שהוא מבקש, ולא כדי לרצות אותו, אלא שזה בא ממש ממך כחלק מהשקעה בזוגיות שלכם שאת מרוויחה ממנה, ואז את לא מרגישה "שוויתרת" וזה הבדל גדול !
כי לפי מה שתיארת הוא לוקח ממך, ואת מנסה לעצור אותו עם הצבת גבולות וקווים אדומים,
יקירתי זה לא יחזיק, והחששות שלך מוצדקות, כי ברגע שהותרה הרצועה,,, (אני מקווה שגם בזה התנסתם כבר...) אז קשה מאוד לא להמשיך ליעד הבא, לעונג הבא,
ואם את שואלת אותי,,, אז גם הוא טרם מבין למה הוא נכנס, וקיימת סבירות גבוהה שבכל פעם הוא ירצה לגוון במשהו חדש ולכי תדעי באיזה שלב של החיים תהיי, ואיפה זה יתפוס אותך,
אז במקום שהוא ייקח וייקח, ואת תתני ותתני, תקבלי אותו כפי שהוא ותזרמי עם הגחמות שלו עד הסוף, כך תרגישי יותר שלימה עם מה שאת עושה, כי זאת פעולה של נתינה ללא תנאים, שנותנת הרגשה טובה, הנתינה הזו תמלא אותך ותתן לך בטחון וסיפוק בקשר,
אבל,,,
היות ולפי מה שאני הבנתי וממה שתיארת שחור על גבי לבן במכתבך הראשון, את לא מצליחה כרגע לתת לו בלב שלם, ולא מוכנה לתת "את עצמך", והתחושות שלך הם כאחת שעושה צעדים לקראתו-כדי לרצות אותו-כי הוא גם עשה צעדים לקראתי-בעצם היותו מונוגמי וכו' !
באופן כזה יהיה קשה לך להחזיק הרבה זמן, כי את תרגישי שאת נותנת ונותנת עד שלא יהיה לך עוד מה לתת, ותרגישי שאת מתרוקנת ולא מסוגלת להמשיך, ואז מה ? תלכו אחורה ? תסמנו קוו חדש ? פתאום הקוו שהיה אתמול קוו אדום שאסור לעבור אותו כי אחרת אין מים במדינה,,, נמחק כאילו כלום לא קרה, ויורדים נמוך יותר ?
אני לא תוקף אותך ואפי' לא אותו, אני תוקף את הצד החלש שמנסה להתגבר על הצדדים החזקים והיציבים שלך וגם שלו,
ולכן יקירתי אין תשובה לשאלתך המאוד חכמה >
*לאחרונה עולה בי שוב החשש והפחד שמה יקרה במידה ופתאום ריגוש ירדוף ריגוש והוא יחליט שתוכן המפגשים לא מספיק עבורו ושאני עוצרת מדי, או שמס' המפגשים לא יתאים ויותר מזה - מה יקרה אם תהיה תקופה בחיים שלא יבוא לי בכלל, במובן הפיזי.

את כתבת בטוב טעם ובמילים ספורות את מה שאני קישקשתי בשתי הודעות ארוכות ומעצבנות,

יום נעים ובהצלחה

הילה יקרה,

ראשית, הרבה מזל-טוב לרגל נישואיכם הקרבים ובאים.
מאחלת לכם חיי אושר ובריאות ואת הטוב של העולם.
שתדעו תמיד לחלוק ולשתף, לאהוב ולפרגן, להקשיב ולתמוך, ולתת ולהתחשב, להכיל ולכבד.
שתשכילו לנהל את זוגיותכם מתוך שותפות מלאה והדדיות, לאפשר זה לזו להתפתח ולצמוח באופן אינדיבידואלי לצד התפתחות הזוגיות ולתרום לצמיחה ולהתפתחות משותפת ואישית כאחד.

לשאלתך, התשובה נמצאת אצלכם. אתם אוטוטו "שם". רק אתם יכולים לדעת אם נכון עבורכם לפתוח חשבון לפני או אחרי החתונה.
במידה ואתם מנהלים את חייכם באופן משותף (מגורים וחיים משותפים) כבר כעת, אין מניעה, לדעתי, לפתוח חשבון משותף לפני החתונה.
יחד עם זאת, כדאי שתבדקו בבנק, אולי יש הטבות/יתרונות לזוג נשוי על-פני רווקים הפותחים חשבון משותף.

גם אני עוד 4 חודשים מתחתנתת:)
תראי אנחנו פתחנו חשבון משותף כדי שיהיה עכשיו להוצאות של החתונה וכדי שאח"כ בעתיד יהיה לכל מיני כמו משכנתא וכ'ו, אנחנו פתחנו במזרחי (חשבון מנהלים) בקשו משכורת של 7000ש"ח ובחרנו פטור מלא מעמלות ל3 שנים שזה מה שהכי רצינו אבל היו עוד מלא אופציות של צ'ופרים...אז תבדקי ומזל טוב

שירן יקרה,

באופן טבעי, כאשר נמצאים שעות רבות יחד במהלך היום ולאורך זמן, כאשר חולקים את אותן חוויות במקום העבודה, כאשר מתמודדים יחד עם סיטואציות העולות במהלך היום, נוצרת קרבה, אינטימיות. הקשר המתפתח סולל את הדרך לשיתוף גם בחוויות אישיות.
יחד עם זאת, כאשר הקשר הזה הוא חברי בלבד, לא תשמענה הערות דומות לאלה שבן-זוגך כתב לקולגה שלו וכמובן גם לא כאלה שהוא קבל ממנה בתגובה. התכתובת ביניהם מעידה על קשר כלשהו, שהוא מעבר ליחסי עבודה נורמטיביים ותקינים.
אולי בן-זוגך לא חושב שהקשר הזה עלול להזיק לזוגיות שלכם (למרות שאני חושבת, שהוא מודע לכך שהקשר הזה אינו תמים ואינו כשר, אחרת הוא היה משתף אותך ומספר לך עליה ועל השיחות והמפגשים ה"תמימים" ביניהם...) ואולי הוא אינו מייחס לקשר הזה חשיבות גבוהה, כמו שהוא לא מייחס חשיבות גבוהה לערכי הכנות, הנאמנות, היושר והיושרה הפנימית, אבל את כן, ו"כאן קבור הכלב".
עבורך ערכים אלה חשובים ומהותיים וכאשר הם אינם מתקיימים בזוגיות הזו, או שאת חוששת שאינם מתקיימים, זה "מטריף" אותך, מסב לך חוסר שקט וגרוע מזה, את עשויה לחפש את האשם באי-קיומם, בך, בדיוק כפי שאת כבר עושה היום כאשר את מנסה למצוא צידוקים להתנהלותו על ידי מחשבות הרסניות על כך שאולי את "לא סיפקת" את הסחורה ולכן הוא נאלץ ל"חפש בשדות זרים".
לצערי, לאור העולה מפנייתך, אני חוששת שבן-זוגך אינו מהטיפוסים הישרים, הכנים והנאמנים, וההיסטוריה הזוגית שלו מעידה על כך.
כפי שציינת, קשר כזה, בו תאלצי לחפש אחר האמת כל הזמן, קשר שאינו מספק לך ביטחון בקשר או בבן-זוגך אינו בריא, בלשון המעטה.
אני מציעה, שתשקלי בכובד ראש, את המשך הזוגיות הזו.

מוניקה , ראשית תודה רבה ,
לקחתי והפנמתי את מה שכתבת...
אני כל הזמן אומרת לעצמי שעד שאני לא מוצאת שחור על גבי לבן שבגד אז אין לי הוכחה.
אבל באם באמת צריך לחכות עד לנקודה ההיא?
האם לא מספיקות ההתכתבויות האלו והעקשנות שלו לשמר את הקשר...
הוא טוען שהוא זקוק לה מבחינת העבודה .. שבפועל היא שם רק לשם הקשבה וכו...אין בינהם ממשק ישיר.ץץ
ואני פשוט נעלבת מכך שככ חשוב לו לדבר איתה ולשמר איתה קשר..
למה אני לא מספיקה לו לנהל את השיחות וכו...
היא כתבה לו מיייל אתמול בעשר בלילה ושאלה אותו אם למחרת יהיה בעבודהה.
מה אלב שלו מחולק?
מה דעתך ממה הפחד?
כפת לה?
למה בעשר בלילה שיש לה בעל וילדים?
כל זה הזוי מבחינתי...
לי יש חבר וכמובן שידידים אבל רמת האינטנסיביות לו מעלה בו שום חרדה ...
אני מאמינה שאני חשדנית מטבעי , אבל העקשנות שלו בקשר איתה ככ כואבת לי .
הוא רואה שזה ככ מפריע לי
לפעמים אני שואלת את עצמי ממה אני ככ מפחדת?
מהבגידה עצמה ?
מחוסר הטוטאליות ?מלתת מעצמי ולא לקבל אותו דבר חזרה ? מה דעתך ?
ממה נובע פחד הבגידה?

שירן יקרה,

זוגיות היא הבית, ה"מקום" אשר אמור לספק לך תחושת ביטחון ויציבות.
זוגיות היא שותפות המבוססת על פתיחות וכנות ואשר אמורה לאפשר לך להתפתח בשלווה ולהיות לך לעזר ולסעד במידה ואת מתלבטת, מתקשה או חוששת מפני אתגרים שונים אותם את "פוגשת" מחוץ לבית.
לא זו בלבד, שהזוגיות שלכם לא מספקת לך את תחושת הביטחון, היציבות והשקט הנפשי אלא שהיא זו המונעת אותם ממך. את נאלצת להתמודד עם "אתגרים" בתוך המסגרת הזוגית, "אתגרים" אשר לא אמורים להימצא בקשר זוגי אמיתי מלכתחילה ובמקום שהזוגיות תסייע בהתפתחותך האישית היא פוגעת בהערכה העצמית שלך, בביטחון העצמי שלך ובדימוי העצמי שלך. את חשה שאת "לא מספיק" עבור בן-זוגך, את נפגעת ונעלבת.
בנוסף, את גם כל הזמן חוששת. חוששת מהבגידה העתידית, חוששת להיפגע, חוששת לתת ולא לקבל חזרה...חוששת שחששותייך יתאמתו ואז לא יישאר לך שביב התקווה שאולי, אולי את מגזימה בחששותייך ובתחושותייך.
החשש התמידי הזה הוא הרסני ואין לו מקום בקשר זוגי בריא ונכון.
הקושי שלך לקבל את התנהלותו ואת המציאות כפי שהיא נובע מהרגשות שיש לך כלפיו, מפרק הזמן שאתם יחד בזוגיות ומהרצון העז שהקשר הזה בכל זאת יצליח, שאיתך הוא יהיה אחרת ולא יחפש ריגושים וסיפוקים במחוזות אחרים. אני מבינה לליבך.
יחד עם זאת, את צריכה להבין שאת לא תצליחי לעשות את השינוי עבורו או במקומו. הוא היחיד אשר יכול לקחת החלטות בנוגע להתנהלותו ולמהות הקשרים שהוא מנהל במקביל לזוגיות שלכם.
כמו שאני רואה זאת, מאחר ואת יודעת כי בעבר הוא בגד ומאחר ואת חווה את הקשר הנוכחי עם חברתו לעבודה, לעולם, תתקשי להאמין בו ובקשר שלכם ולכן אני שבה ומפצירה בך לשקול אם באמת יהיה נכון עבורך ל"החזיק" בקשר הזה.

אנה היקרה, ברור לי שאם הוא לא מושך אותך (נדמה לי שזה הרבה מעבר ללא מושך אלא אפילו דוחה על פי תיאור הנחירות שלו במיטה) - זה יהיה מזיק יותר לקיים איתו יחסים במצב כזה, כי את תכעסי גם עליו וגם על עצמך כאשר את עושה משהו כה אינטימי מתוך התנגדות, סוג של בגידה בעצמך...
לאחר הנחת היסוד הזו - שלא מקיימים יחסי מין כאשר יש דחייה פיזית - את נשארת בבעייה חמורה:
בעצם בגילך הצעיר אין לך נכון לעכשו חיי אישות.
הבנתי שכאשר הכרת אותו הוא היה עם עודף משקל ואז עשה דיאטה לקראת החתונה, כך שהבעייתיות של עודף המשקל כבר היתה ברקע. האם בתחילת יחסיכם, כאשר עוד היה בעודף משקל - נמשכת אליו? כי אם התשובה היא חיובית, אז יש לחפש את אי המשיכה לא דווקא בעודף המשקל אלא במערכת היחסים הרגשית ביניכם, בתקשורת שלכם, בצרכים הרגשיים שאולי הוא לא מספק אצלך ויוצר אצלך כעסים שמפריעים להתקרב אליו.
ואם לא נמשכת אליו כבר מן ההתחלה - אז זו היתה טעות להתחתן, לעניות דעתי.

בכל מקרה כיום, בהווה, אני חושבת שכדאי לעשות עם זה משהו.
אולי - על מנת לא לעשות נזק בלתי הפיך - את יכולה לפעול בעזרת ייעוץ זוגי. במסגרת הזאת, היותר מוגנת - אולי תוכלי להעלות את הנושא ולראות מה ניתן לעשות.

אני בטוחה שגם בעלך מרגיש שיש בעייה בתחום האינטימי, וככל שתקדימי לדרוש לעשות עם זה משהו - כך עדיף.
כי ככל שהבעייה תתמשך ללא פתרון - האהבה שאולי עוד ישנה שם -תתנדף ותיעלם ואז כבר לא ניתן לעשות כלום.

אם הוא לא יהיה מוכן להגיע איתך לייעוץ זוגי, ולא יהיה מוכן להיכנס למשטר של דיאטה וכושר גופני - אני חושבת שיהיה עלייך לשקול ברצינות האם להמשך לחיות איתו בזוגיות.