פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

יפעת היקרה, קראתי בתשומת לב את כל מה שכתבת, וצר לי מאוד על מה שאת עוברת. בעצם על מה ששניכם עוברים, משום שגם עבורו זוהי תקופה מאד קשה - הידיעה שחלק מן ההתפרקות של משפחתו ומה שנגרם לילדים הוא באחריותו.
אתייחס גם אלייך וגם אליו בתשובתי.
ראשית, אלייך: אני ממליצה לך בחום להתייעץ לגבי מצבך בחיים עם איש מקצוע - כלומר פסיכולוג או עו"ס טיפולי, ולא להסתפק בהתייעצות בפורומים. חשוב לי להדגיש שאינני בטוחה עד כמה את לוקחת אחריות אמיתית על מה שקרה לך בחיים. היית 8 שנים עם גבר נשוי עם ילדים, ולא התנתקת ממנו למרות שהשעון הביולוגי החל כבר מזמן לתקתק. לא כתבת שהוא הבטיח לך זוגיות. כתבת שאפילו יוזמת הגירושים היתה מצידה של אישתו. את אדם בוגר, וחלק בתוכך ידע שאת עלולה למצוא את עצמך במצב הזה לאחר כמה שנים.
מה שאני מתכוונת לומר הוא שאת צריכה עכשו להסתכל רק קדימה, לא להאשים לא את עצמך ולא אותו, ולחשוב מה הכי נכון לך לעשות. האם נכון לך לקשור את חייך בדרך מסויימת עם גבר שאומר לך שאינו רוצה להיות בן זוג שלך? לקבל ממנו תרומת זרע? לדעתי אם את רוצה להיות איתו בקשר של ידידות בעתיד - דווקא עדיף לא לקחת ממנו תרומת זרע, כי הדבר הזה יעיק וירבוץ על יחסיכם בעתיד. האיש הזה שרוי עכשו בקושי רגשי גדול - אני מניחה בגלל התפרקות התא המשפחתי שלו, ובמצב כזה המחוייבות לילדים שלו והחשש שהם ייפגעו ושהקשר שלו איתם ייפגע - גוברים על כל דבר אחר. גם מאוד יתכן שמשהו בתוכו כועס עלייך ומאשים אותך בכל מה שקרה, ואולי זאת סיבה עמוקה יותר לרגשותיו המשתנים לרעה כלפייך.
אז אולי עלייך לשקול לחתוך את הקשר איתו ולהסתכל רק קדימה וכן לשקול את האפשרות של בנק הזרע, שנשים רבות נעזרות בו.
אני מרגישה צורך להוסיף כמה מילים לגבי ההצעה שלו לתרום לך זרע. זה מגיע אצלו, כפי שכתבת, ממקום של רגשות אשמה ושל לקיחת אחריות, וזה מאוד אצילי מצידו, אבל זה חושף אותו חוקית - אם איני טועה - לתביעת מזונות מצידך.
אם את אוהבת אותו - אל תסבכי אותו באופציה הזאת. אולי גם שווה להתייעץ עם עו"ד העוסק בדיני אישות - כדי להבין את ההיבטים החוקיים של הנושא. בידקי את עצמך האם את רוצה למצוא עצמך בעוד כמה שנים מסוכסכת משפטית איתו? כי נניח שהוא יתרום לך זרע, ותגיעי בעתיד למצב כלכלי קשה - זכותו החוקית של הילד לתבוע מאביו מזונות, כי הוא החליט להביאו לעולם ועליו לקחת עליו אחריות כלכלית. אינני מציעה לך להיכנס לפינה הזאת.
אני מרגישה שקשה לך להתנתק ממנו לאחר כל כך הרבה שנים, אבל חישבי על כך כמו כריתה של אבר שנגוע בנמק וחייבים להרחיק אותו מן הגוף כדי שכל הגוף לא ייפגע אף הוא בנמק. מצטערת על הדימוי הקשה, אבל עדיף מאוחר מאשר להשאיר אותו לצידך מבחינה רגשית ולפתח ציפיות ותקוות, ולצידן כמובן כעסים והאשמות שמרעילים את היחסים, ולא כדאי לגדל ילד בתוך הצל הכבד הזה.
מקווה שתצאי מן המקום הלא בריא הזה ותתחילי לקחת אחריות על החיים שלך ולהוביל אותם בעצמך - לא בעזרתו ולא דרכו.

ראשית תודה רבה על תשובתך הנרחבת .
ישנה התפתחות קטנה , מאז שהצהיר את מה שהצהיר מרגישה שקשה לו הריחוק והוא שולח הודעות ומתעניין לשלומי , אותי זה אישית מבלבל , ששאלתי אותו :
"תגיד מה רצונך " " מה אתה רוצה " אמר איני יודע ,אני באמת לא יודע מה אני רוצה .
מה עליי לעשות ? האם יש סיכוי לקשר ?

יפעת יקרה, שימי לב למשהו: שוב, את נעשית פאסיבית ונותנת לו לקבוע את המהלכים שמשפיעים כל כך על החיים שלך.
אני מציעה שתשימי לעצמך מטרה - מה חשוב לך עכשו בחיים ואיך להשיג זאת.
האם מתאים לך עכשו קשר מהוסס עם גבר שאינו יודע מה הוא רוצה ועומד לעבור בשנים הקרובות תקופה הרבה יותר קשה ומטלטלת מאשר אי פעם בחייו?
יש בכך הגיון שהוא יראה בך משענת מסויימת כאשר רע לו. את כבר קיימת בסביבה שלו, אז זה טבעי שהוא יפנה אלייך. גם הגיוני שהוא ירצה לשמור אותך עבורו ולא לאבד לגמרי, כי זה מה שהוא עכשו זקוק - לא מישהי לבנות איתה חיים חדשים אלא מישהי שתעזור לו לעבור את התקופה הקשה שהוא אמור לעבור.

אבל לצערנו, זה לא מה שאת זקוקה לו. את זקוקה לקשר עם גבר יציב שרוצה אותך ושרוצה להקים איתך משפחה ולהביא ילדים.

גבר בתהליך גירושין - בדרך כלל מתמלא רגשות אשמה כלפי ילדיו וזה מקשה עליו עוד יותר לעשות ילדים נוספים עם אישה אחרת, כי זה מגביר את רגשות האשמה שלו כלפי ילדיו.

מכל הניתוח המשוער הזה עולה שעכשו עלייך לחשוב רק על עצמך ועל מטרותייך, ולהפסיק לסטות מהן הצידה על פי ה"חליל" שלו.

רק שיהיה ברור - שמה שאני כותבת לך איננו ייעוץ עבורך אלא רק הבעת דעה אחת, על סמך מה שכתבת כאן, ואני שוב ממליצה לך להגיע לייעוץ מקצועי ויסודי ולא להסתפק בפורום.

המערכת של החיים היא מערכת של משחק, והיא לא עובדת עם הפסדים, רק עם רווחים.


אנחנו לא תמיד רואים ישר את הרווח שבהפסד, אך מי שיחפש, לפעמים ימצא אפילו יותר רווח בהפסד מאשר ברווח עצמו.


מי שמתבונן בחיים כעל מערכת של רווחים, תמיד ירוויח.


שירות מיוחד למישהי שמשקיעה מזמנה לזולת :
העתק הדבק מ"הסוד"

מי שמתבונן בחיים כעל מערכת של רווח והפסד, לפעמים ירוויח ולפעמים יפסיד.


מי שמתבונן על החיים כעל מערכת של הפסד, תמיד יפסיד.


אלה הם החוקים של המשחק.


כדי ליהנות ממשחק הרווחים של החיים, עלינו להבין את כללי המשחק.

רוצה עוד ?
כנסי לאתר הסוד של אלכס זיו

היי
מבלי לפגוע בטיפול שאת עוברת (כך ציינת בעבר.)
אני רוצה להאיר את עינייך בכמה מאמרים שווים של אלכס זיו,(אני לא מכיר אותו.)אבל אני מקבל למייל מידיי שבוע את מאמריו המחכימים והיפים בנושאים שיביאו לך תועלת מרובה,
גגלי את > 10 השאלות החכמות.
אני בטוח שאם תלכי בכיוון הזה אז מהר מאוד תשני את הערך העצמי שלך.
ואז השאלות שלך יהיו בהתאם לתשובות שיקדמו ויתנו לך מנוף לצמיחה אישית וזוגית !
בהצלחה
שבת שלום

בנוסף לרעיונות החיוביים של בני, אני במקומך הייתי פונה דווקא לכיוון של קואוצ'ינג, ומבקשת ממוניקה כאן , שהיא קואוצ'רית, להרחיב את הדיבור.

מישהי יקרה,

לעולם, הכל תלוי אך ורק בנו!
רק במידה ואת תעשי צעדים בכיוון של יצירת זוגיות תוכלי ליצור כזו, כמו כל תחום אחר בחיים.
העובדה שבעבר היית חלק ממערכת זוגית מעידה על כך שיש בך יכולת להיות שותפה ליצירת זוגיות וכמו כן להיות חלק מ"זוג".
אם את מחפשת אחר "מנוע התחלתי", מה לגבי חיפוש אחר דרכים להרחיב את מעגל ההיכרויות שלך?
כך תוכלי ליצור עבורך הזדמנויות להכיר יותר ויותר אנשים. ייתכן שמי מהם יוכל להתאים עבורך כבן-זוג ובמידה ולא, אולי אנשים שהם מכרים של מעגל המכרים החדש שלך.
אני מאמינה, שאם תהיי עסוקה בעשייה מקדמת, יוותר לך פחות זמן להיות עסוקה במחשבות שליליות, כמו המחשבות אותן העלאת על הכתב בפנייתך.

לגבי הערכה העצמית שלך, בכוחך בלבד לשנות זאת, גם זה תלוי רק בך!
כל עוד את "תקועה" עם הערכה עצמית נמוכה, לא משנה מה יגידו מכרייך, או אלו יעדים כבשת בחייך ואיזה "מאגר" הצלחות צברת בחייך, את תראי רק עד כמה את פחות טובה...
נסי להתבונן על חצי הכוס המלאה מייד אחרי שאת רואה את חצי הכוס הריקה...אולי עם הזמן ועם התרגול, תצליחי לראות את ההיבטים החיוביים לפני השליליים.

בהצלחה!

שלום מוזגי,

כשכתבת על כך שהוא הבוס שלך והפסקת ללכת לעבודה- אז התחברו לי כמה דברים. את בטח יודעת או שמעת שלא טוב לעבוד עם משפחה, זה יוצר חיכוכים רבים הרבה פעמים, ומעבר לכך, לא טוב ולא בריא לזוגיות לעבוד יחד. יש זוגות שעושים את זה -כנראה בזהירות רבה ואולי אף עם הדרכה מתאימה בטיפול, אני לא יודעת איך זה אפשרי אחרת. אני יודעת שבזוגיות צריך קודם כל- מרחב. זה תנאי למחויבות ולביחד. נשמע מעט אבסורדי אבל ככה זה. ההתחככות הקבועה רוב שעות היום אחד עם השני, היא בעייתית מאוד לזוגיות. זה לא מאפשר "ביחד בריא", זה מאפשר "ביחד הרסני".

חשבי על כך שאת עובדת במקום אחד והוא במקום אחר- רוב השעות אתם לא יחד, חוזרים הביתה- לגעגוע, לתשוקה מסוימת להיות ביחד, לילדות.. זה נראה אחרת מאשר שאתם עובדים באותו מקום עבודה. מעבר לזה וחשוב מכך- הוא המנהל שלך. לא רק בעבודה. הוא המנהל שלך גם בחייך הפרטיים. לא סתם חשת חוסר שליטה מצד עצמך, התעללות מצידו- אני מצטערת להקביל זאת גם מול עינייך, אבל מנהל קשוח הוא מנהל קשוח- את העובדת שלו, כך גם התחושה שלך בבית. נסי להבין את ההקבלה, כי הוא לא באמת משחק שני תפקידים- בעל בגובה העיניים מחד ומנהל שאת כפופה אליו מנגד. את צריכה להבין שהבלבול הזה הוא מערער אתכם כזוג, ומערער אותך כאידבידואל. לא סתם את חשה כך! חשוב לי מאוד שתביני- התחושות שלך הן לגיטימיות קודם כל בגלל העיסוק המשותף.

לגבי כל היתר- אני חושבת שאת צריכה לאזור הרבה כוחות, אולי לצרף אלייך חברה טובה או מי שיש שם שתסמכי עליו מספיק- ולהשיג טיפול טוב, זוגי, ואם לא תצליחי לגייס אותו- מצאי איש מקצוע אפילו בשביל עצמך. כי המרחק מהארץ, הקשיים להיות שם, המורכבות עם הבעל - את זקוקה לאוזן קשבת.

לאחר שתעבדי ותפרקי שם את מה שאת חווה ביומיום- יהיה לך גם קל יותר ללמוד איך לגשת אליו ולנסות להוציא את המיטב.

הי דנה,

כידוע לאחר לידת ילד ראשון בעיקר, גם הגבר עובר שינויים רגשיים, ופיזיולוגיים, במקביל לאשה. מאוד יכול להיות שכשנוספה הצלע השלישית- הילדה -הוא חש שמערך הכוחות השתנה, יתכן ומשהו בו מגיב לכך ע"י חוסר אינטימיות.

סברה נוספת היא שיש לבדוק- האם הוא מוכן לשתף יותר באשר לסיבות, כאשר בעיית הפרטיות נפתרה- האם יש בעיות נוספות אחרות? חשוב לשאול את זה בעדינות תוך כדי ניסיון לפתור ולהקשיב לו מאוד ולא חלילה בהאשמה- ממש להזמין אותו לדבר על מה קשה לו.

עוד רעיון שעולה לי- האם הוא לא רוצה להגיע למגע אינטימי כי לא מוכן לעוד ילד? האם הילדה "תוכננה"? אם לא- יתכן והוא חושש..?

כך או כך מה שחשוב הוא שתגיעי אליו לא לחוצה, לא דורשת, במטרה לפתוח אותו יותר ויותר לספר מה עובר עליו בשנה האחרונה (תקופה ארוכה). אולי היה רוצה לשנות משהו, אולי מפריע לו משהו בקיום היחסים, אולי יש בעיה מינית שמתקשה להתמודד איתה? יכולות להיות הרבה סיבות, אך הכי חשוב שכרגע תנסי להיות החברה הטובה שלצידו ופחות האשה החוששת- כי החשש שלך גם מרתיע אותו כנראה. כשהוא רואה וחווה אותך חוששת הוא בעצמו עלול לחשוש שמה שיספר או ישתף יהיה מאיים מדי ואולי פחות משתף אותך.

אשמח לדעתך ולעדכונים...

דנה יקרה, העתקתי את תגובתך אליי לשרשור המקורי:
היי עדי

תודה על התגובה המהירה שלך.
אין לנו שום בעיות בקיום יחסים ולא חושבת שזה העיניין פה בעבר היו לי בעיות של חדירה אבל התגברתי עליהם.

כן בעלי קצת חושש מילד נוסף אבל עדיין לא חושבת שמגיע לי לקבל דחיות מצידו.
הילדה תוכננה אבל הגיעה במפתיע.
אני לא דורשת ממנו ואף פעם לא הלחצתי אותו שאני רוצה עוד אחד רק ביקשתי ממנו שאני רוצה להיות איתו.

אני כל הזמן אומרת לו שזה מציק לי שהוא דוחה אותי והוא לא מייחס לזה רצינות.

אשמח לשמוע את דעתך
תודה

הי דנה, אנחנו מקפידים על שיוך תגובות לשרשורים המקוריים, לכן העתקתי תגובתך כפי שהיא ואשמח אם תגיבי לי בשרשור הקיים.

לגבי מה שהעלת- ממה שאני מבינה המכנה המשותף הוא חשש מילד נוסף, ואולי על רקע כך שהילדה הגיעה במפתיע, לכן שאלתי על המוכנות שלכם להופעתה. נראה כי את היית ועדיין יותר מוכנה לה, יותר בשלה לה, מאשר הוא. יתכן וכמו ילד, כאשר יש משהו "מאיים", "מסוכן", מתרחקים ממנו ולא מדברים עליו.

אני לא יודעת מהי מידת מוכנותו לספר לך קצת יותר ולשתף אותך בעיניין הרגיש הזה, על פי דברייך הוא לא מייחס חשיבות לעיניין (אני מניחה שלפני ההריון המצב היה משמעותית אחרת?..). מאידך אני לא יודעת מהי מידת הביטחון שלך והנחישות שלך מולו- לשבת כמו שצריך, כשהילדה אצל הסבתא או בגן, ובאמת באמת לשטוח את הדברים- ולהתעקש על תשובה מספקת. אפילו אם זה כרוך בכך שתודיעי לו שאת לא מתכוונת לתת למצב להמשיך להיות כזה, שפוגע בשניכם, בקירבה ואולי גם באמון בעתיד- חשוב מאוד שהוא ידבר. אם את רואה שלאחר ניסיון יותר אסרטיבי זה לא הולך, כדאי שתנסי להציע לו ללכת לייעוץ או טיפול סקסולוגי (למרות שאני מאמינה שמאחורי כל בעיה מינית עומד משהו רגשי, כפי שאני מאמינה שקיים גם כאן- אבל גם בטיפול כזה ניתן לגעת בגורמים כאלה). אולי הטיפול הזה, או הדיבור על זה עם גורם שלישי יהווה לו פתח לדבר יותר ולספר מה בדיוק קורה.

להרגשתי- יש משהו במוכנות או באי מוכנות שלו ובבשלות לגבי הורות. יש משהו שאולי חושש לספר לך באשר לילדה או לילד נוסף, משהו סביב הנושא הזה של מחויבותו כאבא. אם תצליחי, בעדינות, אח"כ בנחישות יותר, לדבר על זה איתו ולשמוע (רק לשמוע, אפילו לא להגיב פרט לתמיכה) מה עובר עליו, זה יהיה מצוין, זאת תהיה התחלת הפיתרון. כל עוד הוא סגור ואתם ממשיכים את המצב הזה שהכל עובר ליד- זה לצערי רק יחמיר. כרגע המשימה העיקרית שלך היא- לגייס אותו לשיחה על המצב, ולא לתת לדברים להימרח או להעלם ולהתפוגג. מה דעתך?

מישהי יקרה,

הזמן ידוע כתרופה הטובה ביותר לכאבי הלב ול"מחלות" מסוג זה.
מאחר ואתם "מסתובבים" באותה מסגרת חברתית אתם "נתקלים" זה בזו הרבה ומאחר ורגשותייך כלפיו טרם דעכו הם ניצתים בכל מפגש כזה מחדש, בנוסף, אהבה שאינה ממומשת, שהיא בגדר פנטזיה, חלום, אהבה שטרם הספיקה להתפתח ולצמוח, למרות שהיינו רוצים בכך, לעולם תישאר האהבה המושלמת, אולם... היא מושלמת מאחר ומעולם לא עמדה במבחן המציאות. לו האהבה הזו הייתה מתקיימת במציאות היא בוודאי לא הייתה כל-כך מושלמת...
לשאלתך...אם יש באפשרותך לאפשר לעצמך להימנע ממפגשים תכופים איתו, עד אשר תחושי מספיק חזקה ל"עמוד מולו" מבלי להרגיש "שבא לך למות", כפי שכתבת, זה יכול לעזור לך להתגבר.
במסגרת ההימנעות מהמפגשים החברתיים המשותפים, אולי תצליחי ליצור מערכת חברתית אחרת, או להצטרף לאחת קיימת, בה הוא לא נמצא, וכך לאפשר לעצמך להכיר אנשים חדשים ואולי ביניהם תמצאי מישהו אחר, שמתאים לך יותר, מישהו שירצה בך ואותך, איתו תוכלי ליצור זוגיות בריאה.

רק כדי שתוכלי לישון הלילה יותר טוב,,,
תראי את מאוד צעירה בשביל להכנס לפלונטר כזה ועוד לישון בלי להרגיש כלום,
אני ממליץ לך בחום ללכת לאנשי מקצוע כדי לדבר עם עצמך, כן זאת לא טעות ! לארגן מחדש את המטרות שלך את העתיד שלך,
אני מבין שאת רוצה לצאת מזה כי זה לא מקובל ויהיה לך קשה עם התגובות של אבא שלך וכו', לא בטוח שזה נכון אבל בטוח שאת לא בטוחה במה שאת עושה, ועל זה בלבד מגיע לך כמה שיחות עם אנשי מקצוע,
אף אחד חוץ ממך לא ימליץ להמשיך את הקשר הבעייתי הזה מכל הבחינות, אז תצטרכי להתמודד לבד מול כל החששות, כפי שאני מבין ממה שכתבת את לא מסוגלת לעמוד בזה לפחות בשלב הזה של החיים, אז נראה לי שאין כאן שאלה של מה לעשות, אלא איך לנתק את הקשר הזה, ולמצוא אהבה נורמאלית ומציאותית שמתאימה למרכיבים שמהם באת ולאמות המידה שאת רוצה לחיות בהם,
גם לזה יש טיפול, תבררי את הטוב ביותר ותצאי לקנות לך את החיים בחזרה, בסך הכל הייתה לך הרפתקאה מיוחדת, וכך זה צריך להשאר,
את מצטיירת כאחת שיודעת לבצע מטלות שאת מעמידה לעצמך, ואם את צריכה עזרה אל תתביישי לבקש,
אם את רוצה להוציא אנשים מהדכאון את יכולה לעשות זאת במסגרת אחרת, (כפי שאני עושה,,,), אבל בשום פנים ואופן אל תתני את הראש שלך ! ובוודאי שלא את כל הגוף, וסליחה על המשפט האחרון,
בהצלחה ולילה קסום מלא חלומות על דרך חדשה ומוצלחת

היי, קראתי אותך ואין לי מילים...ממש נשאבתי למקום שלך ויכולתי להבין אותך.
למרות שאני אישית נגד בגידות ואני האדם האחרון שאוכל לעשות את זה ...שזה מאוד מפתיע ולכן אומר לך מדוע אני מרגישה כך כלפייך.

אני חושבת שזה לא אשמתך...את אמנם אישה לכל דבר, ומגיל מסוים ברור שכבר את לא בחסות הורייך, אבל עדיין יש לי הרגשה ...איך שאני קוראת אותך לפחות וגם זה שכתבת שאת מזכירה את האישור של הורייך, זה כבר בעיניי סימן שאת עדיין באיזשהו מקום ילדה של אמא. ולא בהתנשאות..אלא כי באמת גיל 22...זה גיל צעיר בעיניי מאוד.
ולכן אני טוענת שבמקרה הזה האחריות הייתה מוטלת עליו. על הגבר הנשוי.
עם זאת...בתוך תוכך את כבר יודעת טוב מאוד את התשובה, ואת כתבת את זה בעצמך:
שאת לא מוכנה בכלל לקשר, ואת פשוט אוהבת ומאוהבת מעל הראש,
אבל תחשבי על זה....למרות שזה הצעד הנכון, לא משנה מה נגיד לך...את לא ממש תפרדי ממנו, למרות ש(לדעתי זה הצעד הכי נכון גם כלפי עצמך וגם כלפי האישה שלו והילד)
את רק התחלת את החיים שלך...תחשבי על זה, תצאי תראי עולם, תלמדי וכך תמשיכי הלאה , אם את תשארי בעבודה שלו, בסביבה הזו...את פשוט תשארי עם אותם הרגשות, אבל אם באמת תשני את הסביבה שלך ותצאי אולי לטיול בחו"ל, טיול אחרי צבא ...או משהו שבאמת ירחיק אותך מאותו איזור אפילו רק להפסקה, את תיראי...שזה ישתנה.

ליטל יקרה,

זהו טיבה של אינטימיות....כאשר משתפים, נפתחים ובוודאי כאשר מדברים על הדברים הכי כואבים והכי בוערים, כאשר אנו מוצאים שיש עם מי לדבר, שיש אוזן קשבת ואמפטיה...נקשרים. כך גם קרה לכם.
היית שם עבורו, הקשבת לו, רכשת את אמונו ואני מניחה שגם עודדת את רוחו. הוא נמצא ב"מקום" פחות נעים בחייו, בלשון המעטה, הוא נאחז בך ו... התאהב בך.
ואת...נשאבת לתוך הסיפור הקשה שלו ואני מניחה שחשת שליבך יוצא אליו, שאת רוצה לעשות משהו עבורו כדי להקל עליו, ולו במעט, ומתוך אותן תחושות של הזדהות רגשית עם מצבו וחיבה הולכת וגוברת אליו...התאהבת בו.
אהבתו אלייך נולדה מן התלות שהוא פיתח בך, כפי שהוא ניסח זאת, "מלאך שהוציא אותי מהדיכאון" ואהבתך אליו נבעה מההזדהות הרגשית שחשת כלפיו.
הקרקע עליה צמחה אהבתכם אינה מספיק עמוקה, איתנה ומוצקה. לעת עתה אתם מספיקים זה לזו. אתם ב"מקום" בו אתם חושבים ומרגישים מאותו מקום...מהלב. אולם, בבוא היום, כאשר תתפכחו ותצטרפו למציאות ואל ה"חלקים" האחרים של חייכם תגלו כי מאוד קשה לנהל זוגיות כמו שלכם והמציאות, על כל היבטיה, המציאות החזקה מכל, תביא לסיומה של זוגיות זו.

כפי שכתבו לך בני ו"מישהי", את צעירה מאוד. ממש בראשית חייך הבוגרים והעצמאיים.
לאור מה שכתבת על הופעתך החיצונית וחשוב מכך, לאור מה שמשתמע מפנייתך ניחנת בהרבה יכולות.
את יודעת להקשיב, לדובב, לעודד, להיות עבור בן-זוגך בכאבו, את יודעת לקחת חלק ביצירת אינטימיות, את יודעת לפתח קשר ולשמור עליו ואת יודעת לאהוב ולהעניק אהבה...(כמו כן, ניחנת ביכולת ביטוי גבוהה ובאופן בו פירטת את השתלשלות ההתרחשויות הצלחת לסחוף גם אותי לאהבה שלכם...) לכן, אני בטוחה שכאשר תאפשרי לעצמך להכיר גברים אחרים, להיפתח אליהם ולאפשר גם לזה שבו תבחרי, לזה שיראה לך יותר מכולם, להכיר אותך, תוכלי ליצור מערכת זוגית נכונה עבורך, לטווח ארוך, קשר זוגי בו תוכלי להתגאות ולא לקיים בסתר, כפי שאת עושה היום, זוגיות אשר גם את וגם הורייך תוכלו לרוות ממנה נחת ואושר, ויותר מכך, זוגיות אשר תצמח ותתפתח על יסודות נכונים, איתנים, יציבים ועמוקים.
אני מבינה שבשלב זה, השלב בו את חושבת מהלב ולא מהראש, יהיה לך קשה לנסות ולקבל את נקודת מבטי ואת תגובותיהם של בני ו"מישהי" ובכל זאת, אני מפצירה בך נסי לבחון את הדברים באופן מושכל. זה יהיה נכון יותר עבורך ועבור עתידך.

עם כל הכבוד לבני, ומישהי,
קיבלת כאן תשובה בטוב טעם ממוניקה, כך צריך להתייחס ולענות.
לא נותר אלא לאחל לך
בהצלחה

תודה רבה על המשוב, מחמם את הלב!
בהזדמנות זו, אציין שוב כי אני שמחה שאתה בוחר שוב ושוב לקחת חלק כה פעיל בפורום שלנו ולתרום מזמנך ומניסיון חייך.

קראתי את התגובות שלכם ולא השבתי כי כאב לי! כשאני בתוך מערכת יחסים, מאוהבת והכל ורוד אז קשה לי להיות אובייקטיבית ולתת לעצמי עצה נכונה מהראש ולא מהלב ולכן כאב לי לקרוא שכתבתם שאני צריכה לצאת ממערכת היחסים הזו (למרות שגם לא ציפיתי שמישהו שפוי יציע לי להשאר בה ולהלחם מול כל העולם).
מוניקה, רשמת שאנחנו אכן מאוהבים אבל הבסיס עליו נשענת ה"אהבה" הזו אינו אמיתי והיא תלויה בזה שאני עזרתי לו לצאת מהמצב בו הוא נמצא והוא מצד שני הרעיף עלי אהבה ומחמאות והזדהיתי עם המצב שלו...אבל זה אכן לא אמיתי.
לצערי הרב, או שלא, לפני כמעט שבועיים קרה מקרה, ואני קנאית ורכושנית שכמותי, כשאני עצבנית והקנאה משתלטת עלי אני לא חושבת מהראש אלא מהבטן ויריתי מילים ודברים שהצטערתי עליהם. הוא כמובן לא עשה לי כלום, הכל היה דמיונות שלי והקצנה מוחלטת של המציאות רק כי רציתי קצת תשומת לב למרות שלאחרונה הוא העניק לי יותר ממה שחשבתי שגבר יכול לתת! אז יצאתי טיפשה, עשיתי טעות, כיוונתי לריב איתו ויצא שהוא ממש נפגע והחליט (כנראה) להתנתק. בצדק! אני במקומו לא הייתי סובלת את עצמי אבל למרות שהצטערתי והתנצלתי, על פניו היה נראה כאילו הכל עומד לחזור לקדמותו ושסלחנו אחד לשני אבל לא! מיום ליום הוא מתרחק ומיום ליום אני מבינה כמה צדקת כשאמרת שכשנצא לעולם האמיתי לא נוכל להתמודד עם מצבים שזוגות שיש להם אהבה שהתבססה ממקום אמיתי יכולים להתמודד איתם.
אני אוכלת את עצמי, מתייסרת, בוכה, מרגישה פספוס ומרגישה שהרסתי את האהבה למרות שהיא היתה צריכה להסתיים! ואין משהו יותר מייסר מלהצטער על דברים שנעשו ועוד ברגע של עצבים ושטות. אז כנראה שזה נגמר..ועכשיו באמת הבנתי למה התכוונת כשאמרת שזו לא אהבה שתחזיק מעמד לאורך זמן.
כואב לי, אבל אני יודעת שהכל לטובה וזה היה צריך להגמר..אני כל הזמן נזכרת ברגעים האחרונים שלנו יחד, שהיינו קרובים מתמיד והוא אמר לי דברים שגם האקס שלי (שאהב אותי מאוד) לא היה אומר לי...זה מצער אותי ואני מתוסכלת, בוכה בממוצע כל 5 דקות. אבל אני מאמינה שאתגבר
בכל אופן, תודה רבה לכם ובמיוחד לך מוניקה! אתם מקסימים.

הי קרינה,

דעתך חשובה- תוכלי להכניס אותה להודעה המקורית - לכותב שעבורו כתבת את תגובתך?

כאשר את קוראת את ההודעה המקורית את לוחצת על "הוספת תגובה" ומכניסה את שלך, ככה גם אנחנו וגם אחרים נוכל להתייחס.

שלום ליאן,

עניתי לך כאן בהודעתך הקודמת- את מזומנת לעיין שוב.

להרגשתי מה שכתבתי לך אולי לא מספיק, לכן אני מוסיפה- נשמע שאת אינך שלמה עם העובדה שהוא לא לומד ולא מוכן להתקדם בנושא זה. לא כל אדם שצריך לפרנס בית בהכרח ילך ללמוד, זה טבעם של אנשים שלא מסתדרים עם מסגרות של לימודים ואולי מסגרות בכלל.

את צריכה לקבל החלטה- או לקבל אותו עם כל החבילה הזאת, כולל הבעייתיות שאת חשה בנושא הלימודים, או לעזוב את הקשר ולהחליט שאת מחפשת מישהו יותר מתאים.

כפי שחידדתי לך בהודעתי הקודמת - אהבה ותכונות נדירות של נתינה אי אפשר ללמוד באוניברסיטה לצערנו, זה משהו שבאים איתו, או שלא, לקשר. והוא בא איתו "בגדול". אך את כנראה חשה שזה לא מתלבש על שבלונות מסוימות ועל ערכים שאת עצמך גדלת עליהם. הבחור משקף לך משהו שהוא נגדי למה שאת מכירה ויודעת "אצלך בדם". לכן חשוב שאם אורח חייו לעתיד לא מתאים לך- ורק זה מה שמונע ממך להתמסד או לחזור להיות איתו, חשוב שתשתפי אותו בהתלבטות הזאת, ואם הוא ממש מתעקש שלא, אזיי את צריכה לקבל החלטה.. אבל זכרי שאהבה לא קונים במכולת...

בהצלחה רבה, מזמינה אותך לקרוא מה כתבו לך גם אחרים בהודעתך הקודמת מלפני כמה ימים.

באותה התקופה שכתבתי פה, באמת הבנתי שאני לחוצה.
לא ישנתי בלילות מלחץ, וכשהתחילה תקופת המבחנים הכל כאילו נעלם.
הייתי שקועה בתוך הלימודים ולא היה לי זמן לחרדות.
בתקופת החופש (בקיץ) באמת היה לי ולחבר שלי יותר זמן ובילינו יחד, אבל מידי פעם חזרה התחושה הזאת, שאני אפילו לא יודעת להגדיר. העניין הוא שחשבתי שזה קורה רק בתקופות של לחץ, אבל זה הגיע גם בתקופה מאוד רגועה...
איך אני יודעת שאני נמצאת בקשר הנכון?
אני כן חושבת על להתחתן איתו, ורוב הזמן טוב לי. אבל לפעמים אני נכנסת ללחץ ומתחילה לחשוב שאולי אני נשארת רק מתוך הרגל? אולי עדיף לי להיפרד ממנו.
אין לי מושג מאיפה זה מגיע. הוא בן אדם מדהים, אני יודעת שאני אוהבת אותו. אבל משהו מטריד אותי, ואני לא מצליחה לשים את האצבע על זה.
בחופש היינו ביחד בחו"ל בפעם הראשונה. כל הזמן הייתי לחוצה מזה שאולי נריב, ואולי לא יהיה טוב ויש סיכוי שניפרד אחרי הטיול. לא נתתי לעצמי להנות.
עכשיו, שבוע לפני תקופת מבחנים אני שוב בלחץ הזה. חשבתי שאולי זה בגלל שאנחנו כל הזמן ביחד בלימודים, אבל באמת ביחד. אז החלטנו שלא ללמוד יחד.
אבל אני עדיין לא רגועה. מה עושים?

הי ת',

אני מתנצלת- לא שמתי לב שעידכנת אותנו. אז קודם כל תודה לך.
עבר זמן מאז אפריל - מתי שכתבת לנו לראשונה. ועדיין הדפוס הזה של חרדות הולכות ובאות ממשיך. מדובר להערכתי במצב בו מרוב שאת חוששת מה יהיה ומה לא יהיה- את לא נהנית כמעט מהביחד שלכם. בעוד החבר שלך דווקא לא דואג - נכון למה שציינת בעבר- את דווקא דואגת ממה שעוד לא קרה וכלל לא בטוח שיקרה.

כנראה שאין ממש משמעות האם את עסוקה ומסוחת ע"י לחצים מלימודים או ממבחנים - לגבי החרדה שלך מהקשר. ז"א החרדה שם וקיימת ואין לה הרבה קשר האם אתם יחד הרבה או לא, האם את לחוצה מדברים מסביב או לא. מה שאני קולטת מבין השורות הוא שאת לא לגמרי בטוחה בקשר הזה, יתכן והלחץ מגיע משם. האם מדובר בקשר ראשון שלך. כי אם כן, יתכן ויש לך צורך פנימי להמשיך לבחון מה ומי מתאים לך, אך את מאוד חוששת לעשות זאת (כמובן כל זה ב"לא מודע"). יתכן ודווקא לא מדובר במשהו שקשור לזוגיות אלא לדברים מהעבר שלך, לאירועים וסיטואציות שקשורות לפרידות או לחלופין- להיקשרויות רגשיות עם דמויות משמעותיות לך כמו אבא, אמא, אחות.

כל אלו השערות בלבד, שכן לא נוכל לעשות כאן בפורום אנליזה מאיפה הדברים מגיעים. אבל זה חומר למחשבה עבורך- אולי תזהי דפוס שאת פוגשת גם בחיים האחרים מחוץ לזוגיות- היקשרויות לאנשים משמעותיים והפחד לאבד אותם.

כפי שכתבתי, נראה כי השאלה "האם אני נשארת מתוך הרגל או שאני באמת באמת סגורה על הקשר הזה"- היא המטרידה את מנוחתך, ולא כדאי לפחד לגעת בה. הייתי ממליצה לעשות את זה מול איש מקצוע מנוסה, כיוון שכבר עברה תקופה, עוד מעט שנה, ואין הקלה במצב. את עדיין חוששת ועדיין חרדה. לכן טיפול שיקנה לך כלים יכול לעזור. מעבר לכך ויותר מזה- טיפול יכול לעזור לך לעלות על הנקודה ולשים את האצבע על איפה שבאמת רגיש אצלך: מה זה המשהו הזה שגורם לך אי שקט כזה? ... אשמח לדעתך.

היי עדי,

יש משהו שאני חושבת עליו הרבה והשאלה היא אם כל הלחצים מגיעים משם...
אני באה מבית "מושלם". ההורים נשואים כבר 30 שנה באושר.
שתי האחיות הגדולות התחתנו בשנים האחרונות והן מאושרות.
אני כל הזמן חושבת מה יהיה אם אני אתחתן ואז אתגרש.. עכשיו זה קורה להרבה אנשים.
אבל אני רוצה לחיות כמו ההורים שלי. להיות נשואה כל החיים לבן אדם אחד.
יכול להיות שזה מה שגורם לי למחשבות האלה?

ועוד משהו...
חבר שלי אמר לי השבוע שהוא רוצה שנגור ביחד בקרוב.
שמחתי והתרגשתי כשהוא אמר לי את זה. אבל ביום אחרי התחלתי ממש להיחלץ.
מה את אומרת על זה?

אם אני רוצה ללכת למישהו מקצועי, האם את מקבלת מטופלים?

הי ת' ולילה טוב,

אני מתרשמת שאת בעלת מודעות עצמית גבוהה מאוד- את בהחלט עלית על נקודה מאוד משמעותית. לא פעם אנחנו משחזרים או מאוד שואפים לשחזר דפוסים מוכרים. ומה יותר מוכר מהעולם אותו אנחנו מכירים הכי טוב? (הבית). אחיותייך, כך נראה, כבר משחזרות את הדפוס הזה. קיבלתן כנראה מודל נכון וטוב של זוגיות. מודל שעוזר לכן להבין שיש דבר כזה זוגיות טובה, וטובה לאורך זמן רב- עשרות שנים. הרף הזה הוא גבוה, יש לשאוף לשם- כך חוויתם, ואת זה "נשמתן" לאורך הילדות, הבגרות וההמשך.

העובדה שאת מודעת לזה היא חלק ניכר מאוד מהתהליך לקראת הפיתרון. הידיעה שחברך הציע לך מגורים משותפים רק מחזקת את מה שחשבתי קודם לאורך ההתכתבות שלנו- הוא מאוד אוהב אותך ולא רואה בחשש שלך איום על הקשר, או בעיה שתהווה מכשול. הוא כנראה, ממקומו, מאוד בטוח בך, ובזוגיות שלכם. הלחץ אותו חשת- הוא אותו לחץ ואותה חרדה שמלווה אותך. זהו אותו מכנה משותף שיש לעבוד עליו. ואפשר לעבוד על זה, וזה יצליח בעזרת יכולת ההתבוננות הגבוהה שלך-בעצמך.

את מוזמנת לשלוח לי אימייל (מצוין למעלה בפיסקה) ונוכל לברר יחד מה הכיוון.
בברכת הצלחה וליל מנוחה.

שלום ת',

יתכן מאוד שזה משהו בשיגרה, שאתם חיים כל אחד את חייו ואת הזוגיות "תוך כדי תנועה" ואכן טיול, בילוי, סופ"ש בצימר- יוכלו להחזיר לך את ההתרגשות והציפיה בקשר.

נשמע שאת חרדה מנטישה, מפרידה- נסי להסביר לעצמך למה- אולי זה מחזיר אותך לקשר קודם פחות טוב?

הצרה שאת מתארת היא קצת "צרה של עשירים", כי סה"כ באמת טוב לכם- אתם לא רבים. אפרופו יש גירסה שאומרת שהריבים נועדו לרענן ולנער קצת את הקשר מאבק... יתכן ולזה את מתכוונת? את קוראת לזה משבר, וכנראה שהמצוקה הזאת לא נותנת לך מנוח.. ושווה לנסות להגדיר אותה. מה באמת חסר לך?

בכל אופן אני בדעה שכדי לבדוק את העינין ביסודיות- עלייך ליזום טיול כיפי (אפילו טיול שטח!), משהו רק של שניכם, סתם כך ובספונטניות- ואז לנסות לתת במה לרגשות שלך שצפים- מה את חשה? האם המשהו הזה עדיין חסר, או שעכשיו (כשאנחנו יחד ונהנים) קצת יותר טוב? משהו מתחיל להתמלא?

אם אחרי חוויה כזאת את עדיין חשה בחיסרון של משהו- הייתי מנסה דווקא לשתף אותו, ולשאול אותו מה דעתו. אם גם הוא בתחושה הזאת. אולי יקל עלייך לדעת שאם זה "של שניכם", תוכלו יחד למצוא פיתרון. לא מסיימים אהבה כי משעמם ואין ריבים.. אל תפחדי לשתף, זה רק יחזק אותך.

אשמח אם תמשיכי לעדכן..

מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה, דיברתי איתו שמשהו לא אותו הדבר. והוא ניסה להבין מה קרה. לא הצלחתי להסביר את עצמי, (כמו שעכשיו אני לא באמת מצליחה), אבל קבענו שנצא קצת יותר.
בפעם הראשונה שקבענו לצאת, הלכנו למסעדה וכל הערב כאילו ניסיתי למצוא נושא שיחה משותף ולא הצלחתי להנות.
בבית בכיתי ואמרתי לו שאני דואגת. הוא אמר שאין ממה לדאוג, שהוא אוהב והוא פה כדי להישאר. (אגב הוא אמר שהוא לא הרגיש שמשהו לא בסדר במסעדה..)
דיברתי עם אחותי על זה והיא אמרה שאין לי מה לחשוב על זה ולדאוג מזה כל עוד אנחנו באמצע הסמסטר ונורא עסוקים, ושאולי בכלל אני סתם מחפשת משהו לדאוג ממנו. אז איכשהו השתחררתי מהתחושות האלה והכל היה טוב.
השבוע פתאום חזרו התחושות האלה. שמשהו לא בסדר ולא כרגיל. והתחלתי לחשוב איך זה להיות לבד... זה עושה לי רע... אני יודעת שאני אוהבת אותו ונמשכת אליו ואני לא מוצאת מה הסיבה למחשבות האלה...
יכול להיות שאני סתם נלחצת? (אנשים מסביב צוחקים ושואלים מתי אנחנו עוברים לגור יחד ומתי אנחנו מתחתנים...)
ואולי אני סתם בקשר הזה כי זה נוח? כי אני רגילה?
כרגע אני יודעת שאני לא רוצה לוותר עליו.. אבל איך אדע מה הסיבה האמיתית לרצון להישאר???

שלום שוב ת', תודה עח העדכון.

את נשמעת לי מאוד מבולבלת. לאחר שיחה עם אחותך, שיחת עידוד ותמיכה, את חשת אחרת והרגשת שהכל בסדר. אך התחושות והפחדים חזרו.

נשאלת השאלה- האם זה אכן קשור לקשר? האם אין מדובר בחרדות פנימיות שלך, שאת יכולה להתגבר עליהן כמו למשל בשיחה עם אדם קרוב?

בן זוג, נשמע כך, מאוד מחויב לקשר ואלייך. הוא לא נשמע חושש כמוך. יתכן וכדאי שתתייעצי יותר לעומק עם מי שאת סומכת עליו, כמו אחותך, או איש מקצוע אחר שאת מכירה או שבסביבת מגורייך, על מנת לעשות קצת סדר בדברים.

שימי לב שאת בכל מקרה בתקופה לחוצה בחייך- בחינות, עומס, לא קל. יש מכלול לכל התמונה ולפעמים כשהכל לחוץ, הכל לחוץ. חשוב שנסי להפריד בין הגורמים שמלחיצים אותך לבין אלו שדווקא אמורים לגרום לך אושר והנאה.

אני מציעה שאם תמשיכי בתקופה הקרובה לחוש כך, תגשי להתייעץ עם מי שאת מרגישה לנכון, ולבדוק בעיקר את השאלה- האם מדובר בחשש שהוא אצלך בפנים, אישיותי, או משהו שקשור נטו אלייך, או שבאמת מדובר במשהו שחסר לך בקשר- ואז לנסות להגדיר מה באמת חסר. מאוד חשוב שתבררי עם עצמך האם את רוצה בקשר, האם את רואה בו לשארית חייך (או לפחות לטווח הארוך), האם את אוהבת את התכונות שבו, האם את נמשכת אליו, האם את רואה אותו, איתך, גם בקושי וגם בטוב? האם את מגדירה אותו בן זוג, מאהב, וכו'? חשוב שהוא יענה על הקריטריונים שחשובים לך, אולי זה יעזור "לנפות" מה שייך לקשר ואילו חששות לא שייכים לקשר.

אם מדובר בחרדות שלך- הרי שתוכליל טפל בהם ויש היום מגוון של שיטות טיפול קצרות ומועילות. לכולנו יש חרדות, מי שמטפל בהם הוא באמת זה שמקדם את עצמו. מעבר לזה, את תקבלי בונוס- תלמדי את עצמך ויותר מזה, תדעי איך להשתחרר מעוד מחסומים שמעכבים אותך.

בהצלחה רבה ואני פה לעדכונים נוספים..

לא הגבתם על ההודעה עם הכותרת : "חזרתי אחרי הרבה זמן"
אני ממש צריכה עצה.
תודה!

הי דיקלה,

מאוד תלוי בגיל עצמו, בשלב בו כל אחד נמצא. את כתבת משפט די "תלוש". אשמח אם תוכלי יותר לפרט על הקשר, בני כמה אתם, מה השלב בו כל אחד נמצא, מה את חשה לגבי ההבדל- במה הוא מתבטא בפועל (בגרות רגשית, השכלה, מצב כלכלי, מצב מנטאלי?), ואז כמובן נוכל להתייחס יותר ברצינות.

כידוע לך, יש זוגות כאלה שחיים טוב, ויש זוגות כאלה שלא מצליחים לגשר על הפער ויש הרבה בעיות. אז אשמח אם תמקדי אותנו.

בהצלחה, את מוזמנת..

הגעתי לכאן עם מילות החליפוש "פער גילאים בזוגיות". הכרתי מישהי מקסימה בת 32 ואני בן 46, היא קצת חוששת ורציתי לחזק אותה. אני חושב שיש כל כך הרבה דברים חשובים בדרך..מקום מגורים, סגנון חיים, פרנסה, התאמה מינית, ערכים, חינוך ילדים, משפחה, חברים ועודשצריך לתת עליהם את הדעת ולגבש עמדה. פער הגילאים לעניות דעתי לא אמור בד"כ להוות נקודת משבר. מה גם שהמומחים חושבים שזה טוב ויש הרבה סיפורי הצלחה. ואיזו ערובה להצלחה יש לפער של 7 שנים, או 5, או ...

שלום ש,

אני לא מאמינה שיש כללים וחוקים, אבל יתכן ובשורה התחתונה שלך את אומרת שברגע שאת מרפה את הלחץ והשליטה עליו- הוא נאות ומוכן להתקשר אלייך מיוזמתו ולהיות חופשי. לא הייתי קוראת לזה להיות ביצ'ית. הייתי קוראת לזה להיות "את", האדם שבך- האדם הנפרד שבך, מהזוגיות ומאידך לתת מרחב מחיה לצד השני.

לבני זוג קשה מאוד ההרגשה הזאת שתלויים בהם- חשבי על גודל האחריות הזאת, אם את רודפת אחרי הקשר, דואגת שתמיד תהיה תקשורת- הצד השני מרגיש לא פעם כלוא. ברגע שהראת ש"יש לך חיים" חוץ ממנו- הוא דווקא יזם מולך שיחה. הוא כנראה חש מאויים מההשקעה הרבה שלך מולו ואומר- תדאגי גם לעצמך! הוא משקף לך - תסתכלי גם עלייך בתוך מכלול הזוגיות,תראי לי שאת שווה את המאמצים שלי! וזה לדעתי הטיפ הכי חשוב. להפריד בין "לדאוג גם (!) לי" לבין "להיות ביצ'ית ולדאוג רק (!) לי".. זה בטח לא יביא לטוב.

שלום אני,

לצערי את מתארת מצב של תחושות דיכאון, חוסר עינין, חוסר שמחת חיים, כל פעולה נראית כבלתי אפשרית ומצריכה הרבה אנרגיות. את אוספת וצוברת לך חוויות קשות - האקס, אמא חולה, לימודים לא כ"כ בראש סדר העדיפויות, פידבקים מהסביבה.. אין פלא שאין לך רצון או יכולת להשקיע בלימודים, או בכל דבר אחר.

את בהחלט זקוקה לאוזן קשבת- כפי שכתבת - לפרוק. רק כשתתרוקני השמיים שלך יהיו באמת כחולים יותר ופחות יצחקו עלייך מלמעלה... כפי שאת חשה. רק כשתפרקי את באמת תוכלי לראות בהיר יותר את התמונה, ולפני שפותרים, לפני שרצים פתרונות, מנקים את השטח- מסדרים את הכאוס, ומתחילים מהתחלה. לשם כך את זקוקה לעזרה- אף אדם במצבך לא היה מצליח לבד, בזמן קצוב מראש. כל אדם במצב כזה של הצפה ותסכול זקוק לעזרה, לאוזן קשבת, לחבר טוב- ולהכוונה.

טיפול הוא לא יקר אם את יודעת לאן לפנות. דרך כללית למשל הוא יעלה בסביבות 160-190 ש"ח לשעה, באזור מגורייך - 30 טיפולים לשנה קלנדרית. למשל. אם את עובדת את תוכלי לדעתי לעמוד בזה. מעבר לזה אם את זקוקה לסיוע נוסף, אולי אוכל לסייע לך. כתבי לי באם תחושי שאת רוצה לשתף קצת יותר [email protected]

מקוה שעזרתי, המשיכי לעדכן.. אנחנו פה

שלום עדי
תודה על התגובה
כן הלפרוק ולכתוב הכל מאוד עוזר,
ו..אכן אני אמשיך לכתוב פה ...

הי אורית,

ראשית כל הכבוד שהחלטת להיפרד סופית. אני מבינה את הרגישות יתר שיש לך כלפיו, אבל - אכן כמו שכתבת הקשר הזה לא בריא בעליל, אפשר לקרוא לזה אפילו "מתעלל רגשית", ואת יודעת למה אני מתכוונת..

אני לא יודעת האם את יכולה לשנות מקום עבודה, לשנות מקום מגורים או כל דבר שיעשה לך את הקאט. את צריכה להיות חזקה מספיק - למחוק מהר את הטלפון שלו, אימייל וכל פרט מזהה אחר. או- במקום השם שלו בזיכרון- תכתבי "לא לענות", או להחליף מספר (שלך). זאת הדרך הנכונה והכי פחות כואבת לעשות את זה. לבצע שינוי חד משמעי- ושהוא לא יוכל לגשת אלייך ואת לא תוכלי להתקשר מיוזמתך, אין ברירה. ניתוק אמיתי. אבל, את הסוויצ' הזה עוד לא עשית בראש, את נורא רוצה, אבל את עוד לא שם מעשית. את צריכה להחליט שאת שם- ואת עושה את הצעד הזה כדי להקים משפחה בריאה משלך, ולבצע, עד כמה שזה לא פשוט. אחרי כמה שבועות את תרגישי הרבה יותר חזקה.

בשבילו- את החלשה, שלא מחזיקה את הקשר, שלא משקיעה, האשה השניה, וסליחה- הפילגש, ועבור גבר אלו פרמטרים שרק הקטינו ויקטינו אותך עם הזמן. ולכן הוא גם מאשים אותך בחוסר הצלחת הקשר- כי את החלשה. לגבי קנאה באשתו- האם את מקנאה באשה שהגבר שלה רועה בשדות זרים (זרות)..?

עשי לזה סוף.

בהצלחה רבה! תעדכני

מישהי יקרה, לדעתי טיפול טוב אינו מתמצה בכימייה טובה עם המטפל. זה לא מספיק שנעים לך ואת מרגישה שמבינים אותך.
לדעתי טיפול אפקטיבי הוא טיפול שבו את מתעמתת עם עצמך, מבינה על עצמך דברים שלא ראית קודם, ומצליחה ליישם בהתנהגות שלך דברים חדשים שהחלטת עליהם במהלך הטיפול. כלומר מטפל טוב יהיה לא רק "מכיל" ומקבל אלא גם ישיר,מעמת אותך עם דברים שהוא רואה. אז לא תמיד זה יהיה רק נעים וכייפי.

לגבי הקצב - זה שונה מאדם לאדם וגם תלוי במידה רבה במטפל.
ברוב המקרים כאשר מדובר בטיפול אישי - המטרה הראשונה היא ליצור אמון עם המטפל, על מנת להיות מסוגלת להיחשף מבלי לחשוש. בניית האמון לוקחת זמן לפעמים, ועוברת "מבחנים" לאורך כל הטיפול, בצורות שונות.

גם בתוך הקטיגוריה של טיפול התנהגותי קוגניטיבי עליו דיברת, יש המון סגנונות, וכל מטפל יעשה זאת בצורה שמתאימה לו, או שיחשוב שמתאימה לך. אם פעם אחת היית אצל מטפל קוגניטיבי וזה לא עבד - יתכן מאד שאם תלכי למישהו אחר באותה שיטה - זה כן יהיה לך טוב ואפקטיבי.
אין מנוס אלא לנסות כמה מטפלים, על מנת לדעת שהגעת לאיש המקצוע שמתאים לך.

מקווה שקצת עזרתי לך.

היי,
אין כמוני אדם שמבין אותך יותר,אין לך מושג אפילו.
אני יצור חברותי (למרות החרדה שלי בעיניין) ומעולם היו לי מעט מאוד חברות,ובכלל כשנכנסתי לקשר זוגי לא עניין אותי שום דבר אבל כן התחברתי לחבריו של בן זוגי מעט וזאת לגמרי באילוץ שלו...אני היתי יכולה להסתדר בלי זה ובלי זה.
שהתחלתי להרגיש בודדה בקשר (נקודה למחשבה עבורך) לקראת סוף הקשר חזרתי לקשר עם אחת מהחברות שלי ואין לך מושג כמה שזה עשה לי טוב, זה העלה את הבטחון העצמי שלי ופתאום היה מישהו שיעזור לי. זה לא נמשך , כי כמו שאת אומרת:אם לא משקיעים אז הצד השני יהיה מרוחק יותר.
אישית אני מתחבטת יום יום בשאלה מאחר ואני מעדיפה קשר זוגי על חברות ומצד שני...לפעמים הבדידות כל כך קשה אז אני מתאמצת בכל זאת להתקשר ולהפגש כל כמה חודשים. אם היתי יכולה לוותר על זה, היתי מוותרת ולכן זו דילמה קשה מאוד כי אי אפשר להיות באמצע, זה או כאן או כאן, איך שאני רואה את זה,
לפחות כשאתה לא נשוי עם ילדים.
אז בקיצר...אני חושבת שאם את יכולה נפשית להתמודד עם המאמץ לתחזק קשרים פעם בשבוע שבועיים ולהכיר אנשים אלו במסגרות חדשות ולהתחזק שוב ושוב עד שהקשר מתחזק(תוך חצי שנה את יכולה ליצור חברות חדשה וחזקה בכל מיני קורסים למינהם לדוגמא) אז זה שווה...יש לזה מחיר, זה לא קל. אבל זה עדיף על להתלות על אדם אחד.

היי רונית,
תודה על ההתייחסות.
אני לא מרגישה תלותית בבעלי, בכלל לא. אנחנו אוהבים מאוד ואוהבים מאוד להיות ביחד. בעלי הוא גם טיפוס של זוגיות וגם לו אין חברים... וגם לו, בנוסף למשפחתי, אין בעיה עם זה. אנחנו כן מבלים המון עם אחותי ובעלה, שכן כולנו חברים מאוד טובים.
אני לא מרגישה בדידות איתו, את הבדידות שלי אני מרגישה כשאני רואה/שומעת שחברות כאלו ואחרות מבלות להן, נפגשות בלי סוף ואני מחוץ לעניינים....
אני טיפוס שלא יודע לשמור על קשר, ואם לא שומרים איתי, זה אבוד... אני יודעת אחת לכמה זמן להרים טלפון, אבל אני דיי נמנעת מפגישות כי אני יודעת שאם אפגש עם כמה חברות שהן בעצמן חברות טובות, ארגיש מחוץ לעניינים ואם אפגש עם אחת, אהיה בלחץ שלא יהיה לי מה לדבר איתה כי אנחנו לא מדברות באופן קבוע...

הי נועה,

כתבו לך כאן דברים מזדהים וחמים ואני מוסיפה-

בשורה התחתונה קשה לך מאוד עם המצב החברתי, בעוד המצב המשפחתי - את מרוצה ממנו. בדיוק כמו אצלך בבית הגרעיני- משפחה לפני ואולי בלי חברים. אבל לך המצב והעובדה עליה גדלת- קשים, את רוצה לשפר את זה, לשנות את זה.

יש לך דרך -יש את קבוצת החברים הזאת שאת נפגשת איתם, אמנם לא מרגישה קשורה, אבל יש את החברה הזאת שיש לך יותר קשר קרוב אליה. איתה את כן יכולה להעמיק אפילו בנפרד בהתחלה את הקשר- לצאת איתה לבתי קפה, להיות יותר בחברתה, לשמוע מה מעניין אותה, לקנות בגדים ביחד ועוד. אח"כ תוכלי להרגיש נוח יותר גם להצטרף ותרגישי קשורה יותר..

רעיון נוסף הוא להגיע למפגש הבא (ואם יש לך יומולדת בקרוב זה נהדר) ולהביא איזה מאכל או עוגה טובה, אולי סרט די.וי.די שתארגנו יחד- ואז את כבר נכנסת יותר למרכז הבמה.

מה שחשוב הוא ככה- לעשות מה שטוב לך, ואם בבית שגדלת עליו הדברים אחרת, הרי שאת בונה את עצמך מחדש, ואת משנה את חייך וצרכייך בהתאמה. שנית- ללכת על זה בביטחון, ולשים מאחורייך את החוויות המבלבלות, להחליט שאת הולכת בדרך חדשה לך, ואם תוכלי לבקש פידבק ותמיכה מהמשפחה (בעלך) כן יטב. לגבי החברה - אפשר יהיה להראות לה את ההתכתבות הזאת אם תרצי, או לשתף אותה במילים שלך ולבקש עידודה בנושא.

בברכת הצלחה

היי עדי,
תודה על התשובה מצידך.
אני לא בטוחה על איזו חברה את מדברת... הלכתי קצת לאיבוד בחלק הזה בתשובתך.

אותה חבורה הזמינה אותי ל"על האש" בערב יום העצמאות. גם בהזמנה עצמה שהם שלחו יש בדיחות אישיות שלהם שאני לא מבינה, מה גם שיש כמה בדיחות שאני כן מכירה שאני כבר לא יכולה לשמוע. יש בחבורה הזו משהו מאוד ילדותי ושטותי, אבל מעבר לגבול הטעם הטוב ולא נוח לי שם שכולם נמצאים.
אם זה היה מורכב מכמה בנות שאני עוד מתחברת אליהן איכשהו אז בכיף, אבל זה לא ככה...
אז בהמשך לדילמה שלי - האם ללכת ולא בטוח שאהנה או לא ללכת ולצאת עם אנשים שטוב לי איתם (אבל אחר כך אולי להתחרט שלא הלכתי ל"על האש")?

תודה רבה.

הי נועה,

כנראה הבנתי לא נכון-בהתחלה חשבתי שמדובר בחברה שלך, שנמצאת בתוך חברה של אנשים. אם יש כזאת בתוך החבורה שאת יותר מתחברת אליה- נסי דרכה לתווך את עצמך לחבורה הזאת. ז"א ליצור איתה מפגשים לבד, להתחבר, להתקרב ואז אולי להתקרב יותר אליהם.

לגבי מה שכתבת - אני חושבת שאת צריכה לטבול את רגלייך במים, אין מה להתלבט. צאי איתם ונסי להנות כמה שאפשר אפילו מהשטויות. כמובן שכמו בכל קבוצת אנשים יהיו כאלה שלא תצליחי לשבת לידם לאורך זמן ויהיו כאלה, שרק אם תתני לעצמך, את תוכלי גם להנות. ראי את זה כמו דייט- מקסימום, העברת את הערב, הכרת עוד משהו בעולם, ואת ממשיכה הלאה. אבל בפירוש כן להתחכך, לא להתמכר לפחד שמניע אותך לא להגיע ולא ליצור מפגשים. את המשפחה תמיד תמיד יש לך, אותם את מטפחת בכל אופן. מה שדרוש טיפוח הוא המישור החברתי. אל תיכנסי למקום הזה "אני בטח לא אהנה איתם", נכון- אולי לא תהני כ-ל הערב, אולי לא תהני עם מי מהם, אבל את תצאי, ותהיי בחברת אנשים וההתנסויות האלה מאוד חשובות לך כרגע, להערכתי. הטייטל שלך הוא "מחסור בחברים", נסי לצמצם את המחסור ולא להעמיק את החור הזה ע"י החרדה.. זה אמנם קשה לעשות לפעמים, וזה מתחבר למה שכתבתי לך בהודעתי הקודמת- בציאות, בתכל'ס- תגרמי למשהו לקרות. תיצרי לך מציאות - תלכי, תצאי, תתנסי, תבדקי עם עצמך מה את מרגישה- אבל תהיי שם.. תחשפי לזה.

אשמח לדעתך..

היי עדי,
לאחר התלבטויות החלטתי לא ללכת לחברים בערב יום העצמאות ולהיות עם המשפחה שלי.
עוד לפני כן חשבתי לעצמי שהגיע הזמן שאני אפסיק ל"כפות" את עצמי עליהם, כי אני מרגישה שהקשר הוא תמיד חד צדדי (אם אני לא מתקשרת, הן לא יתקשרו), ופשוט להתנתק מהן וכך יהיה לי טוב.

כמו שצפיתי, אף אחת מהחברות לא שלחה לי הודעה ולא התקשרה לשאול למה אני לא מגיעה. זה רק מחזק את התחושות שלי שאין לי עתיד איתן כחברות.
אני מצד אחד מרגישה שאני עושה צעד חכם - להתנתק כדי להפסיק להרגיש מחוץ לעניינים, ומצד שני, אני חוששת שאולי זאת לא החלטה נכונה...

מה דעתך?

הי נועה,

צר לי על העיכוב בתשובתי.

בנוגע למה שכתבת- פעלת כנראה מתוך הלב ואולי גם מתוך חשש שלך להמשיך להיחשף ולהיפגש עם הפחד, ועל כך כתבתי לך בהודעותיי הקודמות- על הצורך להגדיל את הפחד מחד ועל הצורך להתגבר עליו ובכך להשיג את מבוקשנו. אין באמת צורך מודע להגדיל אותו, אבל זה קורה אוטומט כשעושים ההפך מיעד שהצבנו או ממטרה.

המחסור בחברים קשה לך ומעורר בך קשיים, ולכן אני מרגישה שאת צריכה למצוא את הדרך הנכונה (לך) לא להיכנע להרגלים מהעבר ולעצמך, אלא למצוא דרך בה את יכולה כן להיחשף. אני לא יודעת האם ניסית ומה דעתך על פורומים וירטואליים חברתיים, דוגמת פייסבוק, טוויטר או אפילו פורומים חברתיים אחרים, לפי תחומי עינין. יש שם חשיפה אבל בד"כ רק מה שאת מוכנה לחשוף, ובכל אפשר להרחיב את מעגל המכרים שלך, ולבחור עם מי את תרצי להיפגש בהמשך, אם בכלל. גם אם זה ישאר ברמה הוירטואלית- אולי זה ימלא אצלך את הצורך באוזן קשבת ובחבר קרוב.

ספציפית לחברות שכתבת עליהן- רק את יודעת האם זה נכון לך להתנתק, לגבי כך שהן לא התקשרו- שימי לב ש"יחס גורר יחס", ויתכן והן חשו אותך מאוד מרוחקת ומתרחקת וגם להן קשה להציע כל פעם מחדש, או גם הן חוששת מדחיה שלך (שוב, זה לשני הכיוונים, כפי שאת חוששת מדחיה זה פועל גם הפוך). ולכן אולי כן כדאי לתת לזה עוד צ'אנס איתן.. ואם עדיין את חשה שזה לא נכון לך, אל תפעלי בניגוד למה שאת חשה, אחרת זה באמת יצא מאולץ מדי ולא תהני.

מה שחשוב לי להעביר לך, זה שאם הצבת לעצמך מטרה, ואם את חסרה את החלק הזה של החברים, ליד, ולצד המשפחה (המשפחה לא תתרחק ולא תקבל מקום אחר- היא עדיין תישאר חשובה), רצוי שתפעלי לקראת זה. אם את חושבת על זה וככל שהזמן עובר את מרגישה שהמשפחה כן ממלאת את הצורך שהחברים כרגע לא ממלאים- אולי זה בסדר עבורך להמשיך כך כפי שאת ואלו הם מקור התמיכה שלך- המשפחה. מאוד חשוב "להיזרק למים" באיזשהו אופן, כדי להבין גם מול עצמך מה את באמת רוצה והאם בכלל קשר חברי מתאים וטוב לך? אולי תחליטי שאת בכל אופן טיפוס רק של משפחה? כל זאת את תדעי רק לאחר שתחווי קשר חברי מסוים, ולכן הייתי רוצה, בשבילך, שתנסי בכל זאת.