פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

חסויה יקרה,

נראה שאת משקיעה המון משאבים רגשיים וגשמיים בעניין הזה.
טוב עשית ששחררת אותה. ההעסקה שלה "עולה" לך ביותר מידי, וגם אינה בריאה לשלמות המשפחה ושלום הבית.

לשאלתך, אין מניעה שאת השכר היא תקבל בדואר רשום.
את גם יכולה, לעניות דעתי, לבקש ממנה להתרחק, אך אני לא בטוחה שיש לבקשה שכזו תוקף.
כלומר, במידה והיא לא תענה לבקשתך, מה אז?
אני מציעה שתתייעצי עם עורך דין בעניין הזה.
לא ירדתי לסוף דעתך בעניין הפיצויים, על מה היא יכולה לבקש פיצויים?

רון יקר,

זוגיות הינה שותפות נפלאה העומדת בפני לא מעט אתגרים, מבית ומחוץ, וצריך למצוא, יחד, את הדרך הנכונה לכולם, למציאת הפתרון הכי טוב.
אתם עומדים באחד השלבים הראשונים של שותפות נפלאה זו, ובפני אחד האתגרים המשמעותיים הראשונים.
אני מניחה, שכאשר הקשר ביניכם התחיל להיות, מה שנקרא, "רציני", עברו לשניכם בראש מחשבות על חתונה, אולי אפילו דברתם על זה.
בשנות השלושים, ההיכרויות הן, בדרך-כלל, לצורך מטרה של הקמת משפחה.
מאחר ובת זוגתך מבוגרת יותר, והיא בוודאי מודעת גם לעניין השנים היותר פוריות אצל האישה, היא מעוניינת לזרז את התהליך, וכנראה גם ברור לה, שאיתך היא רוצה להקים משפחה.
לך, לעומת זאת, לא בוער שום דבר. אתה צעיר יותר, מרגיש לא מספיק בשל ובעיקר, לא "רוצה" ולא "מוכן", כפי שכתבת.
אם אני מבינה נכון, וההקלה שחשת לאחר שיחת ה"פיוס" מעידה על כך, אתה רוצה להקים איתה משפחה (היא ה – אחת עבורך) אך לא בזמן הקרוב.
אתה מוכן להקדים את הקמת המשפחה, לטובת שלום בית לצד הרגשת השלמות האישית שלך, לעוד שנה.
ראשית, מצוין שתחושה זו, של שלמות אישית, מנחה אותך בהחלטותיך. בדיוק מהמקום הזה עלינו לקחת החלטות.
שנית, בהנחה וזוגתך תהרה באחד הניסיונות הראשונים, וזה לא תמיד כך, הילד/ה ייוולד/תיוולד בערך בעוד שנה, מהיום, כך ששניכם תוכלו להרגיש שלמים ומוכנים.

תודה לך מוניקה על התגובה.
אני בהחלט מבין את מגבלת הזמן אשר מלחיצה את זוגתי.
אני כרגע בונה קריירה בתחום האהוב עלי בעולם כולו, ואני חושש שבשל הצורך לפרנס משפחה, אאלץ לעזוב את התחום ולעבוד במשהו "בטוח".
בתוך כל הילדים הזה אני מפחד לאבד את עצמי. לא להגשים את מה שאני, באנוכיותי, רוצה להגיע אליו.
וכתבת נכון, היא בהחלט ה-אישה בשבילי, ואני לא יכול לאחל לעצמי שותפה טובה יותר להקמת משפחה.
אבל, מה, כבר?? אני עוד לא מוכן....
ולהיפרד? כואב מדי, מוזר מדי, היות והכל בינינו מצוין.

רון יקר,

על פי התפיסה האימונית, חיינו מתנהלים, בעת ובעונה אחת, בארבעה מישורים מקבילים. המישורים המקבילים הנ"ל נקראים, בשפה האימונית, ארבעת תחומי-החיים. אפרט על פי סדר חשיבותם:
אישי – משפחתי
לימודים – קריירה – פרנסה
חברתי
פנאי ושונות.
אצל רובנו, שני התחומים הראשונים הם התחומים הכי משמעותיים, בדיוק כמו אצלך.
אתה רוצה להתמקד כעת בתחום השני, בעוד זוגתך מעוניינת למקד את תשומת-ליבך, מוכנותך ומשאביך, הנפשיים והגשמיים, כאחד, בתחום הראשון.

הקמת המשפחה, אינה בהכרח באה על-חשבון הקריירה, על אחת כמה וכמה אצל הגברים. אך, בהחלט ייתכן, שתאלץ לשים את תוכניותיך בעניין הקריירה, על "הולד" לפרק זמן מסוים. ועדיין, מעבר לעובדה שתאלץ ל"התאפק" קצת, וגם זה לא בטוח, לא ייגרם לך נזק.
בעוד שאם זוגתך תאלץ לשים על "הולד" את עניין הקמת המשפחה, לטובת הקריירה שלך, זה עלול להיות קשה ומסובך יותר מאוחר יותר, שוב, בגלל שנות הפוריות הטובות יותר.

ועוד משהו,
אם היא ה-אחת שלך ובשבילך, כפי שכתבת, האם לא תרצה שהיא תיקח חלק בהצלחותיך העסקיות?
האם לא תרצה לחלוק איתה את החוויות, ההישגים, ואף את הקשיים?
האם לא תרצה שהיא תהייה שם איתך ולצידך?

אלמדון יקר,

זוגיות בריאה וטובה, ובוודאי כזו שרוצים למסד, מבוססת על אהבה גדולה אך גם על ערכים עמוקים נוספים, המהווים עוגנים איתנים וחשובים. ערכים כמו כבוד והערכה, שיתופיות והדדיות, מחויבות לנוכחות ומעורבות, אינטימיות נפשית ופיסית ועוד.
הריגושים, שהזכרת, קיימים בתדירות ובעוצמה גבוהות יותר בתחילת הקשר, והם גם קורים מעצמם. בהמשך הדרך, ולאחר שההכרות ההדדית גדלה ומעמיקה, ישנן פחות הפתעות וגילויים מרגשים, האחד על השנייה. כדי שיתקיימו ריגושים, יש ליצור אותם.
אם אתה חש, שזוגיותכם מבוססת ומכילה את ערכי הזוגיות, שהזכרתי, ומאחר ואתה מעוניין למסד עמה את הקשר, שתף אותה בתחושותיך, כך שתוכלו יחדיו, ליצור האחד עבור השנייה, את הריגושים, שיחזירו לך את האמון בקשר ואת תחושת ה"ביחד", מעבר לרציונאל של ה"ביחד".

ציינת ש"היא כל הזמן מחמיאה ואוהבת ומפנקת ועושה".
האם ייתכן שהיא יוצאת מגדרה ומשתדלת יותר מהרגיל, כי היא מרגישה שאתה מתרחק והיא אינה מבינה על מה ולמה?
כנות, פתיחות ושתוף הינם ערכים חשובים, תמיד, בזוגיות, ועל אחת כמה וכמה בתקופות פחות "מלבבות".
האם ייתכן, שמאחר והיא טורחת כל-כך הרבה סביבך ועבורך, אתה חש כך? כאילו שאין יותר למה לצפות?

דבר נוסף,
ציינת שאתה מעוניין להציע לה נישואין כי "אני איש קשה ולא כל אחת תסתדר איתי".
ראשית, איך ולמה הכנסת את עצמך לתבנית הזו?
שנית, סיבה זו, שבעטייה אתה שוקל להציע נישואין, אינה סיבה מספיק טובה.
בשפה האימונית פירושו לפעול מתוך חסם. מתוך חשש. אתה חושש שלא תמצא משהי אחרת שתוכל להסתדר איתך, כפי שכתבת.
ככלל, רצוי וכדאי להתנהל מתוך עוצמות ולא מתוך חולשות או פחדים, ועל אחת כמה וכמה, בבואנו לבחור בן-זוג לחיים. אנו צריכים לבחור נכון, את מה שנכון עבורנו.
כאשר אנו פועלים מתוך חסמים, אנו מכניסים עצמנו, במודע, למבוי סתום. בחירות הנעשות שלא מתוך שלמות אישית והקשבה לצרכינו ולרצונותינו האמיתיים, יובילו, בהכרח, בהמשך לתסכולים, כעסים וחוסר שביעות רצון.
לתחושות שכאלה אין מקום של קבע בזוגיות בריאה.

אני מציעה לך, לנסות לברר עם עצמך, מתוך הקשבה ולצרכיך ולרצונותיך, ולא מתוך חששות , האם באמת היא האחת עבורך, האם היא הכי מתאימה לך.

קודם כל תודה רבה לך על הקדשת הזמן !! :)
כשאמרתי שהיא באמת תומכת אוהבת ומפנקת איפשהוא היא מקצינה את זה בגלל שהיא רואה שאני הולך ובורח לה בין הידיים,אבל גם בהתחלה כאשר הקשר היה בריא לחלוטין היא הייתה משתדלת מעל ומעבר.
ובקשר לזה שאני אדם קשה,זה נכון יש לי עקרונות,יש לי דרישות מאישה,ולכן מאוד מאוד קשה למצוא מישהי שתעמוד בכל הקריטריונים הללו...
בכל אופן בסיס שאלתי היא שונה ממה שנאמר כאן
איך אני יכול לשקם מבחינה רגשית את הזוגיות וכמובן שהשינוי יתחיל בי
כי אני כן מוכן לעשות כל דבר על מנת שהקשר הזה יצליח אז היא כן חשובה לי
וזה כן מניע נכון למיסוד הקשר בשלב מתקדם יותר...

אלמדון היקר, קראתי בתשומת לב את מה שכתבת, ואני רוצה קצת להרחיב לתחום הריגשי/ גופני.
נראה שעל פי ה ה ג י ו ן שלך הגעת למסקנה שאם היא כל כך אוהבת אותך ומסוגלת להסתדר עם כל העקרונות שלך - אז זו האישה הכי מתאימה לך.
אלא שמשהו קורה לך "במחוזות" הפחות הגיוניים: הרגש לא משתף פעלה וגם הגוף - המשיכה המינית - מתחילים להיסדק.
אני לא חושבת שניתן לשנות את הרגש מבלי שתהיה מוכן לבחינה מעמיקה של איכות הקשר דרך עיניים מקצועיות. לשם ההדגמה, אציע לך כמה כיוונים ששווה לבחון אותם:

אפשרות אחת שמסבירה מה קרה - היא שאולי אתה האדם המתאים לחברתך והיא בהתלהבות ממך ומאוהבת כמו שצריך, אבל משהו חסר אצלה ולא עונה על הצרכים ש ל ך . כלומר אתה מתאים לה אבל היא לא מתאימה לך, והגוף והרגש שלך צועקים לך - שים לב!!! (שאתה אולי אתה עושה טעות)

אפשרות אחרת היא שהיא דווקא כן מתאימה לך אלא שמשהו במבנה האישיות שלך מכתיב לך שאתה זקוק לתחושה של חדוות "הצייד", לאתגר שבכיבוש, או למתח של אי הוודאות האם היא שלך או לא, וברגע שהיא כל כך ברורה - אוהבת ומחבקת ומעניקה - זה כבר לא אתגר בשבילך ורגשותיך מתעמעמים. (בדומה למה שכתבה לך מוניקה)

אלה השערות שעדיף לבחון אותן בעיניים מקצועיות בשלב בו אתה נמצא. איש מקצוע ישב איתך ויסתכל, בין היתר, כמובן, גם על מערכות יחסים קודמות על מנת לזהות האם יש דפוסים קבועים שחוזרים על עצמם.
ואם תוך כדי הייעוץ יפלו לך אסימונים, יתכן ויגיע רגע שבו תרגיש או תדע מבפנים את התשובה הנכונה עבורך.

"הולכת לאיבוד" יקרה,

כתבת שבן זוגך העיד על עצמו "שהוא מכיר את עצמו שהוא לא יכול אינטנסיבי", אך בפועל, כאשר מתאים לו, הוא מאוד אינטנסיבי. ציינת שהייתם כל הזמן יחד.
אני לא יודעת להסביר, בוודאות, מה עובר עליו, וזה גם פחות חשוב.
מה שחשוב, זה, שאת נמצאת באי-וודאות, בהמתנה, עד שהוא יחליט שהוא "מתגעגע מספיק" ואפשר להיפגש שוב, ושוב, אז לא יהיה ברור לכמה זמן ועד כמה אינטנסיבי, תלוי מה ועד כמה יתאים לו.
בינתיים, הוא מוודא, בעזרת טלפונים ומסרונים, שאת בהמתנה, היכן שהוא השאיר אותך, שאת נמצאת איפה שנוח לו.

השאלה היא מה את רוצה ממנו, ולא מה הוא רוצה ממך.
האם את מוכנה להמתין עד שהוא ירצה להיפגש שוב?
האם את מוכנה לאי-הוודאות הזו?
נראה שאת סטודנטית עסוקה ועמוסה. האם יש לך פנאי ו"ראש" להתעסק בשאלות הללו?

אשמח לקבל את תגובתך.

אנה יקרה,

נראה שלאורך התקופה, שלפני הנישואין, צברת מרירות, כעס, תחושת תסכול והרגשה שבעלך אינו עומד בציפיותייך, כמעט בשום תחום.
עוד ציינת שגם לקראת החתונה הוא אכזב אותך, וממש נפגעת ממנו ומהתנהלותו.
מאחר וציינת כי הכל ידוע, ודברתם על הכל, אני מציעה שתפגשו עם איש מקצוע, כמו יועץ זוגי או מאמן לזוגיות. איש מקצוע שכזה יוכל להאיר בפנס עם "אור אחר", מזווית ראייה שונה, על הדברים שמפריעים לך.
אני מאמינה שגם תהיינה לו/לה תבונות, שתוכלנה לאפשר לכם להתחיל שוב, מחדש.

אני מאחלת לכם הצלחה וזוגיות שתעצים אתכם, כל אחד מכם, לצד ה"ביחד".

מוניקה, תודה שהגבת. התגובה הזו גרמה לי לבכות שום פעם. אני לא יודעת מה לעשות. אני שכחתי לציין שאני בני 31 ואני בינואר כבר בת 32. אני מרגישה שהזמן טס ושהקשר הזה לא עושה אותי מאושר והחתונה שלנו הייתה טעות.
אנו גם עומדים לפני שתי החלטות גורליות בחיים שלנו. אחת מהם זה להביא ילד או לא" כי אנו כבר בגיל יחסית מאוחר. השניה היא- מעבר למדינה אחרת בגלל צורכי עבודה.
השאלה שלי, אם אנו נפנה לאיש מקצוע, הרי זה תהליך ארוך ומה שלא פחות חשוב במקרה שלנו- גם תהליך יקר. כמה זמן לדעתך התהליך הזה יכול לקחת?
אני לא מנסה להמקח על העתיד שלי, אבל אני ניסים את כל מה ידוע לי על היחסים, דיברתי איתו בהרבה דרכים שונות וניסיתי גם להיות מובנת ולהגיע ללב שלו.
כל פעם במהלך השיחה אני מרגישה שהוא איתי ושהוא מקשיב וחושב. אבל ברגע שהשיחה מסתיימת אני רואה הבעת פנים מאוד מוכרת ומאוד מעצבנת של "זה לא כזה נורא". ואז אני מבינה שכל הדיאלוג היה בעצם מונולוג וכזה זה בערך כבר שנתיים או שלוש. פשוט אין לי כוח כבר להיאבק. מצד שני אני מפחד להשאר לבד, אני פוחדת מלחץ חברתי ומי מה שיגידו עליי. אני גם באמת חושבת שהוא בן אדם טוב מאוד.
כיוון שאנו עומדים בפני החלטות גורליות, אני הייתי רוצה לבדוק מה משך התהליך הממוצע. האם שווה לחכות, כי לחכות כמה שנים אני בטוח לא אוכל כנראה.... לא אוכל לשאת זאת....
תודה רבה...

אנה יקרה,

עושה רושם, שאת לוקחת החלטות בעיקר על בסיס חסמים. כלומר, הפחדים שלך (להישאר לבד, לחץ חברתי, מה יגידו וכד', בדיוק אלה שציינת, וקיימים עוד רבים) הם אלה שמניעים אותך לפעולה.
כדי שההחלטות שניקח בחיינו תהיינה ההחלטות הנכונות ביותר עבורנו, עלינו להחליט מתוך עוצמות, ולא מתוך חולשות. כלומר מתוך תחושת שלמות אישית, הקשבה פנימית למה שהכי נכון ומתאים לנו, ולא מתוך פחדים וחששות.
אולם, את הנעשה אין להשיב. למרות תחושותייך הקשות ותסכולך מזה שנתיים – שלוש (כמחצית מזמן היכרותכם, כמעט), בחרת בכל-זאת, להינשא.
כעת, יש להתמודד נכון עם המציאות על-מנת לשפר ולהיטיב את המצב, ובוודאי בבואכם לקחת החלטות משמעותיות, כגון אלה שציינת.

לשאלתך בעניין אורך התהליך המקצועי, אוכל לענות מניסיוני כמאמנת, בלבד.
לגבי ייעוץ זוגי, אני מציעה שתבדקי מול איש מקצוע מהתחום.
אחת ממנהלות הפורום, דורית כהן, הינה יועצת זוגית. תוכלי לפנות אליה במייל, לצורך כך.
לגבי התהליך האימוני, מדובר בחודשים, בהחלט לא שנים.
ושוב, מניסיוני, זהו תהליך חיובי, מחזק ומעצים, אשר בסופו תדעו בוודאות איך ולאן להמשיך בחייכם.

אני מאחלת לך שפע של חיוכים, די לדמעות.
קחי יוזמה ועשי למען עצמך.
אל תאפשרי לעצמך לשקוע, עוד ועוד, ברחמים עצמיים, מאחר ואלה לא יובילוך לשום מקום, שתרצי להימצא בו.

בגלל שזה דחוף, אז בקצרה.
את מתארת בצורה מסודרת את היחסים בניכם, ולמרות שלכאורה הכל מושלם, הוא בוחר לברוח לפנטזיות שלו,
אם הדברים שאת מציינת נכונים, אז המסקנה מאוד ברורה, זה לא תלוי בך כלל, ולא יעזור מה שתעשי, (באופן חד צדדי כמובן,,,) זה לא יבטיח שמחר הוא לא יחזור שוב על ההרגל המגונה הזה,
תשאלי א"ע אם את מוכנה להיות עם אהבה שכזו , שב-90% היא נהדרת ועולה על הציפיות, וב-10% היא מתפרקת לך בידיים,
לדעתי האישית, הוא צריך לטפל בבעיה שלו, שהפכה לבעיה שלכם, השאלה אם הוא מוכן להכיר בזה שיש לו בעיה, כי זה שאת תשלחי אותו לטיפול, לא יעזור,
לדעתי תני לו את הזמן, הרי מה שיש אצלה היה לו הרבה אצלך ובכל זאת הוא עזב אותך לטובת ההיא, אז עכשיו תחכי שהוא יעזוב שם מרצונו החופשי, ואז תציבי לו תנאי מוחלט, לך לטיפול או שדרכינו נפרדות,
אם הטיפול יצליח ? לא יודע, או שכן או שלא, גם כאן תשאלי א"ע האם את מוכנה לתת לו את ההזדמנות, כי זה כבר תלוי רק בך,
אז לסיכום:
כואב מאוד לשמוע על זוגיות מיוחדת במינה שצד אחד משחית אותה במתכווין,
אבל יהיה יותר כואב לשמוע שאת חיה בצל אחד שעושה מה שבא לו,
לכן חביבתי, קחי אחריות על החיים שלך בלבד, ותחליטי איך את רוצה לבלות את שארית חייך,
אחריי שתחליטי, כבר לא יהיו לך שאלות, הכל יסתדר מאיליו, כנבואה שמגשימה א"ע,
חנוכה שמח
ובהצלחה

שלום חסויה,

אהבתי את מה שבני כתב לך, ואני אכתוב לך באותו כיוון עם חידוד של מספר דברים:

יש בתוכנו זוגות ואנשים כאלה, שאחרי שגרה מסוימת ותקופה בה הכל ידוע ומוכר, הם יחפשו את הריגוש כפי שתארת, יחפשו את המסתורין והמתח. יש גם בני זוג כאלה שיאפשרו את הגיחות האלה מדי פעם, ולמיטב ידיעתי (כאן דורית יודעת טוב ממני)- יש זוגות שאף ההגדרה הראשונית או אחד מהתנאים לזוגיות הוא שיש גם את הריגוש החיצוני הזה מהצד, שמכניס מתח ומיסתורין. יש שיסכימו עם זה, יש שיתמידו בגישה המסורתית - אבל זה לא העיניין.

יש כאן אלמנט נוסף- החזרות שלו הן לאקסית. לא מדובר באשה חיצונית המשמשת לאיזה מפלט מיני, רומנטי לכמה רגעים. מדובר במישהי שלדבריו היתה אהבת חייו, זה כמעט נראה שהוא מנסה לשחזר את הקשר איתה ולנסות לבדוק כל פעם, ע"י אותן גיחות, האם הפעם האהבה הזאת תסתדר. ואף אחד לא הבטיח שהוא ישאר נאמן גם לה.

להערכתי מדובר באדם הזקוק והצורך ריגושים בחייו, כשהם לא מגיעים לבד הוא ניגש אליהם, ו"מחויבות" לבת זוג נוכחית, אלייך, לא תעצור בעדו.

את אומרת שאת אוהבת אותו ולא מוכנה לוותר עליו. המשוואה עכשיו פשוטה- אני חושבת שאת צריכה לבחון עם עצמך האם את מקבלת אותו עם כל הרצון והצורך שלו לחזור אליה כל כמה זמן. שוב- יש נשים שמקבלות את זה. כשאת קיבלת אותו חזרה וזיהית שהקשר צמח מאז המשבר- וכאשר הוא נטש אותך שוב, ואת שוב תקבלי אותו- בהכרח מה שאת משדרת לו זה ערוץ פתוח, ז"א, את בסוף תקבלי אותו ותסלחי לו על זה. ככה למעשה הוא חווה את זה. ולכן לא מנעת את החזרה הנשנית שלו אליה. (שאגב תקרה כך או כך). אז משהו שיש לבחון עם עצמך- כמה את מוכנה לספוג את זה מדי פעם, כאשר ברור שזה הדפוס. הייתי לוקחת בחשבון שיש סיכוי שיהיה מצב בו הוא לא ירצה לחזור- בעיקר כי מדובר באשה שיש לו רגש ברור אליה.

רק את בוחרת לאן החיים הזוגיים שלך הולכים וכמה הם "בנורמה המקובלת". אם הטוב עולה על השלילי- ואת מוכנה כל פעם לצמוח מהמשברים.. זה דבר אחד. אבל אם לאורך הזמן את מרגישה שאת ראויה לאדם שיהיה שלך, ובאמת מחויב לך, ואת מבינה שעם הזמן את תלכי ותאבדי בו אמון (כי זאת הדרך) - אני חושבת שאת צריכה לשקול את הצעד הבא.

שימי לב שגם בני האיר לך את הנקודה שרק את בוחרת לאן חייך הולכים. האם את מנוהלת ע"י החוויות שלך או שאת מנהלת אותן? האם את יכולה לשים גבולות ברורים ולדבוק בעקרונותייך, גם מולו, או שאת נשאבת למקום שלא טוב לך בו? הייתי מציעה לשקול את זה גם.

מקוה שהצלחנו לעזור.

ראשית תודה רבה שאת מפרגנת לי על התשובות, זה נותן לי כוח וחשק להמשיך, אז תודה רבה רבה,
שנית. לדעתי את כותבת הרבה יותר טוב, מאחר ואת מאירה את כל הזוויות ומכל ההיבטים האפשריים, וכותבת בשפה פשוטה מובנת, ולא בסיסימאות שאני מרבה להשתמש בהן, אבל ככה אני,,,
לבחורה דידן הייתי מוסיף ומפתח עניין קטן שכתבתי לך עליו בהודעה הקודמת,
כתבתי שאם הדברים נכונים כפי שאת כותבת, וכוונתי לכך , לא שיש פקפוק אם כתבת נכון או לא, אלא ושימי לב כי זה חשוב, האם הוא רואה את הזוגיות שלכם כפי שאת רואה עין בעין, כי לדעתך רב הזמן אתם על הסקאלה של ואני מצטט > > > ועוד דבר חשוב הוא שאנחנו מאוד מתאימים!!! אני היותר יציבה והוא המרחף... ואנחנו אוהבים את אותם הדברים ומסוגלים להיות שעות ביחד! בבית תמיד היתה שמחה , כיף, צחוקים בלי סוף, אינטימיות מיוחדת, סופי שבוע מטריפים!
היה מאוד מעניין לשאול אותו מה הוא מרגיש לגבייך בפרט ולגביי הזוגיות שלכם בכלל !
כי לא תמיד מה שאחד רואה ומרגיש, גם השני חווה,,, את מבינה, וייתכן שכאן טמון המוקש, ולכן הוא מזגזג,
או שמה שעולה לי כעת במחשבה, שהוא לא יודע לדחות סיפוקים, ולמרות כל האהבה
והאינטימיות הצחוקים , הרי מתי שהוא זה פג, וברגע שהוא מרגיש שעימום הכי קטן, הוא מחפש את העונג הבא, וחוזר חלילה, עניין זה יכול להיפתר בטיפול לא רציני,
אז שיהיה לכם בהצלחה

משהו מאוד מאוד נכון לגבי דפוס ההתנהגות והאופי שלו,
הוא גבר שלא יודע לדחות סיפוקים!!!! אם הוא רוצה משהו הוא חייב אותו אתמול...ולא יעזור מה יגידו לו.
ולגבי שיעמום זה גם ממש נכון... הוא לא מסוגל לשבת באותו מקום הרבה זמן בלי להתעסק במשהו....וזה גם מתבטא בדברים יותר רציניים כמו הדירה שהוא כבר מחפש לעבור אחריי שנה או כל מיני רעיונות בעסק שלו שהוא מחפש לעשות כל הזמן ע"מ לרגש את עצמו.
וחשוב לי לציין שהבריחה קרתה לו באותו עיתוי כמו הקודמת ... שאין מספיק עבודה והוא משתעמם...
השאלה היא האם זה משהו שאפשר לטפל בו? אם הוא ירצה כמובן...

חשוב לי לציין שלא תבינו אותי לא נכון... אני לא מסכימה לחיות ברכבת הרים הזאת...
אבל אני כן רוצה לדעת שניסיתי הכל בשביל לעזור לו כבעלי כי אני חושבת שצריך להיות יחד בטוב וברע... והטעות הגדולה שעשיתי היא שבפעם הקודמת הוא רצה ללכת לטיפול אחרי שחזרנו וירד מזה ואני לא התעקשתי בדיוק שיילך.... חבל...

לירון יקרה,

נראה כי מלוות אותך תחושות קשות של כעס ותסכול.
ציינת שניסית להסביר לבעלך שוב ושוב את עמדתך, המסר עבר, אך המציאות לא השתנתה, הוא ממשיך להתעלם מצרכייך ומדברייך.
יחד עם זאת, ציינת גם, שיש תקופות, קצרות ומעטות אמנם, שהכל ביניכם מצוין.
שאלתי היא, מה מאפיין את התקופות היפות בזוגיותכם, מעבר לעובדה שאת "שוכחת"?
מה המשמעות של ה"שכחה" הזו?

אשמח לקבל את תגובתך.

ניר יקר,

ראשית, תודה על השיתוף והפתיחות.
תיארת בפירוט רב את התנהלותכם הזוגית ואף הצלחת להעביר את תחושותיך הקשות ואת תסכולך. צר לי שכך אתה מרגיש בזוגיות.

זוגיות הינה שותפות נפלאה המאפשרת לך להיות אתה עצמך, מאפשרת לך לשמור על אישיותך לצד ההתפתחות הזוגית המשותפת.
קשר אשר אינו מאפשר זאת, יהיה קשה מנשוא, בתחילה, ולאורך זמן, בלתי-אפשרי.
כבר כעת אתה חש עלבון ותסכול.
לתחושות שכאלה אין מקום של קבע בזוגיות בריאה.

כתבת שאינך רוצה לאבד אותה ומוכן לסבול הכל עבורה ועבור זוגיותכם, אולם, מדבריך עולה כי כבר כעת היא מתרחקת, ולאט לאט אתה מאבד אותה בתוך הקשר.
זוגיות הינה מקור כוח וצמיחה, אישית וזוגית, כאחד, ולא מקור לסבל למען בן-הזוג.

אני לא בטוחה שזה קשור לגילה הצעיר, אך עם כל האהבה הגדולה שהיא חשה כלפיך, עושה רושם שהיא לא לגמרי "סגורה" על רצונותיה או על הסיבות שבעטין היא מרגישה צורך להתנסות בקשרים זוגיים אחרים, אך ברור שיש לה צורך כלשהו שאתה לא יכול לספק.

עבורך, כדי שתהייה מאושר ושלם עם עצמך וכדי שתשמור על עצמיותך, בתוך הקשר הזוגי, הצע לה פסק-זמן, ללא הגבלת זמן. אפשר לה את כל הזמן שהיא צריכה כדי לדעת בוודאות מה היא מחפשת בקשר זוגי, איזה בן-זוג מתאים לה ומה נכון עבורה, לדעתה.

מאיה יקרה,

כל עוד היית חזקה, כפי שכתבת, החזקת מעמד, אך כעת, כאשר את לא חשה בטוב פיסית, כתוצאה מתופעות ההיריון בשלב זה, ורגישותך גדולה יותר, קשה לך להתמודד, גם, עם התנהלותו הרגילה של בעלך, וברור שאת מצפה להתחשבות ולנכונות מצידו.
אמנם, העובר בבטנך, אך הוא של שניכם.

האם יכול להיות, שהמחשבה על להיות אבא, מלחיצה אותו, והוא מרגיש צורך ל"התפרק" כעת, לפני הלידה?
מניסיוני לאורך השנים, למדתי, כי פתיחות ושתוף, ללא הטלת אשמה וכעסים, יכולים להוות את תחילתה של הדרך לפתרון הבעיה, לגישור על פערים, עמדות והשקפות.
שתפי אותו, נסי להסביר לו מהן תחושותייך, פיסית ורגשית. אולי, אם תצליחי לגרום לו להזדהות רגשית, הוא יירתם.

התמקדי בהריון והקשיבי לצרכייך, אפשרי לעצמך לנוח ולאגור כוחות. בלגן ולכלוך יכולים לחכות.

עדי יקרה,

העובדה שבן זוגך אינו בשל כעת למגורים משותפים, אינה בהכרח מעידה על כך שגם בעתיד תצטרכי להמתין עד שירגיש בשל לחתונה ולהקמת משפחה.
אמנם, את בגילו כבר גרת לבד, ואולי אף היית לקראת סיום הלימודים, אך לכל אחד הקצב שלו, ודברים משתנים במהלך החיים, ובהתאם לנסיבות החיים.

האם בן זוגך מודע לתחושותייך ולחששותייך? האם שיתפת אותו?
ציינת, שמערכת היחסים שלכם מושתתת על כבוד הדדי. מתוך כבוד זה והרצון לממש את זוגיותכם, ל"זוגיות מלאה", כפי שכתבת, אני מציעה שתנהלו שיחה פתוחה וכנה בנושא זה.
את תוכלי לשתף אותו בתחושותייך ובחששותייך והוא יוכל להבין, שכעת כבר מונחת על כתפיו אחריות, הדומה לזו המתקיימת בזוגיות הכוללת מגורים משותפים.

את ובן זוגך יצרתם זוגיות נפלאה, בדיוק כזו שתמיד רצית, לדברייך.
אל תוותרי עליה

היי
לדעתי לא ניתן לבחון את הקשר לפני שגרים ביחד, תמיד בהתחלה הכל ורוד ובייחוד שלא גרים יחד.
השאלה מתי הבחור יהיה מוכן, אם וכאשר הוא יסיים לימודים, או אחרי שהוא יתחיל לעבוד בעבודה רצינית, מדובר על לפחות 4-5שנים. האם את מוכנה לחכות...אני מניח שלא.
הוא אוהב אותך ויש לו סידור הכי נוח בעולם, אבל לדעתי יכול להיות שהוא יהיה מוכן לחתונה עוד חמש שנים ויכול להיות שלא...האם זה סיכון שאת מוכנה לקחת.
גם אם הוא מבטיח לך שאת האישה של חיו ההבטחה לא שווה כלום אם אין מעשים בשטח.(עד שלא מציעים)
מה גם שאני מבין אותו, אני בטוח שהוא הכיר אותך הוא לא בנה על חתונה אלא על זוגיות, והוא לא במצב ובגיל שאת יכולה לבקש את זה ממנו, כי הוא פשוט לא מוכן.
לגברים לוקח יותר זמן, אם הייתם בני אותו גיל הרי שלא הייתה בעיה ושתיכם הייתם מתקדמים יחד, אבל הפער הזה ילווה אותך תמיד.
למרות כל הכאב עדיף שתחתכי את הקשר עכשיו ולא תצטערי בגיל מאוחר יותר
זהו דעתי...אני מקווה שתחליטי את ההחלטה הטובה והנכונה בשבילך.

הכל בה רק מכוונה טובה וטהורה ואחרי שקראתי את דברייך
תעשי רק מה שטוב לך

הי לך,

נראה שפעלת בשני צירים: אחד- לשחק את המשחק הבטוח- לא יוצאת עם מי שעלול לפגוע בי. והשני- בתוכך את חושבת שהוא בחור נחמד ולא בא לך לסיים כך את הקשר. אני מרגישה איזו ניגודיות :)

חשוב לציין- ברגשות- תמיד נפגעים. גם בקשר נפלא ונהדר שמוביל לחתונה והכל על פניו אידיאלי- יש פגיעות. את תיפגעי מבן זוגך, מי שזה לא יהיה, והוא יפגע ממך. ככה אנחנו בנויים רגשית. אם לא ניפגע- משמעו לא נגע בנו העיניין. הפגיעה הרגשית לא פעם בונה ומחזקת קשר, למרות האבסורד. זה לגבי רגש.

לגבי התכל'ס- אני מרגישה שאת עסוקה בלהגן עלייך ולהתגונן מפניו- כן להתקשר, לא להתקשר, וחבל. אתם אכן לא מכירים זה את זה. אני אומרת דבר פשוט- צאו ותהנו יחד. היי ספונטנית והתחילי מחדש (קצת להוריד את האגו - למרות הקושי), ופשוט לזרום עם מה שבא. החשש שלי הוא שאת תמשיכי "לחיות" את הקשר גם בזמן שהוא מסתיים, כמו בימים האחרונים, במקום לצפות לטלפון- הרימי אליו טלפון והציעי לו פגישה ספונטנית מחודשת... כדי להכיר באמת.

לא לשכוח דבר פשוט על "מוח הגבר" (זה המוח של כולנו)- הוא גם בנאדם עם אגו, ומבוכה, וחוסר ביטחון לפעמים, וגם הוא לא תמיד יודע איך לפעול ורק זקוק לעידוד הקטן הזה. אם הוא התקשר אחרי מספר ימים הייתי זוקפת זאת לזכות מה שבניתם כשנפגשתם אז. המשיכי את הקו שלו ועשי גם את צעד. להרגשתי זה קשר שלא כדאי לך לפספס את החוויה שבו- ולו רק בגלל שהבחור כן עשה לך משהו, ונראה שזה הדדי. יש מבצעים שווים בקסטרו, עשי שופינג, תרגישי טוב עם עצמך ותחיי את החוויות של החיים. רק ככה משתחררים מהמחשבות שמתרוצצות... בהצלחה (את עוד פה?:))

קודם כל תודה על התגובה הנרחבת שלך. אבל אני חייבת לפרט לך מעט.
הבחור הזה הוא נורא אנוכי. היינו בקשר ביחד ויום אחד הוא החליט להיעלם. הסיבה להיעלמות היא חוסר מצב רוח ודיכאון ואי רצון לדבר אם אף אחד. אז אני חושבת... אם עכשיו בהתחלה זה ככה אז מה יהיה בהמשך? אי אפשר להתנהל ככה, הוא לא יודע אם הוא רוצה להיות איתי... אז למה לי להיות עם בחור כזה? שאולי כן אני אצא איתו ויהיה לנו כייף ביחד ונתקדם בקשר ויום אחד הוא יחליט שאין לו מצב רוח שוב, ושהפעם הוא בוודאות לא רוצה להיות אתי. למה לי ללכת על קשר כזה שהתסמינים שלו לא טובים?
אני לא אומרת שצריך לא להיפגע ולא לקחת הימורים. אבל כשמישהו רוצה בחורה. אז הוא רוצה. והוא מתקשר והוא מציע להיפגש והוא יוזם. ואז בהמשך אם משהו לא עובד אז למרבה הצער אפשר להיפגע. אבל פה, לא מדובר באחד כזה. הוא הססן מהתחלה והוא מוצן חן בעיניי כי הוא נראה טוב ובאופי הוא לא רע. אבל הוא אדיש ומתבודד וזה וזה נראה כאילו הרבה תסמינים קורצים לי.

כשאמרתי לו את כל זה, הוא אמר שהוא לא יודע מה להגיד.הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא רוצה קשר. אני צריכה אחד כזה? שום דבר רציני ממנו לא ייצא.. וכבר באמת שמאסתי מבחורים כאלה... והיה לי הרבה כאלה.

שלום שוב,

אכן שפכת יותר אור. הסיבה של "אין לי מצב רוח ואני בדיכאון" אכן מאותתת על משהו לא בשל, ולבטח בתחילת קשר את לא אמורה להיות זאת שתחזיק את כל החבילה.

מה שתארת לא יציב מבחינת התנהלות. בהתחלה לא התרשמתי שאמורה להיות בעיה, שכן העדת ששניכם נהנתם והתגובות שלו היו הססניות, לא בטוחות. על פניו זה מצב טבעי. משהוספת על תחושות הדיכאון שלו ו"אני לא יודע מה אני רוצה", נותר לי להסכים איתך שאין מה להתאמץ, וכדאי להמשיך הלאה.

אני כן מחדדת שבמצבים אחרים, קלאסיים, של "מי מתקשר למי", כדאי להרים את הכפפה וליזום. ולו רק כדי לחוות את מה שיכולנו לפספס..

מאחלת לך בהצלחה רבה ואין לי ספק שתמצאי מישהו ראוי.

לעדי,
תודה על התשובה המפורטת.
ניראה לי שהשאיפה ואדם מרגיש שלום כאשר יש הלימה בין הרגש והשכל.
כאשר הוא מחובר להרגשה הפנימית וגם הסיבות השכליות מסתדרות לו.
ניראה לי שלרוה האנשים זה לא קורה ותמיד משהוא לא מסתדר וצריך לוותר על משהוא.
זאת מלחמה תמידית אני מרגישה בין הרגש לשכל , לא?
לפי ההסבר שלך האמירה "זאת האחת" זאת אמירה סוביקטיבית שבעצם תלויה בבן אדם וכמה הוא מודע לעצמו? אם הבנתי נכון??
הכוונה שלי היא כאשר אדם מודע לעצמו ומרגיש וחושב גם שהיא הטובה לו ביותר ואוהב אותה הוא יחשוב שזאת האחת ואילו יהיו אחרים שלא לגמרי מודעים ויגידו יכולתי להסתדר עם אחרות?
אני קצת מבולבלת פשוט אני מנסה להבין במה זה תלוי? אם בעבודה הפנימית של אדם עם עצמו או שזה אוביקטיבי?

כתבת שכאשר אדם שלם עם עצמו ויודע מיהו כך יהיה לו קל יותר למצוא את חציו השני. אבל זה לא מסתדר לי ככ עם המציאות שאני רואה.

שירה

מסכימה איתך לגבי הלימה בין רציונל לרגש, אם כי לא כולנו יכולים להגיע לכך באופן מודע. יש הרבה פעמים בהם הרגש ינהל אותנו על אף דברים שחסרים לנו מהותית, רציונלית, אצל בן הזוג- ובכל זאת נינשא לו. מאוד קשה לקבל החלטה כאשר מאוד טוב לך רגשית עם בן הזוג, אבל אתה יודע לטווח המאוד ארוך, שיבוא יום וההתאמה הנוכחית אולי לא תספיק לשמר את הרגש..

לאנשים שלא מסתדרת עבורם ההתאמה בין רגש לשכל כנראה זה סוג של מאבק, כמו שאת אומרת, ואז שווה לנסות להתייעץ ולשתף גורמים שאפשר לסמוך על דעתם- אם זה חבר טוב, אחות קרובה או איש מקצוע שיכול לפזר מעט את הערפל. בכלל אני ממליצה לבחון האם יש כאן דפוס של מאבק בין רגשל שכל- בקשרים שונים, ז"א- אם הדפוס הזה חוזר על עצמו בקשרים רומנטיים שונים עם פרטנרים שונים- שווה להתייעץ מקצועית. כי משהו עומד מאחורי זה.

"זאת האחת" היא בהחלט אמירה סובייקטיבית. היא סובייקטיבית כי לאדם אחר "האחת" לא תתאים, ואדם אחר לא יכול להשתכנע שזאת האחת כמו האדם שחווה את הרגש, זה שמעורב רגשית. ההחלטה אם זאת האחת היא החלטה מאוד אישית ולא יכולה להימדד, לדעתי, ע"י גורם אחר פרט לשניים המעורבים בקשר. לגבי מודעות עצמית- לא, זה לא תלוי בה בכלל, התכוונתי שאם היא קיימת- היא מאוד יכולה לעזור לנו לנווט את עצמנו למה שמתאים לנו. כי אם את מכירה את עצמך- על החולשות ועל החוזקים שלך- את תוכלי לדעת ולהרגיש מי מתאים לך יותר. זה יכול לשדרג.

גם אדם שלא מספיק מודע לעצמו יכול להגיד "זאת האחת", אין קשר לרמת המודעות העצמית. אבל- במצבים של משבר, דילמות, התלבטויות וקונפליקטים לפני או אחרי חתונה- כשאדם מחובר לעצמו, ומבין את החלקים שלו, איפה הוא תרם לדילמה, איפה החלק שלו במשבר- הדברים יותר קרובים לפיתרון. תמיד יש שנים שמרכיבים תמונה כוללת. תמיד הבחירה לפעול X או Y היא בגדר בחירה- ועל כן לשני בני הזוג יש חלק במצב שנוצר.

אז ההחלטה או היכולת להחליט היא תלויה בכמה מרכיבים- גם אישיותיים, גם בהתאמה, גם ברגשות. כמובן זה מכלול. ברגע שיש חיבור פנימי למי אני, מה אני צריך, איפה קשה לי, למה קשה לי דווקא פה- יש הקלה מסוימת והדרך למצוא את מה שחסר לי, את בן הזוג הטוב לי- קצרה יותר.

"כתבת שכאשר אדם שלם עם עצמו ויודע מיהו כך יהיה לו קל יותר למצוא את חציו השני. אבל זה לא מסתדר לי ככ עם המציאות שאני רואה." - הסבירי לי מה את רואה, ואיך את חווה את המציאות שלך ואולי אוכל לעזור יותר, כי לדעתי המשפט הזה חשוב..

השאלה שלי לגבי המשפט שכתבתי - האם אדם שלא שלם עם עצמו לא מקבל חלקים מסוימים בעצמו יכול עדיין למצוא בת זוג להיות בתוך קשר ולהנות מזה.
אני פוגשת אנשים שלא שלמים עם עצמם והם בתוך קשר- ניראה לי שרוב האנשים כאלה לא?
וגם אני פוגשת לדו'ג אנשים מאוד ילדותיים שלא ניראה לי שהם בכלל ברמת מודעות בשביל להבין עם הם שלמים עם עצמם או לא והם נשואים ומאושרים , אז אוי זה אומר בעצם שהם כן שלמים?
מפריע לי שאני יודעת על עצמי שאני לא שלמה ולא מקבלת דברים ושזה דופק לי את העניין של המערכות יחסים כי מתי זה אמור להסתדר ואיך?
אני הולכת לטיפול אבל זה לא קסם שלחוצים על כפתור והופ עכשיו אני אוהב את עצמי.
וגם זה ניראה לי טפשי שאני מודעת לזה ואני שואלת את עצמי אולי אני סתם מכניסה לעצמי תירוץ לראש למה זה לא עובד? אני מפילה על עצמי הרבה מכך
אולי פשוט עדיין לא פגשתי תבן אדם הנכון?
זה מעיק עלי.
זה אחרי שסיימתי קשר של חצי שנה ועדיין אין לי תשובות או תובנות. אני יכולה לחשוב שגם זה קשור אלי וגם אליו.

הי שוב,

אנשים שלא שלמים עם עצמם שונים מאשר אנשים שלא שלמים עם עצמם- ומתקשים לנהל זוגיות עקב כך. בהחלט- יש אנשים שלא אוהבים בעצמם או לא מקבלים בעצמם חלקים מסוימים, ועדיין ינהלו זוגיות. ולכן שוב אני מחדדת מה שכתבתי- שלמות עצמית משדרגת את היכולת שלנו לנהל מערכת יחסים, גם זוגית, עם הסביבה.

אנשים ילדותיים או קנאיים או כל תכונה אחרת קיצונית- לאו דווקא יודעים או מודעים שהם כאלה- נכון, ולא בטוח שזה בכלל מפריע להם. בדיוק מאותה סיבה הם לא יטפלו בזה, ונראה שטוב להם לא להיות מודעים לזה.

אנשים אחרים, מודעים יותר, אשר אינם שלמים עם עצמם- קורה אחד משני מצבים- או שעושים תהליך פנימי- איך אני שלם ומקבל את עצמי על אף חוסר המושלמות, או שמנסים לשנות את החלק הפחות "רצוי" בנו. ההבדל במה שכתבת עלייך שאת אינך מקבלת את עצמך לגמרי, ואז החלק הזה מגיע יחד איתך למערכות יחסים. סביר שאת משדרת את זה הלאה גם מול הפרטנר וזה יכול להוסיף ולהעיב על הצלחת הקשר.

נקודה חשובה- זה שאנשים נראים לך מאושרים ולא מודעים- לא ממש בטוח. דברים שרואים משם.. לא רואים מכאן. מעבר לזה, אדם לא מחובר או לא מעובד, או לא מודע לחלקים בעייתיים אצלו- מתקשה מאוד לפתור קונפליקטים עם הסביבה. כי אינו מבחין איפה החלק שלו בכל הקונפליקט או המשבר. וזאת בגלל ש..שוב, לא מודע לעצמו או להתנהגות שלו. ועל כן זה מעגל קסמים. כשאדם מודע לעצמו ויכול להבין שיש בו חלק מסוים שהביא אותו להתנהג ככה מול אשתו, הוא לפחות יודע שיש לו גם חלק בפיתרון.

אסכם זאת במשוואה: אני מודעת לעצמי וחלקים הפחות טובים שבי--> אני מבינה שגם לי יש אחריות על משברים שהגיעו לחיי---> אני מבינה שיש לי שליטה גם על פתרונות--> אני יודעת להתנהל טוב יותר מול בן זוג, חברה וכו', כי הפעם אני מנהלת את המשבר מתוך מודעות עצמית גבוהה.

היי שוב

מה הדרך הטובה להעביר את הכאב???

הי עומר,

אני חושבת שהזמן שמקהה- הוא התרופה הכי יעילה, אמנם גם לא מאוד מהירה. דבר נוסף שאני רואה שאתה כבר מיישם- זה בהחלט המקום הזה של ההזדהות עם האחר, כפי שהגבת כאן למספר פונים, המקום שיכול לתת עצה טובה, כתף, משענת, תמיכה, וזאת למעשה פעולה מתוך "הייתי שם", אין חכם כבעל ניסיון. אני חושבת שזה סוג של תרפיה. לדעת לתמוך באחר מתוך המקום הדומה שהייתי בו. במעשה זה אתה מרוויח שני דברים:
1. את העצה והמעשה הטוב מול הזולת.
2. עיבוד נוסף של מה שחווית, ובכך גם השלמה ועבודה פנימית טובה של האירוע הקשה שעברת. בעצם, מבלי ממש להיות מודע באופן מלא- כשאנחנו במקום הזה של "לדבר מתוך הניסיון שלנו", אנחנו בעצם נוגעים במקום הכואב, מעבדים משהו תוך כדי (חובשים את הפצע), וכך פעם אחרי פעם, חבישה, הגלדה.. עד שנשאר סימן קטן, זיכרון קטן.. שעם הזמן פחות כואב, אולי נשאר רגיש, אבל פחות כואב. וזאת בעצם הסיבה שתמיד אומרים שחשוב לשתף ולפרוק- עצם השיתוף- מרפא.

אני מקוה שעזרתי. מאוד מעריכה אותך על השיתוף כאן בפורום ועל היכולת שלך להיות כאן בשביל האחר(ים) שמשתפים. מתשובותיך כאן ניכר שאתה מודע, עושה תהליך עם עצמך ויותר מזה- ברור לי שעשית את הצעד הנכון.

זוגיות זה לא רק "רשימת מכולת" של כל התכונות שאתה אוהב בה ומה חסר.., מה לגבי רגש? לא ציינת אפילו פעם אחת שאתה אוהב אותה. אתה אוהב אותה?. זאת השאלה הראשונה לבירור, כדי להבין מה קורה לך. ושאלה נוספת- מה מפריע לך בקשר איתה? מה התכונות שחסרות שלך?.

שלום עומר,

תודה על הארתך ותשומת הלב שהתשובה שלי שורשרה בטעות לשרשור שלך ולא לחסויה. תיקנתי. אם מוחקים את ההודעה השוגה יתכן וכל השרשור נמחק ולכן אני כותבת משהו במקום. :) שוב תודה ואכן, אתמול כשכתבתי לחסויה, תהיתי לאן זה השתרבב....

תודה רבה על התגובה עזרת לי מאוד.
אבל מה עכשיו, אני עברתי להורים, היא עוזבת את הדירה המשותפת וחוזרת להורים, אנחנו בתהליך של פירוק החבילה, אני מבין אותה היא עושה הכל כדי להתנתק ממני, ולי קשה עם העובדה שהיא עוזבת, אני מפחד להפסיד אותה לתמיד...למרות שאני לא מוכן לחתונה כרגע אני מאוד אוהב אותה ואין שעה שאני לא חושב עליה.
בתקופת האולטימטום הסברתי לה את הדברים שמפריעים לי היא מצידה אמרה שהיא תתאמץ ותנסה להגיע לאמצע אבל לא לנקודה שהייתי רוצה, ויכול להיות מצב שלא האמנתי שיהיה איזשהוא שינוי מהותי לאחר שנתחתן כי הנחתי שזו היא לטוב ולרע.ורציתי איזו תקופה קצרה להרגיש שדברים באמת משתנים אבל היא לא הסכימה.
בנוסף היו דברים אחרים כמו משפחות שלי ושלה דברים שהפריעו לי במהלך הקשר אבל מן הסתם זה דברים שלא ניתנים לשינוי והיה עליי לקבלם ורק לאחר הפרידה החלטתי לנטל את הפקטור הזה ולהתרכז רק בנו, וזה גרם לי מן הסתם יותר לרצות לחזור אליה.
השאלה כמה זמן אני צריך את הלבד....יכול להיות עד שאני יתעורר אהיה מאוחר מדי,
מה אני אמור לעשות, אנחנו לא מדברים, אני לא יכול לבוא אליה בתנאים עכשיו ואם בכלל.
מודה לך על עזרתך

הי עומר,

אני מבינה את הבלבול שלך, מצד אחד אתה מאוד אוהב אותה ולא רוצה להרגיש שפיספסת, מצד שני יש דברים מהותיים שחשוב לך לעשות איתם שינוי וממנה ההסכמה היא מאוד חלקית. כרגע היא מתנהגת באופן כזה, גורף, בכל הקשור לפרידה. אני מניחה שלאולטימטום שהציבה יש משמעות בהתנהגות זאת- היא לא ממש יכולה לא לעמוד מאחורי המילה שלה. אולי אפילו מנסה לבדוק כמה זה מזיז לך, כמה זה מפריע לך.

אני לא רואה סיבה להתחתן מתוך החשש, לא מתוך החוסר בביטחון הקשר, אלא יש לעשות צעד כזה מתוך הרצון המלא והשלם. אתה לא מוכן לחתונה כרגע. אם היה אפשרי היית רוצה להשאיר את המצב כמו שהוא- להיות בני זוג ולעבוד על הקשר.

האם כשאתה מנטרל את הפקטור החיצוני (בני משפחה) וכשאתה מתמקד רק בה- יש בך יותר מוכנות להתמסד, או שגם זה לא מספיק עדיין ויש תכונות אצלה שמאוד מפריעות לך, ותמיד יפריעו לך?

יש את האפשרות לבקש ממנה להמתין עוד תקופה של נניח שבועיים, בה תהיה לבד ותחליט סופית לאן זה הולך. כרגע זה קצת מרוץ נגד הזמן, היא עוזבת, אתה צופה מהצד, מבולבל מאוד.. אולי שווה לעשות שיחה בה תמסור לה כמה אתה אוהב אותה וכמה הקשר חשוב לך, ויש בך את הרצון להיות איתה, וכל מה שאמרת כאן על הקשר- ולבקש בכל זאת עוד מעט זמן למחשבה, והפעם ההחלטה תהיה סופית.

אני שוב מדגישה שאין שום טעם בלתת לה תשובה עכשיו, אין בזה קבלת החלטה שלמה, יש בזה המון בלבול ולחץ. והיא מבחינתה מוכנה או היתה מוכנה להשתנות חלקית, היו דברים שלא הסכימה להם- ז"א יש פער מסוים ביניכם. אי אפשר לגשת לחתונה כאשר אתה יודע שאתה לא מוכן. כרגע. משהו צריך לקרות באמצע.

אולי בשיחה גם כדאי להסביר שאתה רוצה את הקשר, רואה אתכם יחד, עשית עבודה עם עצמך, ניטרלת גורמים שלא יכולים להשתנות והתמקדת בקשר, ויש להזמין אותה לעשות יחד את השינוי. לך יש צרכים ספציפיים בקשר שלא ממומשים עדיין, צרכים שחשובים לך. אם תוכל להרחיב מהם- אנסה לעזור ולבחון יחד איתך האם הם ברי שינוי לטווח הארוך. מה דעתך?

תודה רבה על עזרתך, זה מקל על המחשבות

לשאלתך, כשאני מנטרל את הסביבה החיצונית זה רק אני והיא כן יש לי יותר רצון להתמסד אבל עדיין לא מספיק כדי ללכת עד הסוף.
הצרכים שחשובים לי ועדיין אני רואה בהם חסר
1. יותר כנות ופתיחות, לי יש הרגשה שאני פתוח איתה יותר בהרבה נושאים, היא גם יודעת לשאול את השאלות הנכונות, אבל מצידה אם אני אשאל בנושאים מסוימים אני לא יקבל תגובה מעמיקה, כאילו היא חוששת לשתף אותי.
2.זרימה- לפעמים אני מרגיש שהיא קשה איתי על שטויות, עושה לי חיים קשים, לא זורמת איתי, למרות שהיא עשתה קצת שינוי בעצמה והיא יותר זורמת מבעבר..
לפעמים היא גם מתעצבנת משטויות, אבל זה הרבה נשים כך.
3.שקולה- היא פחות שקולה ממני, ולפעמים קורה מצב שהיא פולטת דברים ונוצר מצב שאני נפגע מהם, לפעמים זה ליד בני משפחתה, אני מצדדי אם יש משהו שלא נראה לי אני לא יצעק עליה ואומר לה משהו לא יפה בנוכחות אנשים, אלא ידבר איתה על זה בבית.
ואז נוצר לי מצד שאני מרגיש שהיא לא מכבדת אותי כמו שאני מכבד אותה.
4.אמון- לקראת הסוף בעקבות דברים שהיא אמרה הבנתי שאין לה אמון מלא בי, וזה הפריע לי, כי אני נוהג לתת אמון באנשים ויש לי אמון מלא בה. ולא עשיתי שום מעשה שהיה יכול לערער בה את אמונה בי, וזה קצת קירר אותי
5.על תחשבי שאני שובניסט אבל הייתי רוצה אותה יותר מטופחת ונשית ממה שהיא היום, לא שהיא בכלל לא אבל לא איפה שהייתי רוצה אותה.

עכשיו כדי לאזן קצת אני רוצה להגיד שהיא בחורה אכפתית דואגת אוהבת לעזור אם אהבה בלתי נגמרת, שדוחפת אותי בכל תחום כדי להתקדם, עצמאית לא תלויה,מפנקת אוהבת ילדים, אחראית, אני יכול לסמוך עליה בכל תחום.אחרי ריב היא לא נשארת תקועה ברוגז היא יודעת להעביר הלאה ובסך הכל יש לנו זוגיות טובה.
אני יודע שבקשר אנחנו די מאזנים אחד את השני כי אנחנו אנשים שונים, ובלי שום קשר אין אדם מושלם כמו שאני לא מושלם
את רוב הדברים חיובים ושלילים דיברתי איתה עליהם במהלך הקשר או התקופה האחרונה.

הי עומר,

תודה רבה על השיתוף שלך. לגבי מה שפרטת כאן, יש 2 דברים שהם אחד- שאני חושבת שלשמו התכנסנו כאן בפורום.. נושא הכנות והאמון, שמבחינתי הם ממשיכים זה את זה. הפתיחות והכנות מאפשרות להשיג אמון לא פעם. הרי אם אנחנו משתפים במשהו אישי שלנו, ומביאים "אותנו", הרי שהאמון הוא תוצר של קשר כזה, בו הכנות היא חלק משמעותי. כמובן שאפשר להבין אותך, שאם אתה חש שאין מספיק אמון מצידה כלפיך, ואין מספיק פתיחות מצידה- כמובן שלא תחוש טוב עם עיניין החתונה.

לגבי זרימה, טיפוח חיצוני, ושיקול דעת מול אנשים- שיקול דעת מול אנשים הוא החשוב מביניהם, כן כדאי לעבוד על זה. הנושאים האלו - שלושתם- ברי שינוי תוך כדי שנות ההיכרות והמיסוד. נישואין מטפחי ומשקים עם השנים, גם אצל זוגות שעל פניו הכל נהדר- בלי עבודה קשה זה לא יעבוד טוב. לנישואין אנחנו לא מגיעים פרפקט, אנחנו מגיעים "מספיק טובים" אחד לשני, ומשם זאת עבודה של עשרות שנים.

אני הייתי מציעה להתמקד בתחושה שלך- שאתה חש שבת הזוג לא מספיק משתפת ולא תמיד אתה מרגיש שהיא סומכת עליך. אולי כדאי לשאול אותה, האם היו מצבים בעבר שגרמו לכך לקרות? לא תמיד אנחנו מודעים להכל.

בגדול, אני מרגישה שיש לך זוגיות טובה, רוב הפרמטרים מבחינתך כן שם, יש משהו מצומצם יותר שקשה לך איתו, קשה לך להרגיש "שלם" והיא חייבת לקבל את המסר הזה. מה שתארת שדורש שינוי הוא בר שינוי, אם היא תתגייס לתהליך משותף. אתה מצידך צריך לזכור שבאמת אין מושלם, הדברים לא בשליטה ופדנטים כפי שהיינו רוצים, בן או בת הזוג צריכים להגיע לרמה של "טוב מספיק עבורי", ז"א- משביע רצון. מספק. תתפלא שעל הרבה מאוד מרכיבים, גם אישיותיים, אפשר וניתן ובשטח זה מה שקורה- עובדים עליהם בתוך הנישואין. החיים דינמיים, התנהגויות יכולות להשתנות, אם בן הזוג מבין את הצורך, את החסר, ומגוייס לתהליך יחד.. היא צריכה לרצות, להתגייס ולנסות יחד להבין את נושא הפתיחות והאמון ביניכם- אכן נושאים משמעותיים מאוד. בגדול זה נראה קשר ששווה להילחם עליו.

לאחר כל הדברים החכמים שכתבה לך עדי, אני רק רוצה להאיר נקודה כלשהי.
אתה יודע.. זה קצת "מצחיק".. המצב הזה , בו נשים "מחכות" לגבר שיציע להן נישואין. הן נמצאות איתו לפעמים שנים בקשר ופשוט ממתינות לרגע המיוחל.
תרגיל קטן- תחשוב לרגע שהמצב היה הפוך, והמקובל היה שהאישה היא זאת שמציעה נישואין לגבר.. תחשוב איך אתה היית מרגיש לאורך הקשר(באמת לרגע ככה בראש תדמה משחק תפקידים, אחרת זה לא יעבוד).
אם דמיינת, אתה מבין שזה לא פשוט, להיות בצד שמחכה לאישור, שהוא מספיק טוב לחתונה, או בכלל.
היא הלכה כי היא רוצה שתקבל אותה כמו שהיא, בדיוק כמו שהיא מקבלת אותך ומוכנה ככה כבר עכשיו להיכנס איתך תחת חופה, למרות שבוודאות גם אתה לא מושלם וגם היא חרדה ורוצה שתעשה בעצמך שינויים.
זה לגבי נושא זה.
עכשיו.. ברור שיש את נושא השיתוף והאמון שהם חלק מהקשר ושהם חשובים.
אתה חייב להחליט האם אתה מסוגל לקבל אותה ככה, או שפשוט תצטרך לשחרר אותה. יכול להיות שהיא מבחינתה חיכתה מספיק. צריך להתחשב גם בה.
וכמובן.. והכי חשוב..אם אתה דורש ממנה כנות, תהיה מספיק כנה איתה, ותאמר לה מדוע אתה חושש מנישואין כרגע ומה טעון שיפור, ותבדוק איתה האם היא מוכנה או יכולה לעבוד על זה.
אם לא.. יש להתחשב גם בה. אני לא בטוחה שהיא לא חוזרת כרגע רק כדי לבדוק אותך או מתוך עניין של אגו גרידא. אני חושבת שהיא גם חוששת לעתיד שלה ומצפה להתחתן עם הגבר שיהיה מסוגל לקבל אותה כמות שהיא.
אני מסכימה עם עדי, "תיקונים" אנחנו עושים לאורך כל הדרך, כל הנישואין. אבל אל תתפשר אם השינוי הוא קריטי ביותר עבורך ומביא למצב שאתה לא יכול לחיות איתה בכייף ובטוב.
אלו היו כמה נקודות מחשבה..

בהצלחה..

תודה לך על תגובתך.
ברור לי שהמצב שהיא נמצאת בו, שהיא חיכתה לי, זה מצב שהעמיד אותה בעמדה נחותה. לא תכננתי לרגע, שזה יהיה המצב. אבל קרה מה שקרה ובאותו זמן הרגשתי שאני לא שלם עם ההחלטה. ברור לי שאני לא מושלם אבל היא הצליחה להשלים עם אי המושלמות שלי ולי היה טיפה יותר קשה להשלים עם אי המושלמות שלה.
היא הציבה אולטימטום, אני לא מצפה שהיא תחזור בה מהחלטה שלה, טבעת או פרידה.
אני מבין את הצורך שלה להמשיך הלאה,ואני האחרון שיעצור אותה.
היא חסרה לי מאוד, ואני אוהב אותה מאוד, אבל יש דברים מעבר לאהבה, ואם בזמן הקצר שנותר לי עד שתיעלם מחיי לגמרי, אני לא ירגיש שלם אני לא יבקש ממנה כלום והיא חופשיה למרות הכאב לחיות את חייה. ואם אני ירגיש את זה, אני אלך עד הסוף עד שהיא תשכנע שיש לה קרקע יציבה איתי.
אבל בשביל שזה יקרה אני צריך להרגיש שלם לחתונה ושלם ולהתחתן איתה, ואני מאוד מקווה שזה יקרה בקרוב.

אהבה- אחד בשביל השנייה, אחת בשביל השני. לפעמים אני לא מצליחה להבין איך אנחנו בני האדם מצליחים לסבך אותה כל כך. רק להתנגד ולהתנגד(שני הצדדים).
אם תרצה, תבדוק ביוטיוב שיר שנקרא:"נשימה" של חן אהרוני ואסתי גינזבורג. לפעמים יותר קל להרגיש מלחשוב:). אבל שוב, שני הצדדים צריכים להבין את זה ולהתמסר לאהבה, במקום לאגו.

בהצלחה ולימים קלים יותר..

לא תמיד יש תשובה שזו האחת?
ואז מה ? לא מתחתנים , רק כשיש את ההרגשה הבטוחה?
לרוב האנשחם אין את ההרגשה הזו לפי מה שאני שומעת
?
שירה

הי שירה,

אני חושבת שיש ויש. יש אנשים שמאוד מחוברים לרגש שלהם ומאוד יודעים לזהות את ההרגשה הזאת. אבל יש אנשים שלא תמיד מודעים לצורך הפנימי או לאיתות הזה שאומר "זאת האחת", ואז קשה יותר. אין זה אומר שהיא לא האחת. לא פעם צריך לבחון את התמונה ולנסות לזהות את הרגשות שעולים ואת מידת ההתאמה. לפעמים, כן, זה אנליטי ורציונלי, ולפעמים רק הרגש מדבר. אדם ריאלי יכול לחשוב ש"היא מתאימה לי, אנחנו מסתדרים טוב, אז היא האחת", ז"א נראה פחות תרגום לרגשות. ואחד אחר יכול להרגיש "אני אוהב אותה, מחובר אליה והיא יודעת מה אני מרגיש עוד לפני שאמרתי". אדם כזה למשל- מחובר יותר לרגש שבו ומודע יותר לזיהוי הזה של בת הזוג הנכונה. ואגב- שניהם יכולים להיות אוהבים ובטוחים באותה מידה.

מעבר לכך, יש זוגות שמתחתנים לא כי הם מצאו את ה-אחד, אלא כי יש סיבות אחרות- התאמה כללית (ללא התאהבות, אלא יש מעין הדדיות , אכפתיות ודאגה), בדידות (כן, כדי לא להיות לבד וכן לזכות להקים בית), גיל (כשכבר לחוץ מאוד), מעמד (כסף זה גם חשוב..) ועוד. כך שהסיבות ל"למה הוא האחד" יכולות להיות מאוד מגוונות ולא תמיד מדובר ב"אהבה טהורה". סליחה אם שברתי מיתוס למישהו. :)

השורה התחתונה- לפתח מודעות רגשית לעצמי, למה אני צריך, לפתח מודעות לזיהוי נכון של אנשים ו"להרגיש אנשים", פשוט ללמוד את זה אם זה לא בא טבעי. ברגע שנזהה מי אנחנו- ההשלמה (בן הזוג) תהיה ברורה יותר ופחות לוטה בערפל. אשמח לשמוע דעתך ואני מקוה שמשהו מזה יותר מיקד אותך..

לעדי, שוב המון תודות על התייחסותך ועזרתך

אני כמובן לא אלך נגד עצמי, ואלך עם הרגש. ועד שזה לא יקרה אני מן הסתם לא יעשה צעד ובתקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי מבחינתה.
כמובן שהתהליך שאני עובר הוא מאוד קשה, קשה לי בלעדיה ובסך הכל הייתה לנו זוגיות טובה, אבל אני לא רוצה להכאיב לה שוב ובטח לא ללכת נגד עצמי.

אני מאוד מקווה שבשבוע הקרוב לפני שהיא תעזוב טוטאלית תהיה התפתחות מצד שנינו.

(*) אגב התגובה הראשונה שלך אליי נדרסה ע"י תגובה שלך למישהו אחר.

שוב תודה

עומר

הי שו עומר,

ראשית תודה על תשומת ליבך וערכתי מחדש את השרשור.. תודה רבה.

לגבי מה שכתבת- אתה נשמע לי שלם יותר עכשיו, יותר מפוקס. זכור כי אם אתה רוצה שתקרה התפתחות- אתה 50% מהסיכוי שהיא תקרה..

כמובן- תתחבר לרגש, תהיה מודע ואל תעשה משהו שהוא לא "אתה" ולא משהו שמרצה את הסביבה, כולל אותה. חשוב עליך ועל צרכיה, ואיך מגמדים ומצמצמים את הפער. מאידך- לא לשאוף למושלם, יש מנדט לשאוף לזוגיות "טובה מספיק" בשנות הנישואין, מה שנעבוד עליו בשנות הנישואין שונה בתכלית מהעבודה בזוגיות "רווקה".

בהצלחה רבה רבה ועדכן אותנו, אנחנו פה.

בכיף שמחתי לעזור :)

רק חבל שההודעה המקורית שרשמת לי נמחקה לא נשמרה.

אלדר

הי שוב.

אני מוכנה לנסות לשחזר מה היה כתוב בה, אם תרצה.

היי שוב

אם תוכלי אני אשמח ואם לא אז לא נורא

הי שוב עומר,

אם תוכל מסור לי את המייל שלך ואנסה לשחזר את התשובה המקורית. אם אתה מעדיף לא למסור- זה בסדר, ואנסה עד מחר בערב (חמישי) להעלות אותה כאן בפורום.

עדי

הי עומר,

אנסה לשחזר את עיקר הדברים שלי מההודעה שבטעות נמחקה:

1. אולטימטום- ככזה הוא לא פעם מביא את האדם ה"לחוץ" להחלטה שלא שלם איתה, להחלטה שנעשתה מתוך פזיזות מחשבתית ומתוך חרדה- שמא הזמן הולך ואוזל והוא אינו מספיק לקבל החלטה בזמן שהוקצב. לכן, משחזרת בך יום למחרת אני רואה זאת כמעשה אחראי, שאומר- אני כנה איתך, מודה שלא עמדתי בלחץ שהצבת לי, מודה שטעיתי בהחלטה שלי ולוקח את הדברים לאחריות שלי. חשוב כמה קשה וכמה אנרגיות נדרשות על מנת שבכל זאת תתחרט. יכולת להתעלם מהלחצים בחזה, ולמצוא את עצמך נשוי, והיא לך, ולא היה רחוק הרגע בו היתה יכולה גם לבוא אליך בטענה- למה הצעת לי אם לא היית שלם? אם עכשיו אנחנו משלמים את המחיר? ואת זה למעשה מנעת.

2. אין מושלם. ולמרות זאת עם רגשות (כאלה) לא מתווכחים. אני לא מרגישה שאתה בשל להתמסדות כרגע, אולי חשוב להצביע על הפערים ועל מה שאפשר לתקן, אם כי רוב העבודה נעשית תוך שנות הנישואין ולא קודם. ז"א, אין שאיפה להגיע לחופה "מושלמים", אלא "טובים מספיק", ובעל קשר מספיק חזק כדי לראות אותו ככזה שגם ימשיך הלאה. אז אולי כדאי לבדוק עם עצמך- עד כמה אתה חותר למושלמות, אל מול עד כמה אתה באמת נלחם על מה שחשוב לך ומהותי לך בקשר. (את זה הרחבנו בהמשך השרשור).

3. אני לא בעד "ללכת על כל הקופה ולהציע לה" לפני שיש שיחה בה היא מוכנה לנסות להקשיב למה שמפריע לך ויותר מזה- להתחיל לעבוד על זה - יחד. אין בעיה אישית, יש בעיה זוגית, ואם תנסח ככה את הדברים מולה יתכן ולא תרגיש מותקפת אלא "מוזמנת" לעבוד על זה יחד.

היי עדי, תודה ששלחת לי את התגובה שנמחקה.

רציתי לעדכן אותך שנפרדנו סופית, הייתה לנו שיחה שהיא הביעה את אהבתה שלה אליי, ואני אלייה אבל היא מעדיפה כרגע את הלבד שלה, להתחזק,אין לה כוח למלחמות ולהתאמץ כרגע אחד בשביל השניה.
כמו שאמרת לי והיא הסכימה אם זה שעשיתי לה טובה גדולה שלא התחתנו אחרת היינו סובלים,ואהבה שלה אליי הסתירה דברים שהיו שם מבחינתה,דברים שלה הפריעו בי.
היא לא סגרה את האפשרות שנחזור, אבל לא אמרה את זה בכן מלא, היא מצידה הייתה רוצה לראות אותי יותר שלם עם יותר ביטחון עצמי לגבי החתונה ולגבי כל דבר בחיים.
עכשיו אני קצת בתקופה דיי קשה, פיספתי את אהבת חיי..אחת מהשלכות שבהחלטה לא להתחתן.
אני צריך לבנות דברים מחדש, בית, זוגיות טובה...
אני לא יודע מה יהיה עוד כמה חודשים, אולי אני אהיה יותר שלם לגביה אולי אני יכיר מישהיא אחרת שתהיה "המושלמת בעיניי" .
מצד אחד יש את הפחד שאני אפספס אותה.שהזמן יעשה את שלו הרגשות יירדו ואז אני אשכח דברים כך שאני לא אתאמץ לחזור אלייה ויעדיף להמשיך ולא לחזור אחרונית, או עד שאני אהיה שלם לגביה היא תהיה תפוסה וזה ישבור אותי טוטאלית, או שאני יכיר משהיא שזה רק יבלבל אותי ולא יתן לי את הרגשת השלמות שאני מחפש אצלה, מצד שני כל הלחץ של החתונה ירד לי מהלב...אם כל הכאב שבדבר.
כרגע אני מנסה להתנתק, מה שלא עשיתי עד עכשיו כי האמנתי שנחזור.
אני רוצה לתת לראש קצת שקט מהמלחמות שהיו שם בין הרגש לשכל הישר
ונותן לזמן לרפא את הכאב
תודה לך על התמיכה,
עומר

שלום שוב עומר,

צר לי לשמוע על מה שאתה עובר בימים אלה.. זה נשמע בכלל לא פשוט, פתאום לעכל שהקשר למעשה הסתיים, כשהיה כ"כ קרוב ל"ביחד". אכן- חתונה או פרידה..

נשמע שהשיחה שלכם על אף שלא הובילה לקאמבק, היא היתה כנה ואמיתית- אולי משהו שהיה מעט חסר עד לאחרונה.. נשמע שבת הזוג הבינה שעשית מעשה נכון שלא לקחת את זה עד הסוף. היא באמת הבינה את ההשלכות של זה ואני חושבת - גם של האולטימטום שהציבה. כי זה בדיוק הסיכון בלהציב משהו כזה.

אני לא בטוחה שפיספסת- כמו שלקחת אחריות והבנת איפה אתה עומד מבחינה רגשית, מנטאלית, מול חתונה. הזמן אכן יקהה ויעשה את שלו. ואני אישית מאמינה שאם זה נועד להיות וזה עוד לא היה- זה יקרה בסוף.

מאחלת שהתקופה אליה נכנסת תביא איתה את ההבנות והזמן לעצמך במידה שנכונה לך.

בתןר משיהי שגם פונה כאן לעזרה ולמודת ניסיון, אני חושבת שעם כל הכאב, כאשר גבר רוצה הוא לא מוותר, לא משנה מה. היינו רוצות להילחם ולהוכיח שאנחנו האחת, אבל אם הוא לא בטוח, אז זה לא משנה. אין מה שתעשי שיוכיח את זה, אלא רק מרחק.
להתרחק זה מזה, לתת לזמן קצת לעבור ולהתבשל ואז לראות אם זה מתאים, רק קחי בחשבון שעד כמה שאת לא מסוגלת לראות את זה כעת, יש סיכוי שזה ישתנה אצלך ואת זו שתביני שזה לא זה. אני לא מאמינה למי שאומר שהוא לא יכול לתת וכו', לא בכוונה רעה, אני פשוט חושבת שצריך לעשות הכל עד שאדם אומר דבר כזה.

מאיה תודה רבה על התשובה..! ייתכן מאד ואת צודקת למרות שקשה להסתכל על הדברים
באובייקטיביות כשהם כ"כ טריים... בכל אופן עזרת לי ועודדת אותי.

שכחתי להוסיף שהבחור נמצא בתקופה מאד לא טובה בחייו מבחינת לימודים, עבודה ועוד.
ובאופן ישיר זה משפיע על הקשר.. חוסר היכולת שלו לאהוב את עצמו משפיעה על היכולת
שלו לאהוב מישהו אחר.. למרות הקושי אני מוכנה לספוג ולוותר ולהיות לו למשענת
כי אני מאד אוהבת אותו..
ושוב אני שואלת מה לעשות..? לקבל את זה ולהבין שהוא לא רוצה אותי או להילחם
ולא לוותר כי אני מאד אוהבת אותו ולהבין שזו אולי תקופה זמנית רעה עבורו שתחלוף,
ושגם רגשות הם דבר דינאמי? ושאחרי מספר חודשים יחד ההתלהבות קצת פוחתת
וזה לאו דווקא מעיד על חוסר אהבה?

אני מאד אשמח לעזרה.. אני לא כ"כ יודעת מה לעשות

הי ענת,

אני נוטה להסכים עם הדברים של מאיה. תראי, כתבת בעצמך שהוא לא אוהב את עצמו ועל כן יש לזה השלכה מפורשת וישירה על הקשר שלכם. כשאדם לא מקבל בו את החלקים הטובים והפחות טובים, הוא לא מסוגל, מנטלית, לראות באחר את הטוב ולקבל אותו. הוא לא מרגיש שמגיע לו. אם אדם לא יפתח את עצמו מספיק- להבין מיהו, מהו, מה הוא "שווה",למה הוא ראוי, למה הוא שואף- כל אחת שתיקרה בדרכו לא תהיה מספיק "ברורה" לו- הוא לא ידע להגיד האם היא האחת ויווצר הרבה מאוד בלבול. כי אם הוא לא יודע מה הוא רוצה, ולא תהה מספיק על קנקנו- איך ידע איזו בת זוג טובה עבורו?

לגבי התקופה הקשה שהוא עובר- דווקא במצבים אלו, הייתי רוצה שיגיד לך כי הוא זקוק לך, להקשבה ולתמיכה שלך כי רק בזכות זה הוא יעבור את המשוכה. אבל, כאן הוא דווקא מבקש מרחק, וזה שוב נוגע בנקודה- חוסר החיבור הזה בינו לבין הזוגיות. נשמע שהוא זקוק לזמן שלו, להבשלה שלו כפי שכתבה לך מאיה.

לפעמים הריחוק הוא מה שיוצר את הקירבה המחודשת, ואיתה קשר טוב יותר.. ולפעמים הריחוק דווקא משחרר אותך מהירושה שהקשר השאיר בך, ומאפשר לך לפרוש כנפיים ולהמשיך הלאה.. את לא תוכלי להחזיק את כל זה ולהיות מעין "מטפלת".. בבוא היום גם זה יהיה כבד מדי, ימאס, ותרצי להרגיש נאהבת ורצויה. ואז- התסכול כבד הרבה יותר.
היום, את מפוכחת ומבינה שאת בצומת דרכים. אל תפחדי להפנות גב ולהתרחק- הרי זה מה שהוא ביקש. מאידך, הוא חשוב לך ועל כן גם אל תחסמי גישה אלייך לחלוטין. השאירי לו את האופציה "צור קשר כשתרגיש שזה נכון לך" ואז את כבר תהיי בעלת ההחלטה מה לעשות עם הפניה שלו, אם תהיה כזאת מצידו.

כך מבחינתך עשית את שלך- גם היית רגישה למצב והשארת לו חצי דלת פתוחה, גם לא הראית תלותיות בקשר ובו, וגם שיחררת את עצמך ולא בזבזת זמן ומשאבים יקרים על אדם שבהחלט, מכל המשתמע, לא סגור על עצמו. קודם שיסגר - אח"כ תראי איך את ממשיכה הלאה. סומכת עלייך.

ראשית כל, תודה, אני מחכה לקרוא את מה שאתן כותבות לי.
ברור שאני מתלבטת, זוכרת רק דברים טובים, אני יכולה לעבוד ולדבר עם אנשים ולדמיין בראש מחשבות אחרות לגמרי. זה קשה וקשה לנו מאד להתנתק. אני מסבירה שזה חסר טעם, גורם כאב וגם לו קשה להרפות, הוא לא מקבל את זה. לומר לך שאני לא אומרת - אני אשים פס על הכל ואלך עם האהבה? בלי מה חושבים ואעשה כמה ויתורים?
ומצד שני אני חושבת - כל כך הרבה עלבונות מילוליים קיבלתי, החזרה מותנית בניתוק קשר עם חברה "נוראית" (שכמו שכבר הסברתי, בחורה מקסימה וזה לא רלבנטי בכלל) ובשמירת הלכות מרגע זה. לא מקובל עלי ההתניה הזו, לא חושבת שאוכל לחיות עם מישהו שמחנך אותי בכל רגע נתון, שחושב שאי אפשר לסמוך עלי, שאני לא יודעת להבחין בין טוב לרע, שמערבב קנאה ברמה לא הגיונית עם טעמי דת. הוא טוען שאני אטומה ואני מרגישה אותו דבר. להגיד לך שברור לי שהוא האטום? מה זה משנה, אין לי עניין להיות צודקת. אז כן, בא לי לשכוח הכל ולחזור לזרועותיו, כשאני וידעת כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע אבל מצד שני אני מרגישה זו אשליה. אין שום סיכוי שהדר\רישות וההגבלות ייפסקו כאן ואז מה יהיה?

מאיה יקרה,

זה קשה כי, החלטות אמיצות, מטבען, הן החלטות מאוד קשות לביצוע. החלטות שכאלה נלקחות ברמה הרציונאלית, משיקולים הגיוניים לחלוטין, והרגש עולה, מציף ומקשה עד שלעיתים הוא גובר, ומונע מאיתנו לעשות את הצעד הזה, זה שאנחנו יודעים בוודאות שהוא הצעד הנכון עבורנו.
במקרים כאלה, כאשר אנו לא נוקטים בפעולה המתבקשת הגיונית, אנו מונעים על ידי הפחד. בשפה האימונית פירושו, לפעול מתוך חסמים.
פחדים, לחץ, חרדות ומחשבות "מורידות" כמו "מה יהיה?" או "ומה אם לא?" יכולים, בהחלט, להביא אותנו לפעול בניגוד לשכל הישר, על אחת כמה וכמה, כאשר מישהו מנסה ליצור ולצייר עבורנו מציאות אחרת ממה שאנו יודעים שקיימת באמת, כמו במקרה שלך.

את לקחת החלטה אמיצה!
החלטת לצאת מהקשר הזה, שהגביל את התנהלותך וגרם לך תסכולים. החלטת לסיים אותו, ולאפשר לעצמך להתקדם בחייך. עשית את הדבר נכון עבורך כדי שתוכלי למצוא את השותף הראוי לך, וליצור יחד איתו את הזוגיות הנכונה עבורך.
לקחת החלטה, ועם כל הקושי, היית שלמה עם החלטתך ועם עצמך.
כעת את כעוסה, כי את נמצאת במקום בו את לא שלמה עם עצמך, בזוגיות שהחלטת שהיא לא נכונה עבורך, ולכן את מתנהגת בניגוד גמור לעצמך, וזה לא מיטיב עמך.

לא נהגת, כפי שנהגת, על-מנת לפגוע. עשית למענך, מתוך נאמנות לערכייך, תחושותייך ואמונה בעצמך.
יישר כוח!

ראשית, תודה רבה. אין ספק שאת צודקת, אבל משום מה אני עדיין ללא כוחות ללכת. חשפתי בפניו את הכל, את התחושות שלי שלא מרפות, את הרצון שלי להיות אדיבה וחביבה ואת חוסר היכולת לעשות כן. הוא אמר שגם בשביל ללכת אני צריכה לדעת שעשיתי הכל. שאני אהיה רגועה לתקופה קצרה (אני מאד היסטרית בזמן האחרון, לוקחת כל דבר מאד קשה) שאראה באמת שהוא רק רוצה שאהיה מאושרת, שהוא רגוע , מכבד ומאמין בנו. שאם אני רוטנת זה יהיה קשה לראות ולעשות. ואז אני שוב משתכנעת עם עצמי שיש סיכוי. שאולי באמת הוא כזה, לא חושבת שהוא יתהפך, אבל כן שיהיה הרבה יותר טוב, ומקבלת כוחות מזה כי אני מאד אוהבת אותו. חוץ מהדבר הגדול הזה יש בו כל מה שאני רוצה. ועכשיו העניינים רגועים. מלחיצים אותי מסביב שחבל על כל יום, שאני לא צעירה ואני מצידי, לא יכולה לקום וללכת במכה, יש לי עדיין סוג של תקווה, כשכבר חשבתי שהחולה מת.הוא מרגיש שאיבדתי תקווה ורוצה לעשות הכל כדי להחזיר, אני רק צריכה להפסיק להיות פסימית כל כך. ואני מנסה, אבל שינויי מצב הרוח האלו קשים. רגע אני רואה אותנו יחד לנצח ורגע לא מבינה למה אני עושה לנו את זה. אווווווווווווווף.

מאיה יקרה,

אמנם, דעות הסובבים אותך חשובות, אך, דעתך היא זו שקובעת!
אל תאפשרי לאף אחד מסביב להחליט בשבילך ולהלחיץ אותך. החלטות הנלקחות מתוך לחץ, כעס או תסכול, אינן ההחלטות הטובות ביותר, בלשון המעטה.
אם את מרגישה שאת צריכה עוד קצת זמן, קחי לך אותו, בלי להגביל את עצמך מראש.
תאפשרי לעצמך ליהנות מהזוגיות שיש לכם, אם זה מה שאת באמת רוצה.
אם בעתיד, תרגישי שוב, שזה לא מה שאיחלת לעצמך, תוכלי לסיים פרק זה בחייך, ואף ייתכן שתרגישי שלמה יותר עם החלטתך.

כנראה שלא היה לי אומץ ועזרו לי להחליט. אתמול הוא בא והודיע שהוא עובר תהליך של התקרבות לדת ועל מנת שלא אעכב אותו ונוכל להתפתח יחד, הוא מבקש שמשבת הקרובה אשמור כהלכה. זה דבר שמתאים לי בחיים משותפים, שמתקדמים יחד ולאט לאט רואים איך הדברים עובדים ולא לקבל תנאי ביום בהיר אחד. ניסיתי להסביר שזה לא עובד ככה, שייתן זמן, אבל הוא אמר שהוא רוצה שנתחתן אבל לשם כך, אנחנו חייבים להתחזק יחד. זה מבחינתי הראה הכל, את ההתעלמות ממני, כבנאדם עם המוכנות שלו, הוא פשוט פצח בדיבורי הפחדה על כמה זה חשוב וכמה אני אבין שטעיתי ולא אמצא אף אחד אחר. הרגשתי שכל האנרגיות נותבו בצורה קיצונית למקום אחר, אבל באותה קיצוניות. הבנתי שחבל על הזמן, במקום לראות שאנחנו מכוונים לאותם מקומות, חייבים הכל כאן ועכשיו. והלכתי. עצוב לי, למרות שאני יודעת שזה הדבר הנכון, מה שלא הייתי בטוחה במאת האחוזים. הוא מתנהג כאילו היתה בידי החלטה ואני החלטתי לוותר בהינף יד, שכל הכבוד על האומץ שלי לזרוק הכל לפח בדקה. אני כאילו רוצה כל כך להסביר לו כמה ניסיתי, כמה סבלתי ובכל זאת האמנתי שדברים ישתנו, שיקבל אותי כמו שאני ואז אני מבינה שאין טעם. אני לא צריכה לצאת חכמה או מנצחת, אלא פשוט להתקדם. אני גם לא רוצה לכעוס עליו, אבל כן מתסכל אותי שהוא שם אותי כאשמה, כזו שהפנתה גב לאמת והלכה.

מאיה.. תלכי לפי הלב שלך..
אני לא יודעת למה.. אבל מרגיש לי שאתם "שוברים את הכלים" בקשר כל שני וחמישי..(בהגזמה, אבל הבנת אותי אני מקווה). יכול להיות שזאת פשוט מריבת אוהבים? נכון.. אתם לא מסכימים לגבי קצב ההתקדמות שלך בדת, אבל לפי מה שהבנתי, הנקודה הסופית אליה שניכם שואפים, היא זהה. האם זה נכון?
אולי כדאי שפשוט תתאמצו קצת יותר להבהיר כל אחד את גבולותיו לפני שאתם זורקים הכל?.
אולי נדרשת כאן יותר עקשנות ?. התעקשות שהוא יבין אותך?.
אם כל זה כבר נעשה, ואת באמת לא רואה מוצא, אז הצעד שעשית הוא הנכון ביותר ואני מאחלת לך שתהיי הכי מאושרת שאפשר וכמה שיותר מהר:)

בהצלחה..

ניסיתי, ויתרתי, הוא חושב שהתעקשתי, כל אחד חושב דברים אחרים. אני הודיתי שהייתי היסטרית ואני רוצה להירגע, באתי הכי אמיתית ואז הודיע לי - או שאני שומרת הלכות מרגע זה או שאי אפשר. דבר אחד זה לבוא לקראת בן זוג.דבר שני זה להתיישר לפי כללים. זה בכל תחום בחיים, קביעת הכללים - איך אפשר בכלל לדרוש בתוקף מבנאדם ביום אחד לשנות הכל? אפילו אם זו המטרה שלי - ולהיפך, מאחר וזו המטרה שלי, אז קצת סבלנות. בעולם שלי זה כבוד הדדי וקבלה והוא לא מוכן לשמוע.
כבר יותר מידי עבר, גם אם שנינו עשינו טעויות, אני יותר בוכה מאשר צוחקת כבר די הרבה זמן, התרחקתי מאנשים, ירדתי בעבודה והכל ממתח ולחץ. זוגיות בשלב זה לא צריכה להיות עצובה, אני אוהבת אותו המון, העלמתי עין וקיבלתי המון דברים, אבל זה אינסופי, ואני הייתי צריכה לראות קצת קבלה ממנו, קצת לומר לי- זו את וככה זה טוב. והוא אומר שהוא רוצה אותי, אבל שאשמור את כל הדברים. זו הדרך היחידה שלו לקבל אותי.
הקטע עם החברות עבר ובא אחר, אלו חיים של בידוד מהרבה גורמים שגם אם לא עכשיו, יגרמו לי תסכול. הוא חבר טוב ואהוב אבל הוא שופט ומעביר ביקורת על כל פעולה שלי. בכל רגע. וזה קשה. בלתי נסבל.פגע לי המון בביטחון.

אין בעד מה.
את כותבת שכבר די הרבה זמן שאת יותר בוכה מצוחקת ושהביטחון בעצמך ירד לך.
הכי טוב יהיה אם תדאגי קודם כל לעצמך. את צודקת לגמריי. קודם כל תדאגי לחיות בצורה שתלך ותרחיב את חיוכך מיום ליום. יותר מדי זמן חשבת עליו ואיך לגרום לכל זה להסתדר, ואגב, אולי זה גם בילבל אותו לגבי הגבולות שלך והמידה שבה תספגי יחס לא מפרגן, כי הוא כל הזמן ראה אותך מוותרת על עצמך, על החיוך שלך, למען הקשר או בעיניים שלו-למענו.
תלכי ותתחזקי ואו שהוא יבוא לקראתך וילמד לכבד ולהבין גם אותך, או שיגיע גבר אחר שיעשה זאת. מי שהכי חשוב כרגע הוא את ודי לדמעות:).

בהצלחה..

מאיה יקרה,

כאשר יש לנו תחושה חזקה של "משהו מרגיש כאן לא נכון עבורי", ואנו ממשיכים "לשבת על הגדר" בידיעה ברורה, שצריך לפעול, ולפרקים, אף, ברור לנו איך צריך לפעול, אך אין לנו וודאות של מאה אחוז, אנו מזמנים לחיינו, שלא במודע, מצבים/אירועים/התפתחויות, אשר מחדדים ומאששים או מפריכים את תחושותינו, ואשר "דוחפים" אותנו לנקוט עמדה ולעשות מעשה, את ה – מעשה הזה, שהתלבטנו לגביו.
כך במקרה שלך. כבר החלטת לקום, לעזוב ולהמשיך הלאה בחייך, אך הרגשת שאולי בכל זאת...
ניסית, לא היית שלמה עם עצמך במהלך הניסיון הנוסף, ואז קרה משהו שגרם לך להחליט סופית, להרגיש שלמה לחלוטין, ולסגור עם מנעול את הפרק הזה בחייך.
לאורך כל הדרך, היה ברור לי, כמאמנת, שאת מאוד נאמנה לעצמך, לערכייך, לתחושותייך ולרצונותייך. הנאמנות הזו הינה ערך/צורך חזק שלך, והוא מניע אותך לפעולה, הוא שגרם לך, בסופו של דבר, לקום וללכת, ולהתקדם הלאה בחייך.
ציינת, שבן זוגך אמר לך, "שכל הכבוד לך על האומץ לזרוק הכל לפח בדקה".
באמת כל הכבוד לך!
על היושרה, על הכנות שלך לעצמך, על הנאמנות שלך לעצמך ועל כך שאינך פועלת מתוך חולשות/פחדים, אלא מתוך עוצמה פנימית ועמידה איתנה על מה שחשוב לך.
כתבת ש"מתסכל אותי שהוא שם אותי כאשמה, כזו שהפנתה גב לאמת והלכה".
ה"אשמה" היחידה שלך, היא שלא נכנעת למרותו. הפנית את גבך לאמת שלו, ופנית עם הפנים קדימה, לאמת שלך. ועל כך מגיעה לך כל ההערכה! ברור לי, שלא היה לך קל ופשוט.

אני מאחלת לך, שתמיד תדעי לנהוג כך.

ראשית, המון תודה שוב על כל התמיכה. זה גרם לי להבין המון דברים.
אבל זה עדיין קשה. אתמול באתי לקחת דברים ונגררנו לשיחה של שעות, לקרבה לתחנונים שנחזור וננסה.ואי בכיתי והרגשתי אהבה עצומה אבל בד בבד ידעתי שזה ככה רק כי אני לא בידיים שלו. שאם אני אהיה, הכל יחזור לסורו. לשנינו נורא קשה, רציתי ללכת כל הזמן ולא הצלחתי, פיזית ונפשית,עד שנשברתי והתקרבנו. כשיצאתי ידעתי מייד שזה לא נכון, שגם אם עכשיו אני רואה רק אהבה, זה פשוט לא עובד.אמרתי הכל, את כל מה שישב לי על הלב והיה חייב לצאת, את זה שהפרידה היא לא בגלל אי שמירת הלכות, והוא בסופו של דבר, יודע את זה. הוא הסביר כמה אין אהבות כאלו, ואין, הוא צודק. אני לא ילדה ומעולם לא אהבתי ככה, אבל זה לא הכל כנראה.החיים היומיומיים כרגע קשים קצת ולכן נסחפתי אתמול.הרגשתי כשיצאתי שהשליתי אותו, שנתתי לו להתקרב אלי בידיעה שלא יצא מזה כלום. ואז הבנתי כמה אני לוקחת על עצמי כל הזמן את האחריות. לרגע לא נתתי תקווה שם שאחזור, שנעבוד על זה, נזהרתי גם לא לרמוז, אבל הכאב והבכי הראו אחרת. הוא ניסה פשוט להאחז בהכל, כולל אינטימיות בשביל לקרב אותי. ואני בנאדם שאוהב וקשה לו וזהו. יש לי תחושה כבדה כאילו תמיד הכל עלי,גם המחשבות שלו. אני צריכה לתפוס מרחק. וזה קשה מאד.הלב שלי כואב ובא לי לחזור רק בשביל לא להרגיש את זה, שזה לא יעבור אחרת.

מאיה יקרה,

פעם, מזמן, היה שיר שאחת משורותיו נחרטה בזיכרוני. זה הולך כך "...כל ההתחלות קשות אבל אח"כ קל יותר...", וזה תמיד נכון.
ברור שקשה לך כעת, אך התחזקי, את עושה את הדבר הנכון עבורך, וברמה הרציונאלית את מודעת לזה.
לאט, לאט, הזמן יעשה את שלו ויפעל לטובתך, ואת תחזרי לעצמך.

דבר נוסף,
ציינת שאין אהבות כאלה.
אומרים שהגבול בין אהבה לשנאה הוא גבול מאוד דק. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באהבה גדולה, כמו שלכם, גם השנאה מאוד גדולה.
את תשנאי גם את עצמך וגם אותו.
את עצמך, כי תדעי שיכולת ללכת ולא עמדת בקושי הנפשי, למרות שזה היה הדבר הנכון לעשותו. תחושות התסכול, הכעס והמרירות ילכו ויגברו עד ששוב תגיעי למצב של לעזוב ולהתקדם.
לכן, יפה שעה אחת קודם, כאשר טרם נשאתם ועדיין לא הקמתם משפחה, אז זה גם קשה ומורכב יותר.
אותו תשנאי כי הוא זה שיביא אותך לכל התחושות הקשות.

טוב את עושה עבור עצמך ועתידך.

מאחלת לך, בכל ליבי, את כל הטוב של העולם!

חיכיתי לענות אחרי שאלך באופן סופי. אז היו נפילות והתרככויות ושוב אשליה שאולי דברים יהיו בסדר, עם ידיעה חזקה שלא. ואז לפני יומיים קפצתי לחברה ההיא, זו שהוא חושב שמסמלת את כל העבר ה"נוראי" שלי, מהרגע שהגעתי הוא לא דיבר ואמר שהוא כל כך פגוע שהלכתי אליה, שלא השתניתי בכלום וכו' וכו'. למחרת באתי הביתה ואחרי שהיינו שם יחד יומיים אמרתי לו שבשביל שנינו עדיף שעם חוסר הנוחות, אהיה אצל ההורים שלי. שנינו עצבניים ומתוסכלים, גם אם אני חושבת שהוא מדבר ופועל בחוסר היגיון הוא מצידו פגוע וגם אני ואין מה לעשות.ואז הוא פצח בנאום שהוא מרחם עלי, שאני אדם מסכן, רווקה בגילי, שאחזור לעיר הזבל ממנה באתי, שאני במסלול התרסקות, שהוא רצה להציל אותי משם ואני מסרבת,התעצבנתי כל כך ולא אמרתי מילה.לדבר ככה גם אני יודעת.ארזתי והוא הלך אחרי ואמר שאני אחזור לצאת עם מיליון גברים ולכל הזבל הזה אחרי שהיתה לי הזדמנות לחיים עם טעם.ביקשתי שלא ידבר אלי יותר.אז הוא אמר לי שאני אשמה שזה נגמר מכוער. ממש גבר מכה. אני אשמה שהוא מדבר אלי ככה.בלילה הוא שלח לי מייל בו פירט איך תסכולי הקנאה לעבר ותסכולי הפחד מהעתיד לא השאירו לו מקום להווה. איך הוא מאוכזב ופגוע ובכל שנייה שהיה לנו טוב, גם לכמה דקות, הוא חשב שהנה זה מסתדר. כמה הוא אוהב אותי וחולם שהוא מתעורר מזה ואני איתו. ששנינו רצינו יחד חיים אחרים ועצוב לו שאני בוחרת לחזור לישן ומה הוא אמור לעשות לבד. שהוא מתנצל וכואב לו ושורף לו ועוד הרבה דברים שאני מאמינה לכל מילה שלהם, אבל למה זה ככה? למה פוגע, שורט ומעליב, מנפץ כל תקווה ואז אומר כאלו דברים יפים ונכונים שכל כך הרבה פעמים ריככו אותי. זה יצר הרס? מה זה. אין לי מה לחזור לשם יותר, כמה כואב שזה יהיה.

מאיה יקרה,

פעם אחר פעם את נאחזת באשליה וחווה נפילה קשה וכואבת יותר מקודמתה.
זה לא יצר הרס, זו התקווה, שאולי בכל זאת... אבל לא!
הבחור הזה לא בשבילך (ולא הייתי מאחלת אותו גם לאף אחת אחרת...)!
הורידי מסך על פרק זה בחייך, מסך אטום. אל תאפשרי לשום פניה שלו אלייך לעבור דרך מסך זה. לא בטווח הקצר, כאשר הוא יכול להשפיע עלייך, ולא מאוחר יותר.
נקרתה בדרכך הזדמנות, שהרי כל אתגר/קושי הינו הזדמנות למשהו טוב יותר, נצלי אותה.
קחי החלטה להמשיך הלאה בחייך, אחזי בהחלטה זו ועמדי בה, עבורך ועבור עתידך.

באמת שאין לי מילים. כל כך עזרת לי בהחלטה הקשה הזו, להיות אמיצה ולא להיכנע לנוחות או לפחדים. לא קל, כואב הלב, יש געגוע ומהר מאד זיכרון של דברים טובים בלבד. אבל אין ספק שזה הדבר הנכון, שזה לא יכול להיות הגיוני לחיות ככה. פגיעה והתנצלות ובכי וסבל וכל זה אמור להיות אהבה. אין לי ספק שעל אף שקשה, ואני בוכה ומתגעגעת, זה בשביל שיהיה יותר טוב, אני מקווה שאפיק את הלקחים ואבוא הרבה יותר שלמה (למרות שלחשוב על משהו אחר נראה לי מוזר). הוא שבור ולא קל לי לדעת ולשמוע את זה אבל אין ברירה. בשביל שנינו. אני באמת מודה מקרב לב על התמיכה והעידוד והאמונה בי, כשלי לא היה בעצמי. זה מרגש אותי לכתוב את זה ואני מאחלת את כל הטוב שבעולם . תודה תודה תודה.

מאיה יקרה,

במהלך ה(כמעט) חודש האחרון עברת תקופה לא פשוטה כלל, אשר בסופה לקחת החלטה מאוד אמיצה והבאת לשינוי משמעותי בחייך, שינוי תפיסתי קיומי, בשפה האימונית, שינוי אשר כתוצאה ממנו תוכלי רק לצמוח.
לאחר מאבק פנימי לא קל, וניסיונות של בן-זוגך לשעבר ליפות את המציאות/ליצור מציאות מזויפת, או לאיים, להפחיד ולפגוע בהערכתך ובביטחונך העצמיים, הבנת והפנמת, שכדי שתוכלי להתקדם בחייך ולהגשים את שאיפותייך, עלייך להתקדם בלעדיו, ועשית זאת! עשית את הדבר הנכון עבורך!
רק אדם מאוד חזק, נחוש, החלטי, אמיץ וערכי (אדם הפועל מתוך ערכיו, ולא מתוך פחדיו, כפי שנכון לפעול) יכול לעשות זאת.
הכל שלך, הכל בזכותך!
כמו שקורה, תמיד, בתהליך אימוני, התהליך הוא של המתאמן ובאחריותו.
המאמן נמצא כדי ללוות, לשקף את מה שהוא לומד במהלך האימון, על חיי המתאמן, ולחזק.
תודה על הזכות להיות בשבילך.
ותודה על מילותייך. ריגשת אותי.
אני מאמינה, ושוב, לאור ההזדמנות שנתת לי להכירך, שאם תתמידי בנחישותך, ותפעלי, תמיד, על פי ערכייך, תממשי את חלומותייך ותחיי אותם.

הימים הם כמו נצח, אני משתדלת להיות חזקה אבל יוצא לנו לדבר. ככל שאנחנו מדברים זה רק יותר ברור לי כמה זה באמת גמור. אין סיכוי, התהום ביננו רק הולכת ונפערת וגם הוא מרגיש כך. יש לנו עוד בית לפרק ככה שהניתוק הוא לא מיידי, אבל זה כל כך קשה ואני לא יודעת למה. בקטעים שאני חזקה הכל נראה לי ברור כשמש וכשאני מתגעגעת ונחלשת, אני מנסה להזכיר לעצמי את כל הסיבות בגללן הלכתי, את זה שאני דנה עצמי לחיים לא מאושרים אם אני איתו,מזכירה לעצמי את הדיבור שכל כך פגע ומהדהד בי עד היום, ואמרת לעצמי שיהיה בסדר, הכל לטובה, אני באמת מאמינה. ומצד שני, זה כל כך קשה. שלושה ימים מרגישים לי כמו חודש, אני לא מוצאת את עצמי, לא מוצאת טעם בכלום, רוצה ולא רוצה שנדבר, כל כך מאוכזבת ועצובה, כשאני זו שקמה והלכה, בלב שלם וגם חזרה כדי לקבל הוכחה ודאית לסיבות ללכת. אני נורא רוצה להמשיך הלאה, לא להיתקע על זה, אני לא רוצה לחזור להיות לבד,בדירה לבד, שלוש שנים לא רציתי לצאת עם אף אחד שלא היה נראה לי רציני, לא הסכמתי להתפשר. ועד שזה הגיע, זה ריסק אותי.

מאיה.. אני כל כך מבינה אותך ואת הקושי שלך..
מה שקורה הוא, שאת צריכה לבחור....
אני מאוד מאמינה, שדברים נעשים קלים יותר, כשיש רצון אמיתי. כשיש רצון אמיתי, נסללת דרך. את פשוט צריכה להיות יותר שלמה, עם כל החלטה שתקבלי. ויכול להיות, שאת לא שלמה עם ההחלטה שקיבלת, כמו שאת חושבת. המוח אומר לך שאת שלמה עם זה, וכל שאר החלקים מתנגדים.
שוב, בנוגע לרצון.. אם תירצי אותו עד הסוף, את תמצאי את הדרך איתו. אם לא תירצי אותו - בהחלטיות, את תמצאי דרך(לא קלה) מעט יותר קלה ומאוששת, לא להיות איתו.
הפער הולך ונפער ביניכם, באופן טבעי, כי אתם בתהליך של פרידה וזה עובד גם פסיכולוגית על כל אחד מכם- הצורך להתרחק כדי להישמר רגשית כמה שאפשר.
זה מרחק שניתן לאחות. אבל שוב.....את חייבת להיות שלמה עם כל החלטה שאת לוקחת.
אולי תתעמקי בזה מעט יותר?.
ותמיד תזכרי, החיים שלך הם בשליטתך. אף אחד לא יכול לומר לך איך לחיות אותם. את צריכה להיות שלמה עם הדרך שלך בחיים. לא יועצים ולא חברים ולא בן זוג, יאמר לך מה נכון או מה לא נכון. אלא אם , את מסכימה עם הדרך המוצעת לך, או שאת חושבת, שלא עשית מספיק. אל תאמללי את עצמך, והכי חשוב- אל תיקחי על עצמך טעויות של אחרים. את מה שמזיק לך, או את מי שמזיק לך- רצוי מאוד שתסנני. ושוב- למען אהבה, עושים הרבה, אני מאמינה בזה וזאת גם הדרך שלי, אבל את ורק את, יכולה לדעת היכן ומתי זה מספיק, ואולי הצד השני צריך לבוא גם הוא לקראתך.

מאיה יקרה,

בשלוש השנים האחרונות, וסביר להניח, שכל חייך, החלטת ופעלת על-פי ערכייך, אמונותייך ותחושותייך, מתוך שלמות פנימית וידיעה וודאית שזה מה שהכי נכון עבורך, כפי שכתבת "לא הסכמתי להתפשר". כך יש לנהוג ולהתנהל על-מנת לעשות נכון את הדברים הנכונים עבורנו.
גם במקרה הזה נהגת כך. כאשר לא היית שלמה לחלוטין, נתת לעצמך הזדמנות נוספת להחליט מה נכון עבורך.
לי אין כל ספק שלקחת את ההחלטה הנכונה עבורך, ואני שמחה, שגם את חושבת כך.
מאחר והרבה רגשות בעוצמות גבוהות מעורבים בתהליך שכזה, את לעיתים חזקה ולעיתים נחלשת, זה טבעי. תני לעצמך את הזמן להחלים ולהתחזק.
ככל שתמעיטו בקשר, כל קשר, לפחות בתקופה הקרובה, כאשר הפצע עדין פתוח וכואב, כך יקל על שניכם. לכן, עשו כל שביכולתכם לסיים עם הדברים המפגישים ביניכם בהקדם האפשרי (הנכסים, החשבונות וכד').
אני מאמינה שהזמן יעזור, יקהה את הכאב ולבסוף ירפא.
בזמן הזה, תנסי להתמקד בדברים אחרים, עם כל הקושי הכרוך בכך. חברים, עבודה, משפחה, חוגים. דברים אחרים שיעסיקו אותך.

בתהליך האימוני, המתאמן מתחבר שוב ליכולותיו, כוחותיו ועוצמותיו, על ידי בחינת דרכי ההתמודדות שלו עם קשיים דומים ושונים העולים מתוך סיפור חייו.
נסי לחשוב על התמודדויות שלך עם קשיים בחייך, בכל תחום.
מה עשית? כיצד התגברת? כיצד עלית שוב על המסלול הנכון עבורך? כיצד הבאת את עצמך להתקדם הלאה בחייך? האם נעזרת במישהו? האם התמודדת בעצמך?

הי לך,

שאלת האם את חייבת לוותר על 2 התכונות שכ"כ חשובות לך רק כי את השאר את אוהבת.. אז התשובה היא לא, ממש לא. את בוחרת על מה את מוותרת ומה לא.

אני יכולה לספר לך שאין דבר כזה מושלם וכו'- אני משוכנעת שאת כבר יודעת, ובכל זאת, את מתארת מצב שישפיע בעתיד על המערכת שלכם, הרי את אדם רגיש הזקוק להקשבה לנוכח דברייך כאן, בחיים יחד מביאים עמם לא מעט הפתעות ולצערנו גם משברים, ומה יקרה אז? האם את יכולה לשער או לצפות שהוא יהיה שם ולא יגיד "וואי כמה חפרת לי".. במילים אחרות- הפניות הרגשית שלו להיות שם ולהכיל- היא נמוכה בהרבה מזו שלך. ההצהרה הכללית שלו היא- תספרי לי הכל, אני פה. במבחן הרגש זה לא עובר.

אתם חמש שנים יחד, זה המון זמן, אם את מעידה שהזוגיות הזאת היא ברובה הגדול טובה ובריאה- אני חושבת ששווה לעשות מאמץ- עילאי - לגייס אותו לייעוץ. ברגע שהוא יבין שיש פער בין הרמה ההצהרתית שלו לבין מה שקורה בפועל- הוא אולי גם יוכל לראות את הצרכים שלך. הוא בהחלט צריך לקבל ממך את המשוב הזה- שיש משהו מהותי מאוד שחסר לך, ולא מספיק לדבר ולהעביר את המסר ולהמשיך הלאה. לפעמים דרושה יותר אסרטיביות ועמידה על שלך- אני זקוקה להקשבה שלך, זה צורך משמעותי אצלי. את יכולה גם להוסיף ששתי התכונות שהכי חשובות לך בקשר חסרות במערכת הזאת ואת מזמינה אותו לגשר על הפער- ביחד. אחרת את תחווי לאורך השנים את חוסר ההכלה הזה וכשיעברו השנים ועדיין לא תרגישי מוכלת מספיק- החוסר רק ילך ויתעצם, וחבל. עשי מאמץ וגייסי אותו לייעוץ. שם יהיה אפשר לעבוד יחד ויעיל על הדברים.

לצערי הוא ממש ממש נגד ייעוצים. אני יודעת שאם אבקש ממנו או אספר לו שכתבתי הודעה בפורום הוא לא יאהב לשמוע את זה. (שוב כי הוא פותר את בעיותיו לבד ובכלל הוא אדם מאוד מוצלח ופופולרי ואולי זה מה שגורם לו לחשוב שכולם צריכים להתנהג ולהיות כמוהו ומי ששונה ממנו פשוט לא חי בצורה נכונה את החיים).

תודה רבה על העצה,
אני בהחלט מתכוונת להמשיך ולנסות לגרום לו להבין את הצד שלי ומקווה שזה ילך.

תודה והמשך יום נפלא! =)