פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

Y יקרה,

על פי התפיסה האימונית ומתוך ניסיוני אוכל לומר, כי אנו פועלים על-פי דפוס פעולה קבוע במשך כל ימי חיינו. בדומה למנוע של מכונה כלשהיא, גם ה"מנוע" שלנו פועל, תמיד, באותה הדרך ובאותה הצורה.
אנו יכולים לנסות ולעדן את התנהלותנו, אך, בסופו של דבר נפעל בדרכנו.
לאור זאת, ולאחר שציינת שחווית אלימות בהתנהגותו כלפייך, שמצאת את עצמך בוכה בגלל הדברים שאמר, שהתפרץ שוב לאחר שקרא את מכתבך, למה את מבולבלת?
האם זו הזוגיות שאת מאחלת לעצמך?

שלום. תודה על תשובתך. לא, זו אינה הזוגיות שאני מאחלת לעצמי, וכמובן שלא אחזור לזה. אבל בכל זאת יש לי שאלה (שיכול להיות שהיא היפותטית לגמרי); האם, במצב כזה, יש טעם לעשות ניסיון לחזור להיות ביחד, תוך ליווי של יעוץ זוגי? האם טיפול זוגי (הוא עצמו הולך לטיפול פסיכולוגי בשנים האחרונות) יכול לעזור במקרה כזה?

Y יקרה,

אימון לזוגיות נותן מענה להתמודדויות עם אתגרים וקשיים בין בני-הזוג, תוך התמקדות בפתרון הבעיות במציאות, על בסיס חשיבה, תכנון וביצוע משותפים, ובתהליך המוביל לפתרונות, אשר בני-הזוג עצמם מייצרים.
האימון לזוגיות מבוסס על ערכי ההדדיות והשותפות המכילים התחשבות מרבית, זה בצרכיו של זה, תוך נתינה גדולה, האחד לשני.
לדעתי, תהליך כזה לא יוכל להיות לכם לעזר.
הבעיות ביניכם נובעות מחוסר השליטה של בן זוגך לשעבר בזעמו ובתגובותיו בשעת כעסו. כאשר הוא מתפרץ, לא בשליטה, הוא אומר דברים שהם "מחוץ למגרש", כפי שניסחת זאת, ולוקח החלטות בצורה אימפולסיבית, מתוך הכעס וסערת הרגשות, ולא בצורה שקולה. לאחר שכעסו שוכך, הוא חוזר בו, חושב אחרת, ומתנהג אחרת. התנהלותו לא עקבית, לא יציבה ולא צפויה.
טוב שהוא מודע לליקויים במבנה אישיותו ומטפל בכך, אולם, נראה לי כי יקשה עלייך לנהל זוגיות בריאה איתו, ובוודאי להתמודד יחד איתו, כשותפים, עם האתגרים אשר הזוגיות נאלצת להתמודד עימם.

y יקרה, מוניקה ביקשה שאגיב אף אני מנקודת המבט שלי. אני מסכימה עם מוניקה לגבי מקור הבעייה - התגובות הסוערות והבלתי נשלטות של בן זוגך. יחד עם זאת יש סיכוי שבטיפול זוגי יתרחשו תובנות, ותצליחו לאתר את הטריגרים - הכפתורים הרגישים שנלחצים אצל כל אחד מכם ומוציאים משניכם תגובות כה קיצוניות. אצלו אלו מילים קשות ביותר ואצלך בכי וייאוש והתנתקות ממנו שכנראה פגעה בו אנושות. אני מודה שזה לא קל לשינוי, אבל לא בלתי אפשרי.

אבל הביאי בחשבון שהתגובות הבלתי נשלטות האלו נמצאות אי שם ב "די אנ איי" (כוונתי בהיבט שאלו תגובות ממקום מאוד ילדותי ועמוק) שלו וגם אם תעבדו חזק על כך - זה יבצבץ גם בעתיד במשברים קשים. יתכן שהתגובות האלו שלו מקורן בדברים שראה אצל הוריו.
האם את יכולה ומוכנה לעמוד בטלטלות האלו כל חייך?

יחד עם זאת, לאחר קריאת שני מכתבייך, יש לי הרגשה שבן זוגך לשעבר יותר רוצה בך בתור ידידה ואוזן קשבת מאשר בתור אהובה. ואולי זה פשר המשפט "אל תרדפי אחרי" כאשר הוא זה שבא אלייך ביוזמתו?

תודה רבה על תשובתך. בינתיים הוא בא שוב. הוא "מרים לי להנחתה", בכך שאומר כמה נמשך אלי, רוצה לחבק ולנשק אותי (בטיפשותי, זה גם קצת קרה) שקשה לו שאנחנו מדברים כי זה מחזיר את שנינו אחורה וכו'. לא יודעת אם אלו דיבורים של ידיד. אני לא יודעת אם הוא באמת אוהב, כמו שהוא אומר, אבל הוא כן נמשך אלי, כן יודע שעשיתי הכל עבורו ושיש בינינו התאמה אינטלקטואלית. לדעתי אלו הדברים שמרכיבים אהבה, אבל לדעתו כנראה לא. כתגובה לאמירותיו, שוב שאלתי למה לא ירצה שנחזור ושנלך לטיפול. הוא אמר שלא מסוגל, בשלב הזה של חייו, לקחת החלטות רגשיות ולחשוב בשיקול דעת על דברים שחורגים מבעיותיו המקצועיות (ויש כאלה רבות עכשיו, אני יודעת. זו לא המצאה). שאלתי מה בהתנהגותי פגע בו, ולראשונה קיבלתי תשובה; הוא נפגע מכך שסיפרתי להורי שרבנו. אני בקשר מאוד טוב עם הורי ונראה לי טבעי, שכשמישהו פוגע בי בצורה כ'כ קשה והיחסים שלנו נגמרים, אספר על כך להורי. אציין שהוא היה בקשר מצוין עם הורי, ולכן נדמה לי שכעת הוא מתבייש מהם. עוד אמר, שנפגע מכך שאמרתי בזלזול שאני לא קוראת את אותם הספרים שהוא קורא, שאני מזלזלת באנשים שהם ניו-אייג'ים (הוא לא כזה) וכו'. הייתי המומה מכדי לענות. נשמע לי סתם תירוצים. אני מעלה טענות כבדות משקל (התפרצויות זעם למשל), והוא נפגע שזלזלתי באמונות של אנשים זרים. אני חושבת שאלו לא סיבות בגללן מפילים מע' יחסים, בפרט לאור הדברים שאומר ומרגיש, ונדמה לי שאם אוהבים, נמשכים וכו', מנסים להיות ביחד למרות קשיים ולחצים, כבדים ככל שיהיו. אני אפילו לא מדברת עכשיו על טיפול זוגי, כי זה לא רלוונטי. אבל לא ברור לי למה הוא ממשיך לדבר על אהבה ומשיכה. אני לא מצליחה להבין אותו; הוא אוהב או שסתם אומר? למה לו לומר סתם? כדי לשמור אותי על "אש קטנה"? בעוד כמה ימים יש לו איזה עניין חשוב שהוא מתכונן לקראתו רבות, אני צריכה להתקשר ולאחל בהצלחה (אחרי שהוא התקשר אלי אתמול לאחר משהו חשוב שהיה לי), או שעדיף שלא לומר כלום, כדי שלא "לרדוף אחריו", ולתת לו לחשוב על הדברים? מצד אחד אני חושבת שהכי טוב לשכוח ממנו וזהו, אבל מצד שני, למרות כל הקשיים, אני יודעת שבבסיס, היתה בינינו התאמה כ'כ יפה (גם הוא יודע זאת), ולכן עצוב לי. אני כל פעם מתבלבלת מהתגובות שלו. תודה

ממה שאת מתארת עכשו, מתחזק אצלי הרושם שהוא לא ממש אוהב, אלא יותר נמצא במצב של נ ז ק ק לך כי קשה לו עכשו בחיים. זה שיש משיכה וחיבור אלנטלקטואלי - לא מבטיח כלל שיש מספיק אהבה. אהבה משנה את סדרי העדיפויות ולא נראה לי שזה המצב אצלו. נוח לו הקשר איתך כרגע - ואין לו אנרגיות למשהו אחר או להתחייב על טיפול כלשהו. אז הוא אומר לך את המילים המבלבלות - אולי כי הוא מרגיש שזה תופס אותך ומשאיר אותך איתו, אבל זה לא נראה לי רציני מספיק. אני מאמינה שאם היתה שם מספיק אהבה מצידו - הוא היה נלחם על הזוגיות.

Y יקרה,

השאלה החשובה והמהותית היא, מה את רוצה? איזו זוגיות את רואה בעתידך? מה את מאחלת לעצמך?

ציינת בפנייתך הראשונה, שאתם בני 30+.
נכון שבגיל זה כבר חושבים על מיסוד הקשר והקמת המשפחה, ואני בהחלט יכולה להבין את הצורך והרצון שלך בשניהם. אך, בכדי לבחור נכון את הבחירה הזוגית הנכונה עבורך, עלייך לקחת החלטה ולפעול מתוך תחושת שלמות וידיעה וודאית שבן-זוגך הוא האחד עבורך, הנכון מבחינתך והראוי ביותר, ליצירת שותפות שכזו. אני מתרשמת, מדברייך, שאת לא נמצאת במקום של השלמות והוודאות לגביו.
למרות שבתחילת הקשר, חשת שהזוגיות ביניכם טובה, אין זה יכול להעיד על מהות הזוגיות בהמשך הדרך. ראשית, הייתם יחד תקופה יפה, לדברייך, במשך חמישה חודשים, וזו תקופה קצרה מאוד, ושנית, תחילתו של כל קשר זוגי מתאפיין באופוריה של ההתחלה, ההתאהבות, הלמידה האחד את השני, השקעה מאוד גדולה ורצון עז לעשות למען האחר. לאחר מכן, כאשר הדברים הופכים למעין שגרה, המינונים, קצת, משתנים, וההתנהלות ה"רגילה" שלנו תופסת את מקומה בקשר.
כאשר תקופת האופוריה, בעיני בן-זוגך, הסתיימה, התנהלותו השתנתה מאוד, וחווית התפרצויות זעם, מצבי-רוח משתנים, התנהגות לא עקבית ולא יציבה ואף אלימות מילולית שהביאה אותך לידי דמעות.
עלייך להביא בחשבון, שאת צפויה לחוות עוד הרבה מההתנהלות ה"רגילה" הזאת שלו.
האם זהו רצונך? חלום הזוגיות שלך?

זאת ועוד, וכאן אני מסכימה עם דורית, הוא זה שמחליט אם בכלל, מתי וכמה לפגוש אותך, בהתאם לנוחיות שלו. הוא גם ביקש ממך במפורש ש"לא לרדוף אחריו", כדי שהשליטה על המפגשים תהייה בידיו בלבד. (האם הבחנת שיש לו צורך חזק בשליטה גם במהלך הקשר ביניכם? בתחומים אחרים?)
כך שבפועל, את על "HOLD" עד אשר הוא מחליט שמתאים לו.
ומה לגבי מה, מתי וכמה שמתאים לך?

לשאלתך לגבי איחולי ההצלחה, לדעתי, זה בסדר להתנהג בנימוס/פרגון/אנושיות ולאחל הצלחה למישהו, כאשר הוא עומד בפני עשייה חשובה בחייו. יחד עם זאת, את צריכה להיות מאוד ברורה, ולומר לו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאת עושה זאת רק כדי לאחל לו הצלחה.
צרי הזדמנות בה תסיימי את הקשר הזה. כמו שאני מתרשמת מדברייך, בכל עדכון שלך, כאן בפורום, הוא מתמקד בעצמו בלבד, לא בך ולא בזוגיות.

מאחלת לך הצלחה.
אשמח באם תשתפי גם בהמשך, לאחר שיחת הסיום.

שלום מוניקה. אני שוב רוצה להודות לך ולדורית על התשובות המפורטות, הרגישות והמחשבה. ראשית אומר שאני מסכימה עם כל מה שכתבת. אני חושבת שעיקר הבעיה אצלי כרגע הוא הדיסוננס שקיים בין הרגש לשכל; ודאי שאני יודעת שאיני יכולה להיות במע' יחסים שאינה שוויונית, שאף מלווה בפגיעות מילוליות. ברור לי שגם עכשיו הוא מנסה לשלוט, בכך שהוא קובע מתי נהיה בקשר. יש בו יסוד שתלטני, אך זה כמעט ולא בא לידי ביטוי איתי בתחומים אחרים, מה גם שהוא יודע שמאוד קשה לתת לי הוראות. הוא מאוד אהב שאני חזקה ויודעת בדיוק מה אני רוצה, אך כנראה שגם קשה לו עם כך.
על עצמי אני יכולה להעיד שאיני לוקה באופוריה, גם כשאני מאוד אוהבת. ואותו מאוד אהבתי. את אותם הדברים שעשיתי עבורו בתחילת הקשר, עשיתי גם לקראת סופו. גם הוא יודע ואומר זאת. יחד עם זאת, כן היה לי ברור- כמו שלא היה לי ברור עם אף אחד קודם- שזה אני והוא לתמיד. כולם סביבנו חשבו כך. מכל בחינה שהיא התאמנו, ולכן יש לי תחושת פספוס. הוא לעומתי, כן היה בסוג של אופוריה. בחודשים הראשונים, הוא למשל הצליח להשתחרר מכל הבעיות ששוב חזרו להטריד אותו עכשיו. היה לנו כל כך טוב, והצלחנו להתגבר על קשיים שונים ביחד. הוא זה שאמר למשפחות ולחברים שאני האחת בשבילו. אין לי ספק שהוא אכן חשב כך, גם כשהתחיל עם ההתפרצויות שלו.
מה הייתי רוצה? מע' יחסים שוויונית ותמיכה הדדית. הייתי רוצה שיבין שפגע בי, ושירצה לחזור תוך ליווי מקצועי. סביר שזה לא יקרה גם אם הוא מאוד אוהב אותי, ולו רק בגלל שהוא יודע שלא יוכל לסובב אותי לאורך זמן, ובגלל שאמרתי לו בדיוק מה דעתי על ההתנהגות שלו בחודש האחרון ואיך אני חוויתי אותה. הוא מאוד נפגע מכך. כששמע את הדברים אמר שיחזיק את עצמו שלא להתקשר אלי, אפילו שהוא מאוד אוהב וקשה לו, אך מאז הוא כבר התקשר כמה פעמים. לכן אני כבר לא יודעת למה לצפות, ומנסה שלא לצפות לכלום. מה שעצוב זה, שלדעתי ההתפרצויות והתגובות האימפולסיביות שלו נובעות מהפרעת קשב וריכוז ממנה סובל, שלא צריך להיות איש מקצוע כדי להבין שאינה מטופלת נכון. לא ברור לי – למרות שאני יודעת שאין קשר- איך אדם כ'כ חכם, ששנים נמצא בטיפול פסיכולוגי, לא מבין מה הפגם בהתנהגותו (או לפחות כך אומר) ולא עושה דבר כדי לעזור לעצמו ואגב כך ללכת לקראת הצד השני.
אני חושבת שנכון יהיה לומר לו, אם הוא יצור קשר שוב, שאין לו מה לפנות אלי, אלא אם יאמר שמודע לכך שפגע בי, שמבין שהיה לא בסדר, ושרוצה לנסות לחזור להיות ביחד, תוך ליווי מקצועי. ואם כל התנאים האלה יקרו- אני אחליט מה טוב לי. אם אתקשר לאחל לו בהצלחה- יש לי עוד כמה ימים להחליט.לא יודעת.
היחס האישי שלכן והנכונות להקשיב וליעץ, מחממים את הלב . תודה. כמובן שאעדכן אם יהיו התפתחויות.

שלום. הבטחתי שאעדכן. התקשרתי לבחור כדי לאחל לו בהצלחה. הוא אמר שמאוד מרגש ומשמח אותו שהתקשרתי וזה מאוד חשוב לו. הוא חזר כמה פעמים על שאמר בשיחות קודמות שהיו לנו לאחר שנפרדנו - שמאוד אוהב אותי. עוד אמר, שבכך שאמרתי וכתבתי לו כיצד הוא התנהג בשבועות האחרונים שלנו ביחד, למעשה עצרתי את ההידרדרות הנפשית שלו, ועל כך לעולם יהיה חייב לי. הוא הוסיף שגם המטפל שלו חושב כך. המטפל אמר שאני הדמות הכי משמעותית בחייו (של הבחור), שמכל בנות הזוג שהיו לו עד היום אני הבחורה המתאימה ביותר עבורו, ושלקשר איתי יש הכי הרבה פוטנציאל. לא פיתחנו את הנושא. אני לא יודעת אם נחזור להיות ביחד, לא יודעת אם זה ריאלי. הוא אמנם חזר ואמר שהוא אוהב, אך הוא טרוד מאוד בבעיות המקצועיות והנפשיות שלו ובטיפול בעצמו. מוזר לי שהוא יוצר איתי קשר (הוא התקשר אלי כמה פעמים עוד לפני שהתקשרתי כדי לאחל בהצלחה), ולפעמים מדבר כאילו אנחנו עדין ביחד (משתף אותי במה שקורה איתו, דואג לי וכו'). החלטתי שכל עוד זה לא מפריע לי ולא עושה לי "בלגן" בראש ובלב, אין לי בעיה עם זה. אני מניחה שעם הזמן הוא יפסיק להתקשר (אלא אם פתאום ירצה שנחזור, אבל אני כאמור לא צופה את זה). בכל אופן, בין אם נחזור ובין אם לאו, השיחה הזו עשתה לי טוב, משום ששמחתי לשמוע שלאמירות שלי היתה השפעה כ'כ חזקה וטובה עליו. אולי כעת, כשהוא מודע לדברים מסוימים, ושהמטפל שלו מודע לדברים אליהם לא היה מודע קודם לכן, הוא יוכל להיות מטופל בצורה מתאימה ומצבו ישתפר.

Y יקרה,

שמחתי לקבל את תגובתך, תודה.
החשוב הוא, שהשיחה שיזמת עשתה לך טוב ושאת שלמה עם עצמך.

אני מאחלת לך זוגיות טובה ואהבה גדולה עם איש הראוי לך.

מ. יקרה,

לשאלתך, הרצון להערכה, שיתוף, פתיחות והדדיות בזוגיות מאוד נורמאלי. אלה הם ערכי יסוד בקשר זוגי טוב ובריא.
מדברייך עולה, כי הקשר שלכם, "ההשקעה שלו בך", כפי שקראת לזה, מתבסס בעיקר על נוכחות פיסית של בעלך בקשר, חסרה לך הנוכחות הנפשית שלו.
הוא לוקח חלק במטלות הבית, אתם יוצאים וטסים יחד, אך הוא לא ממש איתך, במובן הרגשי. לא יוזם שיחות ולא מרבה להקשיב.
ציינת שהוא מודע לכך שזה מפריע לך, אך אינו מסוגל ל"תת" מעצמו יותר ובוודאי שלא לאורך זמן.
מאחר וציינת שאתם אוהבים ויש ביניכם מערכת זוגית, אשר למעט ההיעדרות הנפשית שלו, משביעה את רצונך, אוכל להציע לך שתי הצעות.
האחת, לגשת לאיש מקצוע, כמו יועץ זוגי או מאמן לזוגיות, אשר יוכל לכוון אתכם כיצד להגיע לאינטימיות נפשית ופיסית עשירה יותר, מכל הבחינות.
השנייה, להשלים עם היותו מי שהוא, כמו שהוא ולמצוא את חבר הנפש שלך בדמות אחרת, כמו חברה טובה, אחות, אמא או מי שתמצאי לנכון.
אני מתרשמת שהתנהלותו נובעת ממבנה אישיותו ולא מכוונות רעות.

מצטער לאכזב אותך, את צריכה לראות פסיכולוג,
הבשורות הטובות שאת מודעת לבעיות שלך, אולי אפי' יותר מהמעלות שלך, ולכן כדאי שמישהו ייעשה לך סדר בדברים,
אין טעם שיכתבו לך כאן, שאת שווה, ושאת יכולה, וכו' וכו', את צריכה מיהשו מקצועי שייתן לך את הגושפנקא המקצועית לכך, ויראה לך שיש בך את כל הדברים הטובים שרק צריך להוציא אותם מהכוח אל הפועל,
חבל רק שבעלך לא מצליח להרים אותך למעלה, אולי הוא התייאש, ואולי זה לא למידותיו, אף אחד גם לא הכשיר אוו למקצוע הזה,
אם הייתי פוגש אותו, הייתי אומר לו, תחבק את אשתך, תרעיף עליה חום ואהבת חינם, היא זקוקה לעידוד, ובמקביל שלח אותה לכמה שיחות או טיפולים שירימו וירוממו אותה עד שהיא תרגיש טוב עם עצמה, כל השאר יבוא מאיליו אח"כ כמו הרכבת שנגררת אחרי הקטר,
בהצלחה

שלום, בני, ותודה על תגובתך.
אני מסכימה איתך באופן כללי שאני זקוקה למישהו מקצועי שיעזור לי לעשות סדר בבלאגן, אני פשוט מפחדת מההחלטות שאולי איאלץ לקבל בעקבות ייעוץ מסוגו ומחוסר מוכנותי לקבלן. אני חוששת שהמסקנה המתבקשת מתהליך שכזה היא שזוגיות ללא משיכה מינית נידונה לכישלון. אני מודעת מדיי לעצמי ולבעיותיי, ואפילו לתהליך הטיפולי עצמו (הייתי בכמה פגישות בדיוק לפני שהכרתי את בעלי והפסקתי). האפשרות לדבר ולפרוק הייתה נהדת, אך התחושה שהפסיכולוגית קוטעת אותך באמצע משפט כי נגמר הזמן, מאוד הפריעה. ויש גם את ההיבט הכלכלי, כמובן. הטיפול יקר ואני גם ככה לא מרוויחה כמעט כלום וכל הנטל נופל על בעלי.

באשר לאמירתך על עצתך לבעלי, אולי לא הייתי ברורה מספיק בתיאור הבעיה. הוא הכי מחבק והכי תומך שבעולם, אני זו שלא רוצה שיחבקו אותה. כלומר, אני מאוד צריכה חיבוק ותמיכה, אבל לפעמים אני מרגישה שאני רואה בבעלי סוג של אח או ידיד קרוב בלבד. שאלתי את עצמי לפני החתונה אם אוכל להשלים עם זה, ולוותר על תשוקה, על משיכה וכו', אשר ליוו את הקשרים הבעייתיים ביותר מבין מערכות יחסיי בעבר, ודי השלמתי עם זה, אך עם הזמן, העדר המשיכה המינית ביחסינו החלה להעיב יותר ויותר, במיוחד לאור חד צדדיות התחושה וציפייתו המוצדקת להמשך קיום היחסים... לא מגיע לו לקבל אישה שמנצלת את פירות עבודתו הקשה על מנת לבכות לפסיכולוג שהיא לא אוהבת אותו!

ליליה יקרה,

העלאת בדבריך שתי נקודות מרכזיות, שאינן כרוכות, בהכרח ,זו בזו, אך מונעות מאותו מקום, לקיחת החלטה ועשייה מתוך חסמים, חששות ואמונות מגבילות.
הראשונה, חוסר ביטחון עצמי וחוסר אמון עצמי והשנייה הזוגיות שלכם וחוסר האינטימיות הפיסית ביניכם.
אתייחס לכל עניין בנפרד.
אציין גם, כי אני מסכימה עם בני, איש מקצוע בהחלט יכול להיות לך לעזר.
לגבי כל נקודה כזאת, שהעלאת, הייתי מציעה לך לפנות לאיש מקצוע מתאים.
בנוגע לנושא הראשון, חוסר הביטחון והאמון העצמי, תוכלי לפנות לאנשי מקצוע שונים בתחום הטיפולי, החל מפסיכולוג וכלה במאמן אישי. לכל תחום היתרון שלו, מה שהכי מתחבר, מתאים ונכון לך, להרגשתך.
אולי כאשר איש מקצוע יפרוס בפנייך את מעלותייך, ואני בטוחה שיש לך גם כאלה, ולא רק חסרונות, תאחזי בהם ותוכלי להחזיר לעצמך את ביטחונך ואמונך בעצמך.
בנוגע לנושא השני, חוסר המשיכה, אני חושבת, שכדאי לך לפנות ליועץ זוגי, או סקסולוג.
אחת ממנהלות הפורום, דורית כהן, עוסקת בייעוץ זוגי. אבקש ממנה להתייחס לפנייתך גם כן.

כפי שכתבתי בתחילת דבריי, אני מתרשמת שאת מחליטה ופועלת מתוך חסמים, חששות, פחדים ואמונות מגבילות. בכל תחום בחייך, בקריירה ובזוגיות.
כאשר חסמים הם אלה שמניעים אותנו לפעולה, תמיד, נחוש תחושות של חוסר שביעות רצון, מרמור וכשלון. תחושות קשות, אשר מעיבות על אושרנו, תחושות שאין להן מקום של קבע בחיינו.
במקום לנסות לקדם את היצירה שלך ולבדוק כיצד תוכלי להשתכר ממנה, את בוחרת להתחבא בבית, לברוח מראיונות עבודה, כי הם מפחידים אותך, ול"בזבז" את זמנך על רכישת השכלה, כדי להרגיש שאת מתקדמת לאנשהו, כפי שכתבת. לא רק שאינך חשה שאת באמת מתקדמת בחייך, את חשה כשלון וחוסר מימוש. התחושות הנ"ל פוגעות בצורה קשה בביטחון העצמי שלך ובאמון שלך בעצמך, עד כדי כך שאת תוהה לגבי איכויותייך.
כנ"ל לגבי הזוגיות שלך. עשית את הבחירות שלך מתוך חסמייך, ממקום של חוסר ביטחון וללא כוחות נפשיים למצוא את הזוגיות הנכונה עבורך, וכעת את חושבת על פתרונות "יצירתיים", כגון בגידה.

חייך בידייך. אף פעם לא מאוחר מידי!
כאשר תחליטי לפעול ולעשות נכון את הדברים הנכונים עבורך, כאשר תחליטי ותפעלי מתוך ערכייך, רצונותייך, שאיפותייך ואמונותייך, תתחילי לחוות הצלחות, סיפוק ושביעות רצון מחייך.

אני מאחלת לך שתתחילי לחיות את חייך בצורה מספקת, בדרך בה את מנהלת את חייך ולא מנוהלת על-ידי חסמייך.

ליליה יקרה, מצד אחד אני רוצה להחמיא לך על כתיבתך האינטליגנטית, המודעת כל כך לעצמך, ומצד שני, אני חוששת שזו כבר חלק מן הבעייה, שבמקום לצאת ולפעול בחיים שלך ולהוציא לאור את האנרגיות והיכולות העצורות בך, את "משותקת" ומתבוננת על חייך מבחוץ ומנתחת אותם להפליא, אך ללא הועיל.
את אומרת שאין לך תקציב לטיפול. כמובן שאני ממליצה על היעזרות באיש מקצוע לאור ההיסטוריה שלך, אבל יתכן שמה שצריך לעשות הוא להתחיל ממשהו נקודתי, קטן, בו תקחי על עצמך אחריות לביצוע משהו שעד כה לא לקחת עליו אחריות, כמו למשל פעילות גופנית קבועה - למשל הליכה בחוץ בחיק הטבע (יש לך זמן פנוי וזה לא עולה כסף...לא תוכלי לכתוב שזה משהו שאינך יכולה לבצע. זה רק עניין של החלטה והתמדה).
נדמה לי שאם תרגישי שאת מצליחה במשהו שלקחת על עצמך - זה יכול לשבור את המעגל השלילי בו את נמצאת. חשוב שתרגישי מחוברת לגוף שלך ודואגת לו ושומרת עליו, זה צעד ראשון והכרחי, לדעתי.

לגבי נושא המשיכה המינית - עליכם להגיע לייעוץ זוגי, ובו יתכן שניתן לשפר את התקשורת המינית שלכם. יחד עם זאת - אם לא - אולי תוכלו במקום להיפרד - להגדיר מחדש את הזוגיות שלכם מבחינת הציפיות וההסכמות הזוגיות, משום שברור שהמצב העכשווי גורם למתח ולתסכול אצל שניכם וצובר נזקים נוספים.

מוניקה ודורית, תודה רבה על התייחסותכן.
מוניקה, באשר ל"פריסת מעלותיי בפניי ע"י איש מקצוע", הרי שאני מודעת גם להן, אך המגרעות והחסמים פוגעים ביכולת שלהן לבוא לידי ביטוי, ולכן התייחסתי כאן לאלו האחרונים בלבד.
מה שלא הובן כהלכה מדבריי, כנראה, זו העובדה שאני באמת עובדת מהבית והמון. יש לי לקוחות, אני רק לא מצליחה לגבות מחירים סבירים על עבודתי ונמצאת במצב אבסורדי בו עובדת לילות כימים עבור פרוטות, לחוצה, עצבנית, עייפה ומשווה את עצמי ללא הרף לעמיתים למקצוע. אני לא מעיזה לגבות מחירים התואמים באמת את היקף העבודה מחשש שאחרים עושים זאת טוב יותר, זול יותר וכו', ולמרות מחיריי הנמוכים עד גיחוך, בכל פעם מתנהל מיקוח הגורם לי לתסכול ולאי אמון בעתיד המקצועי שלי בתחום שבחרתי, לצד ההבנה שאין לי חלופה ממשית למקצוע זה (אותו אני אוהבת מאוד), ומאוחר מדיי להחליפו. אוסיף רק שהחשש שלי מריאיונות עבודה ומעבודה "במשרד" אליהם התייחסתי בהודעתי הראשונה-קשורים בהכרח גם בצורך לשנות עיסוק במידה זו או אחרת כדי לעבוד "בחוץ"... יציאה לשוק העבודה עבורי כעת, משמעה יציאה ללא ניסיון בתחום החדש, בגיל מאוחר לכך יחסית, כלומר, מעמדת נחיתות מול מתמודדים אחרים, הצורמת לי במקומות הכי כואבים. יתכן שבקרוב איאלץ לעשות זאת מסיבות כלכליות-אך הדבר מעורר אצלי פאניקה איומה ותסכול.
באשר לבעלי, הוא תמך בניסיוני לעבוד מהבית, אך גם הוא מתחיל לעבד סבלנות ותקווה באשר ליכולתי להתפרנס מזה.

דורית, אני חושבת שדייקת להפליא ברוב הנושאים, במיוחד בהערתך לגבי התבוננות בחיים במקום נקיטת פעולה אקטיבית, ואני מסכימה בהחלט עם עצתך להתחיל בקטן. העניין הוא שעצה זו נתתי לעצמי רבות במהלך השנתיים האחרונות וניסיתי בכל פעם ליישמה: להתחיל מדיאטה וספורט או מהלימודים וכו', אך לא הצלחתי לוותר על נושאים אחרים, ולבסוף לא הצלחתי להתקדם באף אחד מהם. אני עסוקה בכיבוי שריפות מתמיד בחיי.יש לציין שיש לי היסטוריה של בולמיה, עליה התגברתי בעבר בעצמי, ושלפני לידת בתי הייתי ספורטיבית מאוד, אך היום עם איבוד הגזרה והכושר הגופני, פשוט לא מצליחה לקחת את עצמי בידיים. ברור לי מניסיון העבר שזה אפשרי, אך הפעם פשוט לא מצליחה להביא את עצמי למצב של עשייה. חלק מכתיבתי כאן זה החיפוש אחר הדרייב לפעול, המוטיבציה האבודה...
באשר לנושא השני, אודה לך, דורית, אם תוכלי לפרט קצת יותר למה התייחסת בהגדרה מחדש של הזוגיות והציפיות ממנה. הרי לא אוכל לבקש מבעלי לקבל בהסכמה זוגיות אפלטונית?
בתודה רבה,
ליליה

ליליה היקרה,
חלק מההיתקעות במעגל הקסמים הזדוני הוא אי העשייה, ואז לייסר את עצמך על חוסר הכוח ולחפש "מקורות השראה" או "דרייב" מבחוץ. אחד המשפטים שהכי דיברו אלי כאשר הייתי במצב דומה היה מפיו של הודי מבוגר וחכם. לצורך עבודתו מול קהל הוא היה מחוייב לצאת להליכות באופן קבוע. הוא לחלוטין לא אהב זאת והתקשה לעמוד בדרישת המעסיקים שלו. אבל הוא המציא "שיטה" שעבדה עבורו:
"אני שולח את הגוף שלי בבוקר להליכה היומית, ומצטרף אליו אחרי חצי שעה". מה שאני לקחתי מזה היה למשל: בבוקר (השעה המועדפת עלי להליכה) בתור צעד ראשון נהגתי פשוט ללבוש את בגדי ונעלי ההליכה. שמתי לב שכאשר הבאתי את עצמי לשלב הזה, הרבה יותר פשוט לי לצאת מן הבית. אז זה היה התרגום שלי לדבריו. במילים אחרות - קודם אתה זורק את הכובע מעבר לחומה, ואז אתה נאלץ לטפס מעבר לחומה כדי להשיבו...
בהזדמנות אשתף אותך לאן ההליכה הזאת - איתה "נאבקתי" במשך שנתיים, ואז היא הפכה בהדרגה להתמכרות (מן הסוג הטוב כמובן) שמשרתת אותי כבר 6 שנים - לקחה אותי בסיבובים ממש לא צפויים בחיים שלי, וגרמה לי לחוויות נהדרות ולשינויים מהותיים בכמה תחומים חשובים בחיים, לרבות תחום העיסוק שלי, וכמובן הבריאות ודימוי הגוף שלי. במבט לאחור אני רואה בתחילת ההליכה שלי את מנוע השינוי שאני עברתי בשמונה השנים האחרונות. כאשר התחלתי בכך - לא היה לי מושג לאן אגיע. כל מה שאני רציתי היה להוריד במשקל.
בסיכום, אומר לך שלא נכון לחכות להשראה חיצונית, אלא להחליט איזה שינוי את עושה ברמה יומיומית ולהתחיל לפעול, ולחפש איך להמשיך את הפעולה מול הקשיים שיתעוררו. לא מכירה דרך אחרת.

הי ליליה,

כואב לי לקרוא על המצב בו את נמצאת, ובד"כ אני לא מגיבה בפורומים אבל נגעת לליבי.
חשבתי על כמה דברים שאולי יוכלו לעזור לך גם בפן המקצועי וגם בפן האישי שכרגע שזורים זה בזה.
את יכולה לפנות למט"י ארגון שעוזר לעסקים קטנים ברעיונות שיווק, קבלת מידע עיסקי רלבנטי לתחום עיסוקך והם יוכלו לעזור לך לפתח את העסק ולכלכל אותו יותר נכון, כך שתוכלי להמשיך לעסוק בו ולהרוויח.
בנוגע לצעידות בחוץ, זה נכון, הן נותנות הרבה כח כי האוויר הצח כבר עושה מצב רוח יותר טוב והחשיבה מתבהרת.
את יכולה גם להכין לעצמך תפריט יומי ולהחליט שלשבוע הקרוב את עומדת בו ומקפידה עליו וכבר תראי שתתחילי לרדת וזה יתן לך דרייב להמשיך לחתור לתוצאה.
השינוי באכילה מביא לשינויים מהירים וטובים יותר בירידה במשקל ההליכה היא יותר לחיזוק הגוף והנפש.

ולסיום, אם חסר לך דרייב לעשות דברים בשביל לשפר את חייך חשבי על הילד הקטן שלך ועל איזו אמא את רוצה שתהיה לו, הרבה פעמים יש בכוחם של הקטנים להוציא אותנו ממצבים שנראים אבודים והם מכניסים פורפורציות לחיים בנוגע למה חשוב יותר ופחות.

מקווה שנתתי לך נקודות פרקטיות וישימות שיעזרו לך.
מאחלת לך כל טוב.

אך איזה תשובה נתנה לך דורית, ללקק את האצבעות,
ספורט יכול להציל אותך ממש, תנסי משהו שאת מסוגלת להתחיל ולהתמיד בו, זה כדאי,
מעבר לכך ע"פ מה שכתבת כאן, אז יש לך נשמה של אמנית, והחשיבה של האמנים היא הפוכה ומנוגדת לתפיסת העולם המערבית, קשה לך כי את לא מעורכת, לא בגלל התמורה הכספית, ועוד יותר קשה לבעלך שמודד את ההצלחות שלך לפי התוצאה, אם זה נכון, אז עלינו על הבעייה, איך יוצאים מזה? וואלה לא יודע, אני רק יכול לספר לך, שיש לי חבר כזה אמן בנשמה, יוצר גדול, שהוא יחיד במינו בכל העולם,,, הוא עושה את עבודתו ביד, במקום לשכפל אותם בסין ולהרוויח בגדול, כסף לא מעניין אותו, וזה מה שמחרפן את אשתו, לאחר שנים רבות של תיסכול משני הצדדים, הם הגיעו להבנות, וכיום היא מרוויחה ומכלכלת את הבית, והוא פנוי לעסוק בעבודתו, עם הזמן גילו אותו כל מיני סוחרים ועושים עליו קופה יפה, אבל עדיין נשאר לו לעשות שבת, אז אם זה מתאים לך, תשקיעי את כל כולך בעבודות שלך, והרווחים כבר יגיעו עם הזמן, טיפ קטן, תמצאי מישהו שישווק לך את העבודות, כי הוא כבר כן אוהב ויודע לקחת כסף !
לגביי שאר העיניינים,,, אני מאמין שברגע שתהייה אצלכם שלווה בחווה, אז הכל יסתדר, הרומנטיקה תחזור, או תפציע,,, וכשמרגישים טוב עם הגוף, וכשהנפש רגועה אז יש מקום לאהבה לחדור, פתאום תסתכלי על דברים אחרת, זוהי דעתי, שיהיה לך בהצלחה

ליליה יקרה,

ראשית, תודה לך על תגובתך ועל ההבהרות.

במפגשי האימון עם מתאמניי אני מנחה אותם ל"האכיל" את הערכים ול"הרעיב" את החסמים.
חסמינו לעולם יישארו חלק ממבנה אישיותנו, ואנו צריכים ללמוד כיצד לחיות עימם בשלום, כך שאנו ננהל אותם ולא להיפך, כמו שקורה אצלך. לכן, אני ממליצה גם לך לנהוג בדרך זו, ולא לאפשר למגרעותייך, כפי שקראת להם, להאפיל על מעלותייך.
ייתכן, שכאשר את מאפשרת לחסמים ואמונות מגבילות אלה לנהל את חייך, את משדרת באופן לא מודע, חוסר הערכה עצמית ולכן את מוצאת את עצמך מנהלת מו"מ, כל פעם מחדש.
הלקוחות שלך "מרגישים" שהם יכולים ל"לחוץ".
ציינת שאת עובדת המון. את עסוקה בעשייה, המון עשייה, כל הזמן, אך, אין זו עשייה אפקטיבית, מאחר והיא נובעת ומונעת ממקום שאינו בונה אותך, אלה הורס אותך.
האם תחושות התסכול, החששות, העייפות, הלחץ וחוסר האונים אינם מהווים "טריגר" מספיק טוב, כדי לעשות למעגל הקסמים הזה סוף?
ראשית, עשי למען עצמך, גם משפחתך תרוויח מכך.
כדי להיות במקום בו אנו אוחזים בהגה חיינו ופועלים על-פי ערכינו (ולא מובלים על-ידי חסמינו) נדרש תהליך, זה לא קורה בין לילה, אך זה בהחלט אפשרי.

למרות כל ההצעות החמות, החכמות והטובות שקיבלת ממשתתפי הפורום ומדורית, הכדור אצלך, וכפי שכתבתי לך בתגובתי הקודמת, חייך בידייך והכל תלוי רק בך, כפי שאומר הפתגם "אם אין אני לי מי לי?"
וכפי שאמר גליליאו גליליי, "אינך יכול ללמד אדם דבר. אתה יכול לעזור לו למצוא את הדבר בתוך עצמו".

אני מודה לכל המגיבים, שהשקיעו מזמנם ומניסיונם בתשובות המפורטות.
דורית, את צודקת מאוד בעצותייך, להתחיל בקטן לשפר כמה תחומים, ביניהם המשקל, וזה בוודאי יועיל במקצת להערכה העצמית ולתחושת התקדמות. איני מתווכחת עם הצורך לעשות זאת. לצערי, זה לא יפתור את הבעיות העיקריות, ובוודאי לא את זו של הזוגיות, נראה שהכנסתי את עצמי למלכוד וכל שנותר לי הוא פשוט להתמקד בתחומים אחרים בחיים ולהשלים עם מה שאיננו.
באשר לתשובה של בני, אני לא אמנית חופשיה שרוצה ליצור מהבטן ומנותקת מהשוק, וגם לא שואפת להיות כזו. המקצוע שלי הוא מאוד קונקרטי, באחד מתחומי האמנויות, לא נפרט כאן מהו, וחוסר יכולתי לתרגמו לפרנסה קבועה מתסכלת דווקא בשל כך. באשר לרומנטיקה שתחזור... לא מדובר ברומנטיקה, אלא במשיכה פיזית מצדי אליו, שלא הייתה מעולם! שלו אליי קיימת גם היום.

ענת, תודה רבה על עצותייך המועילות מאוד בתחומן. מה שאמרת על הילדה ואיזו אימא מגיעה לה-על זה אני חושבת כל הזמן.

לצערי, הדיון התמקד בנושא הקל יותר, והוא המראה החיצוני. אני יודעת איך לעשות זאת, עשיתי זאת בעבר, אני רק תוהה מדוע הפסיק להיות אכפת לי איך אני נראית! מכל מה שהעלתי כאן, זה נראה לי הנושא הכי פתיר והכי פחות מטריד אותי מהשאר, בהיותו, כנראה, תסמין, ולא הבעיה עצמה. אבל אני מקבלת את גישתך, דורית, ואת הדוגמה הציורית שנתת, שצריך פשוט להתחיל ללכת, תרתי משמע. לפחות בנושא המשקל, מוניקה, את צודקת, הכדור אצלי.
שוב, אני מודה לכולכם על שחשבתם, התלבטתם, הגבתם...

אוי איך באת לי בזמן.אני לא מאמינה.

אני יושבת וקוראת פה את מה שכתבת ולא למאמינה שלא אני כתבתי את זה.
כל כך מתחברת למילים שלך, קוראת את התגובות והעיצות שקיבלת ומנסה לחשוב אליהם.
את פשוט מדהימה!
גם לי אין כסף ללכת לאיש מקצוע, וחולקת את ריגשותי עם חברה קרובה שכל הזמן אומרת לי "שבשביל להיתקדם צריך לזוז" ושאני לא מנסה אפילו, וכניראה היא צודקת, ואפילו פה בין המילים כתבו את זה.
הולכת לקורא שוב ושוב את מה שכתבת, ומה שענו לך, את פשוט מדהימה!

תודה על תגובתך, לידיה, ועל מילותייך החמות. הייתי מציעה לך לדבר שלא דרך הפורום, אבל חוששת ממסירת פרטים מזהים כאן.
ציינת שאת מתייעצת עם חברתך על הנושא. נפלא שיש לך חברה קרובה שאיתה את מרגישה בנוח לחשוף את רגשותייך, לבחון את המצב ופשוט לחלוק את התחושות והספקות. רק לדבר על הכל עם מישהו אמפטי לפעמים נותן כוח להתנער מתחושת המחנק ולחזור לפרופורציות. לצערי, אני לא מוצאת בסביבתי הקרובה אדם שאוכל לחשוף בפניו את תחושותיי אלו, מבלי להסתכל בלהיות לא מובנת או להישפט לרעה. בעלי הוא חברי הקרוב ביותר שאיתו אני נוהגת לדבר על הכל, אך, למרבה האירוניה, הנושא כאן הוא היחס אליו, ולכן זו תהיה פגיעה מיותרת וחסרת טעם. אני מאחלת לשתינו שנצליח למצוא את הפיתרון הטוב ביותר למצב ושלא נפגע בקרובינו בדרך...

שיר יקרה,

מערכת היחסים שלכם המבוססת על אינטימיות נפשית ופיסית, הינה סוג של קשר זוגי, סוג של זוגיות, ולכן לא מפתיע שהידידות החדשה של בן-זוגך, הידיד האינטימי, עם משהי אחרת, גורמת לך לתחושה לא נוחה. העובדה שידידה זו "נראית ממש טוב", כפי שכתבת, אינה מוסיפה לך שקט נפשי.
נוצר מעין משולש.
הקודקוד, ידידך, נהנה משתיכן.
לא יודעת מה לגביה, ואולי אין היא מודעת כלל לקשר בין שניכם, אולם, לך זה עושה ממש לא טוב.
מתיאור המציאות ה"משולשת" הזו, אני מתרשמת שהבחור מאוד ממוקד בעצמו, חי את הרגע, יודע לנצל היטב הזדמנויות הנקרות בדרכו ויודע ליהנות ממה שיש לעולם להציע לו.
גם אם הקשר ביניכם לא הוגדר כזוגיות, הרי אתם יחד. לאור זאת, אני, בניגוד אלייך, חושבת שהוא חייב לך. הוא חייב לך יחס של הגינות ופתיחות. מן הראוי היה, שהוא יספר לך על הקשר החדש שלו ושלא תגלי זאת בדרך אחרת.
לא רק שהוא לא שתף אותך ב"סוד" הקשר החדש, הוא ניסה להסתיר זאת ממך.

כמאמנת, למדתי, שדפוס הפעולה איתו אנו נולדים, חוזר על עצמו במהלך חיינו.
"מנוע הפעולה" שלנו, בדומה למנוע הפעולה של מכונה כלשהי, פועל באותה הדרך, תמיד.
ההתמקדות בעצמו היא בדמו. כך הוא יתנהל גם להבא בחייו.
לאור זאת, אני מציעה לך, לנצל את ההזדמנות הזו, וליצור עבורך קשר אמיתי, רציני, תומך והדדי המבוסס על אמון, פתיחות, כנות שיתוף ואינטימיות, עם משהו אחר, משהו ראוי.

איך אני יכולה לדעת להבדיל אם אני באמת רוצה אותו או שאני רק רוצה להשיג אותו??

שיר יקרה,

תחושותייך ורצונותייך הם שלך בלבד. בראשך, בנפשך ובליבך. רק את יכולה לדעת באמת מה את רוצה, אם את רוצה אותו באמת, ליצור איתו קשר זוגי (האם זה רלוונטי מבחינתו?), או שאת רוצה רק להשיג אותו, משהו כמו כיבוש יעד, רק כדי להרגיש את תחושת הסיפוק שבהישג.
ובכל זאת, נסי להיות כנה עם עצמך, מה את מרגישה כלפיו? אהבה/רגש חזק? משיכה פיסית בלבד?
כאשר אתם נפגשים, מה את חשה? אושר ושלווה? תחושות אחרות?

מאיה יקרה,

שמחה לשמוע ממך, שוב. יחד עם זאת, צר לי על התקופה הקשה שאת עוברת, על הקשיים שאת חווה מול בן-זוגך לשעבר ובגללו ועל התסכולים והכעסים שאת עדיין חשה.
תודה על השיתוף.
שמחה שהייתי בשבילך, אם כי אני חייבת לציין שהכוחות הם שלך ובזכותך. אני רק שיקפתי לך את מה שלמדתי עלייך במהלך ההתכתבויות כאן, בפורום. בדומה לתהליך אימוני, בו המאמן משקף את תובנותיו, מתוך הקשבה לסיפור חיי המתאמן.
מה שחשוב הוא שתזכרי, תמיד, שיש לך את הכוחות האלה. בעזרתם ובזכותם תוכלי להמשיך הלאה בחייך, ולהשאיר מאחור את התקופה הזו, שכרגע נראית לך " בזבוז זמן", כפי שכתבת, אך חווית בה גם אהבה גדולה.
חשוב גם, שתיקחי איתך את התובנות שלך, ממערכת היחסים הזו, כדי שתוכלי לחסוך מעצמך עוגמת נפש בבואך ליצור זוגיות חדשה. אל תשפטי את עצמך לחומרה. היית, אהבת, הרגשת, נתת, קבלת, חיית.
היה פחות טוב אבל היה גם טוב. קחי איתך רק את הטוב, את הפחות טוב תשאירי מאחורייך .
התמקדי בך ובעתידך ותעשי דברים שיחזקו אותך בדרכך החדשה.
מפגשים או קשר אחר, מכל סוג שהוא, עם בן-זוגך לשעבר, אינם נמנים על הדברים המעצימים אותך.

אשמח לשמוע ממך גם בהמשך.

תודה על המילים, אלו דברים שכשאני במערבולת של עצמי אני לא מסוגלת לראות אותם, הם נשמעים לי כמו קלישאות כשאני מנסה לחשוב עליהם ולשמוע את זה ממך מחזק אותי.
תחושה של כעס מלווה אותי, שזה דבר שאני לא מכירה, לא מתנהלת לפיו. אני מרגישה צורך לומר לו את הדברים, את חוסר המודעות שהוא נמצא בה, את הבעיה באישיות ומנסה כל בוקר להתגבר על זה, להבין שאין טעם, שאני לא צריכה לצאת מנצחת. שכשלפני שבועיים הוא היה שבור לב והקשר החלקי שהיה לנו חיזק אותו והוא שלם והלוואי ולא הייתי חושבת עליו כל כך הרבה! יש לי חיים לקדם ואני חייבת לשחרר מהכעס בשביל שזה יקרה.
שוב חשוב לי לומר, שאני לא חושבת שהייתי עושה זאת בלעדייך. לכל דבר הרי יש סיבה, ושיטוט בלילה אחד באינטרנט, מתוך מצוקה, רצון לדבר עם מישהו, הציל אותי מהסתגרות טוטאלית, מחיים של חוסר כבוד והרבה בכי. שום דבר לא קורה סתם ושוב אני מודה מקרב לב,הפורום הזה פשוט נפלא ועוזר, שינה לי את התפיסה ואני לוקחת אותו איתי הלאה. תודה.

מאיה יקרה,

ראשית, תודה על המילים החמות. כמו שציינתי בעבר, שמחתי להיות בשבילך.
היום אני שמחה על כך שאת שלמה עם החלטתך, עם בחירתך ועם הצעד האמיץ שנקטת.

קיימות שתי תפיסות אימוניות, העשייה (doing) וההוויה (being).
את מאוד בהוויה. מרגישה, חושבת, כועסת ונשאבת לתוך המערבולת הזו, כפי שהיטבת לתאר את תחושותייך.
ב"תקופה שאחרי", כמו שקראת לזה, את צריכה לאסוף את כוחותייך הנפשיים, ולהתמקד בעשייה ולא בהוויה, עשייה למענך ולמען עתידך, על-פי ערכייך, רצונותייך ושאיפותייך.
להתמקד בתוצאה אליה את רוצה להגיע (זוגיות, שקט נפשי, לחיות על-פי אמונותייך וכד') ולשאוף אליה.
לכוון את כל מחשבותייך, תחושותייך ומעשייך אל המטרה הרצויה ורק אליה.
זה לא פשוט להתעלם מכל המחשבות והרגשות שמתרוצצות אצלך, אולם ההתמקדות במטרה תקל עלייך ותביאך, בסופו של דבר, לכל מקום שתרצי.
הכל תלוי בך!
העבירי את המוקד ממנו אלייך. במקום לנסות להעמיד מולו מראה כדי שיראה את המציאות כפי שהיא, את ה"בעיה באישיות שלו", כפי שכתבת, נסי להעמיד את המראה מול עצמך ולראות איזה אישה ערכית וחזקה את, איזה החלטה אמיצה לקחת וכמה כוחות נפש צריך בשביל זה, וכפי שציינתי בתגובתי הקודמת, הכוחות הם כולם שלך, הכל בזכותך.
ככל שתתמקדי יותר בעצמך, הדגש יעבור ממנו אלייך.

כמו שאני רואה זאת, את כבר יצאת מנצחת. לו את לא צריכה להוכיח שום דבר.
כל שנותר לך זה להוכיח לעצמך שאת יכולה ליצור עבור עצמך את החיים שתמיד רצית, עם הזוגיות הנכונה עבורך, תוך מימוש ערכייך.

אשמח, כתמיד, לשמוע ממך.
מאחלת לך הצלחה ואהבה גדולה.

הי הודיה,

תודה על השיתוף. אני חושבת שלבעלך קשה מעט להתרגל למצב הזה, אמנם הוא כבר שנה, ובכל זאת להפוך מבן זוג ובעל לאבא- זה לא אוטומט, כנראה לא כמו אצל האמהות שבנינו.. העשיה, הרדיפה, ההזנה הזאת לילדה כנראה די חדש לו. העובדה שאת כועסת ומודדת עם "סטופר" כנראה גם לא קלה לו ואז יש יותר זליגה למחשב, למשחקים, לכיף. הוא זורק אלייך משפטים כמו- תני לי לעשות את הדברים בקצב שלי. אני חושבת שכדאי לשנות איתו גישה, כי ככל שיהיה כעס סביב זה והטיפול בילדה יהפוך לעול, מה יהיה הלאה? ואיך זה ישפיע עליכם כזוג?

לכן כל עוד נתפוס את זה מוקדם, כן יטב. כדאי בשלב ראשון לרדת לגמרי מהדרישה. קודם כל לנסות להתאפק ולהיות סבלנית, עד שיש זמן יותר רגוע לשוחח איתו. כשהילדה ישנה, ואתם לבד, כדאי שתנסי לבנות איתו "חוזה" מה הוא רוצה (!) לעשות איתה, ואיך (!) הוא רוצה לטפל בה- בדרך שלו. אולי תתפלאי לגלות שהוא דווקא מעוניין לסייע לך בטיפולה, אבל כרגע הוא עסוק במשחק ההתנגדות מולך כיוון שהמצב הפך ללא נעים. אני לא בטוחה שאת מגזימה, כמו שכדאי בכל זאת לנסות לגשת אליו ממקום אחר.. לא לגרום לו לעשות כי את כועסת. נסי לחשב כמה פעמים את צריכה לכעוס ותצטרכי לכעוס עד שהוא יעשה מה שאת רוצה?...
אם נשים על כפות המאזניים מה עדיף- שהוא יעשה אחרי שהכעיס אותך או שיעשה בדרך שלו ואת תישארי רגועה יותר.? נראה שהוא טיפוס של חופש גם לפי מה שאתרת שקורה בבקרים. לכן תנסי לדבר אליו מהמקום הזה ותאפשרי לו מרחב לפעול עם הילדה ע"י X דברים שהוא מעוניין לעשות. ככה אולי תשיגי תוצאה טובה יותר לטווח הארוך. חשוב מאוד שכבר עכשיו עם הילד הראשון אתם תשתפו פעולה ותשלימו זה את זה.. בע"ה יהיו ילדים נוספים ואז יהיה קשה יותר לבצע שינוי.

מאחלת לך בהצלחה רבה וכל טוב

אתם עושים עבודת קודש..תודה רבה ישר כוח

הי קרין,

את מתארת מצב טבעי- והעלת מספר נקודות משמעותיות- העובדה שהגוף טרם חזר למה שהיה וזה משפיע על הדימוי העצמי שלך ועל הביטחון, אולי, באטרקטיביות שלך מול בעלך ומולך עצמך.
בנוסף את מתוחה וחוששת מהמגע עצמו, אולי זה עדיין כואב. מעבר לזה יש את כל השינוי הרגשי שאת חווה - את אמא, בנוסף לתפקידך כרעיה, בנוסף לזהות האישית שלך כאינדיבידואל. והשינוי הזה הוא לא כ"כ קל, מה שאת עוברת טבעי ולגיטימי לעבור אותו בקצב שלך.
אני לא חושבת שלהמציא תירוצים זה נכון, אני כן מאמינה בלספר לו מה את חשה, ממה בדיוק את חוששת. העובדה שהוא מפרגן לך היא משמעותית מאוד. את יכולה להשתמש בזה ו"לנצל" את הפירגון הזה, ולשתף אותו מתוך המקום החושש שלך- מה בדיוק עובר עלייך. אני מרגישה שאת רוצה לחזור לחיים מיניים ולאינטימיות שהיתה, וזה אפשרי. קודם כל נסי לבדוק עם עצמך עד איפה הכאב, פיזית. מה את מרגישה שאת כן יכולה לעשות - לפני שזה מגיע אליו. ז"א, לבדוק עם עצמך מה בדיוק כואב עדיין והאם שמנים, למשל, או סוג טיפול אחר- יכול להרגיע. אפשר להתייעץ גם בפורומים לאחר לידה או מול רופאת נשים שאת סומכת עליה. כך גם בעלך יבין שאת עושה משהו בכיוון ויהיה יותר רגוע- לכן חשוב שתשתפי אותו שגם את מעוניינת לעשות משהו עם המצב.

מעבר לכך, ידוע לי שיש תרגילים לאחר לידה והרבה אפשרויות, גם בתזונה, איך לחזור חזרה למצב הרגיל, גם בבחינת דימוי עצמי. חשוב לאפשר לעצמך את המרחב הזה ולנסות להחזיר לעצמךאת הביטחון.. זכרי שאם תרגישי קצת יותר טוב עם עצמך סביר שגם תרגישי יותר נינוחה במצבים אינטימיים.

לסיכום, אני מאמינה שאפשר לחזור לאט לשיגרה, שלב ראשון הוא שיתוף אמיתי של בעלך ושמירה על הפירגון והתקשורת הטובה ביניכם. שלב שני הוא עשיה בפועל- תזונה, תרגילים, ואפשרויות להקלה על הכאב - אם קיים. שלב שלישי לנסות לחזור בהדרגה לאינטימיות גם מבלי המעשה ממש של יחסי אישות. לגשת לזה ממקום אחר, עדין יותר וראשוני יותר.. עד שתרגישי יותר מוכנה. בשורה התחתונה בעלך יחוש שיש התקדמות ויותר מזה-יש רצון שלך להתקדם, מאוד חשוב שתאפשרי את השיתוף והכנות איתו.

היי

זה נשמע שאת בסערת רגשות, וזה לגיטמי ובסדר גמור, את נמצאת בסיטואציה לא נעימה.
אני מבין את הקושי שלך להתנתק, יש לך רגשות כלפיו, את עדיין אוהבת אותו ואת מאמינה שיש לכם עתיד ביחד.

אבל בזוגיות יש שני צדדים, והצד השני לא רוצה וזה לא משנה למה, את צריכה לכבד את ההחלטה שלו ולהמשיך הלאה, גם ראית שחזרתם ובסוף נפרדתם, כלומר משהו מאותת לו שהקשר לא נכון לו עכשיו, ואת צריכה להפנים את זה, למרות כל הקושי שיש בדבר.
לדעתי גם לא כדאי לך לחיות אם מישהו שהוא לא שלם לגבייך, כי כל דבר הכי קטן שיפריע לו, הוא לא ינסה לפתור את זה הוא פשוט יגיד לעצמו ידעתי שזה לא זה ויחתוך...אז למה להאריך את הסבל.

אני ממליץ לך, להמשיך עם החיים ולבנות אותם
ואני אסביר, תתחילי לחיות כאילו הוא לא קיים, לדוגמא, תרשמי ללימודים אם את לא סטודנטית,תעברי לגור לבד או אם שותפה, תרשמי למכון כושר, אם את לא עובדת תתחילי לעבוד בעבודה שתוכל לתרום בעתיד...כל זה ימלא לך את החלל שנוצר לך.

וזה משרת לך שני אינטרסים
1. את ממשיכה אם החיים שלך, בונה ומעצבת אותם, מתקדמת, משדרת עצמאות, את תלמדי על עצמך דברים חדשים, כמו מה חשוב לך בקשר זוגי ומה פחות...וכמובן את פחות תחשבי עליו
2. הזמן יעשה את שלו, ואם האקס ירצה לחזור אלייך הוא יעשה זאת, אבל את תהיי במקום אחר, לא במקום של "בבקשה תקח אותי", אלא במקום בוגר ועצמאי יותר כך שאם הוא רוצה להכנס חזרה לחיים שלך יהיה עליו לעבוד על הזוגיות ולהתאמץ אחד כלפי השניה.

אני יודע שאולי זה נראה לך רחוק ולא מציאותי כרגע, אבל שאלת מה הפתרון הכי טוב, והפתרון הכי טוב זה להתנתק עד הסוף, זה לא צריך לעניין אותך אם הוא יוצא עם בחורה או לא, את צריכה להמשיך עם החיים, ואם בסוף הוא ירצה את תהיי במקום אחר כך שהקשר יוכל להוביל למשהו רציני ולא לעוד חודשיים.

בנוגע לבחורים שיצאת איתם ולא הרגשת כלום, איך את מצפה להרגיש משהו אם עוד לא התנתקת רגשית...לא תרגישי כלום.
את צריכה לעשות עבודה אם עצמך ובסוף הכל יהיה לטובה או שתחזרו או תכירי מישהו אחר שיהיה יותר טוב בשבילך.

בהצלחה

עומר

תודה על תגובתך....
האמת שאת כל הדברים שאמרת אני כבר עושה, התחלתי השנה לימודי תואר שני, אני עובדת בעבודה מעולה, אני כל הזמן מוקפת חברים אבל למרות כל זה אני עדיין לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי. בגלל זה אני כבר לא יודעת מה נשאר לי עוד לעשות. לפעמים אפילו נדמה לי שהוא לא יצא משם בחיים בגלל שזה כל כך קשה לי עדיין. אני בחורה מאוד עצמאית ונראית לא רע וכל הזמן אני מנסה להבין מה דפוק אצלי??? איך כולם סביבי בזוגיות טובה, כולם מתגברים יחסית מהר על פרידות ורק אני כל יום קמה בבוקר והדבר הראשון שאני חושבת עליו זה הוא..... וככה הוא בראש שלי כל היום..... תחושת ההחמצה של האהבה לא מרפה ממני.... פשוט מתסכל

אני לא מצפה לפתרון קסם והזמן ממש לא עושה את שלו, רק רוצה להוציא את מה שיש לי על הלב.
תודה על ההקשבה.

שלום אורן בת,

אני מאוד שמחה שעומר כתב לך מה שכתב.. בנוסף שמחה שגבר כתב לך את זה מהמקום שלו. אז כפי שהמליץ לך עומר, נכון יהיה להמשיך הלאה. אני רוצה לחדד את המקום הרגשי שכרגע את שרויה בו- כרגע את בבלבול, את באמת מנסה לתלות תקווה קטנה שתחזרו יחד וכנראה כל משפט שלו בכיוון את שלו, הוא כנראה גם רואה זאת כך. חשוב מאוד לזכור שהמקום בו את נמצאת נוצר כתוצאה מאותה חוויה איתו, מההיסטוריה יחד, אבל הוא גם נוצר מהסובייקט שלך. זאת אומרת,שיש כאן גם אותך- וגם את זקוקה למרחב נשימה, גם את רוצה לצאת מהמקום המבלבל הזה. נסי להבין שאדם, כל אחד, שיחזור אלייך ויתחרט, ויחזור ויתחרט- יש בזה מעין התעללות רגשית עבורך. להיות במקום הרצוי-והדחוי, בהפרשים כאלו, זה מקום קשה בהרבה, רגשית ומנטאלית, מאשר להידחות פעם אחת, להתאבל על האובדן ולהמשיך הלאה.

אמת אמר עומר שלא תוכלי להתחבר רגשית אם לא תנסי להתנתק עוד קצת. ואני מוסיפה- זה בסדר בשלב זה לא להתחבר רגשית. זה בסדר לצאת "כדי לצאת" . עצם המעשה כבר יעשה בך משהו, עם הזמן, כבר יתן את האוירה הזאת של עשיה. אני רוצה להזמין אותך לחשוב טוב טוב על עצמך ועל הרגש שלך- הרגש שלך הוא לא משחק, יויו, פעם כן ופעם לא. הבחור כנה איתך ומספר לך על חוסר השלמות שלו עם חזרה לקשר. יש שם משהו מהותי מאוד, אם גם נפרדתם שוב אחרי חזרה מחודשת. יש בו משהו שלא בשל לפתור את הקונפליקטים מולך והוא משתמש בבריחה ופרידה. נסי להבין שהמקום הזוגי אצלו הוא מצב נתון, ואילו את במקום אחר, כנראה גם עם עוצמת רגשות אחרת. אז לא כדאי לעשות את המצב הזה ליותר רגיש, כדאי להפחית את מדד התסכול והרגישות ע"י מרחק אמיתי אמיתי, והרבה עשיה שלך- מול הזוגיות שלך עם עצמך. תתפלאי כמה זה מרתק יהיה להתרגש מחדש מדברים, לצאת, להנות, לקבל פידבקים מאחרים- גם ללא קשר אמיתי.. כי זה עוד לא הזמן. אבל זה יגיע אם רק תאפשרי להרפות את השריר הזה. ולזכור- את ראויה לזוגיות יציבה, ולא כל פעם להתעסק עם המחשבה מתי תהיה העזיבה הבאה, האם אני מספיק טובה, האם בגלל הריב של אתמול הוא שוב יפרק את הקשר.. אחד הדברים המהותיים בזוגיות בריאה הוא להבין שגם כשיש משבר, יש כוחות להידבר עליו ולפתור אותו. ושם אני חוששת שחברך לשעבר לוקה קצת, וזה לא טוב לזוגיות ובטח שלא לביטחון שלך.

אני סומכת עלייך שתעשי את הבחירה הנכונה ותצאי לדרך חדשה וטובה יותר.

היי אורן
את מתארת בחורה הישגית, מוכשרת ומוצלחת שחוותה כשלון בזוגיות. את יכולה כל בוקר מחדש לבחון את הבחורה הזו אם כבר התגברה, להשוות אותה לאחרות ולהציף אותה בצרור עצות "מועילות". לחלופין את יכולה לנסות לחבק אותה ולהיות איתה גם במקום הכואב, ולהזכיר לה כמה היא בחורה סבבה.. בהצלחה.

הייתי גם רוצה לדעת מה יותר בריא לעשות, לשקוע במחשבות ולכאוב או לנסות להילחם בהן ולגרש אותן בכל דרך אפשרית? אולי בכלל אני צריכה לחשוב עליו מחשבות רעות שיגרמו לי לשנוא אותו? אני לא יודעת מה לעשות עם כל המחשבות האלה.....חצי שנה עברה ואני עדיין מרגישה כאילו אני באותה נקודה של אותו יום ארור בו נפרדנו....

תודה על התמיכה של כולכם, זה מאוד עוזר לי

היי

אני נמצא בסיטואציה דיי דומה גם פרידה לאחר 3.5 שנים.

הדרך הכי טובה זה להתנתק, לא להתסתכל בתמונות,מכתבים פשוט לשים הכל בצד,
לנסות ולהמשיך הלאה, להיות במגע תמידי עם אנשים.
את יכולה לעשות לך יומן ולרשום לך דברים שרצית להגיד לו או מחשבות פשוט לרוקן הכל על נייר ולא להשאיר דברים בראש.

עדי בדיחי היקרה הציעה לי בזמנו להיות גם שותף פעיל בפורומים, ואני חייב לציין שזה עוזר קצת, את רואה את הפרידה בפרופורציה אחרת.לאחר שאת קוראת על בעיות של אנשים אחרים, קשה להסביר אבל זה עוזר קצת.

שלא תחשיבי שזה לא ימשיך לכאוב, אני כל יום קם אם כאב בחזה, וכל יום יש לי מחשבות לפעמים כועסות ולפעמים אוהבות...אבל הבנתי שצריך זמן, זמן לרגשות, זמן לזיכרון, זמן להרגל...ולאחר שהגחלת תדעך יהיה יותר קל להמשיך הלאה עם החיים

אגב כל פעם שאת נפגשת איתו יוצרת מגע את מחזירה את הגלל אחרונית, ובגלל זה קשה לך להתנתק.

מאחל לך שתעברי את התקופה הקשה במהרה


עומר

הי שוב אורן בת היקרה,

את שואלת שאלה כביכול קוגניטיבית, כזו ששואלת איזה תהליך מחשבתי אני אמורה לעשות על מנת לסלק את הזכרונות, את כל מה שכואב. בפנים השאלה הזאת מאוד רגשית ודינאמית, טומנת בחובה הרבה רגשות מעורבים ורצון אחד פשוט- לשים הכל בצד ולהצליח סופסוף להמשיך- אחרי חצי שנה.

אני (שוב) מצטרפת לדברים של עומר. עומר חווה פרידה אף הוא, כפי שכתב לך, ואכן התייעצנו כאן יחד מה הדרך הנכונה ומה יכול להקל על הכאב. אז נכון, אין פתרון קסם וזה לא יהיה קל יותר בבת אחת. זה באמת מאבק ממושך. לנסות להמשיך הלאה בכל הכוח, ואנרגיות שרוצות להישאב לעבר זיכרון וחזרה אליו, עדיף שינותבו לעבר היכרות מעמיקה יותר עם כל מה שמסביב, אכן חברת אנשים יכולה להועיל לך.

לגבי הזדהות עם אחרים שעברו מצב דומה- כתבתי בזמנו גם לעומר (השרשור שלנו היה בערך לפני שבועיים), שכאשר אנחנו מייעצים לאחר או משתתפים עם אחרים בחוויות שלנו, יש בזה מעין תרפיה עקיפה. הכוונה היא שכשאת מדברת, משתפת או אפילו מייעצת לאחר/ת, את בעצם נוגעת במקום הכואב, בצורה זו או אחרת, הרי את מדברת מהמקום שלך. וכשזה קורה- יש מעין "חבישה" חוזרת של הפצע.. ולאט לאט, ככל שעובר הזמן ותוך כדי יש דיבור ושיתוף, עיבוד של החוויה הקשה, שם בעצם יש גם את הריפוי האיטי.. בסופו של דבר הפרידה תישאר כזיכרון, לא פשוט, המקום ישאר רגיש (כמו לאחר פצע או כוויה) אבל הוא לא יצרוב כ"כ כמו היום. זה יהיה מקום אחר, להסתכל על החוויה ממרחק הגנה מסוים. כדי להגיע למקום המבטחים הזה אין ברירה- אלא לעבור גם במקום הכואב, בדיוק המקום בו את כרגע.

אז אנחנו כאן כדי לאפשר לך לדבר, לשתף ולחלוק איתך מה שאת חווה, יש בזה כדי לעזור לך, מעט הקלה. ובעיקר - כדי להשאיר אותך חזקה ולא לחזור לזוגיות ההיא. מעודדת אותך להישאר איתנה ולשתף אותנו בהמשך. אין לי ספק שתצליחי בתהליך שלך.

עומר- תודה שאתה פה, הדעה שלך מוסיפה ומעמיקה. "אין חכם כבעל ניסיון".

תודה לכולכם, למרות שעדיין קשה התגובות שלכם הן נקודת אור קטנה בכל החושך הזה.

עומר- תודה מקרב לב. הפידבקים מחממים את הלב.

אורן- אני יודעת כמה זה קשה, פעם גם אני הייתי שם.. תהיי חזקה ובכל התלבטות, שאלה או מחשבה שאת רוצה לשתף- אל תהססי.

שבוע טוב :)

הי אורן
כמו שעדי ציינה, את מנסחת את האתגר שעומד בפניך כשאלה עניינית ומבקשת תשובה אינטלקטואלית, כאשר למעשה התהליך שעובר עלייך ושתצטרכי להתמודד איתו הוא רגשי מטיבו. ולכן אני לא בטוח אם התייחסות "עניינית" לבקשתך יכולה להועיל רבות. גם אם מישהו יוכל לענות לך "מה כדאי" ו"מה הדרך הבריאה" וכדו' בדרך כלל קשה ליישם את זה על עצמך בזמן אמת.

שיתפת אותנו בתסכולך על כך שאינך מצליחה להמשיך הלאה ושאת תקועה באותה נקודה כבר חצי שנה. כפי שעדי אמרה לך בתגובה הקודמת - תנאי הכרחי להמשיך הלאה הוא ל"התאבל" על האובדן. "אבל" כזה הוא לא פשוט מכיוון שהוא דורש ממך קודם כל להכיר (רגשית) באובדן ובכאב שבהחמצה, ולאף אחד לא קל להתמודד עם דחיה ועם ההשלכות שלה על הדימוי העצמי. בכל זאת, יכול להיות שיעזור לך לגעת בנקודות הללו - בעצמך או בשיתוף עם קרוב. בהצלחה!

לקחתי איתי את כל מה שאמרתם.... הדברים של כולכם באמת מחזקים.

אני חייבת לשתף במה שעובר עליי לאחרונה.
הבנתי שצריך להתנתק, אבל אני חושבת שהניתוק קצת מפחיד אותי. אני ממש מפחדת לא לדעת מה קורה איתו, או לא לענות לטלפון כשהוא מצלצל כי כל הזמן אני אחשוב מה הוא רצה להגיד? אולי הוא רוצה לנסות?

עכשיו נשברתי, דיברתי איתו, שיחה מלאה בכעס..... כעסתי שהוא לא שם סוף לסבל שלי, שהוא כאילו רוצה לחזור אבל גם לא עושה שום דבר בשביל זה. אני כל כך מתוסכלת, פחות מהמצב ויותר מזה שאני מבטיחה לעצמי דברים ולא מצליחה לעמוד בהם.

לפעמים נדמה לי שהוא לא ייצא מהראש שלי לעולם ושתמיד אני אהיה במן מרדפים אחריי האושר איתו.

תודה שאתם כאן במיוחד ברגעים כאלה....

הי שוב אורן בת,

שמחתי שבאת לשתף. אני מאוד מבינה את המקום הכועס שלך- כנראה לא מעט עליו, ובעיקר עלייך. ניכר שאת לא כ"כ עסוקה בלסלוח לעצמך גם על רגעי הפחד, על הצורך שלך- שהוא ירצה בך,בלסלוח לעצמך שיש גם רגעים שהם פחות חזקים, רגעים שבהם אנחנו נכנעים לסקרנות- ואז שוב כועסים על עצמנו.

ככל שהוא יתם לך את הסימנים או הרמיזות של "לחזור", כך את תתעסקי יותר עם המחשבה "מה היה קורה אם.." (אם הייתי עונה לטלפון, אם הוא רוצה לחזור, אם אם אם..). אמנם את לא יכולה לשלוט בו, אבל את כן יכולה לשלוט במחשבה שלך ובתרגום למעשים- מה אני רוצה בחיים שלי והאם הם סוחפים אותי או שאני זאת שעוצרת את הסחף ומנתבת את הסקרנות ואת הצורך שלי בקשר- למקום אחר. זה באמת תלוי רק בך.

זכרי שמותר לך לטעות, מותר לך לכעוס, נסי להציב בפנייך יעד שאת בטוחה, שבשלב הזה, את תצליחי לעמוד בו. ייתכן והיעד של -לא לענות לו יותר - קצת גדול כרגע. נסי לפרק את זה למשהו קטן יותר, אולי להתחיל לצאת עם אחרים, אולי משהו אחר שתוכלי לעמוד בו ולהאמין בעצמך. כרגע את שבויה בלופ - את צריכה למצוא את החוליה שממנה תצליחי לצאת. אם תדמייני את עצמך חיה חיי זוגיות עם אדם שלא בטוח בקשר איתך, ולא באמת "שם", וכל רגע רוצה לצאת מהקשר איתך- כמה ביטחון יהיה לך בזוגיות כזאת? כמה את תרגישי שאת מספיק טובה- כפי שאת?

נסי לחשוב על הנקודות האלה ואשמח לשמוע דעתך. בינתיים- היי חזקה, את מסוגלת לעבור גם את הגל הזה.

"אני" יקרה,

על-פי התפיסה האימונית, אנו פועלים, לאורך כל חיינו, בין אם במודע או לא, לפי דפוס פעולה קבוע ומובנה, מה שנקרא "מנוע הפעולה" שלנו.
סביר להניח שהזוגיות הנוכחית אינה עומדת בציפיותייך כי משהו בהתנהלות, הבלתי-מודעת שלך, מחזיר אותך לאותו "סרט", פחות או יותר, ממנו יצאת.
ציינת שת יודעת בדיוק מהי מהות הזוגיות שאת מאחלת לעצמך, וזו התחלה מצוינת!
כאשר אנו יודעים מה אנו רוצים, מובטחים לנו 50% הצלחה. כעת, כדי לממש את ה - 50% הנותרים, עלינו לדעת כיצד לעשות זאת. כלומר, איך להפוך את הדבר שאנו רוצים למציאות חיינו.
לאור מה שכתבת, הקושי שלך טמון ב"איך". איך להפוך את חזון הזוגיות שלך למציאות חייך, איך ליצור את הזוגיות הנכונה עבורך, הזוגיות אשר מתקיימים בה כל אותם ערכים חשובים, שהזכרת, הבנה, קבלה, שותפות, אהבה ונאמנות.
כדי שתוכלי להתחיל ליצור את הזוגיות הנכונה עבורך במציאות, עלייך להתמקד בכך, כמו שאומר הפתגם "אם אין אני לי מי לי".
כתבת שאת מאוד עמוסה. למרות זאת, ומאחר וזוגיות חשובה לך, עלייך לפנות לעצמך זמן ליצירת הזוגיות, זה לא משהו שיקרה "על הדרך" או "תוך כדי" ובוודאי לא כפי שאת רוצה זאת, ולראייה, הזוגיות הנוכחית.
ובאשר לזוגיות זו, שאלת ואני מחזירה אלייך את השאלה, האם הקשר הנוכחי בחייך, זה שהגדרת כ"זוגיות", האם הוא עונה להגדרת הזוגיות שלך?
אני מתרשמת שלא! הקשר הזה לא מכיל את ערכי הזוגיות החשובים לך, אלה שהזכרת, וחסר בו ערך מרכזי נוסף וחשוב של הזוגיות, תקשורת זורמת ובונה. שיחה אחת לכמה ימים אינה מהווה תקשורת מספיקה, אם בכלל...
אני מאמינה שלכל אחד מגיעה זוגיות איכותית, בריאה, מעצימה ויציבה בלי קשר לגילו או ל"חבילה" שהוא נושא עימו. בכוחנו וביכולתנו לעשות עבורנו.
לאור זאת, אני מציעה לך סיים את הקשר הנוכחי ולפנות את עצמך לקשר אמיתי, לזוגיות, בדיוק כזו שאת רוצה.

מאחלת לך הצלחה, אהבה וזוגיות טובה!

deep היקר, כדי לעזור לך, יש צורך להיכנס לפירוט רב בשני תחומים - האחד תחום רגשי ובו יש מצב שההתחככות בחיי היומיום והתאקלים הקטנים, הכעסים הקטנים, ויחד איתם אינטימיות היתר שמתחילה ברגע שמתחילים לגור יחד - פתאום אתה רואה את בת הזוג כאשר היא לא מאופרת, לא מטופחת, לא זוהרת, נכנסת לשירותים וכו...כל ההילה והמשיכה עלולה להיפגע מן הדברים שתיארתי כאן. ואולי אתה לא מצליח לנטרל את הדברים הללו ולהימשך אליה כפי שהיא...
התחום השני ששווה לחקור אותו הוא הציפיות המיניות של שניכם. יתכן שהצטבר אצלך תיסכול כי הסקס שלכם לקח כיוון שלא מספק אותך. ואולי לא הצלחת להגיד או להראות לה מה אתה אוהב בסקס, ואולי גם היא לא הצליחה לעשות זאת כלפיך, ואז שניכם מביאים הרבה פחות התלהבות וזה מצנן ופוגע באיכות הסקס ואז גם בתשוקה לקראת הפעם הבאה.
מה שאני יכולה להציע לך הוא להגיע לייעוץ אפילו חד פעמי בשלב ראשון ולחקור עם איש מקצוע את ההיבטים האלו ועוד כמה דברים - על מנת להתחיל להבין מה קורה ולמה ומה ניתן לעשות.
אשמח לשמוע את תגובתך.

דורית שלום,

ראשית תודה רבה על התגובה המהירה ועל העזרה ,

אשמח להיפגש עם איש מקצוע בתחום ע"מ לנסות ולפתור את העניין הוא מטריד את מנוחתי וגורם לי לסביבתי הקרובה (חברת היקרה, שאינה מכירה את העניין) סבל רב,
האם ניתן לפנות אליך בנושא ?

תודה מראש,
DEEP

בוקר טוב לך, ניתן לפנות אלי, אשמח לנסות לעזור.

הי אלה,

אני יכולה להבין את הנקודה אותה הוא מעלה. גבר גרוש, אבא, בד"כ נשאר לבד במערכה מול ילדיו והגרושה. גם בתי הדין נוטים לפסוק לטובת האשה, כפי שאת בטח חווית. מבחינת אבא כזה, הוא ירצה להילחם על כל דקה שיכולה להיות לו עם הילדים. נסי לחשוב עלייך, אם היית רואה את ילדייך ש\בשעות ובזמנים קצובים, להשאיל אותם, ולהחזיר אותם חזרה מתי שסוכם. את, וטוב שכך, חווה ונושמת את האמהות שלך ואת ילדייך רוב השבוע. הוא- רק פעמיים בשבוע, נסי לחשוב כמה את מחכה לראות את ילדייך אחרי הרבה שעות שלא ראית אותם- וכמה הוא מתגעגע לילדיו שלו.

עוד נקודה שהוא מעלה- הבלבדיות שהוא רוצה להעניק לילדיו- ה"בלבד" וה"רק" שלהם. אבא עכשיו שלי- הוא רוצה לתת להם את החוויה הזאת, המכילה, שאני פה בשבילכם ולא בשביל ילד אחר. ניכר כי יש בו מקום שהוא קצת קרוע, בין העולם עם הילדים שלך, לבין שלו.. יתכן ולא פעם זה קשה להיות בשני המקומות האלו בו זמנית. לא לפגוע בך- ע"י לא להגיע למשחק כדורגל, אבל גם לא להחסיר מהילדים שלו את מה שמגיע להם, ומה שהם, כמוהו, חיכו לזה כ"כ.

אני מבינה את הרצון שלך למלא עבור ילדך את החלק החסר של הכדורגל, אבל לדעתי יש מקום לרגישות מולו, כגבר גרוש, כאבא- שמראש כמו רוב הגברים- מפסיד את הילדים לטובת האמא. נסי להבין את המקום שלו, ואולי למצוא פתרון אחר באותו מוצ"ש. אני כן הייתי יוזמת מפגשים עם ארבעת הילדים, מעין תקופת מעבר, בכל זאת כדי לחשוף אותם אלו לאלו ובהמשך אפילו לערוך מפגשים יחד. אז אולי יהיה ניתן לחשוב על אותם מוצאי שבתות. כרגע- נראה לי שהוא נאבק על המקום שלו מול הילד, מול הגרושה, וכמו הילד- גם אצל האבא יש את הפינה החמה הזאת לילד שלי, למי שאני "נטשתי" בתהליך הגירושין. את בטח יודעת שעבור הילד מדובר בטראומה- מיתוס האהבה בין אמא לאבא נשבר, אבא עזב, אמא כועסת, יש מישהו רע בסיפור ויש מישהו טוב לא פעם. הרבה גם תלוי במערכת היחסים בין ההורים. ולכן היבט נוסף הוא תחושת האשמה/התסכול/הפיצוי שבן זוגך רוצה להעניק לילדים שלו.

אז- אני לא בטוחה שאפשר להגיד שהוא "מעדיף" את ילדיו. אלו ילדיו. אני שואלת האם את מרגישה שהוא מעדיף משהו אחר, לא על פני ילדך, אלא על פנייך. אולי שם הרגשת את הפגיעה? אולי עצם הסירוב שלו להנות עם הילד שלך- פגע בך? וזה בסדר אם חשת ככה, גם זה מובן. בכל זאת כדאי רגע לנסות להיות בנעליים שלו ולהבין שמקום הגבר הגרוש במשפחה הוא בהחלט שונה ממקום האמא, זה יהיה ככה כל השנים, ולכן הוא נאבק על הזמן איתם.

הי יפית,

תארת בפירוט ובשיתוף את מה שעובר עלייך, תודה על זה.. את מתארת מצב שלמעשה נמשך הרבה שנים, אולי אפילו כפי שהעלת מאז הלידה הראשונה. מאז את מעידה על הדרדרות ביחסי אישות. אני רוצה להפנות אותך דווקא לנקודת מבטו של בעלך- בשורה התחתונה הוא חווה איתך את אותו תסכול מתמשך של שנים. הוא בוודאי זוכר את החברות ביניכם ששם לא היו בעיות מהסוג הזה, ומתקשה להבין איך יתכן שזה המצב. במיוחד הוא מדגיש את האיום שמעל ראשך- גירושין, כי בכל זאת יש בחוץ המון נשים שמתחילות איתו. אולי הוא אומר לך- אני מושך, אז למה את לא מחזרת אחריי? למה את לא רוצה אותי? את לא "תקינה", כי יש הרבה שרוצות אותי בחוץ. אני מניחה שיש הרבה סיבות להדרדרות שתארת, והתוצאה אכן פוגעת ביחסים האינטימיים. הוא, לעומתך, לא חווה לידות, דכאון אחרי לידה וכנראה הרבה משוכות אחרות שיכלו ליצור את המצב הנוכחי.

אני אשמח שדורית תמשיך מכאן לגבי פתרונות או הצעות ליעול. דורית, מה דעתך?

יפית היקרה, צר לי על מה שאתם עוברים.המצב אותו את מתארת אינו נדיר ואפילו אינו יוצא דופן. אצל הרבה זוגות לאחר כמה שנים יש שחיקה בתשוקה והמון תסכולים סביב זה וכמובן מתחים בין בני הזוג. שניכם צודקים...את - כי לא יתכן לקיים יחסים מתוך אולטימטום, או על מנת שבן הזוג יירגע ויהיה קצת יותר נחמד לזמן מה. אם זו המוטיבציה לקיום יחסי מין - ברור לגמרי שזה הופך למחוייבות ולעול במקום למקור לקירבה ולהנאה. בעלך צודק אף הוא: הוא תקוע בתוך מערכת יחסים שבה אין לו פרטנרית לסקס, והוא נשאר מתוסכל בבית ומול הרבה פיתויים בחוץ.
מכיוון שיש לכם ילדים, עליכם לפנות לייעוץ זוגי כדי להבין מה קילקל את הסקס שלכם. לפעמים מה שמקלקל הוא כל הסחר מכר הזה ההתניה והחובה. לפעמים מה שמקלקל הוא שאיכות הסקס אינה באמת טובה. אולי אין משחק מקדים שמספיק לעורר אותך ולגרום לך הנאה, אולי אין באמת קירבה אלא זה מרגיש טכני בלבד, ובסיום יחסי המין כל אחד נושם לרווחה במקום להרגיש חיבור וקירבה נינוחה.
חשוב לעצור לפני שמקבלים החלטות ולהסתכל על היחסים בעזרת איש מקצוע שידע לנתח יחד אתכם מה קרה ומה קורה ומה ניתן לעשות על מנת לשנות את מערכת היחסים.
אינני ממליצה במקרה זה על סקסולוגים, כי על פי רוב זו לא בעייה טכנית אלא רגשית.
אני מקווה ששניכם תגלו אחריות ותיקחו עזרה מקצועית.
חשוב שתדעי שלא תמיד ניתן לשקם מצב כזה, אבל גם אז חשוב שתבינו מה גרם לכך ותהיו מסוגלים לקבל החלטות נכונות.

מבלי להכנס לעומק הבעיה, כפי שכבר כתבו לך עדי ודורית, אני רוצה להאיר את עינייך למשהו שהרבה משפחות תופסות אותו כמטרד, והוא הילדים, או הילדה הבוגרת,
איך בדיוק הילדה תדע שאתם שוכבים ? אני מניח שיש לכם לפחות שלשה חדרים בבית,,, וחדר שינה של ההורים צריך להיות מקום פרטי ומקודש להורים בלבד, אין כניסה לסקרנים גם לא באמצע הלילה כשלא מצליחים להירדם,
אז תעשי כמה צעדים בנושא, כי הזוגיות שלכם יותר חשובה מכל המטלות שאת חושבת שאת עושה כלפיי הבית ולטובת הילדים, כי את גורמת את ההיפך,
אבא ואמא נמצאים בחדר הפרטי שלהם, ללא סיבה או הצדקה, אלא כי ככה אבא ואמא רוצים,
ודרך אגב קיום יחסים מתוך אהבה זה לא עברה עד כמה שידוע לי אז כאילו מה את מחביאה את זה ? להיפך דברי עם הילדה בטבעיות בלי לשתף את היחסים בינך לבין בעלך, ושלום על ישראל,
בהצלחה

תודה לכם,תודה בני,כל מה שאתם כותבים הוא נכון,אני מנודעת בהלט לכל ההיבטים האלה אבל זהו גבר שהוא למעלה מכוחותיי ז"א שזה גדול מימני אני לא ממש מצליחה לשלוט בזה,בקשר לבת הבוגרת,ברור שכולם בחדרים ניפרדים!!!אבל אם בעלי רוצה לשכוב איתי בשבת בצהריים שזה בד"כ ככה וביתי נימצאת בסלון סמוך אלינו ואין טלויזיה או מחשב כי בעלי דתי והבת שלי היא ילדה מאוד נבונה ובדיוק בגיל הרגיש הזה 14 שהכל מבלבל אני צריכה להכניס לה לראש עוד את הסיבוך הזה שח"וח היא תישמע אותנו אעפ"י שהיא יודעת טוב מאוד מה קורה כשאנחנו ניכנסים לחדר,זה ניראה מוזר לא? הזוי? אנחנו בחדר וביתי יודעת בדיוק למה אנחנו שם ומה אנחנו עושים והידיעה הזאת משגעת אותי
טוב בכל אופן,לבעלי ולי היה היום ויכוח סוער ונוקב במהלכו בעלי הודיע לי שכל הזמן שהיינו ביחד היה ביזבוז זמן גדול בשבילו ואני אמרתי לו שאף אחד לא מחזיק אותו בכח והוא אדם חופשי יכול ללכת מתי הוא רוצה (תכל'ס אני יודעת שהוא כאן רק בגלל הילדים*) אז הוא הודיע לי שמעתה והלאה אני לא שואלת אותו כלום והוא עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה ואני לא אבוא אליו בדרישות בקשר לילדים כמו :חוג,ביה"ס שם דבר גם לא כשאני בעבודה,הוא פ]שוט הולך לעבוד ומביא משכורת וזהו,אמרתי לו שהוא ניסער ופוגע בי מתוך הגנה וזה לא לעניין וגדאי שנדבר כמו שני אנשים בוגרים כי כאלה אנחנו,לדבר לענייןו,בכ"ז אנחנו יחד 15 שנה אנחנו גם חברים חוץ מזה שאנחנו נשואים,בוא נדבר לעניין ונראה איך פותרים את זה לטובתנו ולטובת הילדים,כי בכח אי אפשר להחזיק דברים ואולי צריך לפעמים לחתוך אין מה לעשות אבל הוא פשוט היה ניסער וכועס מידי ויצא מהבית בסערה.אני שלמה עם עצמי אני לא מרגישה רע,אם זה צריך לקרות זה יקרה ואם שני אנשים לא נועדו להיות ביחד אז אין מה לעשות,אנחנו אנשים חופשיים כולם במדינה דמוקרטית ואי אפשר לאלף אף אחד לשום דבר,אני בטוחה שסערת הרגשות תעבור לו והוא יתעשת ואז נשב ונדבר כמו שני אנשים בוגרים ואם צריך פרידה אז אין מה לעשות אולי זה רק לטובה.
SORRY על ההשתפכות,זה קרה ממש עכשיו והייתי צריכה את זה.

לא יודע מה יש לי,,, אבל ידעתי שאתם דתיים לפי הניסוח והבעיות, אבל זה לא חשוב כעת בטח לא בשביל הפתרון, אז אני מציע לך בחום ללכת לייעוץ ללבן את מה שקורה בניכם, ואם כבר בצורה בוגרת, אז שימי לב שעד כה זה לא צלח, ולכן אין סיבה שהפעם זה כן יצליח,ולכן גם הצעתי לך ללכת לאיש מקצוע שבייחד איתו תגיעו מהר מאוד להבנות, אל תבזבזי זמן תקבעי עוד היום פגישה, ואם בעלך לא רוצה להצטרף או שאת לא מצליחה לתקשר איתו, תפגשי לבד, ושם כבר תחליטו מתי לצרף אותו,
רק מילה אחת, שתביני שלמרות שנראה לך כעת שהמשבר מוביל לגירושין,,, כשתלכי לטיפול תגלי שיש כאן הזדמנות פז לבצע מהפך של 180 מעלות בקשר הזוגי שלכם, ופתאום תכירו אחד את השני הרבה יותר טוב, ותתחילו לחיות חיים של אושר אמיתי, שבו כל אחד מעצים את עצמו שלא על חשבון השני, ותלמדו איך נותנים בלי להרגיש שזה נתינה בעלמה אלא שכל נתינה היא גם קבלה, אין לי כוח כרגע לחזור על דברים שכתבתי כאן בעבר, אבל תחפשי טוב אז תצמאי,
בהצלחה

דברים חכמים אמרת,תודה על התיחסות וההבנה.דרך אגב,רק בעלי דתי אני לא,הוא חזר בתשןבה לאחר שנישאנו.

ייתכן שאני סתם משליכה עלייך ממה שעובר עליי, אבל אנסה: אני בטיפול פסיכולוגי וגיליתי שאני מאוד מאוד פוחדת מליצור קשר קרוב באמת, ושאני תמיד מוצאת סיבה לזרוק אותם. את אומרת שממש חשבת שזה זה, והנה עם הצעד המשמעותי הראשון לקראת מיסוד את פתאום ביקורתית ומתלבטת.
זה נשמע כמו פחד.
אבל שוב, זו סתם השערה.
אם באמת אין תקשורת זו כמובן בעיה, אבל עד לא מזמן היית מאוהבת בו. האם היתה אז תקשורת?
אלה היו סתם כמה מחשבות משלי, אולי זה יכול לעזור :)

היי

נראה לי שקצת רצתם וזירזתם את העיניינים בינכם, עברתם לגור דיי מהר, והמחשבות בראש על חתונה מתחילות להלחיץ אותך.
לעבור לגור ביחד בהתחלה זה אף פעם לא קל, ובייחוד שהקשר בחיתוליו לא מכירים לעומק את הצד השני.
הריגושים של הכרות בהתחלה לא נשארים לנצח, את באמצע שנות השלושים לחייך, והמטרה שלך זה לא לחפש ריגושים אלא זוגיות טובה, מן הסתם בזוגיות יש דברים שתאהבי יותר ויש פחות, יש דברים שהוא יהיה דומה לך יותר ויש פחות, אף פעם לא תהיה התאמה מלאה.

אני חושב שאתם צריכים לדבר, להעלות דברים, אבל לפני זה את צריכה לשבת עם עצמך ולשאול את עצמך מה את מחפשת/רוצה מבן הזוג שלך, מה את רוצה מהזוגיות, איזה זוגיות את מחפשת, איפה את כן יכולה לתרום לקשר במקום שהוא חלש בו ואת חזקה יותר...

האם את בטוחה שיש חוסר תקשורת או שיש לך ציפיות ממנו שלא מומשו?

כי פרפרים לא נשארים לנצח ויש רוטינה שהיא יכולה להיות לא מרגשת אך ניתן ורצוי מדי פעם לפלפל אבל הרוטינה הזאת נותנת לך יציבות, מקום בטוח,נחת ועוד הרבה דברים חשובים.

שיהיה לך בהצלחה

עומר

הי רקאני,

יעל ועומר הגדילו לעשות וענו לך, כל אחד מהצד שלו, תשובות שביחד שתיהן- ממצות למעשה את מה שאני חושבת בבסיס. אני רוצה לחדד את המעבר המהיר שעשיתם. מספר חודשים ראשונים לזוגיות אינו מהווה בסיס מספיק טוב כדי לעבור לגור יחד, ואני מכלילה, כי כמובן יש מקרים שבנסיבות מסוימות זה דווקא יעבוד טוב. ובכל זאת, נשמע שגם בהחלטה עצמה לעבור לגור יחד אולי כבר אז היו סימנים לחששות. בהרבה התחלות קשר יש את התחושה- זה האחד, לפעמים היא נשארת ולפעמים לא. במעבר לגור ביחד יש הרבה ויתורים- ויתור על עצמך איפשהו, פרטיות, מרחב, גבולות הקשר . מעבר לזה- עול כלכלי לא פשוט. יש הרבה מסביב, כאשר למעשה, הזוגיות עדיין נבנית תוך כדי ובשלה לאט לאט.. כך שלמעשה עוד לפני ייצוב הזוגיות- הלכתם על צעד שהוא עצמו דורש הרבה אנרגיות ויציבות.. יתכן שזה מה שטילטל אותך.

בנוסף, אני מדגישה גם את העיניין של מה את מחפשת כפי שעומר אמר. מה בדיוק הקושי ואיפה הוא יושב. האם זה באמת התנהגות מצידו? האם זהו לא פחד שלך- של עצמך? כאן אני מתחברת למה שיעל כתבה לך- אולי הפחד הזה היה מושתק קצת עד היום, והראש שלו ביצבץ כשהיה טריגר? נסי לחשוב גם על זה.

מקוה שעזרתי.
עדי

רקאני היקרה, אני רוצה להעלות זווית אחרת.
ציינת שאתם באמצע שנות השלושים. זהו גיל שבו מאוד רוצים כבר להתמסד ולהקים משפחה, והרצון הזה - למצוא סוף סוף את האחד והיחיד - הוא מקדם חזק מאוד לשלב ההתאהבות וזה אכן קרה לכם בתחילת הדרך - ובגדול!
מה שאת מתארת זו ההתפכחות מאותה התאהבות.
ככל שמקדימים לגור יחד - מקצרים את תקופת ההתאהבות...כי החיכוכים והשוני מכרסמים שוב ושוב את הרגש החזק ואת הפרפרים, ומחזיר את הנפשות הפועלות לקרקע המציאות.
לגבי התאהבות - אין ספק שיש בה תמיד אלמנטים חזקים של אשלייה שממנה חשוב להתפכח. הרי בגלל שאיננו באמת מכירים את בן הזוג - אנחנו משליכים על דמותו את השאיפות שלנו ואת החלומות שלנו ועל כן הוא נראה בעינינו כל כך מושלם ומתאים לנו - "האחד והיחיד"...אלא שככל שמתחילים להכיר אותו בצורה מציאותית יותר - נחשף האדם האמיתי, וכמובן שהוא לא באמת "מעוצב" על פי משאלות ליבנו...
לדעתי את מצוייה בשלב ההתפכחות מן האשלייה המתוקה. מבחינה רגשית זה מקום מאכזב, ויש בו סכנה: בגלל שאת מאוכזבת - את עלולה בהתנהגותך להביע הרבה פחות את אהבתך, וכמובן שצפוייה אינטראקציה שלילית, כי כאשר הוא ירגיש זאת - הוא ייפגע, וגם הוא יעניק וישקיע פחות - וכך נוצר מעגל קסמים שלילי...
יתכן שאם תביני מה עובר עליך - תוכלי לנהל את עצמך בצורה יותר חכמה.
נראה לי שאת מודדת את החלטותייך על פי רגשותייך. זה כאילו את מחכה למדד עוצמת האהבה שתחליט עבורך. אבל עוצמת האהבה כל כך מושפעת ממה שתיארתי...

לכן יש לך עכשו משימה חשובה: עלייך לבחון את תכונותיו האמיתיות ולהחליט האם הוא בן זוג מתאים לך. ברור שהוא לא מושלם, ואני מניחה שגם את לא מושלמת (וגם אני...)
אני חושבת שאת צריכה לעבור את המשוכה הזאת של האכזבה מאיבוד ההתאהבות, ששם את נמצאת, ולהתחיל להפעיל את השכל וההגיון. אם הוא פשוט לא מתאים לך - החליטי זאת על סמך ההגיון והשכל ולא על סמך "קו התפר" הרגשי בו את נמצאת כרגע.
אם ההגיון שלך יהיה בעד - אני מאמינה שאז ניתן לבנות אהבה, אבל אלו יהיו רגשות אחרים מאשר אותם פרפרים והתרגשות שאת מייחלת להם.
מה דעתך?

אורנה יקרה, ראשית - איחולים על ההריון הראשון - ושתרגישי טוב יותר בהמשך. רוב הנשים בשליש האמצעי מתחילות להרגיש הרבה יותר טוב.
לדעתי מה שקורה הוא שבעלך חושש שמא הסטטוס קוו ישתנה וייפול עליו עומס באופן קבוע והוא ירגיש עם זה "שפוט" או "פראייר". יתכן גם שהוא חושב שאת מגזימה ומתפנקת והוא לא "קונה" את הדיווח שלך על תחושותייך העייפות. אולי הוא עצמו בנוי כך שאינו עושה עניין ממחלות ומצליח להתגבר עליהן במהירות ובלי לעשות עניין...והוא מצפה לכך גם ממך? אלו כמובן רק השערות, שמנסות להסביר את ההתנגדות שלו לתמוך בך ולהקל עלייך.
יתכן שמה שיעזור הוא קודם כל שיחה "מוזמנת" שתקבעי איתו מראש. רוב הזוגות "עורכים שיחות חשובות" בצורה ספונטאנית מייד עם התפרצות אירוע או ויכוח. כל אחד משמיע את עמדתו עם הרבה הצדקות ושכנוע עצמי ובתוספת כעסים ומרירות כלפי השני. מאוד לא נכון לנהל שיחות כאלו. עדיף להמתין, להתקרר כמה שעות ולתאם איתו שיחה שבה שניכם תהיו פנויים ולא טעונים רגשית בעיצומו של ריב או ויכוח.
בשיחה נסי להביע את רגשותייך ולהגיד מה יקל עלייך - בלי להאשים ולבקר אותו. התמקדי בך ולא בו ובציפיות/ אכזבות שלך ממנו. תבקשי ממנו שיגיד אף הוא מה הוא מרגיש וחושב ומה עובר עליו. רק לאחר שתציפו את רגשותיכם - העלו את השאלה - אז מה ניתן לעשות?
חשוב לדעת ולהפנים שכמו שכתבת בעצמך - עוד יהיו שינויים ויהיו לחצים נוספים לאורך כל הדרך, וכללים שהתאימו לתקופה אחת לא תמיד מתאימים לתקופה אחרת ותצטרכו לרענן ולשנות אותם תוך הגעה להבנות ולהסכמות.
מקווה שנתתי לך קצת כיוון.

חסוייה יקרה, נדמה לי שיש כאן כבר יותר מדי דברים שלא מתאימים...גם סדר יום כל כך שונה, גם בעיות ופערים בתשוקה, בשעון הביולוגי. את צעירה. בדיוק בשביל זה יש את המגורים המשותפים - כדי שתכירי את הבן זוג לפני שאתם מחליטים החלטות גורליות.
יש זוגות שבשלב הזה כבר מגיעים לייעוץ זוגי, ולפעמים דרך ייעוץ זוגי מצליחים לפתור חלק מן הבעיות. אבל נדמה לי שבמקרה אותו את מתארת - אין מספיק עבור מה להילחם, ומכיוון שאת עוד צעירה מאוד - אולי כדאי להסיק את המסקנות ולהיפרד.

בדקי איך את מרגישה אם הוא לא יהיה יותר חלק מחייך? יותר הקלה? או הפסד גדול? האם את יכולה לראות אותו בן זוג לכל החיים? אב לילדים שלך?