פורום יחסים, זוגיות ונישואין - יש לך שאלה?

שלומית היקרה, ברוכה הבאה לפורום שלנו!
ראשית, אני מתרשמת שאת מנתחת יפה את המצב והרעיון הזה שמגיע ממך - לשמור על אש קטנה מבחינת לקחת יוזמה, לתת לו ליזום ולזרום עם זה - ולא להתחיל כבר בשיחת "יחסינו לאן?" - הגישה ממש נכונה. למה לקחת סיכונים ולהבריח אותו לפני שהקשר מתבסס קצת יותר.

הדבר עליו חשבתי כאשר קראתי את הפרטים הוא שמאוד יתכן שהוא פחות רגיש ממך לצרכים של האחר. נראה לי שאת אדם שער לצרכים של עצמך ושל האחר. לא כולם כאלה, לצערנו. יש אנשים (ואסתכן בהכללה ואכתוב כאן שגברים באופן כללי פחות רגישים לצרכי הזולת מאשר נשים - בגלל חינוך מגדרי שונה שהם מקבלים. נשים משחקות משחר ילדותן עם בובות ומטפלות ב"צרכים" המדומים שלהן , ואילו בנים יותר משחקים עם חפצים כמו מכוניות וכלי נשק, שלהם אין אפילו צרכים דמיוניים...בנות גם לומדות ומזדהות עם האמא ותפקידיה השונים, שחלק גדול מהם הוא דאגה לשאר בני הבית.)
אז אם הוא פחות רגיש לצרכי האחר/ת - אז אם לא תגידי לו - הוא עלול פשוט לא לקלוט שאת זקוקה לסדר יום /שבוע שלו על מנת לתכנן את תכניותייך המשותפות והנפרדות.

נקודה נוספת - הוא אמר לך בהתחלה שהוא מרגיש לא נוח לשתף אותך בסדר יום שלו או בתכנונים - מאוד יתכן שביחסים קודמים שלו הופיעו תלונות של חברותיו הקודמות בדיוק על אותו אישיו בגלל שהוא עצמאי ותכניותיו אינן קבועות. אז סביר להניח שזו נקודה רגישה אצלו והוא בעצם תיקשר זאת איתך על ההתחלה.
כאשר תיגמר תקופת ההרצה מבחינתך, ותרצי להתקדם - הקפידי שמה שאת מצהירה עליו יהיה תואם את התנהגותך. למשל, אם תגידי לו בהמשך שיעזור לך לדעת מראש תכניות לצורך מציאת זמנים לפעילות משותפת - מצאו טכניקה שמתאימה לשניכם, והיצמדי אליה בלי להתלונן על כך. כמובן שאם הטכניקה לא תעבוד, אז כעבור זמן מסויים העלי זאת כנושא לשיחה עניינית אך ממש לא כתלונה. יש לי תחושת בטן שהוא כבר שבע תלונות בנושא זה. אחרת בחור סגור שכזה לא היה טורח להתייחס לנושא בשיחה החשובה הראשונה שלכם...
כלומר - עלייך למצוא דרך לתקשר את הצרכים שלך מבלי להתלונן, מתוך קונטקסט של פתרון בעיות.
בכל מקרה - התאזרי בהרבה סבלנות,ונצלי את זמן הביניים הזה של "יציאות" להעמיק את ההיכרות איתו, זה לא מזיק. אין לך מה לרוץ. נתקלתי ביותר מדי בני 30 שאצה להם הדרך והם ממהרים להתמסד וללחוץ לכיוון של מגורים משותפים וחתונה ולא בוחרים נכון.
או שמתחילים לגור יחד אבל בגלל שהם כבר רגילים לגור לבד - נתקלים ביותר מדי חיכוכים על ההתחלה ומתייאשים. עדיף לבנות זאת לאט ובטוח - דווקא בגיל הזה.
שיהיה בהצלחה!!!

שלום ב,

לצערי אני לא יכולה לתמוך בקשר כזה. תחילתו, המשכו וסופו הם ברורים- תסכול מתמשך. אם היית כותבת שיש כוונות רציניות לגירושין משני הצדדים - אולי אפשר לשחרר נשימה. אבל דווקא בשל הקשר הלא בריא הזה (ונראה לי שאת יודעת שהוא כזה, עם כל הקושי) - אין לי אפשרות להציע לך משענת תמיכה או תשובה מספקת ומרגיעה.

אני יכולה כן להגיד לך, שהמעגל הזה של תקוה-תלישות-אכזבה-תסכול, ימשיך וימשיך.. כל עוד את והוא נשארים במקום העבודה ביחד. אין לי ספק שיש לך קושי עצום להתנתק ממנו כיוון שמה שאין לך עם בעלך- יש לך איתו בגדול. מבחינת הגבר הזה- אני מבינה ממנו דבר אחד- את ריגוש נחמד בשבילו, ושם זה מתחיל ונגמר. את בעבודה שלו, אשתו בבית, יש לכם מעין רומן אסור ומרגש (עם בלי יחסי מין- זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה רק הרגש שלכם), ויש ילדים ואשה בתמונה ואין גירושין באופק, גם לא יהיו. אז? מה הלאה? רק את מחליטה. הוא מהווה עבורך דבר אחד- הוא מהווה את החסר בנישואין הנוכחיים שלך. כל גבר מסוגו היה משמש בדיוק את אותו חלק בפאזל- כל גבר אחר היה יכול לספק לך את המלאי החסר מול הבעל. הוא מאפשר לך מציאות מדומה, מתוקה יותרף מהמציאות בבית. הקירבה אליו, עבורך, היא בעצם נחמה, אישור והתחושה הזאת של נאהבות ולהיות רצויה וחיונית עבור מישהו, עבור גבר. אבל לצערנו, זה הדבר היחיד שהקירבה הזאת מספקת עבורך. עבורו זה כנראה גם זה, ואולי אפילו פחות.. אולי זה פשוט ריגוש ודי.

אז לא, אין לי מילה שממש יכולה להרגיע אותך. אני מעודדת ומחזקת אותך להתרחק ולהתנתק מהקשר הזה- ברור לי שרגשית את לא שם, אז לפחות אני מעודדת אותך לשאוף ללהיות שם, ואם את זקוקה לתמיכה מקצועית עבור זה- עשי זאת. כי כרגע את כלואה בכלוב של זהב, ואין פה כינורות דביקים שמנגנים.. יש פה אותך, מתוסכלת ומרגישה תקועה.. וחשוב שתצאי מזה, חשוב עבורך. רגשית ומנטאלית זה לא טוב שתישארי בתחושה הזאת. אני מאמינה שאיש מקצוע יוכל לסייע ולתמוך בך, אבל לפני זה חשוב שתהיי שם רגשית ותביני שגם מבחינתו- הקשר הזה לא הולך לשום מקום פרט למקום העבודה שלכם.

שלום לך

שמת על השולחן נושא חם מאוד- איפה הזוגיות וההורות, ואיפה הקריירה והסיפוק האישי.

אני פותחת את השאלה שלך לכלל המשתתפים כפי שהצעת כאן .

אעלה כמה נקודות:

אצל נשים לפחות- תמיד יש ויתור. לא משנה מה נחליט, ילדים קודם, קריירה קודם, מה החלק של העבודה ומה החלק של הקמת המשפחה- בשל העובדה שתינוק מיום היוולדו זקוק קודם כל לאמא (הזנה, הנקה, אותה הוא מרגיש ראשונה)- לאשה יש ויתור, בין אם היא תבחר כך או כך. ה"ויתור" הזה לא פעם מביא סיפוק אחר.
נקודה נוספת שחשוב להזכיר- שאשה בלי גבר שיתמוך בה במהלך חודשי ההריון והלידה- מתקשה הרבה יותר גם בהמשך. ולכן, מדובר בשרשרת תמיכה- הגבר באשה, האשה בתינוק וכו'.
היבט נוסף- התפקידים בחברה. אנחנו לא חברה שוויונית וספק אם נהיה כזאת (אם בכלל טוב שנהיה כזאת?), ועל כן יש מעין תפקיד לאשה כמו שגם לגבר. אשה שלא מגדלת את הילדים שלה סביר שתחטוף יותר ריקושטים מהסביבה לעומת גבר שלא מגדל את ילדיו. איך יתכן שאמא תזנח ילדיה, יותר מזה- איך יתכן שאשה תוותר על הבאת ילדים לטובת קריירה? מי היה מאמין. והאם היינו אומרים אותו דבר על גבר?

אני מקוה שהמשתתפים יכתבו דעתם על שאלותייך החשובות, ויותר מזה אני מקוןה שהתשובות והתובנות יעזרו לך למצוא איזו תשובה מספקת.

שירה יקרה,

על-פי התפיסה האימונית, בבואנו לקחת החלטה, עלינו לעשות זאת מתוך הקשבה והתבוננות פנימית, וממקום של תחושת שלמות. כלומר, להתמקד בתחושות וברצונות האמיתיים שלנו, ולדעת בוודאות, שזה באמת מה שאנחנו רוצים, וזה הכי מתאים לנו.
מדברייך עולה שאת שלמה עם מימדי גופך, את אוהבת אותו במצבו הרזה ומקפידה לשמור על גזרתך. זה חשוב לך.
לשאלתך, את לא צריכה לעלות במשקל, בניגוד גמור לרצונך, לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.
אחד ממאפייניו הידועים של ה OCD הוא העקשנות, הקיבעון, הנוקשות. עמידה עקשנית ושתלטנית על כך שאנשים מסביבם יפעלו לפי מה שנראה להם. הוא מכבד אותך, ואינו מוסיף לבקש ממך להשמין, אך, כפי שציינת, זה מה שהוא היה רוצה, וקיימת האפשרות שהוא יחזור ויבקש זאת ממך, בצורה זו או אחרת.

הטיפול הנכון והמתאים ביותר ל OCD הוא בדיוק השילוב שבן-זוגך מטופל בו. שילוב בין טיפול תרופתי לבין טיפול קוגניטיבי התנהגותי. אחוזי ההצלחה של הטיפול גבוהים. יכולת ההתמודדות עם החרדות גדלה והולכת וכתוצאה מכך איכות החיים משתפרת, בדיוק כמו במקרה שלכם.
שכיחות מערכות הנישואים היציבות בקרב הסובלים מה OCD גבוהה. יחד עם זאת, עלייך להביא בחשבון, שייתכנו מצבים בהם בן זוגך יגיב אחרת ממה שהיית מצפה.
זאת ועוד, לא הוכח בוודאות ולא ברור, אם תופעה זו הינה תורשתית. אולם ממחקרים עולה, כי הסיכוי שילדים, שהורים סובלים מה OCD, יפתחו הפרעה כזו, מעט גדול יותר.

אני ממליצה לך להפנות את שאלתך השנייה, לגבי ההתפרצויות בעתיד, לאיש מקצוע מתאים. הוא בוודאי יוכל לענות לשאלתך תשובה מוסמכת ומהימנה יותר.

שלום לך,

נשמח לדעת עוד קצת על הקשר- מה היה אופי המשבר, מתי היה, בני כמה אתם ואיך אתה מגדיר את הקשר ביניכם, ואיך לדעתך היא מרגישה לגביו.

אני מבינה את עיניין הדיסקרטיות אך לצערי קשה להתייחס מקצועית כשאין לנו מספיק פרטים..

אני כן אנסה לענות לך ממש בגדול ועל סמך המעט שכתבת לנו- אפשר לשקם גם אחרי משבר אמון, בעזרת גיוס של שני הצדדים (שעוד עדיין מאמינים בשינוי חיובי) - לקבלת סיוע מקצועי ממטפל זוגי. בד"כ זאת הדרך היעילה והנכונה ליצור מצב חדש בו יש מקום להיווצרות מחודשת של אמון. יש לזכור שזה תהליך שלוקח הרבה זמן, ומצריך הרבה אנרגיות חיוביות וסבלנות.

הי,

אין תשובה חד משמעית לשאלתך. את זה רק אתם יכולים לדעת.

אתם יחד 5 שנים, בכל זאת הקשר נוטה להישחק עם הזמן- שיגרה, משעמם, וכשמשעמם לא פעם באים הריבים.

יש לבדוק האם הנושאים עליהם אתם רבים הם מהותיים- נושאים כמו כבוד הדדי, אמון, רגשות, גבולות, התנהגות זה לזו. האם הנושאים חשובים או שמא אפשר להתגבר עליהם לאורך הזמן ובכל זאת להיות יחד- אוהבים?

לא הייתי מפרקת שום דבר עד שלא הייתי מנסה הכל, אם אתה רואה בחשיבות הקשר ואם נותר רגש- יש לפנות בכל זאת לייעוץ, אפילו קצר- למקד אתכם על דרך מסויימת לפיתרון. הפיתרון יכול להיות כאשר המטרה היא חזרה לקשר בריא, או שאף פרידה- אבל פרידה מסודרת ונעימה ככל שניתן. אני חושבת שכך תוכל למקד את עצמך ולהבין טוב יותר איפה הדברים עומדים.

אם תרצה להרחיב לגבי הבעיות אשר אתה רואה בקשר, אשמח לסייע.

בנוסף אציין שהוא פתאום טוען שאני לא אוהבת אותו מספיק לפחות לא כמו את האקס שלי
אמרתי לו שזה נכון האקס שלי הוא אהבה ראשונה שלי והוא היה הראשון שלי מה לעשות זו אהבה שונה.
עובדה שאני אוהבת אותו מספיק שהחלטתי לקשור את חיי סביבו ולהביא איתו ילדים לעולם האהבה שלי אליו היא יותר בקטע של הערצה אני מעריצה אותו מאוד ומעריכה את הסבלנות שלו אבל לאחרונה אני מרגישה שהוא השתנה מאוד והפך לבנאדם אחר לחלוטין.
אציין שהוא גדול ממני בשש שנים ולפעמים אני מרגישה שהוא לא בוגר מספיק.
הוא טוען שהוא הפודל שלי מהבחינה שאני עושה מה שאני רוצה וזה ממש לא נכון אני מרגישה שהכל בינינו נעשה בהסכמה ובידיעה מראש.
בכל אופן הוא מתוסכל מזה שאני לא מדברת עם המשפחה שלו והוא רוצה לשים לזה סוף.
אבל כפי שציינתי אני בנאדם שנוטר טינה ולא סולח כל כך בקלות .
עדיין מה ניתן לעשות?

חסויה יקרה,

כאשר בחרת להינשא לבעלך, ולקשור את חייך סביבו, כפי שכתבת, זכית בו ובמשפחה הגרעינית שלו.
ציינת שאתם נשואים שבע שנים. אני מניחה, שבמהלך זוגיותכם, טרם הנישואין, פגשת את משפחתו ולמדת להכיר את הנפשות הפועלות שם. התנהלותם הייתה ידועה לך עוד טרם מיסדתם את הקשר ביניכם, כמו גם האינטראקציה בין בעלך ובין משפחתו, ובפרט אחותו, גיסתך.
איך התמודדת עם זה בזמנו? האם אז, לפני החתונה, הדברים לא הפריעו לך?

כאשר החלטת לנתק את קשרייך עם משפחתו הגרעינית, העמדת אותו במצב מאוד לא נעים, בלשון המעטה, העמדת אותו במצב בלתי-אפשרי. הוא כאילו אמור לבחור בין משפחתו הגרעינית לבין משפחתו איתך, או את או הם. את המצב הזה הוא שורד כבר שנתיים וחצי, ונראה שאינו יכול לשאת זאת יותר.
הוא בקש לסיים את הקשר.
בתגובה לבקשתו כתבת "אני חושבת שהדרך הכי קלה זה לסיים את זה אבל הכי קשה זה לנסות להתמודד עם המצב". האם את לא בחרת בדרך הקלה יותר, כאשר החלטת לסיים את קשרייך עם משפחתו, במקום לנסות ולהתמודד עם המצב?
את צריכה להבין, להפנים ולקבל, שמשפחתו של בעלך, חשובה לו. הוא לא מעלה על דעתו, אפילו, את האפשרות לוותר עליה. והאמת היא, שהוא לא צריך, הם חלק ממנו, ותמיד יהיו. בטוב וברע.
אל תענישי אותו על התנהלותם של בני משפחתו, אין לו שליטה על כך.
את בוודאי לא היית רוצה שילדייך יוותרו עלייך, כי בני-הזוג שלהם ירצו בכך, ולא משנה מה תהיינה הסיבות.

בכל מה שקשור למשפחתו, אני מניחה שאת מחליטה ועושה, מבלי לקבל את הסכמתו (ניתוק הקשר, ההחלטה שאחותו לא תראה את הילדים יותר). גם כאשר עזבת את הבית עם הילדים, אני מניחה, שהוא לא הסכים איתך. קבעת עובדות בשטח.
קשה לו עם מעשייך, אין לו דרך, או הזדמנות, להניעך ממעשים אלה, או למנוע אותם, ולכן, הוא מרגיש "פודל".
כנראה, שלאור חוסר היכולת והרצון שלך לקבל את משפחתו, כחלק מחייכם, למרות הקשיים, ולאור התנהלותך, במקרים אלה, הוא חש שאת לא אוהבת אותו מספיק, ולכן הוא משווה בין אהבתך אליו ובין רגשותייך לאקס שלך. הוא לא חש את הערצתך כלפיו.

רגשות הטינה שאת חשה וחוסר היכולת לסלוח, ה"לא שוכחת ולא סולחת". מאוד מקשים על חייך, וכפועל יוצא מזה, גם על חייכם המשותפים.
אני מתרשמת, שאת, אישה חזקה, עצמאית, בעלת עקרונות ועמדות ברורות. את יודעת מה חשוב לך, ואת יוצאת להגן על הערכים החשובים לך.
חשובה לך המשפחה, חשובה לך עצמאותך וחשובים לך כנות ויושר, ולכן לא יכולת לשאת פגיעה במשפחתך ובילדייך, את לא מוכנה לוותר על נישואייך, לא מוכנה שיתערבו בחייך, ויפגעו או יערערו את עצמאותך, ואם יש למשהו משהו לומר לך, את מעדיפה שיעשה זאת בפנייך, ולא מאחורי הגב.

את החזקה מבין שניכם. אני מאמינה שבכוחך לעשות עבור עצמך, זוגיותך ומשפחתך.
בבואך לקחת החלטות ולהמיר אותן למעשים, זכרי לעשות זאת מתוך ערכייך, מתוך עוצמותייך ומתוך רצון אמיתי לשפר ולתקן ולא מתוך רגשות טינה וכעס.

אך לצערי לפני החתונה הכל היה אחרת היחס מהמשפחה שלו היה שונה ומה גם שלפני החתונה גם לא דיברתי עם אחותו, תביני המשפחה שלו תמיד מנסה וניסתה ואיפשהו גם הצליחה להתערב לי בחיים . כפי שאמרת אני אכן בנאדם חזק אבל גם בנאדם חזק נשבר לפעמים והמשפחה שלו תמיד ניצלה את המצב לרעה להבדיל מהמשפחה שלי שתמיד ניסתה לתמוך ולייעל את המצב כדי שהכול בינינו יהיה טוב .
את צודקת אני בהחלט לא יוכל לנתק אותו ממשפחתו הגרעינית ולכן בחרתי בתוך תוכי שהוא יוכל ללכת ולקחת את ילדינו אליהם הרי הם הנכדים שלהם והם צריכים ליהנות מהזכות הזו אבל עם אחותו איני רוצה קשר יותר והוא יצטרך להבין ולכבד את החלטתי.
אין לי בעיה שילך ויהיה בקשר איתם ושהם ייהנו מילדיי אך על התא המשפחתי שלי אני חייבת להגן ולשמר ולכן בחרתי שלתפוס מהם מרחק .
אני לא יכולה להיות בנאדם צבוע ולהמשיך לחייך לאנשים שניסו להרוס לי את הזוגיות והמשפחה ולכן איני יכולה ללכת לבית הוריו כאילו לא היה כלום .
בעלי חשוב לי מאוד ואני מאוד מעריכה אותו וילדיי חשובים לי יותר וחשוב לי שיגדלו בבית חם ואוהב עם אבא ואימא.
אני באתי מבית חם שהאבא תמיד פרגן לאימא ותמיד העריץ אותה וזה לדעתי המתכון לזוגיות מנצחת ועובדה שהוריי יחד כבר 34 שנים טפו טפו , וזו השאיפה שלי .
את מקסימה עצתך עזרה לי מאוד מקווה שזו הפעם האחרונה שאבקש עזרה בפורום כזה
במובן החיובי שיהיה לך סופ"ש מהנה :))))

חסויה יקרה,

אני מאמינה שלקחת החלטה נכונה, כאשר בחרת לחדש ולשמר את הקשר של ילדייך עם משפחתו של בעלך. ילדייך ייהנו מסבא וסבתא, דודים ודודות, לא פחות, מאשר הם ייהנו מילדייך.
אין ספק שבעשייה זו את מקלה על בעלך.
לא רק ילדייך זוכים מחידוש הקשר. גם את, בעלך וזוגיותכם.
ככל שתצליחי לקבל ולהכיל את משפחתו, גם אם זה מרחוק, למעשה, תעשי למענך ולמענכם. בעלך ידע להעריך זאת, המתיחות ביניכם תפחת, ותיסלל הדרך ליצירת זוגיות תומכת ומכילה, בדומה למודל הזוגיות של הורייך, ומשפחה חמה ואוהבת, המשפחה שאת רוצה עבור ילדייך.

ליאת יקרה,

כמו כולנו, גם את זוכרת בעיקר את הטוב, ואף מייפה את שהיה.
למרות שאת מציינת, במפורש, שהוא היה גועלי, התייחס אלייך לא יפה ושיחק בך וברגשותייך ושהיית אומללה, את כמהה לראות אותו ולהיות איתו.

יש פתגם האומר "אין בוכים על חלב שנשפך"... במקרה שלך, יש לברך ולהודות על שהחלב הזה נשפך...
אל תאפשרי לעצמך לדמיין את העבר אחרת ממה שהיה בפועל, ואל "תבזבזי" עליו מחשבות, הוא לא ראוי להן.

אני מציעה לך להתמקד בתקופות האושר שידעת מאז הפרידה.
חשבי על הזוגיות החדשה שתצרי לעצמך עם בן-הזוג הראוי לך, צאי לפגישות, הכירי בחורים, וממשי את הזוגיות הנכונה עבורך.

דניאל יקרה,

העלאת בפנייתך מציאות חיים לא פשוטה כלל. נראה כי התקשורת ביניכם מאוד קשה והיא מבוססת, בעיקרה, על האשמות, ביקורת, כעסים ותסכולים.
אני מתרשמת שמבחינתך הגיעו מים עד נפש ובהחלט ניתן להבין זאת.

מדברייך עולה כי בעלך ממש התמסר למקום עבודתו בו עבד כשכיר. הוא הקדיש שעות למקום אשר לא תגמל אותו כראוי על השקעתו ומסירותו, לדעתך. נראה שבעלך חש סיפוק, הנאה ואולי אף הערכה מצד המעסיקים, במקום עבודה זה, ולכן הוא השקיע כל-כך הרבה שעות. אולי הוא הרגיש מתוגמל בדרכים אחרות, לא כספיות (למשל הערכה).
ואז הוא פוטר.
פיטורין אינם מוסיפים לתחושת הערכה והביטחון העצמי, ועל אחת כמה וכמה לאחר השקעה כה רבה במקום העבודה. בתור עצמאי הוא גם לא ממש מצליח, וגם זה לא מוסיף לתחושת הערך, הביטחון והאמון העצמי. לכן, אני מניחה, שכאשר הוא מצליח ל"מכור" את שירותיו הוא לא גובה כסף, כי הוא לא מאמין שבאמת מגיע לו, הוא כאילו חושש לגבות כסף, בגלל תחושת חוסר הערך והאמונה העצמית, שאליה מתלווה בדרך-כלל ביקורת עצמית מאוד גבוהה, ומי שסובל מ"מחלה" זו לא יכול לספוג ביקורת נוספת, חיצונית, או עצות.
אני מאמינה שהוא נמצא במצוקה נפשית, לאור חוסר ההצלחה בתחום הקריירה.
כאשר הוא מבטיח להשתפר, אני בטוחה שהוא באמת מתכוון לזה, הוא פשוט לא מסוגל.
רק אדם המאמין בעצמו וביכולותיו מסוגל לעשות יש מאיין ולהקים עסק עצמאי ולגרום להצלחתו פירושו לעשות יש מאיין.
כאילו לא מספיק בתחושת חוסר הערך שהוא חש כלפי עצמו, את מוסיפה לתחושה זו ומעצימה אותה, בהטחת ההאשמות, בחוסר שביעות הרצון ובוודאי באמירה המפורשת לגבי הגירושין. גם את רוצה ל"פטר" אותו.
קשה לו לשמוע בעצתך ולחזור לשוק העבודה כשכיר, כי אז הוא כאילו מודה ב"אשמה", מודה בכישלונו. אולי הוא אף חושש מפיטורין במקום אחר.
כפועל יוצא מהמצב, את נושאת את כל הנטל הכלכלי על כתפייך, בנוסף להיותך אם לתינוק, אשר בגיל כזה, דורש המון תשומת לב, השקעה וטיפול.
את נמצאת רוב הזמן במקום אחר ממנו היית רוצה להיות. את בעבודה ותינוקך בבית.
כאשר את סוף סוף מגיעה אליו, כבר אין לך כוחות נפשיים ופיסיים להעניק לו את מה שהוא צריך, ובוודאי את מה שהיית רוצה להעניק לו.
גם את, בדומה לבעלך, נמצאת במצוקה נפשית.
מהמקום הזה אף אחד מכם לא יכול להכיל את השני, לבוא לקראת השני, לתמוך אחד בשני, כראוי בזוגיות, ועל אחת וכמה במשפחה.
כדי לנסות ולצמצמם את הפערים ביניכם, ומאחר שהתקשורת ביניכם, אינה בונה או מקדמת, בלשון המעטה, אני מציעה לכם לפנות לאיש מקצוע. יועץ זוגי, מאמן לזוגיות, או אחר, לבחירתכם.

מניסיוני לאורך השנים, למדתי, כי אנו פועלים באותם דפוסי פעולה, פחות או יותר, כל חיינו.
כאשר חל איזשהו שינוי מהותי, כמו אצל בעלך (מאיש עבודה העובד שעות על גבי שעות הוא הפך לאיש שכמעט ואינו עובד), הוא נובע ממשבר ברמה האישית (ושוב, כמו במקרה של בעלך, הפיטורין וחוסר ההצלחה העסקית כעצמאי, הביאו אותו למצב של חוסר אמון בעצמו וביכולותיו עד שהוא הפסיק לעשות, פשוט כי הוא לא מאמין שיצליח, הוא מפחד להיכשל שוב). לאחר שמבינים ממה נובע המשבר ואיך הוא משפיע על חיינו, ניתן להתחיל להתגבר עליו.
אני מאמינה שאז, גם הזוגיות שלכם תעלה על דרך המלך.

לעניין ההיבט הכספי והחובות התופחים, ישנו גוף העונה לשם "פעמונים".
גוף זה מספק ייעוץ כלכלי/כספי ללא תשלום.
נציג מטעם מגיע לביתכם, בתאום מראש כמובן, בודק היטב את היתנהלותכם הכלכלית/הכספית, ומציע פתרונות.

היי

עברתי בדיוק מה שאת עוברת בחודש האחרון,את כל הפחדים והחששות, אני לא יודע אם קראת את השרשור שלי "חתונה או פרידה" אני ממליץ לך לקרוא אותו.
אני בשלב של הפרידה וזה לא קל בכלל, זה קשה בגלל האהבה ההרגל וכל הרגשות שבעניין.
אני ממליץ לך ללכת עם הרגשה הפנימית שלך...שלפי הבנתי זה לא, כיוון שחוסר השלמות שלך לגבי החתונה או לגבי החבר שלך ישפיע בעתיד על הזוגיות שלכם, וזה יתפוצץ מתישהוא.
אם את מרגישה שבא לך עוד להתנסות ואת לא שלמה אל תלכי נגד עצמך, אני מציע מצד שני כן לשוחח עם הבן זוג על הרגשות שלך ואם כל הקושי שבדבר להסביר לו מה מלחיץ אותך ומה מפריע לך ואולי למתוא פתרון.

תחשבי על זה עוד יומיים תשקלי את העניין ואם עדיין את רואה שההרגשה הרעה והלחץ לא עוברים עדיף לדבר על זה, ועדיף לחתוך עכשיו מאשר מאוחר יותר, זה לא הוגן כלפיו.

אתם יכולים להיפרד בצורה יפה, ואני בטוח שאם אחרי תקופה של כמה חודשים את תרגישי שזה הבחור שלך אתם תהיו ביחד ואם לא אז אולי את תכירי מישהו אחר שכן יתן לך את ההרגשה.

אני חייב לציין שאני עד היום במלחמה בין הרגש לרציונל וזה ממש לא קל, אני לא הייתי שלם עם החתונה ואני לא שלם עם הפרידה.
החברה שלי הודתה לי שהצלתי אותנו מסבל בזה שפרקתי את החבילה ולא גררתי אותה לחתונה כאשר אני לא שלם עם עצמי/לא מוכן לחתונה.

לגבי המשפחה, אני מבין אותך תמיד רוצים להביא להורים שלנו הורים שהם באותו מעמד, אותו ראש, וכו'... אבל אני חושב שאת צריכה להפריד את העניין של המשפחה, זה לא הוגן כלפי החבר שלך ואת כביכול מחפשת תירוצים להיפרד, תנסי לנטרל את הגורם של המשפחה ולחשוב רק עליכם אחד מול השני ואם במצב כזה את שלמה לחתונה...אז תתחתני איתו ואם עדיין לא אז תיפרדו ותני לזמן לעשות את שלו.

מאחל שתעשי את החלטה הנכונה ותלכי עם הלב והרצונות שלך.
עומר

מבולבלת יקרה,

יפה כתב לך עומר. דבריו נובעים מהלב, והוא בהחלט יודע על מה את מדברת.
גם אני ממליצה לך לקרוא את השרשור הזה.

מדברייך עולה, כי מעבר ללחץ מהחתונה, שאולי יכול להסביר את ההרגשה הרעה המלווה אותך, כדברייך, יש לא מעט נושאים אחרים שבעטיים את מרגישה לא שלמה עם מיסוד הקשר, כמו התפרצויות הזעם של בן זוגך, צורת הפנייה הלא נעימה שלו אלייך, ההערות שלו, שלא מוסיפות לך שלווה וחוסר הפרגון שלו.
כנראה, שכל עוד ידעת שזו חברות, ולא נישואין, הצלחת להבליג, אך כעת, משפתחתם חשבון משותף, ואת מרגישה את מלוא משקל המשמעות של פעולה זו, ה"ליקויים" של בן זוגך קיבלו פרופורציה אחרת, בעלת נפח גדול יותר.
גם אם הוא מספק לך בטחון, יציבות ותמיכה, והוא החבר הכי טוב שלך, כפי שציינת, הוא לא בהכרח המועמד המועדף ליצירת הזוגיות והמשפחה.
חשוב עבורך, עבור עתידך שתקשיבי לתחושות שלך. אם משהו מרגיש לך "לא נכון", עצרי.
בבואנו לעשות החלטות חשובות בחיינו, את ההחלטות הנכונות עבורנו, אנו צריכים להקשיב לעצמנו ולבחור, מתוך וודאות, את מה שהכי מתאים לנו, הכי נכון לנו.

אני מציעה לך, בדומה למה שעומר הציע לך, לקיים עם בן-זוגך שיחה כנה ופתוחה.
שתפי אותו בהיסוסייך, בחששותייך, במחשבותייך ובלבטייך, כדי שגם הוא ידע, היכן הדברים עומדים.
אם את מרגישה שאת צריכה להתרחק קצת, על-מנת שתוכלי לבחון את הדברים מ"רחוק", בשיקול דעת וב"ראש שקט", עשי זאת, זה הזמן.
והיה, ולאחר בחינת הדברים בצורה שלווה ושקולה, תרגישי עמוק בתוכך, ומתוך שלמות, שהוא המועדף, שהוא המיועד לך, הכל יראה ו"ירגיש" לך אחרת, ואפילו מפגש ההורים ייכנס לפרופורציות מתאימות.

מוניקה ועומר תודה רבה על המענה שלכם.
אחרי שקראתי את מה שאני כתבתי ואת התגובות שלכם- וגם את השרשור של חתונה או פרידה,
אני חשה שאולי לא מספיק פירטתי לגבי המצב שלי...

אני מרגישה כי יש הרבה דברים שמפריעים לי אבל אני מרגישה גם את האהבה הגדולה שלי כלפיו. אנחנו יחד הרבה זמן, ואני מרגישה אליו אמון מוחלט וגם הוא מרגיש כך כלפי, אני אוהבת אות מאוד...
לגבי הבעיות שלנו, בגלל שאנחנו כל כך שונים תמיד האמנתי שעם הזמן הדברים יפתרו, אבל עם הזמן הבנתי שזה יקרה רק כאשר הוא ילך לטיפול ואו שנלך יחד לייעוץ או משהו... אני יודעת שאולי זה נשמע טיפשי אבל שנינו מאוד שונים ואני לא מרגישה שאני מפספסת משהו בחוץ, אני לא מרגישה שלא מספיק התנסיתי, ואני מרגישה שהוא הגבר הכי טוב שאמצא.. אבל ההיסוסים שלי נובעים מ... אין לי מושג ממה אולי בגלל שאנחנו לא תמיד הכי מתאימים ומתאומים, אולי בגלל הבעיות הבלתי פתורות ובגלל שהמשפחות שלנו כל כך שונות.. המשפחה שלי יותר עממית ושלו ממש אירופאים כאלה.. הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מתאימה לשם מצד אחד, אז המשפחה שלי זה אפילו יותר מורכב. אני יודעת שכתבתם שאת המשפחה צריך לשים בצד, אבל זה קשה כי הוא מאוד קרוב למשפחה שלו והם משפחה די קרובה כזאת שעושה מלא מפגשים משפחתיים רחבים כמעט כל חודש וחוגגים ימי הולדת לכל אדם במשפחה. זה מורכב.. הם המון בחיים שלנו, למרות שאנחנו גרים רחוק מהם. חלק מהעניין הוא שאחרי החתונה אנחנו אמורים לעבור לגור בקרבת ההורים שלי ושלו באותה עיר...
מעבר לכך, ראיתי את הזוגיות של רבים מחבריי מרגע האירוסים, וליוויתי חברה שהייתה לה בעיה דומה לשלי והיא בסופו של דבר הבינה כי הבעיה הייתה בדרך שבה היא ראתה את עניין הנישואין, וזה מה שגרם לה ללחץ ולחרדה.
תמיד האמנתי שהדרך הטובה ביותר - אם יש אהבה, היא לטפל כבר באהבה הקיימת ולנסות לשקם את מה שכבר קיים, כי אותן בעיות יצוצו שוב בקשר הבא...
אני פשוט לא בטוחה שזה מה שאני אמורה להרגיש לפני חתונה... אני ממש לא מבינה את החרדות שלי ואני כועסת על עצמי על ההרגשה הזאת. ניסיתי לדבר עם בן הזוג שלי על ההיסוסים והוא ממש נפגע ממני, ועכשיו אני לא יודעת איך אני אמורה לעבור את המדוכה הזו.
אני מצטערת על התגובה הארוכה, פשוט הבעיה שלי די מורכבת...

מבולבלת יקרה,

מנגנון ההגנה הפנימי שלך מהבהב וצופר, משהו מרגיש לך "לא נכון".
אל תמעיטי בערך ההתראות הפנימיות הנ"ל, בתחושות האמיתיות שלך, ואל תכעסי על עצמך, הקשיבי לעצמך.
"הבעיות הבלתי פתורות", הקיימות כבר כעת, לפני מיסוד הקשר, בזוגיות שלכם, הן משהו שיש לתת עליו את הדעת, בכובד ראש. בן זוגך מתנהג בחוסר הערכה כלפייך (בתדירות כזו או אחרת) כבר תקופה ארוכה. לאורך השנים שאתם יחד התנהלותו לא השתנתה, "הדברים לא נפתרו עם הזמן", כפי שקיווית, וזה מאוד מפריע לך.
על-פי הגישה האימונית, אנו מתנהלים, לאורך חיינו, בדפוסי פעולה קבועים. גם כאשר אנו רוצים לשנות משהו באופן התנהלותנו, אין אנו מצליחים לעשות זאת לחלוטין. (אגב, האם הוא מעוניין/מנסה לשלוט בהתקפי הזעם שלו? ומה לגבי צורת הפנייה שלו אלייך? ההערות? חוסר הפרגון?) אנו יכולים לנסות ולהתנהג אחרת, ואולי אף נצליח במידה רבה, ולאחר עבודה עצמית רצינית ורבה, ואלי אף בעזרת איש מקצוע, אך, טבענו לא ישתנה.
את צריכה לקחת בחשבון שהתנהגותו לא תשתנה (אולי תשתפר במעט, לעיתים).
האם את מוכנה ליחס שכזה, מבן-זוגך, משותפך לחיים, לאורך כל ימי חייך?

זאת ועוד, לעיתים, לאחר שנים רבות של זוגיות, כמו במקרה שלכם, נוצרת מעין נוחות הנובעת מההרגל.
קיימת מעין תחושת ביטחון הנובעת מהוודאות, מהידוע, מהברור. אתם כבר רגילים זה לזו, מכירים את נקודות החוזק והחולשה, האחד של השני.
חוסר הוודאות הנובעת מחוסר הידיעה של מה יש בחוץ, מחוץ לזוגיות זו, היא הגורמת לנו להישאר עם הקיים. למעשה החשש שמא, מה שיש לנו הוא "הכי טוב שנמצא", כמו שכתבת, משאיר אותנו במערכת, איתה אנו לא שלמים.
כפי שציינתי בתגובתי הקודמת, את ההחלטות הנכונות עבורנו עלינו לקחת מתוך התבוננות אמיצה פנימה, ומתוך שלמות, שזה באמת מה שאנו רוצים והכי נכון עבורנו, ולא כתוצאה מחששות או פחדים.

האהבה הגדולה שלכם לא תוכל להוות דבק חזק מספיק לאורך השנים, היא לא תוכל לגבור על הכל.

ולעניין המשפחות.
במידה ותחליטו למסד את הקשר, ההורים שלכם לא יהיו אלה שיפרידו ביניכם.
השוני בהשקפות העולם וברקע התרבותי ביניהם לא צריכים להוות מכשול.
הקושי שלך והחשש שלך מ"מפגש הורים" נובע מהתחושה שלך, שאת "לא מתאימה לשם".

תחושותייך לא תואמות לחלוטין את הרציונאל שלך, ומכאן נובעת המורכבות.
מחד, אוהבת וסומכת, ומאידך מרגישה, מה שנקרא "בעצמותייך", את חוסר ה"תאום" ביניכם, כפי שכתבת.

נסי לדמיין אתכם כמה שנים קדימה, משפחה וילדים.
האם בן-זוגך הנוכחי הוא השותף הנכון לך ביותר, הראוי לך ביותר?
האם זוגיות זו תביאך ליצירת המשפחה שאת מאחלת לעצמך?

היי

תודה על הפירגון מוניקה, האמת שהכתיבה בפורום גורמת לי סוג של תרפיה מקלה קצת על הכאב.

מבולבלת, את נמצאת בשלב של הכחשה, שהכל היה טוב פחות או יותר, ורק המשפחה שלו זה הבעיה.
מצד אחד את חולמת שאת יוצאת עם גברים אחרים ומצד שני את מרגישה שזה הגבר הכי טוב שתמצאי.
את רושמת שהוא בחור עצבני ולא מפרגן אבל הוא שם כשאת צריכה אותו, אתם לא הכי מתאימים ומתואמים, ושהוא לא מרגיש כלום כרגע שמשהו השתנה ביחסים בינכם לאחר האירוסין.
תקראי בין השורות, את אומרת לעצמך זה הכי טוב שאני ישיג למרות אנחנו לא מתאימים...זה נשמע שאת לא מעריכה את עצמך מספיק.
אם הוא גם לא מרגיש כלום בנוגע לשינוי סטטוס..זה אומר שגם לו יש ספקות...

שחשבתי להתחתן אמרו לי שני דברים.
1.למה אתה מחפש אישורים מהסביבה, מישהו שרוצה להתחתן הולך על זה עד הסוף,
את אחרי שהוא הציע לך ואמרת כן היית צריכה להשלים כבר עם חוסר המושלמות שלו
וכרגע את מחפשת תשובות לשאלות שהיית צריכה לשאול את עצמך מזמן, ואת יודעת את התשובות האלו, אבל בגלל הנוחות וההרגל את זרמת...ועכשיו את מתחילה להילחץ.
2.את צריכה להיות בתקופה מאושרת, אחרי שמציעים שני בני הזוג צריכים להיות מאושרים, ואם את מרגישה לחוצה וחרדתית, מה זה אומר...?

שלא תביני לא נכון, אין מושלם, אף אחד לא מושלם. אז איך בכל זאת אנשים מוצאים את המושלם, לכל אחד יש מספר דברים שחשובים לו ומספר דברים שהוא יכול לחיות איתם, אם את יכולה לחיות אם הדברים האי מושלמים שלו ויש בו דברים שחשובים לך...אז הוא המושלם בשבילך, יכול להיות שלמישהו מהצד זה יהיה ההפך הגמור.

אגב רשמת שאותם בעיות יצוצו בקשר הבא וזה ממש לא נכון, התנהגות של גבר אחר תהיה שונה, משפחתו תהיה שונה, יהיו בו דברים יותר טובים ופחות טובים לזוגיות איתך...אז זה ממש לא נכון

תקראי טוב את מה שמוניקה רשמה לך, עדיף עכשיו מאשר שתזרמי ועוד חמש שנים תכתבי בפורום שאת אם ילד/ילדה והוא לא סופר אותך ומתייחס אלייך בגסות...

נראה שיש לך קצת חוסר ביטחון בעצמך לגבי היכולות שלך להשיג בן זוג אחר יותר טוב את היית צריכה להיות יותר שלמה עם עצמך שזה מה שאת רוצה כי ההתנהגות שלו היום יכולה להיות מחר יותר קיצונית, את היית אמורה להיות בתקופה מאושרת ,והרצון שלך לחפש את המשפחה שלו כתירוץ מראה שאת לא רוצה להתמודד עם האמת...

תלכי עם מה שאת מרגישה בפנים, על תלכי נגד עצמך

עומר

מבולבולת יקרה!
אני מבינה אותך מאוד, את הרגשות שלך את הפחדים ואת הבלבול הגדול.
ממד אחד עברתם דרך ארוכה יחד, אתם מכירים אחד את השני בכל המובנים,את החסרונות וגם את המעלות הרבים. יש בנכם אהבה גדולה. אך עם זאת יש גם קשיים שעולים וזה טבעי. אני חושבת שבאמת כמו שמוניקה אמרה מהרגע שהעניין החתונה הפך להיות ממשי וקונקרטי זה העלה פחדים וחששות ושאלות האם זה באמת מה שאני רוצה? האם אוכל לחיות עם הקשיים שיש לנו? או עם החסרונות שלו?
הכי בלט לי שכתבת שאת כועסת על עצמך ולא מבינה מה קורה לך.זה קרה לי גם וזאת היתה נקודת מפנה בחיים שלי. אחרי מספר קשרים שכל פעם היה בלבול ולבאגן כמו שתיארת בקשר האחרון שחשתי דברים מהסוג שכתבת- לא הבנתי מה קורה לי , לא ידעתי מה לעשות עם כל מיני דברים החלטתי לפנות לטיפול בכדי להבין יותר מה קורה לי, מה מתאים לי יותר בבן זוג, ולהעלות למודעות פחדים ודברים שאנחנו דוחקים ופתאום עולים וצפים ברגעים מסוימים.
אני לא קבלתי תשובות כי בסוף ההחלטה מתבעצת על ידינו, אבל אני חושבת שיש שלב שאתה מרגיש מוכן ובשל ללכת על זה (חתונה) גם עם החסרונות אבל זאת כאשר אתה עברת תהליך מסויים.
המלצתי לך היא ללכת לאיש מקצוע טיפולי על מנת להבין יותר מה קורה לך , עד כמה מפחיד אותך אולי מחויבות בכלל ולמה? אולי שווה לבדוק דברים יותר לעומק.

יכול להיות שאת לא מתחברת פה לכלום אז תקחי מה שבא לך ,ומקווה שתרמתי אפילו בקצת במשהוא.
מקווה שתרגישי הקלה בקרוב.
יובל

לגבי הכעס של הבן זוג שלך- אני חושבת שנכון להגיד היכן עומדים הדברים, וגם אם זה קשה לשמוע וקשה להגיד.
אני מניחה שהוא לא אהב לשמוע את הדברים כי זה מעמיד את המצב בחוסר וודאות וקשה לנו לשאת חוסר וודאות אך זאת המציאות שלך כרגע וחשוב להיות כנים.

מזמינה אתכם להשתתף, להגיב ולחוות דיעה.

מי מכם אשר היה במצב דומה ומוכן לתרום מתובנותיו, יבורך.

אפי יקר,

מציאות חייך לא פשוטה.
אתה כמהה לאינטימיות נפשית וגשמית, כפי שכתבת, עם אשתך. כאשר אתה יוזם, ההיענות מצדה נמוכה, כפי שציינת בצורה עדינה "היא אינה חשה צורך לקבל", והיא לא יוזמת. כך שבפועל הכמיהה שלך נותרת ללא מענה הולם.
אינטימיות (רגשית ופיסית) הינה ערך יסוד בזוגיות, אחד מעמודי התווך החשובים ואך טבעי הוא שתרגיש צורך כזה.
התרשמתי שהינך איש עם הרבה נתינה, פתיחות, נאמנות, רגישות ותשוקה.
איש עם ערכים חזקים, בעל רצון וצורך עז בזוגיות בריאה המושתתת על הדדיות ונתינה.
גם בהנחה, שאין לה מישהו אחר, התסכול שאתה חש, ותחושת ה"אין האינטימי" לא יוכלו להימשך לנצח.
כתבת שמחיר הפרידה גבוה כאשר קיימת משפחה.
ואני שואלת אותך, האם המחיר שאתה משלם בתוך הזוגיות, התחושה של ה"לבד" בתוך ה"ביחד", אינו מחיר גבוה?
זאת ועוד, אני מתרשמת מדבריך, שהיחסים ביניכם התנהלו אחרת בעבר. חיית בזוגיות העונה לצרכיך, רצונותיך וערכיך. בשלב כשלהו בחיים, הקרבה ביניכם התפוגגה, והתחלת לחוש כפי שתיארת.
קשה יותר להתמודד עם החוסר לאחר שחווית את ה"יש".

אני מציעה לך לשקול עשייה לצורך מימוש ערכיך, צרכיך ורצונותיך, ולא "לדבר על זה" או ל"התכתב על זה" בלבד.

אלכסנדרה היקרה, קראתי את מכתבך בתשומת לב רבה. המוטו שלו הוא המון תלונות על תיפקודו האגואיסטי של בעלך ועל כך שכל הנטל מונח עלייך.
אני בטוחה שאת מתארת את המצב כמו שהוא.
עם זאת, מעבודה עם זוגות רבים שמגיעים למצב שאת מתארת, תמיד מתברר שמה שלקוי הינו התקשורת.
כי נוצר כאן מעגל קסמים: את מצפה ודורשת שהוא יעשה כל מיני דברים לעזרתך, הוא שומע את הטון התלונתי שלך וזה משגע אותו ומעורר בו התקוממות (אף אחד לא אוהב שמצווים עליו או מבקרים אותו) ואז הוא עושה משהו אבל בלי חשק ובלי התכוונות, או פשוט לא עושה מתוך דווקא. ומתחילה התחשבנות והשוואת, ואולי גם לא מתחשק לך לעשות איתו סקס מרוב כעס ואכזבה ואז גם הוא מתמלא תסכול ואכזבה...
בקיצור, נדמה לי שנכנסתם למעגל הקסמים הידוע שממנו אפשר לצאת רק דרך שינוי צורת התקשורת ביניכם. זה ניתן לעשות בייעוץ זוגי.
במקרה הזה לא עוזר להיות "צודקת" אלא להיות חכמה. להיות חכמה פירושו להכיר בכך שמשהו בסיסי לא עובד ביניכם ולהגיע למקום בו שניכם תלמדו להבין את הטעויות שלכם ולבנות דרך חדשה לתקשורת שלכם.

הבנת בדיוק את מה שקורה פה. אני מתוסכלת כי אי אפשר לתקשר, הוא נעלב כי הוא חושב שאינני מבינה אותו ומרחמת עליו. במשברים הקודמים שהיו לנו, דווקא כן דיברנו ללכת ליעוץ זוגי, לרוב הוא לא הסכים. בפעם האחרונה לפני כשנה, הוא דווקא כן הסכים אך זה לא יצא לפועל (הבנות חלו כל החורף, ואח"כ היה לנו מעבר דירה). הקיצור איכשהו אנחנו סוחבים את כל המטען הזה עד היום.
נכון לעכשיו, הוא לא מוכן ללכת ליעוץ זוגי, כיוון שלטענתו אין לנו בעיית תקשורת, וכל מה שנדרש זה שאני אעזוב אותו בשקט (לדוגמא: ביום שבת הוא ישב 8 שעות על המחשב במשחקי מלחמה, כנ"ל ביום ראשון - יש לו 3 ימי חופש בשבוע). מה שמצחיק שלא משנה איך אני מתנהגת בין אם אני חופרת או בין אם לא התוצאה היא אותה תוצאה. ולפעמים דווקא נדמה שככל שאני יותר רכה איתו, כך הוא מה שנקרא משתחרר יותר, מרשה לעצמו יותר דברים לא נעימים. וכשההתנהגות הפוכה, אז הוא נהיה אנטי.
בכל אופן, ניחא היחסים בינינו... אבל למה הוא לא מעוניין להשקיע חלק מזמנו הפנוי בילדים? למה הוא לא רואה חשיבות בלצאת איתן לגן שעשועים, או לפינת חי או כל דבר אחר?

תוכלי אולי לייעץ איך אוכל לשכנעו לפנות ליעוץ, אני מאמינה שהאהבה עוד קיימת, החברות בינינו לרוב קיימת, תחומי עניין משותפים גם יש, חברים משותפים יש המון (ציינתי שלמדנו באותה כיתה?). כלפי חוץ וכלפי אנשים אחרים, אנחנו נראים כמו זוג שיש לו הכל. וזה נורא כואב, כי אני יודעת שבאמת יכול להיות לנו הכל.
אני מבינה שביעוץ זוגי ניתן ללמוד איך לתקשר, אך האם ניתן ללמוד גם להתגבר עם השוני בהבנתנו את מהות החיים?
אצלי כנראה האמהות לוקחת את הרוב, ואצלו הגבריות (יריות, משחקים, חברים וכד').

היי אלכסנדרה, את שואלת האם ביעוץ זוגי ניתן ללמוד להשלים עם השונות של בני הזוג - בנוסף לשיפור התקשורת. לטעמי - התשובה היא חיובית. למעשה - כל נושא שיוצר מתחים ביניכם לגיטימי להעלותו בייעוץ.
את יכולה להגיד לו שאולי הוא חושב שהכל בסדר, אבל את לא מרגישה כך בזוגיות ואת מרגישה מאוד מתוסכלת ומרירה ואם זה יימשך כך ללא פתרון - זה יפגע באהבה ובאינטימיות שלכם. הציעי לו להגיע לייעוץ חד פעמי בשלב ראשון - בלי להתחייב על המשך - ולבחון האם זה מרגיש לו נכון. אבל עלייך לבחור בקפידה על מנת לא "ליפול" עם בחירה לא מוצלחת.
בהצלחה

לינדה היקרה, ההתנהגות של בעלך מאוד יוצאת דופן. נשאלת השאלה האם הוא היה סגור על הבאת ילד ביחד? לי זה נראה שיש לכם עניינים בלתי פתורים, כמו החשדנות שלו כלפייך, כמו הסרוב שלו להשתתף איתך בחוויות של ההריון. הוא כאילו בהכחשה ובחרדה מפני בוא התינוק.
זה לא מצב בריא ועליכם לחפש מהר עזרה בייעוץ זוגי, ולברר את הנושאים שהעלית. אם הוא לא מסכים ללכת איתך לייעוץ - או ללכת בעצמו לייעוץ אישי על רקע ההכחשות שלו את המציאות - נראה לי שלא נכון להישאר במערכת הזאת, כי הדברים רק ייעשו קשים וטעונים יותר אחרי הלידה, כאשר יופיעו קשיים אובייקטיבים כמו חוסר שינה, ומטלות טכניות רבות, והכבדה כלכלית.

אנחנו הנשים אוהבות מילים וזה מה שחשוב לנו
אבל האמת היא שהמילים וההבטחות חסרי משמעות אם אין מעשים שתומכים בכל זה.
4 חודשים זה לא הרבה זמן כדי להבדיל בין חיבה לאהבה אמיתית, שלדעתי צומחת מכבוד הדדי ואהבת אחר למרות החסרונות שלא ניתן לראות תוך תקופה כה קצרה.
השאלה היא- האם את רוצה רק לשמוע את 3 המילים הללו או באמת להרגיש אהובה ללא מילים?

דורין יקרה, את יודעת איך זה, כל אחד מאיתנו משתדל לעשות תיקון במערכת הנוכחית לכל המערכות האחרות שהיו לו עד כה ולא הצליחו. ואנחנו מחליטים בינינו לבין עצמנו כל מיני דברים בהסתמך על מה שלמדנו והלקחים שהפקנו. הנה - גם את משום מה החלטת שלעולם לא תהיי הראשונה שתגידי אני אוהבת אותך. מה אני מבינה מכך? שאת לא מוכנה לקחת את הסיכון שתגידי את המילים והוא לא ישיב לך בצורה משכנעת או בכלל לא יגיד את המילים.
מה דעתך על האפשרות המשחררת הזאת: הרי את מוצפת באהבה אליו וזה כמעט יוצא לך ואז את חוסמת זאת. אולי פשוט תשחררי זאת כי זה מה שטבעי לך ומציף אותך? בלי קשר למה שהוא יענה לך? הוא כנראה שבוי בהחלטות שלו - שהוא לא יגיד את המילים הללו אלא אם הוא לחלוטין בטוח. קשה לדעת מה הוביל אותו להיות כל כך "קמצן" וזהיר במשפט הזה. אולי הוא אמר זאת פעם ומישהי ייחסה לכך יותר משמעות מכפי שהוא התכוון? אולי הוא מרגיש שזה משפט כל כך גורלי ומשמעותי שחייבים להעניק אותו כאילו הוא יהלום יקר ונדיר? מה דעתך להראות לו שזה סך הכל משפט שמבטא שאת מוצפת כרגע באהבה ואת רוצה לחלוק זאת איתו כמו חיבוק וכמו נשיקה, רק במילים.
היי נאמנה לעצמך, בטאי את רגשותייך, ותקווי שהוא נמצא באותו מקום. ואם לא - האם לא כדאי לך לדעת זאת כמה שיותר מהר? אולי את הסתנוורת מרוב התאהבות בו ואילו הוא לא שם, באותה רמת רגש?

היי,
אני הולכת לענות כאן תשובה לא מקצועית בעליל, אלא רק משהו שככה קפץ לי לראש, ומשום מה יש לי צורך לכתוב לך כאן.
עד כמה אתה נמצא שם בשבילה? מכל הבחינות. כלומר, לפעמים נשים באופן כללי, הן ממורמרות מהחיים, רק בגלל שבן זוגן לא קשוב להן, לא מפרגן או מתייחס. במילים אחרות, לא שותף להרגשה שלהן ומראה שאיכפת לו. ואני כמובן אומרת כל זאת כרגע, כשאני מבודדת לחלוטין כל מה שכתבת על כך שהיא סובלת מבעיה נפשית כלשהי. קח זאת בחשבון. אני כרגע עונה כמו שהייתי עונה אם היית כותב על אישה ללא בעיה נפשית מיוחדת.
פשוט, לא רק איזה עם בעיה נפשית היתה נזכרת ומעלה את זה שהתחתנת איתה רק אחרי איקס שנים, כאשר היא מרגישה עד היום שאתה כנראה לא מקבל אותה עד הסוף וכמו שאתה אומר- מרגיש שטעית כשהתחתנת איתה.
נקודות למחשבה ראשוניות וכמובן שזה לא מחליף שום דיעה מקצועית שיגיבו לך כאן בעלות המקצוע..

בהצלחה..

יובל היקר, ממה שאתה מספר, אכן ניכר שיש ביניכם בעיות לא פשוטות, שהולכות ונערמות זו על זו ועם הזמן נראות יותר ויותר מעיקות ומדאיגות.
נראה לי ששניכם נכנסתם לקשר הזה מתוך חוסר בטחון עצמי והיזדקקות, ואז המשכתם להיתקל בבעיות הרגילות שכל זוג צעיר צריך להתמודד איתן, אלא שבגלל שאישתך היא רגישה ופגיעה - ואתה "כבר מכיר את הסחורה" ואפילו משתמש בביטויים המקצועיים כמו אובססיבית וחרדת נטישה ואיומי התאבדות - היא משיגה את רצונותיה ממך באמצעי לחץ לא כשרים.
יותר מזוג רגיל, שנשבר מול לחצי היום יום וזקוק לעיתים לתמיכת איש מקצוע בתחום הזוגיות - נראה לי שחשוב שתגיעו לייעוץ זוגי. נראה לי שאתה נוטה "להפיל" עליה את התיק של הבעייתית, וחושב שהיא האחראית לריבים ביניכם. אבל אני חושבת שבעזרת ייעוץ זוגי טוב אתם שניכם יכולים לשנות את התקשורת ביניכם וללמוד לנהל שיחות ולקבל החלטות בצורה אחרת. כרגע אתם מתנהלים ממשבר למשבר, שמתאפיין בהתפרצויות, כעסים, בשפה פוגעת ומשפילה של לגלוג וזלזול, וכל זה מן הצד שלה לפי תיאורך, אבל שניכם לא מצליחים לצאת מן הסגנון הזה שהורס לגמרי את האהבה. אפשר ללמוד סגנון אחר לגמרי, ושניכם צריכים ללמוד זאת. לא רק היא.
נראה לי שכאשר היא לחוצה ונדחקת לקיר - היא "שולפת" התנהגויות רגרסיביות מן העבר שלה, או סגנון שראתה בילדותה הבעייתית. אגב - כך כולנו מתנהגים בעת לחץ. הלחץ מחליש את הסגנון החדש והמתפקד שאנחנו רוכשים בגיל בוגר (ציינת שהיא מתנהגת נורמטיבית במקום העבודה שלה, כלומר יש לה יכולת לרכוש התנהגויות נורמטיביות), ואז "בוקע" מאיתנו הסגנון היותר פרימיטיבי שמוטבע בנו מן הילדות. זה קורה יותר מולך משום שאתה הדמות הכי משמעותית עבורה והתגובות שלך משפיעות עליה וגורליות עבורה הכי הרבה, כמו אי הסכמתך להביא איתה עוד ילד. וכאשר היא לא רואה דרך אחרת להשיג את רצונותיה היא נכנסת ללחץ שגורם לה לרגרסיות.
כל זאת ניתן ללמוד באמצעות ייעוץ זוגי מתאים. זה יפחית את האילוץ הזה שלה להיכנס ללחצים ויתן לה דרכים חדשות להביע את רצונותיה ולפתור פערים ביניכם.
אני ממליצה דווקא על ייעוץ זוגי אם כי לא פוסלת הליכה שלה לייעוץ אישי. אלא שנראה לי שהאינטראקציה שלכם מאוד קריטית ואת זה ניתן לשנות בעיקר בייעוץ זוגי ולא אישי.

גם אני והיא חושבים שייעוץ זוגי הוא הפתרון היחידי שעוד נשאר לנו. נקווה לטוב.